Skip to content

בגדי מידאס החדשים

מדריך איך לחנות ברווח המצומצם שבין תוכנת סקייפ, המכונית פרארי F40, הצייר פאבלו פיקאסו והמשורר גיום אפולינר

כדי לשעשע ילדונת בת ארבע, שהתרגלה לקרוא לקשיש המורשה "דוד אדוארד" תכף כשהיא מביטה בפרצופו של הקשיש בסקייפ, בכל פעם שהוא מדבר עם פ' מירושלים – אם הילדה – הכנתי לכבודה של החייכנית הקטנה מופע של כובעים.

בנוסף למאמץ זה, הדורש חיטוט בעומקי הארונות, גם רשמתי את סדר הבידורון בפנקס הבמאי: קבעתי בדייקנות איזה כובע יאה לפתוח את הופעת היחיד שלי בסקייפ, ואיזה כובע יונח על ראשי כאשר אסכם את השואו, ואקבל בעיניה של הגברת הצעירה את הפרסונליטי הנכון לקשיש המורשה, שהרי בכוונתי להציג את דמותו הבעייתית של הזקן שבי באור מחמיא לו, כביכול.

בהתחשב בעובדה שהמועמדת שהתכוונתי להפתיע עם הכובעים שלי גדלה בבית דתי, שמתי דגש על כובעים שחורים, השייכים לסדרת מכסי פדחת מרשימים שקניתי בזמנו בבני-ברק, בחנות כובעים יד שנייה השוכנת ברחוב הראשי.

שחורה ולא נאווה

בין ארבע המגבעות השחורות שהבאתי אז הביתה בלטה אחת, הכי זרוקה מביניהן, שסירבה בעקשנות להיות מהודרת. לא עזר ניקוי יבש במכבסה, וגם אמבטיה רטובה בבית לא שינתה את צורתה, כפי שלא עשו עליה רושם אדים של מים רותחים, ולא הועיל גם שכנוע מידתי במגהץ.

כלום, גורנישט לגמרי.

קְשַת יום, קְשַת ליל

בניגוד לכל ציפיותיי שהיא תָכוֹף את עצמה אל כללי האסתטיקה הבסיסית, מגבעת זו, במרדנותה יוצאת הדופן, ממש סירוב FTJ (פול טיים ג'וב), נראתה יומם וליל כאילו הייתה משרתת קבצן רחוב.

מה שאולי נרשם באמת בביוגרפיה הסודית שלה, שהוסתרה היטב על ידי המוכר בבני-ברק. הרי האיש לא דרש תמורת מגבעת זו אפילו שקל אחד כאשר דחף אותה לשקית יחד עם הכובעים שבחרתי.

כאילו ריחם עליה, הרגשתי.

גיוסו וגירושו של הסוס

וזו הייתה הסיבה שדווקא לכובע סורר זה, החורק את זוג רגליו האחוריות כדי לא להשתנות – הצמדתי סמל קטן של פרארי שהבאתי פעם מביקור בבית גידולה של פרארי, מָרָאנֶלוֹ. השילוב בין הכובע הזרוק ובין סמל זה, השייך לעולם אחר לגמרי, נראה לי לאורך השנים מפתיע, מבריק, מחוכם ובעל משמעויות.

אלא שדווקא כעת, לפני מועד הופעתי המתקרבת בסקייפ, הסרתי מהכובע את הסוס הצוהל על רגליו ברקע צהוב. הרי גם הצופָה הירושלמית בת השלוש וחצי לא צריכה לחשוב, או לספר חלילה בגן, שהמותג "פרארי" קוסם עדיין לקשיש המורשה כפי שהוא קסם לו פעם, כאשר הוא נהג את הפרארי הפרטית של מר קניג, יצירה ששופרה בסדנתו המפורסמת של האיש ל-1,000 כוחות סוס.

והנה הסיפור, אם אפשר לקרוא כך למקרה בעל זקן מהמאה שעברה.

כלי שגרם כלימה

היה זה ב"יום פרארי" החגיגי, שאורגן על ידי מועדון פרארי למען בעלים של מכונית-על זו ומלוויהם, ונערך ברוב הדר גזעי על מסלול המרוצים הוקנהיים.

המקרה הותיר שלולית בושה בזיכרונותיו של הקשיש המורשה, כי המנוע האדיר של פרארי הפראית של מר קניג כבה פעמיים או שלוש כאשר רגלו השמאלית של הנהג הנרגש שחררה את המצמד.

"אל תיקח ללב", עודד אותי מר קניג, "גם לי זה קרה בהתחלה".

יובהר כי

הסרתו של סמל פרארי מהכובע, שהזקן ממילא חבש אותו רק בנסיעות המעטות לחו"ל, אם בכלל, אין פירושה כי הלהבה של פרארי הלכה ודעכה בנפשו של הזקן.

הרי לאמונתו הטהורה, פרארי תישאר לנצח היצירה האיטלקית המובילה בעולם המכוניות, כפי שיצירות של מוצרט, פיקאסו, מיכלאנג'לו ושייקספיר נרשמו, ויישארו לתמיד, בפנתיאון התרבות האנושי.

מותג ערסטוקרטי

הבעיה עם פרארי, שהתעוררה פתאום בלבו של הקשיש המורשה, אינה מסמנת את חוסר הערצתו לדגמי העל, אלא רק את התנגדותו לעובדה שמותג פרארי היוקרתי והאריסטוקרטי נפגע אנושות דווקא בארצנו, אשר בה הוא סובל ממכה של דֶוָלוּאָצְיָה מתקדמת.

שהרי מיד-כמעט לאחר הופעתם במרחב הציוני, הפכו דגמי פרארי האדומים לסמל של הבורגנות החדשה מתוצרת מקומית, המצליחנית, אותם בעלי הון המנצלים את הכלי המיוחס כדי לנופף לעין כל באפשרויותיהם הכספיות הבלתי נלאות.

את שיאה של תופעה זו רשם קונה עברי אשר הגה פתרון-פז בדרמה האישית שלו סביב ההתלבטות באיזה מִשְנֵי הדגמים הכי יקרים של פרארי לבחור: הוא פשוט רכש את שניהם. גם את בֶּרְלִינֶטָה F12 וגם את GTB 458, הודיע הטבלואיד לחבורות הקנאים, והוסיף כי "לאיש יש עוד פרארי בבית". לא ברור אם הקונה המאושר, שאתר "וואלה!" חשף את שמו, הלשין על עצמו, או שהמוכרים הרכלנים של פרארי מהרצליה-פיתוח פרסמו את הרכישה הכפולה.

מלכה יש רק אחת

כל דגמי פרארי הם יצירות אמנות מוטורית, סוג של פסלים סביבתיים המתחרים זה בזה במסגרת קונספציה אסתטית שהִתוו מעצבי פינינפארינה, קונספציה שהגיעה לשלמות במהדורות של בנות 2015-2016.

אז נכון אמנם שמול כל פרארי באשר היא אפשר לעמוד בהתפעלות ולשלם תמורתה כ-3 מיליון שקלים, אם מצב החשבון יכול לספוג זאת. אלא שבכל זאת, מלכה יש רק אחת: פרארי F40. כי זוהי הפרארי היחידה לאורך דורות הפירמה שמשוחררת מהדיקטטורה של האסתטיקה להמונים – זו שהחלה בטסטה-רוסה, ונסקה השמיימה בדגם אֶנְזוֹ.

ל-F40 אין אפילו צל מהקוֹקֶטֶרְיָה החנפה אשר מעיבה על מסורת פרארי, אלא רק צורה ברוטלית, המזכירה חוליגן מהפרברים שמכריז כי אין לו התנגדות לוודקה ולתגרה.

זאת וגם: מבין כל דגמי פרארי, F40 היא היחידה שאינה בוֹשה בגסות הרוח שלה, המזדקרת עוד בסקיצות הראשונות ומשקפת מטרה אחת: עליונות דינמית וכוח אדיר, המתייצב לעבודה תחת פח בלתי מעודן בקימוריו.

Ferrri F40

פרארי F40, שכוח הוא כרטיס הביקור שלה. מזכירה חוליגן מהפרברים שמכריז כי אין לו התנגדות לוודקה ולתגרה

נגן את זה שוב, אוהד

אוהד פרנס הכישרוני, ידיד נפשנו כאיש צוות המגזין "טורבו", אשר נרשם כאחת האגדות של שנות השמונים המפוארות, תרגם לבקשתי רשימה מזעזעת שכתב עיתונאי בריטי ידוע, המתארת את החוויות שהוא עבר כאשר נהג המרוצים נייג'ל מנסל לקח אותו לנסיעה בפרארי F40.

קשה לשכוח את הווידוי של הנוסע האנגלי, המספר על הפחד שהקפיא את דמו בוורידים בכל סיבוב שפרארי זו אכלה והקיאה על המסלול. התיאורים המפורטים של העיתונאי – אשר הפָנְטָסְמָגוֹרְיוֹת של דנטה הן לעומתם אגדות ילדים – מסתיימים בפואנטה קורעת לב. "פתאום הבנתי", כתב הבריטי, "שאני כבר לא נושם ולא מרגיש כלום, ממש כלום, זולת געגועים נוגים לפורד קורטינה החלודה שלי שהשארתי בחניון".

קשיש בחנות מחשבים ניידים

חשבתי על האסתטיקה של פרארי ברחוב דיזנגוף בתל-אביב, בביקור בסלון מכירה של מקבוקים. באתי לקנות מקלדת נוספת ל-Pro 17 שלי, פריט מודרני המאפשר לכתוב בשלט רחוק ממש, בכל מרחק שרוצים לשמור מהמחשב עצמו, מבלי לקרב את האף אל המסך – ובתוך כך גיליתי דגמים חדשים של מקבוקים, המונחים על שולחן כמו בחו"ל.

כך התחוור לי שלהבדיל ממקבוק Pro 17 הוותיק והמרובע שלי, השוקל 3.5 קילוגרם בהתאם למתכת שהוא עשוי ממנה, ובכך מזכיר לי את ידידותיי לשעבר, מכונות הכתיבה שלי, בָּנוֹת בעלות גוף מבית נוימן-אריקה וקונטיננטל – המקבוקים החדשים עשויים פלסטיק חלק וקל, פינותיהם עגולות, והם מוקפדי עיצוב עד לאחרון הפרטים.

שאלתי את עצמי: האם בצעצועים מעודנים כאלה אפשר בכלל לכתוב דברים גסי רוח, פרובוקטיביים, מתוחכמים ומתוכננים מראש, או סתם משהו פושר שמאותת על אינרציה? או שלהפך: האם צעצועים צוננים וחסרי משקל אלה יאפשרו לתרגם משהו פיוטי ונלהב בנוסח היצירות של גיום אפולינר? כמו שירו "האדמונית היפה", שמסתיים כך:

וכך צחקו, צחקו ממני/ אנשים מכל מקום, והמקומיים שכאן/ משום שיש לי כל כך הרבה דברים שאיני מעז/ להגיד לכם/ הרבה דברים שלא תרשו לי לומר/ לכן רחמו עליי.

זה כאילו היית תוהה, זקן דפוק שכמוך: האם באחת הפרארי החדשות הנמכרות בבוכטות שקלים כדי שינקרו את קנאת הבריות ברחובות תל-אביב יפו, כולל הפקקים – אפשר להיכנס לסיבוב "על עיוור" בתקווה שיהיה בסדר? האם אפשר להחליק איתה כדי, כמו במכונית החיק שלך, להביט לכביש מבעד שמשת הדלת הימנית או השמאלית, ולשמוע את בכי הצמיגים?

כנראה חייכתי

"מה אתה מחייך?", שאל אותי מוכר המחשבים הסקרן.

דוּפִין ומיני תופינים: "מועדון החמש" ארגן בכיכר מנורה בתל-אביב אירוע שבו הוצגה לקהל סקרנים רנו דופין אשר חזרה לחיים בזכות מאמצים קדחתניים של בעליה, שגם הוא, כמכוניתו, נולד לפני חצי מאה ועוד קצת. במפגש שדופין כיכבה בו חגגו ברקע דגמים ותיקים נוספים, של רנו וסיטרואן בעיקר.

שאלתי את ידידי "אנונימי", י"א, המוקסם כמוני מיופיין העדין ומנפשותיהן של מכוניות המסרבות להזדקן, מה הוא היה בוחר לעצמו מתוך תצוגה זו, ובחירתו של י"א נפלה מיד כמעט על רואדסטר סיטרואן 12, היחידה בארץ. הוא הפסיק לרגע לצלם כדי לשאול אותי מה אני הייתי בוחר, ולא ידעתי מה לענות. האם לבחור בדה-שבו צ'רלסטון או בסיטרואן Mehari הצהובה, הנראית כאילו יצאה אך אתמול מפסי הייצור, או ברנו 4 לבושת האדום?

עודני מתלבט, ופתע פתאום נפתח בקרבתנו קונצרטו גרוסו. הבעלים של איזו קורבט כהה, אחת מבין כמה-עשרה אמריקניות מרשימות, התניע אותה ולחץ על דוושת הגז. שמונה צילינדרים בנפח 5.7 ליטרים ניגנו לנו, ולתושבי יד-אליהו כולה, את הפוגה טוקטה של באך בפורטיסימו, המזלזל בארבע צינורות המפלט של הבווארית שלי, הסבורים, אי-שם בגולה, שגם הם מסוגלים להשתיק את הדאון-סייזינגאים ואת כל העתיד העצוב שזוממת לנו המודרנה

תצלומים: י"א

טיפ טיפה: הקודן הבוגדן

במשך תריסר שנים דבר לא התקלקל בקליאו B של ידידה שלי, חוץ מחיישן ההצתה. במקום להחליף אותו תמורת 1,500 שקלים, המכונאי הנחמד במוסך רנו רק חיזק את החיישן הבעייתי באזיקון פלסטיק. "אם הקליאו תסרב להתניע, די למשוך באזיקון כדי שהמנוע יתעורר", למדה בעלת הרכב.

האידיליה של קליאו נמשכה עד השבוע שעבר, כאשר בהפתעה בלתי מלבבת שָבַק הקודן. עוד בתחילת גל הקור הנוכחי הוא התקשה לעבוד, וניאות לכך רק בלחץ פיזי מתון (הטיה), אך בחר להתפגר סופית דווקא בלילה ירושלמי קפוא. לוח המקשים סירב לזרוח בירוק, ואחרי מכות יבשות נדלקה רק השורה העליונה של הספרות, הבלתי רלוונטית, כי הסיסמה רוכבת על השורה התחתונה דווקא.

קרוב לחצות, אחרי שישבה כשעה בקליאו מצופת הקרח, התקשרה הגברת אליי. "איזה מעגל קסמים נבזי", נשמעה משועשעת. "הקודן קפוא ולכן המנוע לא נדלק, אך כדי לחמם את הקודן צריך להדליק את המנוע".

לאכזבתה, הנהגת שמעה שאין לי מושג איך לנטרל את הקודן הבוגדן. "לולא היה זה לילה חשוך וקפוא, הייתי מדבר אל לבו של הקודן בניתוק המצבר וחיבורו מחדש, או מנסה להתניע את המנוע בשיטת הגנבים, שמחברים את כבל הפלוס של המצבר היישר אל מערכת ההצתה. זה אפשרי בזכות העובדה שקודן פרימיטיבי זה אינו מנתק את הסטרטר, כך שאין צורך להתניע את האוטו בדחיפה", הסברתי, והצעתי לה שתחכה בסבלנות, שמא הקודן יחזור לעצמו. מה שאכן קרה. אולי הנגיעות הרבות במקשים חיממו במקצת את המגעים אחוזי הכפור.

וזה לא סוף הסיפור, כי הקודן, אולי מתוך בלבול דעת של היפותרמיה, דחה תחילה את הקוד המוסכם, וזיהה אותו רק אחרי כמה הפצרות, שבעקבותיהן החל הלילה הארוך בבירה להפשיר אל תיקונו.

הקשיש המורשה החשדן קָשַר בין שתי התופעות: בין התקלה בחיישן ההצתה, שלא הייתה אמורה להתרחש בקליאו חדשה, ובין סיפור הקודן. האם ייתכן, כפי שמריח הקשיש החשדן, שאופן ההתקנה המקומי של הקודן, הנדרש על ידי חברות הביטוח – הוא אשר פגע בחיישן? שהרי הקודן משתמש בחיישן ההצתה כדי לא לאפשר התנעה.

הגברת אמורה לשאול זאת במוסך רנו בהרצליה, לשם היא תגיע כדי לגרש מן הקליאו את הקודן. "הוא סתם שתול של התאגידים", הפטירה.

שואלים את אדוארד

ע': 1. אנחנו משפחה של זוג הורים, שלושה ילדים ושני כלבים גדולים (ולכן צריך תא מטען גדול). אנו מחפשים רכב שייסע בכביש בעיקר, אבל שיוכל גם לרדת ממנו בטיולים (לא מסלולים "טכניים"). חשוב גם שעלויות האחזקה לא יגרמו לחור גדול בכיס.
מה דעתך על האפלנדר? האם יש כלי רכב אחרים שתוכל להמליץ עליהם? האם עדיף רכב כמו האפלנדר משנתונים חדשים יחסית (2006-2008), או אולי רכבי דיזל משנתונים ישנים יותר?
2. כאמצעי חיסכון, האם כדאי לקנות רכב שהוסב לגז? האם יש דברים מיוחדים שכדאי לבדוק? אם ארצה לקנות רכב ולבצע הסבה, האם יש מקום מומלץ? ומה סדר הגודל של העלות?

תשובה: בחירה באפלנדר היא טובה אם מדובר בדגם הארוך. בדגם הקצר הכלבים לא יסתדרו, וידרשו נגררת מיוחדת.

המנוע של שברולט אפלנדר – בעל 200 כ"ס, המופקים על ידי 6 צילינדרים בנפח הנכון (3.5 ליטרים) – אינו בולט בחיסכון, כך שאכן כדאי להתייעץ עם מוסך המתמחה בהסבה לגז. אני ממליץ על "גז חיש" בפתח-תקווה.

הלנה דר: מהי עמדתך לגבי סיטרואן C4 מהדגם הישן 2009, או לחילופין 2011? ועל פיז'ו 308 שעשתה כ-60 אלף ק"מ?

כמו כן ראיתי שבמדורך משבת האחרונה (גיליון 964) הבעת הערכה רבה לפוקוס החדשה, אבל אני מבינה שיש לא מעט בעיות עם הגיר שלה. יש היום פוקוס מציי הרכב של שנת 2012 במחירים נמוכים מאוד.

אופציה נוספת היא פיז'ו 508 משנת 2012 שעשתה כ-100 אלף ק"מ, או לחילופין סקודה אוקטביה.

אני נוסעת לעבודה בסדר גודל של כעשר דקות נסיעה לכל כיוון, ופעמיים בשבוע יורדת למרכז – מירושלים לפתח-תקווה וחזור. חשובים לי נוחות נהיגה, בידוד רעשים מבחינת כביש, ואני אוהבת גם את בקרת השיוט. מה דעתך?

תשובה: באשר לפוקוס, הגרסה שכדאי להתייחס אליה היא בעלת מנוע 2 ליטרים ומצוידת בגיר אוטומטי פלנטרי רגיל, בתצורת סטיישן. את הניסיון הכושל עם תיבת הילוכים בעלת שני מצמדים, פורד הפסיקה.

אמנם כל הדגמים שציינת ראויים לבחינה, אלא שהייתי בוחר בפוקוס במתווה שתיארתי, שכן היא שייכת למכוניות המעטות שניחנו באיזון נכון בין המתלים ובין האפשרויות הדינמיות – תכונה שמאפשרת אפילו ליהנות מהנהיגה.

אריה: אני עומד לרכוש רכב משומש, ואף כי עקבתי אחר השיעורים שכתבת בעניין, הבנתי בתחום שואפת לאפס. כרגע עומדות לפניי שלוש מכוניות בתקציב שלי, שהוא 30 אלף שקלים ולכל היותר 40 אלף שקלים:

  1. סובארו B3 שנת 2012 שעשתה 48 אלף ק"מ ועולה 42 אלף שקלים.
  2. פיז'ו 308 מ-2009 שעשתה 75 אלף ק"מ ועולה 37 אלף שקלים.
  3. פיז'ו 308 מ-2009 שעשתה 126 אלף ק"מ ועולה 30 אלף שקלים.

מהי המלצתך? (אף שאני חושב שאלו לא כלי רכב מועדפים אצלך).

תשובה: לרשימה שציינת הייתי מוסיף את מאזדה 3, שיש לה עדיין ערך חיובי מאוד אף כי היא יצאה משום-מה מהאופנה, ובהתאם לכך מחיריה ירדו.

ובאופן כללי יותר: מכונית יד שנייה הייתי בוחר לפי טעמי, לפי מידת הנוחות שאני חש בה, לפי קלות השליטה עליה, ולפי הזווית הסוציו-אקונומית – האם בבית הקודם דאגו לה כראוי?

אגב, כדי ליהנות מסובארו, פיז'ו ומאזדה הייתי מרכיב להן צמיגים מהמדף העליון, וגם בולמי זעזועים של קוני (בציר הקדמי לפחות), המכוונים לחצי התנגדות.

יפתח ברוקר, דורון לוי, וקוראים אחרים שפונים למדור בנושא החלפת שמן גיר:

תשובה: אמנם דעתנו בעניין החלפת שמן גיר מצוטטת כבר בכלי תקשורת רבים, אלא שמפאת חשיבות העניין כדאי לחזור עליה.

נזכיר כי יצרני שמן ויצרני גירים אוטומטיים ממליצים להחליף את שמן הגיר מדי 60-80 אלף ק"מ, וכי את הליך מסובך זה יש לבצע במכון לגירים אוטומטיים – ולא במוסכים רגילים, שאינם בקיאים ברזי הפרוצדורה, הדורשת סבלנות ומיומנות.

שועל בכלוב USB

במאי סרטים הוא כמו איש המוכר את מרכולתו בשוק החפצים הישנים של ימי שישי בכיכר דיזנגוף, מנסה לשכנע את העוברים-שבים-מטיילים שיעצרו על יד דוכנו

חוששני כי האנוכי שבי אינו מתאים לתפקיד שיווקי כזה, גם אם בסוף תהליך ההפקה, שהחל את דרכו ברגל שמאל והסתבך במשך שנים אחר שנים, תיפול עליי הזדמנות פז להקרין את סִרטי, להזמין את הצופים אל תוך הביוגרפיה המשפחתית שלי, בהצעה שיבקרו בערמות הנוסטלגיה וישתתפו בגעגועים, או רק יטעמו מהם.

די להזכיר גם שרק נוכחותו של שועל הכסף היא מה שמעניקה ייחוד לביוגרפיה המשוחזרת והמצולמת של משפחת גרוסבאום היהודית, אשר גרה ברחוב רֶמָארְסְקָה 2/4 השוכן בלבה של ורשה בירת פולין – לעומת יומני חיים של יהודים אחרים ורבים שטעמו מימי השואה.

גם כוח השכנוע של אמנות הקולנוע נכנע באוזלת אונים, ואינו מסוגל לשנות דבר בתוך מטען הזיכרונות, זולת רטרוספקציה מהכאן הנוכחי אל רחובות הגטו של תחילת שנות הארבעים במאה הקודמת.

וזה בוודאי ללא שום קשר אמפירי לאיזו הצלחה אמנותית כביכול – או לכישלון מוחלט.

שחור, רזה, יקר לי

אני מחזיק בידי פֶּן-דרייב בגודל 3.5 ס"מ ובמשקל 20 גרם, שבו מאוחסן סרט קולנוע בן שעה וחצי שביימתי לפי הסיפור "שועל הכסף של פליציה ט'".

פֶּן-דרייב קטן ושחור זה, אשר הבאתי איתי ארצה מסטודיו-הגג של בני בכפר נופש פולני מושלג, השוכן 18 ק"מ מוורשה, שם גמרנו לערוך את הגרסה האחרונה של סִרטי – מכיל מעשה מצוּפה רסיסי תקווה של "הבמאי המתוסכל", כפי שכיניתי את עצמי בבלוג ברגע של פסימיות.

אמנם העבודה עם פן-דרייב היא כבר לא חידוש מי-יודע-מה בשבילי. הרי מאז שהחלפתי את מכונת הכתיבה במחשב, למדתי ליהנות מהאפשרויות של שמירת קבצים. ובכל זאת, קשה לי עדיין להתרגל לכך שבתוך אביזר קסם קטנטן זה, אותו צ'ופצ'יק פלסטיק חסר ממדים ודל משקל, מצאו מחסה כל הדמויות היקרות לי שניסינו לעורר לחיים במהלך הסרטת הסרט, להעלות אותן ממקום קבורתן, שאינו ידוע לאיש, ולהתחבק איתן.

המגורים החדשים של משפחתי

אם להודות על האמת (שבגילי היא מצרך יסוד ועוד קצת), פן-דרייב זה הפך לאביזר היקר ביותר לגביי, בהיותו שומר על הנפשות של זוג הוריי, על קורותיי בתקופת הילדות ואילך, ועל דמותה של אחותי אירנה, שלא הספיקה לראות את סרטי לפני מותה.

בפן-דרייב מאופסן גם זיכרון הפרֵדה מהפינצ'ר שלנו דְרָאפֶּק, אשר לפני שנסגרנו בגטו ורשה הלך לגור אצל שכנה גויה, חסידת העולם הראשונה שהצילה כלב יהודי.

פשוט אלכימיה

ובפן-דרייב זה נשאר עוד מקום לתחנות חיינו חסרות הרחמים, שתחת שרביט הכשף של הקולנוע הפכו ללוקיישנס (אתרי צילום) בהתאם לתסריט; הפכו לתפאורות של גטו ורשה, שנבנו לצורך ההסרטה כי האמיתיות אינן; הפכו לדיאלוגים שנשמעו אי-אז בפולנית וביידיש, ואותם ניסיתי לשחזר. כמו המשפט של אחותי אירנה ש"הגטו הוא לא מקום לכלבים"; והפכו גם למוזיקה של המלחין הגאון כריסטופר קומדה, שהיה חברי ודחף אותי לעשות את הסרט הזה עוד בתחילת שנות השישים, כאשר עבדנו שנינו על "בית העלמין רמו".

יבגניה ושות'

בפן-דרייב זה מאוחסן גם דבר יקר ביותר, שלמרות כל נפתולי ההפקה הצלחנו איכשהו להציל, לצלם ולהקליט. אני מתכוון להופעות המרגשות של צוות השחקנים המעולים, אשר משחזרים את הגיבורים האמיתיים של הסיפור, ומניעים את עלילת הסרט בכישרון ובאמינות מזעזעת.

אלו הם יבגניה דודינה, על שלושת תפקידיה בסרט – כאמי פליציה, כפסיכולוגית מסתורית בקפיטריה תל-אביבית, וכאלמנת גנרל; אולק מיצנר בתפקיד אבא שלי; אבישי הדרי, המגלם את אנוכי הצעיר; ים ברוסילובסקי החיננית כמלצרית בקפיטריה, וגם כאהובתו של מיכאל בבית אלמנת הגנרל; והילד אוסקר, שאבישי הביא אל הסט מבית יתומים אמיתי בלודז'.

מסע נטול מסה

כל זה, ועוד דברים שלא הזכרתי, דחוס בפן-דרייב, אשר לפני חזרתי ארצה תליתי על צווארי בשרוך שחור, ובמטוס אל-על מצאתי את עצמי מגשש אחריו לא פעם באזור החזה, כדי לוודא שה-USB לא הלך לאיבוד.

חשבתי אז, בטיסה, איזה ממזר פיזיקלי הוא הפן-דרייב שלי: אף כי הועמסו עליו חיים שלמים, הוא שוקל עדיין אותם 20 גרם, בדיוק כמו לפני ההקלטה!

אני יודע להעריך את הקסם הטכנולוגי הזה, שממשיך להיתפס אצלי כבלתי מציאותי אשכרה. הרי עשרות פעם נסעתי במכוניותיי או טסתי במטוס עם סרטיי אל הופעות כלשהן או פסטיבלים, ואני זוכר בדיוק כמה שוקל סרט ממשי המוקלט על חגורת צלולואיד ברוחב מקצועי של 36 מ"מ, ובתוך כמה קופסאות פח הוא דרש בזמנו להשתרע כדי לנסוע איתי בנוחות.

חילוץ מחיבוק הדוב

לא שכחתי גם את ימי ההמתנה שלנו בווינה, במעונות שפתחה הסוכנות היהודית במתחם "שֶנָאוֹ" (Schönau) בסתיו 1968. ישבנו שם, במחנה המעבר, כאורחים זמניים של האוסטרים, לאחר עזיבת ביתנו בוורשה עקב אווירת הפוגרום ביהודים שביים השלטון הפולני, אשר לא היה מוכן להשלים עם ניצחון צה"ל במלחמת ששת הימים.

החיים תחת השלטון הפולני הפכו בלתי נסבלים. שוב ושוב שמענו את המפלגה הקומוניסטית מאשימה יהודים ב"בגידה פושעת", ובכך מעודדת אלימות נגדם. די מהר מצאנו את עצמנו על מזוודות, בדרך לווינה.

והנה, אף כי היינו בין הראשונים להגיע אל מחנה הסוכנות באוסטריה, לא טסנו ממנו מיד ארצה, אלא נאלצנו לחכות בו במשך חודשיים-שלושה, אשר במהלכם הגיעו אלינו מדי סופשבוע ידידים צרפתים, עובדי שגרירות צרפת בוורשה. שדאגו לחלץ את סרטיי מחיבוק הדוב הפולני, במחשבה שגלגלי סרטים אלה יעזרו לי אולי להמשיך במקצוע במולדתי החדשה.

וכך, מדי שבוע בשבוע, היו ידידים אלה מביאים עמם מוורשה בהיחבא, בתיק הדיפלומטי שלהם, עוד קופסת פח ובה אחד הסרטים שביימתי בפולין, שנאסר עליי לקחתם איתי מכיוון שהם נחשבו "נכס תרבותי פולני לאומי".

מבצע החילוץ של סרטיי נמשך שבועות משום שבתיק הדיפלומטי של ידידיי היה מקום בדוחק לסרט קצר אחד – ל"בית הקברות רמו", ל"יודאיקה", ל"קראקסה" ול"ולס לבן". את "הקומה ה-13", הארוך יותר במקצת, בן כ-17 דקות, נאלצו כבר עובדי השגרירות להביא לי בשתי נסיעות נפרדות מוורשה לווינה.

וכעת, במטוס לתל-אביב, חשבתי שכל הפרוצדורה המסובכת והדרמטית הזו לא הייתה מתרחשת, לוּ היה קיים כבר אז פטנט הפן-דרייב. שהרי הפן-דרייב הלא רציני למראה, די בו כדי לאחסן את גרסת הבמאי של "שועל הכסף", שאורכה כסרט עלילתי רגיל.

ממזר נטול מזימות

האם אין הפן-דרייב הצנום מהווה מהפכה טכנולוגית משמעותית הרבה יותר מכל ההתפתחויות האחרונות בעולם המוטורי, כמו הפגיעה המגוחכת בנפח המנועים שהתבצעה לדרישתן של חבורות הטרוריסטים האקולוגיים?

האם הפן-דרייב הכְּלוּמִי בחזותו אינו המצאה חיובית יותר מהפיתוחים שזוממת המודרנה, האורבת לנו עם סוגי אנרגיה שיחליפו את הבנזין בתפעול בוכנות המנועים העתידניים, ועם תחזיות בומבסטיות המאיימות בתחבורה אוטומטית, נטולת נהג?

לא אוסיף לחרוש בשדות העריכה

כלום לא השתנה סביב פקעת-גורלו של הסרט "שועל הכסף של פליציה ט'", זולת העובדה שגרסת הבמאי היא כבר מושלמת וגמורה, וקיבלה צורה המאפשרת הקרנה.

לשמחתי, אינני מרגיש צורך לעכב את ההקרנה בתירוצים בנוסח "הסרט נערך באופן פרטיזני, בלי החומר המקורי". וזה למרות כי תירוצים אלה אינם מופרכים, שהרי המפיק הרמאי אכן שומר עדיין בביתו את הצילומים המקוריים ואת ההקלטות האיכותיות, ואנו נאלצנו לערוך את הגרסה שלנו מחומר הגלם, הראוי לעריכה באופן חלקי בלבד, אם בכלל.

אין שלם יותר מחומר שבור

בלית ברירה, השתמשנו בני ואני במהלך העריכה בקטעים שהוקלטו בזלזול, כאלה שהבמאי מקבל בסוף כל יום צילומים רק כדי שיידע מה הוא הספיק כבר להסריט, מה לבשו השחקנים, ומה הם אמרו זה לזה.

והנה נפלה עלינו הפתעה: בשלב כלשהו של עבודת העריכה התחלנו להתרגל לכך שבתחתית הצילומים רצים מספרים של כל פריים ופריים, ולכך שהרזולוציה והחדות של התמונות פגועות. בשלב מאוחר יותר של העריכה – שהיא מלאכה מפרכת אך מלאת קסם, לנוכח ריבוי האפשרויות הגלומות בה – פשוט הפסקנו להתייחס לצרוֹת של החומר, ואף גילינו בהפתעתנו כי הפגמים בו, לא רק שאינם פוגעים בסרט, אלא, באופן פרדוקסלי, אף תורמים לו.

נוכחנו, בתדהמה שהולכת וצוברת נפח של שמחה, כי בזכות האנטי-אסתטיקה והגסות של חומר הגלם ה"דפוק" – הדרמה שבסיפור מועצמת דווקא.

כאילו בזכות הוויתור-בכפייה על אסתטיקה קולנועית רגילה, אשר הצלמת של "שועל כסף" יוֹלָנְדָה דִילֶבְסְקָה אלופה בה, וכאילו בהיעדר כל אפשרות לשחק בצבעים ובגימיקים טכנולוגיים, אפשרות שגם היא נשללה מאיתנו בכפייה – "שועל הכסף של פליציה ט'" קיבל על שולחן העריכה נופך אותנטי.

הכוח המסתורי של הפרדוקס

ספק אם היינו מגיעים לגימיק זה, שנפל עלינו במקריות, לולא מעללי הנוכלות שביצע המפיק, אשר בסופו של דבר פשט רגל לגמרי, ועוד הסתבך במשפטים אבודים נגד הספונסר של הסרט, PISF, הוא המכון הפולני הממלכתי לקולנוע אמנותי בוורשה.

בכל אופן, לוּ הייתי מלמד באקדמיית הסרטים בלודז', שבה למדתי, ואחרי כמה עשרות שנים גם בני היה לבוגר שלה – הייתי אומר לסטודנטים לבימוי: "עשו סרטים עם מפיקים מפוקפקים, מנוולים בנפשם, וכך תלמדו את המקצוע בדרך אכזרית אמנם, אך מושלמת".

טרום הזמנה

אז הסרט בידינו. את כותרת המשנה "גרסת הבמאי" החלפתי ב"גרסת הבמאי ובנו", כי חלקו של בני לא צריך להישאר בצל. הרי הוא לא רק ערך את הסיפור בסטודיו-הגג שלו, על מחשב שלו, אלא גם עזר לי לא מעט בזמן הצילומים עצמם, כאשר בגלל המפיק הקמצן, שפיטר את אבישי הדרי כדי לא לשלם לו, נשארתי בלי עוזר במאי.

עכשיו אני מנסה לגייס לעזרה את המפיק הישראלי מארק רוזנבאום, חברי, כדי לחפש יחד איתו אפשרות להקרין בסינמטק – התל-אביבי, הירושלמי או שניהם – את "שועל הכסף" לקוראי "מקור ראשון", שעל דפיו פרסמתי לפני כשש שנים את הנובלה על אמי אשר לקחה איתה לגטו את שועל הכסף שלה, שהיא אהבה. להקרנה אזמין גם את ידידיי העוקבים אחר הבלוג שלי "מכונית הנפש", שבו פרסמתי אינספור תמונות מאתר ההסרטה, לצד יומנים.

המטרה היא להקרין את "גרסת הבמאי ובנו" מבלי להסתבך בתביעת נזיקין מצד המפיק, הנוכל מלודז' גוויזדאלה, שלצערנו הוא עדיין בעל כל הזכויות על הסרט. עורך דין פולני טוען שזה אפשרי, ובלבד שההקרנה לא תהיה מסחרית.

OskarunnamedDodina. Purim in the getto

נפשות באפלה: 1. לפני הופעתו ב"שועל הכסף של פליציה ט'", לא היה לילד אוסקר, שהגיע לצוות ההסרטה מבית היתומים בלודז', שום ניסיון במשחק, מה שלא הפריע לו להשתלב אל תפקידו בטבעיות ובאמינות יוצאות דופן. וזה למרות העובדה שמושגים כמו "שואה", "גטו" ו"גורל היהודים הנרדפים עד מוות", אוסקר הקטן שמע לראשונה בחייו.

2. התצלום שבו אולק מיצנר מחזיק את הכלב – שייך לקטע הבנוי בסגנון התיאטרון של טדיאוש קנטור, לפי סיפור שהשמיע לנו אבא באחד הלילות שבגטו: איש עם כלבו מפליג באונייה. כלבו חלה, ובגלל הכאבים הוא מפריע לנוסעים האחרים ליהנות מההפלגה. קברניט האונייה דורש מבעליו של הכלב לזרוק אותו לים. הוא מסכים, וקופץ עם כלבו מהסיפון.

3. ללא קשר עם עתיד הסרט, הצלחתו על המסך או כישלונו, דבר אחד ברור: שלושת התפקידים שמגלמת השחקנית המוכשרת יבגניה דודינה בסרטי "שועל הכסף של פליציה ט'", שהפקתו הסתבכה, שייכים להופעות המשחק המעולות ביותר, באשר הן מזעזעות ביופיין ובלתי נשכחות

טיפ טיפה

במספר רב של מכוניות חדשות, הבנויות לפי הנדסה מודרנית כביכול, מופגן זלזול מוחלט בבלם היד – אשר הגרסה החשמלית שלו, שלצערנו התפשטה גם אל מכוניות בעלות פוטנציאל ספורטיבי, שוללת מהבלם כל תועלת במהלך הנהיגה עצמה.

תפקידו של בלם יד "מתקדם", כלומר בגרסה חשמלית, מצטמצם רק לעצירת הגלגלים במצב חנייה, בדומה לשימוש ב-"P" בתיבות הילוכים אוטומטיות. במכוניות המצוידות בבלם יד חשמלי, הנהג מאבד למעשה את האפשרות לנצל את בלם היד, החיובי בנהיגה עצמה דווקא, במצבי מצוקה – למשל לצורך ביצוע סיבוב חד במקום, כולל תרגיל 360 המעלות, המסוגל להציל נפשות מול התקפת טרור.

עד עתה, בלם היד המכני הרגיל אפשר לנהג לבחור כוח עצירה לפי הצורך, וזה להבדיל מבלם היד החשמלי, שמכיר רק שתי דרגות עבודה – "on" בחניה ו-"off" בנסיעה. שימוש ב-"on" חשמלי ברגע של איבוד המעצורים ההידראוליים עלול לגרום איבוד שליטה על הרכב ולהתהפכות.

בנהיגה מתקדמת במקצת, בלם היד המכני (שבמכוניות הבנויות לראלי מצויד אף בתגבורת הידראולית) מציל מהסכנה של עזיבת הכביש עקב תת היגוי חריף, המסוגל לקרות על כביש רטוב או מושלג; מאפשר לבצע היגוי יתר מבוקר; ועוזר בביצוע החלקה ממושכת בנוסח דריפט.

כל היכולות הללו אשר טמונות בבלם היד, השימושיות לאין ערוך בנהיגה בטיחותית, נשלחו על ידי ההנדסה המודרנית אל פח הזבל.

שואלים את אדוארד

חיים פלאם: משפחתי מחזיקה משנת 2008 בפיאט סקודו יד שנייה משנת 2004. לאורך שנים נהנינו מאוד מהרכב (כולם והכול נכנסים שם). אשתי וילדיי מפליאים לנהוג ברכב בעל ההילוכים, להבדיל מכווווול ידידינו וחברינו.
יש לנו בעיה שהחלה בכפתור להילוך אחורי במוט ההילוכים שהתנתק, אך שרדנו. אך כעת, אין באפשרותנו כלל לשלב להילוך אחורי.

המוסכניק שלי עשה "הכול", לדבריו, כדי לתקן או להשיג חלקים חדשים או משומשים (מוט הילוכים לכל אורכו עד לתיבת ההילוכים), והעלה חרס.
אני דקה לפני שאשלח את הרכב שטופל ונשמר ואהוב למגרש גרוטאות. אני מתוסכל, עצוב, ומרגיש שאני מוותר על הרכב מסיבה פעוטה, כאילו לא מצאו לי בשבילו מראה מתאימה. אני פונה אליך כמוצא אחרון, בבקשה שמח אותי ואת.משפחתי.
תשובה: פנה אל שלומי ופיני ממוסך "גז חיש" בקריית-אריה. זה המקום להערכת מצבים מסובכים ולתיקונם.

נתן בן-דוד, נגוהות: קנינו לאחרונה פיאט מולטיפלה בנזין 2008.

בנסיעות ארוכות היא נוסעת מצוין, אך בפקקים או ברמזורים תכופים היא מתחממת במהירות למקסימום. כבר החלפנו יוניט חום, תרמוסטט ורדיאטור – וההתחממות בעינה עומדת. מה עוד יכול להיות הגורם לכך? אציין שגם ברכב הקודם, מולטיפלה בנזין 2003, הייתה בעיה דומה שגרמה לתקלה בראש המנוע. האם זו מחלה של דגם זה?

תשובה: כאשר המנוע חם, נסה לסובב ידנית את כנפי המאוורר. אם הוא לא "נתפס", אז הבעיה היא במצמד הפנימי שלו.

מאיר תורגמן: רכב מהעבודה, זו הסוגיה שעומדת על הפרק. ההטבה היא 3,000 שקלים, כולל הדלק. לכל רכב יש מחירון עלות לעובד, ביתרה הוא ישתמש לדלק, מעבר לכך הוא ישלים בעצמו.

כלי הרכב העומדים לדיון הם: יונדאי i35 אינספייר, טויוטה קורולה סאן, מאזדה 3 אקטיב, רנו פלואנס קומפורט, פורד פוקוס – כולן מודל 2016 בנפח מנוע 1,600.

תשובה: אם מדובר בפורד פוקוס החדשה, 150 כ"ס, זוהי המועמדת הראויה ביותר.

הם לא קופים שלי

"למזלי הם לא קופים שלי, וזה לא הקרקס של אנוכי", עניתי לטענה כי בעלי מכוניות, המאוכזבים מחוסר עזרה, איבדו כבר אמון בעיתונות המוטורית ובמוסכים

"המצב הזה קיים לא רק במרחב הציוני, הוא עניין גלובלי", ניחמתי את השואל, כי אכזבה מוחלטת מהתקשורת ומהמוסכים הפכה רווחת גם אצל הלועזיטים, ללא הבדלי גזע, מין, דת, כלכלה והמצב הפוליטי שלהם. כמו אצלנו, גם בעולם הרחב איבדה עיתונות הרכב את האובייקטיביות שהיא התגאתה בה פעם, והמוסכים נדבקו במגפת הבצע.

אלא שאצלנו, כמו שאצלנו, אותם יחסים חשדניים ממילא השוררים בין בעלי המכוניות וענף הרכב קיבלו ממד חולני, קריקטורלי. האם טיפחנו אווירה נכלולית זו כדי להמשיך את הזיקה הגנטית עם יהדות הגולה, שהתרגלה ללמד את הגויים לקח? ואולי ההפך הוא הנכון: מרוב שנטמענו במזרח התיכון, אימצנו את חוקי השוק הפרסי.

כך או אחרת, הנה סיפור שנראה לי רלוונטי.

למדתי את זה מוקדם

השנה הייתה בערך 1970, כאשר בהתאם לעיסוקִי כבמאי בתחנת הטלוויזיה הממלכתית רוממה נזקקתי לשעון יד בעל סטופר, ואחד כזה בדיוק, שוויצרי צנוע, מצאתי בחנות קטנה של שען ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים, סמוך לקפה טעמון.

"אל תשכח לבוא אליי פעמיים בשנה כדי שאנקה את המערכת העדינה של השעון", ביקש המוכר בעיניים נכמרות מדאגה, ואני אכן ביקרתי אצלו כמה פעמים והשארתי את שעוני לטיפול. ודאי שבכל פעם שילמתי איזה סכום של לירות, ובהמשך שקלים, עד שבביקור בציריך נתקלתי בחנות של שען שוויצרי המוכר שעוני Butex, בדיוק כמו שלי. נכנסתי אליו, וביקשתי שינקה את מערכת השעון שלי, והוספתי במבוכה ש"כבר שנה או שנתיים הזנחתי את הטיפול".

"מה קרה?", התעניין האיש, "משהו התקלקל?". כלום, עניתי, הוא דווקא מדייק. "אז מה אתה רוצה לנקות?", הופתע האיש בשפתו, סוויס-דויטש, הנשמעת ממש כמו יידיש, ולימד אותי ששעוני Butex אלו אינם זקוקים לשום ניקוי.

ואמנם, עברו מאז 45 שנה, ו- Butexהאמין פועל עדיין ללא ניקוי, כולל הסטופר, ואת מה שלמדתי בזכותו לא שכחתי.

שמחת השואבה

יהיו אשר יהיו השורשים של מנטליות ה"שֶכֶל-נֶכֶל" החוגגת אצלנו, אירופיים או ים תיכוניים, דבר אחד ברור: מכוחה של מנטליות זו פועלת עיתונות הרכב שלנו, המשרתת את היבואנים בהתלהבות וברווח. אפילו בטעות הם לא יכתבו את האמת, שהרי איש לא ישלם עליה.

מכוחה של מנטליות זו פועלים גם מוסכים רבים, שלא יוותרו חלילה על האפשרות לשאוב מלקוחותיהם כל שקל הנותר בכיסם.

אני בקרקס אחר

אותי זה מעציב, אף כי הקרקס הזה של עולם הרכב העברי אינו הקרקס שלי, וגיבוריו אינם קופים שלי. כשאני מביט בהוויה הזו אני נעגם, אף כי אני קורבן של קרקסים אחרים, כמו ענף המחשבים למשל.

ענף זה מתעלל בי חופשי משום שמחשבים, להבדיל ממכוניות, נשארו לדידי אברה-קדברה מאיימת, ואין לי מושג מה הטכנאי עשה תמורת 1,200 שקלים למקבוק שלי, שנרדם בהפתעה ומיאן להתעורר.

אחרי חזרתו של ידידי מקבוק לחיים סדירים, נופפתי לו בתצלום של מִכְתָּבָה בת מאה שנה. "תקבל את זה", הבטחתי למחשב העוזר לי בכתיבה, "אם לא תתקלקל במשך שנה לפחות". והוא הביט בתצלום המרשים וענה לי בדיודה ירוקה שנדלקה בו מהצד כי אכן, ההסכם מקובל עליו.

שני הקרקסים התמזגו

כיום, עקב השתוללות הקִדמה, התחזקה הדיקטטורה של האלקטרוניקה בתפקוד מערכות הרכב, ומוסכים התחילו להשתמש בדיאגנוסטיקה ממוחשבת לא רק לצורכי תיקון אלא גם – ובעיקר – לטובת רווח.

זה מה שעולה מרוב המכתבים המגיעים ל"שואלים את אדוארד".

לא כל הנוצץ מגניב

גם הברנשים האלה הם לא קופים שלי וגם הקרקס הזה הוא לא הקרקס שלי – נאנחתי בהקלה כאשר נתקלתי ב-ynet בתחרות "כלי הרכב הכי מגניב באולמות התצוגה בישראל", המאורגנת על ידי מגזין "בלייזר".

מילא, חשבתי, לוּ חבורת כתבי החצר הפעילים בענף הרכב העברי הייתה מארגנת תחרות על כתר "המכונית הכי מגניבה באמת", כלומר יצירה שאינה בהכרח הכי חדשה, הכי יקרה, הכי מבריקה והכי אדומה מבין אלה העומדות אצלנו באולמות התצוגה. אחת מהז'אנר הזה תנצח כנראה בתחרות הטיפשית (לגביי) שעורך בלייזר בשיתוף עם ynet. זאת, בהנחה שברגע האחרון לא תיפול הפתעה שתשמח איזה יבואן, שלא יהיה בהכרח מופתע.

המלחמות והאהבות מאחוריה

הייתי מעדיף שבתואר "הכי מגניבה במדינה" תזכה דווקא מכונית בלתי שגרתית בצורתה, מעניינת ביופייה ובנפשה, השייכת למישהו שקשור אליה רגשית ומטפל בה כאילו הייתה בת משפחה. אחד כזה שלא יכול לישון כאשר מכוניתו התקלקלה.

או שתזכה איזו קשישה בעלת שובל קריירה ארוך, שהמלחמות והאהבות מאחוריה כבר, והיא מזמן אינה משרתת איש, אלא נחה בכבוד באיזו תערוכת אספנות. אחת שאוצרת בזיכרונה אירועים מרתקים רבים, שלא זכו לרישום פתטי ביומני היישוב.

ואם כך, מי שראויה לגרוף את הכתר "הכי מגניבה בארץ" היא אחת המכוניות שבנה בעצמו חיקה ברנשטיין ז"ל במוסך שלו במזכרת-בתיה. חיקה המוכשר, שהיה ידיד של הירחון "טורבו", חתום על לא מעט יצירות מגניבות. למשל, אב-טיפוס שהוא הרכיב בו שני מנועים של לנצ'יה – אחד קדימה בנפח 1.6 ליטרים, ואחד 2.0 מאחור.

דרושה נפש, בכל מצב צבירה

אין לי ספק שתחרות אמיתית על התואר "המכונית הכי מגניבה" צריכה לשקף לא רק יופי, חוסר שגרתיות ופתרונות הנדסיים, אלא גם את הנפשות הקשורות בדגמים – גם אם הן אינן בחיים עוד. זה עדיף בהרבה על אירוע שהוא סתם ריצה לתואר החלול "מגניבה", שיוצמד אל אחד הדגמים המוצגים כעת באולמות השיש העבריים.

התחרות "הכי מגניבה" שאני מדמיין הייתה מסוגלת אולי להעיר במקצת את המודעוּת והתרבות המוטורית אצלנו, השרויה בתרדמת.

מי המרוויח מהרפרנדום?

מי המעוניינים בגימיק הזה של משאל קוראים על מלכות היופי וההנדסה מבין העומדות באולמות התצוגה? האם יש במשאל זה תחבולה פרסומית חשאית, נקייה או לא נקייה, שתתגלה זמן-מה אחרי ספירת הקולות וההכרזה על ניצחונה של מכונית X?

לא ברור כל כך מהו המניע לאירוע הגרנדיוזי המתגלגל ב-ynet ובבלייזר. ואם המניע אינו ברור, לא מופרך להניח שמדובר בכסף, שהרי במציאותנו הנוכחית כסף החליף את עגל הזהב.

אין לבטל גם את האפשרות שהתואר "המכונית הכי מגניבה" ייפול למשל בחיקו של "הג'יפון הלאומי", כפי שעיתונות החצר מכנה את ספורטאז' של קיה. הייתכן כי כל האירוע הבומבסטי הזה מאורגן רק כדי להכריז על כך?

התגוששות בין פוסטרים

אם נתבשר כי בתחרות "הכי מגניבה" גברה פרארי על אסטון מרטין או מזראטי, או להפך – שאסטון מרטין דחקה את פרארי, או שנשמע על הפסד של פורשה, של יגואר או של מרצדס לאיטלקייה נוצצת כלשהי – לא יהיה זה יותר מאשר בדיחה עצובה.

כי התגוששות בין מכוניות גורמה אינה מעוררת התרגשות, שהרי הן מחוץ לסקאלת ההישג של קוראי ynet/בלייזר. קוראים תמימים אלה, ששלחו את קולם לאחת נוצצת כזו שהם חולמים עליה – יישארו חולמים על הפוסטר התלוי בחדר הילדים, כי הם לא יזכו לשבת ביצירות הללו. ואם כך, מה להם להתרגש מניצחון של מופרזת-תג אחת על מופרזת-תג שנייה? הרי מכוניות כאלה בנויות למצליחנים לועזיטים, לנובורישים שאפתניים, שלגביהם זהו עוד תכשיט מוטורי, תכשיט על גלגלים, המייצג את שייכותם לאליטה, או להבדיל – לחבורת רמאי הצמרת.

אגב, לא רק קוראים בינונֵי-יכולת אשר תרמו את קולם לתחרות לא יזכו ליהנות מהגיבורות היוקרתיות שלה: גם המצליחנים העבריים שיקנו את תכשיטים אלה תמורת בוכטות שקלים לא יוכלו להכיר את האפשרויות הדינמיות של מכונית הגורמה, שהרי אין אצלנו מרחבים מי-יודע-מה, אין אוטוסטרדות ואין מסלולי מרוצים. במקום כל אלה, שטחי הציונות שלנו מפוטמים במלכודות רדאר ולייזר משטרתיות כפי שקרפיון מפוטם בצימוקים.

וכאשר המרחב צפוד, צפודה גם הרגל המושטת אל דוושת הגז. דָיינו בכך שהלב אינו צפוד.

ציונות למתחילים

כן, בחרנו בארץ האין-מרחבים. ויתרנו על המרחבים במודע ומבחירה כדי לחזור אל ארץ אבותינו, תוך השתחלות מבריקה אל האשנב הגיאוגרפי היחידי שנפתח בפני עמנו, הנרדף על ידי טראומת הפוגרומים, השואה והגטאות. נצמדנו אל פיסת-קודש קטנה מוקפת אויבים, לחמנו עליה והתיישבנו בה כדי לשרוד.

עד כאן תשובה ציונית הולמת בנושא המרחבים שאינם. אך מה לגבי מסלולי מרוצים? הרי מסלולים אינם זקוקים למרחבים!

האם בגלל אותם פקידים של משרד התחבורה, הטוענים כי אנו לא עָם ההגה אלא עם הספר, וכי יהודי נורמטיבי מאבד שפיות במהירות שמעל 120 קמ"ש – לא הוקמו אצלנו מסלולי מרוצים, ובצמוד להם בתי ספר ללימוד נהיגה תחרותית?

לו היינו מתנערים מקונספציות שלטוניות עבשות ובונים מסלולי מרוצים, יכולנו לארח תחרויות פורמולה 1 – מה שהיה מקדם הן את התיירות והן את התרבות המוטורית. פעילות רחבה על מסלולי מרוצים, ותחרויות ראלי, היו מאפשרים לנו לבדוק סוף-סוף את התיאוריה של הלועזיטים, הטוענים כי ספורט מוטורי תורם רבות למודעות הנהיגה, וכך מוביל לצמצום תאונות הדרכים.

ho2ho

רק ענווה היא מגניבה: מכונית מגניבה באמת היא לגביי יצירת אמנות מקורית, כמו הונדה סיוויק האצ'בק בת העשרים הבנויה על ידי בְּנִי, שהרכיב לה מנוע של הונדה אינטגרה R (190 כ"ס), גיר קצר בן 6 הילוכים, מערכת מעצורים משופרת בעלת 4 בוכנות, ומושבים ספורטיביים של סיוויק R.

הונדה זו מתוצרת בני – היושבת על מתלי קוני שמאפשרים שינויי גובה ומצוידת בחישוקי 15 אינץ' של Momo הלובשים צמיגי גודייר F1 – מזנקת ממנוחה ל-100 קמ"ש ב-6.5 שניות, וזקוקה רק לחצי דקה כדי להגיע ל-200 קמ"ש.

הבן שלי אינו היחיד ששיפר האצ'בק ביתית תמימה, כך שקיימות יצירות רבות דומות לה, חלקן מצוידות בטורבו. גם הן, כמו האדומה שלנו, לא מחפשות פרסום, ואף להפך – הן מעדיפות לחיות בחשאי, וליהנות מסבלנותו של החוק הלועזיטי, הניחן בחולשה מסוימת לספורט המוטורי.

טיפ טיפה: רוטציה עכשיו

הפתגם הייידישאי "לשפוך את הילד עם מי האמבטיה" מתאים לנטישה הבלתי מוצדקת של המנהג להחליף בין מקומות הצמיגים על צירי הרכב (רוטציה) מדי 10,000 ק"מ – מנהג מומלץ עדיין חרף השינויים הטכנולוגיים בשלדות הרכב ובייצור צמיגים חדשים.

אלא שמיד-כמעט לאחר הופעת הצמיגים המתקדמים, הסימטריים או החד-כיווניים, חדלו הפנצ'רמאכרים להחליף בין מקומות הצמיגים לפי הסדר המומלץ בספרי הרכב, בטענה כי "הצמיגים החדשים לא צריכים את זה". גם יצרני המכוניות, בזה אחר בזה, הפסיקו לבקש מבעלי הרכב לבצע החלפה זו – כנראה בתיאום חשאי עם יצרני הצמיגים המובילים.

זוהי שטות בוודאי, שהרי ללא שום קשר לסוג הצמיגים המורכבים במכונית, רק החלפה בין מקומותיהם מאפשרת עדיין לשפשף את כל ארבעת הצמיגים באופן שווה וכך להגן על הגומי – מה שתורם לא רק לחיסכון כספי אלא גם לבטיחות.

יש רק שינוי עכשווי אחד במנהג הרוטציה: כיום סבב ההחלפות בין הצמיגים נעשה מבלי לשתף את הצמיג הרזרבי, משום שרוב היצרנים משתמשים בצמיג חמישי "רזה", או מציידים במקומו את המכונית בערכת עזרה למקרה של תקר.

סוגי ההחלפות

rotacja opon

* בכל סוג של מכונית מכל סוג של הנעה, ובלבד שהיא בעלת סט צמיגים חד-כיווניים, תתבצע החלפת הצמיגים (רוטציה) הכי פשוטה באופן הבא: הצמיגים הקדמיים הולכים לאחור, והצמיגים האחוריים תופסים את מקומם בקדמת הרכב. שיטה זו קלה יחסית משום שלא מוכרחים להסיר את הצמיגים מהחישוקים, כמו בהחלפות מסובכות יותר בנוסח צלב, אך מצד שני, שיטה זו אינה עוזרת כאשר המכונית חותכת בגסות את פינות הסוליה. במקרה כזה, ההחלפה אינה משנה דבר.

* במכוניות בעלות הנעה קדמית: את הצמיגים הקדמיים מרכיבים בציר האחורי, ואת הצמיגים האחוריים מציבים קדימה – כאשר הצמיג האחורי-שמאלי הולך ימינה, והצמיג האחורי-ימני הולך שמאלה. שיטה זו דורשת החלפת כיוון של שני צמיגים על חישוקיהם, כדי שהם יסתובבו בהתאם לכיוון המסומן בחץ על דופנותיהם.

* במכוניות בעלות הנעה אחורית: את הצמיגים האחוריים מרכיבים קדימה, תוך שמירה על הצד המקורי שלהם – צמיג אחורי-שמאלי יורכב קדימה בצד שמאל, וצמיג אחורי-ימני יורכב קדימה בצד ימין. את הצמיגים שעבדו בציר הקדמי, לעומת זאת, מרכיבים מאחור בשיטת ההצלבה – צמיג ימני יורכב שמאלה, וצמיג שמאלי יורכב ימינה. זאת, לאחר שהפכנו את כיוונם של צמיגים אלה על חישוקיהם, כדי לשמור על כיוון סיבובם הדרוש.

* במכוניות בעלות הנעה כפולה: ובמיוחד בגרסאות 4X4 חזקות בנוסח סובארו WRX STI או מיצובישי לאנסר אֶבוֹ, כדאי לערוך רוטציית צמיגים מדי 5,000 ק"מ, או לאחר כל אירוע ספורטיבי. הסיבה: היצרנים, מתוך דאגה למצב הדיפרנציאלים, מאפשרים רק סובלנות מינימלית בשפשוף הסוליות. סוליה משופשפת שנמוכה ב-1.5 מ"מ מיתר הצמיגים – אינה עוברת את התקן.

במכוניות אלה, צמיג קדמי-שמאלי יחליף את מקומו עם צמיג אחורי-ימני, ואילו צמיג קדמי-ימני יחליף את מקומו עם צמיג אחורי-שמאלי, כאשר כל ארבעת הצמיגים דורשים החלפת כיוון, שתבוצע על החישוק.

שואלים את אדוארד

יוסי גולד, עפרה: ברשותי הונדה ג'ז, נדמה לי 2013. כשהרכב הגיע ל-137 אלף ק"מ (לא חס וחלילה בטיפול ב-135…) נדלקה נורה כתומה של להחליף שמן גיר.

המוסכניק שלי אומר שלהחליף שמן זה כמו לתת לב של בחור צעיר לבן 80, ומציע לא להחליף שמן. הוא אומר שהוא מכיר יותר מדי מקרים שאחרי החלפת השמן הגיר הולך… מה אתה אומר על זה?

תשובה: החלפת שמן גיר דורשת סבלנות ומיומנות של מכון המתמחה בגירים אוטומטיים. החלפה חובבנית, כזו הנעשית במוסך שאינו בקיא בהליך הנדרש, אכן עלולה לפגוע בגיר.

אילן מורדוף: ברשותי סיטרואן C5 בעלת מערכת הידרופנאומטית. אני משתמש בה גם לנסיעות שטח שאינן עבירות לכלי רכב רגילים, באמצעות הגבהתה. היא משרתת אותי נאמנה בכל הטיולים.

האם אפשרות הגבהת הרכב נועדה רק לתיקון תקרים, או שהיא נועדה לשמש גם בנסיעות המצריכות רכב גבוה? האם איני גורם נזק לרכב בנסיעותיי האתגריות?

תשובה: נסיעות בשטח מעמידות במבחן אכזרי מתלים הידרופנאומטיים אשר מכוונים לגובה מרבי ועובדים מעבר ליכולת הספיגה. לא לחינם מזהירה סיטרואן את נהגי C5 מביצוע ניסיונות כאלה, ומאיימת בשלילת האחריות.

אבי לטנר: אני צריך למצוא רכב לאמא שלי, שהיא בת 80 כמעט ונוהגת היטב, בלי עין הרע. היא עובדת ועסוקה מעל הראש. יש לה וולבו ישן שהרבה מדי מהזמן נמצא במוסכים ורק משגע אותה. לאישה בגיל הזה אין זמן וסבלנות למוסכים. מעבר לכך זה בור ללא תחתית: אנו עסוקים כל הזמן בתיקונים יקרים של רכב לחלוטין לא מהימן, ששווה לא יותר מ-4,000 שקלים, במקרה הטוב…

היא אהבה את הרכב בגלל הרגשת היציבות שהוא נתן לה, ואנו מחפשים לה רכב חדש. כל הטויוטות והמאזדות מרגישים לה כמו פח, והיא צריכה להרגיש בטוחה ברכב. היא נהגה בפורד פוקוס והרגישה עם זה בסדר. לצערי, אחרי זה היא נהגה בסוזוקי קרוסאובר, בניסאן קשקאי וביונדאי טוסון. חברים שלה המליצו עליהם כי הם בטוחים ולא מרגישים בהם נמוך. אחרי שהיא התנסתה בהם היא כבר לא רוצה את הפוקוס…

והנה שאלותיי: היא צריכה רכב לעיר וגם לנסיעות ארוכות יותר. הרכב צריך להעניק תחושת בטיחות ולהיות גבוה יחסית. אמורים לנסוע בו שני מבוגרים ומקום לשים בו ציוד. היא לא יכולה להרגיש כמו בקופסה קטנה… האם יש כלי רכב אחרים חוץ מאלו שציינתי, ובמחיר סביר יותר? איזה מהם עדיף?

היא אוהבת את הניסאן קשקאי, אך ממה שראיתי המנוע שלו קטן, 1.2. האם זה יסחב בעליות? והאם מחירי החלפים וכמות התיקונים סבירים? היא חושבת על רכב 0 ק"מ שנת 2015 או חדש, אך לקנות מליסינג ולקחת מימון. מה דעתך?

תשובה: לדעתי מגיעה לאמא שלך מכונית צעירה, לא שגרתית, רעננה, בנויה חזק ומספקת לנהגיה ישיבה גבוהה. כזו היא ניסאן ג'וק, שהיא מכוערת כל כך שהיא כבר יפה!

 

דואג אבל פחות

אני יוצא מהאמבטיה למטבח כדי לשטוף כלים, והסמסונג שבידי לוחש לי בקול נשי "פנה שמאלה לרחוב משה סנה. מהירות מותרת 50 קמ"ש"

זו עוד דוגמה לכך שהצטרפות רוחות הקִדמה הגלובלית אל חיינו מסוגלת להפתיע, לא בהכרח לטובה.

פחות משעשעת אותי העובדה שאותו גוּגֶל-מאכר, אשר תמורת חיזוק הסוללה פעמיים ביום מנסה לנהל את חייו של אנוכי המורשה, ועושה זאת בשפה פולנית תקנית אף כי בעליו נמצא כעת במדינה הריבונית תל-אביב-יפו – אינו מסתפק בניווט גלובלי אלא עוסק גם במעקב צמוד אחר הזקן.

גיליתי זאת כאשר לחצתי, עקב סקרנות המלווה את הגיל המופלג, על האייקון של גוגל, ועורי הצטמרר מיד לנוכח התיעוד המדוקדק של כל צעדיי מאז שסמסונג זה הגיע לביתי, הלועזי במקרה.

"יצאת מהכפר בשעה כזו וכזו, ביצעת חניה בעיירה פְּיָאסֶצְ'נוֹ בכיכר שמול המזרקה (המלשין מצרף את מפת המקום), פקדת את חנות X עד השעה Y, המשכת בנסיעה לכלבו 'נוֹר-אוטו', חנית את מכוניתך במשך שעה מול הכניסה למוסך כך וכך, חזרת הביתה" וכך הלאה.

כל מהלכיי תועדו, עד להפוגה הלילית, ועד הנסיעה אל שדה התעופה למחרת בבוקר וההמראה באל-על, שבה סמסונג והמשת"פ שלו GPS הושתקו לארבע שעות באוויר, אך התעוררו במזרח התיכון לאחר שכרטיס ה-SIM הוחלף באחד כחול-לבן, ופעילות הסמארטפון חזרה לחיים.

אמאל'ה או מלשינה?

"באיילון פקק", מודיע בפולנית אותו קול נשי שהדריך בבוקר את הזקן מהאמבטיה למטבח. "החלופה לגביך היא רחוב האוניברסיטה. המשך קדימה 3 קילומטרים ואל תעלה על הגשר, אלא פנה שמאלה לכביש חיפה", דואגת אשת ה-GPS הגלובלי, וגם רשימת הריגול של גוגל וסייעניו ממשיכה לעקוב אחריך בפולנית, כאילו לשווא קנית כרטיס טיסה לתל-אביב ונשארת, חביבי, תקוע במרחב הלועזיטי!

המרגלים רשמו מגובה העננים את החניה במשכן העיתונאים של בית סוקולוב ברחוב קפלן, ואת ההליכה לבנק הפועלים סניף אבן גבירול. הכול מתועד על המסך בפולנית, ומצמרר "א-גאנצע א-ברוך" (הרבה צרות, ביידיש).

בקרוב, מדמיין הזקן, יופיעו בסמארטפון שלך גם תמונות ממצלמות המותקנות ברחוב, החושפות כי רכנת אל כלב שמזכיר לך את שייקה שלך. אורוול קטן אל מול המציאות, הדוחפת כבר בדלתנו בוהן שמנה ועקומה.

השערוריות אינן בשַעַרִי

למזלי הזדקנתי, ואין לי כבר מה לשמור בסוד – מחייכים נפשו ומצפונו של הקשיש המורשה בחנות לתיקוני ניידים אשר שוכנת בצמוד לכיכר דיזנגוף, שם המומחה מנסה לרסן את הנטייה של סמסונג לריגול אחר בעליו.

מוזות כן, ערפדים לא

כל החבילה הזו – גלריה של קולות, הצעות ואפשרויות המוצגות על המסך, ומוכרזות לפרקים ברמקול – משעשעת את הזקן, משעממת אותו, וקצת הרבה מפחידה, בזוכרו כי ערפדי מידע אלה, וכל יתר המפלצות שמתנחלות בסמסונג גלקסי שלי, הם רק חלק מהתפריט של גוגל.

ועוד לא אמרנו מילה על רשתות חברתיות, שאני שומר מהן מרחק בטיחותי תקני. אינני זקוק להן, שהרי בעזרת המוזות של הקולנוע והאמנות המוטורית, נשאר לי שפע (ועוד קצת) של מקומות המאפשרים לי להתבטא, לכתוב ולפרסם צילומים.

מהנדסים טובי לב 

נהג נורמטיבי, כלומר אחד שמכור לסמארטפון על לא עוול בכפו, חש בפקק תנועה דריכות-מתח, ומתח זה מפריע לנהג לצלול אל תוך המסך האישי. עקב כך הוא נתקף תחושת החמצה ותסכול על הזמן היקר האבוד, שבמהלכו נבצר ממנו לעקוב אחר המציאות באמצעות ידיד נפשו, סמארטפון המחמד.

למזלן של נפשות אלה, הנמצאות בדילמה השייקספירית "להיות או לא להיות במציאות", לא חסרים בענף הקִדמה היהודי מהנדסי עתיד טובי לב, הדואגים בכל מאודם וכישרונם שנהיגתנו העברית לא תהיה משעממת. מטרתם של מעצבי עתיד אלה היא למעשה ליצור את הלקוח המושלם: נהג גלוח-תודעה, שיהיה פנוי כולו להשתקעות בגדג'ט התורן.

אכן, השתלם לציוויליזציה לעבור מסע של אלפי שנים עד הלום.

מופע הצדעה

במקרה לגמרי, וללא עוול בכפי, נתקלתי במדריך "איזה אוטו" שהתפרסם במוסף "ידיעות הרכב" של ידיעות אחרונות. זה היה אמור להיות קטלוג המציג את דגמי 2016, אך חבורת כתבי החצר הפכה את קטלוג המכוניות לקטלוג של בכירי ענף הרכב.

וכך, עשרות מנכ"לים של חברות ליסינג וטרייד-אין זכו בפרסום תמונתם, לצד ה"אני מאמין" המסחרי שלהם ותיאור הישגיהם בחברה. כחלק ממצעד החנופה של מוסף זה התפרסם ראיון עם לוי יצחק, הזוכה לכינוי "השמאי הלאומי".

ודאי כי פרסומון סמוי זה שהוציא "ידיעות" לא היה יכול להופיע מבלי שהוא יסגוד לעגל הקדמה. וכך נכתב בו: "אנחנו חיים כיום חיים מחוברים, רגילים לגלוש, לסמס, לעדכן סטטוסים ולהתעדכן במה שקורה בפד שלנו, בפייסבוק או בטוויטר בכל רגע נתון. גם במכוניות, סתם רדיו-דיסק כבר מזמן לא מספיק לנו".

המטרה ברורה: לעשות לציבור שטיפת מוח ידידותית לכאורה, המבהירה כי נהג מודרני, תפקידו אחד: להוות לקוח מצטיין של תעשיית ההייטק.

המאה שעברה עוד כאן

בעבור מי שמכור לסוּמָא-רטפון, המשקף את העולם החיצוני המרתק, המצב האידיאלי הוא שחיישנים משוכללים ייקחו על עצמם את הנהיגה. אלא שבינתיים, רק מכוניות מעטות ויקרות בהתאם למדו לשמור מרחק בכוחות עצמן, לבלום לפני התנגשות, וברגע הצורך אף להזעיק את עזרת המוסכניק, האמבולנס או חברה קדישא.

ועד שמכוניות חכמות אלה יהיו נחלת הכול, האדם הנוהג ייאלץ להמשיך להתנהג כמו במאה שעברה, כלומר – להקפיד על ריכוז חושים רציף בעודו אוחז בהגה, כי כל פזילה אל הסמארטפון גורמת לנסיעה להיות דומה למשחק "רולטה רוסית", המבוצע באקדח תופי.

אין זו הגזמה, שהרי ברגעים יתומים אלה שבהם המכונית נוסעת ללא השגחת מבוגר, אשר נכנע לפיתויי הסמארטפון, עלול לקרות על הכביש משהו הדורש תגובה מהירה, שאנו נחמיץ, ואז נותקף חלילה בהשלכות (האם מישהו ראה אי-פעם השלכה חיובית?).

עסוק וטוב לו

ואולי הזקן סתם מקשקש? – מזלזל הישראלי הטיפוסי באזהרת המסע שהוציא הקשיש המורשה. הרי אני, חושב לעצמו מר טיפוסי, לא מתנזר ממנעמי הטכנולוגיה בזמן נסיעה, ודווקא חוזר הביתה בשלום.

קראתי סמ"ס, שלחתי סמ"ס, קיבלתי מיילים, שלחתי מיילים, הורדתי תמונות, הכול בזמן נסיעה, ולא קרה כלום. לא פצעתי ולא הרגתי אף אחד, לא עברתי באדום. אז מה כל ההיסטריה?

טרובדורים של ההון, לא של האזרחיון

אין בארץ קמפיין אשר מעודד את הנהג להפגין שפיות על ההגה, ומדגיש כי התעסקות בצעצועים אלקטרוניים היא מסוכנת. אין קמפיין כזה משום שהעיתונות המוטורית העברית, בלי יוצאים מהכלל, הפכה ללהקת טרובדורים של הקִדמה.

במבחני הדרכים בארצנו – שחלקם שופעי מחמאות, וחלקם האחר סובלים מהתסמונת ההפוכה, של נבזיות-יתר, כאילו נערכו להזמנת היחצ"נים של החברה המתחרה – זוקפים הבוחנים לגנותה של המכונית את היותה מעוטת אמצעי בטיחות חדשניים, ומצטטים את דרגת הבטיחות שלה כאילו היא ניתנה בסיני, אף כי מדובר בדרגות בטיחות מופרכות למדי, בלתי רלוונטיות, שהודבקו למכוניות המשווקות בארץ על ידי פקידים במשרד התחבורה, שנדמה כי הם מדרגים את רמת הבטיחות של כלי רכב לפי המשקעים בקפה הבוקר שלהם.

והאזרח הקורא מבחני דרכים אלה מאמין לעיתונאי החצר, משום שעיתונאים אלה – כדי להסוות את העובדה שהם משרתים את אדוניהם, המחזיקים אותם בנדיבות – מנסחים את דו"חות המבחנים בנימה סמכותית, כאילו הם יודעים לנהוג טוב יותר מהאזרח הממוצע.

שמחת זקנתם

כך הגענו אל המציאות הנוכחית, הערמומית עד כאב שיניים, שבה התקשורת ומשרד התחבורה הפקירו למעשה את האזרח, ואינם מזהירים אותו מפני האינטרסים האנוכיים והמסוכנים של תעשיית הקִדמה.

הרי אלה (כתבי חצר) גם אלה (פקידים) אינם בודקים את המעצורים. לא אכפת להם כמה מטרים נמשכת עצירה של רכב מבחן ממהירות של 100 קמ"ש עד מנוחה. לא אכפת להם מהי התנהגות המכונית בסלאלום, איך הראות לאחור ולצדדים, ומהי מניפת הראות קדימה ב-45 מעלות.

לא אכפת להם מהי עוצמת הפנסים הראשיים, איך המכונית מגיבה למשקל מרבי של נוסעים ומטענם, ומהו ההבדל בהיגוי ובאחיזה כאשר הרכב ריק וכאשר הוא מלא. העיקר שתִּקנו את הגדג'ט הבא.

עידן הקרח הנפשי

נגמרו השנים של אינטימיות חמימה בין המכונית ובעליה, אשר היה דואג לבריאות הנכס, גם אם דאגה זו נבעה בחלקה מהמחיר הכספי הגבוה שגבה התענוג המוטורי. הניכור הנוכחי שבין אדם ומכוניתו צפוי רק להתגבר, עקב העובדה שמחירי הרכב אצלנו ירדו באחרונה באופן משמעותי – מה שרק מגביר את חוסר האכפתיות כלפי המכונית.

נגמרה האינטימיות, כי עשרות גינוני קִרבה שהיו מקובלים בין אדם לבהמת הפח שלו יצאו מהאופנה: גלגלים החלו להזהיר מפני איבוד לחץ בצמיגים, המנוע מודיע על חוסר בשמן, פנסים נדלקים בעצמם ברדת החשכה, ומגבים מפעילים את עצמם ברדת גשם. ויש אפילו אפליקציה המתריעה כי שכחת ילד באוטו (Baby Guard). אולי בעתיד תפותח אפליקציה המזכירה שיש לך בכלל ילדים.

מילא שאי אפשר לסמוך על רוב פטנטים אלה. גרוע מכך שהנהג, הסבור שאמאל'ה מוֹדֶרְנָה מגוננת עליו, חש משוחרר מאחריות על פרטים כאלה ואחרים, שעד לא מזמן היו חלק מהחוויה המורחבת של אחיזת ההגה. נהג בן ימינו לא צריך אפילו לשנן בזיכרונו את תאריכי הטיפול, כי עושה זאת במקומו איזו דיודה הנדלקת על לוח המחוונים.

מחוברים זה מנותקים  

מהפכת הסמארטפונים היא, אפוא, רק מסמר אחד בארון הקבורה של האינטימיות עם הרכב. שהרי הקדמה צפויה להתפשט עוד ועוד, עד הוונטיל האלקטרוני בגלגל השמאלי שבציר האחורי, ולהעמיק עוד יותר את ההתנתקות מנפש המכונית ואת הקור כלפיה.

האם יש לכך איזה קשר סוציו-פרנואי לעלייה בתאונות הדרכים? חוששני שאכן.

מגיע לה: בעולם הרכב הלועזיטי נפוצו שמועות שלפיהן אלפא רומיאו ג'ולייטה בגרסתה המחודשת, המתוכננת על ידי פיאט – תזכה בקרוב להנעה אחורית. שינוי דרמטי זה בג'ולייטה צפוי להתרחש בעזרת הפלטפורמה שהאיטלקייה היפה עומדת לקבל מאלפא ג'וליה החדשה, שכידוע חזרה חגיגית להנעה הקלאסית, שהייתה סמל האלפות רומיאו של פעם.

אחרי המחמאות שזכה להן העיצוב של ג'וליה החדשה בעיתונות הרכב העולמית, נשמעים כעת גם קולות אכזבה, אשר משווים את צורתה הבלתי מהפכנית של ג'וליה – אל ג'ולייטה. כי ג'וליה לא למדה הרבה מהדגמים שתוכננו בעבר על ידי פינינפארינה וברטונה. זאת בניגוד לג'ולייטה הצנועה והרעננה בכל פרטיה, שנולדה כדי לרצות את טעמם וגעגועם של האלפיסטים.

כך שאין זה מפתיע כי בהנהלת קונצרן פיאט מאמינים שהנעה אחורית תהיה גימיק שיווקי חזק, שיעניק לג'ולייטה תהילה נוספת, בדיוק בתקופה שב-מ-וו שוברת את מסורת הפירמה ובוחנת מעבר להנעה קדמית.

זה בעצם לא משנה, טוענים הבווארים, כי בסקר דעת קהל שערכנו התגלה שרוב הבעלים של דגמי ב-מ-וו ממילא אינם מזהים שהם נוהגים ברכב בעל הנעה אחורית.

ההכרזה של אלפא על ייצור שמונה דגמים חדשים מאותתת כי פיאט איבדה תקווה שטיפו החדשה תמשיך את הקריירה השיווקית המבריקה שעשתה אונו, אשר בשנות השמונים הצליחה להציל את האיטלקים בטורינו מפשיטת רגל

טיפ טיפה: להאריך את החוזה

מכונית ותיקה נהנית לתפקד זמן רב, ובלבד שבעליה לא יתחיל לזלזל באחזקתה, כלומר: ילביש לה צמיגים מתוצרת סין, הגורמים לקשישה לאבד את שפיותה על כביש רטוב; לא יבקש מהמוסכניק לכוון לה שסתומים (אם אין לה מערכת הידראולית); לא ידרוש להחליף לה נוזלים מדי שנתיים-שלוש; ולשם החיסכון, הוא עוד ימזוג לה שמן מינרלי זול כי "זה מספיק לה", כפי שלחשו לו במוסך.

אסור גם, בוודאי, לציית להמצאה המטופשת של היבואנים, הממליצים להחליף שמן מנוע לא מדי 10-15 אלף ק"מ – אלא רק אחרי 30 אלף ק"מ, בהתאם לגימיק שקידם פעם ענייני שיווק והרס לא מעט מנועים.

בכל אופן, מומלץ לא להיכנע לאינדוקטרינציה של "מומחי הכדאיות", שאינם אובייקטיביים, הפועלים בענף הרכב. אסור להאמין להם באופן עיוור, ולאבד אמונה במכונית משפחתית ביתית שהתרגלנו אליה, ולהחליפה בחדשה. ברוב המקרים, בטרם פרדה, מוטב לשקול גם את האפשרות להמשיך באחזקת מכוניתנו הוותיקה, המזדקנת בכבוד ומתפקדת עדיין כראוי.

יתרה מכך: דגמים אמינים רבים, כאלה שמוכנים לעבור עוד מאות אלפי קילומטרים עם ביקורים מועטים במוסך – לא בהכרח זכו אצל אבותיהם היצרנים לחלופות מודרניות שממשיכות את דרכן המוצלחת של הקשישות האמינות. חלק מ"ממשיכות הדרך" אף נפלו קורבן למשטר הקטנת נפח המנועים, הכופה גם הסתבכות עם טורבו.

שואלים את אדוארד

אדם מור: לאחרונה רכשתי סובארו BRZ. המכונית פשוט נהדרת, אחת החוויות המשמעתיות בחיי, פשוט כיף לא נורמלי. אבל… שמתי לב שבימים שבהם הטמפרטורות נמוכות לא ניתן לשלב להילוך שני אלא לאחר כ-15 דקות של נהיגה, ככל הנראה כאשר שמן תיבת ההילוכים מתחמם. כאשר פניתי למוסך נאמר לי שהם לא שמעו על בעיה שכזו, ולראיה – כשהם נהגו ברכב הכול היה בסדר.

בעקבות התעמקות בנושא וקריאה מעמיקה, החלפתי את שמן הגיר בשמן MT-90 75W90 GL-4 של חברת Red Line , כי שמן זה שומר על צמיגות מתאימה גם בטמפרטורות נמוכות.

לצערי הרב, החלפת השמן הביאה לשיפור מינימלי, אם בכלל, בתופעה המתוארת לעיל, ועדיין קשה לשלב להילוך שני כאשר הטמפרטורות נמוכות. מהו לדעתך מקור הבעיה, וכיצד ניתן לפתור אותה?

תשובה: כאשר דגמים של פירמה מסוימת כמו סובארו או טויוטה סובלים מאמינות יתר – המכונאים המוסמכים אינם זוכים לצבור את המיומנות הנדרשת שצוברים עמיתיהם, העובדים במוסכים שמטפלים בכלי רכב בעייתיים מלידה.

ולשאלתך. חבל שלא צירפת מספר טלפון, כי היינו בודקים כמה כיוונים בשידור חי. למשל, האם ההילוך השני נכנס ללא בעיה כאשר המנוע דומם? והאם השילוב מהילוך ראשון להילוך שלישי גם הוא בלתי אפשרי עד שהגיר מתחמם?

ומה אם מעבירים לניוטרל, מורידים רגל מהמצמד, ממלאים את הטורים של המנוע, לוחצים על דוושת המצמד – ואז מנסים מיד לשלב להילוך שני?

ותהייה מסקרנת: האם שימוש זמני בשמן מנוע כמו 60W10, שהונדה CRX שלי משתמשת בו מעל עשרים שנה במקום שמן גיר – ישנה משהו?

כדאי לבדוק את כל האפשרויות הללו בטרם פירוק תיבת ההילוכים במוסך שאינו מתמחה בטיפולי גירים. הרי אפשר כי מקור הבעיה הוא בסינכרוניזטורים של ההילוך השני, המותקנים על גלגל השיניים ללא הרווח הנדרש – או, הלוואי, שמקור הבעיה הוא סתם תפקוד לקוי של המצמד.

כך או אחרת, תתחדש. בחרת מכונית נהדרת, שאין דומות לה בשוק, ואחותה, טויוטה GT86, אינה מיובאת ארצה.

דורון לוי, כנף, רמת הגולן: אני בעלים גאה ומרוצה של ניסאן מקסימה בנפח 3,000 סמ"ק, מנוע אטמוספרי משנת 2001. זה הוא רכב שלישי במשפחה, ועכשיו, כשהילדים פורחים אט-אט מהקן, אני עושה בו שימוש לעתים נדירות.

האם יש להתייחס אחרת לרכב כזה מבחינת: התנעה וחימום, נסיעה והתאמצות ושאר מריעין בישין..? למותר לציין כי הרכב במצב מעולה מהבחינה המכנית.

תשובה: הגוזלים פרחו, אך לפחות אוצר אמיתי כמו ניסאן מקסימה נשאר בבית. כבר לא מייצרים מכוניות דומות ליצירה זו, כך שכדאי לעטוף אותה בכל הטוב והמתאים כאילו הייתה חדשה, עדינה וקפריזית – אף כי היא איננה כזו.

לפרטים, ראה "טיפ טיפה" הנוכחי.

מדריך למשתקע ברייך

 

השנים הרגילו את הקשיש המורשה להתיישב בשבת, לחשוב מה עוד לא כתב, ללכת לישון על זה, ובאורו של יום ראשון להפעיל את המקלדת. אך לכל מסורת אורב התוהו

כך קרה גם במציאות הנוכחית. התהליך הרגיל החל להניע את גלגליו, ושום חיישן בגופו ובמצפונו של הזקן לא אותת לו שהעבודה שהוא תכנן עומדת להתפגר לטמיון, ושכל מה שהקשיש רצה לכתוב, ואף סיפר עליו כבר לכלבו, ילך היישר לפח הזבל.

וכך, רק ישעיהו (שייקה) אטלר יודע שהמדור הנוכחי היה אמור להיות מדריך המלמד איך לקנות מכונית משומשת ברייך הרביעי.

כתיבת מדריך זה הייתה צפויה להיות מלאכה קלה לביצוע ואף משעשעת. הרי הקשיש המורשה אוחז בדוקטורט בנושא הנ"ל, מכיוון שבמשך שנתיים או שלוש הוא ערך על אדמת גרמניה חיפושים קדחתניים אחר ב-מ-וו Z3M קופה.

הולך ונגעל, נגעל והולך

לצורך המצוד אחר הבווארית שוטט הזקן, בלית ברירה, בברלין ובסביבותיה, ולא הדיר את רגליו גם מפרנקפורט וממינכן.

הוא חיפש את המבוקשת היחידה במינה בכל מקום אפשרי, ולשם כך לא שמר מרחק מדורות ההמשך של הנאצים, המדברים ביניהם בנאצית כמו אבותיהם וסבותיהם, ושרים עדיין בעיניים בוערות את "דויטשלנד דויטשלנד מעל הכול" כפי ששרו פעם הוריהם והורי-הוריהם מעל הריסות גטו ורשה.

כן, הקשיש למד להתגבר על הגועל כדי להגיע לבווארית, שהזקן הדפוק ראה בה לא פחות מאשר סוג של פיצוי מהרייך על רשימה ארוכה של טענותיו ושנאותיו של הקשיש, שרק התחזקו עם השנים, ועל החשבונות הלא סגורים.

ספיד דייטינג

במהלך מסעותיו בדויטשלנד ניסה הקשיש להתגבר על חושי ראייה, שמיעה וריח המביאים אסוציאציות לא נעימות (כפי שחתול מביא לבעליו עכבר מת או מקק), וללכת רק בדרכים שעשויות להוביל לתפיסת בעלות על איזו הלגה. כך הוא למד כי מכוניות שמורות היטב ויקרות בהתאם קונים באולמות "kommission", השייכים לסוכני הפירמה. במקרה של הבווארית הולכים לקומיסיון של ב-מ-וו, ואפשר גם ללכת לסוכנות כזו של אופל – כי משום-מה הקשיש המורשה נדלק פתאום גם על סְפִּידְסְטֶר ספיידר 2.0 טורבו.

הזקן התאהב חזק בספידסטר לרגע ועוד קצת, אך למזלו התעשת מהפלירט עם אופל, הבלתי רצוי בעליל, בעקבות הגילוי שנהיגה בספיידר זו היא אמנם כיף אמיתי, משהו בין אחיזת ההגה של X-Bow מתוצרת חברת KTM ובין נהיגה בפורשה בוקסטר, אף היא ספיידר גזעית, אך ההיחלצות מתא הנהג דורשת את רחמנות הבריות.

בזכותה של דרמה מגוחכת זו, אשר נפלה עליו במפתיע, התעורר מיד הזקן, אשר מכור כולו לחוויית הנהיגה, טירוף שאינו הולם אשכרה את גילו. המחזר הנלהב התעורר מחלום הספידסטר לאחר שנשפכה על ראשו סצנה מביכה: הוא גילה כי קל יחסית להיכנס למכונית זו, להתיישב במושב הספורטיבי של רֶקארוֹ, ליהנות מהתפרצויות צלילי המלחמה, המזכירים מסלול פורמולה 1 משנות השמונים (היום אין כבר מוזיקה כזו במרוצי גרנד פרי, הסובלים גם הם ממשטר הדאון-סייזינג) – אך הקסם נגוז כאשר הזקן ניסה לצאת מתוך ספידסטר אל החופשי כדי ליישר עצמות, לנשום ולנוח, ונאלץ לשדל עוברי אורח לעזור לו בכך.

הסיבה: נהגים בגיל מופלג אשר אינם כחושי-רוחב נמצאים במלכודת שתוכננה היטב על ידי המהנדסים האנטישמיים של אופל.

opel speedster

אופל ספידסטר 2.0 טורבו. רומן קצר וגירושים 

מלחמת השחרור

הקשיש המורשה, שאך לפני רגע נהנה מנפלאות הנהיגה הסוערת, נותר אפוא שקוע במושבו הנמוך, ממש על גובה האספלט, וחיפש ידית מעל ראשו המאפשרת שחרור עצמאי מהחיבוק של ספידסטר.

אך לשווא יחפשו הקשיש ומסכנים אחרים הנקלעים למצבו, משום שלאופל זו אין קורת גג עם ידית כלשהי, ונעלי הנהג החולם על מנוסה אלגנטית מהרכב מחליקות כמו רגליים של צב על הרצפה החלקה, עשוית האלומיניום. האם צב השוקל 78 קילוגרמים הוא נואש יותר?

חשדנות עירונית תקנית

"סליחה", ניסה הקשיש המורשה לעצור באנגלית גרמני מבוגר שחלף על פני מלכודת הספידסטר, "תוכל לתת לי יד?", ביקש הזקן.

הגרמני פתח במנוסה. ממש כמו אותה שכנה בבניין מגוריי בתל-אביב, אישה תימנייה נחמדה, שהופתעה לא מזמן כאשר הקשיש הסיר לכבודה את המגבעת בעת שאמר לה שלום, ואף נופף בה קלות כמו אירופאי תקני מגזע הווז-ווז המקפיד על גינונים חברתיים נאותים בשטחי הציוויליזציה. מחוות נימוס זו של הגבהת המגבעת, אשר כמותה ראתה התימנייה המבוגרת רק בסרטים אולי, הייתה מעל כוחותיה והיא פתחה במנוסה.

מכונית מרתקת. פיזית

רק נשים וצעירים בגיל גימנסיה זיהו את מצוקתו של הקשיש התקוע במושב הספידסטר, חייכו, וסייעו לנהג בכל כוחם להיחלץ ממכוניתו. הזקן מלמל "תודה אדוני", "תודה גברתי", וניסה לשכוח מהר ככל האפשר את אופל היפה והמרתקת (פשוטו כמשמעו).

זר בבזאר

דווקא בגלל ספידסטר וההרפתקה איתה למד הזקן על כל האפשרויות וכל הסכנות של קניית רכב בגרמניה – אם באמצעות האינטרנט, באחד מששת אתרי המכירות, ואם מאנשים פרטיים המפרסמים מודעות בעיתונים. הכי מסוכן זה ללכת לשוק הערבי תורכי, שם מחכות לקונה המתלהב מהמחירים הנמוכים מכוניות שעברו תאונה והודבקו משלושה חלקים שונים, או כאלה שנגנבו וקיבלו ניירות מזויפים ומספרי שלדה חדשים.

המדריך שהזקן תכנן לכתוב היה אמור להסביר בפרוטרוט, כולל דוגמאות ותצלומים, איך אפשר לגלות זיופים בקילומטראז' ובניירות, שכדי להגביר את אמינותם מאזכרים בספר הרכב את הטיפולים שהרכב עבר כביכול במוסך, ואיך לחשוף את כל יתר הטריקים המלוכלכים של המאכרים העובדים בגרמניה, שהם מתוחכמים בהרבה מהנוכלים העבריים, אשר מחפשים את קורבנותיהם בארץ ה"לא פראיירים", אך למעשה תמימים.

פתאום קם אדם בבוקר ומשהו מתקומם בו

"אין מנוס אלא לחזור לתחקיר שעשיתי בנושא ולקרוץ ממנו מדריך", הרהר הקשיש המורשה ביום השבת, הלך לישון עם רעיון קְליל-ביצוע זה, קם ביום ראשון – ומשהו התקומם בו. הזקן תפס פתאום שהמדריך שלו, אשר יתאר צעד אחר צעד כיצד לקנות מכונית יד שנייה בגרמניה, עשוי לתרום לתופעת הירידה מהארץ, בדיוק כפי שהמידע המפורסם ב-ynet ש"בברלין אפשר לרכוש שלושה חדרים ב-60 אלף אירו" מושך ודאי זוגות ישראלים צעירים שאינם יכולים להרשות לעצמם דירה.

והרי מכונית היא מטרה שנייה מיד אחרי דירה! תפסתי מוטרד. כך שאם אכתוב מדריך קנייה לרכב בגרמניה, תהיה זו תזכורת כתובה לכך שבגרמניה קל למדי להשיג רכב זול, אם רק מיישמים כמה נקודות המצוינות במדריך – ותזכורת כזו היא הדבר האחרון שהקשיש מצפה מעצמו.

שיסתדרו בלעדיי

כך נגנז לו המדריך, והלך בדרך כל ספק בשר ספק רוח. הרי הזקן שבי סולד מהמחשבה כי מדריכו המושקע ישרת כל מיני עוזבי ישראל אשר מסוגלים, ללא כל רגשי חרדה, להתיישב בין הגרמנים ולבנות שם קהילה יהודית חדשה.

לא מתחשק לי לעזור, ולוּ בטיפין או בעקיפין, לנפולת הנמושות הזו (זכויות הסופרים שמורות ליצחק רבין), אשר מסוגלים להאכיל את הגרמנים במעדנים ים תיכוניים ובצ'ולנט, לרקוד ולשיר להם, ועוד להלל בגאווה, בעיתונו של שוקן, את יתרונותיה של ברלין.

ואולי יש להבין את הזן הישראלי הזה. הרי יהדות היא קלף טוב מול האוכלוסייה והמוסדות בברלין, החשה עדיין כביכול מעין חובה מוסרית כלפי יהודים ויהדות, כך שקל למהגרים להשיג השתקעות נוחה במקום זה השוקק חיי יום ולילה, מקום שהמהגר העברי יכול לשבת בבית קפה או בבר מבלי שאיש יפתח עליו באש.

גוזרים קופון על רצח הוריי

די מצמרר לגלות שהמהגרים העבריים בברלין הם בעלי עור עבה דיו כדי לא לחוש בעובדה שרק בזכות קורבנות השואה הם נהנים מיחס חם מצד הרייך הרביעי, המתנצל על עברו.

או שהם מבינים את זה, וּבִמְקוֹם להתניע את מצפונם הם דווקא מנצלים כהוגן את הסיטואציה הנדיבה. ואם אפשרות זו – ההיפותטית בלבד, הלוואי – היא נכונה, אז ודאי שהזקן שמח שהוא זנח את רעיון המדריך, בתקווה שהמאכרים התורכים והנוכלים הערבים יעשו סיבוב על נפולת הנמושות החוגגת.

מלכות הכיף 3: לשם השינוי, רביעיית הכיף השבוע היא הקולקציה הביתית הנוכחית, המחוזקת בכוכבת העבר לנצ'יה פולביה HF ראלי 1.6. פולביה מרגישה טוב בחברותא של הונדה CRX 1.6 VTEC, אלפא רומיאו GTV 2.0 ו-Z3M קופה. גם הן מספקות לקשיש המורשה הנאת נהיגה אמיתית.

מכוניותיי אינן מסתפקות בעזרה השוטפת שהן מגישות בתחום הפסיכולוגיה, אשר מחזיקה על רמה את נפשו של הזקן ברגעים קריטיים, אלא גם מלמדות אותו לנהוג – כל אחת מהן בשיטה שונה, נטולת רחמים לגביו.

וכך, הבווארית Z3M, היושבת על מגפי פירלי 0 דרגה W בפרופיל נמוך, מזהירה בכל רגע ש-ABS היא המערכת היחידה שלה העוזרת לנהג, וכל היתר תלוי רק במה שהזקן, המבולבל כהוגן מ-321 סוסיה, יעשה עם ההגה, דוושות הגז והמעצורים.

אלפא GTV מצדה מלמדת שאפשר להיכנס לכל סיבוב בכל מהירות, ולצאת מזה בעזרת מתלי דה דיון האחוריים, בולמי קוני וצמיגי טויו R1R. ואילו הונדה CRX, הלובשת חצי סליקסים של טויו R888, אינה מבחינה בין ישורת וסיבובים. חוצפנית זו מזלזלת גם בתרגילים הרגילים לנטרול תת ההיגוי כמו הורדת גז וכיווני הגה עדינים – וממליצה על זריקת הגה חזקה ימינה ושמאלה, בשילוב דוושת דלק עד הרצפה. הייתם מאמינים לה?

טיפ טיפה

אנו שומעים שוב ושוב ש"התאונה נגרמה עקב החלקה", וכך המילה החלקה מפחידה נהגים ללא סיבה. שהרי לתאונה לא גורמת ההחלקה עצמה, אלא איבוד השליטה על הרכב – ואלו שני מושגים שונים.

החלקה היא מצב שבו הגלגלים, במקום להסתובב כהנחיית ההגה, עוברים את גבול אחיזת הכביש ויוצאים משליטת הנהג. רק במקרים מעטים קורה שכל ארבעת הגלגלים מאבדים אחיזה, למשל עקב עצירה בנוסח "פאניק סטופ". בדרך כלל, החלקה מתרחשת בציר אחד – קדמי או אחורי.

רוב ההחלקות המתרחשות על כביש חלק משתייכות לתופעה של תת היגוי, כלומר: מצב שבו הגלגלים הקדמיים מאבדים אחיזה, והמכונית ממשיכה לנסוע ישר למרות סיבוב ההגה ימינה או שמאלה. זהו מצב הפוך לתופעת היגוי היתר, שבה הגלגלים האחוריים הם אשר מאבדים את אחיזת הכביש, והמכונית נזרקת הצדה. החלקה כזו נקראת היגוי יתר משום שהמכונית מאיימת בביצוע סיבוב חד יותר מכפי שפקדנו עליה.

פעולות ההצלה נגד תת היגוי: אם בתוך סיבוב הגלגלים הקדמיים מתחילים להחליק, והמכונית מפסיקה להגיב לתנועות ההגה וממשיכה ישר – אז דרך ההצלה היא להסיר את כף הרגל מדוושת הגז כדי להעביר את משקל הרכב אל הציר הקדמי, מה שמחזיר את האחיזה הנדרשת.

אם זה לא עוזר, אז מחזירים מעט את ההגה (הנטוי בתוך הסיבוב) אל כיוון ההחלקה – מה שנראה בלתי הגיוני, אך מחזיר את אחיזת הכביש אל הגלגלים הקדמיים. יודגש כי מיתון השיפוע של ההגה צריך להיות עדין.

אך את רוב הנהגים מפחידה יותר החלקה בנוסח היגוי יתר, שבמסגרתה המכונית מתחילה לברוח הצדה. בניגוד לחששות, זוהי דווקא תופעה קלה יותר לדיכוי מאשר החלקת תת היגוי (שבה, כאמור, המכונית ממשיכה ישר).

פעולת ההצלה נגד היגוי יתר: זריקת הזנב של המכונית בהיגוי יתר דורשת ביצוע קונטרה מיידי ומהיר, כלומר: הפניית ההגה לצד ההפוך מהסיבוב, לכיוון הזנב המטייל. אסור להפסיק באופן פתאומי את הלחיצה על דוושת הגז, כי הפסקה כזו המבוצעת על כביש חלק עלולה להיגמר בהחרפת ההחלקה!

הקונטרה בהגה מוכרחה להיות קצרה: מסובבים את ההגה במהירות, ומיישרים אותו מיד. תפיסת הגה ממושכת מדי גורמת להיזרקות נגדית, קשה עוד יותר לתיקון.

נא לא לשכוח שלמצבי החלקה גורמת, בין השאר, בלימה חזקה בסיבוב. מכיוון שמוטב לנו לא להסתמך על ABS, אז ברגע הצורך יש לבלום בעדינות ולעקוב בזהירות אחר התפתחות התהליך.

והנה הטיפים:

  1. מומלץ להתאמן קצת כדי להיזכר איך מכוניתנו מתנהגת במצב של אחיזה בעייתית.
  2. הטוב ביותר הוא ללמוד נהיגה ספורטיבית (שהיא גם בטיחותית) אצל מדריך מנוסה, אך גם בכוחות עצמנו יש מה לעשות בנדון. למשל, לתרגל סיבובי הגה מהירים הנערכים בשתי ידיים. אפשר לבצע את זה בנסיעה איטית, והאימונים על תרגיל זה יעזרו לנו במניעת החלקה, שבמהלכה כל התנועות צריכות להיות אינסטינקטיביות.
  3. גם כאשר עומדת לרשותנו מכונית המצוידת ב-ESP, אין לשכוח שהמערכות האלקטרוניות מתקנות את שגיאות הנהג, אך לא משנות את חוקי הפיזיקה. אם אנו מגיעים למצב שגם נהג טוב לא היה מסתדר איתו, אז שום מערכת לא תעזור.
  4. כאשר עוברים את גבול אחיזת הכביש אין זמן לחשוב מה לעשות, כך שהפעולות הנכונות מוכרחות להיות מוטמעות בנהג, בתת-מודע ממש, כי התגובה מוכרחה להיות אינסטינקטיבית. כדי להשיג זאת, אין דרך אחרת מאימונים בכל הזדמנות. הרי אנו לומדים כל החיים. גם את הנהיגה.

שואלים את אדוארד

גברת אליענה הורנצ'יק מעמותת 'אור ירוק' שלחה לנו נתונים שלפיהם 19 רוכבי אופנועים וקטנועים נהרגו בעשרת החודשים הראשונים של 2015 – עלייה לעומת שנים קודמות.

הקומוניקט של הורנצ'יק (שנשלח אולי מטעמו של מר שמואל אבוהב, המסתתר מאחורי שם נשי) נפתח בהכרזה כי "בישראל מסוכן לנסוע בכלי רכב דו-גלגלי". רק מה לעשות שרוב הנהרגים על כבישינו, שמספרם עלה בשלוש השנים האחרונות, מצאו את מותם בנסיעה בטוחה כביכול, המסופקת על ידי ארבעה גלגלים.

לדעתנו, בג"ץ צריך לאסור על עמותת אור ירוק להתעסק ולהתערב בנושא האופנועים, לנוכח המקרה המביך שבו עמותה זו הכריזה בטעות שחברנו האופנוען טל שביט היה האשם במותו הטרגי – ולא הנהג שגרם לתאונה ונשלח לבית הסוהר לאחר משפטו.

עד היום, ארבע שנים לאחר מותו של טל שביט, עמותת אור ירוק לא מצאה לנכון להגיע על ארבע אל קבר ידידנו, ובחוצפה חסרת תקדים עדיין לא התנצלה בפני משפחתו של טל, בפני חברי הנפש שלו ובפני תלמידיו הרוכבים על השקרים הגסים והבלתי אחראיים שלה, אשר פגעו בשמו ובזכרו של העיתונאי הבכיר, שהיה רוכב זהיר ומנוסה.

גרשון חזן, רמת-גן: הרכב שלי עושה קילומטראז' די נמוך, כ-7,500 ק"מ לשנה. הטיפולים ברכב נעשים לפי שנים, ללא שום קשר לקילומטראז'. האם יש דרך לחסוך?

ברור לי למשל שהייתי מחליף שמן ומים מדי שנה. גם הייתי בודק את הדיסקים מדי שנה ומחליף לפי המלצת המוסך. אבל מה עם הטיפולים ה"כבדים" יותר? האם ניתן לעבור מטיפול שנתי לטיפול לפי קילומטראז'?

תשובה: כאשר מכונית נוסעת מעט, אז החלפת השמנים הסינתטיים והנוזלים המקוריים מדי שנה, ולא מדי שנתיים-שלוש, היא אכן, כפי שאתה חושד, הגזמה.

ודאי כי מותר ואף כדאי לעבור לטיפולים לפי קילומטראז' – ובלבד שאין זה סותר את הנאמר בהסכם האחריות שנוסח מול היבואן, מה שעלול לפגוע בתוקף האחריות.

חגיגות קבורת הנפח

שליחת נפח המנועים לגטאות, והריגתם בחוסר רחמים, משאירות את העולם המוטורי ללא הנאה מהניהוג. ספרו את זה לגָאוּלָייטֶרים של האקולוגיה בבריסל

לוּ באמת הייתי אויב של קונצרן פולקסוואגן ותוצרתו, כפי שמאשים אותי במכתבו מר דניאל גלבוע – אז נסו לנחש מה הייתי כותב לאחר שקונצרן גרמני זה נתפס בארה"ב על הונאת ענק בשיווק מנועי דיזל, הנקיים כביכול כשהם נבדקים בעמידה ומרעילים את האמריקנים חופשי כשהם בנסיעה.

כאויב פולקסוואגן, הייתי כותב ש"הדמיון היצירתי שהפגין הקונצרן בדיזלים ונתפס על חם באמריקה מזכיר לי את הדמיון הגרמני בבניית תאי הגזים במחנות המוות בזמן מלחמת העולם השנייה".

אלא שאני עצרתי את המקלדת של שותפי וחברי מקבוק, המוכן לירות צרורות מילים כאלה ואף גרועים יותר – כי אינני חש שנאה כלפי פולקסוואגן.

120 ניחותא-ות לשעה

היו לי דווקא שתי נציגות של פולקסוואגן בחיי: אמפיביה אקס ורמאכט-ואפן, שבזכותה למדתי מכונאות מהי, עד שניסיתי להפליג איתה בים הבאלטי ונכשלתי. והייתה לי גם חיפושית כחולה 1.3 טובת לב, שהבאתי ארצה בעלייתי, והיא עזרה לנו להכיר את ארצנו ממטולה עד סנטה-קתרינה בואכה שארם-א-שיח'.

הייתה זו המכונית היחידה בחיי שהמהירות הממוצעת שלה והמהירות המרבית על הספידומטר היו זהות (120 קמ"ש) – וזאת למרות כי בִּמקום לדגור על שיעורי העברית באולפן החיפני, הרכבתי לחיפושית שלי שני מאיידים שהבאתי יחד איתה, אחד משמאלו של המנוע ואחד מימינו. הם לא תרמו דבר. המולדת המשיכה לזרום סביבי בקצב אטי.

נפלאות גרמניה החדשה

חוץ מזה, בתקופה שערכתי את הירחון "טורבו" שמרתי על יחסים ידידותיים עם היחצ"ן האגדתי של פולקסוואגן, מר בני ברק. וזה למרות תקרית מביכה במלון אילתי מפואר לקראת סוף שנות השמונים, שם חגגה חברת צ'מפיון מוטורס את השקת הפסאט.

במהלך ארוחת הערב, שהייתה ברמה רחוקה מתקופת הצנע, שמע נציג הנהלת פולקסוואגן מהמארחים, היחצ"ן בני ברק והיבואן מר צ'יזיק, ש"ישראלים לא נרתעים כבר מרכב גרמני", וכדוגמה הם הצביעו עליי, היושב על כוס וויסקי בלי קרח. "האיש הזה ניצול שואה", אמרו עליי, "ובכל זאת נוהג מכוניות גרמניות ומבקר בגרמניה".

האורח הגרמני הביט בי בהתעניינות מוזרה, כפי שבודקים איזה מקרה טבע בזכוכית מגדלת, ושאל בנימוס איך אני, ניצול שואה, מרגיש כשאני מסתובב בין הגרמנים החדשים.

עניתי לו שהאוטוסטרדות הגרמניות ממש מוצאות חן בעיניי, ושעל מסלול הוקנהיים אני מרגיש כמו בבית, אמנם לא בתוך דגמי פולקסוואגן אלא בב-מ-וו M3 ובפורשה 911, שאותן אני מעדיף לאידיליה המוטורית שלי. הכול בסדר גמור, הבהרתי. אין לי שום טראומות בגלל צליל השפה הגרמנית, וגם הזיכרונות לא מציקים לי – ורק כאשר אני חוזר לחדרי במלון, אינני נוגע בסבון.

משום-מה, אנשי צ'מפיון מוטורס לא אהבו את תשובתי לאורח הבכיר מוולפסבורג. "אתם אשמים", טענתי. "הייתם מוכרחים להצביע בטמטום עליי דווקא?", שאלתי את ברק בארוחת הבוקר למחרת, ונשארנו חברים.

דת חילונית חדשה

מכתבו של דניאל גלבוע מנומק לתלפיות (אם כי לא בכיוון של השקפותיי), ואהבתי במיוחד את החלק של "הגילוי הנאות" המסיים את המכתב, ומספר על שתי הסיאט שלו.

בצדק טוען מר גלבוע כי אינני ממליץ על מכוניות המצוידות במנועי TSI. לא פעם הסברתי מדוע, ואין סיבה לחזור על הפירוט הטכני והפילוסופי. נציין רק כי טכניקת הדאון-סייזינג, שאינה מקובלת עליי, הפכה לאיזו דת אלטרנטיבית בקרב כתבי החצר.

אמונה זו לא נפגעה גם כאשר כתב אחד, חסיד וולפסבורג מושבע, התאונן על כך שמאזדה 2, בעלת מנוע אטמוספרי מיושן 1.5 בלי טורבו, מפסידה אמנם על הנייר לפאביה TSI 1.2 החזקה ממנה – אך במציאות בכביש, יפנית זו שלא זכתה בדאון-סייזינג מודרני מזנקת טוב יותר מהצ'כית.

בהערת אגב ששופכת מלח על צערו של כתב זה נספר כי גם אלפא 33 IE שלי 1.5 בוקסר הזרקה, בת 22 וכבדה יחסית, אשר בצעירותה היו לה 98 כ"ס – גם היא גוברת על פאביה טורבו DSG הקלה, בעלת 110 כוחות הסוס.

קוּפְּרָה דשופרא

אנשי פולקסוואגן מנסים לשכנע כי צרותיו של מנוע TSI 1.4 נגמרו אחרי החזרה אל חגורת תזמון במקום השרשרת הבעייתית. ובאמת, נפגעי TSI חדלו לפרסם את טענותיהם, ובינתיים חדלו סיאט איביזה קוּפְּרָה ואחותה פולקסוואגן פולו GTI לפזול אל הדאון-סייזינג, ובמקומו הן כובדו במנוע TSI 1.8 בעל 192 כ"ס.

הגרסאות הנוכחיות של קופרה ופולו זכו למעשה למנוע חדש, ההופך את הספרדייה בעלת תעודת הלידה הגרמנית ואת אחותה מוולפסבורג למתחרות שוות בליגת ההאצ'בקים הספורטיביות. קופרה ופולו מייצגות אותם ביצועים כמעט שמפגינות פורד פיאסטה ST, אופל קורסה OPC, פיז'ו 208 GTI ורנו קליאו RS.

הפרח בחוּלִיגָנִי

כאשר מחפשים בחבורה זו חוליגנית קטנה, יש מה לבחור. תלוי מה אוהבים: קורסה קשה כמו אבן, קליאו RS הנוכחית מהירה אך מנומסת, לפיאסטה יש יתרון בשלדה אלא שהיא מאכזבת במרוצים בין-רמזוריים. רנו מופיעה רק בגיר EDC כפול מצמדים, פולו מאפשרת לבחור בין DSG ותיבת הילוכים ידנית, ואילו אחרות בקבוצה מופיעות בגרסה ידנית בלבד.

סבבה במקום סביאה

מר גלבוע צודק. מדובר במנוע נפלא, כי זהו מנוע TSI 1.8 מתוקן בלבו – בבוכנות, בטבעות ובטלטלים. מנוע זה נהנה מהזרקה ישירה שמלכלכת אמנם את תא השרפה, אך גם מהזרקה מסורתית רגילה, המנקה את השסתומים.

TSI 1.8 המתוקן הוא גם קל יותר משמעותית מקודמו, אשר יוצר עד 2011 ונטה לתת היגוי מופרז.

והעיקר: TSI המתוקן לא סובא כבר שמן. קודמו המגושם היה ונשאר, פה ושם, שתיין שמן כפייתי – עקב הניסיון הכושל להשתמש בטבעת אמצע דקה, עשוית פלדה מיוחדת, אשר הייתה אמורה להעלות את כוח המנוע בזכות הפחתת החיכוך בדופנות הצילינדר, אך במקום זאת העלתה את חמתם של הלקוחות.

מר גלבוע לא מצא כלום על כשל שערורייתי זה בפורומים המתמחים בנושא (כולל פורום VAGIT, כדבריו), אף כי נכתב על פרשה זו בהרחבה בעשרים ומשהו המגזינים שמוציא קונצרן המדיה הגרמני "אוטו בילד" בשפות שונות. אנשי "אוטו בילד" אף הכניסו את המנועים הדפוקים TSI 2.0 ו-TSI 1.8 זוללי השמן לרשימת המנועים שלא כדאי לגעת בהם.

אידיליה עם ריח שרוף

אגב, מה ש"אוטו בילד" לא כתב הוא הניסיון שלי עם מנוע מתוקן זה. הופתעתי באיביזה קופרה TSI 1.8 כאשר אחרי כמה סיבובים מהירים חשתי ריח שרוף, שבקע ספק מהמצמד ספק מהמעצורים. עצרתי. הדיסקיות היו חמות, ומבין זרועות החישוקים יצא עשן. לא הבנתי מדוע, שהרי לחצתי על דוושת הבלם רק לפני הסיבוב, וגם זה ברחמנות יחסית.

לקח לי זמן עד שהבנתי כי האשֵמה בתקרית היא מערכת אלקטרונית בשם XDS, העובדת נמרצות במקום דיפרנציאל ננעל מכנית, כלומר: היא עוצרת גלגל שאיבד אחיזה במהלך הסיבוב או עלה לאוויר. אותו פטנט מפחיד, אך שימושי מאוד בסיבובים, ואותו מנוע TSI 1.8 אצילי עובדים גם אצל אחותה של איביזה קופרה, פולקסוואגן פולו GTI, שאותה עוד לא טעם הזקן, האוהב להשתולל קצת בסתיו של חייו.

ממש כמו הונדה

ולקינוח, הנה עוד הערה פרו-וולפסבורגית: באותה נסיעה בקופרה החביבה הזכיר לי המנוע שלה, TSI 1.8 החדש, את מנוע ה-1.8 האציל של הונדה אינטגרה R, אשר בני, בחיפושיו אחריו אקשן, הרכיב אותו – כולל את הגיר הקצר – בהונדה האצ'בק ביתית תמימה היושבת על מתלי קוני.

אגב, להונדה זו, יצירת אמנות-מסלול במשקל זבוב, יש דיפרנציאל ננעל מכני, כמו בציר האחורי של הבווארית שלי Z3M קופה. ומהי בווארית זו אם לא עוד פלישה גרמנית אל חייו של הקשיש, המרקדים על החבל הדק של חוקי ההסתברות ומתחתיו.

מלכות הכיף 2: כאשר מפסיקים להתעלל בדוושה הימנית בפולו GTI 1.8 ובאיביזה קופרה החדשה, המצוידת באותו מנוע מתוקן – שתי האצ'בקיות חמות אלה יגלו אופי שונה לגמרי. הן עוזבות את הרוח החוליגנית, שאהבנו דווקא, ומייצגות נימוסים המלווים את השגרה היומיומית, ומשולבים לשמחתנו בספונטניות המעלה חיוך על פרצופו של הנהג

כיף לנהוג בשתיהן, אלא שמשעשע עוד יותר לנהוג בב-מ-וו M135i ה"משיגענע קופף", אשר למדה לא מעט מהבווארית שלי, ובפורשה בוקסטר, שגם היא מוכנה להתפרע צפונה מהשפיות, ורק בטעות הוכרזה בארץ כמכונית של נשים

טיפ טיפה: המהפך הדלוח

מצב תעשיית הרכב העולמית אינו מלבב. אמנם מהבחינה הכלכלית הולך לה טוב, אלא שאם בוחנים את התוצרת, יש מקום לאכזבה, כי חבורת האירו-משוגעים עסוקה בכינון חוקים שמטרתם היא הצלת גורלו כביכול של העולם כולו, ויש לכך השפעה לא חיובית על תעשיית המכוניות כולה.

המוחות הפועלים בפרלמנט האירופי בבריסל קבעו כי מכוניות הן רוע אמיתי, שטני, שכן מנועיהן גורמים התחממות, ולשם הצלת תושבי כדור הארץ פתחו הבריסלאים במסע צלבני נגד התרבות המוטורית המסורתית.

אמנם לא כל מכונית צריכה להפגין כוח ולהשמיע נהמות, אלא שבדאון-סייזינג הנוכחי, שהוא תוצאת התקנות הסביבתיות, אפשר לזהות סימנים למחלת נפש. הרי במסגרת משטר הקטנת הנפח מכניסים למכוניות מנועים שמתאימים למכסחת דשא, ומסבירים לקונה הפוטנציאלי שכך טוב יותר, זול יותר ואקולוגי יותר. זוהי בוודאי אחיזת עיניים, שהרי למה לי מנוע בנפח ליטר אחד, אשר במקום לשתות 3 ליטרים דלק ל-100 ק"מ, כהבטחת היצרן – שותה במציאות 10 ליטרים? זו הרי אותה תצרוכת בדיוק של מנוע אטמוספרי אמין מלפני המהפך!

למזלנו, לא כל היצרנים אשפזו את עצמם במוסד להונאה עצמית ולהונאת הציבור, ומנועים אטמוספריים נמצאים עדיין בשוק בכל טווח הנפחים, ומרגישים טוב גם כאשר הם משמשים מטרה לזלזול מצד טרוריסטים ירוקים וכתבי חצר.

שואלים את אדוארד

דניאל גלבוע שלח למדור מכתב ארוך הנפתח בטענה לגביי, מוצדקת חלקית, שלפיה אינני ממליץ על מכוניות המצוידות במנועים מוקטני נפח בעלי טורבו והזרקה ישירה. מר גלבוע מאשים אותי גם ביחס בלתי הוגן לפולקסוואגן, ולטענה זו אני מתייחס בגוף המדור הנוכחי.

והנה מה שכתב גלבוע בפסקה הראשונה של מכתבו:

"לאורך השנים אתה מפרסם בעקביות חוות דעת ותשובות שליליות נגד מכלולי פולקסוואגן, בעיקר מנועי TSI וגיר DSG. מעולם לא הבעת תמיכה במכוניות שבנויות על מכלולים אלו, גם כשהדבר התבקש מפאת היחס שבין הביצועים למחיר שהן מציעות. החלטתי לכתוב לך מכתב שבו אביע את עמדתי לגבי נושאים אלו".

רצה הגורל שמכתבו של גלבוע הגיע ב-23.12.15, יום שבו "המפתחות בפנים" מספר 595 נשלח כבר לדפוס, כך שהכותב לא הספיק לקרוא את מכתבה של גברת אלין זכאי, המספרת על מצוקתה עם מנוע TSI הקודם אשר מורכב באאודי שלה, ומחסל שמן בכמויות מסחריות.

באותו גיליון של "דיוקן" כתבתי גם על תיבת הילוכים כפולת מצמדים שהיא "מחליפה הילוכים במהירות בלתי מוכרת לרגליים ולידיים אנושיות". האם אין זו הוכחה שאני מסוגל לשנות יחס שלילי – לגיר, במקרה זה – כאשר רכיב בעייתי נפטר ממחלות הילדות שלו? האם ייתכן, מר גלבוע, שאנשי פולקסוואגן התחילו לשווק את המצאת גיר ה-DSG כפול המצמדים מוקדם מדי, וכך הפכו את לקוחותיהם לשפני ניסויים?

יואב פינקל: לפני כשנה רכשתי סקודה אוקטביה סטיישן 2009, שהייתה ליסינג ועברה לאנשים פרטיים. במד המרחק רשומים 190 אלף ק"מ, אבל נראה שהורידו לו קילומטראז' לכבודי…

בהתחלה היו רעידות. במוסך החליפו פעמונים בציריות, אך הרעידות נמשכו, עד שמצאתי כי בשני הגלגלים האחוריים יש עיקומים בדרמים – שמראים על התעללות ברכב. החלפתי, והרכב נרגע. עד כאן היסטוריה.

הבעיה המרכזית שנותרה היא רעידות בבלימה. חרטנו את הדרמים, ואחרי 2,000 ק"מ הבעיה חזרה. החלפנו במוסך גם דרמים וגם רפידות שמתאימות לסקודה, והבעיה חזרה שוב אחרי 2,000 ק"מ.

המוסכניק אמר לי: אתם לא יודעים לנהוג. עניתי: כשהיו לי מכוניות כמו טויוטה הייס, גם אחרי 200 אלף ק"מ לא נגעתי בדרמים ואפילו נסעתי עם נגרר, אז מה תגיד על זה? הוא ענה שכנראה סקודה היא רכב רגיש.

החלטתי ללכת למוסך מורשה של סקודה בירושלים, שם החליפו לדרמים ולרפידות מקוריים. אחרי 8,000 ק"מ הבעיה חזרה. חזרתי אליהם, החליפו שוב לדרמים מקוריים ( חשבו שהייתה בעיה בראשונים) – וכעבור 8,000 ק"מ חזרו הרעידות. גם שם לא ידעו לתת לי תשובה חוץ מ"אתם לא יודעים לנהוג".

אציין שאני איש טכני ונוהג כבר שלושים שנה, ומעולם לא היו לי בעיות כאלו. להפך: רפידות היו מחליפים לי אחרי הרבה זמן, כי לא הייתי גומר אותן בבלימה. לדעתי יש שם בעיה אחרת, שהם לא מזהים. אשמח לשמוע אם יש לך רעיון לפתירת התעלומה.

תשובה: תיק התקלות האפשריות של המעצורים היה צריך להדליק אור אדום במוחו של מר מוסכניק – אך לא הדליק דבר. חבל שכך, ובוודאי חבל על הזמן והדיבורים, ועל הכסף שהושקע בחלקי חילוף לא זולים, ועל שעות העבודות שבוצעו לשווא, ועל הסכנה בנסיעה בלתי בטיחותית, שגוברת בתקופת הגשמים.

במקום להודות שאין לו חשק לבצע שימוש הוגן בתאים האפורים שבין האוזניים, מר מוסכניק העדיף להאשים נהג מנוסה בטיעון מופרך: שימוש בלתי נאות במעצורים. אפשר לחשוב שאתה, מר פינקל, יישמת המלצות סודיות של הקשיש המורשה במדור "המפתחות בפנים" ובלמת ברגל שמאל, או שלחילופין בלמת אחוז פאניקה בשתי רגליים, ועוד הרמת בלם יד. לך תדע לאיזו "בלימה לא מקצועית שהורסת את הברקסים" התכוון מר מוסכניק.

הקל ביותר הוא להחליף שוב מוסך, אך אני במקומך, מר פינקל, הייתי חוזר למוסך המורשה, בסוג של מבצע חינוכי, ודורש לבצע כמה בדיקות, אשר ייפתחו בהצצה אל בוכנות המעצורים, בחשד כי הן אינן משחררות את הגלגל אלא נתקעות במצב נעילה.

באותה הזדמנות כדאי לבדוק את איכותו של נוזל המעצורים. מוסכים רציניים מצוידים במכשיר למדידת טמפרטורת הרתיחה של הנוזל. אם מר מוסכניק לא יידע על מה מדובר, דרוש ממנו לנקות את המערכת ולהחליף נוזל מעצורים בחדש.

ייתכן גם שהמערכת המחלקת את כוח העצירה בין הגלגלים הקדמיים והאחוריים התקלקלה, ומגייסת לעבודה את הגלגלים האחוריים בעיקר – אשר נאלצים לקחת על עצמם את כל עול העצירה של הצ'כית, ללא עזרת הציר הקדמי.

משפחת אמיר, יד-בנימין: משפחתנו עומדת בפני החלפת רכב עיקרי, במסגרת ליסינג מהעבודה. התקציב: מכוניות במחיר מחירון עד 180 אלף שקלים. יש לנו שלושה ילדים בגילי 2.5-8.5.

עמוס, שיהיה הנהג העיקרי ברכב, שם את עינו בשלב ראשון על מיצובישי אאוטלנדר או מאזדהCX5 . ככלל, הוא מתלהב מהרעיון של ג'יפון, ועוד יותר מאופציית שבעת המקומות באאוטלנדר, אבל פתוח לשמוע על אופציות אחרות ועל משפחתיות.
שירה לא נורא מתלהבת מרכב ענק מדי (ונפרדה בדמעות מהמאזדה 323 שלה בת ה-15), ומוכנה לשמוע רק על טויוטה כתחליף הולם לזו שאיננה איתנו עוד. חוץ מזה היא מודאגת מאוד מעתידו של כדור הארץ אם נבחר רכב מזהם מדי. האם תואיל לצרף את חוות דעתך להתלבטות המשפחתית?

תשובה: 180 אלף הם הרבה שקלים תמורת מעט הנאה מהניהוג. המצב היה שונה, לו יבואן פורד לא היה מוציא מהתפריט שלו את S-MAX, שהיא האופציה הספורטיבית המשעשעת היחידה מול רשימת המתחרות המשעממות שנשארו כאן במחירה, ומול אופציות לא לעניין המיובאות על ידי פורד מארה"ב במקום S-MAX וגלקסי.

ואם "אמריקנית", אז רק Freemont, הדודג' המתוקנת על ידי פיאט (מנוע, גיר, מערכת היגוי ומושבים). אך גם היא אינה משווקת בארץ.

ודאי שגם מאזדה ואאוטלנדר הן קרשי הצלה ראויים, וכך גם הונדה HR-V החדשה, הזריזה והסימפטית, כלומר היחידה שמסוגלת לשמח את שירה – אף כי יש בה רק חמישה מושבים לחמישה נוסעים. לא לכולם די בכך.

ואם לא הונדה, אז במקומכם הייתי בודק את האופציה של ניסאן X-Trial. זוהי הגרסה החדשה של קשקאי, מוגדלת ומשודרגת, המציעה שבעה מקומות.

ח' חטאים, ועוד אחד

חגגנו יום הולדת ב-2013, הוצאנו שמפניה גם ב-2014
וגם השנה אנחנו פולשים לך אל הבלוג (סליחתך מתקבלת, אנחנו מניחים?)

20151225_124704

מה נאחל לך, אדוארד יקירנו?
אולי נוכל רק לאחל לעצמינו את ח' החטאים המתוקים שאתה מעניק לעצמך:
חירות אישית (כעיתונאי החופשי מעוּלם של ברוני הרכב)
חדות, חריפות ושנינות (אפשר להוציא ספר שירה רק מהכותרות שלך)
חתירה אל המטרה (דבר לא יעצור אותך מלסיים את הסרט, גם לא המפיק המנוול)
חדוות חיים (קשה להתחרות עם ההומור שלך)
חיבור עמוק אל העבר (שועל הכסף, בית היתומים, מכונת הכתיבה בעליית הגג, אשת הגנרל. אין מה לפרט. וכל המכוניות, הו, כל המכוניות. ואתן עליתן על כולנה)
חטאים מתוקים (סלאלום בשלג נחשב?)
חברות אמת (כי אתה ובנותיך הממונעות מעוררים השראה)
חיים מלאי משמעות (כי מה עוד צריך בעולם הזה חוץ מלגרום למישהו אחר לחייך)
והכי חשוב (עוד ח' לשנה הבאה) –
שתמשיך להיות קשיש מורשה, אבל צעיר כמו בן עשרים.

מזל טוב,
מכל משפחת מכונית הנפש

 

 

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 281 שכבר עוקבים אחריו