Skip to content

המסיבות שמתו בשיבה טובה

מדוע חדלו ברוני הייבוא לערוך מסיבות עיתונאים? לא בגלל עלות הקפה והעוגות

היו זמנים שיבואני הרכב, אשר נשאלו במסיבות העיתונאים ז"ל מדוע הם אינם משווקים בארץ מכוניות המצוידות בתיבת הילוכים ידנית – היו עדיין מתלוננים תלונת-תנין ש"לידניות אין ביקוש בישראל". היבואנים ויחצ"ניהם היו עונים בצורה דומה גם לשאלה מדוע תפריט המכירות שלהם אינו כולל דגמים מסוימים, מסקרנים יותר, או גרסאות דיזל. העיתונאים ידעו שהמארגנים מטייחים את המציאות במיץ עגבניות, וגיחכו. אלא שכל זה היסטוריה – משום שעונת מסיבת העיתונאים מתה בשיבה טובה.

לכל יבואן רכב הייתה סיבה משלו, עסקית ברוב המקרים, לקבור את מוסד מסיבות העיתונאים ולהסתדר בלי אירועים אלה, הנוצצים בעבר, אשר אורגנו תדיר לקראת הופעתם של דגמים חדשים.

גם אתה, קרסו?

כך למשל, הקברניטים הנוכחיים של 'קרסו מוטורס' נמנעים מלארגן מסיבות עיתונאים כדי (כך לפחות נדמה לי) שלא יצטרכו לשמוע את הטענות – המוצדקות – שהם אינם מביאים ארצה את רנו לוגאן (דאצ'יה) דוּסְטֶר 4X4, החוגגת באירופה פופולריות רבה בשל שילוב קורץ בין איכות ומחיר נמוך.

לא רק יבואן רנו מוגן מפני שאלות מביכות. כל יבואני הרכב העבריים נהנים היום ממצב של 'חממה תקשורתית', שבתוכה לא מוצגות להם שאלות בלתי נוחות. חממה זו נוצרה בזכות קבירתו של מוסד מסיבות העיתונאים – כנראה עקב החלטה חשאית של איגוד היבואנים.

אני משער כי ברוני הייבוא הפיקחים הבינו שלא כדאי להם לערוך מסיבות עיתונאים רבות משתתפים, הכרוכות בהשקעה מסוימת: כיבוד האורחים, חלוקת מתנות פעוטות.

חילוק במגמת ליקוק

אך הגרוע מכל, מבחינת המארגנים של מסיבות העיתונאים, היה העובדה שבסופן של אירועי השקה אלה נאלצו אנשי יחסי הציבור לְחַלֵק מכוניות מבחן לכל כתב שדרש זאת; גם לכתבים קנטרניים או זבי-רישיון.

כיום, היבואנים ויחצ"ניהם פטורים ממנהג מעיק זה. הם יכולים להסתפק בשמירה על קשר עם קומץ נבחר של כתבי חצר. הללו, בתמורה ליחס אדיב מצד היבואן ולפעמים גם טובות הנאה אישיות או ציפייה לקראתן – יודעים שעליהם להשביע את רצון פטרוניהם ולכתוב באופן חיובי על הדגם החדש תכף עם הופעתו; לפעמים עוד לפני שראו אותו.

ריח חשוד של נֵס

בעקבות ה'טיפ טיפה' של השבוע שעבר, קיבל מדור זה מכתב קצר. מנחם (שם בדוי) כתב: "הי אדוארד. ב'דה מרקר' התפרסם מבחן קבוצתי של סטיישנים. לדעתי החובבנית אך החשדנית, המבחן הזה הוא דוגמה לְמַה שכתבת ב'טיפ טיפה' (גיליון 894)".

הנה תזכורת ל'טיפ טיפה' של השבוע שעבר:

"אפשר אולי להבין ללבו של יבואן מרצדס הסרבן, המוכן למסור את מכוניתו רק להופעת סולו ולא למבחן השוואתי. אני משער שיבואן מרצדס יודע היטב שבמבחנים השוואתיים הנערכים בארצנו מתרחשים נסים ונפלאות. שהרי לפי המסורת המקומית, לא המכונית הטובה יותר היא בהכרח אשר גוברת על המכונית או המכוניות שמולן היא מעומתת. כי אצלנו, 'מבחן השוואתי' הוא אירוע המשרת את כבוד הסחורה של היבואנים המועדפים על ידי כתבי החצר.

"יבואנים אלה טיפחו חצר של כתבים, החייבים להגיש תמורה על ההזמנות היוקרתיות לחו"ל ועל היחס האישי החם מצד אדוניהם. ה'עיתונות' הכפופה ליבואנים אלה למדה לנקוט ז'רגון מקצועי במבחני הדרכים שהיא מפרסמת – ז'רגון צונן וסמכותי אשר מסתיר את הסיבות האמיתיות שמאחורי מסקנות המבחן. זה המצב".

האם דה מרקר מצדיק את מה שכתבתי ב'טיפ טיפה'?

בעקבות מכתבו של מנחם פשפשתי בתוך ערמת עיתונים המחכים לשימושים ביתיים (כמו לתפקד כמשטח-ספיגה תחת צלחות האוכל של הכלבים) – עד שמצאתי את מבחן הסטיישנים של דה מרקר שמנחם סיפר עליו, שהתפרסם ביום שני 22.9.14.

ובכן, מנחם טעה. כי לשמחתי וגם לצערי, מבחן השוואתי זה שערך דה מרקר לא מצדיק את טענתי שלפיה המבחנים ההשוואתיים המבוצעים בארץ הם הליך המיועד בעיקר לשמח יבואנים מסוימים. פשוט, מבחן הסטיישנים שפרסם דה מרקר שטחי כל כך – עד כי גם שני היבואנים שזכו בו יתקשו לשמוח בתוצאותיו ולהתגאות בהן.

כתבה רחבה ושאפתנית זו סוקרת חמש מכוניות סטיישן – טויוטה אוֹריס היברידית TS, יונדאי CW i30, סקודה אוקטביה ספייס, קיה סיד SW ורנו מגאן אסטייט. המבחן כתוב אמנם בשרביט של סמכותיות, אך אינו מהווה הרבה יותר מאשר רצף של פטפוטים. השימוש בביטויים מקצועיים כמו 'זווית גלגול' רק מדגיש את החובבנות במקום להסתיר אותה.

סבורני, מנחם, שקהל המחפשים של סטיישן משפחתית לא יוכל להסתייע ב'מבחן' הנ"ל בבואו לסנן דגמים.

מהיכן צצו הכתבים?

הבוחנים של חמש הסטיישנים כתבו עליהן בשחצנות חסרת כיסוי, שאיננה מתבססת על ידע בסיסי בתחום המוטורי. לא ברור מה החתום על המבחן (דניאל שמיל) יודע על נהיגה ועל אחזקת רכב, ומיהם ארבעת עוזריו שבחנו איתו את הסטיישנים – עוזי גרסטמן, עופר וקנין, דרור רייך ויואל שוורץ. מהו ניסיונם האישי בענף זולת בעלות על רישיון נהיגה, ואילו מכוניות פרטיות הם מחזיקים בבית, ולוּ טוסטוס.

בכל מקרה, לגביי, המבחן הקבוצתי של דה מרקר הוא סוג של אחיזת עיניים – ולוּ רק בשל העובדה שמחברו בחר בחמישיית סטיישנים מקרית, ועוד כינה אותן "הכי מעניינות בשוק הסטיישנים הנמכרות בארץ" – תוך התעלמות מסטיישנים אחרות הראויות לתואר זה.

בין השאר, התעלם המבחן מהסטיישן של פורד פוקוס, מהסטיישן של הונדה סיוויק (Tourer) ומהסטיישן של פולקסוואגן גולף (הקרויה 'ספורטסוָאן') – שהניחוש שלי אומר שהיא הייתה פוזלת לניצחון קל במבחן דנן.

VW sportsvan

תעודת לידה גרמנית, לצערנו: בעקבות פגישה מקרית עם פולקסוואגן גולף ספורטסוָאן באזור האגמים של פולין ועל כבישים מהמורתיים – לא נותר באנוכי ספק כי במבחן של סטיישנים בגודל בינוני, המקום הראשון היה נתפס על ידי דגם זה, המצויד במנוע דיזל 2.0.

למעשה, ספורטסוָאן היא הגרסה המגודלת ביותר באורכה ובגובהה בין כל הגולפים, והיא נהנית מתפקוד של דיפרנציאל ננעל אלקטרונית XDS+, רעיון שהושאל מגולף GTI. פרט זה, די בו כדי שספורטסוָאן תשאיר מאחוריה את כל הסטיישנים בגודלה. אגב, בגלל כל הפטנטים שהיא רוויה בהם, מכונית זו בולטת גם במחירה הגבוה – המושך אליה בורגנים שנמלטים ממתחרותיה הזולות.

בנוסף על שני מנועי דיזל, בנפח 1.6 ו-2.0 ליטרים , לספורטסוָאן יש מופעים נוספים, המצוידים בארבעה מנועי TSI, מ-1.2 ליטרים ועד 1.4 ליטרים (150 כ"ס), אשר משתפים פעולה עם גיר ידני או עם DSG.

לגביו של הקשיש המורשה, ספורטסוָאן המצוידת במנוע של גולף GTI (גרסה שלא קיימת עדיין) הייתה יכולה להתחרות בכבוד מול סטיישנים מהמדף העליון – כמו מרצדס קלאס C סטיישן, אאודי A4 סטיישן וב-מ-וו 3 סטיישן

כאן זה לא מודיעין

מי שמעיין במבחן של דה מרקר לא ימצא בו התייחסות עניינית למועמדות. הקורא לא ילמד דבר על ההתנהגות של הסטיישנים כשהן עמוסות במשקל מלא, כלומר – איך הן מגיבות לארבעה נוסעים ונהג, כאשר תא המטען סובל מהעומס המרבי המותר (ומהו בכלל עומס זה).

בנוסף, אין במבחן מילה על מרחק העצירה של הסטיישנים מ-100 קמ"ש למצב מנוחה, והוא אינו מציין מהם ההבדלים במרחק העצירה כאשר מערכת הבלמים חמה וקרה.

אין גם מידע בסיסי איזו מבין המועמדות לתואר "הסטיישן המשפחתית המועדפת" מצוידת במושב אחורי רחב דיו כדי להתקין בו שלושה מושבי ילדים, או לחלופין – שני מושבי ילדים ומקום ישיבה למבוגר. מידע שמעניין מאוד את קהל היעד של ז'אנר הסטיישן.

מבחן דה מרקר לא דיווח אפילו על סוג השלדה של המכוניות הנבדקות.

במקום מידע בסיסי, בחרו הבוחנים ללמד את הקוראים כי לוח המחוונים של אחת הסטיישנים המובחרות "אינו נעים למגע", כאילו מישהו קונה סטיישן כדי ללטף את הפלסטיק. מעניינת יותר הארגונומיה של לוח המחוונים, אך לסעיף הנדסת האנוש הבוחנים לא התייחסו כלל.

סטיישן אחרת שהשתתפה במבחן ספגה גינוי משום שהבוחנים חשפו בה נטייה לזווית גלגול, כלומר – היא מפחידה את הנהג בתוך פנייה. אני מתאר לעצמי שאצלי, לוּ הייתי רוצה, כל אחת מהחמישייה של דה מרקר הייתה מרימה בסיבוב רגל אחת או שתיים. האם זוהי עילה לפסילת כל הקבוצה?

Honda civic tourer

הונדה סיוויק Tourer החדשה. בצדק היבואן לא סיפק אותה למבחן ההשוואתי של דה מרקר

תובנה נושנה

במקום לספק לקורא פרטים בסיסיים על הסטיישנים – סיפקו הבוחנים את התובנה שהנהג הישראלי נרתע ממכוניות סטיישן משום שהן מזוהות עם שיפוצניקים ושרברבים.

תובנה זו הייתה שחוקה עוד בשנות השמונים של המאה הקודמת – ונעלמה כאשר אאודי הפתיעה את העולם, והלבישה בשמלת סטיישן דווקא את המנוע והשלדה הכי ספורטיביים וגזעיים שהיא פיתחה אז.

ניסיתם לשחק עם האוויר?

ובעוד שלתובנה הסוציולוגית הנ"ל אפשר להתייחס בסלחנות, קשה שלא לתמוה על רמתן של התובנות המקצועיות הזרועות במבחן. הבוחנים קבעו למשל שבסטיישן מסוימת "בורח הזנב" (?) – מבלי לבדוק אם תופעה זו, שהפתיעה אותם, מתרחשת גם כאשר מתַגברים את לחץ האוויר בצמיגים האחוריים, כיאה לנסיעה בהרכב של חמישה אנשים. הבוחנים לא שמעו כנראה על נוהל זה, ולכן לא הורידו את הלחץ בנהיגת סולו.

אגב, במבחן שערכתי בזמנו לסטיישן קוריאנית טיפוסית לא הבחנתי בתנועות מפחידות של חלקה האחורי גם כאשר עזבתי את דוושת הדלק בעיצומו של סיבוב. וכאשר הופיעו סימנים כאלה ל'בריחת זנב' – והם הופיעו רק בנסיעה על כביש רטוב, בגשם שוטף וברוח צד חזקה – או-אז ESP טיפלה בהם מיד, והיטב.

לא זיג ולא זג

אך הַכֶּשֶל העיקרי במבחן הסטיישנים הוא שהבוחנים לא העמידו את המכוניות במבחן הסלאלום. איך אפשר לבדוק את התנהגות המכונית – במיוחד אם היא סטיישן – מבלי להעמיד אותה במבחן הסלאלום? רק נסיעה בזיגזג בין פילונים מסוגלת לחשוף את טיבה האמיתי של הפציינטית: את אחיזת הכביש שלה, את תפקוד ההגה, ואת מידת האיום שלה לאבד שליטה בתת היגוי ובהיגוי יתר.

ללא אתגר הסלאלום, שהוא שלב חובה במבחן רכב – כל מסקנות הבוחנים בדבר 'היגוי' ו'אחיזה' הן חסרות משמעות. מילים עשויות נקבים נקבים.

התגוששות חולת תשישות

דה מרקר גילה לנו, למעשה, כי ניתן לארגן מבחן השוואתי ללא סקרנות אמיתית. סקרנות נלהבת כזו הייתה מארגנת מבחן השוואתי בין נבחרת סטיישנים נוצצת ובין רנו לוגאן (דאצ'יה) סטיישן – מכונית פשוטה מאוד, שימושית מאוד וזולה מאוד.

בגאז' עם באבמבחן של דה מרקר התגלה גם שהחבורה הבוחנת את הסטיישנים לא יודעת כלל מהי סטיישן. בתחילת המבחן הם כתבו שמהות הסטיישן היא תא מטען ענק – אך בסוף המבחן הם גילו שחמש הנבחרות אינן סטיישנים למעשה, משום שתא המטען שלהן מאכזב ביחס למשפחתיות נורמליות.

ברחה מעיניהם של הבוחנים העובדה שהאפיון החשוב ביותר של מכונית סטיישן אינו הבגאז' – אלא חלל פנימי מרווח יותר מאשר הצפיפות הקלאוסטרופובית השוררת בסדאן רגילה או בהאצ'בק.

 חוצפה רעננה נוסח 'טורבו 

אנשי דה מרקר הודיעו כי יבואן הונדה סירב לספק להם את הסטיישן שלו לצורך המבחן. בזמנו, במצבים דומים שהתעוררו בירחון 'טורבו' ז"ל, כאשר יבואן ב-מ-וו לא סיפק לנו את סחורתו לצורך מבחן מול סובארו ליאונה משום שיבואן זה היה הבעלים של הירחון המתחרה – פשוט היינו שוכרים את הדגם המבוקש בסוכנות השכרה, באופן פרטי ובכסף מלא.

אף כתב עכשווי לא ינקוט צעד דומה (או כל צעד אחר) העלול להרגיז את אדונו, אשר עשוי להעניש את הכתב השובב בהרחקה מהעטינים הנדיבים.

טיפ טיפה

אירוע ספק דרמטי ספק קומי מלפני כמה עשרות שנים תופס מקום נכבד בהיסטוריה של פגישותיי עם יבואני הרכב הבולטים של שנות השמונים. הנה המקרה:

קיבלתי הזמנה מיבואן בכיר בנוסח "תבוא לדבר". הגעתי, התיישבתי במשרדו – והאיש הודיע לי בנאום חגיגי שהוא החליט לשלם מראש, ובמכה אחת, על שנה שלמה של פרסום במגזין שאני עורך, 'טורבו'. "החלטתי להזמין אצלכם את ששת השערים האחוריים של הירחון, ושש מודעות-פְּנִים צבעוניות על עמודי שמאל", הכריז האיש בהינף נדיבות.

ודאי שהופתעתי מהחלטתו הסנסציונית של היבואן – שהיוותה למעשה מעין מלגה בעבור הירחון והבעת תמיכה בדרכו. חלפה דקה, ואחרי דומייה קצרה שאלתי בזהירות מסוימת את המארח מהיכן הנדיבות יוצאת הדופן שלו כלפי הירחון. "האם אתה מצפה", גמגמתי, "שתמורת מָבּוּל הפרסום, ועוד משולם מראש – אנו נתייחס לסחורתך באדיבות, לעומת הסחורה של המתחרים, ואף בכפפות משי?", החלטתי לומר את הסכנה בפשטות. אלא שהאיש רק חייך.

"אני רוצה שתדע", אמר היבואן, "את הסיבה האמיתית שבגללה החלטתי לגמור אחת ולתמיד את המשא ומתן המביך על המקום של 'טורבו' בתקציב הפרסום שלנו. פשוט, אני מקווה שבעקבות ההחלטה שלי להזמין אצלכם דפי פרסום מראש ובמכה אחת – ייגמרו הביקורים שעושה בעל הבית שלך במשרדי, המגיע לכאן כדי לזכות בהזמנות לדפי פרסום בירחונכם. המו"ל שלך התרגל להגיע אלינו בצהריים המאוחרים כשהוא אפוף כולו ריח עישון מחתרתי כבד, לבוש מכנסיים קצרים, חולצה קצרה וסנדלים. החיזיון הזה מפחיד את המזכירות שלי", חייך היבואן במבוכה.

תזכורת: היו אלה השנים שאחרי תקופת הפַּשטות הצברית, שנמשכה מאז הקמת המדינה. יבואני הרכב פתחו בצעדים לקראת הפיכתם לטייקונים. הם לבשו כבר חליפות ועניבות, ביקרו בעולם הרכב הנוצץ, ובחזרתם ארצה הקפידו לשמור על סטייל אירופי. ואז נחת עליהם המו"ל הבלונדיני של 'טורבו', בלבוש חוף מרושל ובקמטי שינה. פדיחה.

בכל אופן, גם אני חייכתי כמו המארח הנחמד שלי. לחצנו ידיים בהבנה ונפרדנו. הדאגה שירחוני עומד לאבד את החופשיות בהחלטותיו המקצועיות עזבה לאלתר את לבי.

שואלים את אדוארד

בשבוע הבא יקדיש המדור מקום נרחב לשאלות קוראים שהתקבלו בתקופת החגים ב'המפתחות בפנים' (מהדורת הנייר ב'מקור ראשון') ובבלוג זה.

בניגוד למה שאומרים

מדור זה ינפץ כמה 'אמיתות' שמקובל להשמיע בענף הרכב. זהירות, רסיסים

 מיתוס 1: המעצורים חשובים מהצמיגים

לאמיתה של בטיחות, מצב הצמיגים חשוב ממצב המעצורים. הרי המעצורים הטובים ביותר לא יועילו כאשר אנו עוברים את גבול האחיזה של הצמיגים באספלט. זה בולט באופן חריף כאשר מנסים לעצור רכב בנסיעה על כביש רטוב: או-אז נוכחים עד כמה צמיגים לא איכותיים מוֹנעים מהנהג לממש את מלוא כוח העצירה.

והנה התכלס במלוא מערומיו: כאשר דיסקיות הבלמים 'גמורות' ברמה של 90 אחוזים – המכונית עוצרת באבחת-נורמליוּת, כאילו הייתה מצוידת בדיסקים ובדיסקיות חדשים. לעומת זאת, בגלל צמיגים משופשפים הנמצאים בסוף חייהם, או בגלל גומי זיפת מתוצרת סין שקיבל משום מה זכות שיווק בארץ – מרחק העצירה עשוי להתארך ב-50 אחוזים!

מיתוס 2: אקו-נסיעה טובה למנוע

נסיעה חסכונית מדי עשויה דווקא להמיט הרס על המנוע. במשטר של סל"ד נמוך, לחיצות-פתע חזקות על דוושת הדלק פוגעות במסבי הקראנק, בטלטלים ובבוכנות. הסיבה: הקפדה עיוורת על סל"ד נמוך, כהמלצת כוהני החיסכון בדלק – גורמת להצטברות פיח ולכלוך בסעפת היניקה, בראש המנוע, בתא השרפה ובמערכת הפליטה.

רק ביצוע מזדמן של נסיעות מהירות יחסית, בלתי חסכניות בעליל ואף בלתי חוקיות במקצת – נסיעות שבהן שרפת הדלק היא מיטבית ובטמפרטורה נכונה – מאפשר לגרש דרך המפלט את הפיח והלכלוך שהצטברו במקומות הרגישים הנזכרים לעיל.

מיתוס 3: מכונית עמוסה עוצרת רע

מכונית שכל מושביה מאוישים ותא המטען שלה גדוש חפצים – אינה עוצרת טוב פחות ממכונית שיושב בה נהג בודד. הסיבה: מכוניות בנות זמננו מתוכננות כך שהן מאפשרות עצירה נאותה גם אם על סיפונן מועמס משקל מרבי. למעשה, לא רק שמרחק העצירה אינו מתארך עקב הקילוגרמים הנוספים – יש אף הטוענים שהוא מתקצר טיפה.

יתרה מכך: משקל מרבי המועמס על רכב מאזן בין הלחצים המופעלים על הציר האחורי והציר הקדמי – ואף מתקן את אחיזת הגלגלים על הכביש בעת עצירת חירום.

מיתוס 4: דלק משובח משפר ביצועים

דלק 98 אוקטן, שלפי אגדה עיקשת מסוגל לשפר את ביצועי הרכב – אינו משנה דבר, למעט דילול הונו של הנהג. רק מעטים מבין המנועים המודרניים דורשים שימוש בדלק באוקטן גבוה, ורק בהם ניכרת השפעתו לטובה ביחס לדלק רגיל.

לסיכום: רוב המנועים במכוניות הסטנדרטיות נותרים אדישים לדלק פרמיום, כך שאין כל סיבה לספק להם 98 אוקטן במקום 95, המספק בהחלט.

מיתוס 5: שמן מחזיק 30 אלף ק"מ

יצרני הרכב שומרים בסוד את העובדה שהחלפת שמן המנוע בתדירות נמוכה פוגעת באמינותו. מתכנני המנועים לא המליצו מעולם להאריך עד 30 אלף ק"מ את המרווח בין החלפת שמן מנוע אחת למשנתה. המלצה מתחכמת זו היא פרי דמיונם של אנשי שיווק, שחיפשו אחר גימיק המסוגל למשוך לקוחות לסלון התצוגה ולסייע בהתפחת גרף המכירות.

מכונאים מנוסים מזהירים כי נסיעה של קילומטרים רבים על שמן שלא הוחלף במועד – גם כאשר מדובר בשמנים המיועדים לנסיעות ארוכות טווח – גורמת תקלות במנוע.

החלפת שמן מדי 15 אלף ק"מ, ואף מדי עשרת אלפים ק"מ – היא נוהל התחזוקה המומלץ לצורך אספקת תנאי עבודה מיטביים לכל מנועי הבנזין והדיזל, ובמיוחד למנועים מגודשים בעלי הזרקה ישירה.

מיתוס 6: ניוטרל הוא הרגל חביב

נסיעה בניוטרל מבוצעת לצורך חיסכון בדלק, אך היא כרוכה בכמה וכמה סכנות.

ראשית, נסיעה בניוטרל פוגעת בקשר הרציף שבין גלגלי המכונית ובין המנוע – קשר הכרחי לייצוב התנועה בסיבובים שמבוצעים על גבול אחיזת הכביש. בעובדה זו קל להיווכח במבחני סלאלום, כאשר השליטה על הרכב בהילוך ניוטרל (או בדוושת מצמד לחוצה) מתגלה כבלתי אפשרית. לעומת זאת, באותם תנאי נסיעה ובאותו רכב, רק בהילוך משולב – המכונית הופכת קלה לשליטה, באשר היא שומרת על ההיגוי ועל אחיזת הכביש.

שנית, נסיעה בניוטרל ברכב אוטומטי פוגעת בתיבת ההילוכים. הסיבה: חלקיו הפנימיים של הגיר האוטומטי אינם זוכים לשימון שהם זקוקים לו.

ושלישית, נסיעה בניוטרל מונעת לחלוטין את האפשרות לפרוץ ברגע הצורך בתאוצה פתאומית או לעקוף מכשול מסוכן.

מיתוס 7: חישוקי אלומיניום הם ספורטיביים

חישוקים העשויים סגסוגת מתכות אינם בהכרח קלים יותר מחישוקי פלדה. הם גם לא מעבירים טוב יותר את חום המעצורים. רק חישוקים עשויי מגנזיום או סגסוגת מיוחדת הם אכן קלים יותר מחישוקי הפלדה הסטנדרטיים. ואולם, בשל מחירם הגבוה חישוקים כאלה נמצאים בשימוש בתחרויות בעיקר, או במכוניות מהמדף העילי המיוצרות לצורך ספורט או ראווה.

אגב, כדאי לדעת שמבחני צמיגים, כמו גם המבחנים הנערכים למכוניות לקראת כניסתן לשיווק – מבוצעים על חישוקי פלדה רגילים ולא על חישוקי אלומיניום. פשוט, הבוחנים יודעים שלחישוקים סנוביים אלה אין השפעה על תוצאות המבחנים.

מיתוס 8: חלונות פתוחים מבזבזים דלק

שמשות צד פתוחות במקצת אינן גורמות בזבוז דלק, לפחות כאשר המהירות אינה עולה על 110 קמ"ש. ובעצם, גם בנסיעות מהירות יותר חלון פתוח אינו מגביר משמעותית את צריכת הדלק, ותופעת הלוואי היחידה שלו היא רעשים מבחוץ.

הרבה יותר דלק (0.2-0.6 ליטרים ל-100 ק"מ) יינגר לנו לאיבוד עם הפעלת המיזוג.

מיתוס 9: אנטי רדאר חושף לייזר

מבחר רחב של מכשירי אנטי רדאר מתיימר לחשוף קרני לייזר ממשלתיות – אך במציאות, מכשירים אלה לא תמיד ימלאו את ייעודם בהצלחה.

מכמונות המהירות ואקדחי הלייזר של אוכפי החוק מייצרים קרן לייזר צרה מאוד, המכוּוֶנת אל נקודה שה'יורה' בוחר. כדי שהאנטי רדאר יוכל לחשוף את הסכנה, קרן הלייזר של השוטר צריכה לפגוע בדיוק בדיטקטור (חיישן) המותקן באנטי רדאר – וזהו תנאי בלתי אפשרי כמעט להשגה.

לסיכום: נגד רדאר העובד בשיטת הלייזר לא קיים עדיין נשק הגנה אמין במאה אחוזים.

מיתוס 10: פנסי Led חזקים מקסנון

פנסי לד (Led) הם אביזר תאורה אופנתי במיוחד בתחום הרכב, אשר מקפיץ את מחיר המכונית באלפי שקלים – אך לאמיתו של דבר, פנסים אלה אינם מפיצים יותר אור מאשר פנסי קסנון המסורתיים.

הסיבה לכך היא שפנס הלד הכל-יכול מוחזק על רצועה קצרה: עוצמת האור בפנסי לד מכוונת לדרגה נמוכה מ-2,000 lm – כדי לא לסנוור את הנהגים הנוסעים ממול וכדי להימנע מהצורך בהתקנת מערכות ניקוי לפנסים. כך קורה שהלד מפסיד לקסנון נטול ההילה (תרתי משמע) – שעוצמת האור שלו נשמרת ברמה של 3,200 lm. פרדוקס הצב והארנב.

308 GT 6 speed 308 GT ins. 308 GT THP 200 308 GT

מרעננת אהבות נושנות: לקראת תערוכת פאריס המתקרבת הכינה חברת פיז'ו גרסה ספורטיבית חדשה ל-308, שמתנוסס עליה סמל GT המחייב. ממנוע 1.6 THP, שפותח בעזרת ב-מ-וו, סחטו הצרפתים באמצעות טורבו 205 כ"ס – שבזכותם מגיעה GT ל-100 קמ"ש תוך 7.6 שניות ופותחת מהירות מרבית של 220 קמ"ש.

הקשיש המורשה רושם בסיפוק מסוים את הופעתה של 308 GT החדשה, אשר גורמת לו נחת חשאית המתבטאת בחיוך נבזי במקצת על פרצופו. הרי כבעליה החוקיים של הונדה CRX VTEC, המצוידת אף היא במנוע 1.6 N/A (נטול טורבו) – כל מכונית ספורטיבית חדשה המופיעה באורם של פנסי התערוכות וגורפת את מחמאות המבקרים, אך איננה גוברת על הונדה CRX, לא בביצועים ולא ביופי – מעירה בזקן אהבה חדשה כלפי היפנית הוותיקה שלו, בת ה-22

טיפ טיפה

לפי אתר רכב מסוים וקברניטו המתוסכל, המתווכח עם המציאות – יבואן מרצדס מסרב לנדב לידיו את דגם C החדש לצורך מבחן השוואתי, ככל הנראה מול אאודי וב-מ-וו.

מצד אחד, סירובו של יבואן מרצדס לא נראה הגיוני, שהרי מבחנים אירופיים אובייקטיביים שעימתו את מרצדס C החדשה מול אאודי וב-מ-וו הוכיחו מעל לכל ספק כי מרצדס עשתה שיעורי בית, וכי בזכות חידושים ופתרונות כמו מתלים פניאומטיים (C היא היחידה בקבוצת המכוניות בגודלה שזכתה להם) מרצדס C גוברת באופן מובהק על שתי מתחרותיה המסורתיות.

כך שלכאורה, ליבואן התל-אביבי של מרצדס אין כל סיבה לחשוש מתוצאות של קרב שייערך על כבישי הארץ בין דגם C ובין אאודי וב-מ-וו.

ובכל זאת, אפשר אולי להבין ללבו של היבואן הסרבן, המוכן למסור את מכוניתו רק להופעת סולו ולא למבחן השוואתי. אני משער שיבואן מרצדס יודע היטב שבמבחנים השוואתיים הנערכים בארצנו מתרחשים נסים ונפלאות. שהרי לפי המסורת המקומית, לא המכונית הטובה יותר היא בהכרח אשר גוברת על המכונית או המכוניות אשר מולן היא מעומתת. כי אצלנו, 'מבחן השוואתי' הוא אירוע המשרת את כבוד הסחורה של היבואנים המועדפים על ידי כתבי החצר.

יבואנים אלה טיפחו חצר של כתבים החייבים להגיש להם תמורה על ההזמנות היוקרתיות לחו"ל ועל היחס האישי החם מצד אדוניהם. ה'עיתונות' הכפופה ליבואנים אלה למדה לנקוט ז'רגון מקצועי במבחני הדרכים שהיא מפרסמת – ז'רגון צונן וסמכותי המסתיר את הסיבות האמיתיות שמאחורי מסקנות המבחן. זה המצב.

מרצדס מדגם C ומתחרותיה הגרמניות מעניינות אותי כקולורבי דאשתקד. כתבתי על הפרשה המשעשעת הנ"ל שבין אתר הרכב ובין היבואן רק כדי להזכיר מה כתבתי פעם, בימים הנועזים של מגזין 'טורבו' ז"ל, בקשר למרצדס S500 אחרי המבחן שערכתי בה בפאריס. הפתיח לכתבה ההיא נשמע בערך כך:

"רק לפני רגע סגרתי את הדלת, שמאחוריה נותר מושב משובח, הלופת את הנהג מתי שצריך והיכן שצריך – מושב מצופה עור בהיר, עדין. עם קצת פחות מזל, חביבי, זה היה עשוי להיות העור שלי או שלך".

שואלים את אדוארד

שימי רייך, מנהל טכני, המוסך המרכזי חברת המזרח – בתגובה למכתבו של יניב על מנוע טורבו דיזל בלנדרובר ('המפתחות בפנים 893'): יניב ניגש לבדיקה, כנראה בגלל חשש כלשהו מתיקון שבוצע ברכבו. ייתכן, כמו שציינת, שהרכב תקין.בכל זאת.

אני רוצה להציע ליניב שיזמין תור במוסך המרכזי לשם נסיעת מבחן ובדיקת תקלות במחשב אבחון ייעודי. את הבדיקות האלה נשמח לבצע ללא עלות ללקוח.

תשובה: תודה על הצעתך האדיבה, שאינה טיפוסית לענף ונוסכת אופטימיות. ננסה ליצור קשר עם יניב כדי למסור לו את ההצעה. אם לא נצליח לאתר את כתובתו, אנו תקווה שהוא יקרא על הצעתך ב'מקור ראשון' או בבלוג 'מכונית הנפש'.

משה: בחמש השנים האחרונות יש לנו יונדאי גטס 2006 כרכב שני בבית. רוב הנסיעות בו הן בינעירוניות, כ-15 אלף ק"מ בשנה, עם שני נוסעים לכל היותר – אך לעתים רחוקות (שלוש-ארבע פעמים בשנה) הרכב משמש גם לנסיעות משפחתיות.

אנו מעוניינים להחליף אותו במשהו דומה – קטן, חסכוני אך גם מרווח (באופן סביר) לנסיעות הבודדות. מהי המלצתך בתקציב של 25-30 אלף שקלים? מהי דעתך על טרייד-אין, כדי לחסוך את ההתעסקות והתחושה 'דפקו אותי' בקניית ומכירת יד שנייה?

תשובה: המועמדת המיטבית למתווה שתיארת היא הונדה ג'ז. אולם, חוששני שבסכום שאתם מוכנים להשקיע תמצאו רק עותק דהוי משהו – אם בקילומטראז', אם מכנית ואם חזותית. שהרי רוב בעליה של הונדה ג'ז אינם ממהרים להיפטר ממנה.

הפתרון לבעיה זו עשוי להיות טויוטה יאריס או סוזוקי סוויפט, או לחלופין רכב נוח, אמין וסימפטי בדמותה של סקודה פאביה. פאביה המוצלחת ביותר היא בגרסת סטיישן המצוידת במנוע נטול טורבו 16 שסתומים.

באשר לטרייד-אין, אינני חסיד של שיטת סחר זו משום שהיא כרוכה בדרך כלל בהפסד – אך אם קשה למכור את המכונית, טרייד-אין עשוי להיות קרש הצלה.

אבי: ברשותי פונטו שנת 99' שנסעה 130 אלף ק"מ. שאלתי היא: האם די לעשות טיפול מדי 15 אלף ק"מ, לפי הוראות היצרן – או שברכב ישן יחסית כדאי לעשות מדי עשרת אלפים ק"מ, כפי שהרבה מוסכניקים ממליצים?

תשובה: אם המנוע שלך עובד על שמן סינתטי, ואם ניחנת בחוש טכני סביר, כך שתוכל לעקוב בעצמך אחר מצב השמנים, הנוזלים, דיסקיות המעצורים וחגורת האלטרנטור – אז אתה יכול להסתפק בטיפול מדי 15 אלף ק"מ. אם תזהה חולשה במנוע או קשיי התנעה, גש למוסך.

גיל חלמיש, בתגובה ל"המטמורפוזה של הדיזל" ('המפתחות בפנים' 893): קצת על מנועי דיזל, אז והיום: מנוע דיזל עובד ללא מצתים, והניצוץ נוצר בו כתוצאה מדחיסת הבוכנה האדירה – מה שחִייב מאז ומתמיד לייצר מנועים אימתניים מיציקות ברזל כבדות. המנועים, כתוצאה מכך, הצטיינו בעמידות לאורך זמן, כמו גם בביצועים מעולים בסל"ד נמוך. מה שהפך אותם לאידיאליים למכונות עבודה כמו טרקטורים, גנרטורים ומשאיות. חסכוניים בדלק ומאריכי חיים.

תוצאת לוואי נוספת של פעולת מנוע הדיזל היא עבודה בטמפרטורות גבוהות יותר, כלומר פחות רגישוּת למזג האוויר ולמצב נוזל הקירור.

בשנים האחרונות הגיעה הקללה של הדיזל: מנועים עשויים מאלומיניום. היצרנים מבטיחים שהמנועים הקלים האלו אמינים ואיכותיים כמו אחיהם הוותיקים מברזל, אך האלומיניום מתעוות יותר מהברזל בשינויי טמפרטורות קיצוניים – מה שגורם לראש המנוע לדלוף, ובעצם, לגמור את חיי המנוע. מובן שזה מגביר את רגישות המנוע לחום קיצוני, ומצבים של רדיאטור בלוי משהו, שפעם לא היו מדגדגים מנוע דיזל, היום משביתים מכונה.

כתוספת למנועים הקלים היצרנים גם מקטינים נפחים, וכדי לפצות על אובדן הכוח מוסיפים מגדשי טורבו. זה הופך את הדיזל הוותיק, שפעל נהדר בסל"ד נמוך, לסוס מרוץ קל משקל שנהנה לפתוח ברמזורים בטווח האדום של סקלת הסל"ד – וכמובן, מקצר את חיי המנוע. מנועי דיזל ותיקים במשאיות ואוטובוסים לא נזקקו ליותר מטיפולי החלפת שמנים ופילטרים עד מיליון קילומטרים – בעוד שהיום, כמו כל המנועים, אחרי רבע מזה המנוע כבר בלוי לחלוטין. שלא לדבר על עלות החלקים והחלפים השערורייתית.

תשובה: תודה על ההסבר המדויק והבהיר לעילא. צרה נוספת של הדיזלים החדשים היא גלגל התנופה כפול-המסה, אשר שָש אלי קלקול ודורש שיפוץ יקר או החלפה יקרה עוד יותר.

המטמורפוזה של הדיזל

המודרניוּת והקדמה לא תרמו למנועי הדיזל, ההפך דווקא הוא הנכון. מה שגורם למאסטרו רודולף דיזל להתחבט בקברו

יש לכך הוכחות ברוחבו, אורכו ועומקו של הזיכרון האישי של הקשיש המורשה.

גם טעמו הסובייקטיבי של הזקן מזכיר כי ניסאן בלו-בירד קומבי הוותיקה, בגרסת הדיזל שלה N/A (נטולת טורבו) – תופסת עדיין מקום נכבד בין כל הניסאנים השאפתניות, כולל העכשוויות ביותר כמו ניסאן פולסאר. פולסאר היא המחליפה של ניסאן טידה, העומדת להתחרות בפולקסוואגן גולף ובאופל אסטרה כמו גם בקוריאניות בגודלה – והנה, גברת זקנה ונכחדת בשם בלו-בירד גוברת עליה.

בלו-בירד, שהודחה מפסי הייצור לפני למעלה מעשרים שנה, לא רק שייכת לנבחרת הניסאנים המוצלחות של כל הזמנים אלא אף מובילה בתוך קבוצת עילית זו – מיד אחרי הטיל היבשתי ניסאן GTR ואחייניתו הספורטיבית מהמדף הנמוך יותר, 370Z.

יופי מופרז – נגנז

כדאי להזכיר שההתנקשות בבלו-בירד אינה מיוחדת במינה שהרי ניסאן, בדומה לקונצרן אופל – תמיד מפסיקה לייצר מכוניות מוצלחות.

כך, לפני כארבעים שנה, הורידה אופל מפסי הייצור את GT, המכונית היפה ביותר בתולדות הפירמה – ולא מצאה לה דגם המשך אשר יחבוש את נזר זיווה.

ציפור עם סבלנות של חמור

במשך כעשרים שנה הייתה בלו-בירד קומבי הלבנה שלנו מוכנה לבצע כל מטלה שגזר עליה רצוננו, נמרץ וחוצפן ככל שיהיה. בעזרת יפנית זו הגיעו כל הרהיטים לבית הקיץ של הקשיש המורשה ומשפחתו – ובנו של הקשיש למד ממנה נהיגה.

"זו מכונית מתאימה ביותר ללימודי נהיגה", קבע בסמכותיות הקשיש שהתהווה אז ככזה, כי לא היה מסכים לכך שבנו היחיד יתיישב חלילה בסיפון הפיקוד של מכונית קטנה כלשהי; גם לא בקטנות שהן בטיחותיות אשכרה, לפחות לפי פסק הדין של מבחני הריסוק האירופיים.

בלו-בירד פייסה את דאגתו של האב. בַּציפור הכחולה הנהג יושב די רחוק מכל התנגשות אפשרית, ואחיזת הכביש שלה טובה – שתי תכונות שהפכו את בלו-בירד רכב בטיחותי לעילא עוד לפני שנולדו מבחני הריסוק.

Bluebird 2.0 diesel kombi Bluebird 2.0 diesel fot. Bluebird 2.0 diesel mot. Bluebird 2.0 diesel volante

מלכה שהומלחה: ניסאן בלו-בירד קומבי הידידותית הייתה עושה מיליון קילומטרים נוספים אצל משפחת אטלר, לולא החלודה שנגסה בה ללא רחמים. האשם בכך היה המלח שהגויים מפזרים על השלג כדי להמיסו

תיבת נוח לו

בתחילת שירותה של בלו-בירד אצל משפחת אטלר, ביקשנו אותה להביא מעיר הנמל הפולנית גדנסק תיבת עץ ענקית ונושנה ששירתה אולי איזה קצין בכיר באונייה 'סנטה מריה' של כריסטופר קולומבוס, אשר אכסן בתיבה זו את מדיו ואת מגלבו.

את התיבה העתיקה, שאדם בְּרוּך-קומה יכול להשתרע בה, קיבלנו מתנה מאחותי אירנה. "אתם צריכים לשכור קרון הובלה ברכבת לוורשה", קבעה אחותי. אך אנו, כדי להביא את התיבה המרשימה אל ביתנו, פשוט קיפלנו את המושבים האחוריים של בלו-בירד – ובני, שהפסיד מקום ישיבה, התמקם בתוך התיבה.

עטפנו את הילד בשמיכות, סיפקנו לו כריות פוך, והוא התכרבל בנוחות בתיבת העץ ואף נרדם בנסיעה הארוכה מגדנסק הצפונית אל עיר הבירה, כאשר מנוע הדיזל מגרגר לו ביפנית שיר ערש.

"כך יש לשמור על ילדינו, אם אין לנו ספייר", העיר האיש שהקשישוּת המוּרְשָה החלה להזדחל אליו באוזני אשתו.

מיליון קילומטרים בייבי

בלו-בירד זו עשתה בביתנו כמיליון קילומטרים בדרכי פולין ובנסיעות לחו"ל, הכול ללא תקלה מכנית כלשהי. זאת, למרות העובדה שהקשיש המורשה, בעליה החדש – לא ידע לדאוג לבלו-בירד דיזל בנהיגתו היומיומית כפי שצריך היה לדאוג לדיזלים הוותיקים של פעם, שאינם מצוידים בטורבו.

הקשיש לא ידע, בין השאר, שלמען בריאותו של מנוע הדיזל צריך לנסוע בו בסל"ד נמוך, ולא להשתולל חלילה כפי שחוגגים על חשבונם של מנועי הבנזין היפניים.

והנה השיעור שקיבל בסוגיה הנ"ל הקשיש המופתע, שבתקופה ההיא לא היה עדיין קשיש במילואו:

הגרמני הטוב

יום גרמני בהיר. המורשה מטייל לו סולו בבלו-בירד ברחובות ברלין, ומגלה בראי שאחריו דולקת מונית מרצדס, מהבהבת לו באורות ומצפצפת כמו מטורפת.

הקשיש עוצר. מהמונית יוצא הנהג, מתקרב לניסאן ונוהם משהו בגרמנית. הקשיש פורש את זרועותיו לכל אורך החלון. "נוֹ קאפִּיטוֹ" (לא מבין), הוא מודיע באיטלקית. הגרמני מחייך ואומר משהו באיטלקית. "אני לא קאפיטו", עונה שוב הקשיש.

"באיזו שפה אתה מדבר?", תמה הגרמני, והקשיש המורשה הודיע בפרובוקטיביות מתוכננת ששפתו העממית היא יידיש. עכשיו היה תורו של נהג המונית לפרוש את זרועותיו בחוסר אונים. "אפשר אנגלית?", שאל.

אפשר אנגלית, הסכים הקשיש, והגרמני התעניין אם בלו-בירד קומבי זו היא הדיזל הראשונה שלו. הקשיש הודה שעד עתה מעולם לא הייתה לו דיזל, וקיבל מנהג הטקסי שיעור מזורז שאסור לדרוש מדיזלים לנסוע בסל"ד גבוה בואכה האזור האדום של המד – משום שגסות רוח כזו מקצרת את חייהם באופן. משמעותי.

"אם אתה אוהב את מכוניתך, אל תהרוג אותה ככה סתם", אמר הגרמני. "סע בה בעדינות, והיא תחזיר לך בחיים ארוכים. היא תעשה לך מיליון קילומטרים", הבטיח הגרמני ונסע.

הגשתי זר של צער

הקשיש הגיש לבלו-בירד את סליחתו העמוקה. "אני תקווה", הוא מלמל בבושה, "שעוד לא הצלחתי לפגוע בך בטיפשותי. מעתה ואילך לא אבקש ממך לנסוע ב-160 קמ"ש, אפילו אם החזרה הביתה תיקח לנו יומיים".

בגדה בתקשי"ר הדיזלים

בימי החורף הפולני הקשים תפקדה ניסאן בלו-בירד בשלג כאילו הייתה מצוידת בהנעה 4X4, ולא שמרה אמונים לכלל הידוע בציבור בעלי הדיזלים, שלפיו למנועים אלה יש זכות לסרב לזוז בטמפרטורה נמוכה מ-10 מעלות צלסיוס.

היה צריך רק – אחרי לילה קר ולפני הנסיעה הראשונה בבוקר – לחמם בפֶן את בלוק המנוע של הציפור הכחולה, את ראש המנוע ואת מסנן הסולר. היה רצוי גם לשיר לה "האביב הגיע/ הציפורים שרות/ הפרחים מלבלבים/ והברווזים הולכים להשתכשך באגם".

טיפולים על גבול הטָפִּילוּת

אך מנועי הדיזל השתנו ללא הכר, ואינם מזכירים את אבותיהם הדיזלים משנות השמונים, תאריך לידתה של בלו-בירד. מנוע שני הליטרים של ניסאן זו, הבלתי מגודש עדיין, סיפק 65 כ"ס בסך הכול, מעט כביכול – אך בזכות המומנט המרשים, המופיע כבר בסיבובי סרק, די היה בכך.

הדיזלים המודרניים, לעומת זאת, שבעזרת הטורבו מתחרים במנועי בנזין בסעיף כמות הסוסים המופקת מתוך ליטר אחד של נפח, וגם בסעיף הביצועים – אינם אמינים כפי שהיו הדיזלים של פעם. הרי היו זמנים שקנית דיזל, ושכחת לטפל בו למעט החלפת שמנים ומסננים.

אמנם הדיזל בן זמננו חסכוני עדיין – אך התחזוקה השוטפת שלו תובענית עוד יותר מזו של מנוע הבנזין בעל ההזרקה הישירה, שהוא עדין וקפריזי. קילומטראז' כמו מיליון קילומטרים עד ניקוי הראש והחלפת הרינגים – שייך להיסטוריה. הדיזל המודרני מזדקן מהר עוד יותר ממנוע בנזין ממוצע.

מיתוס הדיזל החסכני

ועוד מעלה ירוּדה לו, לדיזל המודרני: הוא אינו מוכן לשרת את בעליו בנסיעות עירוניות, שבהן נסתמים המסננים האחראיים על ניקוי הפליטה. אם מתעקשים בכל זאת לנצל את הדיזל העכשווי להתרוצצות בעיר, הסולר שלא נשרף מאיים לפלוש אל שמן המנוע – ואז אין מנוס אלא לגשת למוסך כדי לשפוך את השמן המעורב בסולר, ולנקות או להחליף את הפילטר הסתום.

לא לחינם ממליצים יצרני הדיזלים המודרניים לנסוע בכבישים פתוחים ב-90 קמ"ש לפחות, כדי שמסנן החלקיקים (בשיטת הניקוי DPF/FAP) יתנקה. רעיון טוב, אלא שנהגים רבים קונים את מנוע הדיזל לצורך נסיעות בעיר דווקא – כדי ליהנות מחסכנותו בדלק. דא עקא שהדיזל החדש אינו מתאים, כאמור, לנסיעות בעיר כפי שהתאימו הדיזלים מהדור הקודם.

גם בכבישים בינעירוניים אין למנוע הדיזל המודרני יתרון בתחום החיסכון: למעשה, חסכנותם של מנועי הדיזל הנוכחיים אינה עולה על החיסכון שמפגינים מנועי בנזין חדשים.

אז למה לשלם על דיזל יותר מכפי שמשלמים על מנועי בנזין?

דיז"ל

בקיצור, החידושים המודרניים – שנולדו עקב ההתפתחות הטכנולוגית והדרישות של אבירי האקולוגיה (והטרוריסטים הירוקים שביניהם) – לא היטיבו עם המצאת חייו של מר רודולף דיזל הראשון.

טיפ טיפה

נפלה לידינו ניסאן פולסאר החדשה, העומדת להחליף את טידה, שלא הצליחה כל כך להחליף את אלמרה, שהייתה סוסת עבודה אמינה וסימפטית. נהנינו מההיכרות עם פולסאר – אם כי לא בגלל פולסאר עצמה, שלדעתנו לא תסכן את מעמדן של גולף ואסטרה. לשתיהן אין מה לחשוש מפולסאר למרות גודלה ונוחותה, למרות השימוש הנדיב שלה במולטימדיה, למרות חסכנותה בדלק ולמרות העובדה שבסוף סקאלת מד המהירות שלה מופיעים 240 קמ"שים אופטימיים (!).

Pulsar

קפצנו על ההזדמנות להכיר בכל זאת את פולסאר בגלל סקרנותנו לגבי המנוע החדש, אותו מנוע שהיפנים התקינו בקשקאי החדשה: ארבעה צילינדרים, 16 שסתומים, 1,197 סמ"ק, 115 כ"ס ב-4,500 סל"ד.

אל תחשבו (כפי שחשבנו אנו) שאין די בכך למכונית שבנויה נכון, כמיטב מסורת הניסאנים, ואשר שוקלת מעל 1,250 ק"ג עוד לפני שהנוסעים התיישבו בה. פולסאר הפתיעה: לא רק שהיא זזה בכל זאת, היא אפילו הגיעה ממצב מנוחה ל-100 קמ"ש תוך 11 שניות – הישג שיספק נהגים אשר אינם ממהרים לשום מקום, ומבסוטים מכך שמנוע הפולסאר עובד בהֵשקט ובחיסכון (6.7 ליטרים ל-100 ק"מ).

לדעתו של הקשיש המורשה, גם עדר סוסים נוספים לא היה מיטיב עם פולסאר בעלת המתלים הרכים במיוחד – שבעטיים היא מפגינה חוסר יציבות מרגיז וזווית גלגול מפחידה (נטייה של המכונית להישכב הצדה), המופיעים בסיבובים ואינם לטעמו של המורשה.

בכל אופן, בגלל פולסאר איבדנו את הסקרנות לגבי קשקאי החדשה – שמנוע הבנזין הזהה שלהן מאיים להיות היחיד בקשקאי, לצד אופציית הדיזל היקרה.

חוששָנוּ ש-115 הסוסים הנרפים, המסתפקים במעט דלק, אינם מבטיחים נפלאות דינמיות לקשקאי הכבדה, שעד עתה הייתה מכונית מצליחה מאוד; לא רק אצלנו אלא גם באירופה, שם היא זכתה בפופולריות רבה. ובינתיים, בזמן שקונצרן ניסאן נרדם בשמירה כאשר תכנן את קשקאי החדשה, המתחרים צצו מכל כיוון כשהם חמושים במנועים רציניים יותר.

אנו תקווה שניסאן תבין את טעותה ותוסיף לגרסת הקשקאי האהובה, שתצויד לשם השינוי באחד המנועים שהיצרן היפני ידע לייצר בעבר, איזה 2.0 ליטרים, שני גלי זיזים ולא פחות מ-180 כ"ס. כי אם ההכרעה היא בין סגנון ניהוג ואקולוגיה – וזוהי אכן ההכרעה – הקשיש המורשה בוחר בהנאת ניהוג. עם הירוקים הסליחה.

שואלים את אדוארד

יניב: רציתי לשאול לגבי מנוע טורבו דיזל שהוחלף בו טורבו והוחלף אינטרקולר. לאחר ההחלפה ביצעתי בדיקה במקום בלתי תלוי, וקיבלתי חוות דעת שאומרת שהמנוע עובד בינוני, וכנראה יש בריחה של אוויר. ציינתי שהרכב נוסע נהדר, עם המון כוח וללא שום בעיה, והבודק הסביר שזה לא חייב להיות קשור מכיוון שהכוח שהולך לאיבוד הולך לדוגמה מהבלמים, ואם היה מדובר בבנזין, הרכב כנראה לא היה מצליח לבלום (כי הבלמים מקבלים גם הם כוח מהטורבו או משהו). מכיוון שמדובר בלנדרובר, הייתי מעדיף לדעת קצת יותר לפני שאני ניגש למוסך ומתאר בפניו את העניין. האם תוכל להאיר את עיניי?

תשובה: חידושיו של הבודק יפתיעו את מתכנני לנדרובר. החל בתיאוריה לגבי בריחת האוויר למעצורים, דרך הכוח שהולך שם לאיבוד ועד הרכב שלא היה מסוגל לעצור, לולא העובדה שמדובר למזלך במנוע דיזל ולא במנוע בנזין. אל תתייחס לסיפורי פוגי המטמטמים ראש בריא. לא כל בעלי המחשבים הדיאגנוסטיים המתוחכמים והיקרים יודעים להפעילם.

העיקר שמכוניתך נוסעת טוב וחזק, כפי שכתבת. הרי יש לך השוואה לימים שלפני התקלה שדרשה להחליף את הטורבינה והאינטרקולר. עקוב רק בקפדנות אחר צבע העשן היוצא מהמפלט. כי לצד מהירות התגובה של המנוע ללחיצה על דוושת הגז – צבע העשן הוא העדות המהימנה ביותר למצב המנוע.

ואל תשכח שבשפת היידיש אומרים "אדיפוס שמדיפוס, העיקר שהיא אוהבת את אמאל'ה". תיהנה מהרכב, שחודש כנראה כהלכה, ודאג רק לנסוך במחלימה שלך שמן מנוע סינתטי נכון בצמיגותו (לפי הספר), ולהשקותה בנוזלים על רמה.

בנימין: משרד התחבורה כופה על יבואני הרכב לפרסם את מדד זיהום האוויר של כלי הרכב שהם מוכרים. למשל: היבואן מפרסם שלרודיוס החדש מדד זיהום אוויר של 15, שזה הזיהום המרבי.

לא נראה לי שלקונים הפוטנציאליים יש איזשהו עניין בנתון זה. האם זה ירתיע מי מהקונים לקנות את הרכב? התשובה השלילית ברורה. אם כן, השאלה היא: בשביל מה זה טוב?

אגב, האם נמכרות בארץ מכוניות שדרגת זיהום האוויר שלהן בתחום הירוק, כלומר 1-7?

תשובה: 1. משרד התחבורה, החש על גבו את הנשיפה של עמותת 'אור ירוק', מעוניין להפגין שליטה בענייני תחבורה. 2. דרגת זיהום אוויר היא פרמטר המוצמד למכוניות חדשות. מה קורה אחרי שמשתמשים ברכב 20-30 אלף ק"מ ברציפות? האם זה מעניין בכלל את הפקידים? 3. זיהום אוויר אפסי מושג רק באמצעות השקע-מובילים של שי אגסי. ובכל זאת, מדור זה היה היחידי בעיתונות הישראלית אשר פקפק במיזם של אגסי, לא ראה בו קוסם ולא התמוגג מהמצאותיו התחבורתיות והעסקיות – עד שעסקן זה נכשל וירד מהבמה הציבורית.

צניפת צהלה נוּגָה

הפולנים הפתיעו את הקשיש המורשה: הם ערכו לו ערב הוקרה שבו הוקרנו סרטיו הישנים, והתזמורת הסימפונית של ורשה ניגנה את הפסקול שלהם. "אָת תכתבי על המארב הזה, אני נרגש מדי", ביקש אותי חתן הערב

יומן מסע מאת חגית כהן

"לעזאזל, תוריד מהירות", רציתי לבקש באוטוסטרדה ללודז', אך בִּמהירות התלת-וואלה שהבווארית פיתחה, הלבלב שלי נתקע בגרון.

את נוסעת לפולין? תמהו ידידיי כאילו בישרתי להם שאני טסה למערות טוֹרָה-בּוֹרָה. "הפולנים ארגנו לכבוד הקשיש המורשה ערב הוקרה חגיגי", הסברתי. "יוקרנו שם כמה מהסרטים של אדוארד, ואחר כך התזמורת הסימפונית של ורשה, המחוזקת לרגל האירוע ברביעיית ג'ז, תנגן יצירות של כריסטופר קומדה – המלחין שכתב את המוזיקה לסרטים של אדוארד".

הג'ז המוזר והקסום של קומדה נחשב בפולין נכס צאן ויניל. פולין השתחררה מהנאציזם ומהקומוניזם, אך לא מההערצה כלפי כריסטופר קומדה, שמת בדמי ימיו בתאונה מסתורית בלוס-אנג'לס. ובכל זאת, חרף הפולחן סביב דמותו של קומדה והמוזיקה שלו, אשר בורחת מכל הגדרה אפשרית זולת מאגיה – שדה התעופה של ורשה קרוי על שם מלחין אחר, פרדריק שופן, האיש שהוכיח כי עונג הוא איזוטופ של תוגה.

באולם הנחיתות חיכה לי חברו הקרוב ביותר של כריסטופר קומדה – הקשיש המורשה בכבודו ובעצמו. אדוארד הגיע לבית הנתיבות עם בנו הגבוה וכלתו הגבוהית, שהגישה לי זר ורדים (הייתי מעדיפה שיוגש קארה בלונדיני דומה לשלה). "את קצת חיוורת", חייכו. "שכני למושב דיבר כל הדרך על הבעיה הדמוגרפית של החרדים, ואני הזכרתי לו שגם היטלר חשב על זה. היה לנו ויכוח", הסברתי.

גם הקשיש המורשה, שבימים כריגולם כותב את מדור זה, נהנה מבעיה דמוגרפית: יש לו שלוש בנות – בווארית, יפנית ואיטלקייה – שמקנאות זו בזו. כל אחת מהן טוענת שהיא תרשיש נפשו. כדי שהן לא יריבו, אדוארד החליט שבמהלך ביקורי בְּאֶרֶץ הפֶּטֶל-לכל-פועל (חמישה שקלים לקרטון גדוש גרגרים) אנחנו ניסע בכולן: בהונדה CRX הטורקיזית אשר דומה לעיר קרקוב (כלומר, יופייה רק משתבח עם הזמן); בב-מ-וו Z3M אשר מבפנים נראית כתא טייס ומבחוץ אין לדעת איך היא נראית משום שהקשיש מדהיר אותה אל מעבר לגבול הסיבולת (שלי, לא שלה); וניסע גם באלפא GTV השחורה, בת השלושים, שהמנוע שלה מגרגר בחוצפה אצילית. אגב, הקשיש התקין בדלת הנהג של GTV לולאת עור במקום ידית, כאילו אלפא זו הייתה סוס רודיאו.

"עם כל השוני בין שלוש בנותיך", הערתי בעזות-מצח ביומי החמישי בפולין, "דווקא יש להן גנטיקה משותפת".

"איזה קשר ביולוגי יכול כבר להיות בין בווארית, יפנית ואיטלקייה?", תמה המארח.

"אתה הוא הגנטיקה המשותפת שלהן", הצעתי.

***

ערב לפני הזינוק לאירוע החגיגי בלודז', עדיין בפאתי ורשה, עמדתי במרפסת של מלון חדרים קטן הממוקם במתחם של תחנת דלק. השמש הפולנית שקעה באיטיות, נפרדת מכל אחד ואחד מחמישים גוני הירוק, המלבלבים משני צדדיו של הכביש הראשי כאילו אלול הוא רק אגדה מסופוטמית עתיקה. בתל-אביב, לעומת זאת, נדמה שהחמה אוספת חזרה את חוטי זוהרה בעצלתיים בהולים משהו. אולי היא צריכה להספיק לברך "שהכול נהיה בדברו" לפני שהיא שותה מי ים.

אור הדמדומים הזהוב-כסוף הלך והקדיר. מעניין שדווקא שלושת הדברים המשפיעים ביותר על עולמנו – רגשות, מחשבות וחיידקים – אינם מטילים צל. ובעצם, לשלישייה זו יש להוסיף את הבווארית של הקשיש: מרוב הינף-תֶנָע היא פשוט לא מספיקה להטיל צל, ונאלצת לשמור אותו בבגאז' עד סוף הנסיעה.

"השתגעת? תוריד מהירות, אנחנו על 220!", רציתי לבקש באוטוסטרדה המובילה אל לודז', אך רק השתנקתי בנימוס. הקשיש המורשה הסביר להגנתו ש"בטור הימני נוסעים הזהירים והמשאיות, וכדי לשרוד בטור השמאלי מוכרחים לדובב את הדוושה. לדלג בין שני הנתיבים זה מסוכן מדי". אני דווקא השתכנעתי, אך עשתונותיי החווירו למראה הנוף הפסטורלי שהפך עיסה מטושטשת של ירוק. עולם התופעות הפך מופשט.

***

"מופשט טריגונומטרי" – זו אחת ההגדרות של אדוארד למוזיקה של קומדה. "אולי בגלל מותו של כריסטופר בגיל שלושים ומשהו הפסקתי לעשות סרטי קולנוע; פשוט לא יכולתי לדמיין את סרטיי בלי המוזיקה שלו. בדיוק כפי ש'תינוקה של רוזמרי' המהולל של פולנסקי הוא רק חצי סרט, ואפילו פחות מכך, בלי הפסקול של קומדה. אולי בגלל זה, כשהגעתי לישראל עשיתי רק סרטי טלוויזיה", אמר אדוארד בנאומו על בימת היכל התרבות בלודז'. את דבריו לקהל הוא נשא כמה דקות אחרי שהוקרנו שלושה מסרטיו הישנים: 'בית הקברות רמו', 'תאונה' (קראקסה) ולבסוף 'ולטר P-38' (בכולם, ובסרטים נוספים, ניתן לצפות בבלוג 'מכונית הנפש').

"אני מודה לכם על האירוע הזה", המשיך חתן הערב בנאומו. "ונרגש במיוחד מכך שפולין שמרה על סרטיי במשך חמישים שנה. בישראל, לעומת זאת, כל מאות הסרטים הדוקומנטריים שביימתי בתחנת הטלוויזיה הממלכתית במשך 15 שנה נזרקו לפח הזבל, אף שהם מתעדים הווי תרבותי-חברתי של דור שלם". באולם המלא מפה לפה נשמעו רחשי תדהמה. אישה בקהל שהציגה את עצמה כ"מנהלת ארכיון התרבות הלאומי של פולין" קמה ממושבה.

"אני לא זורקת שום פתק שקשור בסופרים, בקולנוענים או באמנים אחרים שלנו, קל וחומר יצירתם עצמה שמורה ומוגנת", אמרה מנהלת הארכיון. "אני מכירה את הסרטים שלך, מר אטלר, עוד לפני הערב הזה. אתה יוצר פיוטי מיוחד במינו, וסגנון הצילום והבימוי שנקטת בשנות השישים של המאה הקודמת נועז וחדשני עד היום. איך יכלו בישראל לזרוק את סרטיך?", אמרה בנימה של עלבון מקצועי.

"מעולם לא התיימרתי להבין את כל הישראלים", ענה חתן החצי-ערב, שכן אחרי ההפסקה החל החצי השני: קונצרט ג'ז חגיגי, שעוּבד במיוחד לכבוד אירוע זה.

***

תחילה עלתה לבמה מקהלה, שהעניקה למוזיקה של קומדה נגיעות של אופטימיות ושעשוע ורוממה את רוחו של הקהל. אחרי המקהלה עלתה התזמורת הסימפונית של ורשה. אל הבמה זרמו נגני כינור, ויולה, צ'לו, כלי נשיפה, מצלתיים וקסילופון אחד, הגברים בחליפות והנשים בשמלות שחורות הדורות – כדי להעניק נפח פילהרמוני לנגינתו של קווארטט הג'ז: פסנתרן, מתופף, נגן קונטרה-באס וחצוצרן. האחרון העניק פרשנות מזעזעת לשיר הערש המפורסם מ'תינוקה של רוזמרי'. "אני רוצה שהחצוצרן הזה ינגן בלוויה שלי בארץ", התפעל הקשיש. "אשלם לו מראש כל סכום, ואזמין לו טיסה במחלקת עסקים", אמר, ספק בציניות ספק בעצב, וכולם כעסו עליו – בנו, כלתו וגם אני, האורחת.

בזה אחר זה נוגנו עיבודים תזמורתיים ליצירותיו של קומדה. זנבות המקטורן של המנצח התעופפו באקסטאזה מבוקרת, והתווים התעופפו באוויר באקרובטיקה מנטלית נטולת שם. אם עד היום ידעתי שיש עצב, שמחה, כעס, קנאה ואהבה – הערב בקונצרט הבנתי שקיים מצב תודעה אנושי נוסף: המצב הקוֹמֶדאי. שהוא משהו בין צער, טירוף, תשוקה וחרדה.  התרסה כלפי גורל האדם, אך גם ענווה וחוש הומור.

W Łodzi

"המוזיקה של קומדה יוצרת מצב תודעה חדש", התפעלתי באוזניו של האיש העומד בראש העמותה להנצחת כריסטופר קומדה, קשישטוף בָּלְקֶבִיץ', החי ונושם את קומדה מאז היותו נער.

ישבנו במסיבה קטנה שאורגנה לאדוארד אחרי הקונצרט. המסובים התעניינו במצב סרטו הנוכחי של אדוארד, 'שועל הכסף של פליציה ט". אדוארד ענה כי המפיק הישראלי הבכיר מארק רוזנבאום מוכן לקחת על עצמו את המשך ההפקה, שנתקעה בגלל המפיק הפולני הנוכל. אדוארד סיפר גם שהוא הגיע כעת לפולין לא רק בגלל המארב המרגש בלודז', אלא גם כדי לדבר עם הספונסר של סרטו – המכון הממלכתי לאמנות הקולנוע, השוכן בוורשה.

*

אחרי כמה ימי קיץ חמימים ששיאם היה חמסין, מנומס אמנם, החלו עלים צהובים להסתחרר ברוך, ונדמה לי שראיתי אנפה טסה לכיוון ישראל. אחר כך הכול הסתגרר, וגשם דקיק דגדג את העשבים והעצים. תוך שבוע ימים עברתי בארץ זו שתי עונות ושלוש מכוניות חזקות אללה יוסתור. עוד מעט אחזור לקליאו התל-אביבית שלי, שתסדיר את הדופק.

Picture 154

רעיון גְּחוֹנִי: בנוסף לגוֹיוֹ-פטנט בדמותו של מִתקן רחיצה לרכב 'ללא מגע' (המתואר ב'טיפ טיפה' הנוכחי), כדאי להעתיק בארץ גויו-פטנט נוסף: עמדה לטיפולים עצמאיים ברכב הסמוכה לתחנת דלק. תמורת כמה שקלים אתה מקבל את האפשרות לטפל במכוניתך מלמטה: להציץ אם הכול תקין שם, בגחון, ולוודא שדבר אינו מתפרק או דולף.
בתצלום נראית אלפא GTV שלי בת השלושים זוכה בטיפול רצפה מלמטה. אל עמדת הבידוק השכורה הזמנתי צוות מכונאים-צבעים המתמחה במשיחת הגחון בתכשיר נגד קורוזיה – טיפול מונע שימושי ביותר בארץ השלגים והמלח. הרי אלפא תרצה אולי לצאת אל הדרכים המושלגות ולטייל בהן.

"אבל אתה שומר אותה בחורף בצריף סגור!", התפלאה האורחת.
"אכן, אך לא ניתן לחזות גחמות של נשים", הזכרתי לה

Picture 097 Z3M coupe 2

הונדה CRX 1.6 VTEC וב-מ-וו Z3M קופה. אחיות בכפייה של אלפא GTV

 טיפ טיפה

חבל שאין אצלנו בארץ גוֹיוֹ-פטנט תקני לרחיצת מכוניות בשיטת 'ללא מגע'.

אתה נכנס לעמדת הרחיצה. לפניך אקדח מים וארון קיר עשוי מתכת ובו חריץ – שאתה מאכיל במטבעות לפני הלחיצה על ארבעת הכפתורים המסודרים בשורה. לצד כל כפתור יש הסבר על תפקידו. הכפתור הראשון מפעיל זרם מים המרטיב את המכונית. הכפתור השני שופך עליה מים חמים בתוספת שמפו. הכפתור השלישי פותח שוב זרם מים כדי להסיר את הלכלוך, והכפתור הרביעי מפזר חומר שמגן על הצבע ומבריקו. אין צורך לייבש את המכונית – רק להשאיר אותה בחניה לזמן-מה, ואז לנסוע בה נקייה ומבריקה.

מחירו של טיפול הבזק – שאתה מבצע תוך דקות ספורות, מבלי להתעייף ומבלי להרטיב בגדים – הוא 5-8 שקלים בסך הכול, תלוי במשך ההפעלה של כל שלב ברחיצה.

התוצאה: אין שריטות האופייניות לרחיצה אוטומטית, שמתעללת בשמשות ובצבע! שום מטאטא מסתובב לא יפגע במגבים העדינים, באנטנות ובמראות הצד!

השאלה: מדוע ברדיוס הציוני שלנו, שלא חסרות בו, ברוך השם, תחנות דלק המתחרות זו בזו – אף אחת מהן לא הציבה למען לקוחותיה מִתקן דומה לגויו-פטנט זה, כך שהקשיש המורשה נאלץ לרדת לאלפא שלו עם דלי.

שואלים את אדוארד

מאיר הוברמן: אנחנו זוג צעיר, מחפשים רכב קטן שישמש אותנו לנסיעה יומיומית ממבשרת לירושלים, ומדי פעם גיחות לכיוון אזור המרכז. מה שחשוב לנו זה בעיקר אמינות ועלויות (תחזוקה, דלק וטיפולים). התקציב שלנו הוא באזור 20-25 אלף שקלים.

איננו בטוחים עדיין אם אנחנו מעוניינים בגיר ידני או אוטומט, כך שנשמח להצעות משתי הקטגוריות.

תשובה: אני מציע לכם להתרכז בסוזוקי סוויפט או במשהו מהתפריט של דייהטסו.

אהוד כהן: בשעה טובה נולד לנו ילדנו הרביעי, ואני מתלבט באיזה רכב משפחתי לבחור. אפרט בקצרה את השיקולים. אני לא מעוניין להוציא יותר מ-40 אלף, ואף הייתי מעדיף שההוצאה תהיה קרובה יותר ל-20 אלף.

אנו נוסעים 15 אלף ק"מ בשנה ומחפשים רכב אמין – שלא אבלה איתו יותר מדי במוסך, ואשר החלקים שלו לא יקרים בטירוף, למקרה שהוא כן יבלה (וזה בטוח יקרה). מעדיף כמובן שצריכת הדלק תהיה כמה שיותר טובה.

אנו מעוניינים רק באוטומטי. הניסיון המועט שלי מלמד אותי ללכת רק על מכוניות יפניות (אולי גם קוריאניות?).

מוטב שיהיה גם קצת מקום לתיקים ועגלות, מלבד מקומות הישיבה. הצעות שהציעו לי: מיצובישי ספייסוואגן, מאזדה 5 או מאזדה אם-פי-וי, טויוטה אונסיס ורסו או טויוטה פריויה, יונדאי טרג'ט והונדה סטרים. אשמח לשמוע את דעתך, ולאילו דגשים כדאי לשים לב כשמחפשים אוטו ספציפי.

תשובה: כל המועמדות שהזכרת ראויות לסיבוב היכרות ולבדיקת מצבן, הטכני והאסתטי. שני דגמים ממדף גבוה יותר הם פורד אֵס-מקס והונדה אף-אר-וי. הם אמנם יקרים במקצת, אך שווים כל שקל.

מוטי: הגיע הזמן להחליף רכב שמשרת אותנו נאמנה שנים ארוכות, פיז'ו 306 מודל 95'. אשתי נוסעת 2,000 ק"מ בשנה בלבד, ולכן גם לא מצאנו סיבה להחליפו – בנסיעות משפחתיות יצאנו עם שני כלי הרכב.

יצוין כי זהו רכב שני בבית (יש לי קיה ריו מהעבודה) וכי לנו שישה ילדים ב"ה. הגדולים שלנו לומדים נהיגה בימים אלה, והרכב הבא ישרת גם אותם.
חשובות לנו מאוד הבטיחות, הנוחות והאמינות, עלות תחזוקה סבירה ו-1,600 סמ"ק – ופחות צריכת הדלק. מה הצעתך בטווח המחירים של 30-50 אלף שקלים?

תשובה: לא יהיה קל להסתגל אל מי שתיכנס לנעליה של פיז'ו 306, שהיא הדגם המוצלח ביותר של הפירמה. ובכל זאת, אני מציע לכם לבדוק את האופציה של סוקדה רומסטר, זו המצוידת במנוע הקודם וי-16 ולא במנוע טי-אס-איי הנוכחי.

הצעתי השנייה היא הונדה סיוויק – רגילה או האצ'בק.
אורנה: אנו מעוניינים לקנות רכב בנפח 1,300. חשוב לנו שיהיה אמין ובעל צריכת דלק נמוכה. הסכום שעומד לרשותנו הוא 50 אלף שקלים. על מה אתה ממליץ?

תשובה: בתקציב העומד לרשותכם, משרעת האפשרויות רחבה מאוד. הדגמים הסימפטיים ביותר, כמו גם אמינים וחסכוניים, הם סוזוקי סוויפט וסוזוקי אֵס-איקס 4. ב-50 אלף שקלים אפשר להניח את היד על דגם בקילומטראז' מפואר – כלומר, דל.

גם פולקסוואגן פולו היא כיוון חשיבה ראוי ביותר, ובלבד שהמוצא הגרמני אינו מסליד אתכם.

עקב בעיה טכנית נכתבו הדגמים הלועזיים בתעתיק עברי

נעבעך, אבל יצרי

אנחנו נוטים לחפש אצל זרים/זרות תכונות שהם אינם בהכרח עונדים

החיים היו משעממים לו היו צודקים כל חכמי ציון העכשוויים, המשמיעים את משנתם ההבלולית במדיה. הרי דבר אינו משעשע יותר משטויות הנכתבות ברצינות מוחלטת שנתמכת בבת הלוויה שלה – הסמכותיות.

נהניתי למשל מדבריו של כתב ynet רועי צוקרמן, שהכריז בכותרת כי 'אילף' את יגואר. לא צוקרמן ולא נעליים, ואפילו לא מוזס, מסוגלים לאלף את יגואר, אשר תאכל אותם לארוחת הבוקר.

מי שיכול להרשות לעצמו להכריז על אילופה של יגואר הוא לואיס המילטון, הנהג הבריטי בפורמולה 1 – אך לא בוחן תל-אביבי שיש לי ספק רב אם הוא מצא שפה משותפת עם יגואר F רואדסטר; במיוחד בתנאי ארצנו, כלומר הגבלות מהירות עורפות-הנאה וצפיפות.

לא רק ביכולתו של כתב ynet להתיידד עם יגואר אני מפקפק אלא בכישורי נהיגתו בכלל. הסיבה לספק הזהיר שלי איננה זלזול חלילה – אלא העובדה שכתיבתם של צוקרמן וחבורת 'ynet מוטורס' מזכירה לי את פירות עטו של יוחאי רפאלי, סגני לשעבר בירחון 'קוואטרו' ז"ל. פירות מפוארים אשר התגלו בערוות קליפתם. וזה הסיפור:

גאולה דרך הביבים

לא רק אני אלא גם בוחני 'קוואטרו' רם לנדס ורמי שוכטוביץ', ובוודאי גם קוראיו של ירחון זה שערכתי, היו משוכנעים שסגני רפאלי, אם לשפוט לפי כתיבתו הבוטחת עד נועזת, נוהג כמו שומאכר לפחות.

עד שלהפתעתי המוחלטת, ממש על ידי ועל יד הבוחן הבכיר רוני סמדרסמן איש כרכור – רפאלי שלנו, שנהג במהירות של עולה לרגל, הצליח בכל זאת 'ליישר' סיבוב, במחיר זריקתה של סובארו ג'אסטי לתוך תעלת ביוב. ג'אסטי המסכנה נפלה מגובה של כשתי קומות, אך רפאלי עצמו יצא ללא פגע.

התאוששנו מההתעופפות הדרמטית, הזמנו גרר, ורק אז תפסנו שעד לתקרית זו, מעולם לא ראינו את רפאלי אוחז בהגה בפועל. עד לנפילה לביב השופכין, אשר גאלה אותנו ממקסם השווא של סגנון ביטוי משכנע – הסתמכנו רק על כתבותיו החוצפניות של יוחאי ועל העובדה שהייתה לו אלפא רומיאו ג'וניור.

אגב, התובנה החמצמצה שניסח כתב ynet רועי צוקרמן שלפיה אנשים השואלים "כמה היגואר הזו עולה" אינם מתאימים לכלי תחבורה אריסטוקרטי זה – מזכירה לי את שחצנותו של רפאלי.

סטיגמה נחשקת

אין ספק שבמקרה של יגואר F הפתוחה מדובר במכונית ספורט, כך שאין זה מפתיע שלבוחן צוקרמן לא היה נוח לטייל בה בעיר, כפי שהוא רטן.

ואולם, הגדרתה המוצדקת ועוד קצת של יגואר F כ'מכונית ספורט' מזכירה שרוב הקולגות שלי למקצוע ולתחביב – ובעצם, כל כתבי הרכב העבריים זולת אחד (יואב קווה) – התרגלו לחפש סימנים לגנטיקה ספורטיבית לא רק במכוניות הראויות לחשד שהן פרא אציל, אלא בכל רכב תמים שהם מקבלים מהיבואן לצורך כתיבת 'מבחן דרכים'.

כך למשל, מקובל אצלנו לחשוד בכל מכונית פתוחה בהיותה ספורטיבית, כמו לדוגמה מאזדה MX5 (אם כי במקרה שלה חושדים בה בצדק). תכונת-העל 'ספורטיבית' מוצמדת אצלנו גם לכל מכונית שהיצרנים ציידו אותה – לצורך הצלחה בשיווק ובהתאם לאופנה – בחישוקים גדולים יחסית של 17-18 אינץ' ויותר, ואשר נועלת צמיגים בחתך נמוך. פטנט זה מגביר אמנם את אחיזת הכביש, במיוחד בסיבובים ובעצירות חירום – אך אינו מַתליל, לפי דעתי וניסיוני, את עקומת הספורטיביות.

הנה כי כן, האשליה של ספורטיביוּת נתלית במיני אצטלות פתייניות ואינה מתבססת על המכונית עצמה. דוגמה טובה לאחת כזו שמאתחלת בנו תעתוע היא מאזדה MX5 שהזכרנו – שהיא יצור בלתי ספורטיבי בעליל מטבעה. נכון אמנם שבנוסף לקלאוסטרופוביה ולמושבים שממוקמים נמוך מכונית זו היא בעלת הנעה אחורית, המאפשרת לבוחן השאפתן לבצע חרקות – אך מאזדה זו נבזית בערך כמו בוב ספוג. רק כעת, אחרי שנים ארוכות, היפנים עומדים סוף סוף לצייד את MX5 במנוע נהמני יותר מזה שפעל בה עד עתה, בפיהוק שנדמה כשאגה.

Jaguar F type 4 Jaguar F type 3 Jaguar F type 2 jaguar F type

יגואר אֶף: למפלצת בריטית יפה זו מנוע שמונה צילינדרים בנפח 5.0 ליטרים, 550 כ"ס. רשימת הנהגים המסוגלים "לאלף" אותה קצרה כמו עוקץ של אגס  

אקסיומה עיוורת

בין כתבי הרכב העבריים חוגגת גם האקסיומה שהנעה אחורית גוזרת על הרכב להיות ספורטיבי. בהתאם לאמונה עיוורת זו, בעלים של אתר רכב נפוץ למדי הכריז כי רנו טווינגו החדשה היא ספורטיבית משום שהיצרן קרא לה 'גורדיני' וצייד אותה במנוע אחורי. הבה נזכיר, בשם האמת המתפקעת מצחוק, שמדובר במנוע שלושה צילינדרים בנפח ליטר אחד שהצרפתים סחטו ממנו די מעט סוסים – גם בגרסה החזקה כביכול.

אני טוען שהנהג של טווינגו החדשה יתפוס שהוא נוסע ברכב בעל מנוע אחורי רק במקרה שהוא יפתח מכסה אחורי כדי להכניס מזוודה, ובמקום תא מטען הוא יגלה מנוע.

מצפצפות על הגנטיקה

אגלה לעמיתיי סוד: כל מכונית הופכת ספורטיבית, אם לוחצים בעזוז על דוושת גזהּ ומשתמשים נכונה בהיגוי שלה. ספורטיבית בכפייה הייתה אפילו סיטרואן ויזה קלאב בעלת מנוע בוקסר שני צילינדרים של 600 סמ"ק בערך – וזה למרות העובדה שלמהירות 100 קמ"ש היא הייתה מגיעה בפרק זמן שבו ב-מ-וו Z3M שלי נושמת כבר את מהירותה המרבית, 250 קמ"ש.

גיליתי פעם, בעזרת סטופר ולהפתעתי המוחלטת, שאת הכביש שבין ערד וים המלח עברתי הכי מהר לא באלפת המרוצים שלי, הבנויה לראלי-קרוס, ולא בגולף GTI – אלא ברנו 19 התמימה דווקא, שלא היה לה גֶן ספורטיבי כלשהו, אפילו לא תועה או מזויף.

אני מוכן גם לגלות סוד נוסף, שלוקח רחוק יותר את התיאוריה הנ"ל: לא רק שניתן להכריח כל מכונית להפגין גינונים ספורטיביים – אלא שדווקא מכוניות אלה, שאינן מיועדות לנהיגה ספורטיבית ואשר מאבדות את אחיזת הכביש בשמחה (כי לא חונכו להגן עליה), מאפשרות לנהגן ליהנות מתהליך הנהיגה ולעשות רושם על הנוסעים.

זו הסיבה שאני נהנה מתפקודם של צמיגי החצי סליקס החלקים טויו R888 בגשם דווקא. כי או אז הונדה CRX שלי מתחילה לחיות, ובודקת בנוקדנות חסרת רחמים אם נֶהגה, הקשיש המורשה, רשאי עדיין לתפקד.

פרדה ממשק החי

מכוניות, כמו כלבים וחתולים, יכולות להיות חברותיו הנאמנות של האדם. לפעמים, ובעצם ברוב המקרים, הן חברות טובות יותר מבעלי שתי רגליים. בדוק.

המשותף ליחסי ידידות טובה בין אדם ובעלי ארבע רגליים או ארבעה גלגלים – הוא הדאגה ההדדית. כי זולת מכוניות שמישהו ראה בהן מפלצות, כמו תסריטאי הסרט 'כריסטין', מכוניות אינן זוממות להעניש את בעליהן אלא דואגות לו. הן מנסות לשמור על הנוהג בהן בגלל הקשר שהתפתח במשך שנים (או ממבט ראשון), או בגלל אופיין הידידותי מלכתחילה. 

יחסי אנוש אלו עם מכוניות ועם משק חי דורשים מהאדם ללמוד את הצרכים של ידידיו הנאמנים – כך הרהרתי לקראת סוף ביקורי אצל שלוש בנותיי, יפנית, איטלקייה ובווארית, ולקראת פרדה ממקס ובר.

היו זמנים שאפשר היה לקחת כלב למטוס. כעת, אל-על דורשת קניית כלוב לנוסע על ארבע רגליים, והרבה שקלים על כל קילוגרם של התייר בעל הפרווה ועיניים של מונה ליזה. במקרה של שומר ראשו של הקשיש המורשה, הכבד ברוך השם, זהו מחסום פיננסי.

טיפ טיפה

דילמה ותיקה: יש לנו ארבעה צמיגים, שניים משומשים ושניים חדשים. היכן להרכיב את הטובים יותר – קדימה או אחורה?

משרד התחבורה, פנצ'רמאכרים, אתרי אינטרנט ומומחים מהטכניון בחיפה קובעים חד-משמעית שאת הצמיגים החדשים יש להרכיב בציר האחורי של המכונית – ואילו את הצמיגים המשומשים יש להרכיב קדימה.

אני לא מאמין למומחים המדופלמים שלנו, אלו שעד היום לא הצליחו לפענח מדוע המכונית של משפחת אטיאס הידרדרה לתהום על יד טבריה. אלו המומחים שלבקשת עמותת 'אור ירוק' קבעו בסמכותיות שהעיתונאי טל שביט אשם בתאונת האופנוע שבה הוא נהרג. הם גם לא התנצלו כאשר בית המשפט פסק שנהג המכונית שפרץ למסלולו של האופנוען שביט הוא האחראי למותו.

על הרכבת צמיגים חדשים מאחור מקובל להמליץ בשל החשש מהיגוי יתר, כלומר החלקה של הציר האחורי של הרכב – החלקה שעלולה לגרום ל"התנגשות צדית של הרכב עם עץ". ומכוניות, כידוע, אינן בנויות כדי לספוג מהלומה צדית.

בולשיט! הרי הנהג יכול בקלות ליישר מכונית שחלקה האחורי מחליק באמצעות קונטרה של ההגה לכיוון ההחלקה. תרגיל אינסטינקטיבי זה מלמדים בכל בית ספר לנהיגה מתקדמת. לעומת זאת, קשה בהרבה למנוע איבוד שליטה על הרכב כאשר מתפוצץ צמיג קדמי משומש – מיקום ההרכבה שהמומחים ממליצים עליו! נזכיר כי צמיג קדמי עובד קשה. הוא מופקד הן על עצירת הרכב, הן על ההיגוי ובדרך כלל גם על ההנעה (שהרי הנעה קדמית היא הרווחת ביותר). לפיכך, טוב נעשה אם נרכיב את צמיגנו הטובים-חדשים יותר קדימה.

זאת ועוד: צמיג קדמי משומש המורכב בציר הקדמי – כהמלצת סוללת המומחים – מגביר את הסיכוי להתפתחות תת-היגוי (החלקה בלתי רצויה בכניסה לסיבוב, שבעטייה המכונית ממשיכה ישר במקום לפנות).

לסיכום: את הצמיגים הטובים יותר מרכיבים בפרונט מבלי להתלבט.

שואלים את אדוארד

אבי, ירושלים: ברשותי מאזדה 5 שנת 2007. על פי ספר הטיפולים יש להחליף מצתים ב-120 אלף ק"מ. כשהכנסתי את הרכב לטיפול המוסכניק אמר לי שהם בודקים את המצתים, ואם יש צורך הם מחליפים. לאחר הטיפול הוא אמר לי שהמצתים תקינים ואין צורך להחליפם. מה דעתך? האם יש להיצמד להוראות היצרן בכל מקרה?

שאלה שנייה: לגבי הסבת רכב לגז, לא מצאתי אתר או מישהו שיכול לעשות זאת? איזה רכב מתאים להסבה ואיזה לא?.האם יש לך מידע

תשובה: מומלץ להחליף מצתים לפי הוראות היצרן, זלזל בהן עשוי להמיט צרות. האלקטרודה של המצת או חלקי פורצלן עלולים להתפרק ולחולל תקלה במנוע.

אני בעד להיצמד להוראות היצרן, אף כי פרק המרחק שמאזדה קבעה כי אחריו יש להחליף מצתים – 120 אלף ק"מ – מצביע על אופטימיות מסוימת. פרק מרחק זה כפול כמעט מפרק המרחק שקבעו יצרני רכב אחרים, המשתמשים באותם מצתים ממש. בענייני הסבה לגז אני נוהג להפנות אל מוסך 'חיש גז' בקריית-אריה, פתח-תקווה.

ינון משה: לקראת רצון בשדרוג חוויית הנהיגה, אודה על המלצתך.

אני מעוניין ברכישה של מכונית קטנה ומהנה לנהיגה (מה לעשות, כלי רכב גדולים לא עושים לי את זה), אך עדיין בתקציב סביר, של עד 120 אלף שקלים. אני מתלבט בין מיני-ואן לפיאט 500S, ידנית כמובן. ואולי רכב אחר, גם משומש, כמו מיני קופר או אלפא מיטו/ג'ולייטה (כבר גבולית בגודל)?

אנא המלצתך.

תשובה: לבי אמנם באלפא, אך כדי ליהנות מנהיגה אין כמו מיני קופר. לך עליה.

אהוד ילינק, בית-אל: זכור לי שבעבר חיוית את דעתך לחיוב לגבי סובארו B4. אני נוהג במכונית כזו מאז 2007. לראשונה החזקתי באחת כזו משך כמה חודשים, עד שהיא נגנבה ממני. מאוקטובר 2008 אני נוהג בזו שאצלי עד עכשיו.

אני לא יכול להתבטא על אודותיה במונחים מקצועיים, אך נהניתי לנהוג בה. יש לה מנוע חזק, המאפשר זינוקים מהירים והתגברות קלה על עליות תלולות. קל מאוד לשלוט בה, וגם בסיבובים חדים הנלקחים במהירות לא מאבדים שליטה. בקיצור, רכב נוח לנהיגה המעניק ביטחון ליושב מאחורי ההגה. כמו שבני התבטא פעם: "זו מכונית שאתה שולט בה ולא היא בך". הגיע הזמן להחליף.

האם אתה עדיין סבור ש-4B היא אופציה רצויה, או שבמחיר שלה יש לה מתחרות עדיפות?

תשובה: אם התרגלת לסובארו B4, אז אין מתחרה ראויה אחרת.

אביאל כהן: ברשותי ניסאן פרמיירה 2004 שלהגיד עליה שהיא שותה דלק זו מחמאה. מלבד זה, המזל לא שפר עליה וכמעט כל חודש (!) נכנסנו למוסך. לכן קצנו בה.

אנחנו בודקים כבר כמה שבועות המון סוכנויות רכב ומגרשים של יד שנייה. לפינאלה הגיעו שלוש אפשרויות: יונדאי אקסנט מודל 2011 שעשתה 135 אלף ק"מ תמורת הניסאן והוספה של 35 אלף ק"מ; SX4

חדשה תמורת הניסאן והוספה של 90 אלף שקלים במימון; או שברולט סוניק חדשה תמורת הניסאן והוספה של 65 אלף שקלים. מה אתה ממליץ? נשמח לדעת מה טווח מחיר החלפים של כל כלי הרכב, ומה יעניק לנו שקט טיפולי, וכמובן חוויית נסיעה?

תשובה: בין כל המועמדות שציינת, סוזוקי היא האופציה המיטבית.  

לוי: אנחנו מחפשים לקנות רכב משפחתי בטווח של 25-40 אלף שקלים, לאחר שהרכב הקודם (סוזוקי באלנו 97' ידני) נהרס בתאונה.

אנחנו נוסעים 15-20 אלף ק"מ בשנה, ויש לנו שני ילדים (בתקווה לעוד אחד בשנה הקרובה).
מחפשים רכב לארבע שנים פלוס, והדגשים הם על אמינות, בטיחות וצריכת דלק. הנוחות לא מעניינת אותנו (הרכב הקודם היה סוזוקי באלנו). הבעיה המרכזית עם הרכב הקודם שלנו הייתה בגיר, ובעובדה שהחלפים שלו נדירים (אשתי לא מוצלחת כל כך עם גיר ידני, והרכב עשה 300 אלף ק"מ, אני לא בטוח את מי אפשר להאשים).

ההתלבטות שלי היא:

  1. טויוטה קורולה רובוטית 2008, יד שנייה-שלישית, 100-120 אלף ק"מ, במחיר של 35-42 אלף שקלים.
  2. סקודה פאביה ספייס 2008, יד ראשונה-שנייה, 90-120 אלף ק"מ במחיר שבאזור ה-36 אלף שקלים.
  3. ללכת על אוטו יוצא ליסינג משנתון 2010 (רנו פלואנס או מיצובישי לאנסר; המגוון די רחב) בקילומטראז' של 100-130 אלף ובמחיר באזור ה-45 אלף שקלים.

בגדול, אני נוטה לקורולה הרובוטית מכיוון שאשתי, כאמור, לא נוהגת טוב על ידני ומעניינת אותי צריכת הדלק. אבל לקורולה כמה חסרונות: היא ללא בקרת יציבות ובעלת 'רק' ארבע כריות אוויר. אם יש בעיות עם הגיר הרובוטי זה תיקון של 4,000 שקלים (ועוד 3,000 אם צריך להחליף מחשב גיר). ונראה שקשה למכור אותה.

לפאביה יש חיסרון של חשש (מוצדק?) מתקלות בגיר הידני, וכאמור, בבאלנו היו לנו מלא בעיות גיר. נראה שזה אוטו נדיר יחסית, כמו הבאלנו הידני.

האם אפשרות 3 כדאית? יש די הרבה כלי רכב יוצאי ליסינג בשנתון 2010 באזור ה-130 אלף ק"מ, ואני לא מצליח למצוא את ידיי ורגליי שם.

תשובה: אף מכונית יד שנייה – בין אם היא יוצאת ליסינג, מגרש או יד פרטית – אינה מבטיחה שהיא לא תתקלקל בשלב-מה. דווקא לא שמעתי על צרות עם הגיר הידני של סקודה פאביה.

בתוך כל קלחת המועמדות הייתי מתמקד בשתיים: פאביה וטויוטה הרובוטית. צריך הרבה מזל רע כדי ליפול על טויוטה רובוטית שמורדת בתווית האמינות שלה. האמינות לא זרה גם לפאביה, הנהנית מטכנולוגיה לבית פולקסוואגן. אני מציע לכם לערוך נסיעות טעימה בשתיהן, כדי להכריע איזו מהן מעניקה יותר תחושת נוחות וביטחון.

ורדה: בשמונה השנים האחרונות אני נוסעת בטויוטה קורולה. אחרי שבאמצע התקופה החלפתי את הראשונה בשנייה מאותו דגם, עכשיו אני צריכה להחליף שוב.

הטויוטה טובה ועונה על כל הצרכים שלי. היא נוחה ואמינה, התחזוקה שלה זולה והיא גם שומרת על המחיר שלה. אבל לחשוב שאקנה שוב אותו רכב, זה משעמם… על איזה רכב אתה יכול להמליץ שמשתווה לה אולי?

תשובה: לשם רענון הסגנון, אני ממליץ לך לשקול אימוץ של אחת משתי יפניות חביבות: טויוטה יאריס והונדה ג'ז – לא בהכרח בגרסאותיהן ההיברידיות, היקרות יותר.

 

 

אחרית דבר

בהגיעי אל הכפר הפולני הירוק, כַּלְבִּי מקס ובר הביט עליי רגע-מה כאשר עמדתי בשער, ורק אחרי מחשבה פתח בטקס קבלת האורחים. הוא קפץ לְגובה שפעם הייתי מגיע אליו בראשי – אך כידוע, הגוף האנושי מתקצר בכפוף לזקנה.

לו הייתי נשאר מי-יודע-כמה בעולם הזה, משוחרר מכוח הכבידה של הביולוגיה, ייתכן שהייתי יכול לנהוג בפרארי טסטה-רוסה, העומדת כעת על מדף בצריף  העבודה שבניתי בצמוד לדירתה של הבווארית Z3M.

777

טסטה-רוסה זו, הצבועה אדום כמו פרארי אמיתיות, מצוידת במנוע חשמלי שניתן להריץ אותו בשלט רחוק. את הצעצוע קניתי בטיסה חזרה לתל-אביב כדי שהילד שלי ידע מה אבא נהג במונטה-קארלו אצל ידידו מרופד-היכולת סטיב מ'. אך זמן לא רב אחר כך החל המראֶה של דגם הטסטה-רוסה בידיים של ילדי להעציב אותי, כי סטיב מכר את הטסטה-רוסה שלו, שאהבתי, משום ש"ההופעה בפרארי לא נראית מכובדת ואמינה בעיניים של מנהל הבנק".  

"מה אכפת לך הרושם?", ניסיתי להניאו, אבל סטיב הסתכל עליי כמו על טמבל שלא מבין בכספים. והוא צדק, בעצם.

אחרי גירושיו מטסטה-רוסה, העיניים של סטיב כבר לא דלקו למראה מכוניות מעניינות או נשים לבושות יפה – מה שסימֵן את תחילת הידרדרותו המוזרה של האיש. הוא היה עדיין כל-יכול, אבל הפסיק לחייך. סטיב חדל לנהוג ברולס-רויס שלו בג'ינס קרועים, וגם סמוקינג הוא לא לבש כבר, כי ויתר על מושבו הקבוע בפסטיבל הקולנוע של קאן.

"חפש את הטסטה-רוסה שלך וקנה אותה שוב", הצעתי לידידי כאשר החל לְדַבֵּר את שלו על זִקנה וטבע במלנכוליה עמוקה. אך הוא שתק, ורק הביט בי בעיניים שזיהיתי בהן 3,000 שנות ייסורים של יהדות. סטיב היה אחד מ'ילדי טהרן', נזכרתי.    

 

כרוח מר נוכחותי

הכי קשה לענות לשאלות של הכלב. למכוניות לא אכפת שנעלמת, והן רק מענישות את אבא החוטא במצבריהן הריקים עד אפס אמפר

מיישר החשמל Ctec עבד ארבע שעות, והונדה CRX בת ה-22 התניעה בחגיגיוּת אגבית. נסענו לעיירה הקרובה פְּיָאסֶצְ'נוֹ, שהייתה פעם יהודית, לקנות מצברים בשביל יתר בנות הקומונה, ב-מ-וו Z3M ואלפא GTV. נסענו לקנות מצברים כי מיישר הזרם החדשני 'פרמיום' מתוצרת סין, שנמצא אף הוא בבעלותו של הקשיש המורשה והבטיח לעורר לחיים את הוולטים והאמפרים שנרדמו בהבל פיו של החורף הארוך – כשל.

וזה רק החלק הזוטר בעונת האכזבות הקופחת על הקשיש הנ"ל, ומתעללת בו בכל מקום הנדמה תחילה כמחסה.

כל זה קורה במועד המתאים ביותר, סוף הקיץ, המלוּוֶה פה בסימנים ראשונים של טרום סתיו – תפאורה הולמת לעצב ולנוסטלגיה, המקננים כאן תחת כל עלה ובחרכים שבין קורות הרצפה, החורקות תחת רגליי איזו אנחה עתיקה. אווירה שמתאימה לכתיבת שירים, לוּ הייתי מחטיא את עטי בשירה, וגם אווירה ממש בול לגילויים ששוב נעלם לך מישהו שאיתו/איתה קבעתי להיפגש אוטוטו.

אפליקציה או מעפן-ליקציה?

מתוך מוסך העץ שלה, שבניתי לה לפני 22 שנה, יצאה CRX בהתלהבות. במהלך הבנייה של המוסך שמרתי שיהיו ארבעה ס"מ בין המשקוף ומראות הצד של היפנית – רווח שדי לי בו כדי לצאת ולהיכנס בזריזות מבוקרת. אך להפתעתי, הפעם אין די במרווח הביטחון המסורתי. הפעם אני יוצא ב-CRX שלי גם בעדינות ובחצי מצמד, ואף מסיט את הראי כדי להקל על תרגיל היציאה. מביך.

או שפתח השער התכווץ במהלך החורף האחרון, או שהיפנית לא שמרה על דיאטה והשמינה, או שהזדקנתי ולכן אני מודאג יותר מפרטים קטנים. שהרי אצל זקנים, הפחד נכנס באוזן אחת ויוצא מהאוזן השנייה כעדינות. מין אפליקציה.

כבר לא מתגרה בפיזיקה

22 שנותיה לא עשו רושם על הונדה הכחולה, שמאז לידתה התרוצצה רק 45 אלף ק"מ ונראית ומתנהגת כאילו הייתה חדשה. אך אותן 22 שנים שינו לא מעט ממני. הנה דוגמה.

כמה קילומטרים מבית הקיץ שלי יש סיבוב שאחרי אימונים חוזרים ונשנים הייתי מטייל בו (מלשון טיל?) ב-140 קמ"ש, על גבול הפיזיקה. הונדה זוכרת את זה. גם בניסאן בלו-בירד דיזל קומבי נסענו בסיבוב זה ב-120 קמ"ש ובהחלקה פוטוגנית. אבל זה היה מזמן. בינתיים, הרשות המקומית הציבה לפני הסיבוב שלנו עמוד התובע "40 קמ"ש". ודאי שהתמרור דורש מהירות מוגזמת, ואני אכן מתייחס להמלצה גויית זו ברצינות ונוסע שם 80-90 קמ"ש.

כן, התמתנתי.

אולי ההגבלה ל-40 קמ"ש עשתה עליי בכל זאת רושם, ואולי אני כבר לא אותו אבא שלימד את בנו – "תראה, חבוב, סיבוב זה שומר על אותה זווית כך שהוא ידידותי לגבי בני אדם, משום שהוא לא נסגר בהפתעה כמו סיבובים בעלי חושי טרף למהירות מוגזמת, להילוך לא נכון ועוד לקו נסיעה פרטאצ'י – מה שמזמין צרות".

"אם הסיבוב הזה ידידותי כל כך", ענה בני, "למה נטועים בשוליו צלבים לזכר כל הנהגים שנהרגו בגללו?"

ליבת הסוד

– "לא הסיבוב הרג את הנהגים הגויים המסכנים האלה", עניתי לבני, "אלא העובדה שהם לא התאימו את מהירותם לתנאי הכביש הדו-כיווני והצר הזה", דפקתי נאומון בשפה של 'אור ירוק', והוספתי כי ליבת הסוד של נהיגה בטיחותית היא תרגיל ההתאמה.

"הנהג מוכרח להתאים את אחיזתו בהגה לַיֶדָע על עצמו – לחדות הראייה שלו, לעייפות שלו, למידת הזדקקותו לשינה. האם לפני הנהיגה הוא נטל משככי כאבים, ולוּ אקמול אחד מסכן? האם בלע משהו להורדת לחץ דם? ואולי הוא נמצא חלילה בהשפעת סמים ואלכוהול?"

חלפו מאז שנים, וכעת אני יכול להוסיף שגיל מופלג משפיע על נהיגה כמו עייפות, כמו חוסר שינה, כמו כדורים מטשטשים ואף כמו סמים ואלכוהול. כך שנהג מבוגר מוכרח לשנות את סגנון נהיגתו בהתאם לידע הדייקני והאכזרי על עצמו – וְיָפֶה אין-מנוס אחד קודם.

הנה דוגמה לכיול עצמי שכזה.

כיול בטיול

ביקרתי במוסך ב-מ-וו כדי לכבות את אור הדיודה הדולק בחלקו התחתון של מד המהירות ומזכיר את הצורך בהחלפת שמן מנוע – כי את השמן, קסטרול 0W30, החלפתי בעצמי. באותה הזדמנות פטרו שם את הבווארית ממחסום 250 הקמ"ש. ביקשתי את זה אף כי אינני מתכוון לטוס איתה ב-287 קמ"ש – שזה, לפי 'טופ גיר', גבול האפשרויות האמיתי של המנוע שלי, נטול הטורבו.

ובכל זאת, בדרך חזרה לוורשה, על האוטוסטרדה החדשה A2, לא עמדתי בפיתוי, ובדקתי אם המחסום הוסר באמת או ששילמתי סתם. ובכן, ההגבלה נעלמה. אמנם בירידה קלה וברוח חיובית מד המהירות של Z3M קופה עבר את ה-250 קמ"ש רק במעט – אבל ה-GPS של מכשיר הניווט TomTom הודיע על 270 קמ"ש ורצה להמשיך.

אך אני הסרתי מיד רגל מדוושת הגז, ולא בגלל השריקה המרגיזה המגיעה מכיוון הדלתות (שב-מ-וו, לצורך הדאווין הספורטיבי, פיטמה אותן בשמשות נטולות מסגרת). האמת היא שהורדתי מהירות כי דבר-מה לחש לאוזני שאמנם יש לי בווארית בעלת 321 כ"ס, אך אני בכל זאת קשיש מורשה, על כל הסיכונים הנספחים למעמדי זה.

נבזי באימונים, קל בקרב

כאשר הונדה CRX הייתה צעירה עדיין, האימונים הכפייתיים שביצענו בסיבוב הסמוך לביתנו עזרו לנו לנצח את ראלי עיתונאים הפולני הנערך בהרים. כי הסיבוב שלנו חשף בפנינו את היכולות של צמיגי דאנלופ ש-CRX לבשה, וגילה באיזו דרגת קשיחות יש לכוון את בולמי קוני (עד הסוף).

והנה, בבואנו לראלי, נוכחנו כי מזלנו שיחק לנו: התגלה שהקטע הארוך של נסיעה נגד השעון – הקטע המכריע בתחרות יוקרתית זו – בנוי מכמה עשרות סיבובים זהים לסיבוב הביתי שלנו!

כך קרה שלקחתנו מהגויים את גביע התחרות, והעלינו אגב כך את עקומת האנטישמיות.

crx bat 22 voigt 2 crc vtec B16 A2

חיפשתי שורשים, מצאתי מלכה: התאהבתי ב-CRX ממבט ראשון, כאשר לקראת סוף שנות השמונים ראיתיה עומדת בדוכן הונדה כאחת המוצגים הכי מעניינים בתערוכת פרנקפורט.

הדרך אליה הייתה ארוכה כי יבואן הונדה התל-אביבי התעלם ממנה, ורק בתחילת שנות התשעים, כאשר מצאתי את עצמי בוורשה בחיפוש שורשים זמני – גיליתי שיבואן הונדה הפולני משווק CRX-יות בלי שיפורים ומערכת VTEC, העושים אותן אוכלות קילומטרים לארוחת הבוקר.

את מבוקשי מצאתי בסלון הונדה באנטוורפן. קניתי אותה בלי תעודת ביטוח, כדי לקבל את ההנחה שאפשרה לי את העִסקה. נכון, שאלתי את היפנית, שאת לא תתקלקלי בשלוש השנים הקרובות? והיא אפילו הגזימה ולא התקלקלה לאורך כל הרומן בינינו, הנמשך כבר 22 שנה.

בסך הכול החלפתי לה רצועת טיימינג ודיסקים קדמיים, ובשנה שעברה, לפני נחיתת הבווארית בביתנו, CRX קיבלה צמיגי טויו R888 שעשו אותה מטורפת עוד יותר. או-אז קראתי לה "GTI קילר", כי בכמות סוסים מצומצמת (160 כ"ס ב-7,800 סל"ד) ובמשקל 980 ק"ג בלבד – היא עדיין מסוגלת להביך בזינוק את רוב-רובן של המתחרות החדשות המציגות על הנייר 180-200 כ"ס.

לוּ היה להונדה CRX מד סיפוק נהיגה – אביזר שהאנושות עוד לא ראתה לנכון להמציא – מד זה היה ננעל עד תומו.

מה עוד: CRX האהובה מזכירה לי שתמיד הייתי מאבד ראש לאישוּיוֹת בלתי צפויות, ונטייה מפוקפקת זו נשארה בי גם לעת זקנה

ארזת לבד את המחשבות?

גם פה, בגינה הביתית, 20 ק"מ מוורשה וכמה אלפי קילומטרים מהמרחב הציוני – תוכפות עליך, שורות-שורות, מחשבות משונות. כל אותן החמצות שהצלחת לצבור בבית התל-אביבי בין קריאה וכתיבה ובין דאגות אשר גועות "מה יהיה". איך הן התגנבו למזוודה?

ופתאום, באבחת-רגע, קמה מתוך תלולית המועקות הזו תובנה זְהוּרָה, הנוזפת בי: החמצת את האמת כאשר כתבת את המדור "גן ההשפלות". כי בעצם, לא חווית שום השפלות – אלא רק למדת דברים, ואף ניצלת מביזיון! הנה ההסבר:

מזל ללא תשלום

כאשר 'מקור ראשון' היה בתקופת המְתנה לקראת החלפת הבעלות, טעיתי לחשוב שספגתי סטירת לחי בדמות מכתבו של הנאמן, שהטיל עליי לצאת לחופשה ללא תשלום. לא הבנתי אז שלא מר ברדיצ'ב קרא את גיליונות הארכיון של 'מקור ראשון', ולא הוא שהגיע למסקנה שחבל לבזבז פרוטות על 'המפתחות בפנים' דווקא. ודאי שהייתה זו החלטה של "המערכת", או החלטה של מישהו שהחשיב את עצמו כ"המערכת", וחיבר רשימה שחורה לפי טעמו ושנאתו.

ואני, שלא הבנתי זאת בשעת ההתרחשות, הכרזתי באצילות מטופשת שמכיוון שהעיתון עומד בקצה המדרון – אני מוכן להמשיך את כתיבתי בלי כסף, עד שהעיתון יתייצב. הצעתי זו לא התקבלה, וזה היה מזלי, כי בזכות הישלחותי לחופשה ללא תשלום ניצלתי מהסכנה שמדורי, העוסק די הרבה בזיכרונות מהשואה – היה מופיע באותו גיליון של 'דיוקן' שבו פורסמה כתבה דראונית בנושא הזונדרקומנדו.

חרוצים מדי

נזכיר שאנשי הזונדרקומנדו צייתו לתכנון הגרמני, והיו מכניסים לתאי הגזים את הקורבנות היהודים, וביניהם אבא שלי. את עבודתם זו היו עושים אנשי הזונדרקומנדו בצעקות ובמכות רצח. אסתפק בתזכורת לקונית זו, ולא אתאר כאן את המעשים המקבריים שקומנדו יהודי זה הרשה לעצמו לבצע על גופות האסירים, לפני שהם נדחפו אל הקרמטוריום והפכו לאפר.

והנה, בכתבת 'דיוקן' שהתפרסמה באפריל האחרון, הצטיירו רוצחים יהודים אלה כגיבורי העם שנרצח. מי שקרא את הכתבה עשוי היה להתרשם כי מעלליהם של אנשי הזונדרקומנדו, הפסולים לפי כל אמות דת ומוסר – היו בסך הכול חיוביים. זאת, בנימוק העלוב ש"מי מהם שיצליח להישאר בחיים, יספר לדורות הבאים את האמת ההיסטורית על פשעי הנאצים".

תודתי העמוקה לנאמן בית המשפט שמונה לעיתון! תודה לך, מר ברדיצ'ב, שהוצאת אותי לחופשה ללא תשלום – ובכך הצלת אותי מהביזיון לפרסם את מדורי באותו גיליון 'דיוקן' מס' 872 אשר בו רוצחים שהתעללו באבא שלי, ובעוד אלפי יהודים חסרי ישע נוספים, זכו להצטייר באור מחמיא רק בזכות המרד שהם הקימו נגד אדוניהם הגרמנים.

אגב, לוּ גיבורי הזונדרקומנדו לא היו מזדרזים לברוח ארצה, הפולנים היו תולים אותם – כפי שהם תפסו והעלו לגרדום את צוות הפושעים, גברים ונשים, שתפעלו את מחנה המוות שטוטהוף.

טיפ טיפה: תת שהוא מַתָּת

תמיד משעשע אותי לפגוש בביטוי 'תת-היגוי', מושג שחוזר על עצמו ברוב 'מבחני הדרכים' הנכתבים בידי קולגות שלי – בין אם הם כבר כתבי חצר החוסים אצל יבואן מסוים, ובין אם הם עוד לא כאלה.

המצחיק הוא שכאשר כתבים מאבחנים (בעצמם כביכול) שמכונית מבחן מסוימת היא בעלת נטייה לתת-היגוי – אי אפשר להבין מדבריהם אם זוהי תכונה חיובית או שלילית.

נזכיר שמדברים על תת-היגוי כאשר המכונית מורדת בבקשת הנהג ואינה פונה אל תוך הסיבוב, אלא מחליקה על הציר הקדמי וממשיכה לנסוע קדימה. זוהי בעצם תגובתה הטבעית של כל מכונית, בין אם היא בעלת הנעה קדמית, אחורית או 4X4, כאשר נכנסים בה לסיבוב במהירות מוגזמת. כתרופה לתת-היגוי, די בדרך כלל להסיר רגל מדוושת הגז ולשחק עם ההגה כדי להחזיר את המכונית למסלול שפוי.

את נטיית המכונית לתת-היגוי יודעים לנצל נהגי ראלי – ולא רק הם. בַּתקופה שבה לא עלה על הדעת לבצע מבחני דרכים שאינם כוללים קטע אכזרי כמו סלאלום תקני, הבוחנים הצטיינו בנסיעת סלאלום, שתת-ההיגוי כיכב בה. היינו שוברים את ההגה מטרים ספורים לפני הרווח שבין הפילונים, ותת-ההיגוי עשה את כל העבודה בתמרת עשן היוצאת מהצמיגים.

היום לא מבצעים את מבחן הסלאלום, אף כי הוא חושף את כל האמת על רמתה של אחיזת הכביש. למבחן חיובי זה מסרבת מערכת ESP, הניתנת אמנם לנטרול, אך בשביל מה? ממילא העיתונות בת זמננו אינה ששה להלשין על מכוניות מאכזבות.

שואלים את אדוארד

אלעד חדד: אנו משפחה של שש נפשות. הרכב שאנו מעוניינים לרכוש ישרת את אשתי ביום-יום. אנו מחפשים רכב משפחתי טיפה גבוה, אולי גם 4X4, שיהיה לא צפוף מדי. כיום ברשותנו שברולט אפלנדר 2008, והתקציב סביב 200 אלף שקלים. איזה רכב אתה ממליץ?

תשובה: לו הונדה הייתה מייצרת עדיין את FR-V, מהדגמים המוצלחים ביותר שלה – הייתי ממליץ עליו בחום. דא עקא שהונדה העיפה אותו מקו הייצור, כך שנשאר לי להמליץ לכם על סיטרואן C4 פיקאסו. ברוב המבחנים האירופיים גברה C4 זו על פולקסוואגן Touran וגם על פיז'ו 508, ולהפתעתי גם על רנו סניק.

אני גם מציע לכם לבדוק את המכונית הכי מעניינת בין המועמדות הרלוונטיות לאשתך: פורד S-Max. להבדיל ממתחרותיה, בפורד זו הנהג אינו מרגיש כנוהג במיניוואן מוגדל – אלא כמי שנהנה ממכונית משפחתית קטנה, זריזה ובעלת אחיזת כביש מפתיעה לטובה.

אגב, ייתכן (ואף צפוי) שבמקומכם הייתי מנסה לקנות את המכונית הכי טובה במדף העליון, כמו למשל ב-מ-וו X5 יד שנייה המצוידת בשורה שלישית של מושבים. הסכום העומד לרשותכם מאפשר קנייה כזו, שתפנק את אשתך בנסיעות היום-יום שלה.

נ"ב, יש גם אופציה, והיא המעניינת ביותר אולי, של ניסאן קשקאי מדגם 2+. זהו רכב חמישה מקומות (כמו בקשקאי ה'רגילה', הקצרה) – אלא שבדגם 2+ יש שני מושבים נוספים, המתקפלים לתוך רצפת תא המטען. ניסאן הפסיקה אמנם לייצר דגם זה, אך היבואן קרסו מוכר עדיין בתל-אביב את העותקים האחרונים, במחיר הזדמנותי של 170 אלף שקלים.

יוני: אנו זוג פלוס ילדה. יש ברשותנו פיז'ו 206 שנת 2001 ידני, אשר נקנה לפני כמה שנים מאישה מבוגרת שאפילו את נוזל המגבים קנתה במוסך מורשה. לאחרונה הרכב מבלה רבות במוסך, ואנו מוציאים עליו סכומים עצומים (בחודש האחרון לבדו 3,000 שקלים).

בנוסף, אנו רוצים להשתדרג ברכב משפחתי משנה מתקדמת יותר, שיחזיק לנו לשנים הקרובות, כולל התרחבות המשפחה בבוא העת. הרכב חייב להיות אוטומט (לאשתי אין רישיון על ידני). הסכום שברצוננו להשקיע הוא 35-37 אלף שקלים. חשובות לנו אמינות, צריכת דלק נורמלית ובטיחות.

  1. על אילו כלי רכב אתה ממליץ? חשבנו על פורד פוקוס 2007, טויוטה קורולה 2005, מאזדה 3 שנת 2007. מובן שאנו פתוחים להצעות נוספות.
  2. מה דעתך על רכב יד שנייה מפרטי אשר בבעלות הקודמת היה ליסינג?
  3. האם עדיף רכב משנה נמוכה יותר בעל קילומטראז' נמוך, או רכב משנתון מתקדם אך גם בעל קילומטראז' מתקדם?
  4. איך אדע מתי לקחת רכב לבדיקה, בהתחשב בעובדה שרוב כלי הרכב נראים טוב חיצונית ופנימית, ועלות בדיקה היא 600 שקלים?

תשובה: כיוונתם נכונה כאשר חשבתם על פוקוס, קורולה ומאזדה 3. בין שלוש אלה הייתי מחפש מועמדת שמגיעה מבית טוב אשר דאג לה. ליסינג בביוגרפיה של מכונית אינו בהכרח בעוכריה, ואין לזלזל בהנחה ש'כתם' זה מחולל במחיר.

אין בעצם תשובה חד-משמעית אם עדיף רכב משנה נמוכה ובקילומראז' נמוך או להפך; הכול תלוי במצבו של הדגם המסוים המוצע לכם.

המלצתי היא שתבדקו את האופציה של סקודה רומסטר המצוידת במנוע פולקסוואגן לא מגודש. מזהים את זה לפי הכיתוב V16 בחלק האחורי של הרכב.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 209 שכבר עוקבים אחריו