Skip to content

אל תבכה, זקן

בזמן שהמציאות שותה לי ואוכלת לי, והסרט שלי שבוי עדיין בידי נוכל – רק הבווארית הכסופה ו-321 כוחותיה מעניקים לקשיש המורשה סל נחמה בחתך נמוך

לא נסעתי לקאן כדי לצפות בפסטיבל הסרטים, הנערך השנה לפי המסורת של Cote d'Azur. גם לוּ הייתי מבקש מהבווארית לקחת אותי לריביירה הצרפתית, אז היעד היה לא קאן אלא מונטה-קארלו הסמוכה, שם הייתי צופה במרוץ פורמולה 1 של סוף מאי.

כי סרטים, שעמדו תמיד במרכז חיי באותה מידה כמו מכוניות, הפסיקו לעניין אותי, כתוצאה מההשתלשלות המעצבנת סביב סרטי "שועל הכסף של פליציה ט'". קרה שפשוט נמאס לי לראות הצלחות של במאים אחרים, שלרוב מזלם לא נפלו על מפיק רמאי, ולא התרסקו כמוני.

שנות השמונים הנפלאות

בביקורי האחרון בפסטיבל סרטים בקאן נהגתי ברולס-רויס קורניש (Corniche) פתוחה, גרתי אצל חברי סטיב מורל באחוזתו במונטה-קארלו, ולבשתי את הסמוקינג שלו, שהגיע מפאריס עם שליח מאיב סאן לורן – והתגלה שהוא קטן על המארח שלי.

RR Corniche

אדום אבוד: בזמן שנהגתי ברולס-רויס קורניש של הטייקון האישי שלי ז"ל, תפסתי שהלקה האדומה מבית RR, היודעת לשנות את האינטנסיביות ואת אפקט הראי שלה בהתאם לאור – מתאימה בול ללנצ'יה HF שלי בתל-אביב!

הלכתי לשלוחה של RR, ורכשתי לי גאלון של צבע הקסם. הוסבר לי כי חובה להשתמש אך ורק בטינר המיוחד שקיבלתי.

טסתי הביתה, ניגשתי לצַבָּע בנמל תל-אביב שהמליצו לי עליו, והשארתי אצלו את HF, את הצבע RR ואת הטינר. הסברתי שאסור להשתמש בטינר רגיל, והאיש כעס. "אל תלמד אותי", ביקש.

כעבור יומיים חזרתי אל אסון. הצבע הבריטי האריסטוקרטי, שקניתי ב-400 דולר יקרים, נזל בגסות מהאיטלקייה, בליווי שכבות שפכטל ואבעבועות. "איזה זיפת הבאת", התעצבן הצבע, וצעקותיו נפסקו רק אחרי שמצאתי על המדף את פחית הטינר של RR, סגורה עדיין.

לא התווכחתי, ורק שאלתי את המאסטרו התל-אביבי איזה צבע יוצא לו טוב. וזו הסיבה ש-HF שלי הייתה לבנה.

HF lawana

 לנצ'יה HF בלבן, ולא באדום. כאשר אין לנו מה שאוהבים, אנו אוהבים את מה שיש 

היום סטיב איננו, והסמוקינג שלו, שנשאר לי לזכרו – קטן גם עליי.

בכניסה לארמון הסרטים המפואר אמר לי סטיב שאנו פה ניצולי השואה היחידים. "אין לך מושג", עניתי, "כמה היו נותנים סופרים ישראלים, הַחֲפִּים מסיפור חיים מעניין, על ביוגרפיה כמו שלך. אלוהים ישמור איך הם היו מטפלים בה".

שייגץ שולט בחומר

הסטטוס-קוו הנוכחי עם "שועל הכסף" נראה עגום. אמנם בְּנִי ואני ערכנו את "גרסת הבמאי", באורך כשעה וחצי, אך השתמשנו בחומר גלם נחות, ברזולוציה נמוכה, כזה שבמאי מקבל בתום יום צילומים. כי החומר המקורי של הצילומים והפסקול, כלומר החומר המשובח, נמצא עדיין אצל המפיק הרמאי, שפשט רגל ואינו מעוניין לגמור את ההפקה.

החומר נשמר כבן ערובה, אפשר לקרוא לקטע.

מכון הקולנוע הפולני הממלכתי, הספונסר הראשי של הסרט שלי, אינו מסוגל לעשות דבר זולת לאיים על המפיק גוויזדאלה, לדרוש שיחזיר את הכסף שפספס, ולגרור אותו לבית המשפט.

Dodina. Purim in the getto Dodina et Awiszaj

יבגניה דודינה כפליציה ט' בחג פורים בגטו ורשה, ובתפקיד אלמנת הגנרל. לצדה של דודינה, על הגה היגואר, אבישי הדרי, המגלם את הדייר שלה. כל
הדמויות הללו שבניתי מזיכרוני, כמו גם נפשות פועלות אחרות בסרטי "שועל הכסף של פליציה ט'" – נמצאות בשבי אצל המפיק הנוכל מלודז', גוויזדאלה

מזימה חדשה

"אני עומד למכור את החומר של הסרט של אטלר למפיק בינלאומי, שיעשה איתו מה שבא לו", עִדכן לא מזמן גזוויזדאלה את המפיק הישראלי מארק רוזנבאום, ידידי, שהתנדב להצטרף כשותף להפקה, ארגן לנו את הצילומים בתל-אביב ושילם עליהם מכיסו.

"אם הרמאי מלודז' באמת יעביר את חומר הסרט שלי למפיק זר, עלום-שם, כדי לזכות בחופן הגון של דולרים – יהיה זה חידוש בשבילי", אמרתי למארק. "כי עד עתה חשבתי שגוויזדאלה רק מחכה בסבלנות שהבמאי המבוגר יְיַשֵר גפיים, מה שיאפשר לגנב לגמור את הסרט כראות עיניו".

האמת היא שההפתעה החדשה שהכין לנו גוויזדאלה היא מכה פסיכולוגית קשה, המסוגלת להרוג. הרי מזעזע לחשוב שהמשחק המעולה של השחקנים, המגלמים את הדמויות של אמא שלי, אבא, אחותי ואני – יתגלגל למכירת חיסול מאחורי גבי, יחד עם כל הסיפור של "שועל הכסף", שכתבתי בלב דומע. יצירה שלי תהפוך לרכוש הנמכר מגנב למישהו זר.

אך אינני מאבד את העשתונות, אינני מטפס על הקירות, נופל מהם ומחפש צדק תנ"כי. כי למזלי, מארק רוזנבאום אוהב את גרסת הבמאי שלנו, ועובד עליה כעת בתל-אביב יחד עם עורך שלו, כדי להכין עותק שרמתו הטכנית מאפשרת שידור על מסך קולנוע.

לך תתרגם מגלומן

מבקר הקולנוע אורי קליין דיווח מקאן על הנפילה של נטלי פורטמן, שעיבדה לסרט את ספרו של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך". לו במאית מתחילה אחרת הייתה שואלת אותי – הייתי מזהיר אותה מפני עוז, שהוא לגביי גרפומן טהור כמו קריסטל, המבצע את מעשיו המגונים בעזרתה של השפה היפה ביותר.

בדיוק כמו חברו מכוחות השמאל, א"ב יהושע, שבתחילת דרכי בתחנת הטלוויזיה רוממה ביימתי את סיפורו "תחילת קיץ 70'". עוזר הבמאי זאב, דובר פולנית, תרגם לי את הסיפור, ועבדתי קשה כדי להעביר את השפה הגבוהה של המגלומן הלשוני בּוּלִי לשפה קולנועית, שבה אין קונצים ספרותיים, ואחד פלוס אחד זה עדיין שתיים.

בלית ברירה, בקטעים שיהושע לא רצה להגיד דברים עד הסוף – כי לא היה לו מה להגיד, הבנתי – גם הבמאי, עולה חדש, השאיר את העלילה עמומה, והסתפק ברמזים מעורפלים.

חבל שעובדי רוממה, רעים ובעלי איי-קיו של שימפנזה, החליטו לזרוק לפח הזבל את הסרטים שלי, כאשר ב-1985 עזבתי את הבניין כדי לערוך את המגזין "טורבו". כי בין כמאתיים הסרטים והכתבות שביימתי ברוממה במהלך 15 שנות עבודתי בתחנה, ואשר נזרקו בחניון הצמוד לטלוויזיה, חבל לי על כמה-עשרה מִתוֹכם, ובהם "קיץ 70'".

אגב, עוזר הבמאי זאב, עובד מחלקת הדת ואחד היחידים בבניין של רוממה שלא התחמקו מצו 8, נהרג בתחילת הקרבות של מלחמת יום הכיפורים. המנוולים מערוץ 1 לא הנציחו את שמו.

השועל חזר לפולין

לאורי קליין אין רחמים כלפי נטלי פורטמן וסרטה. הוא לא התייחס לאפשרות שהיא נפלה קורבן לעוז, שסגנונו אינו מתאים להסרטה. תחת הכותרת "סרט שהוא מחדל" מונה קליין את המוסדות הישראליים שתמכו ביצירה האומללה, לדעתו, ובהם קרן רבינוביץ', המיזם לקולנוע בירושלים, קשת, קרן גשר, קרן אבי חי ומפעל הפיס. קליין מאשים את ספונסרים אלה שהם לא בדקו מה הבמאית מתכוונת להוליד מהזרע הספרותי של עמוס עוז.

אף אחד מהגופים הישראליים הללו לא היה מוכן לתמוך בסרטי "שועל הכסף". אולי בגלל העובדה שלא פניתי לאף אחד מהם.

בכל אופן, עקב נסיבות שהתייצבו מולי, ובהן זיכרון סופם המר של הסרטים שביימתי בארץ, קרה שנדחפתי לפולין, שבה סרטים ישנים שלי נשמרים היטב, מסתובבים ברשת, וזוכים ביחס חם – מה שטשטש את חושיי כאשר נפלתי שם לזרועותיו של המפיק הפושע.

תרבות נמוכה

פרופיל נמוך של צמיגים הוא המצאה צעירה יחסית, שלצד ABS וכריות אוויר שולטת בעולם הרכב. אינני מקנא במישהו שמחפש צמיגים בחתך 80 הארכיאולוגי בשביל מכונית ותיקה, ומוכרח, בסופו של דבר, להסתפק בצמיגים בחתך בלתי מתאים, נמוך יחסית, כמו 70 או 65 חלילה.

אני גם לא מקנא במסכן הדואג למכוניתו בת השלושים-ארבעים, ומחפש אצל פנצ'רמאכר צמיגי 70 בדרגת V, המאפשרים נהיגה עד מהירות של 240 קמ"ש – סוג שאין כבר למצוא בשוק, כמו גם דרגה W (עומס של 270 קמ"ש) ודרגה Y (עד 300 קמ"ש). בצדק אולי, אין למצוא צמיגים חסונים אלה. הרי קשה לדמיין שבעלי רכב אספנות, המצויד עדיין בחתך 70, יבקש מרכבו היקר לרוץ ב-200 קמ"ש וצפונה מזה.

כך חשבתי, מאמין לרָצְיוֹ הסמכותי, עד שהופתעתי למראה פרארי טסטה-רוסה קשישה, בת ארבעים בערך, אשר עוקפת כל מה שזז על האוטוסטרדה A2 שבין ורשה ללודז'. אותי האיטלקייה עקפה כאשר המחוג על מד המהירות של הבווארית Z3M שלי וה-GPS הצביעו שניהם על 230. ודאי שהענקנו כבוד לאדומה, ולא רצנו אחריה לבדוק כמה היא סוגרת.

כתבתי. אז מה?

חסידי החתך הנמוך מזכירים שלצמיג הקלאסי, בעל החתך הנדיב, הייתה נטייה לרדת מהחישוק עוד לפני שביצעו בו נהיגת אקסטרים. זוהי האשמה מופרכת למדי, שהרי לא נרשמו מקרים כאלה. גם לאחיזת הכביש של צמיגי 80 הוותיקים לא היו לי טענות, אולי בגלל העובדה שבימים ההם עוד לא הכרתי את נפלאותיו של החתך הנמוך.

בכל אופן, כתבתי שחתך נמוך באופן מוגזם יודע להפוך נסיעה תמימה לסיוט, משום שכמות האוויר הצנועה הנמצאת בצמיגים מחסלת את אלסטיות הרכב, ביחס לצמיגים גבוהים יותר, שכמות האוויר בהם סופגת את רוב המהלומות והטלטולים הנגרמים בעטיים של מהמורות ושיבושים בכביש. כתבתי את חוכמה זו, ושכחתי.

אך באחרונה התגלה שחכמים רבים אימצו את דעתי ותיקת-היומין, ומנופפים בה במרץ הגובל בצדקנות. בכתבותיהם הם טוענים כי חתך נמוך הוא אופנה גרועה, הגורמת לאיבוד מוחלט של נוחות הנסיעה. אחד מהחבורה הגדיל לכת: במסגרת המלצותיו, הוא טוען ברצינות ששימוש בחישוק בקוטר כמו 19 אינץ' בחתך נמוך בפולקסוואגן GTI הוא "פגיעה בתרבות" (!). כלומר, החתך הנמוך הוא אויב הציוויליזציה הנאורה.

אותי זה מצחיק, כי אני, בינתיים, שיניתי את דעתי על החתך הנמוך, אפילו כאשר הוא מוגזם, כי הצלחתי להתרגל לחתך 40 קדימה ו-35 בציר האחורי של הבווארית שלי Z3M, שבה הפִּירֶלִי הנמוכים הם חלק בלתי נפרד ממהותה, המשתף פעולה עם המתלים, עם הבולמים ועם הקפיצים. שָאפּוֹ לָשָפוּף.

נמוך זה הגבוה החדש

התרגלתי כל כך לנהיגה בחתך נמוך, אשר מעצב וגם מייצב את המכונית, ועוד מאפשר להשתולל בסיבובים – עד ששכנעתי את אלפא GTV להתלבש ב-55 במקום ב-60.

זאת ועוד: לקראת הסתיו, הונדה CRX עומדת לקבל מאבא חישוקי 16 אינץ' (במקום 14), עם צמיגי מישלין ספורט בחתך 40. הללו, בעזרת בולמי קוני וקפיצים קצרים, יהפכו את CRX לקרש גיהוץ, מה שדינוזאורים זקנים אוהבים כדי לא להירדם מול ההגה.

היא עוד לא יודעת מה מחכה לה, עלמת הפולחן המסכנה שלי.

טיפ טיפה

מרצדס S קופה כסופה מתכוונת לזנק מחניה בשכונת המשתלה ברחוב סשה ארגוב. הקשיש המורשה פונה לנהג ומודיע לו בדאגה שבגלגל הימני-קדמי של המרצדס אין אוויר. הנהג מאשים בזלזול את הקשיש שהוא טועה באבחנה, כי מדובר בצמיג בפרופיל נמוך, שרק נראה כאילו האוויר ברח ממנו.

"אני יודע מה זה חתך מודרני", המשיך הקשיש בשלו. "מתי בדקת אוויר?", התעקש עוד הזקן, ובעלי המרצדס התעצבן, וענה לזקן בנימת זלזול מתחזקת שבמרצדס שלו עובדים חיישנים העוקבים אחר האוויר בצמיגים. הוא לימד על כך את הקשיש, הרים שמשה, זינק – ונסע על החישוק.

קשה להאמין שהאיש לא מרגיש בהגה שהמרצדס מושכת ימינה, ולא שומע את הרעש המגיע מהחישוק, המתחכך באספלט. או שהוא כן מרגיש וכן שומע, אך הורמוני הכבוד מעכבים בעדו לעצור, לצאת מהרכב ולהעריך את הנזק.

"במקומו של האיש, לא הייתי עושה שימוש בערכת העזרה ראשונה לצמיגים, שבה מצוידים רכבי יוקרה במקום הצמיג הרזרבי של פעם", הסביר הקשיש לכלבו הרומנטיקן. "הייתי מוריד גלגל", המשיך, "ומגלגל אותו 200 מטרים לתחנת הדלק פז, שצמוד אליה עובד הצמיגאי המנוסה יורם. הרי ייתכן שאפשר עדיין להציל את הצמיג הזה. לעומת זאת, אחרי נסיעה ממושכת עליו – כבר לא".

שואלים את אדוארד

מושי אשר: האם יש לך המלצה על פחח וצבע רכב שאפשר לסמוך עליו, שיהפוך את ההונדה ג'ז – ידנית, בת עשר, נרכשה ב-64 אלף ק"מ אבל עם חבטות מכל עבר – לבונבוניירה, מבלי לעשוק אותי?

תשובה: ניסיוני האישי מצדד במוסך ירושלמי, רחוב החרש 7 ברמת-השרון (שכונת נווה-מגן), טלפון 03-5494674.

מרדכי: הזמנתי מיצובישי אאוטלנדר. לאחר שקראתי את הפרטים הטכניים נוכחתי לדעת שקיים בה מנגנון המדומם את המנוע ברמזור, מנגנון שאינך מחבב, וזאת בלשון המעטה. שאלתי היא:

א. האם כצעקתה?

ב. אם כן, האם עליי לבקש לבטל את המנגנון?

ג. האם הדבר הכרחי? ואם כן, האם הוא אפשרי?

תשובה: את מערכת "עצור-סע" מלווה בדרך כלל כפתור שמנטרל אותה, לצערנו באופן זמני, כי "עצור-סע" הנודניק חוזר לסורו אחרי כל התנעה חדשה של המנוע.

לפיכך, אין מנוס אלא לפנות לחשמלאי במוסך של היבואן כדי לבדוק אם אפשר להתגרש באופן חוקי מהמציאה הזו – המרוקנת את המצבר, מסבכת את השימוש במזגן, ולא בריאה לסטרטר ולמנוע.

ייתכן שהגירוש של "עצור-סע" ידרוש שינוי משמעותי בתוכנת מחשב הרכב.

אודי: ב"שואלים את אדוארד" מלפני שבועיים (דיוקן 926) קראתי שאלתו של קורא לגבי תקלה שאירעה לו בסאנגיונג רקסטון. אני רוצה לספר על תקלה אחרת שאירעה לי באותו רכב, ולהוסיף גם שאלה.

לפני כחודשיים נסעתי ברקסטון שלי, מודל 2010 שעשה 370 אלף ק"מ, בעצירה איטית לפני רמזור. לפתע הרגשתי מכה ושמעתי רעש חזק, וכן הרגשתי נפילה של החלק השמאלי הקדמי. בלמתי, וראיתי שהגלגל הקדמי השמאלי ניתק מהתושבת התחתונה שלו ו"נשכב" לרוחב על הכביש. למרבה המזל, זה קרה לי שלוש דקות לפני שעליתי על כביש 6, במהירות איטית מאוד. במוסך אמרו לי שזו תקלה שהם לא מכירים, והם גם לא בדיוק הצליחו להסביר מה גרם לתקלה. אני מבין שככל הנראה הברגים בחלק התחתון של המשולש הקדמי-שמאלי נגזרו.

הרכב שנמצא אצלי הוא רכב ממשלתי, והוא מטופל לפי כל כללי היבואן והוראותיו, במוסך מורשה. מבירור קצר שערכתי אצלנו במשרד התברר לי שמקרה דומה אירע לפני כמה שנים לרקסטון אחר של המשרד, במקרה ההוא מודל 2008. שאלותיי הן:

  1. מה לדעתך יכולה להיות הסיבה לתקלה כזו?
  2. האם מניסיונך תקלות כאלו מאפיינות את הרכב הזה?

תשובה: מדובר על ברגים שבדומה לכל הברגים החשובים ברכב צריכים להיות מהודקים באמצעות מפתח דינמומטרי. ייתכן שברגים אלו במתלי מכוניתך היו מהודקים חזק מדי, מה שמחליש אותם. לחלופין, ייתכן שהברגים לא היו סגורים דיים.

אפשרות אחרת היא שקיים פגם בייצור. אינני יודע אם בעיה מפחידה זו טיפוסית לרקסטון. אני, בכל אופן, לא שמעתי עליה.

כמעט קלקלתי חגיגה

מצליחנים ישראלים של ימינו שיבחרו לענוד אסטון מרטין תמורת הון יזכו בחוויה נשגבת פחות מזו שטעמתי אני בחינם, בהיותי פועל זר

אחרי מה שכתבתי ב"המסיבות שמתו בשיבה טובה" על סוף העידן של מסיבות העיתונאים, שליוו פעם חשיפות של דגמי רכב חדשים – התקיימו בתל-אביב, למרות דבריי, שתי המסיבות הבאות: מפגש בנמל יפו לרגל הופעתה של אופל אדם, ועוד מסיבת עיתונאים נוצצת שנערכה על ידי יבואני אסטון מרטין.

בשני המקרים מדובר באירועים שארגנו יבואנים בתחילת דרכם, כאלה שעוד לא למדו מברוני הייבוא המנוסים, כרישי הצמרת של שוק הרכב, שמשתלם יותר לוותר על מסיבות רבות משתתפים, ולעדכן בחידושים רק את כתבי החצר.

שלולית גן עדן 

מסיבת האסטון מרטין שאורגנה בהרצליה-פיתוח חשפה לעיתונאים לא רק את התוצרת הבריטית המיוחסת אלא גם את מיקומו של הסלון החדש, מטרים ספורים מגן טרופי מלבלב, אמנם פּוֹרְטָבְּלֶה בגודלו אך מטופח עד אחרונת הקנוקנות.

האטרקציה בגן זה היא ברכה של דגים צבעוניים אקזוטיים, שאינם מיועדים לאכילה בידי היהודים במסעדה הסמוכה. בהפסקת הצהריים יושבים עובדי המשרדים תחת סוכה ארוכה ומוצלת, ומביטים בדגים המשייטים תחת הנימפיאות. "אסטון מרטין זו מכונית הליסינג הבאה שלי", גיחך בסרקסטיות מסוימת אחד הצעירים הללו למראה ההשקה שנערכה בסמוך.

באירוע של אסטון מרטין הכול היה מהודר פיקס, בהשפעת הדגמים עצמם, זולת חריקה קטנה שגרם לה חייט חובב, שהלביש את צוות המארחים בג'קטים היאים לחגיגת בר-מצווה בדרום תל-אביב. ודאי שפרט שולי זה לא פגע ביופייה הבלתי שגרתי של הקולקציה הבריטית.

לא פתחתי את הפה

לא היה חסר הרבה כדי שגם אני, כמו אותו חייט אנונימי, הייתי גורם לחריקה משלי במסיבה לכבוד המאחז הישראלי של אסטון מרטין. זה היה קורה, לוּ הייתי מציג בשם המדור שאלה תמימה לד"ר אנדי פאלמר, מנכ"ל אסטון מרטין העולמית ואורח הכבוד, שזכה במחיאות כפיים סוערות כאשר הכריז בנאומו שהוא אוהב את מדינת היהודים. כמעט שאלתי את האיש מדוע אסטון מרטין אינה מוכרת את דגמיה ליהודים באותם מחירים שהיא מציעה לגרמנים.

כי במקרה, במהלך חיפושיי אחר ב-מ-וו Z3M קופה במינכן, ראיתי את נבחרת האסטון מרטינים העומדות למכירה בסלון של AM Automobile BmbH. המחירים של בריטיות-העל לא עניינו אותי ודאי, שהרי חיפשתי בווארית יד שנייה, אך אחרי ההשקה בהרצליה התקשרתי בסקרנות למוכר הגרמני, וגיליתי שדגם חדש של וָנְטָאג' (Vantage) קוּפֶּה S, המצויד במנוע 12 צילינדרים, יעלה ליבואן האישי 134 אלף אירו בלבד, כולל הרווח של המוכר וכולל הובלה ימית ללקוח במזרח התיכון.

גם אם נוסיף למחיר ה"גרמני" מכס כחול-לבן ומסים בשיעור של 87 אחוזים, 98 אחוזים ואפילו 100 אחוזים – עדיין נגיע לנזק לכיס בגובה של כ-1,124,000 שקלים בלבד, ולא ל-1,840,000 השקלים שנוקב המחירון של אסטון מרטין בהרצליה!

בפער התלול שבין מחירה של ונטאג' בייבוא אישי ובין המחיר הצעקני הנדרש אצלנו תמורת אותו דגם, פער העומד על 716 אלף שקלים טבין וּמַתְקִילִין, אפשר לקנות זוג מרצדסים פרמיום או שתי קאדילקים מתוצרת ארה"ב או חמש מכוניות משפחתיות. גם חצי דירה ביקנעם לא הולכת ברגל.

ימי לונדון רציפים

נפגשתי עם אסטון מרטין עוד לפני כחצי מאה, כאשר הוזמנתי ללונדון על ידי הבמאית היהודייה מירה קופמן, שלמדה באקדמיה לקולנוע בלודז'. ביליתי אז בלונדון חודשיים ימים כמעין עובד זר. קופמן בחרה בי כדי שאצלם, אביים ואערוך במקומה איזה סרט ילדים, שהיא התכוונה להיות חתומה עליו, בוודאי.

מובן כי המארחת שלי ובעלה לא שילמו אגורה על עבודתי, אך מנגד, הם סיפקו לי תנאי מגורים לוקסוס בשכונת פארק רואד, מכונית אוסטין 7 שמכל הדלק שלה מלא, והכי חשוב: קופמן קישרה אותי עם חברתה, מפיקה אמריקנית בשם ברניס בלוך, שקנתה ממני את התסריט "אונייה לאדיס-אבבה" – מה שאפשר לי להזמין במחלקת הספורט של BMC את מוריס מיני מונטה-קארלו בגרסתה הפרועה ביותר.

חוץ מזה, בגלל הסרט שצילמתי לקופמן, הייתה לי הזדמנות לעבוד באותו חדר עריכה בסוהו שבו, 12 שנה קודם, הבמאי קרל ריד ערך את סרטו "Odd man out", ששכנע אותי להיות במאי.

מי אתה? התעניין העורך של ריד, ושמע ממני שאני רק הכושי של גברת קופמן. "אני עושה במקומה קולנוע מטופש, על אותו שולחן עריכה 'לִיטָה' ותיק שבו עבדתם על ההרפתקאות של ג'יימס מייסון. חוששני שזה חילול המקום, לעזאזל", סיים במבוכה האורח מוורשה, כבר אז רגיש וסנטימנטלי, כפי שאיימו לעצֵב אותו חמישים השנים הבאות, חסרות ההתחשבות והרחמים.

אסטון, מלשון אסטונישינג?

השבוע, באירוע של אסטון מרטין בהרצליה, נזכרתי בנסיעה ראשונה זו שלי ללונדון, כי בשכונת פארק רואד, מול ביתה של משפחת קופמן ולצד אוסטין 7 הקטנה שלהם, חנו בשלווה, ככה סתם ברחוב, שתיים או שלוש אסטון מרטינים, כולן בצבע המזוהה איתן – ירוק כהה.

השכן המבוגר ראה אותי מצלם את רכבו, ושאל אם אני מעוניין לצלם גם את לוח המחוונים. ודאי שקפצתי על ההזדמנות, והתיישבתי עם לייקה על מושב הנהג. החלל רחב-הידיים שָפַע עור שחור, עץ אמיתי, אלומיניום בציפוי כסף והגה ענק. היה זה פלא על-אנושי לאחד שהגיע ממדינה קומוניסטית על מכוניותיה העממיות, ואת אסטון מרטין הוא ראה רק בסרטי ג'יימס בונד.

חלפה מאז חצי מאה כמעט, עד שגיליתי סביבת נהג שונה לגמרי באסטון מרטין החדשה.

aston martin V12 vantage coupe aston m DB5 James Bond

Dunikowski 4X (1)

מפלרטטות עם הנשגב: שתי אסטון מרטין ונטאג' V12 – אחת קופה S, והשנייה רואדסטר. יבוא אישי משתלם יותר; הפסלים של האמן הפולני דוניקובסקי; ואסטון מרטין DB5 של ג'יימס בונד. DB5 שווה היום כפליים ועוד קצת מאשר ונטאג' V12 חדשה

דשבורד מפליל

בתוך ונטאג' V12 קופה S שהוצבה בסוכנות בהרצליה מצאתי את עצמי נתפס על ידי צפיפות, שלא הייתה קיימת ב-DB5 הוותיקה, ואינה טיפוסית כל עיקר למכונית שמידתה היאXL . חשתי כאסיר של קלאוסטרופוביה מתסכלת בעודי מביט בקונסולה המרכזית, התובעת כבוד, בהיותה צבועה שחור מבריק בנוסח פסנתר, המְשַמֵר היטב טביעות אצבעות וסימני אבקה לבנה.

חוששני שצירוף זה הוא פטאלי למדי. ייתכן, חייכתי לי בחשאי ובלא מעט ציניות, שפרט זה ירתיע את הקונים הפוטנציאליים, אותם עו"די צמרת, רופאים וסתם אנשי עסקים המוכנים לשלם שני מיליון שקלים על מכונית שמסוגלת להרים אותם מעל מפלס השגרה. מצד שני, תמורת בוכטת כסף זו הם יתרווחו כמו לורדים בריטים במושבי העור הנוחים, הנראים כאילו נחתו בהרצליה ממועדון חברים סנובי בלונדון.

James Manson Odd Man Out

ג'יימס מייסון בסרט "Odd man out" בבימויו של קרל ריד. חשבתי שהוא יהיה גיבור סרטי "אונייה לאדיס-אבבה", שבמרכזו יהודי שברח מהגטו, אך המפיקה האמריקנית הסתפקה בקניית התסריט שלי בלבד  

מעגל לא מחוּלָל

הישראלים שיבחרו לענוד את אסטון ייהנו גם מההגה של ונטאג', הגה קטן להפתיע ועדיין עגול – צורה שאני מעדיף פי אלף מזו של ההגאים המודרניים, הקטומים בחלק התחתון שלהם כדי שגם בעלי הבטן יוכלו להיכנס למכונית בקלות.

פעם כיבדו הגה קטן כמו זה של אסטון במחמאה המפוקפקת ש"הוא מאפשר לנהוג מבלי להוריד את האזיקים מפרקי היד".

הממציא בל

זיכרונות לונדון זה לא רק אסטון מרטין, "טייק פייב" של דיוויד ברובק, קופמן על דרישותיה והמפיקה ברניס, אלא גם קטע בלתי נשכח שזכיתי ליהנות ממנו – אינני זוכר אם בהמלצתו של רומן פולנסקי, ששהה אז אף הוא בלונדון לצורך עבודה על סרטו "רתיעה" (Repulsion), או בזכותו של אנדרה ז'ילינסקי, גיבור סִרטי "קראקסה" (תאונה). כך או אחרת, הגעתי איכשהו לסביבת המסלולים, וננעלתי.

"נעים לפגוש אותך שוב", קידמתי את פניו של נהג המרוצים דרק בל במלון אשקלוני, יום לפני הזינוק לגרנד פרי 1970 המפורסם והנשכח בה-במידה. בל הביט עליי מופתע, ואני נזכרתי שהיינו תלמידים באותו בית ספר בריטי לנהיגת מרוצים ב-Brands Hatch. "אתה", אמרתי לבל, "הסברת לי איך להחדיר מחט לנקב הקטן במכסה הפלסטיק, כדי שמחוג מד הטורים לא יעבור חלילה את ה-5,000 סל"ד המותרים לתלמידי הקורס".

"אותך אינני זוכר", חייך בל, "אך אי אפשר לשכוח את הפטנט שפיתחנו אז כדי לרמות את המדריכים. ואיך אתה?", שאל הנהג הבריטי, שהיה מפורסם עוד בתחילת שנות השבעים בגלל השתתפותו בתחרויות לה-מאנס, "גמרת את בית הספר?"

ואני הודיתי שעזבתי את הלימודים אחרי ארבעה ימים כי הייתי מוכרח לחזור לוורשה. "התוקף של הדרכון שלי עמד לפוג, והקונסול הפולני בלונדון סירב להאריך לי אותו בחודש. אם בכל זאת למדתי משהו בברנדס האץ' הוא יתגלה מחר, כאשר אתה תעמוד בפודיום כמנצח פורמולה 2, ואני אחזיק בגביע ה-GT", הבטחתי לבל בחוצפה. לא ידעתי שהתחרות תיפסק באמצע, ושנינו נעזוב את אשקלון מאוכזבים.

פסל כמכשיר תנועה

אין כל סיבה להתייחס לאסטון מרטין כאל מכונית בלבד, וזאת חרף ביצועיה המרשימים, העולים לצערי על האפשרויות הדינמיות של הבווארית שלי. כי אסטון מרטין, עוד לפני שהיא מכשיר תנועה לעילא – היא קודם כל יצירת אמנות בקטגוריית הפסלים. כך שלשאול אותה על צריכת הדלק, על השגת חלקי חילוף וכדומה, זו ממש פדיחה.

התובנה נפלה עליי כאשר עמדתי על יד ונטאג' וניסיתי לשווא לצלם אותה. תפסתי שהיא מזכירה לי את הפסלים של האמן הפולני קסאבר דוניקובסקי (Xawery Dunikowski), ניצול אושוויץ, פרופסור באקדמיה לאמנות בקרקוב. חברי אנדרה ויידה, שהיה סטודנט באקדמיה זו, כמוני (שנינו עברנו אחר כך לאקדמיה לקולנוע בלודז'), ביים בהמשך סרט בשם "ללכת אל השמש" על דוניקובסקי ועבודתו. לצורך הצילומים, ויידה לקח את הפסלים הכבדים של דוניקובסקי מהמוזיאון בוורשה והציב אותם בשפת הים הבאלטי, מרחק של אלף קילומטרים כמעט.

אין לי ספק שבאותו נוף סתיו אפור של שנת 1955, בין פסלים של נשים בהריון פרי איזמלו של דוניקובסקי אשר ניצבו מול הים בטבעיות גאה, הייתה יכולה לעמוד באותה נהֶדָרוּת אצילית כל אחת מהיצירות הבריטיות המושלמות מבית אסטון מרטין.

טיפ טיפה

במכתב של מר אסף עמיר שפרסמנו כאן בשבוע שעבר, הוא תיאר איך הינעלות פתאומית של הגלגלים בסאנגיונג רקסטון שלו סיכנה את חייו. רק במזל הצליח הנהג למנוע אסון, בזכות תנאים כמו מהירות נמוכה וכביש ישר וריק. אחרת היו עלולות להיראות תוצאות הינעלות הגלגלים בזמן עקיפה של מכונית אחרת בתנועה רבת משתתפים, או בסיבוב.

ביקשנו לעדכן אותנו בהמשך הפרשה, ולשתף אותנו בתוצאות הבדיקה מה גרם ל"כמעט אסון" – האם הנעילה הפתאומית של הגלגלים נגרמה בגלל עייפות החומר, פגם בייצור וכו'. הנה מה שמדווח לנו כעת מר עמיר:

שלום אדוארד, להלן עדכון ביניים.
המוסך אומר שצריך להחליף סרן אחורי בעלות של 15 אלף שקלים! (כחמישית ממחיר הרכב). שירות הלקוחות של טלקאר (היבואן) שלח לי מכתב שבגלל האחריות שפגה הם לא מתכוונים להחליף את החלק על חשבונם. שלחתי אתמול מייל לסאנגיונג העולמית, לאיש האחראי על אזור המזרח התיכון. סיפרתי לו את הסיפור וכתבתי שאני מצפה שהם יתקנו את התקלה על חשבונם, עוד לא קיבלתי תשובה.
אמשיך לעדכן.

ברוב המקרים הדומים, היצרן או היבואן אינם מתחבאים מאחורי התירוץ ש"תקופת האחריות נגמרה" – במיוחד כאשר המכונית אינה ותיקה, אינה מוזנחת, וזכתה לטיפולים קבועים רק במוסך המורשה של הפירמה.

אמנם איננו יודעים עדיין איזה פגם טכני גרם לתקלה רצינית זו, המסוגלת להפחיד את בעלי אותו דגם – שידוע דווקא כאמין, ולא רק כנוח ושימושי – אך בכל אופן, במקומו של היבואן טלקאר היינו בוחרים בפתרון שקט של הבעיה, ללא התערבות של שמאי רכב אובייקטיבי, ומבלי שהעניין יתגלגל למשרד התחבורה ולבתי משפט.

שואלים את אדוארד

אריאל: ברצוני לרכוש ג'יפ. עומד לרשותי תקציב של כ-80 אלף שקלים. ממש חשובים לי אמינות, נוחות, מזגן חזק ושבעה מקומות. אנו גרים במקום גבוה, וצריך רכב שסוחב בעליות וג'יפ לשטח בימי שישי ובטיולים (לא שטח קשה אלא רך פלוס).

חשבתי על ניסאן פאת'פיינדר 2007, או אולי רקסטון. מה דעתך על שניהם, ומי הוא העדיף? האם יש לך רעיון אחר? אציין שאני עם ניסאן אלמרה, שרכשתי בעצתך והיא מעולם לא ראתה מוסך. האם כל הניסאנים כך??

תשובה: תבדוק איזה מהג'יפים פאת'פיינדר ורקסטון תפור עליך, מה שיכול להתגלות רק בנסיעת מבחן. חוץ מזה, בוחרים בין המועמדים, הראויים שניהם, לפי הקילומטראז' ותנאי האחזקה שהם זכו להם. יש לשמור מרחק מרכב יד שנייה שבעליו חסכו בהוצאות הטיפולים.

אגב, לגבי שניהם יש לנסות לברר אם הם עברו חלילה התעללות בשטח, מה שמותיר סימנים בשלדה.

עידו: יש ברצוני לקנות רכב קטן. אני מתלבט בין הרנו קליאו החדשה לסקודה פאביה החדשה. אציין כי לרנו יש הוזלה משמעותית בחברה, של כעשרת אלפים שקלים, ויש עליה אחריות. מה דעתך? והאם סוג אחר מתאים יותר? התקציב הוא 65-69 אלף שקלים.

תשובה: גם לפני ההוזלה המשמעותית הייתי ממליץ על קליאו.

חנה חורי: אני בחורה בת 27, רווקה. מקום עבודתי צפוי לנדוד בשבוע הבא מירושלים לבית-דגן. בהתחשב בעובדה שאני גרה במבשרת, אני שוקלת לרכוש רכב חדש מליסינג. רציתי לשאול אותך על אילו כלי רכב כדאי לברר. אין לי מושג בתחום, אני יודעת רק שרוצה קטנה ואדומה :) וברצינות: אני צפויה לנסוע מדי יום הלוך ושוב. אזדקק למשהו שיוכל לעשות את זה טוב, ויהיה חסכוני בדלק. בטיחותי – גם קצת חשוב..

תשובה: להשקפתי, לרווקה בת 27 מגיעה יונדאי ולוסטר אדומה, שבארץ נוהגים בה משום מה גברים קוראי "בלייזר", חסידים מושבעים של סקסיזם. וברצינות: יש בשוק מכוניות קטנות ואדומות למכביר שהן חסכוניות ואמינות, ואפילו ידניות (מה שטוב לחיסכון בדלק, וגם לנהיגה בטיחותית) – אך אין לי מושג אילו מהן אפשר להשיג בליסינג. בררי את זה, ואז יהיה לנו קל יותר לבחור לך משהו מתאים.

בינתיים, הייתי ממליץ לך על פיאט פנדה 1.2, או – אם זה נמצא באפשרויותייך הכספיות – על רנו קליאו, המככבת כטיפ השבוע של המדור.

פרשת יצחק ג'

כאשר הכרתי את יצחק ג', שכניו תושבי חולון נסעו עדיין עם מדבקת "אחריי הצנחנים" שהם הצמידו לשמשה האחורית. "אתה צריך להדביק לסובארו DL שלך את הכיתוב 'אחריי אושוויץ', ואז לעקוף אותם!", אמרתי. הוא חייך, אך לא עשה זאת

זה קרה לפני שיצחק לחש לי בטלפון בסודיות שמצבו השתנה. "נחלשתי", עדכן אותי בקול שבור. "עברתי אירוע, אל תשאל, והאישה שהכרת לא נותנת לי לנוח. היא גוררת אותי לאירופה, שם היא מארגנת פגישות עם כל מיני תורמים, לצורך מגבית מביכה שאני ממש לא זקוק לה".

"אני טס איתה", תיאר יצחק בעוגמה, "על תֶּקֶן של איזו חיה אקזוטית נכחדת שמוצגת לראווה בתוך כלוב, נושא את התגית 'בוגר אושוויץ' כמו אטרקציה של קרקס נודד, שאני הגיבור בו".

שאלתי את עצמי אם זהו אותו האיש מלא הסרקזם והחן שהכרתי.

אפקט השועל הקפוא

התכוונתי להפוך את יצחק ג', בוגר מחנות ריכוז מנוסה, לגיבור הסרט הבא שלי. אפילו בחרתי כבר שחקן שיגלם את דמותו, ורשמתי את הכותרת "רוע בע"מ" לסרט באורך מלא, שתכננתי לביים אחרי "שועל הכסף של פליציה ט'".

היה לי ברור שמצבו הנוכחי של יצחק יתאים לגרנד פינאלה מזעזע, בסגנון פליני או בנוסח "סוף משחק" של בקט.

אלא שהעריכה והפוסט-הפקה של "שועל הכסף" – שלבים שתכננתי לסגור בזריזות – הפכו פקעת בלתי פתירה בגלל מעשיו הפליליים של המפיק הפולני גוויזדאלה. וכך, ארבע שנים אחרי סוף הצילומים של "שועל הכסף", הסרט הכי חשוב בחיי תקוע עדיין בין הספונסר, שהוא המכון הפולני הממלכתי לקולנוע, ובין בית המשפט.

וכעת נרשמה מכה נוספת: התקשרתי ליצחק כדי להקרין בפניו על מסך המחשב הנייד את גרסת הבמאי של סִרטי, העוסק באמי ובשועל הכסף שלה – אך לא מצאתי את יצחק ג' בדירתו הצנועה בחולון, קומה ראשונה על עמודים, כי נגמרו חייו, ענו לי.

הפילוסופיה שבסוף הגיהנום

במקום לגרש מדירתו את שליחי המוות, הוא נכנע להם, וכך הלך לי גם יצחק ג', האיש שהפך מנער יהודי בעיירה בדרום פולין לדובר כל האמת על השואה שנפלה עליו.

וכאשר הגיהנום נגמר, יצחק לא הסתפק באסכולת הבכי. מהאפר ומהעשן של משפחתו וששת המיליונים הנוספים הוא בנה עמדה פילוסופית יחידה במינה, המשלבת ימים נוראים עם אהבה, עם גרוטסקה ועם האמת על חיינו.

בתיקייה ישנה ומתפרקת נשארו לי כמה עמודים שכתבתי בעת המפגשים עם יצחק, וכעת, בקוראי בכתב היד הזה שלי, אני חוזר אל הגרסה היהודית של דרמה יוונית עתיקה, שבה אלוהים נמצא בין הנפשות הפועלות על הבמה ומביים את גורלן.

יום רביעי, שעה 11:00

התיישבנו. יצחק שתה קפה חלש עם חצי כפית סוכר, כפי שהמליצו לו הרופאים באיכילוב שניתחו את לבו, ואני, עדיין לפני האושוויץ שלי, הכנתי לי קפה שיכול להרוג סוס.

קודם דיברנו על משהו, ויצחק טען שדבר דומה לא מסוגל לאיים עליו כי הוא עבר את אושוויץ, ואחרי אושוויץ שום קושי לא יכול לכרסם בַּרצון לחיות.

"ראינו יותר מדי מוות מכדי להתעצבן עכשיו על סתם עניינים", הסביר. "אחרי אושוויץ אתה לא יכול להיות אותו אחד שהיית קודם, לפני שעברת תחת הכיתוב 'ארבייט מאכט פריי'. אחרי אושוויץ, החיים מגיעים אליך כמו ממרחקים. כאילו היית שוחה תחת המים בעיניים חצי פתוחות, רואה רק את מה שאתה רוצה לראות, נוגע רק במה שאתה רוצה לגעת. אחרי אושוויץ, שום צעקה לא נשמעת חזק, שום בכי אינו בכי, שום בגידה אינה בגידה, והגעגועים אינם געגועים. ידידות אינה ידידות, אהבה אינה אהבה, שקט אינו שקט, וחלום אינו חלום", המשיך, ואני חשבתי על מישהי השייכת לחלום שלי, ופחדתי להתעורר.

מסומנים על כל הראש

ויצחק המשיך שבאושוויץ הבנת מה זה נעליים, מה זו טיפת מלח, מה ערכה של קוביית סוכר, מה המשמעות של חתיכת לחם יבש, ומה זו פחית חלודה עם מרק. אחרי אושוויץ שום סבל אינו סבל, כך שאין סיבה לטפס על קירות בגלל כלום. "קשה לי להבין כאלה כמוך", סגר את נאומו הדידקטי, מביט עליי מָשָל הייתי מקרה טֶבע חסר תקנה.

"האם משתמע מכל זה שאתה מתגעגע לאושוויץ?", שאלתי כדי להרגיז אותו. "היית רוצה לעבור את זה שוב, לוּ היית יודע שתצא מזה מבלי להיפגע?"

"אתה מֶשִיגֶענֶע קופף!", הוא צעק ביידיש, אך הביט בי בסקרנות. במחנה למד יצחק לזהות את הסימנים הראשונים של ראש דפוק לפי העיניים, לפי חוסר חיוך או לפי החיוך, לפי התנועה, הישיבה, לפי דאגה מוגזמת לאיזה חפץ או לפי חוסר דאגה.

הוא וחבריו למדו במחנה איך לזהות את הדמויות שסומנו כבר בידי הגורל, והַפְּרֵדָה מהמציאות התקרבה אליהן. האם הוא קרא אותי בעזרת הניסיון הזה שצבר, כאשר הביט בי בדאגה ושאל אם אני עייף? לא עניתי, והוא זרק שוב, "אתה עייף אדוארד, נכון?"

התיישבתי רכון מעל מכונת הכתיבה. הוא הבין כנראה את מצבי, הבנתי, בגלל תקתוק ה"אריקה" שלי, האִטי מהרגיל, בגלל החזרה אל ראש הדף, בגלל התיקונים בטיפקס, ואולי משום שמפעם לפעם הייתי קם מהשולחן כדי להסתכל לרחוב מבעד החלון.

יום חמישי, לקראת ערב

נפרדנו על יד הדלת. היא הלכה, ושמעתי את נעליה על המדרגות. כאשר הנקישות פסקו התקרבתי לחלון. היא חצתה את הכביש לצדו השני של הרחוב. פחדתי שלא תסתובב, אך היא הסתובבה ואפילו חייכה.

"לא תלווה אותה לאוטובוס?", התעניין יצחק כמו בלש חובב מתוך ספר של אמנון ג'קונט.

"מוטב לשנינו", הסברתי, "שהחולונים לא יראו אותנו".

"מה תעשה", דאג יצחק, "אם היא תעזוב אותך? אם היא תמצא מישהו אחר, או סתם תחזור הביתה? פוף… הייתה ועפה. ואתה תקפוץ כמו פשפש על מסרק", קבע בתיאבון. "קשה יהיה לשמור עליך במשך שבועות או חודשים כדי שלא תעשה משהו טיפשי. יהיה חבל לי עליך", השתתף בצערי העתידי, ושאל אם אני חושב על התפתחות כזו.

שתקתי, והוא הקשה אם אני מוכן לאפשרות שכך יתגלגלו העניינים. ואני עניתי ליצחק שכל אחד שיש לו טוב, יותר מדי טוב, מוכן לפיגוע, הודיתי בשם כל הגברים בעולם. "לי, למזלי, יישארו מכוניות הדואגות לי", חייכתי.

ארמון על קרח

"ואתה?", שאלתי, "לא פוחד שזו שֶלְךָ תלך, ותשאיר אותך לבד עם כל הספרים על אושוויץ שאתה שומר בארון מאחורי דלתות זכוכית?"

"מה איתך", צחק יצחק, "אין מצב. הרי אני מטיל לזוגתי ביצי זהב. היא יודעת על הפנסיה הגבוהה שלי מחברת 'מקורות', על החסכונות היפים, על הפיצויים מגרמניה, על הביטוח הלאומי, על הפטור מארנונה וממס הכנסה. מה היא תעשה בלעדיי?"

"היא תלך לרקוד במועדון של הפועלים מרומניה", זרקתי ברשעות שיש לה על מה להתבסס. באותו רגע יכולתי להגיד כל דבר, רק כדי שיצחק יירד ממני, ולא יחזור לשאלה מה ידידתי רואה בי, ושוב אהיה מוכרח להסביר שנשים בגילה יודעות לדמיין ולבנות ארמונות על קרח – בלי דלתות כניסה, בלי חלונות ובלי הסקה מרכזית. ככה זה.

"על מה אתם מדברים בכלל?", הוא המשיך לחקור אותי באותה סקרנות.

"אני מספר לה את דעתי על פסיכוסומטיקה", הודיתי, ויצחק שאל אותי ביידיש קֶס קֶה סֶה".

"זוהי השפעת הפסיכודרמה על גוף בני אדם", הסברתי, אך הוא לא הרפה. "ומה היא מספרת לך?", התעניין.

"גם היא מספרת לי על פסיכוסומטיקה", עניתי. "היא לומדת באוניברסיטה מה ההשלכות הפסיכוסומטיות על הישות האנושית". "פסיכו-סו-מ-טיקה?", הוא הטעים כל הברה. "מה היא כבר יכולה לדעת על זה?"

מאחורי חלון דירתו של יצחק המו היונים הרזות של העיר חולון. הן התיישבו על האדן, ופרחו למקום אחר. ספרתי אותן, כי אחרי היונה ה-15 הטלפון היה אמור לצלצל.

"מה לה ולפסיכוסומטיקה?", המשיך יצחק להתעצבן, ושמע ממני שבקרוב ידידתי תדע יותר מכפי שאנו שכחנו, כי הן לומדות מהר. "לומדות ועפות", העיר חברי בסיפוק, אף הוא מתבונן ביונים המזנקות לדרכן. "עוד רגע תדע על מה אני מדבר. חבל לי עליך. אתה תהיה שבור, ותשתה כמו גוי".

ברגע זה בחולון

בצדו השני של החדר נשמע צלצול טלפון. רציתי להרים את השפופרת, אך יצחק הקדים אותי. הוא דיבר כמה רגעים, סגר, ואמר לי שזו הייתה דאצ'יה צ'אושסקו, כפי שכיניתי את בת זוגו. "היא דורשת שאחדש את הדרכון", הסביר, וסימָן שאלה כהה טָבַע בעיניו הכחולות.

ברגע זה בחולון, בדירה זו הנראית כדירת עולים חדשים משנות החמישים, היה צריך לחנות ולהתערב המלאך של אושוויץ, שדאג לחברי במשך כל השנים. אך המלאך הזה התעייף, כי לא היה קל לשמור על יצחק ג'. לא במחנה, ובטח לא מפני בת זוגו.

טיפ טיפה: זה לא ייגמר אם לא תספר 

מחשבי הרכב קיבלו מהיצרנים את האחריות לשמור על מצב המצבר בכל מכונית מודרנית המצוידת במערכת עצור-סע. לפי המצאה זו, האלטרנטור כבר לא מספק למצבר מתח קבוע, כפי שעשה פעם, אלא משנה את דרגת המילוי של המצבר בהתאם לפקודות המחשב (הקרוי ECU).

system int

במכוניות המצוידות ב"עצור-סע" לא נוכל להחליף מצבר בעצמנו, וגם לא אצל כל מכונאי

קיומו של מנגנון אלקטרוני "אינטליגנטי" זה מחייב את הנהג לעדכן את מחשב הרכב בכל פעם שהמצבר מוחלף, כדי שהמחשב יוכל להחליט באיזו דרגה יתבצע מילוי המצבר החדש. אם מחשב הרכב לא יידע שהמצבר שלנו הוחלף – הוא ימשיך במילוי בדרגה נמוכה (כזו שנועדה לשמור על צריכת דלק נמוכה), ולא יהיה מסוגל למלא כראוי את המצבר החדש, גם אם זהו מצבר יקר ומשוכלל.

מחשב בלתי מעודכן יגרום לאיבוד כוח הדרגתי של המצבר, עד להחלפתו מחדש, וחוזר חלילה.

המנגנון ה"אינטליגנטי" לבקרה על מצברים הוא כמובן המצאה חיובית – אך לא לבעלי רכב שהתרגלו לבצע בעצמם את החלפת המצבר, ולא למוסכניקים, שאינם תמיד מודעים לצורך לעדכן את המחשב בדבר החלפת המצבר, כדי שהוא יפעיל תוכנת מילוי חדשה

Viper RT10 mot Viper RT10 5 Viper RT10 3

מסולטן, יד ראשונה: נניח באופן תיאורטי שהחלטתי למכור את מכוניותיי, מצלמותיי, מסרטותיי, את כַּלְבִּי ואת נפשי כדי לקנות את Viper מדגם RT10 בת ה-22 השייכת לסולטן בורניי, שנסע בה 7,400 ק"מ בלבד. עשרה צילינדרים בנפח 8.0 ליטרים מייצרים 500 כ"ס, שדי בהם כדי לזנק לרבע מייל ב-11.5 שניות ולהגיע ל-300 קמ"ש. נתונים אלה מקשים אמנם לעמוד בפיתוי, אך שני פרמטרים מחזירים את ק"מ (הקשיש המורשה) למציאות:
1. שנת הלידה של וייפר, שאינה מאפשרת את כניסתה למרכז ורשה, אשר קברניטיה עומדים להציב מחסום בפני מכוניות ותיקות עקב דאגת הטרוריסטים האקולוגיים.

2. הצורך להחליט מה לעשות עם הצמיגים, שלא הוחלפו בוויפר מאז 1993, מה שלא מפריע למכון הרישוי הגרמני הנוקשה. מדובר על מישלין פיילוט ספורט, ZR17/ 275/40 מקדימה, ו-/ZR17/35 335 מאחור, הנראים חדשים חרף גילם המופלג. משאירים אותם או זורקים? הרי בתל-אביב הצמיגאים ממליצים להחליף מדי שנתיים-שלוש.

שואלים את אדוארד

אסף עמיר: היום (30.4.15) קרה לי מקרה מפחיד שהיה יכול להיגמר באסון, ותודה לאל שאני כותב לך עכשיו.

ברשותי ג'יפ רקסטון 2010. באמצע נסיעה בכביש מהיר, מבלי שאעשה כל פעולה, נשמעו חריקות אימים והגלגלים ננעלו (זה שהם ננעלו הבנתי בדיעבד, וכנראה רק האחוריים). האוטו התנדנד לצדדים, ובסוף הצלחתי לעצור במאונך לנתיב, מבלי שאתנגש במישהו או שמישהו יתנגש בי.

ניסיתי להזיז את האוטו לצד הכביש, נתתי גז, אך הוא לא זז. לאחר כמה דקות ניסיתי שוב. נשמעו חריקות הגלגלים – הקדמיים הסתובבו, האחוריים נשארו נעולים. הצלחתי להתקדם מטרים ספורים, וזהו. גם להעלות את האוטו לגרר הייתה בעיה בגלל הנעילה.

גררתי את האוטו למוסך מורשה, לצערי לא למרכזי, ובכל מקרה אני לא סומך לא על אלה ולא על אלה. אני רוצה ליצור קשר עם היבואן טלקר שישלח את המהנדס הראשי לבדוק את הרכב, אף כי תקופת האחריות עברה כבר. אם זה קרה לי, זה יכול לקרות לכל אחד. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה בנסיעה עם הילדים והאישה. אני מקווה שהוא יאות להגיע.

מה לדעתך קרה, ולמה זה קרה? אגב, האוטו מטופל בזמן, ורק במוסך מורשה.

תשובה: שני גורמים היו עשויים לגרום להינעלות פתאומית של הגלגלים האחוריים. הגורם הראשון הוא כניסתו לפעולה של בלם היד, שהחליט על דעת עצמו לעצור את המכונית (מה שקרה לי בשנה שעברה באלפא GTV). אך זוהי האפשרות הסבירה פחות במקרה שלך, שבו החשוד בתקלה, החמורה אכן, הוא הדיפרנציאל.

אם כך קרה, אז יש לבדוק אם הדיפרנציאל עצמו ננעל – אם בגלל חוסר שמן, אם בגלל עייפות החומר (התפרקות גלגלי השיניים וכדומה) ואם בגלל תקלה בייצור. במקרים של עייפות החומר ותקלה בייצור, תוכל לדרוש שהדיפרנציאל יוחלף על חשבון הפירמה.

אנא עדכן את המדור לגבי תוצאות הבדיקה.

יואב: ברשותי מאזדה 5 שנת 2006. זה כמה חודשים שיש בעיה במערכת הבלמים: בנסיעה במהירות בינונית-נמוכה, 40-60 קמ"ש, מופעלת מערכת ה-ABS בבלימה בינונית. לרוב הדבר נגרם בשילוב של מהמורה קלה (!) בכביש או באמפ (מאט מהירות), ולפעמים ללא שום סיבה נראית לעין.

לא מדובר על בלימות חירום או בלימות קיצוניות, אלא על האטה לקראת פנייה לרחוב או האטה לקראת הבאמפ. האם קיימת בעיה ידועה ב-ABS? מוסכים מורשים שהלכתי אליהם החליפו את הבלמים, קדמיים ואחוריים, חיפשו מפרצת בצנרת הבלמים, החליפו תושבות מנוע קרועות, חיברו את המכונית למחשב הרכב – ללא חיווי לבעיה ב-ABS. הם גם החליפו משאבה מרכזית, ללא שינוי!

כעת אני לפני החלפת מחשב ABS. האם זו, כאמור, בעיה מוכרת?

תשובה: מכיוון שאין זה ממנהגי לשפוך מלח על פצעים, לא אשאל אותך אם המוסכים של מאזדה גבו תשלום על כל אחת מהפעולות שהם ביצעו באפלה, מבלי לאבחן את הסיבה האמיתית לתקלה.

אמנם הבעיה שתיארת אינה מוכרת, אך במקום לחפש סיבות במערכת הבלמים או במערכת ABS עצמה, הייתי פותח את החקירה בבדיקת החיישנים הצמודים לארבעת הגלגלים, שאחד מהם או יותר מפעיל את ABS גם כאשר הגלגלים לא ננעלים.

אגב, אין זה בגדר חידוש בשבילי שמוסכי מאזדה נוטים להרים ידיים מול תקלה, שהרי מדובר בתוצרת אמינה שאינה סובלת מקלקולים רבים, כך שמכונאי הפירמה לא צברו, מן הסתם, די ניסיון – למעט אולי באחזקה שוטפת של דגמי מאזדה.

כך למשל, קראתי באחד מפורומי הרכב שמוסך היבואן אינו יודע איך לטפל במאזדה 6 שמערכת העצור-סע שלה "אוכלת" מצברים בזה אחר זה. כנראה, הם לא שמעו שלאחר החלפת מצבר מרוקן במכונית מודרנית, מוכרחים לעדכן את מחשב הרכב בדבר פעולה זו (ראו "טיפ טיפה").

אסף קלופשטוק: ברכב רגיל בעל מנוע 1,600-1,800, האם עדיף לפני הכיבוי להשאיר אותו מונע עד חמש דקות, או לכבות מיד?

תשובה: חמש דקות של עבודת מנוע בסיבובי סרק הן פרק המתנה מוגזם – גם כאשר מדובר במנוע טורבו, שבו סיבובי הסרק צריכים לצנן את הטורבינה, המגיעה לטמפרטורות גבוהות מאוד.

כדי להימנע מחיכוך של מסבי הטורבינה – תרחיש נזק שנמנע בזכות סיבובי הסרק, המזריקים שמן למסבים – ממליצים היצרנים שהמנוע יעבוד לפני הדממתו במשך 50 שניות עד דקה וחצי.

גם במכוניות "רגילות" (ללא טורבו) יש להשהות את כיבוי המנוע לאחר נסיעה אינטנסיבית. במכוניותיי התרגלתי לנוהל זה (שאינו בגדר חובה), ואני מניח למנועים להירגע בסיבובי סרק במשך חצי דקה לפחות.

רחוק, בצל העץ

יש רגעים שבמקום ללכת שבי אצל הזיכרונות, בא לי פשוט להצטרף לחבורת הבטלנים היושבים על ספסל בצד השני של הגדר

הייתי צריך להתניע את הונדה ולנסוע לעיירה הסמוכה פְּיָאסֶצְ'נוֹ, היהודית במקור, שבגלל השואה היא נטולת יהודים. אין בפיאסצ'נו זכר לאדמו"ר קלונימוס קלמיש שפירא, ואין בה כל סימן שיהודים חיו בה אי-פעם. הייתי צריך את פיאסצ'נו כדי להביא עט חדש, במקום להפציר בעט ותיק אשר כהה ונחלד.

אך האמת היא שלא יכולתי להוציא מהמוסך את הונדה ולנסוע בה לשום מקום, כי עוד לא התנדף ממני הוויסקי ששתיתי עם הרופאה שהרדימה את בוני לתמיד.

מהקור ומהרוח האדמה בגינה שלנו התאבנה, כניסוחו של גרהם גרין ב"האדם השלישי", אלא שבספרו של גרין, וגם בגרסה הקולנועית של הסיפור בבימויו של קרל ריד, הקברנים נאלצו להשתמש במכושים כדי לחפור שוחה לארונו של האזרח הארי ק'.

לי לא היה מכוש, אך איכשהו הצלחתי לכרות גומחה באדמה, שלא רצתה לקבל את הכלב היהודי שהגיע מארץ רחוקה. אך לבסוף נכנעה אדמת הגויים ונעטפה סביב קופסת הקרטון, שמידותיה הזעירות די היה בהן כדי לשמש מקום לינה אחרון לבוני, שללא רוח חיים הפך פתאום קטן. כאילו הכלב שלי, פרחח וחוצפן תל-אביבי, התכווץ אחרי מותו.

חזון החול החם

הוא ישב על ידי אז, כאשר כתבתי את "רפסודיית אבל לזכר החתול", שלא פרסמתי ולא אפרסם. בשלב מסוים הפסקתי לכתוב, ובוני, שעקב כהרגלו בעניין אחר התקתוק הבלתי פוסק של מכונת הכתיבה, זקף את ראשו ומבטנו נפגשו. וזה היה הרגע שאמרתי לכלבי את המשפט הטיפשי "בהגיע הזמן, אחד מאיתנו יהדק את האדמה מעל השני". אך הבטחתי גם לבוני שלפני מעשה בלתי נמנע זה, עוד נלך שנינו על שפת הים העברית, לכל אורכה של רצועת החול המשתרעת בין חוף גורדון ליפו.

"אנו נלך ונחייך, כפי שחייך הגיבור הזקן בסרטו של ויטוריו דה סיקה, פקיד המדינה בגמלאות אומברטו דה, שהיה לו כלב שחור-לבן כמוך", הבטחתי ולא קיימתי.

חולה געגועים?

היה זה ערב כאשר נכנסתי לחדר השינה כדי לבקר שוב בדאגה את בוני, שלא רצה לאכול או לשתות ולא היה מעוניין לטייל בגינה. הוא שכב על השטיח, ועיניו היו חסרות ברק ופעורות כפי שלא היו מעולם. הוא לא ניסה לקום, לא הגיב לקולות, לא בכה מכאבים, כלום.

חשבתי שאולי הוא מתגעגע שוב לבני, כמו אז, כאשר הילד נסע עם הכיתה שלו לטיול בצ'כיה. גם אז הגיב בוני בשביתה מיידית – לא שתה, לא אכל ולא רץ בגינה כדי לרחרח אחר מכרסמים קטנים המְנַהָרִים מחילות (או מנחילים מנהרות) תחת האדמה. עד שאחרי שלושה ימים הגעגועים שלו שככו קמעה, ובוני לא עמד בפיתוי כאשר הבאתי לו נקניק מהצריף הירוק שמול ביתנו.

סיפרתי את זה בטלפון לרופאה. "נדמה לי", אמרתי, "שזה אותו דבר כמו אז, אלא שמצבו של בוני קיצוני יותר כעת, כי לעת זקנה הגעגועים מתחזקים", גיליתי את סודי לשפופרת. "אולי יהיה חיובי, אם תבואי מחר בבוקר".

עוגם לוגם

הרופאה סגרה את המרפאה הביתית שלה והגיעה אלינו על אופניים, כי מכוניתה נגנבה עוד בשנה שעברה. היא בדקה את בוני ארוכות, הרימה אותו, והוא נזל בין ידיה כאילו היה נטול עצמות. היא החזירה אותו בעדינות לשטיח ואמרה מילה אחת: סרטן.

"אין מה לעשות?", שאלתי, והיא רק הנידה בראשה כאילו נגמרו לה המילים. ואני הבאתי בקבוק וויסקי שקניתי בשדה התעופה כדי לחגוג משהו. אני כבר לא זוכר מה, כי זה היה לפני הרבה זמן, בתקופה המטורפת לגמרי ההיא שבה טסתי לתל-אביב מדי שבוע-שבועיים, כי התחלתי להכין כתבות מוורשה לתוכנית טלוויזיה, ספק בידורית ספק חינוכית, שהנחה גבי גזית. שום דבר לא יצא מזה, לאכזבתי, ורק בוני ידע למה, כי הוא היה היחיד ששמע ממני את האמת.

"תשתי איתי?", שאלתי את הרופאה, והיא הסכימה. לגמנו קמעה, ואז הלכתי לחדר השני לשתות לבד, מבלי לספור כוסות ומבלי להביט בראי. כוחי לא עמד לי להיות עם בוני בזמן הזריקה.

אחר כך הרופאה הרימה את אופניה שנפלו, ורכבה לדרכה. היא סירבה לקבל כסף. "הרי לא עזרתי לבוני המסכן", אמרה, כאילו הַזריקה סימלה תבוסה שלה, ושל הרפואה כולה, מול נשימותיו האחרונות של בוני והפרדה שלו מסוף החורף ומכל הטבע מסביב.

עריסה של קרטון

אחר כך התהלכתי בגינה עם קופסת קרטון קטנה ואֵת. הלכתי לאורך השביל המושלג עם את על הכתף כפי שהלכתי עם את כזו אי-אז, אחרי שחיבקתי את אבא שלי בפעם האחרונה ועזבתי את הגטו אל הצד הארי של ורשה עם קבוצת פועלים יהודים, שנפרדתי מהם וברחתי.

וכעת, שוב עם את על הכתף, אני מחפש מקום מתאים לקבורת הכלב שלנו, שיישאר באדמה זרה וקשה שמיאנה לקבל אותו לקרבה בכל כוחה. הוא יישאר פה בִּמקום לחזור איתי לתל-אביב, כפי שהבטחתי לו ונכשלתי.

הרבה פעמים נכשלתי בחיי. אפילו אמרתי פעם למישהי שחיי ממש מרופדים בכישלונות. אך הכישלון התורן מעולם לא היה כואב כמו כעת, בהולכי עם קרטון הקבורה של בוני ליד השיחים של ורדי הבר, השחוחים תחת שכבת שלג נמס למחצה.

חיפשתי מקום מתאים לבוני כאילו הייתי מחפש מקום בשבילי, ולא מצאתי. הסתובבתי בגינה עם הקרטון, שבוני היה שכוב בתוכו על שמיכת תינוקות קטנה שהוא אהב, שמיכה מבית חולים בריטי שהייתה שייכת לבני עוד מיולי 1980. הוא קיבל אותה בהיוולדו שם, והיא הייתה הדבר הראשון שבני ראה כאשר פתח את עיניו אל העולם, העומד לאכזב גם אותו.

כאשר בוני השתלט על שמיכה זו, שמרוב כביסות איבדה את צבעיה, שאלתי את בני אם לא חבל לו על מזכרת זו מלונדון, והוא שיקר לי אינסטינקטיבית שהוא לא סנטימנטלי לגבי חפצים כמו אבאל'ה הטמבל, שקבר את כלבו שיכור דיו כדי לעטוף את בוני בדגל הארץ הרחוקה, שמשפחת אטלר הכינה לקראת יום העצמאות.

וכך נישא בוני אל דרכו האחרונה כשהוא שכוב על שמיכה בריטית ישנה, אוחז בדובי הצעצוע שלו וכרוך בדגל כחול-לבן, בכוונה תחילה מצד מארגן הטקס, למען יידעו המלאכים, כאשר יגיעו אל עצמותיו, שבוני הוא כלב יהודי שרק טייל בין הגויים, ונרדם.

Boni Edek1 ok

דייר מוגן: "לפחות היו לכלב שלך חיים מאושרים", ניחמה אותי הרופאה, וצדקה. בוני היה בן משפחה, עם אינספור סיפורים המלווים אותו ואת הרפתקאותיו.

חוץ מזה, אחרי מעל עשרים שנה, הגינה שלנו אי-שם הייתה לבית עלמין לחיות. קבורים בה שלושה כלבים – בוני, הרוטווילרית בעלת לב הזהב ניקיטה, וליאון, אף הוא מהארץ כמו בוני – ועוד שלושה חתולים. כל אחת מחיות אלה זכתה בקבר משלה.

לפעמים אני חושב על זה כאשר אני שומע על אנשים אצילי נפש שסבלו בחייהם, ולאחר מותם נטמנו בקבורת קומות בגלל קמצנות המשפחה, ולא בגלל חוסר יכולת כספית. אלו מין קברי חיסכון שלא עושים חשק לבקר את המת, לעמוד מולו בדומייה, לבכות ולהתפלל

בין ברוש ובין ערב

חזרתי עם האת והקרטון של בוני לקרבת הבית, אל ברוש כהה ותמיר, עץ משוגע כזה שכמו מגזם את עצמו, וכוחות הטבע ודמיונו עיצבו אותו בצורת משולש גבוה וחד להתריס, רק לא ברור אם מול שוכני שמיים או מול שוכני ארץ.

זה היה המקום שבחרתי לבוני, ובמהלך קבורתו חיפשתי את המילים שאגיד לבני בטלפון אם ישאל אותי מרומא הרחוקה מה עם הכלב. הוא ישמע ממני שהכול בסדר גמור, שהאנטיביוטיקה עזרה לו, ושהוא חזר לריצות הבוקר המטורפות, ועוצר רק כדי לרחרח אחר מכרסמים, הבונים מסדרונות ומרפסות עמוק תחת האדמה, ולא שוכח להטיל את מימיו בפינות אסטרטגיות שהוא בוחר בגינה כדי לסמן את בעלותו על השטח הלועזי.

ספסל המאושרים להדכיא

ואחר כך נדלק נר תחת ברוש זה, אשר קוויו העָזים והכהים גורמים לו להיראות כאילו יצא מאיזה תחריט איטלקי עתיק שנעשה בטכניקת אקווה-פורטה. מה לעזאזל עושה עץ ים תיכוני בכפר פולני? בוני אהב לנבור תחת הברוש, אחרי שיצא מהבית כמו מטורף להתרוצצות הבוקר שלו, ונבח בעברית צחה על הגברים השתויים היושבים על ספסל עץ ברחוב מאחורי גדר ביתנו, כאילו היו מחכים לאוטובוס.

הם יושבים על ספסל זה גם כעת, כאשר אני כותב שוב על בוני, ונביחותיו של כלבי כבר אינן מפריעות להם להעביר זה לזה בקבוק עטוף בנייר עיתון, לקום ולרקוד.

טיפ טיפה

הצצה בעיתונים: דה מרקר של 27 באפריל עוזר לבחור את הסופר-מיני האוטומטית הטובה ביותר מבין הרביעייה טויוטה יאריס, יונדאי i20, רנו קליאו וסקודה פאביה, שניצחה.

לכאורה, שירות לציבור. אך הרשימה בדה מרקר לא התייחסה לסימני השאלה המרחפים מעל אמינותם של מנוע ה-TSI בעל ההזרקה הישירה, מעל תיבת ההילוכים DSG המוּעדת לעולל קוּנצים, ומעל מגדש הטורבו הדורש דאגה. בוחני דה מרקר לא התייחסו גם לנושא הארגונומיה ברביעיית המכוניות, לא בדקו את מרחק העצירה שלהן, והסתפקו בהצהרת היצרן לגבי זמן הזינוק ל-100 קמ"ש, במקום לבדוק זאת בעצמם כפי שבדקו את צריכת הדלק.

מובן כי הכתבים גם לא בחנו את המועמדות לכתר בסלאלום, כך שאין להם שום ידע על אחיזת הכביש ברגעים קיצוניים, על זווית הגלגול ועל הבטיחות האקטיבית. ללא תשובה נשארה גם השאלה איך הסופר-מיני הנבחרות מתנהגות בנוכחות ארבעה נוסעים ותא מטען מלא. בקיצור, קשה להבין על סמך מה קבע דה מרקר את מקומות הדירוג.

אני מבין את צרתם הטבעית של הבוחנים, שהרי במציאות הישראלית ממש לא קל להיות כתב חצר, הנדרש גם להשביע את רצונם של האדונים היבואנים וגם לא לצאת אידיוט. כך שאין אולי מקום לתהיות הרבות על בוחני דה מרקר: מדוע הם התמקדו בארבעה דגמים בלבד, למה הם התעלמו מהתפריט של סוזוקי, אופל, סיאט, מאזדה והונדה, ומדוע הם לא הזכירו שבסכום העובר צפונה את ה-100 אלף שקלים אפשר כבר להגיע למכונית קומפקטית – אשר אינה מאיימת בקלאוסטרופוביה, חסכונית לא פחות מסופר-מיני, ומתאימה הרבה יותר למשפחה בשימוש יומיומי.

  1. בישראל היום הופתעתי מההשוואה בין התקרית החדשה עם מיצובישי גרנדיס שסירבה לעצור, ובין המקרה הטרגי של משפחת אטיאס שנהרגה ליד טבריה לאחר שמכוניתם, אף היא גרנדיס, פתחה במהירות מטורפת. לגבי המקרה הנוכחי צוין כי מנוע הגרנדיס יצא משליטה – הפעם בנסיעה לאחור – וכי נהג המיצובישי הציל את חייו בזכות קפיצתו מהרכב.
  2. Grandis in Israel Hayom

לא היה חסר הרבה כדי שדלת הגרנדיס תתפקד כמו גיליוטינה בתקופת המהפכה הצרפתית. למזלו של הנהג, שקפץ בפאניקה מהרכב הנוסע לאחור, הוא שבר רק את רגלו

זוהי בוודאי הגזמה והיסטריה, שהרי לו הנהג היה נותר במושבו, אפילו לא חגור, סביר שהוא היה עובר בשלום את ההתנגשות, שאירעה במהירות נמוכה, הטיפוסית לנסיעה בהילוך אחורי. בצדק תוהים הטוקבקיסטים מדוע הנהג לא בלם, מדוע הוא לא ניסה להעביר את מוט ההילוכים לניוטרל, ומדוע לא דומם את המנוע. לטענות אלה אוסיף אני שהקפיצה של האיש נראית לי כניסיון התאבדות לא מוצלח, כי הדלת של מיצובישי הדוהרת אחורה שברה לנהג רק את רגלו, והתעקמה, לרוב מזלו, מבלי לגעת בראשו.

כזכור, בוחני המשטרה לא הצליחו לפענח את התעלומה מה הייתה הסיבה שגרמה למותה הטרגי של משפחת אטיאס, כי גרנדיס שלהם נשרפה כליל. כעת, בידי הבוחנים יש גרנדיס שנותרה שלמה, בהנחה שאף אחד לא נגע במכונית זו ולא פירק ממנה דבר. אני מחכה שייבדק אם דוושת הגז נתקעה במצב לחיצה ומדוע, או שנתפס משהו במצערת, או שמחשב הרכב נתן פקודה על דעת עצמו, או שסתם איזה שטיח העיק על דוושת הדלק וגרם לפאניקה ולאיבוד עשתונות של הנהג.

שואלים את אדוארד

צבי גולדנברג, בתגובה למכתבו של גדעון ("שואלים את אדוארד" 924): גם אני התלבטתי לפני חודשיים באותה סוגיה (אם שמן הגיר יועיל או יזיק למכונית קשישה), וגם התייעצתי איתך. רכבי הוא מאזדה 3 שנת 2005 שעשה 140 אלף ק"מ. אני יד שלישית, והאוטו אצלי חמש שנים ומפגין, בעזרת השם, אמינות גבוהה. לבסוף החלטתי להחליף, ועשיתי זאת אצל מכון גירים מומלץ, ספי ויניב בסגולה, פתח-תקווה.

ספי אמר לי, "אני מרוויח יותר משיפוץ גיר ואני ממליץ לך להחליף שמן". העלות הייתה 600 שקלים לשמן + מסנן. ספי התלבט אם צריך להחליף מסנן, ולבסוף החלטנו ביחד להחליף.

לאחר שבעה שבועות: אני מרגיש שפעולת הגיר חלקה יותר, אם כי יש עדיין מדי פעם מכה במעבר מהראשון לשני. אך תדירות המכה נמוכה יותר מבעבר. האם עבר די זמן כדי להעריך שההחלפה הייתה בסדר? אתה יכול להעביר מייל זה לגדעון, והוא מוזמן להתקשר אליי.

תשובה: לצורך בקרת ההצלחה של המהלך, מומלץ לחזור אל מכון הגירים שציינת, ולבדוק את מפלס השמן בגיר. אפשר כי החלפת השמן הצילה את תיבת ההילוכים ברגע האחרון מהצורך לשפץ אותה ואף להחליפה.

דניאל סודרי: התייעצתי עם כמה אנשים ואף אחד לא ידע לעזור לי, ולכן אני מפנה את השאלה אלייך.

קניתי לא מזמן פאג'רו קינג שנת 2004. לאחר כמה ימים שלא נגעתי ברכב, נאמר לי שהייתה נורה דלוקה וייתכן כי נגמר המצבר. ניסיתי לפתוח את הג'יפ, אך הוא אינו מוכן להיפתח!

הקשתי את הקוד הנכון והרכב נפתח כביכול, אך הדלתות בשלהן – לא מוכנות להיפתח. מובן שניסיתי לפתוח במפתח עצמו, אך הוא לא מסתובב. מכיוון שאני בקושי שבועיים עם הרכב הזה, אני לא יודע אם המפתח לא הסתובב גם לפני כן, או שזה רק מעכשיו. אני אובד עצות.

תשובה: כשקיבלתי את המייל עניתי מיד לדניאל במילים אלו: "מכיוון שבגיליון הקרוב לא אוכל לענות לך, משום שמדור הרכב הנוכחי ירד כבר לדפוס, אשמח אם תתקשר אליי טלפונית. יש לי איזה רעיון איך להתמודד עם מרד הדלתות". דניאל לא התקשר, אך אתייחס בכל זאת לשאלתו כדי לעזור לאחרים הנתקלים בבעיה דומה.

אז ככה: כדי להימנע מצרה דומה בפתיחת הדלת, מומלץ לוודא באמצעות מולטימטר, פעם בחודש לפחות, שהמצבר שומר על מתח של 12.5 וולט. כדאי גם לוודא שבזמן עבודת המנוע האלטרנטור מספק 13.5 וולט לפחות, אך לא יותר מ-14.3 וולט. דאגה נוספת נדרשת לגבי מצב הסוללה הקטנה שבתוך מפתח הרכב.

זאת ועוד: כדאי לדעת ששימוש קבוע בשלט רחוק לצורך פתיחת הדלתות גורם למנגנון הפתיחה המכני שלהן לתפוס קורוזיה ולהתקלקל (כפי שקורה לבלם יד בלתי מנוצל). הפתרון: התרסיס WD-40, שיש להתיז אל תוך המנעול המנוון. מחכים קצת, ומנסים לסובב את המפתח. אם הדלת נעתרת, פותחים את מכסה המנוע – כדי לבצע את אחת משלוש הפעולות הבאות:

  1. להתניע את המנוע באמצעות כבלים.
  2. להחליף את המצבר.
  3. לחבר את המצבר למטען ביתי, שיספק לו את הוולטים והאמפרים החסרים.

ללמוד נהיגה מזבוב

הרעיונות הכי מטורפים שאנו מייחלים לעצמנו, ודמיונותינו הפרועים בהתאם, לא בהכרח מתנדבים ללוות את מתנת הזִקנה שמגישים לנו השמיים הרחמניים

לפני כעשר שנים הגיע גם לאוזניי המידע הסודי שלפיו אחד מיבואני הרכב הידועים עומד לארגן תחרות קארטינג בין כתבי הרכב, ומעמד זה, ספק ספורטיבי ספק בידורי, יצולם על ידי ערוץ 2 וישודר לקראת חג הפסח. ודאי שהתכוונתי להתעלם מהאירוע, הבלתי מתאים לי אשכרה. הרי ישבתי בקארט הזערערה רק פעם אחת, כאשר ירדתי אי-אז אל מסלול קארטינג כדי לבחון את כישוריה של איזוהי מכונית מבחן.

אבל אני לא הייתי אני, לולא זממתי לנצל את ההזדמנות לתכנון מהתלה קטנה: אתאמן בחו"ל בחשאיות מוחלטת בנהיגת קארט, ואז אתייצב באירוע המתוכנן כשאני מיומן כמו שצריך בכל סודות הנהיגה התחרותית בקארט, ואפתיע את הקולגות למקצוע, המפטפטים ללא בושה על "נהיגה ספורטיבית" כאילו היו שומאכרים עבריים לפחות.

שעשעה אותי המחשבה שיהיה זה תעלול מצחיק וחינוכי לגבי הקולגות, שחלקם לא משתגעים עליי, אשר יגלו פתאום, לתדהמתם המושלמת, כי את גביע התחרות לוקח הביתה קשיש מתחיל, "הכתב הכי ותיק במדינה הזו", כפי שהיו מספרים עליו.

אישיות הורסת

אגב: לפני שנים רבות, כאשר הכתב הזקן שבי עוד לא פעל תחת הלוגו "קשיש מורשה", ורק החל את כתיבתו על רכב בשפה העברית, במגזין "טורבו" ז"ל – ההגדרה "הכתב הכי ותיק בארץ" הודבקה לאריה ארד מעיתון "דבר". מר ארד זכור לי כאיש חביב, אך בקהיליית הענף יצא לו שם של מרסק סדרתי של מכוניות מבחן, הרבה לפני שהתחילו לעשות זאת מכוני הריסוק הרשמיים והמפורסמים Euro NCAP, שני המתחרים האמריקניים שלהם IIHS ו-NHTSA, האוסטרליים ANCAP והיפניים NASVA.

נטייה הרסנית זו של מר ארד, שנחשב בענף הרכב המקומי כמשהו שבין אגדה וקוריוז, פגעה בי אישית באופן כואב ומעצבן. כי בכל פעם שהקשיש המורשה שמע כי מר ארד ריסק בטעות עוד מכונית, התעורר בו, בקשיש, זִכְרַה של פרשייה מסוימת שהקשיש חווה בהיותו עורך הירחון "טורבו", פרשייה שנגרמה אף היא בגלל נטייתו של מר ארד.

וזה הסיפור.

דלתא פותחת דלת

בימי "טורבו" העליזים ז"ל ניסה עורך הירחון שוב ושוב לטעום נהיגה בלנצ'יה דלתא אֶינְטֶגְרָלֶה, מלכת הראלי של שנות השמונים, אך לשווא.

והנה, כעבור מאמצים לא מבוטלים, קיבל סוף סוף הקשיש המורשה, שהיה אז קשיש מתהווה, את ההזמנה היקרה, וטס לאיטליה ליהנות בגרסה החדשה של לנצ'יה זו, בעלת מנוע 16 שסתומים, אשר סקרנה אותו מכף רגל ועד דעת (שלו, לא שלה).

חמק אל החמוקיים

אז הגענו לאיטליה, קבוצת עיתונאים עבריים בת שלוש נפשות, וקיבלנו מהמארחים האיטלקים לנצ'יה אינטגרלה אחת, בודדה אמנם אך קרבית לעילא, ועוד צבועה בצבעי מרטיני רייסינג ומצוידת בכלוב בטיחות מסיבי, דרמטי למראה, המאותת על עוצם כוחה.

לפני ביצוע מבחן הדרכים באינטגרלה זו, התיישבנו עם אנשי לנצ'יה אל שולחן ארוך, עמוס פסטות, אנטיפסטי, זיתים, גבינות ושאר מעדנים המפתים את החיך, ובוודאי קיאנטי בבקבוקים כרסתניים לבושי מעטה קש. בעודנו אוכלים ושותים, החמצנו כנראה את הרגע שבו הקולגה מר ארד עזב בשקט את השולחן העליז, חמק מהחדר, פתח את אינטגרלה המחכה לגורלה בחצר המסעדה, התרווח במושב הנהג, התניע, שילב להילוך ראשון, זינק – ונכנס בקיר בכל עוצמתם של 312 הסוסים, שהאורח מארץ הקודש לקח עליהם פיקוד.

רעש ההתנגשות הקפיץ אותנו מהארוחה. רצנו בטירוף לחצר, אנו והאיטלקים, וראינו את ארד יוצא ללא פגע מלנצ'יה המרוסקת ומשמיע איזה הסבר, אני לא זוכר איזה. היה לנו ברור שבגללו של "מחבק הקירות", כפי שאחד מאיתנו כינה את מר ארד מאחורי גבו, נטוס חזרה הביתה לתל-אביב מבלי לטעום את קסמה של אינטגרלה.

וכך קרה.

Delta Martini Racing

לפני שהגרזן של פיאט הונף: בשנת 1979 זכה עולם הרכב בהפצעתה של לנצ'יה דלתא אינטגרלה, וקוויה, פרי המעצב ג'ורג'טו ג'וּגָ'ארוֹ, שמרו על מקום בצמרת ההאצ'בקים עד 1999, עת דלתא הודחה מפסי הייצור עקב החלטה של חברת פיאט, שהשתלטה על לנצ'יה.

בשנים 1989-1992 עמדה אינטגרלה 49 פעמים על פודיום המנצחים בתחרויות ראלי עולמיות, ושש פעמים היא הביאה ללנצ'יה את תואר "היצרן המוביל" במסגרת תחרויות אלה.

החזקה מבין הדלתות מבית לנצ'יה הייתה S4, שהצטרפה למפלצות הראלי גרופ B מצוידת במנוע 1.8 מחוזק בעל 558 כ"ס, שאפשרו ל-S4 לזנק ל-100 קמ"ש ב-2.3 שניות.

ב-1985 הביא הנהג הפיני הנרי טויוונן (Toivonen) את S4 למקום ראשון בראלי הבריטי, וניצח גם את ראלי מונטה-קארלו, אלא שהופעותיה המרשימות של S4 הגיעו לסופן כאשר טויוונן נהרג עם הנווט שלו בראלי קורסיקה 1986. למחרת המקרה החליט ארגון התחרויות העולמי FISA לסגור את גרופ B בראלי

כמעט קניתי את כל הפרה

קשה להגיד שבעקבות המעשה של ידידנו מר ארד צמחה בתוכי הערצה עיוורת לגבי גילו המופלג של האיש, או לגבי גיל מופלג בכללותו. נהפוך הוא: קיללתי כל זִקְנָה באשר היא, כולל את זִקנתם של אריסטו, פיתגורס וסנקה, כאשר התיישבתי במטוס ברומא כדי לחזור פעם נוספת ארצה מבלי להכיר אישית את דלתא אינטגרלה – חוויה שהצלחתי לממש רק כעבור שנים רבות, כאשר ברגע של ייאוש וסקרנות שלא באה על סיפוקה עמדתי לאמץ אותה, לא מזמן.

עוד קצת "היו ימים"

חזרה לתחרות הקארט: אני אעשה את זה, החלטתי, כי ראיתי בהשתתפותי בתחרות זו לעיתונאי הרכב העבריים סוג של הפנינג מעולה. ממש אירוע פיצוץ. בתחרות הקארט אטיל הפתעה בומבסטית, כמו זו שקיבל ממני מנכ"ל סיאט באירוע ההשקה של איביזה.

באירוע זה, שנערך על אדמת ספרד, הודעתי למנכ"ל בחוצפה ובפומבי, באולם מלא עיתונאים, שכאשר אנהג באיביזה זו בת 100 כוחות הסוס אעבור את ה-200 קמ"ש, ולא אסתפק ב-183 הקמ"שים המסכנים אשר מוצהרים בפרוספקט שלה.

"לא קיימת אפשרות לדבר כזה", ענה המנכ"ל לדבריי, וחטף למחרת שוֹק כאשר אחרי המבחן הבאתי לו תצלום של מד המהירות באיביזה, שבו נראים 204 קמ"שים עומדים כמו שור. תצלום זה, אגב, פורסם אז בירחון "טורבו" על גבי כפולת עמודים (דאבל ספרד) צבעונית.

היו ימים. למה לא להמשיך את זה? חשבתי, טסתי לפולין, ועדכנתי את בני שבאתי לעשות קצת קארטינג על המסלול הקרוב לביתנו. "תבוא איתי, ושנינו נתאמן בנהיגה מתקדמת על קארט, זה יופי של דבר", הצעתי, אך הוא ענה שאין לו זמן לשטויות כאלה.

דקארט של הקארט

התרגזתי, והסברתי לחוצפן את הפילוסופיה העומדת מאחורי הקארט, ולפיה זהו שלב חובה לכל אחד שחשוב לו להתקדם בנהיגה באופן רציני. "מאחורי הגה של קארט", המשכתי בשכנוע, "בא לידי ביטוי סגנונו האישי של הנהג, משהו שנמצא בדנ"א ומוסתר עמוק בתוך נפשו. רק בעזרת קארט אתה יכול לגלות מה חסר לך כדי להתקדם, להבין את חשיבותו של באלאנס בתת-היגוי ובהיגוי-יתר".

"איפה מצאת את כל החוכמות האלה?", שאל בני בטון סרקסטי, וחייך כשעניתי שלתפקידו החינוכי של הקארטינג הגעתי בעצמי, מאוחר מדי לצערי. וזה היה פספוס, כי קארטינג היה מלמד אותי את כל תורת הניהוג – שבה התנסיתי רק חלקית, בהדרגה, ובדרך הקשה. "אין זה מקרה שנהגי המרוצים הטובים ביותר, כמו המילטון, וֶטֶל וקוּביצָה, החלו את דרכם בקארטינג", חיזקתי את מבצע ההטפה, אך זו מצאה אצל בני אוזניים מכורכמות.

הפעם כבר ברח לי עשתון. "כנראה, ב-1985, בבית החולים בלונדון, הוחלפו תינוקות", כעסתי על המתחזה הקורא לעצמו בני. מה שלא הפריע לי לחזור לסוּרי הפדגוגי ולהודות, בעצב ובנוסטלגיה, ש"לוּ הייתה לי בצעירותי איזו הזדמנות ללמוד נהיגה על קארטינג – אפשרות שלא הייתה קיימת בזמנו, קל וחומר במדינה הקומוניסטית שהתחלתי בה את הרפתקת חיי ששמה ניהוג – אז בזכות הקארטינג הייתי נוהג טוב יותר, ומבין באופן עמוק יותר מכוניות שהיה נדמה לי שהכרתי אותן די והותר".

הנאום שכנע את עצמי יותר מאשר את בני. למעשה, הוא הקשיב לי באותו זלזול ובאותו חוסר סבלנות שבהם אנו בתל-אביב שמענו את התירוצים הטכניים של מר ארד, אחרי עוד "מבחן ריסוק" שהוא ביצע על קורבנית תורנית.

סיכמתי את המיזם החינוכי שלי במילה "ביי", הוצאתי את הונדה CRX מהמוסך שלה, ונסעתי לעיירה הסמוכה פְּיָאסֶצְ'נוֹ.

זקֵן בן 22

חניתי למרגלות בניין אפור, ועליתי במדרגות אל הקומה השנייה, שממנה אפשר היה להשקיף אל המסלול למטה, המתפתל בין פילונים וקירות של צמיגים. כמה קארטים רועשות התרוצצו בעשן כחול. ריח השמן השרוף ליווה אותי גם כאשר נכנסתי למשרד, והסברתי ליושב מאחורי השולחן שאני מתעניין בנהיגה על קארט. "הקארט המקצועי, זה של השתי פעימות", הבהרתי.

"בן כמה הילד?", שאל המנהל, והבנתי באוזלת-נחישוּת שאין מקום להודות כי מדובר בי.

"בן 22", עניתי, והאיש אמר שהוא מצטער, אך בני מבוגר מכדי ללמוד קארטינג. "חבל שלא באת איתו כבר לפני 15 שנה, או לפחות עשר", הסביר. "אנו מלווים את תלמידינו מהגיל הרך, וכאשר מתגלה כישרון – אנו עוזרים להוריו בהתקשרות עם עמיתינו המדריכים בבית הספר לקארטינג באיטליה".

בפינת המשרד עמדה קארט, שפתאום נראתה לי ממש זעירה, כמו צעצוע. "למה אתה מחייך?", שאל הפולני.

"ככה סתם", עניתי, מבלי לגלות שמשעשעת אותי המחשבה שהתכוונתי לנהוג בדבר כזה, שגודלו כגודל שתי צידניות. פיתגורס וסנקה היו צוחקים עליי במועדון ה"קשישים לשעבר" שהם פתחו. לך תסביר להם.

karting

קארט. איזון מיטבי בין משקל הנהג ובין משקלו של מכשיר התנועה

טיפ טיפה: מודרני או דראוני?

במשך שנים, כאשר מכוניות למדו עדיין לשרת את האדם ולא להפך, יצרני הרכב התחרו ביניהם באמנות הארגונומיה, כלומר: הם ניסו לשבץ את שלל המתגים והסוויצ'ים השונים בְּסדר שיאפשר לנהג לגעת בהם באופן אינסטינקטיבי ומיידי. בהתאם לפילוסופיה זו השואפת לבטיחות ולקלוּת נהיגה, ואשר באה לידי ביטוי ברוב הדגמים שהגיעו מפסי הייצור אל השוק – מהנדסי הרכב וידאוּ שהנהג יוכל להפעיל את המגבים, המאותתים והמיזוג, להדליק רדיו ולחפש תחנה, או לבחור רצועה בדיסק, מבלי להוריד את העיניים מהכביש.

אגב: משחקי ארגונומיה אלה לא נסחפו אל יצירתיות נועזת מדי אלא נצמדו למערך המסורתי של המתגים, כדי שנהג המחליף את מכוניתו ימצא אותם במקומות שהוא התרגל אליהם, לפעמים בהבדלים דקים, קלים להסתגלות במבט ראשון. למשל: הפעלת הצופר באמצעות לחיצה על מוט המאותתים, ולא על כפתור במרכז ההגה.

וכעת מתנהלת בין יצרני הרכב תחרות אחרת לגמרי, המגיעה לשיאים בשם פיתוי הקונים: תחרות על הגדלת מסכי המחשב, אשר קיבלו על עצמם את רוב הפונקציות של המתגים והסוויצ'ים לשעבר, והפכו למעשה לטאבלטים. וכך, במכוניות רבות שהלכו עם רוח הקדמה האלקטרונית, אנו לומדים לתפעל את כל המערכת הנדרשת במהלך הנהיגה באמצעות לחיצת אצבע על מסך מולטימדיה משוכלל, שלפעמים עוד מותקן בחלק התחתון של לוח המחוונים.

על ארגונומיה ואינסטינקטיביות אין כבר על מה לדבר, שתיהן לא רלוונטיות לעידן המסך. שהרי כדי לבחור את התפקוד המסוים הנדרש לנו מבין כל האפשרויות הקיימות – אין בררה אלא להסיר מבט מהכביש למשך שניות ארוכות. באותו זמן המכונית עוברת עשרות או מאות מטרים ללא כל פיקוח.

רִשמו בבקשה שהקשיש המורשה התבטא במילים בלתי הולמות נגד שיגעון זה, טירוף מסוכן אשכרה, שמטרתו הראשית היא להחניף לבעלי רכב בַּתחושה שהם שייכים למודרנה.

שואלים את אדוארד

דבי קמפל: אני גרה בגוש עציון (900 מטר גובה), נוסעת לירושלים כשלוש פעמים בשבוע, ויורדת לבית-שמש פעם בשבוע.

אני מתלבטת בין שלוש מכוניות חדשות: בין יונדאי i10 הידנית 1,000, בין i10 האוטומטית 1,200 ובין רנו קליאו 1.2 ידנית. רק המכוניות האלה באות בחשבון כי אני אמנית, ורוחב הפתח האחורי בכלי הרכב הללו גדול מ-1.01 מטרים, מה שמאפשר הכנסת קנווסים ברוחב מטר. בכל הקטנות האחרות הפתח צר יותר. מה אתה ממליץ?

תשובה: לרנו קליאו יש כמה יתרונות על יונדאי הקטנה. אף כי אמינות היא הקלף החזק של i10, גם קליאו B הידנית 1.2 יודעת להיות אמינה במפתיע (בדוק בסביבתי הקרובה).

אך בטרם הכרעה אני מציע לך לבדוק את האופציה של סוזוקי SX4, שנראית לי תפורה למידותייך (האמנותיות). במיוחד בסעיף הסחיבה בעליות.

גדעון: ברשותי מאזדה 3 אוטומטית שנת 2006. זקנה חביבה זו גמעה עד היום 185 אלף ק"מ. במשך השנים דאגתי לכל מחסורה (כמעט), והיא גמלה לי בנאמנות ובשירות אמין וחסכוני. לפחות עד עכשיו, טפו טפו טפו…

דא עקא, שמן תיבת ההילוכים האוטומטית לא הוחלף בה מעולם. בכל פעם שרציתי לעשות זאת, בעל המוסך הניא אותי מכך בטענה כי החלפת שמן תיבת הילוכים אוטומטית תזיק לבריאותה של זקנתי יותר מאשר תועיל לה. ביקרתי באינטרנט באתרים רבים, ולא פסחתי גם על מוסכים שונים, ובכל אשר פניתי נתקלתי בערפל סמיך.

שאלותיי:

  1. מה פשר מסך הערפל האופף את הנושא הזה? מה יש בנושא הזה הגורם לתשובות סותרות ושונות בכל מקום?
  2. האם החלפת שמן בתיבת הילוכים אוטומטית תחדש את נעוריה של זקנתי, או שמא חלילה תשבית אותה כליל? ואם צריך, באיזו תדירות כדאי להשקותה בנוזל החדש? ועל איזה נוזל אתה ממליץ לזקנה שובבה ובריאה כמוה?

תשובה: מאזדה שייכת לקבוצת היצרניות האחרונות שלא הלכו עם הזרם של הטרור האקולוגי, ולא הקטינה את נפח המנועים תוך שיפור כוחם באמצעות מגדשי טורבו.

האמינות האגדתית של מאזדה, שלא נגרעה ואף השתפרה, משנה את ההתייחסות לעניין הקילומטראז'. עם 185 אלף הקילומטרים שנרשמו בביוגרפיה של מאזדה 3 שלך היא עדיין צעירונת המתחילה את דרכה, ודאי שלא "קשישה חביבה", כפי שאתה מכנה אותה בסניטת חיבה. לעומת זאת, אותם 185 אלף ק"מ שביצעת בחברתה הם, מן הסתם, קצה גבול היכולת הטכנולוגית, הגנאולוגית והתקשי"רית של רוב הדאון-סייזינגים האופנתיים החוגגים בשוק, אשר מצוידים בטורבינות בוגדניות.

באשר להחלפת שמן בתיבת הילוכים אוטומטית, הליך שיצרני הגירים והשמנים ממליצים עליו ואף דורשים אותו – אין לסמוך על דעתם של המוסכניקים. הללו אינם מיומנים בהליך ההחלפה, הדורש דייקנות, לרבות הקפדה על טמפרטורת השמן ועל ביצוע כמה שלבים, עד שהשמן מוחלף במלואו. אין פלא שנתקלת ב"מסך ערפל": זהו כנראה הערפל המקצועי שבו שרויים רוב המוסכים בכל הקשור להחלפת שמן גיר. בצדק הם אינם ששים לבצע את הטיפול, ביודעם כי החלפה רשלנית עשויה להמיט נזק. בקיצור, הייתי ממליץ לך להיוועץ במכון לגירים אוטומטיים, שם אנשי מקצוע יספקו למאזדה שלך שמן גיר סינתטי מתאים, כולל מסנן חדש.

את שמן הגיר מומלץ להחליף מדי 60-70 אלף ק"מ, כשמדובר בשמנים מינרליים או חצי-סינתטיים. אם השמן הוא סינתטי, אפשר להסתפק בהחלפה מדי 100-120 אלף ק"מ.

זהירות: שמן מזדקן ומאבד את סגולותיו גם כאשר המכונית עומדת במקומה זמן ממושך ללא שימוש.

אקח את זיכרונותיי למדגסקר

על מדגסקר, "ארץ טרופית יפה, מדינת היהודים העתידית, הרחוקה והדמיונית", זימרו כוכבי הקברט היהודי בוורשה שלפני מלחמת העולם השנייה. "אני אקנה לי סוס ופיל לבן", שרו ורקדו, לפני שנסגרו בגטו ונסעו למיידנק, טרבלינקה ואושוויץ

הקשיש המורשה נתפס על ידי תיכון עירוני ה' בתל-אביב, כדי להופיע מול התלמידים כניצול שואה. ניסיתי להתחמק בתירוץ ש"אינני ניצול שואה טיפוסי", אך זה לא עבד. בעצם, הייתי צריך לומר לנציגת התיכון שהיא מזמינה את ניצול השואה הלא נכון – ציניקן, פסימיסט, ועוד חובב מכוניות חזקות.

בלית ברירה, בניסיון לצוד איזה רסיס מהאישיות הקדומה שלי כניצול שואה תקני – כלומר ניצוֹל רגשני, פגיע ואף חדוּר פאתוס פטריוטי – חזרתי לאחור, אל מה שכתבתי לפני שהפכתי לקשיש מורשה האוחז בסרקזם כפייתי.

קום התנערה, שלד!

גיליתי שם, בכתיבה הנושנה, רגישוּת ופגיעוּת מלוא החופן. בימים ההם נכתבו דבריי כאילו על יריעת ענן, גם כאשר כעסתי על אלוף ישראל זיו, שהביע זלזול בתושבי גטו ורשה. אלוף זה השתומם באינפנטיליות שיהודי הגטו לא התנפלו על הגרמנים, ולו בידיים חשופות, שהרי "הייתה ליהודים עדיפות מספרית".

תשמע, אלוף המייצג את בורותך, ותשמעו זיווים אחרים שאימצו את הסיסמה "כצאן לטבח". הפכתם את סיסמה זו לדגל הציונות החדשה, מבלי לדעת מה התרחש בשנת 1942 בדירת הגטו שבה נסגרה משפחתי. הוריי היו מותשים מרעב ומקור ומדאגה לשני ילדיהם, אחותי ואני: האם יצליחו להשיג איזו קליפה למרק של לפני הלילה או לא.

מזעזע אותי לשמוע את האשמתו של המצביא זיו, כשאני זוכר איך אבא נתן לי ולאחותי כל פיסת אוכל שהוא השיג מהיכן שהוא, לא ידוע איך וכיצד, כי כסף לא היה לו – בעוד הוא עצמו לא אכל, עד שאיבד את כל כוחו וכל תקווה בשל הרעב.

ועוד המשכתי וכתבתי אז שבגלל אנשים כמו אלוף זיו, שזלזל בגבורתו של אבא שלי, "קשה לי להיות עצוב ביום השואה וביום הזיכרון, וקשה גם לשמוח ביום העצמאות. שחררו אותי מתענוג זה, בבקשה".

Selekcja na judenrampe

אושוויץ: סלקציה על ה"יוּדֶנְרָאמְפֶּה". במקום זה, הממוקם באמצע הדרך שבין מחנה "אושוויץ 1" ובין מחנה "אושוויץ 2-בירקנאו", היהודים שהגיעו ברכבות מוינו לשני טורים. בטור השמאלי הועמדו נשים, ילדים וזקנים, שנשלחו על ידי הגרמנים ישירות לתאי הגזים. בטור הימני הועמדו גברים "כשירים לעבודה". לפחות לזמן מה

קומנדו גאווה

גם לא הבנתי אז, לפני עשר שנים, מדוע האלוף הצה"לי מתעלם מההתקוממות של גיבורי המרד, שבחרו למות בגטו ורשה הבוער עם נשק בידיהם כדי לא למות "על הברכיים" – כפי שכתב המפקד האחרון של הגטו הלוחם, מארק אדלמן, הקבור כעת לצד חבריו, לאחר שנשאר בפולין כדי "לשמור על קבריהם", כפי שהסביר לי.

באותה שיחה איתי, חזר ד"ר אדלמן והצטער על כך שלא היו לו, ולחבריו למרד בגטו, די נשק וידע בלחימה בשטח עירוני כדי להרוג יותר גרמנים מכפי שהם הצליחו לחסל.

אתלטיקה קלה לחיסול

אלוף זיו, שהטיף לקורבנות הגטו פוסט-מורטום, שכח את הדוגמה לחוסר התקוממות של אולימפיאדת מינכן ב-1972, שבה ספורטאים שלנו, חזקים ומטופחים היטב – ולא מורעבים ללחם כמו תושבי הגטו אֲפוּסי הכוח ואֲפוסי התקווה – הניחו לטרוריסטים לקשור את ידיהם, ולבסוף שילמו בחייהם. כמו אסירי הגטו.

אני מכיר אישית ספורטאי ניצול מינכן, מר הרשקוביץ, שען שחנותו שוכנת בקצה רחוב בן-יהודה בתל-אביב, המטפל בשעון ה"צימה" שאבא נתן לי כאשר עמדתי לברוח מהגטו. האם יש לי החוצפה, הטמטום וגסות הרוח להאשים את חבריו של הרשקוביץ שהם "הלכו כצאן לטבח"?

נאצים כדאעש הגרמני

את הארכיון המאובק שלי פתחתי יומיים לפני יום השואה, כדי לבדוק עד כמה השתנתה גישתי לשואה. גיליתי כי גישה זו, שפעם הייתה פגיעה ואידיאליסטית, פיתחה בחלוף השנים עור עבה יותר.

כיום כבר לא עפים לי פיוזים כשאני נתקל בהשקפה הישראלית הרווחת, שלפיה יש "גרמנים" ויש "נאצים" – ורק ה"נאצים", מין שבט פנאטי וברברי, חוללו את השמדת היהודים. אולי השקפה זו היא המאפשרת להמוני צעירי בית ישראל לטוס לברלין בניסיון להסתחבק שם עם עתידם.

אך באותו חיטוט בארכיון, גיליתי דבר נוסף: בעוד שגישתי לענייני שואה השתנתה, הרי שגישתי למכוניות הייתה ונותרה נלהבת לחנך ושואפת לטלטל מוסכמות חשיבה. בקיצור, חוששני שבכל הקשור למכוניות, הייתי ונשארתי טמבל.

קשיש מחוספס, גישה של פז

אגב, לפעמים אין לי מושג איך גישתי הרומנטית למכוניות סובלת את בעליה, אותו קשיש מורשה מחוספס שספק אם הוא מאמין בתיקון עולם. הטרום-קשיש, לעומת זאת, היה טיפוס נאיבי במקצת. הנה דוגמה לכתיבתו:

קישטה, תולעת יעקב

לפני שבאתי לכאן בסתיו 1968, חשבתי בתמימותי שמדינת ישראל בחרה בדגל שבמרכזו מגן-דוד כאות הוקרה, או כמחווה, או כאמצעי הנצחה לקורבנות השואה, אשר אולצו לענוד טלאי מגן-דוד ברחובות גטו ורשה. זו בעצם הייתה אחת הסיבות לכך שבחרתי לעלות ארצה, ולא לנסוע לאמריקה או למדגסקר – כפי שהמליץ ליהודים פזמון סאטירי שהיה פופולרי בקברטים של ורשה שלפני המלחמה, ואחר כך גם בגטו.

מה רבה אפוא הייתה אכזבתי כאשר גיליתי שהתפעמתי לשווא, כי אין שום קשר בין המגן-דוד המתנוסס בדגל ובין היהדות שנמחצה תחת מגפי הנאצים. שום הצדעה לתולעת יעקב הרמוּסה.

עונש מוות מיידי חיכה ליהודים שהפרו את הפקודה לענוד טלאי מגן-דוד, אם משום שהם ראו בו השפלה ואם משום שהם התכוונו לברוח. אני זוכר היטב שמיד לאחר בריחתי מהגטו, כאשר מצאתי את עצמי בצד הארי של ורשה, פתחתי שער לחצר חשוכה של איזה בניין, הסרתי את המגן-דוד מזרועי הימנית, ולא ידעתי מה לעשות איתו. זמן מה התהלכתי ברחוב כשבכיס מכנסיי טמון עדיין טלאי זה, ולצדו תעודת לידה קתולית מזויפת.

אני מודה שהרגשתי מעין זלזול בזיכרונותיי אלה, כאשר הבנתי כי לבחירה במגן-דוד כדגל ישראל אין כל קשר לטלאי הגטואי, ואפילו ההפך הוא נכון: היישוב העברי די התבייש באלה שהלכו כצאן לטבח, לדעתו.

האם זו הסיבה שדגלי המדינה מרגשים אותי פחות?

הרי את מנוכרת לי

עם או בלי דגל, אני מתייחס בגעגוע למכוניות של פעם, משום שרובן עוררו בי איזה זיק אישי. לעומת זאת, כשאני לוקח את אחת ה"מודרניות" לנסיעת מבחן, אני לא קולט מהן תשדורת מעניינת. ובעצם, המודרניות למיניהן משדרות סכנה. כי אני חושד שהן מסוגלות להרוג בְּרַכּוּת.

אני מביט במודרניות, פרטיות וליסינגיות כאחד, ורואה בהן רוצחות שמקומן מאחורי סורג ובריח בכלא 'תרצה', במקום חוה יערי ואביבה גרנות שיצאו לחופשי.

המכונית המודרנית היא קילרית בעיניי בגלל מערכות ההיגוי ה"מתקדמות", המפנקות ברַכּוּתָּן, שלימדו את בעליהן שאפשר לאחוז בהגה בשתי אצבעות בלבד. התוצאה: כל איבוד פתאומי של אוויר מהגלגל, טפיחת רוח חזקה או מהמורה – גורמים איבוד שליטה על הרכב.

וזה נכתב עוד לפני שהמודרניות הפכו למחשב על גלגלים.

גלגל, עוד שנה

בכל המכוניות שהתרועעו איתי היה ההגה איבר חשוב, עיקרי כמעט. אם התרגלתי לגלגל הגה מסוים, הייתי מעביר אותו מאוטו לאוטו בעזרת מתַאמים, המאפשרים לקבוע את המרחק שבין גלגל ההגה ללוח המחוונים, כמו גם את קרבתו של הגלגל למוט ההילוכים.

בחלק מהמכוניות המודרניות אפשר לקבוע את המרחקים הללו מבלי לחפש מתאמים וללא צורך ללכת לחרט. אך דא עקא, שבמודרניות זה קצת כמו בשירו של ברוס ספרינגסטין – "50 ערוצים, ואין מה לראות". הרי גלגלי ההגה במודרניות הם שמנים בדרך כלל, מכיוון שהם מאכסנים בתוכם כריות אוויר. מלבד זאת הם עשויי פלסטיק, לפעמים מצוּפי עור, בדרך כלל לא, ומסתירים את השעונים באדיקות קוויקרית.

הגה איטלקי מבית נארדי שפירקתי מגורדיני והבאתי ארצה, ובהמשך עבר מאופל ג'י-טי לאלפא ג'ולייטה ספרינט ולוצ'ה, ואחר כך ללנצ'יה זאגאטו – תלוי אצלי כיום על הקיר. קשה לתאר שמישהו, בהתקף של סימפטיה ונוסטלגיה, יפרק גלגל הגה ממודרנית כלשהי, ויתלה אותו על קיר בסלונו.

אגב, כשכתבתי את זה, ההגה ברכב המודרני עוד לא היה מקושט בעשרות מתגים, ועוד לא איבד את צורתו העגולה לטובת נהגים בעלי כרס מטופחת.

hege Nardi

הגה נארדי. יש לו מה לספר אך הוא שותק, כי הוא גמר את סדרת ההרפתקאות ונח תלוי על הקיר

גופות פלסטיק

ההגאים של המודרניות לא מעבירים מידע על צרות בגלגלים הקדמיים, המחפשים את אחיזת הכביש, ואף בקושי ניכרים בהם סימני חיים. הגאים אלה מוטלים בידינו כמו גוף מת, ואנו אפילו לא מרגישים שהם עומדים להתיישר אחרי סיבוב.

וזה עוד נכתב לפני ההתפרצות של הגה הכוח החשמלי.

הרגשת שייך, חביבי

במכונית של פעם הרגשת שייך, כי היא הייתה שלך, לא מליסינג, והיית מסוגל להגיש לה עזרה כאשר היא חשה ברע, ולא נאלצת למסור אותה למכונאי אנונימי. גם במדינה של פעם הרגשת שייך יותר, כי היא הייתה שלך, ולא של אוליגרכים, הנחשבים כאן הולי-גרכים.

רצה מאצ'ו, קיבל יהודי

הייתי מעדיף לדבר עם התיכוניסטים בעירוני ה' על מכוניות ועל נהיגה, ולא על שואה. זה היה קל יותר לי, ובוודאי גם להם. כנראה לא יהיה לי מנוס אלא לספר לצעירים על הראיון שערך איתי יעקב אגמון בגלי צה"ל לפני כשלושים שנה, בתוכנית השיחות האישיות המפורסמת שלו – ראיון שבו השתלבו שני הנושאים, רכב ושואה, שבעולם הנורמטיבי נחשבים כמו שתי פלנטות.

אגמון, איש תיאטרון ומראיין אגדי, פתח את השיחה איתי בווידוי. "אני מודה שמעולם לא שמעתי עליך, אדוארד, אבל התחקירנים שלי הם קוראים שרופים שלך וביקשו שאראיין אותך". ואז שאל אגמון בנימה דרמטית-אינטימית: "מה יש בהן, במכוניות, שהן שיגעו אותך והשתלטו על חייך?". להפתעתו, עניתי ש"אני חייב למכוניות את חזרתי לחיים שפויים, אחרי זוועות השואה".

כנראה, התחקירנים קוראי "טורבו" לא עדכנו את מר אגמון שעורך ירחון טורבו, "המאצ'ו החולה על מכוניות", הוא ניצול שואה. ניצול בעל מזל, שהמכוניות החליטו לספק לו את העזרה הפסיכולוגית הנדרשת כדי שינסה לשכוח את הזוועות הרשומות אצלו בביוגרפיה.

Wrangler

גִ'יפִּית הִיפִּית: בהשקות דגמים חדשים ובתערוכות הרכב של פרנקפורט, פאריס וז'נבה מקובל לראיין מתכנני מכוניות ומהנדסים של מנועים, תיבות הילוכים ושלדות. חשבתי באחרונה מה היה קורה לוּ היינו מראיינים את המכונית עצמה, ופונים אליה עם מיקרופון.

למשל: מה הייתה מספרת לנו הג'יפ  Chief של Wrangler, יצירת מופת של ברוק סטיבנס, שהגיעה לשוק ב-1974 ויצאה מפסי הייצור במשך תשע שנים (מי אמר שג'יפ זה בהכרח זכר?).

גברת ג'יפ  Chief – האֵם הרוחנית של הז'אנר – נראית חכמה, אינטליגנטית וידידותית. הבטתי בעיניה העגולות, וניסיתי לדמיין מה היא הייתה אומרת לנו על השקפת עולמה.

והנה, על הקשיש המורשה נפלה מלכודת בלתי צפויה, כאשר ג'יפית זו מסרה את רשות הדיבור לרדיו-טייפ שלה, שהשמיע בארבעת רמקוליו את להקת The Who, המצטיינת בפרשנותה לגבי החברה הבורגנית של שנות השישים.

"יש לי תקווה שאמות לפני שאזדקן", שרו חברי The Who בשמה של הגברת בכחול-לבן

wrangler XL

טיפ טיפה

את גלגל ההגה מומלץ להחזיק בחוזקה בשתי ידיים, בתנוחת "רבע לשלוש" או "עשרה לשתיים". בפניות יש "למשוך" את הגלגל, ולא לדחוף אותו. לפני סיבוב חד או סיבוב פרסה יש להשתדל להימנע מהצלבת ידיים, ובמקום זאת לתפוס את הגלגל בחלקו העליון.

מול ההגה יש לשבת במרחק שבו פרק יד מתוח שלנו ייגע בקלות בחלקו העליון של גלגל ההגה, מבלי שניאלץ לרכון קדימה. בכל התמרונים צריך גב הנהג להיות צמוד למשענת, הניצבת ב-90 מעלות ביחס לרצפה.

מומלץ להחזיק את גלגל ההגה בחוזקה, כדי להיות מוכנים לביצוע תגובה מיידית שנדרשת – במיוחד בכביש משובש המפתיע במהמורות, או בהיכנס הרכב לשלוליות מים הגורמות לאיבוד אחיזה.

שואלים את אדוארד

מוטי: בהמשך לתשובתך אליי בשבוע שעבר: אולי אכן עדיף, כעצתך, "יותר אוטו", גם אם זה אומר לרדת בשנתון.

אני מתחיל להיות עצמאי, ומחפש רכב שיהיה לי איתו שקט, בלי תקלות מיותרות ועם צריכת דלק כמה שיותר נוחה לכיס. על מה היית ממליץ במשומשות בתקציב של כ-45 אלף שקלים, שייתן כמה שיותר "אוטו פר שקל"?

תשובה: אף מכונית משומשת לא מבטיחה "שקט מתקלות", אם לא תכין אותה מראש לפרק החיים במחיצתך. בדרך כלל צריך להשקיע בהתקנתה לקראת הקדנציה החדשה: להחליף לה חגורת טיימינג, בולמים, צמיגים, דיסקיות מעצורים, מצתים, שמנים ומסננים. לא הכול בבת אחת, כמובן.

בגלל האמינות שמפגינות היפניות והקוריאניות כדאי לך לחפש בתפריט של האסייתיות – ועם זאת, לא לפסול מראש את האירופיות, אם תמצא אחת מבית טוב.

ניתאי: אני מתלבט בין שני סוגי רכב מודל 2010, סוזוקי סוויפט ופולקסוואגן גולף. על איזה דגם אתה ממליץ, ומה המגרעות של כל אחד מהם?

תשובה: גולף מחזיקה ביתרון ברור, לא רק מול סוויפט אלא גם מול רוב מתחרותיה.

רק קח בחשבון שאם המועמדת שלך מבית פולקסוואגן מצוידת במנוע TSI ובגיר DSG, אז האחריות על תיבת הילוכים זו פגה כבר, ותיקון עתידי שלה יעלה ביוקר – מה שמעמיד את כדאיות העסקה בספק.

משה טננבאום: אנחנו זוג צעיר שבקרוב הולך להביא ילד לעולם. בעוונותיי קניתי טויוטה קורולה 2000 מבלי לעשות בדיקה לפני קנייה, וקיבלתי חתול בשק… המון תקלות שתיקונן עלה לי בכסף רב. הרכב עומד על קילומטראז' של 140 אלף, ואין היסטוריית טיפולים מהבעלים הקודמים (ככל הנראה גם לא ממש היו). איזה טיפול כדאי לעשות לו לפי הקילומטראז'? בנוסף לזה, בסוף השנה אני מתכנן למכור אותו ולקנות רכב סופר מיני חדש.

אני יודע שאתה ממליץ על סוזוקי סוויפט, אך לפי נתונים טכניים היא נחותה ממתחרותיה הן בצריכת דלק והן בגודל ונפח מטען. התקציב שלי הוא 45 אלף שקלים, ואני מעוניין ברכב אוטומט שיספק אותי ויהיה יחסית חדש (שנתונים 2010-2011), וכמובן חסכוני ושיוכל לסחוב כמו שצריך גם בעליות. הדגמים שחשבתי עליהם הם פאביה, איביזה, רומסטר (שמצוידים במנוע 1.2 טורבו שבעה הילוכים, אבל טיפוליהם יקרים), ואולי טויוטה אאוריס או משפחתית משנה קצת יותר ישנה, 2008. מבין הדגמים שנתתי, על מה היית ממליץ? והאם יש לך עצה לעוד רכב חוץ מסוזוקי סוויפט?

תשובה: אם כבר השקעת כסף רב כדי להעמיד את קורולה על גלגליה, אז כדאי לדעתי, כדי לא לצאת פראייר, להוציא ממנה קצת נחת בשנה-שנתיים הקרובות, ורק בהמשך לחשוב על מכונית אחרת. כל האופציות שציינת ראויות למחשבה, אך אל תשכח שבחירה בגיר DSG, כפי שהזכרתי לקורא ניתאי, עלולה להפתיע, לא בהכרח לטובה. שהרי רק בעת האחרונה השתחרר גיר ה-DSG ממחלות הילדות, כך לפחות אומרים.

תשמע, אלפיון עליון

פרארי אדומה שתקועה בפקק, מזראטי או אאודי A8 מסמנות לקשיש המורשה את הפער שבין שכבת היהדות המפגינה יכולת ובין סתם יהדות שאינה חוגגת הצלחה

אל הנציגוּת של איטלקיות וגרמניות פאר בישראל הצטרפה עכשיו נציגוּת של אסטון מרטין הבריטית, הבונה על קיומו של שבט יהודי אמביציוזי החולם על רכישת מכונית של ההרפתקן ג'יימס בונד.

אמנם דפי ההסבר של חברת אסטון מרטין ישראל, שהתיישבה בהרצליה, שותקים באיפוק בריטי אצילי לגבי מחירם בשקלים של הדגמים בתפריט, אלא שאפשר לקבל רמז לכך לפי המחיר של אסטון מרטין DB9 קופה דגם 2015 יד שנייה, העומדת למכירה באותו סלון תצוגה. מכונית זו עשתה 8,200 ק"מ ועולה 1,493,000 שקלים.

זהו אומדן הבוכטה שמצליחן עברי צריך להכין כדי להיראות כמו נסיך של טעם טוב, ולא כמו סתם נובוריש טיפוסי המיילל לתשומת לב של מדורי רכילות.

אסטון נאספת מהמדרון

סיפורה המרתק של אסטון מרטין מתחיל ב-1947, בבריטניה של אחרי מלחמת העולם השנייה, כאשר בית המלאכה הקטן והאפור של אסטון עמד בפני סגירה עקב חובות, וניצל ברגע האחרון בזכות יצרן טרקטורים, דיוויד בראון.

בראון קנה את אסטון מרטין, הצולעת בדרכה למדרון, תמורת 20 אלף לירות שטרלינג. את הצעד הראשון לכיוון עתיד משגשג הוא עשה כאשר בנה מכונית המגלמת את חזונה החדש והספורטיבי של הפירמה, DB2, כאשר "D" מייצגת דיוויד ו-"B" מייצגת בראון.

אסטון מרטין קמה על רגליה, אך עדיין לא מכרה 6,000 מכוניות בשנה, לא התגאתה ביחסיה הקרובים עם ג'יימס בונד, סוכן בריטי חשאי המסקרן המונים מסביב לעולם, ומובן כי לא הציעה את דגמיה המפוארים במיליון פאונד ומעלה.

שהרי בתחילת דרכה של אסטון מרטין אל הגאולה, המושג "007" לא היה קיים עדיין אפילו בראשו המטורף של הסופר הבריטי איאן פלמינג, ובית החרושת של בראון היה מייצר במשך שנה שלמה את מספר הדגמים שמגיחים כיום מפסי הייצור שלו בארבעה ימים.

לונדון כן חיכתה לה

אנזו פרארי נסע תמיד בפיאטים זולות, כי שימוש במכוניות שלו נראה לו בזבזני וראוותני. גם הנרי פורד לא נסע במכוניות הנושאות את שמו, רק מהסיבה ההפוכה – הוא לא כיבד אותן די. פורד נצפה בדרך כלל במושב אחורי של רולס-רויס.

להבדיל משניהם, דיוויד בראון התיישב יום אחרי יום מאחורי ההגה של אסטון DB2, דגם הבכורה שלו. הוא ניכס לעצמו את DB2 השנייה מתוך 411 עותקים שיצאו מבית החרושת, ונהג במכונית זו כמו לאות תודה, שהרי ממנה הסתחררה ההצלחה בדמותן של DB4, DB5 וכך הלאה.

על רקע מכוניות הספורט הבריטיות מאותה תקופה, בלטה DB2 בחזותה בעלת הדרת הכבוד, המייצגת היטב את המעמד הרם של נוסעיה. זו לא הייתה משימה קשה, בהתחשב בעיצובן הסתמי למדי של המתחרות. למעשה, ניתן לומר שהניצחון של אסטון DB2 היה קל כמו צלצול לשעון הדובר (1455).

את קוויה של DB2 יש להעריך עוד יותר לנוכח העובדה שהיא יוצרה בחופזה. למתכנן, פרנק פילי (Feeley), לא היה זמן להתלבט אם המסגרת של הפנס הקדמי תיראה טוב באור הלונדוני של אחר הצהריים. אפילו דגם של גבס לא נבנה; אב-הטיפוס יוצר ישירות מתוך הציורים.

db2 db2 mot db2 racing

נגד כוחות היבשת: אסטון מרטין  DB2 שבתצלום מופיעה על המסלול באותו צבע רייסינג גרין, כמיטב המסורת הבריטית, עם אותה עמדת פיקוד מול הגה ענק ועם אותו מנוע של שישה צילינדרים בשורה מתוצרת בנטלי – בדיוק כמו לפני חמישים שנה, כאשר סר דיוויד בראון חדל לנהוג במכונית זו.

בשנת 1950, אותה אסטון מרטין DB2 החליטה להתחרות במרוץ הצרפתי המפורסם לה-מאנס, והגיעה בו למקום החמישי. עברה שנה, ו-DB2, לוחמת בריטית חוצפנית, זכתה באותו אירוע במקום השלישי.

לא מזמן, מכונית זו החליפה את בעליה תמורת מיליון פאונד. סכום מרשים למדי, גם אם גיבורת העסקה היא בעלת נפש בריטית טהורה ותולדות חיים בלתי שגרתיים. הקוריקולום ויטה של DB2 הירוקה כוללים, בין השאר, את העובדה שהיא פתחה את הקריירה המפוארת של הפירמה אסטון מרטין, אשר תופסת עדיין מקום של כבוד בפסגת מכוניות הפאר – שוב, כמו בלה-מאנס, מול כל כוחות היבשת

Aston Martin DB9 coupe

אסטון מרטין DB9 קופה. תושבת הרצליה יד שנייה, עומדת למכירה תמורת 1,493,000 שקלים

חדר הסבה בלי ברנדי

אסטון DB2 הייתה בריטית טיפוסית למדי: היא הייתה ספוּנָה עץ אמיתי לרוב, ורגלי הנוסעים נחו מעדנות על שטיחי צמר. דיוויד בראון התגאה באיכות ההרכבה, אשר מכוניות רבות מאיטליה, גרמניה וצרפת מאותה תקופה לא הכירו כמותה אפילו מפי השמועה.

סוס ללא ש­­­­וּש

עקב האכילס של אסטון DB2 הסתתר (לשווא) תחת מכסה המנוע, שמאחוריו רעו רק 106 סוסים, ובהמשך 125, רועשים עדיין ונוטים עדיין לקלקול. המכונאים התנחמו בעובדה שהגישה למנוע קלה לעילא, כי כל החלק הקדמי של שמלת הפח, כולל כנפיים, פנסים וגריל, הונף אל-על.

המעניין הוא שדיוויד בראון היה יכול לבחור ל-DB2 מנוע אחר שהוצע לו, חזק יותר, אלא שהוא התייחס לרעיון בביטול משום שהמנוע היה "מכוער", לדעתו.

כאשר הסוסים של DB2 עבדו כראוי, המכונית זינקה ל-100 קמ"ש בתוך 11 שניות, והתאחדה עם מהירותה המרבית ב-190 קמ"ש.

שנות השמונים. מישהו חוקר?

רק קומץ יהודים זקנים אוצר בזיכרונו את התקופה שהציבור בארצנו הלך בכובע טמבל על הראש, האמנים התיישבו בקפה "כסית" בנעלי בית, חלקן עם חור בזרת, ופקידי מס הכנסה השתמשו ברשימת תושבי המדינה בעלי המרצדסים כדי לצוד עברייני מס.

שיטה עתיקה זו נשמעת כיום כמו בדיחה, שהרי מרצדס אינה מסמנת עוד אצלנו מעמד כספי יוצא דופן, כפי שהיא סימנה עדיין באמצע שנות השמונים, כאשר ערכתי את מגזין "טורבו" ז"ל.

בין כל הקוריוזים שהצמיחה תקופה מסקרנת זו, שהלכה לאיבוד מבלי להירשם בתולדות ההתיישבות הציונית, ולמיטב ידיעתי עדיין אינה נחקרת על ידי האקדמיה מהזווית הסוציולוגית, זכור לי היטב ריאיון שערכנו עם בעלים של מרצדס, תושב מפורסם של סביון, עולה חדש מצרפת.

"נו, מה תגיד על העגלה שלי?", שאל והצביע על סתם מרצדס שחורה העומדת ברקע חווילה לבנה. ואני, כמו יהודי טוב, עניתי לשאלת האיש בשאלה משלי.

"אתה לא פוחד מרדיפת פקידי מס הכנסה?", התעניינתי, והוא ענה שאין לו כל סיבה לדאגה מסוג זה, שהרי הוא שילם על מכוניתו המפוארת מכספו, שהוא הביא מחו"ל. ואחר כך שוב הופתע האיש כאשר המשכתי ושאלתי אם לא מדאיגה אותו המחשבה שבמקומנו, הבלתי תרבותי לפעמים, הוא עלול להפוך לקורבן של איזה שוד אלים או חטיפה

"אני? מה פתאום?", התעצבן האיש. "במקום לפחד, הכנתי משהו להגנה עצמית", הסביר בחיוך ספק ממזרי ספק נבזי, רכן אל תא הכפפות במרצדס והוציא משם סכין קצבים מרשימה.

להמתיק את הבינוניות

חלפו מאז כשלושים שנה, ומרצדס שחורה – אפילו אורכה 5.5 מטרים ואותיות AMG מתנוססות על אחוריה – אינה עושה עוד רושם בחוצות העיר, וגם במתחרותיה של מרצדס מבית ב-מ-וו לִבֶּנוּ גס. את התפקיד של מכונית פאר כסמל סטטוס ממלאים כיום אחוזות יקרות ערך, יאכטות באורך חמישים מטרים ומטוסים פרטיים שנקנים בחו"ל בידי טייקונינו, שהם הבעלים האמיתיים של המרחב הציוני.

התהליך שבו מכוניות איבדו ממעמדן הוא מהפכה תרבותית אשכרה, אשר התרחשה למרות העובדה שבעקבות ההצלחה של דגמי פורשה נפתחו בארץ נציגויות של פרארי, מזראטי, ובאחרונה כאמור גם אסטון מרטין.

נציגויות אלה, מובלעות של יוקרה להשכיר, נועדו כדי שמצליחנים מקומיים מסדר גודל בינוני ואף בינוני מינוס – כאלה הרחוקים מלהיות טייקוני-על, המעדיפים לרכוש להנאתם מלונות בניו-יורק ומטוסי סילון (ולא רק ססנות מסכנים) ואחוזים בקידוחים ימיים – יוכלו בכל זאת, במחיר של דירה צנועה, להפגין את רוממותם בציבור.

אלפיון הארשת החשוקה

הקשיש המורשה עוקב בסקרנות אחר פניהם של מצליחנים כאלה, כאשר מזדמן לו לעמוד בצומת על ידם, בעודם דורשים מהטילים שברשותם לנסוע במהירות של עמך כדי שאנשים רבים יותר יצליחו להביט בהם, ואולי אף לזהות אותם בהקשר של איזו פרשה נוצצת.

ונדמה לקשיש, המביט בפניהם החשוקות של חובבי יוקרה אלה, כי לא מעט מביניהם למדו בכל זאת משהו ועוד קצת מאותו תושב סביון של שנות השמונים ששמו חגג במדורי הרכילות, וגם הם שומרים על סכינים מוסתרות בתא הכפפות.

טיפ טיפה

אי-אז בסוף השנה שעברה, וליתר דיוק ב-22 בדצמבר 2014, פרסם העיתון הכלכלי דה מרקר מאמר, ספק מוזר ספק מפוקפק, תחת הכותרת "משפחתית טובה לא חייבת תא מטען גדול".

מאמר זה, שניסה לשלוח את קוני המשפחתיות הקלאסיות אל זרועות ההאצ'בקים, נראה לי חשוד. התעמולה בו הייתה כה בוטה, עד שקשה היה לא להסיק שהמאמר הוזמן על ידי יבואנים מובילים שרצו להיפטר מסחורה שהם לא הצליחו למכור, וגייסו את עזרתם כתבי החצר כדי למשוך קונים לדגמי האצ'בק אשר נותרו במחסנים, במאותיהם או באלפיהם, בסוף השנה האזרחית.

תחילה חייכתי אל מול הציניות הבולטת במעשה זה. שעשע אותי המאמץ שהושקע בשכנוע הקוראים כי האצ'בק – שהוא רכב קצר, חביב לנהיגה ומתאים לזוגות פלוס ילד אחד – השתנה, וכיום הוא מכשיר תנועה המסוגל לענות לציפיותיהן של משפחות הזקוקות למושב אחורי רחב, משום שהוא מאפשר הרכבה של שלושה מושבי ילדים ותא המטען שלו מאחסן עגלה או שתיים.

כדי שהמאמר ישעשע עוד יותר, הוא חוזק ב"מבחן" הבודק ביצועים של כמה האצ'בקים, אך אינו אומר מילה על הפרמטר הנחשק של "משפחתיוּת", אשר ההאצ'בקים המתחרים זה בזה ניחנו בו כביכול. ודאי שלא מצאנו ב"מבחן" זה את המידע איזה מבין ההאצ'בקים הנבדקים מסוגל לארח עגלה מתקפלת של הילד ותיק או שניים.

חלפו כמה חודשים, והנה כתבי החצר מנסים שוב להוריד מחשיבותה של המכונית המשפחתית – הסדאן המסורתית בעלת ארבע הדלתות ותא מטען נפרד. שוב הם מסבירים שהסדאן יצאה מהאופנה, שזוהי תצורת רכב המתאימה לעולם השלישי – אלא שהפעם הם מנסים לפגוע במעמד הסדאן באמצעות תשבחות לקרוסאובר ול-SUV, שתי תצורות רכב שימושיות ומודרניות הרבה יותר מהסדאנים, השייכות לעבר. כתבים אלה מצביעים על העובדה שחלק מהקרוסאוברים וה-SUV-ים נמכרים במחיר דומה לזה של הסדאן, ולהבדיל מהסדאן, שהיא כאמור פאסה – למשפחתית הגבוהה יש אינספור יתרונות: ישיבה במרחק מהרצפה, חלל פנים רחב המאפשר לשכוח מקלאוסטרופוביה, ראות טובה ועוד.

מה שכחו כתבי החצר לומר? הם אינם מגלים לציבור כי הבנייה הטיפוסית של הקרוסאוברים הגדולים ושל ה-SUV-ים עומדת בניגוד לחוקי האווירודינמיקה, וכי פרט זה, ועוד המשקל הנכבד של כלים אלה – גורמים לצריכת דלק גבוהה יותר מזו של הסדאנים.

אך זה עוד כלום. ה"בוחנים" השייכים לחבורת כתבי החצר ודואגים לעסקי אדוניהם שכחו לגלות פרט מכריע בנושא הבטיחות: מרכז הכובד הגבוה של קרוסאוברים ו-SUV-ים גורם לכלים אלה להיות מסוכנים כאשר נהגם נאלץ לעקוף בפתאומיות עצם כלשהו, מכונית, אדם או חפץ. ממבחנים אירופיים, שבדקו באיזו מהירות מסוגלת מכונית משפחתית לשנות את נתיב נסיעתה כדי לעקוף עצם ולחזור לנתיב המקורי – עולה חד-משמעית שלצורך הבטיחות, מכונית מוכרחה לבצע את תרגיל העקיפה הנ"ל במהירות של 120 קמ"ש. כמעט כל המכוניות שנבדקו עמדו בתקן זה, למעט הקרוסאוברים הגדולים וה-SUV-ים, המסוגלים לעקוף עצם במהירות של 70-80 קמ"ש. במהירויות גבוהות יותר הם מתהפכים או עפים לשוליים, ואינם מסוגלים לחזור לנתיבם המקורי.

ודאי כי מוגבלוּת זו של הקרוסאוברים הגדולים ושל ה-SUV-ים אינה מוחקת אותם ואינה מכניסה אותם לרשימת הכלים המסוכנים, ובכל זאת, היא דורשת ממי שנוהג בהם משנה זהירות. כי בהתעורר הצורך בעקיפת חירום פתאומית, כזו שהכרחית למניעת התנגשות – במיוחד על כביש רטוב – שום ESP אינו מסוגל להכניע את חוקי הטבע, הפיזיקה והאפוקליפסה. ראו הוזהרתם.

שואלים את אדוארד

גיל שמש: במאזדה 5 מודל 2007 שלי 1999 סמ"ק יש רעש שנשמע כמו דפיקות במנוע. ממה זה נובע?האם אי החלפת שמן יכולה לגרום לכך? האם שימוש בשמן לא לפי הוראות היצרן עשוי לגרום לכך?

תשובה: צריך להחליף בדחיפות את שמן המנוע בשמן סינתטי משובח, הטוב ביותר שתוכל להשיג. אם ספר הרכב נוקב ב-5W40, יש להיצמד לדרגת צמיגות זו, תוך הקפדה על המפלס הנכון. אם הדפיקות יימשכו, יש לבדוק מהיכן הן בוקעות. לצורך כך, מומלץ להשתמש בסטטוסקופ (30 דולר ב-e-bay).

בחיסוי שם: אני מעוניין לרכוש רכב קטן שישמש אותי לעבודה, הכרוכה בלא מעט נסיעות, כ-40 אלף ק"מ בשנה. אני גר בבנימין, כך שיש עליות וירידות, אך נוסע גם בעיר. אני מתלבט, פחות או יותר, בין מיקרה, סוזוקי ספלאש ויונדאי i10. איזו מהן עדיפה לדעתך מבחינת כוח ותחושת "אוטו" על הכביש, ומבחינת חיסכון בדלק? בקיצור, אני מחפש את התמורה הטובה ביותר לכסף. אשמח אם תוכל לעזור לי בעצה.

תשובה: אם אתה מתעקש על מכונית קטנה, ולא מעוניין ב"יותר אוטו" כמו סוזוקי סוויפט, אז קח לפחות את מלכת הקבוצה – קיה פיקנטו.

צביקה רכניץ, בתגובה ל"קרם בוואריה" ("המפתחות בפנים" 921): לגבי "ראלי ארץ הקודש": אירוע הראלי לא היה סודי, כטענתך. חובבי רכבי האספנות ידעו היטב על האירוע, שפורסם בכל הפורומים של מועדון החמש. עובדה שמאות מהם (ואולי אלפים) הגיעו לאירוע הסיום בראש-העין. העולם שבו העיתונאים מצפים להזמנות רשמיות עבר כנראה מן העולם, וטוב היה לוּ היו מתעדכנים באתרי רכב האספנות בישראל.

הראלי נוהל בשיתוף פעולה עם מועדון החמש. כל מי שהיה מעיין בפורום המועדון, היה יכול לדעת על אירוע הסיום, שאליו הגיעו כאמור מאות חובבי רכב קלאסי אמיתיים.

תשובה: צביקה היקר. מעציב לשמוע שמועדון החמש היה שותף במשימה לשמור בסוד את ביקור המכוניות העתיקות מחו"ל. כנראה, לא לקחתם בחשבון שהאנשים שהביאו ארצה את הצעצועים היפים שלהם היו שמחים, לוּ לאורך מסלול נסיעתם בארצנו היה עומד קהל רב, ומעודד את האורחים בהתעניינות ובמחיאות כפיים.

טעות הייתה לחשוב שהציבור הרחב, אשר אינו עסוק ברובו באספנות כלי רכב קלאסיים, יעקוב אחר הפרסומים של מועדון החמש. אני, למשל, עוקב אחר פורומים לועזיים של הונדה (בגלל CRX), של אלפא (בגלל GTV) ושל ב-מ-וו (מה שדורשת ממני Z3M) – וזה נראה לי די והותר עד כאב שיניים.

אגב, מהיכן לקחת את הקביעה שלפיה מידע לעיתונות בדמותן של "הזמנות רשמיות" עבר מהעולם? מדור זה, והבלוג המלווה אותו, "מכונית הנפש", מקבלים דווקא מיחצ"נים עשרות פניות והזמנות מדי שבוע, ובוודאי גם מידע על אירועים.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 243 שכבר עוקבים אחריו