Skip to content

אחרית דבר

בהגיעי אל הכפר הפולני הירוק, כַּלְבִּי מקס ובר הביט עליי רגע-מה כאשר עמדתי בשער, ורק אחרי מחשבה פתח בטקס קבלת האורחים. הוא קפץ לְגובה שפעם הייתי מגיע אליו בראשי – אך כידוע, הגוף האנושי מתקצר בכפוף לזקנה.

לו הייתי נשאר מי-יודע-כמה בעולם הזה, משוחרר מכוח הכבידה של הביולוגיה, ייתכן שהייתי יכול לנהוג בפרארי טסטה-רוסה, העומדת כעת על מדף בצריף  העבודה שבניתי בצמוד לדירתה של הבווארית Z3M.

777

טסטה-רוסה זו, הצבועה אדום כמו פרארי אמיתיות, מצוידת במנוע חשמלי שניתן להריץ אותו בשלט רחוק. את הצעצוע קניתי בטיסה חזרה לתל-אביב כדי שהילד שלי ידע מה אבא נהג במונטה-קארלו אצל ידידו מרופד-היכולת סטיב מ'. אך זמן לא רב אחר כך החל המראֶה של דגם הטסטה-רוסה בידיים של ילדי להעציב אותי, כי סטיב מכר את הטסטה-רוסה שלו, שאהבתי, משום ש"ההופעה בפרארי לא נראית מכובדת ואמינה בעיניים של מנהל הבנק".  

"מה אכפת לך הרושם?", ניסיתי להניאו, אבל סטיב הסתכל עליי כמו על טמבל שלא מבין בכספים. והוא צדק, בעצם.

אחרי גירושיו מטסטה-רוסה, העיניים של סטיב כבר לא דלקו למראה מכוניות מעניינות או נשים לבושות יפה – מה שסימֵן את תחילת הידרדרותו המוזרה של האיש. הוא היה עדיין כל-יכול, אבל הפסיק לחייך. סטיב חדל לנהוג ברולס-רויס שלו בג'ינס קרועים, וגם סמוקינג הוא לא לבש כבר, כי ויתר על מושבו הקבוע בפסטיבל הקולנוע של קאן.

"חפש את הטסטה-רוסה שלך וקנה אותה שוב", הצעתי לידידי כאשר החל לְדַבֵּר את שלו על זִקנה וטבע במלנכוליה עמוקה. אך הוא שתק, ורק הביט בי בעיניים שזיהיתי בהן 3,000 שנות ייסורים של יהדות. סטיב היה אחד מ'ילדי טהרן', נזכרתי.    

 

כרוח מר נוכחותי

הכי קשה לענות לשאלות של הכלב. למכוניות לא אכפת שנעלמת, והן רק מענישות את אבא החוטא במצבריהן הריקים עד אפס אמפר

מיישר החשמל Ctec עבד ארבע שעות, והונדה CRX בת ה-22 התניעה בחגיגיוּת אגבית. נסענו לעיירה הקרובה פְּיָאסֶצְ'נוֹ, שהייתה פעם יהודית, לקנות מצברים בשביל יתר בנות הקומונה, ב-מ-וו Z3M ואלפא GTV. נסענו לקנות מצברים כי מיישר הזרם החדשני 'פרמיום' מתוצרת סין, שנמצא אף הוא בבעלותו של הקשיש המורשה והבטיח לעורר לחיים את הוולטים והאמפרים שנרדמו בהבל פיו של החורף הארוך – כשל.

וזה רק החלק הזוטר בעונת האכזבות הקופחת על הקשיש הנ"ל, ומתעללת בו בכל מקום הנדמה תחילה כמחסה.

כל זה קורה במועד המתאים ביותר, סוף הקיץ, המלוּוֶה פה בסימנים ראשונים של טרום סתיו – תפאורה הולמת לעצב ולנוסטלגיה, המקננים כאן תחת כל עלה ובחרכים שבין קורות הרצפה, החורקות תחת רגליי איזו אנחה עתיקה. אווירה שמתאימה לכתיבת שירים, לוּ הייתי מחטיא את עטי בשירה, וגם אווירה ממש בול לגילויים ששוב נעלם לך מישהו שאיתו/איתה קבעתי להיפגש אוטוטו.

אפליקציה או מעפן-ליקציה?

מתוך מוסך העץ שלה, שבניתי לה לפני 22 שנה, יצאה CRX בהתלהבות. במהלך הבנייה של המוסך שמרתי שיהיו ארבעה ס"מ בין המשקוף ומראות הצד של היפנית – רווח שדי לי בו כדי לצאת ולהיכנס בזריזות מבוקרת. אך להפתעתי, הפעם אין די במרווח הביטחון המסורתי. הפעם אני יוצא ב-CRX שלי גם בעדינות ובחצי מצמד, ואף מסיט את הראי כדי להקל על תרגיל היציאה. מביך.

או שפתח השער התכווץ במהלך החורף האחרון, או שהיפנית לא שמרה על דיאטה והשמינה, או שהזדקנתי ולכן אני מודאג יותר מפרטים קטנים. שהרי אצל זקנים, הפחד נכנס באוזן אחת ויוצא מהאוזן השנייה כעדינות. מין אפליקציה.

כבר לא מתגרה בפיזיקה

22 שנותיה לא עשו רושם על הונדה הכחולה, שמאז לידתה התרוצצה רק 45 אלף ק"מ ונראית ומתנהגת כאילו הייתה חדשה. אך אותן 22 שנים שינו לא מעט ממני. הנה דוגמה.

כמה קילומטרים מבית הקיץ שלי יש סיבוב שאחרי אימונים חוזרים ונשנים הייתי מטייל בו (מלשון טיל?) ב-140 קמ"ש, על גבול הפיזיקה. הונדה זוכרת את זה. גם בניסאן בלו-בירד דיזל קומבי נסענו בסיבוב זה ב-120 קמ"ש ובהחלקה פוטוגנית. אבל זה היה מזמן. בינתיים, הרשות המקומית הציבה לפני הסיבוב שלנו עמוד התובע "40 קמ"ש". ודאי שהתמרור דורש מהירות מוגזמת, ואני אכן מתייחס להמלצה גויית זו ברצינות ונוסע שם 80-90 קמ"ש.

כן, התמתנתי.

אולי ההגבלה ל-40 קמ"ש עשתה עליי בכל זאת רושם, ואולי אני כבר לא אותו אבא שלימד את בנו – "תראה, חבוב, סיבוב זה שומר על אותה זווית כך שהוא ידידותי לגבי בני אדם, משום שהוא לא נסגר בהפתעה כמו סיבובים בעלי חושי טרף למהירות מוגזמת, להילוך לא נכון ועוד לקו נסיעה פרטאצ'י – מה שמזמין צרות".

"אם הסיבוב הזה ידידותי כל כך", ענה בני, "למה נטועים בשוליו צלבים לזכר כל הנהגים שנהרגו בגללו?"

ליבת הסוד

– "לא הסיבוב הרג את הנהגים הגויים המסכנים האלה", עניתי לבני, "אלא העובדה שהם לא התאימו את מהירותם לתנאי הכביש הדו-כיווני והצר הזה", דפקתי נאומון בשפה של 'אור ירוק', והוספתי כי ליבת הסוד של נהיגה בטיחותית היא תרגיל ההתאמה.

"הנהג מוכרח להתאים את אחיזתו בהגה לַיֶדָע על עצמו – לחדות הראייה שלו, לעייפות שלו, למידת הזדקקותו לשינה. האם לפני הנהיגה הוא נטל משככי כאבים, ולוּ אקמול אחד מסכן? האם בלע משהו להורדת לחץ דם? ואולי הוא נמצא חלילה בהשפעת סמים ואלכוהול?"

חלפו מאז שנים, וכעת אני יכול להוסיף שגיל מופלג משפיע על נהיגה כמו עייפות, כמו חוסר שינה, כמו כדורים מטשטשים ואף כמו סמים ואלכוהול. כך שנהג מבוגר מוכרח לשנות את סגנון נהיגתו בהתאם לידע הדייקני והאכזרי על עצמו – וְיָפֶה אין-מנוס אחד קודם.

הנה דוגמה לכיול עצמי שכזה.

כיול בטיול

ביקרתי במוסך ב-מ-וו כדי לכבות את אור הדיודה הדולק בחלקו התחתון של מד המהירות ומזכיר את הצורך בהחלפת שמן מנוע – כי את השמן, קסטרול 0W30, החלפתי בעצמי. באותה הזדמנות פטרו שם את הבווארית ממחסום 250 הקמ"ש. ביקשתי את זה אף כי אינני מתכוון לטוס איתה ב-287 קמ"ש – שזה, לפי 'טופ גיר', גבול האפשרויות האמיתי של המנוע שלי, נטול הטורבו.

ובכל זאת, בדרך חזרה לוורשה, על האוטוסטרדה החדשה A2, לא עמדתי בפיתוי, ובדקתי אם המחסום הוסר באמת או ששילמתי סתם. ובכן, ההגבלה נעלמה. אמנם בירידה קלה וברוח חיובית מד המהירות של Z3M קופה עבר את ה-250 קמ"ש רק במעט – אבל ה-GPS של מכשיר הניווט TomTom הודיע על 270 קמ"ש ורצה להמשיך.

אך אני הסרתי מיד רגל מדוושת הגז, ולא בגלל השריקה המרגיזה המגיעה מכיוון הדלתות (שב-מ-וו, לצורך הדאווין הספורטיבי, פיטמה אותן בשמשות נטולות מסגרת). האמת היא שהורדתי מהירות כי דבר-מה לחש לאוזני שאמנם יש לי בווארית בעלת 321 כ"ס, אך אני בכל זאת קשיש מורשה, על כל הסיכונים הנספחים למעמדי זה.

נבזי באימונים, קל בקרב

כאשר הונדה CRX הייתה צעירה עדיין, האימונים הכפייתיים שביצענו בסיבוב הסמוך לביתנו עזרו לנו לנצח את ראלי עיתונאים הפולני הנערך בהרים. כי הסיבוב שלנו חשף בפנינו את היכולות של צמיגי דאנלופ ש-CRX לבשה, וגילה באיזו דרגת קשיחות יש לכוון את בולמי קוני (עד הסוף).

והנה, בבואנו לראלי, נוכחנו כי מזלנו שיחק לנו: התגלה שהקטע הארוך של נסיעה נגד השעון – הקטע המכריע בתחרות יוקרתית זו – בנוי מכמה עשרות סיבובים זהים לסיבוב הביתי שלנו!

כך קרה שלקחתנו מהגויים את גביע התחרות, והעלינו אגב כך את עקומת האנטישמיות.

crx bat 22 voigt 2 crc vtec B16 A2

חיפשתי שורשים, מצאתי מלכה: התאהבתי ב-CRX ממבט ראשון, כאשר לקראת סוף שנות השמונים ראיתיה עומדת בדוכן הונדה כאחת המוצגים הכי מעניינים בתערוכת פרנקפורט.

הדרך אליה הייתה ארוכה כי יבואן הונדה התל-אביבי התעלם ממנה, ורק בתחילת שנות התשעים, כאשר מצאתי את עצמי בוורשה בחיפוש שורשים זמני – גיליתי שיבואן הונדה הפולני משווק CRX-יות בלי שיפורים ומערכת VTEC, העושים אותן אוכלות קילומטרים לארוחת הבוקר.

את מבוקשי מצאתי בסלון הונדה באנטוורפן. קניתי אותה בלי תעודת ביטוח, כדי לקבל את ההנחה שאפשרה לי את העִסקה. נכון, שאלתי את היפנית, שאת לא תתקלקלי בשלוש השנים הקרובות? והיא אפילו הגזימה ולא התקלקלה לאורך כל הרומן בינינו, הנמשך כבר 22 שנה.

בסך הכול החלפתי לה רצועת טיימינג ודיסקים קדמיים, ובשנה שעברה, לפני נחיתת הבווארית בביתנו, CRX קיבלה צמיגי טויו R888 שעשו אותה מטורפת עוד יותר. או-אז קראתי לה "GTI קילר", כי בכמות סוסים מצומצמת (160 כ"ס ב-7,800 סל"ד) ובמשקל 980 ק"ג בלבד – היא עדיין מסוגלת להביך בזינוק את רוב-רובן של המתחרות החדשות המציגות על הנייר 180-200 כ"ס.

לוּ היה להונדה CRX מד סיפוק נהיגה – אביזר שהאנושות עוד לא ראתה לנכון להמציא – מד זה היה ננעל עד תומו.

מה עוד: CRX האהובה מזכירה לי שתמיד הייתי מאבד ראש לאישוּיוֹת בלתי צפויות, ונטייה מפוקפקת זו נשארה בי גם לעת זקנה

ארזת לבד את המחשבות?

גם פה, בגינה הביתית, 20 ק"מ מוורשה וכמה אלפי קילומטרים מהמרחב הציוני – תוכפות עליך, שורות-שורות, מחשבות משונות. כל אותן החמצות שהצלחת לצבור בבית התל-אביבי בין קריאה וכתיבה ובין דאגות אשר גועות "מה יהיה". איך הן התגנבו למזוודה?

ופתאום, באבחת-רגע, קמה מתוך תלולית המועקות הזו תובנה זְהוּרָה, הנוזפת בי: החמצת את האמת כאשר כתבת את המדור "גן ההשפלות". כי בעצם, לא חווית שום השפלות – אלא רק למדת דברים, ואף ניצלת מביזיון! הנה ההסבר:

מזל ללא תשלום

כאשר 'מקור ראשון' היה בתקופת המְתנה לקראת החלפת הבעלות, טעיתי לחשוב שספגתי סטירת לחי בדמות מכתבו של הנאמן, שהטיל עליי לצאת לחופשה ללא תשלום. לא הבנתי אז שלא מר ברדיצ'ב קרא את גיליונות הארכיון של 'מקור ראשון', ולא הוא שהגיע למסקנה שחבל לבזבז פרוטות על 'המפתחות בפנים' דווקא. ודאי שהייתה זו החלטה של "המערכת", או החלטה של מישהו שהחשיב את עצמו כ"המערכת", וחיבר רשימה שחורה לפי טעמו ושנאתו.

ואני, שלא הבנתי זאת בשעת ההתרחשות, הכרזתי באצילות מטופשת שמכיוון שהעיתון עומד בקצה המדרון – אני מוכן להמשיך את כתיבתי בלי כסף, עד שהעיתון יתייצב. הצעתי זו לא התקבלה, וזה היה מזלי, כי בזכות הישלחותי לחופשה ללא תשלום ניצלתי מהסכנה שמדורי, העוסק די הרבה בזיכרונות מהשואה – היה מופיע באותו גיליון של 'דיוקן' שבו פורסמה כתבה דראונית בנושא הזונדרקומנדו.

חרוצים מדי

נזכיר שאנשי הזונדרקומנדו צייתו לתכנון הגרמני, והיו מכניסים לתאי הגזים את הקורבנות היהודים, וביניהם אבא שלי. את עבודתם זו היו עושים אנשי הזונדרקומנדו בצעקות ובמכות רצח. אסתפק בתזכורת לקונית זו, ולא אתאר כאן את המעשים המקבריים שקומנדו יהודי זה הרשה לעצמו לבצע על גופות האסירים, לפני שהם נדחפו אל הקרמטוריום והפכו לאפר.

והנה, בכתבת 'דיוקן' שהתפרסמה באפריל האחרון, הצטיירו רוצחים יהודים אלה כגיבורי העם שנרצח. מי שקרא את הכתבה עשוי היה להתרשם כי מעלליהם של אנשי הזונדרקומנדו, הפסולים לפי כל אמות דת ומוסר – היו בסך הכול חיוביים. זאת, בנימוק העלוב ש"מי מהם שיצליח להישאר בחיים, יספר לדורות הבאים את האמת ההיסטורית על פשעי הנאצים".

תודתי העמוקה לנאמן בית המשפט שמונה לעיתון! תודה לך, מר ברדיצ'ב, שהוצאת אותי לחופשה ללא תשלום – ובכך הצלת אותי מהביזיון לפרסם את מדורי באותו גיליון 'דיוקן' מס' 872 אשר בו רוצחים שהתעללו באבא שלי, ובעוד אלפי יהודים חסרי ישע נוספים, זכו להצטייר באור מחמיא רק בזכות המרד שהם הקימו נגד אדוניהם הגרמנים.

אגב, לוּ גיבורי הזונדרקומנדו לא היו מזדרזים לברוח ארצה, הפולנים היו תולים אותם – כפי שהם תפסו והעלו לגרדום את צוות הפושעים, גברים ונשים, שתפעלו את מחנה המוות שטוטהוף.

טיפ טיפה: תת שהוא מַתָּת

תמיד משעשע אותי לפגוש בביטוי 'תת-היגוי', מושג שחוזר על עצמו ברוב 'מבחני הדרכים' הנכתבים בידי קולגות שלי – בין אם הם כבר כתבי חצר החוסים אצל יבואן מסוים, ובין אם הם עוד לא כאלה.

המצחיק הוא שכאשר כתבים מאבחנים (בעצמם כביכול) שמכונית מבחן מסוימת היא בעלת נטייה לתת-היגוי – אי אפשר להבין מדבריהם אם זוהי תכונה חיובית או שלילית.

נזכיר שמדברים על תת-היגוי כאשר המכונית מורדת בבקשת הנהג ואינה פונה אל תוך הסיבוב, אלא מחליקה על הציר הקדמי וממשיכה לנסוע קדימה. זוהי בעצם תגובתה הטבעית של כל מכונית, בין אם היא בעלת הנעה קדמית, אחורית או 4X4, כאשר נכנסים בה לסיבוב במהירות מוגזמת. כתרופה לתת-היגוי, די בדרך כלל להסיר רגל מדוושת הגז ולשחק עם ההגה כדי להחזיר את המכונית למסלול שפוי.

את נטיית המכונית לתת-היגוי יודעים לנצל נהגי ראלי – ולא רק הם. בַּתקופה שבה לא עלה על הדעת לבצע מבחני דרכים שאינם כוללים קטע אכזרי כמו סלאלום תקני, הבוחנים הצטיינו בנסיעת סלאלום, שתת-ההיגוי כיכב בה. היינו שוברים את ההגה מטרים ספורים לפני הרווח שבין הפילונים, ותת-ההיגוי עשה את כל העבודה בתמרת עשן היוצאת מהצמיגים.

היום לא מבצעים את מבחן הסלאלום, אף כי הוא חושף את כל האמת על רמתה של אחיזת הכביש. למבחן חיובי זה מסרבת מערכת ESP, הניתנת אמנם לנטרול, אך בשביל מה? ממילא העיתונות בת זמננו אינה ששה להלשין על מכוניות מאכזבות.

שואלים את אדוארד

אלעד חדד: אנו משפחה של שש נפשות. הרכב שאנו מעוניינים לרכוש ישרת את אשתי ביום-יום. אנו מחפשים רכב משפחתי טיפה גבוה, אולי גם 4X4, שיהיה לא צפוף מדי. כיום ברשותנו שברולט אפלנדר 2008, והתקציב סביב 200 אלף שקלים. איזה רכב אתה ממליץ?

תשובה: לו הונדה הייתה מייצרת עדיין את FR-V, מהדגמים המוצלחים ביותר שלה – הייתי ממליץ עליו בחום. דא עקא שהונדה העיפה אותו מקו הייצור, כך שנשאר לי להמליץ לכם על סיטרואן C4 פיקאסו. ברוב המבחנים האירופיים גברה C4 זו על פולקסוואגן Touran וגם על פיז'ו 508, ולהפתעתי גם על רנו סניק.

אני גם מציע לכם לבדוק את המכונית הכי מעניינת בין המועמדות הרלוונטיות לאשתך: פורד S-Max. להבדיל ממתחרותיה, בפורד זו הנהג אינו מרגיש כנוהג במיניוואן מוגדל – אלא כמי שנהנה ממכונית משפחתית קטנה, זריזה ובעלת אחיזת כביש מפתיעה לטובה.

אגב, ייתכן (ואף צפוי) שבמקומכם הייתי מנסה לקנות את המכונית הכי טובה במדף העליון, כמו למשל ב-מ-וו X5 יד שנייה המצוידת בשורה שלישית של מושבים. הסכום העומד לרשותכם מאפשר קנייה כזו, שתפנק את אשתך בנסיעות היום-יום שלה.

נ"ב, יש גם אופציה, והיא המעניינת ביותר אולי, של ניסאן קשקאי מדגם 2+. זהו רכב חמישה מקומות (כמו בקשקאי ה'רגילה', הקצרה) – אלא שבדגם 2+ יש שני מושבים נוספים, המתקפלים לתוך רצפת תא המטען. ניסאן הפסיקה אמנם לייצר דגם זה, אך היבואן קרסו מוכר עדיין בתל-אביב את העותקים האחרונים, במחיר הזדמנותי של 170 אלף שקלים.

יוני: אנו זוג פלוס ילדה. יש ברשותנו פיז'ו 206 שנת 2001 ידני, אשר נקנה לפני כמה שנים מאישה מבוגרת שאפילו את נוזל המגבים קנתה במוסך מורשה. לאחרונה הרכב מבלה רבות במוסך, ואנו מוציאים עליו סכומים עצומים (בחודש האחרון לבדו 3,000 שקלים).

בנוסף, אנו רוצים להשתדרג ברכב משפחתי משנה מתקדמת יותר, שיחזיק לנו לשנים הקרובות, כולל התרחבות המשפחה בבוא העת. הרכב חייב להיות אוטומט (לאשתי אין רישיון על ידני). הסכום שברצוננו להשקיע הוא 35-37 אלף שקלים. חשובות לנו אמינות, צריכת דלק נורמלית ובטיחות.

  1. על אילו כלי רכב אתה ממליץ? חשבנו על פורד פוקוס 2007, טויוטה קורולה 2005, מאזדה 3 שנת 2007. מובן שאנו פתוחים להצעות נוספות.
  2. מה דעתך על רכב יד שנייה מפרטי אשר בבעלות הקודמת היה ליסינג?
  3. האם עדיף רכב משנה נמוכה יותר בעל קילומטראז' נמוך, או רכב משנתון מתקדם אך גם בעל קילומטראז' מתקדם?
  4. איך אדע מתי לקחת רכב לבדיקה, בהתחשב בעובדה שרוב כלי הרכב נראים טוב חיצונית ופנימית, ועלות בדיקה היא 600 שקלים?

תשובה: כיוונתם נכונה כאשר חשבתם על פוקוס, קורולה ומאזדה 3. בין שלוש אלה הייתי מחפש מועמדת שמגיעה מבית טוב אשר דאג לה. ליסינג בביוגרפיה של מכונית אינו בהכרח בעוכריה, ואין לזלזל בהנחה ש'כתם' זה מחולל במחיר.

אין בעצם תשובה חד-משמעית אם עדיף רכב משנה נמוכה ובקילומראז' נמוך או להפך; הכול תלוי במצבו של הדגם המסוים המוצע לכם.

המלצתי היא שתבדקו את האופציה של סקודה רומסטר המצוידת במנוע פולקסוואגן לא מגודש. מזהים את זה לפי הכיתוב V16 בחלק האחורי של הרכב.

בשבח המכוערות

כמו לסרט טוב או להצגה שעוד לא כתבתי – אני מחכה בסקרנות למבחני הדרכים של אלפא רומיאו ג'ולייטה תלתן ירוק, שאוטוטו תגיע ארצה

האמת, ורק האמת, היא שסיעת המכוניות שאינני מעריך – או מכבד בחירוק שיניים בגלל סיבות שאינן קשורות בטעמי – אינה אשמה. מכוניות אלה, כל אחת לחוד או בעיסה אחת של אומללות, אינן אשמות בכך שהן תוכננו על ידי מחשבים סתומי דמיון ובכך ששמלותיהן עוצבו בידי חייטים עיוורים.

רנו קליאו החדשה אינה אשמה שהחלק התחתון של דלתותיה נאלץ לספוג שקערורית 'אמנותית', שבעטייה הן נראות כאילו קרנף בעט בהן.

אף מכונית גם לא אשמה שגדודים של כתבי חצר מזנקים אל המקלדות כדי לכתוב עליה שטויות עוד לפני שראו אותה, אלא בסך הכול שמעו עליה מאדונם היבואן או קיבלו מהיחצ"נים תדריך מפורט, כולל הסברים טכניים ותצלומים.

אף מכונית גם לא אשמה שכתבו עליה בהַדרת אחלה וביראת סבבה כאות תודה ליבואן על כרטיס הטיסה לחו"ל, כולל מָלון וספגנטי.

מכונית או מְעוּניִת?

מכוניות אף פעם לא אשמות בדבר, וזו הסיבה שאני לא כותב על דגמים שהמתכננים התעמרו בהם – אם כדי לחסוך ליצרן כסף ואם סתם בגלל דמיון צפוד. מכונית לא אשמה שאשתו של הרפד ברחה עם צוענים, וכתוצאה המושב מבטיח נוחות ואחיזה ידידותית כמו כיסא בחדר חקירות של השב"כ.

בכל אופן, אני מודה ומתוודה שהתרגלתי לשמור מרחק ממכוניות הנראות כקורבנות של אונס קבוצתי שהן עברו בתהליך התכנון והייצור – התעללות שסימניה ניכרים בתפקוד המתלים והמנועים, בתכנון חלל הפנים, בצבע שלהן ואפילו ברֵיחן.

ממכוניות מעוּנוֹת כאלה אני מעדיף להתרחק אחרי נסיעה קצרה, ואז לשכוח מיד את נסיעה זו כדי לא לפגום בהתמכרותי לנהיגה – אותה להבה הבוערת על פתיל קר של אנינות.

תימהונות סמכותית

לפעמים, בגלל הסקרנות המאפיינת קשישים – ובכללם, בוודאי, קשיש מורשה – אני מחליט בכל זאת לטעום איזה רכב שזכה להתפעלות בחוגים מסוימים של כתבי חצר, אשר ביצעו במסכנה התורנית נסיעה שמתהדרת בלוגו 'מבחן דרכים'.

מבחני דרכים אלה מושכים במיוחד את תשומת לבי כאשר החתום עליהם הוא דמות משונה: בוחן מסוים שמתעקש לחבר למכוניות 'תעודות לידה' מעל דפי עיתונו ובאתרו, מתפלמס סביב הכדאיות של הדגם הטרי, ובאופן כללי בודק אותו כאילו היה תנור אפייה או מקרר.

בצורה דומה מתפקד עוד בוחן אחד, אשר לשם הגיוון, ומתוך הערכה עצמית מוגזמת, מחלק למכוניות כוכבים – שמספרם מוכרז בהינף סמכותי של שרירותיות. כך למשל, לסוזוקי קרוסאובר העניק האיש כוכב בודד, ורק אני ויבואן סוזוקי צבי נטע יודעים מדוע.

מוקדם לקבור את הנפח

אותו כתב מנוסה הכריז בתרועת זלזול ש"לנפח אין כבר משמעות". זאת, כנראה, בהתאם להתפעלותו של האיש (התפעלות שהפכה כבר אידיאולוגיה) מהמנוע VAG 1.2 TSI. איש זה משבח בכל הזדמנות את אנשי הדאון-סייזינג, אותה שיטה אופנתית שנועדה לרצות את הטרוריסטים הירוקים. לצורך כך מיוצרים מנועים מוקטנים – ואז, כדי לקושש בשבילם את הכוח המקובל בשוק, מצמידים להם מגדש טורבו. מין מעקף נואל.

אך להקת כתבי החצר אינה מוצאת כל דופי במנועים מוקטני נפח. בדיוק הפוך ממני, שעוקב אחר צרות האמינוּת של "נפחים חסכוניים", וגם אינו מאמין לביצועיהם הרשומים על הנייר.

בהשוואה שביצעתי בין הזינוק של סיאט איביזה 1.2 TSI החדשה 105 כ"ס בעלת גיר DSG, ובין אלפא 33 Ei שלי בת העשרים, מנוע בוקסר 1.5 הזרקה המייצר 98 כ"ס בלבד – הותירה אלפא הקשישה, הידנית, את איביזה האמביציוזית מאחור. זינוק חוזר, שהזמין הבעלים המאוכזב של איביזה – לא שינה דבר.

הופתעתי. שהרי למִקרא מה שכותבים אצלנו ביד קלה התומכים במנועי TSI, הכנתי כבר דברי התנצלות לאלפא: התנצלות על שדרשתי מהקשישה לעמוד מול בריון טורבו שכונתי ותיבת ה-DSG החדשנית שלו, המהירה יותר מידו של נהג קשיש.

שובו של אב חוטא

ההכרזה "לנפח אין כבר משמעות" מצחיקה כל שבוע, חודש ושנה אשר מקננים בגיל המופלג שלי. קל וחומר שהיא מצחיקה אותי בימים אלו, כאשר אני חוזר כמו אב חוטא, מִקֵץ חודשים רבים של פירוד, אל הבווארית שלי Z3M קופה בעלת מנוע S50B32. חוזר אל שישה צילינדרים בשוּרה, חוזר אל נפח 3.2 ואל 321 כוחות סוסיה.

וכדאי לחזור אל הבווארית רק כדי לשמוע את הצליל שמפיקים ארבעה טרומבונים בקוטר 2.5 אינץ' כל אחד, המשמיעים טוקטה ופוגה בדי מינור.

ציפורניים רכות, מחיר קשיח

כמו לסרט טוב או להצגה שעוד לא כתבתי – אני מחכה בסקרנות למבחני הדרכים של אלפא רומיאו ג'ולייטה תלתן ירוק, שאוטוטו תגיע ארצה.

כתבי החצר קיבלו כבר מהיחצ"נים תדריכים, המתבססים על דפי פרסום בעיתונות.

ואותי מסקרן אם מישהו יגלה שג'ולייטה, הלובשת את השמלה הכי יפה בעיר, אינה בעלת ציפורניים ששורטות את האספלט, מהסוג שיש לסובארו BRZ, אחותה של טויוטה GT 86 (הספורטיבית פחות מסובארו, כפי שהתגלה על המסלול).

ג'ולייטה לא יכולה להתקרב אפילו למסלול מרוצים תקני משום שהיא רכה מדי, דורשת התקנה של בולמי קוני או בילשטיין 8, ותמשיך להתנודד ולאבד שפיות עד שתקבל מוט מייצב עבה וקפיצים קצרים.

אגב, עדיין לא מרגישים בג'ולייטה את להקת 240 כוחות הסוס שלה, שנגנבו כנראה בדרך לאולם התצוגה, וברור למה: הרי כל סוס של איטלקייה זו – עצלן כפייתי ככל שיהיה – עולה בכל זאת משהו כמו אלף שקלים.

לָכוּד בַּקוּרִים של ספיידר

אבל מי אני שאכתוב על ג'ולייטה החדשה מילות ביקורת, כאשר נפשי לכודה בידי גֶרִילָה של סנטימנטים של קשיש המאוהב עדיין בג'ולייטה ספיידר 1.6 האקסית שלו, ואינו מבין עד היום למה מכר אותה.

aurelia Aurelia b20 GT la profile Aurelia b20 GT volante Avi 4 A

הקסומה ביותר, והקוסם: הנה שלושה תצלומים של לנצ'יה אאורליה (Aurelia) מדגם B20 ג'י-טי, החוגגת בימים אלה את יום הולדתה ה-60. בתצלום הרביעי מופיע טכנאי המחשבים אברהם, שאחרי טכנאים רבים שהרימו ידיים מול ThinkPad – חילץ את המחשב הנייד שלי ממוות קליני, ובכך הרים תרומה משמעותית למדור זה.

הלפטופ זלזל בי מהיום שקניתי אותו חדש. הוא עבד לאט, אם בכלל הואיל לעבוד, סירב להתחבר לאינטרנט וחיסל את מכתבי הקוראים בהתאם לטעמו העלום. בלית ברירה, התרגלתי למרד הנעורים הנצחי שלו. עד שמישהי המליצה לי על "הטכנאי אברהם מרחוב אבן-גבירול 11", והלפטופ המקולל עבר אצלו שיפוץ כללי.

נהניתי מגהותו של ThinkPad. כתבתי עליו במהירות החדשה, וטיילתי באינטרנט ובסקייפ מבלי שעלוקת האיטיות תמצוץ את זמני – אך תוך ימים ספורים קלקלתי את המכשיר המרוענן משום שנעתרתי לאיזו הצעה מאמריקה, תוכנת אנטי-ריגול "המחסלת בחינם סוסים טרויאניים ודומיהם", כפי שהובטח לי באנגלית, הורדתי את התוכנה – וזו התגלתה כווירוס רצחני. הלפטופ שבק כליל. שום כפתור לא פעל, והסדיסטים האמריקנים עוד שלחו לי "ברכות!" שהלכתי איתם לעולם המחשבים המתקדמים. הארכיון נעלם. הלכו כל התצלומים והטקסטים. רצתי לאברהם בהיסטריה, והופתעתי: חמש דקות לקח לו למגר את הווירוס.

ומהקוסם, בחזרה אל הקסומה ביותר: אני מקדיש את חלון הראווה של מדור זה ללנצ'יה אאורליה B20 ג'י-טי לא רק בגלל היומולדת שלה, אלא גם כדי להזכיר שמכונית זו – פרי דמיונם של האיטלקים מסדנת פינינפארינה – היא תכשיט אמיתי בפשטותה הקלאסית. אף מכונית מודרנית לא מגיעה לקרסוליה של אאורליה המסוגננת, שהקווים שלה אומרים אצילות, נועם והדרת-כבוד.

אגב, ששת הצילינדרים של אאורליה ייצרו 110 כ"ס, שהיו די והותר עד תחילת שנות ה-80. הרי להקת סוסים באותו גודל עבדה בעשור זה תחת מכסה המנוע של פולקסוואגן גולף GTI

טיפ טיפה

אלפא עוללה לי הפתעה והתחממה בסתם נסיעה עירונית, פחות מחצי קילומטר מהבית. עצרתי וגיליתי שהמאוורר של 33 Ei, הצמוד לרדיאטור – אינו פועל. חיכיתי שהמנוע יתקרר, נסעתי הביתה בעדינות, ורק למחרת בבוקר ירדתי לחניון התת-קרקעי כדי לצוד את הסיבה לתקלה המעצבנת.

נזכרתי שהבעלים הקודמים של האיטלקייה מכרו לי אותה משום שאף מוסך לא הצליח להתמודד עם ההתחממות הכרונית שלה. מניסיונות התיקון הללו, שעלו להם הון והועילו כלום – נשאר איזה כבל עם מתג המפעיל את המאוורר פול-טיים-ג'וב. מין אלתור נואש, שגם הוא לא עזר, כי כפי שציפיתי, להתחממות הייתה אחראית בכלל משאבת מים שנשברה. המוסכניקים לא גילו את זה, שהרי משאבה מורדת אמורה לדלוף נוזלי קירור, והמשאבה הערמומית של אלפא הייתה יבשה דווקא.

החלפתי משאבת מים, והיא לא אכזבה. גם החיישן שמפעיל את המאוורר בדרגת חום מסוימת עבד כראוי. אז מדוע התפגר המאוורר בנסיעה? הזרמתי אליו ישירות 12 וולט. "תעשה לי טובה ותעבוד", ביקשתי, כי אם המאוורר היה מסרב לחזור לחיים – אז כדי להגיע אליו היה צריך לפרק את הגריל קומפלט, כמו גם את הפנסים ואת הרדיאטור. אלא שהתָקוּל חזר לנופף בזרועותיו במרץ. דיאגנוזה: המאוורר לא תפקד בנסיעה כי הוא לא קיבל, משום מה, חשמל. מצאתי חיבור רופף, חיזקתי, והמאוורר התעורר בהתלהבות איטלקית.

מתוך הקלה פרצתי בצחוק – וגיליתי שקרוב אליי עומדים שכנים המביטים בי במבוכה. הרי לא כל יום רואים קשיש מורשה העומד על יד מכסה מנוע פתוח של אלפא 33 Ei ירוקה, צוחק במלוא הגרון בפרץ סיפוק פתאומי ועוד מתחיל לפזם את האריה של נאדיר, גיבור האופרה 'שולי הפנינים' מאת ביזה.

מה כבר יכול לשמח כל כך את הזקן בימים טרופים אלה? תהו שכניי, נכנסו לניסאן קשקאי לבנה, ונסעו.

שואלים את אדוארד

נתן: ברשותי פולו 1400 אוטומטית שנת 2006, שנסעה 90 אלף ק"מ. היא מטופלת היטב. צריכת הדלק שלה היא 1 ל-8 בממוצע. מוסכניק בדק אותה במכשיר של ארבעה גזים וכן במכשיר ייעודי של פולקסוואגן, ומצא שהכול תקין, כולל החלפת שמן גיר (?). מה אתה מציע?

תשובה: אם רוב נסיעותיך הן בעיר, בפקקים ובהרכב אנושי נכבד, ועוד במזגן עובד – אז צריכה ממוצעת של 1:8 היא אמנם גבוהה במקצת, אך אינה מפתיעה.

בכל אופן, יש לוודא שדיסקיות המעצורים משוחררות, כלומר לא נתפסו. כדי לבדוק זאת, נסה לדחוף את פולו בחניה. בנוסף, כדאי למדוד בקפדנות את לחץ האוויר בצמיגים ולהוציא מתא המטען כל חפץ מיותר.

שפרה שניצר: המלצת לנו על סקודה רומסטר, אך לא יצא לך לקרוא את יתר המייל ששלחנו לך מכיוון שהוא נקטע משום מה. אנחנו מחפשים רכב גבוה שיהיה לנו קל לצאת ממנו ולהיכנס אליו, וגם כמובן שיהיה חסכוני ואמין. התקציב שלנו הוא עד 80 אלף שקלים. האם בהתאם לנתונים החדשים תשובתך תהיה עדיין סקודה רומסטר?

תשובה: נתפסתי בחוצפתי כאשר ניסיתי לענות לחצי מכתב, מבלי לשמוע מה אתם מחפשים באמת. אז במקום סקודה רומסטר, שהמלצתי עליה לזוג מבוגרים טיפוסי, אני ממליץ לכם על סקודה ייטי או על קיה סול, שהיא אכן נשמה. לשני קרוסאוברים אלו נכנסים בנקל, ובשניהם יושבים גבוה יחסית.

אגב, חטפתי על הראש על שהמלצתי על מכונית המצוידת במנוע 1.2 TSI (רומסטר) למרות הביקורת שלי על ז'אנר המנועים מוקטני הנפח, שאמינותו מוטלת בספק. להגנתי אומר כי שרשראות הטיימינג במנועים אלה סובלות בנהיגה דינמית – אך בנהיגה רגועה, כזו שאמורה לאפיין אנשים מבוגרים – גם מנועי TSI החסכוניים עשויים לשמור על בריאותם לאורך זמן.

אלי בראוטמן: ברשותי סקודה אוקטביה 1.4 TSI מודל 2010 שעשתה 74 אלף ק"מ. במסגרת האחריות הוחלפו ברכב יחידת המקאטרוניקס והמצמדים של הגיר. אני מרוצה מאוד מהרכב ושוקל להעבירו לבן משפחה, אבל רוצה לעשות זאת במצפון שקט. מהמידע שבידך, האם החלקים שהוחלפו עברו תקן מחודש? האם היו תקלות משמעותיות נוספות ברכב מסוג זה שהתגלו מאוחר יותר?

תשובה: צר לי לומר זאת, אך התקלה שיבואן סקודה תיקן במסגרת האחריות עשויה לחזור על עצמה. זאת לא בעיה, כל זמן שהאחריות על הרכב ועל התיקונים שהתבצעו בו בתוקף עדיין. כדאי לבדוק מהו מועד התפוגה של האחריות, שכן שיפוץ של תיבת ההילוכים DSG והחלפה של שרשרת טיימינג במנוע TSI 1.4 (שהיא עקב האכילס במנוע זה) – הם השקעה רצינית. הנה כי כן, גם מכונית נוחה, חסכונית ובעלת תא מטען ענק כמו אוקטביה מצדיקה את האמרה "אין ארוחות חינם".

אורון: אנחנו זוג צעיר+ילדה מקסימה שמעוניינים לרכוש רכב בטוח ואמין עם כמה שפחות חור בכיס – סדר גודל של 15 אלף שקלים ועלויות תחזוקה מינימליות ככל שניתן. מאידך, להוריי יש אלפא רומיאו 149 ידנית שנת 96' אדומה יפהפייה, שהיא רכב הנעורים האהוב שלי. היא מושבתת בחצר זה כבר כמה שנים בגלל עלויות תחזוקה, ומשום שהיא צריכה חידוש משמעותי. האם תיקון ותחזוק האלפא הם חלופה ראויה לצרכינו (למי שאינו מבין בתחזוקה מעבר לשמן-מים)? האם יש מוסך באזור אשקלון שהיית ממליץ לבצע בו את החידוש?

באם תמליץ לגנוז לעת עתה את החלום, האם תוכל לספר על דגם ראוי לצרכינו?

תשובה: נפשי סובלת שאינני יכול להמליץ לך לשפץ את אלפא בכל הסכום שאתם מייעדים לקניית רכב. הסיבה: שיפוץ אלפא מוזנחת עשוי להתגלות כחבית בלי תחתית. הדרך אל האושר האדום עשויה להיות ארוכה ונפתלת. אולי תמכרו אותה לאלפיסט כלשהו, שיפעיל עליה את מכבש חיבתו.

ודאי שסוזוקי סוויפט או משהו מהתפריט של דייהטסו לא יהוו תחליף לאלפא, אך הן מענה הגיוני לחבילת הדרישות הצנועה שלכם.

זיכרונות 'טורבו'

אני עדיין תקווה שמישהו יכתוב פעם ספר בלשי בשם 'הקמתו ונפילתו של מגזין הרכב העברי 'טורבו". הנה חצי חופן פרטים לגינתו של הסופר העתידי, ויהיו עוד כמה גילויים

באחרונה, בכוחו של בליץ שביצע זיכרוני אל מדינת העָבָר, חזרו אליי ימיו ההרואיים, גלגוליו וכל ההרפתקאות הַפְּלוּאוֹת של מגזין 'טורבו' ז"ל, אשר בגללו, ולהפתעתי המושלמת – התחלתי לכתוב בשפת הקודש, כלומר מצד ימין לשמאל. ודאי שלא שכחתי את הכתבה הראשונה שפרסמתי ב'טורבו'. זה דווקא לא היה סיפור על מכוניות אלא דיווח מסתם נסיעה באוטובוס, כפי שביקש ממני מקום תעסוקתי החדש, שהתיישב בדירה צנועה בעלת שלושה חדרים.

לצורך תחקיר שיספק לי חומר לכתבה, חיכיתי בשדרות רוטשילד בתל-אביב לאוטובוס קו 5. על ידי חיכתה בתחנה זו נערה יפהפייה, בעלת פנים פיוטיות, מהסוג שלא היינו רואים כל יום בשדרות רוטשילד וגם לא מול קפה 'כסית' ברחוב דיזנגוף, שהמדרכה שלו הייתה בימים ההם סוג של מסלול תצוגה או במה טבעית ליפות התל-אביביות, שהמקומיים כינו 'חתיכות'.

יש גם להוסיף, לשם הפרוטוקול, שהשמש הנמוכה של אחרי הצהריים צבעה את שיערה של הנערה בתחנת האוטובוס בזהב טהור, כאילו יצאה הגברת הצעירה מתוך טוֹנְדוֹ של הצייר סנדרו בוטיצ'ילי בן המאה ה-15 – בהבדל משמעותי: הגיבורות של בוטיצ'לי היו שמנמנות ואילו הנערה בתחנה הייתה דקיקת גוף. היו לי חברים שעל רזות כאלה היו אומרים "תעזבי, יקירתי, את המחשבות על דוגמנות ותאכלי משהו".

רטרוספקציה סנטימנטלית

הנחתי לעצמי להיסחף לכיוון ציורי הקְדוּשָה של הצייר הרנסאנסי, אך למרות התפעלותי מיופייה של הנערה לא העליתי על דעתי לגלגל איתה שיחה קלה. כי כבר אז, ברוטשילד, הייתי זקן ובעל מודעות מספקת להבדלי הדורות.

חוץ מזה, גם בצעירותי – או בגיל מקובל עדיין, כלומר עוד לא חצי מופלג או מופלג פח זבל – אף פעם לא התחלתי עם מישהי כאשר הייתי בלי מכוניתי. ללא חזותה הקרבית של מכוניתי התורנית, אומץ לבי גמגם וברכיי אמרו פיק.

כה אמר המלאך

אז אנו מחכים לקו 5, אך קו 5 מבושש לבוא, וּבִמְקוֹם האוטובוס עצרה בתחנה סובארו ליאונה לבנה, שנהגה צפצף לנערה. היא לא הגיבה, כאילו לא הבחינה בקיומו של נודניק זה, והסובארואיד נסע לדרכו.

"פספסת טרמפ עם מיזוג", פניתי לנערה בנימה של דאגה משועשעת.

הנערה הביטה בי בזוג עיניים חמות שעל דומותיהן חיבר המשורר הרנסאנסי פֶּטְרַארְקָה סוֹנֶט בלתי נשכח, וגם לאַפּוֹלִינֶר בן המאה הקודמת היה מה להגיד בנושא.

"הלך הטרמפ", המשכתי, ועל פניה העדינות של הגברת הצעירה רפרפה לרגע התעניינות אמיתית. היא כרכמה את גבותיה בזעף, הצביעה בידה על הסובארו המתרחקת בפרספקטיבה של שדרות רוטשילד, ומשפתיה המתוקות יצאו מילים המצטרפות לכדי שאלה עקרונית: "אתה מתכוון לזבל הזה?", סיננה, והוסיפה שמִצֵדָה, "הַ*** הזה (היא לא ביקשה סליחה על הביטוי) יכול ללכת קיבינימט".

הגיע קו 5. נכנסתי המום מחוסר ההלימה בין יופייה המלאכי של הנערה, הנדיר בעדינותו, ובין שפתה. קניתי לי כרטיס, נסעתי, והיא נותרה בתחנה.

הַעֲצָמָה נשית

היו צריכות לעבור שנים הרבה עד שהבנתי כי גיבורת הכתבה הראשונה שלי ב'טורבו' הייתה שייכת, כנראה, לסוג הבנות בעיר הגדולה שמחכות בתחנת אוטובוס רק כדי ליהנות מהצפצפות של נהגים חולפים ולהתעלם מהן, וכך לחזק את הערכתן העצמית ללא עזרת פסיכולוג או פסיכיאטר.

טיול הקיוסקים שלי

שנים מספר לאחר מכן, בתקופת הגאות של הירחון שבה הוא הדפיס ומכר מעל 20 אלף גיליונות – הייתה לי התנגשות חזיתית עם חברת סטימצקי ובעליה. התנגשות בלי נפגעים ובלי נזק, אך שווה בכל זאת את הדיווח הבא.

נפתח בכך שכעורך 'טורבו' היו לי כמה הרגלים, כמה התכתבויות בלי מעצורים, כסיסמת המדור שהיה לי אז, וגם כמה סודות עריכה. בין השאר, לא סמכתי על בעלי העסק, זוג די מפוקפק ולא אחראי, ובהתאם לחוסר האמונה בהם התרגלתי לבקר בעצמי בנקודות המכירה של הירחון כדי לשמוע פרטים על השיווק ולוודא שהכול תקין.

התעניינתי באילו קיוסקים חסרים גיליונות, ובאילו מהם נשארים גיליונות של 'טורבו' עד סוף החודש בגלל סיבות שונות ומשונות: המוכר קיבל בטעות מנה כפולה של גיליונות, או שכח לפתוח את חבילת המגזינים שהגיעה אליו ולא הציע את 'טורבו' למכירה, או תחב את העותקים למדף אחורי.

יום אחד, במסגרת התחקיר הנ"ל, הגעתי לחנות סטימצקי ברחוב דיזנגוף. אני נכנס, מציץ במדפים של כתבי העת – ומגלה ש'טורבו' איננו. היעדרותו של הירחון הייתה מוזרה משום שהייתה זו תחילת החודש, ממש ימים ספורים אחרי הדפסתו של הגיליון החדש.

אני פונה למוכרת: "אזלו כל הגיליונות של 'טורבו'? הכול נמכר?", תמהתי.

המוכרת: "'טורבו'? אין לנו ירחון כזה".

אני: "אבל 'טורבו' תמיד היה אצלכם, מה קרה?"

הגברת: "מר סטימצקי החליט שהרשת לא תשווק את הירחון הזה יותר".

אני: "מה הסיבה? מה קרה? זה מעניין אותי כעורך המגזין הזה".

המוכרת מושכת בכתפיה. "אין לי מושג", הפטירה.

סתימה-צְקִי

כדי לברר מדוע נסתמו השערים בפני הירחון שלי, לא נותרה לי ברירה אלא לפנות לבעל הבית, מר סטימצקי בכבודו ובעצמו. הזמנתי פגישה דרך מזכירתו והתיישבתי מול האיש.

– "מה הסיבה", שאלתי, "שהחלטת לא לשווק בסניפים שלך את ירחון הרכב 'טורבו'?"

– "הסיבה פשוטה", ענה גביר הנייר. "הירחון הזה הוא תת-רמה, ואנחנו, בהתאם לעקרונותינו, מקפידים על הטעם הטוב של המוצרים שאנחנו מוכרים ברשת".

אני: "יש לך איזו סיבה קונקרטית? מצאת בירחון משהו שלא מוצא חן בעיניך? כתבה מסוימת? תצלום כלשהו? על איזו תת-רמה אתה מדבר? האם קראת את 'טורבו' בעצמך? כי נשמע לי שהולכת שולל על ידי אויבינו, שהמגזין שלהם, המתחרה בנו, נמצא אצלך על המדפים למרות שהוא לא ירחון עצמאי אלא פרסומון בהסוואה".

לנאום ההגנה הלוהב שלי הקשיב מר סטימצקי בארשת משועממת.

"תראה אולי בעצמך את ההבדל", הצעתי לבסוף, מואס באדישותו – והנחתי על השולחן את הגיליון של המתחרים, הריק מתוכן מעניין, ואת גיליון 'טורבו' מס' 50. זה הגיליון ההיסטורי שעל השער שלו כתבתי בחוצפה "הגיליון הכי טוב".

"אני משאיר לך את שניהם", אמרתי לסטימצקי בנימת מיאוס קלה. "תקרא אותם, ותוכל להשוות בין הרמה המקצועית והגרפית של 'טורבו' שלנו ושל המתחרים, שאותם אתה כן משווק. אני מצפה שתשנה את החלטתך התמוהה והפוגעת", סיכמתי והלכתי.

הגירוש שווה כמה גרושים

ודאי שהתייעצתי עם עורך הדין מיבי מוזר, שהכרתי אז, אם הכתרתו של 'טורבו' בכינוי "ירחון תת-רמה" וגירושו הברוטלי של המגזין מהחנויות הם בגדר דיבה או לא.

"דיבה ועוד איך", ענה עורך הדין הממולח, אך לא הייתה עילה לפנות לבית משפט משום שזמן קצר אחרי הפגישה עם סטימצקי התקשרה אליי מזכירתו.

הפאתוס ושִברו

"שלום מר אטלר", דקלמה מזכירתו של מר סטימצקי. "הַרשה לי למסור לך באופן רשמי שהבוס שלנו, מר סטימצקי, קרא את 'טורבו' שלכם, התרשם לטובה, והחליט להחזיר מיד את הירחון לעמדות המכירה בכל חנויות הרשת. מר סטימצקי גם מאחל לכם הצלחה", הודיעה לי הגברת באותה תרועה כבושה של פאתוס חגיגי אשר בה בישרו פרשנים ישראלים מהבית הלבן את פרטיו של הסכם השלום עם הפלשתינים שנולד באוסלו.

"מסרי נא למר סטימצקי", עניתי לגברת, "שאינני מקבל את כניעתו. אִמרי לכבודו שנמאס לי ממנו עד זרא, ושאם הוא מתעקש לגרום לי נחת הוא יכול לעשות את זה בדרך פשוטה – ללכת לעזאזל עם כל הרשת שלו, יחד עם הספרים, העיתונים והממתקים. החלטתי באופן עקרוני שלאחד כמו מר סטימצקי לא מגיע לשווק את 'טורבו'", אמרתי את זה בסגנון של הנערה מתחנת האוטובוס, וגם אני לא ביקשתי סליחה על הביטויים.

"אתה מדבר ברצינות?", הזדעזעה הגברת. "אף אחד מהלקוחות שלנו, בכל תולדות החברה, עוד לא ויתר על הכבוד להימכר אצלנו", הופתעה.

"אז אני גאה להיות הראשון", אמרתי, ושפופרת הטלפון חזרה לבסיסה.

סוד הגבורה

מאז שיחה זו חלפו שנים, והרשת של מר סטימצקי, זו "בעלת הרמה", נקלעה לקשיים עסקיים ועומדת לעבור לידיים זרות.

אם מר סטימצקי סקרן עדיין מדוע הדפתי את הצעתו, הנה סוד העניין: ויתרתי על החזרתו של ירחון 'טורבו' למדפים המפוארים של סטימצקי לא בגלל כבודי הפגוע – אלא משום שזמן קצרצר אחרי השיחה איתו עזבתי את כיסא העורך של המגזין יחד עם כל הצוות, כדי לערוך את 'קוואטרו'.

ומרגע זה, שיווקו של 'טורבו' חדל לעניין אותי.

Giulia Super 3 Giulia Super 6 mot Giulia Super 5 Giulia Super 7

מרובעת רק מבחוץ: אין לי מושג איך זה קרה, אך בין כל האלפות שהיו לי – דווקא ג'וליה סוּפֶּר (בתצלום) לא נחתה מעולם בביתי. ג'וליות כאלה היו לידידיי דאז עמוס ארבל וגבי גזית, אך לי לא הייתה. וחבל, כי הבנתי מאוחר מדי שדווקא משפחתית זו, התמימה למראה – היא האלפא היחידה שאינה מייצגת פוזה בורגנית אלגנטית. כי ג'וליה הוותיקה היא אנטיתזה לקוֹקֶטֶרְיָה האלפיסטית. היא מרובעת כמו חבילה ומזלזלת בחוקי האווירודינמיקה, אך בתמורה מציעה סגנון משלה, שלא היה דומה לאף רכב בזמנה ואילך.

במיוחד כשהיא מופיעה בגרסת on steroids (בתצלומים), שבה היא מצוידת בכלוב בטיחות, דיפרנציאל ננעל, מנוע 2.0 ליטרים ושני גלי זיזים – בדיוק כמו באלפא GTV שלי, רק בהספק של 160 כ"ס. ג'וליה זו יושבת על צמיגי טויו R888 כמו הונדה CRX שלי, אלא שלעומת האיטלקייה, היפנית שלי נראית כצעצוע.

הייתי מת להוסיף את ג'וליה לאוסף הביתי שלי, אך בדרך אליה ניצב מכשול של 30 אלף אירו. כאילו סבתא ג'וליה, שנולדה ב-1973, שווה פורשה 911 בגרסת 964, שאף היא מושכת את תיאבונו של הקשיש המורשה. אגב, למכר שלי, ראובן זומר, יש ג'וליה on steroids כזו סמוך לתל-אביב, ואני חש משהו סמוך לקנאה

טיפ טיפה

אני זוכר את הביקור הראשון שלי במערכת 'טורבו', שהתקיים זמן מה לפני שהתחלתי לכתוב שם את כתבותיי, לבצע מבחני דרכים, לדווח מתערוכות רכב, לצלם וכו'.

אז לפני כל זה הגעתי לביקור היכרות במערכת 'טורבו', שהייתה ממוקמת בקומה שנייה של בניין מגורים תמים במרכז תל-אביב. אני נכנס ורואה צוות עייף אחרי לילה ללא שינה, עָמֵל על חיבור מחירון רכב עדכני כביכול, מעשנים סיגריות בשרשרת, מבצעים תחקירים טלפוניים אצל סוחרי משומשות, מתווכחים ביניהם על הנתונים וכמעט נופלים מהכיסאות מרוב תשישות.

"תעזבו את השטויות", אני אומר, והם כעסו על הזלזול שלי בעבודתם הסיזיפית, ולימדו אותי שלמגזין רכב רציני אין זכות קיום בלי מחירון משלו.

"לא זלזלתי, חס וחלילה", התנצלתי, "אלא באתי להציע לכם תרגיל פשוט ומועיל: במקום לעבוד בפרך ימים ולילות על מחירון הרכב של 'טורבו', קחו שני מחירונים מקומיים, זה של לוי יצחק וזה של המתחרה שלו, מר אפרים מוהר, רִשמו את התמחור של שניהם לגבי דגם מסוים – ואז חַשבו את הממוצע. אם לוי יצחק אומר שמכונית X שווה 35 אלף שקלים והשני קובע ששווייה הוא 30 אלף שקלים, רִשמו במחירון של 'טורבו' סכום של 32.5 אלף שקלים ושלום על ישראל. רק אם יש לכם חולשה לדגם מסוים, בצעו הקפצת מחיר עדינה", הוספתי, וההצעה שלי התקבלה.

ומאז, מגזין 'טורבו' ז"ל עבר מהפך, ובזכות החידוש שהבאתי למערכת, אֶת העבודה על המחירון הייתה יכולה לעשות מזכירת העיתון, חמושה במחשבון פשוט.

אחר כך 'טורבו' עבר עוד מהפך כאשר התמניתי כעורכו, מה שלא יזמתי. אלו מחבריי שעזבו את 'טורבו' פתחו ירחון מתחרה עם מחירון משלהם – שהתבסס על אותו רעיון שלי שנולד ב'טורבו' והמשכתי ליישמו. לא עמדתי בפיתוי: שלפתי עשר דוגמאות מתוך מחירון הרכב שפרסמו המתחרים, והלשנתי במאמרי על שיטה זו, "המכוערת אשכרה!", שהם נוקטים.

בענף הרכב פרצה שערורייה. "לצערי, אינני יפה נפש", הסברתי לעמיתיי הראל ברוידא ואוהד פרנס.

שואלים את אדוארד

שפרה שניצלר: אנו זוג פנסיונרים שזקוקים להמלצתך. אנו מחפשים רכב שישמש אותנו לנסיעות בעיר, אך מדי פעם גם לנסיעות בינעירוניות לירושלים, לצפון ואף לאילת. חשבנו (וכאן המכתב נקטע, א"א)

תשובה: לא התקשרתי אליכם לברר על אילו דגמים חשבתם במכתב שנקטע, משום שבמקרה נפלתם על יום שבו אני ממליץ בחום על סקודה רוּמְסְטֶר. מכונית זו, העונה על ציפיותיכם ועוד נוחה וחסכונית, לא זכתה בארצנו להערכה הראויה לה.

אביחי: אני מתחתן בקרוב ואנחנו רוצים לקנות רכב, אולי אפילו השבוע. התקציב שלנו הוא כ-50 אלף שקלים. אנחנו רוצים רכב אוטומטי ובטיחותי ככל שאפשר. אילו אפשרויות טובות יש לנו, ומהם היתרונות והחסרונות שיש בכל דגם? שכחתי להוסיף: אנחנו מחפשים רכב בן משהו כמו שלוש (או חדש, אם יש משהו שעומד בתקציב). עיקר השימוש בו יהיה נסיעות לירושלים פעמיים-שלוש בשבוע מגבעת-שמואל.

תשובה: בשוק יש לא מעט מכוניות שמתאימות לזוג צעיר המעוניין לא רק בשינוע מכני, אלא גם ליהנות קצת מהנהיגה. בין המועמדות הרבות אני ממליץ לכם על סקודה רומסטר, מכונית נוחה, בטיחותית, אמינה וחסכונית. זוהי גם הסקודה היחידה שניחנה בחזות בלתי שגרתית – מסגרת מחמיאה לזוג צעיר.

אסף פרנקל שלח תפריט של חברת allstar המשווקת מיישרי זרם שמתאימים להטענת מצברים במכוניות. "לזה התכוונת?", שואל אסף.

תשובה: באתר הרשמי של חברת allstar מופיעים עשרות דגמים של מיישרי זרם – רובם ככולם מיועדים לשימוש במוסכים ויקרים בהתאם. אך לקראת סוף התפריט מוצגים מיישרי זרם המתאימים לשימוש ביתי, בדיוק כמו אלה שחלק מהקוראים חיפש בשוק ולא מצא. כך למשל, ב-269 שקלים אפשר לקנות מַטען למצבר המספק 7 אמפר להטענת מצברי 12 וולט. מומלץ.

קייאק לאהבה ישנה

אין מצב שהפגישה המקרית עם יאנק, חברי מלפני שבעה עשורי שנים, מפגש שקרה בצהרי 22 ביולי 2014 – הייתה רק טעות בזיהוי. מונולוג בזמן אמת

צרפתים רבים עמדו בשולי הכביש עם דגלים וצעקות עידוד, כאשר מרוץ האופניים המסורתי 'טור דה פראנס' חלף על פניהם. המעודדים השתוללו, קפצו, ולעתים אף הפילו מרוב התלהבות רוכב או שניים. ורק אנוכי, אי-שם רחוק בביתו, קפאתי על מקומי, המום.

לא הצלחתי לשכנע את עצמי שהייתה זו רק טעות אופטית שנפלה עליי בפרק הכי דרמטי של המרוץ, כלומר – בקטע הלחימה של הרוכבים נגד הרי הפירנאים. 124 קילומטרים שהם כ-124 שערי גיהנום, ולוּ רק בשל שלוש העליות התלולות, אשר מותחות את הסיבולת האנושית עד שהיא הופכת סיב דקיק, מופשט, על-פיזי כבר.

רקיע שכולו תכלת

וידוי 1: נצמדתי לתמונות של טור דה פראנס כדי לצפות בשמיים הצרפתיים שמעל האלפים והפירנאים, הנקיים משובלי טילים. במקום לחפש היגיון בדבריהם של פרשני המלחמה, ובמקום לספור איתם את הנופלים בצער הולך וכוסס – בחרתי לעקוב אחר רוברט מייקה, כפרי פולני פשוט אשר באופן בלתי מובן הצליח לפרוץ אל צמרת רוכבי האופניים המהוללים – וניצח.

צפייה אקטיבית

וידוי 2: הקשיש שבי עוד לא איבד את האמונה שנוכחותו ותמיכתו מול מסך הטלוויזיה משפיעות מרחוק על התוצאות.

ולזקן יש הוכחות המצביעות שכך אירע בהזדמנויות לא מעטות.

kajaki Tour de France

פתאום באמצע הפירנאים

והנה, בדיוק כאשר רוברט מייקה סָעַר באופניו סנטימטרים ספורים מפניהם של המעודדים – אני, בביתי התל-אביבי, קפצתי מהכיסא וצעקתי "יאנק!". ולפני שהמסרטה התרחקה וחבר הילדות שלי, העומד בקהל, נהדף אל מחוץ לפריים, הוספתי, מרוב התרגשות, עוד מילה פולנית גסה במקצת, כמקובל בשפה זו.

הפחדתי את כלבי בהתפרצות הקולנית, שהתחוללה כאשר המסרטה המורכבת על אופנוע התעכבה – לחלקיק שנייה אמנם, אך במהירות איטית, בסטופ-פריים כמעט – על פניו של נער בלונדיני רזה העומד בצד הכביש עם דגל אדום-לבן.

לא היה לי ספק שזהו יאנק, מנהיג קבוצת הנערים הפולנים שאליהם הצטרפתי לאחר בריחתי מהגטו, לקראת סוף סתיו 1942.

מפגש פתאומי זה עם יאנק, חבר מהעבר, התניע בראשי מבזק של זיכרונות וגלגל את סרט חיי לאחור. וכך, ללא התרעה, ממש לקראת שקיעת הביוגרפיה שלי – המתקרבת כַּדין, אם זה מוצא חן בעיניי אם לאו – קיבלתי הזדמנות לפגוש שוב את חברי מתקופת חיי בצד הארי של ורשה.

שמחתי בכל מאודה של רוחי לראות שוב את יאנק, נער פולני חייכן שממנו למדתי, מאחורי גבו, מבלי שיידע, את גינוני ההתנהגות של נער נוצרי טיפוסי – מנימוסים ועד גסויות, מצליל המילים ועד שפת הגוף. גינונים קטנים שעזרו לי לשרוד.

קללת שני הגלגלים

בימים ההם יאנק אהב אופניים, וזו הייתה הסיבה שהוא נכנע לפיתוי וסחב ממישהו איזה זוג. כתוצאה מפזיזותו זו, המשטרה הפולנית הכחולה התבייתה על החבורה שלנו והחלה להתעניין בה: במה אנו עסוקים לפרנסתנו, מדוע אנו לא גרים עם ההורים, ואיך זה שאנחנו לא הולכים לבית הספר כמו נערים פולנים נורמטיביים.

לא עזר שיאנק החזיר את האופניים הגנובים והתנצל בפני בעליהם. השוטר השכונתי החל לחקור בנפרד כל אחד מאיתנו כ"מעשה חינוכי", כפי שהסביר, ורק אני לא הסכמתי להיפגש איתו, בשל הפחד שהוא יגלה כי אינני פולני נוצרי כמוצהר בתעודת הלידה.

כנראה צדקתי, כי תחקיר שהתפרסם השבוע בעיתון פולני נחשב חושף כי בתקופת הכיבוש הנאצי, חלק מהשוטרים הפולנים שיתפו פעולה עם הגרמנים בתפיסת יהודים שברחו מהגטו. שוטרים אלה היו "כלבים על יהודים" – כפי שניסחה זאת כותרת הכתבה.

 וודקה, סיגריות ורוח הקודש

עד פרשת האופניים של יאנק והתנתקותי מהחבורה, התנהגתי ונראיתי כמו נער פולני שובב השייך לכנופיה שכונתית. הייתי מעשן איתם בסתר, עובד עם חבריי בניקוי חצרות, עוזר למוכרי ירקות בשוק, מוכר סיגריות ברחבי העיר ומספק וודקה מזויפת למסעדות.

אחרי כמה חודשים של פרנסות זעירות התקדמנו והתחלנו לעבוד, בהתלהבות ובמרץ, אצל אנשי המחתרת הפולנית כשליחי חבילות, כספים ונשק – עד שגילינו בתדהמה שמדובר למעשה באנשי עולם תחתון מסוכנים שרק מתחזים לפרטיזנים פטריוטים.

מאוכזבים ומבוהלים, ברחנו מפושעים אלה למקום בטוח: אל כנסייה בצד השני של ורשה, שבה הועסקנו כ'מיניסטרנטים', כלומר עוזרי כומר.

ונער קטן נוהג בַּזמן

כעת ואילך, התרחקתי שנות אור מהאני של סתיו 43' ומהאני של אביב 44', וגם מהאני שהייתי אחר כך, בעשרות השנים שעברו – והייתי למישהו שהזדקן כהוגן, ומגלה בקצה דרכו שרק יאנק לא השתנה.

הזמן וצבאותיו, כלומר השנים, לא עשו עליו רושם, וחבריו לא עזבו אותו לעולם טוב יותר. יאנק נותר צעיר בלונדיני רזה כשהיה, כפי שהכרתי אותו וכפי שראיתיו שוב שלשום, עומד ככה סתם בשולי הכביש הצרפתי ומעודד את רוכבי הטור דה פראנס.

יהודי פול טיים ג'וב

הגיעה העת לגלות ליאנק כי אז, בצד הארי של ורשה הכבושה, הייתי יהודי 24 שעות ביממה. הייתי יהודי גם כאשר אנו, לבושי כותנות לבנות ופעמונים בידינו, עזרנו לכומר לערוך בכנסייה את המיסה הקדושה. שרנו איתו בלטינית, ונהנינו מהיין שהכומר שמר בארונו.

הגיעה גם העת להתוודות בפני יאנק שכדי להסתיר את סוד יהדותי ברחובות השמורים לגויים, נאלצתי לעטות על עצמי פנים שמחות גם באותם שישה שבועות נוראים אשר במהלכם, מצִדה השני של חומת הגטו – שָם אבא שלי נשאר – הגרמנים היו מחסלים את המרד היהודי, שורפים בית אחר בית, יורים בכל יהודי חי, ומעל גגות ורשה עמדו עננים של עשן.

זה היה לפני 72 שנה בדיוק.

"היהודונים לוחמים בנאצים", אמרו חבריי בנימה דקה של הערכה, ורק אני שתקתי.

חתירה סולו

שמע, יאנק, את הסיפור.

כדי להתרחק מהחבורה ומהשוטר החטטן, עזבתי בריצה את מרכז ורשה, בודד שוב, כפי שהייתי לפני שהכרנו. ירדתי אל השביל הארוך המלווה את נהר הוויסלה, שחוצה את העיר. למטה, סמוך לברזלי גשר קֶרְבֶּדְזָ'ה ההרואי הוותיק, שראה כבר כמה מלחמות, חנו על המים כמה קייאקים צבעוניים, שנראו כשייכים לחיים מאושרים, וסמוך אליהם, בין השיחים, עמד צריף עץ מוזנח למדי, שממנו יצא גבר מבוגר והציע לי עבודה.

"לחתור בקייאק ניסית פעם?", התעניין האיש.

"בטח", שיקרתי, וזכיתי בג'וב ובלינה.

היה זה עסק קטן להשכרת קייאקים. הלקוחות, רובם זוגות צעירים שרצו להתבודד באי החולי הקרוב, שילמו לפי שעות. תפקידי היה למסור להם קייאקים או מפרשיות קטנות, שהכנתי ביסודיות: גרפתי מהם מים שהצטברו על רצפתם, וניקיתי את דופנותיהם עשויות הדיקט מאצות שדבקו בהן.

אשת הבוס, רֶגִינָה, ישבה עם הקופה תחת מטרייה על יד שולחן קטן, ומר זָוואדָה, בעלה, היה עסוק בתיקון הקייאקים ובצביעתם.

עבדתי אצלם כחודשיים, עד שהלקוחות חדלו לבוא. כמו כל תושבי ורשה, הם הריחו את סוף הכיבוש הנאצי. הצבא האדום התקרב כבר בתִרְעוֹשֶת תותחים רציפה, ובעיר נפוצו שמועות שהמחתרת הפולנית עומדת לפתוח במרד שתכנן השלטון הפולני הגולה בלונדון.

וכאשר המרד אכן פרץ – כשנה ושלושה חודשים אחרי המרד היהודי בגטו – עזבתי את זוואדה, שניסה לעצור אותי. "מה שלא יקרה", ביקש, "אל תשכח שאנו מוכנים לאמץ אותך".

לחצתי את ידיהם של בני הזוג ורצתי לרחוב קְרוֹכְמַלְנָה, אל אמא ואחותי. הסכמנו שמוכרחים לברוח מהעיר, כי כולם היו עוזבים את בתיהם עם ילקוטים מאולתרים מבד כלשהו.

*

מיהרנו – אמא, אחותי אירנה ואני – במורד הרחובות לעבר הוויסלה. המורדים, המחזיקים בנשק, רצו בטירוף לכיוון היריות, והגרמנים שראיתי לא התערבו, כאילו המרד אינו מעִניינם. הם חלפו על ידינו באופנועים כבדים, צבועים צהוב, עם מכונות ירייה המורכבות על סירות צד.

הגענו לגשר, זה שבקרבתו עבדתי אצל זוואדה. יחד עם ההמון הפולני הבורח, בצפיפות ובצעקות, עברנו את הגשר עד סופו כמעט – עד שאמא אמרה שהיא שכחה בדירה תיק עם כל הדברים הכי יקרים לה: תצלומים, טבעת, תעודת הלידה של אירנה, קֶנְקָארְטָה (תעודת זהות) וקצת כסף.

חזרנו. הפעם, נאלצנו ללכת נגד תנועת ההמון אחוז הפאניקה. הרחובות כבר לא היו אותם רחובות שעברנו בהם לפני שעה קלה. המורדים, יחד עם אזרחים, הספיקו כבר לבנות בריקדות באמצעות כלי בית, ארונות, שולחנות, מיטות, מזרנים ופחי זבל. הם גם עקרו אבנים כבדות מהמדרכות וחיזקו איתן את הבריקדות, שתפקידן היה לעצור את המשוריינים של הוורמאכט.

מצאנו את התיק על השולחן והתקרבנו שוב לגשר – אך הפעם, האנשים עמדו לפניו ופחדו לחצות אותו; אמרו שהגרמנים מלכדו את הגשר הוותיק בחומר נפץ כדי שהטנקים הרוסיים לא יוכלו להיכנס דרכו לוורשה, ושכל רגע הוא עומד להתפוצץ.

*

"זהו זה", החליטה אמי. "אין מנוס, חוזרים הביתה", אמרה. אך אני לא הסכמתי. "בואו איתי", ביקשתי, והובלתי את אמא ואת אחותי אל החוף של זוואדה. והתאכזבתי: על גדות הנהר לא נותר אף קייאק, והסימן היחידי לַעָבָר היה המטרייה של רגינה, שהייתה זרוקה על האדמה.

"כאן עבדתי וגרתי", הסברתי להן, והן הביטו בסקרנות על הצריף הרעוע, שנראה כאילו טבע פעם והתייבש. נכנסנו לתוכו. בפינה עמדה עדיין המיטה שלי, וכלי העבודה של זוואדה נשענו עדיין אל הקיר. על המָגְבִּיהַ, העשוי משני זוגות רגלי עץ, היה מונח קייאק מוכן לצביעה. השארתי לזוואדה פתק ש"לקחתי את הקייאק במקום השכר האחרון, שלא הספקתי לאסוף", הרמנו את הקייאק ודחפנו אותו אל המים. חיפשתי אחר המשוטים, אך מצאתי רק משוט אחד שבור. נאלצנו להסתפק בו.

התיישבנו בקייאק – אירנה מקדימה, אמא אחריה ואני רכוב על זנב הקייאק, יושב עליו כמו על סוס, עם שתי רגליים במים. התחלנו לשוט בוויסלה, כשאני חותר בכל כוחי בחצי המשוט כמו בסירה קנדית: פעמיים-שלוש קדימה וקונטרה זהירה, כי הקייאק המנייאק, המיועד לכוח חתירה משני הצדדים – רצה לבצע סיבוב במקום.

שמש של אחר צהריים הרקידה את זהרוריה במים, ואנו הפלגנו במה שנראה כמו שיט תענוגות משפחתי. אמא ואירנה ישבו תחת המטרייה של רגינה, שהייתה בצבעי אדום-לבן כמו הדגלים של המורדים הפולנים, ואני, שהתעייפתי מהחתירה, הנחתי לקייאק להיכנע לזרם הוויסלה, שמשך אותנו להיכן שרצה.

והוא רצה שנתרחק מוורשה בכמה קילומטרים. מצאנו עצמנו הרחק מהעיר ומהמרד, באזור כפרי, שבו הוויסלה היה חלק מנוף פסטורלי אשכרה.

*

כאשר קרבנו לחוף הערתי בחיוך ש"אנו נראים כמו בטיול נינוח". משום מה הוספתי בטיפשות שלוּ אבא היה איתנו עכשיו, הוא היה מתיישב כמוני על הקייאק, אלא שעל חרטומו ולא על זנבו, גם הוא כמו רוכב על סוס, נעליו בתוך המים.

אמרתי את זה ואמא ואירנה שתקו, כאילו לא אמרתי דבר. ואני שמחתי שהן יושבות בגבן אליי ולא רואות שמעיניי זולגות דמעות, לראשונה בחיי וכנראה גם לאחרונה.

הגענו למקום שבו הוויסלה נטה שמאלה. על שפת הנהר ישבו שני דייגים עם חכות והביטו בנו בסקרנות.

– "אתם מכירים מישהו", שאלתי אותם, "שרוצה לקנות את הסירה שלנו?"

– "כמה אתם רוצים עליה?", התעניינו הגויים, ואני מכרתי להם את הקייאק של זוואדה בעשרה זלוטי.

לקחנו את המטרייה של רגינה והלכנו לכיוון הכפר הפולני הקרוב, אשר נקרא ועודו קרוי 'סְטָארָה מִילוֹסְנָה', כלומר אהבה ישנה.

SONY DSC Dodina 3. Purim in the getto (1)

דמעות של אמת: בזמן הצילומים של סִרטי 'שועל הכסף של פליציה ט" התקשינו להאמין שהילד הפולני אוסקר פְּלָזֶבְסְקִי, שאינו שחקן אלא תלמיד כיתה ה' שאבישי הדרי גילה בבית יתומים בלודז' – נכנס בקלות לתפקיד הגיבור הראשי. אוסקר בכה בדמעות של אמת כאשר ראה מחלון דירתנו בגטו את עצמו מופיע למטה, על המדרכה, ושר שלאגר קברטי כדי לקבל מטבעות שנזרקו אליו לרחוב. עברו ימים ועוד ימים והזמר הקטן נחלש, איבד את קולו ולא עמד על רגליו, עד ששוטרי היודנראט הרימו את גופתו והלכו.

נאלצתי לומר לו: "אוסקר, די, אל תבכה, זה סתם תסריט שכתבתי. תחייך, חבוב, זו לא אמת", שיקרתי.
אך אני עצמי הייתי נרגש לראות על פרק ידו של אוסקר את שעון ה'צִימָה' הישן, שקיבלתי מאבא כאשר עזבתי את הגטו

טיפ טיפה

כפי שסיפרנו כבר, ההפקה של סֵרטי 'שועל הכסף של פליציה ט" נעצרה עקב מעלליו של המפיק מלודז', יאצק גוויזדאווה. מוזר שהספונסר של הסרט, 'המכון הפולני הממלכתי לקולנוע', השוכן בוורשה, אינו ממהר לדרוש מהמפיק הסבר לאן נעלם הכסף. המכון לא תובע מגוויזדאווה שיסביר מדוע הוא לא שילם לשחקנים, לאנשי צוות ההפקה, לספקים וכך הלאה. אמנם המכון מאיים זה כבר שנתיים לפתוח בהליכים משפטיים נגד גוויזדאווה – אך אינו נוקט שום פעולה ממשית נגד המפיק הנוכל.

לא הצלחתי לקבל מגוויזדאווה את חומר הצילום המקורי ועל כן השתמשתי בהעתקי עבודה, רובם בשחור-לבן – ומהם יצרתי, יחד עם הבן שלי, קולנוען מתחיל, את 'גרסת הבמאי' של הסרט, בת שעה וחצי, שערכנו במשך כמה חודשים.

אם אצליח להקרין את סרטי (בגרסת הבמאי) בסינמטק התל-אביבי או במקום אחר, הצופים שעקבו אחר נפתוליו של הסרט יגלו מיד שפרשת הקייאקים, שאותה אני מספר כאן, במדור הנוכחי – לא נכנסה לתסריט הסרט ולא צולמה.

נשאר לי רק להתנצל שלא הצלחתי לגייס בנפשי כוח כדי לשחזר את סיפור הקייאקים באתר ההסרטה.

שואלים את אדוארד

ד"א: תמיד עניין אותי למה לא מייצרים רכב שגלגלי הפנייה שלו יהיו אחוריים, כמו במלגזה. הבנתי שלמלגזה יש פניות חדות מאוד ויכולת תמרון טובה יותר לעתים מרכב. כמו כן, איך זה יכול להשפיע על יציבות הרכב מבחינת תת/יתר היגוי?

תשובה: יצרני הרכב ערכו מינֵי ניסיונות עם הגלגלים. ב-מ-וו איסֶטָה צוידה בגלגלים אחוריים צמודים זה לזה, ל-Reliant ראבּיק היה גלגל קדמי בודד, ומורגן (המרתקת) מיוצרת עדיין עם גלגל אחורי בודד – אך כל המשחקים הללו ודומיהם לא שימחו את אחיזת הכביש.

נתנאל: ברשותי פורד פוקוס 2004 בעלת מערכת גז שקניתי לפני כארבע שנים. לאחרונה, כאשר הרכב עומד במקום או נוסע במהירות נמוכה (בקיצור, בטורים נמוכים) – המנוע רועד בפעימות שכאלו. התופעה קיימת זמן רב, אולי מאז הקנייה, אך לאחרונה התגברה. זה קורה גם כשהרכב על גז וגם על דלק.

במוסך אחד אמרו שזה ידוע אצל פוקוס. במוסך אחר אמרו שאולי באשמת הגז. במוסך של גז אמרו – אולי באשמת המצתים… יש לך מושג על מה זה יכול להעיד?

תשובה: אחרי הוספת מערכת הגז המנוע עובד בחום גבוה מהרגיל, מה שדורש החלפה תדירה יותר של מצתים וחוטי הצתה. בנוסף, כאשר המנוע רועד מומלץ להציץ במצב השסתומים.

עידו לוי: ברשותי הונדה סטרים שנת 2001 שבעה מקומות. הרכב נהדר ושמור. הבעיה היחידה: קשה מאוד להשיג לו חלפים. לדוגמה, בעקבות טסט הייתי צריך להחליף נאבה קדמית, ולקח לי שבועיים להשיג אותה מפירוק. היכן ניתן להשיג חלפים לרכב זה?

תשובה: חלקי רכב כמו נאבָּה אפשר לשפץ כפי שמשפצים גלגלי תנופה כפולי גוף. חלקים אחרים, שחברת 'המדביק' אינה מקבלת לשיפוץ – ניתן להשיג חדשים לגמרי בתפריט החלפים של דגמים אחרים של אותו יצרן.

ניתן גם לחפש את החלקים באתר המכירות האמריקני e-Bay. דגמי הונדה פופולריים למדי בארה"ב.

טיפול עצמי בטראומה

נראה שכוחות העולם התגייסו בצו 8 כדי למחוק את החיוך האחרון מפרצופו של הקשיש המורשה. למזלו של הזקן, נשארו איתו כוחות סוסים מכניים. כאלף כ"ס ועוד קצת

הכול השתנה במשך השנים, הרבה נמחק – ורק שתי דמויות מהעבר לא מפסיקות לאותת בחצר החשוכה של זיכרוני. אני רואה בהן את מוריי ורבותיי: הסופר האיטלקי קורציו מלפרטה, פילוסוף, לוחם מוסר וידען באמנות ששימש כתב צבאי במלחמת העולם השנייה; והסופר היהודי הדגול איזאק באבל, רב-סמל בגדוד הפרשים הבולשביקים, שלקח חלק בקרבות הצבא האדום נגד הפולנים בשנות ה-20 של המאה הקודמת.

אמנם שני מוריי ורבותיי אלו לא נפגשו מעולם, אך בכל זאת מקשרת ביניהם העובדה שגם באבל וגם מלפרטה, ברשימות שהם הביאו מהחזית, תיארו בצורה מזעזעת את גורלם הטרגי, את ייסוריהם, את פציעותיהם ואת מותם של הסוסים ששירתו את בני האדם במלחמות המאה ה-20.

מלפרטה ובאבל היו מסוגלים לראות גוויות בני אדם – אך התקשו לעמוד בחיזיון של גופות סוסים שרוטשו במלחמות לא-להם.

הגיהנום שקפא

על דפי ספרו 'קאפוט' מתאר מלפרטה את דרמת הסוסים שגויסו למלחמה האכזרית כדי לסחוב את תותחי הצבא הרוסי הלוחם בחזית הפינית. ואז, לפני מעל חמישים שנה, כאשר נתקלתי לראשונה בפרוזה של מלפרטה, גיליתי את תיאוריו מְסַמְרֵי הנפש – והבנתי שהם חזקים יותר מהגיהנום של דאנטה ומסרטי הקולנוע המפחידים ביותר.

כמו הסיפור על אגם לאדוֹגָה, על השרפה הענקית שפרצה ביער הסמוך אליו, על הלחימה המטורפת בתוך העשן הסמיך ועל בריחת מאות סוסים אחוזי פאניקה שחיפשו הצלה מהאש במי האגם. חלק מסוסים אלו מצאו את מותם עוד בדרך לאגם, ביער הבוער, ורבים מהם נפלו מהפגזים ומכדורי הרובים שהחיילים הפינים ירו אל תוך האש והעשן.

אני מספר את מלפרטה במילים שלי משום שאינני מרהיב לתרגם את המקור המזעזע, שיישאר בזיכרוני לתמיד. במיוחד הקטע שבו עדר הסוסים, רועדים מקור ומפחד, מוצא את עצמו על שפת האגם – לכוד בין מצולות המים שלפניו ובין קיר האש שמאחוריו. חלקם קפצו לאגם העמוק וניסו נואשות להעלות את ראשם מעל המים, ואחרים, מוצלפים בידי להבות האש, נעמדו לפני המים על רגליהם האחוריות, צונפים בבהלה ובוטשים בפרסותיהם, מבינים כי שום דרך הצלה לא מזומנת להם. ואז הפתיע אותם הכפור.

כי בלילה הגיעה רוח צפונית ממחוז מוּרְמאנְסְק, והייתה כמלאך שלפקודתו האדמה מתאבנת. שינויים בשיווי המשקל התרמי מסוגלים להפוך ימים, אגמים ונהרות לקרח טהור בן-רגע, וזה מה שקרה לאגם לאדוגה. נשיפת הקור הייתה כה עזה עד כי המים הקופאים השמיעו ויברציות קול של זכוכית מתנפצת.

למחרת, כאשר הגיעו לאגם הפטרולים הפיניים, פניהם מפויחים מהעשן, פוסעים בזהירות על אפר היער השרוף – נגלה לעיניהם מחזה בלהות: פני האגם נראו כעשויים שיש לבן ובתוכו היו נעוצים מאות ראשי סוסים, שנראו כאילו נערפו בגרזן של תליין. בעיניהם הפתוחות נותר עדיין רמץ מהאש הלבנה של האֵימה.

אחר כך הגיע החורף, ופני האגם לאדוגה היו אטומים ובוהקים כאילו קורצפו לכבוד משחק הוקי. ואז, בצהרי היום שאחרי הקרב, כאשר החורף הפיני האינסופי נשבר לרגע והשמיים שלחו אלומה מהוססת של אור, ירדו חייליו של הקולונל הפיני מ' אל האגם כדי להתיישב על ראשי הסוסים כפי שמתיישבים על סוסי עץ של קרוסלה.

ברשימתו, מתאר מלפרטה תמונה זו כאילו הייתה פרי דמיונו הפרוע של הצייר הפלמי מטורף-המכחול הרונימוס בּוֹש בן המאה ה-15. הרוח הנושבת בין שלדי העצים השרופים פיזמה אל הציור מוזיקה עצובה; ילדותית ובו-ובזמן קדמונית. תקליט הקרח היה מסתובב, והסוסים של קרוסלה מקברית זו דהרו לקצב המוזיקה. "הופה-לה!", צהלו החיילים.

biała grzywa

רעמה לבנה: במבחני הקבלה לאקדמיה בקולנוע בלודז' נשאלתי על ידי פרופסור יז'י מייז'ייבסקי, צייר וקולנוען שבחלוף השנים התיידדנו, מה הביא אותי ללמוד קולנוע. "למה באת ללודז', במקום להישאר באקדמיה לציור בקרקוב?", התעניין.

עניתי שגרמו לזה 40 הדקות של הסרט הצרפתי 'הרעמה הלבנה' (Crin-Blanc), יצירת מופת של הבמאי אלברט לאמוריס. "האם לפרט יותר?", שאלתי.

"אין צורך", ענה מייז'ייבסקי, ראש צוות הקבלה לאקדמיה לקולנוע. "גם אני אוהב את הסרט", אמר.

אחרי כמה ימים, שאלה אותי מישהי בזכות מה התקבלתי לאחד מ-12 המקומות באקדמיה, שעליהם התחרו 600 מועמדים. "התקבלתי בזכות סרט צרפתי קצר", עניתי. "סרט על אהבתו של הילד פאלקו לסוס גאה שחי בחופשי בלהקת סוסי בר. הילד לא הסכים שסוס אציל זה יילכד בידי ציידי סוסים, שעמדו למכור אותו".

לא סיפרתי לה שסוף הסרט, כולל הקריינות והמוזיקה המלווה את התמונות, יודע לסחוט דמעות גם מעיניהם של צופים קשוחים – עוצמה רגשית שאפשר להיווכח בה גם חצי מאה מאוחר יותר, דרך יוטיוב

הם יורים גם בכוחות סוס

היום, בנוהל המודרני של מלחמות שנות האלפיים ואילך, סוסים כבר לא נופלים במלחמות, ואת ירושת גורלם הטרגי קיבלו מהם המכוניות.

וכפי שהזדעזעתי יחד עם מלפרטה ובאבל על גורל הסוסים, חבל לי כעת על כל חתיכת פח מנוקבת ברסיסי טילים או בצרורות כדורים. גורלה המר של מכונית תמימה, שנשרפה או נמעכה ללא עוול בכפה, מעציב משום שהיא ידידתו ומשרתתו הנאמנה של האדם.

מיגונית של נייר

"לוּ בימים טרופים אלה לא היה לי מקום לשמור את מכוניתי, הייתי מסדר לה מיגונית", אמרתי לילד של השכנים, ולא לתפארת הגוזמה. הרי לא הייתי חש בנוח לברוח לממ"ד בעוד מכוניתי נותרת ברחוב ללא הגנה – חוץ מנוכחותו של דף נייר הנושא את תפילת הדרך, פתק ישן השמור בצדו הימני של הדשבורד, בתא הכפפות.

אני זוכר את המפיק חיים אויזמן, ראש מחלקת הדת בתחנת הטלוויזיה רוממה. איש צדיק זה, שלא היה דומה לרוממאים וכמו נפל ביניהם מפלנטה אחרת, חימש אותי בתפילה זו כאשר הלכתי למלחמת יום כיפור, ואני התרגלתי להעביר את הדף הקטן ממכונית למכונית.

אם ארוץ לבקר את ארבע בנותיי, המחכות לאבא בארץ רחוקה, אקח את התפילה איתי, כי על הבווארית היא עוד לא שמרה.

"אתה שומר על התפילה הזו?", היה שואל אותי המפיק שלי אויזמן, אשר במחלקתו ביימתי לא מעט סרטים קצרים, ואני נהגתי להקניט אותו בסיפור טיפשי שבדיתי מלבי. "בסיבובי ים המלח", סיפרתי לו, "כאשר מכוניתי מחליקה, אני ממלמל את מילות התפילה שנתת לי – 'יהִי רָצוֹן מִלּפָנֶיךָ ה' אֱלוהינוּ ואֱלוהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַצְעִידֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַדְרִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם, וְתַגִיעֵנוּ לִמְחוֹז חֶפְצֵנוּ לְחַיִּים וּלְשִּׂמְחָה וּלְשָּׁלוֹם ותחזירנו לביתנו לשלום', ואז מחווה צלב על החזה לכבודו של אלוהים אחר, שהכרתי לרגע אחרי בריחתי מהגטו", שיקרתי.

"א-קיש, גוי כמוך!", כעס עליי אויזמן אך חייך ביידיש.

חדר מוגן משלה

הבריחה לממ"ד תוך נטישת המכונית ברגעי סכנה לא מגיעה לידידת נפש זו, שהיא לא רק חפץ ניסיונות שלי באחזקה ובתרגילי הנהיגה אלא הרבה מעבר לכך. הרי היא מדברת איתי, מתנצלת אם הגזימה בשתיית דלק, ואני מבטיח לה שאחרי כל הבלגן אחליף נורות בפנסיה ל-Osram 100 ואט, ואפרק את בולמי הקוני שלה כדי להקשיחם, כלומר – אכוון אותם בחצי סיבוב.

"את חלק אינטגרלי מחיי", אני מזכיר לה. "חלל הפנים שלך הוא המקום היחידי שאני מרגיש בו בבית. אלייך אני בורח כדי לחשוב, כדי לרשום משהו בסתר וכדי לעשן".

ותאמר הפמיניסטית: החוצה!

אז נניח, באופן תיאורטי לגמרי, שאין לי מקום לשמור על מכוניתי בעונת הטילים, ואני נאלץ לסדר לה מיגונית עשוית בטון שצורתה וממדיה מאפשרים את אכסונה של אלפא. האם מעשה זה יגרום לכך שגברת עירית לינור, ההיא מגלי צה"ל, תצעק עליי בקולה הפמיניסטי ותאסור עליי להכניס את מכוניתי האהובה למרחב מוגן, כלומר – למיגונית שהכנתי?

האם בהסבר הלינורי המטופש אני אלמד שמכוניתי היא רק אביזר סטטוס המייצר CO2, שמכוניתי היא דבר שלילי הכרוך בסכנת נפשות והמפלט שלה רק פוגע בשלווה השכונתית? האם לינור זו תלמד אותי שמכוניתי היא חפץ לא ידידותי לסביבה, להבדיל מזוג רגליים בריאות או אופניים – אלא פריט עוין, דוחה ומפחיד ילדים?

רוע לב במסווה שנינות

אפשר לצפות מעירית לינור לדעה כזו על מכוניות, כי למדנו על דעתה כפי שסיפר עליה דליק ווליניץ, מאזין מושבע של גלי צה"ל. דליק אומר שלינור דרשה בתוכניתה לחוקק חוק האוסר להכניס כלבים למרחב מוגן משום שכלבים, לפי אותה גברת לינור, הם גדושי פשפשים, מסריחים, מלכלכים ומפחידים ילדים.

אין לי ספק כי ללינור, הדורשת מבעלי הכלבים להפקיר אותם לטילים, מגיעות מילים מסוימות מאוד. אך לא אכתוב אותן כאן בגלל שלוש סיבות: ראשית, בגלל כבוד הפונטים המודפסים; שנית, בגלל הג'נטלמניות הפולנית שלי כלפי המין היפה, גם כשהוא מכוער (נפשית) אשכרה; והסיבה השלישית שלא אכתוב מילה רעה על לינור היא רחמים. שהרי אולי לינור לא אוהבת כלבים משום שהיא יודעת שלכל כלב, אפילו עזוב ומורעב, יש זוג עיניים יפה משלה?

חוץ מזה, לרצף המילים בלועזית וביידיש שהייתי משתמש בו כדי להגדיר במחשבותיי את לינור ודומותיה – אין תרגום לעברית. בָּדוּק.

 שמעי נא, לינור, לב אזבסט עם מיקרופון

בהישמע הסירנות אני נכנס לממ"ד רק בגלל העובדה שבלעדיי, כלבי שייקה לא מוכן להיכנס לשם אף לדקה אחת. חוץ מזה דעי לך, עירית לינור, שבגללך מחוג הרדיו שלי, במכונית ובבית, לא יעצור עוד על התדר של גלי צה"ל.

*

הנה שני צילומים שנמצאו ברשת. מישהו זקוק לפרשנות נוספת?

 

טיפ טיפה

ההופעות של ירין שטרן, נהג מרוצים ישראלי צעיר, על הפודיום של תחרויות פורמולה 3 במסלולי יֶרֶז וסילברסטון, נפלו בין הכיסאות. הישגיו אינם מעניינים את כתבי התחבורה, העסוקים בהשבעת רצונם של אדוניהם היבואנים – ואינם כובשים גם את תשומת לבם של כתבי הספורט, שהספורט המוטורי אינו בראש מעייניהם.

וייתכן שהשתיקה לגבי ההתקדמות יוצאת הדופן של שטרן היא גם תוצאה של המצב הקריקטורלי אצלנו, שבו כתבי התחבורה שלנו, בלי בושה, נותנים לקוראיהם להבין שנהיגה ספורטיבית מקצועית היא לחם חוק שלהם, ורק שלהם. זוהי טענה תמוהה, שהרי לאף אחד מהקולגות שלי אין רכב חזק יותר ממשפחתית אוטומטית, וחלקם אף מסתדרים בלי שום רכב פרטי.

חוסר האמפתיה של המדיה לא מפריע לשטרן להמשיך ללכת בדרך שהתווה לעצמו. הוא החל באליפות קארטינג, בדיוק כמו אלופי פורמולה 1 נוכחיים כמו רוזברג, המילטון ופטל, וכמו אלו שבלטו על מסלולי הגרנד פרי בעבר כמו שומאכר וקוביצה. השתתפותו המוצלחת בפורמולה 3, ששטרן התברג אל הצמרת שלה בזכות הישגיו המרשימים, היא קרש קפיצה המאותת שהיעד של הבחור הישראלי הוא פורמולה 1.

אך גם בפורמולה 3 אין לזלזל, שהרי אין זו רק אליפות לצעירים שאפתנים אלא גם אקדמיה לטאלנטים. לצד הנהג הישראלי מתחרים נציגים מוכשרים ממדינות כמו איטליה, גרמניה, בריטניה וצרפת – כולן בעלות מסורת ארוכה בספורט המוטורי התחרותי. אנו, כמדינה שאין בה אפילו מסלול מרוצים בודד, יכולים לפחות להתגאות בהישגים של שטרן. שהרי עד עתה, אף נהג ישראלי לא זכה במעמד שאוחז בו שטרן הצעיר, שדגל ישראל קטן מתנוסס על סרבל המרוצים שלו בעומדו על הפודיום, בעוד צלילי 'התקווה' מתנגנים שוב במתחם המסלול.

אגב, טוראי ירין שטרן מצליח לשלב את השתתפותו בתחרויות עם שירות חובה בצה"ל. את המקום השלישי שבו זכה במסלול סילברסטון הוא הקדיש לחבריו ליחידה.

Stern et formula 3 Stern et Jerez

ירין שטרן: נהג מרוצים ישראלי מבטיח

שואלים את אדוארד

אברהם טל: יש לי לנצ'יה קאפא 2400 רגיל. הרכב מתניע בבוקר רגיל, אך אם נסעתי 10-20 דקות, הוא מסרב להתניע… רק אחרי ארבעה-חמישה ניסיונות ההתנעה מצליחה.

יש לציין כי אם נסעתי ואחרי כמה שעות צריך להתניע, אין בעיה. הבעיה היא שכעבור חצי שעה-שעה צריך כאמור לנסות ארבע-חמש פעמים.

תשובה: בין אינספור הסיבות לקשיי התנעה אפשר למצוא מצתים שלא הוחלפו או דורשים כיוון אלקטרודות, סתימה במערכת הדלק (מסנן דלק שלא הוחלף), סליל הסובל מחולשה, בריחת חשמל מחוטי הצתה שהזדקנו וקורוזיה בחיבורים. רוב התקלות הללו קלות לתיקון.

אך אין לזלזל בתקלות בקודן, באימובילייזר ואפילו בסתם חיבור רופף בסוויץ'. וכמובן, יש עוד אפשרות, נפוצה במכוניות בנות זמננו: תקלה בחיישן הקראנק, אותו רכיב המודיע למחשב הרכב על מיקום הבוכנות.

אגב, כאשר המכונית שהתחממה אינה מתניעה, נסה בזמן ההתנעה ללחוץ על דוושת הגז.

זרח ורדי, בתגובה לטיפ טיפה 884:
1. חיפשתי בגוגל מיישר זרם לרכב ולא מצאתי כלום.
2. גם לוּ היה לי, הרכב חונה בחניה משותפת בבניין, ואם אשאיר את המיישר בלילה ברכב, נראה לי שבבוקר לא יהיה שם לא מיישר ולא רכב כי האזעקה צריכה להיות סגורה.
3. אז כאלטרנטיבה, האם אפשר פעם בכמה חודשים להשאיר את הרכב מונע, ללא שום אורות, כדי למלא את המצבר? אם התשובה היא חיובית, כמה זמן להשאיר את המנוע דולק?

תשובה: 1, 2, 3: אפשר לפרק את המצבר מהרכב ולמלא אותו בבית במהלך הלילה. אפשר גם לחבר את מיישר הזרם, אם תשיג, לסגור את מכסה המנוע – ולהפעיל את האזעקה כאשר המיישר עובד (מה שאני עושה בדרך כלל). מנוע העובד בסיבובי סרק לא יספק את הציפייה שלך למילוי המצבר – משום שהאלטרנטור זקוק לטורים גבוהים לצורך משימה זו, וגם אז, תועלתו בפמפום הוולטים והאמפרים חלושה מדי. והנה התשובה לשאלה שהעלו כמה קוראים: את מיישר הזרם מכוונים לעשירית מכמות האמפרים של המצבר. כך למשל, אם המצבר הוא בעל 50 אמפר, יש לכוון את המיישר ל-5 אמפר.

דו-הקיום הסודי שלי

אומרים שאסור לאפשר למקלדת להודות במעשים פסולים, בלתי חינוכיים – בדיוק מה שאני עומד לעשות

זמן רב עקבתי אחר סייד קשוע, החמור הערבי של שוקן. קשוע רכש את סקרנותי בהיותו שרוף על דו-קיום, שממנו הוא עשה פילוסופיה, פולחן אישיות, אמנות וביזנס. עד שנשבר לו, ארז מזוודות, וכעת הוא מחכה אתן למטוס לשיקאגו.

אך זולת התבטאות רהוטה בעברית, אין שום חידוש באכזבתו של קשוע, המהווה רק שחזור של החלטתו של ג'ורג', פחח וצבע תושב בית-ג'אלה לשעבר. גם לג'ורג' היו אותן אמונות שבלבלו את קשוע 40 שנה אחר כך, וגם ג'ורג' חטף מפח-נפש והיגר עם משפחתו לחו"ל כדי "להרחיק את ילדיי מהסתבכויות אפשריות", כפי שהסביר בשיחה האחרונה בינינו.

בעוד רגע אגייס מילים חמות כדי להציל את ג'ורג' מהשכחה.

טקס הדלקת האינצ'ים

אלא שבינתיים, בגלל כל הבלגן עם טילי חמאס, נתתי את זכות הדיבור למקלט הטלוויזיה, שבימים כתיקונם מסכו ורמקוליו מנמנמים תחת סדין אבק ומתעוררים רק פעם בשבועיים, לכבוד מרוצי פורמולה 1.

המקלט הגיב לפקודה הוט/אדום/TV/אדום/TV/FAV+ ושוב הוט. היו ימים שכדי להדליק טלוויזיה די היה בכפתור אחד, ולמכוניתנו די היה בהגה, מוט הילוכים ושלוש דוושות. בימינו המודרניים הגענו לאבסורד: העזרה האלקטרונית פוטרת את הנהג מהחובה לחשוב, ונוטעת בו אילן-סרק של אווירת בטיחות.

אז כל האינצ'ים הצבעוניים נדלקו, ואני פניתי לשלט ב"תכין לי בבקשה מידע על מצב הטילים", והסתבכתי. שהרי מערוץ רוממה אני שומר מרחק – כולם יודעים מדוע – ועוד בגלל הסגנון שלהם, ספק כפרי ספק פרובינציאלי, המתבטא בתפאורה, בטקסטים, בלבוש, בפרצופים הרוממאיים ובאיפורם.

גם מערוץ 10 הסתלקתי, בגלל הדיווחים המוגזמים, שנראים לי כריצה אחר הרייטינג האבוד – רק שכעת יש להם עילה, המצב הביטחוני.

סיבה נוספת להסתלקותי מערוץ 10 היא חיסולו האזרחי של ידידי עמנואל רוזן, קורבן של ברקודות פמיניסטיות. חיכיתי שמנכ"ל הערוץ רפי גינת, גם הוא ידיד שלי לשעבר, יחזיר את רוזן לתפקידו ב-10. הרי גם גינת סבל ממטח של האשמות סרק בגלל טעות של המערכת ואצבע קלה על ההדק, שבעטיין הוא נעצר ונחקר.

כך שלא נותר לשלט הרחוק אלא להציע לי את ערוץ 2. ערוץ זה פיזר בשטח להקת בנות כפי שחקלאי זורה זרעים בתנועה רחבה, והציב באולפן את אהרל'ה, "סמל מין" לשעבר שקברניטי הערוץ הוציאו מהנפטלין, ואת אהוד יערי, המפחיד הורים וטף.

יערי רוכב סולו

תמיד מפתיע אותי לראות את יערי לבדו, להבדיל מהימים המאושרים של רוממה של שנות ה-70, שבהן זוג היערים, אהוד ורעייתו חוה, היו מלכי המזנון של הטלוויזיה הממלכתית. בין שולחנות הפורמייקה, על המדרגות ואף במעלית הם היו עונים על שאלות הרוממאים שהתעניינו בקניית מניות, תחום שהם נחשבו מומחים בו.

גם אני פניתי ליערים ושאלתי אותם על מניית 'ירדן', אשר פקיד בנק המליץ לי עליה בחום כאפיק סביר לשמור בו על שווי חסכונותיי. "מה אתם חושבים על מניית 'ירדן'?", התעניינתי, אך היערים רק פרצו בצחוק, החוו בידם תנועת זלזול, סובבו את גבם והלכו.

אחד מחבריי הבמאים, אסל או גורן, אמר לי שבמקום לשאול את היערים על המניה, הייתי צריך להפקיד בידיהם את הסכום הנאה שברשותי וליהנות מגלגולו. מה שלמזלי לא עשיתי. הרי סביר לדמיין שאחרי קבלת חסכונותיי, גברת חוה הייתה מסוגלת לרוצץ את גולגולתי במקום את גולגולתה של התיירת מלה מלבסקי – שעל גופתה עוד עלתה יערי בגלגליה של פורד אסקורט משפחתית שוב ושוב.

הירדן ייסוב קדימה

"צוחק מי שצוחק אחרון", אמרתי לאשתי כאשר מניית 'ירדן' עלתה ב-200 אחוזים ואחר כך ב-400 אחוזים, מה שאִפשר לנו לטייל על גלגלים בארץ ובחו"ל, ולגדל ברחביה כמה אלפות רומיאו יד שנייה.

מחמאה במקום המחאה

אבל לזוג חוה ואהוד היה גם תפקיד חיובי. כי לפי חבריי הבמאים ג'קי, יעקב ואיתן, היערים הם אשר גילו את ג'ורג', הפחח הקוסם תושב בית-ג'אלה, שהרוממאים בעלי המכוניות רצו אליו כמו למשיח.

הבמאים בקומה ארבע התפלאו שעוד לא הייתי אצל ג'ורג'. "הוא אוהב לעבוד איתנו", המליצו על הערבי המסתורי, "אשף" בענייני פח וצבע, עד שגם אני נסעתי אליו.

"סיפרו לי עליך", אמר ג'ורג', צבע לי כנף של אלפא ג'ולייטה ספיידר ועוד משהו, ופער עיניים תמהות כאשר שאלתי כמה אני חייב לו. "אתה מתכוון לשלם לי?", התפלא.

התיישבנו, שתינו קפה בצל עצי הזית בגינתו, ושמעתי מג'ורג' סיפור לא ייאמן. התגלה שעמיתיי לטלוויזיה רוממה מסתפקים ב"תודה" ובחיוכים ולא משלמים לו על עבודותיו. מילא, סיפר לי ג'ורג' במבוכה, לוּ היה מדובר בשטויות – מכה פה, שריטה שם. אלא שהם מסתלקים גם אחרי פחחות רצינית וצבע כללי. רק לפעמים, סיפר, הם משאירים משהו סמלי על החשבון, או איזה צ'ק דחוי לסוף העולם, ועוד בלי כיסוי.

אני אטפל בזה, הבטחתי לג'ורג', ופניתי לאהוד ורעייתו חוה.

שיגיד תודה שאנחנו באים

– "ד"ש מג'ורג'", אמרתי לבני הזוג יערי, "הוא מזכיר לכם איזה חוב".

– "שקודם כל ישלח לי קבלה", ענה הכתב ברוגז. "בלי קבלה לא נשלם אגורה!", הכריז.

נסעתי לבית-ג'אלה וחזרתי עם הקבלה של ג'ורג'. "הנה הקבלה", אמרתי ליערי ורעייתו. אלא שהזוג סירב לקחת את המעטפה, ועוד פתח בצעקה שנשמעה בכל המזנון שהתשלום לג'ורג' זה עניין פרטי שלהם, טענו בצדק.

וחבריי הבמאים, שהיו עדים למבוכתי, התגייסו כדי להסביר לי שיחסיהם עם ג'ורג' נושאים אופי מיוחד. "הערבי הזה גאה לעבוד איתנו!", אמרו. "כל ערב הוא צופה בנו על המסך. זה כבוד בשבילו. כל הכפר רואה אותנו מגיעים אליו, מתחבקים איתו ומשאירים לו את רכבם".

מודה – ועוזב

החזרתי את הקבלה לג'ורג'. "ייתכן", אמרתי לו, "שהדרעק הזה יבוא אליך עם כסף כי איימתי עליו".

אך הפחח רק חייך ולימד אותי שלפי חוקי הים התיכון שהתפתחו ביניהם, הנסיך מרוממה לא חייב לו כלום כי הוא שילם על התיקון במילה "שוקראן".

תיאבון גורר עוון

בכל אופן, הידידות עם ג'ורג' עזרה לי כאשר הפכתי לבעלים של פיאט 850 שטייר, שהחזקתי בה ללא אפשרות לספק את תאבונו של המכס. מבלי לשלם את הכופר, לא ניתן היה להחליף את לוחיות הרישוי האוסטריות בצהובות.

מה אני אעשה? שברתי את ראשי, וניסיתי לדמיין איזה פתרון היה מוצא אבא שלי, שלפני שנסגרנו בגטו היו לו רעיונות מבריקים בעסקיו. למשל, לנוכח הסכנה שהאנטישמים המשתוללים ברחובות ינפצו את חלונות הראווה הענקיים של חנויותיו במרכז ורשה, לקח אבא שותף פולני מדומה, מה שאפשר לו לתלות מעל החנויות את השלט "הֵרוֹנִים קוֹסְטְקָה ושות'", שם פולני מובהק, בעוד הוא עצמו היה רק השות'.

כך נזכרתי בעצב והוגעתי שוב את ראשי, עד שקמתי פתאום וצעקתי "אאוריקה!". איך לא הגעתי לזה קודם, טמבל כמוני? הרי גיליתי כבר שבמרחב הציוני נמצאת התרבות המוטורית בחיתוליה, ועוד בחיבוק הבירוקרטיה, כך שהמקומיים עוד לא למדו תרגילי הגנה בסיסיים אשר כמותם יונק כל גוי עם חלב אמו.

לקח לי יומיים-שלושה עד שמצאתי פיאט 850 אחרי תאונה, הרוסה קומפלט.

במותה ציוותה את החיים

"השארתי אותה לרגע בחניה וזה מה שעשו לי", סיפר בעליה של ה-850 ומכר לי את הגרוטאה בגרושים. הזמנתי משאית והבאתי את גוויית הפיאט אל ג'ורג', וכך, תוך כמה שעות, שטייר שלי קיבלה מספרי שלדה כשרים למהדרין ומספרי מנוע חדשים.

שטייר חזרה מבית-ג'אלה לא רק עם לוחיות רישוי צהובות אלא גם עם ניירות אמיתיים, טובים פי אלף מהתעודות המזויפות שהשתמשתי בהן בחלק הארי של ורשה לאחר בריחתי מהגטו.

"נשאר לך רק לקבל את אישור משרד הרישוי להחלפת הצבע לאדום", הציע לי ג'ורג'.

המתיחה הגדולה

ב-1974 מכרתי את אופל ג'י-טי והתחלתי רומן עם אלפות רומיאו, ששיבשו את רוחי ונפשי. את כולן הייתי מביא לג'ורג' לפחחות וצבע. השיא היה כאשר קניתי בתל-אביב אלפא ג'וניור ג'י-טי 1.6 חדשה כמעט, אלא כבר טוטאל-לוסט, מרוסקת כולה, שאורכה הצטמצם לפחות משלושה מטרים.

רציתי רק לפרק ממנה את המנוע והגיר, אך ג'ורג' עשה לי הפתעה וחידש אותה. כדי להחזיר את אלפא ג'וניור לגודלה המקורי הוא בנה מכשירי מתיחה מיוחדים, וכדי לשחזר אותה השתמש בחלקים שהוא שיפץ או ייצר בעצמו. "רק את השמשות קניתי לה", התגאה ג'ורג'.

הוא עבד ביסודיות כזו, עד כי שנתיים-שלוש לאחר מכן, האנשים שהגיעו לקנות ממני את אלפא ג'י-טי זו לא האמינו לאזהרותיי שהיא עברה גלגולים, סאלטות והתפרקות כאשר נפלה לתהום בסיבוב שורש.

שי פרידה

לפני שעזבנו את ירושלים לטובת תל-אביב, הבאנו לג'ורג' את שטייר. "קח אותה מתנה", אמרתי. "לא נראה לי מוסרי למכור למישהו מכונית מזויפת", וג'ורג' אמר שהוא מבין את זה.

"יהיה לה טוב אצלי", הבטיח.

רבותיי, ההיסטוריה חוזרת

שנה אחר כך ג'ורג' צלצל אליי להגיד שלום, סיפר שהוא עומד להגר עם משפחתו לאוסטרליה "לקרובים שיושבים שם". החלטה דומה לזו קיבל כעבור 40 שנה חמורו הערבי של שוקן. אלא שמֵסייד קשוע ומסיפור הפרדה ההיסטרי שלו אכפת לי כקליפת השום. אני מצטער רק על ג'ורג', פחח מוכשר אשר כמותו כבר לא יהיה לי עד סוף חיי.

גם לא אזכה לשמוע מה קרה עם שטייר. האם פיאט מתוקית זו מצאה לפחות מקום קבורה על רמה בבית-ג'אלה, שהפכה עוינת כלפינו כפי שג'ורג' חזה?

טיפ טיפה

אותה כמות זעירה של פרנויה שאני ממליץ לנקוט במהלך הנהיגה כדי למנוע התנגשות, לוחשת לאוזניי שהעסקים המקומיים הם שעומדים מאחורי היעלמותם המוזרה מהשוק של 'מיישרי החשמל', אותם מטענים המאפשרים מילוי תקופתי של המצבר.

מילוי מיידי של המצבר כאשר המולטימטר חושף ירידה בכמות הוולטים מסוגל להאריך בכמה שנים יפות את חייו התקינים של המצבר – אך חרף זאת, המטענים החיוביים כל כך לא זכו אצלנו לפופולריות כמו באירופה!לא מייבאים אותם מחו"ל, שם הם נמכרים ב-15-60 אירו לדגמי ctek המתקדמים, הדואגים בעצמם למילוי המצבר ברגע שהוא מאבד מכוחו.

ולמה, לכל הרוחות, התעשייה המקומית שלנו לא מייצרת 'מיישרי חשמל', אביזר פשוט למדי?

מי בישראל לא רואה בעין יפה את האפשרות למלא את המצבר? האם יצרני המצברים ומייבאי המצברים ניצחו במלחמה שקטה שהם ניהלו בסתר נגד המטען הביתי – פריט מועיל וחסכוני כל כך לנהג הישראלי?

אם לא מוצאים מיישר חשמל על המדף, ניתן להביאו מחו"ל או להזמינו באינטרנט כדי לא ליפול טרף לבעלי העניין. הנה דוגמה: המצבר המותקן באלפא 33 Ei שברשותי, השייך לגזע המצברים מהמדף התחתון וניחן, בהתאם, באחריות קצרה – עובד כבר ארבע שנים, ולהערכתי הזהירה הוא יעבוד עוד שנתיים-שלוש, חרף הפסקות ארוכות בשימוש ברכב. אני לא מוסיף לו מים מזוקקים כי הוא אינו מאפשר זאת, אך לפני טיסה לחו"ל אני מחבר אותו למטען לשעתיים-שלוש, גם אם צג המולטימטר מצביע על 12.5 וולטים תקניים.

לפני כחצי מאה גיליתי תחת מכסה המנוע של יגואר E-Type שבה נהגתי בלונדון כי למצבר של הבריטית היפה מוצמד מאוורר קטן המצנן את המצבר ברגע ההתנעה ובמהלך הנסיעה. ודאי שלא התקנתי מאוורר מצבר באף מכונית, אך בכל זאת למדתי משהו מהדאגה של האנגלים, ועל כן, בימי הקיץ הלוהטים, אני שומר את המצבר במכוניותיי תחת 'כובע' פלסטיק או קרטון המגן בחניה על ראש המצבר מפני חום השמש

IMG_1925 amp 6V amp 3.6 V amp 2

משפחת היונקים: המצברים של אלפא GTV, הונדה CRX וב-מ-וו Z3M קופה במילוי וולטים ביתי. מילוי המצבר מדי שלושה-ארבעה חודשים באמצעות מטען מסוגל לפטור אותנו מהצורך בהחלפת מצבר מדי שנתיים, כמקובל בארץ! אנו, ה'עדר' המקשיב לעצות 'מומחים', אשר אינם אלא כתבי חצר שמכרו את נפשם לאדונם או סתם טיפשים, למדנו להתחמש במצבר חדש בכל בעיית חשמל.
כאשר המנוע לא מתניע, רוב בעלי הרכב ממהרים להחליף את המצבר. באופן זה מוציאים מכיסינו מאות שקלים לטובת יצרני המצברים, לטובת יבואנים ממולחים המציפים את הארץ במצברים מתוצרת חו"ל, לטובת מוסכים וצוותים המגישים עזרה בדרך וגם לטובת חנויות אביזרי רכב. ברוב המקרים, המצבר שפירקנו מהרכב וזרקנו על המדרכה היה חוזר לתפקוד תקין, לוּ רק היה זוכה למילוי לילי עדין בחניה הביתית. עם שיבתו לחיים, היה המצבר המוטען מפגין את תודתו וכוחו במשך זמן רב

שואלים את אדוארד

מני, בתגובה ל'ימים בלי עפרה': כתבת בעצותיך לחזק באמצעות מטען את הוולטים והאמפרים במצברי ה"ללא טיפול" (ללא פקקי מים) המודרניים. באיזה מטען ביתי מדובר? איפה קונים מכשיר כזה? האם מטעינים אותם לחשמל ביתי רגיל? ואם מטען המצברים הוא כזה חסכוני ופשוט – מדוע לנהגים אין מטענים כאלה? אכן, מצבר חדש מחזיק אצלי מעבר לשנתיים, אבל אף פעם לא החזיק שש שנים (!). מעבר להוספת מים מזוקקים מדי כמה חודשים למצבר הזקוק לכך, איך עוד ניתן לשמור על המצבר?

תשובה: לכבודך, נושא זה זוכה להתייחסות מורחבת ב'טיפ טיפה' הנוכחי ובכיתוב התמונה הראשי.

גיל: במאזדה 5 שלי נדלקה נורית בצבע כתום. בדקתי בספר, ונאמר שם "בדוק מנוע". זה קרה מכיוון שנסעתי ממש עד סוף הדלק, כלומר עד הטיפות האחרונות, לצערי. במוסך הם איפסו את המחשב והמשכתי לנסוע עוד כחודש וחצי, ושוב נדלקה הנורה. בבדיקת מחשב נאמר לי שיש בעיה עם החיישן של האגזוז. אמרו לי למלא דלק 98, ולראות אם המנורה תידלק שוב. האם כדאי לחכות או להחליף את החיישן במיידי? האם יש לך עצה נוספת מה לבדוק?

תשובה: לא ציינת כמה פרטים חיוניים: 1. מאיזו שנת ייצור המאזדה. 2. מה הקילומטראז'. 3. האם הוחלף אי-פעם מסנן הדלק? באופן עקרוני, חיישן למדא מסוגל להחזיק לא הרבה מעבר ל-100 אלף ק"מ. במקרים בודדים חיישנים אלה שורדים מעבר לכך – תלוי בתנאי העבודה שלהם. הוא הדין, פחות או יותר, גם לגבי מסנן הדלק.

במקומך, הייתי מאמץ את הנחיות המוסך שלך ועוקב אחר מצב הנורית, כי ייתכן שהחיישן יתאושש ויחסוך לך הוצאה כספית על חיישן חדש. כנראה, המוסכניק חושש שהשתמשת בדלק מטיב ירוד (מהול, מזוהם או מזויף) – מה שהוציא את חיישן הלמדא מדעתו.

בכל אופן, נסיעה במשך פרק זמן קצר בנורה דולקת לא אמורה להזיק למכונית – זולת השפעה על צריכת הדלק, במקרה שהחיישן המורד חדל לדאוג ליחס נאות בין דלק ואוויר.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 206 שכבר עוקבים אחריו