Skip to content

שקילה של בנות מחמד

מודה הזקן שדווקא השבוע וחצי שבהם הוא לא כתב דבר, היו מלאי הפתעות

ראשית הפתיעה את אנוכי המורשה התלהבותו הפתאומית ממנוע 3 צילינדרים, גזע דוחה שהזקן ניסה לא להתקרב אליו, ואף על פי כן מנוע זה – יש להודות בהשתאות שהיא אגו מורכן – מיטיב דווקא עם פורד פוקוס החדשה 1.5, בעלת 3 צילינדרים המייצרים 150 כ"ס.

בו-זמנית הופתע הקשיש מכך שהוא מסכים לחלוטין עם פרופ' יהודה באואר, שהזדעק נגד מסמך ההבנות בין ראש הממשלה נתניהו עם הפולנים, המנסים לטשטש את חלקם המביך בפשע השואה.

"בגידה!", האשים באואר, והזקן שבי מצא את עצמו תומך לחלוטין (ועוד קצת) באותו פרופ' ירושלמי מעצבן, אשר דעותיו הקודמות לגבי השואה הרגיזו את אנוכי במשך 30 שנים ברציפות, לא פחות מכפי שהרגיזו מעשיו של הקן המדעי-כביכול של פרופ' באואר ושות', כלומר מכון יד ושם, המתייחס לשואה כאילו הייתה רכושו.

ונרשמו עוד אירועים, שנזכיר בהמשך, כמו הגילוי שרנו מגאן ספורט החדשה צוידה בהיגוי של ארבעה גלגלים שמפחיד את הנהג, החש כאילו הציר האחורי מאיים להתנתק מהמרכב.

אלא שהנ"ל המורשה התקשה לכתוב על כל הללו עקב טראומה שנפלה עליו. אפשר לחשוב שבמשך רצף ימיו סָבַל הזקן מגירעון בסעיף הטראומות – אלא שהפעם הייתה זו פגיעה מסוג שונה. כי הזקן עצמו התניע את האירוע שהלם בו, כאשר הוא החל להשליט סדר בערמות של מוסף 'דיוקן' של השבועון 'מקור ראשון'.

גידול פרא בחדר השינה

אכן, ערמות הדיוקנים הישנים, שהצטברו במשך 20 שנה בערך, הגיעו כבר עד התקרה, והזקן לא רצה בוודאי לסלק את מִגְדַלֵי מלל אלו ממקום מגוריו אלא רק לדלל את הגיליונות הכפולים (מגדלי התאומים?), שהוא שמר בהמוניהם כדי שלעתיד לבוא הוא יוכל לחתוך את מאמריו לתיק נפרד, מבלי לפגוע באוסף הדיוקנים השלמים.

עד שהבין הזקן את נפח הטמטום שבהקמת תיק נפרד ל'המפתחות בפנים', שהרי העתיד לא מיהר לבוא, וממילא כל הטקסטים נמצאים (פעם אמרו 'רוֹדְמִים') בזיכרונות המחשבים, ועוד בתצורה נטולת אבק. וכך, ביד קלה, החל הזקן בסלקציה.

הוא עבר גיליון גיליון, וערמת הגיליונות הכפולים התייצבה בגובה של הדיוקנים הבודדים ואף גברה עליהם, כי חלק מה'כפולים' היו בעצם שלישיות או רביעיות. ריבוי-פרא זה נוצר משום שהזקן לא רק שמר את הגיליון הבודד שקיבל למחרת ההדפסה, אלא נהג גם להרים מהמדרכה או לחלץ מהפח דיוקנים ישנים, ולהביאם הביתה כפי שמביאים כלב או חתול שאנו חסים עליהם. והרי 'לחוס', בעברית, פירושה גם לשמור…

מנהרה עם זרם סוחף

אלא שכבר בשלב מוקדם של המיון הבחין הזקן כי כוחות על-טבעיים בלתי מזוהים אשר השתלטו עליו מנסים לגרור אותו לדמעות. הם נכשלו בכך, אך הצליחו למחוק את החיוך מפרצופו המופלג, וכך גרמו להתרחקותו הזמנית של הזקן מהמקלדת.

כי צלילתו הבלתי נמנעת של הזקן אל מנהרות התוכן של כ-1,000 מאמריו לא השאירה אותו אדיש. ליבו התכרכם במדקרות של רגש במהלך ההצצה ב"מפתחות בפנים" הישנים, אלו האישיים יותר ואלו האישיים פחות, שהחזירה אותו אל זיכרונות השואה, אל הפקות הסרטים, אל 'טיפ טיפות' שונות, אל המלצות שביקשו קוראים ואל התחייבויות לקוראים, לא רק בענייני רכב.

דרכו ורקדו

בגלל נהרות-המלל הללו שהזקן, בניגוד לאמרתו של הרקליטוס, דווקא הצליח לטבול בהם בשנית, תפס אנוכי, במבוכה ובגועל, שהירושלמים לא רק ויתרו עליו, אלא התעללו בו בסיפוק. שמחו לאידו של הזקן הירושלמים ממקור ראשון, וחגגו גם בעליהם מהחינמון ישראל היום, אלו שדרשו מהעורך-הליצן חגי סגל לפטר את הזקן.

מבלי לקרוא את דבריו, הם קבעו שהמפתחות בפנים "לא מתאימים לקונספציה", והעורך, אקס-פירומאנייק וחשדן כפייתי, לא התנגד, וביצע את פקודת אדוניו בניגוד לרצון הקוראים, חרף מכתבי המחאה הרבים ולמרות הפסדים של אלפי שקלים עקב מבול ביטולי המינוי.

רק חתן הגירוש לא ידע

מפחיד במיוחד, הרהר לו הזקן, שכל התליינים של המפתחות בפנים, אלו הירושלמים ואלו התל-אביבים, שנשמו לרווחה לאחר שנפטרו מהזקן, ידעו היטב שהאיש, בגלל גילו המופלג, ילך הביתה בלי דמי אבטלה, למרות עבודתו הנמרצת, ללא ימי חופשה, מאז הקמת העיתון ועד לפני כחמישה חודשים.

הם ידעו היטב שהחוק אינו מאפשר לשלם לקשיש דמי אבטלה במשך שישה חודשים כפי שמשלמים למפוטרים צעירים יותר.

שילכו לעזאזל, מלמל הזקן, בעודו דוחף למעלית את העגלה הרביעית הנושאת גיליונות דיוקן כפולים.

כבוד אחרון

"אני מניחה שתזרוק אותם לפח הזבל הכחול, של מחזור העיתונים", חייכה שכנה נחמדה שוחרת סביבה.

"מה פתאום", ענה לה הזקן, הדוחף את עגלת הגיליונות של מקור ראשון, "לירוּדוֹן הזה, מקור ראשון המנוול, ולעורכו הדוחה, לא מגיע להיות בין עיתונים". אלא שהוא לא קיים את הכרזתו, ומילא את הפח הכחול בגיליונות כדי שמאמרי 'המפתחות בפנים' שלו לא יתערבבו עם זבל.

20180629_140317

פרדה ללא דמעות. שלום ולא להתראות ל-80 קילוגרם של 'דיוקן'

דוקטורט בעוינות

בימי הטראומה הנ"ל שטעמנו, הן זו של הגירוש והן זו של ציפָתוֹ בזיכרון כפי שגושים צפים בחלב מקולקל, הייתה לנו תחושה כאילו נפגשנו שוב באותה אכזריות מטורפת אשר לפי הניסיון המר של חיינו הייתה מאפיינת אנטישמיות או גזענות בעולם הגויים.

הקטע עם מקור ראשון הזכיר לנו גם את השנאה והטיפשות שחגגו בשנות ה-70 בבניין הטלוויזיה הממלכתית ברוממה. עברנו גם את זה – מצביעים על הרוממאים מהצד, זָרים לרוב עובדי התחנה, חמושים בציניות ובסרקזם – ואף זכינו בדוקטורט בסוציולוגיה של קיבוץ גלויות.

לעולם לא נשכח איך חבורת הרוממאים הרעים חיסלו את הבמאי בודר אושוויץ דניאל שליט, ואיך הם התעללו גם באחד משלהם, נסים קיוויתי.

נראה כי ניסיון עשיר זה שצברנו עם עוינות לסוגיה – אנטישמית או רוממאית – מסייע לנו כעת לקום מטראומת העוינות הנוכחית, זו שחטפנו מצד המקוראשונים, המסוגלת להרוג סוס, אם הוא עדין נפש.

לזקן המתאושש מסייעת גם העובדה שבתקופת-תעוקה זו של פיטורים טריים הוא ארז בגולה חבילה של 24 ציורים כדי לארגן מהם תערוכה בתל-אביב, שמועדה ומיקומה יפורסמו בקרוב בבלוג.

וכן, גם בלוג זה מחזיק את הזקן בימים טרופים אלה, ולא רק עקב הסטטיסטיקה, אשר זכתה עד עתה ב-400 אלף ביקורים כמעט, ולפעמים כמה מאות כניסות ביום. כשהקשיש מתעורר באמצע השינה, הוא משתאה לגלות שמישהו מוצא בבלוג אי-איזו נחמה לילית.

פסימיות כבזבוז משאבים

וחוץ מזה, הנוכחי המורשה צריך להיות אידיוט גמור כדי לחטוף פסימיות – כאשר בביתו הקיצי מחכים לו צעצועים מוטוריים שחלמנו עליהם מיום שנולדנו. בדקנו כבר את כוחם הממוצע, ואת זמן הזינוק הממוצע שלהם ל-100 קמ"ש (ממוצע לא רע, בזכות 5.0 השניות של הבווארית Z3M קוּפֶּה וצמיגי הסליקס שעונדת הונדה crx).

הפרופיל של ארבע הבנות, הכחולה, הכסופה, הכהה והאדומה, חסר רק את משקלן הממוצע, נתון ששכחנו לבדוק בגלל כל הבלגן שנפל עלינו (ואשר הפך כבר לִפְתוֹתֵי היסטוריה). לכן אקח אוויר, אפליג אל בנותיי, ואשקול אותן אחת אחת.

לעזאזל עם הקנאים, כבר אמרנו?

טיפ טיפה: בוידם בתעריף מלא

לא יפה לצחוק מצרות של אחרים, אך קשה להתאפק ולא לחייך לנוכח הבעיות של כתבי החצר, שכדי לא לפגוע בדגמים הנמכרים כעת אסור להם לדווח על שתי גרסאות חדשות של בסט-סלרים ישראליים מתוצרת קוריאה: קיה ספורטאז' ויונדאי טוסון.

להבדיל מספורטאז', שזכתה למתיחת פנים מצודדת, לארכיטקטורת-פנים מתוקנת ולאינספור חידושים בסעיף הבטיחות, טוסון החדשה נראית אפילו משעממת יותר מהדגם היוצא, וגם עיצוב הפנים לא שמע על מהפכה.

החידוש האמיתי בספורטאז' ובטוסון שוכן תחת מכסה המנוע, שם, לצד מנועים מוכרים ומשופרים במקצת, מחפש כעת את מזלו מנוע 'היברידי רך', אשר משותף לשני הדגמים. מנוע הדיזל 2.0 בספורטאז' ובטוסון מגיע ל-185 כ"ס, ויחידה חשמלית בודדת מחליפה את הסטרטר והאלטרנטור גם יחד באמצעות מצבר נוסף, 48 וולט, אשר מותקן בחלקו האחורי של הרכב. מעניין אם מצבר זה, המחוזק פי ארבעה בוולטים, גורם לקרינה, שעליה דיווחנו במדורנו "שמועה, חצי שמועה".

עקב פרסום קיומם של הדגמים החדשים הנ"ל, הורידו ה'דילרים' (יבואנים) הלועזיטים את מחיריהן של ספורטאז' וטוסון הנוכחיות, כפי שהדילרים הלועזיטים של הונדה החלו לא מזמן למכור בהנחות-ענק את אוונסיס, שאף היא עומדת להפתיע עם גרסה חדשה, הפוזלת אל כתר "מלכת השנה 2018".

עקב הופעתה הקרובה של ניסאן ג'וק החדשה המשופרת, שתגיע לשוק בסוף יולי, הלועזיטים המוזרים הורידו כבר משמעותית את המחירים של ג'וק הנוכחית, כך שניסאן ג'וק מהבוידם הפכה לקרוסאובר העירונית הזולה ביותר בשוק – זולה יותר באלפי שקלים מרנו קאפצ'ר (Capture) ומסיטרואן C3 Aircross.

ורק אצלנו, דגמים חדשים (המגיעים, אגב, באיחור לא מובן) אינם משפיעים על מחירי הדגמים הישנים המצויים במלאי. אין הנחות על בוידם.

בכל אופן, נראה לזקן שהיבואנים התל-אביבים לא סמכו על שתיקת כתבי החצר, וליתר ביטחון, כדי למנוע התלקחות של התלהבות אמוציונלית מצד כתבים אלה – היבואנים לא שלחו אותם להשקה החגיגית של הקוריאניות החדשות בפרנקפורט.

הזקן, כידוע, אינו אוהב SUV-ים, המזכירים ללא רחמים שאין לו משפחה רחבה. אך הטיעון המשכנע יותר נגד כלי רכב אלה הוא אוזלת-הסיכוי למצוא אחד מהם שמעניק הנאת ניהוג, ופחד המוות לבדוק אותם בסלאלום, שבו SUV-ים תקניים (כלומר, לא אלה היקרים מבית פורשה או מרצדס) מפגינים זווית גלגול מפחידה ומרימים רגליים.

כאשר האמריקנים פרסמו באחרונה שבין כל מכשירי התנועה, דווקא ה-SUV-ים ה'משפחתיים' הורגים הכי הרבה הולכי רגל ורוכבי אופניים, מישהו אכזרי (לא הזקן, חלילה) כתב בפורום: " SUVאיננה מכונית אלא מצב של השֶכֶל".

20180518_18554620180508_164748

מפגש של קיץ עדין. שלוש מבנותיי, הונדה crx, אלפא GTV והבווארית ב-מ-וו Z3M קוּפֶּה, נהנות מתחילתו של קיץ אירופי מנומס. אני תמיד תוהה אם הן מתגעגעות אליי כפי שאני מתגעגע אליהן, או שהן נושמות לרווחה כשאני איננו

20180601_072848

כדי לשעשע את נפשו בגולה, הזקן מנצל את צריף הציור שלו שם גם כסדנת יצירה קונספטואלית. אחד המוצגים שנולדו בסדנה זו (מימין, לצד קסדת מרוצים) הוא זוג רמקולים החובש את אחד מכובעיו של הקשיש – "מוצג ספק נאיבי ושמח, ספק עוקצני ואף נוגה", העירה אורחת

שואלים את אדוארד

שלומית ולר: הייתה לי יונדאי i10 אוטומטית 1400 סמ"ק, הייתי מרוצה אבל כעת אני מחליפה, בא לי משהו אחר, ואני מתלבטת בין מאזדה 2 להונדה ג'אז.

שמעתי שלמאזדה יש צריכת דלק גבוהה, וההונדה חסכונית יותר ממנה (זה גם הגיוני, אם לוקחים בחשבון שהמאזדה היא בנפח של 1500 סמ"ק וההונדה 1300). שיקולים נוספים: המרחב הפנימי של ההונדה גדול יותר, אבל המאזדה נראית "חמודה" יותר.

מה אתה ממליץ? אני יודעת שזו לא ברירה של רכב מפואר מאוד, אבל עדיין…

תשובה: ההכרעה בין שתי המועמדות שציינת אינה צריכה להתבסס רק על השוואת פרטים טכניים, כמו כוחות מנועים ותיאבונם לדלק. מדובר גם, ואולי בעיקר, על חיפוש ידידה שתלווה אותך לאורך פרק זמן. כי החשוב מכול אינו התאמת המכונית למטרות או ציפיות מסוימות – אלא הרגש של הנהג/ת כלפיה, שמוצאים איתה שפה משותפת. הווה אומר: מרגישים בה בטיחות, לא מתעייפים בנסיעות ארוכות איתה, ונהנים משליטה בה ומהניהוג.

השימוש במנועי N/A (נטולי טורבו, אשר דורש זהירות בשימוש) הוא פרמטר חיובי, המשותף להונדה ג'אז ולמאזדה 2. לזכותה של מאזדה נזקפים ביצועים, היגוי ותחושה ספורטיבית. היא גם יפה כתכשיט, כאילו תוכננה לשימוש של נשים.

לבחירה בהונדה ג'אז מושכת הארגונומיה, האפשרות לתפעול אינסטינקטיבי של כל המערכות, השימושיות היומיומית שלה וארכיטקטורת פנים מחוכמת.

אני מציע לך לבדוק בשתיהן את קלות הכניסה והיציאה, את נוחות הישיבה ואת ההרגשה הכללית שהן ינסכו בך בנסיעות המבחן.

שירה גולדרייך: ראשית חשוב לי להודות לך על הכתבות המרתקות עוד בימים שכתבת ב'מקור ראשון'. הוריי ביטלו את המינוי לעיתון, וחזרו אליו כדי להמשיך ליהנות מפי עטך. מה חבל שבשבוע שהחזרנו את המינוי זאת הייתה כתבת הפרדה שלך. מיותר לציין שהוריי ביטלו את המינוי בשנית, בין השאר מהסיבה הזאת.

וכעת לשאלה. אני בת 24, רווקה ומתגוררת עם ההורים ביישוב באזור לטרון, בעז"ה אתחיל לעבוד בעבודה חדשה במרחק של 8 ק"מ מהבית. ההגעה לעבודה בתחבורה ציבורית ובטרמפים בעייתית מעט, ולכן אני שוקלת לרכוש רכב לראשונה בחיי. ב"ה לא קיימות מגבלות תקציב.

הרכב צריך לשרת אותי לנסיעות לעבודה מדי יום וכן אחת לשבוע לירושלים, בנוסף לנסיעות מטעם העבודה לערים בכל רחבי הארץ בתדירות של פעם בחודש.

פרט לבדיקות שמן ומים אני לא מבינה בכלי רכב, ולכן חשוב לי שיהיה רכב טוב שלא אצטרך לבלות איתו הרבה במוסך. הכי נוח לי לקנות רכב בליסינג פרטי (הוריי רכשו לפני כשנה באופן זה טויוטה קורולה ומאזדה 3 והם מרוצים מאוד), ואני מתלבטת איזה רכב לקנות לעצמי.

ההתלבטות היא בין טויוטה יאריס (70-80 אלף ק"מ), מאזדה 2 (83 אלף ק"מ) וקאיה ריו 5 דלתות (51 אלף ק"מ). כולן משנת 2015. השכל אומר ללכת על היאריס כי טויוטה זאת חברה מעולה, אבל הרגש נוטה לכיוון הקיה. הבעיה שאני לא מבינה שום דבר בקיה, ולכן אני רוצה לשמוע את דעת המומחה.

תשובה: את דעתי הכללית על בחירת רכב תמצאי בתשובה לעיל לגברת שלומית ולר, המתלבטת בין הונדה ג'אז ומאזדה 2. אותם שיקולים ועקרונות שפירטתי שם, כוחם יפה גם לגבי המועמדות שלך. שלושתן – טויוטה יאריס, קיה ריו ובוודאי מאזדה 2 – מכוניות טובות ואמינות.

כמו במקרה של שלומית ולר, גם מטרתך היא לחפש ידידה אמינה לחיים משותפים. כזו שתרגישי בה נוחות, בטיחות וסיפוק מהנהיגה.

רק נסיעת מבחן בשלושתן, נסיעה לא קצרה וחפיפניקית, תאפשר בחירה נכונה, כזו שלא תצטערי עליה.

בכל אופן, הבחירה הניצבת בפנייך קלה יותר מהבחירות העומדות בפניי, שכן בנוסף לכל השיקולים שפירטתי, אני תמיד מחפש מכונית שתשמש לי גם כפסיכולוגית צמודה.

אגב, אם ניחושי אינו מטעה אותי, אז מתאימה לך מאזדה 2.

אלעד ממן: רציתי לשאול על המלצה לרכב לזוג צעיר שיוכל לשמש גם כאשר יהיה ילד. התקציב הוא סביב ה-25 אלף שקלים, והרכב ישמש בעיקר לנסיעות של כמה פעמים בשבוע בין עפולה לכרמיאל (כ-50 ק"מ כל צד).

מחפש שהרכב יהיה אמין וחסכוני. כמו כן הוא צריך להיות אוטומטי.

תשובה: סכום השקלים העומד לרשותכם מאפשר בחירה בין הצעות רבות. המטרה היא להגיע למועמדת מבית טוב, שבו דאגו לה. מוטב, בוודאי, ללכת על קילומטראז' לא מפחיד ודגם פופולרי, שהוא קל לטיפולים ולחיפוש חלקי חילוף. כאלה הן למשל סוזוקי סוויפט ורנו קליאו B.

לא הייתי פוזל לכיוון מכוניות קטנות, שמפתות אמנם בחיסכון בדלק, אך מתאימות רק לנסיעות עירוניות ואינן מבטיחות בטיחות בנסיעות אל מחוץ לעיר.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

 

מודעות פרסומת

שמועה, חצי שמועה

זקן אחד גילה בעזרת מכוניתו כי השמועה על קרינת המצברים אינה רק האשמה מצוצה מהאצבע שנועדה להרגיז את ברוני הייבוא

בנוסף לתפקידה של המכונית כמכשיר תנועה, היא מסוגלת עוד לתפקד – בהתאם לאישיותה ולסבלנותה יוצאות הדופן, המאפשרות לה לשמש ידידה נאמנה לבעליה ואף פסיכולוגית מוסמכת שלו, כך לפחות במקרה של הקשיש המורשה – גם כ… מורה.

"למדנו את זה כשהחלטנו להחליף את המצבר בב-מ-וו Z3M קוּפֶּה הביתית שלנו", מגלה בעליה המאושרים של הבווארית, והנה הסיפור.

בשביל זה לשבור דיאטה?

זקן מורשה: "פתחתי את הדלת האחורית של הֶלְגָה הכסופה, שבה המצבר הדורש החלפה נחבא בתא המטען תחת מכסה שחרחר הנראה תמים. אלא שתמימותו זו הייתה רק תעתוע. כי אחרי פתיחת ארבעת הברגים המצמידים את המכסה לפח המקיף את המצבר נתקלנו בכבדות בלתי צפויה, שנבעה מכך שהבווארים ייצרו משום-מה את מכסה המצבר ממתכת עבה שמשקלה 2.0 ק"ג".

גילוי זה הפתיע את הזקן. הרי התרגלנו כבר שבעולם המכוניות בנות זמננו, רוב המתכננים מפעילים מחשב כדי להוריד מיצירתם כל משקל בלתי רצוי, ובמיוחד הם מוגיעים את ראשם על דרכי דיאטה, אכזרית אפילו, כאשר מדובר ביצירות בעלות אמביציה ספורטיבית, שבהן כל קילוגרם עודף פוגע בביצועים.

אז למה דווקא בבווארית שלי הגרמנים דאגו שמכסה המצבר יהיה יציקת מתכת כבדה, במקום להסתפק בסתם חתיכת פלסטיק קל או כלום? הרי המצבר מוגן כאמור תחת רצפת תא המטען, שהיא קשיחה למדי.

כיפת ברזל

שאלנו על כך בפורום BMW MPower ולא זכינו בהסבר, לא היפותטי ולא הגיוני. ענה לנו רק לועזיטי אחד, שסיפר כי גם בו נצנצה בזמנו סקרנות לגבי משקלו המוגזם של השריון, אשר חותם את המצבר גם בגרסת Z3M הפתוחה של האיש (רואדסטר). "לא ויתרתי, והחלפתי את המשקולת הזו בחתיכת דיקט", כתב.

גם אנו לא ויתרנו, ואחוזי מה-קורה-פה שלחנו מייל ליצרן של הבווארית. חיכינו שבוע ועוד קצת, ואכן קיבלנו תשובה. הוסבר לנו שהמכסה הנ"ל בנוי בהתאם לייעודו, שהוא אטימת המצבר מלמעלה "כדי למנוע קרינה", ועל כן משקלו "בלתי נמנע".

כך למד הזקן המורשה מהבווארית שלו מהו ייעודו המוצהר של המכסה המותקן מעל המצבר בב-מ-וו Z3M קופה, והסיק בהכרח כי קרינת המצברים אינה רק האשמה מצוצה מהאצבע שנועדה להרגיז את ברוני הייבוא!

שמועות במחתרת

תשובה זו הזכירה לנו בוודאי את הוויכוח המחתרתי לגבי קרינה מסוכנת כביכול – כן או לא – במכוניות היברידיות. אלה ש"כובשות את השוק" בעזרתם הנדיבה של כתבי החצר, השותקים לגבי הקרינה כמו הדגים באקווריום שמקשט את הווילה של אדוניהם היבואנים.

והם לא רק שותקים. בפורום אחד אף המליץ כתב חצר לגולש מתלבט שיפסיק לחשוב על מכונית רגילה, אשר "זמנה עבר", לטובת בחירה בהיברידית.

כתב זה, כמו גם מלחכי הפנכה שלו בפורום, התפוצצו מזעם כאשר האיש המתלבט ענה להם בציטוט: "יש מחקרים סותרים בנושא הסכנה מקרינה במכוניות היברידיות וחשמליות (ראה סיכום של המחקרים שנעשו בתחום באתר המכון לבריאות המשפחה של אוניברסיטת ברקלי). מכיוון שנותרו עדיין סימני שאלה רבים בנושא בטיחות המכוניות האלה, לדעתי כדאי לקחת זאת בחשבון. בעיקר כשקיימת אלטרנטיבה חסכנית כמו מנועי דיזל".

על קורא חצוף זה התנפלו מיד הדמויות ה"אובייקטיביות" (קרי, צדקניות) שמנהלות את האתר, השמיצו את דבריו, וקבעו בסמכותיות שהוא "מפזר שמועות".

קריר כבר בחצר

בהערת אגב נציין כי גם ההירתמות הנמרצת של כתבי החצר אינה עוצרת את ירידת קרנם. חשיבותם של כתבים אלה ירדה בגלל שתי סיבות:

ראשית, ליבואנים נמאס להילחם נגד מבחנים השוואתיים – זאת, אף כי מבחנים אלה אינם מציקים להם יותר מדי, באשר הם מציגים באור חיובי למדי גם את דגמי היבואן וגם את דגמי מתחריו (סימטריה שנועדה להניב הכרת תודה, הבה נקרא לזה כך בעדינות, כלפי הכתב מכל הצדדים).

ושנית, המובילים שבין היבואנים החלו לפרסם מגזיני פרסום אינטרנטיים משל עצמם (שרוב התעמולה בהם נסבה, במקרה או לא במקרה, על ההיברידיות). הרעיון הפיקחי שמאחורי המגזינים הוא גיוס הציבור לסחורת היבואנים ללא עזרת כתבי החצר.

אם ההידרדרות במעמדם של כתבים אלה תימשך, הם עוד עשויים לאבד את ההטבות המסורתיות של מכוניות מבחן ונסיעות לחו"ל. מישהו מתנדב לארגן מגבית?

אנטי מכונית

עידן ההיברידיות על כל יתרונותיהן – החל בחיוביות שלהן לסביבה ולבריאות הנפש ועד חיסכון בדלק בנהיגה עירונית – אינו מעניין את הזקן, המסובב את גבו להיברידיות. לא בגלל סכנת קרינה (כן או לא), שאיננה רלוונטית בוודאי למורשה עקב גילו המופלג, אלא בגלל סגנון הנהיגה המסוים שהגזע ההיברידי מכתיב.

כי "הגזע המנצח" הזה, לפי תעמולת היבואנים, הוא אולי יקיר הסביבה, אך אינו יקיר הניהוג! שהרי הגזע ההיברידי מוחק את כל מה שאפשר לאהוב בנהיגת פנאי, נהיגה לשם נהיגה. למעשה, נהיגה נכונה בהיברידית מנוגדת לאמנות הנהיגה, כלומר מנוגדת לדבר האחרון אולי שאפשר עדיין, פה ושם, ליהנות ממנו במכונית.

אגב, אומרים שדווקא אפשר ליהנות מנהיגה גם בהיברידיות מסוימות, אלה החזקות בנוסח "סוּפֶּר פרמיום" ויקרות בהתאם, כמו ב-מ-וו i8 (קוּפֶּה ורואדסטר). אך זוהי פריבילגיה לעשירים בלבד, כמו עוד כמה וכמה תענוגות בחייהם. ההיברידיות העממיות, ש"כובשות את השוק", אינן מצוידות אפילו באופציית "מצב ספורט" על הטאבלט.

מתעלמים מהתעלומה

לגבי הזקן המורשה גם לא רלוונטית השאלה העקרונית בכמה אחוזים חזק יותר המצבר הגדול שבהיברידית טיפוסית – המתפקד בחלקה התחתון ודורש טיפול רציף – לעומת מצבר 80 האמפר הצנוע של ידידת הזקן, הבווארית.

ודאי שאין טעם לשאול את יצרני ההיברידיות עצמם, המנצחים במלחמת השיווק, ולא רק אצלנו, איך הם שכנעו את רכבם לא להפיץ קרינה. בינתיים קראנו במגזין פרסום מושקע של אחד היבואנים העבריים ש"הקרינה בהיברידית אינה עולה על זו שבמכונית סטנדרטית". האומנם?

שאלה זו אמורה לעורר מתרדמתם משרדי ממשלה למיניהם, כמו המשרד לאיכות הסביבה ומשרד התחבורה, שלרשותם עומדות מערכות בדיקות כגון מכון התקנים. אך למיטב ידיעתי, הסוגיה אינה מעוררת נצנוץ עניין כלשהו אצל גורמים אלה.

בכל אופן, תודה לך, בווארית שלי, על המידע שמצברי מכוניות אכן מסוגלים לפלוט קרינה – מידע שמעניין בוודאי את האוכלוסייה התת-קשישה, ובמיוחד אנשים שילדיהם יושבים במושב האחורי, מעל המצבר. שיעורים נוספים שזכיתי לקבל ממכוניתי זו יופיעו במדורים הבאים.

bmw i8bmw i8 convertible

אכן, אפשר ליהנות מניהוג בהיברידית, אם היא מלכת הגזע כמו ב-מ-וו i8 – בדוּק כבר לפני כשנתיים. ייתכן שקומץ היברידיות-העל אשר מתחרות ב-i8 על הכתר מספקות הנאה דומה, אך בעניין זה תצטרכו לשאול את בעלי ההון והשליטה המחייכים בתצלומים בדה מרקר

לתגובות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: אני עם קמע

קריאת הרשימות של רוגל אלפר, המתמחה בקטסטרופיזציה ובדמוניזציה של המציאות והפיכתן לאמנות, היא שעשוע מוביל לעת זקנה. כזו הייתה למשל הכרזתו של אלפר – הכרזה אמיצה אם כי צפויה לחלוטין – שהוא מזדהה עם יאיר גרבוז בעניין ההסתייגות מהאמונה בקמעות.

רשימה זו של הפרובוקטור המחונן אלפר, בן הצאן של שוקן, חיזקה את רושם חסידיו שרק הדת ואביזריה מצליחים לחשמל אותו כראוי, כאילו אלפר הוא הוא בנו האמיתי של יוסף לפיד, אותו דוחֶה ז"ל, ולא יאיר ג'וניור המבולבל.

ובתור שכזה, כלומר יורשו הרוחני של טומי, אלפר מתעלם כליל מהכוח שיש עדיין לקמעות על האנושות. כאילו זרה לו התופעה העולמית של רצון להתגונן מפני מריעין בישין, רצון שחוגג כמובן גם במרחב הציוני. את המאמר "אני עם גרבוז" (הארץ 21 ביוני 2018), אשר יוצא נגד "הרוב הימני-לאומני, שהשקפותיו המשיחיות טבולות בדת פרימיטיבית", כתב אלפר מעמדה של בוז גמור. המאמר נחתם במילים: "החשיבה הדתית הפרימיטיבית ועבודת האלילים מחזקות את האנטי-דמוקרטיוּת ואת הגזענות והשחיתות, ולהפך. הא בהא תליא. אני עם גרבוז".

בעיתוי מזהיר – כמו בתשובה לרוגל אלפר, אשר רואה בקמעות סמלים שמאמצים אנשים נחשלים – הודה כוכב הכדורגל הארגנטיני מסי כי על מזלו שומרת חתיכת סרט אדום המוסתרת בגרב. אולי חתיכה זו היא אשר גירשה ממסי את קללת מירי רגב, כאשר גברת זו, בהתקפת פיגור (סדרתי), ניסתה לסכסך בין מסי המוכשר לבין הקדוש ברוך הוא.

את אלפר ודאי לא מעניין שבמדינות לועזיטיות, אסייתיות ואפריקניות כאחד – כולן טובות מאיתנו בבעיטות בכדור – סרטים אדומים מגֵנים מפני עין הרע על ילדים ואף על פרחים, נרות קדושים דולקים בחלונות לעת צרה, אנשים חוששים מהתנפצות ראי, שורפים שערות שנגזזות, חוששים לעבור תחת סולם, מעדיפים לא לעבור ליד חתול שחור וכך הלאה, עד כדי עריכה קפדנית של טקסים דתיים שונים ומשונים שמבטיחים יחס חיובי של שמיים מסוימים, הנבחרים בהתאם למיקומם הגיאוגרפי של המאמינים.

אז שמעו נא, אלפרים ושות': גם הקשיש הנוכחי, ציניקן ככל שיהיה, מושפע נפשית מהאמונה בקמעות, ובהתאם לנטייה זו המורשה לא זז מבלי לוודא כי על צווארו תלויה לוחית דקיקה הנושאת מספר רישוי של עיריית תל-אביב, חתיכת פח מעוינת שהייתה שייכת לכלבו ז"ל בוני.

בתחילת שנות ה-90 ידידנו מאומץ זה, מעמדו הישראלי התקני, מתולתל שחור-לבן השוקל 11 קילו, טס איתנו באל-על לגולה הפולנית, טס על ברכינו כאשר החלטנו לשחזר שורשים, באופן זמני לפחות. הבטחנו לבוני – עוד במטוס הבטחנו – שהוא יחזור איתנו לשפת הים מול כיכר אתרים. שהוא יחזור כדי לרוץ על החול הצהוב והחם, שהוא אהב ובכה עליו בשנתו. אלא שלא קיימנו את ההבטחה, ובוני המסכן נפטר בגולה הקרה, שבה הוא נטמע בכפייה.

את זאת מזכירה לי הלוחית שלו, התלויה על חוט ודואגת ככל יכולתה לחיי הקשיש, כפי שניסה לעשות בוני הקטן עצמו, שהיה מזהיר בצעקותיו מפני סכנות, בבית ועל הכביש. אלא שפחית מעוינת זו מזכירה גם, 24 שעות ביממה, שהבטחות יש לקיים ויהי-מה.

שואלים את אדוארד

שמואל: כקורא ותיק, חשתי רצון לספר לך שבעבר הייתה לי פורד פאלקון 1966 בעלת מנוע 6 טור רגיל, פשוט, עם מרימים הידראוליים ללא אפשרות כיוון.

בנסיעות בין-עירוניות רגועות, בערך 100+ קמ"ש, צריכת הדלק עמדה על 12-11 ק"מ לליטר. הרכב אמנם אמריקאי קומפקטי עם בעיה אחת בלבד: פקקי מים עקב שימוש בנוזל הלא נכון. החלפה לפקקי פליז חיסלה גם בעיה זו.

אחרי 12 שנה נפרדתי ממנה בצער, המעסיק שהחל לשלם לי דלק ותחזוקה התנגד לרכב אמריקאי בהגדרה. עברתי לוולוו, שצרכה יותר מכפול דלק, אבל "לא אמריקאית". בראייה לאחור, מתברר שאני נצמד ליצרנים למשך שנים רבות.

תשובה: בנוסף לתרומתן והשירות האמין שהגישו לנו, המכוניות הישנות שלנו, שבילינו איתן זמן רב, מעוררות עדיין בנפשנו זיכרונות מהעבר ונוסטלגיה יקרת ערך. יהי זכרן בהתאם.

יצחק: בקשר ל-MPV שמאבדת מים:

  1. יש לך המלצה על חומר ספציפי להוספה למים ?
  2. בשני מוסכי מאזדה שהייתי בהם (אחד בבני-ברק ואחד ברעננה, מוסך "עד" שאני די סומך עליו) אמרו שברכב ישן כל כך הם לא פותחים מנוע כי הם לא יודעים איך זה ייגמר, ולכן רק מחליפים מנוע קומפלט. מה דעתך בנושא, והיכן היית ממליץ לי לעשות כזה דבר אם אחליט על כך ?

במאמר מוסגר אוסיף שאני מרוצה מאוד מהרכב וקניתי אותו בזמנו כי ברישיון שלו בשנת 2000 הופיע בטעות 7+1, כך שפירקתי את שני המושבים האחוריים והחלפתי אותם בספסל של 3, ויש לי רכב 8 מקומות שרשומים ברישיון שעדיף על רוב האלטרנטיבות שהיו בשוק).

תשובה: 1. בחנויות חלקי חילוף קטנות, שנשארו פה ושם, אפשר עדיין למצוא אבקות פלא או נוזלים מיוחדים המסוגלים, בקצת מזל, לעצור את בריחת נוזל הקירור.

  1. יש לך די סיבות לא לוותר, ולהחזיר את מכוניתך למצב תקין. אני מציע לך להתייעץ עם מוסך מושיקו בתלפיות. ידידי יהודה ימצא לך פתרון.

אפשר רק להצטער שמוסכי הרכב שלנו חדלו, בהתאם לריצה אחר ממון קל, לבצע תיקון מנועים – מה שעד לא מזמן הלך להם לא רע.

  1. לא ברור לי מה מסוכן בפתיחת כמה ברגים, שחרור שרשרת או חגורת תזמון והחלפת סתם ראש. אינני מוסכניק בוודאי, אלא שכמה פעמים ביצעתי עבודה זו במכוניות מבוגרות ממש, או במכוניות חדשות כמעט, כדי להעלות בהן את יחס הדחיסה. טיפול קל ופשוט.

שלום קולין, בתגובה ל"תסכול בכוונה תחילה": אכן, כולם "ממליצים" לא להחליף שמן בגיר אוטומטי, ואני מקבל לחלוטין את המלצתך.

היות שברור כי החלפה על ידי מישהו שאיננו מקצועי עלולה להזיק יותר מאשר להועיל, והיות שאני גר בגוש עציון, על מי אתה ממליץ בירושלים לצורך פעולה זו של החלפת שמן גיר אוטומטי במיצובישי לאנסר אוטומטית שנת 2011?

תשובה: בעשרות המכתבים המגיעים למדור בעקבות הרשומה "תסכול בכוונה תחילה", חוזר נושא החיפוש אחר מכון לגירים אוטומטיים או מוסך אמין אשר מוכנים להחליף באופן ידני (אך כראוי, או לפחות כמעט כראוי) את כל השמן בתיבת הילוכים אוטומטית – וזאת למרות היעדרו של מכשור מתוחכם, שהיבואנים ובעלי מוסכים גדולים אינם טורחים להביאו מחו"ל.

לצערי, אינני יכול להצביע על מקום מסוים המתמחה בהחלפה נכונה כזו, משום שאף פעם לא הייתה לי מכונית אוטומטית משלי, שהייתי מוכרח לדאוג לה לפי הספר. רק במשך חמש-שש שנים שמרתי בביתי, ובעצם בחניון של מלון הילטון בתל-אביב ובהמשך בחניון כיכר אתרים, וולבו 264, אשר השאיר לדאגתי "הטייקון האישי שלי" וחברי, סטיב מורל ז"ל. וולבו זו אמנם עמדה יותר מאשר נסעה, כי היה אז ברשותי מבחר לנצ'יות ואלפות, אלא שבכל זאת, הגיר האוטומטי של 264 מוזהבת זו חדל פתאום לתפקד. מוסך אלכס אשדוד, שטיפל באלפת מרוצי הראלי-קרוס שלי, החזיר לחיים גם את 264 של סטיב.

"מה עשיתם לה?", התעניינתי במוסך. "רק הוספנו לה קצת שמן…", ענה לי סשה.

אגב, גם 264 זו שתתה דלק בטירוף, כמו הוולבו של מר שמואל מהמכתב הראשון כאן.

 

עידן הערצת השעמום

לגבי הזקן, המכוניות מחוללות החשק נגמרו עם עידן הטאבלט, שבו נפטר כל בדל הנאה מהנהיגה ואף מהנסיעה

 את שתי ההנאות הללו הרגה מודרנה דוחה: גירוש המתגים הפונקציונליים, אשר אפשרו תפעול אינסטינקטיבי, מבלי להסיר מבט מהכביש, והצורך ללמוד את מיקום האייקונים הדיגיטליים ותוכנם.

עקב כך, ועוד בגלל חיסול בלם היד המסורתי, מציל החיים, צמצם הזקן את התעניינותו לקלאסיקה העומדת אצלו בחצר.

"אף פעם לא אהבתי אתכן כמו כעת", נפרד שוב המורשה לחודשיים מאלפא GTV הזקנה שלו, מהונדה crx ומב-מ-וו Z3M קוּפֶּה. לשלישייה זו, ועוד להונדה האצ'בק מטורפת שבנויה למסלול ול-33 Ie התל-אביבית, מקדיש הזקן את הפוסט הנוכחי.

על-אדם, לא בנוסח ניטשה

כדי לבצע אי-איזה סדר בתחום מכשירי התנועה החליט הזקן עוד בעידן צעירותו-טיפשותו, מעמד שהוא שכשך בו אי-פעם, לחלק לשם השעשוע את מכשירי התנועה לשתי קבוצות: קבוצה ראשונה כללה אצלו את כלי הרכב שכוחם חלש ביחס לבני אנוש (ללא הבדלי מין, גזע ודת), ובקבוצה השנייה מנה הטרום-זקן מכוניות שהיו, להבדיל, חזקות מבעליהן.

וכך, בביקוריו לפני שנים בתערוכות בינלאומיות – בז'נבה, בפרנקפורט ובפאריס – הזקן היה מנצל את ימי העיתונות כדי להתיישב בפלא ספורט על-אנושי תורן מול הגה ודוושות, כדי להפליג איתו בדמיונו על דרכי גן עדן.

הזיו של זוויקאו

המכונית הראשונה בחייו של הטרום-זקן (והטרום-מורשה בוודאי) הייתה זוויקאו P-70 מתוצרת גרמניה המזרחית, שחגגה כמלכה הבלתי מעורערת של קבוצת המכוניות החלשות דאז. הגרמנים ציידו אותה במנוע אנמי, שני צילינדרים ושתי פעימות. מנוע אמין וחסכוני אמנם, אך הוא התקשה להזיז את P-70 לפי רצונו של בעליה הטריים.

ובכל זאת, P-70 זו ידעה, לא ייאמן, לספק הנאה. הזקן הנוכחי זוכר למשל את הרגעים שיעוררו אצלו נוסטלגיה אחרי חצי מאה: אותם מקרים מעטים שבהם, בעזרת מדרון ורוח חיובית, המחוג הרוטט על מד המהירות של P-70 טייל עד 90 קמ"ש.

צריך להודות, במבוכה חמימה, שמחוג המהירות השייך לבווארית Z3M קוּפֶּה, אשר נושק ביעף ל-280 קמ"ש – אינו גורר את הזקן לאותה אידיליה ישנה של שנות ה-50. עובדה.

חבילת בסיס עם עסיס

לאותה קבוצה ביתית בסיסית שעליה מסופר כאן השתייכה גם המכונית השנייה בחיי הזקן, סירנה FSO, ואחריה אמפיביה צבאית של פולקסוואגן ואפילו ב-מ-וו 700 CS קוּפֶּה בעלת הנעה אחורית, המצוידת במנוע אופנוע של ב-מ-וו בנפח 700 סמ"ק, אשר רק משקלה הנמוך (620 ק"ג) היה מציל אותה מבושות בתחרויות ראלי ומרוצי רמזור.

לוּ 700 CS הייתה חוזרת אליו כיום, הוא היה מרכיב לה מנוע מאופנוע ב-מ-ווR 1200, מלמד אותה עברית ואף מגייר אותה אצל ידידים בבית חב"ד, ואז, בהינף סבבה, מחפש לה יריבות בבירה הלועזיטית לצורך תחרויות לילה פרועות, הכול כדי שהאנטישמיות המקומית תמשיך ללבלב.

מצעד הענווה

אחר כך היו לטרום-זקן רק מכוניות המלמדות בני אדם ענווה וצניעות מהן. הן דרשו מבעליהן הנהג קצת ידע טכני, לא רק בסיסי, באחזקתן ובשימוש, סולידריות איתן בהרפתקאות משותפות, חיטוט נלהב באפשרויות הדינמיות שלהן, דמיון, ולא מעט אומץ.

כזו הייתה מוריס מיני קופר ברגעים המעטים שהיא תפקדה, וגם רנו R8 גורדיני הבלתי נשכחת, מורתי הראשונה במלחמת ההישרדות והקידום. היו לרנו סיבות לזלזל בי כאשר איבדה את גגה ואת כל השמשות עקב התהפכות מטופשת בראלי, במבחן האחרון על התואר "אלוף ורשה", אך היא הפגינה את טוב ליבה הצרפתי, הבנה ואצילות נפש.

רק שנה אחר כך, ב-1969, התגלה שקיימת מתחרה יחידה לגורדיני. הייתה זו גברת דליה, מורה עברית יפהפייה שלימדה אז באולפן קליטה בחיפה. היא הייתה לא פחות מרשימה מאשר רנו R8 גורדיני שלי, שנשארה בגולה, בכל הקשור לכוונת טובות לגביי ולסבלנות, שני אפיוני-נפש שלא קיימים עוד במרחב הציוני, ואף חייכה למשמע האִמרה המטופשת הראשונה שלי בעברית, שכתבתי באותיות לועזיטיות עדיין: "אין מחברות – אין שגיאות".

ברית זוגיות לכל דבר

כוחות בני האנוש שהזקן המורשה מעדיף מאופיינים בסקרנות לגבי מכוניות, כולל נטייה גזעית המושכת אותם להתחבר לנפשן של אותן יצורות יקרות, שהן ספק רק מכניות, בנויות מפלסטיק וממתכת, ספק יצורים רוחניים אשכרה.

כך או כך, ישויות ההנדסה והרוח שאנו בוחרים לאמץ מצטרפות בהתלהבות למעגל המשפחתי, המתחיל להתגלגל איתם, בששון ובשמחה כמובן. כך לפחות הן מספרות לזקן המראיין אותן.

בזוגיות חדשה זו, שבה אנו לומדים מהמכונית "מה היא בעצם ומה קורה בה", והיא לומדת מה מצפים ממנה, אנו מגלים גם, בסיפוק כמעט מופתע, שמכונית המאומצת על ידינו בחום ובהבנה מחזירה לנו באמינות ובדאגה לחיינו. בדוק.

גם נוהמת גם נועמת

לועזיטי אחד, נשוי פלוס שניים, שמופיע די קבוע על מסך המקבוק של הקשיש המורשה ומתכתב איתו בפולנית, בחר כרכב משפחתי, כך הכריז, דווקא מפלצת אמיתית: פורד מוסטאנג GT בעלת מנוע V8 בנפח 5.0 ליטרים, ועוד בצבע אדום.

הזקן שאל את האיש למה ועד כמה מתאימה מוסטאנג כזו כרכב משפחתי. "אין לנו בעיות איתה", ענה בעליה. הרי במושב האחורי שלה יש עיגוני isofix סטנדרטיים המתאימים למושבי ילדים, וזוג העגלות מוצא במוסטאנג שלנו מקום מכובד בתא המטען".

"חוץ מזה", המשיך בעליה של המוסטאנג, "השימוש הקבוע שלנו ברכב די לא שגרתי ברחובות העיר מגביר את תשומת לב הציבור כלפיי, כולל התעניינות בבלוג שלי, שבו אני כותב על מכוניות. על מוסטאנג למשל גיליתי כתבתי בהתלהבות שבסכום די צנוע, כזה שקונים בו מכונית בינונית רגילה, מקבלים עדר סוסים שוצף – מעל 460 כ"ס בגרסה הביתית שלנו. אין בשוק סוסים זולים יותר".

"אבל איך אתה מסתדר עם צריכת הדלק?", התעניין הזקן, ושמע כי פורד מוסטאנג GT יודעת להסתפק ב-10-12 ליטרים ל-100 ק"מ, בנסיעה אקולוגית לפחות, ממש כמו מכונית שגרתית, וכי סגפנות זו אינה מפריעה לשד האדום לשדר צליל אריסטוקרטי של 8 צילינדרים אמיתיים.

צו

"רכב משפחתי": פורד מוסטאנג GT 5.0 בחישוקים מתוצרת Velgen

ואצלנו? דוהר רק השעמום

מוסטנג GT היא רק אחד מעשרות דגמים שאינם מגיעים אלינו בעידן הנוכחי, המטורף, שבו התרגלנו כבר שאת שוק הרכב שלנו מציפות אלפי מכוניות סתמיות, כאלה שאינן מספקות הנאת נהיגה, ובעצם משעממות אשכרה.

אך את זאת לא יכתבו כתבי החצר, אשר משרתים את אדוניהם היבואנים.

מחזיקים את הלקוח קצר

אגב, אותם כתבים בעלי תודעת שירות מפותחת מנסים לשמור בסוד שהדגמים העוברים אצלם "מבחני דרכים" נבנו על פסי הייצור כך שהשימוש העתידי בהם יהיה קצר – במטרה שיוחלפו במהרה בדגמים טריים עוד יותר, לשמחת ברוני הייבוא.

או שלפחות דגמים אלה נבנים כך שהם יתקלקלו וידרשו חלקי חילוף חדשים, המשווקים בחוכמה על ידי אותם יבואנים, שלמדו להתעשר באגרסיביות ובחוסר טעם.

כיף לגויים בלבד

לנוכח מנגנון ייבוא משומן זה של עשיית רווחים בכל מחיר, שאינו טורח לייצר אפילו מראית עין של שאר-רוח, ברור שאין טעם לתהות מדוע לעזאזל מוסטאנג אינה משווקת בישראל.

פורד מוסטאנג GT זו כובשת את אירופה מהרגע שנשלחה מארה"ב, וחוגגת אצל הלועזיטים כאנטיתזה למכשירי תנועה המצוידים במנועים מוקטנים, אשר מתאימים יותר למכסחות דשא.

אין טעם לתהות מדוע לא תעלה מוסטאנג ארצה, לא במנוע 5 ליטרים ואפילו לא במנוע הצנוע של 2.3 ליטרים המגודש, לשם השינוי, כזה שלא אמור להפחיד את היהודים.

אין טעם לתהות, אלא שמצפונו של הזקן דורש להתערב, אז תהינו.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

 טיפ טיפה: שמן מלוכלך מכל בחינה

מוזר 1: מוזר שאחזקה נאותה – וחובתית – בתיבת הילוכים אוטומטית, שביטויה העיקרי הוא החלפת שמן מקצועית, מוזנחת בישראל דווקא, אשר להבדיל ממדינות לועזיטיות, גיר אוטומטי זכה בה לפופולריות חסרת תקדים.

מוזר 2: מוזר גם שמאות אלפי הנהגים של מכוניות אוטומטיות אצלנו עוד לא שכרו עורכי דין, כדי שבית המשפט יחייב את יבואני הרכב ואת המוסכים הקשורים בהם להצטייד במכשור האוטומטי היחידי שמאפשר החלפת שמן מקצועית.

אמנם אין נתונים מדויקים לגבי היקף הנזקים שנגרמו לנהגי האוטומטיות בשל היעדרו של מכשור מתוחכם זה, אך אין ספק שמדובר בסכומים גבוהים מאוד, שהעשירו את ענף הרכב.

מוזר 3: מעניינת, ואולי גם מעידה על דבר-מה, שתיקת משרד התחבורה בנושא.

automatyczna zmieniarka oleju

לגויים בלבד. מכונה אוטומטית להחלפת שמן מקצועית בתיבות הילוכים אוטומטיות. ללא החלטת בית משפט, יבואני הרכב ימשיכו להתעלם מהמכונה, וכך ימשיכו לגזור רווחים מתקלות נפוצות בתיבות הילוכים אלה – אשר בטיפול נכון עשויות להחזיק מעמד עד סוף חייו של הרכב

שואלים את אדוארד

אופיר פרקש: קראתי לאחרונה את המלצותיך לגבי החלפת שמן גיר בתיבת הילוכים אוטומטית. אם יורשה, אבקש את המלצתך הספציפית לגבי המקרה שלי.

ברשותי יונדאי i30 2010 CW מזה 3.5 שנים, אשר קניתיה מטרייד-אין של אחד מיבואני הרכב הגדולים בארץ. המכונית הייתה יד ראשונה ובעלת קילומטראז' של 48 אלף, וטופלה רק במוסך יבואן. בסביבות 60 אלף ק"מ, במעבר בין הילוך ראשון להילוך שני בנסיעה איטית מאוד ובטורים נמוכים, החלה כמין התארכות המעבר בין ההילוכים שבסופו הייתה קפיצה (מכה קלה). התופעה חזרה על עצמה רק לעיתים, מדי כמה ימים, וחוץ מכך הגיר תפקד מצוין.

בעקבות כך פניתי למוסך היבואן (בירושלים), שבו טופלה המכונית, לקבלת עצה. לאחר שאיכשהו הצלחתי להראות להם את הבעיה ובדיקת מחשב, נאמר לי שלפי המחשב אין בעיה וזו תופעה מינורית שאפשר להמשיך איתה תקופה ארוכה, והם ממליצים לי לחיות איתה. לשאלתי לגבי עדכון תוכנת הגיר והחלפת שמן, שיכולים אולי לפתור את הבעיה, נאמר לי כי עדכון תוכנה לא יעזור, ועל פי הוראות היצרן אין מחליפים שמן גיר בדגם זה. וכך המשכתי לנסוע ברכב.

כיום המכונית בסביבות 100 אלף ק"מ, מעולם לא הוחלף שמן הגיר המקורי, והתופעה ממשיכה באותו האופן. הדבר הטריד אותי מאז, ולאחרונה ראיתי בפורומים שבעיה זו קיימת אצל עוד כמה אנשים, שבפורום הומלץ להם להחליף שמן גיר. בסוף השבוע קראתי, כאמור, את דבריך בעניין החלפת שמן הגיר, ועל כן החלטתי לפנות טלפונית לכמה מוסכי יבואן לקבלת הצעת מחיר להחלפת השמן.

במוסך אחד נאמר לי שיחליפו 5 ליטרים מתוך ה-7 (באופן ידני), מכיוון שאף פעם לא החליפו שמן והחלפה מלאה עלולה להזיק לגיר, ובכל מקרה עליי לבוא לבדיקה מקיפה לאבחון מקור הבעיה, ואז יוחלט אם יש להחליף את השמן או לעשות התערבות אחרת. במוסך אחר נאמר דבר דומה, ואף שאולי לא כדאי כלל להחליף את השמן, מאותה הסיבה.

כבר חשבתי ללכת בכל זאת למוסך היבואן לאבחון והחלפת רוב שמן הגיר. מה עליי לעשות בשלב זה? האם החלפת השמן באופן מלא או חלקי אכן עלולה לפגוע בגיר?

האם מהבחינה המקצועית ומבחינת המחיר, עדיף לעשות אבחון במוסך יבואן או במכון גירים? האם יש לך המלצה על מכון גירים אמין ומקצועי באזור ירושלים והמרכז?

האם לקנות שמן באופן עצמאי וללכת למוסך מורשה שאינו יבואן שיבצע את ההחלפה? כבר בדקתי מחירי שמן גיר מקורי SP3 ביונדאי שופ, וניתנה לי הצעת מחיר של כ-45 שקלים לליטר, חצי מהמחיר שמבקשים במוסך היבואן.

תשובה: במצב הקיים, שבו מכשור מקצועי המאפשר החלפת שמן בתיבות הילוכים אוטומטיות עדיין אינו מוכר בארץ, אני ממליץ בלית ברירה לבעלי רכב אוטומטי להתייעץ אצל מכוני גירים אוטומטיים, שלפחות אינם מבלבלים את בעלי המכוניות בתיאוריה המצוצה מהאצבע, שלפיה לא צריך כלל לבצע החלפת שמן. על החשדות שלי למי תיאוריה זו מועילה כתבתי בשבוע שעבר, ואין צורך לחזור עליהם.

ומכיוון שהמטרה המיטבית – החלפת כל שמן הגיר – אינה מושגת בשיטה הידנית ("סטטית"), מומלץ לחפש מקום שבו לא יוותרו, אלא יחזרו כמה פעמים, בסבלנות ובעקשנות, על הליך ההחלפה, עד כי לפחות רוב השמן יוחלף בחדש.

הציניות המזעזעת והזלזול של יבואני הרכב בחובתם לצייד את המוסכים השייכים להם במכשור המאפשר את החלפת כל כמות השמן בגיר האוטומטי – הם שערורייה. ראה "טיפ טיפה" הנוכחי.

יצחק שטיין: ברשותי מאזדה MPV שנת 2000 (5 שנים), שמדי פעם דואגת להזכיר לנו שמערכת הקירור שלה לא מושלמת (בעבר החלפנו: מכל רזרבי, רדיאטור, תרמוסטט, כמה צינורות מים). כאשר אני ממלא מים במכל הרזרבי, די בנסיעה של כמה דקות בעלייה חזקה כדי שהמכל הזה יתרוקן עד הסוף כמעט.

הרכב נבדק במוסך מורשה של מאזדה בבדיקת לחץ למשך 5 שעות, ללא מציאת שום נזילה…

יש לציין שבנסיעה מישורית או בירידה, אפילו בנסיעות ארוכות, אין איבוד מים ניכר, אבל בנסיעה של 10 דקות במנוע חם בעליות המכל הרזרבי מתרוקן לגמרי כמעט.

אין לי מושג מה לעשות, אשמח להמלצות (חשבתי לקנות פקק חדש, אבל אני די סקפטי). תודה על כל המידע המועיל שרכשתי ממך במשך השנים !

תשובה: ייתכן שנפער סדק קטן בראש המנוע, או שהאטימוּת של סתם הראש נפגעה במקצת – מה שמורגש רק כאשר המנוע מתאמץ.

מומלץ אפוא לבדוק אם יש סימני CO2 בנוזל הקירור.

היו זמנים שבמצבים אלה היה מועיל להוסיף לנוזל הקירור חומר מיוחד המונע דליפה. בעידן המכוניות המודרניות נראית שיטה זו נאיבית משהו, וכך גם שיטת חיזוק בורגי הראש – אך הייתי מנסה בכל זאת לבצע את שתיהן בטרם פירוק הראש המתבקש.

תסכול בכוונה תחילה

שוב חוגגים אופטימיות זהירה, הפעם עקב התפתחות טרייה: הפושע מלודז' הכריז שהוא מוכן להעביר את הפקת סרטי 'שועל הכסף של פליציה ט" לַמפיק שמחליף אותו, ומוכן גם להיפרד מההקלטות המקוריות שהוא מחזיק. נחכה ונראה. בינתיים גם אנו משלמים חוב שהצטבר

עשרות פעם הזכרנו בעקשנות, הן בתת-המדור 'טיפ טיפה' והן בתשובות למכתבי קוראים, את הצורך בהחלפת שמן בתיבות הילוכים אוטומטיות. את טיפול חובתי זה המלצנו לבצע רק במכוני גירים אוטומטיים, ולא, חלילה, במוסכים כלליים, שאינם בקיאים בהליך, אשר דורש מיומנות, דייקנות ומכשור מיוחד.

שמן נוטף דבש

"שמן אחד לכל החיים" של תיבת הילוכים אוטומטית הוא הטעיה פרועה ומסוכנת המורחת את אוזני הנהג בדבש, שכן לאמיתה של מכניקה, דאגה לתיבת הילוכים כזו דורשת החלפת שמן מדי 60-80 אלף קילומטרים.

יש לוודא שאחרי ההחלפה תישאר בתיבת ההילוכים כמות קטנה ככל האפשר של השמן הישן. תוצאה מיטבית כזו אפשר להשיג רק בהחלפה דינמית, המתבצעת באמצעות ציוד החלפה ייעודי ויקר, ולא בהחלפה סטטית, המקובלת בארץ.

התגלה כבר מזמן שרק השיטה הדינמית, המבוצעת במכשור אינטליגנטי, מאפשרת החלפת שמן לפי הספר. זאת, להבדיל משיטת החלפת השמן הידנית בנוסח כאילו, שבה רוב השמן הישן נשאר בתיבת ההילוכים האוטומטית – מה שאינו מאריך את חייה התקינים, ולמעשה מקרב את סופה.

והנה, חרף זאת, רוב החלפות השמנים המבוצעות בארץ (אם בכלל מבוצעות) מתבססות כאמור על השיטה הידנית דווקא, הפרטאצ'ית בעיקרה. שיטה בלתי יעילה זו מולכת ברוב המוסכים העבריים – כולל מוסכי יבואן, שאף הם לא מוכנים להשקיע במערכות החלפה מתוחכמות.

אנשים כותבים

כתוצאה מקמצנות זו השולטת במוסכי ישראל, חוגג אצלנו תפקוד לקוי של תיבות ההילוכים האוטומטיות, מה שמסב לבעלי רכב רבים עוגמת נפש והוצאות כבדות.

על כך מעידים מכתבי קוראים הנשלחים ל"מכונית הנפש". כמו למשל מכתבו של קורא, המתפרסם ב"שואלים את אדוארד" במדור זה.

תיבת אוצרות

אצל הזקן המורשה, ציניקן וחשדן כפייתי, התעורר החשש שהזנחת תיבות ההילוכים האוטומטיות המקובלת בארצנו תורמת לא מעט לשגשוג הכספי של המוסכים הפרטיים, ומחוללת נפלאות פיננסיים גם, בוודאי, בעסקים השייכים לברוני הייבוא, שהם מלכי רדיפת הבצע.

וזו כנראה הסיבה לכך שהתיאוריה המטופשת הקובעת כי "אין צורך בהחלפת שמן בתיבות הילוכים אוטומטיות על כל סוגיהן" עדיין מתקבלת בהכרזות הבנה ואף צהלה אצל "מומחי" רכב עבריים, כמו גם אצל כתבי החצר שלנו, המפרסמים ביד קלה את דעתם החנפה על מדיניות אדוניהם.

גם מולעט וגם מולהט

במשך שנים ארוכות טענו יצרני הרכב שהשמן הנמזג בפסי הייצור לתיבות הילוכים אוטומטיות "מסוגל לתפקד במשך כל תקופת השימוש ברכב". הצהרה זו, המופיעה בספרי הטיפול ברכב עד עצם ימינו, נשמעת כבולשיט באוזני בעלי מכוניות ומוסכניקים המבינים איך מתפקדת תיבת הילוכים אוטומטית.

שהרי בתוך ה"אוטומט" מסתובבים מצמדים שהחיכוך ביניהם יוצר שבבי מתכת ופחם, והללו חודרים לשמן הגיר ופוגעים ביכולתו לבצע עבודה חלקה (לְשַמֵּן) במנגנון המכני. בנוסף, השבבים פוגעים בהעברת הכוח במצמד הידרו-קינטי, משום ששמן מלוכלך מתקשה לעבור בשסתומים הפנימיים בגיר, שהם בררניים וחסרי פשרות. במילים אחרות, השבבים מפריעים לשמן לעבוד כראוי וגורמים סתימות.

אלא שאין זו הצרה היחידה שבגללה מוטב להחליף שמן בתדירות שהזכרנו. כי בזמן עבודתו במכונית, השמן בגיר האוטומטי עשוי לנסוק לטמפרטורות גבוהות מאוד: בעוד ששמן ATF הרגיל מתחמם בנסיעה נורמלית ל-80 מעלות צלסיוס, ואכן מסוגל לשמור על תכונותיו לאורך 100 אלף קילומטרים ויותר, ממש סבבה – אותו שמן ATF, בהגיעו לטמפרטורה של 100 מעלות צלסיוס, דורש החלפה כבר אחרי 20 אלף קילומטרים.

ואם הרכב סוחב אחריו נגררת, חוטא בנסיעה ברוטלית, או שקירור תיבת ההילוכים שלו משובש, אזי שמן הגיר מתחמם אף עד 180-200 מעלות צלסיוס, ואז החלפתו צריכה להיות מיידית. אחרת, את ההחלפה (או לפחות שיפוץ) תדרוש כבר תיבת ההילוכים עצמה.

משמר המפרץ

כאילו אין די בכך ששמן הגיר מותקף בטמפרטורות גבוהות ובהזדקנות טבעית – תופעה בנאלית, אלא שאף היא מצדיקה החלפת שמן מדי 60-80 אלף ק"מ, או לחלופין פעם בשלוש שנים – כל זה אינו סוף פסוק.

כי שמן בתיבת הילוכים אוטומטית חשוף לסכנה נוספת – זו של איבוד צמיגותו (שמשמעותו היא איבוד יכולתו לתפקד) עקב תקלה טיפוסית: פריצה של נוזל קירור אל אגן השמן.

כך שאם תראו מוסכניק מרחרח בחוטמו את מד שמן הגיר, והבעת פניו כזו של הבלש פוארו, גיבור ספרי אגתה כריסטי, דעו שהוא בסך הכול בודק אם נוזל קירור מתחזה לשמן.

Geratronic frstGeartronic 2

מתקן אינטליגנטי היודע להחליף שמן בתיבת הילוכים אוטומטית. אפשר להבין שמוסכים קטנים אינם מסוגלים להרשות לעצמם הוצאה כספית על מתקן כזה, אך קשה יותר לגלות סלחנות כלפי העובדה שיבואני הרכב המיליונרים קומצים את ממונם, ואינם מוכנים לספק למוסכים שלהם פתרון מתקדם כזה, שעשוי להציל את לקוחותיהם מעוגמת נפש ומהוצאות כבדות.

נראה כי הדאגה לבעלי המכוניות אינה בראש מעייניהם של ברוני הייבוא, כי הם עסוקים מדי במאמץ למכור להם מכוניות חדשות או לפחות חלקי חילוף חדשים – והיעדרו של המתקן הנ"ל משרת מצוין את יעד עסקי זה

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: יש נסים במרחב המצולהב

בין שההזנחה של נושא החלפת השמן בתיבות הילוכים אוטומטיות מתוכננת באופן מחושב, בכוונה תחילה, כפי שאנו לא מפסיקים לחשוד, ובין שתופעה זו מתרחשת בשטח עקב סתם בורות וטיפשות – התוצאה היא אותה תוצאה: על רחובות ודרכי ארצנו מסתובבות מכוניות רבות הסובלות משלבי-ביניים של תקלות בגירים האוטומטיים שלהן, אשר מאיימות על בעלי הרכב בנזקים כספיים קרובים.

מומלץ אפוא לא לזלזל בסימנים ראשונים לצרה בגיר, אלא להתייעץ מיד עם אנשים מנוסים במכון מקצועי, בניסיון להציל את הגיר הסובל, אם זה אפשרי עדיין.

כי פלאים מתרחשים לפעמים גם במרחב המצולהב שלנו: קורה פה ושם שתיבת הילוכים אוטומטית שמרעישה ומתקשה בהעברת הילוכים חוזרת לתפקד לאחר שהוחלף בה השמן, גם אם ההחלפה נערכה בשיטת הידנית. אמנם החלפה זו, כפי שהסברנו בגוף המדור, היא פגומה – אלא שאם המוסכניק הפיקח מבצע אותה כמה פעמים ברציפות, תוך שימוש בתוסף הפלא 'XADO' ומבלי לחסוך בשמן, גם כשהוא יקר, הגיר בהחלט עשוי להתאושש מסבלותיו.

שואלים את אדוארד

חיים וינברגר: רכשתי סיטרואן C4 שנתון 2006, גיר אוטומטי, מנוע 1600, אני יד שביעית ברכב !
בעת נסיעה מתל-אביב למקום מגוריי בצפון הרגשתי שהנסיעה אינה חלקה. כאילו לוקח לגיר זמן רב ומאמץ לעבור בין שלושת ההילוכים הראשונים. התחושה היא (לאחר שנים רבות של נסיעה בגיר רגיל, אך בזמן האחרון גם קצת עם אוטומט, בעיקר בנסיעות עירוניות) שצריכים לדחוף את הרכב כדי שיעביר הילוך בהתאם למהירות הנסיעה. בנוסף, במהלך הנסיעה נדלקה נורת האזהרה הצהובהservice .
רציתי לשאול מה יכולה להיות הבעיה, ומהי העלות המשוערת של תיקון הנזק. הרכב אמור לעבור מבחן רישוי שנתי, ואני חושש שהבעיה תכשיל את הרכב במבחן. לצערי, אין לי די זמן וכסף לבזבז על מכוני הרישוי.

תשובה: אמנם זכית כבר לתשובה, אך נדמה לי שכדאי לך לקרוא את המדור וה"טיפ טיפה" הנוכחיים. אמנם בבלוג זה אנו חושפים בעצם רק את קצה הקרחון של נושא השמנים בגירים אוטומטיים – ובכל זאת, זה הרבה יותר ממה שעניתי לך קודם.

דורון מויאל: נאמר לי מקרוב משפחה שבעבר הרחוק הייתה לך אלפא סוּד Ti. אשמח לקבל פרטים.

תשובה: אכן הייתה לי Ti 1500, נהדרת, שאחרי מאמצים רבים שלי, של פחחים ושל צבע גאון, רוני סמדרסמן מכרכור, הפסידה בכל זאת במלחמה בחלודה. מי שקנה את היפהפייה הכחולה אמר שלא אכפת לו, ואני לא הייתי מוכן ללוות אותה אל מותה. מגיע לה שאכתוב עליה בקרוב.

אביחי: שלום אדוארד, התעוררה לנו בעיה ברכב ונשמח מאוד לעזרתך. יש לנו מיצובישי L300 שנת 95', שאנחנו מאוד מרוצים ממנו (ומחוברים אליו). הרכב לא רואה בכלל מוסך וסוחב בלי בעיה. עד היום הוא עשה 240 אלף ק"מ.
לאחרונה הרכב התחיל להיות ממש מסריח מהרגע שמתניעים אותו, וצריכת הדלק שלו עלתה מאוד (לוקח עכשיו ליטר 1 ל-5 ק"מ). אחרי שהוא לא עבר טסט בגלל זיהום אוויר המוסכניק שלנו אמר לנקות את הקרבורטור או להחליף אותו, וזה אמור לטפל גם בזיהום וגם בצריכת הדלק. ניקינו אותו פעם אחת במכון מוסמך, זה עזר לזמן קצר מאוד והבעיות חזרו.
השאלות הן: האם באמת הבעיות הנ"ל נובעות שתיהן מאותה תקלה, והאם אפשר לפתור אותן באמצעות החלפת/ניקוי קרבורטור? אם כן, האם יש לך מכון שאתה ממליץ עליו?
בנוסף, נשמח לשמוע מניסיונך אם יש טיפים לשמירה על הרכב המתבגר לעוד שנים ארוכות ובטוחות. בתודה מראש, ותודה על כל הטיפים בבלוג שלך לאורך השנים.

תשובה: בטרם השקעה נוספת, בקשו מאיש המוסך שיבדוק את יחס הדחיסה בכל הצילינדרים. אם יחס הדחיסה יתגלה כנמוך, ולא יעלה אחרי הוספת כפית שמן לצילינדר הבעייתי, זהו סימן שהשסתומים אשמים בתופעה שעליה אתה מספר.

דאגה לרכב מבוגר לא אמורה להיות שונה מדאגה לרכב חדש: השמנים הכי טובים והחלפת נוזלים. ההבדל היחידי הוא שממכונית מבוגרת אין דורשים מאמצים מיוחדים.

הלל גרייפנר, טלמון: ברשותי איסוזו טרופר 2003 אוטומטי טורבו+ דיזל שעשה 210 אלף ק"מ. לפני שנתיים הוחלפו גיר וכן טורבו. בחודשים האחרונים יש נזילת שמן, שבבדיקות חוזרות אובחנה כקשורה לטורבו ואף הומלץ להחליפו שוב. מכיוון שהטורבו עובד – חיכיתי עם התיקון ( היקר…).

בשבוע האחרון שמתי לב שההילוכים לא תקינים. הרכב נסע כאילו הקלאץ' לחוץ. בדקתי שמן גיר – והיה ריק לגמרי. גררתי למוסך (אחים גז, צומת שילת). הוא בדק, וכמובן מילא שמן גיר. עשה נסיעת מבחן, ולא איתר שום נזילה מהגיר, רק מהטורבו.

הבוקר, לאחר נסיעה של כ-30 ק"מ, התופעה חזרה. עצרתי ובדקתי – שוב אין שמן גיר. כקורא ותיק ומתגעגע אודה לעזרתך, כדי שלא אעשה שטויות…

תשובה: המדור הנוכחי מוקדש לבעיות שמן בגירים אוטומטיים, ובמיוחד לסיבוכים הקשורים בניסיון למלא את השמן באופן ידני, כאילו היה מדובר בשמן מנוע. רק אחרי כמה מזיגות בזו אחר זו, הגיר מקבל את כמות השמן המתאימה לו לפי צדק העולם.

אלא שיש עוד בעיה. אם לא יודעים איזה סוג שמן עבד בגיר המותקן במכוניתך, וכמה זמן הוא עבד – יש לרוקן אותו (ככל הניתן לעשות זאת בשיטה הידנית, הפגומה), ולמלא את תיבת ההילוכים בשמן חדש לגמרי.

מנחם מרגליות: נעלמת לנו מ'מקור ראשון', אז אין ברירה ואני פונה ישר למקור בעצמו.

די הרבה שנים ישבתי (בנוחיות) בוולבו, החל ב-740 ועד 7 השנים האחרונות ב-S90 (היו לי שלוש כאלה – שתיים הועברו לבנות שלי והראשונה הלכה טוטל-לוס, אירוע שבעקבותיו רק התחזק הקשר עם הטנקים האלה).

תכלס:

משיקולי נוחיות ישיבה והזדמנות קניתי לקסוס RX 400, ובזה אנחנו מתגלגלים כבר 3 שנים. לא נוח לנו משלוש סיבות:

  1. אשתי לא הסתגלה לנהיגה ברכב – מה שהופך אותי לנהג מונית .
  2. גם לאשתי וגם לי, הקפיצים הקשים לא מסתדרים עם עמודי השדרה העתיקים שלנו.
  3. רדיוס הסיבוב: אחרי הוולוו, שהיה לה סיבוב הדוק-ממש למרות הגודל, הלקסוס חייבת איזה רוורס אחד לפחות בסיבובי פרסה בכבישים רחבים למדי. לכן התחלתי לחפש רכב עם (?) ככל הניתן, ועם הנעה אחורית בשביל הסיבוב, ועם קפיצים רכים ומושבים נוחים, ואורתופדיים וקשים בשביל עמודי השדרה.

מה יש? קפץ לי מרצדס 300 E. אם כן – מה הבעיות שיש בדגמים בני 5 שנים או יותר (זה בערך מה ששווה הלקסוס שלנו)? או שיש משהו אחר שלא חשבתי עליו.

תודה על סבלנותך למעשיות של קשיש (מורשה – יש תעודה) מבני-ברק.

תשובה: ודאי שאתה צודק בבחירתך במרצדס E300, המתאימה כדי לנוח אחרי לקסוס RX 400. מה גם שמרצדס יודעת להזדקן בכבוד, ואחרי חמש שנים אין לה מה לעשות חוץ מאשר לגרש את הריח של הבעלים הקודמים.

ואם לא מרצדס אז רק בנטלי, אך אופציה זו לא קיימת אצלנו, למזלו של מנהל הבנק שלך.

shmanim, shmanim

החלפת שמן בגיר אוטומטי מסתיימת רק כאשר השמן המשומש אשר מנוקז מן הגיר אינו כהה כבר, אלא באותו צבע כמו השמן החדש

 

עוגמתו של האנטי-אירוע

טענתי ב'טיפ טיפה' הקודם שהמוצלחים מבין כל דגמי הונדה במאה שעברה הם שניים: הקוּפֶּה הקטנה crx VTEC והרואדסטר S2000

אך צדק בוודאי י"א ("אנונימי") כאשר הוסיף מיד על crx ועל S2000 את הונדה nsx, גאוות היפנים, ולי נשאר רק להודות שהתעלמתי ממנה בכוונה ובזעם, כדי להעניש אותה. הרי בגלל אותה nsx נחלתי מפח נפש, שעוד מציק לי לפעמים למרות שמונה או תשע השנים שעברו, כי דברים כאלה זקנים אינם מוכנים לשכוח.

לשם ההגינות, יש להוסיף שההשפלה המביכה שטעמתי בגלל הונדה nsx, בת טיפוחיו של איירטון סנה, לא מתקרבת לעוצמת הזלזול שספגתי בעטייה של פורשה 911 (מזן 964) הברברית, אשר התעללה ללא רחמים בניצול שואה, הקשיש המורשה, על האספלט הגרמני של מסלול המרוצים הוקנהיים.

נזקקתי אז לשעתיים ועוד קצת עד שלמדתי סוף סוף איך לשלוט על 911 מורדת, ממשיך הזקן בגלילת תסכולו, ואז, כאשר התחלתי אפילו ליהנות ממנה, עצרתי בלית ברירה כדי להוסיף דלק, והמארגנים ניצלו את ההזדמנות ולקחו את פורשה ממני. "עשרות עיתונאים רוצים ליהנות ממנה, וחיכו בסבלנות לחזרתך", הסבירו, והקשיש חזר לישראל בבושת-זיכרון.

פיתוי-פינוי?

האמת היא ש-nsx לא עשתה לי בושות בנוסח פורשה הנאצית, לא פגעה בחוט השדרה שלי, ולא ביצעה עליי צלחות בסיבובים. הונדה לא חגגה עליי אף אחד מהפעלולים שחגגה עליי הגרמנייה, משום שלא זכיתי כלל ליהנות מחוויית נהיגה ביפנית זו.

המוכרים לא הסכימו שאנהג ב-nsx שלהם, והרשו לי רק להתרשם ממנה בישיבה של כמה דקות על מושב המרוצים הצר והקשיח שלה, שאינו דומה למושבים המפנקים של nsx אשר פלג הגוף האמצעי שלי הכיר בתערוכת פרנקפורט. "עוד לא שולמו עליה מיסים ואין לה ביטוח, אפילו לא חובה, כך שאסור להוציא אותה לרחוב", הסבירו המוכרים, ולא עזבו אותי לרגע.

הם כנראה פחדו להשאיר אותי לבד עם nsx, מחשש שאנצל את ההזדמנות כדי לפנות אל היפנית ולשכנע אותה בלחש משהו כמו: "בואי איתי, יקירתי, נברח מליצנים אלה וניהנה ממגורים עם בנותיי בכפר נופש שקט, אנושי. תלמדי עברית, ובתא הכפפות שלך אנו נשמור תצלום של הרבי מלובביץ' ותפילת הדרך. נו, תעשי משהו, תזוזי".

הייתי ממשיך לפתות אותה, ומבטיח לה ששערי גן העדן עומדים להיפתח בעבורה ובעבורי, אם רק נגור בשלווה ובאושר, אך כאמור, לא נשארנו לבד בארבע עיניים.

ייערג ובל יעבור

סיפור nsx התחיל להתגלגל כאשר שמעתי מחבריי שהונדה nsx לבנה עומדת למכירה במחיר הזדמנותי, והסקרנות שלחה את פעמיי אל כפר נופש סמוך לוורשה, קרוב למדי לבית הקיץ שלנו. התקשרתי, קבעתי פגישה, ומצאתי את עצמי מול זוג מוכרים פולנים שדיבורם ושפת גופם, ואף לבושם, הזכירו לי גנבים מסרטי הניאו-ריאליזם האיטלקיים שנעשו לאחר מלחמת העולם השנייה.

ואכן, nsx היפה שלהם הייתה זולה באופן חשוד דיו כדי שכל תמים יבין שמדובר ביצירה שנגנבה בחו"ל, הוברחה לפולין, והמחזיקים בה בהולים להיפטר ממנה מהר ככל האפשר. אלא שלהפתעתי, גם גילוי זה, על הסכנה הכרוכה בו, לא הפריע לי לחלום עליה בשינה ובמציאות. התחלתי אף לדמיין שאולי אני טועה והיא אינה גנובה – אלא סתם זולה משום שנבנתה מחדש, המסכנה, אחרי שרפה, או שאיזה פחח פולני קוסם הצליח להדביק אותה בהלחמות משתי nsx-ים שעברו טוטאל-לוס.

בכל אופן, התכוונתי לראות אותה שוב, והפעם להסתכל עליה במבט בוחן יותר. לבדוק ללא סנטימנטים אם הרווחים שבין חלקי הפח שווים משני צידי הרכב, ולחפש סימנים אחרים של שחזור חשאי, אם אכן התבצע. שוב התנעתי את crx שלי, ומבלי להתקשר קודם לזוג המוכרים ולקבוע איתם פגישה הגעתי בשנית ל-nsx, מצויד הפעם במכשיר הבודק את עובי הצבע בדיוק של מיקרונים. אני אגלה אם היא נצבעה מחדש, תכננתי – אך חצר המלכה הייתה ריקה וסגורה. רק כלבים נבחו עליי מצידה השני של הגדר.

חזרתי הביתה, ואלו התקשרו. "ראינו שחיפשת אותנו", אמרו בנימה של איום. "אם אתה רציני, אז תכין בבית את הכסף, ואנחנו נביא את הסחורה על משאית", הציעו, וכך עוררו אצלי דאגה רצינית עוד יותר מהאפשרות שהמכונית גנובה. שהרי רק היה חסר לי ששני בריונים כפריים מפוקפקים אלה, ואולי עוד חברים שלהם שלא הכרתי, יידעו היכן אני גר.

סירבתי באמתלה שעוד לא הצלחתי לגייס את הסכום הדרוש, והשיחה בינינו הסתיימה בקללה גסה שלהם, לפני שטרקו את הטלפון. ודווקא בזכות קללה זו התעשתי סופית מכל נקיפות-הערגה ל-nsx. פיניטו לה קומדיה, הבנתי. ייערג ובל יעבור רכב זה אל ידיי.

נחמה במהירות של כמעט שנייה  

למען בריאות הנפש מוטב היה לשכוח אותה, ובהמשך ליהנות מהמחשבה שהבווארית שלי מזנקת ל-100 קמ"ש כמעט שנייה מהר יותר מאשר הונדה nsx זו, גנובה או לא.

Honda nsx

הונדה nsx. מכונית פולחן משנות ה-90 שעם פחות זהירות מצד הזקן, הייתה מסוגלת אולי לסבך אותו, החולם עליה, בפלילים  

רוזוולט התעלם משמואל. וגם אנחנו

תכננתי להקדיש את מדור זה לחייו ומותו של שמואל זיגלבוים, איש עקרונות ובעל כריזמה אשר בשנות ה-30 לחם על זכויות יהודי פולין. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה מצא את עצמו זיגלבוים, שהיה חבר ה'בונד', ארגון אנטי-קומוניסטי ואנטי-ציוני, בלונדון, כנציג היהודים בממשלה הפולנית הגולה אשר הוקמה על ידי הבריטים.

כאשר נוכח זיגלבוים כי הפניות הדרמטיות שלו אל ראשי הקואליציה האנטי-נאצית אינן מוצאות אוזן קשבת אצל הנשיא רוזוולט בוושינגטון, אצל סטלין במוסקבה ואצל ראש הממשלה צ'רצ'יל בלונדון, הוא הבין את העובדה המזעזעת שאף אחד מבין מתכנני המלחמה נגד כוחותיו של היטלר אינו מעוניין לדרוש מהגרמנים להפסיק את רצח יהודי אירופה. או-אז החליט זיגלבוים המאוכזב והשבור להתאבד "כדי לזעזע את המצפון האנושי", הסביר במכתבו האחרון, שנכתב לפני שפתח את הגז בדירתו.

ראיתי חשיבות להזכיר את זיגלבוים בבלוג זה משום שהוא אינו ידוע בארצנו, למרות אזכוריו הנרחבים ב'גוגל' ובוויקיפדיה העברית. הסיבה: שייכותו של האיש לתנועת ה'בונד', אותו פגם שכבר גרם אצלנו למלחמת קודש נגד גיבור מרד גטו ורשה, ד"ר מארק אדלמן. כתוצאה של חשבונאּוּת אינפנטילית עם "הבונדיסטים האלה", שנעשית גם אחרי מותם – אין בישראל רחובות על שמם של אדלמן וזיגלבוים, וילדים לא שומעים עליהם, לא בבתי הספר ולא בטיסות החינוכיות לפולין.

שמואל ומויזס, שני גיבורים שלי

הייתה לי גם סיבה אישית להקדיש את מדור זה לשמואל זיגלבוים, אשר היה – כפי שגיליתי במכון להיסטוריה יהודית בוורשה – יוצר כפפות במקצועו, ועל כן סביר מאוד שהוא הכיר אישית את אבא שלי, מויזס גרוסבאום, שברשותו היו ארבע חנויות כפפות בוורשה וסדנת ייצור שלהן.

אלא שברגע האחרון החלטתי לא להזכיר את ההתאבדות הנואשת של זיגלבוים בלונדון, שהוא ביצע במאי 1943 בניסיון להוציא את העולם מאדישותו לשואת היהודים – כי ביום ראשון 20 במאי, כאשר עבדתי על הטקסט, בדיוק פורסם בתקשורת על צעיר פלסטיני בן 20, פתחי חרב, ש"הצית את עצמו על רקע העוני הקשה ברצועה". כך שלוּ הייתי כותב על התאבדותו של זיגלבוים באותו יום שבו התאבד הפלסטיני, זה היה עשוי להתקבל כאיזה רמז פוליטי דק מצידי או כאסוציאציה כלשהי, ולא רציתי.

וכך, במקום לקדם ולטפח את זכותו של שמואל זיגלבוים להיכנס לפנתיאון גיבורי היהדות – כתבתי כאן על המפגש הכושל שלי עם הונדה nsx.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: תיבת פנדורה

הונדה, שכידוע אני חסיד מושבע של מוצריה, ביצעה בשנה שעברה פשלה מביכה, עם תכנון בלתי מוצלח של מנוע חדש לפורמולה 1, מה שהרס-כמעט את קבוצת מקלארן, ועם פשלה מביכה לא פחות שפגעה במלכת דגמי הסיוויק, הדור העשירי (X) של Type R. כתבי החצר הלועזיטים (כתבי החצר העברים לא מגיעים לקרסולי הציניות של גויים אלה) מנסים להסתיר ולא לפרסם שתיבות ההילוכים של Type R מתפרקות כבר אחרי 20-30 אלף קילומטרים.

החברה היפנית מצידה מסרבת לקחת אחריות, בטענה כי ההילוכים חורקים ונשחקים כתוצאה מ"סגנון נהיגה ספורטיבי". כאילו מישהו קונה את Type R כדי להביא לחמניות מהמכולת.

הסיבה האמיתית לפגיעה בתיבת ההילוכים הידנית של הונדה (אחת המוצלחות בעולם הרכב; בדוּק על ידי אנוכי) היא התכנון המטופש שלה דווקא ב-Type R: המשאבה ההידראולית של המצמד זכתה להיות מותקנת על יד המפלט, בדיוק לצד הקטליזטור, הרותח במאות מעלות צלסיוס. כתוצאה, הנוזל ההידראולי במשאבה מתחמם ואינו מתפקד, בין שהוא רגיל ובין שהוא משובח, מתוצרת Motul. עקב התחממותו של נוזל זה, הנהגים של Type R מחליפים הילוכים ללא עזרת המצמד, מבלי שיחושו בכך – מה שהורס את תיבת ההילוכים.

אלא שהיצרנית הונדה מסרבת בעקשנות להודות בבעיה ולשנות את מיקומה של משאבת המצמד, או לפחות להתקין מחסום חום בין המפלט לבין המשאבה, כפי שממליצים בעלי Type R ומוסכניקים בפורומים לועזיטיים. שהרי לוּ הונדה הייתה משנה את התכנון הכושל של הגיר, היא הייתה נאלצת לתקן על חשבונה אלפי מכוניות, להחליף בהן תיבות הילוכים או לשלם פיצויים לאלו שכבר עשו זאת על חשבונם.

שואלים את אדוארד

מרים: אני קוראת את טוריך כבר שנים ונהנית עד מאד. נהניתי במיוחד מהטור האחרון 'צער הוא מחמצת הנפש', לא בדיוק מה שאפשר לצפות ממדור רכב. לצערי פגשתי בחיי מטפלים 'לכאורה מקצועיים', כשבמקרה הטוב הם לא מועילים ובמקרה הגרוע אף מזיקים. אני שמחה שהעלית את הנושא כי לצערי הוא לא מדובר מספיק ואין פיקוח מספק, אם בכלל. ועכשיו, אם יותר לי, אני פונה אליך כפסיכולוג של מכוניות. מאחר ואתה מפענח את הנפש המכנית, האם תוכל אולי לסייע גם בעניין הנפש האנושית.

מדובר בבת של חברים טובים שלנו, בת 42 היום, שהיה לה חבר במשך שנתיים ולאחרונה הוא עזב אותה פתאום, כמעט ללא סימנים מוקדמים. הם גרו ביחד, טיילו לחו"ל, נראו די רציניים, ויום אחד הוא פשוט עזב את דירתה בנימוק שהוא "לא מצליח לראות בה את אֵם ילדיו, כי היא לא מספיק בוגרת נפשית".

הבחורה שבורה, ומסרבת לוותר עליו. היא טוענת שהוא עדיין מאוהב בה, ועזב אותה רק משום ש"יש לו תסביכים". היא גם חוזרת בכפייתיות על המשפט ש"היחס הזה לא מגיע לי, כי הענקתי לו הרבה חום ואפילו השלמתי עם ריבוי הידידות שלו". לטענתה, הסיבה היחידה שהוא עזב אותה היא שהוא סובל מ"הפרעת שליטה בזוגיות" (יש דבר כזה, מתברר). היא חקרה ומצאה את תסמיני ההפרעה: האדם הלוקה בה לעולם אינו מרוצה, תמיד משווה בין נשים, ותמיד מחפש פגמים באישה הבאה בתור לפני שהוא זורק גם אותה. "זה בדיוק הוא!", היא אומרת.

מה שמדאיג אותנו, מעבר למצבה הנפשי, זה שהבחורה פשוט מסרבת להרפות מהנוטש. היא ממשיכה לעקוב אחריו בפייסבוק ובווטסאפ, וכך, לדעתנו, משמרת את אומללותה ואת התלות הנפשית בו. איך גורמים לה להתעשת? מה גם שהחבר הזה לא נשמע אוצר גדול במיוחד…

אני מתנצלת מראש אם השאלה חורגת מגבולות הבלוג אך יש לי תקווה שכבעל נסיון עם נפשות רבות וחסרונן תעוץ עצה עבורה.

תשובה: במונחים של עולם הרכב, הבחורה סובלת כנראה מהצתה רגשית מאוחרת, ובמונחים בודהיסטיים היא "נאחזת בארעי" ולכן נגרמים לה סבל, צער ואי נחת.

מכיוון שבלוג זה הוא בכל זאת 'מכונית הנפש' ולא 'מוסך הנפש', אני יכול רק להמליץ לכם לפנות לטיפול מקצועי. איני יודע מהיכן אתם בארץ, אך אם ירושלים טובה בעיניכם, פנו אל הפסיכולוג הקליני איתן גפן שהוא אינו קשיש אבל בהחלט מורשה. בטוחני כי המרשתת תוכל לספק לכם פרטי התקשרות עימו. אנוכי גורס כי במצבים נפשיים כמתואר, טיפול פסיכולוגי מקצועי הוא המומלץ ביותר, גם אם על הפרק עומד טיפול מתחרה בשיטת מכוניתרפיה.

יחזקאל פרידמן, נתניה, בתגובה ל"צער הוא מחמצת הנפש": כרגיל, תודה על הכתיבה הנפלאה. הלוואי עליי [יליד הארץ] "שמץ שמציים" של כתיבה יצירתית ומשחקי מילים כמו שלך. מזכיר לי את קישון. גם הוא, העברית לא הייתה שפת אמו, והיה וירטואוז בשפה.

בעיניי זו מחמאה. מקווה שגם בעיניך.

בברכת בריאות וצלילות עד הסוף.

תשובה: במשך שנים הקפדתי לא לפרסם מחמאות כלשהן, ומחקתי אותן ממכתבים שהתפרסמו במדור, כפי שיודע כל מי ששלח אלינו מכתבים כאלה. אני מודה כי כעת, לעת זקנה, התרופפה משמעת זו. תודה.

יעל וניר כהן: אנו הורים לארבעה ילדים. מחפשים לרכוש רכב שיתאים לנסיעות משפחתיות, אבל גם ליומיום (טווחי נסיעה קצרים של עד 45 ק"מ ליום, לעתים פחות).

בידינו תקציב צנוע: 25 אלף שקלים. אנחנו יודעים שזה לא הרבה, ומבקשים בכל זאת לא לקפוץ מעל הפופיק בהלוואות עם ריביות וכו'… רצינו לשאול: איזה רכב אתה ממליץ לחפש בתקציב זה?

ושאלת משנה: אנחנו רואים שרנו לוגאן היא זולה יחסית, אך שמענו גם שמועות מדאיגות לגבי אמינותה. מה דעתך? כנ"ל לגבי סיטרואן C4, שהיא עדיין זולה יותר מהיפניות, אך גם לגביה אמר מי שאמר שלא כדאי.

נשמח מאוד מאוד לכיוון, כי אנחנו די אבודים במרחב כלי הרכב.

תשובה: עודני ממליץ על לוגאן mcv, וגם על סיטרואן C4 פיקאסו, שדווקא אינן מאכזבות באמינות ובחיסכון בדלק. לפחות לא לפי מה שאני שומע ולפי מכתבי קוראים. זאת, בהנחה שתמצאו מועמדת ששירתה אדם שדאג לה. מישהו שלא חסך ממנה שמנים סינתטיים טובים והחליף לה את הנוזלים למיניהם, כמו למשל נוזל הקירור ונוזל המעצורים.

אגב, חברים שלי שיש להם ארבעה ילדים נהנים מהונדה FR-V, שהיא בעלת שישה מקומות נוחים, תא מטען רחב למדי וסגנון ידידותי. היא גם שקטה ומספקת הנאת נהיגה, במידת-מה. אם כי צריך מזל כדי למצוא FR-V בסכום העומד לרשותכם, כך שכדאי לכם אולי לשקול למתוח במקצת את התקציב.

1s

החיים הסודיים של הצריף כאשר עוזבים אותו וחוזרים ארצה. הציורים שעבדתי עליהם מוכנים למשלוח לתל-אביב, לצורך תערוכה שאינני יודע מתי אצליח לארגן, אך יש לה כבר שם: "פרדה מציור". כי במהלך עבודתי בצריף שבניתי לא הרגשתי צייר אמיתי, אלא מצאתי בציור כעין ריפוי בעיסוק בזמן הניסיונות לחלץ את סִרטי מציפורני הנוכל. המוזה קאלְיוֹפֶּה, שקראתי לעזרה, אכן ניסתה לעזור לקשיש פה ושם. לו הייתה מאכזבת אותי, הייתי מכניס אותה לתא המטען של הבווארית ונוסע איתה במסלול נורבורגרינג. אך כאמור, היא נענתה לבקשותיי, ואף דרשה שאצייר אותה.

צער הוא מחמצת הנפש

באיזו קלות דעת אנו מחלקים עצות לאומללים למיניהם כפי שמפזרים זירעונים לתרנגולות

ישבתי בחדר ההמתנה מול מקבוק המחובר לאינטרנט פולני, ומפעם לפעם נכנסתי לחדר הסמוך כדי להביט על תהליך שחזור הכנף של הונדה crx שלי לצורתה המקורית (ראו "טיפ טיפה"). פעם או פעמיים גם צילמתי בהתפעלות את אמן הפחחות המודרני, המטפל בפציעה הנושנה של הונדה מבלי לפגוע בצבע, בלי פטיש 5 קילו ובלי שפכטל.

ובכל פעם ששבתי אל חדר ההמתנה כתבתי משהו שאין לו קשר לפחחות, אלא סתם גלגלתי לי מחשבה שדרשה ממני, בחוצפה המתחזה לכובד ראש, פרסום מיידי בבלוג, מה שהיא לא יכלה לעשות לולא היה מדורי מגורש מעיתון 'מקור ראשון'.

פיזור גורלי

פסיכולוגיה חובבנית היא בדרך כלל תופעה פרטאצ'ית אשכרה, שבימים טרופים אלה מנפקת בלי בושה עצות טובות לנפשות סובלות. במסגרת הליך הומניטרי זה אנו מגישים עזרה נפשית מאולתרת לאנשים קרובים לנו, בתקווה להביא להם שמץ או שמציים של מזור.

בקלות דעת אנו מכבדים את המסכן התורן בחבילה של פתרונות-פלא כביכול, באמונה שלמה שהם יחלצו אותו מהאשפתות, ועושים זאת מבלי לצפות לתמורה. האם יש בינינו מישהו שלא ניסה להקל על מצוקתם של אומללים למיניהם, אשר זקוקים לכתף רכה ולרעיונות מוצקים איך לצאת מהסיבוכים שאליהם נקלעו – אלה האמיתיים ואלה הדמיוניים?

האחריות המוטלת עלינו, המנסים לפזר לכל הרוחות את כנופיית צרותיו של אדם, היא דרמטית. שהרי צרות פוגעות, כידוע, בבריאות, מסכסכות את השינה, מרעילות את החשק לחיות ומַצְפִידוֹת את תחושת הערך העצמי. אך למזלנו, רובנו לא מוּדעים לגורליוּת של עצותינו, וכך יכולים אנו, המצילים החובבניים, המבסוטים מעצמם בתמימות קדושה, לירות מהמותן עצות שאינן בהכרח שייכות לאמנות הפסיכולוגיה המקצועית.

ובכל זאת, קורה לפעמים נס: ההמלצות המטופשות שלנו מסוגלות מעת לעת להציל "לקוח" מדוכא, מבולבל, מושפל או נסער, עקב פרדה כואבת למשל.

עריצוּת העליצוּת

ונניח שהצלחנו להעלים את הצרות של בן שיחנו כלא היו, ולפתוח בשבילו את שערי גן עדן. אז מדוע, לכל הרוחות, רק הזקן המורשה מכורכם בספקות לגבי חיוביותה של העזרה הפסיכולוגית החובבנית המקובלת בחברה? מה רע בכך שיפי נפש מתנדבים להביע סולידריות עם "לקוחות" אכולי-באסה, ולשכנע אותם כי לעולמם דווקא יש תקנה?

ובכן, נראה כי המורשה הזקן מודאג מהאופטימיות החלולה שמציפה את חיינו – במדורי עצות המגישים פסיכולוגיה בשני שקל, אבל גם במדורי בישול ואיכות חיים עולצים-תמיד – משום שקשיש זה סבור כי הצער חיוני לספרות, לתיאטרון ולקולנוע במרחב הציוני, ובלעדיו עומדים כל אלה להיפגע עד עצמותיהם.

והרי צער הוא מחמצת הנפש והדמיון. בלעדיו לא יתססו ולא יתפחו.

בלי צרות, אנחנו צרים

כי להבדיל מפסימיות, אשר מגייסת את המוזות המתאימות לסוגי האמנות – אופטימיות גוררת אחריה צמצום של הרגישות, ייבוש של חזיונות נפש, וירידה כללית ברמה הרוחנית עד כדי ארציות, לא עלינו. בקיצור, היעדר צרות גרוע יותר מאשר הצרות עצמן, מהרהר לו הקשיש.

אושר צחיח

די להזכיר שכתיבה אופטימית הייתה אחד מסממני העידן הסטליניסטי, ונגמרה יחד איתו. היצירות הבומבסטיות שיצאו לאור בכפוף לדרישות ה"ריאליזם הסוציאליסטי" – זרם אידיאולוגי משמים ומשעמם על פי רוב, שהושלט על האמנים במדינות מזרח אירופה שהיו תחת כיבוש קומוניסטי, וכמובן בברית המועצות עצמה – נידונו לשכחה. האופטימיות הבריאה שלהן נרקבת בבית העלמין של ההיסטוריה.

אין פרכוס – אין תובנות

להבדיל מאופטימיות, מזויפת או אמיתית, על צרות נכתבו מאות אלפי יצירות. הספרות כולה, ובעקבותיה גם הקולנוע, היא בעצם סיפורים וניתוחים של צרות, החל בגלגמש, אנטיגונה ואיוב. אגב, בדלת הימנית של הבווארית שלי, ב-מ-וו Z3M קוּפֶּה, תחוב במקרה ספרו של טולסטוי "דרך הייסורים", אשר מטייל איתי בגולה הפולנית. לא בגלל הנושא המרתק אלא בזכות שם הספר והעטיפה האדומה, שמתאימה כקישוט פנים, לאיזון הוגן בין אדום ושחור.

רשימת יצירות אלה היא ארוכה, ולא נגולל אותה כי הזמן נושף בעורפנו. אני מציע רק להסתכל בזווית זו על 'המלט'. ראו בעצמכם שלא רק הגיבור הראשי עצוב ומאוכזב לאורך כל המחזה, מתחילתו עד סופו, אלא גם כל יתר הדמויות ב'המלט' צולמו והוקרנו על ידי שייקספיר כטובעות בצרות, כל אחת מסיבה אחרת, כולל בוודאי רוח הרפאים, שאף היא מתייסרת כהוגן. הפרכוס של הדמויות בייסורים הוא אשר מייצר אדוות של תובנות.

רק פורטינברס נראה כאדם בר-מזל, חייכן כפייתי, אך הוא מופיע ברגע האחרון של המחזה, ולא מספר דבר על עצמו ועל מצבו. ניתן רק לדמיין שברגע שפורטינברס יתיישב על כיסא המלכות, הצרות יתחילו לזמזם סביבו כזבובים, כפי שהן מזמזמות סביב נתניהו.

אשריהם?

ודאי שבספרות, בקולנוע ובתיאטרון מופיעות גם דמויות שלא סובלות מכלום, כמו למשל שרת התרבות הנוכחית, אלא שבדרך כלל הן טיפשות או סתמיות.

נדמה כי רק דמויות מהסוג הים תיכוני משוחררות מההיכפפות המסורתית אל ציר האושר-ייסורים. אני מתכוון לגיבורים החכמים והפטפטנים מתוצרת עמוס עוז, חברו לעט א"ב יהושע או מאיר שלו, גיבורים שמצייתים, איך לומר זאת, לקואורדינטות נפשיות מקומיות עד כאב שיניים.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

 טיפ טיפה: רחוק מכאן  

היה היה שהמורשה, הצעיר עדיין ב-20 וכמה שנים, חזר אל הגולה, למקומות שבהם שרד את השואה. ושם, בעודו עסוק בחיפוש שורשים מרגש, הצליח הזקן המתחיל גם לממש את חלומו: הוא השיג וקנה את הונדה crx VTEC, אשר הזקן-ג'וניור התאהב בה כואבות, פעם אחר פעם, בשלוש תערוכות רכב בינלאומיות. תחילה בתערוכת ז'נבה ב'פּאלְאֶקְסְפּוֹ', קרוב לשדה התעופה, אחר כך בתערוכת פאריז, ולבסוף, מה שהכריע, בתערוכת פרנקפורט, שם האורח מתל-אביב ראה אותה בצבע כחול טורקיז וישב בתוכה ארוכות.

ובדיוק כפי שהטרום-זקן דמיין באותם מפגשים של סוף שנות ה-80, הוא אכן נוכח, ב-1992, כי crx חדשה, בגרסה אחרונה לפני ירידתה הסופית מפסי הייצור ביפן, מתאימה לו כמו שציפה. לאחר שהצטרפה אל חיק-חייו הוא אף כתב עליה התפעלויות תחת הכותרת "יותר אלפא מאלפא". זאת בעקבות גילויו המרענן ש-crx שלו למדה מאלפא סוּד ti המנוחה את סודות ההיגוי ואחיזת הכביש, וש-160 כוחות הסוס של הונדה זו, המיוצרים על ידי מנוע בנפח 1.6 בעל שני גלי זיזים ומערכת VTEC, עוזרים למָכוּר לה לנצל את כישרונותיה, ליהנות מהנהיגה ולהביא אל ביתו הקיצי בגולה את גביע 'אליפות העיתונאים הפולנים בראלי'.

ואז התפלקה תקרית מפחידה כאשר המורשה הטרום-זקן ניסה לחנות את crx שלו בוורשה, מול מערכת של שבועון סאטירי, אנרכיסטי, אנטי-קתולי וכמובן אנטי-שלטוני (אשר בו אבא של crx כתב תחת שם בדוי). במקום חניה רגילה, crx בחרה בהתנגשות חזיתית עם פח זבל תקני עשוי מתכת.

"הרי ראיתי את פח הזבל עומד במרחק בטוח של מטר וחצי מהיפנית!", טען הטרום-זקן המאוכזב במונולוג פנימי, ורץ רגלית אל מכון אופטיקה סמוך. "משהו קרה לעיניים שלי", אמר לרופאה, לפני שחובר למכשירים ועבר בדיקה יסודית.

"אילו גלולות אתה נוטל?", שאלה הגברת בחלוק הלבן, והחצי עיוור טען שהוא לא טועם כלום, חוץ מתרופה שנרשמה לו עקב עלייה בלחץ הדם. ואמנם, כשחזר הביתה, הבחין כי בדף ההסבר מצוין באותיות זעירות (אותיות קידוש חיידקים?) כי מוטב להשאיר את ההגה בבית. ודאי שגלולות אלה נזרקו לאותו פח שפגע בכנף הקדמית של crx וחרץ צלקת, שנשארה לאורך 20 השנים הבאות.

עד שלשום, עת הזקן החליט לבדוק את האפשרויות במכון פחחות מודרני, אשר יודע לתקן נזקי פח בשיטה מהפכנית, באמצעות מכשירים הנראים כשייכים למרתפי העינויים של האינקוויזיציה. באמצעות מכשור זה למדו הפחחים בני זמננו לשכנע פח פגוע לחזור לצורתו המקורית בכוחות עצמו. הם מדביקים על הפצע פטריות פלסטיק – המוצמדות אל שני צידי הפח – ואז מושכים אותן.

מוזר, התפלא הזקן, שבארצנו המובילה במודרנה, אשר מוכרת פתרונות אלקטרוניים מחוכמים במיליוני דולרים, הפחחים עובדים עדיין כאילו הזמן התבלבל ונעצר בתקופת המנדט. הם מחממים את הפח, הולמים בו בפטישים כבדים, ומכבדים אותו בשכבות עבות של שפכטל. ודאי שבגלל תהליך ברברי זה (MeToo, נזכרת אלפא בחלחלה) – ידידתו העברית של הזקן,  33 electronic ignition בת ה-24, אינה ממהרת לתקן את החבוּרה על אחוריה שהשאירה לה משאית משתוללת ברחוב קפלן בתל-אביב.

CRX - 2CRX

הונדה crx VTEC. עם כוח מרבי ב-7,800 סיבובי מנוע, ועם מומנט המטפס לשיאו בגובה של 7,200 סל"ד, "צעירונת יפנית זו שומרת על אופי של אופנוע גזעי", קבע בזמנו ידידנו טל שביט ז"ל.

בגילה, 26, אשר עבר עליה כולו בביתנו, crx שלי עודנה מוכנה, גם אם מעירים אותה מהשינה ב-12 בלילה, לזנק ל-100 קמ"ש ב-7 שניות, אוהבת קרבות רמזורים, ובהפלגות על האוטוסטרדה מזמזמת בסיפוק במהירויות של מעל 200 קמ"ש. 

צמיגי החצי סליקס טויו R888 (ראו בתצלום) נולדו בשבילה, ובכל חבורת ההאצ'בקים החמים, הבנויים לספורט ויקרים בהתאם, אין מתחרות להיגוי שלה, נטול כוח ההגה.

לצד הרואדסטר S2000, crx היא היצירה המעניינת ביותר שיצאה מפסי הייצור של הונדה 

שואלים את אדוארד

חיים וינברגר: בשבוע שעבר רכשתי סיטרואן C4 שנתון 2006, גיר אוטומטי, מנוע 1600, אני יד שביעית ברכב!
בעת הנסיעה מתל-אביב למקום מגוריי בצפון הרגשתי שהנסיעה אינה חלקה. כאילו לוקח זמן רב ומאמץ לגיר לעבור בין שלושת ההילוכים הראשונים. התחושה היא (לאחר שנים רבות של נסיעה בגיר רגיל, אך בזמן האחרון גם קצת באוטומט, בעיקר בנסיעות עירוניות) שכאילו צריכים לדחוף את הרכב כדי שיעביר הילוך בהתאם למהירות הנסיעה. בנוסף, במהלך הנסיעה נדלקה נורת האזהרה הצהובהservice .

רציתי לשאול מה יכולה להיות הבעיה ומה העלות המשוערת של תיקון הנזק. הרכב אמור לעבור מבחן רישוי שנתי במהלך השבוע הקרוב, ואני חושש שהבעיה תכשיל אותו. לצערי, אין לי די זמן וכסף לבזבז על מכוני הרישוי.

תשובה: חוששני שחבורת הבעלים הקודמים התעללה בצרפתייה העדינה והזניחה אותה, והתוצאות ניכרות כעת. הבעיות בגיר עשויות לנבוע משמן גיר שלא הוחלף בתדירות נאותה, או שהן קשורות בחולשת המנוע. בכל אופן, בדוק במוסך המצויד במחשב דיאגנוסטי מה הסיבה להידלקות דיודת השירות.

אם אחרי טיפול יסודי במנוע הגיר עדיין לא ישתפר, אין מנוס אלא להתייעץ עם מכון לגירים אוטומטיים.

עידו ברוקנטל: אני מסיים 3 שנים מוצלחות עם סוזוקי קרוסאובר.

אני אוהב את הנהיגה החצי גבוהה, הנוחות הסבירה של המושב האחורי וגם של תא המטען, הקומפקטיות של הרכב בתוך העיר, וגם צריכת הדלק בסדר גמור.

לפני שאני מזמין נסיעת מבחן לדגם חדש, אני מתלבט. שמתי עין על קיה נירו ההיברידית. תוכל לייעץ למה עליי לשים לב כשאני בוחן אותה, בהשוואה למכרתי קרוסאובר?

האם לדעתך גם ממנה איהנה כנ"ל, או שמוטב לי להישאר עם מכרתי קרוסאובר בדגם החדש (על שינוייו)?

תשובה: לפני כל החלטה אני מציע לך לערוך נסיעת מבחן בקרוסאובר החדשה, כדי לבדוק אם היא עדיין ידידותית לגביך, ואם היא ניחנה בכל המעלות שאהבת בקרוסאובר הקודמת.

בקשר לקיה נירו, כדאי לך לקרוא כתבה ב-ynet. הנה הקישור:

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5254611,00.html

עניין הקרינה, בין שהיא אכן קיימת ובין שלא, אמור להיות השיקול המכריע לגבי נירו, ובעצם לגבי כל מכונית היברידית אחרת. למרבה הצער, הכתבה ב-ynet אינה מספקת תשובה חד-משמעית.

יאיר ג': מגיל צעיר (15) אני קורא את המדור שלך ב'מקור ראשון'. מאוד נהנה, ואפילו השתמשתי כמה פעמים בעצות שנתת לנהיגה. כיום אני קצין בן 22 והחלטתי לקנות רכב. אני נוסע לבסיס פעמיים בשבועיים בערך (הלוך+חזור), ככה שבחודש זה יוצא כ-800 ק"מ נסיעה בין-עירונית.

התקציב הוא עד 10,000 שקלים, וחשובים לי בעיקר אמינות ושהרכב לא יהיה עגלה. אשמח אם תוכל להמליץ על רכב כזה!

חייב לציין שאני מאוד מאוכזב מהגירושים שלך עם 'מקור ראשון'…

תשובה: אני מציע לך לבחור בין סוזוקי סוויפט, רנו קליאו, פורד פיאסטה ופולקסוואגן פולו. בעצם, לא חשוב איזו מהן תבחר, כמו שחשוב לקבל מכונית מבית טוב שבו דאגו לה כך שלא תיאלץ לתקן את סימני ההזנחה.

חפש מכונית שאינה זקוקה באופן מיידי להחלפת בולמים, דיסקים ודיסקיות מעצורים.

אני ממליץ בוודאי על גיר ידני, שבו תרגיש יתר שליטה על המכונית, תקבל ביצועים טובים יותר ותשלם פחות על הדלק.

זקן במלכוד

אריסטו ממליץ לנצל זמן חופשי להתעסקות באמנות, בקריאה ובקונטמפלציה. לפי הקשיש, ההמלצה של אריסטו מסוגלת להציל את הנפש בעידן של אלגוריתמים, SUV-ים וסמאטרטפונים

הפתעה נחמדה ציפתה לזקן המורשה בבית הנופש הקיצי. התגלה פתאום שהרוח הנגדית, האנטישמית, לא תמיד טופחת בגולה על פניו של הקשיש, ולראיה: כל בנותיו, זוג ההונדות crx 1.6 VTEC וסיוויק 1.8 האדומה המטורפת, אלפא GTV 2.0 וב-מ-וו Z3M קוּפֶּה 3.2, הגיבו לסיבובי הסטרטר בצלילי שמחה, אף כי סבלו במשך ארבעה חודשים לפחות מבדידות בחושך ומחבטות כפור של חורף אכזרי.

וזה הריטואל

תחילה מוציאים את הבנות מבתיהן בזו אחר זו, אז מסדרים את כל החבורה לתצלום משותף בגינה הירוקה, ואחר כך, בהתאם למסורת, מתיישב הזקן באלפא כדי להדליק מקטרת ולהפליג חופשי על גלי ספירת המלאי.

אופטימיות צפודה

מד העצב של הקשיש הושפע מהגילוי כי עתיד סרטו האחרון עטוף עדיין ערפל.

אמנם המכון הפולני לסרטי איכות (הספונסר שהשקעותיו בהפקה בוזבזו על ידי מפיק רמאי מלודז') החליט בכל זאת לארגן את הפוסט-פרודקשן של 'שועל הכסף של פליציה ט", כלומר: הפולנים עומדים לשחזר את הפקת הסרט שנעצרה, והיא עומדת להתחדש, כנראה עקב כל המתחים שבין השלטון הפולני למדינת ישראל סביב זכר השואה.

לכאורה זוהי בשורה אופטימית אשכרה, אלא שהמפיק הרמאי, שהפסיד בכל התביעות המשפטיות נגדו ומצא את עצמו מחויב להחזיר את כל הסכומים ששלשל לכיסו מתקציב הסרט – אינו ממהר לאבד את זכויותיו על סרט הקולנוע של הקשיש, שבהן הוא רואה נכס ששווה לדגור עליו.

המפיק הפולני החדש, יעקוּב (קוּבָּה) קָלִיצִ'ינְסְקִי, שנבחר על ידי מכון הקולנוע בוורשה כדי להמשיך את הפקת ה'שועל', שלח אל לודז' עורכי דין שלו כדי לקבל מ'קונטרה סטודיו' מסמכים המתעדים את גובה חובותיו והתחייבויותיו של הרמאי, שעומדים לעבור בירושה להפקה החדשה – אך עורכי הדין חזרו לוורשה בידיים ריקות. "אינני חייב דבר לאף אחד", שיקר בציניות הנוכל, שלא שילם לשחקנים ולחלק מאנשי הצוות.

עד עתה, למשל, לא שולם כלום לשחקן אוֹלֶק מינצר, אשר גילם בכישרון את דמות האב. בנוסף, ההסכם עם אבישי הדרי, העוזר הראשי של הבמאי, נמחק (!), וגם הילדים שגויסו לסרטי מבית היתומים בלודז', ביניהם אוסקר, המגלם את גיבור הסרט בצעירותו, לא זכו בשכר כלשהו. והמפיק המפוקפק בשלו: "אני לא חייב דבר".

אלא שאין זו השערורייה האחרונה.

גנב מהמכון – ותוגמל

כי הזקן מאוכזב מכך שהמניפולציות המביכות של הרמאי מלודז', המנצל את תמימותה של ההנהלה החדשה של מכון הקולנוע, עולות יפה.

הייתכן כי רק לזקן ברור שפושט רגל זה מנסה בעצם, ועד עתה גם מצליח, למשוך זמן – באמצעות ויכוחים והתכתבויות – במטרה שהזקן יעשה את מה שמצפים ממנו אויביו, ויירד בריצה קלה אל עולם שכולו טוב? שהרי אם הזקן יעשה לנוכל טובה ויתפגר, אזי כל ההקלטות המקוריות של הסרט, תמונות ופסקול גם יחד, יישארו אצל הפושע הממולח, שיעשה איתן מה שבא לו.

ומה עושה המכון? איך מגיבה הנהלת מוסד ממשלתי זה, שבקופתו חסרים הסכומים שהמפיק גנב ממנה? לא תאמינו, אך הרמאי המקצוען, המנוסה והזהיר, אשר כל רכושו הפרטי – כמו הבתים והדירות שלו, כמו עסקיו הצדדיים (ובהם מסעדה משגשגת הממוקמת בבניין שבו שוכן 'קונטרה סטודיו' שלו), וכמו הציוד והמכוניות – רשום כולו על שם אנשים אחרים למען לא יוחרם בידי מעקלים, איש זה, לא תאמינו, קיבל ממכון הקולנוע בוורשה תקציב חדש לסרט נוסף.

פושע שנאחז בכומר

סרט זה שהנוכל זכה כעת להפיק מתאר את חייו ומותו המסתורי של כומר צעיר מהעיר ראדום, אשר "לחם בגבורה נגד השלטון הקומוניסטי לשעבר".

האם המתח בין ישראל לשלטון הפולני הנוכחי השפיע אף הוא על השערורייה הזו, שבמסגרתה הפושע מלודז' קיבל תקציב ענק לסרט המספר על כומר נוצרי, איש מחתרת ואנטי-קומוניסט פעיל, אשר לשם השינוי לא הרג אפילו יהודי אחד?

הרי העולם היהודי לא מסתדר עם העובדה שהמחתרת האנטי-קומוניסטית, שפעלה בפולין אחרי מלחמת העולם השנייה, מ-1945 ועד 1947, והצטיינה בפשעים ובהריגת יהודים בעיקר, ממשיכה כעת לקבל מקום של כבוד בפנתיאון הלאומי הפולני, ורוצחי יהודים מפורסמים כמו אוגן, לופשקו ואחרים זוכים פוסט-מורטום להנצחה מפוארת בדמות פסלים וקריאת רחובות על שמם.

הסרט 'Klecha' (כינוי מזלזל לכומר), שמכין הרמאי מלודז', ינסה לשכנע, אם גם בעקיפין, שלא כל ארגון פולני אנטי-קומוניסטי חיסל יהודים כמטרה פטריוטית ראשית, ויופק כאמור בתמיכה נדיבה של המכון, כמו גם בתקציב מיוחד של עיריית ראדום.

הנה כי כן, המפיק הרמאי לא רק שלא נודה מתעשיית הסרטים בפולין אלא אף שיחק אותה.

מוזה-תרפיה

כקורבן נפילות, תקוות ואכזבות, המתחלפות ביניהן ומשתוללות לסירוגין בתקופה זו של פסק זמן חסר רחמים מהסרט, אשר נמשכת כבר ארבע שנים כמעט – הקשיש מאמץ במשנה תוקף את התרופה מבית אריסטו, הממליצה על טיפול עצמי באמנות בעזרת המוזה.

ואכן, קאלְיוֹפֶּה, בכבודה המיתולוגי ובגופה המטאפיזי משהו, נענתה להזמנת הזקן, ובתוך כל הבלגן המעיק של הסרט ביקרה בצריף העץ האדמוני שהזקן בנה כדי לתקן בו את ציוריו, בטרם ישלח אותם לתערוכה בתל-אביב. תערוכה זו תכלול, באיזו פינה, גם הקרנה מחתרתית של גרסת הבמאי של 'שועל הכסף'.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

 טיפ טיפה: פנאי על תנאי

אתר ynet הצליח שוב לשעשע את הקשיש המורשה, הפעם עם מבחן השוואתי שערך בין סיאט ארונה ואופל קרוסלנד, שתיהן, בשפת האתר, "מאיימות על פסגת הקטגוריה של מכוניות פנאי".

ודאי ש"מבחן" ynet לא כלל סלאלום תקני, כנראה בגלל החשש ששתי המועמדות לכתר יתהפכו בין הפילונים, אם רק ינסו להתאמץ. חוסר מיומנות הנהיגה בחבורת הבוחנים (לא רק ב-ynet) הוא סיבה נוספת, סבורני, להתעלמות הכפייתית ממבחן הסלאלום במרחב הציוני. וחבל, כי רק סלאלום מאפשר לחשוף את טיבה האמיתי של אחיזת הכביש, את רמת המתלים ואת כישרון ההיגוי של המכונית הנבחנת.

ynet גם לא שם לב שמנועים מוקטנים, כצו האופנה, בעלי נפח זעיר ושלושה צילינדרים המחוזקים בטורבו או לא, מתאימים יותר לאופנוע השוקל 250 קילוגרמים (כולל הרוכב וטרמפיסטית), ולא לרכב פנאי מרובע וגבוה השוקל 1,200 קילו, עוד לפני שהתיישבו בו חמשת הנוסעים. בנהיגה אנרגטית – אם כי עוד לא ספורטיבית, חלילה – אותם מנועים חסכוניים-כביכול שורפים יותר דלק (בדוק) ממנועי 1.6 או 2.0, כאלה שיצאו משימוש עקב הדאגה לאקולוגיה.

Ynet מחמיא לארונה ולקרוסלנד, ומסתיר בוודאי שקנייה מוצלחת מהן בהרבה היא דאצ'יה דוסטר החדשה, שאכן מאיימת על פסגת הקטגוריה של רכבי פנאי, לא רק בגלל מחיר אנושי יותר – אלא עקב השינויים שהיא מספקת בשפע, במיוחד בגרסת דיזל 4X4, אך גם במנוע בנזין, אף הוא מתוצרת רנו.

לצד איום הדאצ'יה על כתר הקטגוריה, רומנייה זו מאיימת גם על כתבי החצר – ולכן הללו, לצורך הגנה עצמית, שותקים לגביה כמו גפילטע-פיש.

 

IMG_9106 (2).jpg

mini countryman jwc.jpg

IMG_9107 (1).jpg

ל'טיפ טיפה' הנוכחי הענקנו את הכותרת "פנאי על תנאי", ושקלנו כותרת מתחרה, "פנאי איי ויי" (ביידיש: אוי ואבוי), שלפי המקלדת שלי מגיעה בול ל-ynet ידיעות, אשר מגיש מבחני דרכים שמשרתים את תעשיית הייבוא. כי בנוסף לטענות שהעלינו ב'טיפ טיפה', יש לציין בסוד שרק שני מכשירי תנועה פוזלים ברצינות ובצדק לכתר של "קטגוריית הפנאי" האמביציוזית, אשר מצופה ממנה, בין השאר, לספק הנאת נהיגה.

המועמדת הראשונה לכתר "מלכת הפנאי" היא ב-מ-וו x3 (ראו בתצלום את x3 מבקרת אצל בנותיי, ב-2 במאי 2018), ולצידה, שוות-ערך מבחינתי, מתחרה על אותו כתר מיני קאנטרימן, המנופחת בחוצפה, במיוחד בגרסת-העל שלה jcw (John Cooper Work).

אחרי ב-מ-וו x3 ומיני קאנטרימן jcw אפשר לקחת נשימה ארוכה, ואכן להעמיד במקום השלישי, כפי שציינו ב'טיפ טיפה', את דאצ'יה דוסטר. ואחרי דוסטר (דיזל 4X4) נשאר רק שטח ריק, כי האמינו לי, ynet-ים וידיעות-ים, שהשלישייה הזו מכסה את כל קטגוריית הפנאי… לפחות כפי שהיא ראויה להיות בעיניו של קשיש מורשה אחד, בררן כפייתי

שואלים את אדוארד

עופר הוכהויזר: לפני כמה שנים כתבתי לך, כקורא נאמן שלך ב'מקור ראשון', בעניין רכישת רכב לאמי. באגף השאלות והתשובות "שואלים את אדוארד" ענית בכמה מילים, אולם בנוסף בחרת להקדיש את כל הכתבה לתשובה מלאה. התוצאה הייתה שבאותה שבת בבית הכנסת, הפכתי לסלב .מאחר שאני מעריך מאוד את הידע שלך, אני מבקש עצה פעם נוספת.

אני מעוניין לרכוש רכב לשימושי האישי. אני תושב גוש עציון, נוסע הרבה, ובכל הארץ. אני אוהב רכב בעל יכולת תאוצה טובה ו"חולה" על כלי רכב ידניים. כיום נוסע על סוזוקי באלנו ידנית שנת 2000 ומרוצה מאוד, אולם הרכב יעבור לאחד הילדים.

הציעו לי ניסן קשקאי 2018 ידנית 0 ק"מ 1200 טורבו, בצורה הישנה, במחיר 115 אלף שקלים. מה דעתך? יש לך הצעות אחרות ?

תשובה: קשקאי ידנית היא שילוב נפלא, כי גיר אוטומטי היה מתעלל במכונית מעניינת זו, שהיא האם הרוחנית של ז'אנר ה-SUV-ים והקרוסאוברים המלבלב.

אם אתה מבלה שעות רבות ברכב, אז קשקאי ידנית בנויה לך. לו חלק מנסיעותיך היו נערכות בדרכי עפר, אז המתחרה לקשקאי היא דאצ'יה דוסטר הזולה, אם תמצא אחת ידנית.

אביעד ויסולי: יש לנו ניסאן ג'וק 2012, והגיר הלך אחרי כ-30 אלף ק"מ. שמעתי שמדובר בתקלה סדרתית בגירים הללו. יש לך מידע נוסף על כך? אתה יודע ממתי נודע על התקלה הזו?

נ"ב, לא ראיתי לאחרונה את המדור שלך ב"דיוקן" של "מקור ראשון". מה גורלו?

תשובה: לא ייאמן שאחרי 30 אלף ק"מ נמאס לגיר האוטומטי לשרת את ג'וק שלכם. אולי הקללות היאות לגיר רציף (CVT) פגעו בו וגרמו לו להתאבד.

לא שמעתי על תקלה סדרתית בגיר זה, אני מעריך בזהירות כי מדובר בשמועת שווא. בדוק בפורומים לועזיטיים של ג'וק.

באשר ל"מקור ראשון", התגרשנו.

אביעד גוטמן: אנו נהנים לקרוא את מדורך על המכוניות ולומדים משם הרבה.
לפני כחודש קנינו הונדה סיוויק 2008 שעשתה 70 אלף קילומטרים. לצערנו המכונית זוללת דלק, מכל דלק של 50 ליטר מספיק ל-300 ק"מ בעיר ומחוצה לה.
פנינו למוסך מורשה. אומרים שם שאפשר לעשות בדיקה, אבל כנראה היא לא תעזור. המוסכניק אמר שיש 3 מרכיבים: דרך, צורת נסיעה ומכניקה של רכב.
יש לציין שלפני חודש נהגנו 850 ק"מ בינעירוניים במכונית אחרת לגמרי, הונדה סיוויק האצ'בק 2017, והיא לקחה מכל דלק שלם + שלושת רבעי מכל. הרבה פחות מהסיוויק שלנו.
מה עלינו לעשות חוץ מבדיקה? האם יש מצב שזו צריכה נורמלית של הרכב?

תשובה: אף הונדה שאני מכיר, כולל השתיים שגרות תחת קורת-ביתי, אינה מבזבזת דלק. במקרה שלכם יש כנראה שתי אפשרויות: נזילה בחיבורים של הצינורות המובילים דלק ממכל הדלק אל המנוע, ולחלופין מזרקי דלק (או אחד מהם) שדולפים. את התקלה מהסוג השני מוסכניק מנוסה לא יתקשה לזהות.

עדי והב, אפרת, בתגובה ל"וולבו אל הגטו": יישר כוח אדוארד. ובשול הדברים – כתבת שפנתה אליך עיתונאית בשאלה "מצאת הבדל בין הייצור השבדי לבין הייצור הסיני?….". ובכן, אנקדוטה קטנה:

הייתה לי טויוטה פריוס מודל 2008 luxury. לפני כשנתיים אמרתי לעצמי – הגיע הזמן לשדרג את השנתון, ורכשתי טויוטה פריוס 2013.

ואז… אבוי לה לטרגדיה. ה-2008 הייתה מיוצרת ביפן בעבור השוק האמריקני. ה-2013 מיוצרת בטורקיה בעבור השוק האירופי. מה אומר לך אדוארד… לו הייתי יודע על ההבדלים, לא הייתי מוכר בחיים את ה-2008, יהיה הקילומטראז' אשר יהיה.

ראשית – היא הייתה ע נ ק י ת מבפנים. חלוקת מרווחים נהדרת לראש ולרגליים. ומאחור – סלון מרווח לרגליים ולראש גם לגבוהים במיוחד.

שנית – איכות חומרי הגימור הייתה פנטסטית עם סגירות יפות. הכול מגומר עד הקצה.

שלישית – וזו גולת הכותרת: חומרי הבידוד האקוסטי היו מעולים שבמעולים. הרוח נשארה בחוץ כמו החלקת הגלגלים על האספלט. פשוט שקט שקט שקט.

תוסיף לאלה חיסכון של עוד בערך ליטר לכל ק"מ, מיזוג שקט, מושבי עור, אחיזת כביש סבירה בסך הכול, רכות תפעולית, והנה לך רכב משפחתי מפנק ומהנה מאוד.

הטורקית הנוכחית מחרישת אוזניים ומעיקה. הדבר מעיב מאוד, במיוחד בנסיעות ארוכות מחוץ לעיר. חבל שאין בארץ מקומות שיודעים לשפר את בידוד הרעשים של הרכב. הייתי מוכן לשלם כמה שיבקשו. פעם כתבתי לך בעניין, אבל גם בשיטוט באינטרנט לא מצאתי מקום שיכול לעשות עבודה משובחת. ראה להלן בקישור… אם אתה מכיר – אשמח לשמוע:

https://www.youtube.com/watch?v=oaLWryK_Xbk