Skip to content

צניפת צהלה נוּגָה

הפולנים הפתיעו את הקשיש המורשה: הם ערכו לו ערב הוקרה שבו הוקרנו סרטיו הישנים, והתזמורת הסימפונית של ורשה ניגנה את הפסקול שלהם. "אָת תכתבי על המארב הזה, אני נרגש מדי", ביקש אותי חתן הערב

יומן מסע מאת חגית כהן

"לעזאזל, תוריד מהירות", רציתי לבקש באוטוסטרדה ללודז', אך בִּמהירות התלת-וואלה שהבווארית פיתחה, הלבלב שלי נתקע בגרון.

את נוסעת לפולין? תמהו ידידיי כאילו בישרתי להם שאני טסה למערות טוֹרָה-בּוֹרָה. "הפולנים ארגנו לכבוד הקשיש המורשה ערב הוקרה חגיגי", הסברתי. "יוקרנו שם כמה מהסרטים של אדוארד, ואחר כך התזמורת הסימפונית של ורשה, המחוזקת לרגל האירוע ברביעיית ג'ז, תנגן יצירות של כריסטופר קומדה – המלחין שכתב את המוזיקה לסרטים של אדוארד".

הג'ז המוזר והקסום של קומדה נחשב בפולין נכס צאן ויניל. פולין השתחררה מהנאציזם ומהקומוניזם, אך לא מההערצה כלפי כריסטופר קומדה, שמת בדמי ימיו בתאונה מסתורית בלוס-אנג'לס. ובכל זאת, חרף הפולחן סביב דמותו של קומדה והמוזיקה שלו, אשר בורחת מכל הגדרה אפשרית זולת מאגיה – שדה התעופה של ורשה קרוי על שם מלחין אחר, פרדריק שופן, האיש שהוכיח כי עונג הוא איזוטופ של תוגה.

באולם הנחיתות חיכה לי חברו הקרוב ביותר של כריסטופר קומדה – הקשיש המורשה בכבודו ובעצמו. אדוארד הגיע לבית הנתיבות עם בנו הגבוה וכלתו הגבוהית, שהגישה לי זר ורדים (הייתי מעדיפה שיוגש קארה בלונדיני דומה לשלה). "את קצת חיוורת", חייכו. "שכני למושב דיבר כל הדרך על הבעיה הדמוגרפית של החרדים, ואני הזכרתי לו שגם היטלר חשב על זה. היה לנו ויכוח", הסברתי.

גם הקשיש המורשה, שבימים כריגולם כותב את מדור זה, נהנה מבעיה דמוגרפית: יש לו שלוש בנות – בווארית, יפנית ואיטלקייה – שמקנאות זו בזו. כל אחת מהן טוענת שהיא תרשיש נפשו. כדי שהן לא יריבו, אדוארד החליט שבמהלך ביקורי בְּאֶרֶץ הפֶּטֶל-לכל-פועל (חמישה שקלים לקרטון גדוש גרגרים) אנחנו ניסע בכולן: בהונדה CRX הטורקיזית אשר דומה לעיר קרקוב (כלומר, יופייה רק משתבח עם הזמן); בב-מ-וו Z3M אשר מבפנים נראית כתא טייס ומבחוץ אין לדעת איך היא נראית משום שהקשיש מדהיר אותה אל מעבר לגבול הסיבולת (שלי, לא שלה); וניסע גם באלפא GTV השחורה, בת השלושים, שהמנוע שלה מגרגר בחוצפה אצילית. אגב, הקשיש התקין בדלת הנהג של GTV לולאת עור במקום ידית, כאילו אלפא זו הייתה סוס רודיאו.

"עם כל השוני בין שלוש בנותיך", הערתי בעזות-מצח ביומי החמישי בפולין, "דווקא יש להן גנטיקה משותפת".

"איזה קשר ביולוגי יכול כבר להיות בין בווארית, יפנית ואיטלקייה?", תמה המארח.

"אתה הוא הגנטיקה המשותפת שלהן", הצעתי.

***

ערב לפני הזינוק לאירוע החגיגי בלודז', עדיין בפאתי ורשה, עמדתי במרפסת של מלון חדרים קטן הממוקם במתחם של תחנת דלק. השמש הפולנית שקעה באיטיות, נפרדת מכל אחד ואחד מחמישים גוני הירוק, המלבלבים משני צדדיו של הכביש הראשי כאילו אלול הוא רק אגדה מסופוטמית עתיקה. בתל-אביב, לעומת זאת, נדמה שהחמה אוספת חזרה את חוטי זוהרה בעצלתיים בהולים משהו. אולי היא צריכה להספיק לברך "שהכול נהיה בדברו" לפני שהיא שותה מי ים.

אור הדמדומים הזהוב-כסוף הלך והקדיר. מעניין שדווקא שלושת הדברים המשפיעים ביותר על עולמנו – רגשות, מחשבות וחיידקים – אינם מטילים צל. ובעצם, לשלישייה זו יש להוסיף את הבווארית של הקשיש: מרוב הינף-תֶנָע היא פשוט לא מספיקה להטיל צל, ונאלצת לשמור אותו בבגאז' עד סוף הנסיעה.

"השתגעת? תוריד מהירות, אנחנו על 220!", רציתי לבקש באוטוסטרדה המובילה אל לודז', אך רק השתנקתי בנימוס. הקשיש המורשה הסביר להגנתו ש"בטור הימני נוסעים הזהירים והמשאיות, וכדי לשרוד בטור השמאלי מוכרחים לדובב את הדוושה. לדלג בין שני הנתיבים זה מסוכן מדי". אני דווקא השתכנעתי, אך עשתונותיי החווירו למראה הנוף הפסטורלי שהפך עיסה מטושטשת של ירוק. עולם התופעות הפך מופשט.

***

"מופשט טריגונומטרי" – זו אחת ההגדרות של אדוארד למוזיקה של קומדה. "אולי בגלל מותו של כריסטופר בגיל שלושים ומשהו הפסקתי לעשות סרטי קולנוע; פשוט לא יכולתי לדמיין את סרטיי בלי המוזיקה שלו. בדיוק כפי ש'תינוקה של רוזמרי' המהולל של פולנסקי הוא רק חצי סרט, ואפילו פחות מכך, בלי הפסקול של קומדה. אולי בגלל זה, כשהגעתי לישראל עשיתי רק סרטי טלוויזיה", אמר אדוארד בנאומו על בימת היכל התרבות בלודז'. את דבריו לקהל הוא נשא כמה דקות אחרי שהוקרנו שלושה מסרטיו הישנים: 'בית הקברות רמו', 'תאונה' (קראקסה) ולבסוף 'ולטר P-38' (בכולם, ובסרטים נוספים, ניתן לצפות בבלוג 'מכונית הנפש').

"אני מודה לכם על האירוע הזה", המשיך חתן הערב בנאומו. "ונרגש במיוחד מכך שפולין שמרה על סרטיי במשך חמישים שנה. בישראל, לעומת זאת, כל מאות הסרטים הדוקומנטריים שביימתי בתחנת הטלוויזיה הממלכתית במשך 15 שנה נזרקו לפח הזבל, אף שהם מתעדים הווי תרבותי-חברתי של דור שלם". באולם המלא מפה לפה נשמעו רחשי תדהמה. אישה בקהל שהציגה את עצמה כ"מנהלת ארכיון התרבות הלאומי של פולין" קמה ממושבה.

"אני לא זורקת שום פתק שקשור בסופרים, בקולנוענים או באמנים אחרים שלנו, קל וחומר יצירתם עצמה שמורה ומוגנת", אמרה מנהלת הארכיון. "אני מכירה את הסרטים שלך, מר אטלר, עוד לפני הערב הזה. אתה יוצר פיוטי מיוחד במינו, וסגנון הצילום והבימוי שנקטת בשנות השישים של המאה הקודמת נועז וחדשני עד היום. איך יכלו בישראל לזרוק את סרטיך?", אמרה בנימה של עלבון מקצועי.

"מעולם לא התיימרתי להבין את כל הישראלים", ענה חתן החצי-ערב, שכן אחרי ההפסקה החל החצי השני: קונצרט ג'ז חגיגי, שעוּבד במיוחד לכבוד אירוע זה.

***

תחילה עלתה לבמה מקהלה, שהעניקה למוזיקה של קומדה נגיעות של אופטימיות ושעשוע ורוממה את רוחו של הקהל. אחרי המקהלה עלתה התזמורת הסימפונית של ורשה. אל הבמה זרמו נגני כינור, ויולה, צ'לו, כלי נשיפה, מצלתיים וקסילופון אחד, הגברים בחליפות והנשים בשמלות שחורות הדורות – כדי להעניק נפח פילהרמוני לנגינתו של קווארטט הג'ז: פסנתרן, מתופף, נגן קונטרה-באס וחצוצרן. האחרון העניק פרשנות מזעזעת לשיר הערש המפורסם מ'תינוקה של רוזמרי'. "אני רוצה שהחצוצרן הזה ינגן בלוויה שלי בארץ", התפעל הקשיש. "אשלם לו מראש כל סכום, ואזמין לו טיסה במחלקת עסקים", אמר, ספק בציניות ספק בעצב, וכולם כעסו עליו – בנו, כלתו וגם אני, האורחת.

בזה אחר זה נוגנו עיבודים תזמורתיים ליצירותיו של קומדה. זנבות המקטורן של המנצח התעופפו באקסטאזה מבוקרת, והתווים התעופפו באוויר באקרובטיקה מנטלית נטולת שם. אם עד היום ידעתי שיש עצב, שמחה, כעס, קנאה ואהבה – הערב בקונצרט הבנתי שקיים מצב תודעה אנושי נוסף: המצב הקוֹמֶדאי. שהוא משהו בין צער, טירוף, תשוקה וחרדה.  התרסה כלפי גורל האדם, אך גם ענווה וחוש הומור.

W Łodzi

"המוזיקה של קומדה יוצרת מצב תודעה חדש", התפעלתי באוזניו של האיש העומד בראש העמותה להנצחת כריסטופר קומדה, קשישטוף בָּלְקֶבִיץ', החי ונושם את קומדה מאז היותו נער.

ישבנו במסיבה קטנה שאורגנה לאדוארד אחרי הקונצרט. המסובים התעניינו במצב סרטו הנוכחי של אדוארד, 'שועל הכסף של פליציה ט". אדוארד ענה כי המפיק הישראלי הבכיר מארק רוזנבאום מוכן לקחת על עצמו את המשך ההפקה, שנתקעה בגלל המפיק הפולני הנוכל. אדוארד סיפר גם שהוא הגיע כעת לפולין לא רק בגלל המארב המרגש בלודז', אלא גם כדי לדבר עם הספונסר של סרטו – המכון הממלכתי לאמנות הקולנוע, השוכן בוורשה.

*

אחרי כמה ימי קיץ חמימים ששיאם היה חמסין, מנומס אמנם, החלו עלים צהובים להסתחרר ברוך, ונדמה לי שראיתי אנפה טסה לכיוון ישראל. אחר כך הכול הסתגרר, וגשם דקיק דגדג את העשבים והעצים. תוך שבוע ימים עברתי בארץ זו שתי עונות ושלוש מכוניות חזקות אללה יוסתור. עוד מעט אחזור לקליאו התל-אביבית שלי, שתסדיר את הדופק.

Picture 154

רעיון גְּחוֹנִי: בנוסף לגוֹיוֹ-פטנט בדמותו של מִתקן רחיצה לרכב 'ללא מגע' (המתואר ב'טיפ טיפה' הנוכחי), כדאי להעתיק בארץ גויו-פטנט נוסף: עמדה לטיפולים עצמאיים ברכב הסמוכה לתחנת דלק. תמורת כמה שקלים אתה מקבל את האפשרות לטפל במכוניתך מלמטה: להציץ אם הכול תקין שם, בגחון, ולוודא שדבר אינו מתפרק או דולף.
בתצלום נראית אלפא GTV שלי בת השלושים זוכה בטיפול רצפה מלמטה. אל עמדת הבידוק השכורה הזמנתי צוות מכונאים-צבעים המתמחה במשיחת הגחון בתכשיר נגד קורוזיה – טיפול מונע שימושי ביותר בארץ השלגים והמלח. הרי אלפא תרצה אולי לצאת אל הדרכים המושלגות ולטייל בהן.

"אבל אתה שומר אותה בחורף בצריף סגור!", התפלאה האורחת.
"אכן, אך לא ניתן לחזות גחמות של נשים", הזכרתי לה

Picture 097 Z3M coupe 2

הונדה CRX 1.6 VTEC וב-מ-וו Z3M קופה. אחיות בכפייה של אלפא GTV

 טיפ טיפה

חבל שאין אצלנו בארץ גוֹיוֹ-פטנט תקני לרחיצת מכוניות בשיטת 'ללא מגע'.

אתה נכנס לעמדת הרחיצה. לפניך אקדח מים וארון קיר עשוי מתכת ובו חריץ – שאתה מאכיל במטבעות לפני הלחיצה על ארבעת הכפתורים המסודרים בשורה. לצד כל כפתור יש הסבר על תפקידו. הכפתור הראשון מפעיל זרם מים המרטיב את המכונית. הכפתור השני שופך עליה מים חמים בתוספת שמפו. הכפתור השלישי פותח שוב זרם מים כדי להסיר את הלכלוך, והכפתור הרביעי מפזר חומר שמגן על הצבע ומבריקו. אין צורך לייבש את המכונית – רק להשאיר אותה בחניה לזמן-מה, ואז לנסוע בה נקייה ומבריקה.

מחירו של טיפול הבזק – שאתה מבצע תוך דקות ספורות, מבלי להתעייף ומבלי להרטיב בגדים – הוא 5-8 שקלים בסך הכול, תלוי במשך ההפעלה של כל שלב ברחיצה.

התוצאה: אין שריטות האופייניות לרחיצה אוטומטית, שמתעללת בשמשות ובצבע! שום מטאטא מסתובב לא יפגע במגבים העדינים, באנטנות ובמראות הצד!

השאלה: מדוע ברדיוס הציוני שלנו, שלא חסרות בו, ברוך השם, תחנות דלק המתחרות זו בזו – אף אחת מהן לא הציבה למען לקוחותיה מִתקן דומה לגויו-פטנט זה, כך שהקשיש המורשה נאלץ לרדת לאלפא שלו עם דלי.

שואלים את אדוארד

מאיר הוברמן: אנחנו זוג צעיר, מחפשים רכב קטן שישמש אותנו לנסיעה יומיומית ממבשרת לירושלים, ומדי פעם גיחות לכיוון אזור המרכז. מה שחשוב לנו זה בעיקר אמינות ועלויות (תחזוקה, דלק וטיפולים). התקציב שלנו הוא באזור 20-25 אלף שקלים.

איננו בטוחים עדיין אם אנחנו מעוניינים בגיר ידני או אוטומט, כך שנשמח להצעות משתי הקטגוריות.

תשובה: אני מציע לכם להתרכז בסוזוקי סוויפט או במשהו מהתפריט של דייהטסו.

אהוד כהן: בשעה טובה נולד לנו ילדנו הרביעי, ואני מתלבט באיזה רכב משפחתי לבחור. אפרט בקצרה את השיקולים. אני לא מעוניין להוציא יותר מ-40 אלף, ואף הייתי מעדיף שההוצאה תהיה קרובה יותר ל-20 אלף.

אנו נוסעים 15 אלף ק"מ בשנה ומחפשים רכב אמין – שלא אבלה איתו יותר מדי במוסך, ואשר החלקים שלו לא יקרים בטירוף, למקרה שהוא כן יבלה (וזה בטוח יקרה). מעדיף כמובן שצריכת הדלק תהיה כמה שיותר טובה.

אנו מעוניינים רק באוטומטי. הניסיון המועט שלי מלמד אותי ללכת רק על מכוניות יפניות (אולי גם קוריאניות?).

מוטב שיהיה גם קצת מקום לתיקים ועגלות, מלבד מקומות הישיבה. הצעות שהציעו לי: מיצובישי ספייסוואגן, מאזדה 5 או מאזדה אם-פי-וי, טויוטה אונסיס ורסו או טויוטה פריויה, יונדאי טרג'ט והונדה סטרים. אשמח לשמוע את דעתך, ולאילו דגשים כדאי לשים לב כשמחפשים אוטו ספציפי.

תשובה: כל המועמדות שהזכרת ראויות לסיבוב היכרות ולבדיקת מצבן, הטכני והאסתטי. שני דגמים ממדף גבוה יותר הם פורד אֵס-מקס והונדה אף-אר-וי. הם אמנם יקרים במקצת, אך שווים כל שקל.

מוטי: הגיע הזמן להחליף רכב שמשרת אותנו נאמנה שנים ארוכות, פיז'ו 306 מודל 95'. אשתי נוסעת 2,000 ק"מ בשנה בלבד, ולכן גם לא מצאנו סיבה להחליפו – בנסיעות משפחתיות יצאנו עם שני כלי הרכב.

יצוין כי זהו רכב שני בבית (יש לי קיה ריו מהעבודה) וכי לנו שישה ילדים ב"ה. הגדולים שלנו לומדים נהיגה בימים אלה, והרכב הבא ישרת גם אותם.
חשובות לנו מאוד הבטיחות, הנוחות והאמינות, עלות תחזוקה סבירה ו-1,600 סמ"ק – ופחות צריכת הדלק. מה הצעתך בטווח המחירים של 30-50 אלף שקלים?

תשובה: לא יהיה קל להסתגל אל מי שתיכנס לנעליה של פיז'ו 306, שהיא הדגם המוצלח ביותר של הפירמה. ובכל זאת, אני מציע לכם לבדוק את האופציה של סוקדה רומסטר, זו המצוידת במנוע הקודם וי-16 ולא במנוע טי-אס-איי הנוכחי.

הצעתי השנייה היא הונדה סיוויק – רגילה או האצ'בק.
אורנה: אנו מעוניינים לקנות רכב בנפח 1,300. חשוב לנו שיהיה אמין ובעל צריכת דלק נמוכה. הסכום שעומד לרשותנו הוא 50 אלף שקלים. על מה אתה ממליץ?

תשובה: בתקציב העומד לרשותכם, משרעת האפשרויות רחבה מאוד. הדגמים הסימפטיים ביותר, כמו גם אמינים וחסכוניים, הם סוזוקי סוויפט וסוזוקי אֵס-איקס 4. ב-50 אלף שקלים אפשר להניח את היד על דגם בקילומטראז' מפואר – כלומר, דל.

גם פולקסוואגן פולו היא כיוון חשיבה ראוי ביותר, ובלבד שהמוצא הגרמני אינו מסליד אתכם.

עקב בעיה טכנית נכתבו הדגמים הלועזיים בתעתיק עברי

נעבעך, אבל יצרי

אנחנו נוטים לחפש אצל זרים/זרות תכונות שהם אינם בהכרח עונדים

החיים היו משעממים לו היו צודקים כל חכמי ציון העכשוויים, המשמיעים את משנתם ההבלולית במדיה. הרי דבר אינו משעשע יותר משטויות הנכתבות ברצינות מוחלטת שנתמכת בבת הלוויה שלה – הסמכותיות.

נהניתי למשל מדבריו של כתב ynet רועי צוקרמן, שהכריז בכותרת כי 'אילף' את יגואר. לא צוקרמן ולא נעליים, ואפילו לא מוזס, מסוגלים לאלף את יגואר, אשר תאכל אותם לארוחת הבוקר.

מי שיכול להרשות לעצמו להכריז על אילופה של יגואר הוא לואיס המילטון, הנהג הבריטי בפורמולה 1 – אך לא בוחן תל-אביבי שיש לי ספק רב אם הוא מצא שפה משותפת עם יגואר F רואדסטר; במיוחד בתנאי ארצנו, כלומר הגבלות מהירות עורפות-הנאה וצפיפות.

לא רק ביכולתו של כתב ynet להתיידד עם יגואר אני מפקפק אלא בכישורי נהיגתו בכלל. הסיבה לספק הזהיר שלי איננה זלזול חלילה – אלא העובדה שכתיבתם של צוקרמן וחבורת 'ynet מוטורס' מזכירה לי את פירות עטו של יוחאי רפאלי, סגני לשעבר בירחון 'קוואטרו' ז"ל. פירות מפוארים אשר התגלו בערוות קליפתם. וזה הסיפור:

גאולה דרך הביבים

לא רק אני אלא גם בוחני 'קוואטרו' רם לנדס ורמי שוכטוביץ', ובוודאי גם קוראיו של ירחון זה שערכתי, היו משוכנעים שסגני רפאלי, אם לשפוט לפי כתיבתו הבוטחת עד נועזת, נוהג כמו שומאכר לפחות.

עד שלהפתעתי המוחלטת, ממש על ידי ועל יד הבוחן הבכיר רוני סמדרסמן איש כרכור – רפאלי שלנו, שנהג במהירות של עולה לרגל, הצליח בכל זאת 'ליישר' סיבוב, במחיר זריקתה של סובארו ג'אסטי לתוך תעלת ביוב. ג'אסטי המסכנה נפלה מגובה של כשתי קומות, אך רפאלי עצמו יצא ללא פגע.

התאוששנו מההתעופפות הדרמטית, הזמנו גרר, ורק אז תפסנו שעד לתקרית זו, מעולם לא ראינו את רפאלי אוחז בהגה בפועל. עד לנפילה לביב השופכין, אשר גאלה אותנו ממקסם השווא של סגנון ביטוי משכנע – הסתמכנו רק על כתבותיו החוצפניות של יוחאי ועל העובדה שהייתה לו אלפא רומיאו ג'וניור.

אגב, התובנה החמצמצה שניסח כתב ynet רועי צוקרמן שלפיה אנשים השואלים "כמה היגואר הזו עולה" אינם מתאימים לכלי תחבורה אריסטוקרטי זה – מזכירה לי את שחצנותו של רפאלי.

סטיגמה נחשקת

אין ספק שבמקרה של יגואר F הפתוחה מדובר במכונית ספורט, כך שאין זה מפתיע שלבוחן צוקרמן לא היה נוח לטייל בה בעיר, כפי שהוא רטן.

ואולם, הגדרתה המוצדקת ועוד קצת של יגואר F כ'מכונית ספורט' מזכירה שרוב הקולגות שלי למקצוע ולתחביב – ובעצם, כל כתבי הרכב העבריים זולת אחד (יואב קווה) – התרגלו לחפש סימנים לגנטיקה ספורטיבית לא רק במכוניות הראויות לחשד שהן פרא אציל, אלא בכל רכב תמים שהם מקבלים מהיבואן לצורך כתיבת 'מבחן דרכים'.

כך למשל, מקובל אצלנו לחשוד בכל מכונית פתוחה בהיותה ספורטיבית, כמו לדוגמה מאזדה MX5 (אם כי במקרה שלה חושדים בה בצדק). תכונת-העל 'ספורטיבית' מוצמדת אצלנו גם לכל מכונית שהיצרנים ציידו אותה – לצורך הצלחה בשיווק ובהתאם לאופנה – בחישוקים גדולים יחסית של 17-18 אינץ' ויותר, ואשר נועלת צמיגים בחתך נמוך. פטנט זה מגביר אמנם את אחיזת הכביש, במיוחד בסיבובים ובעצירות חירום – אך אינו מַתליל, לפי דעתי וניסיוני, את עקומת הספורטיביות.

הנה כי כן, האשליה של ספורטיביוּת נתלית במיני אצטלות פתייניות ואינה מתבססת על המכונית עצמה. דוגמה טובה לאחת כזו שמאתחלת בנו תעתוע היא מאזדה MX5 שהזכרנו – שהיא יצור בלתי ספורטיבי בעליל מטבעה. נכון אמנם שבנוסף לקלאוסטרופוביה ולמושבים שממוקמים נמוך מכונית זו היא בעלת הנעה אחורית, המאפשרת לבוחן השאפתן לבצע חרקות – אך מאזדה זו נבזית בערך כמו בוב ספוג. רק כעת, אחרי שנים ארוכות, היפנים עומדים סוף סוף לצייד את MX5 במנוע נהמני יותר מזה שפעל בה עד עתה, בפיהוק שנדמה כשאגה.

Jaguar F type 4 Jaguar F type 3 Jaguar F type 2 jaguar F type

יגואר אֶף: למפלצת בריטית יפה זו מנוע שמונה צילינדרים בנפח 5.0 ליטרים, 550 כ"ס. רשימת הנהגים המסוגלים "לאלף" אותה קצרה כמו עוקץ של אגס  

אקסיומה עיוורת

בין כתבי הרכב העבריים חוגגת גם האקסיומה שהנעה אחורית גוזרת על הרכב להיות ספורטיבי. בהתאם לאמונה עיוורת זו, בעלים של אתר רכב נפוץ למדי הכריז כי רנו טווינגו החדשה היא ספורטיבית משום שהיצרן קרא לה 'גורדיני' וצייד אותה במנוע אחורי. הבה נזכיר, בשם האמת המתפקעת מצחוק, שמדובר במנוע שלושה צילינדרים בנפח ליטר אחד שהצרפתים סחטו ממנו די מעט סוסים – גם בגרסה החזקה כביכול.

אני טוען שהנהג של טווינגו החדשה יתפוס שהוא נוסע ברכב בעל מנוע אחורי רק במקרה שהוא יפתח מכסה אחורי כדי להכניס מזוודה, ובמקום תא מטען הוא יגלה מנוע.

מצפצפות על הגנטיקה

אגלה לעמיתיי סוד: כל מכונית הופכת ספורטיבית, אם לוחצים בעזוז על דוושת גזהּ ומשתמשים נכונה בהיגוי שלה. ספורטיבית בכפייה הייתה אפילו סיטרואן ויזה קלאב בעלת מנוע בוקסר שני צילינדרים של 600 סמ"ק בערך – וזה למרות העובדה שלמהירות 100 קמ"ש היא הייתה מגיעה בפרק זמן שבו ב-מ-וו Z3M שלי נושמת כבר את מהירותה המרבית, 250 קמ"ש.

גיליתי פעם, בעזרת סטופר ולהפתעתי המוחלטת, שאת הכביש שבין ערד וים המלח עברתי הכי מהר לא באלפת המרוצים שלי, הבנויה לראלי-קרוס, ולא בגולף GTI – אלא ברנו 19 התמימה דווקא, שלא היה לה גֶן ספורטיבי כלשהו, אפילו לא תועה או מזויף.

אני מוכן גם לגלות סוד נוסף, שלוקח רחוק יותר את התיאוריה הנ"ל: לא רק שניתן להכריח כל מכונית להפגין גינונים ספורטיביים – אלא שדווקא מכוניות אלה, שאינן מיועדות לנהיגה ספורטיבית ואשר מאבדות את אחיזת הכביש בשמחה (כי לא חונכו להגן עליה), מאפשרות לנהגן ליהנות מתהליך הנהיגה ולעשות רושם על הנוסעים.

זו הסיבה שאני נהנה מתפקודם של צמיגי החצי סליקס החלקים טויו R888 בגשם דווקא. כי או אז הונדה CRX שלי מתחילה לחיות, ובודקת בנוקדנות חסרת רחמים אם נֶהגה, הקשיש המורשה, רשאי עדיין לתפקד.

פרדה ממשק החי

מכוניות, כמו כלבים וחתולים, יכולות להיות חברותיו הנאמנות של האדם. לפעמים, ובעצם ברוב המקרים, הן חברות טובות יותר מבעלי שתי רגליים. בדוק.

המשותף ליחסי ידידות טובה בין אדם ובעלי ארבע רגליים או ארבעה גלגלים – הוא הדאגה ההדדית. כי זולת מכוניות שמישהו ראה בהן מפלצות, כמו תסריטאי הסרט 'כריסטין', מכוניות אינן זוממות להעניש את בעליהן אלא דואגות לו. הן מנסות לשמור על הנוהג בהן בגלל הקשר שהתפתח במשך שנים (או ממבט ראשון), או בגלל אופיין הידידותי מלכתחילה. 

יחסי אנוש אלו עם מכוניות ועם משק חי דורשים מהאדם ללמוד את הצרכים של ידידיו הנאמנים – כך הרהרתי לקראת סוף ביקורי אצל שלוש בנותיי, יפנית, איטלקייה ובווארית, ולקראת פרדה ממקס ובר.

היו זמנים שאפשר היה לקחת כלב למטוס. כעת, אל-על דורשת קניית כלוב לנוסע על ארבע רגליים, והרבה שקלים על כל קילוגרם של התייר בעל הפרווה ועיניים של מונה ליזה. במקרה של שומר ראשו של הקשיש המורשה, הכבד ברוך השם, זהו מחסום פיננסי.

טיפ טיפה

דילמה ותיקה: יש לנו ארבעה צמיגים, שניים משומשים ושניים חדשים. היכן להרכיב את הטובים יותר – קדימה או אחורה?

משרד התחבורה, פנצ'רמאכרים, אתרי אינטרנט ומומחים מהטכניון בחיפה קובעים חד-משמעית שאת הצמיגים החדשים יש להרכיב בציר האחורי של המכונית – ואילו את הצמיגים המשומשים יש להרכיב קדימה.

אני לא מאמין למומחים המדופלמים שלנו, אלו שעד היום לא הצליחו לפענח מדוע המכונית של משפחת אטיאס הידרדרה לתהום על יד טבריה. אלו המומחים שלבקשת עמותת 'אור ירוק' קבעו בסמכותיות שהעיתונאי טל שביט אשם בתאונת האופנוע שבה הוא נהרג. הם גם לא התנצלו כאשר בית המשפט פסק שנהג המכונית שפרץ למסלולו של האופנוען שביט הוא האחראי למותו.

על הרכבת צמיגים חדשים מאחור מקובל להמליץ בשל החשש מהיגוי יתר, כלומר החלקה של הציר האחורי של הרכב – החלקה שעלולה לגרום ל"התנגשות צדית של הרכב עם עץ". ומכוניות, כידוע, אינן בנויות כדי לספוג מהלומה צדית.

בולשיט! הרי הנהג יכול בקלות ליישר מכונית שחלקה האחורי מחליק באמצעות קונטרה של ההגה לכיוון ההחלקה. תרגיל אינסטינקטיבי זה מלמדים בכל בית ספר לנהיגה מתקדמת. לעומת זאת, קשה בהרבה למנוע איבוד שליטה על הרכב כאשר מתפוצץ צמיג קדמי משומש – מיקום ההרכבה שהמומחים ממליצים עליו! נזכיר כי צמיג קדמי עובד קשה. הוא מופקד הן על עצירת הרכב, הן על ההיגוי ובדרך כלל גם על ההנעה (שהרי הנעה קדמית היא הרווחת ביותר). לפיכך, טוב נעשה אם נרכיב את צמיגנו הטובים-חדשים יותר קדימה.

זאת ועוד: צמיג קדמי משומש המורכב בציר הקדמי – כהמלצת סוללת המומחים – מגביר את הסיכוי להתפתחות תת-היגוי (החלקה בלתי רצויה בכניסה לסיבוב, שבעטייה המכונית ממשיכה ישר במקום לפנות).

לסיכום: את הצמיגים הטובים יותר מרכיבים בפרונט מבלי להתלבט.

שואלים את אדוארד

אבי, ירושלים: ברשותי מאזדה 5 שנת 2007. על פי ספר הטיפולים יש להחליף מצתים ב-120 אלף ק"מ. כשהכנסתי את הרכב לטיפול המוסכניק אמר לי שהם בודקים את המצתים, ואם יש צורך הם מחליפים. לאחר הטיפול הוא אמר לי שהמצתים תקינים ואין צורך להחליפם. מה דעתך? האם יש להיצמד להוראות היצרן בכל מקרה?

שאלה שנייה: לגבי הסבת רכב לגז, לא מצאתי אתר או מישהו שיכול לעשות זאת? איזה רכב מתאים להסבה ואיזה לא?.האם יש לך מידע

תשובה: מומלץ להחליף מצתים לפי הוראות היצרן, זלזל בהן עשוי להמיט צרות. האלקטרודה של המצת או חלקי פורצלן עלולים להתפרק ולחולל תקלה במנוע.

אני בעד להיצמד להוראות היצרן, אף כי פרק המרחק שמאזדה קבעה כי אחריו יש להחליף מצתים – 120 אלף ק"מ – מצביע על אופטימיות מסוימת. פרק מרחק זה כפול כמעט מפרק המרחק שקבעו יצרני רכב אחרים, המשתמשים באותם מצתים ממש. בענייני הסבה לגז אני נוהג להפנות אל מוסך 'חיש גז' בקריית-אריה, פתח-תקווה.

ינון משה: לקראת רצון בשדרוג חוויית הנהיגה, אודה על המלצתך.

אני מעוניין ברכישה של מכונית קטנה ומהנה לנהיגה (מה לעשות, כלי רכב גדולים לא עושים לי את זה), אך עדיין בתקציב סביר, של עד 120 אלף שקלים. אני מתלבט בין מיני-ואן לפיאט 500S, ידנית כמובן. ואולי רכב אחר, גם משומש, כמו מיני קופר או אלפא מיטו/ג'ולייטה (כבר גבולית בגודל)?

אנא המלצתך.

תשובה: לבי אמנם באלפא, אך כדי ליהנות מנהיגה אין כמו מיני קופר. לך עליה.

אהוד ילינק, בית-אל: זכור לי שבעבר חיוית את דעתך לחיוב לגבי סובארו B4. אני נוהג במכונית כזו מאז 2007. לראשונה החזקתי באחת כזו משך כמה חודשים, עד שהיא נגנבה ממני. מאוקטובר 2008 אני נוהג בזו שאצלי עד עכשיו.

אני לא יכול להתבטא על אודותיה במונחים מקצועיים, אך נהניתי לנהוג בה. יש לה מנוע חזק, המאפשר זינוקים מהירים והתגברות קלה על עליות תלולות. קל מאוד לשלוט בה, וגם בסיבובים חדים הנלקחים במהירות לא מאבדים שליטה. בקיצור, רכב נוח לנהיגה המעניק ביטחון ליושב מאחורי ההגה. כמו שבני התבטא פעם: "זו מכונית שאתה שולט בה ולא היא בך". הגיע הזמן להחליף.

האם אתה עדיין סבור ש-4B היא אופציה רצויה, או שבמחיר שלה יש לה מתחרות עדיפות?

תשובה: אם התרגלת לסובארו B4, אז אין מתחרה ראויה אחרת.

אביאל כהן: ברשותי ניסאן פרמיירה 2004 שלהגיד עליה שהיא שותה דלק זו מחמאה. מלבד זה, המזל לא שפר עליה וכמעט כל חודש (!) נכנסנו למוסך. לכן קצנו בה.

אנחנו בודקים כבר כמה שבועות המון סוכנויות רכב ומגרשים של יד שנייה. לפינאלה הגיעו שלוש אפשרויות: יונדאי אקסנט מודל 2011 שעשתה 135 אלף ק"מ תמורת הניסאן והוספה של 35 אלף ק"מ; SX4

חדשה תמורת הניסאן והוספה של 90 אלף שקלים במימון; או שברולט סוניק חדשה תמורת הניסאן והוספה של 65 אלף שקלים. מה אתה ממליץ? נשמח לדעת מה טווח מחיר החלפים של כל כלי הרכב, ומה יעניק לנו שקט טיפולי, וכמובן חוויית נסיעה?

תשובה: בין כל המועמדות שציינת, סוזוקי היא האופציה המיטבית.  

לוי: אנחנו מחפשים לקנות רכב משפחתי בטווח של 25-40 אלף שקלים, לאחר שהרכב הקודם (סוזוקי באלנו 97' ידני) נהרס בתאונה.

אנחנו נוסעים 15-20 אלף ק"מ בשנה, ויש לנו שני ילדים (בתקווה לעוד אחד בשנה הקרובה).
מחפשים רכב לארבע שנים פלוס, והדגשים הם על אמינות, בטיחות וצריכת דלק. הנוחות לא מעניינת אותנו (הרכב הקודם היה סוזוקי באלנו). הבעיה המרכזית עם הרכב הקודם שלנו הייתה בגיר, ובעובדה שהחלפים שלו נדירים (אשתי לא מוצלחת כל כך עם גיר ידני, והרכב עשה 300 אלף ק"מ, אני לא בטוח את מי אפשר להאשים).

ההתלבטות שלי היא:

  1. טויוטה קורולה רובוטית 2008, יד שנייה-שלישית, 100-120 אלף ק"מ, במחיר של 35-42 אלף שקלים.
  2. סקודה פאביה ספייס 2008, יד ראשונה-שנייה, 90-120 אלף ק"מ במחיר שבאזור ה-36 אלף שקלים.
  3. ללכת על אוטו יוצא ליסינג משנתון 2010 (רנו פלואנס או מיצובישי לאנסר; המגוון די רחב) בקילומטראז' של 100-130 אלף ובמחיר באזור ה-45 אלף שקלים.

בגדול, אני נוטה לקורולה הרובוטית מכיוון שאשתי, כאמור, לא נוהגת טוב על ידני ומעניינת אותי צריכת הדלק. אבל לקורולה כמה חסרונות: היא ללא בקרת יציבות ובעלת 'רק' ארבע כריות אוויר. אם יש בעיות עם הגיר הרובוטי זה תיקון של 4,000 שקלים (ועוד 3,000 אם צריך להחליף מחשב גיר). ונראה שקשה למכור אותה.

לפאביה יש חיסרון של חשש (מוצדק?) מתקלות בגיר הידני, וכאמור, בבאלנו היו לנו מלא בעיות גיר. נראה שזה אוטו נדיר יחסית, כמו הבאלנו הידני.

האם אפשרות 3 כדאית? יש די הרבה כלי רכב יוצאי ליסינג בשנתון 2010 באזור ה-130 אלף ק"מ, ואני לא מצליח למצוא את ידיי ורגליי שם.

תשובה: אף מכונית יד שנייה – בין אם היא יוצאת ליסינג, מגרש או יד פרטית – אינה מבטיחה שהיא לא תתקלקל בשלב-מה. דווקא לא שמעתי על צרות עם הגיר הידני של סקודה פאביה.

בתוך כל קלחת המועמדות הייתי מתמקד בשתיים: פאביה וטויוטה הרובוטית. צריך הרבה מזל רע כדי ליפול על טויוטה רובוטית שמורדת בתווית האמינות שלה. האמינות לא זרה גם לפאביה, הנהנית מטכנולוגיה לבית פולקסוואגן. אני מציע לכם לערוך נסיעות טעימה בשתיהן, כדי להכריע איזו מהן מעניקה יותר תחושת נוחות וביטחון.

ורדה: בשמונה השנים האחרונות אני נוסעת בטויוטה קורולה. אחרי שבאמצע התקופה החלפתי את הראשונה בשנייה מאותו דגם, עכשיו אני צריכה להחליף שוב.

הטויוטה טובה ועונה על כל הצרכים שלי. היא נוחה ואמינה, התחזוקה שלה זולה והיא גם שומרת על המחיר שלה. אבל לחשוב שאקנה שוב אותו רכב, זה משעמם… על איזה רכב אתה יכול להמליץ שמשתווה לה אולי?

תשובה: לשם רענון הסגנון, אני ממליץ לך לשקול אימוץ של אחת משתי יפניות חביבות: טויוטה יאריס והונדה ג'ז – לא בהכרח בגרסאותיהן ההיברידיות, היקרות יותר.

 

 

אחרית דבר

בהגיעי אל הכפר הפולני הירוק, כַּלְבִּי מקס ובר הביט עליי רגע-מה כאשר עמדתי בשער, ורק אחרי מחשבה פתח בטקס קבלת האורחים. הוא קפץ לְגובה שפעם הייתי מגיע אליו בראשי – אך כידוע, הגוף האנושי מתקצר בכפוף לזקנה.

לו הייתי נשאר מי-יודע-כמה בעולם הזה, משוחרר מכוח הכבידה של הביולוגיה, ייתכן שהייתי יכול לנהוג בפרארי טסטה-רוסה, העומדת כעת על מדף בצריף  העבודה שבניתי בצמוד לדירתה של הבווארית Z3M.

777

טסטה-רוסה זו, הצבועה אדום כמו פרארי אמיתיות, מצוידת במנוע חשמלי שניתן להריץ אותו בשלט רחוק. את הצעצוע קניתי בטיסה חזרה לתל-אביב כדי שהילד שלי ידע מה אבא נהג במונטה-קארלו אצל ידידו מרופד-היכולת סטיב מ'. אך זמן לא רב אחר כך החל המראֶה של דגם הטסטה-רוסה בידיים של ילדי להעציב אותי, כי סטיב מכר את הטסטה-רוסה שלו, שאהבתי, משום ש"ההופעה בפרארי לא נראית מכובדת ואמינה בעיניים של מנהל הבנק".  

"מה אכפת לך הרושם?", ניסיתי להניאו, אבל סטיב הסתכל עליי כמו על טמבל שלא מבין בכספים. והוא צדק, בעצם.

אחרי גירושיו מטסטה-רוסה, העיניים של סטיב כבר לא דלקו למראה מכוניות מעניינות או נשים לבושות יפה – מה שסימֵן את תחילת הידרדרותו המוזרה של האיש. הוא היה עדיין כל-יכול, אבל הפסיק לחייך. סטיב חדל לנהוג ברולס-רויס שלו בג'ינס קרועים, וגם סמוקינג הוא לא לבש כבר, כי ויתר על מושבו הקבוע בפסטיבל הקולנוע של קאן.

"חפש את הטסטה-רוסה שלך וקנה אותה שוב", הצעתי לידידי כאשר החל לְדַבֵּר את שלו על זִקנה וטבע במלנכוליה עמוקה. אך הוא שתק, ורק הביט בי בעיניים שזיהיתי בהן 3,000 שנות ייסורים של יהדות. סטיב היה אחד מ'ילדי טהרן', נזכרתי.    

 

כרוח מר נוכחותי

הכי קשה לענות לשאלות של הכלב. למכוניות לא אכפת שנעלמת, והן רק מענישות את אבא החוטא במצבריהן הריקים עד אפס אמפר

מיישר החשמל Ctec עבד ארבע שעות, והונדה CRX בת ה-22 התניעה בחגיגיוּת אגבית. נסענו לעיירה הקרובה פְּיָאסֶצְ'נוֹ, שהייתה פעם יהודית, לקנות מצברים בשביל יתר בנות הקומונה, ב-מ-וו Z3M ואלפא GTV. נסענו לקנות מצברים כי מיישר הזרם החדשני 'פרמיום' מתוצרת סין, שנמצא אף הוא בבעלותו של הקשיש המורשה והבטיח לעורר לחיים את הוולטים והאמפרים שנרדמו בהבל פיו של החורף הארוך – כשל.

וזה רק החלק הזוטר בעונת האכזבות הקופחת על הקשיש הנ"ל, ומתעללת בו בכל מקום הנדמה תחילה כמחסה.

כל זה קורה במועד המתאים ביותר, סוף הקיץ, המלוּוֶה פה בסימנים ראשונים של טרום סתיו – תפאורה הולמת לעצב ולנוסטלגיה, המקננים כאן תחת כל עלה ובחרכים שבין קורות הרצפה, החורקות תחת רגליי איזו אנחה עתיקה. אווירה שמתאימה לכתיבת שירים, לוּ הייתי מחטיא את עטי בשירה, וגם אווירה ממש בול לגילויים ששוב נעלם לך מישהו שאיתו/איתה קבעתי להיפגש אוטוטו.

אפליקציה או מעפן-ליקציה?

מתוך מוסך העץ שלה, שבניתי לה לפני 22 שנה, יצאה CRX בהתלהבות. במהלך הבנייה של המוסך שמרתי שיהיו ארבעה ס"מ בין המשקוף ומראות הצד של היפנית – רווח שדי לי בו כדי לצאת ולהיכנס בזריזות מבוקרת. אך להפתעתי, הפעם אין די במרווח הביטחון המסורתי. הפעם אני יוצא ב-CRX שלי גם בעדינות ובחצי מצמד, ואף מסיט את הראי כדי להקל על תרגיל היציאה. מביך.

או שפתח השער התכווץ במהלך החורף האחרון, או שהיפנית לא שמרה על דיאטה והשמינה, או שהזדקנתי ולכן אני מודאג יותר מפרטים קטנים. שהרי אצל זקנים, הפחד נכנס באוזן אחת ויוצא מהאוזן השנייה כעדינות. מין אפליקציה.

כבר לא מתגרה בפיזיקה

22 שנותיה לא עשו רושם על הונדה הכחולה, שמאז לידתה התרוצצה רק 45 אלף ק"מ ונראית ומתנהגת כאילו הייתה חדשה. אך אותן 22 שנים שינו לא מעט ממני. הנה דוגמה.

כמה קילומטרים מבית הקיץ שלי יש סיבוב שאחרי אימונים חוזרים ונשנים הייתי מטייל בו (מלשון טיל?) ב-140 קמ"ש, על גבול הפיזיקה. הונדה זוכרת את זה. גם בניסאן בלו-בירד דיזל קומבי נסענו בסיבוב זה ב-120 קמ"ש ובהחלקה פוטוגנית. אבל זה היה מזמן. בינתיים, הרשות המקומית הציבה לפני הסיבוב שלנו עמוד התובע "40 קמ"ש". ודאי שהתמרור דורש מהירות מוגזמת, ואני אכן מתייחס להמלצה גויית זו ברצינות ונוסע שם 80-90 קמ"ש.

כן, התמתנתי.

אולי ההגבלה ל-40 קמ"ש עשתה עליי בכל זאת רושם, ואולי אני כבר לא אותו אבא שלימד את בנו – "תראה, חבוב, סיבוב זה שומר על אותה זווית כך שהוא ידידותי לגבי בני אדם, משום שהוא לא נסגר בהפתעה כמו סיבובים בעלי חושי טרף למהירות מוגזמת, להילוך לא נכון ועוד לקו נסיעה פרטאצ'י – מה שמזמין צרות".

"אם הסיבוב הזה ידידותי כל כך", ענה בני, "למה נטועים בשוליו צלבים לזכר כל הנהגים שנהרגו בגללו?"

ליבת הסוד

– "לא הסיבוב הרג את הנהגים הגויים המסכנים האלה", עניתי לבני, "אלא העובדה שהם לא התאימו את מהירותם לתנאי הכביש הדו-כיווני והצר הזה", דפקתי נאומון בשפה של 'אור ירוק', והוספתי כי ליבת הסוד של נהיגה בטיחותית היא תרגיל ההתאמה.

"הנהג מוכרח להתאים את אחיזתו בהגה לַיֶדָע על עצמו – לחדות הראייה שלו, לעייפות שלו, למידת הזדקקותו לשינה. האם לפני הנהיגה הוא נטל משככי כאבים, ולוּ אקמול אחד מסכן? האם בלע משהו להורדת לחץ דם? ואולי הוא נמצא חלילה בהשפעת סמים ואלכוהול?"

חלפו מאז שנים, וכעת אני יכול להוסיף שגיל מופלג משפיע על נהיגה כמו עייפות, כמו חוסר שינה, כמו כדורים מטשטשים ואף כמו סמים ואלכוהול. כך שנהג מבוגר מוכרח לשנות את סגנון נהיגתו בהתאם לידע הדייקני והאכזרי על עצמו – וְיָפֶה אין-מנוס אחד קודם.

הנה דוגמה לכיול עצמי שכזה.

כיול בטיול

ביקרתי במוסך ב-מ-וו כדי לכבות את אור הדיודה הדולק בחלקו התחתון של מד המהירות ומזכיר את הצורך בהחלפת שמן מנוע – כי את השמן, קסטרול 0W30, החלפתי בעצמי. באותה הזדמנות פטרו שם את הבווארית ממחסום 250 הקמ"ש. ביקשתי את זה אף כי אינני מתכוון לטוס איתה ב-287 קמ"ש – שזה, לפי 'טופ גיר', גבול האפשרויות האמיתי של המנוע שלי, נטול הטורבו.

ובכל זאת, בדרך חזרה לוורשה, על האוטוסטרדה החדשה A2, לא עמדתי בפיתוי, ובדקתי אם המחסום הוסר באמת או ששילמתי סתם. ובכן, ההגבלה נעלמה. אמנם בירידה קלה וברוח חיובית מד המהירות של Z3M קופה עבר את ה-250 קמ"ש רק במעט – אבל ה-GPS של מכשיר הניווט TomTom הודיע על 270 קמ"ש ורצה להמשיך.

אך אני הסרתי מיד רגל מדוושת הגז, ולא בגלל השריקה המרגיזה המגיעה מכיוון הדלתות (שב-מ-וו, לצורך הדאווין הספורטיבי, פיטמה אותן בשמשות נטולות מסגרת). האמת היא שהורדתי מהירות כי דבר-מה לחש לאוזני שאמנם יש לי בווארית בעלת 321 כ"ס, אך אני בכל זאת קשיש מורשה, על כל הסיכונים הנספחים למעמדי זה.

נבזי באימונים, קל בקרב

כאשר הונדה CRX הייתה צעירה עדיין, האימונים הכפייתיים שביצענו בסיבוב הסמוך לביתנו עזרו לנו לנצח את ראלי עיתונאים הפולני הנערך בהרים. כי הסיבוב שלנו חשף בפנינו את היכולות של צמיגי דאנלופ ש-CRX לבשה, וגילה באיזו דרגת קשיחות יש לכוון את בולמי קוני (עד הסוף).

והנה, בבואנו לראלי, נוכחנו כי מזלנו שיחק לנו: התגלה שהקטע הארוך של נסיעה נגד השעון – הקטע המכריע בתחרות יוקרתית זו – בנוי מכמה עשרות סיבובים זהים לסיבוב הביתי שלנו!

כך קרה שלקחתנו מהגויים את גביע התחרות, והעלינו אגב כך את עקומת האנטישמיות.

crx bat 22 voigt 2 crc vtec B16 A2

חיפשתי שורשים, מצאתי מלכה: התאהבתי ב-CRX ממבט ראשון, כאשר לקראת סוף שנות השמונים ראיתיה עומדת בדוכן הונדה כאחת המוצגים הכי מעניינים בתערוכת פרנקפורט.

הדרך אליה הייתה ארוכה כי יבואן הונדה התל-אביבי התעלם ממנה, ורק בתחילת שנות התשעים, כאשר מצאתי את עצמי בוורשה בחיפוש שורשים זמני – גיליתי שיבואן הונדה הפולני משווק CRX-יות בלי שיפורים ומערכת VTEC, העושים אותן אוכלות קילומטרים לארוחת הבוקר.

את מבוקשי מצאתי בסלון הונדה באנטוורפן. קניתי אותה בלי תעודת ביטוח, כדי לקבל את ההנחה שאפשרה לי את העִסקה. נכון, שאלתי את היפנית, שאת לא תתקלקלי בשלוש השנים הקרובות? והיא אפילו הגזימה ולא התקלקלה לאורך כל הרומן בינינו, הנמשך כבר 22 שנה.

בסך הכול החלפתי לה רצועת טיימינג ודיסקים קדמיים, ובשנה שעברה, לפני נחיתת הבווארית בביתנו, CRX קיבלה צמיגי טויו R888 שעשו אותה מטורפת עוד יותר. או-אז קראתי לה "GTI קילר", כי בכמות סוסים מצומצמת (160 כ"ס ב-7,800 סל"ד) ובמשקל 980 ק"ג בלבד – היא עדיין מסוגלת להביך בזינוק את רוב-רובן של המתחרות החדשות המציגות על הנייר 180-200 כ"ס.

לוּ היה להונדה CRX מד סיפוק נהיגה – אביזר שהאנושות עוד לא ראתה לנכון להמציא – מד זה היה ננעל עד תומו.

מה עוד: CRX האהובה מזכירה לי שתמיד הייתי מאבד ראש לאישוּיוֹת בלתי צפויות, ונטייה מפוקפקת זו נשארה בי גם לעת זקנה

ארזת לבד את המחשבות?

גם פה, בגינה הביתית, 20 ק"מ מוורשה וכמה אלפי קילומטרים מהמרחב הציוני – תוכפות עליך, שורות-שורות, מחשבות משונות. כל אותן החמצות שהצלחת לצבור בבית התל-אביבי בין קריאה וכתיבה ובין דאגות אשר גועות "מה יהיה". איך הן התגנבו למזוודה?

ופתאום, באבחת-רגע, קמה מתוך תלולית המועקות הזו תובנה זְהוּרָה, הנוזפת בי: החמצת את האמת כאשר כתבת את המדור "גן ההשפלות". כי בעצם, לא חווית שום השפלות – אלא רק למדת דברים, ואף ניצלת מביזיון! הנה ההסבר:

מזל ללא תשלום

כאשר 'מקור ראשון' היה בתקופת המְתנה לקראת החלפת הבעלות, טעיתי לחשוב שספגתי סטירת לחי בדמות מכתבו של הנאמן, שהטיל עליי לצאת לחופשה ללא תשלום. לא הבנתי אז שלא מר ברדיצ'ב קרא את גיליונות הארכיון של 'מקור ראשון', ולא הוא שהגיע למסקנה שחבל לבזבז פרוטות על 'המפתחות בפנים' דווקא. ודאי שהייתה זו החלטה של "המערכת", או החלטה של מישהו שהחשיב את עצמו כ"המערכת", וחיבר רשימה שחורה לפי טעמו ושנאתו.

ואני, שלא הבנתי זאת בשעת ההתרחשות, הכרזתי באצילות מטופשת שמכיוון שהעיתון עומד בקצה המדרון – אני מוכן להמשיך את כתיבתי בלי כסף, עד שהעיתון יתייצב. הצעתי זו לא התקבלה, וזה היה מזלי, כי בזכות הישלחותי לחופשה ללא תשלום ניצלתי מהסכנה שמדורי, העוסק די הרבה בזיכרונות מהשואה – היה מופיע באותו גיליון של 'דיוקן' שבו פורסמה כתבה דראונית בנושא הזונדרקומנדו.

חרוצים מדי

נזכיר שאנשי הזונדרקומנדו צייתו לתכנון הגרמני, והיו מכניסים לתאי הגזים את הקורבנות היהודים, וביניהם אבא שלי. את עבודתם זו היו עושים אנשי הזונדרקומנדו בצעקות ובמכות רצח. אסתפק בתזכורת לקונית זו, ולא אתאר כאן את המעשים המקבריים שקומנדו יהודי זה הרשה לעצמו לבצע על גופות האסירים, לפני שהם נדחפו אל הקרמטוריום והפכו לאפר.

והנה, בכתבת 'דיוקן' שהתפרסמה באפריל האחרון, הצטיירו רוצחים יהודים אלה כגיבורי העם שנרצח. מי שקרא את הכתבה עשוי היה להתרשם כי מעלליהם של אנשי הזונדרקומנדו, הפסולים לפי כל אמות דת ומוסר – היו בסך הכול חיוביים. זאת, בנימוק העלוב ש"מי מהם שיצליח להישאר בחיים, יספר לדורות הבאים את האמת ההיסטורית על פשעי הנאצים".

תודתי העמוקה לנאמן בית המשפט שמונה לעיתון! תודה לך, מר ברדיצ'ב, שהוצאת אותי לחופשה ללא תשלום – ובכך הצלת אותי מהביזיון לפרסם את מדורי באותו גיליון 'דיוקן' מס' 872 אשר בו רוצחים שהתעללו באבא שלי, ובעוד אלפי יהודים חסרי ישע נוספים, זכו להצטייר באור מחמיא רק בזכות המרד שהם הקימו נגד אדוניהם הגרמנים.

אגב, לוּ גיבורי הזונדרקומנדו לא היו מזדרזים לברוח ארצה, הפולנים היו תולים אותם – כפי שהם תפסו והעלו לגרדום את צוות הפושעים, גברים ונשים, שתפעלו את מחנה המוות שטוטהוף.

טיפ טיפה: תת שהוא מַתָּת

תמיד משעשע אותי לפגוש בביטוי 'תת-היגוי', מושג שחוזר על עצמו ברוב 'מבחני הדרכים' הנכתבים בידי קולגות שלי – בין אם הם כבר כתבי חצר החוסים אצל יבואן מסוים, ובין אם הם עוד לא כאלה.

המצחיק הוא שכאשר כתבים מאבחנים (בעצמם כביכול) שמכונית מבחן מסוימת היא בעלת נטייה לתת-היגוי – אי אפשר להבין מדבריהם אם זוהי תכונה חיובית או שלילית.

נזכיר שמדברים על תת-היגוי כאשר המכונית מורדת בבקשת הנהג ואינה פונה אל תוך הסיבוב, אלא מחליקה על הציר הקדמי וממשיכה לנסוע קדימה. זוהי בעצם תגובתה הטבעית של כל מכונית, בין אם היא בעלת הנעה קדמית, אחורית או 4X4, כאשר נכנסים בה לסיבוב במהירות מוגזמת. כתרופה לתת-היגוי, די בדרך כלל להסיר רגל מדוושת הגז ולשחק עם ההגה כדי להחזיר את המכונית למסלול שפוי.

את נטיית המכונית לתת-היגוי יודעים לנצל נהגי ראלי – ולא רק הם. בַּתקופה שבה לא עלה על הדעת לבצע מבחני דרכים שאינם כוללים קטע אכזרי כמו סלאלום תקני, הבוחנים הצטיינו בנסיעת סלאלום, שתת-ההיגוי כיכב בה. היינו שוברים את ההגה מטרים ספורים לפני הרווח שבין הפילונים, ותת-ההיגוי עשה את כל העבודה בתמרת עשן היוצאת מהצמיגים.

היום לא מבצעים את מבחן הסלאלום, אף כי הוא חושף את כל האמת על רמתה של אחיזת הכביש. למבחן חיובי זה מסרבת מערכת ESP, הניתנת אמנם לנטרול, אך בשביל מה? ממילא העיתונות בת זמננו אינה ששה להלשין על מכוניות מאכזבות.

שואלים את אדוארד

אלעד חדד: אנו משפחה של שש נפשות. הרכב שאנו מעוניינים לרכוש ישרת את אשתי ביום-יום. אנו מחפשים רכב משפחתי טיפה גבוה, אולי גם 4X4, שיהיה לא צפוף מדי. כיום ברשותנו שברולט אפלנדר 2008, והתקציב סביב 200 אלף שקלים. איזה רכב אתה ממליץ?

תשובה: לו הונדה הייתה מייצרת עדיין את FR-V, מהדגמים המוצלחים ביותר שלה – הייתי ממליץ עליו בחום. דא עקא שהונדה העיפה אותו מקו הייצור, כך שנשאר לי להמליץ לכם על סיטרואן C4 פיקאסו. ברוב המבחנים האירופיים גברה C4 זו על פולקסוואגן Touran וגם על פיז'ו 508, ולהפתעתי גם על רנו סניק.

אני גם מציע לכם לבדוק את המכונית הכי מעניינת בין המועמדות הרלוונטיות לאשתך: פורד S-Max. להבדיל ממתחרותיה, בפורד זו הנהג אינו מרגיש כנוהג במיניוואן מוגדל – אלא כמי שנהנה ממכונית משפחתית קטנה, זריזה ובעלת אחיזת כביש מפתיעה לטובה.

אגב, ייתכן (ואף צפוי) שבמקומכם הייתי מנסה לקנות את המכונית הכי טובה במדף העליון, כמו למשל ב-מ-וו X5 יד שנייה המצוידת בשורה שלישית של מושבים. הסכום העומד לרשותכם מאפשר קנייה כזו, שתפנק את אשתך בנסיעות היום-יום שלה.

נ"ב, יש גם אופציה, והיא המעניינת ביותר אולי, של ניסאן קשקאי מדגם 2+. זהו רכב חמישה מקומות (כמו בקשקאי ה'רגילה', הקצרה) – אלא שבדגם 2+ יש שני מושבים נוספים, המתקפלים לתוך רצפת תא המטען. ניסאן הפסיקה אמנם לייצר דגם זה, אך היבואן קרסו מוכר עדיין בתל-אביב את העותקים האחרונים, במחיר הזדמנותי של 170 אלף שקלים.

יוני: אנו זוג פלוס ילדה. יש ברשותנו פיז'ו 206 שנת 2001 ידני, אשר נקנה לפני כמה שנים מאישה מבוגרת שאפילו את נוזל המגבים קנתה במוסך מורשה. לאחרונה הרכב מבלה רבות במוסך, ואנו מוציאים עליו סכומים עצומים (בחודש האחרון לבדו 3,000 שקלים).

בנוסף, אנו רוצים להשתדרג ברכב משפחתי משנה מתקדמת יותר, שיחזיק לנו לשנים הקרובות, כולל התרחבות המשפחה בבוא העת. הרכב חייב להיות אוטומט (לאשתי אין רישיון על ידני). הסכום שברצוננו להשקיע הוא 35-37 אלף שקלים. חשובות לנו אמינות, צריכת דלק נורמלית ובטיחות.

  1. על אילו כלי רכב אתה ממליץ? חשבנו על פורד פוקוס 2007, טויוטה קורולה 2005, מאזדה 3 שנת 2007. מובן שאנו פתוחים להצעות נוספות.
  2. מה דעתך על רכב יד שנייה מפרטי אשר בבעלות הקודמת היה ליסינג?
  3. האם עדיף רכב משנה נמוכה יותר בעל קילומטראז' נמוך, או רכב משנתון מתקדם אך גם בעל קילומטראז' מתקדם?
  4. איך אדע מתי לקחת רכב לבדיקה, בהתחשב בעובדה שרוב כלי הרכב נראים טוב חיצונית ופנימית, ועלות בדיקה היא 600 שקלים?

תשובה: כיוונתם נכונה כאשר חשבתם על פוקוס, קורולה ומאזדה 3. בין שלוש אלה הייתי מחפש מועמדת שמגיעה מבית טוב אשר דאג לה. ליסינג בביוגרפיה של מכונית אינו בהכרח בעוכריה, ואין לזלזל בהנחה ש'כתם' זה מחולל במחיר.

אין בעצם תשובה חד-משמעית אם עדיף רכב משנה נמוכה ובקילומראז' נמוך או להפך; הכול תלוי במצבו של הדגם המסוים המוצע לכם.

המלצתי היא שתבדקו את האופציה של סקודה רומסטר המצוידת במנוע פולקסוואגן לא מגודש. מזהים את זה לפי הכיתוב V16 בחלק האחורי של הרכב.

בשבח המכוערות

כמו לסרט טוב או להצגה שעוד לא כתבתי – אני מחכה בסקרנות למבחני הדרכים של אלפא רומיאו ג'ולייטה תלתן ירוק, שאוטוטו תגיע ארצה

האמת, ורק האמת, היא שסיעת המכוניות שאינני מעריך – או מכבד בחירוק שיניים בגלל סיבות שאינן קשורות בטעמי – אינה אשמה. מכוניות אלה, כל אחת לחוד או בעיסה אחת של אומללות, אינן אשמות בכך שהן תוכננו על ידי מחשבים סתומי דמיון ובכך ששמלותיהן עוצבו בידי חייטים עיוורים.

רנו קליאו החדשה אינה אשמה שהחלק התחתון של דלתותיה נאלץ לספוג שקערורית 'אמנותית', שבעטייה הן נראות כאילו קרנף בעט בהן.

אף מכונית גם לא אשמה שגדודים של כתבי חצר מזנקים אל המקלדות כדי לכתוב עליה שטויות עוד לפני שראו אותה, אלא בסך הכול שמעו עליה מאדונם היבואן או קיבלו מהיחצ"נים תדריך מפורט, כולל הסברים טכניים ותצלומים.

אף מכונית גם לא אשמה שכתבו עליה בהַדרת אחלה וביראת סבבה כאות תודה ליבואן על כרטיס הטיסה לחו"ל, כולל מָלון וספגנטי.

מכונית או מְעוּניִת?

מכוניות אף פעם לא אשמות בדבר, וזו הסיבה שאני לא כותב על דגמים שהמתכננים התעמרו בהם – אם כדי לחסוך ליצרן כסף ואם סתם בגלל דמיון צפוד. מכונית לא אשמה שאשתו של הרפד ברחה עם צוענים, וכתוצאה המושב מבטיח נוחות ואחיזה ידידותית כמו כיסא בחדר חקירות של השב"כ.

בכל אופן, אני מודה ומתוודה שהתרגלתי לשמור מרחק ממכוניות הנראות כקורבנות של אונס קבוצתי שהן עברו בתהליך התכנון והייצור – התעללות שסימניה ניכרים בתפקוד המתלים והמנועים, בתכנון חלל הפנים, בצבע שלהן ואפילו ברֵיחן.

ממכוניות מעוּנוֹת כאלה אני מעדיף להתרחק אחרי נסיעה קצרה, ואז לשכוח מיד את נסיעה זו כדי לא לפגום בהתמכרותי לנהיגה – אותה להבה הבוערת על פתיל קר של אנינות.

תימהונות סמכותית

לפעמים, בגלל הסקרנות המאפיינת קשישים – ובכללם, בוודאי, קשיש מורשה – אני מחליט בכל זאת לטעום איזה רכב שזכה להתפעלות בחוגים מסוימים של כתבי חצר, אשר ביצעו במסכנה התורנית נסיעה שמתהדרת בלוגו 'מבחן דרכים'.

מבחני דרכים אלה מושכים במיוחד את תשומת לבי כאשר החתום עליהם הוא דמות משונה: בוחן מסוים שמתעקש לחבר למכוניות 'תעודות לידה' מעל דפי עיתונו ובאתרו, מתפלמס סביב הכדאיות של הדגם הטרי, ובאופן כללי בודק אותו כאילו היה תנור אפייה או מקרר.

בצורה דומה מתפקד עוד בוחן אחד, אשר לשם הגיוון, ומתוך הערכה עצמית מוגזמת, מחלק למכוניות כוכבים – שמספרם מוכרז בהינף סמכותי של שרירותיות. כך למשל, לסוזוקי קרוסאובר העניק האיש כוכב בודד, ורק אני ויבואן סוזוקי צבי נטע יודעים מדוע.

מוקדם לקבור את הנפח

אותו כתב מנוסה הכריז בתרועת זלזול ש"לנפח אין כבר משמעות". זאת, כנראה, בהתאם להתפעלותו של האיש (התפעלות שהפכה כבר אידיאולוגיה) מהמנוע VAG 1.2 TSI. איש זה משבח בכל הזדמנות את אנשי הדאון-סייזינג, אותה שיטה אופנתית שנועדה לרצות את הטרוריסטים הירוקים. לצורך כך מיוצרים מנועים מוקטנים – ואז, כדי לקושש בשבילם את הכוח המקובל בשוק, מצמידים להם מגדש טורבו. מין מעקף נואל.

אך להקת כתבי החצר אינה מוצאת כל דופי במנועים מוקטני נפח. בדיוק הפוך ממני, שעוקב אחר צרות האמינוּת של "נפחים חסכוניים", וגם אינו מאמין לביצועיהם הרשומים על הנייר.

בהשוואה שביצעתי בין הזינוק של סיאט איביזה 1.2 TSI החדשה 105 כ"ס בעלת גיר DSG, ובין אלפא 33 Ei שלי בת העשרים, מנוע בוקסר 1.5 הזרקה המייצר 98 כ"ס בלבד – הותירה אלפא הקשישה, הידנית, את איביזה האמביציוזית מאחור. זינוק חוזר, שהזמין הבעלים המאוכזב של איביזה – לא שינה דבר.

הופתעתי. שהרי למִקרא מה שכותבים אצלנו ביד קלה התומכים במנועי TSI, הכנתי כבר דברי התנצלות לאלפא: התנצלות על שדרשתי מהקשישה לעמוד מול בריון טורבו שכונתי ותיבת ה-DSG החדשנית שלו, המהירה יותר מידו של נהג קשיש.

שובו של אב חוטא

ההכרזה "לנפח אין כבר משמעות" מצחיקה כל שבוע, חודש ושנה אשר מקננים בגיל המופלג שלי. קל וחומר שהיא מצחיקה אותי בימים אלו, כאשר אני חוזר כמו אב חוטא, מִקֵץ חודשים רבים של פירוד, אל הבווארית שלי Z3M קופה בעלת מנוע S50B32. חוזר אל שישה צילינדרים בשוּרה, חוזר אל נפח 3.2 ואל 321 כוחות סוסיה.

וכדאי לחזור אל הבווארית רק כדי לשמוע את הצליל שמפיקים ארבעה טרומבונים בקוטר 2.5 אינץ' כל אחד, המשמיעים טוקטה ופוגה בדי מינור.

ציפורניים רכות, מחיר קשיח

כמו לסרט טוב או להצגה שעוד לא כתבתי – אני מחכה בסקרנות למבחני הדרכים של אלפא רומיאו ג'ולייטה תלתן ירוק, שאוטוטו תגיע ארצה.

כתבי החצר קיבלו כבר מהיחצ"נים תדריכים, המתבססים על דפי פרסום בעיתונות.

ואותי מסקרן אם מישהו יגלה שג'ולייטה, הלובשת את השמלה הכי יפה בעיר, אינה בעלת ציפורניים ששורטות את האספלט, מהסוג שיש לסובארו BRZ, אחותה של טויוטה GT 86 (הספורטיבית פחות מסובארו, כפי שהתגלה על המסלול).

ג'ולייטה לא יכולה להתקרב אפילו למסלול מרוצים תקני משום שהיא רכה מדי, דורשת התקנה של בולמי קוני או בילשטיין 8, ותמשיך להתנודד ולאבד שפיות עד שתקבל מוט מייצב עבה וקפיצים קצרים.

אגב, עדיין לא מרגישים בג'ולייטה את להקת 240 כוחות הסוס שלה, שנגנבו כנראה בדרך לאולם התצוגה, וברור למה: הרי כל סוס של איטלקייה זו – עצלן כפייתי ככל שיהיה – עולה בכל זאת משהו כמו אלף שקלים.

לָכוּד בַּקוּרִים של ספיידר

אבל מי אני שאכתוב על ג'ולייטה החדשה מילות ביקורת, כאשר נפשי לכודה בידי גֶרִילָה של סנטימנטים של קשיש המאוהב עדיין בג'ולייטה ספיידר 1.6 האקסית שלו, ואינו מבין עד היום למה מכר אותה.

aurelia Aurelia b20 GT la profile Aurelia b20 GT volante Avi 4 A

הקסומה ביותר, והקוסם: הנה שלושה תצלומים של לנצ'יה אאורליה (Aurelia) מדגם B20 ג'י-טי, החוגגת בימים אלה את יום הולדתה ה-60. בתצלום הרביעי מופיע טכנאי המחשבים אברהם, שאחרי טכנאים רבים שהרימו ידיים מול ThinkPad – חילץ את המחשב הנייד שלי ממוות קליני, ובכך הרים תרומה משמעותית למדור זה.

הלפטופ זלזל בי מהיום שקניתי אותו חדש. הוא עבד לאט, אם בכלל הואיל לעבוד, סירב להתחבר לאינטרנט וחיסל את מכתבי הקוראים בהתאם לטעמו העלום. בלית ברירה, התרגלתי למרד הנעורים הנצחי שלו. עד שמישהי המליצה לי על "הטכנאי אברהם מרחוב אבן-גבירול 11", והלפטופ המקולל עבר אצלו שיפוץ כללי.

נהניתי מגהותו של ThinkPad. כתבתי עליו במהירות החדשה, וטיילתי באינטרנט ובסקייפ מבלי שעלוקת האיטיות תמצוץ את זמני – אך תוך ימים ספורים קלקלתי את המכשיר המרוענן משום שנעתרתי לאיזו הצעה מאמריקה, תוכנת אנטי-ריגול "המחסלת בחינם סוסים טרויאניים ודומיהם", כפי שהובטח לי באנגלית, הורדתי את התוכנה – וזו התגלתה כווירוס רצחני. הלפטופ שבק כליל. שום כפתור לא פעל, והסדיסטים האמריקנים עוד שלחו לי "ברכות!" שהלכתי איתם לעולם המחשבים המתקדמים. הארכיון נעלם. הלכו כל התצלומים והטקסטים. רצתי לאברהם בהיסטריה, והופתעתי: חמש דקות לקח לו למגר את הווירוס.

ומהקוסם, בחזרה אל הקסומה ביותר: אני מקדיש את חלון הראווה של מדור זה ללנצ'יה אאורליה B20 ג'י-טי לא רק בגלל היומולדת שלה, אלא גם כדי להזכיר שמכונית זו – פרי דמיונם של האיטלקים מסדנת פינינפארינה – היא תכשיט אמיתי בפשטותה הקלאסית. אף מכונית מודרנית לא מגיעה לקרסוליה של אאורליה המסוגננת, שהקווים שלה אומרים אצילות, נועם והדרת-כבוד.

אגב, ששת הצילינדרים של אאורליה ייצרו 110 כ"ס, שהיו די והותר עד תחילת שנות ה-80. הרי להקת סוסים באותו גודל עבדה בעשור זה תחת מכסה המנוע של פולקסוואגן גולף GTI

טיפ טיפה

אלפא עוללה לי הפתעה והתחממה בסתם נסיעה עירונית, פחות מחצי קילומטר מהבית. עצרתי וגיליתי שהמאוורר של 33 Ei, הצמוד לרדיאטור – אינו פועל. חיכיתי שהמנוע יתקרר, נסעתי הביתה בעדינות, ורק למחרת בבוקר ירדתי לחניון התת-קרקעי כדי לצוד את הסיבה לתקלה המעצבנת.

נזכרתי שהבעלים הקודמים של האיטלקייה מכרו לי אותה משום שאף מוסך לא הצליח להתמודד עם ההתחממות הכרונית שלה. מניסיונות התיקון הללו, שעלו להם הון והועילו כלום – נשאר איזה כבל עם מתג המפעיל את המאוורר פול-טיים-ג'וב. מין אלתור נואש, שגם הוא לא עזר, כי כפי שציפיתי, להתחממות הייתה אחראית בכלל משאבת מים שנשברה. המוסכניקים לא גילו את זה, שהרי משאבה מורדת אמורה לדלוף נוזלי קירור, והמשאבה הערמומית של אלפא הייתה יבשה דווקא.

החלפתי משאבת מים, והיא לא אכזבה. גם החיישן שמפעיל את המאוורר בדרגת חום מסוימת עבד כראוי. אז מדוע התפגר המאוורר בנסיעה? הזרמתי אליו ישירות 12 וולט. "תעשה לי טובה ותעבוד", ביקשתי, כי אם המאוורר היה מסרב לחזור לחיים – אז כדי להגיע אליו היה צריך לפרק את הגריל קומפלט, כמו גם את הפנסים ואת הרדיאטור. אלא שהתָקוּל חזר לנופף בזרועותיו במרץ. דיאגנוזה: המאוורר לא תפקד בנסיעה כי הוא לא קיבל, משום מה, חשמל. מצאתי חיבור רופף, חיזקתי, והמאוורר התעורר בהתלהבות איטלקית.

מתוך הקלה פרצתי בצחוק – וגיליתי שקרוב אליי עומדים שכנים המביטים בי במבוכה. הרי לא כל יום רואים קשיש מורשה העומד על יד מכסה מנוע פתוח של אלפא 33 Ei ירוקה, צוחק במלוא הגרון בפרץ סיפוק פתאומי ועוד מתחיל לפזם את האריה של נאדיר, גיבור האופרה 'שולי הפנינים' מאת ביזה.

מה כבר יכול לשמח כל כך את הזקן בימים טרופים אלה? תהו שכניי, נכנסו לניסאן קשקאי לבנה, ונסעו.

שואלים את אדוארד

נתן: ברשותי פולו 1400 אוטומטית שנת 2006, שנסעה 90 אלף ק"מ. היא מטופלת היטב. צריכת הדלק שלה היא 1 ל-8 בממוצע. מוסכניק בדק אותה במכשיר של ארבעה גזים וכן במכשיר ייעודי של פולקסוואגן, ומצא שהכול תקין, כולל החלפת שמן גיר (?). מה אתה מציע?

תשובה: אם רוב נסיעותיך הן בעיר, בפקקים ובהרכב אנושי נכבד, ועוד במזגן עובד – אז צריכה ממוצעת של 1:8 היא אמנם גבוהה במקצת, אך אינה מפתיעה.

בכל אופן, יש לוודא שדיסקיות המעצורים משוחררות, כלומר לא נתפסו. כדי לבדוק זאת, נסה לדחוף את פולו בחניה. בנוסף, כדאי למדוד בקפדנות את לחץ האוויר בצמיגים ולהוציא מתא המטען כל חפץ מיותר.

שפרה שניצר: המלצת לנו על סקודה רומסטר, אך לא יצא לך לקרוא את יתר המייל ששלחנו לך מכיוון שהוא נקטע משום מה. אנחנו מחפשים רכב גבוה שיהיה לנו קל לצאת ממנו ולהיכנס אליו, וגם כמובן שיהיה חסכוני ואמין. התקציב שלנו הוא עד 80 אלף שקלים. האם בהתאם לנתונים החדשים תשובתך תהיה עדיין סקודה רומסטר?

תשובה: נתפסתי בחוצפתי כאשר ניסיתי לענות לחצי מכתב, מבלי לשמוע מה אתם מחפשים באמת. אז במקום סקודה רומסטר, שהמלצתי עליה לזוג מבוגרים טיפוסי, אני ממליץ לכם על סקודה ייטי או על קיה סול, שהיא אכן נשמה. לשני קרוסאוברים אלו נכנסים בנקל, ובשניהם יושבים גבוה יחסית.

אגב, חטפתי על הראש על שהמלצתי על מכונית המצוידת במנוע 1.2 TSI (רומסטר) למרות הביקורת שלי על ז'אנר המנועים מוקטני הנפח, שאמינותו מוטלת בספק. להגנתי אומר כי שרשראות הטיימינג במנועים אלה סובלות בנהיגה דינמית – אך בנהיגה רגועה, כזו שאמורה לאפיין אנשים מבוגרים – גם מנועי TSI החסכוניים עשויים לשמור על בריאותם לאורך זמן.

אלי בראוטמן: ברשותי סקודה אוקטביה 1.4 TSI מודל 2010 שעשתה 74 אלף ק"מ. במסגרת האחריות הוחלפו ברכב יחידת המקאטרוניקס והמצמדים של הגיר. אני מרוצה מאוד מהרכב ושוקל להעבירו לבן משפחה, אבל רוצה לעשות זאת במצפון שקט. מהמידע שבידך, האם החלקים שהוחלפו עברו תקן מחודש? האם היו תקלות משמעותיות נוספות ברכב מסוג זה שהתגלו מאוחר יותר?

תשובה: צר לי לומר זאת, אך התקלה שיבואן סקודה תיקן במסגרת האחריות עשויה לחזור על עצמה. זאת לא בעיה, כל זמן שהאחריות על הרכב ועל התיקונים שהתבצעו בו בתוקף עדיין. כדאי לבדוק מהו מועד התפוגה של האחריות, שכן שיפוץ של תיבת ההילוכים DSG והחלפה של שרשרת טיימינג במנוע TSI 1.4 (שהיא עקב האכילס במנוע זה) – הם השקעה רצינית. הנה כי כן, גם מכונית נוחה, חסכונית ובעלת תא מטען ענק כמו אוקטביה מצדיקה את האמרה "אין ארוחות חינם".

אורון: אנחנו זוג צעיר+ילדה מקסימה שמעוניינים לרכוש רכב בטוח ואמין עם כמה שפחות חור בכיס – סדר גודל של 15 אלף שקלים ועלויות תחזוקה מינימליות ככל שניתן. מאידך, להוריי יש אלפא רומיאו 149 ידנית שנת 96' אדומה יפהפייה, שהיא רכב הנעורים האהוב שלי. היא מושבתת בחצר זה כבר כמה שנים בגלל עלויות תחזוקה, ומשום שהיא צריכה חידוש משמעותי. האם תיקון ותחזוק האלפא הם חלופה ראויה לצרכינו (למי שאינו מבין בתחזוקה מעבר לשמן-מים)? האם יש מוסך באזור אשקלון שהיית ממליץ לבצע בו את החידוש?

באם תמליץ לגנוז לעת עתה את החלום, האם תוכל לספר על דגם ראוי לצרכינו?

תשובה: נפשי סובלת שאינני יכול להמליץ לך לשפץ את אלפא בכל הסכום שאתם מייעדים לקניית רכב. הסיבה: שיפוץ אלפא מוזנחת עשוי להתגלות כחבית בלי תחתית. הדרך אל האושר האדום עשויה להיות ארוכה ונפתלת. אולי תמכרו אותה לאלפיסט כלשהו, שיפעיל עליה את מכבש חיבתו.

ודאי שסוזוקי סוויפט או משהו מהתפריט של דייהטסו לא יהוו תחליף לאלפא, אך הן מענה הגיוני לחבילת הדרישות הצנועה שלכם.

זיכרונות 'טורבו'

אני עדיין תקווה שמישהו יכתוב פעם ספר בלשי בשם 'הקמתו ונפילתו של מגזין הרכב העברי 'טורבו". הנה חצי חופן פרטים לגינתו של הסופר העתידי, ויהיו עוד כמה גילויים

באחרונה, בכוחו של בליץ שביצע זיכרוני אל מדינת העָבָר, חזרו אליי ימיו ההרואיים, גלגוליו וכל ההרפתקאות הַפְּלוּאוֹת של מגזין 'טורבו' ז"ל, אשר בגללו, ולהפתעתי המושלמת – התחלתי לכתוב בשפת הקודש, כלומר מצד ימין לשמאל. ודאי שלא שכחתי את הכתבה הראשונה שפרסמתי ב'טורבו'. זה דווקא לא היה סיפור על מכוניות אלא דיווח מסתם נסיעה באוטובוס, כפי שביקש ממני מקום תעסוקתי החדש, שהתיישב בדירה צנועה בעלת שלושה חדרים.

לצורך תחקיר שיספק לי חומר לכתבה, חיכיתי בשדרות רוטשילד בתל-אביב לאוטובוס קו 5. על ידי חיכתה בתחנה זו נערה יפהפייה, בעלת פנים פיוטיות, מהסוג שלא היינו רואים כל יום בשדרות רוטשילד וגם לא מול קפה 'כסית' ברחוב דיזנגוף, שהמדרכה שלו הייתה בימים ההם סוג של מסלול תצוגה או במה טבעית ליפות התל-אביביות, שהמקומיים כינו 'חתיכות'.

יש גם להוסיף, לשם הפרוטוקול, שהשמש הנמוכה של אחרי הצהריים צבעה את שיערה של הנערה בתחנת האוטובוס בזהב טהור, כאילו יצאה הגברת הצעירה מתוך טוֹנְדוֹ של הצייר סנדרו בוטיצ'ילי בן המאה ה-15 – בהבדל משמעותי: הגיבורות של בוטיצ'לי היו שמנמנות ואילו הנערה בתחנה הייתה דקיקת גוף. היו לי חברים שעל רזות כאלה היו אומרים "תעזבי, יקירתי, את המחשבות על דוגמנות ותאכלי משהו".

רטרוספקציה סנטימנטלית

הנחתי לעצמי להיסחף לכיוון ציורי הקְדוּשָה של הצייר הרנסאנסי, אך למרות התפעלותי מיופייה של הנערה לא העליתי על דעתי לגלגל איתה שיחה קלה. כי כבר אז, ברוטשילד, הייתי זקן ובעל מודעות מספקת להבדלי הדורות.

חוץ מזה, גם בצעירותי – או בגיל מקובל עדיין, כלומר עוד לא חצי מופלג או מופלג פח זבל – אף פעם לא התחלתי עם מישהי כאשר הייתי בלי מכוניתי. ללא חזותה הקרבית של מכוניתי התורנית, אומץ לבי גמגם וברכיי אמרו פיק.

כה אמר המלאך

אז אנו מחכים לקו 5, אך קו 5 מבושש לבוא, וּבִמְקוֹם האוטובוס עצרה בתחנה סובארו ליאונה לבנה, שנהגה צפצף לנערה. היא לא הגיבה, כאילו לא הבחינה בקיומו של נודניק זה, והסובארואיד נסע לדרכו.

"פספסת טרמפ עם מיזוג", פניתי לנערה בנימה של דאגה משועשעת.

הנערה הביטה בי בזוג עיניים חמות שעל דומותיהן חיבר המשורר הרנסאנסי פֶּטְרַארְקָה סוֹנֶט בלתי נשכח, וגם לאַפּוֹלִינֶר בן המאה הקודמת היה מה להגיד בנושא.

"הלך הטרמפ", המשכתי, ועל פניה העדינות של הגברת הצעירה רפרפה לרגע התעניינות אמיתית. היא כרכמה את גבותיה בזעף, הצביעה בידה על הסובארו המתרחקת בפרספקטיבה של שדרות רוטשילד, ומשפתיה המתוקות יצאו מילים המצטרפות לכדי שאלה עקרונית: "אתה מתכוון לזבל הזה?", סיננה, והוסיפה שמִצֵדָה, "הַ*** הזה (היא לא ביקשה סליחה על הביטוי) יכול ללכת קיבינימט".

הגיע קו 5. נכנסתי המום מחוסר ההלימה בין יופייה המלאכי של הנערה, הנדיר בעדינותו, ובין שפתה. קניתי לי כרטיס, נסעתי, והיא נותרה בתחנה.

הַעֲצָמָה נשית

היו צריכות לעבור שנים הרבה עד שהבנתי כי גיבורת הכתבה הראשונה שלי ב'טורבו' הייתה שייכת, כנראה, לסוג הבנות בעיר הגדולה שמחכות בתחנת אוטובוס רק כדי ליהנות מהצפצפות של נהגים חולפים ולהתעלם מהן, וכך לחזק את הערכתן העצמית ללא עזרת פסיכולוג או פסיכיאטר.

טיול הקיוסקים שלי

שנים מספר לאחר מכן, בתקופת הגאות של הירחון שבה הוא הדפיס ומכר מעל 20 אלף גיליונות – הייתה לי התנגשות חזיתית עם חברת סטימצקי ובעליה. התנגשות בלי נפגעים ובלי נזק, אך שווה בכל זאת את הדיווח הבא.

נפתח בכך שכעורך 'טורבו' היו לי כמה הרגלים, כמה התכתבויות בלי מעצורים, כסיסמת המדור שהיה לי אז, וגם כמה סודות עריכה. בין השאר, לא סמכתי על בעלי העסק, זוג די מפוקפק ולא אחראי, ובהתאם לחוסר האמונה בהם התרגלתי לבקר בעצמי בנקודות המכירה של הירחון כדי לשמוע פרטים על השיווק ולוודא שהכול תקין.

התעניינתי באילו קיוסקים חסרים גיליונות, ובאילו מהם נשארים גיליונות של 'טורבו' עד סוף החודש בגלל סיבות שונות ומשונות: המוכר קיבל בטעות מנה כפולה של גיליונות, או שכח לפתוח את חבילת המגזינים שהגיעה אליו ולא הציע את 'טורבו' למכירה, או תחב את העותקים למדף אחורי.

יום אחד, במסגרת התחקיר הנ"ל, הגעתי לחנות סטימצקי ברחוב דיזנגוף. אני נכנס, מציץ במדפים של כתבי העת – ומגלה ש'טורבו' איננו. היעדרותו של הירחון הייתה מוזרה משום שהייתה זו תחילת החודש, ממש ימים ספורים אחרי הדפסתו של הגיליון החדש.

אני פונה למוכרת: "אזלו כל הגיליונות של 'טורבו'? הכול נמכר?", תמהתי.

המוכרת: "'טורבו'? אין לנו ירחון כזה".

אני: "אבל 'טורבו' תמיד היה אצלכם, מה קרה?"

הגברת: "מר סטימצקי החליט שהרשת לא תשווק את הירחון הזה יותר".

אני: "מה הסיבה? מה קרה? זה מעניין אותי כעורך המגזין הזה".

המוכרת מושכת בכתפיה. "אין לי מושג", הפטירה.

סתימה-צְקִי

כדי לברר מדוע נסתמו השערים בפני הירחון שלי, לא נותרה לי ברירה אלא לפנות לבעל הבית, מר סטימצקי בכבודו ובעצמו. הזמנתי פגישה דרך מזכירתו והתיישבתי מול האיש.

– "מה הסיבה", שאלתי, "שהחלטת לא לשווק בסניפים שלך את ירחון הרכב 'טורבו'?"

– "הסיבה פשוטה", ענה גביר הנייר. "הירחון הזה הוא תת-רמה, ואנחנו, בהתאם לעקרונותינו, מקפידים על הטעם הטוב של המוצרים שאנחנו מוכרים ברשת".

אני: "יש לך איזו סיבה קונקרטית? מצאת בירחון משהו שלא מוצא חן בעיניך? כתבה מסוימת? תצלום כלשהו? על איזו תת-רמה אתה מדבר? האם קראת את 'טורבו' בעצמך? כי נשמע לי שהולכת שולל על ידי אויבינו, שהמגזין שלהם, המתחרה בנו, נמצא אצלך על המדפים למרות שהוא לא ירחון עצמאי אלא פרסומון בהסוואה".

לנאום ההגנה הלוהב שלי הקשיב מר סטימצקי בארשת משועממת.

"תראה אולי בעצמך את ההבדל", הצעתי לבסוף, מואס באדישותו – והנחתי על השולחן את הגיליון של המתחרים, הריק מתוכן מעניין, ואת גיליון 'טורבו' מס' 50. זה הגיליון ההיסטורי שעל השער שלו כתבתי בחוצפה "הגיליון הכי טוב".

"אני משאיר לך את שניהם", אמרתי לסטימצקי בנימת מיאוס קלה. "תקרא אותם, ותוכל להשוות בין הרמה המקצועית והגרפית של 'טורבו' שלנו ושל המתחרים, שאותם אתה כן משווק. אני מצפה שתשנה את החלטתך התמוהה והפוגעת", סיכמתי והלכתי.

הגירוש שווה כמה גרושים

ודאי שהתייעצתי עם עורך הדין מיבי מוזר, שהכרתי אז, אם הכתרתו של 'טורבו' בכינוי "ירחון תת-רמה" וגירושו הברוטלי של המגזין מהחנויות הם בגדר דיבה או לא.

"דיבה ועוד איך", ענה עורך הדין הממולח, אך לא הייתה עילה לפנות לבית משפט משום שזמן קצר אחרי הפגישה עם סטימצקי התקשרה אליי מזכירתו.

הפאתוס ושִברו

"שלום מר אטלר", דקלמה מזכירתו של מר סטימצקי. "הַרשה לי למסור לך באופן רשמי שהבוס שלנו, מר סטימצקי, קרא את 'טורבו' שלכם, התרשם לטובה, והחליט להחזיר מיד את הירחון לעמדות המכירה בכל חנויות הרשת. מר סטימצקי גם מאחל לכם הצלחה", הודיעה לי הגברת באותה תרועה כבושה של פאתוס חגיגי אשר בה בישרו פרשנים ישראלים מהבית הלבן את פרטיו של הסכם השלום עם הפלשתינים שנולד באוסלו.

"מסרי נא למר סטימצקי", עניתי לגברת, "שאינני מקבל את כניעתו. אִמרי לכבודו שנמאס לי ממנו עד זרא, ושאם הוא מתעקש לגרום לי נחת הוא יכול לעשות את זה בדרך פשוטה – ללכת לעזאזל עם כל הרשת שלו, יחד עם הספרים, העיתונים והממתקים. החלטתי באופן עקרוני שלאחד כמו מר סטימצקי לא מגיע לשווק את 'טורבו'", אמרתי את זה בסגנון של הנערה מתחנת האוטובוס, וגם אני לא ביקשתי סליחה על הביטויים.

"אתה מדבר ברצינות?", הזדעזעה הגברת. "אף אחד מהלקוחות שלנו, בכל תולדות החברה, עוד לא ויתר על הכבוד להימכר אצלנו", הופתעה.

"אז אני גאה להיות הראשון", אמרתי, ושפופרת הטלפון חזרה לבסיסה.

סוד הגבורה

מאז שיחה זו חלפו שנים, והרשת של מר סטימצקי, זו "בעלת הרמה", נקלעה לקשיים עסקיים ועומדת לעבור לידיים זרות.

אם מר סטימצקי סקרן עדיין מדוע הדפתי את הצעתו, הנה סוד העניין: ויתרתי על החזרתו של ירחון 'טורבו' למדפים המפוארים של סטימצקי לא בגלל כבודי הפגוע – אלא משום שזמן קצרצר אחרי השיחה איתו עזבתי את כיסא העורך של המגזין יחד עם כל הצוות, כדי לערוך את 'קוואטרו'.

ומרגע זה, שיווקו של 'טורבו' חדל לעניין אותי.

Giulia Super 3 Giulia Super 6 mot Giulia Super 5 Giulia Super 7

מרובעת רק מבחוץ: אין לי מושג איך זה קרה, אך בין כל האלפות שהיו לי – דווקא ג'וליה סוּפֶּר (בתצלום) לא נחתה מעולם בביתי. ג'וליות כאלה היו לידידיי דאז עמוס ארבל וגבי גזית, אך לי לא הייתה. וחבל, כי הבנתי מאוחר מדי שדווקא משפחתית זו, התמימה למראה – היא האלפא היחידה שאינה מייצגת פוזה בורגנית אלגנטית. כי ג'וליה הוותיקה היא אנטיתזה לקוֹקֶטֶרְיָה האלפיסטית. היא מרובעת כמו חבילה ומזלזלת בחוקי האווירודינמיקה, אך בתמורה מציעה סגנון משלה, שלא היה דומה לאף רכב בזמנה ואילך.

במיוחד כשהיא מופיעה בגרסת on steroids (בתצלומים), שבה היא מצוידת בכלוב בטיחות, דיפרנציאל ננעל, מנוע 2.0 ליטרים ושני גלי זיזים – בדיוק כמו באלפא GTV שלי, רק בהספק של 160 כ"ס. ג'וליה זו יושבת על צמיגי טויו R888 כמו הונדה CRX שלי, אלא שלעומת האיטלקייה, היפנית שלי נראית כצעצוע.

הייתי מת להוסיף את ג'וליה לאוסף הביתי שלי, אך בדרך אליה ניצב מכשול של 30 אלף אירו. כאילו סבתא ג'וליה, שנולדה ב-1973, שווה פורשה 911 בגרסת 964, שאף היא מושכת את תיאבונו של הקשיש המורשה. אגב, למכר שלי, ראובן זומר, יש ג'וליה on steroids כזו סמוך לתל-אביב, ואני חש משהו סמוך לקנאה

טיפ טיפה

אני זוכר את הביקור הראשון שלי במערכת 'טורבו', שהתקיים זמן מה לפני שהתחלתי לכתוב שם את כתבותיי, לבצע מבחני דרכים, לדווח מתערוכות רכב, לצלם וכו'.

אז לפני כל זה הגעתי לביקור היכרות במערכת 'טורבו', שהייתה ממוקמת בקומה שנייה של בניין מגורים תמים במרכז תל-אביב. אני נכנס ורואה צוות עייף אחרי לילה ללא שינה, עָמֵל על חיבור מחירון רכב עדכני כביכול, מעשנים סיגריות בשרשרת, מבצעים תחקירים טלפוניים אצל סוחרי משומשות, מתווכחים ביניהם על הנתונים וכמעט נופלים מהכיסאות מרוב תשישות.

"תעזבו את השטויות", אני אומר, והם כעסו על הזלזול שלי בעבודתם הסיזיפית, ולימדו אותי שלמגזין רכב רציני אין זכות קיום בלי מחירון משלו.

"לא זלזלתי, חס וחלילה", התנצלתי, "אלא באתי להציע לכם תרגיל פשוט ומועיל: במקום לעבוד בפרך ימים ולילות על מחירון הרכב של 'טורבו', קחו שני מחירונים מקומיים, זה של לוי יצחק וזה של המתחרה שלו, מר אפרים מוהר, רִשמו את התמחור של שניהם לגבי דגם מסוים – ואז חַשבו את הממוצע. אם לוי יצחק אומר שמכונית X שווה 35 אלף שקלים והשני קובע ששווייה הוא 30 אלף שקלים, רִשמו במחירון של 'טורבו' סכום של 32.5 אלף שקלים ושלום על ישראל. רק אם יש לכם חולשה לדגם מסוים, בצעו הקפצת מחיר עדינה", הוספתי, וההצעה שלי התקבלה.

ומאז, מגזין 'טורבו' ז"ל עבר מהפך, ובזכות החידוש שהבאתי למערכת, אֶת העבודה על המחירון הייתה יכולה לעשות מזכירת העיתון, חמושה במחשבון פשוט.

אחר כך 'טורבו' עבר עוד מהפך כאשר התמניתי כעורכו, מה שלא יזמתי. אלו מחבריי שעזבו את 'טורבו' פתחו ירחון מתחרה עם מחירון משלהם – שהתבסס על אותו רעיון שלי שנולד ב'טורבו' והמשכתי ליישמו. לא עמדתי בפיתוי: שלפתי עשר דוגמאות מתוך מחירון הרכב שפרסמו המתחרים, והלשנתי במאמרי על שיטה זו, "המכוערת אשכרה!", שהם נוקטים.

בענף הרכב פרצה שערורייה. "לצערי, אינני יפה נפש", הסברתי לעמיתיי הראל ברוידא ואוהד פרנס.

שואלים את אדוארד

שפרה שניצלר: אנו זוג פנסיונרים שזקוקים להמלצתך. אנו מחפשים רכב שישמש אותנו לנסיעות בעיר, אך מדי פעם גם לנסיעות בינעירוניות לירושלים, לצפון ואף לאילת. חשבנו (וכאן המכתב נקטע, א"א)

תשובה: לא התקשרתי אליכם לברר על אילו דגמים חשבתם במכתב שנקטע, משום שבמקרה נפלתם על יום שבו אני ממליץ בחום על סקודה רוּמְסְטֶר. מכונית זו, העונה על ציפיותיכם ועוד נוחה וחסכונית, לא זכתה בארצנו להערכה הראויה לה.

אביחי: אני מתחתן בקרוב ואנחנו רוצים לקנות רכב, אולי אפילו השבוע. התקציב שלנו הוא כ-50 אלף שקלים. אנחנו רוצים רכב אוטומטי ובטיחותי ככל שאפשר. אילו אפשרויות טובות יש לנו, ומהם היתרונות והחסרונות שיש בכל דגם? שכחתי להוסיף: אנחנו מחפשים רכב בן משהו כמו שלוש (או חדש, אם יש משהו שעומד בתקציב). עיקר השימוש בו יהיה נסיעות לירושלים פעמיים-שלוש בשבוע מגבעת-שמואל.

תשובה: בשוק יש לא מעט מכוניות שמתאימות לזוג צעיר המעוניין לא רק בשינוע מכני, אלא גם ליהנות קצת מהנהיגה. בין המועמדות הרבות אני ממליץ לכם על סקודה רומסטר, מכונית נוחה, בטיחותית, אמינה וחסכונית. זוהי גם הסקודה היחידה שניחנה בחזות בלתי שגרתית – מסגרת מחמיאה לזוג צעיר.

אסף פרנקל שלח תפריט של חברת allstar המשווקת מיישרי זרם שמתאימים להטענת מצברים במכוניות. "לזה התכוונת?", שואל אסף.

תשובה: באתר הרשמי של חברת allstar מופיעים עשרות דגמים של מיישרי זרם – רובם ככולם מיועדים לשימוש במוסכים ויקרים בהתאם. אך לקראת סוף התפריט מוצגים מיישרי זרם המתאימים לשימוש ביתי, בדיוק כמו אלה שחלק מהקוראים חיפש בשוק ולא מצא. כך למשל, ב-269 שקלים אפשר לקנות מַטען למצבר המספק 7 אמפר להטענת מצברי 12 וולט. מומלץ.

קייאק לאהבה ישנה

אין מצב שהפגישה המקרית עם יאנק, חברי מלפני שבעה עשורי שנים, מפגש שקרה בצהרי 22 ביולי 2014 – הייתה רק טעות בזיהוי. מונולוג בזמן אמת

צרפתים רבים עמדו בשולי הכביש עם דגלים וצעקות עידוד, כאשר מרוץ האופניים המסורתי 'טור דה פראנס' חלף על פניהם. המעודדים השתוללו, קפצו, ולעתים אף הפילו מרוב התלהבות רוכב או שניים. ורק אנוכי, אי-שם רחוק בביתו, קפאתי על מקומי, המום.

לא הצלחתי לשכנע את עצמי שהייתה זו רק טעות אופטית שנפלה עליי בפרק הכי דרמטי של המרוץ, כלומר – בקטע הלחימה של הרוכבים נגד הרי הפירנאים. 124 קילומטרים שהם כ-124 שערי גיהנום, ולוּ רק בשל שלוש העליות התלולות, אשר מותחות את הסיבולת האנושית עד שהיא הופכת סיב דקיק, מופשט, על-פיזי כבר.

רקיע שכולו תכלת

וידוי 1: נצמדתי לתמונות של טור דה פראנס כדי לצפות בשמיים הצרפתיים שמעל האלפים והפירנאים, הנקיים משובלי טילים. במקום לחפש היגיון בדבריהם של פרשני המלחמה, ובמקום לספור איתם את הנופלים בצער הולך וכוסס – בחרתי לעקוב אחר רוברט מייקה, כפרי פולני פשוט אשר באופן בלתי מובן הצליח לפרוץ אל צמרת רוכבי האופניים המהוללים – וניצח.

צפייה אקטיבית

וידוי 2: הקשיש שבי עוד לא איבד את האמונה שנוכחותו ותמיכתו מול מסך הטלוויזיה משפיעות מרחוק על התוצאות.

ולזקן יש הוכחות המצביעות שכך אירע בהזדמנויות לא מעטות.

kajaki Tour de France

פתאום באמצע הפירנאים

והנה, בדיוק כאשר רוברט מייקה סָעַר באופניו סנטימטרים ספורים מפניהם של המעודדים – אני, בביתי התל-אביבי, קפצתי מהכיסא וצעקתי "יאנק!". ולפני שהמסרטה התרחקה וחבר הילדות שלי, העומד בקהל, נהדף אל מחוץ לפריים, הוספתי, מרוב התרגשות, עוד מילה פולנית גסה במקצת, כמקובל בשפה זו.

הפחדתי את כלבי בהתפרצות הקולנית, שהתחוללה כאשר המסרטה המורכבת על אופנוע התעכבה – לחלקיק שנייה אמנם, אך במהירות איטית, בסטופ-פריים כמעט – על פניו של נער בלונדיני רזה העומד בצד הכביש עם דגל אדום-לבן.

לא היה לי ספק שזהו יאנק, מנהיג קבוצת הנערים הפולנים שאליהם הצטרפתי לאחר בריחתי מהגטו, לקראת סוף סתיו 1942.

מפגש פתאומי זה עם יאנק, חבר מהעבר, התניע בראשי מבזק של זיכרונות וגלגל את סרט חיי לאחור. וכך, ללא התרעה, ממש לקראת שקיעת הביוגרפיה שלי – המתקרבת כַּדין, אם זה מוצא חן בעיניי אם לאו – קיבלתי הזדמנות לפגוש שוב את חברי מתקופת חיי בצד הארי של ורשה.

שמחתי בכל מאודה של רוחי לראות שוב את יאנק, נער פולני חייכן שממנו למדתי, מאחורי גבו, מבלי שיידע, את גינוני ההתנהגות של נער נוצרי טיפוסי – מנימוסים ועד גסויות, מצליל המילים ועד שפת הגוף. גינונים קטנים שעזרו לי לשרוד.

קללת שני הגלגלים

בימים ההם יאנק אהב אופניים, וזו הייתה הסיבה שהוא נכנע לפיתוי וסחב ממישהו איזה זוג. כתוצאה מפזיזותו זו, המשטרה הפולנית הכחולה התבייתה על החבורה שלנו והחלה להתעניין בה: במה אנו עסוקים לפרנסתנו, מדוע אנו לא גרים עם ההורים, ואיך זה שאנחנו לא הולכים לבית הספר כמו נערים פולנים נורמטיביים.

לא עזר שיאנק החזיר את האופניים הגנובים והתנצל בפני בעליהם. השוטר השכונתי החל לחקור בנפרד כל אחד מאיתנו כ"מעשה חינוכי", כפי שהסביר, ורק אני לא הסכמתי להיפגש איתו, בשל הפחד שהוא יגלה כי אינני פולני נוצרי כמוצהר בתעודת הלידה.

כנראה צדקתי, כי תחקיר שהתפרסם השבוע בעיתון פולני נחשב חושף כי בתקופת הכיבוש הנאצי, חלק מהשוטרים הפולנים שיתפו פעולה עם הגרמנים בתפיסת יהודים שברחו מהגטו. שוטרים אלה היו "כלבים על יהודים" – כפי שניסחה זאת כותרת הכתבה.

 וודקה, סיגריות ורוח הקודש

עד פרשת האופניים של יאנק והתנתקותי מהחבורה, התנהגתי ונראיתי כמו נער פולני שובב השייך לכנופיה שכונתית. הייתי מעשן איתם בסתר, עובד עם חבריי בניקוי חצרות, עוזר למוכרי ירקות בשוק, מוכר סיגריות ברחבי העיר ומספק וודקה מזויפת למסעדות.

אחרי כמה חודשים של פרנסות זעירות התקדמנו והתחלנו לעבוד, בהתלהבות ובמרץ, אצל אנשי המחתרת הפולנית כשליחי חבילות, כספים ונשק – עד שגילינו בתדהמה שמדובר למעשה באנשי עולם תחתון מסוכנים שרק מתחזים לפרטיזנים פטריוטים.

מאוכזבים ומבוהלים, ברחנו מפושעים אלה למקום בטוח: אל כנסייה בצד השני של ורשה, שבה הועסקנו כ'מיניסטרנטים', כלומר עוזרי כומר.

ונער קטן נוהג בַּזמן

כעת ואילך, התרחקתי שנות אור מהאני של סתיו 43' ומהאני של אביב 44', וגם מהאני שהייתי אחר כך, בעשרות השנים שעברו – והייתי למישהו שהזדקן כהוגן, ומגלה בקצה דרכו שרק יאנק לא השתנה.

הזמן וצבאותיו, כלומר השנים, לא עשו עליו רושם, וחבריו לא עזבו אותו לעולם טוב יותר. יאנק נותר צעיר בלונדיני רזה כשהיה, כפי שהכרתי אותו וכפי שראיתיו שוב שלשום, עומד ככה סתם בשולי הכביש הצרפתי ומעודד את רוכבי הטור דה פראנס.

יהודי פול טיים ג'וב

הגיעה העת לגלות ליאנק כי אז, בצד הארי של ורשה הכבושה, הייתי יהודי 24 שעות ביממה. הייתי יהודי גם כאשר אנו, לבושי כותנות לבנות ופעמונים בידינו, עזרנו לכומר לערוך בכנסייה את המיסה הקדושה. שרנו איתו בלטינית, ונהנינו מהיין שהכומר שמר בארונו.

הגיעה גם העת להתוודות בפני יאנק שכדי להסתיר את סוד יהדותי ברחובות השמורים לגויים, נאלצתי לעטות על עצמי פנים שמחות גם באותם שישה שבועות נוראים אשר במהלכם, מצִדה השני של חומת הגטו – שָם אבא שלי נשאר – הגרמנים היו מחסלים את המרד היהודי, שורפים בית אחר בית, יורים בכל יהודי חי, ומעל גגות ורשה עמדו עננים של עשן.

זה היה לפני 72 שנה בדיוק.

"היהודונים לוחמים בנאצים", אמרו חבריי בנימה דקה של הערכה, ורק אני שתקתי.

חתירה סולו

שמע, יאנק, את הסיפור.

כדי להתרחק מהחבורה ומהשוטר החטטן, עזבתי בריצה את מרכז ורשה, בודד שוב, כפי שהייתי לפני שהכרנו. ירדתי אל השביל הארוך המלווה את נהר הוויסלה, שחוצה את העיר. למטה, סמוך לברזלי גשר קֶרְבֶּדְזָ'ה ההרואי הוותיק, שראה כבר כמה מלחמות, חנו על המים כמה קייאקים צבעוניים, שנראו כשייכים לחיים מאושרים, וסמוך אליהם, בין השיחים, עמד צריף עץ מוזנח למדי, שממנו יצא גבר מבוגר והציע לי עבודה.

"לחתור בקייאק ניסית פעם?", התעניין האיש.

"בטח", שיקרתי, וזכיתי בג'וב ובלינה.

היה זה עסק קטן להשכרת קייאקים. הלקוחות, רובם זוגות צעירים שרצו להתבודד באי החולי הקרוב, שילמו לפי שעות. תפקידי היה למסור להם קייאקים או מפרשיות קטנות, שהכנתי ביסודיות: גרפתי מהם מים שהצטברו על רצפתם, וניקיתי את דופנותיהם עשויות הדיקט מאצות שדבקו בהן.

אשת הבוס, רֶגִינָה, ישבה עם הקופה תחת מטרייה על יד שולחן קטן, ומר זָוואדָה, בעלה, היה עסוק בתיקון הקייאקים ובצביעתם.

עבדתי אצלם כחודשיים, עד שהלקוחות חדלו לבוא. כמו כל תושבי ורשה, הם הריחו את סוף הכיבוש הנאצי. הצבא האדום התקרב כבר בתִרְעוֹשֶת תותחים רציפה, ובעיר נפוצו שמועות שהמחתרת הפולנית עומדת לפתוח במרד שתכנן השלטון הפולני הגולה בלונדון.

וכאשר המרד אכן פרץ – כשנה ושלושה חודשים אחרי המרד היהודי בגטו – עזבתי את זוואדה, שניסה לעצור אותי. "מה שלא יקרה", ביקש, "אל תשכח שאנו מוכנים לאמץ אותך".

לחצתי את ידיהם של בני הזוג ורצתי לרחוב קְרוֹכְמַלְנָה, אל אמא ואחותי. הסכמנו שמוכרחים לברוח מהעיר, כי כולם היו עוזבים את בתיהם עם ילקוטים מאולתרים מבד כלשהו.

*

מיהרנו – אמא, אחותי אירנה ואני – במורד הרחובות לעבר הוויסלה. המורדים, המחזיקים בנשק, רצו בטירוף לכיוון היריות, והגרמנים שראיתי לא התערבו, כאילו המרד אינו מעִניינם. הם חלפו על ידינו באופנועים כבדים, צבועים צהוב, עם מכונות ירייה המורכבות על סירות צד.

הגענו לגשר, זה שבקרבתו עבדתי אצל זוואדה. יחד עם ההמון הפולני הבורח, בצפיפות ובצעקות, עברנו את הגשר עד סופו כמעט – עד שאמא אמרה שהיא שכחה בדירה תיק עם כל הדברים הכי יקרים לה: תצלומים, טבעת, תעודת הלידה של אירנה, קֶנְקָארְטָה (תעודת זהות) וקצת כסף.

חזרנו. הפעם, נאלצנו ללכת נגד תנועת ההמון אחוז הפאניקה. הרחובות כבר לא היו אותם רחובות שעברנו בהם לפני שעה קלה. המורדים, יחד עם אזרחים, הספיקו כבר לבנות בריקדות באמצעות כלי בית, ארונות, שולחנות, מיטות, מזרנים ופחי זבל. הם גם עקרו אבנים כבדות מהמדרכות וחיזקו איתן את הבריקדות, שתפקידן היה לעצור את המשוריינים של הוורמאכט.

מצאנו את התיק על השולחן והתקרבנו שוב לגשר – אך הפעם, האנשים עמדו לפניו ופחדו לחצות אותו; אמרו שהגרמנים מלכדו את הגשר הוותיק בחומר נפץ כדי שהטנקים הרוסיים לא יוכלו להיכנס דרכו לוורשה, ושכל רגע הוא עומד להתפוצץ.

*

"זהו זה", החליטה אמי. "אין מנוס, חוזרים הביתה", אמרה. אך אני לא הסכמתי. "בואו איתי", ביקשתי, והובלתי את אמא ואת אחותי אל החוף של זוואדה. והתאכזבתי: על גדות הנהר לא נותר אף קייאק, והסימן היחידי לַעָבָר היה המטרייה של רגינה, שהייתה זרוקה על האדמה.

"כאן עבדתי וגרתי", הסברתי להן, והן הביטו בסקרנות על הצריף הרעוע, שנראה כאילו טבע פעם והתייבש. נכנסנו לתוכו. בפינה עמדה עדיין המיטה שלי, וכלי העבודה של זוואדה נשענו עדיין אל הקיר. על המָגְבִּיהַ, העשוי משני זוגות רגלי עץ, היה מונח קייאק מוכן לצביעה. השארתי לזוואדה פתק ש"לקחתי את הקייאק במקום השכר האחרון, שלא הספקתי לאסוף", הרמנו את הקייאק ודחפנו אותו אל המים. חיפשתי אחר המשוטים, אך מצאתי רק משוט אחד שבור. נאלצנו להסתפק בו.

התיישבנו בקייאק – אירנה מקדימה, אמא אחריה ואני רכוב על זנב הקייאק, יושב עליו כמו על סוס, עם שתי רגליים במים. התחלנו לשוט בוויסלה, כשאני חותר בכל כוחי בחצי המשוט כמו בסירה קנדית: פעמיים-שלוש קדימה וקונטרה זהירה, כי הקייאק המנייאק, המיועד לכוח חתירה משני הצדדים – רצה לבצע סיבוב במקום.

שמש של אחר צהריים הרקידה את זהרוריה במים, ואנו הפלגנו במה שנראה כמו שיט תענוגות משפחתי. אמא ואירנה ישבו תחת המטרייה של רגינה, שהייתה בצבעי אדום-לבן כמו הדגלים של המורדים הפולנים, ואני, שהתעייפתי מהחתירה, הנחתי לקייאק להיכנע לזרם הוויסלה, שמשך אותנו להיכן שרצה.

והוא רצה שנתרחק מוורשה בכמה קילומטרים. מצאנו עצמנו הרחק מהעיר ומהמרד, באזור כפרי, שבו הוויסלה היה חלק מנוף פסטורלי אשכרה.

*

כאשר קרבנו לחוף הערתי בחיוך ש"אנו נראים כמו בטיול נינוח". משום מה הוספתי בטיפשות שלוּ אבא היה איתנו עכשיו, הוא היה מתיישב כמוני על הקייאק, אלא שעל חרטומו ולא על זנבו, גם הוא כמו רוכב על סוס, נעליו בתוך המים.

אמרתי את זה ואמא ואירנה שתקו, כאילו לא אמרתי דבר. ואני שמחתי שהן יושבות בגבן אליי ולא רואות שמעיניי זולגות דמעות, לראשונה בחיי וכנראה גם לאחרונה.

הגענו למקום שבו הוויסלה נטה שמאלה. על שפת הנהר ישבו שני דייגים עם חכות והביטו בנו בסקרנות.

– "אתם מכירים מישהו", שאלתי אותם, "שרוצה לקנות את הסירה שלנו?"

– "כמה אתם רוצים עליה?", התעניינו הגויים, ואני מכרתי להם את הקייאק של זוואדה בעשרה זלוטי.

לקחנו את המטרייה של רגינה והלכנו לכיוון הכפר הפולני הקרוב, אשר נקרא ועודו קרוי 'סְטָארָה מִילוֹסְנָה', כלומר אהבה ישנה.

SONY DSC Dodina 3. Purim in the getto (1)

דמעות של אמת: בזמן הצילומים של סִרטי 'שועל הכסף של פליציה ט" התקשינו להאמין שהילד הפולני אוסקר פְּלָזֶבְסְקִי, שאינו שחקן אלא תלמיד כיתה ה' שאבישי הדרי גילה בבית יתומים בלודז' – נכנס בקלות לתפקיד הגיבור הראשי. אוסקר בכה בדמעות של אמת כאשר ראה מחלון דירתנו בגטו את עצמו מופיע למטה, על המדרכה, ושר שלאגר קברטי כדי לקבל מטבעות שנזרקו אליו לרחוב. עברו ימים ועוד ימים והזמר הקטן נחלש, איבד את קולו ולא עמד על רגליו, עד ששוטרי היודנראט הרימו את גופתו והלכו.

נאלצתי לומר לו: "אוסקר, די, אל תבכה, זה סתם תסריט שכתבתי. תחייך, חבוב, זו לא אמת", שיקרתי.
אך אני עצמי הייתי נרגש לראות על פרק ידו של אוסקר את שעון ה'צִימָה' הישן, שקיבלתי מאבא כאשר עזבתי את הגטו

טיפ טיפה

כפי שסיפרנו כבר, ההפקה של סֵרטי 'שועל הכסף של פליציה ט" נעצרה עקב מעלליו של המפיק מלודז', יאצק גוויזדאווה. מוזר שהספונסר של הסרט, 'המכון הפולני הממלכתי לקולנוע', השוכן בוורשה, אינו ממהר לדרוש מהמפיק הסבר לאן נעלם הכסף. המכון לא תובע מגוויזדאווה שיסביר מדוע הוא לא שילם לשחקנים, לאנשי צוות ההפקה, לספקים וכך הלאה. אמנם המכון מאיים זה כבר שנתיים לפתוח בהליכים משפטיים נגד גוויזדאווה – אך אינו נוקט שום פעולה ממשית נגד המפיק הנוכל.

לא הצלחתי לקבל מגוויזדאווה את חומר הצילום המקורי ועל כן השתמשתי בהעתקי עבודה, רובם בשחור-לבן – ומהם יצרתי, יחד עם הבן שלי, קולנוען מתחיל, את 'גרסת הבמאי' של הסרט, בת שעה וחצי, שערכנו במשך כמה חודשים.

אם אצליח להקרין את סרטי (בגרסת הבמאי) בסינמטק התל-אביבי או במקום אחר, הצופים שעקבו אחר נפתוליו של הסרט יגלו מיד שפרשת הקייאקים, שאותה אני מספר כאן, במדור הנוכחי – לא נכנסה לתסריט הסרט ולא צולמה.

נשאר לי רק להתנצל שלא הצלחתי לגייס בנפשי כוח כדי לשחזר את סיפור הקייאקים באתר ההסרטה.

שואלים את אדוארד

ד"א: תמיד עניין אותי למה לא מייצרים רכב שגלגלי הפנייה שלו יהיו אחוריים, כמו במלגזה. הבנתי שלמלגזה יש פניות חדות מאוד ויכולת תמרון טובה יותר לעתים מרכב. כמו כן, איך זה יכול להשפיע על יציבות הרכב מבחינת תת/יתר היגוי?

תשובה: יצרני הרכב ערכו מינֵי ניסיונות עם הגלגלים. ב-מ-וו איסֶטָה צוידה בגלגלים אחוריים צמודים זה לזה, ל-Reliant ראבּיק היה גלגל קדמי בודד, ומורגן (המרתקת) מיוצרת עדיין עם גלגל אחורי בודד – אך כל המשחקים הללו ודומיהם לא שימחו את אחיזת הכביש.

נתנאל: ברשותי פורד פוקוס 2004 בעלת מערכת גז שקניתי לפני כארבע שנים. לאחרונה, כאשר הרכב עומד במקום או נוסע במהירות נמוכה (בקיצור, בטורים נמוכים) – המנוע רועד בפעימות שכאלו. התופעה קיימת זמן רב, אולי מאז הקנייה, אך לאחרונה התגברה. זה קורה גם כשהרכב על גז וגם על דלק.

במוסך אחד אמרו שזה ידוע אצל פוקוס. במוסך אחר אמרו שאולי באשמת הגז. במוסך של גז אמרו – אולי באשמת המצתים… יש לך מושג על מה זה יכול להעיד?

תשובה: אחרי הוספת מערכת הגז המנוע עובד בחום גבוה מהרגיל, מה שדורש החלפה תדירה יותר של מצתים וחוטי הצתה. בנוסף, כאשר המנוע רועד מומלץ להציץ במצב השסתומים.

עידו לוי: ברשותי הונדה סטרים שנת 2001 שבעה מקומות. הרכב נהדר ושמור. הבעיה היחידה: קשה מאוד להשיג לו חלפים. לדוגמה, בעקבות טסט הייתי צריך להחליף נאבה קדמית, ולקח לי שבועיים להשיג אותה מפירוק. היכן ניתן להשיג חלפים לרכב זה?

תשובה: חלקי רכב כמו נאבָּה אפשר לשפץ כפי שמשפצים גלגלי תנופה כפולי גוף. חלקים אחרים, שחברת 'המדביק' אינה מקבלת לשיפוץ – ניתן להשיג חדשים לגמרי בתפריט החלפים של דגמים אחרים של אותו יצרן.

ניתן גם לחפש את החלקים באתר המכירות האמריקני e-Bay. דגמי הונדה פופולריים למדי בארה"ב.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 215 שכבר עוקבים אחריו