דילוג לתוכן

נגיעה של רוע

על ניצול שואה שידע לסחוט כסף רב ותהילה מהרווח שבין מציאות ודמיון, וגם: סוף הסיפור 'אמנות אחזקת הפרנויה'

הספר 'גוד נייט, ג'רזי', שתורגם לאחרונה לעברית ועוקב אחר ההסתבכויות והסטיות של הסופר הפולני-אמריקני יז'י קושינסקי – הוא עוד פרי כישרון של הסופר יאנוש גלובצקי, אף הוא אמן מקלדת פולני-אמריקני, לפחות לפי מוסף 'ספרים' של עיתון 'הארץ' (7.2.2014).

אמנם גלובצקי, חברי מלפני חצי מאה, אכן נסע לאמריקה וגר בה – אלא שהוא חזר ממנה לפני כמה שנים, כך שהוא סופר ומחזאי "אמריקני" כפי שאני חבצלת השרון. האם השימוש בהגדרה 'אמריקני' נועד למכור טוב יותר את הספר המעניין? תמיהה נוספת: מוסף 'ספרים' (וליתר דיוק, כותב הביקורת דוד הדר) שמר בסוד מספר רב של ספרים ומחזות בלתי שגרתיים שכתב גלובצקי ואשר הכו גלים בברודווי.

נושא הכתיבה הנוכחי של גלובצקי, יז'י קושינסקי – מתחזה ניו-יורקי ופלגיאטור מוכח שעשה קריירה ספרותית קצרה אך מזהירה בזכות נוכלותו – הוא טרף קל לעטו המושחז של הסופר גלובצקי, אשר אמריקה וגיבוריה זכו בספריו לביקורת נשכנית. כך למשל, בספרו 'מְהַראש' טיפל גלובצקי בסטיבן שפילברג, אשר אחרי זכייתו של 'רשימת שינדלר' באוסקר התבטא בעצב – "חבל שששת המיליונים של קורבנות השואה לא זכו לראות את סִרטי".

וזו עוד הייתה פנינת-חוכמה לעומת ההתבטאות של שותפו של הבמאי האמריקני, שלפיה "לוּ 'רשימת שינדלר' לא היה זוכה באוסקר, לשואה לא הייתה משמעות".

מעולם לא שאלתי

כאשר הכרתי אי-אז את יאנוש גלובצקי הוא היה סטודנט בן 18 או 19, ופרסם בעיתונים סיפורים קצרים המתארים את חייהם של טיפוסים למיניהם המתקיימים בשולי החברה של ורשה הקומוניסטית. הוא נהג להסתובב במעיל צבאי והיה מיודד עם התאומות היהודיות לבית ואל (Wahl), שתיהן סטודנטיות באקדמיה לציור. שתי האחיות היו יפות, על ראש שתיהן התנוססה תספורת אפרו ענקית ושתיהן היו לבושות בסגנון אקסטרווגנטי. הן היו דומות כל כך, שאי אפשר היה להבדיל ביניהן.

אני זוכר שניסיתי לגלות איזו מבין התאומות היא חברתו של גלובצקי. האם זוהי אָלִיצְיָה, שיש לה כיום גלריה לאמנות בוורשה, או שמא אחותה בּוֹזֶ'נָה, המחזיקה כיום בית מחסה ענק לכלבים ולחתולים?

מעולם לא שאלתי על כך את גלובצקי, עד שנפגשנו בתל-אביב לפני כמה שנים והוא כתב לי על ספרו הקדשה: "לאדוארד בחום, ובזיקה לעבר ולעכשיו", והוסיף שהוא היה הארוס של בוז'נה. ואני, בתמורה, סיפרתי לגלובצקי על המפגש שלי בקאן עם גיבור ספרו קושינסקי.

Głowacki

Kosinski 3

 הפללה בחצי קלאץ': לסופר יאנוש גלובצקי (בצילום העליון) היה די חומר גלם כדי לכתוב על יז'י קושינסקי ביוגרפיה, אך הוא בחר דווקא בכתיבת רומאן. התרגום לעברית, של עילי הלפרן, מושקע, אך מחמיץ במקצת את סגנונו הציני והחוצפני של גלובצקי (בצילום התחתון)

ידיד אינדיד

זה החל בצלצול של ידידי סטיב מורל, מיליונר תושב מונטה-קארלו. "שלחתי לך כרטיס למטוס, תבוא דחוף", ביקש טלפונית, ואני עזבתי את תל-אביב וטסתי אליו.

במחלקת העסקים שאלתי את עצמי איזה אוטו הוא קנה. מה אני אנהג שם, בריביירה הצרפתית, כדי לספר עליו בטור העורך של ירחון 'טורבו'? אלא שבהגיעי התגלה שסטיב רק מארגן מסיבה לכבוד הסופר יז'י קושינסקי, שעמד לזכות בפסטיבל קאן בפרס על התסריט שהוא כתב לסרט האמריקני 'להיות שם'.

עוד התגלה שאני, המתויק אצל סטיב כ"ידיד ותיק של קושינסקי", אמור להוות הפתעה לחתן המסיבה.

סטיב המסכן לא ידע שבצעירותנו בלודז' היינו קושינסקי ואני צהובים זה לזה, וכי שנאתנו הופסקה זמנית רק כאשר קושינסקי, סטודנט לסוציולוגיה, נסע לאמריקה והתפרסם שם כסופר.

דברי קילוסין או סיקולין?

הארוחה שערך סטיב מורל במלון 'מג'סטיק' בקאן הייתה מפוארת. קושינסקי הופיע בה עם אשתו האמריקנית, הדומה לסוס, והיה גאה כמו טווס על המחמאות שחלקו לו הסועדים המכובדים, כתריסר במספר. קושינסקי זיהה אותי מיד, הביט בי ברחמים, ואמר שאם יהיה לו קצת זמן הוא יקפוץ אולי פעם לישראל לראות איך אנחנו מסתדרים ב"ארץ העלובה הזו שלכם".

אלא שאני הבלגתי על העלבון, קראתי לכוכב הערב "מאסטרו" ואף נישקתי את ידו. סטיב היה ברקיע השביעי למראה הכבוד שחלקתי לאורחו המפורסם, אלא שהפולנית הבסיסית של ידידי האוליגרך לא אפשרה לו להבין מה אמרתי לחתן השמחה, בין הנשיקות ולחיצת ידיו.

וזה היה, פחות או יותר, מה שאמרתי לקושינסקי: "אין גדולים ממך, יז'י. איש לא הצליח כמוך לסדר את האמריקנים הטיפשים. איזה הפנינג אדיר ביימת, כאשר תרגמת והבאת לאמריקה עותק של ספר פולני ותיק, 'הקריירה של נִיקוֹדֶם דִיזְמָה', ניצלת אותו וזכית ברצף פרסים, כולל על התסריט הערב, קיבלת מלגות שמנות והתמנית כיו"ר איגוד הסופרים. אתה ממש ענק", אמרתי לקושינסקי, ושוב נישקתי את ידו.

סטיב היה מאושר לראות אותי חולק לקושינסקי דברי שבח וכיבודים. המארח הנרגש הודה לי, וליווה אותי לשדה התעופה בניס כי מיהרתי לחזור לתל-אביב.

הארוחה שנשרפה

חלפו יומיים, ומורל התקשר שוב. "אולי תגיד מה קרה ביניכם?", שאל. "הזמנתי את קושינסקי לאחוזתי בספרד, והוא ענה שלא יגיע אם אתה ואשתך תהיו שם. האם אמרת לו משהו שלא הבנתי?"

"אמרתי רק שהוא גנב יוצא מן הכלל, נוכל מעולה אשר ארסן לוּפִּין המהולל קטן על ידו, והוספתי שאני מקנא בכישרון ההתחזות שלו", הסברתי לסטיב.

סטיב כעס. "בשביל זה שרפתי 75 אלף דולר על סעודה חגיגית בנוכחות זוכה פרס פסטיבל קאן? כדי שאתה תקלל את גיבור הערב?"

חשבתי שהידידות המשעשעת שלי עם בעל המאה עלתה על שרטון, אלא שכעבור זמן-מה סטיב התקשר שוב. "ייתכן שצדקת", אמר, "כי גם ה'ניו-יורקר' מאשים את קושינסקי בהתחזות ובגנבה. תבואו לספרד. הוא לא יהיה שם".

אמנות אחזקת הפרנויה – סוף הסיפור

בפרק הקודם, אורחת מסתורית הגיעה משום מקום אל איש מבוגר שגר לבדו. המארח חושד שהגברת היושבת מולו הטמינה בתיקה נשק חם, משום שכמה רגעים קודם לכן הוא שמע מכיוון האמבטיה צליל של דריכת אקדח.

כעת, הגברת ממשיכה לאחוז בתיק המונח על ברכיה. סקרנותו של המארח גוברת, ולפתע, בתושייה פתאומית, הוא זורק לעברה כרית. האישה עוזבת את תיקה כדי לתפוס את הכרית בשתי ידיים, והקשיש מנצל זאת כדי לתפוס את תיקה ולנער אותו מעל הרצפה.

החפצים מתגוללים על השטיח והמארח מרים את האקדח, שאכן היה בתיק. "או, יש לנו ברטה 22", הוא מתפעל ומביט באישה, היושבת מולו בארשת קפואה. האיש מחזיק באקדח, מביט באורחת ואומר ש"אין לזלזל בקליבר הזעיר, שהרי כלי זה משרת ביעילות לא רק את העולם התחתון אלא גם אנשי ביטחון במטוסים וגם את הכוחות החשאיים, שמרכיבים לברטה זה משתיקי קול. אבל את הרי יודעת זאת היטב, נכון?"

האישה לא ענתה. היא רק התכופפה ואספה מהרצפה את החפצים שנוערו מתיקה, והמארח מגלה שבין הארנק, השפתון וממחטות הנייר נפל על השטיח גם משתיק קול – שהאישה מרימה וצוררת בכף ידה.

למה היא לא הרכיבה את המשתיק על האקדח עוד באמבטיה? ולמה היא לא חזרה משם לחדר העבודה עם ברטה טעון בידה? מנסה האיש להבין. מתי בדיוק הצטמחו בה רחמים? קצת לא מקצועי מצדה, גיחך.

בלי האקדח, היא יכולה רק לשרוק לי במשתיק הקול, הרשה האיש לעצמו להתלוצץ, וניסה לשַוות בדעתו מדוע הוא הפך למטרה. בעודו מחזיק את הברטה מול האישה, סָרַק בזיכרונו את תוכן הדברים שהוא כתב במשך שנים ארוכות, תחת שלטונות חשוכים אי-שם, או לא כתב ועוד יכול לכתוב בזירות הפשע שהוא חזר אליהן. מה סיפרו לו חברים בסוד, ומה הוא ראה במו עיניו, שם ופה? משהו שהוא לא היה צריך לראות? רצף תמונות שאסור היה לאגור בזיכרון?

תקריב על המארח: הוא פוקח עיניים כמו אחרי שינה, ומגלה שאין לו אקדח בידו, שהאורחת המוזרה נעלמה, לא השאירה אפילו את ניחוח הבושם שלה, ושהוא יושב לבדו בחדר העבודה. רק הוא והחדר הריק.

הוא קם מהכיסא, מניח על השולחן את כוס הברנדי הריקה, מנסה להדליק את המקטרת, מתקשה בכך כי ידיו רועדות, ומתיישב אל המחשב, שעל צגו כתוב הלוגו "אמנות אחזקת הפרנויה".

הוא מחייך בהקלה, ואז נשמע צליל האינטרקום מהשער בחצר.

טיפ טיפה

מדאיג שפוליטיקאי כישרוני, ותיק ומנוסה כמו שר התחבורה ישראל כץ מוצא את עצמו מוקף בחבורת בירוקרטים חסרי השראה בתחום עיסוקם המוטורי. דמויות כאלה הצליחו, למשל, לקבוע בחוצפה כי דגמי הרכב המצוידים במספר שיא של מערכות התרעה אלקטרוניים יזכו בנקודות זיכוי (בשקלים), רק משום שלטענת יצרניהן ומוכריהן מערכות אלה עוזרות במניעת תאונות.

המחשבה שפטנטים אלה מסוגלים להתמודד מול הרצח על כבישינו ולהציל חיים היא במידה רבה אשליה, אשר כתבי חצר עוזרים בטיפוחה. מטרתה העיקרית (והשקופה) של אחיזת עיניים זו היא הגברת רווחיהם של היבואנים ונציגיהם. במילים אחרות, אשליית החיישנים משרתת את רדיפת הבצע המאפיינת את גילדת ברוני הייבוא המובילים בקרטל, שממילא אינם דואגים לציבור הרחב ומייבאים רק דגמים המסוגלים להבטיח להם רווח קל ומיידי.

זוהי תעמולה נבזית במיוחד משום שמכשירי הפלא האלקטרוניים מחוללים דווקא אפקט אנטי-בטיחותי: הם מרדימים את הנהג, החש כאילו אינו זקוק כבר לרעננות שהרי האח הגדול שומר עליו.

sonik RS turbo silnik sonik RS turbo refl sonic RS turbo mad sonic RS 1

מַפעימה בניחותא: חברת שברולט מציעה לחובבי הנהיגה את סוניק RS טורבו, המתחרה החדשה בקבוצת ההאצ'בקים בעלות אופי ספורטיבי מאוזן. מנוע הסוניק RS, אקו-טק בעל 140 כ"ס המחולצים בעזרת מגדש, מוּכר מדגמי אופל. חבל שבגלל חשבון כדאיוּת של חברת מכשירי תנועה אי אפשר להשוות את סוניק RS החדשה עם סוזוקי סוויפט ספורט, אף היא בעלת 140 כ"ס – אשר סוסיה היפניים באים לידי ביטוי בלי עזרה של מגדש טורבו.

אנו תקווה שבגלל התחזקות אופנת ההאצ'בקים החמות, תזכה בכל זאת סוזוקי סוויפט בגרסת ספורט לעלות ארצה. נכון מר יבואן, צבי נטע?

שואלים את אדוארד

אליעזרה קלוגסקינד: קיבלנו הצעה לטויוטה קורולה דגם רובוטי שנת 2007 או 2008, שהמליצו לנו עליה ככלל כי טויוטה קורולה היא אמינה מאוד, וכי הדגם הרובוטי ספציפית חסכוני בדלק. החיסרון במקרה הזה הוא שהקילומטראז' גבוה יחסית (180 אלף) לרכב בן שש שנים. השאלה היא אם זה באמת כדאי. אין לנו יכולת להוסיף עוד כסף על המחיר הנוכחי (כ-35 אלף שקלים), ואולי בכלל אפשר רכב אחר. חשבנו גם לחפש הונדה סיוויק בדגמים עד 2006 בעלת קילומטרז' טוב, ואולי זו אפשרות טובה יותר. אם יש לך רעיון אחר לרכב טוב בסדר הגודל הזה ובמחיר דומה, הוא יתקבל בברכה.

תשובה: 35 אלף שקלים הם היום ים של כסף בשוק המשומשות – אשר מחיריהן בפועל נמוכים בשיעור ניכר מהמחירים המומלצים בתעריפון התיאורטי של לוי יצחק. קילומטראז' של 180 אלף זה דווקא לא הרבה לגבי קורולה, אך אין לשכוח שהגיר הרובוטי – החסכוני כביכול ביחס לתיבת הילוכים האוטומטית הרגילה – אינו מעביר את ההילוכים באופן חלק, ולא כולם אוהבים זאת. לא לחינם חזרה טויוטה אל תיבת ההילוכים הסטנדרטית. אל תשכחו להשתמש בפרט זה במיקוח על מחיר הרכב!

והעיקר, כדאי לכם לבדוק אם קורולה זו תוחזקה נאותה, כדי שלא תצטרכו להשקיע בה סכומי תועפות לאחר הקנייה: האם הוחלפו בה כראוי שמנים (כולל שמן גיר) וכל יתר הנוזלים; והאם המעצורים, הדיסקיות והדיסקים במצב שלא ידרוש מכם החלפה. הוא הדין לגבי הצמיגים.

גם הונדה סיוויק היא רכב אמין. אין מנוס אלא לעשות סיבוב בשתי המכוניות ולהתרשם איזו מהן ידידותית יותר – בכל הקשור לחוויית נהיגה, היגוי (כאן יש יתרון להונדה), נוחות מושבים וכדומה. אופציה ראויה נוספת באזור החיוג של 'משפחתית נוחה וחסכונית' היא סוזוקי ליאנה סטיישן. ויש כאלה הפותרים את ההתלבטות באמצעות בחירה בפולקסוואגן גולף, סוס עבודה עם קבלות, או באחותה הספרדית סיאט ליאון (אף היא בעלת מנוע פולקסוואגני).

יואב: ברשותי מזה שנה וחצי הונדה סיוויק 2006, הסובלת מרעידות קלות אך מעצבנות במהירות של 110 קמ"ש ומעלה. הרעידות מורגשות בהגה ובגלגלים. החלפתי צמיגים, איזנתי אותם גם כשהם מפורקים מהרכב וגם על גבי הרכב, עשיתי כיוון גלגלים וכיוון פרונט – אך שום דבר לא פותר את הבעיה. אשמח לקבל כיוונים נוספים לפתרון הבעיה.

תשובה: במקרה, עברנו את זה גם בהונדה סיוויק האצ'בק. במהלך החיפוש אחר הסיבה לרעידת הגלגלים התגלה משהו שלא כל המוסכניקים יודעים: בנוסף לאיזון גלגלים קפדני ובדיקת החיבורים במתלים, יש לבדוק את מצב הפעמונים בציריות. אם בסיוויק שלך יתגלה חופש באחד מארבעת הפעמונים, זהו בוודאות כמעט הגורם לרעידת ההגה והגלגלים. בהונדה שבדקנו, האחראי לרעידות היה הפעמון השמאלי-פנימי דווקא.

רועי: אשמח לעזרתך בבחירת רכב שני למשפחתי. אני מחפש סטיישן שתשמש בעיקר לנסיעות קצרות, ואולי פעם בזמן רב לטיול משפחתי בהרכב מלא (כולל עגלת תינוק וכלבה). אודה כי איבדתי את הידיים והרגליים בשל מגוון כלי הרכב ומגוון הדעות עליהם. התקציב הוא באזור 25-30 אלף שקלים. אנו מעוניינים ברכב אמין, שיוכל לסחוב לטיול משפחה על ציודה וכלבתה, וחסכוני במידת הסביר. ההתלבטות הראשונית הייתה בין פוקוס סטיישן לסוזוקי ליאנה סטיישן. לבורסת השמות נכנסו גם הרומסטר והפאביה ספייס של סקודה, ואפילו פזלנו ל-C3 פיקאסו.

תשובה: במצב שאתה מתאר, מומלץ לערוך נסיעה בכל אחד מהדגמים שסימנתם כמועמדים כדי שתתרשמו בעצמכם באיזה מהם אתם מרגישים הכי טוב והכי בטוח. זוהי הדרך היחידה לסנן את הגודש הראשוני, להתביית על דגם מסוים ואז להתרכז בחיפוש אחר עותק מיטבי שלו – כזה שמצבו הטכני נאות והקילומטראז' שלו אינו מפחיד. ורק הוא יילקח לבדיקה במכון או במוסך שמתמחה בדגם הלז.

אמנות אחזקת הפרנויה

תמיד רציתי לכתוב סיפור בהמשכים, שהיה אי-אז באופנה. סיפור ספק בדיוני ספק ריאליטי שואו. הנה הניסיון

לזכרו של גרהם גרין

עברו מאז כמה שבועות. די זמן כדי להתייחס לעצמי בגוף שלישי, תחבולה ידועה המאפשרת להפוך את גופו ונפשו של המספר לדמות המככבת במחזה בלשי, או לאיזה גיבור במותחן טלוויזיוני מרתק שהתסריט שלו נכתב בידי מישהו אחר.

באותם צהרי יום, הוא (כלומר המספר) לא ציפה לאורח כלשהו בבית הנופש הכפרי שלו, כך שצליל האינטרקום הפתיע אותו. האיש הוטרד גם מהעובדה שהדמות העומדת ברחוב ולוחצת על הזמזם פעם אחר פעם לא מופיעה על הצג, המשדר ממרחק של 50 מטרים את תמונת המצלמה הנחבאת בין ענפי העץ שמול שער הברזל.

"שילך כבר לעזאזל. הוא בטח מחפש עבודה בגינה או מוכר משהו", מלמל האיש בעצבנות, אך לאחר הפסקה קטנה התחדש הצלצול באותה חוצפה, והכלב, שנמנם בגינה, קם על רגליו וזינק לכיוון השער, אך עצר בטרם הגיעו אל הגדר וחזר.

אין בררה אלא להרים את השפופרת, הבנתי, ושמעתי את עצמי אומר "כן".

"אני שמחה שמצאתי אותך בבית", אמר בסיפוק קול אישה.

"מי את?"

"המליצו לי לבוא אליך", הסבירה. "יש לי נטייה לכתוב על נושאים שגם אתה עוסק בהם. כתבתי הצגה לתיאטרון ותסריט שמתאים גם לטלוויזיה ואולי הוא יעניין אותך, כך נאמר לי".

"מי הם הממליצים עליי?", שאלתי, והאישה החלה לנקוב בשמות שאף אחד מהם לא אמר לי דבר. אולי בשל העובדה המעציבה שֶמִדוֹר האמנים, הציירים, הסופרים והקולנוענים המקומיים שהכרתי בזמנו, אשר עם מקצתו התיידדתי ועם רובו עבדתי (חוץ מסְטָאשוֹ קוֹקֶש, שנסע לאמריקה) – לא נשאר איש כמעט.

עודני מניח לכנפי הנוסטלגיה לטפוח על נפשי ולאפוף אותה בעצב, הגברת שמאחורי הגדר זזה כנראה, כי דמותה הופיעה על הצג 4X4, אפילו בחדות מספקת.

היא לא הייתה נמוכה ולא הייתה גבוהה. לא צעירה ולא זקנה. לא בלונדינית ולא שחרחורת. היא הייתה אפורה כזו, וגם לבשה אפור, אך בכל זאת היה בה משהו מסקרן. היא הייתה שייכת לסוג הנשי שכאשר הוא נקרה על דרכך ברחוב, רוב עוברי האורח, גברים ונשים, יסובבו אחריו את ראשיהם בעל כורחם.

היה די בכך כדי לפתוח מרחוק את המנעול בכניסה, אך היא השתהתה על מקומה זמן-מה, ולא מיהרה לפסוע בשביל המוביל לבית דרך הגינה אלא הוסיפה לעמוד בשער. בפינה השמאלית של הצג ראיתיה מְאַבֶּקֶת את אפה בפודרה.

צליל שאין לטעות בו

אחר כך התיישבה על כיסא בחדר העבודה של המארח במין טבעיות מיומנת. הוא שאל אותה אם תשתה משהו, אך היא אמרה שהייתה רוצה להיכנס קודם לשירותים, קמה והלכה לכיוון שהחוותה לה תנועת ידי. האיש החליט לנצל את היעדרה ולהתחמש בזריזות בעזר השמיעה הפּוֹרְטָבְּל שלו, כדי לא להגיד "סליחה?" אחרי כל משפט של האורחת המסתורית או להסתפק בראשי הפרקים של דבריה.

אז הוא פתח את הקופסית, הוציא ממנה מכשיר זעיר והפעיל את הסוללה שבו, ומיד כאשר פטנט הפלא התכרבל במקומו באוזן שמאל נשמע מכיוון האמבטיה צליל מצמרר שאפשר לזהותו רק עם דריכת אקדח, ולאחריו צליל עדין של כדור הנופל לרצפה ומתגלגל.

לא היה סיכוי שאטעה בפירוש הצלילים. הרי אינספור פעמים דרכו לידך אקדחים, סיפר זיכרונו של האיש, ולמדת צליל זה על בוריו. וגם אני עצמי, נזכר המארח, דרכתי נשק די והותר פעמים בחיי.

אין ספק שהאישה דרכה את אקדחה, והכדור שהיה כבר בקנה נזרק החוצה, והיא מחפשת אותו כרגע על הרצפה, הבנתי. היא זוחלת על ארבע, רוצה את הכדור שנעלם, המסתתר אולי בסנטימטר רווח שבין הרצפה וארון המגבות. זוהי סיבת השקט שהשתרר.

למארח לא נראה הולם לקום ולברוח מהחדר לפני שהאורחת המוזרה תפתיע אותו עם האקדח הדרוך הנמצא בידיה. התפתחות עניינים מעין זו נראית פשוטה מדי אפילו לסיפור בהמשכים, תפס בחושיו של כותב ותיק, והעדיף משום מה לקוות שאישה זו איננה, אחרי הכול, רוצחת שכירה.

והרי כל אויביו מתו זה מכבר, בעזרת השם או ללא התערבותו. הן אויביו שכאן, בגולה, והן אלה שבמדינת השמש הרחוקה. ומהמקומות הנוכחיים שאויביו טמונים בהם, אותם שטחים רחוקים וירוקים שנפשם מטיילת לאורכם ולרוחבם – הם אינם מסוגלים לשגר למטה מלאכי נקמה. הגיוני הרבה יותר שאישה עלומה זו באמת הגיעה לביתו כדי לשמוע משהו חשוב לה.

אבל כשהיא עמדה בשער הברזל ופידרה את אפה, נזכר המארח, צג האינטרקום רָמַז שהיא מאותתת למישהו מרחוק, העומד בצדו השני של הכביש או מחכה במכונית. אולי זה לא היה רק דמיון?

ברנדי כפול יהיה שימושי

נפתחה דלת האמבטיה, והאישה חזרה לחדר בלי אקדח בידה, התיישבה על מקומה והניחה על ברכיה את התיק, שעיני המארח התבייתו עליו באופן אינסטינקטיבי. הוא הבחין גם שכף ידה של האישה מלטפת את עור תיקה הכהה. יש לה ציפורניים אדומות, החלק הצבעוני היחידי בגופה ובלבושה. טיפות הלק מבהיקות על רקע הזמש השחור.

"אני אשתה מים", היא עונה להזמנה הקודמת, והאיש קם כדי למלא שתי כוסות – אחת במים לאורחת, ואחת עם ברנדי כפול לעצמו. וכשהוא עומד עדיין בגבו לאישה, הוא זורק אליה שאלה כאילו באגביות.

"את אוהבת נשק?", הוא מפנה אליה ראש ומביט בעיניה.

היא לוקחת ממנו את כוס המים ועונה בעליצות משתוממת: "מה, יש לך איזה אוסף כלים מעניין? כבר קרה לי בחיי שהוזמנתי לראות בולי דואר או איזו מכונית ותיקה. אף פעם לא הזמינו אותי לראות נשק. זה די מרתק, החידוש הזה", חייכה.

"מצטער, אבל אין לי מה להציג לך", עניתי בנימה של אכזבה עצמית. "האקדח האחרון שתליתי על חגורת המכנסיים נפל אל הים לפני 25 שנה בערך, כאשר הוזמנתי לסירת מפרש קטנה והחלה רוח פתאומית חזקה וישבתי עם עוד שני בחורים על קצה הסיפון המתרומם, בניסיון לייצב את הסירה באמצעות גופנו כדי שלא תתהפך. כך קרה שאקדחי האהוב נותר בקרקעית הים התיכון, אי שם מול תל-אביב החמה והרחוקה. מאז אין לי כלום להגנה עצמית חוץ מכישרון לא רע ברגליים, הנשמר לצורך מנוסה", סיפרתי, וראיתי כיצד ידיה מתלפפות שוב סביב התיק השחור, שהיא המשיכה להחזיק על הברכיים כפי שבתמונות דיוקן מהמאה ה-18 נשים יושבות על ספסלי קטיפה בשמלות משי ובמיטב העדיים ועל ברכיהן כלב בתספורת מעוצבת, ידיהן לופתות אותו בחוזקה לבל יימלט מאחיזתן לפני שהצייר יגמור את עבודתו.

היא הביטה בי במין איפוק משועשע. שנינו חייכנו.

נזכרתי שהאורחת טרם הסבירה את עילת ביקורה. הבטתי בתיקה ואמרתי: "העובדה שחפץ כלשהו עומד לרשותנו אינה מחייבת אותנו להשתמש בו".

החיוך לא נמחק משפתיה.

Graham Green This Gun for Hire

המארח: פעמים רבות דרכו על ידי נשק, ולא נדיר שגם אני דרכתי

המשך (קצרצר) בשבוע הבא

טיפ טיפה

בין כל מכשירי העזרה המותקנים על לוח המחוונים של המכונית המודרנית, על הקונסולה ועל השמשה הקדמית – הפריט החיובי היחידי הוא גלאי רכב/אופנוע הנמצאים בשטח המת של המראות. כל יתר הפטנטים רק פוטרים את הנהג מהצורך לשמור על ערנות, זהירות, דמיון ותושייה.

זה כולל גם את מערכת איווקס המפורסמת, שעלולה לגרום לתאונה גם כשהיא צודקת בהתריעה מפני התקרבות יתר לרכב הנוסע לפנינו. הנהג המוזהר על ידי הרדאר בולם, והמרחק גדל לשתי שניות ויותר – מה שמזמין נהג אחר לעקוף בפראות את בעל האיווקס, להידחק אל שטח הבטיחות ולבלום. איווקס מצפצף עכשיו כמו מטורף, ובעליו המאוים בולם בפאניק-סטופ – ולא נותר לו אלא להתפלל שהמכונית מאחוריו לא תיכנס בו.

מערכת איווקס ודומותיה אינן אינטליגנטיות דיין כדי לשמור מרחק לפי סגנון הנהיגה של הנהג הנוסע לפנינו. הרי יש נהגים נורמטיביים שדי לשמור מהם מרחק של שנייה, ויש העסוקים בשיחות טלפון ובסמ"סים או נמצאים תחת השפעת תרופות או סתם עייפים, או שיכורים/מסוממים חלילה. אם מזהים אחד כזה לפי התנהגותו, יש לשמור ממנו מרחק או להחליף מסלול.

Z3M Zalesie xl

land cruiser 4 alfa GTA 1.6 crx bat 18...

הנבחרת: הנה ארבע המכוניות המובילות בין העשרות החונות בלבי. 1. לנדקרוזר המקורית, שהכרתי בספרד ב-1987, אשר שכנעה אותי שאינני מתאים לנסיעה בשטח. 2. אלפא רומיאו GTA ג'וניור stradale שגרה איתנו בין אלפות אחרות ברח' בן-סרוק 8 ברחביה של שנות ה-70. 3. הונדה CRX בת 22, שבתחילת שנות ה-90 הביאה לנו הביתה גביע קריסטל אחרי ניצחון בראלי העיתונאים, שבגללו עקומת האנטישמיות בפולין עלתה השמיימה. 4. ב-מ-וו Z3M קופה בת 14 היודעת להפוך את הקשיש המורשה לרקדן בבאלט של דריפטים, כלומר – עבריין בלתי מורשה בעליל

שואלים את אדוארד

בעילום שם: אני מקווה שתספר עוד סיפורים על יעקב לנדאו, במיוחד עכשיו שגם יעקב וגם אשתו תמרה אינם כבר. באחת מרשימותיך הייתה תמונה שלך באיזה ראלי, וממש ככה אני זוכרת אותך, מדבר עם יעקב למטה. משפחת לנדאו היו השכנים שלנו. היה זה יעקב שלקח אותי לקנות את הקסדה הראשונה שלי כשעשיתי רישיון לאופנוע.

את הכתיבה שלך אני זוכרת גם מקריאה במגזיני הרכב שהייתי מחסלת כל פעם שהגעתי עם האלפא סוד הישנה שלי למוסך אלכס אשדוד. החלטתי לכתוב לך עכשיו כי יש לי שאלת רכב קצת מורכבת, והתשובות שאני מקבלת מכל האחרים מבלבלות אותי. קצת רקע מוטורי עליי:

האוטו הראשון שלי היה אלפא סוד 81' בת עשר בערך. נהדרת. השני היה פיאט אונו מונדיאל 94' שמכרתי לפני כמה חודשים, בגיל 19. אחר כך התחתנתי וילדתי וקנינו סיטרואן קסארה 98', שאותה החלפנו בסיטרואן C5 שנת 2002 שמכרתי לפני שבועיים, בגיל 12.5 (הבטיחו לי שייקח לי חודשים למכור אותה, שאף אחד לא קונה סיטרואן וכו' וכו', אבל תוך שבוע וחצי היא נחטפה ב-75% ממחיר המחירון, אז לא הייתה לי ברירה אלא למכור לו, אף על פי שרציתי לומר לו שאני לא באמת רוצה למכור אותה…).

הואיל ואני בתהליך גירושין ובלי הרבה כסף לאוטו, תכננתי כל פעם פשוט לתקן את התקלה הבאה ב-C5 (בשנה האחרונה החלפתי שני צמיגים קדמיים, משאבת דלק, מצבר, תושבות מנוע, כל מיני גומיות וציריות, תיקון הספידומטר, תיקון תריס שנפל במערכת האוורור, נתפס קאליפר ימני קדמי ואיתו היה צריך להחליף בולמים קדמיים, צנרת הידראולית ראשית… ). אבל הוריי התחילו לדאוג מזה שאני עלולה כל פעם להיתקע באמצע הדרך עם תקלה מאז'ורית חדשה, והחליטו לעזור לי לרכוש אוטו.

האוטו שרציתי היה סיטרואן C4. הם גם הציעו עסקה שיכולנו לעמוד בה: מקדמה של 70 אלף שקלים (כמה שהוריי יכולים לתת במזומן), ואז חמש שנים של תשלומים חודשיים ללא ריבית והצמדה. עשיתי נסיעת מבחן ב-C4 ולא התלהבתי מהגיר האוטומטי שלה, בלשון המעטה (למה לא יכלו להשתמש כבר באותו הגיר של ה-C5 הישנה שלי?). ואז באו כל דורשי טובתי, ביניהם חבר שהיו לו שלוש סיטרואן C4 ברצף, כל אחת שנתיים, והפצירו בי לנטוש לאלתר את הרעיון. מעבר לסטריאוטיפ הרגיל לגבי סיטרואן ששמעתי ב-16 השנים האחרונות, גם המכונאי שלי וגם הם אמרו שלדגם הזה יש בעיות אמינות קשות, במיוחד בגיר ובחיישנים. החלטתי להשתכנע ולוותר.

ועכשיו אני הולכת לכל הסוכנויות לבדוק את הקומפקטיות שלהן. כי אם אי אפשר לבחור מהלב אז צריך לבחור מהרציו. הצרכים שלי: אני עושה 10,000 ק"מ לשנה, כמעט כולם בנסיעות בין-עירוניות, לרוב לגליל העליון אבל גם לאזור כרמיאל, ירושלים, גדרה ועוד. חלק גדול מהנסיעות עם שני ילדיי, בני 16 ו-11.

מעוניינת ברכב שאפשר להחזיק בשקט עשר שנים לפחות. מצד אחד חשוב לי רכב מתקשר, מגיב, בעל אחיזת כביש טובה, בטיחות אקטיבית ופסיבית. מצד שני אני רגישה לרעש מנוע ורוח, ונהיגה של שלוש שעות ברכב שמרגישים איתו את הכביש ללא בלימת זעזועים טובה גורמת לי להגיע ליעד רצוצה. אז אני צריכה נוחות, אבל לא כזאת שנמדדת בגדג'טים אלא כזאת שנמדדת בשלדה, בולמים וכדומה.

בדקתי: יונדאי i30 – חמודה, מאובזרת, אבל לא ממש מגיבה, ומרגישים היטב את הכביש והרעש. אופל אסטרה – הפתיעה אותי לטובה, אבל ברגע שמגיעים ל-100 קמ"ש היא כבר כל כך מזדעזעת ורועשת שזה בלתי נסבל (נכון שזה טוב למכמונות מהירות אבל זה לא קריטריון שלי). מאזדה 3 – לא אהבתי, וגם רועשת. סוזוקי קרוסאובר – לא נהגתי, רק לקחו אותי לסיבוב גדול כדי להתרשם. התרשמתי שהוא יופי לנהיגה, אבל חוויתי רעש ונסיעה שמעבירה היטב את פגעי הכבישים.

פורד פוקוס – ממש לא אהבתי. הונדה סיוויק האצ'בק (באותה הזדמנות גם נהגתי בג'אז ההיברידית) – אהבתי מאוד לנהוג בה, ממש נהניתי, אבל היא לא מבודדת רעש. סקודה אוקטביה – אהבתי, והיא ללא ספק תענה על הצרכים המשפחתיים (נוחיות לילדים במושב האחורי, תא מטען גדול לקמפינג השנתי ועוד). גולף – אהבתי. נכון שתא המטען לא גדול, אבל הילדים שלי לא מפונקים בכלל, שלושתנו רזים. ג'טה (או יטה) – אהבתי לנהוג בה.

אני חושבת שאבדוק גם את הסיאט ליאון. אלה שמצאו חן בעיניי גם מבחינת נהיגה וגם מבחינת הנוחות והרעש היו בעצם שלוש וריאציות של הגולף: הגולף עצמה, האוקטביה והג'טה. סיבה טובה לנסות את הסיאט ליאון? מצד שני קראתי את חוות דעתך על הגורל העגום הצפוי ל-1.2 טורבו DSG TSI. בקיצור, אשמח לשמוע את דעתך.

 תשובה: אהבתי את הביקורתיות שלך לגבי המכוניות שבדקת. אני רוחש כבוד גם לרגישותך לרעש, על אף שהגישה שלי הפוכה: אני מעדיף שמכוניות מדברות אליי ושקולן לא הושתק. בכל אופן, הייתי ממליץ לך לבדוק את האופציה של פיז'ו 308 החדשה, או ללכת בדרכו של העם ולקנות ניסאן קשקאי. הייתי מכוון אותך גם לעבר סקודה ראפיד, אך המנוע המוקטן והמחוזק בטורבו, בעל הזרקה ישירה, לא יעניק את חסד עשר השנים שאת מבקשת. בנוסף, לתיבת ההילוכים DSG יש אחריות יצרן לחמש שנים בלבד – שלאחריהן אחזקת הגיר אינה משתלמת.

ישראל: אשמח מאוד אם תייעץ איזה רכב קטן לקנות בסכום של 65-60 אלף שקלים. האם נראה לך שהשברולט ספארק רכב טוב?

תשובה: אם אתה נעול על מכונית קטנה, אז מלכת הכיתה היא קיה פיקנטו. אך אין לשכוח שהסכום העומד לרשותך מאפשר לקנות מכונית קומפקטית יד שנייה חדשה כמעט – שתהיה נוחה ובטיחותית בהרבה מהמכונית הקטנה, עדיפה בנסיעות בינעירוניות, ואף מאפשרת (תלוי בדגם) ליהנות מהנהיגה.

מחסום כתיבה ושות'

הרבה דברים הפסיקו לעניין אותי כאשר מכוניות כבשו את נפשי מבלי להשאיר מקום לשום דבר

מה שמכוניות לא הצליחו לגרש הוא את התמכרותי לסִפרות, אשר בניגוד לתיאטרון ולקולנוע מאפשרת לדמיין כיצד נראות הדמויות הפועלות. בספרו המתורגם מצרפתית 'האמת על פרשת הארי קֶבֶּרְט' עוקב המחבר, ז'ואל דיקר, אחר גיבורו, אף הוא סופר, שנפגע ממחסום כתיבה פתאומי הגורם להרס קיומו.

והרי זה הסיפור שלי! הבנתי. אותו סיפור שהחל בקרקוב לפני מעל 50 שנה.

הקדושים חזרו מגרמניה

נפתח באנוכי, הנמנה עם קבוצת סטודנטים של האקדמיה לציור בקרקוב, אשר מציב את הכן באולם הכנסייה הגדולה בעיר כדי להעביר לנייר, באמצעות עיפרון פחם, רישומים של פִּסְלִי קדושים נוצריים שגרו לפני מאות בשנים בקרקוב העתיקה – כולם חטובים מעץ בגודל טבעי בידי האמן הגאון בן המאה ה-15 ויט סטבוש (Wit Stwosz, 1448-1533).

התאפשר לנו להתקרב לפסל הגותי המרשים ורב-הדמויות (retabulum) ולבצע מולו רישומים זמן-מה לאחר שמעל 200 פסלים חטובים בעץ חזרו מגרמניה. הנאצים, שחטפו את הפסלים בזמן המלחמה, שמרו אותם בתנאים בלתי הולמים בשאיפה להציגם במוזיאון בברלין.

ועכשיו חלקי הפסל המפורק עומדים על רצפת הכנסייה, ואנו, סטודנטים שנה א', צריכים, לפי דרישת הפרופסור, להתרכז בכפות הידיים דווקא.

ציור חודר עצמות

אז אני עובד על זוג הכפיים שבחרתי, השייכות לקדוש כלשהו המחזיק ספר, ומרגיש שמישהי מציצה מאחורי גבי.

"זה יפה בצורה מזעזעת", מפתיע אותי קול הנערה.

אני מסובב ראש, אחוז ספק אם המחמאה הופנתה כלפי העבודה של סטבוש או כלפי הרישום שלי. בחרתי, בוודאי, באפשרות השנייה.

"אל תגזימי", עניתי לנערה בצניעות מזויפת. "תסתכלי על העבודה של חברי, יוֹזֶק סוּלְמָה, שעובד על הידיים המפורסמות של האמא היהודייה של סמל הנצרות".

הנערה הייתה בת 17 בערך, שחרחורת, רזה. היא חייכה, עברה לעמדה של יוזק, הציצה רגע מאחורי גבו – וחזרה.

"מעולם לא ראיתי דבר מזעזע כמו מה שהקולגה שלך עשה מהידיים של מריה!", התפעלה. "מאיפה הוא זכה להשראה מוזרה כזו?"

הפסקתי לעבוד וסיפרתי לה שלקראת סוף המלחמה, כאשר הצבא האדום התקרב לעיירה של יוזק, קצין גרמני, רופא, ברח משם על נפשו והשאיר אחריו ספר אנטומיה – אשר חברי יוזק אימץ ולמד ממנו לצייר.

"זו הסיבה שהוא לא מצייר גוף אדם סתם כך אלא רושם, כמו בעזרת שיקוף רנטגן, את העצמות, השרירים והוורידים. במבחן לאקדמיה, כשהיו 20 מקומות על 200 מועמדים, הוא הביא תיק עבודות עשויות בצורה פתולוגית זו, והצליח להתקבל אף שהיה היחיד בלי תעודת בגרות".

היא: "ומה אתה הבאת כדי להתקבל?"

ואני הודיתי שהבאתי לוועדת הקבלה, שישבו בה פרופסורים ואמנים ידועי שם, עבודות של אחותי אירנה, ציורים של כל מיני פרחים, וגם רישום של חבר, סוס בקפיצה.

היא שוב חייכה ואמרה שאני משקר. הרמתי למעלה שתי אצבעות. "זו האמת, גברתי", נשבעתי. "ומה איתך? גם את עוסקת באמנות?"

היא הנידה בראשה. "לא, כלום. אני מנסה לכתוב שירים, בסוד".

"למה בסוד?", התעניינתי.

"כי אבא שלי סופר וגם משורר", ענתה, "ואני מתביישת ממנו".

"אבל לי יהיה מותר לשמוע שירים שלך?", שאלתי, והיא לא ענתה.

hand

שיעור באמנות: באותו מאמץ שניסיתי להעביר לנייר את ידי הפֶּסֶל, לתרגם אותן לרישום שחור-לבן מבלי לאבד את תחושת החומר – התעסקתי, כעבור כמה שנים, במאייד של סירנה. פירקתי את גופו לחלקים, למדתי איך הוא עובד וניסיתי לשלוט עליו. לצורך כך: החלקתי את המעברים, שיניתי את קוטר הדיזות וגובה הדלק, הרכבתי מאוורר כדי לתגבר את זרימת האוויר למאייד, השתמשתי במצתים גזעיים המיועדים למנועי ארבע פעימות (תוך שינוי הברגתם מ-14 מ"מ ל-18) וכך הלאה. רק בסוף פעילות קדחתנית זו הבנתי כי רק כיפוף מסוים של צינור המפלט מוביל לחיזוק המנוע

נותר רק הד קולה

"שמי אדוארד", אמרתי.

"אני אלז'בייטה", הייתה התשובה.

לחצנו ידיים. היא שאלה היכן אני גר, ושמעה שאני גר בבית היתומים היהודי ברחוב אָאוּגוּסְטְיאנְסְקָה. "הרי אתה כבר לא ילד, אדוארד!", הופתעה.

"אבל הייתי ילד, והתרגלתי לגור שם. ההנהלה הציעה לי להישאר ולעזור קצת בתפאורות ולביים קברט לילדים".

אחר כך היא הסתלקה מהכנסייה כדי לא להפריע לי ברישום, כך אמרה, והבטיחה לבוא למחרת.

אך למחרת היא לא באה, ובינתיים נגמר תרגיל הציור שלנו. חלף שבוע, ועוד שבוע, ומנהל בית היתומים קרא אותי לטלפון. "מישהי מחפשת אותך", הודיע לי חגיגית.

חתונה בהתכתבות

נפגשנו בקפיטריה קטנה בעיר. "לא הגעתי", סיפרה במבוכה, "כי אבא לא הסכים שאלך. כשהוא שמע שהכרתי סטודנט באקדמיה, הוא החליט שיש לי עוד זמן להיפגש עם גברים". זמן-מה אחר כך עזבתי את קרקוב לטובת האקדמיה לסרטים בלודז', אך התכתבתי עם אלז'בייטה מדי יום כמעט, ואף נפגשנו בסתר פעם בכמה שבועות. עד שהיא ברחה מבית הוריה, הגיעה אליי ללודז' והתחתנו.

זוגיות מתוקתקת מדי

רומן פולנסקי הציע לנו לקנות חדר מהשחקן פיליפסקי בבית השחקנים ברחוב זָקוֹנְטְנָה, ובמשך איזו שנה וחצי היינו מאושרים בארבעה קירות.

אלא שהייתה זו, כנראה, רק פטה מורגנה. הרי יום אחד, בהפתעה מושלמת, היא עזבה את בעלה, אשר רק כתב וכתב בעשרות נפשות ובעשרות שמות בדויים כדי לקיים את הבית הקטן ברמה נאותה, ואף לקנות את המכונית הראשונה – זְוִיקָאוּ P-70 עשוית פלסטיק, בעלת מנוע שתי פעימות ושני צילינדרים.

לפני שעפה, היא כתבה והשאירה על השולחן מכתב ארוך המתאר את אכזבתה מכך שבעלה, במקום לעסוק בקולנוע, מתקתק על מכונת הכתיבה שטויות לכל עיתון שרוצה לפרסם את דבריו.

היא לא ידעה שבעלה פנה דווקא לבמאית יהודייה, ונדה יעקובובסקה, כדי שתיקח אותו לסדנה שלה, ויעקובובסקה סירבה. "אני יודעת", אמרה הבמאית הבכירה, "שאתה טוב יותר בבימוי מאלה שגייסתי, אבל אין מה לעשות. יש לי כבר יותר מדי יהודים", הסבירה.

נבלעה אל עלומיה

אז רעייתי עזבה, לקחה את כלבת הבוקסר שלנו ונסעה איתה ברכבת לקרקוב חזרה להוריה, ששמרו את חדר הילדות שלה כאילו יצאה רק לרגע.

כך קרה שהסיפור הרומנטי "גלגל את הפוסטר שלו" – כפי שהבורחת כתבה באחד משיריה.

פתאום אין עניין בכתיבה

וברגע עזיבתה נפל עליי מחסום כתיבה, בדיוק כמו זה המתואר בספר 'האמת על פרשת הארי קברט'. אלא בהבדל משמעותי: גיבור הספר בסך הכול חשש שהוא לא יצליח לספק להוצאה לאור את הספר הבא, וייאלץ להחזיר את המקדמה שקיבל ובזבז כבר. מצבי היה קשה בהרבה. כי ברגע שהעיתונים חדלו לשלם לי על ביקורות תיאטרון, קולנוע ותערוכות, שהייתי כותב למכביר לפני המחסום תחת 13 שמות בדויים, ועל התנצחויות בענייני תרבות (לפעמים כתבתי נגד עצמי, בשמות שונים, ודאי) – נגמר לי הכסף, ובמשך שנתיים התקיימתי רק ממכירת חפציי.

תחילה מכרתי את המכונית (היום זה היה הדבר האחרון שהייתי מוכר), אחר כך את התמונות, אוסף הספרים והמצלמה, ולבסוף, בשיא המשבר, מכרתי את דירת החדר וברחתי מלודז' לוורשה, שם מחסום הכתיבה עדיין חנק אותי, עד שמכרתי גם את מכונת הכתיבה.

עזרת הסירנה

ודווקא אז התאוששתי. מהסכום שנשאר לי ממכירת הדירה קניתי שוב אוטו, סירנה מתוצרת פולין שהייתה מתקלקלת ללא הפסק ונאלצתי לטפל בה ביסודיות.

למדתי לפרק את מנוע שתי הפעימות של סירנה שלי ולהרכיבו חזרה מכוון, ובסופו של תהליך הצלחתי לחלץ משלושת הצילינדרים האנמיים קצת יותר כוח ומומנט כדי להשתתף בראלי, הכרתי אנשים דפוקים למכוניות כמוני, ופתאום הבנתי שאני מוכן לחזור לכתיבה באופן רציני, בלי שטויות כמו בסיבוב הקודם.

חזרתי לחנות שמכרתי לה את מכונת הכתיבה אריקה 5, אך היא לא הייתה כבר. אז מצאתי אריקה אחרת, שגם היא למדה לכתוב במקומי במהירות של קלדנית מקצועית.

בית העלמין 'רמו'

התיישבתי וכתבתי את התסריט לסרט 'בית העלמין רמו' בצורת שיר ללא חרוזים, אך מתאר דיו את המקום כדי שהשבועון 'קֶרוּנְקִי' (כיוונים) יפרסם אותו בעמוד השער ואולפן קולנוע קטן יפנה אליי. כך קרה שביימתי את 'רמו', ערכתי בעזרת המלחין כריסטופר קומדה ושלחתי לפסטיבל. ומה קרה אחר כך, כולם יודעים.

Elzbieta

שאלה: האם עברנו תחת הסולם, מעשה שלפי אמונה תפלה מְזַמֵן את כוחות הרוע?

אפילוג

נשאר לי להודות שבימים הטרופים של מחסום הכתיבה עזרה לא מעט לבעל הנטוש קריאת המכתבים שהמשוררת כתבה לו בתקופת לימודי הקולנוע.

כאשר עזבתי את פולין ב-1968 עקב גל האנטישמיות, שגָבַל בפוגרום, השארתי מכתבים אלה בגדנסק, למשמר אצל דודתי רוזה. לא תיארתי לעצמי שהמשוררת תיסע לעיר הנמל הצפונית ללוויית דודתי, תחדש את קשריה עם אחותי אירנה – ותשים את ידה על המכתבים.

התקשרתי מירושלים אל אלז'בייטה לקרקוב, וניתקתי את השיחה כאשר שמעתי ממנה שהמכתבים המעניינים אותי אינם בחיים. "שרפתי אותם", אמרה.

כמו בשיר שלה – "לכו לאש, מכתבים, הרי מאש נולדתם".

אותיות פורחות באוויר

וכך, כאשר הגיעו ימי העתיד האכזריים, והקשיש המורשה חיפש מחסה מאחורי דלתותיה של אלפא כי שוב פגע בו חוסר אמונה עצמית או חולשה אחרת, פיזית או רוחנית – לא הייתה כבר ברשותו הוכחה כתובה לכך שמישהי אינטליגנטית ורגישה חשבה עליו אי-פעם רק טובות, באהבה ובאמונה.

טיפ טיפה

היו זמנים שסאאב שתי פעימות הנהוגה בידי השבדי אריק קרלסון הייתה בולטת בראלי מונטה-קרלו, והטראבנטים ראלי הגרמניות (בנות דודות של P-70 שלי) ידעו לסחוט 100 כ"ס מנפח של 700 סמ"ק. היסטוריה. אך כיום, מנועי שתי פעימות נשארו רק באופנועים תחרותיים מעטים, בסירות מרוץ ובמכונית קארטינג, שמנצלות את הכוח הרב האצור במיני-נפח.

manoa3

מנוע שתי פעימות של סירנה

הגירוש האכזרי של מנועי שתי פעימות מגזע מכשירי התנועה הוא תוצאת הטרור הירוק, המוטרד מזיהום האוויר. אפילו שמירה על יחס תערובת שמן-דלק ביחס של 1:100 לא ביטלה את העשן הכחול היוצא ממפלט רכב שמצויד במנוע שתי פעימות. אמנם מנועי ארבע פעימות יודעים לשרוף שמן לא פחות מאשר מנועי שתי פעימות מודרניים – אך תנאי השרפה במנועים הקונבנציונליים, המצוידים בנוסף בקטליזטור, יודעים לשמור את המצב העגום בסוד.

ייתכן שמנועי שתי פעימות עוד יחזרו עם איזה גימיק טכנולוגי. מסוג המהפך שעשו היפנים כאשר הצליחו להחזיר לחיים את המנועים הרוטוריים ונקל, אשר יצרנים רבים שברו עליהם שיניים. מצורף צ'ופר באנימציה שמדגים את פעולת מנוע שתי פעימות:

manoa zaz manozaz2

שואלים את אדוארד

משפחת כהן: אנחנו זוג צעיר לפני לידה ראשונה ומעוניינים לקנות רכב ראשון. רכב קטן, אבל לא מאוד קטן כמו האלטו וחברותיה. מובן שאנחנו רוצים רכב אמין, חסכוני בדלק, שיהיה עמיד לנסיעות מגוש עציון לירושלים על בסיס יומי ופעם בחודש נסיעה לגליל. חשבנו על רכב שנוכל להחזיק כמה שנים טובות ושלא נצטרך למכור אחרי שנה-שנתיים (התרחבות המשפחה, התיישנות של הרכב וכו'). התקציב שיש לנו הוא בסביבות 40 אלף שקלים. חשבנו על טויוטה קורולה, מיצובישי לאנסר, סובארו B3 או הונדה ג'אז, סקודה פאביה, סיאט איביזה והסגנון הזה.

יש לך עצה בשבילנו?

 תשובה: כל הדגמים שציינתם עשויים לשרת אתכם נאמנה. חשוב שבחרתם לא להשתדך עם מכונית קטנה. לפי חוות דעת של מכון הריסוק האמריקני, רובן המכריע של הקטנות, וביניהן גם כאלה שנמכרות בישראל – אינו מספק בטיחות לנוסעים בעת התנגשות (כפי שמדור זה חזר והתריע).

באשר לקנייה, הדבר החשוב ביותר הוא לשים יד על מכונית שהחלה דרכה בבית הדואג לצרכיה. אולי כדאי לכם לקרוא את סדרת המאמרים בנושא קניית רכב יד שנייה – 'משומשת חיל מי ימצא'.

אלישבע: יש לנו תקציב של כ-20 אלף שקלים ואנחנו רוצים לקנות רכב בעל גיר אוטומט לנסיעות עירוניות ובינעירוניות. חשוב לנו מאוד שהאוטו יהיה אמין וחסכוני בדלק. על איזה רכב אתה ממליץ לנו? אם אפשר, גם כמה דגשים חשובים לקניית רכב מיד שנייה…

תשובה: בדקו את האפשרות של רנו קליאו 1.2 מסדרה B (שמונה שסתומים). קליאו כזו אמורה לעלות בסביבות 15 אלף שקלים, אם היא במצב נאות ובקילומטרז' שאינו עולה על 150 אלף. ידידתי חורשת על אחת כזו גם את העיר וגם נסיעות לירושלים, לא משלמת יותר מדי על דלק ומבקרת במוסך רק לצורך אחזקה תקופתית.

את 5,000 השקלים שיישארו לכם שמרו לצורך התקנתה של קליאו לקדנציה אצלכם – החלפת חגורת טיימינג, החלפת שמנים, חידוש צמיגים וכך הלאה. מכונית יד שנייה מבוגרת זקוקה אולי גם להחלפת בולמי זעזועים. המתחרה של קליאו היא סוזוקי סוויפט. באשר לטיפים – ראו המלצתי למשפחת כהן.

בחיסוי שם: יש לנו ג'יפ פורד אקספלורר 2006 עם בעיה מציקה שלא הצלחנו לפתור: כשמתדלקים את הרכב, מפסיקה המשאבה את הפעולה אחרי מילוי מספר קטן של ליטרים. וכך, כדי להשלים תדלוק מלא, צריך להפעיל אותה שוב ושוב עד שהמכל מתמלא – או עד שהמתדלק מאבד את סבלנותו. בהנחה שיש אוויר כלוא במכל, ניסינו למלא אותו ממש עד סופו, אבל הבעיה לא נפתרה. יש לך עצה בעבורנו?

תשובה: האם התופעה שאתם מתארים חוזרת על עצמה בכל תחנת דלק, או מעצבנת אתכם רק בתחנה מסוימת? לא זרה לי התקלה שאתם מספרים לגבי הג'יפ, כי גם אלפא שלי יודעת לסרב בדיוק באותה צורה ולא מוכנה לקבל את הדלק בתחנת סונול מסוימת. משום מה, היא לא מתנגדת לתדלק בקלות בתחנות אחרות.

אגב, אלפא שלי מכנה את הנוזל הישראלי 95 אוקטן "שתן של ורוניקה הקדושה".

שתי סיבות מסוגלות לגרום לקשיי התדלוק החוזרים על עצמם: סתימה או תקלה אחרת במערכת המתוחכמת odma או דומה לה. מערכת זו מזרימה אוויר למכל במקום כמויות הדלק שנלקחות בידי המשאבה למערכת ההזרקה – ובמקביל היא חוסמת באמצעות מסנן את יציאת אדי הבנזין.

סיבה אפשרית שנייה היא רגישוּת יתר באקדח הדלק עצמו, בתחנה מסוימת. אם זרימת הדלק עזה מדי וממלאת את פתח כניסת הדלק למכל – החיישן באקדח קובע שהמכל בג'יפ שלכם התמלא כבר ומפסיק את עבודתו. מומלץ אפוא לבדוק אם הקושי בתדלוק יחזור על עצמו גם בתחנות אחרות, שם זרימת הדלק איטית ומתונה יותר.

ואם דבר לא ישתנה, בקשו במוסך בדיקה של מערכת 'אודמה'.

תאמינו אם תרצו. או לא

הרבה סיפורים מוזרים שתיארתי בעבר דרשו ממני להביא עדים אשר יָעֲרְבוּ לאמינותם הבלתי תיאמן. עד שנמאס לי

במחצית שנות ה-90, בעיצומו של החורף האכזרי של הגויים, טס אנוכי לוורשה, שם חיכתה לו במשך שבועיים וחצי, בחניון השמור של שדה התעופה, מכוניתו, ניסאן בלו-בירד דיזל סטיישן בת כמה-עשרה.

היו אלה ימים יפים עדיין. לוּ הייתי משאיר כיום את מכוניתי המזדקנת באותו מגרש חניה בשדה התעופה על שם פרדריק שופן, הפסנתרן הגאוני והמלחין, הייתי צריך לחשוב פעמיים אם משתלם בכלל לפדות אותה מהשבי.

בטיסותיי, אם לא ישנתי, הייתי קורא או כותב. סיגלתי לי נוהל קבוע – בטיסות לתל-אביב לקרוא עיתון עברי, ובטיסות לוורשה לעיין בעיתון פולני. בעידן הטרום-אינטרנט הייתה זו דרך קלה להבין מה מעסיק את הילידים במקום הנחיתה שלי.

אך בטיסה הנ"ל לא קראתי, לא כתבתי ולא גלגלתי שיחה עם היושבים לידי. היו לי בראש דברים אחרים. עד כי מודאג אשכרה, שאלתי את הדיילת על מזג האוויר בוורשה, והיא הפחידה אותי בחיוך שהקור הפולני התייצב באחרונה על מינוס 20-27 מעלות צלסיוס.

שיר עוקף תקשי"ר

מיד הזמנתי כוס וודקה ועוד כוס כי היה לי ברור שהיום, כבר לא אנהג. הרי למדתי מניסאן שהיא נצמדת לתקשי"ר (תקנון שירות) של בנות גזעה, דיזליות ותיקות, ומסרבת לעבוד בקור שהוא מתחת ל-10 מעלות צלסיוס, 12 מעלות גג.

ואם הדיזלית מחליטה שהקור גבולי, היא מתניעה רק אחרי טקס מיוחד: צריך להביא לבלו-בירד מפזר חום חזק, לחמם תחילה את פילטר הסולר עד שהקרח בתוכו מפשיר, ואז לנקז את המים שקפאו בתוך הפילטר, קרי – הפכו לפקק החוסם את מעבר הדלק.

אחר כך, באותו פֶן פלא, מחממים ביסודיות את קרטר המנוע, את ראש המנוע ואת הבלוק עצמו, וכל אותה העת מזמרים לבלו-בירד שיר ילדים אינפנטילי שאי-פעם, בימי בית היתומים בקרקוב, כתבתי את מילותיו ומנגינתו לצורך מופע קברט שביימתי.

"מזג אוויר כה יפה/ כן כן/ שאתה אדיש לעתידך

ושמיים כה תכולים / כן כן/ שרוצים לתלוש חתיכה

ובחום קיצי זה/ צועדות ציפורים אל האחו הנעים

שם ימצאו ודאי/ גלידת תולעים"

או-אז סוגרים את מכסה המנוע ומתניעים את המכונית בלי שום בעיה, כי שיר הכזב שכנע את גברת בלו-בירד התמימה שהאביב הגיע כבר.

בצאתי מבית הנתיבות

אז אני יוצא מבית הנתיבות של שדה התעופה ומתכנן לקחת מונית הביתה, ולמחרת לבוא עם גרר כדי להחזיר את דונה בלו-בירד ולטפל בה בחצר שלה, עם פן ושיר השקר. אחרת, לא יהיה לי אוטו מוכן לתפקוד יומיומי חוץ מהונדה CRX היקרה, שנסיעה בה בתנאי שלג וקרח מתאימה רק למתאבד שיעי.

כך מתכנן לו את האירועים היהודי הנודד, ועושה גם חשבון: מילא מחיר המונית, בתעריף לילי ל-25 ק"מ. אלא שלמחרת תחכה לאנוכי עוד נסיעה לשדה התעופה והזמנת גרר. אז אולי כדאי להזמין את הגרר כבר כעת, ולנסוע דרומה כשבלו-בירד על הארגז ובעליה החוקיים בתא הנהג?

Nissan blue bird[1] (1)

הציפור הכחולה לבנה: ניסאן בלו-בירד שלנו לא רק סחבה אל ביתה שבכפר רהיטים עתיקים וכבדים בנוסח המאה ה-19, את הארונות והמיטות (בסגנון לודוויג פיליפ לא פחות), את הכונניות המסוגננות, השולחנות, המקרר ומכונת הכביסה, אלא גם לימדה את בני לנהוג בה. אף כי בלו-בירד לא נבדקה במבחני ריסוק תקניים, אני, בגלל ממדיה, בנייתה החזקה וכישוריה המיוחדים בבטיחות אקטיבית – מעולם לא דאגתי כאשר אטלר ג'וניור החל לנהוג בה לבד

תחת מצנפת שלג

בקור שטני, רב-תערים, שרק הגויים המקומיים יודעים להתרגל אליו, אני גורר את המזוודות כדי לסגור אותן בתוך הבלו-בירד, המחכה בחניון תחת מצנפת שלג בעובי חצי מטר. אף דלת של ניסאן לא נפתחת, חרף ניסיונות לחמם את המפתח באמצעות מצית. עד שבסופו של דבר אני פורץ פנימה דרך הדלת החמישית, זו של תא המטען.

אני מתחיל להעמיס את המזוודות, ובהחלטה ספונטנית מעמיס לבלו-בירד גם את עצמי. אין זה תרגיל פשוט לעבור בזחילה את כל משוכות הסטיישן עד למושב הנהג, אך לבסוף אני מתיישב מול ההגה, ומשום מה, אולי בגלל שתי הוודקות ועוד קצת ששתיתי – אני מכניס את המפתח לסוויץ' ומסובב אותו.

נדלקת נורה כתומה. במצב רגיל יש לחכות שהיא תיכבה, וזהו הסימן שאפשר להתניע את המנוע. אבל לא במינוס 25 מעלות צלסיוס. אלא שאני לוחץ בכל זאת על דוושת המצמד כדי לשחרר את תיבת ההילוכים הקפואה, וככה סתם, מבלי לצפות לנס, מתחיל לסובב שוב את המפתח, כנראה בגלל הוודקה, שעשתה ממנה דמות אופטימית. אחד כזה שמתייחס לחוקי הטבע כאל הצעת הגשה בלבד.

הסטרטר הרעיש והבוכנות החלו לזוז, כפי שציפיתי שיעשו, אך להפתעתי המוחלטת הן עשו את פעולתן על רקע הצליל הידוע לכל בעלי הדיזלים, המבשר כי בעוד רגע קט נתכבד בהתנעה. אין זו פטה-מורגנה. כנראה, לבלו-בירד שלי יש חשק להתניע.

פזמון שמחולל התלקחות

אני מפסיק את פעולת הסטרטר, מחכה דקה או שתיים ובינתיים שר בתוך המכונית את הבית הראשון של שיר השקר שבלו-בירד מכורה לו, לוחץ על המצמד השמאלי – ומסובב שוב את המפתח. חולפות כמה שניות ועוד כמה. המנוע מסתובב במאמץ, מגביר את סל"דיו, ואני לא מאמין מה קורה: שרֵפה מתלקחת בצילינדר בודד, אחר כך בכל הארבעה, והמנוע מתניע כמו גדול ועובד כאילו באמת היה אביב, כפי שמכזב הפזמון.

אני עדיין פסימי, שהרי בעוד רגע ייגמר הסולר בצינורות ובמשאבת ההזרקה, כי לפילטר אין רחמים – אבל יש בו מים שקפאו. אבל דבר לא קורה, והמנוע ממשיך לעבוד בסל"די סרק. אני פותח את הדלת, יוצא אל קור הכלבים של ורשה כדי להסיר את השלג מגג הניסאן ומשמשותיה, חוזר פנימה ומגלה שאפילו החימום עובד.

"לא צריך גרר", אני אומר לשומר החניון. "בטל את ההזמנה".

זהיר להחשיד

כביש מושלג וריק כמעט. הבית מתקרב בקמ"שים זהירים, והזהירות הזו מדליקה כנראה את השוטר, שמגיח מניידת העומדת בצד הכביש ועוצר אותי.

אני פותח דלת, כי השמשה לא רצתה להיות מופשלת. "כן אדוני", אני אומר. "לא נראה לי שנסעתי מהר מדי".

השוטר מתקרב אליי. "תנשוף בבקשה לעברי, אדוני", הוא מבקש.

אני מגייס נימה של מי שנפגע אנושות.

Rabinowi kazesz chuchac?"" (פולנית: "אתה מבקש מרב שינשוף הבל-פה על פניך?"), אני שואל ומניד בראשי בעלבון נדהם.

השוטר מביט בי, מצדיע ונפנה חזרה אל הניידת.

אישיות על-נסיבתית

הקמ"שים חוזרים למד המהירות ומנתבים את בלו-בירד אל המסלול המתפתל דרך יער חשוך. אנוכי פותח את השער, נכנס לחצר הבית וסוגר את בלו-בירד במעונה. "מגיעה לך נשיקה", הוא אומר לה.

 תיאבון צנוע, נאמנות מרהיבה

היום לא מייצרים כבר מכוניות כאלה כמו ניסאן בלו-בירד דיזל, אשר בשנת 1991 קניתי אותה מידידתי לוּחָה קוֹרְבְּ, עורכת סרטים יהודייה תושבת ברלין.

בלו-בירד הביאה אותי מברלין לוורשה, שם נהניתי משירותה במשך 20 השנים הבאות. דיזלית זו עשתה אצלנו מיליון קילומטרים כמעט, תוך אכילת שמן מנוע אפסית כמעט. היה לה תיאבון כה צנוע לסולר, שעל מכל דלק אחד אפשר היה להגיע לברלין, מרחק של 600 ק"מ בערך, ועוד לחזור הביתה.

לולא הייתה פושטת בה חלודה, תוצאת המלח המפוזר בחורף על הכבישים – בלו-בירד לא הייתה עוזבת אותנו עד היום. היא הייתה נוחה כפי שלא הייתה אף ניסאן שהיפנים ייצרו אחריה, ועם זאת, היו לה היגוי של רכב מרוצים ואחיזת כביש פנטסטית.

אולי אני מגזים כאשר נדמה לי שבשום אוטו אני כבר לא עובר סיבובים באותן חוצפה ותחושת ביטחון כמו בבלו-בירד, וגם באותו דמיון. אולי הגזמה היא תופעת לוואי של זִקנה?

התדעי, ציפור כְּחוּלָה,

שהתקופה היא חוֹלָה?

תשמעי, ציפור כחולה שלי, היכן שאת לא נמצאת עכשיו. היום, היצרנים מנפיקים מכוניות מתוכננות לעילא כך שהן יתפקדו לא יותר משלוש-ארבע שנים, כדי שבעליהן יעזבו אותן לטובת הדגם החדש. במילים אחרות: הולכת ואוזלת התקופה שאפשר לקנות עדיין מכונית יד שנייה בת שלוש-ארבע, ולהצליח להתגלגל איתה עוד כמה שנים יפות.

טיפ טיפה

אם קניתם מכונית מודרנית, כזו שלפי שיטת הדאון-סייזינג הותקן בה מנוע מוקטן נפח בעל הזרקה ישירה ותיבת הילוכים משוכללת חצי-אוטומטית, בעלת שני מצמדים, ומכונית זו מתפקדת עדיין בלי הוצאות רצחניות – אז דעו: למזלכם, היצרן, המציית לחוק גזע היצרנים המנוולים, לא הצליח לקצר את חייו של הרכב כפי שהיה אמור לעשות.

בגלל טעות לא מתוכננת בייצור המכוניות המודרניות, המומלצות בחום על ידי כתבי חצר, או בגלל חומרים טובים מדי – הבוכנות לא התפרקו. זאת, אף כי שמני המנוע הוחלפו רק אחרי 30 אלף ק"מ (!), לפי ההמלצה הפושעת שפורסמה בספר הרכב.

אם אנו מחליטים לקנות מכונית מודרנית בת שלוש-ארבע – זה יצליח רק בתקווה שהיצרן לא הצליח במזימתו ולכן ראש המנוע לא ייסדק, החיישנים לא ישקרו, המסבים לא יסתובבו על הקראנק ושרשרת ההצתה תשמור על חוזקה ולא תאיים לקפוץ על גלי הזיזים.

אומרים ביידיש ש"תקווה היא אֵם הטיפשים".

שואלים את אדוארד

יערית: מעניין מה דעתך על הנסיעה של הח"כים והשרים לאושוויץ במשלחת גדולה לרגל יום השואה הבינלאומי. האם יש בזה תקווה שיחס המדינה לניצולי השואה עומד להשתנות סוף סוף?

תשובה: אין בי אופטימיות. יש בי רק עצב וחוסר אמונה מוחלט, במיוחד אחרי ההכרזה במדיה שחברי מתקופת המגזין 'טורבו' (חברי לשעבר, ברוך השם), יאיר לפיד, ביטל את הצטרפותו למשלחת זו. אולי נכון במקרה זה הפתגם היידישאי הוותיק ש"על ראש הגנב בוער הכובע". הרי יאיר לפיד, שמכהן כשר אחראי על כספי המדינה, עדיין לא עשה דבר כדי להשתמש – ולוּ בחלק – מהפיצויים הגרמניים הענקיים לטובת ניצולי השואה האחרונים. ניצולים אלה אינם מחוברים היטב כמו אביו של יאיר, יוסף (טומי) לפיד ז"ל, ועומדים מול דילמה קשה: האם לקנות אוכל או תרופות?

אגב, גם אבאל'ה הביולוגי והרוחני של יאיר, אלוף באמנות ההיפוקרטיות (צביעות) כראש מפלגת שינוי, אלוף באמנות ההיפוקרטיות (צביעות) כחבר כנסת וכשר, האיש שידע ליהנות עד תום מהתואר "ניצול שואה" – לא עשה כלום לטובת חבריו ניצולי השואה הרעבים.

אור לנגר, ירושלים: ברשותי הונדה סיוויק 2006 חמש דלתות. לאחרונה הידרדר מצב המתלים ורציתי לדעת אם אתה ממליץ על החלפה לסט ספורטיבי, ואם כן, על איזו חברה היית ממליץ.

תשובה: צריך לבדוק את כל החיבורים, להחליף את הגומיות של המוט המייצב ולהרכיב בסיוויק בולמי זעזועים מתוצרת קוני. בולמים אלה ישפרו את אחיזת הכביש במידה ניכרת (בדוּק). את בולמי הקוני, הניתנים לכיוון דרגת הקושי, יש לכוון ב'חצי סיבוב'.

אלי הרשקוביץ: ברכב שלי, מגאן 2007, יש רעש לא נעים, בעיקר בהאצה. זה רעש ממש לא חזק, מבחוץ לא שומעים משהו מיוחד, אבל הטון הצורם יוצר אווירה לא נעימה בתא הנוסעים. המוסכניק, בלי שציינתי בכלל את העניין, אמר שנראה לו שצריך להחליף את אחת מתושבות המנוע, לפי מה שהוא שמע בישיבה ברכב. מה דעתך? התקנתי בעצמי רמקולים על המדף האחורי (דגם ארבע דלתות). יכול להיות שהניסור החובבני של המדף פגע באטימות מרעש?

תשובה: המוסכניק שלך צודק כנראה, אבל שאל אותו אם יש צורך להחליף את הסתם שבין ראש המנוע וסעפת הפליטה. לא נראה לי שהרכבת הרמקולים גורמת לרעש שאתה מתאר.

משה: אנחנו שלושה אחים בשנות העשרים שמחפשים רכב פרטי מרווח וחסכוני בסביבות ה-40 אלף שקלים. על מה אתה ממליץ? כמו כן, ישנה התלבטות בין סיטרואן C4 ויונדאי i30 רגילה. מה עדיף?

תשובה: אמנם אני מעדיף את התכנון והטכנולוגיה של C4 על פני אלו של רוב הקוריאניות – אלא שבמקרה שלכם, עדינותה של סיטרואן זו עלולה לאכזב, בהנחה שאתם נהגים המעוניינים פה ושם בנהיגה חזקה מהרגיל. יונדאי i30 תעמוד ביתר הצלחה בציפיות שלכם, וללא ירידה משמעותית בהנאת הנהיגה.

יהונתן: בבעלותנו טויוטה ראב 4 ארוך שנת 2001. אנחנו מאוד אוהבים את הרכב והוא משרת אותנו נאמנה, אך יש לו בעיה אחת אקוטית: לפעמים הוא מסרב להתניע. אין רעש של סטרטר, פשוט אין כלום. לפעמים, אם מסובבים את המפתח למצב התנעה ומחכים כמה שניות טובות, פתאום הוא מתניע, ולפעמים גם זה לא עוזר.

אין חוקיות בתקלה, מה שמקשה על המוסך למצוא פתרון. אמנם הבעיה היא לרוב לאחר לילה, אבל יש גם מקרים יוצאי דופן (כמו ניסיון התנעה שלא צולח לאחר עצירה של כמה דקות). החשמלאי אמר לנו להסתכל על נורת המצבר, לראות אם האור שם דועך כאשר האוטו לא מתניע. הסתכלתי, והאור נשאר יציב ובוהק.

אני לא יודע אם זה קשור, אך כאשר מתניעים לאחר לילה יש ריח חריף של דלק. בנוסף, כאשר פותחים לתדלק יש רעש ארוך באופן יוצא מן הרגיל של שחרור אוויר. נשמח להצעת פתרון לפני שאנחנו נכנסים לעולם ההרפתקאות הקרוי מוסכים.

תשובה: בקש חשמלאי מוסמך שיבדוק את החיבורים בסוויץ' עצמו ובסטרטר. במיוחד את החיבורים בכבל שבין המצבר והסטרטר, כולל את פעולת ה'אוטומט'. האם הסטרטר עובד ללא דופי, אם מחברים אותו ישר לפלוס ולמינוס של מערכת החשמל? (ללא סוויץ'). באשר לריח הדלק. יש לבדוק את תקינותה של המערכת המזרימה אוויר לתוך מכל הדלק ומסננת את ריח הדלק. אני תמיד ממליץ, לצורך הבדיקה, על שימוש בפקק דלק חלופי – מנוקב.

רונאל: ברשותי 50 אלף שקלים לקניית רכב. לאחר התלבטויות רבות חשבתי ללכת עלSX4 מודל 2008/2009. מדובר על רכב שאמור לשמש את משפחתי ולכן חשוב שיהיה בטיחותי ואמין, למניעת הוצאות נוספות. כזוג צעיר אנו נוסעים 17 אלף ק"מ לערך בשנה. אשמח לדעתך על רעיון זה, וגם להמלצות על כלי רכב אחרים.

תשובה: בחירתכם בסוזוקי הגיונית. דגם זה אמין ושימושי כאחד ואינו בזבזן בדלק. הגרסה האיטלקית שלו, העונה לשם סֶדיצ'י, פופולרית מאוד באירופה וזוכה במשובים טובים בין המשומשות בגודלה ובמחירה, גם כשהיא מצוידת שם בהנעה 4X4 אופציונלית. מומלץ.

ד"ש לקנאים

מצפוני מציק לי ועושה קולות של סטרטר מקולקל. הוא מאשים אותי שלא סיפרתי את האמת למה נפלתי לזרועות הבווארית

האמת היא שהייתי מוכרח להביא הביתה עוד מכונית, אחת לפחות, כדי להפגין המשכיות. הרי תמיד הייתי קונה עוד מכוניות כדי שאויביי לא ידעו שאין לי כסף. כפי שלימדו אותי בקורס קצינים בצבא הפולני: "מה לעשות כשנגמרים הכדורים? ממשיכים לירות כדי שהאויב לא ידע שהקלצ'ניקוב שלנו ריק".

חוץ מזה, תמיד רציתי לדעת איך נראים חייו של קשיש מורשה, שבמציאות נראה מורשה עוד יותר מאשר בכתב, ובלבד שברשותו יש מכונית המזנקת ל-100 קמ"ש בחמש שניות עם אופציה לפחות מכך.

ב-מ-וו Z3M, הלא היא הבווארית, הייתה המימוש המושלם של אידיאת ההזדקנות הגזעית הזו.

אלימה ושטותניקית? התקבלת!

הגורלות שלי ושל הבווארית עשו ביניהם לולאה גם משום שרציתי לחזור להנעה אחורית, ברוטלית. אמנם גם אלפא GTV שלי 2.0 נהנית מהנעה קלאסית, ממתלי דה-דיון ומתיבת הילוכים המוצבת בצמוד לציר האחורי – אבל GTV היא דמות אריסטוקרטית מכדי לבקש ממנה שטויות כמו החלקה בדריפט.

הרי לולא געגועיי להנעה קלאסית בריונית בנוסח ב-מ-וו M3, בלתי צפויה דייה כדי להתאהב בה – כמו זו שהייתי שבוי בה בנסיעות על מסלול הוקנהיים – הייתי מביא הביתה פיאט 500 אבארת'!

כן, חשבתי על אבארת' למרות הדברים שכתבתי עליה במדור זה, ואולי אפילו בגלל מה שכתבתי – שהרי לָטַשְתֵי את לבבי לא לעברה של אבארת' רגילה, שבה נהגתי וממנה התאכזבתי, אלא לעברה של הגרסה הבכירה, זו המצוידת ב-180 כ"ס.

מטורפת נורמטיבית מדי

מגעיי עם הרעיון הנ"ל, שהתעופף לרגע-קט בין אגף ההיקסמות לאגף היישום, התחממו כאשר מצאתי באתר המכירות mobile.de מציאה עסיסית: 500 אבארת' מטורפת דייה כדי ללכת עליה, כלומר בעלת 220 כ"ס. אלא שלפיאט אדומה זו הייתה תיבת הילוכים חצי-אוטומטית שכפתוריה הוגלו אל לוח המחוונים – ועוד ללא אופציה שהמנוע, בנפח 1.4 ליטרים ועם מגדש טורבו, ימשיך להיות בריא עוד זמן מה, לפחות כל זמן שהקשיש ימשיך לתפקד.

אך מה שהוריד אותי מהרעיון של אבארת' היה הנעתה הקדמית, שנקעה רוחי ממנה, ועוד יותר מכך המחשבה שצעצוע זה, הצעקני יש להודות, אינו הולם קשיש מורשה כפי שהוא מתאים כתכשיט או פספרטו לבנות המין היפה – אם כי לא בהכרח כאלה המחזיקות במזג ספורטיבי בולט לעין.

תוגת המוּטציות

את הדרך לוויתור על פיאט אבארת' סללה גם הנהלת קונצרן פיאט היושבת בטורינו, אשר ירתה לעצמה ברגל כאשר פיזרה בלי אבחנה כל מיני גרסאות המנסות לתפוס טרמפ על ההצלחה המשגעת של דגם ה-500 הרטרואקטיבי. יצורים כמו 500L, שהיא קריקטורה של SUV חסר כל טעם.

אבל על מה אני מדבר! הרי בגלל הנעה קדמית ויתרתי על מיני ג'ון קוּפר וורקס במהדורת GP, שבעורקיה זורמים 218 כ"ס. אז מה אני מחפש באבארת'?

מושלמת ורע לה

ירדנו מאבארת' ונסענו לתוככי יבשת הנאצי-לנד כדי לבדוק את מכשיר התנועה שעיצובו הוא הכי רחוק שאפשר מהאיטלקייה הקטנה – ולו רק בשל אורכו, שהתמתחותו צפונה נמשכת מעל 5.20 מטרים.

מדובר בדגם המפואר ביותר שפולקסוואגן דיגמה אי-פעם העונה לשם Phaeton, אשר עוצב ושווק כמתחרה למרצדסים סדרה S, ב-מ-וו סדרה 7, יגוארים ואאודי 8. Phaeton לא התקבלה יפה בשוק האירופי בגלל סמל פולקסוואגן, סמל פלבאי מדי לעשירים.

ודאי שלא למעני יצאתי לסיבוב ארוך בדבר כזה כמו Phaeton, שיש בו הכול ואין בו כלום, לטעמי. נסעתי בה חצי יום כי מכר פולני שלי, שכן לשעבר, הזמין אצלי מבחן דרכים פרטי למכונית זו. "אם כבר אתה מסתובב שם אצל ההלמוטים והקארלים בחיפושים", ביקש, "תבדוק לי כמה שווה ה- Phaeton הזו, אם בכלל. דלק ובירה על חשבוני".

הוא הוסיף שלפי האתר mobile.de, מחירי היד שנייה של Phaeton הם על הפנים. אף דגם אחר שיש לו 12 צילינדרים, ועוד ברמת לוקסוס כזו, לא נמכר בזול כל כך.

unnamed (3) unnamed (2)

בוטיק השתנעות. דעתי הפושרת על Phaeton חיממה דווקא את האיש ששאל אותי עליה

פאר טרחני

מצאתי Phaeton אחת מודל 2005, והנה מה שכתבתי לאיש:

"הייתה לי אפשרות לנסוע לא מעט ב- Phaetonמשעממת זו. אם לא מעבירים למצב S, תיבת ההילוכים האוטומטית זוחלת. המוד הסקוונציונלי הוא פרודיה. כל ניסיון להחליף הילוך מתקבל כהמלצה בלבד, והגיר מחליף הילוכים כאוות שיקוליו ובעיתוי שנראה לו גם כאשר סיבובי המנוע ומהירות הרכב משוועים להחלפה ספורטיבית.

"נוח בה? כן. אבל יש משהו טרחני בלהקת המנועים החשמליים שמתחילה לעבוד אחרי ההתנעה, פותחת וסוגרת כל מיני דברים כמו תריסים של מיזוג. בנפח המרשים של Phaeton, שישה ליטרים, מרגישים בעיקר בתחנת הדלק, בעת התשלום. אולי משקלה של המפלצת, 3,000 קילוגרם כמעט, הגיר האוטומטי שלה וההנעה 4X4 – גורמים לכך ש-12 הצילינדרים, 60 (!) השסתומים ועוצמה של 450 כ"ס לא באים לידי ביטוי.

"בכל אופן, Phaeton 'שלי' הייתה עצלה וזזה רק אחרי רגע של לבט מחושב. מערכת השמע בסדר, היא מווסתת את עוצמת הקול ביחס לרעש שמחוץ לרכב. מושב הנהג נוח מאוד, אבל הצליח להפחיד אותי כאשר היה נדמה לו, משום מה, שהתעייפתי או נרדמתי, ומיהר להפעיל נגדי, בהפתעה מושלמת, את מנגנון העיסוי.

"במולדתה קוראים ל-Phaeton 'מייבאך לעניים', מה שקבר אותה בשוק. אמנם בסיכומה של הגינות זהו רכב די מרשים ומהודר – אך בסעיף הנאת הניהוג Phaeton לא מציעה יותר ממראית-עין. לדעתי", סיכמתי, "יהיה לך כיף יותר אם תיקח דגם ממדף נמוך יותר. אפילו פסאט בעלת מנוע חלש יותר או איזו ב-מ-וו, קל וחומר אאודי".

התפוח לא נפל מהעץ

אגב, חוות דעתי על Phaeton לא עצרה את האיש. אשתו סיפרה לי שהוא קנה אחת, דיזל, ואני פרצתי בצחוק. כי לפני חמישים שנה אביו של איש זה שאל אותי איזה אוטו לקנות מבין שלוש אפשרויות: סקודה ספארטק צ'כית, ורטבורג (Wartburg) גרמנית בעלת מנוע שתי פעימות או מוֹסקֶביץ' רוסית.

אמרתי לו: "קח את הסקודה או את הגרמנייה, אך אל תיגע חלילה במוסקביץ'!"

והוא, לך תבין, קנה דווקא את המוסקביץ', וסיפר בוורשה שאני סידרתי אותו כי המוסקביץ' לא יוצאת מהמוסך.

אמיתית עד כאב שיניים

אמנם לא הפסקתי את החיפושים אחר Z3M, אך היו רגעים שעברתי כנראה ליקוי דעת, כי התעכבתי ליד כל מיני אופציות הגורמות לדפיקות לב מיידיות. כמו למשל ההזדמנות להביא הביתה את פורד אסקורט 1.8 RS קוסוורת' (Cosworth), אגדת ראלי בלתי נשכחת.

במכונית זו אין שום זיוף, שקר או איזה כאילו. הכול בה אמיתי ותכליתי עד כאב שיניים. 280 כוחות סוסותיה הם 280 גם במציאות, ולא רק על הנייר כמו במכוניות רבות. תחת מכסה המנוע חגיגה לעיניים ופרוורסיה קולית לאוזן. שני גלי זיזים עליונים, זוג מאיידי ובר כפולים כמו באלפא ויחס דחיסה בשמיים מְתַזְמֶרִים צליל מנוע מתכתי. לחבילת הפיתוי יש להוסיף הילוכים שנכנסים בקליק, היגוי בלי בוסטר, קפיצים ובולמים שכאילו אינם, ודיפרנציאל שאף הוא מרעיש מתכתית ומעביר את כל כוח המנוע לגלגל שאינו מחליק.

מישהו נתן לי פעם לעשות סיבוב ב-RS זו. מחמש דקות הנסיעה אני זוכר את מוט ההגה העובר בין שתי הדוושות ואת רעד הברכיים, ספק מהתלהבות ספק מהפחד שהסוס גזעי מדי בשבילי. זו איננה מכונית סימפטית כמו לנצ'יה סטרטוס, ש-RS התחרתה בה באליפות אירופה.

במשך זמן רב חלמתי על מפלצת האסקורט RS קוסטוורת' והנה היא לפניי, ממש בהישג יד. "תעשה סיבוב", מציע לי המוכר, ואני מסרב כדי לא להתאהב על המקום בגברת הזקנה ולא ליפול איתה בפח. הרי בשום מקום אין כבר חלקי חילוף ל-RS! אין להשיג בוכנות, טלטלים או מסבים. וזו הסיבה שאין רואים RS-ים במקום היאה להן – מרוצים למכוניות קלאסיות.

unnamed (1) unnamed

כמעט סטוץ: פורד אסקורט RS קוסוורת' (בכחול) ופיאט 500 אבארת'. שתיהן הבהבו בדעתי כמועמדות להצטרפות אל החיק הביתי, אך הבווארית Z3M קופה חילצה אותי מליקוי הדעת

אשת החוק נגד נערות החיק

מצפוני דורש ממני להודות שהבווארית הצילה אותי מבחירה בלתי אחראית, טיפשית, לא מוצלחת, שהייתי מתקשה להגן עליה בווידוי השבועי. ועוד משהו: בזכותך, אני מודה לבווארית שלי, אויביי מזיעים, מאבדים שפיות ומתגלים פתאום כשונאי ב-מ-וו.

טיפ טיפה: לא רוצים להתפתל

כתבי חצר, שמטרתם לשרת את אדונם היבואן ויחצ"ניו, עורכים מבחני דרכים והשוואות בין דגמים (תוך שמירה על כבוד המתחרות) מבלי להשקיע מאמץ. בין השאר, הם לא ממשיכים את מסורת מבחני הדרכים האובייקטיביים שבמסגרתה יש לבדוק את מרחק העצירה של הרכב מ-100 קמ"ש לעמידה – הן במעצורים קרים והן כאשר הם חמים. הם גם לא מודדים את רוחב הכביש שהמכונית מסוגלת לבצע בו סיבוב פרסה ללא עזרת הילוך הרוורס, וכך הלאה.

ודאי ש"קשיי הפקה" וחוסר ידע בנהיגה שחררו את הבוחנים הפרטאצ'יים מביצוע סלאלום – חלק חשוב ביותר במבחן. הרי רק סלאלום תקני חושף את טיב עבודת המתלים בסיבובים, את רמת הדייקנות של ההיגוי ואת מקדם הגלגול (כלומר, באיזו מידה המכונית נשכבת על צדה). רק סלאלום בין פילונים מסוגל לבדוק אם המושבים מחזיקים את הגוף כראוי, ואם שלדת הרכב "רכה או קשה".

שואלים את אדוארד

גפרי, רעננה: הדייהטסו אפלאוז שלי משרת אותי באמינות מ-1999. בזמן האחרון לא ניתן להתניע אותו כאשר המנוע חם אלא חייבים לחכות עשר דקות לפחות. ככל שמרבים בניסיונות להתניע, כך זמן ההמתנה ארוך יותר. הוחלפו פלאגים וחוטי הצתה, לפי המלצותיך בתשובות רבות. הוחלף מסנן דלק שהיה סתום ובוצע ניקיון של קו הדלק – הכול ללא תועלת. בדיקה במחשב לא מגלה דבר, משום מה. ההיפותזה שלי היא שתערובת הדלק המגיעה למנוע מתאימה למנוע קר ועשירה מדי למנוע חם. מה אתה חושב? ומה עושים כדי לרפא כלי רכב נאמן זה בזקנתו?

תשובה: אם בזמן ניסיונות ההתנעה כשהמנוע חם לא עוזרת לחיצה על דוושת הגז עד הרצפה – ייתכן שלא הצפת דלק היא האשמה בבעיה אלא הסליל (קויל). במקרה כזה הסליל, כאשר הוא חם מאוד, אינו מתיז את הניצוצות החזקים הנדרשים להתנעה (כאשר המנוע עובד כבר, הניצוצות החלשים אינם מפריעים). יש אפוא, כנראה, להחליף את הסליל.

ינון: לפני כמה חודשים נקרעה רצועת תזמון במהלך נסיעה, קצת לפני הזמן שבו הייתי צריך להחליף אותה. כתוצאה מכך בוצע שיפוץ ראש מנוע, כולל החלפה של כמה שסתומים. הבעיה היא שמאז הרכב צורך שמן, בעוד שלפני שיפוץ הראש הוא לא אכל כלום. עד עכשיו הוא אכל כשבעה ליטרים לאורך 12 אלף קילומטרים. המצתים עם שכבה לבנה, המעידה על שריפת שמן. אין נזילה של שמן מתחת לרכב.

דיברתי עם המוסך שביצע את שיפוץ הראש, והוא, כך נראה, מנסה להתחמק. אמרו שבגלל השיפוץ הלחץ במנוע עלה, וייתכן שמה שהרינגים של הבוכנות סחבו עם פחות לחץ לפני, הם לא אוטמים עם הלחץ הגבוה כעת. הם צודקים? זה נכון? האם אפשר לברר אם צריכת השמן היא מהרינגים של הבוכנות או מהגומיות של השסתומים? האם מעבר לשמן צמיגי יותר (כרגע האוטו על 1040 W) יועיל לאורך זמן?

תשובה: כנראה המוסכניק שלך צודק, ואין מנוס אלא להתרגל לצריכת השמן המוגברת – שהיא תוצאה של שינוי יחס הדחיסה המקשה על הטבעות לעבוד כראוי. לא הייתי מחפש פתרון בהחלפת השמן בסוג זול יותר או צמיגי יותר, משום ששמנים כאלה לא יתמכו במנוע לטווח ארוך. הייתי ממשיך עם השמן שהמנוע התרגל אליו ואולי מוזג לו תוסף XADO, בתקווה שהרינגים ישתחררו קצת. בכל אופן, אכילת שמן בהיקף של פחות מליטר אחד לאלף קילומטרים היא אמנם תופעה לא נעימה, אך עוד לא אסון.

עומר: ראיתי את השאלה של רותם לגבי קניית רכב לאמה, והבנתי שיש ברשותם יונדאי 2009. תוכל לקשר אותי אליהם אם הם מוכרים את היונדאי?

תשובה: כתובת הדוא"ל שלך תישלח לרותם.

עמיאל: אני מעוניין לקנות רכב של שבעה מקומות ורציתי מאוד לקנות MPV שנת 2003 ומעלה. חבר שהוא מוסכניק במאזדה-פורד אמר לי לקחת את MPV שנתון 1995-1999. אשמח לשמוע את דעתך בנושא האם יש לך המלצה על רכב אחר בתקציב של 50 אלף שקלים בערך? אנחנו נוסעים 10,000 ק"מ בשנה.

תשובה: כנראה המוסכניק שלך יודע על מה הוא מדבר שהרי MPV הישנות נחשבו אמינות. בכל אופן, ל-MPV יתרון מסוים על פני מתחרותיה בזכות בנייה סולידית וחלל פנימי מרווח. עקב האכילס היחידי שלה הוא צריכת הדלק.

יוסי מנדל: ברשותנו פיז'ו 206 מודל 2003 שעשתה 120 אלף ק"מ. עיקר השימוש בה הוא על ידי אשתי הנוסעת מדי יום מאריאל להרצליה וחזור, כלומר, נסיעה המשלבת מישור פקוק ועליות-ירידות. לאחרונה החלה להידלק נורה כתומה של הזרקת הדלק והאוטו משתנק. זה קורה בעיקר במהלך נסיעה בתוך הרצליה או בתוך פקק, אבל יכול לקרות גם בנסיעה מהירה. התדירות משתנה מאוד, ולעתים זה כלל לא קורה בנסיעה שלמה.

המוסכניק ביצע כבר ניקוי מסוים לחלק ממערכת ההזרקה ואמר שזה יכול לקרות בגלל הרבה סיבות וחבל לבזבז כסף. הוא הציע שכל פעם נעשה משהו ונראה אם זה ממשיך. עקרונית הוא מצביע על כיוון של משאבת דלק או ניקוי מזרקים. נשמח לקבל ממך הארות בעניין.

תשובה: אני מציע לקנות תמיד את הדלק בתחנה שאתם מכירים. האם מסנן הדלק של 206 הוחלף, כצעד ראשון בחיפוש אחר דרך לכיבוי הנורה? האם ניסיתם למזוג תוסף דלק איכותי, שעשוי לתרום בניקיונה של מערכת ההזרקה?

בנוסף, ייתכן גם שנסתמה המערכת המזרימה אוויר למכל הדלק כדי שהדלק יוכל לצאת ממנו ללא עבודה נמרצת של המשאבה. אפשרות כזו קל לבדוק: נוסעים בלי הפקק המקורי של מכל הדלק אלא בפקק חלופי (חמישה שקלים בחנויות לחלקי חילוף), שקודחים בו נקב למען ייכנס דרכו אוויר. אם בניסוי הזה הנורה לא תידלק, נמצא מקור התקלה.

פצחו מלאכיי בשירה

אני זוכר את האירועים שליוו את קנייתה של אופל GT כאילו קרו אתמול. הרבה מכוניות זרמו מאז אל ביתי ועזבו, אבל מעולם לא הרגשתי שלבי עוצר למראה אוטו

ירושלים, תחילת שנות ה-70. רחוב אסתר המלכה. אני עובר על פני הוויטרינה של ליאו גולדברג, יבואן אופל, ובמקום קאדט האפורה שעמדה באולם התצוגה רק אתמול עומד טיל בצבע אדום אווירודינמי, משהו בנוסח פרארי.

מוקסם אני נכנס, מתקרב למוצר המבריק העומד בצמוד לקיר. איש המכירות מזהה שאני מנסה לפתוח את הדלת. הוא מביט בחשדנות. "לא פותחים", הוא גוער בי.

"מה זה שיטת המכירה הזו?", התעניינתי.

האיש: "פתחנו כבר דלת לסקרנים כמוך, וכבר פעמיים נגנב המצית וספר הרכב. לא פותחים יותר".

אני: "ואם אני עומד לקנות אותה, איך לבדוק שהישיבה מתאימה לי?"

המוכר הביט בי בזלזול. "לא נראה לי", אמר, "שאתה תקנה אותה", ומדד אותי שוב במבטו מלמעלה למטה, הוא בחליפה ועניבה ואני בג'ינס וחולצה קצרה. למזלי הוא לא ראה את החיפושית שלי, החלודה במקצת.

אך כנראה הוא זכר אותי מפה ומשם, כי הוסיף שאני נראה לו "כמו אחד מקפה טעמון" הסמוך. מקום ידוע בירושלים ככוורת של הפנתרים השחורים הצועקים זה על זה, של כל מיני טיפוסים זרוקים היושבים עם בירה בחוץ על הברזלים, כולל אני, ושל אמנים ניצולי בצלאל.

"איך אתה קונה", המשיך האיש בזלזולו, "אם אפילו לא שאלת על המחיר?"

"כתוב על השמשה 12 אלף מארק", אמרתי.

"זה לתושבי חו"ל או לעולים חדשים. ללא מכס ומסים", המשיך המוכר בשלו.

"ומי אני לפי דעתך – אזרח מקומי? טרומפלדור?", עניתי. "יש לי זכות לגיטימית, כעולה חדש, לשלם חצי מחיר מאזרח רגיל ואף פחות. אל תעמוד כמו טמבל, תפתח את הדלת ותקרא למנהל שלך", דרשתי.

והוא אכן פתח את הדלת של אופל GT, והלך.

תלמיד ישיבה

התיישבתי על המושב, הנוח למדי, שלצדו היה עוד אחד כמותו, ומאחור זיהיתי מעין מדף המתאים למזוודה או שתיים. אולי אגנוב את המצית של GT למזכרת, אם הקנייה לא תצא לפועל, חשבתי.

מול פרצופו של הנהג התקינו הנאצים מד סל"ד ענק, מה שגרם לי לחייך, כי בגלל חיפושית למדתי לנהוג ללא סקרנות מה הולך עם הסל"דים. אחר כך פתחתי מכסה קדמי וגיליתי מנוע 1.9 של אופל רקורד, מאייד בודד אך כפול, ועוד חידוש ספורטיבי: מכסה שסתומים עשוי אלומיניום. "אין ב-GT שום פטנטים שיכולים להתקלקל לנו", הסברתי למחרת לרעייתי.

המלחמה על המולחמת

ישבתי עם המוכר הבכיר בחדרו. האיש לא הסכים לנסיעת מבחן, וגם לא לחצתי עליו. חתמתי על הסכם קנייה, נתתי צ'ק סמלי והלכתי לבנק לסדר את התשלומים. אופל המשיכה לעמוד במקומה. "תקבל אותה כשנסדר רישוי, מספרים וכך הלאה", אמרו.

וזה אכן קרה כעבור יומיים או שלושה. הם הוציאו את האופל לחניה ברחוב. הסתכלתי עליה, וחטפתי חום למראה הפחחות והצבע בכל הצד הימני של האוטו, ובמיוחד בדלת, שהייתה מוסתרת היטב כאשר GT עמדה בצמוד לקיר. "מה זה?", נדהמתי, "דפקתם אותה ואין לכם פחח מקצועי? ומי הדֶבִּיל שצבע אותה באדום לא שלה, ועוד עם נזילות?"

פתחתי את ריפוד הדלת. הצד הפנימי של הפח היה שרוף כולו מהלחמות ולא מכוסה נגד חלודה. פעם ראשונה שראיתי דבר פרטאצ'י כזה. "תנו לי את הטלפון של מר ליאו גולדברג. אני אדבר איתו", דרשתי.

הם עוד ניסו להתווכח. "על מה אתה מדבר? ככה זה הגיע. אולי המסכנה נדפקה קצת באונייה. וחוץ מזה אין מה לעשות", הודיע לי מנהל הסניף. "הרי ה-GT הועברה לשמך. חלאס".

צעקות, קללות, טלפונים לתל-אביב, וחידוש: אני יכול לקבל GT אחרת, אבל בצבע צהוב ובעלת מנוע בנפח 1,100 סמ"ק. 60 כ"ס, ולא ה-90 שקניתי.

הפסקתי לדבר איתם. נסעתי בחיפושית לתל-אביב למשרדו של מר ליאו גולדברג, וגם שם חזרו הצעקות על עצמן. הם מתבצרים ש"אין מה לעשות, תיקח את הצהובה כי 1,100 סמ"ק חסכונית יותר מ-1,900" – ואני מאיים שאם לא אקבל אדומה חדשה 1.9, אכתוב לאופל בגרמניה, בצירוף הצילומים שעשיתי, ואלך למשרד התחבורה ולמשטרה, כי זו רמאות למכור לעולה חדש מכונית אחרי תאונה כחדשה".

"אני, כעובד רוממה, עוד אדאג לכך", הבטחתי, "שחיים יבין או אריה אורגד יספרו על מעלליכם בחדשות. בנוסף אקח עורך דין, אבי ברדוגו, שיאכל אתכם חיים".

או-אז יצא האוויר מהמנוולים, שהפסיקו להתווכח והביאו לי אופל חדשה, כפי שמגיע לי.

שמש בלב דום

אני זוכר את האירועים שליוו את קנייתה של אופל GT כאילו קרו אתמול. הרבה מכוניות זרמו מאז אל ביתי ועזבו, אבל מעולם לא הרגשתי שלבי עוצר למראה אוטו. אפילו את לנצ'יה פולביה HF קניתי בקור רוח, משום שחיפשתי אחריה זמן רב וידעתי עליה כל פרט.

אותו דבר קרה לי עם הונדה CRX וב-מ-וו Z3M קופה, כי לשתיהן היה לי זמן להתרגל. רק אופל GT נתנה לי מכה, כי לא ידעתי שדבר כזה קיים.

opel1 opel2 opel3 opel4

אופל GT 1.9 

בגידה צורבת

להרפתקאות אופל GT הגעתי אחרי פרדה כואבת מחיפושית הנאמנה, שהגיעה אחרינו מווינה. החלפת המכונית הייתה צעד בלתי נמנע, אחרי שעברתי בהצלחה את המכרז על כיסא הבמאי ואת השיחה בארבע עיניים עם פרופסור כץ, המנכ"ל הראשון של תחנת רוממה.

בעצם לא הייתה לי בררה אלא לעזוב את חיפושית, כאשר הבנתי שמכונית הנחשבת נחותה מהרמה המקומית מסוגלת לעצור את הקריירה החדשה שלי. הרי כל שיחה תמימה עם קולגות במאים ומפיקים, עובדי הטלוויזיה שפגשתי ברוממה במזנון או על המדרגות, נפתחה תמיד בשאלה איזה מכונית יש לי, או ישר לעניין – "הגרוטאה בחנייה מול הבניין, זה שלך?"

הייתי מוכרח להיפרד מהחיפושית, שאף פעם לא בגדה בנו – לא בווינה, שם נפגשנו לראשונה ונסענו בה בחודש שחיכינו לעלייה ארצה, וגם לא בארץ, בטיולים שעשינו מהחרמון ועד נואייבה כדי להכיר את המולדת החדשה. היו לה מנוע חדש, 1,300 סמ"ק, שני מאיידי סולקס, סעפות יניקה ופליטה משוכללות, גג נפתח למחצה, רדיו בלאופונקט וצליל תקתוק של מכונת תפירה.

צליל זה שהשמיע מנוע הבוקסר של חיפושית היה מזכיר לי את דודה יָנִינָה התופרת משהו בפינת החדר, והדמיון ל'סינגר' הוותיקה של דודתי היה רק מתחזק כאשר חיפושית נסעה 125 קמ"ש בהילוך רביעי, וב-90 קמ"ש בשלישי. גיליתי את זה, וכאות כבוד כלפי זכר דודתי ניסיתי לשמור על מהירויות אלה.

כאשר מכרתי את חיפושית, הרגשתי כאילו אני בוגד בדודתי טובת הלב.

doda

לב מלא אור. ינינה טוכבנד ז"ל, אחותה הצעירה של אמי, גידלה את אחותי אחרי המלחמה. גם אחרי השואה לא איבדה דודה ינינה (רוזה) את אמונתה באדם. לדודתי ינינה לא היו ילדים, והיא חיה בודדה עם כמה תרנגולות, אווזים, חתולים וכלבים. מין שמורת טבע שיצרה לעצמה בגינת הירק הצנועה שטיפחה. בלבה היא טיפחה מובלעת אחרת, של יהדות, ואת כל הפתגמים ביידיש למדתי ממנה. כאשר עזבתי את פולין כדי לעלות ארצה חשתי שלא אראה אותה עוד

ועוד על חיפושית

חטפתי הלם בנמל אשדוד, שאליו נסעתי בטקסי שירות ממרכז הקליטה בחיפה כדי לקבל את חיפושית, אשר הפליגה מאיטליה תחת כנפי הסוכנות. התגלה כי במהלך ההובלה הימית נגנבו ממנה שני גלגלים, האחורי-ימני והרזרבי, זוג מגבים, מראת צד, ובוודאי כל מה שהשארתי בתוך החיפושית כמו ג'ק, קצת כלים ושטויות שקנינו בווינה.

למזלי, לא השארתי בתוך החיפושית, כפי שהציעו לי אנשי הסוכנות, את המזוודות ובתוכן הספרים שלקחנו מפולין, כמה סרטים קצרים שלי, בגדים, וכל מיני פיצ'פקעס בעלי ערך נוסטלגי.

ודאי שהתקשרתי לביטוח כדי לקבל פיצוי על הגלגלים, אך התגלה שהפוליסה המקיפה ששילמתי עליה מכיסי לא תופסת גלגלים. הסתובבתי באשדוד בין פנצ'רמאכרים וקניתי גלגל אחד, כי לא היה לי כסף לשני, וזה היה בוודאות הגלגל המקורי שלי, שנגנב מחיפושית, משום שצמיג קונטיננטל זה היה שחוק באותה דרגה בדיוק שבה היו שחוקים שלושת הצמיגים שנשארו על האוטו.

חלפה שנה. אני התרגלתי לחיפושית והיא התרגלה אליי. נראה שבסוף הסיפור היא לא שכחה לי את בגידתי לטובת GT, כי הצ'ק שקיבלתי עליה התגלה כחסר כיסוי.

תכשיט לא שימושי

וכעת החל האפוס של אופל GT. כל רוממה יצאה מדעתה וירדה מהבניין לראות את התכשיט החדש שלי. חברי ג'קי גורן, ראש הבמאים, לקח אותי הצידה ואמר שהוא מודאג כי לצערו, יהיה לי קשה למכור אותה.

"כי אצלנו", הסביר ג'קי, "באותו סכום קונים וולבו ארוכה שאפשר להשתמש בה כמו חדר סודי במלון, רק נייד", העיר בחיוך היאה לילד בן תשע שביצע מעשה קונדס.

טיפ טיפה

אחרי קנייתה של אופל GT התברר שהיא אינה מתאימה למטרה הסודית שלי: השתתפות במרוץ גרנד פרי ישראל 1970, המפתה בפרס של 20 אלף דולר למנצח המקומי. לאופל לא היה גל זיזים עליון, תנאי חובה למכוניות ספורטיביות, ואת אספקת הדלק וסעפת הפליטה התקינו הנאצים באותו צד של המנוע. בנוסף, מערכת ההצתה של GT הייתה עוצרת את הסל"דים כבר ב-5,500, ועל מתלי ה-GT, שהיו העתק מאופל קאדט, מוטב להחריש.

השקעתי לא מעט כסף במוסך הירשמן, השוכן קרוב לבניין הטלוויזיה. בולמי קוני מצאתי ברחוב המסגר בתל-אביב, ואת רוב החלקים הבאתי מחו"ל. אופל קיבלה צמיגי דאנלופ ספורט, מוטות מייצב עבים, קפיצי שסתומים מחוזקים, יחס הדחיסה הועלה תלולות, שני מאיידי דל אורטו הורכבו על סעפת יניקה חדשה, והמפלג, שקיבל חיזוק אלקטרוני, אִפשר למנוע לטפס עד 7.5 אלפי סל"ד. כתוצאה, המהירות המרבית של GT עלתה מ-185 קמ"ש ל-200, וזמן הזינוק שלה ממנוחה עד 100 קמ"ש התקצר בשתי שניות (מ-10.5 השניות הרשמיות ל-8.5).

לא הייתה לי אפשרות למדוד את כוחות הסוס החדשים (הרביתי אותם ל-120 לפחות), וגם המומנט נותר בלתי ידוע. יומיים לפני התחרות השגתי דיפרנציאל קצר השייך במקור לקאדט ראלי, ונסענו לקבל את 20 אלף הדולר באירוע החגיגי באשקלון. הייתי היחיד בין המשתתפים ששכר שם חדר במלון כדי להתאמן על המסלול בלילות. ההקפות לקחו לי פחות משתי דקות, ובסוף הישורת הארוכה הייתה GT מגיעה ל-190 קמ"ש. מספיק ליהודים, חייכתי.

הכול הלך לפי התכנון. במוקדמות של קבוצת GT עקפתי בקלות את כל האלפות שהגיעו למסלול, מוסטנג אחת או שתיים וזוג ב-מ-וו 2002 Tii שהרב הלפרין קנה לעצמו ולתלמידו דני. אך הזכייה במוקדמות לא עזרה: התחרות הופסקה באבה משום שתושבי אשקלון הסקרנים פרצו למסלול, והגביעים למנצחים חזרו למשרדי ממס"י בתל-אביב ונעלמו.

בממס"י לא זוכרים היום שבעזרת הגרמנים בעלי מסלול הוקנהיים הם ארגנו ב-1970 את הגרנד פרי הבינלאומי הזה באשקלון, בהשתתפות נהגים מפורסמים מחו"ל ובהם דרק בל מ'גרופ 2' ונהגים בכירים של פורמולה VW. בממס"י אין לכך כל זכר – שום תצלום ושום רשימת משתתפים, והם אפילו לא מצטערים על זה.

ash

שואלים את אדוארד

יוסף: יש לי טויוטה קורולה שעלתה על הכביש בדצמבר 2001. המנוע שלה הוחלף, שכחתי מתי, בהזמנה של טויוטה (Recall). בשנה שעברה נסעתי 5,000 ק"מ בסך הכול. אני לוקח את האוטו לטיפול שנתי במוסך מורשה של טויוטה. הם עשו טיפול של 180 אלף ק"מ לפי הגיל של הרכב ולא לפי הק"מ. האם זה נחוץ – או שמא כדאי לי, בשנה הבאה, לפנות למוסף אחר?

תשובה: לא קרה דבר שיש להצטער עליו, ובוודאי אין זו עילה להחלפת מוסך. המכונאים התייחסו, בצדק מן הסתם, לקילומטראז' הכללי של מכלולי הרכב לרבות גיר, מערכת מעצורים, חשמל, מאייד קטליטי וקירור. קילומטראז' המנוע, לעומת זאת, הוא בחזקת נעלם במשוואה, כך שמערכת ההצתה יכולה רק לצאת נשכרת מטיפול בה. בקיצור, אני מתאר לעצמי שהקשישה-לייט שלך אינה מתאוננת על הטיפול המקיף שזכתה לו, אפילו הוא היה טרחני במקצת וכלל בדיקות יסודיות ולא הסתכם בהחלפת מצתים, מסננים ונוזלים.

אורי: אני מתעניין בסיטרואן קסארה פיקאסו מודל 2005. האם כדאי? מה היתרונות ומה החסרונות?

תשובה: קסארה פיקאסו מתבססת על דגם הקסארה המשפחתית – שהוא, בדומה לפיז'ו 306, שירת הברבור של אוכלי הצפרדעים. המועמדת שלך מומלצת ובלבד שהיא זכתה לטיפול שוטף נאות, כלומר לפי הספר, והגיעה לשנתה השמינית-תשיעית במצב סביר.

רותם: אשמח לקבל את עצתך בנוגע לרכישת מכונית חדשה לאמי, אף כי אני יודעת שאתה לא מתלהב ממכוניות אוטומטיות, שהיא מעדיפה. אמא שלי לא בדיוק חובבת נהיגה ומשתמשת ברכב שלה לנסיעות עירוניות בעיקר באזור גוש דן, והקילומטראז' שהיא צוברת נמוך להפליא (הרכב הנוכחי שלה, שהיא לא ממש מחבבת, הוא יונדאי i20 שנת 2009 והיא נסעה בו בערך 10,000 ק"מ). היא מחפשת רכב אוטומטי בטוח, חסכוני ולא מאוד יקר, יד ראשונה או שנייה. נשמח לשמוע ממך הצעות.

תשובה: אינני פוסל גיר אוטומטי באופן קטגורי, שהרי גיר זה מתאים דווקא לאנשים מבוגרים יחסית שאין להם כל נטייה לצביון ספורטיבי וחשק ליהנות מהנהיגה ומהשליטה על המכונית. קל היה לענות לשאלתך, לוּ היית מציינת במה אכזבה יונדאי את אמך. בכל אופן, הייתי ממליץ לבדוק את האופציה של רנו קליאו החדשה, שמחירה ירד באחרונה, או משהו מהתפריט של קיה, למשל דגם ריו.

זהירות, נשקף לך אושר

"לעולם אין לדעת מהיכן תיפול המכה", כתב גרהם גרין בספרו 'האדם השלישי'. ואני מוסיף שבחיים מלאי ההפתעות, אין גם לחזות מראש מהיכן ומתי יגיעו פתאום חיבוקים

מימי לידתו של 'מקור ראשון' ועד עתה כמעט, השתדלתי למחוק ממכתבים של קוראים המתפרסמים ב'המפתחות בפנים' כל ביטוי חיובי לגבי המדור או יוצרו. אך הרגל זה ניגף כעת אל מול מבול הביטויים אשר קוראים יקרים שתלו ישירות בבלוג 'מכונית הנפש', מבלי לתת לי הזדמנות למחוק אותם.

במצב שנוצר, הדבר היחידי שנותר לקשיש המורשה, המופתע עד עמקי תודתו, הוא להודות לידידיו על המילים החמות, ולהגיש להם את הסיפור 'חורף 1945'. סיפור זה, המובא כאן, מוקדש ל-51,460 הנפשות (נכון לכעת) בארץ ובחו"ל אשר הקליקו בבלוג שלי, כולל 156 האנשים שביצעו follow me, כלומר הזמינו מינוי על הבלוג.

ומובן כי סיפור זה מוקדש גם לגברת פ' המסתורית מירושלים, אשר ביימה והפיקה את הציד עליי בנחישות ובמקצוענות, וגם לקהל הרב של עיתון 'מקור ראשון' המארח את 'המפתחות בפנים', לפעמים בחירוק שיניים (כשאני נוקט ביטויים חריפים).

הנה הסיפור, על ששת פרקיו.

חורף 1945

I

בחורף 1945, היחידה הצבאית אשר עשתה ממני ילד גדוד, הלבישה אותי מדים ודאגה לביטחוני המשיכה לנוע לעבר ברלין. היחידה שלנו תחזקה והובילה כמה-עשרה משאיות סטודבייקר אמריקניות ו'זיסים' רוסיות עמוסות בחביות הדלק שנסעו בעקבות הטנקים, אשר רצו קדימה במהירות מטורפת.

חבריי החיילים, שהצטרפתי אליהם עוד בסתיו, בפרברי ורשה, לא היו צעירים, ובמדיהם דבק ריח הדלק שנדף מהחביות המתנודדות על כרסן שנסענו איתן בדרכים המושלגות. מרֵיח עז זה לא נמלטנו גם כאשר נשכבנו על גגות הברזנט של המשאיות, בקור רצחני וברוח מצליפה, כדי לשאוף אוויר צח. אמנם כולם דאגו לכך שילד הגדוד – ספק חייל ספק קמע שלהם – יתיישב במושב החמים יחסית שלצד הנהג, אך אני הייתי בורח מהפריווילגיה כדי לתת את המקום בקבינה לחיילים חולים או פצועים.

ed

יחידת האספקה והשמירה שלנו לא הייתה קרבית, אך בתוך הבלגאן שאפיין את המתקפה הרוסית הגדולה על אדמת גרמניה, גם אנו נקלענו פה ושם לקרבות עם הגרמנים הנסוגים, ולעתים אף ללחימה פנים מול פנים. כך קרה בעיירה יאסְטְרוֹב, שחנינו בה לעת ליל וגילינו שגם הגרמנים נכנסו למקום פסטורלי זה, המוקף יערות.

II

רס"ר אדלר, יהודי כמו חצי מאנשי היחידה שלנו, האיש שמצא אותי משוטט בכפרים הסמוכים לוורשה ולקח אותי תחת חסותו, דרש שאשאר בעליית הגג של בית גרמני נטוש שאליו נכנסנו ללון. למען לא אברח, לקח אדלר את הסולם שעליו טיפסתי למחסה שלי, ואני ישבתי שם בחושך ובקור, מחבק את שני רימוני היד שהוא השאיר לי.

דרך החלון הקטן ולאור שתי משאיות שלנו שהחלו לבעור, ראיתי חיילים רצים זה מול זה ובה-בעת יורים בתתי-מקלע, נופלים וקמים, או לא. ידעתי כבר להבחין בין צליל הפֶּפֶּשוֹת הרוסיים ובין צליל השְמַייסֶרִים הגרמניים. הקרב נמשך עד שהיחידה הרוסית הסדירה נכנסה לרחובות יאסטרוב עם הטנקים, והגרמנים הרימו ידיים או נסו אל תוך היערות.

III

בבוקר שאחרי הקרב נערך טקס קבורה של כמה חיילים וביניהם ליאוניד, רב-טוראי שאיתו הצלחתי להתיידד, יהודי מבוגר ושקט שיכול היה להיות גיבור בסיפוריו של איזק באבל, אבל את זה גיליתי רק כעבור עשרים שנה.

ביחידה שלנו עבד ליאוניד כמכונאי וכנהג מחליף למקרה הצורך, וממנו למדתי לאחוז בהגה הענק של הסטודבייקר ולהחליף בה הילוכים ללא חריקות. על החגורה הלופתת את מעילו תלה ליאוניד קאבּוּרָה (נרתיק עור) של האקדח הגרמני פָּרָבֶּלוּם, ובקאבורה זו הוא שמר מאחוֹרְקָה (טבק) לסיגריות, גפרורים, מברשת שיניים, חוטים ומחט.

בגלל נרתיק עור זה שימש ליאוניד מטרת לעג לחבריו. "נו", היו מגחכים לעומתו, "תוציא כבר את הפרבלום". אך ליאוניד לא חייך. הוא היה רק מתיישב בפינה, מעשן ושותק.

פעם הצבעתי על הנרתיק המבריק שלו ואמרתי שהקצינים הגרמנים הולכים עם נרתיקי אקדחים בצד שמאל של הבטן, ולא בצד ימין כמוהו. "מאיפה אתה יודע?", התעניין ליאוניד, ועניתי לו שראיתי הרבה קציני אס-אס ברחובות ורשה הכבושה. ואז הוספתי, ככה סתם, את הפתגם "pacem Parabellum Si wis". מה זה? הוא שאל. ואני הסברתי שזו אמרה לטינית ותיקה שפירושה "אם רצונך בשלום, היכון למלחמה".

נרתיק

סיפרתי שלמדתי קצת לטינית אחרי בריחתי מהגטו, כאשר עבדתי זמן-מה בכנסייה קתולית כעוזר כומר בטקסי המיסה. הכומר היה מתפלל בלטינית, ואני, עם עוד שלושה נערים, נוצרים, כולנו לבושים כותנות לבנות עד הברכיים, היינו עונים לו באותה שפה שלמדנו על-פה. הכומר היה אומר "Sursum corda", כלומר הרימו את לבבותיכם, ואנו היינו עונים לו Et cum spiritu tuo"", כלומר – בעזרת רוחך.

IV

יום אחד החליט ליאוניד לגלות לי את סודו. "הליצנים שצוחקים מהנרתיק שלי לא יודעים שיש לי את המילוי האמיתי", אמר, ופתח את ילקוטו הרוסי העשוי בד ירוק אשר בו, תחת גרביים, מגבת, חולצות וגטקס, הוא שמר אקדח חצי-אוטומטי ענק.

"זה לא פרבלום", אבחנתי בידענות, וליאוניד הסביר שזהו אקדח גרמני חדיש, וָלְטֶר P-38, אשר יוּצר תחילה רק למענם של טייסי הלופטוואפה. "אני מחביא אותו", לחש באוזני, "כי האבא המאמץ שלך כאן, רס"ר אדם אדלר, או איזה קצין אחר, היו מחרימים לי אותו, לוּ היו יודעים עליו. ואני הרי שומר את האקדח לאח הצעיר שלי, מישה, שוָלְטֶר P-38 הוא החלום שלו. תחכה לו מתנה כשאנחנו ניפגש".

"איפה אחיך?", שאלתי, ושמעתי שמישה הצעיר משרת באותה חטיבה שלישית שאליה שייך גם הגדוד שלנו, רק ביחידת מרגמות. "זו עבודה קשה כי כל כלי מתופעל בידי צוות של ארבעה אנשים. אחד סוחב את הקנה, שניים סוחבים את בסיס המרגמה הכבד, והחייל הרביעי הולך עם ילקוט ובו ארבעה פגזים", הסביר ליאוניד.

"מה סוחב אחיך?", שאלתי.

"מישה ניסה כבר את כל התפקידים וכתב לי: 'הכול אותו זיפת, אלוהים ישמור'", ענה ליאוניד.

ודאי שלא סיפרתי לאיש על האקדח שליאוניד מסר לידיי לכמה רגעים, שבמהלכם שיחקתי קאובוי. אחר כך הוא החזיר את הוָלְטֶר לילקוטו, ועוד אחר כך הגיע הלילה ההוא ביאסטרוב שבו הוא נפל. באור הבוקר החיוור נערכה קבורה עצובה. האדמה הגרמנית הקפואה הסכימה אך בקושי לקבל את ליאוניד וחבריו.

ואני לא חיכיתי עד סוף הטקס, למילות הפרֵדה והיריות, אלא חזרתי בריצה לחדר אשר לנו בו, פתחתי את ילקוטו של ליאוניד והעברתי את הוָלְטֶר לילקוט שלי, אף הוא עשוי בד ירוק ומכיל חפצים למיניהם.

הייתי גאה בתושייתי ובנכס שנפל לידיי, ששיחקתי בו בסתר, וחיכיתי להזדמנות לירות בו בפעם הראשונה.

V

עזבנו את יאסטרוב, וזמן קצר לאחר מכן, באיזה מקום חדש שהמשאיות שלנו עצרו בו, הגיע אלינו אי-משם אחיו של ליאוניד ז"ל, מישה, בחור בן עשרים אולי. הוא בא לשאול איך ליאוניד נפל ואם סבל או לא, התיישב לעשן איתנו את הסיגריות שגלגלנו, שתה איתנו וודקה ושתק.

בשלב כלשהו הביט בי מישה ואמר שאחיו זיכרונו לברכה כתב לו כמה מילים עליי שלפיהן אני, ילד הגדוד, יושב עם החיילים – היהודים והגויים, הפולנים והרוסים – ומספר להם בלילות על הגטו ועל הזוועות. "חבל שאני מוכרח לחזור ליחידה שלי", אמר, "כי גם אני הייתי רוצה לשמוע ממך משהו על מה שעברתם שם".

דבריו השפיעו עליי באופן מוזר. ביקשתי את מישה ללכת איתי, פתחתי את ילקוטי והוצאתי את האוצר שלי, שדאגתי לו כפי שדאג ליאוניד ז"ל – את ולטר P-38, שהצלחתי כבר להיקשר בו באהבה עיוורת. הייתי ילד טיפש ועל כן לא הצצתי אל הלוע השחור שבקנה, שקוטרו 9 מ"מ, ולא שאלתי אם הוא הרג מישהו ומתי. במקום לחקור את האקדח למעלליו, למדתי לפרק את גופו המתכתי לחלקים נפרדים כדי לנקות כל רכיב וכל קפיץ בפלנלית ספוגת נפט ולשַמֵן אותם.

ופתאום מסרתי את הוָלְטֶר למישה. "זו מתנה מאחיך", אמרתי. "הוא ביקש להעביר לך אותו כי אתה יודע על האקדח הזה הרבה יותר ממה שהוא ידע, ובווודאי יותר ממני".

מישה לקח את האקדח, הסתכל עליו ארוכות, הוציא ממנו את המחסנית, דרך אותו ואז הכניס את המחסנית חזרה למקומה בקת. אחר כך הוא חיבק אותי בחוזקה, ואמר בקול שבור שאקדח ולטר זה הוא כל מה שנותר לו מאחיו המסכן ליאוניד. "אני מאמין", הבטיח, "ששנינו עוד ניפגש אחרי המלחמה ואני אספר לך עליו".

"ואני אספר לך", אמרתי למישה, "איך לֶנֶק, כך קראתי לליאוניד, תיקן בחושך את משאית הסטודבייקר שלנו שעצרה. הוא שכב תחת המנוע, ולאור פנס שהחזקתי פירק את הקרטר ושחרר את הטלטל מהקראנק, כדי שהבוכנה המקולקלת לא תגרום נזקים לבלוק. אחר כך הוא נהג אחרי המשאיות שהתרחקו, ובפעם הראשונה שמעתי אותו שר".

"אתה זוכר מה הוא שר? אולי את 'לילה אפל' שהוא אהב כל כך?", שאל אותי מישה, מתכוון לשיר הרוסי העצוב. עניתי שכן, ודאי שזה היה 'לילה אפל', והוספתי שליאוניד גם שרק משהו.

מהעיניים של שנינו בצבצו כנראה דמעות, כי כדי להתגבר על המבוכה הוספתי שלאקדח זה אין נרתיק משום שנרתיק הפרבלום, המתאים גם לַוָלְטֶר, נשאר באדמה קבור עם הגופה, מכיוון שבזמן הקבורה אף אחד לא היה מוכן להתיר את החגורה של ליאוניד ולקחת ממנו את הנרתיק השחור המבריק שבתוכו שמר המנוח טבק, מברשת שיניים, כפתורים, וגם כמה מכתבים שקיבל. מכתבים שמקופלים בצורת משולש, כפי שביקש הדואר הרוסי הצבאי, שהרי מעטפות לא היו לאף אחד.

VI

מישה נפרד ממני בלחיצת יד, מבקש שלא אשכח את השם המלא שלו. "מיכאל טננבאום", אמר, התיישב על האופנוע הגרמני שבו הגיע אלינו, התניע את המנוע וזינק. רגליו עופפו לרגע באוויר כאשר הוא החל לזגזג בין המשאיות החונות שלנו, עד שהתרחק אל תוך פרספקטיבת הרחוב ההולכת וצרה של העיירה הגרמנית המושלגת, ועם הוָלְטֶר של ליאוניד הטמון בכיס מעילו הארוך הוא נעלם בתוך העשן הכחול.

ed2

Etler Edward;

עשרים שנה אחרי אירועי חורף 45' ביימתי נובלה קולנועית בשם 'ולטר P-38', על האקדח הגרמני שנותר בזיכרוני. לפי התסריט, אקדח הולטר מתגלגל בין הנפשות הפועלות במחתרת הפולנית מיד ליד, כפי שקרה לפראק בסרט האמריקני הבלתי נשכח 'מעשיות מנהטן' של הבמאי הצרפתי ז'וליין דוביבייר (Duvivier)

טיפ טיפה

בגלל מזג האוויר הסוער וחוסר זהירות הנהגים טבעו במים עשרות מכוניות,  חלקן עד הגג. אחרי אמבטיה כזו המכונית הטבולה אינה מתאימה כבר לשימוש, משום שפריצת המים לתוכה גורמת קורוזיה ממארת ועוד הורסת מערכות אלקטרוניות עדינות – מה שיצריך בעתיד החלפות יקרות או תיקונים מסובכים העולים על מחיר הרכב כולו.

כך שלפני קניית מכונית משומשת, יש לוודא בקפדנות ובתושייה כי אין מדובר בטבועה שעברה טיפול כדי להסתיר את זה.

למזלו של הקונה הזהיר, למרות כל ניסיונות הטשטוש שיעשה המוכר, ניתן למצוא ראיות מפלילות לחוויית הטביעה: בתוך המכונית החשודה יישאר ריח ריקבון, ובמקומות נסתרים, קשים לניקוי, אפשר לגלות עקבות של בוץ שהתייבש.

tunel

התצלום האדיר, בעל ממדים השייכים למיסטיקה, פורסם באתר הבריטי 'Classic Driver', ואנחנו הולכים אחריו. תצלום זה מתאר, לעניות דעתי, נושא שסקרן אותי שנים, עד כי בשלב מסוים של דרכי הוא הצליח להפוך בנפשי – ואצל דמויות דומות לי, בלתי נורמטיביות אשכרה – לסוג של אובססיה: הקשר שבין אנוש ורכבו, ומה שהיחס המיוחד למכונית מסוגל לעשות לבן אדם.

בתצלום נראית מכונית פתוחה, יגואר D-Type, אשר נולדה בשנים 1954-1957, וכמו כל הוותיקות זקוקה למקום בלבו של בעליה, כי אצל המבוגרות זה תנאי הכרחי לחיות.

"הזמנים המודרניים כבר לא תומכים באהבת המכונית, שהתקדמה, סוממה באלקטרוניקה והפכה לחפץ בנוסח סמארטפון או חלילה שקע-מוביל או חצי שקע-מוביל", סיפרתי לחתולה עפרה, אשר גרה בחניון תת-קרקעי על יד אלפא 33 IE שלי, והתרגלה להתיישב לצדי כשאני יורד לעשן מקטרת 

שואלים את אדוארד

דויד: יש לי ניסאן קשקאי 1.6 גיר רגיל שנת 2013 דגם ויזיה (Visia). האם ניתן להרכיב על דגם זה קרוז קונטרול?

תשובה: תיאורטית זה אפשרי, מומלץ לבדוק את המעשיות במוסך מרכזי של ניסאן. הסכנה: הרכבה פרטאצ'ית עלולה לשבש את מערכות הרכב. אישית, אינני חסיד של קרוז קונטרול ולא משתמש בה גם באוטוסטרדה.

נריה: רציתי לשאול בשמי ובשם כולם אם תוכל להפנות אותנו לאתרים (גם בחו"ל) אמינים שאפשר לסמוך עליהם בנוגע לטיפול היומיומי במכונית, ללא חשש מהשפעת יבואנים או אינטרסים אחרים ש'דוחפים' לנו דברים מיותרים. שהרי קשה עד בלתי אפשרי לסמוך על המוסכים או על סוכנויות הרכב.

תשובה: הנושא מסובך ואינו מאפשר הכוונה מיידית. אנסה לענות לך בקרוב בהרחבה.

אברהם טל: הלנצ'יה קאפא שלי עברה 'ניתוח לב פתוח'. הכול הוחלף במנוע: הקראנק, ראש מנוע, גל זיזים, רינגים, לאגרים, חיישן נקשים, חיישן קראנק חגורת טיימינג, משאבת מים ועוד. אך לצערי – הרכב לא מתניע. אין ניצוץ. אני אובד עצות. יודעי דבר אומרים כי הרכב לא מתניע משום שחגורת הטיימינג לא מתוזמנת ולכן זה לא מגיב. מניסיונך, מה עוד יכולה להיות הבעיה? אגב, השקעתי ברכב לא מעט כסף, כולל משולשים, מוט מייצב ומסרק הגה. צריך רק להתניע ולנסוע…

תשובה: אם אין ניצוצות על המצתים, אז הצרה איננה בחגורת הטיימינג אלא במפלג או במודם.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 187 שכבר עוקבים אחריו