Skip to content

הגזמתי, תודה לאל

עשרות פעמים הגיעה לאוזניי הקביעה האינפנטילית "אין אדם שאין לו תחליף". מדקלמות את זה כל מיני הנהלות שמתכננות שינויים, ובכל פעם, מוקדם או מאוחר, מתגלה השקר המצלצל שבאמרה זו

ועכשיו, פתאום, המציאות האכזרית שאנו חיים בה הוכיחה שוב את טיפשותה של ההכרזה ש"אפשר להחליף כל אחד". אלא שהפעם, ממש ברגע שאני מנסה לסדר מילים אלה – הפאתוס החלול והמנוכר של אמרה זו התגלה שוב במערומיו לנוכח דרמה אנושית של מחלה רצחנית, אשר הובילה לפרדה מאורי אליצור. פרדה שלאחריה נפערה ב'מקור ראשון' תהום בעמוד 2 של 'יומן', תהום שאיננה בת-מילוי. לצערנו, תהום זו תעמוד באֵינותה לתמיד, משום שאורי אליצור היה יחיד במינו. לא לחינם פתחתי את קריאת העיתון בדבריו.

לוּ היו שואלים אותי, הייתי מציע לעמיתיי להשאיר לזמן-מה את העמוד של אורי ריק לגמרי, לבן, לזכרו של האיש ולרגע מחשבה או דומייה.

צייר רעיונות

אהבתי את סגנונו של אורי אליצור, האיש ששוטט רעיונית בשטחי הפוליטיקה et consortes (וחברותיה). הפובליציסטיקה של אורי הייתה בעיניי אמנות מופשטת, כמו טָשִיזם בציור. מוּשאי כתיבתו של אורי היו רחוקים שנות אור מִנושאים קונקרטיים, מוחשיים, כמו עולם הרכב שאני מתעסק בו או מטען זיכרונות שואה הרודף אחריי.

עולם חדש מופלא

בכתבות המופיעות בעיתונות היומית, בטבלואידים השבועיים (ששפיותם מוטלת בספק) ובמדורי האינטרנט מתעסקים כתבי רכב רבים באבסטרקט טריגונומטרי, ומתארים בסיפוק ילדותי את העתיד המחכה לנו בפינה ועומד להגיש לנו אוטוטו מכוניות חכמות – כאלה שלא יזדקקו להתערבות אנושית כדי להעביר נוסעים מנקודה א' לנקודה ב'.

כתבי חצר אלו, אשר השתחררו לרגע מרצועות היבואנים המוֹכְרִים עדיין כלי רכב סטנדרטיים, מגלגלים כעת פרטים על כלי התחבורה החכמים, המייצגים כביכול את העתיד הזוחל אלינו באין מפריע. הם מתמוגגים ממחשבים אלה על ארבעה גלגלים – מכשירי תנועה שיידעו לדבר ביניהם בשפתם כדי לספק בטיחות מרבית לנוסעיהם.

מרבד קסמים מַשְמִים

לגביי, עתיד המביא לעולם מכוניות אוטומטיות הנהוגות בידי עצמן, ללא צורך במוח, יד או רגל אדם, הוא אסון במסווה של וואו הגורר את האנושות לכלום – כלומר לסוף עידן ההנאה מנהיגה.

לי נשאר רק להודות לבורא שתקופת נוכחותי על פלנטה זו אִפשרה לי – עד עתה ואולי עוד קצת – ליהנות ללא גבול מכל תחביביי, החל בהיקסמות מפלא הטיסה בדאונים ועד נהיגה והתרועעות עם דגמי רכב מעולים (וזכייה בידידותם של אלה שהסכימו לגור איתי).

אף מרבד קסמים אלקטרוני לא יוכל למחות מזיכרוני את ידית הדלת של אלפא רומיאו GTA הגאונית בפשטותה, או להחליף את ריח השמן והגומי השרופים ואת מוזיקת הבכי של הצמיגים בניצוחם של ארבעה צינורות פליטה ברוחב 3.5 אינץ' כל אחד, המחוברים למנוע בנזין S5432B בַּנפח הנכון.

היפהפיות שלי טובעות ואתם מקרקרים שירה

העידן האוטומטי מתקרב אלינו בלוויית קרקורי שמחה של הטיפשים, ואין כוח שיעצור קדמה זו, המצמררת את נפשי. למזלי, אנוכי, הקשיש המורשה, דינוזאור אחרון שכמותי, כבר לא יסבול מקִדמה צחיחה זו. אדרבא.

גולאג מנטלי ענק

נשאר לי רק להוסיף שלוּ הייתי סופר עתידני, אחד מהגדולים בתחום המדע הבדיוני (מד"ב) כמו סטניסלב לֶם, ג'ורג' אורוול או ריימונד קורצוויל (שבכוח הפרדוקס משתף פעולה עם גוגל בבניית 'מכוניות עתיד') – הייתי מתאר את העידן המַשְמִים הזה שהציוויליזציה העכשווית דוהרת אליו בכל כוחה ובכל איוולתה.

הייתי מתאר את השלב שבו המחשבים ישתחררו מרודנותם של בני האנוש ויבנו מציאות חדשה לגמרי, שבה הם ינהלו את החיים על פני כדור הארץ – ואילו האנושות הלבנה, הצהובה והשחורה תהיה לאסירה שלהם.

אם ייפול הכוכב שלי

כן. לוּ הייתי לם, אורוול או קורצוויל, הייתי לוקח פסק זמן מהכול כדי להתיישב ולהלביש את חששותיי בכותנות של מילים.

ובלילה, במיטה, בחלום הכי מזעזע – שעוד לא נפל עליי, להצלתה של שפיותי – הייתי רואה את המחשבים השולטים על העולם בכוחותיהם הרשתיים, שהשתרגו זה בזה עד אינסוף. הייתי רואה כיצד מחשבים אלה, שביניהם הייתי מזהה גם את ThinkPad שלי ואת הסמארטפון, מגלים בזיכרונם האלקטרוני את ספר ההדרכה של הנאצים, 'מיין קאמפף', לומדים אותו בחלקיק שנייה או פחות מכך, מתפעלים ממנו תוך נָנוֹ רגש-ביט, ומתכוננים לאכוף על הכוכב את סדר העולם שאדולף היטלר תיאר בספרו.

K.M. lefi Mierzejewski

תשמישי הפולחן של הזיכרון: אומרים ש"תמונה שווה אלף מילים", אז התכוונו לוותר על הכיתוב. ובכל זאת, נוסיף את המידע הבא: הדאון הוא abc פולני, כלי לימוד טיסה מלפני 60 שנה בערך/ הילד (בני) מצולם עם מכונית הפולחן לנצ'יה פולביה HF, אלופת אירופה בראלי/ ההגה שייך לפורשה 911 (תת-זן 964)/ ולדיוקן של הקשיש (למעלה) אחראי הצייר יז'י מייז'ייבסקי ז"ל, הפרופסור שלי וידיד נפש

Daon abc

fulwia-HF-i-nast_pca-tronu

964 ST 4

טיפ טיפה

התרגלנו לראות באירופה מופת של קדמה ביחס לאזורנו – בגלל מחירי הרכב הנמוכים, בגלל הכבישים ובגלל הפריחה של תרבות מוטורית. הרי באירופה, כתבי הרכב לא צריכים לשכנע את הרשויות שהקמת מסלולי מרוצים אשר בתחומם פועלים בתי ספר לנהיגה מתקדמת היא צעד נבון במלחמה נגד תאונות הדרכים. כי להבדיל מאצלנו, הרשויות האירופיות מודעות לכך.

אלא שבתחום אחד נותרה אירופה מאחורינו: נהגי מוניות עבריים עדיין לא משתמשים בפטנט עושקני המותקן ב-70 אחוזים מהמוניות באירופה. מדובר בקופסה שחורה המאפשרת לנהג המונית להקפיץ בזמן הנסיעה את סכום הכסף שהמונה מראה. הנוסע התמים במונית האירופית נמצא בשבי הנהג, המכפיל את רווחיו. הרשויות מנסות להילחם בשיטה זו, ללא הצלחה.

נשק ההגנה העצמית לנוסעים הוא אפליקציה לסמארטפון העוקבת אחר מסלול הנסיעה ומחירו, וכך מאפשרת להשוות בין תעריפים.

alfa GTA plakietka

alfa GTA klamka

נפרדתי מהפרֵדות: ללא הצלחה, חיפשתי מנוע מקורי לאלפא ג'וליה ספרינט GTA כי מנוע ה-1.3 הרגיל שהורכב לה לא סיפק אותי, וזו הייתה הסיבה שנפרדנו. כבר זמן רב שאני מצטער על כל מכונית ומכונית שמכרתי בעבר, החל באמפיביה של פולקסוואגן ועד לנצ'יות ואלפות. ודאי שלא אחזור לסורי, ומה שלא יהיה – עידן הפרֵדות מבנותיי תם

שואלים את אדוארד

מנשה הס: כתבת פעם על ארכיון רשות השידור שהשמיד את סרטיך, וכעת יש עתירה בעניין. אני מצרף קישור לידיעה שהתפרסמה בנושא באתר news1 תחת הכותרת "עתירה לחשיפת מידע על ארכיון רשות השידור". חשבתי שזה יעניין אותך.

תשובה: תודה. דיברתי עם עו"ד מיכאל ספרד, המייצג את הבמאים והמפיקים הדוקומנטריים, וסיפרתי לו על מאות סרטיי וכתבותיי שנעלמו או הושמדו.

יסמין לאוי מ'אור ירוק' מדווחת כי "חלה עלייה של פי שתיים וחצי במספר הולכי הרגל שנהרגו במעברי חצייה בערים בשנת 2013 לעומת שנת 2012", וצירפה טבלת נתונים נוספים בנושא.

תשובה: גברת נחמדה, מתי אָת וקברניטיה של עמותת 'אור ירוק' תודו ששיקרתם ושפכתם את דמו של האופנוען טל שביט ז"ל – מה שיצא לאור בבית המשפט, שקבע כי האחריות על התאונה מוטלת על נהג הרכב שפגע בו? בינתיים, עד שתתנצלו, כל ההודעות ש'אור ירוק' שולחת לג'ימייל שלי ממשיכות להישלח לפח הזבל.

שמואל דובלסקי: לפני כשלוש שנים התקשרתי אליך בבקשה לייעוץ בקניית הרכב הראשון שלי, ועכשיו, לאור הרחבת המשפחה, אני מבקש שוב את עצתך בנוגע לקניית רכב גדול יותר. אנחנו משפחה בת ארבע נפשות שמתעתדים להיות חמש בקרוב. ברשותנו אופל קורסה 98' שמשרתת אותנו בנאמנות כבר שלוש שנים, ועקב ההתרחבות אנו מחפשים רכב אחר. למרות הרצון לברוח הצטמצמנו לתחום ה-1600 משפחתית. התקציב הוא 50 אלף שקלים והפרמטרים הרצויים הם, לפי סדר החשיבות:

1. אמין. רכב שלא ייתקע הרבה ולא ייכנס למוסך.

2. רחב. רכב שיהיה בו מקום לשלושה כיסאות ילדים מאחור וגם לציוד נלווה.

3. נוח: שיהיה מזגן חזק. אנחנו גרים באזור חם מאוד בקיץ.

4. ידני. אשתי ואני אוהבים לנהוג ברכב ידני, שלדעתנו מהנה יותר וגם בטיחותי יותר.

רוב הנסיעות הן נסיעות קצרות בתוך העיר, ופעם בחודש נסיעה ארוכה של 300 ק"מ. האים אתה ממליץ על רכב מסוים?

קיבלנו המלצה לא לקנות סיטרואן כי לחברה זו אין חלפים לא מקוריים, ולכן החלפים שם יקרים מאוד. יש אמת בדבר?

מצאנו כמה אפשרויות: שברולט קרוז 2009 בקילומטראז' של 97 אלף, יונדאי i30 שנת 2010 בקילומטראז' 112 אלף, קורולה 2009 בקילומטראז' 125 אלף. למעט הקורולה, כל היתר הן יד ראשונה. על איזו מביניהן היית ממליץ?

אנחנו נוטים ללכת על הקרוז כי יש לנו מוסך לשברולט שאנו סומכים עליו ואוהבים אותו. בנוסף, לחמי יש כמה שברולטים שמספקים תמורה טובה.

תשובה: אם שברולט קרוז עונה לציפיותיכם, אז הבחירה בה הגיונית. ברור שאחרי אופל קורסה, כל מכונית משפחתית נראית רחבת ידיים. ובכל זאת, נראה לי שבמקרה שלכם מתאימה יותר סטיישן חזקה. לחלופין, ובהתייחס להתרחבות המשפחה – הייתי ממליץ בוודאי על מיניוואן, שהוא בעל מרחב פנימי מתאים לטיולים. מכונית אידיאלית מבחינה זו היא הונדה FR-V המחזיקה שישה מקומות, אלא שמחירה עולה על 50 אלף שקלים.

ד"א: הגיעה אליי איזו הזדמנות לקנות רנו פלואנס חשמלית של בטר פלייס. בעבר פרסמת במדורך שיש אפשרות לקנות את הרכב ולהחליף למנוע רגיל – וככה יוצא שיש לך רכב מודל 2013 שעשה 20 אלף ק"מ לכל היותר, במחיר של כ-50 אלף שקלים. אשמח לדעת אם זה באמת אפשרי, והיכן עושים את זה.

בנוסף, אם אין אפשרות כזאת בנמצא, האם יש בעיות של רישוי לאחר כמה שנים מכיוון שאין כבר אבא ואמא לחברה?

תשובה: אכן, חשבתי על 'תרגיל' כזה, שנראה כדאי בגלל הפרסום שלפיו רנו חשמלית חדשה תעלה 35 אלף שקלים. אך ברגע שהמחיר הוא 75 אלף שקלים (ולא 50), העסק הוא כבר לא מציאה כל עיקר. אל תשכח שהחלפת מנוע חשמלי במנוע בנזין כרוכה בשינויים במרכב ובקניית מנוע, תיבת הילוכים וציריות. בעידן מחשבי הרכב, פרויקט כזה הוא לא פשוט ויקר בהתאם.

לגבי הרישוי, היו כבר בארץ תקדימים בנושא, כאשר בשנות ב-70 הגיעה ארצה מכונית NSU מדגם R-80 המצוידת במנוע ונקל. עקב תקלות בוונקלים, בעליה של NSU זו החליפו את המנוע שלה ברגיל – באישורו של משרד התחבורה.

בניפיני מהצפון: השאלה היא לגבי רכב שיש לו דגמים גם של בנזין וגם של סולר: בדגם הסולר נכנסו כ-8 ליטרים של בנזין, עד שהטעות התגלתה. במכל היה רבע טנק ומולאו עוד 30 ליטרים סולר לעומת הבנזין. האם יכול לקרות נזק?

שמעתי דעות שונות. מצד אחד, הבנזין הוא כמו תוסף והוא פשוט ינקה את המנוע; ומצד שני הוא יכול לגרום נזק לאינג'קטורים.

אני מבין שההפך לא יכול לקרות כי הפייה של ידית הסולר בתחנה לא תיכנס למכל הבנזין. האם זה משום שהנזק יהיה גדול יותר במצב הפוך זה?

תשובה: מבלי להתייחס לשאלה מתי הנזק גדול יותר – כאשר בנזין פולש לסולר או להפך – אפשר לומר שהמקרה שאתה מתאר אינו בריא למנוע. הדיזלים הישנים והפשוטים היו סובלניים יותר כלפי נוזלים זרים החודרים למערכת. הדיזל המודרני בררן הרבה יותר, וכאשר הוא מזהה טעות מוטב להימנע מהתנעת הרכב – אלא לטהר קודם, עד הטיפה האחרונה, את המכל המחולל ואז למלא אותו בסולר.

משה גלנץ: אשמח לקבל עצה לגבי קניית רכב. יש ברשותי תקציב של 40 אלף שקלים בערך (אולי טיפה יותר), ואני רוצה לקנות רכב משפחתי שישמש אותי תקופה בנאמנות. אנחנו משפחה בת שלושה ילדים שנוסעים מירושלים למרכז לא מעט, וכחובבי קמפינג אנחנו נוסעים מדי פעם עמוסים עם כל הציוד בתיק גג (צ'ימידן בלשון העם) וכו'.

אני מתלבט אם לקנות הונדה סיוויק 2006 או רכב מאזדה/יונדאי צעיר יותר, 2008. מה אתה ממליץ? או שיש לך רעיון לרכב אחר. האם כדאי לי לנסות להשיג עוד 15 אלף שקלים ולהשתדרג?

תשובה: כפי שעניתי למר שמואל דובלסקי, גם לכם אני מציע לבדוק את האופציה של סטיישן, או, במחשבה על הילדים – מיניוואן.

אברהם טל: אני מעוניין לקנות סיאט ליאון 1200 מנוע TSI ידנית. מה דעתך על הרכב? יש לציין שהמכונית היא עם פילטר פתוח + צ'יפ שמעלה את הספק המנוע בעוד 25 כוחות סוס, לטענת המוכר. מדובר בליאון שנת 2011 שעשתה 37 אלף ק"מ. יש אפשרות שנייה אך יקרה של קניית רנו קליאו החדשה, 1200 סמ"ק טורבו אוטומטית. אני מתכוון להחזיק ברכב כמה שנים.

תשובה: עדכן את המוכר של סיאט ליאון שהתקנת שבב (ובמיוחד מתוצרת לא ידועה) במנוע 1.2 TSI טורבו תקַצר, סביר להניח, את חייו הסדירים של המנוע, ולפני כן תחולל גאוּת בצריכת הדלק. קל וחומר כאשר מדובר במנוע TSI המצויד עדיין בשרשרת טיימינג – המנוע המצוי בליאון שמוצעת לך. בפילטר פתוח אין תועלת ברורה בעניין העלאת כוחות הסוס, השינוי הוא בצליל בעיקר.

באשר לאופציה של קליאו החדשה, רק אתה תוכל לקבוע אם הקנייה כדאית בשבילך. אגב, את סיאט איביזה 1.4 הידנית (85 כ"ס) אפשר לקנות בקצת פחות מ-70 אלף שקלים. אולי זה הפתרון, במקום להכניס ראש בריא למיטה חולה.

 

מדאם בובארי הירושלמית

"מצאתי בית משוגעים", כתבתי מקריית-היובל לחברי הסופר שנשאר בוורשה. היה זה המכתב הראשון ששלחתי מארץ הקודש למקום מגוריי הקודם

כאשר אנוכי ואשתו הגענו לבית הנתיבות והתיישבנו בקרון הרכבת העומדת להוביל אותנו אל אכסניית העולים החדשים בווינה, בדרכנו אל ארץ ישראל, עמד על הרציף חברי מילדות, מארק נוֹבָקוֹבְסְקִי. "תתחילו כבר לנסוע", דרש, "אני לא אוהב פרֵדות". אך הרכבת בוששה לזנק.

"לך כבר אתה", הצעתי, "גם אני לא אוהב פרדות".

לחצנו ידיים מבעד החלון והוא הלך, עשה כמה צעדים, חזר, נופף לשלום והלך סופית – נבלע בין יתר הגויים שבאו להיפרד מחבריהם המגרשים את עצמם מפולין הקומוניסטית, שרצתה להשתחרר מיהודים.

"זו זכותה של המדינה", תיארתי אז את המצב בצליל דק הנע בין עצב וסרקזם.

בצהריים שאחרי המלחמה

כבר אז היה נובקובסקי שחרחר, רזה ומזוקן – כמו בתמונה שהופיעה אתמול באינטרנט, לצד כמה מילים המודיעות על מותו.

ודווקא התמונה שלו הזכירה לי שבמכתב ההוא, ששלחתי אליו מירושלים לפני מעל 40 שנה, הערתי ש"שום דמיון ספרותי פרוע אינו מסוגל להתחרות במציאות המלווה אותי בדרכי החדשה בארץ אשר סיפקה לנו נמל". וכעת כותבים על מארק הכול כמעט, חוץ מאשר שהיינו חברים מאז שברחתי מגטו ורשה והסתובבתי בחבורה של נערים פולנים, שביניהם הוא היה הצעיר. הכינוי שלו היה 'מאלוּך' (קטנטן).

נובקובסקי זיהה אותי אחרי המלחמה, בגדנסק, על שפת הים הבאלטי, כאשר הגעתי לשם מבית היתומים בקרקוב כדי לבקר את דודתי. הוא עדיין לא ידע על היותי יהודי, כפי שלא ידע את זה בוורשה הכבושה בידי הגרמנים.

חלפו שנים עד שדיברנו על כך. "אכן, תמיד היית מוזר", אמר.

Marek Nowakowski xl

הסופר מארק נובקובסקי ז"ל. ספרות תיעודית

מושה את אטלנטיס

אז כתוב עכשיו בעיתונות הפולנית שהוא, מארק נובקובסקי, היה סופר, פובליציסט ותסריטאי "צעיר עד הימים האחרונים לחייו". שהוא כתב על פושעים בעלי מצפון, על החוכמולוגים של הרחוב הנפגשים ליד הקיוסק עם בירה, על מאורות שיכורים ועל העולם התחתון של ורשה – אותה עיר אטלנטיס ששקעה אל תוך עצמה ולא קיימת עוד.

לספרו האחרון, המוקדש לזיכרונותיו משנות ה-40, העניק נובקובסקי את השם 'יומן נסיעה אל העבר'. זהו ספר שבו אני מוצא תיאורים הזכורים לי היטב מתוך הווי הרחובות בוורשה הכבושה, שבהם הסתובבתי עם חבורת הנערים הפולנים בחיפוש אחר עבודות קטנות ומקומות לינה.

במיוחד אני מזהה את אותנו של אז ואת עצמי, כאשר מארק מתאר בספרו את הבריחות היומיומיות שלנו מהשוטרים ואת העסקתנו הזמנית בכנסייה הגדולה כעוזרי כומר בטקסי מיסה. בכותנות לבנות עד הברכיים ועם פעמונים ביד, עמדנו ברביעייה על במה בכנסייה חשוכה והיינו עונים בלטינית לשאלותיו ולשיריו של הכומר, מול קהל מתפללים נרגשים.

עד שיום אחד גילה הכומר ששָתינו לו את היין הקדוש שהוא שמר בארונו, ושוב מצאנו את עצמנו ברחוב.

"בתקופה שבה הספרות המודרנית מתנתקת מהחיים הממשיים, דוקומנטציה אנושית כזו מצילה מן השכחה את העבר ועוצרת את הזמן. לכתיבה כזו מגיע כבוד", נכתב על נובקובסקי.

כל אות עטופה בדאגה

לפני 40 שנה הייתה עדיין באופנה אפיסטולוגרפיה, האמנות של כתיבת מכתבים. עוד משהו שהלך ונעלם. את המכתב למארק כתבתי פעמיים: ראשית בעט נובע, אך מיד כמעט העתקתי אותו במכונת כתיבה, מנמק לעצמי שזה כדי להקל על הקריאה, אך באמת – כדי לכתוב כמה מהפרקים מחדש. הרי כשאתה כותב לסופר אתה דואג לכל אות, לכל פסיק, לשפה גבוהה ובוודאי לתוכן.

כתב היד המצהיב של המכתב העתיק שכתבתי למארק נשאר לי בקרטון, בין עשרות ומאות ניירות ומסמכים נושנים, כמו תלושי משכורת מרשות השידור או קבלות על ארנונה שאף אחד לא מתעניין בהם.

מזמן כבר הגיעה העת לשרוף אותם. "לרקוק ולשכוח", כפי שאומרים ברוסית.

וידוי נון-סטופ

סיפרתי אז למארק, בתחילת שנות ה-70, שעברתי מכרז, התקבלתי לטלוויזיה הישראלית והתחלתי לעבוד בה כבמאי. עוד כתבתי לו, בהתפעמות ובגאווה, כי את הסרטים הקצרים שלי עורכת לי אישה צעירה, עדינה ויפה. ממש יפה, ממש עדינה ובעלת עיניים בהירות.

עורכת זו גילתה שאני לא מבין כלום בעברית, וזה עודד אותה לספר לי דברים אישיים על חייה נון-סטופ כמעט, בסוג של איזה טרנס. את סיפוריה ורחשי לבה כיוונה ספק אליי ספק אל עצמה, כמין תרגיל פסיכולוגי שאמור לשחרר אותה ממועקה, כפי שתיארתי לי. היא לא ידעה שיהודֵי הגולה למדו מהגויים להתרכז ולהבין לא מעט גם בשפה זרה.

אז אני התרכזתי כמו גוי פשוט, והבנתי שלגברת צעירה זו יש בעל ושני בנים. אחר כך גם הכרתי את בעלה אישית כי הוא ביקר אותנו בחדר העריכה, וחשתי אי נעימות משום שהבנתי מסיפוריה של הגברת – שדיברה אליי כפי שמדברים אל קיר, מתוך איזה צורך נפשי להתוודות – שהיא מאוהבת טרגית באיזו דמות מקומית, גם הוא נשוי עם ילדים.

זה נראה לי מוזר משום שבעלה של העורכת היה דווקא נאה ונעים הליכות, טיפוס ירושלמי שמתאים לפוסטר של הציוני יפה הבלורית.

סיפור ארוך-נגן

חלפו הימים והשבועות, וסיפוריה של הגברת הצעירה נמשכו ונמשכו עד כי היו כבר ללייט-מוטיב, למנגינה המְלווה את עבודתנו הרגילה – שבה הייתי מעביר לגברת באנגלית את ההנחיות שלי הקשורות בעריכת סרטיי.

בינתיים למדתי כמה מילים חדשות, ולא הייתי מוכרח כבר להתרכז כדי להבין את תוכנו של הסיפור הממושך, שהתרגלתי אליו כמו לקריאת סיפור בהמשכים. הייתי מכור לטקס היומיומי של סיפוריה גם משום שהעורכת שלי נראתה יפה עוד יותר כאשר דיברה ברציפות, מבלי לנשום כמעט, לפעמים בחיוך לפעמים בדמעות בעיניים.

היא הייתה מספרת סיפורים מעולה. דיברה יפה, ברגש משכנע המחוזק על ידי יופייה. לטעמי, היא הייתה כובשת פי אלף משרִי רז שישבה באולפן מול מסרטות. לולא הייתה עורכת נפלאה, הייתי מציע לה להיות קריינית או מנחה.

ג'נטלמן פולני במלכודת

לא ידעתי מה צריך לעשות ג'נטלמן פולני. האם עליי לציית לאיזה קוד אתי נוקשה ולאותת למספרת שאני כבר לא כמו קיר – אלא מבין בכל מפגש שלנו יותר ויותר מסיפוריה? הללו כללו פרטים ומקרים שהיא לא הייתה מגלה לאף אחד, משום שהם היו הכי אינטימיים בעולם.

הבנתי אפילו את ההסבר שלה, המרגש במיוחד, שהיא מספרת לי הכול כי היא מוכרחה לחלוק עם מישהו את סודה ולא להחניקו בתוך עצמה. אמרה שהיא מוכרחה לספר בקול רם על המפגשים החשאיים, על הסכנות האורבות בכל פינה ועל הפחדים שהרומן האסור ייחשף.

"כמה פעמים היינו כבר בסכנת התגלוּת", לחשה. "למשל כשנסענו לאבו-גוש, המקום הרומנטי ביותר, וברחנו משם ברגע האחרון למראה שכנה רכלנית, קופאית בבנק הפועלים, שטיילה שם עם בעלה הרכלן. כמה היא הייתה מאושרת לראות אותנו הולכים מחובקים! לוּ זה היה קורה – מעל ירושלים היה מיתמר ענן כמו מעל הירושימה אחרי הפיצוץ הגרעיני", אמרה.

היא גם סיפרה לי שבתוך המעלית בבניין הטלוויזיה היא מרגישה שבן הזוג הסודי שלה עלה לפניה לקומה הרביעית. גם במסדרון היא הייתה מזהה את ריח הסיגריות שהוא נהג לעשן.

עוד עלילה, אללי!

הבנתי יותר ויותר מהסיפורים שלה. כבר לא שליש אלא יותר. זלזלתי בכללי ה'Savoir vivre' (מדריך פופולרי להתנהגות בחברה) ולא סיפרתי לה דבר, כי לא רציתי לאבד את המשך הסיפור המושך.

רק שכל יום התקשיתי יותר לשמור על פני פוקר – לא לחייך מהבדיחות ולא לחלוק איתה את רגעי העצב. סתם ישבתי והסתכלתי עליה, גם כאשר אמרה שבקרוב היא תפסיק לספר לי את עלילת הרומן משום שאני עומד להתחיל להבין עברית.

ההצגה עומדת להיגמר, הבנתי.

הטלנובלה לא נבלה

את אותו מכתב ארוך שבו תיארתי למארק את פרטי המחזה המתחולל בחדר העריכה, חתמתי בתהייה ספק מחמיאה ספק מקנטרת – "האם אתה, עם כל דמיונך המסועף לתלפיות, היית מעלה בדעתך סיטואציה בלתי שגרתית כזו?"

כעבור שבועיים או שלושה ענה חברי הסופר על מכתבי שהוא מקנא בי על השמש, על החול בשפת הים ועל נסיעתנו לנואייבה דרך המדבר. מארק גם היה סקרן לשמוע את המשך הסיפור מחדר העריכה, אך לא עניתי לו. פשוט, לא אזרתי אומץ לספר לו שטלנובלה זו נקטעה פתאום, באופן טרגי ובלתי צפוי, ולא דעכה סתם כך כפי שנגמרים סיפורים דומים.

כך קרה שבגדתי באמנות האפיסטולוגרפיה, ולא הוספתי עוד לכתוב לנובקובסקי יותר מכמה מילים סתמיות, עד שההתכתבות בינינו מתה סופית. בגלל העורכת ההיא, אך לא רק בגללה אלא גם בגללי. הסיפור נגמר. חאלאס, חביבי. די.

יפה לכך השתיקה

אפילו היום, ארבעה עשורים אחר כך ועוד קצת, עדיין אינני מסוגל לספר מה קרה הלאה עם כל הנפשות שפעלו בתסריט המוזר, המזעזע והאמיתי הזה אשר גוּלָל באוזניי במשך חודשים. החלטתי לא לספר את זה אפילו למישהו שלא מבין מילה ממה שאני כותב.

Four wheels move the body_ two wheels move the soul

קומי, נפש, מכורסת העדר: חברי שנפטר השבוע, הסופר הפולני מארק נובקובסקי ז"ל, לא קיבל בהבנה את התפקיד של מכוניות בחיי. כאופנוען, הוא נהג לצטט באוזניי בהתרגשות רבה את הסיסמה
"Four wheels move the body;two wheels move the soul"‏ (ארבעה גלגלים מזיזים את הגוף, שני גלגלים מזיזים את הנשמה). זוהי אמרה של האופנוען ג'יימס ג'ורדין (בתצלום), שהיה לגבי חברי סוג של גורו

טיפ טיפה

בכתבות אופנתיות בנושא בטיחות הרכב, לא מוזכר שמספר הכוכבים שמוענק למכונית בזכות 'עמידותה' במבחן ריסוק לא אומר דבר על בטיחותה האקטיבית, כלומר – על תכונות הרכב המסייעות לנהג להימנע מתאונה.

באותם מאמרים – המשרתים על פי רוב את אותם יבואנים המשווקים דגמים עטורי חמישה כוכבים, על חשבון מתחריהם שלא זכו בכבוד זה – חוזרת גם, כמו מנטרה, האקסיומה-כביכול שלפיה מכוניות מלפני עידן מבחני הריסוק אינן מגיעות לקרסולי הבטיחות של המכונית המודרנית.

זוהי אינה בהכרח אמת, לפחות לנוכח הדוגמה מלפני 45 שנה בערך, כאשר חברי הנוהג ברנו 16 התנגש חזיתית במכונית אחרת, וחרף מהירותו, כ-80 קמ"ש, שנוספה למהירותה של פיאט 125 ממול – הוא ואשתו לא ניזוקו, פתחו דלתות ויצאו.

בבדיקה שנערכה לאחר התאונה התגלה שהמנוע של רנו 16, אִמָן הרוחנית של ההאצ'בקים בנות זמננו, ספג את רוב המכה והחליק תחת הרצפה. לעומת זאת, נוסעי הפיאט נהרגו משום שנסעו בחגורות בטיחות בלתי סגורות.

Isabelle Huppert in the Madam Bovary by Chabrol

השחקנית איזבל הופר מגלמת את אמה בובארי בסרט הקולנוע 'מדאם בובארי' בבימויו של קלוד שברול (1991).העיבוד האחרון לספרו של גוסטב פלובר

שואלים את אדוארד

דודי: אני מתלבט בקניית רכב חדש בין טויוטה קורולה GLI אוטומטית ובין סקודה אוקטביה 1400 טורבו. מה דעתך?

תשובה: אינני ממליץ על מנועי TSI 1400 טורבו בגלל בעיות בשרשרת הטיימינג. אמנם קונצרן פולקסוואגן, המודע לבעיה זו, חזר במנועים אלה לרצועת טיימינג רגילה, אך אינני יודע אם דגמי סקודה הנמכרים בארץ נהנים כבר מהתכנון החדש. בכל אופן, טויוטה קורולה GLI אוטומטית היא מניה בטוחה, גם לטווח הארוך.

יוני מ': לפני כשנה קניתי יונדאי אלנטרה 2005 מנוע 1600 סמ"ק שעשתה 104 אלף ק"מ. בבדיקה שנערכה לפני הרכישה במכון הטסטים מ.מ.מ. בבני-ברק, נאמר לי שהקומפרסיה במנוע ותערובת הדלק-אוויר בסדר גמור, ושבאופן כללי המנוע עובד מצוין (פלט הבדיקה עדיין בידי). יחד עם זאת, לאורך כל השנה, כאשר מתניעים את המנוע כשהוא קר, עולה ממנו רעש המזכיר יותר מנועי דיזל ממנועי בנזין.

יש לציין שאני משתמש בשמן מנוע 40W5סינתטי מלא של פרסטון, למרות העובדה שיבואן הרכב מורה לשים15W40 . זאת, כיוון שלדעת כל מי שדיברתי איתו עד היום השמן שהיבואן ממליץ עליו עבה מדי ומיותר, מה גם שאני רוצה להשתמש בשמן סינתטי מלא.

מה יכול להיות הגורם לסאונד הדיזלי הזה?

תשובה: בשלב ראשון מומלץ לבדוק לחץ שמן. האם בפלט שקיבלת בבדיקת הרכישה הוזכר לחץ השמן? אם לא, חבל, משום שזוהי בדיקה פשוטה ביותר לביצוע אצל כל מכונאי.

בכל מקרה, לא יזיק להקשיב למנוע בעודו מרעיש, ולנסות לאבחן מאיזה חלק שלו נשמע הטרטור: האם מלמעלה, מהראש (שסתומים וגלי זיזים), מהבוכנות או מהמסבים שעל הקראנק?

אגב, התנאים הכי קשים לעבודת השמן במנוע הם בעת ההתנעה, כאשר השמן קר עדיין. בשלב זה מגיע השמן אל מסבי הקראנק ואל גלי הזיזים רק כעבור שניות אחדות, ובמשך כמה דקות הוא סמיך מכדי לאפשר תנאי עבודה מיטביים של הרכיבים המתחככים זה בזה.

בשמן שבחרת, שאיכותו גבוהה וצמיגותו אופטימלית, לא אמורות להיווצר 'דפיקות' – גם לא בדקות הראשונות לעבודת המנוע. אפשר לנחש שלחץ השמן במנוע שלך נמוך מדי, או שאחת מתעלות השמן בבלוק סתומה חלקית ועל כן איננה מזרימה את השמן כשהוא קר עדיין. אפשרות שלישית היא שמסנן השמן אינו מקורי. לא מן הנמנע שלדפיקות שתיארת אחראיים שניים מהגורמים הללו, ואולי אף כולם יחדיו.

י"ג, ירושלים: 1. אשמח לדעת היכן ניתן למצוא באינטרנט, באנגלית או בעברית, מידע על כלי רכבים, שיפור סגנון נהיגה, שליטה טובה יותר ברכב וכדומה. כבר הלכתי לנהיגה מתקדמת, אך הסקרנות גוברת ואני רוצה לדעת יותר על התחומים הנ"ל. 2. שמתי לב שהנהגים בישראל (גם הפלשתינים) עצלנים ולא טורחים ללמוד איך לכוון נכון את המראות, ולכן שוק המראות הפנורמיות בישראל פורח. שמתי לב שהמפגע הזה קיים ביותר מדי כלי רכב שמסתובבים על הכביש, ובעקבות דברים שלמדתי ומצאתי באינטרנט החלטתי לפנות אליך כדי שתפרסם במדורך את החסרונות והסכנות שבשימוש במראה הפנורמית.

תשובה: 1. את סקרנותך לגבי כלי רכב ושיפור הנהיגה תוכל להשביע בביקורים קבועים באתר carsforum.co.il, כמו גם בפורומים של מועדונים המוקדשים לדגמים מסוימים. כך למשל, בעלים של מאזדה MX5 יכול לפקוד פורומים בארץ ובחו"ל הסחים רק בה, עד אחרון ברגיה, ומדסקסים על נהיגה בה, על אחזקתה ועל צרותיה.

2. לצערי, אינני הכתובת הנכונה ללחימה במוסד המראה הפנורמית. במספר רב מדי של דגמים הבנויים לפי דרישות מבחני הריסוק, השטח המת במראות לא מצטמצם אפילו באמצעות כיוון דייקני של המראה המרכזית המקורית ושל מראות הצד. ברנו קליאו B, למשל, ללא עזרתה של מראה פנורמית המורכבת על גבי המראה המרכזית המקורית – מתקבלת תמונה עלובה של המתרחש מאחורי המכונית.

הבעיה היחידה עם מראה פנורמית שהיא משקרת לגבי גודלם של המכוניות והאופנועים המתקרבים אלינו מאחור, הנראים קטנים מכפי האמת ועל כן נדמים רחוקים. אך מהר מאוד ניתן להבחין בתעתוע זה ולקחת אותו בחשבון, לפני עקיפה למשל.

 

נוסטלגיה נובחת גם נושכת

אנוכי אחד (אני?), למרות ההרפתקאות על גלגלים שהוא טעם – הגיע לגיל הופה הופה הופ. אולי הפלא הזה קרה בגלל החלטתו שלא לנסות לנסוע מהר יותר מכפי שיודע לעוף המלאך המשגיח עליו

בתקופה שמשה רבנו וחבורתו עזבו את מצרים וטיילו במדבר סיני, הייתה לי כבר נבחרת של מכוניות מדגמי פולחן כמו מיני קופר מונטה-קארלו, רנו R8 גורדיני, אלפא GTA ולנצ'יה פולביה ראלי 1.6. כתוצאה, בכל מפגש עם מכוניות של פעם ניתך עליי גשם חומצי של נוסטלגיה.

כך למשל, הזיכרונות עשו לי אמבוש במפגש האלפיסטים בהרצליה, לפני שלוש שנים בערך. שם, בין עשרות אלפות נושנות ומטופחות, נתקלתי באלפא ג'ולייטה ספיידר האקסית שלי, שמכרתי בטעות מטופשת לאיזו דמות מהטלוויזיה הממלכתית ברוממה שבה עבדתי. הקונה, צדוק פ' שמו, התחזה לחבר שלי וכך זכה בספיידר שלי בזול, אחרי תחינות קורעות לב. צדוק גם עורר בי אהדה משום שבניגוד לרבים מעמיתיי, הוא היה צלם קרבי במלחמת יום כיפור. בחייו האזרחיים הוא לבש בגדי הסוואה וארב שעות באיזה נקיק כדי לצלם ציפור או עוף. איך לא אחוש סימפטיה לטיפוס כזה.

הבכי המר של צדוק ("אשתי תתגרש ממני אם לא אקנה ממך את האלפא הזו") נגע ללבי. נשברתי ומכרתי לו את ספיידר. שבוע אחר כך הוא מכר אותה הלאה ברווח נאה, כפליים מכפי ששילם לי, וּבְקֶש. לי נותרו למזכרת עשרה צ'קים דחויים שלו. מזל שאחרי כל תלאותיה של ספיידר היא נמצאת עכשיו בידיים טובות, של ד"ר נפתלי סלע.

המטען השני של נוסטלגיה נחת עליי זמן-מה אחר כך, כאשר ראיתי וטעמתי את מוריס מיני סופר-קופר של אוהד, עיתונאי רכב אשר חיבתו, כמוני, על מכוניות שתקופתן פגה וְקִסְמָן לא. ודאי שהיא הזכירה לי מיד את מיני קופר שקניתי לי בלונדון בשנת 1963, בכסף שהאמריקנים שילמו לי תמורת תסריט בשם 'אונייה לאדיס-אבבה'. קופר הייתה אמורה להיות האונייה שלי לאליפות הראלי בפולין.

כחושה, חולנית, סנובית

מיני קופר שלי הייתה אחת מסדרה בת שבעה כלים בני-מינה אשר סדנת הספורט של BMC שיפרה לקראת ראלי מונטה-קארלו. שש הקופרים האחרות ניצחו את ראלי זה, הקשה והסנובי, בשנים 1964, 65' וגם 67'. שלוש מהן ניצחו גם בראלי מונטה-קארלו 66', אך הצרפתים פסלו אותן בגלל "שינוי לא חוקי" בפנסים הקדמיים.

הקופר השביעית, זו שאני בחרתי, הייתה היחידה שסבלה מכל התקלות האפשריות. למרות משקלה הכחוש (659 ק"ג) וכוחה השוצפני (כ-130 כ"ס) היא לא סיפקה לי את תואר 'אלוף פולין', כפי שהבטיחה לי באנגלית, ובעצם לא אפשרה לי לגמור אף תחרות ראלי.

קופר זו לא הייתה בריאה גם כאשר הקדשתי לה את סרטי 'קראקסה' (תאונה; ניתן לצפות ביוטיוב דרך הבלוג 'מכונית הנפש'), שבו שיחקה כפילה שלה. בתום הצילומים, לאחר שגמרה לספק להם השראה, היא מתה.

קופר התעוררה רק כאשר מכרתי אותה לחבר, נהג ראלי בשם קומורניצקי, שהיה לו די כסף כדי לקנות בשבילה מנוע חדש, ואז להתקין בו את גל הזיזים שלי ואת שני מאיידי SU הענקיים וסעפת הפליטה הגזעית.

mini cooper czaruje 2 cooper silnik cooper plus

mini cooper czaruje

בת אלף מרידות: מכוניות רבות גרו איתי אחרי מיני קופר מונטה-קארלו – אבל בגללה, ורק בגללה, עד היום אני מסובב את ראשי אחר כל מכונית אדומה חולפת. אהבתי אותה אהבה נכזבת. היא אפילו לא הצליחה ללמד אותי נהיגה בהנעה קדמית, משום שרק מעט רגעים הייתה במצב נסיעה. בין כל הקופרים המשופרות שיצאו מסדנת הספורט של BMC, רק שלי דרשה טיפול נמרץ פול-טיים-ג'וב. וכשהיא כבר נסעה, ניסתה להתאבד בכל סיבוב. אולי קופר מרדה בי משום שכעסה עליי שבגללי לא נפלה לידיהם של מאקינן או אלטונן, ולא על גגה הניחה נסיכת מונטה-קארלו את גביע הראלי המפורסם

הגרמנים מתביישים בגרוטסקה

אמנם תחת משטר האופטימיות של קומורניצקי, מיני קופר אקס-שלי איבדה קצת מכוחה, אך בכל זאת התגלגלתי מצחוק ומגאווה כאשר היא ניצחה – בקרב פנים מול פנים שאורגן בשדה התעופה בקרקוב – את מרצדס 300 SL האגדתית, שהגיעה לסיבוב ראווה ממוזיאון בשטוטגרט.

היה זה חיזיון בלתי נשכח. בכל ישורת הייתה הגרמנייה, בעלת כנפיים נפתחות כלפי מעלה (כמו מרצדס SLS הנמכרת תמורת 2.5 מיליון שקלים), פשוט נעלמת, והקופר המסכנה הייתה נשרכת אחר העקֵבות של צִלה – עד כי בקצה הישורת מרצדס הייתה בולמת בענני עשן, וקופר הייתה עוקפת אותה ונכנסת לסיבוב, שבתוכו מרצדס הייתה מבצעת צלחת, שוב בעשן, וכך עד לישורת הבאה, שם הגרמנייה הייתה עוקפת את הבריטית כאילו הייתה שידה ויקטוריאנית.

לבסוף, אחרי שגרוטסקה זו מיצתה את עצמה, קופר הגיעה ראשונה לקו הגמר כדי לגרוף מחיאות כפיים של כמה אלפי צופים. לשווא חיפשתי בגוגל ובוויקיפדיה אזכור למפגש היסטורי זה. איזשהו תצלום יפה בשביל 'דיוקן'. אין כלום. כנראה, קונצרן מרצדס מחק את הבושה.

הערתי את הקללה העתיקה?

אבל די לזיכרונות, שהתעוררו בי למראה קופר של הקולגה החביב אוהד. אינסטינקטיבית אני מתכופף ומסתכל תחת המנוע, כי במיני קופר שלי תמיד בדקתי אם נוזל שמן, והמנהג נשאר לי גם חמישים שנה כמעט אחריה. אני בודק כך בדאגה לא רק מכוניות שלי אלא גם מכוניות מבחן.

אחר כך אני שומע מאוהד שקופר שלו, יפהפייה בהירה בעלת מושבי מרוצים שחורים, התקלקלה תכף כששמעה שאני מגיע להכיר אותה. אוהד אומר שצילינדר אחד הפסיק לעבוד, "זה שמצד הרדיאטור". מה?! אני קופץ. זה בדיוק מה שהיה קורה קבוע במיני קופר שלי בוורשה. סימן מובהק לכך שידידי אוהד לא צריך מוסך אלא מוטב לו לחפש איזה מומחה לפרפסיכולוגיה, אני ממליץ. אך כעבור דקות אוהד מוצא את הסיבה. בסך הכול ניתוק בכבל ההצתה.

זה בדיוק זה

אני מתיישב במושב המרוצים הצר, מְאַבְזֵם חגורת בטיחות התפוסה בארבע נקודות. לפניי הגה קטן, כמו זה שהיה אצלי. זה דורש קצת כוח בידיים אבל מהווה עוד סיבה למסיבה, כי מרגישים טוב יותר לא רק את ההיגוי אלא גם כל רעידה של מאמצי המנוע והגיר. אני מזנק בעדינות (כי לא שכחתי שמיני קופר שלי הייתה מכַלה ציריות בסיטונות), והסופר-קופר של אוהד נמלאת ענן של זיכרונות.

כן! זה בדיוק זה. קופסת הפח המרובעת, שבזכותה זכה המתכנן הגאון שלה, אלק איסיגוניס היווני-הבריטי, בתואר האצילות סר, נוסכת בך הרגשה שאף מכונית מודרנית לא מסוגלת לתת. אתה מול עצמך, עם שלוש דוושות, ארבעה גלגלים קטנים בארבע פינות, מתלים קשוחים ותחושה שיש לחבלן המחזיק בידיו מוקש שעליו לנטרל.

אני משלב הילוך שני, שמגיע בהתלהבות כי מאייד הוֶבֶר הכפול – שאוהד התקין בִּמקום מאיידי SU המקוריים (שתמיד שנאתי כי מעולם לא הבנתי איך המחטים שלהם עובדות, ולמה הם דורשים שמן של מכונת תפירה) – מגיש בהחלפת ההילוך אשכול עסיסי של סיבובי מנוע.

"תלחץ על הגז, וברגל שמאל תבלום", צעק אליי מאסטרו ראונו אלטונן, שלימד אותי לנהוג על קופר, ואחרי עשרים וכמה שנים, על מסלול הוקנהיים, לימד אותי לנהוג גם בב-מ-וו M3. מה שעזר לי לעבור בהצלחה את המבחן שסידרה לי Z3M קופה שלי, שהיא בעצם M3 בשמלה דו-מושבית.

זהירות, קשיש בליסטי לפניך

אך כאשר נסעתי בקופר של אוהד, היה זה הרבה לפני שצמח במוחי הרעיון להציע מגורים לב-מ-וו Z3M. בעזרת מלאכיי הדואגים לי הגעתי לכיכר קטנה, ועד מהרה כוּתרתי במבטים של נהגים המנסים להתרחק מקופר המשתוללת. גם אני הייתי בורח למראה קשיש היושב על טיל יבשתי קטן הנושא ראש נפץ של זיכרונות.

טיפ טיפה

בעצם, רוב הבולמים מתפקדים ברמה דומה, לפחות כל עוד הם במצב נאות, לפני שכוח הספיגה שלהם יורד. וכאן נעוץ היתרון של בולמי קוני ובולמי בילשטיין: הם שומרים על כוחם לאורך שנים.

אבל זה לא הכול. כי ההבדל העיקרי שבין בולמים סטנדרטיים, כולל כאלה מהמדף העליון, ובין בולמי קוני, שאני מעדיף – הוא שההתנהגות של בולמי קוני ניתנת לכיוון בהתאם לסגנון הנסיעה הרצוי לנו: החל ברכות מפנקת ועד קשיחות מרבית, כזו ההופכת את הרכב למכשיר תנועה המזכיר גו-קארט. כדי לנסוע בתנאי לימוזינה, יש לסובב לפני ההרכבה של קוני את החלק העליון של הבולם שמאלה (נגד השעון) – או ימינה, כדי לקבל אחיזת כביש הנדרשת לנהיגה ספורטיבית.

ודאי שבמשך כל חיי המוטוריים נסעתי בקוני המכוונים להתנהגות של 'שני שלישים' מכוחם, בואכה ימינה, עד שהזדקנתי כהוגן ובאלפא הנוכחית שלי, 33 IE, כיוונתי בלי בושה את בולמי קוני שלה שמאלה, עד הסוף כמעט. כתוצאה, התקבלה נוחות נסיעה שלא רק שומרת על עמוד השדרה של הקשיש המורשה, אלא דואגת גם לחייהם התקינים של המתלים – אשר בזכות רכותם היחסית של בולמי הקוני אינם נאלצים לעבוד קשה.

שואלים את אדוארד

שמואל ק': טויוטה קורולה 2011 נקנתה מליסינג ב-85 אלף ק"מ, לפני שנה כמעט. אני רוצה לשדרג לצמיגים משופרים, היש המלצות? רוב הנסיעות בינעירוניות. האם ניתן לטפל בשריקות שנשמעות בבלימה ארוכה? בטיפול האחרון הוחלפו דיסקים של הבלימה במקוריים.

תשובה: בין הצמיגים הנמכרים בארץ, טויו היפניים שומרים על יחס נכון בין מחיר שפוי ואיכות גבוהה. שיתוף הפעולה בין הדיסקים והדיסקיות המקוריים של טויוטה אינו אמור לשרוק. כנראה, ההרכבה לא הייתה מוצלחת.

יואב: אני צריך לרכוש כעת רכב וזקוק לעצתך. הרכב צריך לשמש לנסיעה יומית הלוך-חזור ירושלים-תל-אביב, במטרה שהוא יוכל לבצע נסיעה זו במשך שלוש השנים הקרובות מבלי שאצטרך להחליף אותו. ברכב אסע לבדי, כך ששיקולי נוחות הנוסעים/תא מטען אינם רלוונטיים. גם חוויית נהיגה אינה חשובה לי. אני מחפש רכב שיהיה בטיחותי, לא יראה מוסך ויהיה חסכוני בדלק. אני אחרי תאונת דרכים, כך שהשיקול של בטיחות הוא הכי חשוב מבחינתי (מאחר שהרכב יהיה בנסיעה בינעירונית כל יום). מה עדיף מבחינה בטיחותית – רכב מיני (כגון יונדאי I20) בן שנה-שנתיים, או רכב משפחתי (כגון קורולה) בן כשש שנים? זאת, בתקציב של 40 עד 50 אלף שקלים.

מבחינה בטיחותית, האם יש משקל רכב מינימלי שאתה ממליץ עליו? (אני מבין שככל שרכב כבד יותר הוא בטוח יותר). מה דעתך על קורולה רובוטית? האם היא אמינה לאורך שנים? מה דעתך על איווקס? האם הוא אכן מסייע למנוע תאונות?

תשובה: לקורולה רובוטית יש לא רק משקל 'נכון' אלא גם כמה יתרונות בסעיפי נוחות, אמינות, בטיחות וחיסכון בדלק. צריך רק להתרגל לתיבת ההילוכים שלה – שהיא בעצם תיבת הילוכים ידנית נטולת מצמד. אינני חסיד של מערכת איווקס. כפי שהסברתי כמה פעמים בצורה רחבה יותר, העיקרון הוא ששום שמרטף אלקטרוני לא יחליף את ערנות הנהג.

אור לנגר: המלצת לי לפני כחודשיים להחליף את הבולמים ההרוסים שלי בבולמי קוני בהונדה סיוויק 2006. ראיתי באתר של קוני שיש שתי דגמים: הראשון לעומס ציר קדמי עד 940 ק"ג, והשני לעומס של מעל 940 ק"ג. רציתי לדעת מה מתאים בשבילי, או בעצם – למה שלמישהו יהיה בכלל עומס של מעל 940 קילו בציר הקדמי. יש לציין שברכב שלי הכול מקורי ולא עשיתי שום שיפורים בינתיים.

תשובה: בנוסף על בולמים המיועדים לרכב משפחתי, חברת קוני מייצרת גם דגמים מיוחדים למכוניות ספורט או למכוניות רגילות שעוברות שדרוג לעולם הספורטיבי. מובן שאתה יכול להסתפק בבולמים רגילים. במקרה זה, בולמים בעלי מקדם עומס גבוה מיועדים למכוניות ראלי, אשר מרבות לבצע קפיצות באוויר ועוד בכביש מהמורתי – מה שמייצר תנאי נחיתה קשים לגבי הקפיצים והבולמים.

פרטים נוספים על קוני – ב'טיפ טיפה' הנוכחי.

דוד שלם: יש לי ספארי שנת 93' שאני מחבב מאוד, ואיני נפטר משום מכונית ישנה כל עוד ניתן לתקן. לאחרונה הלך אחד השסתומים (זה שיושב על כבל מס' 4, ליתר דיוק). בנוסף, הרכב לא סוחב במיוחד ועושה רעש. כנראה, יש גם בעיה בלאגר. האם שימוש בתוסף קסאדו יכול לפתור את הבעיה, או שאין ברירה אלא לפתוח את המנוע על כל הכרוך בזה?

עלות התיקון גבוהה למדי ואני מסופק אם הוא כדאי, במיוחד כשהתיקון עלול להביא לקלקול של יתר השסתומים, שלא יעמדו בלחץ של המחודש. הרכב לא עושה יותר מדי קילומטרים, רובם בעיר, אך כמה פעמים בשנה אני לוקח אותו לנסיעות מחוץ לעיר עם כל המשפחה. יתר המערכות (גיר, ראש מנוע וכו') עובדות טוב. וכמעט שכחתי: הרכב מונע בגפ"מ.

תשובה: אפשר לנסות את קסאדו, אלא שגם סגולותיו של תכשיר זה, יש להן גבול. לפי התיאור שלך, ניתן להעריך שפתיחת המנוע היא בלתי נמנעת. אם זה מהלך כדאי או לא – תצטרך להכריע בעצמך. גם אני בעד תיקון של מכוניות ותיקות שיכולות להמשיך בתנופת השירות, גם אם זוהרהּ הועם במקצת.

ברק: יש לי יונדאי טרג'ט טורבו דיזל שנת 2004. לרכב תמיד היה קשה בעליות, ומאז שהחלפנו לאחרונה גיר הבעיה החמירה. במעבר בין ההילוכים השני והשלישי זה הכי מורגש: לוחצים על הגז ואין תגובה, ואז פתאום הרכב מגיב בעוצמה של גז למשך שתי שניות – ושוב הגז מת. מה שאני מתאר מורגש מאוד בעליות ובפסי האטה ואילו במישור פחות, אך עדיין מרגישים זאת בהאצה איטית לעומת יתר כלי הרכב.

במוסך מורשה אמרו שצריכים לפרק את כל האוטו וזה יעלה אלפי שקלים, ואז יגידו מה הבעיה (לפי הבנתם, הבעלים הקודמים של הרכב לא תחזקו אותו היטב). הם עשו לי בדיקת מחשב ללא עלות, והמחשב הראה תקלה בבורר ההילוכים.

הלכתי למי שעשה את הגיר (המחשב אצלו הראה אותה תוצאה), אך הוא טען שכל עוד לא נדלקת נורה אין מה לדאוג. הוא נסע פעמיים בטרג'ט, איתי ובלעדיי, ולאחר בדיקה אמר שהגיר תקין ושיש בעיית סחיבה.

הלכתי למוסך אחר ושאלתי אם זו אולי בעיה של חיישנים וכדומה, אך זה לא נראה להם. השארתי שם את הרכב לבדיקה, והתוצאות בינתיים הן:

מסנן סולר נבדק ותקין (הייתה נזילת סולר אז הוא החליף אותו); מסנן אוויר תקין, אך הבית שלו שבור וכרגע לא נמצאו חלפים מתאימים; טיימינג וראש מנוע נבדקו ויצאו תקין. הם אמרו שהיה אינג'קטור שלא הצליחו להוציא כי הרבה זמן לא טיפלו בו, משהו כזה, והביאו אחר במקומו, משומש. נותרו כמה בדיקות אחרונות שלא מחייבות פירוק. המוסכניק אומר שהשלב הבא יהיה פירוק מערכת הסולר והאינג'קטורים, ואני צריך לחשוב אם אני ממשיך איתו או שיש לך אולי מוצא אחר לבעיה.

תשובה: אני מציע לקחת פסק זמן מההתקוטטות המנומסת עם מוסכים רגילים, ולפנות למכון המתמחה במערכות טורבו – משום שאפשר כי לב הבעיה טמון בתפקוד רעוע של הטורבינה. לא יזיק גם לרענן את מחשב הרכב, שנותן אולי פקודות בלתי ראויות.

קשיש באלנבי

כמקובל בין קשישים נורמטיביים כהוגן, גם הקשיש המורשה התרגל לברוח מהבית כדי לשוטט בעיר

רחוב אלנבי. ק"מ (קשיש מורשה) עוצר מול חנות קטנה, די מוזנחת, שבחלון הראווה שלה מוצגות בגיבוב מצלמות ישנות, מאובקות, וביניהן לייקה, בת 60 בערך. האמת שהקשיש המשוטט חש בנוכחותה של לייקה הוותיקה בקרבתו מבעוד-מֶטרים, לפי העלייה בדופק בפרק יד שמאל. כך הוא ידע שהיא קיימת ומחכה לו עוד לפני שגילה אותה תלויה בצד ימין של חלון הראווה.

ק"מ נכנס לחנות לבחון את לייקה, הנראית טוב דווקא ביחס לגילה. הוא מגלה באכזבה שהיא מצוידת בעדשה הרוסית הנחותה Industar 22, וכי זמנֵי החשיפה הארוכים לא מתפקדים. בדיוק כמו בלייקה הוותיקה שהייתה לו, אשר הוא, ק"מ, נאלץ לפני כמה-עשרה שנים למכור כדי לחסל מינוס פתאומי בבנק: תוצאה של נפילה זמנית של השבועון האמביציוזי שבו הקשיש כתב מיום הקמתו.

וכעת, היסטוריית הצרות של שבועון זה חוזרת על עצמה, אלא שהפעם הקשיש לא מוכר לייקה – אלא קונה דווקא. ולא רק אותה, אלא גם את העדשה החסרה לאוסף הביתי של הלייקות שלו: Voigtlainder 28 מ"מ, 690 דולר ב-eBay.

 מדמואזל חזרה אליי

"איזו מצלמה זו?", מתעניינת המלצרית בקפיטריה של בית סוקולוב, שם הקשיש המורשה מתיישב עם לייקה ועם המקטרת, שהעשן שלה מסלסל זיכרונות.

קשיש: "זו לייקה, המדמואזל הכי אריסטוקרטית של פעם. קניתי אותה לפני חצי שעה".

מלצרית: "מה מיוחד בה?"

קשיש: "מעניין בה שזו אותה מצלמה ממש שלפני חופן שנים מכרתי למישהו בשיברון לב, משום שהשבועון שכתבתי בו נפל והייתי זקוק לכסף".

מלצרית: "איך אתה יודע שזו אותה מצלמה שמכרת?"

קשיש: "לפי המספר 420820. למדתי אותו על-פה, כי הוא שונה רק בתו אחד מהמספר של לייקה המפורסמת של הצלם הצרפתי המוכשר אנרי קרטייה-ברסון. וחוץ מזה, היא סובלת עדיין מאותה תקלה שהייתה לה אז, לפני שנפרדנו".

leica III C 1942

המה יסובבוני 1: לייקה חוזרת הביתה אל אחיותיה (עוד זוג לייקות, ותיקות יותר).

צעצועים מעידן היופי

אוסף הצעצועים של הקשיש המורשה (ק"מ) כולל מבחר מכוניות ישנות, פטפון טרנסקריפטור, מגבר סטריאו 'פישר' מנורות, מכונות כתיבה, מסרטות (Aaton 16 מ"מ ו-Bell Hovell), מצלמות 35 מ"מ ו-6X6, שעוני יד ותיקים וגם את מלכת האוסף – חצובת עץ כבדה מאוד השייכת לתקופה של סרטי הקולנוע הראשונים, האילמים עדיין, כך שראש הז'ירוסקופ שלה רועש, מה שלא אִפשר להשתמש בה ב-80 שנה האחרונות, של עידן הקולנוע המודרני.

וחבל, כי חצובה זו הכירה את פולה נגרי ואת קלארק גייבל ואולי אף את סטודיו אדיסון בניו-יורק, או עבדה עם סרגיי אייזנשטיין על 'פוטיומקין'. די בכך כדי שהקשיש המורשה יוריד את כובעו לאות הוקרה לחצובה זו, ידאג לגלגלי השיניים שבראשה ויחליף שמן לקסטרול 30W0 סינתטי. החצובה עודה רועשת, אך עברה לצליל המזכיר גרגור של חתול.

fischer esq

המה יסובבוני 2: את מגבר הפישר הישן מלווים בני משפחה: פטפון טרנסקריפטור, אוסף תקליטי ויניל ורמקולים AR.

יודעים הכול, שותקים הכול

קשיש: כשאני מטפל בצעצועים שלי, דואג להם ונהנה מקרבה אנושית איתם, כלומר מחליף איתם סודות, את סיפוקיי ואת רגעי העצב – מלַווה כל צעד שלי השיר 'זמני הגיע' מאת המשורר הפולני טדיאוש רוּזֶ'בִיץ', שנפטר בשבוע שעבר. הרי תרגומו לעברית:

 זמני הגיע

 זמני הגיע

זמן שמדרבן

מה לקחת איתי

לצד ההוא

כלום

האם זה כבר

הכול

אמא

כן בני

זה כבר הכול

אם כך זה כל הכול

זה כל החיים

(הערת המתרגם: רוזביץ' כתב את שיריו ללא סימני פיסוק כלשהם, ובחרנו להיות נאמנים למקור ולא לפסק את התרגום)

Tadeusz Różewicz

 כל חפציו של הקשיש המורשה הזדעזעו למשמע שיר הפרֵדה של המשורר טדיאוש רוז'ביץ

השעון הנפשי נעצר

במהלך שיטוטיו בעיר, מבקר מעת לעת הקשיש המורשה (ק"מ) את השען הנרי הרשקוביץ בעסק שלו ברחוב אלנבי. על קירותיו של המקום הקטן תלויים תצלומים וגזירי עיתונים בנושא רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. הם מזכירים לבעל הבית ששם, באולימפיאדת דמים זו שנערכה על אדמת גרמניה, גם הוא ייצג את מדינת ישראל, בקליעה למטרה – וניצל.

בחוסר אונים הוא ראה מקרוב את המתרחש ולא ישכח זאת לעולם. ראשו ונשמתו נמצאים עדיין בכפר האולימפי המותקף בידי הרוצחים, והוא אינו מסוגל להתנתק מזיכרונותיו כפי שאצל יצחק גולדפינגר, חברו של הקשיש המורשה שעבר את אושוויץ, צצים מדי פעם פרטים שנקברו עמוק בזיכרונו.

ק"מ משאיר אצל הרשקוביץ שני שעונים לתיקון. האחד הוא שעון 'צימה' שאבא מסר לו בפרידתם האחרונה. שעון זה עובד מאז סתיו 1942 עד שעצר באחרונה, עייף, כאשר גמר את השתתפותו בסרט 'שועל הכסף של פליציה ט".

השעון השני שהושאר לטיפולו של מאסטרו הרשקוביץ הוא דוקסה האוחזת בהיסטוריה מרתקת.

 עירבון מתקתֵק

השען מחייך למשמע הקוריוז שבפולין הקומוניסטית של שנות ה-60, המלצרים היו לוקחים דוקסות מלקוחות שנגמר להם הכסף בזמן הבילוי. בבוקר שלמחרת היו המלצרים הפיקחים מחזירים את השעונים לבעליהם תמורת פריעת החוב. "המלצרים", המשיך הקשיש המורשה בסיפורו, "לא הסכימו לקבל כעירבון שום שעון זולת דוקסה. הם לא החשיבו שום שעון אחר. האם יכול היה להיות לדוקסה פרסום משכנע יותר?"

"איזה מהם שלך?" – שאלו המלצרים את בעל החוב, ועל השולחן במטבח המסעדה חיכו לבליינים עשרות דוקסות. ודאי שכולם בחרו תמיד בדוקסה שאינה בהכרח שלהם, כזו שהייתה נוצצת יותר או בעלת רצועה מרופטת פחות.

"הנה", אמרתי להרשקוביץ, "הדוקסה האחרונה שבחרתי", מסרתי לו את שעון היד. "דוקסה זו, כך התגלה, הייתה מוצלחת במיוחד. לא הפחידו אותה השלגים והקור של הגולה, וגם לא החמסינים בארץ. היא עבדה לפי מסורת השעונים השוויצריים עד שנפלה לרצפה".

"אל תדאג", אמר הרשקוביץ, "היא עוד תעבוד".

הטבח במינכן – תסריט ההצלה

הקשיש המורשה לשען: "אני מוכרח לספר לך שבזמן הטבח במינכן עבדתי בירושלים כבמאי בבניין הטלוויזיה רוממה, ושם שמעתי על חטיפת הספורטאים הישראלים. מיד ידעתי שמצאתי רעיון איך להציל את הספורטאים. כי לכל הפתרונות הצבאיים, הטרוריסטים הרי ציפו מראש. רק פתרון מתחום הבימוי והתחבולנות היה עשוי להפתיע אותם".

הפרד ומשול

הרעיון שלי היה כזה: מחבלי מינכן דרשו שני מסוקים שיביאו אותם לשדה התעופה. אני הייתי מכין ארבעה מסוקים – שניים בשביל המחבלים ובני הערובה שבידיהם, ועוד שני מסוקים שבתוכם אנשי קומנדו. במהלך הטיסה הלילית, שני המסוקים שבתוכם המחבלים היו מתרחקים בהדרגה זה מזה, מכבים לרגע אורות – וברגע קצרצר זה של עלטה כל אחד מהם היה מקבל ללא ידיעתם מסוק-מלווה חדש, שבו יושבים אנשי קומנדו. לפי תוכנית הפרדה זו, גם נחיתתם של שני זוגות המסוקים הייתה מתבצעת בשתי פינות מרוחקות של שדה התעופה.

בסופו של דבר המחבלים היו יוצאים מהמסוק – ובמְקום לפגוש את חבריהם, מהמסוק העומד קרוב אליהם היו מגיחים אנשי הכוחות המיוחדים, בהפתעה מושלמת. עד היום אני סבור שהיה זה התסריט הטוב ביותר שכתבתי אי-פעם ואולי גם אכתוב. אך לצערי, לא הצלחתי להציע את תוכנית הצלה זו למקומות הנכונים במהירות הדרושה.

 סמוך עליהם

את הרעיון להצלת הספורטאים היהודים הספקתי לפרוש רק באוזניו של רון בן-ישי, שהיה אז כתב צבאי ברוממה. "זה רעיון של עולה חדש", לעג לי. "אל תדאג, אדוארד", טפח רון על כתפי, "העניין מטופל על ידי מקצוענים".

ואיך זה נגמר, כולם יודעים.

שואלים את אדוארד

Kanin, בתגובה לרשומה 'תאונה': הלינק של הסרט מוביל למגה-וידיאו עליו השלום (שנסגר על ידי ה-FBI). יש לינק אחר?
יוסי גפן: הסרט 'תאונה' (Kraksa) לא עולה רשום כסרט פרטי?

תשובה: הסליחה עם קוראים שניסו לצפות בסרט 'תאונה' ונתקלו תחילה בהודעת אזהרה של ה-FBI, ואז במבוי סתום. העניין טופל ותוקן, והסרט ניתן כבר לצפייה באגף הסרטים הקצרים של הבלוג.

עינן חסיד: כקורא נלהב של הבלוג וכחובב אופנועים, רציתי לדעת אם תוכל להסביר לי את ההבדל בין אופנוע בעל צילינדר אחד-שניים. יש כרגע חדש של ימאהה שהוא שלושה או ארבעה צילינדרים. לפי נתוני ההספק או המומנט, לא נראה כי יש יחס הגיוני בין כמות הצילינדרים להספק או המומנט. אז השאלה היא: האם פחות צילינדרים חסכוני אבל נשחק יותר? ולמה בכלל ליצור שלושה צילינדרים? ההתלבטות שלי היא בקניית אופנוע ימאהה mt09 בעל שלושה צילינדרים, 850 סמ"ק ו-115 כ"ס, 8.9 מומנט – או קוואסקי z800 בעל ארבעה צילינדרים 800 סמ"ק ו-113 כ"ס, 8.5 מומנט.

תשובה: למספר הצילינדרים יש, אכן, השפעה מכרעת על אופי המנוע. סינגל (צילינדר אחד) מפגין מומנט מרשים. אמנם הוא אינו מגיע לסל"דים גבוהים, אך הוא מאפשר רכיבה מרשימה בסל"דים הנמוכים (כמו למשל 2,500 סל"ד) – מה שנותן יתרון בשטח לאופנועי enduro.

מנוע שני צילינדרים באותו נפח יסתובב גבוה יותר בסל"דים וייתן יותר כוח – אלא שהמומנט יהיה נמוך יותר ויופיע מאוחר יותר מאשר בסינגל.

מנועי ארבעה צילינדרים יודעים להסתובב מהר עוד יותר. למשל, ארבעה צילינדרים בנפח 600 סמ"ק מגיעים לסל"ד של מעל 14 אלף – אך המומנט המרבי נרשם ב-10,000 סל"ד. פרופיל כזה מתאים למסלול מרוצים, אלא שברכיבה תחרותית הורדת סל"ד במנוע זה היא הפסד. גם ברכיבה אזרחית יש להחזיק מנוע כזה בסל"ד העולה על 6,000.

הוא הדין במכוניות N/A (נטולות טורבו). הכוח המרבי בהונדה CRX שלי נרשם ב-7,900 סל"ד, והמומנט ב-7,200.

עד כאן התיאוריה, ועכשיו להתלבטות הרכישה שלך. שלושת הצילינדרים של ימאהה הם סוג של פשרה בין כוח ומומנט. במקרה, לא מזמן, ראיתי מקרוב קרב על מסלול בין אופנוע ימאהה mt09 ובין מכונית טויוטה GT86. התאהבתי בימאהה. לוּ הייתי מתאים לאופנוע (גיל ומצב בריאותי, בעיקר), ולולא הייתי פוחד מרכיבה על אופנוע, שלהבדיל ממכונית אינו נותן לבעליו פסק זמן ועוד מבצע בהתלהבות כל הוראת-שגיאה של הרוכב – אז ימאהה זה, כלי אדיר, היה גר כבר בביתי.

Valentino Rossi et Yamaha MT09

ולנטינו רוסי שורף את הצמיג האחורי של ימאהה mt09

אבשלום: אחרי התלבטויות רבות החלטנו לשדרג את רכבנו. לאחר כמה ימים של בדיקת כלי רכב הגענו לשני דגמים, שאני ואשתי מתלבטים ביניהם: סוזוקי SX4 גרסת חמש דלתות שנת 2010, ומאזדה 2 שנת 2009. נשמח לשמוע יתרונות וחסרונות.

תשובה: שתי המכוניות גם יחד נחמדות, אמינות וחסכוניות למדי. בזאת מסתכם הדמיון ביניהן, משום שמדובר בנציגות של שני ז'אנרים שונים לחלוטין. מאזדה 2 היא צעצוע מהודר, מסגרת יפה שנשים מחבבות. מנגד, סוזוקי SX4, שהכרתי היטב בגרסתה האיטלקית סֶדִיצִ'י, היא משפחתית הרבה יותר. יש בה שפע חלל פנימי כך שהיא איננה יודעת קלאוסטרופוביה מהי. אין ברירה אלא לנסוע בשתיהן ולהתרשם איזה מהסגנונות מתאים לכם יותר.

מנחם הנדלר: יש לי טויוטה קורולה שנת 2004 שעברה מעל 250 אלף ק"מ.

בזמן האחרון היא משמיעה זמזום מהגיר, והמוסכניק קבע (לאחר שפתח את האגן בתחתית הגיר ומצא שבבי מתכת) שהגיר יצטרך לעבור שיפוץ בקרוב. יש לי כמה שאלות:

1. איך ייתכן שקיבלתי הצעות לשיפוץ הגיר הנעות על סקלה של 3,500-7,000 שקלים? המוסכניק הרגיל שלי אמר 6,000 שקלים, מכון שיפוץ גירים בפתח-תקווה (שכנראה מוסך מורשה של טויוטה שולחים אליו גירים לשיפוץ) אמר כ-5,000. מוסך אחר של טויוטה אמר 7,000, ומכון גירים בחולון אמר 3,500. האם אני אמור לחשוש מהמחיר הנמוך?

2. מוסך מורשה של טויוטה אמר שמניסיונו, עדיף להחליף את הגיר בגיר מפירוק. ההיגיון שלי (ושל המוסכניק שלי) אומר שזה סיכון לקחת גיר מפירוק, כי אתה לא יודע מה עבר עליו וכמה זמן הוא יחזיק מעמד. מה דעתך?

תשובה: 1. אמנם שיפוץ של גיר אוטומטי אינו משימה של מה בכך – ובכל זאת, המחירים הנתבעים הם שערורייה.

2. לא הייתי חושש מגיר מפירוק, שהרי אחרי ההרכבה אפשר לבדוק איך הוא מתפקד בנסיעה כשהמנוע חם. אפשר גם לבדוק אותו במחשב דיאגנוסטי. אם הוא לא עובר את האודישן, לא קונים.

אגב, האם במשך 250 אלף הקילומטרים שעברה קורולה שלך, הוחלף שמן הגיר ולו פעם אחת? לפי המלצת מכוני גירים אוטומטיים יש להחליף שמן גיר מדי 60 אלף ק"מ – כך שהשמן בקורולה היה אמור להיות מוחלף ארבע פעמים.

אישית, לא הייתי חושש משבבי המתכת שהתגלו וממהר להדיח את הגיר, אלא  עורך קודם ניסיון: הייתי ממלא את הגיר בשמן חדש ובתוסף קסאדו (XADO), המחולל לעתים פלאים במצבים אלה – ורק אז מחליט אם הגיר אכן דורש החלפה.

מאיר ששון: אני מחזיק בשברולט ויונט מלפני חמש שנים. תיבת ההילוכים האוטומטית סובלת מתופעה שחוזרת על עצמה מדי פעם: הגיר לא מחליף הילוכים ואני מרגיש שהרכב לא סוחב בהילוך הנכון. הרכב נמצא במוסך UMI בתלפיות, והם אומרים לטפל בבעיה במכון לגירים אוטומטיים במודיעין. האם אתה ממליץ על מכון אמין בירושלים?

תשובה: כמו במקרה של מנחם הנדלר, גם לך הייתי ממליץ לנסות, לפני הכול, להחליף את שמן הגיר באחד ממכוני הגירים. לצערי, איני מכיר מכון כזה בירושלים.

אמריה: לפני ארבע שנים נהניתי מהייעוץ שלך לרכישת רכב חדש, ואשמח לקבל את עצתך גם הפעם. ברשותי טויוטה יאריס, בת ארבע כאמור, ואני נוסעת אך ורק כמעט בתוך העיר, וגם זה מעט. כעת אני מחפשת קטנה חדשה – ידנית, חסכונית ושלא רואה מוסך. המליצו לי על סיטרואן C3. האם אתה מצטרף להמלצה, או שיש לך אולי הצעה אחרת?

תשובה:C3 אכן מומלצת, אך יהיה לה קשה להתחרות בזיכרון של מלכת הקבוצה, טויוטה יאריס.

gdansk 310812 + bmw 072

המה יסובבוני 3: לייקה חוזרת גם לשלוש בנותיי שבתצלום – להונדה, ל-Z3M ולאלפא – יש עוד אחיות (33 IE תל-אביבית וסיוויק אדומה מטורפת).

טיפ טיפה

בכל עונה, ולא רק בקיץ, המנוע עלול להתחמם בגלל עשרות סיבות, שהמוסך צריך להכריע ביניהן. לעתים הנהג עצמו גורם להתחממות יתר של המנוע עקב תפעול לקוי של תיבת ההילוכים הידנית, לאחר שניסה לכבוש עלייה תלולה בהילוך חמישי. בכל אופן, כאשר המחוג במד חום המנוע מתחיל לטייל בשטח האדום, או כאשר נורת האזהרה נדלקת – עוצרים מיד את המכונית.

בשלב הראשון של הטיפול הנמרץ יש לפתוח את החימום! הסיבה: אם במערכת הקירור נותר קצת נוזל – המצנן הקטן של החימום עשוי להוריד במקצת את חום המנוע.

בשלב הבא מדוממים את המנוע, ובודקים אם נשאר נוזל קירור במכל הפלסטיק. אם צריך להוסיף נוזל קירור, או לפחות מים – מחכים שהמנוע יתקרר קודם, משום שנוזל קירור הנמזג בבת אחת למנוע לוהט עלול לגרום לו נזק.

כעת הגיע הזמן לניסיון התנעה: אם נוזל הקירור לא ניתז מתוך איזה צינור גומי קרוע, ואם טמפרטורת המנוע לא עולה באופן חשוד כבר בסיבובי הסרק – אפשר לנסוע בזהירות לכיוון הבית או המוסך.

מנגד, אם בעקבות ההתנעה המנוע מתחמם או משמיע דפיקות ועשן יוצא מהאגזוז – מזמינים גרר כדי לא להגדיל את הנזקים שקרו כבר. הסיבה: התחממות יתר אינה בריאה למנוע, וזלזול בתופעה זו גורם נזק רציני לראש המנוע, לבוכנות ולמסבים.

כלב עם עניבה צהובה

לקראת היממה המכונה 'יום השואה', הקשיש המורשה חורג ממנהגו לכתוב לקוראיו ופונה לילדים של קוראיו. המבוגרים, הרי, יודעים הכל. לכבוד הנכדים שבחבורה, מצורף סיפור ילדים שהתפרסם השבוע בעיתון אותיות

להגדלת הטקסט יש להקליק פעמיים

eduards car

otooo

כלב עם עניבה צהובה 

לפני השואה היה לנו בית קיץ עם גינה יפה וגג אדום. ואז נכנסנו לגטו ורשה, והיו לנו רק הסיפורים העצובים-מצחיקים של אבא. סיפורים במקום אוכל, סיפורים במקום שמיכה. בזכות הסיפורים הללו יכולנו לשכוח קצת מהמציאות המפחידה, שהתרחשה מאחורי הדלת והחלון של דירתנו בגטו. 

אני מקנא בבעלי זיכרון טוב יותר משלי. מקנא באלה הזוכרים היטב את תקופת ילדותם, פרט אחר פרט: מפגשים, פרידות, אירועים משפחתיים, שֵמות, הפנים שמאחורי השמות, צבע הנופים שברקע, חפצים. אנשים כאלה לא שכחו את מי הם אהבו או שנאו, וממי הם פחדו.

אני מקנא למשל בשבח וייס, שבעבר היה יו"ר הכנסת ושגריר ישראל בוורשה. שבח זוכר היטב את ילדותו בפולין שלפני מלחמת העולם השנייה, ובזיכרונו חיים עדיין פניהם של שני סביו וכל יתר הדמויות באלבום הישן. בנפשו של שבח מוקלט לא רק המראֶה של בני משפחתו, אלא גם דיבוריהם. הוא זוכר את החגיגות בבית, מה הוגש בארוחות. הכול. בספרו, שבח וייס מתאר את ילדותו בדייקנות ממש משגעת.

אני מקנא בוייסים ושות' על הזיכרון הפנומנלי שלהם, כי אני, להבדיל מהם, זוכר מילדותי רק רסיסים בודדים. תמונה פה תמונה שם, כפי שזוכרים חלום. אני זוכר למשל שבגלל שיפוצים בבית הקיץ שלנו בעיירה הפולנית אוֹטְפוֹצְק, המיטה הקטנה שלי הוזזה אל המרפסת ועמדה שם הפוכה, רגליה למעלה, ואני נעמדתי על קצות האצבעות ושיחקתי בגלגלים הקטנים. סובבתי אותם והבנתי שבזכותם אפשר להזיז מיטה זו, שביומיום עומדת בפינת חדרי. ודאי שלא תיארתי לעצמי שאתעסק עם גלגלים ומכוניות כשאהיה מבוגר.

אני זוכר גם את אכזבתי כאשר הוריי לא הרשו לי לטפל בגוזל קטן שנפל מקנו ושכב על הקרקע ללא יכולת לזוז. הוריי מסרו אותו לאחותי, למרות טענתי שאני הוא שמגיע לו לטפל בגוזל כי אני שמעתי את רעש נפילתו, וחוץ מזה הוא נפל על ידי!

"הוא שמע את הרעש!", צחקו הוריי, וגם אחותי חייכה. נזכרתי במקרה שלושים ומשהו שנה אחר כך, זמן קצר אחרי עלייתי לארץ ישראל, כאשר שמעתי את הביטוי העברי "הצחקת את אחותי"…

אני גם זוכר שלילה אחד רצתי לכרית שהכלב דְרָאפֶּק ישן עליה. היה זה פינצ'ר קטן ושחור שעל חזהו תלינו עניבה צהובה. הוא ישן צנוף כמו בייגלה, ואני הצמדתי את פניי הדומעות אל ראשו כדי לספר לו מה קרה – אך דראפק כעס כנראה שהערתי אותו ונשך אותי בלחי.

הזיכרונות המסודרים יותר שלי מתחילים ברגע שעזבנו את בית הקיץ שלנו בעיירה אוטפוצק, ונסענו לוורשה כדי לגור בגטו שהגרמנים סידרו ליהודים. לפני נסיעתנו מסרנו את דראפק לשכנה גויה כדי שתשמור עליו. השכנה עמדה מאחורי גדר ביתה, ואנו, אחותי ואני, נתנו לדראפק נשיקות אחרונות ובכינו. אחר כך החל הקטע הכי טראומטי בחיי, כאשר אמא, אבא, אחותי ואני הפכנו אסירים בגטו ורשה יחד עם יהודים רבים אחרים. מתקופה זו אני זוכר דקה אחרי דקה ומילה אחרי מילה. במיוחד זכורים לי סיפוריו של אבא – ששמענו ממנו בלילות, בחושך, אחרי שהוא חזר מהעבודה בגטו. הוא היה נח מעט, מתיישב על קצה המיטה שלנו ומספר את סיפוריו עד שנרדמנו.

ברור לי שעלילת הסיפורים של אבא התבלבלה בזיכרוני עם האירועים המפחידים האמיתיים שהתרחשו באותו זמן בגטו, מחוץ לחלונות והדלתות של דירתנו. הקור והרעב שלנו היו כאילו אותו קור ורעב שמהם סבלו הגיבורים בסיפוריו של אבא – כפי שגם הבכי והעצב שלנו היו ממש אותו בכי ועצב של הילדים בסיפורים הללו. ואנו, אני ואחותי, הקשבנו לסיפורים העצובים של אבא מבלי לזוז, עוצמים עיניים ונותנים לדמיון להתגלגל.

סיפוריו של אבא היו סוג של קרש הצלה, משום שבזכותם אני ואחותי אירנה יכולנו להתייחס לכל הדברים הנוראים הממשיים שהתרחשו סביבנו – כאילו הם היו סיפור דמיוני בלבד. יכולנו להעמיד פנים שהמציאות המרה סביבנו היא עוד אחד מסיפוריו של אבא.

ויש תמונות שניסיתי דווקא לגרש מהזיכרון, אך ללא הצלחה. כמו התמונה שבה אני, ילד בן שמונה-תשע, חוטף מכות משוטרים יהודים שעבדו ביודנראט. הם כעסו עליי שאינני דובר יידיש ואינני מבין את פקודותיהם בשפה זו. השוטרים ירדו מהאופניים שלהם, שעליהם רכבו כאשר הבחינו בי ברחוב, והרביצו לי באלות עץ עד שנפלתי – ואז בעטו בי בנעליהם הגבוהות. "תלמד יידיש!", צעקו.

עמוק בזיכרוני נמצאת גם תמונה מלפני בריחתי מהגטו, כאשר אבא לקח אותי לבניין הסמוך לשלנו. טיפסנו במדרגות החשוכות עד הקומה העליונה ונכנסנו לחדר שבו התפללו כתריסר גברים, כולם עטופים בטליתות. אחד הגברים הציב כיסא במרכז החדר ואני התיישבתי עליו. כולם הפסיקו להתפלל ונעמדו סביבי. מישהו הניח טלית על כתפיי, אחרי שנישק אותה, ומישהו אחר התחיל לְסַפֵּר את שיערי – תחילה במספריים ואחר כך במכונה, עד שכל תלתליי צנחו על הרצפה.

ידעתי שהיה עליי להשתחרר משיערי השחור משום שהוא היה יכול להסגיר את מוצאי היהודי בצד הארי של ורשה – כאשר אברח אליו ואחפש שם, בין הפולנים, מקלט מחוץ לחומות הגטו.

אך בינתיים, גם אבא וגם אנשים אלו הסתכלו עליי בסקרנות: האם אני כבר דומה לגוי או לא? אחר כך ירדנו למטה, ואבא דרש ממני שאקח את שעון היד שלו, שנקרא 'צִימָה'. "קח אותו, אל תתווכח", אמר לי. "אני לא אזדקק לו עוד. הרי כבר איני מוכרח לקום לעבודה", הסביר. "אני נשאר בגטו לנוח", הוסיף כשחיבק אותי, ואני ענדתי את השעון של אבא והצטרפתי, כפי שהוא דרש, לקבוצת פועלים יהודים. עברתי איתם את שערי הגטו – קודם בליווי שוטרי יודנראט צעקניים ואלימים, ובהמשך, כבר בצד השני של חומת הגטו, בליווי שוטרים פולנים. הללו לא התנגדו לבריחתי מקבוצת היהודים, שהלכו הלאה עם אתים על הכתפיים. נבלעתי בין הגויים הרבים שבמדרכות, ואת אבא לא ראיתי עוד.

רגעים אלה חוזרים אליי כאשר אני מביט בשעון הישן, אשר רק באחרונה, שבעים שנה אחרי שקיבלתי אותו מאבא, הפסיק פתאום לעבוד. זה קרה כאשר צילמנו את השעון לסרט הקולנוע 'שועל הכסף של פליציה ט" – הסרט שביימתי ומבוסס על חיי.

השעון הזה ראה את כל מה שראיתי אני במשך כל חיי עד עתה. הוא היה איתי כאשר ברחתי מוורשה הבוערת בגלל המרד שהכריזו הפולנים נגד הגרמנים. הגעתי אז אל הצד השני של נהר הוויסלה, ויחידה צבאית, פולנית-רוסית, אימצה אותי. הייתי משהו בין חייל ובין ילד-קמע שאמור להביא מזל.

בהתקפה הגדולה על הגרמנים, שהחלה בחורף 1944, נסעתי עם חיילים אלו – חלקם יהודים חלקם לא – אל ברלין. הייתי איתם בכל חזית, נסעתי איתם אחרי הטנקים וראיתי מקרוב את הקרבות הקשים שהם ניהלו בערים הגרמניות. כשליש ואולי אף חצי מהחברים המבוגרים שלי נפלו בקרבות הללו, ואני בכיתי בכל פעם שקברנו אותם.

ובדרך לברלין, בלילות, לפעמים סביב מדורה, אני, כמו אבא שלי בגטו, סיפרתי לחיילים סיפורים – אך לא מהדמיון הפרוע אלא סיפורים אמיתיים, על השואה ועל הגטו. החיילים דרשו לשמוע ממני איך היינו סגורים בגטו, מה עשינו שם, מה אכלנו ומה לא אכלנו, איך אנשים הסתדרו שם, ואם הייתה להם אמונה שהם ישרדו בכל זאת, למרות הכול.

סיפרתי לחיילים את כל מה שהיה בזיכרוני: על סכנת המוות שארבה בכל רגע, על גורלה של משפחתי ועל גורלם של בני דודים שלא הספקתי אפילו להכיר. סיפרתי גם על משפחות אחרות, על מסוגרים שאיבדו תקווה ועל ילדי הגטו.

החיילים הקשיבו לי עד שהמדורה כבתה, ליטפו את שיערי, שצמח מחדש, והבטיחו לנצח את הגרמנים הרעים.

גן ההשפלות

אני משוטט בגן ההשפלות, לבוש בשכפ"ץ הוותיק שהבאתי כמזכרת ממלחמת יום הכיפורים

בכוח הפרדוקס, דוֹדִי הגורל, שחי ודואג לי אי-שם מלמעלה, התעורר משֵינָה ברגע הנכון. הוא התיישב על הקשת כאילו הייתה סוסו, ובנדיבות יוצאת דופן ממשיך לשלוח מבחר השפלות למזוכיסט חובבן כמוני. תודה, כבודו. התרגלתי למתנותיך.

ודאי שאין לבלבל בין סתם השפלה ובין אסון אמיתי, כמו טראומה נוסח גטו למשל. אפילו המקרה של חיסול כל הסרטים שביימתי במשך 15 שנותיי בתחנת הטלוויזיה רוממה – סרטיי שנזרקו לפח זבל עקב מעשה אכזרי שביצעו "איתי לנדסברג וכנופייתו", כפי שנאמר לי בארכיון התחנה – נמצא על הגבול הדק שבין השפלה ואסון.

לפי השקפתו של הפילוסוף היידגר (1889-1976), בן זוגו ומורה דרכה של חנה ארנדט, השפלות מסוגלות לחסל חלשים, אך גם לחזק את החזקים. הקשיש המורשה שבי נמצא אי-שם באמצע, בין חולשה וכוח עמידה, בואכה צפונה ועוד קצת.

וכעת הוא פותח קלסר בידידו וורד ומצרף השפלה אל השפלה – כדי לא לשכוח חלילה את יקרות אלה, ואף, בכוח ההיפוך הפִּלְאִי של הכתיבה, ליהנות מהן מול המחשב.

 ההשפלה כידידת אמת

לפי חוק ההשפלות, מכה בלתי צפויה מגיעה תמיד אחרי פטה מורגנה הלואטת לאוזניך שקר כאילו הולך לך ממש טוב.

אלא שאין להתייחס להשפלה בחשדנות או בעוינות; השפלה הרי אינה נושכת. למעשה, עם ההשפלה הנכונה אפשר אפילו לחגוג סדר פסח, אם במקרה נשארת לבדך. בדוּק ועוד איך בדוּק.

 השפלות מהעבר הרחוק

טעמתי השפלה כואבת בתחילת שנות ה-60, בספיישל סטייג' (נסיעה נגד השעון) בראלי אזורי בפולין, כאשר כחצי קילומטר לקו הגמר, בסיבוב חד, איבדה ב-מ-וו 700 CS שלי, בוגדנית כפייתית, את גלגלה האחורי-ימני, במתכוון כנראה, וכך נטלה מבעליה את האפשרות לחזור הביתה עם התואר 'אלוף ורשה'.

אבל זה עוד כלום. כי שלוש שנים אחר כך, בראלי פולני רציני יותר שהתקיים במסגרת אליפות אירופה, הלך לי במשך יומיים ממש כמו בחלום. היה ברור שנקודות הזכייה נמצאות כבר בכיסי, שהגביע יגור איתנו, ושהצרפתים ממחלקת הספורט של רנו, שהתקינו למעני את גורדיני, יהיו שבעי רצון שבחרו בי. כך חשבתי. אך ההשפלה חמדה לצון והגיחה שוב בספיישל סטייג' האחרון, שנערך בערפל כבד. להפתעתי, ולהפתעתו של חברי הנווט, גורדיני הכחולה לא הבחינה בסיבוב. היא נסעה ישר, ביצעה סאלטה, נחתה, התהפכה ועצרה בארבעה גלגלים למעלה.

נשארה לי באיזה מקום תמונה: אני שוכב פרקדן על הגג ההרוס של גורדיני, ורעייתי השנייה עומדת בצד לבושה בפרצוף יום כיפור. אמצא את התמונה ואפרסם אותה בבלוג ככתבה וכלשונה.

סיפור פיגמליון הפולני

וקרה גם, אי-אז בצעירותי, שנשארתי לבד בביתי הצנוע בלודז', מדוכא עד עפר. הַשְפָּלָת הנטישה פגעה בי קשות: לא רק שסבלתי ממחסום כתיבה אשר קיפח את פרנסתי ואף כיסח אותה – אלא שבנוסף קפצה עליי בושה מוגברת פעמיים בחודש לפחות, כאשר כמבקר תרבות הייתי מוזמן לאיזו תערוכה או לפרמיירה חגיגית בתיאטרון, והעדפתי להישאר בבית כדי לא לספוג מבטים וצקצוקי רכילות, ולשמוע שאלות כמו "היכן רעייתך?" ו"מה שלומה?"

עבר זמן-מה, ובשלב מסוים המראֶה המצודד של עוזרת הספר סיפק לי פתרון פלא. בקיצור, הזמנתי את הגברת הצעירה והיפה ללכת איתי להצגה. לשמחתי, היא הסכימה בהתרגשות.

את יציאת הראווה עם נערת המספרה היפה תכננתי בדקדקנות: בחרתי בקפידה את האיפור של בת לווייתי, את לבושה ואת אביזריה, לבל תיראה המונית או ככפרייה, ובהתקרב ערב הפרמיירה היוקרתית אף הגדלתי לעשות: מכיוון שידעתי שעוזרת הספר היא בחורה חביבה אך פשוטה, וחששתי שתעשה בושות ותתבע ממני בקול רם, ביושבנו באולם, איזה הסבר לגבי ההתרחשויות על הבמה – הסברתי לה מראש את פרטי העלילה, פרי עטו של המחזאי המוכשר יז'י שַנְיָאבְסקי (1886-1970), כדי שהם יהיו ברורים לה לאשורם.

בהערת אגב נספר כי מחזותיו של שניאבסקי כונו 'תיאטרון החלומות' משום שהייתה סביבם אווירה של פולחן, מין יראת הערצה. באולמות שבהם הוצגו מחזות אלה שרר תמיד שקט מוחלט. הקהל זיהה את נשגבותה של היצירה ואיש לא צייץ ולא השתעל.

הגיע ערב הפרמיירה של המחזה הקצר 'אמא'. נכנסנו לאולם התיאטרון המהודר והתיישבנו בשורה הראשונה, למרגלות הבמה ולצד מכריי – עיתונאים, במאים, סופרים, משוררים, ידוענים ואמנים מקומיים למיניהם, ציירים, מוזיקאים וכו'. כפי שצפיתי, הצדודית המושלמת של הגברת שלצדי עשתה רושם על אנשי הבוהמה, והם זנו בה את עיניהם מבלי להסתיר את סקרנותם. הייתי די גאה ברעיון להביא אותה.

הקריינית

האורות כבו, המסך עלה, ההצגה החלה. שחקנית ידועה גילמה את הגיבורה הראשית במחזה, דמות של אשת עיר גדולה הנוסעת ברכבת שנתקעת על פסים עמוסי שלג, ונכנסת להתחמם בבית כפרי קטן.

על הבמה נפתחה דלת לבית כפרי. נכנסה השחקנית המהוללת, מזוודה בידה. היא התיישבה, קיבלה מהכפרייה כוס חלב חם – ובאותו רגע פילחה את הדממה באולם צווחת ניצחון של בת לווייתי. עוזרת הספר הודיעה לי, בקול רם וצוהל שהגיע עד יושבי היציעים הרחוקים, שהיא מכירה היטב את שחקנית זו משום שהיא חפפה לה פעם שיער במספרה שהיא עובדת בה.

"רחצתי לה ראש לפני שאלפרד בנה לה את התסרוקת היפה הזו!", הכריזה עוזרת הספר בגאווה, ואוזניי הרכינו את עצמן בבושה, בעוד אוזניהם של מכריי נזקפו דווקא. שעשוע-לאיד נמרח על פניהם.

הלוואי שהתקרה תיפול עלינו! התפללתי לחינם, כי שום התפתחות אמנותית במחזה כבר לא הצליחה לסובב את ראשיהם של עמיתיי חזרה אל הבמה. כולם חיכו לשמוע עוד איזו פנינה מפיה של הגברת, אשר בחרתיה כתפאורה בלבד. עוזרת הספר, מצדה, טעתה לחשוב שהיא גונבת את ההצגה, והמשיכה לגלגל קריינות שהורידה אותי במבוכה שְאוֹלָה.

ניסיתי לברוח מהאולם תכף כשהמסך ירד, אך מכריי שאלו, בחיוך נבזי משהו, מדוע שאנו, כלומר אני והגברת, לא נישאר לקוקטייל החגיגי ולמפגש עם הבמאי והשחקנים. "כן! כן!", קפצה עוזרת הספר בהתלהבות עזה. בלית ברירה נשארתי איתה ושתיתי מכוס ההשפלה עד תומה.

למחרת התנעתי את שלושת הצילינדרים של סירנה, ומרוב בושה עזבתי את ביתי בלודז' ונסעתי לוורשה, לחפש שם ארבע קירות צנועים שביניהם אוכל לסבול באין מפריע.

ההשפלות ממריאות לאט

בפדיחה עם הספרית היה לפחות איזה חן קומי. אפשר גם לראות במקרה חטא ועונשו: התייחסתי לבחורה כאל תכשיט לתצוגה, ובאתי על גמולי.

אך קשה למצוא חן רב, קומי או לא קומי, בהשפלה האחרונה שהידפקה על דלתי, שהיא צוננת למדי. הנה מסמך ההשפלה שחיבר ושלח לי מר ברדיצ'ב (כן כן, צאצאו של הרב לוי יצחק מברדיצ'ב):

gan aszpalot 1

כתוצאה ממעמדי הנוכחי כשרוי בחל"ת, מדי שבוע בשבוע אני טועם השפלה, לא בהכרח מתוקה, למראה גיליונות 'דיוקן' נטולי 'המפתחות בפנים' – וזאת לראשונה מאז הקמת העיתון. ועוד אני מקבל ממנהל המערכת אסף גלבוע הזמנה להרמת כוסית חגיגית לקראת פסח. עניתי להזמנה במילים אלה:

שלום אסף,
לא ציינת אם ההזמנה החגיגית להרמת הכוסית כוללת גם את עובדי 'מקור ראשון' שנשלחו לחל"ת על לא עוול בכפם – כמוני. עד עתה איבדנו את משכורות פברואר ומרץ, ועכשיו מתברר שגם דמי האבטלה הלכו כנראה פייפן. תודה. אשמח לשמוע ממך תגובה כדי שאוכל לעדכן את קוראיי בבלוג שלי. בכל אופן, שתהיה לכם הרמת כוסית נחמדה. אל תחכו לי, חלקו ביניכם את המתנות והתלושים.
בברכה, אדוארד

* * *

Mercedes 190 SL

יופי של צהריים: חברי הוותיק יהודה אליאס לקח אותי ביום שישי שעבר לשני אירועים מוטוריים – למפגש של מכוניות יוקרה המאורגן במרינה של הרצליה על ידי אילן מאתר 'טורבו מגזין', ולמפגש של 'מועדון החמש' בחניון של היכל נוקיה.

נסענו במרצדס 190 SL רואדסטר האדומה של יהודה, ובשני המפגשים היא גנבה את ההצגה. אין פלא בכך, שהרי יהודה שיפץ מרצדס קלאסית זו בעצמו, לאורך מניפת זמן רחבה, באהבה, תוך השקעת מלוא כוחו ודמיונו. כל פרט במרצדס זו, כל ניקל, יריעת הבד של הגג הנפתח וכל פיסת עור הגיעו לשלמות, כאילו מרצדס זו יצאה מפס הייצור רק אתמול – ולא ב-1962.

במפגש בהרצליה פגשתי סוף-כל-סוף את ב-מ-וו Z3M קופה הכחולה, אשר עם בעליה סשה דיברתי עד עתה בטלפון בלבד. רק ביום שישי ההוא הייתה לי הזכות לגלות שסשה לא הגזים: אחותה העברייה של הלגה הבווארית שלי אכן קיימת, ואף נראתה פנטסטי כאשר חנתה ועשתה שרירים על יד מרצדס של יהודה

טיפ טיפה

אין לדעת את הגיל הממוצע של מכוניות הנמצאות בידי אזרחי ישראל, ומהו כוח המנוע הממוצע בכלים אלה. משרד התחבורה הישראלי לא מתכוון לפרסם נתונים אלה, שהיו עשויים להיות מעניינים וגם להסביר לא מעט.

אני, בכל אופן, עשיתי לי חישוב משפחתי לפי הרשימה הנוכחית של בנותיי, גילן וכוחות סוסיהן. התייחסתי לחמישייה הפותחת:

ב-מ-וו Z3M M קופה – בת 14, 321 כ"ס

הונדה CRX VTEC – בת 22, 160 כ"ס

הונדה סיוויק האצ'בק – בת 19, 190 כ"ס

אלפא רומיאו GTV – בת 30, 132 כ"ס

אלפא רומיאו 33 Ei – בת 20, 98 כ"ס

תוצאות החישוב:

הגיל הממוצע של החמישייה הוא 21 שנה (גיל יפה לבנות)

ההספק הממוצע שלהן: 180 כ"ס

אלו נתונים חיוביים דיים כדי לשמח קשיש מורשה ברגעים לא להיט

שואלים את אדוארד

משתמש אנונימי: הגִזרה של טויוטה Rav 4 בתצלום (המופיע בפוסט "משה סנה בוער") מסגירה כי המדובר באקזמפלר כלל לא צעיר שמקורו מהסדרה הראשונה, זו שיוצרה בשנים 1994-2000.

לאור תפקוד כריות האוויר, מעסיקה אותי הקושיה החשובה אם ניתן לסמוך על כריות האוויר ברגע האמת אף שגילן עולה על 15 שנה או יותר. האם קיים 'פג תוקף' למנגנון זה, שאמינותו חייבת להיות מוחלטת, נצחית ובלתי ניתנת לערעור כמו זו הנקבעת בעבור תקנים המיועדים לשיגור לחלל האוויר? האם המנגנון או הגז הכלוא במערכת, כמו גם רכיב כל שהוא, דורשים החלפה או תחזוקה לאורך השנים ?

האם ניתן להפקיד את נפשנו גם בכריות אוויר המונחות במכונית שגילה עולה על 20 או 25 שנה? מהו הגיל המרבי לתוחלת חייהן, אם ישנו כלל גיל שכזה? האם ישנם מחקרים שנערכו בנושא ?

תשובה: תוחלת החיים של כריות האוויר אינה נקובה בשום ספר חוקים, וגם לא בוויקיפדיה או גוגל. גם יצרני המכוניות עצמם לא מציינים מתי הכריות מפסיקות להיות בנות-סמכא. יוצאת מן הכלל היא חברת אאודי, הממליצה להחליף כריות מדי 12 שנה.

באשר לבדיקת תקינותה של הכרית, יש ללכת למכון דיאגנוסטי ולחבר את הרכב למחשב. כך נדע לפחות אם הכרית גורמת להודעת שגיאה, וחשוב מכך – נוודא שהיא קיימת כלל… שהרי מכוניות יד שנייה עברו לעתים אי-אלו התנגשויות, שבעקבותיהן הפכה הכרית לסמרטוט פלסטי בוהק וחסר תועלת.

יש המגדילים לעשות ומרכיבים במערכת החשמל נגד שתפקידו להטעות את מחשב הרכב ולסמן לו שהכרית קיימת. לצערנו, המחשב הדיאגנוסטי, הבודק את הכריות לפי מידת ההתנגדות החשמלית שלהן – קונה תחבולה פשוטה זו. לכן, כאשר קניתי מכונית יד שנייה (Z3M), לא הסתפקתי בדיאגנוסטיקה ממוחשבת וביקשתי שהבוחן יפרק את הפלסטיקים הדקורטיביים באופן פיזי, כדי לוודא שהכריות קיימות. זוהי השיטה המהימנה היחידה.

במוסכים ממליצים לערוך בדיקה לתפקוד הכריות אחרי עשר שנים. הערכה אופטימית בענף גורסת כי אורך חייהן של הכריות הוא 25 שנה. אישית, לא הייתי בונה על כך.

גיל שמש: עשו לי טיפול במאזדה 5:

א. הוציאו לי את שמן הגיר במקום שמן מנוע.

ב. התניעו את האוטו שלוש-ארבע דקות ללא שמן גיר.

ג. לאחר שהבינו שעשו טעות, שמו לי שמן גיר.

ד. אבל שמן המנוע, הוציאו ממנו כארבעה ליטרים כיוון שהכניסו שמן על השמן הישן.

שאלותיי:

א. האם יכול להיגרם נזק לאוטו?

ב. האם צריך להחליף את כל שמן המנוע?

ג. בהוראות היצרן כתוב שצריך שמן W305 ושמו לי 10W40. מה דעתך? האם זה משנה איזה שמן שמו?

תשובה: טיפשות יוצאת דופן, אך למזלך אין לצפות לנזק, שהרי מאזדה לא נסעה ללא שמן גיר. באשר לשמן המנוע: ודאי שצריך להחליף אותו במלואו. מסנן השמן – אם הוחלף – יכול להישאר. שמן ברמת צמיגות של 305W הוא שמן סינתטי, כמו גם שמן 5W40. ואילו השמן שמזגו לך, 10W40, הוא שמן חצי סינתטי בדרך כלל. ודאי שהמומלץ הוא סינתטי מלא. אני משתמש בשמן הסינתטי של קסטרול.

גיל שמש בשאלת המשך: אשתי מסרה ש(במוסך) נסעו כחצי מטר עם האוטו, ברוורס. האם עדיין לא צפוי נזק לתיבת ההילוכים? ולגבי שמן המנוע: האם זה קריטי להחליף את השמן במהירות, או שאפשר לנסוע עם האוטו עוד יום-יומיים?

תשובה: הטיפשים במוסך עשו לכם רק טובה, כי הם החליפו שמן גיר וזה דבר חיובי שבארצנו נוטים לנסות להתחמק ממנו. זאת, מכיוון שמדובר בהליך עמלני במקצת: שמן הגיר אינו מתרוקן כולו במכה אחת אלא דורש ניקוז החוצה בשלבים. למעשה, אחרי ריקון ראשון, חצי-שליש מכמות השמן נותרים עדיין בתיבת ההילוכים (האוטומטית כמובן) – כך שה'נסיעה' הזעירה והעדינה ברוורס שבוצעה במאזדה, אין בכוחה להזיק.

באשר לדחיפות ההחלפה של שמן המנוע – אין צורך בטיפול מיידי. עיכוב של שבוע ואף שבועיים לא יחולל נזק.

משה סנה בוער

חוץ מלצפות בסכנת נפשות ובהרס העצוב של שתי מכוניות טובות, גילינו איך סתם תאונת דרכים הופכת לסיפור בנוסח פרנץ קפקא

בצהרי היום טיילנו את רגלינו בגן של שכונת המשתלה, אני על 2X2 ושייקה על 4X4. והנה, ממש מולנו, התרחש מחזה מקפיא דם: אאודי 8 כהה, מסִמְלֵי המצליחנות העברית, שנסעה תחילה נורמטיבי לגמרי ברחוב משה סנה המוביל מהכפר-הירוק לכיוון מסעדת הפיל וצהלה – החליטה פתאום לבצע פרסה בצומת מקס ברוד אף כי מותר בו לנסוע רק ישר.

באותו רגע ממש נסעה בטויוטה ראב 4 אפורה אישה בגיל המטופל בהתרגשות על ידי הסופר הצרפתי אונורה דה בלזק. היא המשיכה בדרכה באותו משה סנה כמו האאודי, רק בכיוון ההפוך, בואכה הכפר-הירוק.

ראב 4 לא הבחינה כנראה באאודי 8 שהגיחה מולה דאוס-אקס-מכינה, כלומר בהפתעה מושלמת, התעצבנה – והכניסה בלימוזינה המפחידה מכה אנרגטית. כתוצאה מהמפגש הבלתי רצוי בעליל ביצעה האאודי השחורה צלחת מרשימה, בעוד שהטויוטה הפוגעת נזרקה עד לתמרור 'עצור', ואכן עצרה תחתיו.

"שב פה על הספסל", ביקשתי בפולנית מכלבי ישעיהו (שייקה) אטלר, "כי אבא רץ להגיש עזרה לנפגעים".

03 zzzz

מוקד 100 (דקות?)

כעבור דקה או שתיים ישבה כבר הנהגת על המדרכה וחיכתה לאמבולנס, שהגיע אחרי 40 דקות. מעתה ואילך, מול הגן השקט של שייקה, החל להתגלגל סיפור מעניין, כולו ברקע של פסקול מצמרר: הצופר של ראב 4, שלא הפסיק לשלוח את יבבותיו השמיימה.

התגלה גם שברגעים אלה של מצוקה, עזרה ממשית לנפשות הפועלות (גיבורי ההתנגשות) מגיעה רק מבני המשפחות, שהזדעקו לזירה מיד אחרי שהובהלו טלפונית. מהר יותר ממד"א וממשטרת התנועה, שהגיעה כעבור שעה ומשהו.

02 xxxx

אבאל'ה בר-מזל

נהג האאודי 8 בעלת מנוע 3.2 ליטרים, אותו קשיש בלתי מורשה שגרם לתאונה, הזעיק את בנו, שאף הוא הגיע באאודי, Q5 לבנה 2.0 טורבו.

הבן התייחס לאבאל'ה בעדינות ובהבנה, מה שדיבר ללבי. משום שאילו אני, קשיש מורשה, הייתי מבצע תרגיל דומה המזלזל בחוק, בני היה מתייחס אליי באלימות, ולא רק מילולית. לא בגלל המעשה עצמו, פרסה במקום אסור – שהרי מי מאיתנו לא עולל תרגיל דומה – אלא בגלל העובדה הפרוזאית שזלזלתי בטויוטה ראב 4 המתקרבת מהכיוון הנגדי.

02 xx

פינוי ברגישות ובנחישות

"לוּ כריות האוויר לא היו פועלות כראוי בטויוטה שלכם, הלא צעירה במיוחד – אשתך לא הייתה יוצאת מהאוטו על רגליה", אמרתי לבעלה הנרגש של הנהגת.

בעלה של הנהגת המותקפת, כמו בנו של הקשיש הפוגע – לא דיברו זה עם זה, אלא רק הזמינו שניהם רכבי גרר.

מה היה קורה ללא נוכחותם? הרי הגברת מטויוטה הועברה לחדר מיון, והקשיש העבריין מהאאודי נאחז הלם ולא ממש תפקד. האם ללא העזרה המשפחתית היו הגרוטאות עומדות עד עצם שורה זו בפינת הרחובות משה סנה ומקס ברוד?

חוק טבע שניוטון לא הכיר

חרף עוצמת ההתנגשות הכריות באאודי לא נפתחו, אך הקשיש שנהג בה ברשלנות לא נפגע כי לפי חוק הטבע, לקשישים עבריים מגיע לגמור את חייהם במיטה.

זו הסיבה שזלזלתי בגילוי של המוסכניק, אשר הבחין כי בבווארית שלי, ב-מ-וו Z3M קופה, הדיודה של כריות האוויר דולקת בחצי כוחה.

"אינני מתכנן לבצע התנגשות", הסברתי לו.

01 xxxx

בינה עם סלסול בקצוות

פרסת-הפתע של נהג האאודי הבהילה אותי, אך לא הפתיעה. מי יודע טוב ממני שבגיל ההתבגרות המוגזמת, בְּנֵי גזע הקשישים מסוגלים להחליט משהו לא סטנדרטי, שהרי מחשבות הקשישים (מורשים ובלתי מורשים) סובלות מטרלול מסוים המלוּוֶה בקוצר-ראות לגבי השלכותיו.

לא רק גיל מופקע עשוי לייצר נהיגה נגועת-גחמות. גם בני אנוש צעירים מסוגלים לעולל פתאום משהו לא נורמטיבי בגלל אינספור סיבות, החל בטיפשות מלידה ועד אלכוהול, סמים, תרופות מטמטמות חושים, ברוגז עם משהו או מישהו, שיחת טלפון, שליחת סמ"ס או סתם עייפות.

תשכחו מהניו-אייג'. הֶיוּ פֶּסִימִים

כדי שנשרוד בג'ונגל ולא ניפול טרף למלתעות הסטטיסטיקה, נשאר לנו רק ללפות את ההגה בשתי ידיים ובחוזקה, ולגלגל תרחישים פסימיים בעליל, כלומר: לדמיין ללא הרף מה עלול להשתבש במצב שאנו נמצאים בו על הכביש, וכיצד עלינו להגיב לאירוע בלתי צפוי זה.

כי כאשר אנו נמצאים ברכב "כל העולם נגדנו" – כפי שלימד את היישוב הציוני דוד בן-גוריון, ואחר כך המשיכוּ להטיף לכך תלמידיו.

הפילוסוף פִּירוֹן צדק

פרנויה עדינה, מתוקה, שהבעבוע שלה ידידותי, כזו הנדרשת על הכביש, לוחשת לנו לאוזן (כפי שהשטן לוחש לאוזנו של הארנב באגס-באני בסרטים המצוירים) שבריא יותר להיות סקפטי:

לא להאמין לאיתותים, אלא לקחת בחשבון שהמכונית המאותתת ימינה עשויה לחתוך שמאלה דווקא.

לחשוד שהנהג שלפנינו, המדליק סתם כך את אורות המעצורים וכבר הצלחנו להתרגל לכך בירידה מהקסטל – עוצר פתאום באמת, גם אם (שוב) ללא סיבה נראית לעין.

לחשוש שמכונית חונה תפער פתע את דלתותיה.

לדמיין שבצומת ירוק מישהו פרוע או רדום יתפרץ למרחב 'שלנו'.

בקיצור, על הכביש יש לסגל את הפילוסופיה של פִּירוֹן, המטילה ספק בכול (ובמיוחד בתבונה האנושית).

בשבח הגלגל החמישי

פרנויה חיובית דורשת לשכוח לגמרי מהשטות הזו שנקראת 'זכויות', כי במצב הנוכחי של כבישינו המפחידים – ההיאחזות ב"אבל זו זכותנו!" (כי אנו בצד ימין, כי בכביש ראשי וכך הלאה) עלולה להמיט צרות.

כך קרה עם נהגת הטויוטה, שהייתה לה זכות לגיטימית כביכול לנסוע במהירות שפויה מבלי לצפות להפתעה מרה בדמותו של קשיש לא מורשה המתפרץ אל מסלולה בפרסה אסורה. לוּ נהגת זו הייתה מוסיפה למנטליות שלה גלגל חמישי של פרנויה, היא הייתה לוקחת בחשבון שבצומת שהיא קרבה אליו עלול להתרחש אירוע מפוקפק. אמנם החוק אינו דורש זאת, אך לפני צומת יש להוריד מהירות גם כאשר הירוק דולק, או לפחות לרפרף את כף הרגל מעל דוושת המעצורים.

שהרי תמיד מסכנת אותנו האפשרות הלא מופרכת שניפגש עם הגרסה היהודית למתאבד שיעי.

זה לא הזמן לקולנוע

זכור לי שפעם, בחזרה מאילת, נתקעתי אחרי אוטובוס ולא עקפתי אותו בגלל מכוניות שנסעו ממול. עד שברגע מסוים גיליתי מולי כביש ריק, והתחלתי לעקוף את האגד. פתאום ראיתי שהאוטובוס עוצר בכל כוחו. במקום להמשיך בעקיפה (פרנויה, פרנויה) – גם אני הפעלתי את הבלמים, ובאותו רגע נגלתה מולי מכונית. מכונית חיה, לא פטה-מורגנה!

כנראה, היא נסחפה אל הצד השמאלי של הכביש כי נהגה נרדם או משהו, והאוטובוס הסתיר אותה תחילה ממני, ואחר כך בלם כדי לא להיכנס בה.

בחלקיקי שנייה ראיתי את המכונית דוהרת אליי במהירות ובפול-פריים קולנועי – מחזה מפחיד שבקֶרֶב טמבלים מקובל להפטיר עליו "ברגע זה ראיתי את כל חיי חולפים מולי".

אני לא ראיתי שום סרט ביוגרפי, אלא רק הצמדתי את מכוניתי לאוטובוס הכי קרוב שאפשר. ראי הצד הימני נשבר, והמכונית שממול קטפה לי את הראי השמאלי.

גדג'ט נפשי

פרנויה טובה יותר מכל מכשיר רדאר "מונע תאונות", כפי שמנסים המוֹכרים לשכנע. לנהגת שהקשיש באאודי ניסה לצוד לא היה עוזר, לוּ ראב 4 שלה הייתה מצוידת ברדאר פלא כזה, אשר לגביי מרדים את החושים (ומעורר רק אחיזת עיניים). ואפילו אורי גלר בכבודו ובעצמו היה יושב לצד נהגת הטויוטה במושב הימני, זה עדיין לא היה עוזר לה.

רק גדג'ט נפשי בשם 'פרנויה' היה מסוגל להצילה. בלעדיו, הנהגת לא הספיקה אפילו להפעיל את הברקסים.

הייה מרובע בביתך וזורם בצאתך

אגב, הנהג המקומי זקוק לא רק לעזרתה של דודה פרנויה – אלא זקוק גם לקצת סכיזופרניה, במיוחד כשהוא נוהג בחו"ל.

שהרי באיטליה המשטרה לא מתרגשת מפניות שמאלה באור אדום, ובלבד שין אף אחד ממול או מצד ימין. גם המשטרה הפולנית לא עושה עניין מתרגילים אסורים, שבזכותם התנועה שוטפת יותר. לא רק פניות שמאלה-ימינה באדום זוכות אצל הגויים ביחס סלחני אלא גם הגזמה במהירות ומעידות עירוניות קטנות כמו חניה על מדרכה.

ואחר כך חוזרים ארצה כדי להיתקל בשוטר שעיניו רושפות אש למראה ווזווז זקן עם כלב ג'ינג'י.

טיפ טיפה

לוּ אותו קשיש אשר בפינת הרחובות משה סנה-מקס ברוד נכנס בטויוטה ראב 4 וריסק אותה היה קונה, במקום אאודי 8 שלו, את אינפיניטי Q50 – אז הוא היה יכול לפחות לטעון להגנתו שהוא לא ביצע כלל סיבוב פרסה אסור, אלא ההגה של רכבו עשה זאת על דעת עצמו!

כי אינפיניטי Q50, אשר שיווקה בארץ החל בימים אלה, מצוידת במערכת היגוי חדשנית הנקראת Steer-by-Wire. מערכת מתקדמת זו מתבססת על העיקרון הבא: גלגל ההגה אינו מחובר לגלגלים באופן מכני כמו במכוניות רגילות, אלא רק מעביר פקודות לחיישנים, המפעילים אחד משלושה מחשבים (אחד שעובד, ושניים שנמצאים בכוננות למקרה שהמחשב העמלן יתקלקל). רק כעת, כאשר פקודת הנהג מוזנת במחשב, הוא מעביר אותה לשני מנועים חשמליים, המסובבים את הגלגלים בהתאם לסוג הפנייה המבוקש.

במבחן דרכים שאנו מתכננים לבצע באינפיניטי Q50 נרחיב בחידוש מעניין זה, שלא ברור אם הוא גאוני או טרחני.

שואלים את אדוארד

אלי הרשקוביץ: כתבת לגבי נסיעה בסל"ד נמוך שאמנם ניתן לחסוך כך בדלק, אך זה בא על חשבון המנוע. האם הדבר נכון גם לגבי רכב אוטומטי? (שמחליט בעצמו על ההילוך המתאים).

תשובה: כל כמה שאינני חסיד של תיבות הילוכים אוטומטיות, וכל כמה שאני מעדיף עליהן תיבות הילוכים ידניות – אני מוכרח בכל זאת להודות שתיבות  אוטומטיות שומרות היטב על תנאים אופטימליים של עבודת המנוע. גם גיר אוטומטי בנוסח טיפטרוניק מתקן את שגיאות הנהג, ומחליף הילוך לגבוה יותר כדי שהמנוע לא יעבוד בסל"ד גבוה מדי.

מאליו מובן שגיר אוטומטי מתקן גם את שגיאת הנהג ההפוכה: נסיעה בטורים נמוכים מדי. כתוצאה, מנועים שעבדו בשיתוף פעולה עם תיבות הילוכים אוטומטיות נהנים מחיים ארוכים יותר.

ישראל: קצת חדשות: המוסך המרכזי של אלפא התפרק, מוטי כבר מזמן עזב שם לאחר שהחליטו שלא עוברים למקום החדש שנרכש בפתח-תקווה, וגילו שמהמאורה שהם נמצאים בה בראשון בלתי אפשרי לעבוד. לפני חודש עזב גם דוד בוזגלו המנהל, אמנם לא מוטי אבל איש מקצוע. מוטי הלך לעסוק באופניים חשמליים, היית מאמין?! אבל דוד האלפיסט צעד שני רחובות מזרחה, ופתח מוסך. ולשאלתי: אני מחפש משהו בעבורי. כרגע אני עם 159 מ-2008, מה דעתך על RCZ של פיז'ו?

תשובה: במוסך הביתי של Z3M קופה שלי תלוי תצלום של מוטי מוטיל לצד למבורגיני שהוא תיקן. חשמלאי מעולה.

בעניין פיז'ו: כל זמן שלאבי ממוסך 'תלתן' עוד לא נמאס לעבוד, לא הייתי נפרד מ-159. אחריה, עשוי להיות לך צפוף ב-CRZ, שמייצרת תחושת קלאוסטרופוביה. פיז'ו זו דומה אמנם להונדה CRX שלי, אך לא במנוע. כי 1.6 THP (150-200 כ"ס), המיוצר משנת 2006 בידי ב-מ-וו והצרפתים –   אכזב. וליתר דיוק: היו בעיות עם מערכת הטורבו, שרשרת הטיימינג נמתחה וסעפת הפליטה התפרקה.

הן הצרפתים (קונצרן PSA) והן הגרמנים זונחים בימים אלה את מנוע זה לטובת מנוע שלושה צילינדרים, או לטובת ארבעה צילינדרים בנפח 2.0 ליטרים (במיני קופר S החדשה, למשל).

אליה: קניתי רכב לפני כמה חודשים דייהטסו שרייד סדאן גיר רגיל יד שנייה, ואני מאוד מרוצה ממנו. אציין שאני סטודנט הלומד בירושלים ורוב הנסיעות שלי בתוך העיר.

שמתי לב שבעליות, כאשר אני מאמץ את האוטו, מחוג חום המנוע עולה, אך ברגע שאני מוריד הילוך ומתחיל לנסוע לאט המחוג יורד בחזרה ובמהירות יחסית. מובן שכאשר אני בודק את מצב השמן והמים הכול תקין. רציתי לדעת מה הסיבות שיכולות לגרום לבעיה זו.

תשובה: בעליות אכן מורידים הילוך, במיוחד במכונית קטנה, קל וחומר אם לא נוסעים לבד.

אילן: שתי שאלות יש לי אליך, אחת בנושאי רכב והשנייה קשורה לשואה.

1. פולו קלאסיק דיזל שהשעון חום שלה לא עולה כמעט מחוץ לעיר, ואילו בתוך העיר הוא מגיע לחצי ואחר כך, מחוץ לעיר, שוב צונח לאפס כמעט. מה נראית לך התקלה (חיישן טמפרטורה הוחלף)? האם אתה מכיר מוסך אמין שארצה לדרוך בו כדי לטפל ברכב בשגרה?
2. אני נדרש לעשות עבודת מחקר בעניין השואה, ורציתי לדעת אם יש נושא מעניין הראוי לדעתך לעבודה – שעוד לא נעשתה עליו ויש עליו חומרים!

תשובה: כנראה, התרמוסטט של פולו נשאר פתוח כל הזמן. קל לבדוק זאת: אחרי התנעה מניחים יד על צינור הגומי שבין ראש המנוע והרדיאטור. כאשר המנוע מתחיל לעבוד, נוזל הקירור שבתוך צינור זה אמור להיות קר. רק כאשר המנוע מגיע לטמפרטורת עבודה – נוזל הקירור אמור להתחמם.

אם אתה תושב המרכז, אני ממליץ לך על מוסך 'גז חיש' בקריית-אריה פתח-תקווה, טל' 050-9977797 (שלומי).

באשר לעבודת מחקר שעניינה השואה, הייתי מציע לך לבדוק את נושא היודנראטים, ובמיוחד את חלקה של המשטרה היהודית בגירוש תושבי הגטאות למחנות ההשמדה.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 203 שכבר עוקבים אחריו