Skip to content

קייאק לאהבה ישנה

אין מצב שהפגישה המקרית עם יאנק, חברי מלפני שבעה עשורי שנים, מפגש שקרה בצהרי 22 ביולי 2014 – הייתה רק טעות בזיהוי. מונולוג בזמן אמת

צרפתים רבים עמדו בשולי הכביש עם דגלים וצעקות עידוד, כאשר מרוץ האופניים המסורתי 'טור דה פראנס' חלף על פניהם. המעודדים השתוללו, קפצו, ולעתים אף הפילו מרוב התלהבות רוכב או שניים. ורק אנוכי, אי-שם רחוק בביתו, קפאתי על מקומי, המום.

לא הצלחתי לשכנע את עצמי שהייתה זו רק טעות אופטית שנפלה עליי בפרק הכי דרמטי של המרוץ, כלומר – בקטע הלחימה של הרוכבים נגד הרי הפירנאים. 124 קילומטרים שהם כ-124 שערי גיהנום, ולוּ רק בשל שלוש העליות התלולות, אשר מותחות את הסיבולת האנושית עד שהיא הופכת סיב דקיק, מופשט, על-פיזי כבר.

רקיע שכולו תכלת

וידוי 1: נצמדתי לתמונות של טור דה פראנס כדי לצפות בשמיים הצרפתיים שמעל האלפים והפירנאים, הנקיים משובלי טילים. במקום לחפש היגיון בדבריהם של פרשני המלחמה, ובמקום לספור איתם את הנופלים בצער הולך וכוסס – בחרתי לעקוב אחר רוברט מייקה, כפרי פולני פשוט אשר באופן בלתי מובן הצליח לפרוץ אל צמרת רוכבי האופניים המהוללים – וניצח.

צפייה אקטיבית

וידוי 2: הקשיש שבי עוד לא איבד את האמונה שנוכחותו ותמיכתו מול מסך הטלוויזיה משפיעות מרחוק על התוצאות.

ולזקן יש הוכחות המצביעות שכך אירע בהזדמנויות לא מעטות.

kajaki Tour de France

פתאום באמצע הפירנאים

והנה, בדיוק כאשר רוברט מייקה סָעַר באופניו סנטימטרים ספורים מפניהם של המעודדים – אני, בביתי התל-אביבי, קפצתי מהכיסא וצעקתי "יאנק!". ולפני שהמסרטה התרחקה וחבר הילדות שלי, העומד בקהל, נהדף אל מחוץ לפריים, הוספתי, מרוב התרגשות, עוד מילה פולנית גסה במקצת, כמקובל בשפה זו.

הפחדתי את כלבי בהתפרצות הקולנית, שהתחוללה כאשר המסרטה המורכבת על אופנוע התעכבה – לחלקיק שנייה אמנם, אך במהירות איטית, בסטופ-פריים כמעט – על פניו של נער בלונדיני רזה העומד בצד הכביש עם דגל אדום-לבן.

לא היה לי ספק שזהו יאנק, מנהיג קבוצת הנערים הפולנים שאליהם הצטרפתי לאחר בריחתי מהגטו, לקראת סוף סתיו 1942.

מפגש פתאומי זה עם יאנק, חבר מהעבר, התניע בראשי מבזק של זיכרונות וגלגל את סרט חיי לאחור. וכך, ללא התרעה, ממש לקראת שקיעת הביוגרפיה שלי – המתקרבת כַּדין, אם זה מוצא חן בעיניי אם לאו – קיבלתי הזדמנות לפגוש שוב את חברי מתקופת חיי בצד הארי של ורשה.

שמחתי בכל מאודה של רוחי לראות שוב את יאנק, נער פולני חייכן שממנו למדתי, מאחורי גבו, מבלי שיידע, את גינוני ההתנהגות של נער נוצרי טיפוסי – מנימוסים ועד גסויות, מצליל המילים ועד שפת הגוף. גינונים קטנים שעזרו לי לשרוד.

קללת שני הגלגלים

בימים ההם יאנק אהב אופניים, וזו הייתה הסיבה שהוא נכנע לפיתוי וסחב ממישהו איזה זוג. כתוצאה מפזיזותו זו, המשטרה הפולנית הכחולה התבייתה על החבורה שלנו והחלה להתעניין בה: במה אנו עסוקים לפרנסתנו, מדוע אנו לא גרים עם ההורים, ואיך זה שאנחנו לא הולכים לבית הספר כמו נערים פולנים נורמטיביים.

לא עזר שיאנק החזיר את האופניים הגנובים והתנצל בפני בעליהם. השוטר השכונתי החל לחקור בנפרד כל אחד מאיתנו כ"מעשה חינוכי", כפי שהסביר, ורק אני לא הסכמתי להיפגש איתו, בשל הפחד שהוא יגלה כי אינני פולני נוצרי כמוצהר בתעודת הלידה.

כנראה צדקתי, כי תחקיר שהתפרסם השבוע בעיתון פולני נחשב חושף כי בתקופת הכיבוש הנאצי, חלק מהשוטרים הפולנים שיתפו פעולה עם הגרמנים בתפיסת יהודים שברחו מהגטו. שוטרים אלה היו "כלבים על יהודים" – כפי שניסחה זאת כותרת הכתבה.

 וודקה, סיגריות ורוח הקודש

עד פרשת האופניים של יאנק והתנתקותי מהחבורה, התנהגתי ונראיתי כמו נער פולני שובב השייך לכנופיה שכונתית. הייתי מעשן איתם בסתר, עובד עם חבריי בניקוי חצרות, עוזר למוכרי ירקות בשוק, מוכר סיגריות ברחבי העיר ומספק וודקה מזויפת למסעדות.

אחרי כמה חודשים של פרנסות זעירות התקדמנו והתחלנו לעבוד, בהתלהבות ובמרץ, אצל אנשי המחתרת הפולנית כשליחי חבילות, כספים ונשק – עד שגילינו בתדהמה שמדובר למעשה באנשי עולם תחתון מסוכנים שרק מתחזים לפרטיזנים פטריוטים.

מאוכזבים ומבוהלים, ברחנו מפושעים אלה למקום בטוח: אל כנסייה בצד השני של ורשה, שבה הועסקנו כ'מיניסטרנטים', כלומר עוזרי כומר.

ונער קטן נוהג בַּזמן

כעת ואילך, התרחקתי שנות אור מהאני של סתיו 43' ומהאני של אביב 44', וגם מהאני שהייתי אחר כך, בעשרות השנים שעברו – והייתי למישהו שהזדקן כהוגן, ומגלה בקצה דרכו שרק יאנק לא השתנה.

הזמן וצבאותיו, כלומר השנים, לא עשו עליו רושם, וחבריו לא עזבו אותו לעולם טוב יותר. יאנק נותר צעיר בלונדיני רזה כשהיה, כפי שהכרתי אותו וכפי שראיתיו שוב שלשום, עומד ככה סתם בשולי הכביש הצרפתי ומעודד את רוכבי הטור דה פראנס.

יהודי פול טיים ג'וב

הגיעה העת לגלות ליאנק כי אז, בצד הארי של ורשה הכבושה, הייתי יהודי 24 שעות ביממה. הייתי יהודי גם כאשר אנו, לבושי כותנות לבנות ופעמונים בידינו, עזרנו לכומר לערוך בכנסייה את המיסה הקדושה. שרנו איתו בלטינית, ונהנינו מהיין שהכומר שמר בארונו.

הגיעה גם העת להתוודות בפני יאנק שכדי להסתיר את סוד יהדותי ברחובות השמורים לגויים, נאלצתי לעטות על עצמי פנים שמחות גם באותם שישה שבועות נוראים אשר במהלכם, מצִדה השני של חומת הגטו – שָם אבא שלי נשאר – הגרמנים היו מחסלים את המרד היהודי, שורפים בית אחר בית, יורים בכל יהודי חי, ומעל גגות ורשה עמדו עננים של עשן.

זה היה לפני 72 שנה בדיוק.

"היהודונים לוחמים בנאצים", אמרו חבריי בנימה דקה של הערכה, ורק אני שתקתי.

חתירה סולו

שמע, יאנק, את הסיפור.

כדי להתרחק מהחבורה ומהשוטר החטטן, עזבתי בריצה את מרכז ורשה, בודד שוב, כפי שהייתי לפני שהכרנו. ירדתי אל השביל הארוך המלווה את נהר הוויסלה, שחוצה את העיר. למטה, סמוך לברזלי גשר קֶרְבֶּדְזָ'ה ההרואי הוותיק, שראה כבר כמה מלחמות, חנו על המים כמה קייאקים צבעוניים, שנראו כשייכים לחיים מאושרים, וסמוך אליהם, בין השיחים, עמד צריף עץ מוזנח למדי, שממנו יצא גבר מבוגר והציע לי עבודה.

"לחתור בקייאק ניסית פעם?", התעניין האיש.

"בטח", שיקרתי, וזכיתי בג'וב ובלינה.

היה זה עסק קטן להשכרת קייאקים. הלקוחות, רובם זוגות צעירים שרצו להתבודד באי החולי הקרוב, שילמו לפי שעות. תפקידי היה למסור להם קייאקים או מפרשיות קטנות, שהכנתי ביסודיות: גרפתי מהם מים שהצטברו על רצפתם, וניקיתי את דופנותיהם עשויות הדיקט מאצות שדבקו בהן.

אשת הבוס, רֶגִינָה, ישבה עם הקופה תחת מטרייה על יד שולחן קטן, ומר זָוואדָה, בעלה, היה עסוק בתיקון הקייאקים ובצביעתם.

עבדתי אצלם כחודשיים, עד שהלקוחות חדלו לבוא. כמו כל תושבי ורשה, הם הריחו את סוף הכיבוש הנאצי. הצבא האדום התקרב כבר בתִרְעוֹשֶת תותחים רציפה, ובעיר נפוצו שמועות שהמחתרת הפולנית עומדת לפתוח במרד שתכנן השלטון הפולני הגולה בלונדון.

וכאשר המרד אכן פרץ – כשנה ושלושה חודשים אחרי המרד היהודי בגטו – עזבתי את זוואדה, שניסה לעצור אותי. "מה שלא יקרה", ביקש, "אל תשכח שאנו מוכנים לאמץ אותך".

לחצתי את ידיהם של בני הזוג ורצתי לרחוב קְרוֹכְמַלְנָה, אל אמא ואחותי. הסכמנו שמוכרחים לברוח מהעיר, כי כולם היו עוזבים את בתיהם עם ילקוטים מאולתרים מבד כלשהו.

*

מיהרנו – אמא, אחותי אירנה ואני – במורד הרחובות לעבר הוויסלה. המורדים, המחזיקים בנשק, רצו בטירוף לכיוון היריות, והגרמנים שראיתי לא התערבו, כאילו המרד אינו מעִניינם. הם חלפו על ידינו באופנועים כבדים, צבועים צהוב, עם מכונות ירייה המורכבות על סירות צד.

הגענו לגשר, זה שבקרבתו עבדתי אצל זוואדה. יחד עם ההמון הפולני הבורח, בצפיפות ובצעקות, עברנו את הגשר עד סופו כמעט – עד שאמא אמרה שהיא שכחה בדירה תיק עם כל הדברים הכי יקרים לה: תצלומים, טבעת, תעודת הלידה של אירנה, קֶנְקָארְטָה (תעודת זהות) וקצת כסף.

חזרנו. הפעם, נאלצנו ללכת נגד תנועת ההמון אחוז הפאניקה. הרחובות כבר לא היו אותם רחובות שעברנו בהם לפני שעה קלה. המורדים, יחד עם אזרחים, הספיקו כבר לבנות בריקדות באמצעות כלי בית, ארונות, שולחנות, מיטות, מזרנים ופחי זבל. הם גם עקרו אבנים כבדות מהמדרכות וחיזקו איתן את הבריקדות, שתפקידן היה לעצור את המשוריינים של הוורמאכט.

מצאנו את התיק על השולחן והתקרבנו שוב לגשר – אך הפעם, האנשים עמדו לפניו ופחדו לחצות אותו; אמרו שהגרמנים מלכדו את הגשר הוותיק בחומר נפץ כדי שהטנקים הרוסיים לא יוכלו להיכנס דרכו לוורשה, ושכל רגע הוא עומד להתפוצץ.

*

"זהו זה", החליטה אמי. "אין מנוס, חוזרים הביתה", אמרה. אך אני לא הסכמתי. "בואו איתי", ביקשתי, והובלתי את אמא ואת אחותי אל החוף של זוואדה. והתאכזבתי: על גדות הנהר לא נותר אף קייאק, והסימן היחידי לַעָבָר היה המטרייה של רגינה, שהייתה זרוקה על האדמה.

"כאן עבדתי וגרתי", הסברתי להן, והן הביטו בסקרנות על הצריף הרעוע, שנראה כאילו טבע פעם והתייבש. נכנסנו לתוכו. בפינה עמדה עדיין המיטה שלי, וכלי העבודה של זוואדה נשענו עדיין אל הקיר. על המָגְבִּיהַ, העשוי משני זוגות רגלי עץ, היה מונח קייאק מוכן לצביעה. השארתי לזוואדה פתק ש"לקחתי את הקייאק במקום השכר האחרון, שלא הספקתי לאסוף", הרמנו את הקייאק ודחפנו אותו אל המים. חיפשתי אחר המשוטים, אך מצאתי רק משוט אחד שבור. נאלצנו להסתפק בו.

התיישבנו בקייאק – אירנה מקדימה, אמא אחריה ואני רכוב על זנב הקייאק, יושב עליו כמו על סוס, עם שתי רגליים במים. התחלנו לשוט בוויסלה, כשאני חותר בכל כוחי בחצי המשוט כמו בסירה קנדית: פעמיים-שלוש קדימה וקונטרה זהירה, כי הקייאק המנייאק, המיועד לכוח חתירה משני הצדדים – רצה לבצע סיבוב במקום.

שמש של אחר צהריים הרקידה את זהרוריה במים, ואנו הפלגנו במה שנראה כמו שיט תענוגות משפחתי. אמא ואירנה ישבו תחת המטרייה של רגינה, שהייתה בצבעי אדום-לבן כמו הדגלים של המורדים הפולנים, ואני, שהתעייפתי מהחתירה, הנחתי לקייאק להיכנע לזרם הוויסלה, שמשך אותנו להיכן שרצה.

והוא רצה שנתרחק מוורשה בכמה קילומטרים. מצאנו עצמנו הרחק מהעיר ומהמרד, באזור כפרי, שבו הוויסלה היה חלק מנוף פסטורלי אשכרה.

*

כאשר קרבנו לחוף הערתי בחיוך ש"אנו נראים כמו בטיול נינוח". משום מה הוספתי בטיפשות שלוּ אבא היה איתנו עכשיו, הוא היה מתיישב כמוני על הקייאק, אלא שעל חרטומו ולא על זנבו, גם הוא כמו רוכב על סוס, נעליו בתוך המים.

אמרתי את זה ואמא ואירנה שתקו, כאילו לא אמרתי דבר. ואני שמחתי שהן יושבות בגבן אליי ולא רואות שמעיניי זולגות דמעות, לראשונה בחיי וכנראה גם לאחרונה.

הגענו למקום שבו הוויסלה נטה שמאלה. על שפת הנהר ישבו שני דייגים עם חכות והביטו בנו בסקרנות.

– "אתם מכירים מישהו", שאלתי אותם, "שרוצה לקנות את הסירה שלנו?"

– "כמה אתם רוצים עליה?", התעניינו הגויים, ואני מכרתי להם את הקייאק של זוואדה בעשרה זלוטי.

לקחנו את המטרייה של רגינה והלכנו לכיוון הכפר הפולני הקרוב, אשר נקרא ועודו קרוי 'סְטָארָה מִילוֹסְנָה', כלומר אהבה ישנה.

SONY DSC Dodina 3. Purim in the getto (1)

דמעות של אמת: בזמן הצילומים של סִרטי 'שועל הכסף של פליציה ט" התקשינו להאמין שהילד הפולני אוסקר פְּלָזֶבְסְקִי, שאינו שחקן אלא תלמיד כיתה ה' שאבישי הדרי גילה בבית יתומים בלודז' – נכנס בקלות לתפקיד הגיבור הראשי. אוסקר בכה בדמעות של אמת כאשר ראה מחלון דירתנו בגטו את עצמו מופיע למטה, על המדרכה, ושר שלאגר קברטי כדי לקבל מטבעות שנזרקו אליו לרחוב. עברו ימים ועוד ימים והזמר הקטן נחלש, איבד את קולו ולא עמד על רגליו, עד ששוטרי היודנראט הרימו את גופתו והלכו.

נאלצתי לומר לו: "אוסקר, די, אל תבכה, זה סתם תסריט שכתבתי. תחייך, חבוב, זו לא אמת", שיקרתי.
אך אני עצמי הייתי נרגש לראות על פרק ידו של אוסקר את שעון ה'צִימָה' הישן, שקיבלתי מאבא כאשר עזבתי את הגטו

טיפ טיפה

כפי שסיפרנו כבר, ההפקה של סֵרטי 'שועל הכסף של פליציה ט" נעצרה עקב מעלליו של המפיק מלודז', יאצק גוויזדאווה. מוזר שהספונסר של הסרט, 'המכון הפולני הממלכתי לקולנוע', השוכן בוורשה, אינו ממהר לדרוש מהמפיק הסבר לאן נעלם הכסף. המכון לא תובע מגוויזדאווה שיסביר מדוע הוא לא שילם לשחקנים, לאנשי צוות ההפקה, לספקים וכך הלאה. אמנם המכון מאיים זה כבר שנתיים לפתוח בהליכים משפטיים נגד גוויזדאווה – אך אינו נוקט שום פעולה ממשית נגד המפיק הנוכל.

לא הצלחתי לקבל מגוויזדאווה את חומר הצילום המקורי ועל כן השתמשתי בהעתקי עבודה, רובם בשחור-לבן – ומהם יצרתי, יחד עם הבן שלי, קולנוען מתחיל, את 'גרסת הבמאי' של הסרט, בת שעה וחצי, שערכנו במשך כמה חודשים.

אם אצליח להקרין את סרטי (בגרסת הבמאי) בסינמטק התל-אביבי או במקום אחר, הצופים שעקבו אחר נפתוליו של הסרט יגלו מיד שפרשת הקייאקים, שאותה אני מספר כאן, במדור הנוכחי – לא נכנסה לתסריט הסרט ולא צולמה.

נשאר לי רק להתנצל שלא הצלחתי לגייס בנפשי כוח כדי לשחזר את סיפור הקייאקים באתר ההסרטה.

שואלים את אדוארד

ד"א: תמיד עניין אותי למה לא מייצרים רכב שגלגלי הפנייה שלו יהיו אחוריים, כמו במלגזה. הבנתי שלמלגזה יש פניות חדות מאוד ויכולת תמרון טובה יותר לעתים מרכב. כמו כן, איך זה יכול להשפיע על יציבות הרכב מבחינת תת/יתר היגוי?

תשובה: יצרני הרכב ערכו מינֵי ניסיונות עם הגלגלים. ב-מ-וו איסֶטָה צוידה בגלגלים אחוריים צמודים זה לזה, ל-Reliant ראבּיק היה גלגל קדמי בודד, ומורגן (המרתקת) מיוצרת עדיין עם גלגל אחורי בודד – אך כל המשחקים הללו ודומיהם לא שימחו את אחיזת הכביש.

נתנאל: ברשותי פורד פוקוס 2004 בעלת מערכת גז שקניתי לפני כארבע שנים. לאחרונה, כאשר הרכב עומד במקום או נוסע במהירות נמוכה (בקיצור, בטורים נמוכים) – המנוע רועד בפעימות שכאלו. התופעה קיימת זמן רב, אולי מאז הקנייה, אך לאחרונה התגברה. זה קורה גם כשהרכב על גז וגם על דלק.

במוסך אחד אמרו שזה ידוע אצל פוקוס. במוסך אחר אמרו שאולי באשמת הגז. במוסך של גז אמרו – אולי באשמת המצתים… יש לך מושג על מה זה יכול להעיד?

תשובה: אחרי הוספת מערכת הגז המנוע עובד בחום גבוה מהרגיל, מה שדורש החלפה תדירה יותר של מצתים וחוטי הצתה. בנוסף, כאשר המנוע רועד מומלץ להציץ במצב השסתומים.

עידו לוי: ברשותי הונדה סטרים שנת 2001 שבעה מקומות. הרכב נהדר ושמור. הבעיה היחידה: קשה מאוד להשיג לו חלפים. לדוגמה, בעקבות טסט הייתי צריך להחליף נאבה קדמית, ולקח לי שבועיים להשיג אותה מפירוק. היכן ניתן להשיג חלפים לרכב זה?

תשובה: חלקי רכב כמו נאבָּה אפשר לשפץ כפי שמשפצים גלגלי תנופה כפולי גוף. חלקים אחרים, שחברת 'המדביק' אינה מקבלת לשיפוץ – ניתן להשיג חדשים לגמרי בתפריט החלפים של דגמים אחרים של אותו יצרן.

ניתן גם לחפש את החלקים באתר המכירות האמריקני e-Bay. דגמי הונדה פופולריים למדי בארה"ב.

טיפול עצמי בטראומה

נראה שכוחות העולם התגייסו בצו 8 כדי למחוק את החיוך האחרון מפרצופו של הקשיש המורשה. למזלו של הזקן, נשארו איתו כוחות סוסים מכניים. כאלף כ"ס ועוד קצת

הכול השתנה במשך השנים, הרבה נמחק – ורק שתי דמויות מהעבר לא מפסיקות לאותת בחצר החשוכה של זיכרוני. אני רואה בהן את מוריי ורבותיי: הסופר האיטלקי קורציו מלפרטה, פילוסוף, לוחם מוסר וידען באמנות ששימש כתב צבאי במלחמת העולם השנייה; והסופר היהודי הדגול איזאק באבל, רב-סמל בגדוד הפרשים הבולשביקים, שלקח חלק בקרבות הצבא האדום נגד הפולנים בשנות ה-20 של המאה הקודמת.

אמנם שני מוריי ורבותיי אלו לא נפגשו מעולם, אך בכל זאת מקשרת ביניהם העובדה שגם באבל וגם מלפרטה, ברשימות שהם הביאו מהחזית, תיארו בצורה מזעזעת את גורלם הטרגי, את ייסוריהם, את פציעותיהם ואת מותם של הסוסים ששירתו את בני האדם במלחמות המאה ה-20.

מלפרטה ובאבל היו מסוגלים לראות גוויות בני אדם – אך התקשו לעמוד בחיזיון של גופות סוסים שרוטשו במלחמות לא-להם.

הגיהנום שקפא

על דפי ספרו 'קאפוט' מתאר מלפרטה את דרמת הסוסים שגויסו למלחמה האכזרית כדי לסחוב את תותחי הצבא הרוסי הלוחם בחזית הפינית. ואז, לפני מעל חמישים שנה, כאשר נתקלתי לראשונה בפרוזה של מלפרטה, גיליתי את תיאוריו מְסַמְרֵי הנפש – והבנתי שהם חזקים יותר מהגיהנום של דאנטה ומסרטי הקולנוע המפחידים ביותר.

כמו הסיפור על אגם לאדוֹגָה, על השרפה הענקית שפרצה ביער הסמוך אליו, על הלחימה המטורפת בתוך העשן הסמיך ועל בריחת מאות סוסים אחוזי פאניקה שחיפשו הצלה מהאש במי האגם. חלק מסוסים אלו מצאו את מותם עוד בדרך לאגם, ביער הבוער, ורבים מהם נפלו מהפגזים ומכדורי הרובים שהחיילים הפינים ירו אל תוך האש והעשן.

אני מספר את מלפרטה במילים שלי משום שאינני מרהיב לתרגם את המקור המזעזע, שיישאר בזיכרוני לתמיד. במיוחד הקטע שבו עדר הסוסים, רועדים מקור ומפחד, מוצא את עצמו על שפת האגם – לכוד בין מצולות המים שלפניו ובין קיר האש שמאחוריו. חלקם קפצו לאגם העמוק וניסו נואשות להעלות את ראשם מעל המים, ואחרים, מוצלפים בידי להבות האש, נעמדו לפני המים על רגליהם האחוריות, צונפים בבהלה ובוטשים בפרסותיהם, מבינים כי שום דרך הצלה לא מזומנת להם. ואז הפתיע אותם הכפור.

כי בלילה הגיעה רוח צפונית ממחוז מוּרְמאנְסְק, והייתה כמלאך שלפקודתו האדמה מתאבנת. שינויים בשיווי המשקל התרמי מסוגלים להפוך ימים, אגמים ונהרות לקרח טהור בן-רגע, וזה מה שקרה לאגם לאדוגה. נשיפת הקור הייתה כה עזה עד כי המים הקופאים השמיעו ויברציות קול של זכוכית מתנפצת.

למחרת, כאשר הגיעו לאגם הפטרולים הפיניים, פניהם מפויחים מהעשן, פוסעים בזהירות על אפר היער השרוף – נגלה לעיניהם מחזה בלהות: פני האגם נראו כעשויים שיש לבן ובתוכו היו נעוצים מאות ראשי סוסים, שנראו כאילו נערפו בגרזן של תליין. בעיניהם הפתוחות נותר עדיין רמץ מהאש הלבנה של האֵימה.

אחר כך הגיע החורף, ופני האגם לאדוגה היו אטומים ובוהקים כאילו קורצפו לכבוד משחק הוקי. ואז, בצהרי היום שאחרי הקרב, כאשר החורף הפיני האינסופי נשבר לרגע והשמיים שלחו אלומה מהוססת של אור, ירדו חייליו של הקולונל הפיני מ' אל האגם כדי להתיישב על ראשי הסוסים כפי שמתיישבים על סוסי עץ של קרוסלה.

ברשימתו, מתאר מלפרטה תמונה זו כאילו הייתה פרי דמיונו הפרוע של הצייר הפלמי מטורף-המכחול הרונימוס בּוֹש בן המאה ה-15. הרוח הנושבת בין שלדי העצים השרופים פיזמה אל הציור מוזיקה עצובה; ילדותית ובו-ובזמן קדמונית. תקליט הקרח היה מסתובב, והסוסים של קרוסלה מקברית זו דהרו לקצב המוזיקה. "הופה-לה!", צהלו החיילים.

biała grzywa

רעמה לבנה: במבחני הקבלה לאקדמיה בקולנוע בלודז' נשאלתי על ידי פרופסור יז'י מייז'ייבסקי, צייר וקולנוען שבחלוף השנים התיידדנו, מה הביא אותי ללמוד קולנוע. "למה באת ללודז', במקום להישאר באקדמיה לציור בקרקוב?", התעניין.

עניתי שגרמו לזה 40 הדקות של הסרט הצרפתי 'הרעמה הלבנה' (Crin-Blanc), יצירת מופת של הבמאי אלברט לאמוריס. "האם לפרט יותר?", שאלתי.

"אין צורך", ענה מייז'ייבסקי, ראש צוות הקבלה לאקדמיה לקולנוע. "גם אני אוהב את הסרט", אמר.

אחרי כמה ימים, שאלה אותי מישהי בזכות מה התקבלתי לאחד מ-12 המקומות באקדמיה, שעליהם התחרו 600 מועמדים. "התקבלתי בזכות סרט צרפתי קצר", עניתי. "סרט על אהבתו של הילד פאלקו לסוס גאה שחי בחופשי בלהקת סוסי בר. הילד לא הסכים שסוס אציל זה יילכד בידי ציידי סוסים, שעמדו למכור אותו".

לא סיפרתי לה שסוף הסרט, כולל הקריינות והמוזיקה המלווה את התמונות, יודע לסחוט דמעות גם מעיניהם של צופים קשוחים – עוצמה רגשית שאפשר להיווכח בה גם חצי מאה מאוחר יותר, דרך יוטיוב

הם יורים גם בכוחות סוס

היום, בנוהל המודרני של מלחמות שנות האלפיים ואילך, סוסים כבר לא נופלים במלחמות, ואת ירושת גורלם הטרגי קיבלו מהם המכוניות.

וכפי שהזדעזעתי יחד עם מלפרטה ובאבל על גורל הסוסים, חבל לי כעת על כל חתיכת פח מנוקבת ברסיסי טילים או בצרורות כדורים. גורלה המר של מכונית תמימה, שנשרפה או נמעכה ללא עוול בכפה, מעציב משום שהיא ידידתו ומשרתתו הנאמנה של האדם.

מיגונית של נייר

"לוּ בימים טרופים אלה לא היה לי מקום לשמור את מכוניתי, הייתי מסדר לה מיגונית", אמרתי לילד של השכנים, ולא לתפארת הגוזמה. הרי לא הייתי חש בנוח לברוח לממ"ד בעוד מכוניתי נותרת ברחוב ללא הגנה – חוץ מנוכחותו של דף נייר הנושא את תפילת הדרך, פתק ישן השמור בצדו הימני של הדשבורד, בתא הכפפות.

אני זוכר את המפיק חיים אויזמן, ראש מחלקת הדת בתחנת הטלוויזיה רוממה. איש צדיק זה, שלא היה דומה לרוממאים וכמו נפל ביניהם מפלנטה אחרת, חימש אותי בתפילה זו כאשר הלכתי למלחמת יום כיפור, ואני התרגלתי להעביר את הדף הקטן ממכונית למכונית.

אם ארוץ לבקר את ארבע בנותיי, המחכות לאבא בארץ רחוקה, אקח את התפילה איתי, כי על הבווארית היא עוד לא שמרה.

"אתה שומר על התפילה הזו?", היה שואל אותי המפיק שלי אויזמן, אשר במחלקתו ביימתי לא מעט סרטים קצרים, ואני נהגתי להקניט אותו בסיפור טיפשי שבדיתי מלבי. "בסיבובי ים המלח", סיפרתי לו, "כאשר מכוניתי מחליקה, אני ממלמל את מילות התפילה שנתת לי – 'יהִי רָצוֹן מִלּפָנֶיךָ ה' אֱלוהינוּ ואֱלוהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַצְעִידֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַדְרִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם, וְתַגִיעֵנוּ לִמְחוֹז חֶפְצֵנוּ לְחַיִּים וּלְשִּׂמְחָה וּלְשָּׁלוֹם ותחזירנו לביתנו לשלום', ואז מחווה צלב על החזה לכבודו של אלוהים אחר, שהכרתי לרגע אחרי בריחתי מהגטו", שיקרתי.

"א-קיש, גוי כמוך!", כעס עליי אויזמן אך חייך ביידיש.

חדר מוגן משלה

הבריחה לממ"ד תוך נטישת המכונית ברגעי סכנה לא מגיעה לידידת נפש זו, שהיא לא רק חפץ ניסיונות שלי באחזקה ובתרגילי הנהיגה אלא הרבה מעבר לכך. הרי היא מדברת איתי, מתנצלת אם הגזימה בשתיית דלק, ואני מבטיח לה שאחרי כל הבלגן אחליף נורות בפנסיה ל-Osram 100 ואט, ואפרק את בולמי הקוני שלה כדי להקשיחם, כלומר – אכוון אותם בחצי סיבוב.

"את חלק אינטגרלי מחיי", אני מזכיר לה. "חלל הפנים שלך הוא המקום היחידי שאני מרגיש בו בבית. אלייך אני בורח כדי לחשוב, כדי לרשום משהו בסתר וכדי לעשן".

ותאמר הפמיניסטית: החוצה!

אז נניח, באופן תיאורטי לגמרי, שאין לי מקום לשמור על מכוניתי בעונת הטילים, ואני נאלץ לסדר לה מיגונית עשוית בטון שצורתה וממדיה מאפשרים את אכסונה של אלפא. האם מעשה זה יגרום לכך שגברת עירית לינור, ההיא מגלי צה"ל, תצעק עליי בקולה הפמיניסטי ותאסור עליי להכניס את מכוניתי האהובה למרחב מוגן, כלומר – למיגונית שהכנתי?

האם בהסבר הלינורי המטופש אני אלמד שמכוניתי היא רק אביזר סטטוס המייצר CO2, שמכוניתי היא דבר שלילי הכרוך בסכנת נפשות והמפלט שלה רק פוגע בשלווה השכונתית? האם לינור זו תלמד אותי שמכוניתי היא חפץ לא ידידותי לסביבה, להבדיל מזוג רגליים בריאות או אופניים – אלא פריט עוין, דוחה ומפחיד ילדים?

רוע לב במסווה שנינות

אפשר לצפות מעירית לינור לדעה כזו על מכוניות, כי למדנו על דעתה כפי שסיפר עליה דליק ווליניץ, מאזין מושבע של גלי צה"ל. דליק אומר שלינור דרשה בתוכניתה לחוקק חוק האוסר להכניס כלבים למרחב מוגן משום שכלבים, לפי אותה גברת לינור, הם גדושי פשפשים, מסריחים, מלכלכים ומפחידים ילדים.

אין לי ספק כי ללינור, הדורשת מבעלי הכלבים להפקיר אותם לטילים, מגיעות מילים מסוימות מאוד. אך לא אכתוב אותן כאן בגלל שלוש סיבות: ראשית, בגלל כבוד הפונטים המודפסים; שנית, בגלל הג'נטלמניות הפולנית שלי כלפי המין היפה, גם כשהוא מכוער (נפשית) אשכרה; והסיבה השלישית שלא אכתוב מילה רעה על לינור היא רחמים. שהרי אולי לינור לא אוהבת כלבים משום שהיא יודעת שלכל כלב, אפילו עזוב ומורעב, יש זוג עיניים יפה משלה?

חוץ מזה, לרצף המילים בלועזית וביידיש שהייתי משתמש בו כדי להגדיר במחשבותיי את לינור ודומותיה – אין תרגום לעברית. בָּדוּק.

 שמעי נא, לינור, לב אזבסט עם מיקרופון

בהישמע הסירנות אני נכנס לממ"ד רק בגלל העובדה שבלעדיי, כלבי שייקה לא מוכן להיכנס לשם אף לדקה אחת. חוץ מזה דעי לך, עירית לינור, שבגללך מחוג הרדיו שלי, במכונית ובבית, לא יעצור עוד על התדר של גלי צה"ל.

*

הנה שני צילומים שנמצאו ברשת. מישהו זקוק לפרשנות נוספת?

 

טיפ טיפה

ההופעות של ירין שטרן, נהג מרוצים ישראלי צעיר, על הפודיום של תחרויות פורמולה 3 במסלולי יֶרֶז וסילברסטון, נפלו בין הכיסאות. הישגיו אינם מעניינים את כתבי התחבורה, העסוקים בהשבעת רצונם של אדוניהם היבואנים – ואינם כובשים גם את תשומת לבם של כתבי הספורט, שהספורט המוטורי אינו בראש מעייניהם.

וייתכן שהשתיקה לגבי ההתקדמות יוצאת הדופן של שטרן היא גם תוצאה של המצב הקריקטורלי אצלנו, שבו כתבי התחבורה שלנו, בלי בושה, נותנים לקוראיהם להבין שנהיגה ספורטיבית מקצועית היא לחם חוק שלהם, ורק שלהם. זוהי טענה תמוהה, שהרי לאף אחד מהקולגות שלי אין רכב חזק יותר ממשפחתית אוטומטית, וחלקם אף מסתדרים בלי שום רכב פרטי.

חוסר האמפתיה של המדיה לא מפריע לשטרן להמשיך ללכת בדרך שהתווה לעצמו. הוא החל באליפות קארטינג, בדיוק כמו אלופי פורמולה 1 נוכחיים כמו רוזברג, המילטון ופטל, וכמו אלו שבלטו על מסלולי הגרנד פרי בעבר כמו שומאכר וקוביצה. השתתפותו המוצלחת בפורמולה 3, ששטרן התברג אל הצמרת שלה בזכות הישגיו המרשימים, היא קרש קפיצה המאותת שהיעד של הבחור הישראלי הוא פורמולה 1.

אך גם בפורמולה 3 אין לזלזל, שהרי אין זו רק אליפות לצעירים שאפתנים אלא גם אקדמיה לטאלנטים. לצד הנהג הישראלי מתחרים נציגים מוכשרים ממדינות כמו איטליה, גרמניה, בריטניה וצרפת – כולן בעלות מסורת ארוכה בספורט המוטורי התחרותי. אנו, כמדינה שאין בה אפילו מסלול מרוצים בודד, יכולים לפחות להתגאות בהישגים של שטרן. שהרי עד עתה, אף נהג ישראלי לא זכה במעמד שאוחז בו שטרן הצעיר, שדגל ישראל קטן מתנוסס על סרבל המרוצים שלו בעומדו על הפודיום, בעוד צלילי 'התקווה' מתנגנים שוב במתחם המסלול.

אגב, טוראי ירין שטרן מצליח לשלב את השתתפותו בתחרויות עם שירות חובה בצה"ל. את המקום השלישי שבו זכה במסלול סילברסטון הוא הקדיש לחבריו ליחידה.

Stern et formula 3 Stern et Jerez

ירין שטרן: נהג מרוצים ישראלי מבטיח

שואלים את אדוארד

אברהם טל: יש לי לנצ'יה קאפא 2400 רגיל. הרכב מתניע בבוקר רגיל, אך אם נסעתי 10-20 דקות, הוא מסרב להתניע… רק אחרי ארבעה-חמישה ניסיונות ההתנעה מצליחה.

יש לציין כי אם נסעתי ואחרי כמה שעות צריך להתניע, אין בעיה. הבעיה היא שכעבור חצי שעה-שעה צריך כאמור לנסות ארבע-חמש פעמים.

תשובה: בין אינספור הסיבות לקשיי התנעה אפשר למצוא מצתים שלא הוחלפו או דורשים כיוון אלקטרודות, סתימה במערכת הדלק (מסנן דלק שלא הוחלף), סליל הסובל מחולשה, בריחת חשמל מחוטי הצתה שהזדקנו וקורוזיה בחיבורים. רוב התקלות הללו קלות לתיקון.

אך אין לזלזל בתקלות בקודן, באימובילייזר ואפילו בסתם חיבור רופף בסוויץ'. וכמובן, יש עוד אפשרות, נפוצה במכוניות בנות זמננו: תקלה בחיישן הקראנק, אותו רכיב המודיע למחשב הרכב על מיקום הבוכנות.

אגב, כאשר המכונית שהתחממה אינה מתניעה, נסה בזמן ההתנעה ללחוץ על דוושת הגז.

זרח ורדי, בתגובה לטיפ טיפה 884:
1. חיפשתי בגוגל מיישר זרם לרכב ולא מצאתי כלום.
2. גם לוּ היה לי, הרכב חונה בחניה משותפת בבניין, ואם אשאיר את המיישר בלילה ברכב, נראה לי שבבוקר לא יהיה שם לא מיישר ולא רכב כי האזעקה צריכה להיות סגורה.
3. אז כאלטרנטיבה, האם אפשר פעם בכמה חודשים להשאיר את הרכב מונע, ללא שום אורות, כדי למלא את המצבר? אם התשובה היא חיובית, כמה זמן להשאיר את המנוע דולק?

תשובה: 1, 2, 3: אפשר לפרק את המצבר מהרכב ולמלא אותו בבית במהלך הלילה. אפשר גם לחבר את מיישר הזרם, אם תשיג, לסגור את מכסה המנוע – ולהפעיל את האזעקה כאשר המיישר עובד (מה שאני עושה בדרך כלל). מנוע העובד בסיבובי סרק לא יספק את הציפייה שלך למילוי המצבר – משום שהאלטרנטור זקוק לטורים גבוהים לצורך משימה זו, וגם אז, תועלתו בפמפום הוולטים והאמפרים חלושה מדי. והנה התשובה לשאלה שהעלו כמה קוראים: את מיישר הזרם מכוונים לעשירית מכמות האמפרים של המצבר. כך למשל, אם המצבר הוא בעל 50 אמפר, יש לכוון את המיישר ל-5 אמפר.

דו-הקיום הסודי שלי

אומרים שאסור לאפשר למקלדת להודות במעשים פסולים, בלתי חינוכיים – בדיוק מה שאני עומד לעשות

זמן רב עקבתי אחר סייד קשוע, החמור הערבי של שוקן. קשוע רכש את סקרנותי בהיותו שרוף על דו-קיום, שממנו הוא עשה פילוסופיה, פולחן אישיות, אמנות וביזנס. עד שנשבר לו, ארז מזוודות, וכעת הוא מחכה אתן למטוס לשיקאגו.

אך זולת התבטאות רהוטה בעברית, אין שום חידוש באכזבתו של קשוע, המהווה רק שחזור של החלטתו של ג'ורג', פחח וצבע תושב בית-ג'אלה לשעבר. גם לג'ורג' היו אותן אמונות שבלבלו את קשוע 40 שנה אחר כך, וגם ג'ורג' חטף מפח-נפש והיגר עם משפחתו לחו"ל כדי "להרחיק את ילדיי מהסתבכויות אפשריות", כפי שהסביר בשיחה האחרונה בינינו.

בעוד רגע אגייס מילים חמות כדי להציל את ג'ורג' מהשכחה.

טקס הדלקת האינצ'ים

אלא שבינתיים, בגלל כל הבלגן עם טילי חמאס, נתתי את זכות הדיבור למקלט הטלוויזיה, שבימים כתיקונם מסכו ורמקוליו מנמנמים תחת סדין אבק ומתעוררים רק פעם בשבועיים, לכבוד מרוצי פורמולה 1.

המקלט הגיב לפקודה הוט/אדום/TV/אדום/TV/FAV+ ושוב הוט. היו ימים שכדי להדליק טלוויזיה די היה בכפתור אחד, ולמכוניתנו די היה בהגה, מוט הילוכים ושלוש דוושות. בימינו המודרניים הגענו לאבסורד: העזרה האלקטרונית פוטרת את הנהג מהחובה לחשוב, ונוטעת בו אילן-סרק של אווירת בטיחות.

אז כל האינצ'ים הצבעוניים נדלקו, ואני פניתי לשלט ב"תכין לי בבקשה מידע על מצב הטילים", והסתבכתי. שהרי מערוץ רוממה אני שומר מרחק – כולם יודעים מדוע – ועוד בגלל הסגנון שלהם, ספק כפרי ספק פרובינציאלי, המתבטא בתפאורה, בטקסטים, בלבוש, בפרצופים הרוממאיים ובאיפורם.

גם מערוץ 10 הסתלקתי, בגלל הדיווחים המוגזמים, שנראים לי כריצה אחר הרייטינג האבוד – רק שכעת יש להם עילה, המצב הביטחוני.

סיבה נוספת להסתלקותי מערוץ 10 היא חיסולו האזרחי של ידידי עמנואל רוזן, קורבן של ברקודות פמיניסטיות. חיכיתי שמנכ"ל הערוץ רפי גינת, גם הוא ידיד שלי לשעבר, יחזיר את רוזן לתפקידו ב-10. הרי גם גינת סבל ממטח של האשמות סרק בגלל טעות של המערכת ואצבע קלה על ההדק, שבעטיין הוא נעצר ונחקר.

כך שלא נותר לשלט הרחוק אלא להציע לי את ערוץ 2. ערוץ זה פיזר בשטח להקת בנות כפי שחקלאי זורה זרעים בתנועה רחבה, והציב באולפן את אהרל'ה, "סמל מין" לשעבר שקברניטי הערוץ הוציאו מהנפטלין, ואת אהוד יערי, המפחיד הורים וטף.

יערי רוכב סולו

תמיד מפתיע אותי לראות את יערי לבדו, להבדיל מהימים המאושרים של רוממה של שנות ה-70, שבהן זוג היערים, אהוד ורעייתו חוה, היו מלכי המזנון של הטלוויזיה הממלכתית. בין שולחנות הפורמייקה, על המדרגות ואף במעלית הם היו עונים על שאלות הרוממאים שהתעניינו בקניית מניות, תחום שהם נחשבו מומחים בו.

גם אני פניתי ליערים ושאלתי אותם על מניית 'ירדן', אשר פקיד בנק המליץ לי עליה בחום כאפיק סביר לשמור בו על שווי חסכונותיי. "מה אתם חושבים על מניית 'ירדן'?", התעניינתי, אך היערים רק פרצו בצחוק, החוו בידם תנועת זלזול, סובבו את גבם והלכו.

אחד מחבריי הבמאים, אסל או גורן, אמר לי שבמקום לשאול את היערים על המניה, הייתי צריך להפקיד בידיהם את הסכום הנאה שברשותי וליהנות מגלגולו. מה שלמזלי לא עשיתי. הרי סביר לדמיין שאחרי קבלת חסכונותיי, גברת חוה הייתה מסוגלת לרוצץ את גולגולתי במקום את גולגולתה של התיירת מלה מלבסקי – שעל גופתה עוד עלתה יערי בגלגליה של פורד אסקורט משפחתית שוב ושוב.

הירדן ייסוב קדימה

"צוחק מי שצוחק אחרון", אמרתי לאשתי כאשר מניית 'ירדן' עלתה ב-200 אחוזים ואחר כך ב-400 אחוזים, מה שאִפשר לנו לטייל על גלגלים בארץ ובחו"ל, ולגדל ברחביה כמה אלפות רומיאו יד שנייה.

מחמאה במקום המחאה

אבל לזוג חוה ואהוד היה גם תפקיד חיובי. כי לפי חבריי הבמאים ג'קי, יעקב ואיתן, היערים הם אשר גילו את ג'ורג', הפחח הקוסם תושב בית-ג'אלה, שהרוממאים בעלי המכוניות רצו אליו כמו למשיח.

הבמאים בקומה ארבע התפלאו שעוד לא הייתי אצל ג'ורג'. "הוא אוהב לעבוד איתנו", המליצו על הערבי המסתורי, "אשף" בענייני פח וצבע, עד שגם אני נסעתי אליו.

"סיפרו לי עליך", אמר ג'ורג', צבע לי כנף של אלפא ג'ולייטה ספיידר ועוד משהו, ופער עיניים תמהות כאשר שאלתי כמה אני חייב לו. "אתה מתכוון לשלם לי?", התפלא.

התיישבנו, שתינו קפה בצל עצי הזית בגינתו, ושמעתי מג'ורג' סיפור לא ייאמן. התגלה שעמיתיי לטלוויזיה רוממה מסתפקים ב"תודה" ובחיוכים ולא משלמים לו על עבודותיו. מילא, סיפר לי ג'ורג' במבוכה, לוּ היה מדובר בשטויות – מכה פה, שריטה שם. אלא שהם מסתלקים גם אחרי פחחות רצינית וצבע כללי. רק לפעמים, סיפר, הם משאירים משהו סמלי על החשבון, או איזה צ'ק דחוי לסוף העולם, ועוד בלי כיסוי.

אני אטפל בזה, הבטחתי לג'ורג', ופניתי לאהוד ורעייתו חוה.

שיגיד תודה שאנחנו באים

– "ד"ש מג'ורג'", אמרתי לבני הזוג יערי, "הוא מזכיר לכם איזה חוב".

– "שקודם כל ישלח לי קבלה", ענה הכתב ברוגז. "בלי קבלה לא נשלם אגורה!", הכריז.

נסעתי לבית-ג'אלה וחזרתי עם הקבלה של ג'ורג'. "הנה הקבלה", אמרתי ליערי ורעייתו. אלא שהזוג סירב לקחת את המעטפה, ועוד פתח בצעקה שנשמעה בכל המזנון שהתשלום לג'ורג' זה עניין פרטי שלהם, טענו בצדק.

וחבריי הבמאים, שהיו עדים למבוכתי, התגייסו כדי להסביר לי שיחסיהם עם ג'ורג' נושאים אופי מיוחד. "הערבי הזה גאה לעבוד איתנו!", אמרו. "כל ערב הוא צופה בנו על המסך. זה כבוד בשבילו. כל הכפר רואה אותנו מגיעים אליו, מתחבקים איתו ומשאירים לו את רכבם".

מודה – ועוזב

החזרתי את הקבלה לג'ורג'. "ייתכן", אמרתי לו, "שהדרעק הזה יבוא אליך עם כסף כי איימתי עליו".

אך הפחח רק חייך ולימד אותי שלפי חוקי הים התיכון שהתפתחו ביניהם, הנסיך מרוממה לא חייב לו כלום כי הוא שילם על התיקון במילה "שוקראן".

תיאבון גורר עוון

בכל אופן, הידידות עם ג'ורג' עזרה לי כאשר הפכתי לבעלים של פיאט 850 שטייר, שהחזקתי בה ללא אפשרות לספק את תאבונו של המכס. מבלי לשלם את הכופר, לא ניתן היה להחליף את לוחיות הרישוי האוסטריות בצהובות.

מה אני אעשה? שברתי את ראשי, וניסיתי לדמיין איזה פתרון היה מוצא אבא שלי, שלפני שנסגרנו בגטו היו לו רעיונות מבריקים בעסקיו. למשל, לנוכח הסכנה שהאנטישמים המשתוללים ברחובות ינפצו את חלונות הראווה הענקיים של חנויותיו במרכז ורשה, לקח אבא שותף פולני מדומה, מה שאפשר לו לתלות מעל החנויות את השלט "הֵרוֹנִים קוֹסְטְקָה ושות'", שם פולני מובהק, בעוד הוא עצמו היה רק השות'.

כך נזכרתי בעצב והוגעתי שוב את ראשי, עד שקמתי פתאום וצעקתי "אאוריקה!". איך לא הגעתי לזה קודם, טמבל כמוני? הרי גיליתי כבר שבמרחב הציוני נמצאת התרבות המוטורית בחיתוליה, ועוד בחיבוק הבירוקרטיה, כך שהמקומיים עוד לא למדו תרגילי הגנה בסיסיים אשר כמותם יונק כל גוי עם חלב אמו.

לקח לי יומיים-שלושה עד שמצאתי פיאט 850 אחרי תאונה, הרוסה קומפלט.

במותה ציוותה את החיים

"השארתי אותה לרגע בחניה וזה מה שעשו לי", סיפר בעליה של ה-850 ומכר לי את הגרוטאה בגרושים. הזמנתי משאית והבאתי את גוויית הפיאט אל ג'ורג', וכך, תוך כמה שעות, שטייר שלי קיבלה מספרי שלדה כשרים למהדרין ומספרי מנוע חדשים.

שטייר חזרה מבית-ג'אלה לא רק עם לוחיות רישוי צהובות אלא גם עם ניירות אמיתיים, טובים פי אלף מהתעודות המזויפות שהשתמשתי בהן בחלק הארי של ורשה לאחר בריחתי מהגטו.

"נשאר לך רק לקבל את אישור משרד הרישוי להחלפת הצבע לאדום", הציע לי ג'ורג'.

המתיחה הגדולה

ב-1974 מכרתי את אופל ג'י-טי והתחלתי רומן עם אלפות רומיאו, ששיבשו את רוחי ונפשי. את כולן הייתי מביא לג'ורג' לפחחות וצבע. השיא היה כאשר קניתי בתל-אביב אלפא ג'וניור ג'י-טי 1.6 חדשה כמעט, אלא כבר טוטאל-לוסט, מרוסקת כולה, שאורכה הצטמצם לפחות משלושה מטרים.

רציתי רק לפרק ממנה את המנוע והגיר, אך ג'ורג' עשה לי הפתעה וחידש אותה. כדי להחזיר את אלפא ג'וניור לגודלה המקורי הוא בנה מכשירי מתיחה מיוחדים, וכדי לשחזר אותה השתמש בחלקים שהוא שיפץ או ייצר בעצמו. "רק את השמשות קניתי לה", התגאה ג'ורג'.

הוא עבד ביסודיות כזו, עד כי שנתיים-שלוש לאחר מכן, האנשים שהגיעו לקנות ממני את אלפא ג'י-טי זו לא האמינו לאזהרותיי שהיא עברה גלגולים, סאלטות והתפרקות כאשר נפלה לתהום בסיבוב שורש.

שי פרידה

לפני שעזבנו את ירושלים לטובת תל-אביב, הבאנו לג'ורג' את שטייר. "קח אותה מתנה", אמרתי. "לא נראה לי מוסרי למכור למישהו מכונית מזויפת", וג'ורג' אמר שהוא מבין את זה.

"יהיה לה טוב אצלי", הבטיח.

רבותיי, ההיסטוריה חוזרת

שנה אחר כך ג'ורג' צלצל אליי להגיד שלום, סיפר שהוא עומד להגר עם משפחתו לאוסטרליה "לקרובים שיושבים שם". החלטה דומה לזו קיבל כעבור 40 שנה חמורו הערבי של שוקן. אלא שמֵסייד קשוע ומסיפור הפרדה ההיסטרי שלו אכפת לי כקליפת השום. אני מצטער רק על ג'ורג', פחח מוכשר אשר כמותו כבר לא יהיה לי עד סוף חיי.

גם לא אזכה לשמוע מה קרה עם שטייר. האם פיאט מתוקית זו מצאה לפחות מקום קבורה על רמה בבית-ג'אלה, שהפכה עוינת כלפינו כפי שג'ורג' חזה?

טיפ טיפה

אותה כמות זעירה של פרנויה שאני ממליץ לנקוט במהלך הנהיגה כדי למנוע התנגשות, לוחשת לאוזניי שהעסקים המקומיים הם שעומדים מאחורי היעלמותם המוזרה מהשוק של 'מיישרי החשמל', אותם מטענים המאפשרים מילוי תקופתי של המצבר.

מילוי מיידי של המצבר כאשר המולטימטר חושף ירידה בכמות הוולטים מסוגל להאריך בכמה שנים יפות את חייו התקינים של המצבר – אך חרף זאת, המטענים החיוביים כל כך לא זכו אצלנו לפופולריות כמו באירופה!לא מייבאים אותם מחו"ל, שם הם נמכרים ב-15-60 אירו לדגמי ctek המתקדמים, הדואגים בעצמם למילוי המצבר ברגע שהוא מאבד מכוחו.

ולמה, לכל הרוחות, התעשייה המקומית שלנו לא מייצרת 'מיישרי חשמל', אביזר פשוט למדי?

מי בישראל לא רואה בעין יפה את האפשרות למלא את המצבר? האם יצרני המצברים ומייבאי המצברים ניצחו במלחמה שקטה שהם ניהלו בסתר נגד המטען הביתי – פריט מועיל וחסכוני כל כך לנהג הישראלי?

אם לא מוצאים מיישר חשמל על המדף, ניתן להביאו מחו"ל או להזמינו באינטרנט כדי לא ליפול טרף לבעלי העניין. הנה דוגמה: המצבר המותקן באלפא 33 Ei שברשותי, השייך לגזע המצברים מהמדף התחתון וניחן, בהתאם, באחריות קצרה – עובד כבר ארבע שנים, ולהערכתי הזהירה הוא יעבוד עוד שנתיים-שלוש, חרף הפסקות ארוכות בשימוש ברכב. אני לא מוסיף לו מים מזוקקים כי הוא אינו מאפשר זאת, אך לפני טיסה לחו"ל אני מחבר אותו למטען לשעתיים-שלוש, גם אם צג המולטימטר מצביע על 12.5 וולטים תקניים.

לפני כחצי מאה גיליתי תחת מכסה המנוע של יגואר E-Type שבה נהגתי בלונדון כי למצבר של הבריטית היפה מוצמד מאוורר קטן המצנן את המצבר ברגע ההתנעה ובמהלך הנסיעה. ודאי שלא התקנתי מאוורר מצבר באף מכונית, אך בכל זאת למדתי משהו מהדאגה של האנגלים, ועל כן, בימי הקיץ הלוהטים, אני שומר את המצבר במכוניותיי תחת 'כובע' פלסטיק או קרטון המגן בחניה על ראש המצבר מפני חום השמש

IMG_1925 amp 6V amp 3.6 V amp 2

משפחת היונקים: המצברים של אלפא GTV, הונדה CRX וב-מ-וו Z3M קופה במילוי וולטים ביתי. מילוי המצבר מדי שלושה-ארבעה חודשים באמצעות מטען מסוגל לפטור אותנו מהצורך בהחלפת מצבר מדי שנתיים, כמקובל בארץ! אנו, ה'עדר' המקשיב לעצות 'מומחים', אשר אינם אלא כתבי חצר שמכרו את נפשם לאדונם או סתם טיפשים, למדנו להתחמש במצבר חדש בכל בעיית חשמל.
כאשר המנוע לא מתניע, רוב בעלי הרכב ממהרים להחליף את המצבר. באופן זה מוציאים מכיסינו מאות שקלים לטובת יצרני המצברים, לטובת יבואנים ממולחים המציפים את הארץ במצברים מתוצרת חו"ל, לטובת מוסכים וצוותים המגישים עזרה בדרך וגם לטובת חנויות אביזרי רכב. ברוב המקרים, המצבר שפירקנו מהרכב וזרקנו על המדרכה היה חוזר לתפקוד תקין, לוּ רק היה זוכה למילוי לילי עדין בחניה הביתית. עם שיבתו לחיים, היה המצבר המוטען מפגין את תודתו וכוחו במשך זמן רב

שואלים את אדוארד

מני, בתגובה ל'ימים בלי עפרה': כתבת בעצותיך לחזק באמצעות מטען את הוולטים והאמפרים במצברי ה"ללא טיפול" (ללא פקקי מים) המודרניים. באיזה מטען ביתי מדובר? איפה קונים מכשיר כזה? האם מטעינים אותם לחשמל ביתי רגיל? ואם מטען המצברים הוא כזה חסכוני ופשוט – מדוע לנהגים אין מטענים כאלה? אכן, מצבר חדש מחזיק אצלי מעבר לשנתיים, אבל אף פעם לא החזיק שש שנים (!). מעבר להוספת מים מזוקקים מדי כמה חודשים למצבר הזקוק לכך, איך עוד ניתן לשמור על המצבר?

תשובה: לכבודך, נושא זה זוכה להתייחסות מורחבת ב'טיפ טיפה' הנוכחי ובכיתוב התמונה הראשי.

גיל: במאזדה 5 שלי נדלקה נורית בצבע כתום. בדקתי בספר, ונאמר שם "בדוק מנוע". זה קרה מכיוון שנסעתי ממש עד סוף הדלק, כלומר עד הטיפות האחרונות, לצערי. במוסך הם איפסו את המחשב והמשכתי לנסוע עוד כחודש וחצי, ושוב נדלקה הנורה. בבדיקת מחשב נאמר לי שיש בעיה עם החיישן של האגזוז. אמרו לי למלא דלק 98, ולראות אם המנורה תידלק שוב. האם כדאי לחכות או להחליף את החיישן במיידי? האם יש לך עצה נוספת מה לבדוק?

תשובה: לא ציינת כמה פרטים חיוניים: 1. מאיזו שנת ייצור המאזדה. 2. מה הקילומטראז'. 3. האם הוחלף אי-פעם מסנן הדלק? באופן עקרוני, חיישן למדא מסוגל להחזיק לא הרבה מעבר ל-100 אלף ק"מ. במקרים בודדים חיישנים אלה שורדים מעבר לכך – תלוי בתנאי העבודה שלהם. הוא הדין, פחות או יותר, גם לגבי מסנן הדלק.

במקומך, הייתי מאמץ את הנחיות המוסך שלך ועוקב אחר מצב הנורית, כי ייתכן שהחיישן יתאושש ויחסוך לך הוצאה כספית על חיישן חדש. כנראה, המוסכניק חושש שהשתמשת בדלק מטיב ירוד (מהול, מזוהם או מזויף) – מה שהוציא את חיישן הלמדא מדעתו.

בכל אופן, נסיעה במשך פרק זמן קצר בנורה דולקת לא אמורה להזיק למכונית – זולת השפעה על צריכת הדלק, במקרה שהחיישן המורד חדל לדאוג ליחס נאות בין דלק ואוויר.

מפתחות לגן-עדן

מכונית קטנה לימדה אותי שמעשים טובים משתלמים ליהודים. הייתה זו פיאט 850 שטייר. אדומה. קניתי אותה אצל ידידתי ברברה מ', סטודנטית באוניברסיטה העברית שהביאה אותה מווינה

זו לא הייתה סתם פיאט אלא שטייר אוסטרית. זן חזק קצת יותר מפיאטים 850 רגילות, אשר בשנות ה-70 היו פופולריות מאוד בארץ עד שנעלמו באופן מוזר.

הימים היו ימי סוף העונה של 850, שהואשמו כי הן מתחממות ומתפרקות – מה שלא היה נכון. בכל אופן, לשווא פרסמה ברברה את הצעצוע שלה, שממנו ניסתה להיפטר לפני חזרתה לווינה. קליינטים לא הגיעו, אם בגלל זלזול בפיאט ואם בגלל העובדה שהמכונית של ידידתי נשאה לוחיות רישוי אוסטריות, מה שהיה מאלץ את הבעלים החדשים לפייס את המכס במִנחת לירות.

תאריך חזרתה של ברברה אל בית משפחתה הלך וקרב, עד שערב אחד הוא נקש בדלת דירתה בירושלים. "אני טסה מחר, הכול כבר ארזתי והפיאט עדיין רובצת כאן", אמרה הגברת בעצבנות. "איזו נפילה. מה אני אעשה?"

האליל ברח לגליל

ידעתי שברברה חוזרת לווינה מאוכזבת. היא הגיעה ארצה בעקבות הצייר אריק בראואר, מאסטרו של ריאליזם פנטסטי, אשר עוד בנעוריה קסם לה, הן בציוריו והן באישיותו. וכאן גילתה ידידתי, לדאבון נפשה, שהאליל שלה התיישב בעין-הוד הקסומה והרומנטית עם אשתו, ישראלית ממוצא תימני, ועוד עם ילדים. אידיליה שכזו.

בגלל סיפוריה המסקרנים של ברברה הכרתי את בראואר ואף צילמתי עליו סרט טלוויזיה תיעודי, המתאר את חייו בכפר האמנים הגלילי ואת תמונותיו הנאיביות-חושניות, המתפקעות מצבע. ציוריו עושים שימוש במוטיבים תנ"כיים, אך רק כבסיס להמראה אל מחוזות מופשטים הגובלים באקסטאזה פסיכודלית. בדברי הקריינות שהוספתי לסרט על בראואר אמרתי שזהו הצייר המעניין ביותר בין אוחזי המכחול בארץ.

אני מצטט מהזיכרון, כי סרט זה הצטרף למאה ומשהו הסרטים האחרים שלי שהרוממאים זרקו לפח.

Arik Brauer xl

דוגמה לריאליזם הפנטסטי בציוריו של אריק בראואר

טקס פדיון הבת

כמה דרשת על פיאט שלך? שאלתי את ברברה. היא נקבה במחיר, והגעתי אליה עם הסכום הנדרש. "אני הקונה של 850 שחיכית לו", הודעתי לה חגיגית. אגב, פעמיים קניתי מכונית מאישה, ושתיהן נשאו את השם ברברה. לראשונה הייתה חיפושית ולשנייה שטייר.

"אבל יש לכם אופל GT", הופתעה ברברה, ושמעה ממני וידוי שמעולם לא הייתה לי יותר ממכונית אחת, ובדיוק בארץ הקודש החלטתי שהגיע הזמן להתקדם.

"מעתה, בביתי תהיה יותר ממכונית אחת", קבעתי וקיימתי. ועודי מקיים.

בְּחֵיק הַאֶצְלִי

על ההחלטה הספונטנית שלי לאמץ אותה לְבַת, הגיבה שטייר של ברברה מכל לבה – בשום תקלות ועם תיאבון צנוע לדלק. זאת, אף כי בחיק האצלי נאלצה פיאט זעירה זו להתחרות בכל דבר שזז, הן בעליות, הן בירידות ובוודאי בעיר, תמיד לפי השיטה הבאה: דוושת הגז מוצמדת לרצפה נון-סטופ, גם בעת החלפת ההילוכים. ובעצם, בעיקר בעת החלפת ההילוכים.

אצלי שטייר זזה בעדינות רק לפנות בוקר, במהלך חזרתו של בעליה מחיי הלילה הדלוחים של ירושלים דאז – מבית האומנים האנמי או מהמרתף החשוך של פינק. בנסיעות לילות אלה התגלה הכישרון הסודי של שטייר: היא ידעה לחזור הביתה אל רחוב גואטמלה ללא עזרתי כמעט. יתרה מכך: למרות ההפרעות מצד הנהג, היא ידעה לחנות במקביל למכוניות השכנים, ובדלתות סגורות כראוי. מלכה!

אין שמחה כשמחה לאיד

בזכותה של שטייר יכלה אופל GT לנוח על יד הבית, והפסיקה להרגיז את עמיתיי הבמאים בטלוויזיה רוממה. הללו ראו את שטייר חונה מול בניין התחנה, ושאלו אותי בדאגה מזויפת אם אופל שלי התקלקלה חלילה או שמכרתי אותה בגלל הוצאות האחזקה הגבוהות.

"אל תשאלו", עטיתי צער על פניי. "פצעיי טריים עדיין".

השמועות על צרותיי המדומות התפשטו עד הקומה הרביעית, אל משרדו של מנהל התחנה ארנון צוקרמן. מה קרה לך ולאופל GT היפהפייה, התעניין צוקרמן באנגלית, כי הוא התבלבל ביני ובין חברי הפולני ד"ר אנדריי קמינסקי, שהתהדר באוקספורד אינגליש. צוקרמן לא ידע ולא יודע עד היום שהשגתי עברית ברמה מספקת. אותי לפחות.

"Nothing special", עניתי לצוקרמן, ולמחרת הגעתי לעבודה באופל.

פניהם של חבריי היו שווים כל מחיר ששילמתי על שטייר.

850 Styer xl

850 Styer mot

Opel GT XXL

מה נשתייר מן השטייר: ליום הולדתה קיבלה פיאט 850 שטייר שקניתי מברברה חבילת שי: מנוע 903 סמ"ק מדגם קופה ספורט, מאייד כפול בעל פילטר מרוצים וסעפת פליטה גזעית מתוצרת אבארת'. הנסיעות בה הפכו הרפתקה מעניינת, כולל שרפת צמיגים, כך שאופל GT שלי יכלה לנוח ימים ארוכים. בשבוע הבא אני מתכוון להוסיף סיפור מתח קצר על גלגוליה הבאים של שטייר ועל הפרדה ממנה, העצובה כמו כל פרדה ממכונית

חלומו של השכן

יום אחד, כאשר חזרתי הביתה, חיכתה לי הפתעה. כשחניתי את שטייר על יד אופל, עצר אותי איש שלא הכרתי. "אני גר פה, ממול", הציג את עצמו, "ורציתי שתדע שאני מסתכל על המכוניות שלך. דווקא לא על אופל, שהיא פנטזיה לא מעשית, אלא על פיאט הקטנה. בובה של אוטו".

"תראה", המשיך האיש, "הבורא נותן ליהודי אחד שתי מכוניות, וליהודי שני אף אוטו. לוּ הייתה לי פיאט מתוקה כזו, הייתי מטייל בסופשבוע עם אשתי והילד. אבל זה הולך להישאר רק חלום".

"יש לך רישיון נהיגה?", שאלתי.

"בטח שיש. הייתי נהג בצבא", ענה.

הוצאתי מכיסי את המפתחות. "קח את הפיאט וסעו לטייל. בדיוק מילאתי דלק, אל תדאג לכלום. תחזיר לי אותה בשבוע הבא".

אחרי כמה ימים הוא בא אלינו. "הבאתי לך חזרה את האוטו, תודה. אני עדיין לא מאמין", מלמל, ישב כמה רגעים, שתה קפה, ולפני שעזב אמר בדלת שהוא בעצם שוטר, וכדאי לי לבוא להתייעץ איתו אם יהיו לי חלילה אי-אלו בעיות.

את שטייר הוא החזיר לנו במכל דלק מלא ועם שכבה עבה של קליפות גרעינים הפזורות על הרצפה, תחת המושבים ואף במאפרות.

שיעור בפסיכולוגיה קלינית

ודאי שלא התכוונתי להיעזר בשכני השוטר. הרי עם צרותיי, דו"חות חניה ודומיהם, הסתדרתי בעצמי. עד שיום אחד נסעתי באופל הביתה, וראיתי איזו וולבו סטיישן נוסעת לפניי בצורה בלתי יציבה.

התחלתי לעקוף אותה, והיא בדיוק סגרה לכיווני. היה חיכוך קל. עצרנו וראיתי שאין אפילו שריטה, לא על אופל ולא על וולבו. חשבתי לעזוב, אך נהג הוולבו שפגע באופל חטף קריזה מרוקנית תקנית. "אתה תשלם על מה שעשית!", צעק. "שלא תעז לברוח, סע אחריי למשטרה במגרש הרוסים!", איים.

בלית ברירה נסעתי אחריו. נכנסנו לתחנה. הוא וחברו היו עדיין מחוממים ולא חדלו לצעוק ולקלל אותי בקול רם – וכך הגענו לחדרו של הקצין. פתחתי את הדלת, ולא האמנתי למראה עיניי: היה זה האיש מרחוב גואטמלה שנסע בשטייר, רק לבוש מדים.

שכני הקצין אפילו לא טרח לברר מה קרה, אלא פנה מיד לנהג הוולבו בשאלה באיזו זכות הוא בכלל נוהג, הרי רישיונו נלקח בגלל סמים. וחוץ מזה, אמר הקצין בתקיפות, הוולבו שייכת לנכה קרובת משפחה, ואין לך זכות לנהוג כאשר בעלת הרכב אינה נמצאת באוטו.

הקצין ביקש מהשוטרים להחרים את וולבו ולעצור את נהגהּ כדי להביאו ל'הדסה' לבדיקת סמים. הם הלכו, והקצין ביקש שאשאר. סיפרתי לו מה קרה ושאלתי: מה הסיבה שטמבל זה גרר אותי לתחנת משטרה? זה הרי גול עצמי בשבילו, מה הוא רצה?

או-אז קיבלתי שיעור בפסיכולוגיה קלינית. "סמים גורמים לעלייה חדה בתחושת הצדקנות", לימד אותי הקצין.

העלים ניתזו, הרישיונות לא

חלפו כמה שנים, ונפגשנו שוב. זה קרה כאשר אני וחברי יוסי ויין נסענו יום נאה אחד בשתי אלפות: הוא נהג באלפא ברטונה 2.0 שלי, ואני אחריו באחותה לבית אטלר, אלפא ג'וניור GTA 1.3. כשנכנסנו בעובי היער לחצנו קצת על הדוושות. המנועים הגיבו בהנאה, הדלק הסתחרר במערבולת בשני המכלים, ואילו העלים שנחו על האספלט ניתזו השמיימה. ואז קפצה מולנו שוטרת.

עצרנו, והיא הובילה אותנו אל מאחורי השיחים, שם, על יד שולחן קטן, ישב הקצין שלי וחייך. "הי אדוארד. 140 קמ"ש? זה הכול? אכזבת אותי", חייך, איחל לנו יום טוב, והלכנו.

– "מה, אני חולם?", התבלבל יוסי. "חשבתי שהלכו לנו הרישיונות. מה זה?"

– "מעשים טובים משתלמים ליהודים, לימדה אותי פיאט 850 שטייר", הסברתי.

– "לא ידעתי שהייתה לך פיאט קטנה", הופתע יוסי בשנית.

האמת היא שגם אני שכחתי כמעט את 850 המתוקה ואת הבעלים הקודמים שלה, ברברה, אשר גם היא, וינאית אמביציוזית שכמותה, הייתה מחליפה הילוכים מבלי להסיר את כף הרגל מדוושת הגז.

טיפ טיפה

Meriva של אופל קיבלה אישור לעלות ארצה. מדובר במיניוואן המבוסס על אופל קורסה שהחל את דרכו בצניעות, ועורר די התעניינות ציבורית כדי שאופל תצמיח לו לפני ארבע שנים גרסה שנייה, מפוארת יותר אך יקרה. הפרט האחרון פגם בהצלחתה של מריבה בשוק האירופי ומנע את שיווקה בארץ.

כעת, מריבה נכנסת לשוק הרכב הישראלי בגרסתה השלישית כבר, הכוללת תיקונים קוסמטיים, בפנסיה ובגריל בעיקר, ואשר מצוידת במולטימדיה עכשווית שמתחברת לסמרטפון ומאפשרת להשתמש באפליקציות שלו בזמן הנהיגה. אך המכה הניצחת של מריבה מול מתחרותיה היא הדלתות האחוריות, שנפתחות לכיוון הפוך מזה של הדלתות הקדמיות ובזווית מרשימה של 84 מעלות. "זה כמו ברולס-רויס", מתגאה אופל.

אינני חסיד של חידוש זה. לא בגלל הקושי בפתיחת דלתות אלה בחניה צפופה אלא בגלל זיכרון. כי דלתות הנפתחות 'הפוך', שאני מכנה אותן 'ציידות עופות', היו לי בסירנה FSO הפולנית, וחורף אחד הופתעתי בגללן כאשר החלקתי בסיבוב: עוד לפני שסירנה התהפכה על גגה נפתחה הדלת הימנית, העץ שעברנו קרוב אליו עקר אותה מציריה – והטרמפיסטית עפה מהמכונית. למזלו האדיר של זיכרוני, הגברת נחתה בערמת שלג ויצאה ללא פגע.

חוששני שהיבואן התל-אביבי יסתפק במריבות בנזין אוטומטיות, ולא ישווק את שתי הגרסאות הכי מעניינות: מריבה 1.6 CDTI (דיזל) בעלת 136 כ"ס, ומריבה OPC 1.6 טורבו, 180 כ"ס.

שואלים את אדוארד

אתי שובל: ברשותי פיאט פונטו אבו ידנית ילידת סוף 2012, בעלת הספק של 69 כ"ס ומנוע 1,200 סמ"ק. האחריות היא לשלוש שנים. המכונית צרכה כחמישה ליטרים דלק ל-100 ק"מ ומעט יותר בכביש עמוס – אך לפני כמה שבועות הַצריכה הכפילה את עצמה בפתאומיות. יש התאמה בין הצג למידת הירידה בכמות הדלק במכל. פניתי למוסך המרכזי לצורך בדיקה, והזכירו לי כי לא בוצע טיפול של שנתיים או 30 אלף ק"מ. האוטו נבדק וטופל, לפי דברי הבוחן הראשי. איכות השרפה תקינה ולא נמצאה נזילה. למיטב הבנתי, בתנאי עבודת מנוע תקינה רק דליפת דלק מסבירה את המצב. לפני שנים היה מצב דומה ברכב שלי. הדליפה נמצאה לאחר מילוי המכל עד הסוף. בנסיעה של הבוחן התברר כי גומייה התקלקלה. למעשה, הדלק דלף והתנדף, כך שלא נצפתה נזילה ולא היה ריח דלק! היש אפשרויות נוספות?

תשובה: מומלץ לבדוק את כל החיבורים של צינורות הדלק, במיוחד על יד המסנן. אבל לפני כן, כדאי לנסות לדחוף את המכונית בחניה כאשר בלם היד משוחרר ומוט ההילוכים משולב לניוטרל. פונטו היא מכונית קלה ואמורה לזוז ממקומה ללא התנגדות רצינית. אם לא כך קורה, יש לבדוק את מצב המעצורים – שמא אחד מהם או יותר נועלים גלגל, מה שעשוי להנסיק את צריכת הדלק. אגב, נעילה נסתרת כזו אפשר לגלות גם אחרי נסיעה: נוגעים במרכזו של כל חישוק, ואם אחד מהארבעה חם במיוחד, סביר שזהו מקום התקלה.

גדי אמיתון, נוה-צוף, בתגובה ל'טיפ טיפה' 882: אתה צודק לגבי החגורות. ברצוני להוסיף שמרגיז ומטופש פי כמה לקבל הערה/דו"ח משוטר שהוא עצמו, "מסיבות מבצעיות", אינו חוגר חגורה, ולך תדע אם הוא שוטר מקוף או טבח שנוסע לשוק. דווקא המוסווים כן חייבים בחגורה. היגיון של שוטרים…

אורי והדר: אשתי ואני חושבים לקנות את המכונית הראשונה שלנו. השיקול העיקרי הוא אמינות. מכיוון שאנו עוברים לגור בדרום הארץ (מצפה-רמון) והרכב יצטרך לעשות פעם בשבוע 160 ק"מ לכל צד, חשוב לנו מאוד שנוכל לסמוך עליו שלא יעשה בעיות. יתר השיקולים הם חיסכון בדלק, מחיר סביר ושיהיה גם כיף לנהוג בו (מותר, לא?…) חשבנו בכיוון של סקודה פאביה ידנית. נשמח לשמוע את דעתך על הרכב, איזה דגם מומלץ – TSI או לא TSI? האם כדאי להשקיע ביד ראשונה? ובכלל, האם יש לדעתך מכוניות אחרות שכדאי לבדוק?

כיוון מחשבה אחר הוא לזרוק לפח את שיקולי החיסכון ולקנות ג'יפ כדי לנצל את מרחבי הנגב לטיולים. נשמח לשמוע את דעתך גם בנושא הזה.

תשובה: ההתבייתות על פאביה הגיונית, בתנאי שהקדנציה שלה אצלכם לא תהיה ארוכה יותר מטווח האחריות. הסיבה: מנועי TSI, החזקים יחסית בזכות המגדש והחסכוניים למדי, עלולים להפוך אחרי כמה שנים מוקש ולדרוש החלפה או שיפוץ. במיוחד אם אחרי קניית המכונית החדשה מזלזלים בהוראות היצרן, ולא נוסעים בעדינות במשך 1,500 הקילומטרים הראשונים.

כלל זה יפה לכל הדגמים המצוידים במנוע TSI, כולל בוודאי התוצרת של סיאט ופולקסוואגן.

הצעתי היא: בדקו את האופציות של סוזוקי קרוסאובר, רנו קליאו וסיטרואן C3. כדי לבדוק את הדופק של סעיפי הניהוג והנאת הנהיגה יש לערוך נסיעות מבחן בכל אחת מהמועמדות.

162 ז"ל

המנוסה מירושלים הייתה בלתי נמנעת בגלל מר מנחם בגין, שלא ענה על מכתבי. תזכורת: ביקשתי את ראש הממשלה בפולנית אלגנטית שלא יוותר על סיני

במכתבי, הסברתי למר בגין שירושלים של תחילת שנות ה-80 אינה מתאימה כמקום מגורים, מה שהתגלה עשר שנים אחרי שהשתקענו בה, תחילה בקריית-היובל ואחר כך ברחביה. אי אפשר להיות ירושלמים בלי השסתום הפיזי-רוחני של הים האדום, הטהור מנפש חיה, ובלי המדבר האינסופי, שאחר הצהריים השמש מטביעה את עצמה בחולותיו.

הייתה סירה, היה חוף

משפחת אטלר הייתה מסוגלת לסבול את ירושלים רק בזכות נסיעותיה אל הים האדום, פעם בחודש לפחות ובחגים. הנסיעות, עם אוהל קטן וטרנזיסטור המנגן מוצרט, תקעו יתד בשגרה. אלפא אהבה את הכביש היורד לים המלח בואכה אילת.

הייתה לנו סירת גומי זודיאק שהבאנו מחו"ל בלי מנוע, מחשש המכס. לקחנו אותה לשארם א-שיח', ובבוקר גילינו שקיבוצניקים ממעלה-החמישה, אשר לנו על ידנו באוהלם, עזבו את החוף יחד עם הזודיאק שלנו. אחר כך סיפרה לי בחורה ב'טעמון' שבקיבוץ שלה, מעלה-החמישה, הילדים משחקים בברכה עם זודיאק צהובה. הייתי צריך לבקר קיבוץ זה ולהחזיר את הסירה הגנובה הביתה, אך מה אגיד לילדים שם? וחוץ מזה, בינתיים נגמרה לנו סיני.

בלית בררה התחלנו לרדת לשפת הים של תל-אביב, ושם נולד לנו רעיון חדש: להשיג יאכטה קטנה ולהעגין אותה במרינה. היו לנו קצת חסכונות המתאימים למטרה זו. כך לפחות חשבנו.

נשוט בתוך צידנית?

הלכנו למרינה, קראנו מודעות "למכירה" שהיו תלויות על הלוח בקפיטריה, וגילינו שכספנו מספיק לכלי שיט מיקרו, שאינו מתאים להפלגה בים, ובוודאי לא כאכסניה צפה המאפשרת ללון בה ולשתות קפה על הסיפון. מה שהתכוונוּ לעשות ניצולי ירושלים.

את היאכטות שהתאימו למטרתנו יכולנו להשיג רק כשותפים עם קונה נוסף או שניים. נרתענו מאפשרות זו, ואחרי שיחה תוך-משפחתית קצרה ירדנו מרעיון כיבוש הים בכללותו.

רעייתי: "אתה בכלל אוהב את הים?"

אני: "מה פתאום? אני נהנה רק בהפלגות לנמלים האיטלקיים, שבהן אנחנו יכולים לקחת איתנו אוטו, לעמוד על סיפון האונייה ולהביט בגלים. אבל לאהוב את הים? מי אני – ג'וזף קונרד קוז'נייבסקי או מרטין עדן? אני מעדיף אדמה סטטית. ומה איתך?", שאלתי.

ואשתי ביקשה שנעזוב את הנושא. היא אמנם אוהבת להסתכל בים אך שונאת לחיות עליו, הודתה.

בָּנִינוּ יאכטה סטטית

אז יצאנו מהמרינה, הלכנו ברחוב הירקון, ועל קיר של בית מוזנח בן שלוש קומות נתקלנו במודעה ובה מספר טלפון. "למכירה: דירת חדר בבניין זה. דמי מפתח". התקשרתי לידידי יעקב לנדאו לשאול מה זה דמי מפתח, שמענו הסבר והלכנו לראות את הנכס.

היה זה חדר אחד עם מטבחון בכניסה, אמבטיה ומרפסת, שממנה נשקפו כיכר אתרים והים. שילמנו מיד את המחיר המבוקש, 25 אלף שקלים, שיפצנו את מה שצריך היה לשפץ כדי לבלות שם סופי שבוע, קנינו גם את החדר הסמוך, ואחר כך השגנו עוד חדר בקומה השלישית, ועוד חדר בקומה שנייה. עשינו מכל הבלגאן דירה אחת, דו-קומתית, בעלת מדרגות עץ לולייניות.

את ירושלים עזבנו ללא נקישות מצפון.

חטפתי הרעלת תרבות

מה רע לכם בירושלים? התקוממו השכנים, זוג אקדמאים פולנים, פרופסור ג' ואשתו, שניהם היסטוריונים בעלי שם.

משפחת אטלר הייתה פוגשת את זוג ה-high society הירושלמי בכל סוף שבוע – פעם אצלם ופעם אצלנו. ארבע הנפשות היו נפגשות למפגשים תרבותיים משעממים עד כאב שיניים. בכל מפגש חזרו על עצמם אותם חיוכים ואותם נושאי דיון. אמנם הזוג ג' הגיע באותה עלייה שבה הגענו אנו, אך הספיקו כבר לגבש לעצמם עמדות סוציולוגיות ופילוסופיות עמוקות על כל דבר שקרה במרחב הציוני וביודנראט שלו, וגם אנחנו הפכנו חוכמולוגים חובקי-כל כאלה.

עד שיום אחד צעקתי די.

גֵט במהירות הג'ט

– "בואי נגמור עם זה בצורה כלשהי, לא אכפת לי איך", ביקשתי מאשתי.

– "אבל איך?", שאלה. "הם הרי אמורים להגיע אלינו מחר. זה תורנו לארח".

– "תעשי מה שאת יכולה", ספק דרשתי ספק התחננתי. "תגידי שיש לי איזו מחלה מדבקת. לא אכפת לי".

והיא עשתה משהו, והם אכן לא באו ולא התקשרו. וכאשר ראו אותי ברחוב, חדלו להגיד לי שלום. לא בפולנית ולא בעברית.

מומחה בינלאומי לכאילו

לא רק הזוג ג' ודומיהם הפריעו לי בירושלים אלא גם האנטיתזות שלהם, ירושלמים דפוקים כמו חבריי מהנדסי-הנפשות בתחנת הטלוויזיה רוממה, או אינטלקטואלים עבריים למיניהם כמו המשורר אריה זקס.

באקדמיה שבה למדתי, 'טעמון', סיפרה לי בחורה אחת שהיא כותבת דוקטורט על תיאטרון גרוטובסקי, במאי פולני ידוע. אמנם היא לא ראתה מעודה הצגה בתיאטרון זה ולא הכירה את גרוטובסקי, אך למדה עליו אצל פרופסור באוניברסיטה העברית, אריה זקס, אף הוא בין יושבי טעמון, "מומחה בינלאומי לתחום של תיאטרון גרוטובסקי", סיפרה עליו.

פניתי לזקס ושאלתי אם הוא ראה אי-פעם הצגה בתיאטרון גרוטובסקי או פגש את המאסטרו המפורסם, שהוא במקרה חבר שלי מהעבר. "האם כבודו הביט, שמע ולמד על שיטת המשחק של גרוטובסקי ויחסו לטקסט של המחזות?", שאלתי והוספתי: "השחקנית הירושלמית נטע פלוצקי עבדה עם במאי פולני זה. אולי כדאי לך לראיין אותה".

אלא שזקס ענה שדי לו לקרוא על גרוטובסקי ב"ספר אחד" הנמצא ברשותו.

חזרתי הביתה הרוס. חוֹחְשְטָפְּלֶר זה, המכהן כראש פקולטה באוניברסיטה העברית, אפילו לא ידע מהו מקור המושג "תיאטרון 13 השורות".

הירושלמי האחרון

ירושלים נגמרה לי סופית כאשר אינטלקטואל יהודי אמיתי, הנריק יוּנְגֵרְוִירְט, החזיר את נפשו לבורא. איש עדין ורגיש זה, אשר חי בגפו בדירה קטנה בקריית-היובל ועבד במשך שנים ב'קול ישראל' וב'קול המוזיקה', בדיוק כפי שעשה בוורשה – אהב את ירושלים בכל נימי נפשו. הוא הכיר כל פינה בעיר, ידע לספר במשך שעות על ההיסטוריה של כל אבן בה, והטיולים איתו בעיר העתיקה נחקקו כחוויה שלא תישכח עד סוף חיי.

"אתה רואה את המדרגה הזו?", אמר. "כאן עמד ישו הנוצרי כאשר אמר לנושא הבשורה שלו – 'בטרם יקרא התרנגול פעמיים, שלוש פעמים תתכחש לי'".

חלום מכוסה אבק

ברחוב הירקון היינו גרים בבניין 162, ממש מול כיכר אתרים. משמאלנו עמד מלון 'פלורידה' ולפנינו השתרע הים. דבר לא קרה עד שבוקר אחד אני מגלה שמול ביתנו, בסמוך לזוג האלפות הירושלמיות שלי, חונה לנצ'יה פולביה HF קופה 1.6 ראלי – המכונית שלא הפסקתי לחלום עליה, עוד לפני 1968.

מיד כתבתי פתק ושמתי אותו מאחורי הווישר. "תמכור לי אותה!", ביקשתי. "אני יודע מה זה!"

הפתק נעלם אלא שהאיש לא התקשר, ולנצ'יה עמדה עדיין באותו מקום, מכוסת אבק. הבאתי לה דלי מים, רחצתי אותה, ושוב כתבתי פתק. ועוד פתק.

עברו ימים ועוד שבוע עד שהתקשר איש בשם רוברטו, יהודי איטלקי העובד במלון פלורידה כמנהל הקבלה. הוא לא ענה לפתקים שלי, התנצל, כי לנצ'יה מסרבת להתניע. עניתי ש"לי זה לא מפריע", ולנצ'יה חנתה עדיין מול ביתי אלא שמעתה הייתה כבר שלי והתניעה בהתלהבות. פשוט, הדלק לא הגיע לזוג המאיידים הכפולים שלה. התיקון: החלפת מסנן הדלק וכיוון המאיידים, שהכרתי היטב בזכות אלפות רומיאו.

ללנצ'יה זו היו דלתות ומכסי מנוע עשויי אלומיניום ותיבת הילוכים בנוסח פורשה, כלומר הילוך ראשון הגר למטה, מול הרוורס, ושני-שלישי צמודים. תענוג.

Fulvia fulvia 5 lancia fulvia zagato 2 lancia fulwia HF

אָדוּמָתִי שלי, לִבְנַת מעוף: בכל פעם שאני מתחיל להרגיש כאילו הבנתי את סודות הנהיגה הספורטיבית, אני נופל למצב מביך: המציאות שופכת על ראשי קיתון צוננים. זה קרה על מסלול הוקנהיים, כאשר הנהג הפיני האגדי ראונו אלטונן, שאני מכיר חמישים שנה כמעט והזמנתי אותו לנהוג במכוניתי (M3), הקיף את המסלול בזמן קצר ב-23 שניות מזה שרשמתי אני. וזאת ללא מאמץ, בעודו מזמר בפינית, מפטפט ומחייך.

דבר דומה קרה לי גם בראלי בינלאומי שהשתתפתי בו על אדמת פולין לפני עלייתי ארצה. נסעתי ברנו R8 גורדיני שלי, ובקטע המיוחד (ספיישל סטייג'), המוכר לי בעל-פה, הגיחו פתאום מאחור שתי לנצ'יות פולביות HF אדומות, נהוגות בידי מתחרים איטלקים. הם עקפו אותנו לפני שהספקתי לזוז, אחד מצד ימין והשני משמאל, תוך שהם 'קוטפים' מגורדיני את מראת הצד ומשפשפים את ידיות הדלת שלה. הם השתוללו כאילו לא ידעו שבעוד 200 מטרים הדרך, המתפתלת ביער, הופכת לגשר צר עשוי בולי עץ מתנודדים, שעליהם אפשר לעבור רק במהירות 30 קמ"ש ולא ב-130 קמ"ש כפי שהם טסו.

"אלה יתרסקו עוד רגע!", נחרד הנווט שלי, ואני נסעתי אחרי האיטלקים בסקרנות ובדאגה, וראיתי אותם נכנסים לגשר מפחיד זה צמודים דלת בדלת, מבלי לגעת במעצורים, בעוד בולי העץ תחתיהם והקורות המשמשות כמעקה הגשר עפים לכל הכיוונים. ברגע זה התאהבתי בלנצ'יה

עין בוכה ועין ביזנס

במהלך המשא ומתן עם רוברטו הכרתי גם את הבעלים של מלון פלורידה, יהודי פולני קשיש. הוא פנה אליי ושאל למה אני חונה את הפולביה שלי ברחוב בִּמקום לחנות אצלו, במלון, בחניון תת-קרקעי נוח. עניתי שאחרי קניית לנצ'יה אינני מסוגל לשלם על חניון.

"מי מדבר על תשלום?", רגז האיש. "בשביל מה לי כסף? מספיק לי לדבר איתך פעם בפעם, לחזור לשפה של צעירותי.כסף זה הדבר האחרון שאני צריך", החווה בידו תנועת ביטול.

וכך עברה לנצ'יה למגורים בחניון, ואנו היינו נפגשים. הוא היה איש מעניין, ותיק בהתיישבות בארץ, בעל ביוגרפיה בלתי שגרתית. סיפרתי לו על החיים בפולין בזמן מלחמת העולם השנייה, שהוא עזב לפניה, והוא הקשיב נרגש. במיוחד למשמע סיפוריי על חיינו בגטו ורשה. הופתעתי והזדעזעתי כאשר ראיתי מודעה על מותו מודבקת על דלת הכניסה למלון.

ניגשתי מיד לאלמנתו, יהודייה פולנייה כמותו. היא ישבה במשרד של המנוח על כיסאו בעיניים אדומות מדמעות. אמרתי לה כמה עצוב לי וביקשתי שתהיה חזקה מול המכה הזו, והאישה, בעודה מספיגה את עיניה במטפחת, הביטה בי ושאלה בנימה עניינית מתי אקח את הלנצ'יה שלי, התופסת מקום המיועד לאורחי המלון.

את בתי הטמפלרים שיפצו. הבאוהאוס היהודי הלך

היום מלון פלורידה שברחוב הירקון שינה את צורתו ואת שמו, והבית שלנו, מספר 162, נעלם כליל. במקומו, בין שני המלונות, אקס-פלורידה ובאזל לשעבר, יש רק חניון יוקרתי תחת כיפת השמיים הגובה מבעלי רכב 40 שקלים. מחיר לא גבוה, שהרי המקום נשאר prima sort,

ורק לי חבל על הבית הישן, שהתכוונתי לכתוב ספר על דייריו. על משפחת אקשטיין, בעלי הבית, שגרו בקומה הראשונה ודירתם נראתה כאילו הובאה בשלמותה מווינה של פעם; ועל אישה מוזרה, מבוגרת, עטוית איפור כבד, הנוסעת בטוסטוס וגרה בפנטהאוס עשוי דיקט הממוקם על גג הבניין.

חשבתי לכתוב גם על שכן אחר, ניצול שואה שתקן היושב לבדו מול לוח שח, ועל שמונה מיליון הג'וקים שגרו בבניין מתפרק זה. היית עולה במדרגות, ומולך היה יורד ג'וק ענק. היית אומר לו "שלום רוני", והוא עבר על ידך בשלווה. גם כלבי בוני, יצור שחור-לבן, התרגל לג'וקים והם לא עשו עליו רושם.

ברגעי עצב אני מבין כי בית מס' 162, שנהרס על ידי הרוכשים, קבר תחתיו לא רק ג'וקים, שלא הספיקו להימלט כפי שהספקנו אנו, הדיירים – אלא גם את הזיכרונות.

טיפ טיפה

בכל פעם מחדש מזעזע אותי המראה של נהגי מוניות שאינם סוגרים את חגורת הבטיחות. הם מנצלים את החוק התובע חגירה מכל הנהגים, אך פוטר אותם מחובה זו. "חגורת הבטיחות מפריעה לנו בתמרוני הנהיגה בעיר, וממילא שומרות עלינו כריות האוויר", אומרים המוניות-ניקים.

טענה שגויה. כי ברגע של התנגשות, גוף נהג שאינו מוצמד למושב באמצעות חגורת בטיחות ייזרק לעבר הכרית הנפתחת – ועלול להיפגע ממנה קשות. רק חגורה מסוגלת לשמור על מרחק נכון בין ראש הנהג והכרית, וכך לוודא שהנהג יספוג ממנה מכה כשהיא ריקה כבר, לאחר שלחץ האוויר שלה הספיק לרדת.

כדי לא לפגוע בגאוותם של קברניטי משרד התחבורה ובכבוד משרדה של שרת המשפטים ציפי לבני והעמותות הרלוונטיות, השותקות בעניין זה – אינני כותב שהחוק המשחרר נהגי טקסי מחובת חגירה של חגורות בטיחות הוא בלתי אחראי ואף טיפשי. שהרי חוק זה, המשמח את נהגי המוניות, לא מתייחס לעובדה שחגורת הבטיחות היא חלק בלתי נפרד מכרית האוויר! חַשבו על כך מתכנניה של החגורה המודרנית, המצוידת במערכת פירוטכנית שדואגת למהירות תגובתה של החגורה ברגע של התנגשות – כך שתתאים למהירות ההיפתחות של הכרית.

שואלים את אדוארד

אליעזר פולק: ברשותי סקודה רומסטר שנת 2008, שהוכנסה לאחרונה לטיפול 120 אלף ק"מ. לאחר הטיפול ביקשתי ממנהל העבודה שייכנס למחשב הרכב כדי לאפס את המחשב לטיפול הבא. להפתעתי, מונה הקילומטראז' קפץ ל-135 אלף. מנהל העבודה לא יודע מה עשה במחשב הרכב, וכמובן לא יודע כיצד להחזיר את המונה אחורה. נא הצעתך.

תשובה: בקש ממנהל העבודה שיטכס עצה אצל חכמים ממנו במוסכי צ'מפיון. נסה להסביר לו שזו בושה שאין דומה לה. אם זה לא יעזור, היכנס למוסך פליקס בתל-אביב, המתמחה באלקטרוניקה. אם כל ניסיונות אלה יכזיבו, תישאר רק פנייה לסדנות בלתי רשמיות, היודעות לשכתב את קילומטראז' הרכב להזמנתם של מִגרשי מכירה. תיקון זה אורך שלוש דקות ועולה 100 שקלים.

גל, ניו-יורק: הייתי בתערוכת מכוניות בגרינוויץ', קונטיקט (באינטרנט: greenwichconcours), ועיניי לכדו את הלנצ'יה הנראית בתמונות שאני מצרף כאן. משום מה חשבתי שתשמח לראות את היצירה הזאת.

Lancia fulvia Zagato gn ng

תשובה: הלנצ'יה שצילמת בתערוכה היא פולביה זאגאטו. ודאי ששמחתי לראות אותה. הייתה לי אחת כזו, אדומה, שקניתי אצל דני מפלר בתל-אביב. נהניתי ממנה שנתיים ומכרתיה בטיפשות יחד עם כל האוסף שלי, שלא הפסקתי להתגעגע אליו. המיוחד בפולביה זאגאטו הוא שמכסה המנוע נפתח הצידה, וכמו דלתותיו של רכב זה, גם המכסה עשוי אלומיניום. כנראה, עוברי אורח ברחוב הירקון לא ראו בה יצירה אמנותית, ובעטו בדלתותיה ובגופה גם כאשר הייתה מכוסה פיז'מה. עצוב. מכות אלה שחטפה לנצ'יה שלי אותתו לי שאני לא רצוי פה, ואז חזרתי לחפש שורשים בארץ מולדתי. שמעתי שפולביה זאגאטו האקסית שלי עומדת היום במוזיאון סטף ורטהיימר בתפן שבגליל. אולי שם מצאה מנוחה.

 

אברקדברה

להלן פרקים סודיים מחייו של הקשיש המורשה

קרקוב, פולין, בית היתומים היהודי. אני בן 16 בערך, חוזר מבית הספר, ומנהל המעון, גוֹסְטִינְסְקִי, דורש ממני לגשת מיד למשרדו משום שמחכה שם מישהו חשוב מוורשה. "לך אליו מיד", ביקש.

אני דופק בדלת, נכנס, ומגלה שממשרדו של המנהל נעלמו הכיסאות לאורחים, כך שאני עומד מול האדם הזר היושב מאחורי השולחן. הווילונות מוגפים עד חצי חושך. אווירה תיאטרלית כזו, ספק אינטימית ספק דרמטית-משפילה.

אני רואה בקושי את פניו של האיש, השואל לשמי. אני נותן לו את פרטיי והוא מציג את עצמו כפֶלְהֵנְדְלֶר, ללא שם פרטי, ומוסיף שהוא חבר הוועדה המרכזית ליהודי פולין. "באתי הנה לשוחח עם נערים על מעשיהם", הסביר, ואני התחלתי לדאוג על מה הוא עומד לחקור אותי. ידידתי תמרה, שיצאה מחדר זה לפניי, בכתה.

"מה איתך?", שאל האיש, ושמע שאני לומד בבית הספר לאמנויות, נוסע באופני מרוצים במועדון 'גוורדיה' וטס בדאונים. לשאלתו "מה תעשה אחרי הבגרויות?" עניתי שברצוני להמשיך בלימודי ציור באקדמיה, אם רק אעבור את המבחן.

האיש: "זה הכול?"

אני: "כן".

הוא: "אין לך רעיונות אחרים? שאיפות כלשהן? תוכניות לעתיד?"

אני: "חלומי הוא לקבל אופניים איטלקיים, בֶּנֶטוֹ, שהמועדון שלי מחלק בין רוכבים בעלי יכולת לנצח. בקטע של הדאונים אני מתכוון לזכות בכפתור כחול בעל שלושה שחפים, אם רק אצליח לצבור שעה נטו באוויר".

"שני שחפים קיבלתי כבר", הוספתי בגאווה, ולפתע הדליק האיש פנס חזק שהיה מונח על השולחן כשהוא מכוּוָן היישר אל עיניי. הייתי משועשע למדי משום שזה הזכיר לי קטעים של חקירות בקולנוע. לא ציפיתי שחוויה כזו תיפול עליי. הרי לא הביאו אותי לפני האיש מתוך תא חשוך בבית האסורים, אלא באתי לעמוד מולו בעצמי. האם בגלל זה תמרה בכתה?

"זה הכול?", הִקשה שוב, ועניתי שכן, זה הכול.

הוא: "אינך מסתיר משהו?"

אני: "אינני מסתיר דבר. מה יש לי להסתיר?"

האיש: "אם אני אתפוס אותך על שקר, זה יהיה סופך. אתה תעוף מבית הספר, תעוף מהאופניים ומהדאונים, ובוודאי לא תגיע לאקדמיה. המפלגה תוודא שתיזרק גם מבית היתומים. יש לי סמכות לבצע זאת מיד".

אני: "כדי לקושש קצת כסף כיס, אני וחבריי ללימודים יוצרים תפאורות לכנסים למיניהם, ועוזרים לבעלי חנויות בעיצוב חלונות הראווה. עוד חטאים אינני זוכר", חתמתי את דבריי באותן מילים שילד גוי אומר בווידוי אצל הכומר, בציפייה לעונש שיוטל עליו.

אך האיש לא חייך אלא המשיך בחקירה: "מה אתה חושב? למה באתי לקרקוב לדבר איתכם?", הטיח.

אני: "אין לי מושג. אולי הוועדה המרכזית ליהודי פולין מכינה איזו מלגה לנערים מצטיינים בקהילה או משהו?"

האיש הלם באגרופו בשולחן. "המפלגה שלחה אותי לבדוק אם נערים מבית יתומים זה מתכוונים לעזוב את פולין ולנסוע לישראל", סינן. הוא קם. נעמד מולי. כמעט תקע בפניי את אצבעו המצביעה לעברי. רק כעת גיליתי שהאיש נמוך קומה ושפניו גולפו בזעם.

"אז מה איתך?!", צעק מקרוב, רק השולחן של גוסטינסקי מפריד בינינו. "אולי תספר סוף סוף? אתה מתכוון לברוח לפלשתינה הארורה?"

אני: "מה פתאום? מי סיפר לך שטויות אלה?"

האיש התיישב חזרה בכיסאו, הרים מהרצפה תיק עור, הוציא ממנו צרור מכתבים, הניח אותם על השולחן וכיוון אליהם את הפנס. בתוך שלולית האור קיבלו המעטפות ובולי הדואר מראה הרה-גורל, כאילו היו שייכים לַציור 'שיעור האנטומיה' של רמברנדט. אני מביט במעטפות ומזהה אותן. אלה הם המכתבים שלי לאחותי, אירנה.

"יש פה מכתבים שלך לאחותך בגדנסק, ומכתבים שלה אליך", הודיע לי פלהנדלר בסיפוק. "אתם, תחת שם המשפחה הבדוי 'אדלר', מתכוונים לבקש ממשרד הפנים אישור נסיעה לישראל".

"מהיכן השגת את המכתבים האלה?", הופתעתי ושלחתי יד למעטפות, אך האיש משך אותן אליו והניח עליהן אקדח רוסי TT מָשָל היה מחזיק ניירות משרדי. "אל תנסה את זה שוב", איים, והבהיר לי בקול נמוך שאמנם משרד הפנים הפולני, שיש לו קשרים עם הוועדה המרכזית ליהודים, ייענה לבקשתנו בשלילה – אך בכל זאת בריא יותר למשוך חזרה את הפנייה אליו.

"חוץ מזה", הוסיף, "שיקרת לי. לא אשכח את זה, ודע שאנו נעשה הכול כדי להעניש אותך כהוגן. אתה יכול ללכת עכשיו", אמר.

עניתי שגם אני לא אשכח את המפגש בינינו, והלכתי.

פגישה מטלטלת

אחר כך התגלגלו השנים, עד כי בחודש מארס 1968 המפורסם פַּרָץ גל אנטישמיות, כמעט פוגרום, ששלח אל מחוץ לגבולות פולין אלפי יהודים. את גן-העדן הקומוניסטי עזבו הן חברי המפלגה, שהפנתה אליהם את גבה, והן יהודים שאינם שייכים למפלגה, כמוני. אנו הטובים ואנו הרעים ישבנו בווינה על המזוודות בתחנת המעבר 'שֶנָאוּ' וחיכינו לעלייה.

וינה של אז לא הייתה דומה לעיר מהספר 'האדם השלישי' של גראהם גרין. הייתה זו כבר עיר אירופית הדורה, עיר אורות ביחס לוורשה, ואנו החמצנו בה כמה טיסות ארצה משום שחיכינו לסרטים שלי, אשר ידידיי משגרירות צרפת בוורשה היו מבריחים אליי במזוודות הדיפלומטיות שלהם, מדי כמה ימים סרט אחד או שניים. בין הסרטים שחולצו היו 'ולס לבן', 'תאונה' ו'בית העלמין רֶמוּ'.

במתחם 'שנאו' חיכינו גם לחיפושית, שידידתנו ברברה, עיתונאית העובדת ברדיו 'אירופה החופשית', הייתה אמורה לקנות בשבילנו במינכן. החלטנו לבוא ארצה מצוידים באוטו לאחר שעובדת סוכנות צעירה הלשינה לנו בסוד שבארץ ישראל מחירי המכוניות תלויים בשמיים, ורוב האזרחים, גם המבוססים יחסית כמו משפחתה, הולכים ברגל או נוסעים בתחבורה הציבורית. "תקנו כאן בווינה גם בגדים ונעליים", לחשה באוזנינו בחורה אצילה זו. נציגים אחרים של הסוכנות שיקרו חלק שישראל של סוף שנות ה-60, אחרי ניצחון ששת הימים, היא "ארץ חלב ודבש, כמו אמריקה, ולא חסר בה כלום".

Trzeci Człowiek

בתום מלחמת העולם השנייה מגיע הסופר האמריקני הולי מרטינס לווינה החשוכה כדי להתחקות אחר גורל חברו (בגילומו של אורסון וולס). מתוך הסרט 'האדם השלישי' בבימויו של קרול ריד, 1949. אגב, אחד הספרים המעטים שלקחתי איתי לדרך בעוזבנו את פולין בואכה ציון (ואשר היה איתי בווינה) הוא 'האדם השלישי' מאת גראהם גרין. הסיבה: גרין, יחד עם קורציו מָלָפַּרְטֶה, היו המורים שלי לכתיבה   

אז אנו ממתינים ב'שנאו', ויום אחד אני רואה קבוצה חדשה של יהודים שמגיעים מוורשה וביניהם, לא ייאמן, מסתובב פלהנדלר זה, האיש שחקר אותי בבית היתומים. לא יכולתי לגשת אליו כי המנוול היה מוקף פקידי סוכנות, כך שרק למחרת התנפלתי עליו כהוגן.

הצמדתי אותו לקיר וטלטלתי את כתפיו. "איפה האקדח שלך עכשיו, חתיכת חלאה?", לעגתי אל אוזניו. "איפה המפלגה האלימה שלך והאיומים לגמור לי את החיים? מה, אתה כבר לא עושה הכול כדי שאזרק מכל מקום אפשרי ו'אמות ברעב למרגלות הגדר', כמו שהבטחת לי?". בין כל משפט ומשפט כיבדתי את פלהנדלר בסטירה חינוכית קטנה.

"איפה המכתבים שגנבת לנו, פוליטרוק עלוב אחד? סע, סע ארצה. אני אמצא אותך שם ולא ארפה ממך עד שתיענש", צעקתי, עד שהגיעו אנשים וביקשו שאניח לו. "למה אנו, היהודים, מוכרחים תמיד להתווכח?", ביקשו שאירגע.

ואילו אשתי לקחה אותי הצִדה והאירה את אוזני שטעיתי. "האיש שטלטלת הוא לא פלהנדלר שראינו אתמול אלא יהודי נמוך ורזה אחר, בשם ויין, היסטוריון שעבד במכון היהודי בוורשה, כך אמרו לי".

"אז מדוע", שאלתי אותה, "ויין זה לא התנגד להתקפה שלי? מדוע הוא לא ניסה להשתחרר מלפיתתי ועשה פרצוף אשם?"

"אולי גם לו יש פגם בביוגרפיה, איזשהו שֶרֶץ בעברו הקומוניסטי", הציעה רעייתי אפשרות תיאורטית בלתי מופרכת.

אפילוג

זמן לא רב אחרי הגיענו ארצה עקבתי עדיין אחר פלהנדלר. אנשים טובים גילו לי שהוא עובד בספרייה של אוניברסיטת בר-אילן. רציתי לכבד אותו בביקור פתע, אך ויתרתי על התענוג משום שהייתי עסוק בתערוכת ציורים שהצגתי בביתנו בירושלים, כמו גם בניסיון להמשיך את עיסוקי בתעשיית הקולנוע – העברית לשם השינוי. לצורך כך קיימתי כמה פגישות עם מרגוט קלאוזנר, בעלת אולפני הרצליה, ועם יגאל אפרתי, ראש מכון הסרטים הממשלתי. פגישות מבוזבזות שלא הובילו לכלום.

ואחר כך שכחתי את פלהנדלר סופית כאשר התחלתי לעבוד בבניין הטלוויזיה רוממה, ואת שעות הפנאי השקעתי בישיבה בקפה טעמון, אצל מרדכי קופף, שם למדתי על הארץ ועל תושביה את רוב הדברים שהייתי צריך לדעת.

ובאשר למר ויין המסכן, שבווינה חטף ממני מנה שלא כדין, פגשתי אותו שוב בקריית-היובל, שם היינו שכנים. ויין סניור עבד ב'יד ושם', ובהזדמנות הראשונה הסברתי לו בגילוי לב על התקרית המביכה בווינה, תוצאה של טעות בזיהוי. הוא סלח לי, וכדי לפייס אותו סופית עזרנו לבנו, יוסי, "בטלן שמנגן כל היום על גיטרה ושותה", כתלונת אביו – להצטרף לענף ההפקות.

תורת המספרים הטבעיים

אינני מוחק מספרי טלפון של נפשות שאינן עוד. את הרשימה הארוכה של דמויות יקרות אלה פותחים יורם קניוק, יורם ברונובסקי, כריסטופר קומדה, יעקב לנדאו, טל שביט ובוודאי אחותי אירנה. הייתי רוצה להמשיך איתם שיחות שלא נגמרו או קיבלו כיווני ראות חדשים.

לוּ היה לי מספר הטלפון של מר ויין, הייתי מתקשר אליו כדי למסור לו שבנו התגלה כיוצר בעל כישרון בלתי מצוי.

Z3M racing hmm Z3M racing 2

לעמוד מול הפיתוי: הקשיש המורשה היה מאושר בבווארית Z3M שלו, הבנויה כמו להזמנתו – עד שלקחתי אותה למסלול, שם, בנסיעה עד גבול יכולתה, היא דרשה קפיצים קצרים יותר ובולמי זעזועים קשיחים בילשטיין B8. בשקט-שקט, כדי שהלגה לא תשמע, התחרטתי שקניתי אותה במקום להביא הביתה את אחותה השחורה. המועמדת הייתה חזקה מהלגה ב-120 כ"ס (450 במקום 331), היו לה מתלים קשיחים ונמוכים, לוח מחוונים מיוחד, כלוב בטיחות ומושב מרוצים גזעיים.

אחר כך הגיעה ההתפכחות. מה הקשיש המורשה היה עושה עם Z3M שחורה זו, המיועדת למרוצים, חוץ מליהנות מיתרונותיה על מסלול פעם-פעמיים בשנה? הרי לנסיעה יומיומית גברת זו אינה מתאימה. היא בולסת דלק, רועשת, והכנף הענקית המוצמדת לאחוריה הייתה מזמינה כל נהג חולף-אורח להתחרות בה. מזל שהיא נשארה רק בתצלומים.

הפסיכולוגית שלי, הלגה, מצטלמת כאן ברקע צהוב  

Z3M et yellow passe partout 2

 טיפ טיפה

האם נשקפת סכנה מהמשקפיים ברגע שנפתחת כרית אויר?

נהג מספר: "עברתי תאונה חזיתית עם פנס רחוב. נסעתי במשקפיים. הכרית התפוצצה, וכשחזרתי לעצמי לא הצלחתי למצוא את המשקפיים. הם היו זרוקים על המושב האחורי. אין לי מושג איך הם הגיעו לשם, אך לי ולמשקפיים לא קרה דבר. אני ממשיך להשתמש בהם בנהיגה עד היום".

נהגת: "הי. הייתה לי תאונה. דפקתי איזו מכונית ועוד אחת, כך שלא משתלם כבר לתקן את מכוניתי. שתי כריות האוויר נפתחו. היו לי באותו רגע משקפיים על הפנים ושום דבר לא קרה. אפילו לא שריטה. אבל כל הפנים והראש כאבו לי מהמפגש האלים עם הכרית. אני חושבת שהכריות, בלי קשר אם יש לך משקפיים או לא, עלולות לפצוע. ויולה".

נהג: "ראיתי כל מיני מקרים והגעתי למסקנה שכרית אוויר 'נורֵית' מלמטה, ביחס לראש הנהג, כך שהכוחות הכי חזקים מופעלים על הסנטר והאף. שנית, כרית האוויר, אף שהיא 'נורֵית' במהירות גבוהה, אינה גורמת לניפוץ הזגוגיות. עוצמת החבטה גבוהה אמנם, אך הלחיצה – לא. חומרים שבירים מתנפצים לא בגלל כוח חזק אלא מהלחיצה. תטיחו, למשל, את המשקפיים על מזרן או ספה, ואחר כך תטיחו אותם באותה עוצמה במשענת הכיסא, וזה יהיה סופם".

נהג אחר: "בהתנגשות שהייתה לגולף שלי עם עץ הכרית לא התנפחה, כי היא לא הייתה. את המשקפיים מצאתי ליד השמשה הקדמית. הם היו שלמים. דווקא כשהגעתי הביתה דרכתי עליהם על הרצפה ליד המיטה. מִזה הם כבר לא יצאו".

שואלים את אדוארד

מיכאל פרג'ון, אפרת: ברשותי פורד פוקוס 2013 בעלת מנוע 1.6 ליטרים. הרכב עבר 60 אלף ק"מ ותיבת ההילוכים שלו בעייתית מאוד (הורדה יזומה של הילוך, שילוב מאוחר של הילוך וכו'). כל הטיפולים במוסכים המורשים לא הועילו. ביקשתי לבצע איפוס של מחשב הרכב, אך ללא הועיל. אשמח לקבל קישור או את שמו של התוסף לתיבת ההילוכים שעליו אתה ממליץ.

תשובה: המלצתי על תוסף XADO משום שהוא מחולל לעתים נפלאות במקרים שהסיבה לתקלה בגיר היא מכנית. אך חוששני שבמקרה של פוקוס שלך, הפיקוד האלקטרוני בגיר הוא האשם. במקום לחפש פתרון במוסכים של פורד – כל שכן אם תקופת האחריות נגמרה – כדאי אולי לפנות למכון המתמחה בתיקון תיבות הילוכים אוטומטיות.

אבא גוריון: האם כרית האוויר מסוכנת למרכיב משקפיים?

תשובה: שום גורם מוסמך – משרד התחבורה, יבואנים או אופטיקאים – לא יענה לשאלתך באופן חד-משמעי. אפשר למצוא עידוד מסוים בעובדה שלא התפרסמו מקרים שבהם היפתחות הכרית גרמה להיפצעותו של מרכיב משקפיים. ידידתי פ' מירושלים העידה כי בתאונה שעברה לאחרונה, כריות האויר העיפו את משקפי הראיה שלה ואף עיקמו את אחד המוטות. אגב, נושא זה זוכה כבר זמן רב בהתייחסות רחבה בפורומים אינטרנטיים. מהדיונים שם אפשר ללמוד שלנהג מוטב לבחור מסגרת משקפיים עשוית פלסטיק, ולהימנע ממסגרות מתכת בעלות חלקים חדים. ציטטות נבחרות מהפורומים יתארחו היום ב'טיפ טיפה'.

ימים בלי עפרה

בשמונה בבוקר ירדתי לחניון עם היוגורט, אך עפרה לא חיכתה לי על יד אלפא. לא התיישבתי מאחורי ההגה, לא הדלקתי מקטרת. קראתי פעם אחר פעם בשמה. לשווא

את היעלמותה של החתולה השחורה, תושבת חניון תת-קרקעי, גילינו ביום שישי 13 ביוני, תאריך רע לפי אמונות טפלות והפעם גם לפי המציאות. לדאבון תקוותי, היעלמותה המסתורית נמשכת עד עתה, אל תוך תחילת הקיץ.

עפרה איננה, כאילו עזבה ככה סתם את מגוריה בחניון, מה שלא עשתה במשך כמה שנים. היא כבר לא מחכה לי, לא באה אליי בריצה למשמע שמה, לא קופצת על ברכיי ולא מתיישבת לצדי במכונית החונה, מכורה למקטרת כמו הקשיש המורשה, אשר רק טבק משובח מסוג Erinmore Flake מצליח לגרש מנפשו מחשבות בלתי רצויות בעליל.

מה סיפרתי לה

כאשר כתבתי עליה במדור "דברים שסיפרתי לעפרה", הסתרתי פרט אישי: שהמפגשים בחניון מינוס שתיים עם חתולה ידידותית, תומכת ואמינה הפכו חלק חשוב ביומיום של הקשיש ובכתיבתו.

הגיע הזמן להודות שרוב המחשבות על העבר ורוב הרעיונות העכשוויים כביכול, אלה שהגיעו למקלדת – נולדו באפלוליתו של חניון זה, כאשר החתולה ישובה על מושב הנווט או מנמנמת אל תוך עולמה, רחוק מכל הסכנות, בוטחת בשומר ראשה הזקן.

ליטוף פרוותה של עפרה וישיבתנו המשותפת באלפא בתוך חניון חשוך הזכירו לי את פרוות שועל הכסף של אמא שלי, בַּלילות הבלתי נשכחים של הגטו. וכך, בזכות עפרה, הצלחתי לחדור אל מעבה העבר ולכתוב את הסיפור החשוב לי מכל. "תגידי לי", שאלתי אותה, "היית פעם שועל?"

Ofra

מלכת החניון לשעבר

שכנים גירשו אותה מהחניון שלה בשיטה אכזרית, כי היא נעדרת כבר כמה ימים טובים. ככל הנראה, רעים אלה חיסלו את עפרה בשל כעסם על הֵרגלה לשבת על הגגות ועל מכסי המנועים של "רכושם", כפי שהתלוננו לא אחת. אם היא חיה עדיין במקום כלשהו, רחוק מהקשיש שלה, האם ינחש מישהו הפוגש אותה באיזה רחוב או חצר שהיא אוהבת יוגורט קר, ומגרגרת בהנאה למגע מברשת המחליקה את פרוותה?

בגלל חטיפה זו

בגלל חטיפת שלושת הנערים בגוש עציון זכה פתאום מכשיר הטלוויזיה – אשר מוצב מולי "בגובה העיניים" (כהגדרת המקומיים, אלו ש"סוגרים מעגלים"), ולמד לשתוק ולצבור אבק בתקופות שבין שידורי הפורמולה 1 – לעבוד נון-סטופ, מהבוקר עד שעות הלילה ואף צפונה מכך.

נתקעתי בערוץ 10 למשך כמה צפיות רצופות לא רק בגלל תקלה בשלט אלא גם בגלל חיבתי למנכ"ל ערוץ זה, רפי גינת. כי גינת הוא ידידי מתקופת רוממה והלאה, כולל בוודאי התקופה שכתבתי אצלו, כאשר רפי הקים חזרה לחיים את השבועון 'העולם הזה' ועמד בראשו כעורך.

והנה מה שגיליתי על מסך המקלט. מקצת הדברים הרשימו אותי ומקצתם אנסה לשכוח. זאת, בהנחה שמוחו של הקשיש המורשה יצליח לנקות את מחלקת הזיכרון מהזבל.

שתי מדינות לעם אחד

אז ככה: ערוץ 10 שכנע אותי כי נָחַתִּי וכי אני חי בשתי מדינות שונות לחלוטין.

מדינה אחת היא "נורמטיבית", בז'רגון המקומיים, לפחות עד כמה שהיא מסוגלת לתפקד באופן נורמלי אל מול קללת האנטישמיות, הרודפת את היהדות ללא הפוגה ואינה מניחה לה לנשום. במדינה זו, מולדתנו היקרה, קרה אסון חטיפה וערוץ 10 מקדיש לו מרתון חדשות.

אך באותו ערוץ של ידידי גינת שבו מתנהל דיון קדחתני באירוע הטרור – מתנהלת גם מדינה אחרת. מדינה שטופת-נמיכוּת זו, כך גיליתי בגלל הצפייה הממושכת בערוץ, מקפידה לשדר תוכניות בכיכובן של דמויות שכמו נשלפו מתחתית הגזע האנושי. אחת הבולטות שבתוכניות הללו היא 'מועשרות', שבגלגולה הנוכחי איננה כבר מסמך רבע-סוציולוגי כפי שהייתה בתחילת דרכה, אלא בָּזִילִיקָה של סגידה לטמטום ולטעם רע: באופנה (גֶבֶב של מותגים), באביזרים (רולקס מזהב טהור) ובחתונות של גבר עם גבר (המוקפים בנשים שכמו שייכות לאיזה חלום מסויט).

חוששני כי 'מועשרות' – המאדירה את הכיעור והריקנות, את הנובורישיות והאנוכיות – מהווה סוג של אנטישמיות עצמית. ובעיניי לפחות, אנטישמיות כזו, קומית כביכול, היא פוגענית יותר מכל חומרי התעמולה האנטי-יהודיים המתוחכמים כביכול שהגויים ייצרו, החל בתקופת האינקוויזיציה דרך הפרוטוקולים של חכמי ציון מהמאה ה-19 ועד 'מיין קאמפף'.

אם הפרופיל של היהודי העכשווי, כפי שהוא מצטייר בערוץ 10 תחת ההגדרה 'ריאליטי', הוא אכן מציאות, אז יש מקום לדאגה לגבי כשירותו המנטלית של המפעל הציוני.

מצלמות? רק לצורך קנסות

לאולפן המיוחד שפתח ערוץ 10 עקב חטיפתם של שלושת תלמידי הישיבה הוזמנו כל המי ומי. המוזמנים התיישבו, הֵישירו את שִכלם אל המצלמה, ואמרו פחות או יותר אותם הדברים. איש מהם לא העיר שהחטיפה הייתה נמנעת, לו הישיבות היו מארגנות הסעות בסופי שבוע.

איש מבין המומחים לא העיר גם שהמקרה המזעזע כל בית במדינה לא היה אולי מתרחש, לוּ מעל תחנת הטרמפים הייתה מוצבת מצלמה. הרי המדריך לחוטף שפרסם חמאס מלמד כי אין לבצע חטיפות במקומות שמותקנים בהם אמצעים אלקטרוניים. ולוּ הטרוריסטים היו מצפצפים על המלצת ארגונם ומבצעים את זממם חרף המצלמה – כוחות הביטחון היו לפחות נהנים מתיעוד המעשה.

אך בטרמפיאדות אין מצלמות, וזאת לפי חוק האבסורד: באותה מדינה שהציבה מאות מצלמות משוכללות על הכבישים, התגלה כי חסרים לרשויות המקומיות אמצעים לרכישת מצלמות שיתרמו לביטחונם של תושביהן הצעירים.

ותהא זו תרומתו

המומחים באולפן לא עלו על כך שאם לרשויות אין אמצעים למצלמות – אז אפשר להציב בטרמפיאדות המסוכנות אנשי ביטחון, שיבדקו כל רכב עוצר ויתנו לטרמפיסט אישור כניסה.

לצורך כך, אפשר למשל לצמצם את צוות האבטחה של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, המונה חמישה אנשי שב"כ, ולשלוף מהם זוג לצורך אבטחת טרמפיאדה. שלושת המאבטחים הנותרים יצליחו, אני מאמין, להרחיק מאולמרט את שולה זקן – הסכנה היחידה שעשויה להטריד את שלוותו של האיש.

עצה לחטוף פוטנציאלי

בתוך כל נהר המלל השוצף בשבוע האחרון סביב החטיפה לא שמענו מילת הסבר לחטופים פוטנציאליים, זולת ההמלצה שאין להיכנס לטרמפ בודדים אלא בזוג. וזה, כידוע, הכזיב. לא שמענו הנחיות מה נותר לחטופים לעשות, אם נפלו כבר קורבן לחטיפה. איך להתייחס לחוטפים, מה לומר להם, ואם להשלים עם המצב או לתכנן בריחה.

הנה עצה לדוגמה, למי שמתכנן בריחה: לחכות עד שהמכונית הנהוגה בידי החוטף תיכנס לעיקול כלשהו, ואז, כאשר הגלגלים הקדמיים שוברים ימינה או שמאלה – לזנק בהפתעה ולמשוך בחוזקה במוט בלם היד. כתוצאה, המכונית תבצע סיבוב במקומה ואולי אף תתהפך. מה שעשוי לשבש את תוכנית החוטפים.

ביבי, יש לך אליבי?

הדוברים באולפן לא התייחסו גם לאפשרות שהמכונית השרופה שנמצאה בסמוך לכפר דורה הייתה רק הסחה שנועדה להזניק את כוחות הביטחון לאזור חברון – בעוד הנערים החטופים מוברחים לכיוון אחר.

אך לא פטפטנותם של הביטחוניסטים והפוליטיקאים, המופיעים בזוגות ובשלישיות, היא שגרמה לתדהמתו של הקשיש. את הזעזוע האמיתי סיפקה נבחרת של פרשנים פוליטיים מבית ידיעות אחרונות ובהם שמעון שיפר, שאינו רק פרשן אלא מתמחה גם בחשיפת שערוריות פוליטיות.

שיפר, קצין המבצעים הראשי בעיתונו של מוזס, סימר את אוזניו של הקשיש כאשר גלגל אחריות אישית על ראש הממשלה בנימין נתניהו. אם ללכת עם קו המחשבה של שיפר, אשר רומז לקונספירציה מתוחכמת – אז מדבריו עולה, כביכול, שנתניהו חטף בעצמו את שלושת תלמידי הישיבה כדי לצבור הון פוליטי אדיר!

ואם כך, אז ערוץ 10 והטאלנטים שלו, הנותנים במה לכל בעל פֶּה המעוניין לְפַרְהֵס את דעתו – היו צריכים לבקש משמעון שיפר לבצע בעצמו חיפוש אחר שלושת החטופים במרתף הווילה בקיסריה.

120 Leon Serpollet depasse

האדם הקד-מון: באפריל 1902 קבעה מכונית גארדנר Serpollet נהוגה בידי איש בוהמה פאריסאי בשם ליאון Serpollet, אשר תכנן אותה וייצרה בבית החרושת שלו – הישג הרשום בהיסטוריה המוטורית הצרפתית: מהירות של 120 קמ"ש.

בתצלום אדיר זה בולט הלבוש הייצוגי שבחרו הנפשות העומדות לטייל – לבוש שהוא מעין קידת-כבוד כלפי האוטומוביל. גינונים אלה נעלמו בהמשך, כאשר במאה השנים הבאות עוצב מחדש הסעיף הנקרא 'התייחסות האנוש למכוניתו'. לא נראה לי שהאישה בקרינולינה האופנתית תתיישב לצד הנהג כאשר רגליה מורמות בזלזול אל הדשבורד, כנהוג בקרב תל-אביביות בנות זמננו.

פרט שני: בתצלום זה של גארדנר Serpollet נראים אותם הקפיצים אשר 80 שנה אחר כך פעלו נהדר במתלה האחורי של לנצ'יה פולביה HF 1.6 שלי – ועזרו לה לקחת אליפות אירופה בראלי למרות ציר אחורי קשיח

טיפ טיפה

הזכרנו לא פעם שאחזקה נכונה של המצבר עשויה להאריך את תוחלת חייו בכמה שנים יפות אחרי תום האחריות. לצורך כך, מומלץ להוסיף למצבר מדי כמה חודשים מים מזוקקים, אם זה אפשרי, ואת כמות הוולטים והאמפרים במצברים המודרניים, הסגורים הרמטית ללא פקקי מים ומוגדרים כמצברים "ללא טיפול" – יש לחזק באמצעות מַטען, כפי הנהוג בכל מצבר ותיק.

זאת ועוד: מדי כמה שבועות מומלץ לבדוק את מצבו של משק הוולטים באמצעות מולטימטר, ואם מתגלה כי הוולטים ירדו לרמה נמוכה מ-12.3, מחברים את המצבר הנחלש למטען ביתי (או עושים זאת אצל חשמלאי מוסמך) למשך כמה שעות, בדיוק כפי שממלאים סוללה של טלפון נייד.

multimeter xl

אני מזכיר שוב המלצה פרוזאית זו עקב כתבה רחבה על מצברים שפורסמה ב'דה מרקר' (16.6.2014), הממליצה לנהגים להיות פיקחים ו"לא לחכות עד שהמצבר יתרוקן אלא להחליפו" כי "ישראלים מחליפים מצברים רק כשהם לא מצליחים להתניע את הרכב". נראה כי הכתב דניאל שמיל ועיתונו דה מרקר תומכים, באופן שקוף ואינפנטילי למדי, בעסקיהם של מוכרי המצברים.

קוריוז: הכתבה הנ"ל קובעת כי אורך החיים הממוצע של מצבר הוא שנתיים, "לכן, כאשר המצבר מתקרב לגיל שנתיים מוטב להחליפו לפני קיץ או חורף".

הבלים! מצבר שמור היטב עשוי לעבוד חמש-שש שנים. בָּדוּק, ועוד איך בדוק.

שואלים את אדוארד

אלי, ירושלים: קניתי לאחרונה פיאט S60 שנת 1999 בעלת הילוכים. הרכב במצב מצוין ונסע כ-130 אלף ק"מ. מה שמדאיג אותי בדגם הזה שאין שעון חום מנוע. שאלתי היא: איך להתנהג עם נורת חום מנוע, אם תידלק, והאם ניתן להתקין שעון חיצוני? שאלה נוספת: כאשר אני עובר להילוך שלישי הרכב קצת רועד בדרך כלל, עד שהמהירות מתייצבת. זה, למרות העובדה שאני מעביר את ההילוך משני לשלישי כאשר המנוע כבר בסל"ד גבוה. מה יכולה להיות הסיבה?

תשובה: כאשר נורת חום המנוע נדלקת אין להמשיך בנסיעה אלא לחפש מקום שבו תוכל המכונית לעצור בבטחה. ואז:

1. פותחים את מכסה המנוע. אם לא מגלים קרע כלשהו בצינורות המים, ורואים בכל זאת שמפלס המים לוקה בחסר – מחכים חצי שעה עד שעה כדי שהמנוע יצטנן, ורק אז מוסיפים מים, בעדינות. הוספת נוזל קירור או מים קרים למנוע חם עלולה להמיט נזק משמעותי על ראש המנוע.

2. נתנו בזמנו טיפ שימושי: חום המנוע עשוי להתמתן, אם נפעיל את החימום ונפתח את המאוורר בעוצמתו המרבית, מבלי לדאוג שהמכונית תהפוך סאונה. תרגיל פשוט אך מחוכם זה מעניק למים החמים במערכת 'רדיאטור נוסף'.

3. קורה לעתים שההתחממות המפחידה במנוע היא תוצאה של נסיעה בעליות בהילוך גבוה מדי – למשל, בהילוך חמישי במקום רביעי. במצבים אלה, די להוריד הילוך כדי שחום המנוע יתייצב חזרה על התקן.

באשר להתקנת שעון טמפרטורה: ודאי שהתקנה כזו היא מן האפשר, כולל חיישן (ובלבד שהוא מתאים לאביזר חיובי זה). אגב, חברת פיאט אינה היחידה שחוסכת על מדי חום, לשמחת רואה החשבון של הפירמה. לגבי הרעידות, לא ציינת אם הן מופיעות גם בהחלפה מהילוך שלישי לרביעי. בכל אופן, יש לבדוק את מצב המצתים, להחליף אותם במידת הצורך – או לפחות לכוון את האלקטרודות. הסיבה לרעידות שאתה מתאר עשויה להיות זרימת דלק לקויה עקב מסנן דלק סתום, אך קיימות עוד עשרות סיבות אפשריות המחכות לגילוי בידי מכונאי מוסמך.

גיא ניר: לפני כחצי שנה הגעתי למסקנה שהאימפרזה גרנד ליאונה סטיישן לא תוכל עוד לשמש כטנדר, למרות העובדה שתכננתי והתקנתי לה גגון חזק. לאור זאת גירדתי כ-20 אלף שקלים (שקיבלתי בעיקר כמתנות), ובלב רועד הלכתי לחפש טנדר. הטנדר היה קצת עגלה בנסיעה הראשונה, אבל לאחר בדיקה במוסך התברר שהטורבו לא היה מחובר.. טוב, קיבלתי מטוס (איסוזו איפון 2X4 מודל 2000 אוטומטי). אבל אוי לי, באמצע השבוע שעבר הלך המנוע!

המוסכניק שלי אמין. הוא אמר שיהיה יקר יותר לשקם בוכנה וכו' מאשר לקנות מנוע. מנוע + עבודה יעלו לי 13,500 שקלים, שאין לי כרגע (אני בכלל זממתי שכאשר ילך הגיר אשים שם גיר ארבע על ארבע + מתלים וכו'. אבל חלומות בנפרד ומציאות בנפרד). אגב, המוסכניק רמז שההתחממות של מנועי האיסוזו היא נקודה חלשה אצלם. חוץ מעניין המנוע, האוטו במצב מצוין יחסית לאחיו שעל הכביש, לכן לא נראה לי לוותר עליו תמורת 2,000 שקלים לפירוק. יש לך איזו הצעה מאירת עיניים?

תשובה: אני ממליץ לקחת פסק זמן, משום שעל החלטה נמהרת עשויים להצטער. כדאי לפתוח את המנוע ולבדוק מה בעצם קרה לסוס העבודה היפני: מהו מצבם של הבוכנות, המסבים, השסתומים, ומהו מצב הטיימינג. ייתכן שדי יהיה בחצי אוברול כדי להחזיר את הטנדר לכשירות של מטוס. בכל אופן, ברור שאין למכור כליה כדי לתקן מנוע, ואפילו זהו מנוע של גגון-נוע יצירתי… בקיצור, התייעץ שוב עם המוסכניק שלך.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 203 שכבר עוקבים אחריו