Skip to content

162 ז"ל

המנוסה מירושלים הייתה בלתי נמנעת בגלל מר מנחם בגין, שלא ענה על מכתבי. תזכורת: ביקשתי את ראש הממשלה בפולנית אלגנטית שלא יוותר על סיני

במכתבי, הסברתי למר בגין שירושלים של תחילת שנות ה-80 אינה מתאימה כמקום מגורים, מה שהתגלה עשר שנים אחרי שהשתקענו בה, תחילה בקריית-היובל ואחר כך ברחביה. אי אפשר להיות ירושלמים בלי השסתום הפיזי-רוחני של הים האדום, הטהור מנפש חיה, ובלי המדבר האינסופי, שאחר הצהריים השמש מטביעה את עצמה בחולותיו.

הייתה סירה, היה חוף

משפחת אטלר הייתה מסוגלת לסבול את ירושלים רק בזכות נסיעותיה אל הים האדום, פעם בחודש לפחות ובחגים. הנסיעות, עם אוהל קטן וטרנזיסטור המנגן מוצרט, תקעו יתד בשגרה. אלפא אהבה את הכביש היורד לים המלח בואכה אילת.

הייתה לנו סירת גומי זודיאק שהבאנו מחו"ל בלי מנוע, מחשש המכס. לקחנו אותה לשארם א-שיח', ובבוקר גילינו שקיבוצניקים ממעלה-החמישה, אשר לנו על ידנו באוהלם, עזבו את החוף יחד עם הזודיאק שלנו. אחר כך סיפרה לי בחורה ב'טעמון' שבקיבוץ שלה, מעלה-החמישה, הילדים משחקים בברכה עם זודיאק צהובה. הייתי צריך לבקר קיבוץ זה ולהחזיר את הסירה הגנובה הביתה, אך מה אגיד לילדים שם? וחוץ מזה, בינתיים נגמרה לנו סיני.

בלית בררה התחלנו לרדת לשפת הים של תל-אביב, ושם נולד לנו רעיון חדש: להשיג יאכטה קטנה ולהעגין אותה במרינה. היו לנו קצת חסכונות המתאימים למטרה זו. כך לפחות חשבנו.

נשוט בתוך צידנית?

הלכנו למרינה, קראנו מודעות "למכירה" שהיו תלויות על הלוח בקפיטריה, וגילינו שכספנו מספיק לכלי שיט מיקרו, שאינו מתאים להפלגה בים, ובוודאי לא כאכסניה צפה המאפשרת ללון בה ולשתות קפה על הסיפון. מה שהתכוונוּ לעשות ניצולי ירושלים.

את היאכטות שהתאימו למטרתנו יכולנו להשיג רק כשותפים עם קונה נוסף או שניים. נרתענו מאפשרות זו, ואחרי שיחה תוך-משפחתית קצרה ירדנו מרעיון כיבוש הים בכללותו.

רעייתי: "אתה בכלל אוהב את הים?"

אני: "מה פתאום? אני נהנה רק בהפלגות לנמלים האיטלקיים, שבהן אנחנו יכולים לקחת איתנו אוטו, לעמוד על סיפון האונייה ולהביט בגלים. אבל לאהוב את הים? מי אני – ג'וזף קונרד קוז'נייבסקי או מרטין עדן? אני מעדיף אדמה סטטית. ומה איתך?", שאלתי.

ואשתי ביקשה שנעזוב את הנושא. היא אמנם אוהבת להסתכל בים אך שונאת לחיות עליו, הודתה.

בָּנִינוּ יאכטה סטטית

אז יצאנו מהמרינה, הלכנו ברחוב הירקון, ועל קיר של בית מוזנח בן שלוש קומות נתקלנו במודעה ובה מספר טלפון. "למכירה: דירת חדר בבניין זה. דמי מפתח". התקשרתי לידידי יעקב לנדאו לשאול מה זה דמי מפתח, שמענו הסבר והלכנו לראות את הנכס.

היה זה חדר אחד עם מטבחון בכניסה, אמבטיה ומרפסת, שממנה נשקפו כיכר אתרים והים. שילמנו מיד את המחיר המבוקש, 25 אלף שקלים, שיפצנו את מה שצריך היה לשפץ כדי לבלות שם סופי שבוע, קנינו גם את החדר הסמוך, ואחר כך השגנו עוד חדר בקומה השלישית, ועוד חדר בקומה שנייה. עשינו מכל הבלגאן דירה אחת, דו-קומתית, בעלת מדרגות עץ לולייניות.

את ירושלים עזבנו ללא נקישות מצפון.

חטפתי הרעלת תרבות

מה רע לכם בירושלים? התקוממו השכנים, זוג אקדמאים פולנים, פרופסור ג' ואשתו, שניהם היסטוריונים בעלי שם.

משפחת אטלר הייתה פוגשת את זוג ה-high society הירושלמי בכל סוף שבוע – פעם אצלם ופעם אצלנו. ארבע הנפשות היו נפגשות למפגשים תרבותיים משעממים עד כאב שיניים. בכל מפגש חזרו על עצמם אותם חיוכים ואותם נושאי דיון. אמנם הזוג ג' הגיע באותה עלייה שבה הגענו אנו, אך הספיקו כבר לגבש לעצמם עמדות סוציולוגיות ופילוסופיות עמוקות על כל דבר שקרה במרחב הציוני וביודנראט שלו, וגם אנחנו הפכנו חוכמולוגים חובקי-כל כאלה.

עד שיום אחד צעקתי די.

גֵט במהירות הג'ט

– "בואי נגמור עם זה בצורה כלשהי, לא אכפת לי איך", ביקשתי מאשתי.

– "אבל איך?", שאלה. "הם הרי אמורים להגיע אלינו מחר. זה תורנו לארח".

– "תעשי מה שאת יכולה", ספק דרשתי ספק התחננתי. "תגידי שיש לי איזו מחלה מדבקת. לא אכפת לי".

והיא עשתה משהו, והם אכן לא באו ולא התקשרו. וכאשר ראו אותי ברחוב, חדלו להגיד לי שלום. לא בפולנית ולא בעברית.

מומחה בינלאומי לכאילו

לא רק הזוג ג' ודומיהם הפריעו לי בירושלים אלא גם האנטיתזות שלהם, ירושלמים דפוקים כמו חבריי מהנדסי-הנפשות בתחנת הטלוויזיה רוממה, או אינטלקטואלים עבריים למיניהם כמו המשורר אריה זקס.

באקדמיה שבה למדתי, 'טעמון', סיפרה לי בחורה אחת שהיא כותבת דוקטורט על תיאטרון גרוטובסקי, במאי פולני ידוע. אמנם היא לא ראתה מעודה הצגה בתיאטרון זה ולא הכירה את גרוטובסקי, אך למדה עליו אצל פרופסור באוניברסיטה העברית, אריה זקס, אף הוא בין יושבי טעמון, "מומחה בינלאומי לתחום של תיאטרון גרוטובסקי", סיפרה עליו.

פניתי לזקס ושאלתי אם הוא ראה אי-פעם הצגה בתיאטרון גרוטובסקי או פגש את המאסטרו המפורסם, שהוא במקרה חבר שלי מהעבר. "האם כבודו הביט, שמע ולמד על שיטת המשחק של גרוטובסקי ויחסו לטקסט של המחזות?", שאלתי והוספתי: "השחקנית הירושלמית נטע פלוצקי עבדה עם במאי פולני זה. אולי כדאי לך לראיין אותה".

אלא שזקס ענה שדי לו לקרוא על גרוטובסקי ב"ספר אחד" הנמצא ברשותו.

חזרתי הביתה הרוס. חוֹחְשְטָפְּלֶר זה, המכהן כראש פקולטה באוניברסיטה העברית, אפילו לא ידע מהו מקור המושג "תיאטרון 13 השורות".

הירושלמי האחרון

ירושלים נגמרה לי סופית כאשר אינטלקטואל יהודי אמיתי, הנריק יוּנְגֵרְוִירְט, החזיר את נפשו לבורא. איש עדין ורגיש זה, אשר חי בגפו בדירה קטנה בקריית-היובל ועבד במשך שנים ב'קול ישראל' וב'קול המוזיקה', בדיוק כפי שעשה בוורשה – אהב את ירושלים בכל נימי נפשו. הוא הכיר כל פינה בעיר, ידע לספר במשך שעות על ההיסטוריה של כל אבן בה, והטיולים איתו בעיר העתיקה נחקקו כחוויה שלא תישכח עד סוף חיי.

"אתה רואה את המדרגה הזו?", אמר. "כאן עמד ישו הנוצרי כאשר אמר לנושא הבשורה שלו – 'בטרם יקרא התרנגול פעמיים, שלוש פעמים תתכחש לי'".

חלום מכוסה אבק

ברחוב הירקון היינו גרים בבניין 162, ממש מול כיכר אתרים. משמאלנו עמד מלון 'פלורידה' ולפנינו השתרע הים. דבר לא קרה עד שבוקר אחד אני מגלה שמול ביתנו, בסמוך לזוג האלפות הירושלמיות שלי, חונה לנצ'יה פולביה HF קופה 1.6 ראלי – המכונית שלא הפסקתי לחלום עליה, עוד לפני 1968.

מיד כתבתי פתק ושמתי אותו מאחורי הווישר. "תמכור לי אותה!", ביקשתי. "אני יודע מה זה!"

הפתק נעלם אלא שהאיש לא התקשר, ולנצ'יה עמדה עדיין באותו מקום, מכוסת אבק. הבאתי לה דלי מים, רחצתי אותה, ושוב כתבתי פתק. ועוד פתק.

עברו ימים ועוד שבוע עד שהתקשר איש בשם רוברטו, יהודי איטלקי העובד במלון פלורידה כמנהל הקבלה. הוא לא ענה לפתקים שלי, התנצל, כי לנצ'יה מסרבת להתניע. עניתי ש"לי זה לא מפריע", ולנצ'יה חנתה עדיין מול ביתי אלא שמעתה הייתה כבר שלי והתניעה בהתלהבות. פשוט, הדלק לא הגיע לזוג המאיידים הכפולים שלה. התיקון: החלפת מסנן הדלק וכיוון המאיידים, שהכרתי היטב בזכות אלפות רומיאו.

ללנצ'יה זו היו דלתות ומכסי מנוע עשויי אלומיניום ותיבת הילוכים בנוסח פורשה, כלומר הילוך ראשון הגר למטה, מול הרוורס, ושני-שלישי צמודים. תענוג.

Fulvia fulvia 5 lancia fulvia zagato 2 lancia fulwia HF

אָדוּמָתִי שלי, לִבְנַת מעוף: בכל פעם שאני מתחיל להרגיש כאילו הבנתי את סודות הנהיגה הספורטיבית, אני נופל למצב מביך: המציאות שופכת על ראשי קיתון צוננים. זה קרה על מסלול הוקנהיים, כאשר הנהג הפיני האגדי ראונו אלטונן, שאני מכיר חמישים שנה כמעט והזמנתי אותו לנהוג במכוניתי (M3), הקיף את המסלול בזמן קצר ב-23 שניות מזה שרשמתי אני. וזאת ללא מאמץ, בעודו מזמר בפינית, מפטפט ומחייך.

דבר דומה קרה לי גם בראלי בינלאומי שהשתתפתי בו על אדמת פולין לפני עלייתי ארצה. נסעתי ברנו R8 גורדיני שלי, ובקטע המיוחד (ספיישל סטייג'), המוכר לי בעל-פה, הגיחו פתאום מאחור שתי לנצ'יות פולביות HF אדומות, נהוגות בידי מתחרים איטלקים. הם עקפו אותנו לפני שהספקתי לזוז, אחד מצד ימין והשני משמאל, תוך שהם 'קוטפים' מגורדיני את מראת הצד ומשפשפים את ידיות הדלת שלה. הם השתוללו כאילו לא ידעו שבעוד 200 מטרים הדרך, המתפתלת ביער, הופכת לגשר צר עשוי בולי עץ מתנודדים, שעליהם אפשר לעבור רק במהירות 30 קמ"ש ולא ב-130 קמ"ש כפי שהם טסו.

"אלה יתרסקו עוד רגע!", נחרד הנווט שלי, ואני נסעתי אחרי האיטלקים בסקרנות ובדאגה, וראיתי אותם נכנסים לגשר מפחיד זה צמודים דלת בדלת, מבלי לגעת במעצורים, בעוד בולי העץ תחתיהם והקורות המשמשות כמעקה הגשר עפים לכל הכיוונים. ברגע זה התאהבתי בלנצ'יה

עין בוכה ועין ביזנס

במהלך המשא ומתן עם רוברטו הכרתי גם את הבעלים של מלון פלורידה, יהודי פולני קשיש. הוא פנה אליי ושאל למה אני חונה את הפולביה שלי ברחוב בִּמקום לחנות אצלו, במלון, בחניון תת-קרקעי נוח. עניתי שאחרי קניית לנצ'יה אינני מסוגל לשלם על חניון.

"מי מדבר על תשלום?", רגז האיש. "בשביל מה לי כסף? מספיק לי לדבר איתך פעם בפעם, לחזור לשפה של צעירותי.כסף זה הדבר האחרון שאני צריך", החווה בידו תנועת ביטול.

וכך עברה לנצ'יה למגורים בחניון, ואנו היינו נפגשים. הוא היה איש מעניין, ותיק בהתיישבות בארץ, בעל ביוגרפיה בלתי שגרתית. סיפרתי לו על החיים בפולין בזמן מלחמת העולם השנייה, שהוא עזב לפניה, והוא הקשיב נרגש. במיוחד למשמע סיפוריי על חיינו בגטו ורשה. הופתעתי והזדעזעתי כאשר ראיתי מודעה על מותו מודבקת על דלת הכניסה למלון.

ניגשתי מיד לאלמנתו, יהודייה פולנייה כמותו. היא ישבה במשרד של המנוח על כיסאו בעיניים אדומות מדמעות. אמרתי לה כמה עצוב לי וביקשתי שתהיה חזקה מול המכה הזו, והאישה, בעודה מספיגה את עיניה במטפחת, הביטה בי ושאלה בנימה עניינית מתי אקח את הלנצ'יה שלי, התופסת מקום המיועד לאורחי המלון.

את בתי הטמפלרים שיפצו. הבאוהאוס היהודי הלך

היום מלון פלורידה שברחוב הירקון שינה את צורתו ואת שמו, והבית שלנו, מספר 162, נעלם כליל. במקומו, בין שני המלונות, אקס-פלורידה ובאזל לשעבר, יש רק חניון יוקרתי תחת כיפת השמיים הגובה מבעלי רכב 40 שקלים. מחיר לא גבוה, שהרי המקום נשאר prima sort,

ורק לי חבל על הבית הישן, שהתכוונתי לכתוב ספר על דייריו. על משפחת אקשטיין, בעלי הבית, שגרו בקומה הראשונה ודירתם נראתה כאילו הובאה בשלמותה מווינה של פעם; ועל אישה מוזרה, מבוגרת, עטוית איפור כבד, הנוסעת בטוסטוס וגרה בפנטהאוס עשוי דיקט הממוקם על גג הבניין.

חשבתי לכתוב גם על שכן אחר, ניצול שואה שתקן היושב לבדו מול לוח שח, ועל שמונה מיליון הג'וקים שגרו בבניין מתפרק זה. היית עולה במדרגות, ומולך היה יורד ג'וק ענק. היית אומר לו "שלום רוני", והוא עבר על ידך בשלווה. גם כלבי בוני, יצור שחור-לבן, התרגל לג'וקים והם לא עשו עליו רושם.

ברגעי עצב אני מבין כי בית מס' 162, שנהרס על ידי הרוכשים, קבר תחתיו לא רק ג'וקים, שלא הספיקו להימלט כפי שהספקנו אנו, הדיירים – אלא גם את הזיכרונות.

טיפ טיפה

בכל פעם מחדש מזעזע אותי המראה של נהגי מוניות שאינם סוגרים את חגורת הבטיחות. הם מנצלים את החוק התובע חגירה מכל הנהגים, אך פוטר אותם מחובה זו. "חגורת הבטיחות מפריעה לנו בתמרוני הנהיגה בעיר, וממילא שומרות עלינו כריות האוויר", אומרים המוניות-ניקים.

טענה שגויה. כי ברגע של התנגשות, גוף נהג שאינו מוצמד למושב באמצעות חגורת בטיחות ייזרק לעבר הכרית הנפתחת – ועלול להיפגע ממנה קשות. רק חגורה מסוגלת לשמור על מרחק נכון בין ראש הנהג והכרית, וכך לוודא שהנהג יספוג ממנה מכה כשהיא ריקה כבר, לאחר שלחץ האוויר שלה הספיק לרדת.

כדי לא לפגוע בגאוותם של קברניטי משרד התחבורה ובכבוד משרדה של שרת המשפטים ציפי לבני והעמותות הרלוונטיות, השותקות בעניין זה – אינני כותב שהחוק המשחרר נהגי טקסי מחובת חגירה של חגורות בטיחות הוא בלתי אחראי ואף טיפשי. שהרי חוק זה, המשמח את נהגי המוניות, לא מתייחס לעובדה שחגורת הבטיחות היא חלק בלתי נפרד מכרית האוויר! חַשבו על כך מתכנניה של החגורה המודרנית, המצוידת במערכת פירוטכנית שדואגת למהירות תגובתה של החגורה ברגע של התנגשות – כך שתתאים למהירות ההיפתחות של הכרית.

שואלים את אדוארד

אליעזר פולק: ברשותי סקודה רומסטר שנת 2008, שהוכנסה לאחרונה לטיפול 120 אלף ק"מ. לאחר הטיפול ביקשתי ממנהל העבודה שייכנס למחשב הרכב כדי לאפס את המחשב לטיפול הבא. להפתעתי, מונה הקילומטראז' קפץ ל-135 אלף. מנהל העבודה לא יודע מה עשה במחשב הרכב, וכמובן לא יודע כיצד להחזיר את המונה אחורה. נא הצעתך.

תשובה: בקש ממנהל העבודה שיטכס עצה אצל חכמים ממנו במוסכי צ'מפיון. נסה להסביר לו שזו בושה שאין דומה לה. אם זה לא יעזור, היכנס למוסך פליקס בתל-אביב, המתמחה באלקטרוניקה. אם כל ניסיונות אלה יכזיבו, תישאר רק פנייה לסדנות בלתי רשמיות, היודעות לשכתב את קילומטראז' הרכב להזמנתם של מִגרשי מכירה. תיקון זה אורך שלוש דקות ועולה 100 שקלים.

גל, ניו-יורק: הייתי בתערוכת מכוניות בגרינוויץ', קונטיקט (באינטרנט: greenwichconcours), ועיניי לכדו את הלנצ'יה הנראית בתמונות שאני מצרף כאן. משום מה חשבתי שתשמח לראות את היצירה הזאת.

Lancia fulvia Zagato gn ng

תשובה: הלנצ'יה שצילמת בתערוכה היא פולביה זאגאטו. ודאי ששמחתי לראות אותה. הייתה לי אחת כזו, אדומה, שקניתי אצל דני מפלר בתל-אביב. נהניתי ממנה שנתיים ומכרתיה בטיפשות יחד עם כל האוסף שלי, שלא הפסקתי להתגעגע אליו. המיוחד בפולביה זאגאטו הוא שמכסה המנוע נפתח הצידה, וכמו דלתותיו של רכב זה, גם המכסה עשוי אלומיניום. כנראה, עוברי אורח ברחוב הירקון לא ראו בה יצירה אמנותית, ובעטו בדלתותיה ובגופה גם כאשר הייתה מכוסה פיז'מה. עצוב. מכות אלה שחטפה לנצ'יה שלי אותתו לי שאני לא רצוי פה, ואז חזרתי לחפש שורשים בארץ מולדתי. שמעתי שפולביה זאגאטו האקסית שלי עומדת היום במוזיאון סטף ורטהיימר בתפן שבגליל. אולי שם מצאה מנוחה.

 

אברקדברה

להלן פרקים סודיים מחייו של הקשיש המורשה

קרקוב, פולין, בית היתומים היהודי. אני בן 16 בערך, חוזר מבית הספר, ומנהל המעון, גוֹסְטִינְסְקִי, דורש ממני לגשת מיד למשרדו משום שמחכה שם מישהו חשוב מוורשה. "לך אליו מיד", ביקש.

אני דופק בדלת, נכנס, ומגלה שממשרדו של המנהל נעלמו הכיסאות לאורחים, כך שאני עומד מול האדם הזר היושב מאחורי השולחן. הווילונות מוגפים עד חצי חושך. אווירה תיאטרלית כזו, ספק אינטימית ספק דרמטית-משפילה.

אני רואה בקושי את פניו של האיש, השואל לשמי. אני נותן לו את פרטיי והוא מציג את עצמו כפֶלְהֵנְדְלֶר, ללא שם פרטי, ומוסיף שהוא חבר הוועדה המרכזית ליהודי פולין. "באתי הנה לשוחח עם נערים על מעשיהם", הסביר, ואני התחלתי לדאוג על מה הוא עומד לחקור אותי. ידידתי תמרה, שיצאה מחדר זה לפניי, בכתה.

"מה איתך?", שאל האיש, ושמע שאני לומד בבית הספר לאמנויות, נוסע באופני מרוצים במועדון 'גוורדיה' וטס בדאונים. לשאלתו "מה תעשה אחרי הבגרויות?" עניתי שברצוני להמשיך בלימודי ציור באקדמיה, אם רק אעבור את המבחן.

האיש: "זה הכול?"

אני: "כן".

הוא: "אין לך רעיונות אחרים? שאיפות כלשהן? תוכניות לעתיד?"

אני: "חלומי הוא לקבל אופניים איטלקיים, בֶּנֶטוֹ, שהמועדון שלי מחלק בין רוכבים בעלי יכולת לנצח. בקטע של הדאונים אני מתכוון לזכות בכפתור כחול בעל שלושה שחפים, אם רק אצליח לצבור שעה נטו באוויר".

"שני שחפים קיבלתי כבר", הוספתי בגאווה, ולפתע הדליק האיש פנס חזק שהיה מונח על השולחן כשהוא מכוּוָן היישר אל עיניי. הייתי משועשע למדי משום שזה הזכיר לי קטעים של חקירות בקולנוע. לא ציפיתי שחוויה כזו תיפול עליי. הרי לא הביאו אותי לפני האיש מתוך תא חשוך בבית האסורים, אלא באתי לעמוד מולו בעצמי. האם בגלל זה תמרה בכתה?

"זה הכול?", הִקשה שוב, ועניתי שכן, זה הכול.

הוא: "אינך מסתיר משהו?"

אני: "אינני מסתיר דבר. מה יש לי להסתיר?"

האיש: "אם אני אתפוס אותך על שקר, זה יהיה סופך. אתה תעוף מבית הספר, תעוף מהאופניים ומהדאונים, ובוודאי לא תגיע לאקדמיה. המפלגה תוודא שתיזרק גם מבית היתומים. יש לי סמכות לבצע זאת מיד".

אני: "כדי לקושש קצת כסף כיס, אני וחבריי ללימודים יוצרים תפאורות לכנסים למיניהם, ועוזרים לבעלי חנויות בעיצוב חלונות הראווה. עוד חטאים אינני זוכר", חתמתי את דבריי באותן מילים שילד גוי אומר בווידוי אצל הכומר, בציפייה לעונש שיוטל עליו.

אך האיש לא חייך אלא המשיך בחקירה: "מה אתה חושב? למה באתי לקרקוב לדבר איתכם?", הטיח.

אני: "אין לי מושג. אולי הוועדה המרכזית ליהודי פולין מכינה איזו מלגה לנערים מצטיינים בקהילה או משהו?"

האיש הלם באגרופו בשולחן. "המפלגה שלחה אותי לבדוק אם נערים מבית יתומים זה מתכוונים לעזוב את פולין ולנסוע לישראל", סינן. הוא קם. נעמד מולי. כמעט תקע בפניי את אצבעו המצביעה לעברי. רק כעת גיליתי שהאיש נמוך קומה ושפניו גולפו בזעם.

"אז מה איתך?!", צעק מקרוב, רק השולחן של גוסטינסקי מפריד בינינו. "אולי תספר סוף סוף? אתה מתכוון לברוח לפלשתינה הארורה?"

אני: "מה פתאום? מי סיפר לך שטויות אלה?"

האיש התיישב חזרה בכיסאו, הרים מהרצפה תיק עור, הוציא ממנו צרור מכתבים, הניח אותם על השולחן וכיוון אליהם את הפנס. בתוך שלולית האור קיבלו המעטפות ובולי הדואר מראה הרה-גורל, כאילו היו שייכים לַציור 'שיעור האנטומיה' של רמברנדט. אני מביט במעטפות ומזהה אותן. אלה הם המכתבים שלי לאחותי, אירנה.

"יש פה מכתבים שלך לאחותך בגדנסק, ומכתבים שלה אליך", הודיע לי פלהנדלר בסיפוק. "אתם, תחת שם המשפחה הבדוי 'אדלר', מתכוונים לבקש ממשרד הפנים אישור נסיעה לישראל".

"מהיכן השגת את המכתבים האלה?", הופתעתי ושלחתי יד למעטפות, אך האיש משך אותן אליו והניח עליהן אקדח רוסי TT מָשָל היה מחזיק ניירות משרדי. "אל תנסה את זה שוב", איים, והבהיר לי בקול נמוך שאמנם משרד הפנים הפולני, שיש לו קשרים עם הוועדה המרכזית ליהודים, ייענה לבקשתנו בשלילה – אך בכל זאת בריא יותר למשוך חזרה את הפנייה אליו.

"חוץ מזה", הוסיף, "שיקרת לי. לא אשכח את זה, ודע שאנו נעשה הכול כדי להעניש אותך כהוגן. אתה יכול ללכת עכשיו", אמר.

עניתי שגם אני לא אשכח את המפגש בינינו, והלכתי.

פגישה מטלטלת

אחר כך התגלגלו השנים, עד כי בחודש מארס 1968 המפורסם פַּרָץ גל אנטישמיות, כמעט פוגרום, ששלח אל מחוץ לגבולות פולין אלפי יהודים. את גן-העדן הקומוניסטי עזבו הן חברי המפלגה, שהפנתה אליהם את גבה, והן יהודים שאינם שייכים למפלגה, כמוני. אנו הטובים ואנו הרעים ישבנו בווינה על המזוודות בתחנת המעבר 'שֶנָאוּ' וחיכינו לעלייה.

וינה של אז לא הייתה דומה לעיר מהספר 'האדם השלישי' של גראהם גרין. הייתה זו כבר עיר אירופית הדורה, עיר אורות ביחס לוורשה, ואנו החמצנו בה כמה טיסות ארצה משום שחיכינו לסרטים שלי, אשר ידידיי משגרירות צרפת בוורשה היו מבריחים אליי במזוודות הדיפלומטיות שלהם, מדי כמה ימים סרט אחד או שניים. בין הסרטים שחולצו היו 'ולס לבן', 'תאונה' ו'בית העלמין רֶמוּ'.

במתחם 'שנאו' חיכינו גם לחיפושית, שידידתנו ברברה, עיתונאית העובדת ברדיו 'אירופה החופשית', הייתה אמורה לקנות בשבילנו במינכן. החלטנו לבוא ארצה מצוידים באוטו לאחר שעובדת סוכנות צעירה הלשינה לנו בסוד שבארץ ישראל מחירי המכוניות תלויים בשמיים, ורוב האזרחים, גם המבוססים יחסית כמו משפחתה, הולכים ברגל או נוסעים בתחבורה הציבורית. "תקנו כאן בווינה גם בגדים ונעליים", לחשה באוזנינו בחורה אצילה זו. נציגים אחרים של הסוכנות שיקרו חלק שישראל של סוף שנות ה-60, אחרי ניצחון ששת הימים, היא "ארץ חלב ודבש, כמו אמריקה, ולא חסר בה כלום".

Trzeci Człowiek

בתום מלחמת העולם השנייה מגיע הסופר האמריקני הולי מרטינס לווינה החשוכה כדי להתחקות אחר גורל חברו (בגילומו של אורסון וולס). מתוך הסרט 'האדם השלישי' בבימויו של קרול ריד, 1949. אגב, אחד הספרים המעטים שלקחתי איתי לדרך בעוזבנו את פולין בואכה ציון (ואשר היה איתי בווינה) הוא 'האדם השלישי' מאת גראהם גרין. הסיבה: גרין, יחד עם קורציו מָלָפַּרְטֶה, היו המורים שלי לכתיבה   

אז אנו ממתינים ב'שנאו', ויום אחד אני רואה קבוצה חדשה של יהודים שמגיעים מוורשה וביניהם, לא ייאמן, מסתובב פלהנדלר זה, האיש שחקר אותי בבית היתומים. לא יכולתי לגשת אליו כי המנוול היה מוקף פקידי סוכנות, כך שרק למחרת התנפלתי עליו כהוגן.

הצמדתי אותו לקיר וטלטלתי את כתפיו. "איפה האקדח שלך עכשיו, חתיכת חלאה?", לעגתי אל אוזניו. "איפה המפלגה האלימה שלך והאיומים לגמור לי את החיים? מה, אתה כבר לא עושה הכול כדי שאזרק מכל מקום אפשרי ו'אמות ברעב למרגלות הגדר', כמו שהבטחת לי?". בין כל משפט ומשפט כיבדתי את פלהנדלר בסטירה חינוכית קטנה.

"איפה המכתבים שגנבת לנו, פוליטרוק עלוב אחד? סע, סע ארצה. אני אמצא אותך שם ולא ארפה ממך עד שתיענש", צעקתי, עד שהגיעו אנשים וביקשו שאניח לו. "למה אנו, היהודים, מוכרחים תמיד להתווכח?", ביקשו שאירגע.

ואילו אשתי לקחה אותי הצִדה והאירה את אוזני שטעיתי. "האיש שטלטלת הוא לא פלהנדלר שראינו אתמול אלא יהודי נמוך ורזה אחר, בשם ויין, היסטוריון שעבד במכון היהודי בוורשה, כך אמרו לי".

"אז מדוע", שאלתי אותה, "ויין זה לא התנגד להתקפה שלי? מדוע הוא לא ניסה להשתחרר מלפיתתי ועשה פרצוף אשם?"

"אולי גם לו יש פגם בביוגרפיה, איזשהו שֶרֶץ בעברו הקומוניסטי", הציעה רעייתי אפשרות תיאורטית בלתי מופרכת.

אפילוג

זמן לא רב אחרי הגיענו ארצה עקבתי עדיין אחר פלהנדלר. אנשים טובים גילו לי שהוא עובד בספרייה של אוניברסיטת בר-אילן. רציתי לכבד אותו בביקור פתע, אך ויתרתי על התענוג משום שהייתי עסוק בתערוכת ציורים שהצגתי בביתנו בירושלים, כמו גם בניסיון להמשיך את עיסוקי בתעשיית הקולנוע – העברית לשם השינוי. לצורך כך קיימתי כמה פגישות עם מרגוט קלאוזנר, בעלת אולפני הרצליה, ועם יגאל אפרתי, ראש מכון הסרטים הממשלתי. פגישות מבוזבזות שלא הובילו לכלום.

ואחר כך שכחתי את פלהנדלר סופית כאשר התחלתי לעבוד בבניין הטלוויזיה רוממה, ואת שעות הפנאי השקעתי בישיבה בקפה טעמון, אצל מרדכי קופף, שם למדתי על הארץ ועל תושביה את רוב הדברים שהייתי צריך לדעת.

ובאשר למר ויין המסכן, שבווינה חטף ממני מנה שלא כדין, פגשתי אותו שוב בקריית-היובל, שם היינו שכנים. ויין סניור עבד ב'יד ושם', ובהזדמנות הראשונה הסברתי לו בגילוי לב על התקרית המביכה בווינה, תוצאה של טעות בזיהוי. הוא סלח לי, וכדי לפייס אותו סופית עזרנו לבנו, יוסי, "בטלן שמנגן כל היום על גיטרה ושותה", כתלונת אביו – להצטרף לענף ההפקות.

תורת המספרים הטבעיים

אינני מוחק מספרי טלפון של נפשות שאינן עוד. את הרשימה הארוכה של דמויות יקרות אלה פותחים יורם קניוק, יורם ברונובסקי, כריסטופר קומדה, יעקב לנדאו, טל שביט ובוודאי אחותי אירנה. הייתי רוצה להמשיך איתם שיחות שלא נגמרו או קיבלו כיווני ראות חדשים.

לוּ היה לי מספר הטלפון של מר ויין, הייתי מתקשר אליו כדי למסור לו שבנו התגלה כיוצר בעל כישרון בלתי מצוי.

Z3M racing hmm Z3M racing 2

לעמוד מול הפיתוי: הקשיש המורשה היה מאושר בבווארית Z3M שלו, הבנויה כמו להזמנתו – עד שלקחתי אותה למסלול, שם, בנסיעה עד גבול יכולתה, היא דרשה קפיצים קצרים יותר ובולמי זעזועים קשיחים בילשטיין B8. בשקט-שקט, כדי שהלגה לא תשמע, התחרטתי שקניתי אותה במקום להביא הביתה את אחותה השחורה. המועמדת הייתה חזקה מהלגה ב-120 כ"ס (450 במקום 331), היו לה מתלים קשיחים ונמוכים, לוח מחוונים מיוחד, כלוב בטיחות ומושב מרוצים גזעיים.

אחר כך הגיעה ההתפכחות. מה הקשיש המורשה היה עושה עם Z3M שחורה זו, המיועדת למרוצים, חוץ מליהנות מיתרונותיה על מסלול פעם-פעמיים בשנה? הרי לנסיעה יומיומית גברת זו אינה מתאימה. היא בולסת דלק, רועשת, והכנף הענקית המוצמדת לאחוריה הייתה מזמינה כל נהג חולף-אורח להתחרות בה. מזל שהיא נשארה רק בתצלומים.

הפסיכולוגית שלי, הלגה, מצטלמת כאן ברקע צהוב  

Z3M et yellow passe partout 2

 טיפ טיפה

האם נשקפת סכנה מהמשקפיים ברגע שנפתחת כרית אויר?

נהג מספר: "עברתי תאונה חזיתית עם פנס רחוב. נסעתי במשקפיים. הכרית התפוצצה, וכשחזרתי לעצמי לא הצלחתי למצוא את המשקפיים. הם היו זרוקים על המושב האחורי. אין לי מושג איך הם הגיעו לשם, אך לי ולמשקפיים לא קרה דבר. אני ממשיך להשתמש בהם בנהיגה עד היום".

נהגת: "הי. הייתה לי תאונה. דפקתי איזו מכונית ועוד אחת, כך שלא משתלם כבר לתקן את מכוניתי. שתי כריות האוויר נפתחו. היו לי באותו רגע משקפיים על הפנים ושום דבר לא קרה. אפילו לא שריטה. אבל כל הפנים והראש כאבו לי מהמפגש האלים עם הכרית. אני חושבת שהכריות, בלי קשר אם יש לך משקפיים או לא, עלולות לפצוע. ויולה".

נהג: "ראיתי כל מיני מקרים והגעתי למסקנה שכרית אוויר 'נורֵית' מלמטה, ביחס לראש הנהג, כך שהכוחות הכי חזקים מופעלים על הסנטר והאף. שנית, כרית האוויר, אף שהיא 'נורֵית' במהירות גבוהה, אינה גורמת לניפוץ הזגוגיות. עוצמת החבטה גבוהה אמנם, אך הלחיצה – לא. חומרים שבירים מתנפצים לא בגלל כוח חזק אלא מהלחיצה. תטיחו, למשל, את המשקפיים על מזרן או ספה, ואחר כך תטיחו אותם באותה עוצמה במשענת הכיסא, וזה יהיה סופם".

נהג אחר: "בהתנגשות שהייתה לגולף שלי עם עץ הכרית לא התנפחה, כי היא לא הייתה. את המשקפיים מצאתי ליד השמשה הקדמית. הם היו שלמים. דווקא כשהגעתי הביתה דרכתי עליהם על הרצפה ליד המיטה. מִזה הם כבר לא יצאו".

שואלים את אדוארד

מיכאל פרג'ון, אפרת: ברשותי פורד פוקוס 2013 בעלת מנוע 1.6 ליטרים. הרכב עבר 60 אלף ק"מ ותיבת ההילוכים שלו בעייתית מאוד (הורדה יזומה של הילוך, שילוב מאוחר של הילוך וכו'). כל הטיפולים במוסכים המורשים לא הועילו. ביקשתי לבצע איפוס של מחשב הרכב, אך ללא הועיל. אשמח לקבל קישור או את שמו של התוסף לתיבת ההילוכים שעליו אתה ממליץ.

תשובה: המלצתי על תוסף XADO משום שהוא מחולל לעתים נפלאות במקרים שהסיבה לתקלה בגיר היא מכנית. אך חוששני שבמקרה של פוקוס שלך, הפיקוד האלקטרוני בגיר הוא האשם. במקום לחפש פתרון במוסכים של פורד – כל שכן אם תקופת האחריות נגמרה – כדאי אולי לפנות למכון המתמחה בתיקון תיבות הילוכים אוטומטיות.

אבא גוריון: האם כרית האוויר מסוכנת למרכיב משקפיים?

תשובה: שום גורם מוסמך – משרד התחבורה, יבואנים או אופטיקאים – לא יענה לשאלתך באופן חד-משמעי. אפשר למצוא עידוד מסוים בעובדה שלא התפרסמו מקרים שבהם היפתחות הכרית גרמה להיפצעותו של מרכיב משקפיים. ידידתי פ' מירושלים העידה כי בתאונה שעברה לאחרונה, כריות האויר העיפו את משקפי הראיה שלה ואף עיקמו את אחד המוטות. אגב, נושא זה זוכה כבר זמן רב בהתייחסות רחבה בפורומים אינטרנטיים. מהדיונים שם אפשר ללמוד שלנהג מוטב לבחור מסגרת משקפיים עשוית פלסטיק, ולהימנע ממסגרות מתכת בעלות חלקים חדים. ציטטות נבחרות מהפורומים יתארחו היום ב'טיפ טיפה'.

ימים בלי עפרה

בשמונה בבוקר ירדתי לחניון עם היוגורט, אך עפרה לא חיכתה לי על יד אלפא. לא התיישבתי מאחורי ההגה, לא הדלקתי מקטרת. קראתי פעם אחר פעם בשמה. לשווא

את היעלמותה של החתולה השחורה, תושבת חניון תת-קרקעי, גילינו ביום שישי 13 ביוני, תאריך רע לפי אמונות טפלות והפעם גם לפי המציאות. לדאבון תקוותי, היעלמותה המסתורית נמשכת עד עתה, אל תוך תחילת הקיץ.

עפרה איננה, כאילו עזבה ככה סתם את מגוריה בחניון, מה שלא עשתה במשך כמה שנים. היא כבר לא מחכה לי, לא באה אליי בריצה למשמע שמה, לא קופצת על ברכיי ולא מתיישבת לצדי במכונית החונה, מכורה למקטרת כמו הקשיש המורשה, אשר רק טבק משובח מסוג Erinmore Flake מצליח לגרש מנפשו מחשבות בלתי רצויות בעליל.

מה סיפרתי לה

כאשר כתבתי עליה במדור "דברים שסיפרתי לעפרה", הסתרתי פרט אישי: שהמפגשים בחניון מינוס שתיים עם חתולה ידידותית, תומכת ואמינה הפכו חלק חשוב ביומיום של הקשיש ובכתיבתו.

הגיע הזמן להודות שרוב המחשבות על העבר ורוב הרעיונות העכשוויים כביכול, אלה שהגיעו למקלדת – נולדו באפלוליתו של חניון זה, כאשר החתולה ישובה על מושב הנווט או מנמנמת אל תוך עולמה, רחוק מכל הסכנות, בוטחת בשומר ראשה הזקן.

ליטוף פרוותה של עפרה וישיבתנו המשותפת באלפא בתוך חניון חשוך הזכירו לי את פרוות שועל הכסף של אמא שלי, בַּלילות הבלתי נשכחים של הגטו. וכך, בזכות עפרה, הצלחתי לחדור אל מעבה העבר ולכתוב את הסיפור החשוב לי מכל. "תגידי לי", שאלתי אותה, "היית פעם שועל?"

Ofra

מלכת החניון לשעבר

שכנים גירשו אותה מהחניון שלה בשיטה אכזרית, כי היא נעדרת כבר כמה ימים טובים. ככל הנראה, רעים אלה חיסלו את עפרה בשל כעסם על הֵרגלה לשבת על הגגות ועל מכסי המנועים של "רכושם", כפי שהתלוננו לא אחת. אם היא חיה עדיין במקום כלשהו, רחוק מהקשיש שלה, האם ינחש מישהו הפוגש אותה באיזה רחוב או חצר שהיא אוהבת יוגורט קר, ומגרגרת בהנאה למגע מברשת המחליקה את פרוותה?

בגלל חטיפה זו

בגלל חטיפת שלושת הנערים בגוש עציון זכה פתאום מכשיר הטלוויזיה – אשר מוצב מולי "בגובה העיניים" (כהגדרת המקומיים, אלו ש"סוגרים מעגלים"), ולמד לשתוק ולצבור אבק בתקופות שבין שידורי הפורמולה 1 – לעבוד נון-סטופ, מהבוקר עד שעות הלילה ואף צפונה מכך.

נתקעתי בערוץ 10 למשך כמה צפיות רצופות לא רק בגלל תקלה בשלט אלא גם בגלל חיבתי למנכ"ל ערוץ זה, רפי גינת. כי גינת הוא ידידי מתקופת רוממה והלאה, כולל בוודאי התקופה שכתבתי אצלו, כאשר רפי הקים חזרה לחיים את השבועון 'העולם הזה' ועמד בראשו כעורך.

והנה מה שגיליתי על מסך המקלט. מקצת הדברים הרשימו אותי ומקצתם אנסה לשכוח. זאת, בהנחה שמוחו של הקשיש המורשה יצליח לנקות את מחלקת הזיכרון מהזבל.

שתי מדינות לעם אחד

אז ככה: ערוץ 10 שכנע אותי כי נָחַתִּי וכי אני חי בשתי מדינות שונות לחלוטין.

מדינה אחת היא "נורמטיבית", בז'רגון המקומיים, לפחות עד כמה שהיא מסוגלת לתפקד באופן נורמלי אל מול קללת האנטישמיות, הרודפת את היהדות ללא הפוגה ואינה מניחה לה לנשום. במדינה זו, מולדתנו היקרה, קרה אסון חטיפה וערוץ 10 מקדיש לו מרתון חדשות.

אך באותו ערוץ של ידידי גינת שבו מתנהל דיון קדחתני באירוע הטרור – מתנהלת גם מדינה אחרת. מדינה שטופת-נמיכוּת זו, כך גיליתי בגלל הצפייה הממושכת בערוץ, מקפידה לשדר תוכניות בכיכובן של דמויות שכמו נשלפו מתחתית הגזע האנושי. אחת הבולטות שבתוכניות הללו היא 'מועשרות', שבגלגולה הנוכחי איננה כבר מסמך רבע-סוציולוגי כפי שהייתה בתחילת דרכה, אלא בָּזִילִיקָה של סגידה לטמטום ולטעם רע: באופנה (גֶבֶב של מותגים), באביזרים (רולקס מזהב טהור) ובחתונות של גבר עם גבר (המוקפים בנשים שכמו שייכות לאיזה חלום מסויט).

חוששני כי 'מועשרות' – המאדירה את הכיעור והריקנות, את הנובורישיות והאנוכיות – מהווה סוג של אנטישמיות עצמית. ובעיניי לפחות, אנטישמיות כזו, קומית כביכול, היא פוגענית יותר מכל חומרי התעמולה האנטי-יהודיים המתוחכמים כביכול שהגויים ייצרו, החל בתקופת האינקוויזיציה דרך הפרוטוקולים של חכמי ציון מהמאה ה-19 ועד 'מיין קאמפף'.

אם הפרופיל של היהודי העכשווי, כפי שהוא מצטייר בערוץ 10 תחת ההגדרה 'ריאליטי', הוא אכן מציאות, אז יש מקום לדאגה לגבי כשירותו המנטלית של המפעל הציוני.

מצלמות? רק לצורך קנסות

לאולפן המיוחד שפתח ערוץ 10 עקב חטיפתם של שלושת תלמידי הישיבה הוזמנו כל המי ומי. המוזמנים התיישבו, הֵישירו את שִכלם אל המצלמה, ואמרו פחות או יותר אותם הדברים. איש מהם לא העיר שהחטיפה הייתה נמנעת, לו הישיבות היו מארגנות הסעות בסופי שבוע.

איש מבין המומחים לא העיר גם שהמקרה המזעזע כל בית במדינה לא היה אולי מתרחש, לוּ מעל תחנת הטרמפים הייתה מוצבת מצלמה. הרי המדריך לחוטף שפרסם חמאס מלמד כי אין לבצע חטיפות במקומות שמותקנים בהם אמצעים אלקטרוניים. ולוּ הטרוריסטים היו מצפצפים על המלצת ארגונם ומבצעים את זממם חרף המצלמה – כוחות הביטחון היו לפחות נהנים מתיעוד המעשה.

אך בטרמפיאדות אין מצלמות, וזאת לפי חוק האבסורד: באותה מדינה שהציבה מאות מצלמות משוכללות על הכבישים, התגלה כי חסרים לרשויות המקומיות אמצעים לרכישת מצלמות שיתרמו לביטחונם של תושביהן הצעירים.

ותהא זו תרומתו

המומחים באולפן לא עלו על כך שאם לרשויות אין אמצעים למצלמות – אז אפשר להציב בטרמפיאדות המסוכנות אנשי ביטחון, שיבדקו כל רכב עוצר ויתנו לטרמפיסט אישור כניסה.

לצורך כך, אפשר למשל לצמצם את צוות האבטחה של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, המונה חמישה אנשי שב"כ, ולשלוף מהם זוג לצורך אבטחת טרמפיאדה. שלושת המאבטחים הנותרים יצליחו, אני מאמין, להרחיק מאולמרט את שולה זקן – הסכנה היחידה שעשויה להטריד את שלוותו של האיש.

עצה לחטוף פוטנציאלי

בתוך כל נהר המלל השוצף בשבוע האחרון סביב החטיפה לא שמענו מילת הסבר לחטופים פוטנציאליים, זולת ההמלצה שאין להיכנס לטרמפ בודדים אלא בזוג. וזה, כידוע, הכזיב. לא שמענו הנחיות מה נותר לחטופים לעשות, אם נפלו כבר קורבן לחטיפה. איך להתייחס לחוטפים, מה לומר להם, ואם להשלים עם המצב או לתכנן בריחה.

הנה עצה לדוגמה, למי שמתכנן בריחה: לחכות עד שהמכונית הנהוגה בידי החוטף תיכנס לעיקול כלשהו, ואז, כאשר הגלגלים הקדמיים שוברים ימינה או שמאלה – לזנק בהפתעה ולמשוך בחוזקה במוט בלם היד. כתוצאה, המכונית תבצע סיבוב במקומה ואולי אף תתהפך. מה שעשוי לשבש את תוכנית החוטפים.

ביבי, יש לך אליבי?

הדוברים באולפן לא התייחסו גם לאפשרות שהמכונית השרופה שנמצאה בסמוך לכפר דורה הייתה רק הסחה שנועדה להזניק את כוחות הביטחון לאזור חברון – בעוד הנערים החטופים מוברחים לכיוון אחר.

אך לא פטפטנותם של הביטחוניסטים והפוליטיקאים, המופיעים בזוגות ובשלישיות, היא שגרמה לתדהמתו של הקשיש. את הזעזוע האמיתי סיפקה נבחרת של פרשנים פוליטיים מבית ידיעות אחרונות ובהם שמעון שיפר, שאינו רק פרשן אלא מתמחה גם בחשיפת שערוריות פוליטיות.

שיפר, קצין המבצעים הראשי בעיתונו של מוזס, סימר את אוזניו של הקשיש כאשר גלגל אחריות אישית על ראש הממשלה בנימין נתניהו. אם ללכת עם קו המחשבה של שיפר, אשר רומז לקונספירציה מתוחכמת – אז מדבריו עולה, כביכול, שנתניהו חטף בעצמו את שלושת תלמידי הישיבה כדי לצבור הון פוליטי אדיר!

ואם כך, אז ערוץ 10 והטאלנטים שלו, הנותנים במה לכל בעל פֶּה המעוניין לְפַרְהֵס את דעתו – היו צריכים לבקש משמעון שיפר לבצע בעצמו חיפוש אחר שלושת החטופים במרתף הווילה בקיסריה.

120 Leon Serpollet depasse

האדם הקד-מון: באפריל 1902 קבעה מכונית גארדנר Serpollet נהוגה בידי איש בוהמה פאריסאי בשם ליאון Serpollet, אשר תכנן אותה וייצרה בבית החרושת שלו – הישג הרשום בהיסטוריה המוטורית הצרפתית: מהירות של 120 קמ"ש.

בתצלום אדיר זה בולט הלבוש הייצוגי שבחרו הנפשות העומדות לטייל – לבוש שהוא מעין קידת-כבוד כלפי האוטומוביל. גינונים אלה נעלמו בהמשך, כאשר במאה השנים הבאות עוצב מחדש הסעיף הנקרא 'התייחסות האנוש למכוניתו'. לא נראה לי שהאישה בקרינולינה האופנתית תתיישב לצד הנהג כאשר רגליה מורמות בזלזול אל הדשבורד, כנהוג בקרב תל-אביביות בנות זמננו.

פרט שני: בתצלום זה של גארדנר Serpollet נראים אותם הקפיצים אשר 80 שנה אחר כך פעלו נהדר במתלה האחורי של לנצ'יה פולביה HF 1.6 שלי – ועזרו לה לקחת אליפות אירופה בראלי למרות ציר אחורי קשיח

טיפ טיפה

הזכרנו לא פעם שאחזקה נכונה של המצבר עשויה להאריך את תוחלת חייו בכמה שנים יפות אחרי תום האחריות. לצורך כך, מומלץ להוסיף למצבר מדי כמה חודשים מים מזוקקים, אם זה אפשרי, ואת כמות הוולטים והאמפרים במצברים המודרניים, הסגורים הרמטית ללא פקקי מים ומוגדרים כמצברים "ללא טיפול" – יש לחזק באמצעות מַטען, כפי הנהוג בכל מצבר ותיק.

זאת ועוד: מדי כמה שבועות מומלץ לבדוק את מצבו של משק הוולטים באמצעות מולטימטר, ואם מתגלה כי הוולטים ירדו לרמה נמוכה מ-12.3, מחברים את המצבר הנחלש למטען ביתי (או עושים זאת אצל חשמלאי מוסמך) למשך כמה שעות, בדיוק כפי שממלאים סוללה של טלפון נייד.

multimeter xl

אני מזכיר שוב המלצה פרוזאית זו עקב כתבה רחבה על מצברים שפורסמה ב'דה מרקר' (16.6.2014), הממליצה לנהגים להיות פיקחים ו"לא לחכות עד שהמצבר יתרוקן אלא להחליפו" כי "ישראלים מחליפים מצברים רק כשהם לא מצליחים להתניע את הרכב". נראה כי הכתב דניאל שמיל ועיתונו דה מרקר תומכים, באופן שקוף ואינפנטילי למדי, בעסקיהם של מוכרי המצברים.

קוריוז: הכתבה הנ"ל קובעת כי אורך החיים הממוצע של מצבר הוא שנתיים, "לכן, כאשר המצבר מתקרב לגיל שנתיים מוטב להחליפו לפני קיץ או חורף".

הבלים! מצבר שמור היטב עשוי לעבוד חמש-שש שנים. בָּדוּק, ועוד איך בדוק.

שואלים את אדוארד

אלי, ירושלים: קניתי לאחרונה פיאט S60 שנת 1999 בעלת הילוכים. הרכב במצב מצוין ונסע כ-130 אלף ק"מ. מה שמדאיג אותי בדגם הזה שאין שעון חום מנוע. שאלתי היא: איך להתנהג עם נורת חום מנוע, אם תידלק, והאם ניתן להתקין שעון חיצוני? שאלה נוספת: כאשר אני עובר להילוך שלישי הרכב קצת רועד בדרך כלל, עד שהמהירות מתייצבת. זה, למרות העובדה שאני מעביר את ההילוך משני לשלישי כאשר המנוע כבר בסל"ד גבוה. מה יכולה להיות הסיבה?

תשובה: כאשר נורת חום המנוע נדלקת אין להמשיך בנסיעה אלא לחפש מקום שבו תוכל המכונית לעצור בבטחה. ואז:

1. פותחים את מכסה המנוע. אם לא מגלים קרע כלשהו בצינורות המים, ורואים בכל זאת שמפלס המים לוקה בחסר – מחכים חצי שעה עד שעה כדי שהמנוע יצטנן, ורק אז מוסיפים מים, בעדינות. הוספת נוזל קירור או מים קרים למנוע חם עלולה להמיט נזק משמעותי על ראש המנוע.

2. נתנו בזמנו טיפ שימושי: חום המנוע עשוי להתמתן, אם נפעיל את החימום ונפתח את המאוורר בעוצמתו המרבית, מבלי לדאוג שהמכונית תהפוך סאונה. תרגיל פשוט אך מחוכם זה מעניק למים החמים במערכת 'רדיאטור נוסף'.

3. קורה לעתים שההתחממות המפחידה במנוע היא תוצאה של נסיעה בעליות בהילוך גבוה מדי – למשל, בהילוך חמישי במקום רביעי. במצבים אלה, די להוריד הילוך כדי שחום המנוע יתייצב חזרה על התקן.

באשר להתקנת שעון טמפרטורה: ודאי שהתקנה כזו היא מן האפשר, כולל חיישן (ובלבד שהוא מתאים לאביזר חיובי זה). אגב, חברת פיאט אינה היחידה שחוסכת על מדי חום, לשמחת רואה החשבון של הפירמה. לגבי הרעידות, לא ציינת אם הן מופיעות גם בהחלפה מהילוך שלישי לרביעי. בכל אופן, יש לבדוק את מצב המצתים, להחליף אותם במידת הצורך – או לפחות לכוון את האלקטרודות. הסיבה לרעידות שאתה מתאר עשויה להיות זרימת דלק לקויה עקב מסנן דלק סתום, אך קיימות עוד עשרות סיבות אפשריות המחכות לגילוי בידי מכונאי מוסמך.

גיא ניר: לפני כחצי שנה הגעתי למסקנה שהאימפרזה גרנד ליאונה סטיישן לא תוכל עוד לשמש כטנדר, למרות העובדה שתכננתי והתקנתי לה גגון חזק. לאור זאת גירדתי כ-20 אלף שקלים (שקיבלתי בעיקר כמתנות), ובלב רועד הלכתי לחפש טנדר. הטנדר היה קצת עגלה בנסיעה הראשונה, אבל לאחר בדיקה במוסך התברר שהטורבו לא היה מחובר.. טוב, קיבלתי מטוס (איסוזו איפון 2X4 מודל 2000 אוטומטי). אבל אוי לי, באמצע השבוע שעבר הלך המנוע!

המוסכניק שלי אמין. הוא אמר שיהיה יקר יותר לשקם בוכנה וכו' מאשר לקנות מנוע. מנוע + עבודה יעלו לי 13,500 שקלים, שאין לי כרגע (אני בכלל זממתי שכאשר ילך הגיר אשים שם גיר ארבע על ארבע + מתלים וכו'. אבל חלומות בנפרד ומציאות בנפרד). אגב, המוסכניק רמז שההתחממות של מנועי האיסוזו היא נקודה חלשה אצלם. חוץ מעניין המנוע, האוטו במצב מצוין יחסית לאחיו שעל הכביש, לכן לא נראה לי לוותר עליו תמורת 2,000 שקלים לפירוק. יש לך איזו הצעה מאירת עיניים?

תשובה: אני ממליץ לקחת פסק זמן, משום שעל החלטה נמהרת עשויים להצטער. כדאי לפתוח את המנוע ולבדוק מה בעצם קרה לסוס העבודה היפני: מהו מצבם של הבוכנות, המסבים, השסתומים, ומהו מצב הטיימינג. ייתכן שדי יהיה בחצי אוברול כדי להחזיר את הטנדר לכשירות של מטוס. בכל אופן, ברור שאין למכור כליה כדי לתקן מנוע, ואפילו זהו מנוע של גגון-נוע יצירתי… בקיצור, התייעץ שוב עם המוסכניק שלך.

תודתי הנאמנה

אני נוטל לי הפסקה מהפְּרוֹלֶגוֹמֶנוֹת של העבר ושל מה שיהיה, מהדומיות ומחשבונות הנפש, כדי לחלוק את תודתי לעשרות ועוד כמה נפשות טהורות

רק חמש מבֵּין בנותיי אני מאכיל עדיין. כל היתר, כלומר אלה שבגדתי בהן, מקללות אותי באיטלקית ומשרתות זרים. חלקן אינן נושמות כבר. אני חייב לבנותיי הכול ועוד, כי רק בזכותן הדבר הנקרא 'המשכיות' חשף בפניי את צדו היפה, האופטימי, שלא ידעתי על קיומו לפני ההיכרות עם עולם המנועים, תיבות הילוכים, מצמדים, קפיצים ובולמי זעזועים.

נחשלת עם נקודת אור

לא כל בנותיי – איטלקיות, צרפתיות ובריטית אחת – הגיעו לביתי בנסיבות יוצאות דופן הנחקקות בזיכרון. בעצם, את רוב מכוניותיי לשעבר הכרתי בטקס בנאלי לחלוטין: בעקבות קריאת מודעות מכירה בעיתון, אחרי ביקור במגרש משומשות, או בהליך ממש משעמם של קנייתן חדשות.

חדשה לגמרי קניתי את סירנה FSO בעלת מנוע שלושה צילינדרים ושתי פעימות. למזלו של ג'רמי קלארקסון, הרוח החיה של 'טופ גיר', הוא היה עדיין תינוק אנגלוסאקסי כאשר הפולנייה סירנה יצאה לדרכה. אחרת, הוא היה חוטף התקפת לב בעת ביצוע מבחן דרכים על היצור הסוציאל-נחשל.

להגנתה של סירנה הייתי מודיע לקלארקסון כי למכשיר תנועה פרימיטיבי זה היה בכל זאת יתרון מוחץ על פני מכוניתי הראשונה, זוויקאו P-70 מתוצרת גרמניה המזרחית – משום שלפולנייה סירנה היו לפחות מעצורים נורמליים, הידראוליים, ולא מעצורים מכניים כמו אצל P-70, שמתכנניה ציידו אותה בפטנט גרמני הלקוּח מ'אוטו יוניון DKW' עשוית הדיקט.

וכמו אצל סבתא DKW, גם בזוויקאו P-70 לחיצה על דוושת הבלם הייתה מושכת בארבעה כבלי פלדה, שהפעילו את התופים העוצרים את ארבעת הגלגלים. כך לפי התכנון. אך במציאות היומיומית, בעת נסיעה ב-P-70 היו כבלי מעצורים אלה יוצאים מכיוונם, ולעולם לא יכולת לדעת איזה מהגלגלים יינעל בהפתעה ולאיזה צד תיזרק המכונית ברגע שלחצת על הדוושה האמצעית. ממש רולטה גרמנית.

המזנון נסגר

וּשְמַע גם, קלארקסון: עוד מעלה הייתה לה, לסירנה, שהייתה עשויה פח נוקשה ולא פלסטיק דורופלסט כמו P-70, כך שהעכברים הפולניים לא יכלו לזלול אותה.

החסכונות הלכו, נשארה השמחה

אחרי סירנה היו לי עוד שלוש מכוניות חדשות ובהן מוריס מיני קופר משופרת לראלי ואופל ג'י-טי.

את ג'י-טי קניתי כדי להשתתף בגרנד פרי ישראל 1970 שנערך באשקלון. לקראת התחרות שיפרתי את אופל בכל חסכונותיי, כולל מנוע מחוזק, בֶּקָקְס, שלדה וצמיגים. אך הפרויקט הנלהב התגלה כהשקעת סרק משום שהתחרות הופסקה בעיצומה עקב טמטום המארגנים, מועדון ממס"י, ועקב התנהגות בלתי הולמת של הקהל האשקלוני. התחרות נפסלה, וכך קרה שהפרס הכספי והגביעים שציפיתי להביא הביתה לא חולקו.

ובכל זאת, לא שכחתי את שמחתי כאשר ברחובות אילת, בשלב המוקדמות שלפני התחרות, אופל ג'י-טי שלי קבעה את הזמן הטוב ביותר בין הישראליות כאשר רשמה זמן הקפה נמוך משתי דקות, ובסוף הישורת הארוכה הגיעה ל-200 קמ"ש. מהירים מאיתנו היו רק נהגי מרוצים מקצוענים שהגיעו מחו"ל ובהם דרק בל המפורסם, שזינקו באותו אירוע במכוניות פורמולה 2 שהם הביאו איתם ארצה.

Ashkelon XL

תצלום מהימים הסוערים של אשקלון: מרוץ ראלי-קרוס על מסלול חולי. עשרות אלפי נפשות שהתיישבו באמפיתיאטרון הטבעי מול המתחרים ראו את אלפא 33 שלי, שהותקנה על ידי מוסך אלכס אשדוד, רצה בטירוף אחרי גולף GTI של רם לנדס מקבוצת צ'מפיון. לנדס, נהג מרוצים מנוסה, היה באותה תקופה כתב בכיר ובוחן רכב של מגזין 'טורבו', שערכתי. כן כן, זהו אותו רם לנדס שכיום הוא איש תקשורת מפורסם שוועדה ציבורית בראשותו המליצה באחרונה לסגור את רשות השידור. רגע אחרי שהתמונה הזו צולמה, בישורת עדיין, גולף GTI המפלצתית של רם עצרה במפתיע בגלל תקלה בתיבת ההילוכים ואלפא 33 שלי נכנסה בה – כך שהתקוות לזכייה כפולה של נציגי 'טורבו' הִתְ-פּוֹ-גְ-גוּ

כפיתי עליה דיאטה קיצונית

אלפא רומיאו 33 תלתן ירוק, שנולדה ב-85', הייתה המכונית הרביעית שקניתי בניילונים, אצל היבואן דאז קפריש, ותכף אחרי הקנייה פירקתי ממנה את כל מה שרק ניתן כדי שתהפוך קלה לקראת ראלי אשקלון. את כל תהליך ההרזיה הקיצונית של 33 עשיתי במוסך בחיפה השייך לספונסר שלי, 'דור כימיקלים'.

בתחרויות התייצבה אלפא שלי כחושה ונחושה – אך בלי דיפרנציאל ננעל, מנגנון חובה בראלי-קרוס. זאת, משום שחסכונותיי נגמרו אחרי שיפוץ המנוע וקניית גיר קצר ברומא, בסדנת אנג'ליני. ובלי דיפרנציאל ננעל, אלפא שלי צלחה אך בקושי את הסיבובים החוליים, בזווית גלגול נואשת על שני גלגלים, ובכל אחד מהעיקולים הייתה מאיימת להתהפך.

ובכל זאת, חרף היעדרו של הדיפרנציאל, בפלא בלתי מובן – ברוב התחרויות שנערכו במשך תקופה של שנתיים וחצי באשקלון (כמו גם בעפולה ובבאר-שבע) הגענו לגמר, כדי להילחם שם מול להקת פולקסוואגן GTI משופרות על ידי צ'מפיון.

תוכה אכלו, קליפתה הותירו

כאשר תמה אופנת המרוצים חזרתי לחיפה, אל הספונסר שלי 'דור כימיקלים', אשר במחסניו אפסנתי את כל החלקים שפירקתי מאלפא כדי להשתתף בראלי – וגיליתי שלא נשאר שם כלום. נעלמו המושבים, כמו גם עשרות שקיות פלסטיק ששמרתי בהן ברגים, סוויץ' מקורי וכל מיני פיצ'פקעס. כל פריט ופריט של אלפא, נזכרתי בצער, נארז בשקית שאליה הוצמד פתק המסביר מהיכן פורק החלק.

כמעט אפשר היה לחשוב שעובדי 'דור כימיקלים' אכלו את כל קרביה של 33 שלי – לרבות חלקי הריפוד והשטיחים. ממש כמו אותם עכברים פולניים שטעמו להנאתם את P-70 שלי.

ואני, האידיוט, במשך שנתיים וחצי נסעתי בראלי-קרוס באלפא שלכנפיים שלה מוצמדות מדבקות הפרסום של 'דור כימיקלים', "מתנול – דלק המחר".

ממלכת החיוכים הטובים

אגב, שמתי לב שאנשי 'דור כימיקלים' – החל בפועלים הפשוטים ועד ההנהלה – אשר הכרתי כנחמדים דווקא, נהנו לראות במצוקתי. הם לא טרחו אפילו להבליע את חיוכם כאשר ראו אותי מסתובב ברחבי המפעל, במחסנים ובחצרות, מחפש בפחי הזבל את חלקי האלפא ולפעמים מוצא משהו זרוק; כמו ריפוד הגג, שמצאתי אותו משוסע לגזרים, משום מה.

המקומיים ראו בזה בידור וחייכו מאחורי גבי – מה שלא הפתיע אותי אחרי הניסיון הרב שצברתי. הרי באינספור מצבים ים-תיכוניים כאלה נתקלתי בכל מקום כמעט שבו דרכה רגלי: בסוכנות, במרכז הקליטה, בבנקים, ובוודאי בין חבריי בתחנה רוממה. משנות ה-70 ואילך, זו הייתה התפאורה האנושית שחיכתה לי בכֵף התקווה הטובה של הציונות אשר בה נחתנו.

"אני עייף", אמרתי לרעייתי. "בואי נברח קצת".

המרוץ אחר הקישקעס

אך לפני נסיעתנו הארוכה אל מעבר לים הייתי צריך להיפרד מהשלל המוטורי היקר לי, אשר כלל אז שלוש לנצ'יות קופה – אחת פולביה רגילה 1.3, אחת HF 1.6 ראלי ואחת זאגאטו אדומה – וכמובן אלפא.

כדי להשיב לאלפא 33 את כל קרביה שנעלמו ולהחזיר אותה לכביש צעירה עדיין, פתחתי בריצה מטורפת בין מחסני חלפים ברחוב המסגר. מצאתי לה מושבים, ציפוי דלתות ושטיחים, הרכבתי לה מנוע חדש 1.7 שהגיע ממילאנו בארגז, וסידרתי לה תיבת הילוכים נורמלית, שלמזלי השארתי במוסך אלכס אשדוד ולא אצל החיפנים. אותו אלכס ושותפו סשה אשר שכנעו את המנוע להגיע לכוחו המרבי. כגימור זכתה אלפא 33 בפחחות ובצבע אצל רוני סמדרסמן, האמן מכרכור.

וכך, טבולה כולה ברעננות של נעורים מחודשים, מכרתי את אלפא זו לשחקן-בדרן שמואל וילוז'ני. המכירה הייתה כרוכה בטקס יחידי במינו, שעליו כתבתי אני וכתבו גם אחרים לא פעם ולא פעמיים, כך שלא אספר בו שוב.

על כל פשעים תכסה היפנית?

שבוע אחרי העִסקה עם וילוז'ני טסנו לוורשה להתאושש בחיפוש שורשים, ושם, כדי לשכוח את הבנות שמכרתי, קניתי לי בת לוויה חדשה, הונדה CRX מנוע VTEC. במאמר דאז קראתי להונדה זו "יותר אלפא מאלפא", וכמעט מיד הוספתי לה אחיות – מה שאִפשר לי לכנות שוב את עצמי 'אבו אל-בנאת'.

בנות, לאבאל'ה יש היסטוריה

לפעמים יש לי חשק לפתוח את דלתות המוסכים הביתיים ולהוציא את כל המכוניות לגינה, להזמין את כלבי מקס ובר, לשבת מול כל החבורה על כיסא הבמאי שנשאר לי מההפקה של 'שועל הכסף של פליציה ט" – ואז לספר לכולם בסוד ששוב נפטר מישהו מסביבתי הקרובה, ובכל פרדה כזו כאילו נפטר גם חלק ממני.

ואחר כך, כדי לברוח מהנושא, הייתי מספר ל-CRX, ל-GTV, לסיוויק, ל-Z3M ולמקס ובר, אשר שומר על ארבעתן – על אודות נפשן ואופיין המרתק של מכוניותיי מהעבר, שלא שכחתי אף אחת מהן. וזה כולל את אשת הוורמאכט, פולקסוואגן אמפיביה צבאית, אשר ראיתיה אצל כפרי פולני שהשתמש בה לחרישת אדמתו.

"אתה מוכן למכור את הסוסה?", שאלתי אותו.

הוא הסכים.

אמפיביה הייתה אצלנו שנתיים. היא לימדה אותי לעשות אוברול מנוע, טיילנו בה בשטח – עד שדרשתי ממנה להפגין את כישורי השחייה שלה בים הבאלטי. היא לא השתגעה על מימוש ייעודה, כעסה וטבעה.

יש לנוע לנוע

ועוד הייתי מודיע לבנותיי, העומדות ושומעות את דברי הקשיש המורשה, שלא שכחתי את ההרפתקאות על כבישי אמא אדמה שהייתה לגבינו גולה, את הנסיעות סתם ואת תחרויות הראלי בפולין, ואחר כך, כבר בארץ, את הטיולים האינסופיים בדרכי ציון, ממטולה ועד שארם א-שיח'.

והיו גם נסיעות מדי קיץ בדרכי אירופה – שאליה היינו מפליגים מחיפה יחד עם אלפות שלנו, שהיו מתרוצצות ברחבי יבשת הגויים נושאות לוחיות רישוי צהובות.

היו אלה נסיעות עם מפות וקלסר עבה ובו מיקומם של אתרי הקמפינג בצרפת, באיטליה, בספרד ובאנגליה. קלסר זה נשאר בידינו כמזכרת בלבד, כי ההפלגות הזולות מהארץ נמחקו כלא היו.

קשיש בשבי הבָּנוֹת

וכך, בלית ברירה, הצטמצם תפריט הנסיעות שלי לכבישי הארץ, בין מלכודות הרדאר למלכודות הלייזר – עד כי אעזוב שוב לגולה שכולה נגדנו, בנוהל של רגל פה רגל שם, כי מדינתי אינה מוכנה לארח את בנותיי. ואולי יש חוכמה בכך שהמולדת היקרה סוגרת את השער בפניהן של הונדה CRX, אלפא GTV, ב-מ-וו Z3M וסיוויק האצ'בק שלי, שהרי אין בה כבר פיסת חניה מיותרת שבנותיי היו יכולות לנוח בה ולהתכונן לשינה.

סלפי מפליל: סרטון מחתרתי זה חִשמל במשך כמה ימים את משטרת ורשה, עד כי בעזרת האינטֶרנאוטים הצליחו שומרי החוק לעלות על זהותו של הנהג, המשתולל ברחובות העיר במשך 12 דקות רצופות. הקשיש המורשה הוא האחרון שמוכן לזרוק אבן לגינתו של הנהג הצעיר, אשר רכבו, ב-מ-וו M3, מתבסס על אותם מכלולים טכניים של הבווארית Z3M קופה, המשרתת את הקשיש כפסיכולוגית נאמנה בימים טרופים אלה. גם הבווארית שלי אמביציוזית, אף כי היא מצוידת ב-70 כ"ס פחות מהעבריינית שבסרטון

4 gracje

 טיפ טיפה

לטובת שלומנו, מומלץ לשמור על כללי זהירות בהתקרבות למשאיות כבדות הנמצאות איתנו על הכביש. ואלו הכללים:

1. אין לנסוע ליד משאית או אוטובוס כשהם בסיבוב, משום שחלקם האחורי עומד לפרוץ מחוץ למסלולם ולפלוש לנתיב שבו אנו נמצאים.

2. אין להידחק בין שתי משאיות הנוסעות בזו אחר זו ואז להוריד מהירות, משום שמשאית זקוקה למרחק עצירה ארוך כך שהיא לא תהיה מסוגלת להימנע מהתנגשות.

3. מסוכן לחנות אחרי משאית שנהגה מתכוון לצאת מהחניה, משום שברוורס הוא אינו רואה את המכונית הנחבאת אחריו.

4. מומלץ להימנע מנסיעה מימין למשאית, משום שנהגה לא רואה אותנו מחלונותיו הגבוהים.

5. כללי זהירות אלה חשובים ביתר שאת כשמדובר על התקרבות שלנו למוביל טנקים (רחב במיוחד), משאית דו-גופית (ארוכה במיוחד), או כזו שעמוסה בשש מכוניות או יותר המסודרות בשתי קומות.

שואלים את אדוארד

תודה למשה ועדה זונדר, ששלחו לנו תקציר מעניין של חיי המשורר דן פגיס, וגם שיר של פגיס המתאר את שועל הכסף של אמו.

הזדהיתי עם שיר זה לא רק בגלל יופיו המצמרר אלא גם בגלל המעמד שקיבל במשפחתי שועל הכסף של אמי – אשר הביאה אותו עִמָה לגטו ורשה. כתבתי על כך את הסיפור 'שועל הכסף של פליציה ט", אשר הפך לתסריט וצולם כסרט קולנוע באורך מלא, אך טרם הוקרן עקב סיבוכים עם המפיק.

הרי שירו של דן פגיס, הנקרא 'פַּרְווֹת':

אָרוֹן גָּדוֹל, מְגוּלָּף אַפְלוּלִית. רֵיחַ נַפְטָלִין עִם בּוֹשֶם דַּק. הַפַּרְווֹת שֶל אִמָּא נָמוֹת אֶת תְּנוּמַת הַקַיִץ. בְּראש שוּעָל הַכֶּסֶף נִלְטָשוֹת עֵינֵי הַזְּכוּכִית, חוֹלְמוֹת עַל הַחוֹרֶף. אֲנִי אָקוּם לִתְחִייה מִסָּבִיב לְצַוואר הַשֶלֶג של אִמָּא. הִיא מֵּתָה לִפְנֵי שֵהַיִיתִי בֶּן אַרְבַּע. קוֹרְאִים לָה יוּלִי. וְלִי לא קוֹרְאִים, וְלא מְחַפְּשִים אַחֲרַיי הַיוֹם. אֲנִי עִם הַפַּרְווֹת: מוּתָּר לִי עוֹד לְחַכּוֹת עַד הַשֶּלֶג.

הערה ביוגרפית

דן פגיס נולד בראדוץ, בוקובינה, ב-16.10.1930. בהיותו בן ארבע עלה אביו בגפו לארץ ישראל. באותה שנה נפטרה אמו. בשנים 1941-1944 היה במחנה כפייה. בשנת 1946 עלה לארץ ונפגש בשנית עם אביו. התחנך בחברת נוער במרחביה, ואחר כך חי בקיבוץ גת ועסק שם בהוראה.

שיריו הראשונים פורסמו ב-1949. מ-1956 התגורר בירושלים ולמד באוניברסיטה העברית, ומ-1972 כיהן בה כפרופסור לספרות עברית. קנה לו שם כחוקר דגול של השירה העברית בימי הביניים והרנסנס. נפטר בירושלים ב-29.6.1986.

תודתנו העמוקה נתונה לעדה פגיס על עזרתה המרובה בכל שלבי העבודה. ח"ח, ט"כ.

חיים: אני מעוניין לרכוש רכב קטן-בינוני, גיר ידני, חסכוני. חשבתי על סוזוקי ספלאש או רנו קליאו. התקציב שעומד לרשותי: 55-60 אלף שקלים. אשמח לשמוע את דעתך, ואולי תוכל להמליץ על כלי רכב אחרים בסגנון (לא גרמני).

נ"ב, אשתי שואלת מה דעתך על סוזוקי SX4.

תשובה: בצדק ממליצה אשתך על SX4. גם לגביי זוהי האופציה הטובה ביותר בכל הסעיפים: נוחות, בטיחות, אמינות וחיסכון בדלק.

בחיסוי שם: בבעלותנו טויוטה פריוויה שנת 93' תיבת הילוכים ידנית. לפני כחודשיים החלפנו מנוע שהתחמם כתוצאה מדליפת מים מצינור היוצא ממכל המים. לרכב יש כרגע שתי בעיות עיקריות:

1. בעיות בהשתלת המנוע – מחזיר שמן שהוחלף, צינור מים שהתפוצץ בפעם השנייה וגרם שוב להתחממות הרכב.

2. רעידות מכיוון הדריישאפט שלא מצליחים לסדר, וכתוצאה מכך הצלחת שבתוכה כשישה חורים עם גומיות (איני יודע את שמה) נשחקת כל הזמן. הדבר יוצר רעשים, עוצמת נסיעה מופחתת ורעש שמתגבר בעת הפעלת המזגן.

שאלותיי הן:

1. אם ברצוננו להחזיק רכב בעל שמונה מקומות, האם יהיה נכון לתחזק את הרכב הזה ולשמר אותו? אם תשובתך חיובית, איך משמרים ומתחזקים? והאם יש עצה לפתרון הבעיות הנ"ל?

2. אם תמליץ על החלפה, על איזה רכב אחר בעל שמונה מקומות היית ממליץ? הגורמים החשובים: עלות קנייה ואחזקה נמוכה ואפשרות להסבה להנעה בגז.

תשובה: לא הייתי ממהר לוותר על פריוויה, אשר דומות לה לא מייצרים כבר. ככל הנראה, פריוויה שלך צוידה במנוע חלופי דפוק, שיש להחזירו למוכר. רק אם אין ברירה, מחפשים מחליפה לפריוויה בתפריט רבות-המקומות של פולקסוואגן (קראוול) או של סיטרואן (ג'אמפי).

הגזמתי, תודה לאל

עשרות פעמים הגיעה לאוזניי הקביעה האינפנטילית "אין אדם שאין לו תחליף". מדקלמות את זה כל מיני הנהלות שמתכננות שינויים, ובכל פעם, מוקדם או מאוחר, מתגלה השקר המצלצל שבאמרה זו

ועכשיו, פתאום, המציאות האכזרית שאנו חיים בה הוכיחה שוב את טיפשותה של ההכרזה ש"אפשר להחליף כל אחד". אלא שהפעם, ממש ברגע שאני מנסה לסדר מילים אלה – הפאתוס החלול והמנוכר של אמרה זו התגלה שוב במערומיו לנוכח דרמה אנושית של מחלה רצחנית, אשר הובילה לפרדה מאורי אליצור. פרדה שלאחריה נפערה ב'מקור ראשון' תהום בעמוד 2 של 'יומן', תהום שאיננה בת-מילוי. לצערנו, תהום זו תעמוד באֵינותה לתמיד, משום שאורי אליצור היה יחיד במינו. לא לחינם פתחתי את קריאת העיתון בדבריו.

לוּ היו שואלים אותי, הייתי מציע לעמיתיי להשאיר לזמן-מה את העמוד של אורי ריק לגמרי, לבן, לזכרו של האיש ולרגע מחשבה או דומייה.

צייר רעיונות

אהבתי את סגנונו של אורי אליצור, האיש ששוטט רעיונית בשטחי הפוליטיקה et consortes (וחברותיה). הפובליציסטיקה של אורי הייתה בעיניי אמנות מופשטת, כמו טָשִיזם בציור. מוּשאי כתיבתו של אורי היו רחוקים שנות אור מִנושאים קונקרטיים, מוחשיים, כמו עולם הרכב שאני מתעסק בו או מטען זיכרונות שואה הרודף אחריי.

עולם חדש מופלא

בכתבות המופיעות בעיתונות היומית, בטבלואידים השבועיים (ששפיותם מוטלת בספק) ובמדורי האינטרנט מתעסקים כתבי רכב רבים באבסטרקט טריגונומטרי, ומתארים בסיפוק ילדותי את העתיד המחכה לנו בפינה ועומד להגיש לנו אוטוטו מכוניות חכמות – כאלה שלא יזדקקו להתערבות אנושית כדי להעביר נוסעים מנקודה א' לנקודה ב'.

כתבי חצר אלו, אשר השתחררו לרגע מרצועות היבואנים המוֹכְרִים עדיין כלי רכב סטנדרטיים, מגלגלים כעת פרטים על כלי התחבורה החכמים, המייצגים כביכול את העתיד הזוחל אלינו באין מפריע. הם מתמוגגים ממחשבים אלה על ארבעה גלגלים – מכשירי תנועה שיידעו לדבר ביניהם בשפתם כדי לספק בטיחות מרבית לנוסעיהם.

מרבד קסמים מַשְמִים

לגביי, עתיד המביא לעולם מכוניות אוטומטיות הנהוגות בידי עצמן, ללא צורך במוח, יד או רגל אדם, הוא אסון במסווה של וואו הגורר את האנושות לכלום – כלומר לסוף עידן ההנאה מנהיגה.

לי נשאר רק להודות לבורא שתקופת נוכחותי על פלנטה זו אִפשרה לי – עד עתה ואולי עוד קצת – ליהנות ללא גבול מכל תחביביי, החל בהיקסמות מפלא הטיסה בדאונים ועד נהיגה והתרועעות עם דגמי רכב מעולים (וזכייה בידידותם של אלה שהסכימו לגור איתי).

אף מרבד קסמים אלקטרוני לא יוכל למחות מזיכרוני את ידית הדלת של אלפא רומיאו GTA הגאונית בפשטותה, או להחליף את ריח השמן והגומי השרופים ואת מוזיקת הבכי של הצמיגים בניצוחם של ארבעה צינורות פליטה ברוחב 3.5 אינץ' כל אחד, המחוברים למנוע בנזין S5432B בַּנפח הנכון.

היפהפיות שלי טובעות ואתם מקרקרים שירה

העידן האוטומטי מתקרב אלינו בלוויית קרקורי שמחה של הטיפשים, ואין כוח שיעצור קדמה זו, המצמררת את נפשי. למזלי, אנוכי, הקשיש המורשה, דינוזאור אחרון שכמותי, כבר לא יסבול מקִדמה צחיחה זו. אדרבא.

גולאג מנטלי ענק

נשאר לי רק להוסיף שלוּ הייתי סופר עתידני, אחד מהגדולים בתחום המדע הבדיוני (מד"ב) כמו סטניסלב לֶם, ג'ורג' אורוול או ריימונד קורצוויל (שבכוח הפרדוקס משתף פעולה עם גוגל בבניית 'מכוניות עתיד') – הייתי מתאר את העידן המַשְמִים הזה שהציוויליזציה העכשווית דוהרת אליו בכל כוחה ובכל איוולתה.

הייתי מתאר את השלב שבו המחשבים ישתחררו מרודנותם של בני האנוש ויבנו מציאות חדשה לגמרי, שבה הם ינהלו את החיים על פני כדור הארץ – ואילו האנושות הלבנה, הצהובה והשחורה תהיה לאסירה שלהם.

אם ייפול הכוכב שלי

כן. לוּ הייתי לם, אורוול או קורצוויל, הייתי לוקח פסק זמן מהכול כדי להתיישב ולהלביש את חששותיי בכותנות של מילים.

ובלילה, במיטה, בחלום הכי מזעזע – שעוד לא נפל עליי, להצלתה של שפיותי – הייתי רואה את המחשבים השולטים על העולם בכוחותיהם הרשתיים, שהשתרגו זה בזה עד אינסוף. הייתי רואה כיצד מחשבים אלה, שביניהם הייתי מזהה גם את ThinkPad שלי ואת הסמארטפון, מגלים בזיכרונם האלקטרוני את ספר ההדרכה של הנאצים, 'מיין קאמפף', לומדים אותו בחלקיק שנייה או פחות מכך, מתפעלים ממנו תוך נָנוֹ רגש-ביט, ומתכוננים לאכוף על הכוכב את סדר העולם שאדולף היטלר תיאר בספרו.

K.M. lefi Mierzejewski

תשמישי הפולחן של הזיכרון: אומרים ש"תמונה שווה אלף מילים", אז התכוונו לוותר על הכיתוב. ובכל זאת, נוסיף את המידע הבא: הדאון הוא abc פולני, כלי לימוד טיסה מלפני 60 שנה בערך/ הילד (בני) מצולם עם מכונית הפולחן לנצ'יה פולביה HF, אלופת אירופה בראלי/ ההגה שייך לפורשה 911 (תת-זן 964)/ ולדיוקן של הקשיש (למעלה) אחראי הצייר יז'י מייז'ייבסקי ז"ל, הפרופסור שלי וידיד נפש

Daon abc

fulwia-HF-i-nast_pca-tronu

964 ST 4

טיפ טיפה

התרגלנו לראות באירופה מופת של קדמה ביחס לאזורנו – בגלל מחירי הרכב הנמוכים, בגלל הכבישים ובגלל הפריחה של תרבות מוטורית. הרי באירופה, כתבי הרכב לא צריכים לשכנע את הרשויות שהקמת מסלולי מרוצים אשר בתחומם פועלים בתי ספר לנהיגה מתקדמת היא צעד נבון במלחמה נגד תאונות הדרכים. כי להבדיל מאצלנו, הרשויות האירופיות מודעות לכך.

אלא שבתחום אחד נותרה אירופה מאחורינו: נהגי מוניות עבריים עדיין לא משתמשים בפטנט עושקני המותקן ב-70 אחוזים מהמוניות באירופה. מדובר בקופסה שחורה המאפשרת לנהג המונית להקפיץ בזמן הנסיעה את סכום הכסף שהמונה מראה. הנוסע התמים במונית האירופית נמצא בשבי הנהג, המכפיל את רווחיו. הרשויות מנסות להילחם בשיטה זו, ללא הצלחה.

נשק ההגנה העצמית לנוסעים הוא אפליקציה לסמארטפון העוקבת אחר מסלול הנסיעה ומחירו, וכך מאפשרת להשוות בין תעריפים.

alfa GTA plakietka

alfa GTA klamka

נפרדתי מהפרֵדות: ללא הצלחה, חיפשתי מנוע מקורי לאלפא ג'וליה ספרינט GTA כי מנוע ה-1.3 הרגיל שהורכב לה לא סיפק אותי, וזו הייתה הסיבה שנפרדנו. כבר זמן רב שאני מצטער על כל מכונית ומכונית שמכרתי בעבר, החל באמפיביה של פולקסוואגן ועד לנצ'יות ואלפות. ודאי שלא אחזור לסורי, ומה שלא יהיה – עידן הפרֵדות מבנותיי תם

שואלים את אדוארד

מנשה הס: כתבת פעם על ארכיון רשות השידור שהשמיד את סרטיך, וכעת יש עתירה בעניין. אני מצרף קישור לידיעה שהתפרסמה בנושא באתר news1 תחת הכותרת "עתירה לחשיפת מידע על ארכיון רשות השידור". חשבתי שזה יעניין אותך.

תשובה: תודה. דיברתי עם עו"ד מיכאל ספרד, המייצג את הבמאים והמפיקים הדוקומנטריים, וסיפרתי לו על מאות סרטיי וכתבותיי שנעלמו או הושמדו.

יסמין לאוי מ'אור ירוק' מדווחת כי "חלה עלייה של פי שתיים וחצי במספר הולכי הרגל שנהרגו במעברי חצייה בערים בשנת 2013 לעומת שנת 2012", וצירפה טבלת נתונים נוספים בנושא.

תשובה: גברת נחמדה, מתי אָת וקברניטיה של עמותת 'אור ירוק' תודו ששיקרתם ושפכתם את דמו של האופנוען טל שביט ז"ל – מה שיצא לאור בבית המשפט, שקבע כי האחריות על התאונה מוטלת על נהג הרכב שפגע בו? בינתיים, עד שתתנצלו, כל ההודעות ש'אור ירוק' שולחת לג'ימייל שלי ממשיכות להישלח לפח הזבל.

שמואל דובלסקי: לפני כשלוש שנים התקשרתי אליך בבקשה לייעוץ בקניית הרכב הראשון שלי, ועכשיו, לאור הרחבת המשפחה, אני מבקש שוב את עצתך בנוגע לקניית רכב גדול יותר. אנחנו משפחה בת ארבע נפשות שמתעתדים להיות חמש בקרוב. ברשותנו אופל קורסה 98' שמשרתת אותנו בנאמנות כבר שלוש שנים, ועקב ההתרחבות אנו מחפשים רכב אחר. למרות הרצון לברוח הצטמצמנו לתחום ה-1600 משפחתית. התקציב הוא 50 אלף שקלים והפרמטרים הרצויים הם, לפי סדר החשיבות:

1. אמין. רכב שלא ייתקע הרבה ולא ייכנס למוסך.

2. רחב. רכב שיהיה בו מקום לשלושה כיסאות ילדים מאחור וגם לציוד נלווה.

3. נוח: שיהיה מזגן חזק. אנחנו גרים באזור חם מאוד בקיץ.

4. ידני. אשתי ואני אוהבים לנהוג ברכב ידני, שלדעתנו מהנה יותר וגם בטיחותי יותר.

רוב הנסיעות הן נסיעות קצרות בתוך העיר, ופעם בחודש נסיעה ארוכה של 300 ק"מ. האים אתה ממליץ על רכב מסוים?

קיבלנו המלצה לא לקנות סיטרואן כי לחברה זו אין חלפים לא מקוריים, ולכן החלפים שם יקרים מאוד. יש אמת בדבר?

מצאנו כמה אפשרויות: שברולט קרוז 2009 בקילומטראז' של 97 אלף, יונדאי i30 שנת 2010 בקילומטראז' 112 אלף, קורולה 2009 בקילומטראז' 125 אלף. למעט הקורולה, כל היתר הן יד ראשונה. על איזו מביניהן היית ממליץ?

אנחנו נוטים ללכת על הקרוז כי יש לנו מוסך לשברולט שאנו סומכים עליו ואוהבים אותו. בנוסף, לחמי יש כמה שברולטים שמספקים תמורה טובה.

תשובה: אם שברולט קרוז עונה לציפיותיכם, אז הבחירה בה הגיונית. ברור שאחרי אופל קורסה, כל מכונית משפחתית נראית רחבת ידיים. ובכל זאת, נראה לי שבמקרה שלכם מתאימה יותר סטיישן חזקה. לחלופין, ובהתייחס להתרחבות המשפחה – הייתי ממליץ בוודאי על מיניוואן, שהוא בעל מרחב פנימי מתאים לטיולים. מכונית אידיאלית מבחינה זו היא הונדה FR-V המחזיקה שישה מקומות, אלא שמחירה עולה על 50 אלף שקלים.

ד"א: הגיעה אליי איזו הזדמנות לקנות רנו פלואנס חשמלית של בטר פלייס. בעבר פרסמת במדורך שיש אפשרות לקנות את הרכב ולהחליף למנוע רגיל – וככה יוצא שיש לך רכב מודל 2013 שעשה 20 אלף ק"מ לכל היותר, במחיר של כ-50 אלף שקלים. אשמח לדעת אם זה באמת אפשרי, והיכן עושים את זה.

בנוסף, אם אין אפשרות כזאת בנמצא, האם יש בעיות של רישוי לאחר כמה שנים מכיוון שאין כבר אבא ואמא לחברה?

תשובה: אכן, חשבתי על 'תרגיל' כזה, שנראה כדאי בגלל הפרסום שלפיו רנו חשמלית חדשה תעלה 35 אלף שקלים. אך ברגע שהמחיר הוא 75 אלף שקלים (ולא 50), העסק הוא כבר לא מציאה כל עיקר. אל תשכח שהחלפת מנוע חשמלי במנוע בנזין כרוכה בשינויים במרכב ובקניית מנוע, תיבת הילוכים וציריות. בעידן מחשבי הרכב, פרויקט כזה הוא לא פשוט ויקר בהתאם.

לגבי הרישוי, היו כבר בארץ תקדימים בנושא, כאשר בשנות ב-70 הגיעה ארצה מכונית NSU מדגם R-80 המצוידת במנוע ונקל. עקב תקלות בוונקלים, בעליה של NSU זו החליפו את המנוע שלה ברגיל – באישורו של משרד התחבורה.

בניפיני מהצפון: השאלה היא לגבי רכב שיש לו דגמים גם של בנזין וגם של סולר: בדגם הסולר נכנסו כ-8 ליטרים של בנזין, עד שהטעות התגלתה. במכל היה רבע טנק ומולאו עוד 30 ליטרים סולר לעומת הבנזין. האם יכול לקרות נזק?

שמעתי דעות שונות. מצד אחד, הבנזין הוא כמו תוסף והוא פשוט ינקה את המנוע; ומצד שני הוא יכול לגרום נזק לאינג'קטורים.

אני מבין שההפך לא יכול לקרות כי הפייה של ידית הסולר בתחנה לא תיכנס למכל הבנזין. האם זה משום שהנזק יהיה גדול יותר במצב הפוך זה?

תשובה: מבלי להתייחס לשאלה מתי הנזק גדול יותר – כאשר בנזין פולש לסולר או להפך – אפשר לומר שהמקרה שאתה מתאר אינו בריא למנוע. הדיזלים הישנים והפשוטים היו סובלניים יותר כלפי נוזלים זרים החודרים למערכת. הדיזל המודרני בררן הרבה יותר, וכאשר הוא מזהה טעות מוטב להימנע מהתנעת הרכב – אלא לטהר קודם, עד הטיפה האחרונה, את המכל המחולל ואז למלא אותו בסולר.

משה גלנץ: אשמח לקבל עצה לגבי קניית רכב. יש ברשותי תקציב של 40 אלף שקלים בערך (אולי טיפה יותר), ואני רוצה לקנות רכב משפחתי שישמש אותי תקופה בנאמנות. אנחנו משפחה בת שלושה ילדים שנוסעים מירושלים למרכז לא מעט, וכחובבי קמפינג אנחנו נוסעים מדי פעם עמוסים עם כל הציוד בתיק גג (צ'ימידן בלשון העם) וכו'.

אני מתלבט אם לקנות הונדה סיוויק 2006 או רכב מאזדה/יונדאי צעיר יותר, 2008. מה אתה ממליץ? או שיש לך רעיון לרכב אחר. האם כדאי לי לנסות להשיג עוד 15 אלף שקלים ולהשתדרג?

תשובה: כפי שעניתי למר שמואל דובלסקי, גם לכם אני מציע לבדוק את האופציה של סטיישן, או, במחשבה על הילדים – מיניוואן.

אברהם טל: אני מעוניין לקנות סיאט ליאון 1200 מנוע TSI ידנית. מה דעתך על הרכב? יש לציין שהמכונית היא עם פילטר פתוח + צ'יפ שמעלה את הספק המנוע בעוד 25 כוחות סוס, לטענת המוכר. מדובר בליאון שנת 2011 שעשתה 37 אלף ק"מ. יש אפשרות שנייה אך יקרה של קניית רנו קליאו החדשה, 1200 סמ"ק טורבו אוטומטית. אני מתכוון להחזיק ברכב כמה שנים.

תשובה: עדכן את המוכר של סיאט ליאון שהתקנת שבב (ובמיוחד מתוצרת לא ידועה) במנוע 1.2 TSI טורבו תקַצר, סביר להניח, את חייו הסדירים של המנוע, ולפני כן תחולל גאוּת בצריכת הדלק. קל וחומר כאשר מדובר במנוע TSI המצויד עדיין בשרשרת טיימינג – המנוע המצוי בליאון שמוצעת לך. בפילטר פתוח אין תועלת ברורה בעניין העלאת כוחות הסוס, השינוי הוא בצליל בעיקר.

באשר לאופציה של קליאו החדשה, רק אתה תוכל לקבוע אם הקנייה כדאית בשבילך. אגב, את סיאט איביזה 1.4 הידנית (85 כ"ס) אפשר לקנות בקצת פחות מ-70 אלף שקלים. אולי זה הפתרון, במקום להכניס ראש בריא למיטה חולה.

 

מדאם בובארי הירושלמית

"מצאתי בית משוגעים", כתבתי מקריית-היובל לחברי הסופר שנשאר בוורשה. היה זה המכתב הראשון ששלחתי מארץ הקודש למקום מגוריי הקודם

כאשר אנוכי ואשתו הגענו לבית הנתיבות והתיישבנו בקרון הרכבת העומדת להוביל אותנו אל אכסניית העולים החדשים בווינה, בדרכנו אל ארץ ישראל, עמד על הרציף חברי מילדות, מארק נוֹבָקוֹבְסְקִי. "תתחילו כבר לנסוע", דרש, "אני לא אוהב פרֵדות". אך הרכבת בוששה לזנק.

"לך כבר אתה", הצעתי, "גם אני לא אוהב פרדות".

לחצנו ידיים מבעד החלון והוא הלך, עשה כמה צעדים, חזר, נופף לשלום והלך סופית – נבלע בין יתר הגויים שבאו להיפרד מחבריהם המגרשים את עצמם מפולין הקומוניסטית, שרצתה להשתחרר מיהודים.

"זו זכותה של המדינה", תיארתי אז את המצב בצליל דק הנע בין עצב וסרקזם.

בצהריים שאחרי המלחמה

כבר אז היה נובקובסקי שחרחר, רזה ומזוקן – כמו בתמונה שהופיעה אתמול באינטרנט, לצד כמה מילים המודיעות על מותו.

ודווקא התמונה שלו הזכירה לי שבמכתב ההוא, ששלחתי אליו מירושלים לפני מעל 40 שנה, הערתי ש"שום דמיון ספרותי פרוע אינו מסוגל להתחרות במציאות המלווה אותי בדרכי החדשה בארץ אשר סיפקה לנו נמל". וכעת כותבים על מארק הכול כמעט, חוץ מאשר שהיינו חברים מאז שברחתי מגטו ורשה והסתובבתי בחבורה של נערים פולנים, שביניהם הוא היה הצעיר. הכינוי שלו היה 'מאלוּך' (קטנטן).

נובקובסקי זיהה אותי אחרי המלחמה, בגדנסק, על שפת הים הבאלטי, כאשר הגעתי לשם מבית היתומים בקרקוב כדי לבקר את דודתי. הוא עדיין לא ידע על היותי יהודי, כפי שלא ידע את זה בוורשה הכבושה בידי הגרמנים.

חלפו שנים עד שדיברנו על כך. "אכן, תמיד היית מוזר", אמר.

Marek Nowakowski xl

הסופר מארק נובקובסקי ז"ל. ספרות תיעודית

מושה את אטלנטיס

אז כתוב עכשיו בעיתונות הפולנית שהוא, מארק נובקובסקי, היה סופר, פובליציסט ותסריטאי "צעיר עד הימים האחרונים לחייו". שהוא כתב על פושעים בעלי מצפון, על החוכמולוגים של הרחוב הנפגשים ליד הקיוסק עם בירה, על מאורות שיכורים ועל העולם התחתון של ורשה – אותה עיר אטלנטיס ששקעה אל תוך עצמה ולא קיימת עוד.

לספרו האחרון, המוקדש לזיכרונותיו משנות ה-40, העניק נובקובסקי את השם 'יומן נסיעה אל העבר'. זהו ספר שבו אני מוצא תיאורים הזכורים לי היטב מתוך הווי הרחובות בוורשה הכבושה, שבהם הסתובבתי עם חבורת הנערים הפולנים בחיפוש אחר עבודות קטנות ומקומות לינה.

במיוחד אני מזהה את אותנו של אז ואת עצמי, כאשר מארק מתאר בספרו את הבריחות היומיומיות שלנו מהשוטרים ואת העסקתנו הזמנית בכנסייה הגדולה כעוזרי כומר בטקסי מיסה. בכותנות לבנות עד הברכיים ועם פעמונים ביד, עמדנו ברביעייה על במה בכנסייה חשוכה והיינו עונים בלטינית לשאלותיו ולשיריו של הכומר, מול קהל מתפללים נרגשים.

עד שיום אחד גילה הכומר ששָתינו לו את היין הקדוש שהוא שמר בארונו, ושוב מצאנו את עצמנו ברחוב.

"בתקופה שבה הספרות המודרנית מתנתקת מהחיים הממשיים, דוקומנטציה אנושית כזו מצילה מן השכחה את העבר ועוצרת את הזמן. לכתיבה כזו מגיע כבוד", נכתב על נובקובסקי.

כל אות עטופה בדאגה

לפני 40 שנה הייתה עדיין באופנה אפיסטולוגרפיה, האמנות של כתיבת מכתבים. עוד משהו שהלך ונעלם. את המכתב למארק כתבתי פעמיים: ראשית בעט נובע, אך מיד כמעט העתקתי אותו במכונת כתיבה, מנמק לעצמי שזה כדי להקל על הקריאה, אך באמת – כדי לכתוב כמה מהפרקים מחדש. הרי כשאתה כותב לסופר אתה דואג לכל אות, לכל פסיק, לשפה גבוהה ובוודאי לתוכן.

כתב היד המצהיב של המכתב העתיק שכתבתי למארק נשאר לי בקרטון, בין עשרות ומאות ניירות ומסמכים נושנים, כמו תלושי משכורת מרשות השידור או קבלות על ארנונה שאף אחד לא מתעניין בהם.

מזמן כבר הגיעה העת לשרוף אותם. "לרקוק ולשכוח", כפי שאומרים ברוסית.

וידוי נון-סטופ

סיפרתי אז למארק, בתחילת שנות ה-70, שעברתי מכרז, התקבלתי לטלוויזיה הישראלית והתחלתי לעבוד בה כבמאי. עוד כתבתי לו, בהתפעמות ובגאווה, כי את הסרטים הקצרים שלי עורכת לי אישה צעירה, עדינה ויפה. ממש יפה, ממש עדינה ובעלת עיניים בהירות.

עורכת זו גילתה שאני לא מבין כלום בעברית, וזה עודד אותה לספר לי דברים אישיים על חייה נון-סטופ כמעט, בסוג של איזה טרנס. את סיפוריה ורחשי לבה כיוונה ספק אליי ספק אל עצמה, כמין תרגיל פסיכולוגי שאמור לשחרר אותה ממועקה, כפי שתיארתי לי. היא לא ידעה שיהודֵי הגולה למדו מהגויים להתרכז ולהבין לא מעט גם בשפה זרה.

אז אני התרכזתי כמו גוי פשוט, והבנתי שלגברת צעירה זו יש בעל ושני בנים. אחר כך גם הכרתי את בעלה אישית כי הוא ביקר אותנו בחדר העריכה, וחשתי אי נעימות משום שהבנתי מסיפוריה של הגברת – שדיברה אליי כפי שמדברים אל קיר, מתוך איזה צורך נפשי להתוודות – שהיא מאוהבת טרגית באיזו דמות מקומית, גם הוא נשוי עם ילדים.

זה נראה לי מוזר משום שבעלה של העורכת היה דווקא נאה ונעים הליכות, טיפוס ירושלמי שמתאים לפוסטר של הציוני יפה הבלורית.

סיפור ארוך-נגן

חלפו הימים והשבועות, וסיפוריה של הגברת הצעירה נמשכו ונמשכו עד כי היו כבר ללייט-מוטיב, למנגינה המְלווה את עבודתנו הרגילה – שבה הייתי מעביר לגברת באנגלית את ההנחיות שלי הקשורות בעריכת סרטיי.

בינתיים למדתי כמה מילים חדשות, ולא הייתי מוכרח כבר להתרכז כדי להבין את תוכנו של הסיפור הממושך, שהתרגלתי אליו כמו לקריאת סיפור בהמשכים. הייתי מכור לטקס היומיומי של סיפוריה גם משום שהעורכת שלי נראתה יפה עוד יותר כאשר דיברה ברציפות, מבלי לנשום כמעט, לפעמים בחיוך לפעמים בדמעות בעיניים.

היא הייתה מספרת סיפורים מעולה. דיברה יפה, ברגש משכנע המחוזק על ידי יופייה. לטעמי, היא הייתה כובשת פי אלף משרִי רז שישבה באולפן מול מסרטות. לולא הייתה עורכת נפלאה, הייתי מציע לה להיות קריינית או מנחה.

ג'נטלמן פולני במלכודת

לא ידעתי מה צריך לעשות ג'נטלמן פולני. האם עליי לציית לאיזה קוד אתי נוקשה ולאותת למספרת שאני כבר לא כמו קיר – אלא מבין בכל מפגש שלנו יותר ויותר מסיפוריה? הללו כללו פרטים ומקרים שהיא לא הייתה מגלה לאף אחד, משום שהם היו הכי אינטימיים בעולם.

הבנתי אפילו את ההסבר שלה, המרגש במיוחד, שהיא מספרת לי הכול כי היא מוכרחה לחלוק עם מישהו את סודה ולא להחניקו בתוך עצמה. אמרה שהיא מוכרחה לספר בקול רם על המפגשים החשאיים, על הסכנות האורבות בכל פינה ועל הפחדים שהרומן האסור ייחשף.

"כמה פעמים היינו כבר בסכנת התגלוּת", לחשה. "למשל כשנסענו לאבו-גוש, המקום הרומנטי ביותר, וברחנו משם ברגע האחרון למראה שכנה רכלנית, קופאית בבנק הפועלים, שטיילה שם עם בעלה הרכלן. כמה היא הייתה מאושרת לראות אותנו הולכים מחובקים! לוּ זה היה קורה – מעל ירושלים היה מיתמר ענן כמו מעל הירושימה אחרי הפיצוץ הגרעיני", אמרה.

היא גם סיפרה לי שבתוך המעלית בבניין הטלוויזיה היא מרגישה שבן הזוג הסודי שלה עלה לפניה לקומה הרביעית. גם במסדרון היא הייתה מזהה את ריח הסיגריות שהוא נהג לעשן.

עוד עלילה, אללי!

הבנתי יותר ויותר מהסיפורים שלה. כבר לא שליש אלא יותר. זלזלתי בכללי ה'Savoir vivre' (מדריך פופולרי להתנהגות בחברה) ולא סיפרתי לה דבר, כי לא רציתי לאבד את המשך הסיפור המושך.

רק שכל יום התקשיתי יותר לשמור על פני פוקר – לא לחייך מהבדיחות ולא לחלוק איתה את רגעי העצב. סתם ישבתי והסתכלתי עליה, גם כאשר אמרה שבקרוב היא תפסיק לספר לי את עלילת הרומן משום שאני עומד להתחיל להבין עברית.

ההצגה עומדת להיגמר, הבנתי.

הטלנובלה לא נבלה

את אותו מכתב ארוך שבו תיארתי למארק את פרטי המחזה המתחולל בחדר העריכה, חתמתי בתהייה ספק מחמיאה ספק מקנטרת – "האם אתה, עם כל דמיונך המסועף לתלפיות, היית מעלה בדעתך סיטואציה בלתי שגרתית כזו?"

כעבור שבועיים או שלושה ענה חברי הסופר על מכתבי שהוא מקנא בי על השמש, על החול בשפת הים ועל נסיעתנו לנואייבה דרך המדבר. מארק גם היה סקרן לשמוע את המשך הסיפור מחדר העריכה, אך לא עניתי לו. פשוט, לא אזרתי אומץ לספר לו שטלנובלה זו נקטעה פתאום, באופן טרגי ובלתי צפוי, ולא דעכה סתם כך כפי שנגמרים סיפורים דומים.

כך קרה שבגדתי באמנות האפיסטולוגרפיה, ולא הוספתי עוד לכתוב לנובקובסקי יותר מכמה מילים סתמיות, עד שההתכתבות בינינו מתה סופית. בגלל העורכת ההיא, אך לא רק בגללה אלא גם בגללי. הסיפור נגמר. חאלאס, חביבי. די.

יפה לכך השתיקה

אפילו היום, ארבעה עשורים אחר כך ועוד קצת, עדיין אינני מסוגל לספר מה קרה הלאה עם כל הנפשות שפעלו בתסריט המוזר, המזעזע והאמיתי הזה אשר גוּלָל באוזניי במשך חודשים. החלטתי לא לספר את זה אפילו למישהו שלא מבין מילה ממה שאני כותב.

Four wheels move the body_ two wheels move the soul

קומי, נפש, מכורסת העדר: חברי שנפטר השבוע, הסופר הפולני מארק נובקובסקי ז"ל, לא קיבל בהבנה את התפקיד של מכוניות בחיי. כאופנוען, הוא נהג לצטט באוזניי בהתרגשות רבה את הסיסמה
"Four wheels move the body;two wheels move the soul"‏ (ארבעה גלגלים מזיזים את הגוף, שני גלגלים מזיזים את הנשמה). זוהי אמרה של האופנוען ג'יימס ג'ורדין (בתצלום), שהיה לגבי חברי סוג של גורו

טיפ טיפה

בכתבות אופנתיות בנושא בטיחות הרכב, לא מוזכר שמספר הכוכבים שמוענק למכונית בזכות 'עמידותה' במבחן ריסוק לא אומר דבר על בטיחותה האקטיבית, כלומר – על תכונות הרכב המסייעות לנהג להימנע מתאונה.

באותם מאמרים – המשרתים על פי רוב את אותם יבואנים המשווקים דגמים עטורי חמישה כוכבים, על חשבון מתחריהם שלא זכו בכבוד זה – חוזרת גם, כמו מנטרה, האקסיומה-כביכול שלפיה מכוניות מלפני עידן מבחני הריסוק אינן מגיעות לקרסולי הבטיחות של המכונית המודרנית.

זוהי אינה בהכרח אמת, לפחות לנוכח הדוגמה מלפני 45 שנה בערך, כאשר חברי הנוהג ברנו 16 התנגש חזיתית במכונית אחרת, וחרף מהירותו, כ-80 קמ"ש, שנוספה למהירותה של פיאט 125 ממול – הוא ואשתו לא ניזוקו, פתחו דלתות ויצאו.

בבדיקה שנערכה לאחר התאונה התגלה שהמנוע של רנו 16, אִמָן הרוחנית של ההאצ'בקים בנות זמננו, ספג את רוב המכה והחליק תחת הרצפה. לעומת זאת, נוסעי הפיאט נהרגו משום שנסעו בחגורות בטיחות בלתי סגורות.

Isabelle Huppert in the Madam Bovary by Chabrol

השחקנית איזבל הופר מגלמת את אמה בובארי בסרט הקולנוע 'מדאם בובארי' בבימויו של קלוד שברול (1991).העיבוד האחרון לספרו של גוסטב פלובר

שואלים את אדוארד

דודי: אני מתלבט בקניית רכב חדש בין טויוטה קורולה GLI אוטומטית ובין סקודה אוקטביה 1400 טורבו. מה דעתך?

תשובה: אינני ממליץ על מנועי TSI 1400 טורבו בגלל בעיות בשרשרת הטיימינג. אמנם קונצרן פולקסוואגן, המודע לבעיה זו, חזר במנועים אלה לרצועת טיימינג רגילה, אך אינני יודע אם דגמי סקודה הנמכרים בארץ נהנים כבר מהתכנון החדש. בכל אופן, טויוטה קורולה GLI אוטומטית היא מניה בטוחה, גם לטווח הארוך.

יוני מ': לפני כשנה קניתי יונדאי אלנטרה 2005 מנוע 1600 סמ"ק שעשתה 104 אלף ק"מ. בבדיקה שנערכה לפני הרכישה במכון הטסטים מ.מ.מ. בבני-ברק, נאמר לי שהקומפרסיה במנוע ותערובת הדלק-אוויר בסדר גמור, ושבאופן כללי המנוע עובד מצוין (פלט הבדיקה עדיין בידי). יחד עם זאת, לאורך כל השנה, כאשר מתניעים את המנוע כשהוא קר, עולה ממנו רעש המזכיר יותר מנועי דיזל ממנועי בנזין.

יש לציין שאני משתמש בשמן מנוע 40W5סינתטי מלא של פרסטון, למרות העובדה שיבואן הרכב מורה לשים15W40 . זאת, כיוון שלדעת כל מי שדיברתי איתו עד היום השמן שהיבואן ממליץ עליו עבה מדי ומיותר, מה גם שאני רוצה להשתמש בשמן סינתטי מלא.

מה יכול להיות הגורם לסאונד הדיזלי הזה?

תשובה: בשלב ראשון מומלץ לבדוק לחץ שמן. האם בפלט שקיבלת בבדיקת הרכישה הוזכר לחץ השמן? אם לא, חבל, משום שזוהי בדיקה פשוטה ביותר לביצוע אצל כל מכונאי.

בכל מקרה, לא יזיק להקשיב למנוע בעודו מרעיש, ולנסות לאבחן מאיזה חלק שלו נשמע הטרטור: האם מלמעלה, מהראש (שסתומים וגלי זיזים), מהבוכנות או מהמסבים שעל הקראנק?

אגב, התנאים הכי קשים לעבודת השמן במנוע הם בעת ההתנעה, כאשר השמן קר עדיין. בשלב זה מגיע השמן אל מסבי הקראנק ואל גלי הזיזים רק כעבור שניות אחדות, ובמשך כמה דקות הוא סמיך מכדי לאפשר תנאי עבודה מיטביים של הרכיבים המתחככים זה בזה.

בשמן שבחרת, שאיכותו גבוהה וצמיגותו אופטימלית, לא אמורות להיווצר 'דפיקות' – גם לא בדקות הראשונות לעבודת המנוע. אפשר לנחש שלחץ השמן במנוע שלך נמוך מדי, או שאחת מתעלות השמן בבלוק סתומה חלקית ועל כן איננה מזרימה את השמן כשהוא קר עדיין. אפשרות שלישית היא שמסנן השמן אינו מקורי. לא מן הנמנע שלדפיקות שתיארת אחראיים שניים מהגורמים הללו, ואולי אף כולם יחדיו.

י"ג, ירושלים: 1. אשמח לדעת היכן ניתן למצוא באינטרנט, באנגלית או בעברית, מידע על כלי רכבים, שיפור סגנון נהיגה, שליטה טובה יותר ברכב וכדומה. כבר הלכתי לנהיגה מתקדמת, אך הסקרנות גוברת ואני רוצה לדעת יותר על התחומים הנ"ל. 2. שמתי לב שהנהגים בישראל (גם הפלשתינים) עצלנים ולא טורחים ללמוד איך לכוון נכון את המראות, ולכן שוק המראות הפנורמיות בישראל פורח. שמתי לב שהמפגע הזה קיים ביותר מדי כלי רכב שמסתובבים על הכביש, ובעקבות דברים שלמדתי ומצאתי באינטרנט החלטתי לפנות אליך כדי שתפרסם במדורך את החסרונות והסכנות שבשימוש במראה הפנורמית.

תשובה: 1. את סקרנותך לגבי כלי רכב ושיפור הנהיגה תוכל להשביע בביקורים קבועים באתר carsforum.co.il, כמו גם בפורומים של מועדונים המוקדשים לדגמים מסוימים. כך למשל, בעלים של מאזדה MX5 יכול לפקוד פורומים בארץ ובחו"ל הסחים רק בה, עד אחרון ברגיה, ומדסקסים על נהיגה בה, על אחזקתה ועל צרותיה.

2. לצערי, אינני הכתובת הנכונה ללחימה במוסד המראה הפנורמית. במספר רב מדי של דגמים הבנויים לפי דרישות מבחני הריסוק, השטח המת במראות לא מצטמצם אפילו באמצעות כיוון דייקני של המראה המרכזית המקורית ושל מראות הצד. ברנו קליאו B, למשל, ללא עזרתה של מראה פנורמית המורכבת על גבי המראה המרכזית המקורית – מתקבלת תמונה עלובה של המתרחש מאחורי המכונית.

הבעיה היחידה עם מראה פנורמית שהיא משקרת לגבי גודלם של המכוניות והאופנועים המתקרבים אלינו מאחור, הנראים קטנים מכפי האמת ועל כן נדמים רחוקים. אך מהר מאוד ניתן להבחין בתעתוע זה ולקחת אותו בחשבון, לפני עקיפה למשל.

 

נוסטלגיה נובחת גם נושכת

אנוכי אחד (אני?), למרות ההרפתקאות על גלגלים שהוא טעם – הגיע לגיל הופה הופה הופ. אולי הפלא הזה קרה בגלל החלטתו שלא לנסות לנסוע מהר יותר מכפי שיודע לעוף המלאך המשגיח עליו

בתקופה שמשה רבנו וחבורתו עזבו את מצרים וטיילו במדבר סיני, הייתה לי כבר נבחרת של מכוניות מדגמי פולחן כמו מיני קופר מונטה-קארלו, רנו R8 גורדיני, אלפא GTA ולנצ'יה פולביה ראלי 1.6. כתוצאה, בכל מפגש עם מכוניות של פעם ניתך עליי גשם חומצי של נוסטלגיה.

כך למשל, הזיכרונות עשו לי אמבוש במפגש האלפיסטים בהרצליה, לפני שלוש שנים בערך. שם, בין עשרות אלפות נושנות ומטופחות, נתקלתי באלפא ג'ולייטה ספיידר האקסית שלי, שמכרתי בטעות מטופשת לאיזו דמות מהטלוויזיה הממלכתית ברוממה שבה עבדתי. הקונה, צדוק פ' שמו, התחזה לחבר שלי וכך זכה בספיידר שלי בזול, אחרי תחינות קורעות לב. צדוק גם עורר בי אהדה משום שבניגוד לרבים מעמיתיי, הוא היה צלם קרבי במלחמת יום כיפור. בחייו האזרחיים הוא לבש בגדי הסוואה וארב שעות באיזה נקיק כדי לצלם ציפור או עוף. איך לא אחוש סימפטיה לטיפוס כזה.

הבכי המר של צדוק ("אשתי תתגרש ממני אם לא אקנה ממך את האלפא הזו") נגע ללבי. נשברתי ומכרתי לו את ספיידר. שבוע אחר כך הוא מכר אותה הלאה ברווח נאה, כפליים מכפי ששילם לי, וּבְקֶש. לי נותרו למזכרת עשרה צ'קים דחויים שלו. מזל שאחרי כל תלאותיה של ספיידר היא נמצאת עכשיו בידיים טובות, של ד"ר נפתלי סלע.

המטען השני של נוסטלגיה נחת עליי זמן-מה אחר כך, כאשר ראיתי וטעמתי את מוריס מיני סופר-קופר של אוהד, עיתונאי רכב אשר חיבתו, כמוני, על מכוניות שתקופתן פגה וְקִסְמָן לא. ודאי שהיא הזכירה לי מיד את מיני קופר שקניתי לי בלונדון בשנת 1963, בכסף שהאמריקנים שילמו לי תמורת תסריט בשם 'אונייה לאדיס-אבבה'. קופר הייתה אמורה להיות האונייה שלי לאליפות הראלי בפולין.

כחושה, חולנית, סנובית

מיני קופר שלי הייתה אחת מסדרה בת שבעה כלים בני-מינה אשר סדנת הספורט של BMC שיפרה לקראת ראלי מונטה-קארלו. שש הקופרים האחרות ניצחו את ראלי זה, הקשה והסנובי, בשנים 1964, 65' וגם 67'. שלוש מהן ניצחו גם בראלי מונטה-קארלו 66', אך הצרפתים פסלו אותן בגלל "שינוי לא חוקי" בפנסים הקדמיים.

הקופר השביעית, זו שאני בחרתי, הייתה היחידה שסבלה מכל התקלות האפשריות. למרות משקלה הכחוש (659 ק"ג) וכוחה השוצפני (כ-130 כ"ס) היא לא סיפקה לי את תואר 'אלוף פולין', כפי שהבטיחה לי באנגלית, ובעצם לא אפשרה לי לגמור אף תחרות ראלי.

קופר זו לא הייתה בריאה גם כאשר הקדשתי לה את סרטי 'קראקסה' (תאונה; ניתן לצפות ביוטיוב דרך הבלוג 'מכונית הנפש'), שבו שיחקה כפילה שלה. בתום הצילומים, לאחר שגמרה לספק להם השראה, היא מתה.

קופר התעוררה רק כאשר מכרתי אותה לחבר, נהג ראלי בשם קומורניצקי, שהיה לו די כסף כדי לקנות בשבילה מנוע חדש, ואז להתקין בו את גל הזיזים שלי ואת שני מאיידי SU הענקיים וסעפת הפליטה הגזעית.

mini cooper czaruje 2 cooper silnik cooper plus

mini cooper czaruje

בת אלף מרידות: מכוניות רבות גרו איתי אחרי מיני קופר מונטה-קארלו – אבל בגללה, ורק בגללה, עד היום אני מסובב את ראשי אחר כל מכונית אדומה חולפת. אהבתי אותה אהבה נכזבת. היא אפילו לא הצליחה ללמד אותי נהיגה בהנעה קדמית, משום שרק מעט רגעים הייתה במצב נסיעה. בין כל הקופרים המשופרות שיצאו מסדנת הספורט של BMC, רק שלי דרשה טיפול נמרץ פול-טיים-ג'וב. וכשהיא כבר נסעה, ניסתה להתאבד בכל סיבוב. אולי קופר מרדה בי משום שכעסה עליי שבגללי לא נפלה לידיהם של מאקינן או אלטונן, ולא על גגה הניחה נסיכת מונטה-קארלו את גביע הראלי המפורסם

הגרמנים מתביישים בגרוטסקה

אמנם תחת משטר האופטימיות של קומורניצקי, מיני קופר אקס-שלי איבדה קצת מכוחה, אך בכל זאת התגלגלתי מצחוק ומגאווה כאשר היא ניצחה – בקרב פנים מול פנים שאורגן בשדה התעופה בקרקוב – את מרצדס 300 SL האגדתית, שהגיעה לסיבוב ראווה ממוזיאון בשטוטגרט.

היה זה חיזיון בלתי נשכח. בכל ישורת הייתה הגרמנייה, בעלת כנפיים נפתחות כלפי מעלה (כמו מרצדס SLS הנמכרת תמורת 2.5 מיליון שקלים), פשוט נעלמת, והקופר המסכנה הייתה נשרכת אחר העקֵבות של צִלה – עד כי בקצה הישורת מרצדס הייתה בולמת בענני עשן, וקופר הייתה עוקפת אותה ונכנסת לסיבוב, שבתוכו מרצדס הייתה מבצעת צלחת, שוב בעשן, וכך עד לישורת הבאה, שם הגרמנייה הייתה עוקפת את הבריטית כאילו הייתה שידה ויקטוריאנית.

לבסוף, אחרי שגרוטסקה זו מיצתה את עצמה, קופר הגיעה ראשונה לקו הגמר כדי לגרוף מחיאות כפיים של כמה אלפי צופים. לשווא חיפשתי בגוגל ובוויקיפדיה אזכור למפגש היסטורי זה. איזשהו תצלום יפה בשביל 'דיוקן'. אין כלום. כנראה, קונצרן מרצדס מחק את הבושה.

הערתי את הקללה העתיקה?

אבל די לזיכרונות, שהתעוררו בי למראה קופר של הקולגה החביב אוהד. אינסטינקטיבית אני מתכופף ומסתכל תחת המנוע, כי במיני קופר שלי תמיד בדקתי אם נוזל שמן, והמנהג נשאר לי גם חמישים שנה כמעט אחריה. אני בודק כך בדאגה לא רק מכוניות שלי אלא גם מכוניות מבחן.

אחר כך אני שומע מאוהד שקופר שלו, יפהפייה בהירה בעלת מושבי מרוצים שחורים, התקלקלה תכף כששמעה שאני מגיע להכיר אותה. אוהד אומר שצילינדר אחד הפסיק לעבוד, "זה שמצד הרדיאטור". מה?! אני קופץ. זה בדיוק מה שהיה קורה קבוע במיני קופר שלי בוורשה. סימן מובהק לכך שידידי אוהד לא צריך מוסך אלא מוטב לו לחפש איזה מומחה לפרפסיכולוגיה, אני ממליץ. אך כעבור דקות אוהד מוצא את הסיבה. בסך הכול ניתוק בכבל ההצתה.

זה בדיוק זה

אני מתיישב במושב המרוצים הצר, מְאַבְזֵם חגורת בטיחות התפוסה בארבע נקודות. לפניי הגה קטן, כמו זה שהיה אצלי. זה דורש קצת כוח בידיים אבל מהווה עוד סיבה למסיבה, כי מרגישים טוב יותר לא רק את ההיגוי אלא גם כל רעידה של מאמצי המנוע והגיר. אני מזנק בעדינות (כי לא שכחתי שמיני קופר שלי הייתה מכַלה ציריות בסיטונות), והסופר-קופר של אוהד נמלאת ענן של זיכרונות.

כן! זה בדיוק זה. קופסת הפח המרובעת, שבזכותה זכה המתכנן הגאון שלה, אלק איסיגוניס היווני-הבריטי, בתואר האצילות סר, נוסכת בך הרגשה שאף מכונית מודרנית לא מסוגלת לתת. אתה מול עצמך, עם שלוש דוושות, ארבעה גלגלים קטנים בארבע פינות, מתלים קשוחים ותחושה שיש לחבלן המחזיק בידיו מוקש שעליו לנטרל.

אני משלב הילוך שני, שמגיע בהתלהבות כי מאייד הוֶבֶר הכפול – שאוהד התקין בִּמקום מאיידי SU המקוריים (שתמיד שנאתי כי מעולם לא הבנתי איך המחטים שלהם עובדות, ולמה הם דורשים שמן של מכונת תפירה) – מגיש בהחלפת ההילוך אשכול עסיסי של סיבובי מנוע.

"תלחץ על הגז, וברגל שמאל תבלום", צעק אליי מאסטרו ראונו אלטונן, שלימד אותי לנהוג על קופר, ואחרי עשרים וכמה שנים, על מסלול הוקנהיים, לימד אותי לנהוג גם בב-מ-וו M3. מה שעזר לי לעבור בהצלחה את המבחן שסידרה לי Z3M קופה שלי, שהיא בעצם M3 בשמלה דו-מושבית.

זהירות, קשיש בליסטי לפניך

אך כאשר נסעתי בקופר של אוהד, היה זה הרבה לפני שצמח במוחי הרעיון להציע מגורים לב-מ-וו Z3M. בעזרת מלאכיי הדואגים לי הגעתי לכיכר קטנה, ועד מהרה כוּתרתי במבטים של נהגים המנסים להתרחק מקופר המשתוללת. גם אני הייתי בורח למראה קשיש היושב על טיל יבשתי קטן הנושא ראש נפץ של זיכרונות.

טיפ טיפה

בעצם, רוב הבולמים מתפקדים ברמה דומה, לפחות כל עוד הם במצב נאות, לפני שכוח הספיגה שלהם יורד. וכאן נעוץ היתרון של בולמי קוני ובולמי בילשטיין: הם שומרים על כוחם לאורך שנים.

אבל זה לא הכול. כי ההבדל העיקרי שבין בולמים סטנדרטיים, כולל כאלה מהמדף העליון, ובין בולמי קוני, שאני מעדיף – הוא שההתנהגות של בולמי קוני ניתנת לכיוון בהתאם לסגנון הנסיעה הרצוי לנו: החל ברכות מפנקת ועד קשיחות מרבית, כזו ההופכת את הרכב למכשיר תנועה המזכיר גו-קארט. כדי לנסוע בתנאי לימוזינה, יש לסובב לפני ההרכבה של קוני את החלק העליון של הבולם שמאלה (נגד השעון) – או ימינה, כדי לקבל אחיזת כביש הנדרשת לנהיגה ספורטיבית.

ודאי שבמשך כל חיי המוטוריים נסעתי בקוני המכוונים להתנהגות של 'שני שלישים' מכוחם, בואכה ימינה, עד שהזדקנתי כהוגן ובאלפא הנוכחית שלי, 33 IE, כיוונתי בלי בושה את בולמי קוני שלה שמאלה, עד הסוף כמעט. כתוצאה, התקבלה נוחות נסיעה שלא רק שומרת על עמוד השדרה של הקשיש המורשה, אלא דואגת גם לחייהם התקינים של המתלים – אשר בזכות רכותם היחסית של בולמי הקוני אינם נאלצים לעבוד קשה.

שואלים את אדוארד

שמואל ק': טויוטה קורולה 2011 נקנתה מליסינג ב-85 אלף ק"מ, לפני שנה כמעט. אני רוצה לשדרג לצמיגים משופרים, היש המלצות? רוב הנסיעות בינעירוניות. האם ניתן לטפל בשריקות שנשמעות בבלימה ארוכה? בטיפול האחרון הוחלפו דיסקים של הבלימה במקוריים.

תשובה: בין הצמיגים הנמכרים בארץ, טויו היפניים שומרים על יחס נכון בין מחיר שפוי ואיכות גבוהה. שיתוף הפעולה בין הדיסקים והדיסקיות המקוריים של טויוטה אינו אמור לשרוק. כנראה, ההרכבה לא הייתה מוצלחת.

יואב: אני צריך לרכוש כעת רכב וזקוק לעצתך. הרכב צריך לשמש לנסיעה יומית הלוך-חזור ירושלים-תל-אביב, במטרה שהוא יוכל לבצע נסיעה זו במשך שלוש השנים הקרובות מבלי שאצטרך להחליף אותו. ברכב אסע לבדי, כך ששיקולי נוחות הנוסעים/תא מטען אינם רלוונטיים. גם חוויית נהיגה אינה חשובה לי. אני מחפש רכב שיהיה בטיחותי, לא יראה מוסך ויהיה חסכוני בדלק. אני אחרי תאונת דרכים, כך שהשיקול של בטיחות הוא הכי חשוב מבחינתי (מאחר שהרכב יהיה בנסיעה בינעירונית כל יום). מה עדיף מבחינה בטיחותית – רכב מיני (כגון יונדאי I20) בן שנה-שנתיים, או רכב משפחתי (כגון קורולה) בן כשש שנים? זאת, בתקציב של 40 עד 50 אלף שקלים.

מבחינה בטיחותית, האם יש משקל רכב מינימלי שאתה ממליץ עליו? (אני מבין שככל שרכב כבד יותר הוא בטוח יותר). מה דעתך על קורולה רובוטית? האם היא אמינה לאורך שנים? מה דעתך על איווקס? האם הוא אכן מסייע למנוע תאונות?

תשובה: לקורולה רובוטית יש לא רק משקל 'נכון' אלא גם כמה יתרונות בסעיפי נוחות, אמינות, בטיחות וחיסכון בדלק. צריך רק להתרגל לתיבת ההילוכים שלה – שהיא בעצם תיבת הילוכים ידנית נטולת מצמד. אינני חסיד של מערכת איווקס. כפי שהסברתי כמה פעמים בצורה רחבה יותר, העיקרון הוא ששום שמרטף אלקטרוני לא יחליף את ערנות הנהג.

אור לנגר: המלצת לי לפני כחודשיים להחליף את הבולמים ההרוסים שלי בבולמי קוני בהונדה סיוויק 2006. ראיתי באתר של קוני שיש שתי דגמים: הראשון לעומס ציר קדמי עד 940 ק"ג, והשני לעומס של מעל 940 ק"ג. רציתי לדעת מה מתאים בשבילי, או בעצם – למה שלמישהו יהיה בכלל עומס של מעל 940 קילו בציר הקדמי. יש לציין שברכב שלי הכול מקורי ולא עשיתי שום שיפורים בינתיים.

תשובה: בנוסף על בולמים המיועדים לרכב משפחתי, חברת קוני מייצרת גם דגמים מיוחדים למכוניות ספורט או למכוניות רגילות שעוברות שדרוג לעולם הספורטיבי. מובן שאתה יכול להסתפק בבולמים רגילים. במקרה זה, בולמים בעלי מקדם עומס גבוה מיועדים למכוניות ראלי, אשר מרבות לבצע קפיצות באוויר ועוד בכביש מהמורתי – מה שמייצר תנאי נחיתה קשים לגבי הקפיצים והבולמים.

פרטים נוספים על קוני – ב'טיפ טיפה' הנוכחי.

דוד שלם: יש לי ספארי שנת 93' שאני מחבב מאוד, ואיני נפטר משום מכונית ישנה כל עוד ניתן לתקן. לאחרונה הלך אחד השסתומים (זה שיושב על כבל מס' 4, ליתר דיוק). בנוסף, הרכב לא סוחב במיוחד ועושה רעש. כנראה, יש גם בעיה בלאגר. האם שימוש בתוסף קסאדו יכול לפתור את הבעיה, או שאין ברירה אלא לפתוח את המנוע על כל הכרוך בזה?

עלות התיקון גבוהה למדי ואני מסופק אם הוא כדאי, במיוחד כשהתיקון עלול להביא לקלקול של יתר השסתומים, שלא יעמדו בלחץ של המחודש. הרכב לא עושה יותר מדי קילומטרים, רובם בעיר, אך כמה פעמים בשנה אני לוקח אותו לנסיעות מחוץ לעיר עם כל המשפחה. יתר המערכות (גיר, ראש מנוע וכו') עובדות טוב. וכמעט שכחתי: הרכב מונע בגפ"מ.

תשובה: אפשר לנסות את קסאדו, אלא שגם סגולותיו של תכשיר זה, יש להן גבול. לפי התיאור שלך, ניתן להעריך שפתיחת המנוע היא בלתי נמנעת. אם זה מהלך כדאי או לא – תצטרך להכריע בעצמך. גם אני בעד תיקון של מכוניות ותיקות שיכולות להמשיך בתנופת השירות, גם אם זוהרהּ הועם במקצת.

ברק: יש לי יונדאי טרג'ט טורבו דיזל שנת 2004. לרכב תמיד היה קשה בעליות, ומאז שהחלפנו לאחרונה גיר הבעיה החמירה. במעבר בין ההילוכים השני והשלישי זה הכי מורגש: לוחצים על הגז ואין תגובה, ואז פתאום הרכב מגיב בעוצמה של גז למשך שתי שניות – ושוב הגז מת. מה שאני מתאר מורגש מאוד בעליות ובפסי האטה ואילו במישור פחות, אך עדיין מרגישים זאת בהאצה איטית לעומת יתר כלי הרכב.

במוסך מורשה אמרו שצריכים לפרק את כל האוטו וזה יעלה אלפי שקלים, ואז יגידו מה הבעיה (לפי הבנתם, הבעלים הקודמים של הרכב לא תחזקו אותו היטב). הם עשו לי בדיקת מחשב ללא עלות, והמחשב הראה תקלה בבורר ההילוכים.

הלכתי למי שעשה את הגיר (המחשב אצלו הראה אותה תוצאה), אך הוא טען שכל עוד לא נדלקת נורה אין מה לדאוג. הוא נסע פעמיים בטרג'ט, איתי ובלעדיי, ולאחר בדיקה אמר שהגיר תקין ושיש בעיית סחיבה.

הלכתי למוסך אחר ושאלתי אם זו אולי בעיה של חיישנים וכדומה, אך זה לא נראה להם. השארתי שם את הרכב לבדיקה, והתוצאות בינתיים הן:

מסנן סולר נבדק ותקין (הייתה נזילת סולר אז הוא החליף אותו); מסנן אוויר תקין, אך הבית שלו שבור וכרגע לא נמצאו חלפים מתאימים; טיימינג וראש מנוע נבדקו ויצאו תקין. הם אמרו שהיה אינג'קטור שלא הצליחו להוציא כי הרבה זמן לא טיפלו בו, משהו כזה, והביאו אחר במקומו, משומש. נותרו כמה בדיקות אחרונות שלא מחייבות פירוק. המוסכניק אומר שהשלב הבא יהיה פירוק מערכת הסולר והאינג'קטורים, ואני צריך לחשוב אם אני ממשיך איתו או שיש לך אולי מוצא אחר לבעיה.

תשובה: אני מציע לקחת פסק זמן מההתקוטטות המנומסת עם מוסכים רגילים, ולפנות למכון המתמחה במערכות טורבו – משום שאפשר כי לב הבעיה טמון בתפקוד רעוע של הטורבינה. לא יזיק גם לרענן את מחשב הרכב, שנותן אולי פקודות בלתי ראויות.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 205 שכבר עוקבים אחריו