Skip to content

לשרוד באוטו 2

הפילוסוף קיקרו (106-43 לפנה"ס) המליץ ליהנות ממצב שבו נפשות טובות מסתפקות בהמתנה להתפגרותנו הטבעית. זוהי ממש אידיליה, טען הרומאי, יחסית לסכנה הממשית יותר, שבה אויבים שצברנו, נטולי סבלנות המאפיינת נפשות טובות מהם, מלכדים כוחות כדי לחרוץ את גורלנו המר

אזהרה: מדור זה, הנושא את המספר הסדרתי 1,014, נכתב  בשיטת "נון-קונטיניוּאיטי" (ללא עקביות), שאנוכי התרגל להשתמש בה בייצור תסריטיו ובעריכת סרטים. בסגנון זה ערכתי גם את "התחרות האחרונה של מייקל בלום", סרט המתאר את תחרות רובינשטיין שנערכה בתל-אביב ב-1985.

הייתה זו העבודה האחרונה של הקשיש המורשה בטלוויזיה הישראלית. כמה ימים לאחר שידור הסרט, התנצלה המבקרת הדה בושס, האויבת הקבועה של הטרום-מורשה, על כך שבמשך שנות פעילותה העיתונאית היא רדפה מעל דפי "הארץ" את כל יצירותיי.

תזמור משובח  

לנסוע בצד שמאל הוא מעשה השייך למסורת הבריטית, וגם טבעי יותר לפי בן קולינס, "סטיג" המיתולוגי. בספרו "איך לנהוג" טוען קולינס כי נהג הנוסע בצד שמאל של כביש דו-סטרי מסוכן, "אדום" לפי המינוח העברי, רואה טוב יותר את המרחק מהשוליים ומזהה מה קורה בהם – וזאת במקביל לתִזְמוּר המשובח בין יד ימין, המיומנת יותר, שאוחזת בהגה, ובין יד שמאל, שנשלחת להחליף הילוכים, לחפש תחנות ברדיו, להפעיל מיזוג וכדומה.

ואכן, הקשיש המורשה מצא עונג בנהיגה בלונדון, בפעם הראשונה לפני כחצי מאה ואחר כך בכל ביקור ב"אי ההפוכים". זה מתאים לי, גילה המורשה לגבי נהיגה בצד שמאל, אשר אינה מקובלת ביבשת המשעממת שממנה הוא בא. כי יש משהו כיפי ורענן באילוץ של המוח לתרגם לשמאל את כל תרגילי הנהיגה וגינוני התנועה, כמו זכות קדימה, נסיעה בכיכר ואפילו הליכה רגלית, שבה לומדים לעבור כביש אחרי שהסתכלנו קודם ימינה.

park-road

פארק רואד, לונדון

עידון שהישראלי בי פספס

לפני כחצי מאה היה בלונדון יום בהיר, בלי גשם ובלי ערפל, והמורשה (עדיין טרום-קשיש) נסע באוסטין 7 הקטנה של מיסיס M.C. לפניו של המורשה, בצד שמאל של הכביש, נסע מישהו שלפני הצטלבות הושיט מהחלון את יד ימין. לא את קצה ידו אלא יד שלמה. זה התפרש בוודאי אצל המורשה כסימן לרצונו הברור של הבריטי לפנות ימינה.

המורשה חייך שהאיש, כרוב נתיני הממלכה, אינו משתמש במאותת – ומיד עקף אותו מצדו השמאלי כדי לפנות שמאלה. אך להפתעת המורשה, גם הבריטי פנה שמאלה, ומכוניותיהם התנשקו בעדינות ועצרו. מהווקסהאל יצא הנהג הכועס, ופנה למורשה בטענה שהוא סימן פנייה שמאלה. "ביד ימין?", שאל המורשה, "מה, זה לא סימן לפנייה ימינה?"

"לא ראית שהאצבע שלי הסתובבה שמאלה?", נזף בי הבריטי, תוך שהוא מדגים את המחווה הזעירה של אצבע מפרכסת נגד כיוון השעון, ומשאיר את המורשה מופתע. אחר כך בדקו שני האדונים את מכוניותיהם, שיצאו ללא שריטות, אמרו שלום ונסעו. הבריטי ראשון, המורשה אחריו.

ללמוד קוד כדי לשרוד

מה למדנו? למדנו שכדי לשרוד באוטו בשטח זר, יש להפעיל אינטואיציה ולנסוע כמנהג הילידים. פשוט להצטרף לעדר המקומי, ולא לנסות לחנך אותו. באיטליה למשל יש להילחם על כל סנטימטר בכביש, בכל מוטת הפח של המכונית. בגרמניה מומלץ לנסוע לפי הסכיזופרניה הגרמנית – לאט ובזהירות בעיר, ומהר ומופרע באוטוסטראדה, כאילו שטף אותם רצון פתאומי לקבל חזרה את הזמן האבוד שבזבזת על נסיעה איטית.

יש מקומות כמו צרפת שאיתות באורות ארוכים מסמן לשותפי הכביש "היזהרו, אני נכנס", ויש מקומות כמו סקנדינביה שבהם אורות ארוכים אומרים את ההפך – "בבקשה, היכנס". בצרפת, אגב, מומלץ לשמור מרחק מפמיניסטיות המעוניינות להעמיד את הגבר במקומו, ואילו בפולניה, הבית של ארבע בנותיו של הקשיש המורשה (איטלקייה, שתי יפניות ובווארית), צריך להתרגל שמישהו בולם פתאום ללא סיבה נראית לעין, משום שהוא קיבל ב"CB רדיו" (ערוץ אזרחי) התרעה על פעילות משטרתית. ואם פולני מאותת ללא סיבה כביכול, הוא כנראה מנסה לספר שהוא עומד לעקוף מרחוק אופניים, כאילו היו אוטובוס, משום שלפי הניסיון המקומי עשוי לרכוב עליהם שיכור המאיים ליפול.

גם במדינתנו מוטב ללמוד את קודי ההשתנעות באזורים שונים. הנהיגה הרשלנית של תל-אביבים אינה דומה לנהיגה בחיפה, כפי שההתייחסות להגה בצפון הארץ שונה מזו שבדרום הפרוע, המתחיל בחולון ונגמר בבאר-שבע.

הנחת העבודה: כולם בוגדים

אך גם אם נדמה לנו שתפסנו את הקוד המקומי בקרניו, אין לשכוח שרק פרנויה מאפשרת לשרוד באוטו, משום שאין לסמוך על דבר זולת החושים הבריאים שלנו.

גם באור ירוק יש להביט ימינה ושמאלה, שהרי נסיעה באור אדום היא אצלנו מנהג המשדר אדנוּת על הכביש. כפי שאיתות ימינה כאשר פונים שמאלה מסמן שהנהג שייך לאלה שלא אכפת להם או לאלה שמדברים בטלפון, או סתם מחפש באוטו רגע של מנוחה אחרי שתיית אלכוהול או בליעת כימיקלי פלא.
פגישה באלביון

לונדון, תחילת שנות ה-60. כבוד המורשה (עוד לא קשיש, חלילה) נחת בשכונת פארק רואד היוקרתית, מוזמן אָלְבִּיוֹנָה על ידי היהודייה C.M, במאית מתחילה ישראלית לשעבר, נשואה פלוס אחד.

והנה בצהרי היום, כאשר המורשה נשאר לבדו בבית הענק, שומע בסטריאו של בעלי הבית את "טייק פייב" של דייב ברובק, צלצל הטלפון.

– "האם אוכל לדבר עם גברת M.C?", שאל קול גברי באנגלית.

– "מיסיס M.C איננה", ענה המורשה באוקספורד אינגליש, והקול בשפופרת השאיר הודעה ש"חיפש אותה פולנסקי. רומן פולנסקי", חזר על שמו בסגנון ג'יימס בונד.

– "רומן!", צעק המורשה, "זה אני, אדוורד" (כך נקרא אנוכי בפולנית).

­– "מה אתה עושה אצלה?", תמה פולנסקי, והמורשה הסביר שמהבוקר הוא מפרק לחלקים את מאייד SU שהוא פירק מאוסטין 7, המיני השייכת ל-M.C, ומנסה להבין איך המוצר הזה עובד.

– "אני מתקן לה את האוטו", סיפר המורשה לפולנסקי, "מביים במקומה, מצלם בשמה את הסרטים שלה במסרטת 'בּוֹלֶקְס' 16 מ"מ, ועוד עורך אותם בסוהו על שולחן העריכה הוותיק Lita, שבו ערך קרל ריד את 'Odd man out' בכיכובו של ג'יימס מייסון".

– "בוא ניפגש", הציע פולנסקי, והגיע לפארק רואד.

המורשה ראה מהחלון את חברו חונה בין שתי אסטון מרטונים DB4, ומביט בהן בהתעניינות. פתחתי לו דלת. פולנסקי בחן בהערכה את הדירה רחבת הממדים, עשה גלגולים על השטיח הלבן העבה, ושאל בסקרנות את המורשה אם הוא מנהל רומן עם M.C זו.

"השתגעת?", כעס המורשה. "תראה אותה קודם, לפני שאתה מאשים אותי".

"מעולם לא פגשתי אותה", הודה פולנסקי. "התקשרתי כי המארחת שלך השאירה לי באולפן אינסוף הודעות בשמה, וגם בשמו של אנדריי ויידה", הסביר.

חקירה של הבולסת

אחר כך ישבנו שנינו על השטיח, שתינו תה אנגלי, ודיברנו על חברים, מי עושה מה, ועל הסרט "סכין במים", שפתח את הקריירה הקולנועית של רומן.

כריסטופר קומדה, שכתב את המוזיקה לסרט זה, סיפר למורשה על הבעיות שעבר הבמאי עם גיבורת הסרט, שחקנית חובבת. לפני כל צילום שלה, פולנסקי היה מראה לה מה עליה לעשות וכיצד, מדגים כל תנועת גוף שהיא אמורה לעשות וכל משפט שאמור לצאת מהפה שלה.

"חבל שלא ידעתי את זה", אמר המורשה לפולנסקי. "הייתי עושה סרט דוקומנטרי קצר על עבודתך עם יוֹלָנְטָה אוּמֶצְקָה".

"אל תזכיר לי אותה", התפרץ רומן. "לא רציתי בסרטי שחקנית מקצועית, חיפשתי פנים חדשות, גוף חדש. מישהי שתיראה טוב בבגד ים, כי כל הסרט מצולם על סיפון יאכטה. הלכתי עם יז'י (ליפמן, צלם הסרט) לבְרֵכָת Legia בוורשה, ומצאנו אותה משתזפת. התרשמנו, והזמנו אותה לצילומי מסך. ולפני ההופעה שלה באולפנים בלודז' ביקשתי מכל אנשי הצוות לא להתקרב אליה ולא לפטפט איתה, אלא לשמור ממנה מרחק כמוני, כי אחרת נאבד את הסמכות בעיניה".

"היא התקבלה", המשיך פולנסקי. "התחלנו לצלם באזור האגמים, ובתוך זמן קצר התחילה הגברת הצעירה להשמין במהירות, ממש כמו בסרט מצויר. הגוף הדק שלה, שבגללו בחרנו בה, החל לקבל צורה חדשה, ובתוך שבועיים-שלושה של צילומים הפכה הבחורה הנאה למפלצת".

"קומדה סיפר לי", העיר המורשה, "שכאשר ראית את חזותה החדשה בבגד ים השתוללת, קפצת למי האגם בבגדיך, ופריקוסקי המציל קפץ אחריך כי הוא פחד שתטבע".

"זו הייתה דרמה אמיתית", אישר רומן. "לא הבנו מה קורה. בדקנו את כמויות האוכל המוגש לה בארוחות, ובעזרת דיאטנית צמודה הורדנו את המנות המשמינות, הבאנו לה ירקות ופירות, אך דבר לא עזר. עד שהתגלה הסוד: השחקנית שלנו החביאה אוכל תחת הכרית במיטה, בארון הבגדים בחדרה, במזוודות, בכל מקום. כנראה, העובדה שהיא, הלא מנוסה, גילמה תפקיד מול שחקן מקצועי מוכר לקהל, והצורך לבצע כל תנועה לפי דוגמת הבמאי, פגעו בביטחון העצמי שלה – וזה התבטא בבולמוס אכילה. מה יהיה איתה, דאגנו, אם נחרים לה את האוכל המוסתר?"

והמשיך פולנסקי לספר שהצלם ליפמן עשה שמיניות באוויר כדי להסתיר את השינויים בגוף השחקנית, אך לא הייתה אפשרות לטפל בפניה, שהתרחבו אף הם, ובעיניים שלה, העוקבות אחר כל אחד שלוקח משהו לפה. הצענו לה לעשן במקום לאכול, אך היא שנאה סיגריות".

מיניסטריון התרבות פסק

"אבל ב'סכין במים' לא הבחנתי בשום שינוי אצל הגיבורה", תמהתי בפני פולנסקי. "אולי זה משום שאומצקה לא הייתה הטיפוס שלי, ולא עקבתי אחריה בהתעניינות", הסביר המורשה. "ייתכן גם שהדמות שהיא מגלמת – אשתו של מצליחן עשיר בעל יאכטה ומרצדס במדינה קומוניסטית צנועה – מוכרחה להיות מלאה", הערתי בחיוך, ופולנסקי תיקן אותי.

"תחילה אכן צילמנו את הזוג במרצדס, שבה הם מגיעים למרינה, אך הנהלת משרד התרבות התנגדה לשימוש ברכב גרמני, ובאמצע הצילומים החלפנו לפיז'ו 403. בגלל זה בכביש רואים פיז'ו, ובצילומי הפנים מופיעים הגה ולוח מחוונים של מרצדס".

דרינק צנוע 

ישבנו, קשקשנו, והסתבכנו בתקרית מביכה כאשר החלטנו לשתות משהו מהבר הייצוגי של בעלי הבית. בארון קיר עמדו, כמו בתערוכה, בקבוקי ויסקי ידועי שם, סגורים כולם. לפתוח אחד מהם מאחורי גבם של בעלי הארמון נראה לנו מעשה לא אלגנטי, ואז גילינו בקבוק קטן המסתתר בשורה השנייה, אפור כזה, ביישן, ללא שום תווית צבעונית, ועם פקק צנוע שסגור בלקה.

"זהו!", קבעתי. פתחנו אותו באמצעות חבטה בחלקו התחתון, כפי שפולנים גזעיים פותחים בקבוקי וודקה. שתינו, המשכנו לקשקש, ונפרדנו.

ראיתי מהחלון שפולנסקי התבלבל, ובמקום להתיישב על מושב הנהג במכוניתו, הוא נכנס למושב הנווט, יצא, נתן למכוניתו בעיטה ונסע.

תקרית

חלפו ימים אחדים, ובעלה של M.C הודיע לי שהוא מארגן בביתו "ערב חברתי" ושכדאי לי לקחת בו חלק, כדי להכיר אנשים מעניינים שעומדים להשתתף באירוע. ודאי שהסכמתי.

כבר למחרת בערב הגיעו האורחים, לבושים טיפ טופ, התיישבו בסלון, ובעל הבית בישר להם שברצונו לכבד אותם בוויסקי קנדי מיוחד, עתיק מאוד, שהוא הצליח להשיג במכירה פומבית, בעוד ש-M.C, לבושת שמלה בדווית ארוכה, חילקה בין האורחים גביעי קריסטל. עיניי עקבו אחר בעלה, שניגש אל ויטרינת הבקבוקים, ומשום מה הבנתי כבר מה עומד להתרחש. ולכן לא הופתעתי כאשר הוא מצא את הבקבוק הקטן שלנו, הריק לחלוטין.

"זהו corpus delicti!" (ראיה מרשיעה), הכריז המארח, "שנשאר במקום שבו שמרתי עליו", המשיך, ואני קיוויתי שהתקרה תיפול עליי, אך היא לא נפלה כאשר בעלה של M.C הצביע לכיווני בחיוך, ואמר ש"איש לא יכול להתחרות בטעם המשובח של פולנים באלכוהול"… האורחים הביטו בי בסימפטיה, אך הייתי נבוך בכל זאת.

אחרי המבוכה

אלא שהפתגם היידישאי "רע יודע להצמיח טוב" אינו משקר, וכך, בזכות האירוע המביך אצל מארחיי, הכרתי ידידה של M.C, המפיקה האמריקנית ברניס בלוך, שכמה ימים אחר כך קנתה ממני את התסריט "אונייה לאדיס-אבבה", מה שאִפשר לי ללכת לסדנת שיפורים של BMC (בריטיש מוטור קואורפוריישן), ולהזמין שם מוריס מיני קופר אדומה בגרסת מונטה-קארלו.

אפילוג

במטוס טוּפּוֹלֶב של "לוט", חברת התעופה הלאומית של פולין הקומוניסטית, לחשה לאוזני אחת הדיילות, "מסקרן אותי ואת חברותיי לצוות מדוע אתה מחייך, במקום להיות עצוב כמו כל הפולנים החוזרים מהמערב המפואר הביתה".

"למדתי מהבריטים לנהוג בצד שמאל", עניתי.

cooper-engmini-cooper-czaruje-2gordini-ahawatimini-cooper-czaruje

הגירוש מגן עדן: אחרי מכירת התסריט שלי בלונדון רצתי בטירוף לסדנת BMC, העסוקה בהכנת מיני קוּפֶּרִים לראלי מונטה-קארלו. הכרתי אז את ראונו אלטונן הפיני ואת פאדי הופקירק הבריטי, שהגיעו לסדנה לראות את מכוניותיהם ובדקו בהן כל פרט. הבנתי באותה הזדמנות שרק אני קונה בכסף את קופר המשופרת, אך לא הצטערתי. מוקסם מהקופר, ראיתי כבר את אליפות פולין לפחות.

לא הודאגתי מחוסר הידע שלי בהנעה קדמית, ולא שיערתי שקופר שלי עומדת להתקלקל לפני כל תחרות, ושהמד שהכי יעניין אותי במשך שנתיים יהיה מד לחץ שמן. לא עזר הניסיון להסביר לליידי ששלוש חברותיה מאותה סדנת BMC ניצחו במונטה-קארלו.

אלא שאותה קופר שבגללה השערות עזבו את ראשי, הביאה גם מתנה: היא עבדה כראוי רגע לפני שהתקלקלה, ואז, באותו ספיישל סטייג' בודד שלה בראלי, הצליחו לראות אותנו הצרפתים מרנו, שחיפשו נהג פולני ל-R8 גורדיני. הם התרשמו מהביצועים של קופר, והציעו לי את מכוניתם הכחולה, חלקי חילוף וצמיגים.

עם גורדיני די הלך לי. פעם התהפכתי, פעם ניצחתי. בתמורה לקופר קיבלנו דירת גג בעיר העתיקה בוורשה, וגם הסרטים שלי המשיכו לספק לנו פרסים. התחלנו להריח גן עדן, ואז הגיע גל האנטישמיות של 1968, שמחק הכול.

טיפ טיפה: בכל זאת יש בה משהו

ב-8 בינואר פרסם  ynetכתבה על מכונית אוטומטית שהושקה בלוס-אנג'לס, פרי מוחות משותפים של מובילאיי ודלפי. אינני מתייחס לסיקור של גיא לוי, הרואה במכונית האוטומטית סוג של משיח – שהרי כלי תחבורה זה, כמו כל דומיו, יהיה מיוצר (אם יהיה מיוצר) לאנשים שונאי נהיגה. ובכל זאת, מעניין אותי לתהות על מי תיפול האחריות החוקית במקרה של תאונה: על גבו של האיש שבזמן הנסיעה שיחק באינטרנט פוקר? על בעלי הרכב? על היצרן?

אך למרות התנגדותי למכוניות האוטומטיות, אני מצהיר בזאת שיש בהן היבט חיובי: צריך לחלק אותן לפלסטינים, כי כלים אלה לא מסוגלים לדרוס. כך תתרום המכונית האוטומטית לביטחון ישראל.

שואלים את אדוארד

לילי האבר, בתגובה ל"על עשן שעבר ועל בכי" ("המפתחות בפנים" 1008): השבוע צלצל אליי חבר בארגון יוצאי קרקוב, וסיפר לי שלמרדכי באנק, שאת דמותו תיארת במדורך האמור, יש נכדה בפולין ושמה אנה באנק רומולובסקה. היא הייתה בארץ כמה פעמים, אמה לא הייתה יהודייה. אנה לא הכירה את סבה מרדכי, שכן נולדה אחרי פטירתו.

משה בינה: יש לנו פורד גלקסי 2011 שעושה רעשים חזקים בעליות וכאשר היא במאמץ. הוחלפו מכסה מנוע וגם משאבת הגה, אך הרעש נמשך.

תשובה: ייתכן שהרעש שאתה מתאר מיוצר על ידי סעפת הפליטה, שהשתחררה. אם זוהי אכן הסיבה, אז יש להחליף את הסֶתֶם של סעפת זו, ולהצמיד אותה בחוזקה אל ראש המנוע בברגים חדשים.

אין לי מושג מה הקטע עם מכסה המנוע ומערכת ההגה. אולי חלקים אלו היו בבוידם של המוסכניק, וחיכו ללקוח.

יהודה עשהאל: אנו זוג צעיר עם שני ילדים, גרים ביישוב צעיר וקטן. אשתי נוסעת לעבודה במיצובישי לאנסר 2007 בגרסה הספורטיבית (אבל בלי ספוילר), שנמצאת אצלנו שנתיים וחצי. שני בעליה הקודמים של הלאנסר טיפלו בה במסירות באותו מוסך מרכזי, ויש לנו היסטוריית טיפולים מלאה.

כרגע עומד הקילומטראז' על 146 אלף והרכב גומע 25 אלף ק"מ בשנה. צריכת הדלק היא 9-11 ק"מ לליטר (יש עליות חדות רבות בדרך לביתנו). הרכב עובר פעמיים ביום לפחות בכביש הגישה שלנו, שבו יש קטע לא סלול של 300 מטרים, המורכב מאדמת מילוי מהודקת המתמלאת בבורות מדי חורף.

הלאנסר אמינה, ומלבד החלפת רדיאטור שנזל מלמעלה ומצבר אנו מבקרים במוסך רק לטיפולים שוטפים. הבעיה היחידה היא רעידות חזקות בבלימה במהירויות גבוהות. חשבנו שהיא נובעת מעיוות בצלחות הבלמים, שהוחלפו יחד עם הרפידות בטיפול הקודם,

אך בביקור האחרון במוסך קיבלנו תגובה מבוהלת מהמוסכניק, שאמר שהרכב "מפורק" מקדימה וצריך להחליף: זרועות הגה ימין ושמאל, תושבות גשר קדמי ואחור, גומיות תפוחים, וגם משולש צד שמאל. הוא אמר שהרכב לא יעבור טסט ללא התיקונים הנ"ל.

האם זהו בלאי הגיוני? האם מומלץ להחליף את הרכב? אם כן, במה?

תשובה: יש לכם רכב אדיר, שכדאי להשקיע בו ולא לחשוב על החלפתו. המכונאי שגילה את עקבי אכילס של הלאנסר (בלאי טבעי) נשמע כמו איש מקצוע, ומוטב לשמוע לו.

 

משהו שלמדנו

מפעם לפעם, או פחות מכך, אני מוצא את עצמי מתעורר בפאניקה באמצע הלילה, קם על רגליי, מדליק אור ופותח את המק שלי, שלמדתי להשאיר אותו בתרדמת פעילה מאז שהוא נסגר כאילו כרגיל, אך בעקשנות סירב לחזור לעבודה

וכמו שקורה כעת, אני שוב מתיישב מול המק בשעה 04:00 לפנות בוקר, ובודק בדאגה שאין לה סיבה ובסקרנות מטופשת את הסטטיסטיקה של "מכונית הנפש", הנרשמת על ידי אתר "world press". וכפי שהתרגלתי כבר, אני שוב מגלה שמישהו אי-שם, ועוד מישהו, התעוררו אף הם הלילה וקראו את הרשומה "איטבח אל אָהוּד", מדור ענתיקה שלי, בן חמש שנים כמעט, המוקדש למותו הבלתי צפוי של חברי העיתונאי האופנוען טל שביט.

אין ספק שההתעניינות הרבה והנמשכת בדמותו של טל, המתוארת במדור "איטבח אל אָהוּד", מסמנת תקווה שנפשות טובות שהופיעו בינינו ועזבו מסוגלות להישאר בזיכרונם של דור, או דור וחצי, או כמה מהדורות הבאים, אשר בדומה להוריהם יתגעגעו לטל, או ירצו לשמוע על החוכמה והידע של הרוכב האגדי, על חיוכו ועל האופטימיות שלו.

רועה למציאות חלופית

טל שביט היה מורה-רועה מוביל בעולם האופנועים, מאז תקופת הירחון "טורבו" ז"ל, ונחשב עדיין ככזה בקרב רבים מחבריו ומתלמידיו, ובהם גם הקשיש המורשה, שהתיישב בי בהסכמתי או לא.

טל משך אותנו אל המציאות החלופית של האופנועים, שבאופן מוזר שאבה אליה גם את הזקן שבי, וסקרנה את ראשו ואת לבו בכוח פרדוקס שאינו בר הסבר. הרי אין ספק שמדובר בהתלהבות נפשית ורוחנית בלתי מובנת אשכרה, המייצגת מצב מטא-פסיכולוגי מפחיד, איזשהו כוח מסתורי המלווה את הקשיש כדיבוק, והוביל את ידו לכתוב חמש מילים: "אם ליפול, אז רק מ-hayabusa".

אנוכי מאמין בסיסמה זו, גם אם היא נשמעת פאתטית למדי ואף יומרנית, וזה למרות העובדה הטכנית הפשוטה שמעולם לא היה לקשיש אופנוע משלו, וכנראה גם לא יהיה לו עד סוף חייו. לא טוסטוס ובוודאי לא hayabusa, אותו אופנוע-על של סוזוקי אשר כבוד הוא ליפול ממנו, אם כבר מוכרחים ליפול…

צייתן עד כדי התאכזרות

"אני פוחד מוות מאופנועים", הודה הזקן בפני חברו טל שביט בפגישה האחרונה ביניהם, בהשקה של אופנוע הכביש KTM ביד אליהו (כיום היכל נוקיה). והסביר הקשיש כי להבדיל ממכוניות, שבטוב לבן משאירות לנהג ברגעים קריטיים איזה פסקון-זמן לתיקון הטעויות שעשה – האופנוע, אכזר ונטול רחמים, מבצע מיד כל פקודה של הרוכב. גם אם זו פקודה טיפשית התאבדותית.

באופנוע, המשיך הזקן, אין לך, חביבי, מבחר דוושות המאפשרות את טיפול ההצלה הנדרש – לא בהכרח לפי התפקידים הייעודיים של הדוושות שנלמדים בשיעורי נהיגה. ובמכונית יש לך עוד בלם יד והגה כדי למנוע אסון כבד.

לא כן באופנוע, שבו עוד לא גמרת לבקש, וכבר קיבלת תוצאה, ועוד גילית בהפתעה מוחלטת שהגוף שלך, העומד להיזרק מהכלי, לופת את הכידון בהיסטריה כדי שלא יעוף מהאופנוע בסאלטה ובורג לאחור. ואין זה הכול, כי היד האוחזת בכל כוחה בידית ימין של הכידון פותחת ללא כוונה את המצערת, ובכך משחררת את סוסי המנוע הנוספים, אשר מפניהם רק השמיים יכולים לשמור.

יציב עד כדי סכנה

כעת אני מנסה לדמיין לי מה היה טל שביט חושב על אופנוע ב-מ-וו next 100, כלי מהפכני קונספטואלי עד כאב שיניים, אשר לפי יצרניו הבוואריים אינו מסוגל להתהפך כמו אופנוע רגיל, לא ברכיבה ולא בעמידה – משום שהוא שומר על איזון (balance) באמצעות שיטה אלקטרונית מתוחכמת המזכירה לקשיש את סגוויי.

מה היה טל שביט אומר על הפרסום של ב-מ-וו, המבטיח כי רכיבה על next 100 אינה מצריכה חבישת קסדה או עטיית בגדי רכיבה מיוחדים להגנה על הרוכב, משום ש"נפילה מ- next100 אינה אפשרית, והסכנה היחידה מסתכמת בעובדה שהרוכב אינו יכול להשכיב את האופנוע כדי למנוע התנגשות"?

הגרמנים שהצטלמו ליד next 100 בהשקה שלו שכחו כי באופנוע משנים את כיוון הנסיעה באמצעות השכבה. האם next 100 מיועד רק לרכיבה בכביש ישר וחלק, ורק במזג אוויר מתאים ולא בגשם חלילה – שאז הגלגל האחורי הרחב יתיז מים ובוץ על גב הרוכב?

במקום בגדי העור המסורתיים, ב-מ-וו מציעה לרוכבים על next 100 סרבל מיוחד המשנה בעצמו את דרגת החימום או הקירור, ויודע להזהיר את הרוכב מפני סכנות באמצעות רעידות. בנוסף מציעה ב-מ-וו לרוכבי האופנוע הבלתי-הפיך משקפיים עתידניים, המאפשרים לראות מציאות רחבה ובעלי יכולת לשדר מידע רב: נתונים ממחשב האופנוע, פרטי ניווט ותמונה ממסרטה המורכבת בחלק האחורי של next 100.

בטן נפוחה מרוב נוסטלגיה

המראה הפוּטוּריסטי של next 100 אינו מיוצג בבטנו של הכלי, אשר מארחת פריט המזוהה עם אופנועי ב-מ-וו הכבדים והמסורתיים: מנוע בוקסר שהצילינדרים שלו בולטים משני צדדיו של הכלי. זוהי רק תפאורה נוסטלגית, שהרי אופנוע קונספטואלי זה, שנבנה לכבוד חגיגות ה-100 להיווסדה של הפירמה הבווארית, שהוקמה בשנת 1916, מפוטם בג'ירוסקופים, אותם מכשירים שתפקידם לשמור על יציבות הכלי (שימור התֶנָע הזוויתי).

המנוע החשמלי של next 100 ממוקם בקרבת הגלגל האחורי. ב-מ-וו לא מגלה מהו כוחו של מנוע זה, העתידני כביכול, ומהו טווח הרכיבה של האופנוע, אשר בשלב זה חי וקיים, לפחות לפי תצלומים, בגרסת אבטיפוס בלבד.

הבווארים שותקים גם לגבי הביצועים של next 100, וככל הנראה אינם מעוניינים להמשיך בקונספט העתידני הנ"ל, שנראה לקשיש המורשה כסתם ספין פרסומי.

אופנוע נטול אופנועיוּת

ובכל זאת, בקונספט זה של ב-מ-וו מעניין ההיבט הפילוסופי שעומד ברקע של המאמץ הטכנולוגי, המרשים למדי, שהושקע ב"אופנוע שאינו מתהפך", כלומר מכשיר תנועה דו-גלגלי ידידותי כביכול כלפי בני אנוש.

וההיבט חושב לו כך: גם אם נתעלם מהספקות הקשים שהעלינו ביחס לאופנוע, לרבות הבשורה הגרמנית שאפשר לוותר על קסדה, ונאמין ש-next 100 אכן אינו מסכן את רוכבו – לא נוכל להתעלם מכך שאופנוע "בטיחותי" זה מוריד כל הנאה מהרכיבה, שחלק נכבד ממנה יונק מהאפשרות לשלוט על שני הגלגלים ולהתמודד עם סכנות.

הש"ג כן אשם

בארץ שאנו נוהגים בה, לא מכשירי התנועה גורמים סכנת חיים, וגם לא כבישים המוגדרים, בפרנויה מקומית מתגברת, "כבישי מוות", אלא בני אדם.

זה לא הפריע לתקשורת להוסיף לאחרונה לרשימת הכבישים "המסוכנים במיוחד ודורשים תיקון הנדסי מיידי עקב תאונות מחרידות" את הכביש שבין ערד וים המלח. זהו מסלול נסיעה אהוב על הקשיש המורשה, אשר עבר את נפתוליו המוֹרָדִיים מאות פעמים, בנסיעות כיף ובמבחני רכב. ואחרי כל הרפתקה כזו חשב הזקן על גאונותם של מהנדסי הכביש האנונימיים.

אלא שקרה, ועדיין קורה, שעקב ריבוי התאונות, ובעקבותיהן כותרות בנוסח "מוות כל יום", כבר לא רק המפחידנים המדופלמים מעמותת "אור ירוק" חוגגים כל תאונה כדי להדביק לה סטיקר מטופש, שאינו שייך לאירוע המסוים, המאשים את משרד התחבורה בכל רע, אמיתי או דמיוני – אלא גם הרשויות עצמן התחילו להאשים את הכלים ואת התשתיות.

הן העמותה והן משרד התחבורה מאשימים את הבּוֹתְקֶה במקום את הש"ג, כלומר הנהג – שהוא בעינינו הגורם העיקרי לאסונות אלה. הזלזול ההולך וגובר של הנהג הישראלי בחוקי התחבורה מתבטא בשלל גינונים מרנינים: אי-שימוש במאותתים, התפרצות לצומת באור אדום, הסגת קו הפרדה רציף, וכמובן נסיעה בלתי זהירה בעיר, שם נמשך הציד אחר רוכבי אופניים והולכי רגל. ועוד לא הזכרנו דיבור בטלפון והתעניינות בסמארטפונים בזמן נהיגה, אי-הקלקת חגורות בטיחות וחוסר התייחסות לזולת.

בנוסף, הנהג העברי הוא היחיד בעולם שלא למד עדיין את שיטת הריצ'רצ', שעושה סדר בתנועה כאשר שני נתיבים מתמזגים לכדי נתיב בודד. במקום ריצ'רצ', מנסה האוחז המקומי בהגה לא להחליף מבט עם נהגים אחרים, ולהעמיד פנים שהוא לא רואה אף אחד.

פנטזיה רופסת

המצב הקיים שלח זרועות כה רבות אל המציאות, עד כי קשה כבר לספור אותן. אין פלא שהנהגים הרשלנים מפנטזים על עתיד מתוק של מכוניות אוטומטיות, שאינן זקוקות לנפש על ההגה, ושל אופנועים שאינם מתהפכים – רק כדי לא ללמוד נהיגה.

טיפ טיפה: לזרום עם הגל

הכי בריא למכונית לעבור מהמורות האטה בעדינות, לאט. מומלץ להוריד מהירות לפני המהמורה, אך בשום פנים ואופן אין ללחוץ על דוושת הבלמים בזמן שהמכונית נמצאת על המכשול!

הסיבה: בעת הבלימה מוסט כובד המכונית אל הציר הקדמי – וכתוצאה מכך מערכת ההיגוי, הקפיצים, בולמי הזעזועים, החיבורים וכריות הגומי נחבטים במהמורה, מה שמקצר את חייהם.

next-5next-2next-1next-xl

נקסט אפס אפס: שלוש הערות על הספין הפרסומי של "אופנוע שלא מתהפך": 

  1. היצרן עצמו טוען שהאופנוע ה"בלתי הפיך" next 100 עלול להיות מסוכן, משום ש"הרוכב לא יכול להשכיב את הכלי כדי למנוע תאונה". אך מי ולמה צריך להשכיב את האופנוע כשיטת הצלה? הרי ידוע שהחיכוך בין צמיג ואספלט חזק יותר מהחיכוך בין אחורי הרוכב ובין האספלט! חוץ מזה, החבטה בעצם שממנו מנסים לחמוק חזקה יותר בשיטת ההשכבה מאשר בשיטת ה"בלימה עד הסוף".
  2. היצרן טוען כי מערכת יציבות הופכת את הרכיבה בטיחותית כל כך, עד כי אפשר לוותר על קסדה. הגרמנים שכחו שבכל התנגשות עלול ראש הרוכב להיפגע. חוץ מזה, איך אפשר לרכוב בלי קסדה כשבאוויר טסים חרקים? כל אופנוען שנפגע מפגיעת חרק במהירות גבוהה, יודע את גודל אי הנעימות.
  3. מה יוצא לרוכב מכך שהאופנוע שלו אינו יכול להתהפך, אם מכונית תפרוץ לנתיב שלו? האופנוע אולי לא יתהפך, אך בעת נפילה יש לנו סיכוי לשבור את המפרקת, שאינה מוגנת בקסדה, ולנחות בתוך שק פלסטיק של זק"א.

שואלים את אדוארד

פרופ' גרשון בקון, בתגובה ל"שוד לאור הסתיו" ולשיר "ביאליסטוק": כמו תמיד, נהניתי מן המאמר האחרון שלך, שבו סיפרת על המחזה שהעלית על הבמה בבית היתומים בקרקוב אחרי המלחמה. לא הייתי זקוק לתזכורת, אבל שוב הייתה לי ההרגשה כמה אנחנו הקוראים הפסדנו בזה שאתה לא מעלה את זיכרונותיך על הכתב בצורה מסודרת.
הייתה לי תזכורת נוספת לאחרונה, כשצפיתי בסרט 'החטאים' של אבי נשר עם יבגניה דודינה הגדולה (שקצת בוזבזה בסרט לטעמי), ונזכרתי בסרט שלך שלא זכינו עדיין לראות. הבנתי מן הטור לפני כמה חודשים שהבעיות המשפטיות לא לגמרי נפתרו, וחבל.
בינתיים אני מאחל ל"זקן המורשה" הרבה בריאות והרבה הזדמנויות נוספות לחלוק איתנו את זיכרונותיו.

זרח ורדי: בשבוע שעבר התפרסמה כתבה ב"ידיעות אחרונות" שבה אמר מנהל השיווק של צמיגי "גודייר", שזמן החלפת צמיגים הוא שנתיים. אז לפני שאני רץ להחליף צמיגים (החלפתי לפני 3 שנים לצמיגי קונטיננטל), האם זה קשקוש של מנהל שיווק או שזה רציני?

אם אני זוכר טוב, לא מזמן כתבת על צמיגים, וציינת שבאירופה הקרה מחליפים פעם בעשר שנים, ואצלנו רצוי קצת פחות בגלל מזג האוויר החם יותר.

נראה לי כתבה מוזמנת של שיווק נטו.

תשובה: אם מר ירון ביטון, מנהל השיווק של "גודייר", אכן ממליץ להחליף צמיגים אחרי שנתיים, כפי שמדווח ב"ידיעות אחרונות" העיתונאי אודי עציון, אז דעתו הסמכותית של איש שיווק זה פוגעת במוצר שהוא משווק. שהרי המסקנה מהגול העצמי של מר ביטון הנכבד היא שיש לשמור מרחק מצמיגי "גודייר", הסובלים מחיים קצרים.

דב קרדו: כבן לניצולת שואה שמוצאה בערך מאותם מקומות שאתה מתאר, גם זיכרונותיך בהקשרים אלה מדברים אל לבי, והסיפור על השיר "ביאליסטוק" ריגש אותי מאוד.

יש נושא שמסקרן אותי מאוד וכמעט לא מתייחסים אליו – יש בקרבתו המאיימת של המוות אלמנט ארוטי רב עוצמה. כמי שכותב בלי יותר מדי צנזורה עצמית, הייתי שמח מאוד לקרוא את זיכרונותיך, או דברים ששמעת מאחרים בהקשר זה… אם מתאים לך כמובן.

תשובה: קשה לי להתייחס, בגילי ובפורום זה, לתופעה שאתה מדבר עליה. במקום זאת, ליקטתי כמה ציטטות על המוות:

* "אני מתים במקום שבו חסרה לנו אהבה, ונצחיים במקום שבו אנו נאהבים" (קרל יאספרס)

* "מוות מֵגֵן מאהבה, ואהבה מגינה ממוות" (יאן לֵיכוֹן)

* "כמה מקרי מוות נאלצים אנו לחוות כדי ללמוד שגם אנו נמות" (ז'אן רוסטאן)

* "איך אני יכול להגיד מהו המוות, אם אינני יודע עדיין מהם החיים" (מישל Quoist)

* "בעבר היה המוות לגביי מישהי מרחוק. עכשיו היא מתיישבת איתי לשולחני, ואני מוכרח להתיידד איתה" (דאג המרשלד)

* "חיינו הם כמו אבן שנזרקת אל מים: לעולם אין לדעת אילו מערבולות נעורר עם נפילתנו, למי נגרום מוות ואת מי נבריא, כמה חוסר שקט נייצר סביבנו, וכמה קטרקט נסיר מהנהרות העיוורים" (רומן ברנדשטטר)

* "מוות הוא כנראה תהליך לא נעים במיוחד, אלא שנעבור את זה איכשהו" (קשיש מורשה)

אריה כספי, בתגובה ל"שואלים את אדוארד" הקודם ("המפתחות בפנים 1012): כשכתבתי ללחוץ על הגז – התכוונתי במידה שתספיק כדי לאזן את האוטו, לאו דווקא "להדביק" אותו לרצפה. ממעט הניסיון שיש לי במצבים הרבה פחות קיצוניים משתיארת, זה עובד יפה.

אני מניח שבסיבובים קשים או במהירויות גבוהות זה יעיל פחות, ואולי הכי יעיל יהיה לשלב את שני השיטות… (?)

לגמרי בצירוף מקרים, עקב מקרה חירום קטן, יצא לי בהמשך השבוע, בזמן הגשם, לפנות בצומת מרומזר במהירות גבוהה מדי. האוטו התחיל להחליק בתת היגוי, זכרתי את העצה שלך שקראתי והורדתי מיד את הרגל מהגז – לצערי זה לא הספיק, ואת המשך העצה שלך גם לא זכרתי (ליישר קצת את ההגה), אז האוטו המשיך להחליק ופגע קלות במדרכה ממול.
אחרי המקרה חשבתי שאולי שימוש קצר בבלם היד היה יכול לעזור… אולי כדאי, לטובת הכלל, להוסיף גם את זה לעצות?

תשובה: בלם יד הוא חבר נאמן של הנהג, שהציל לא פעם אותי ואת חבריי ברגעים קריטיים, דומים לאלה שאתה מתאר וגם קשים יותר. לצערנו, מכוניות חדשות רבות ויתרו על בלם היד המסורתי לטובת בלם חשמלי, שאין בו שימוש זולת מצב חניה.

 

alfa-gt-bertonefiat-1_9rewa-mail

י"א מדווח מדימונה: מרוץ "דראג דימונה" נערך השבוע במנחת המטוסים בעיר בנוכחות ראש העיר, 4,000 צופים ו-48 מתחרים. המקצים נערכו למרחק הקלאסי של מרוצי מיאוץ: רבע מייל בקו ישר, כאשר בכל מקצה מתחרות שתי מכוניות ראש בראש.

במרוצי דראג, הפופולריים במיוחד באמריקה, המכוניות מאיצות ל-100 קמ"ש בפחות משלוש שניות, ומסוגלות להשפיל כמעט כל מכונית סדרתית, לרבות פורשים, למבורגינים ופרארי, שכן חלקן חמושות במנועי טורבו בני 450-1000 כ"ס, ויש הטוענים שאף צפונה מכך, באמצעות שיפורים רבים ומגוונים. המכוניות חוקיות למרוצים בלבד. 

מכוניות רבות באירוע היו מתוצרת פולקסוואגן, וכמיטב מסורת הדראג בארה"ב היו גם כמה קורבטים. בקטגוריית ההנעה הכפולה כיכבו אימפרזות, GTR מדהימה, אוו, ואפילו אונו טורבו מוסבת 4X4 משנת 1992, ככל הנראה האונו השורדת האחרונה בתבל שהדגימה מיאוץ רקטי. אך הזמן שלה לא ידוע, משום שרחפנים לא פסקו לעופף בשמי האירוע, ושיבשו את פעילות שעוני העצר האלקטרוניים…

הכרוז ציין כי הזמן המהיר ביותר שהושג בארץ שייך למיצובישי קולט אוולושיין, שחצתה את רבע המיילים ב-9.81 שניות, אך הן לא תועדו ביום האירוע בשל שיבוש השעונים האמור. נקווה שאירועי ספורט מוטורי חוקיים דומים יתקיימו גם בעתיד.

 

 

שוד לאור הסתיו

דעתנו האישית, שהודפסה במדור "דעתי הזדקנה לי", התפרסמה כעבור שבועיים בשנית, במקום זר, כשהיא חתומה שָם על ידי מישהו שלא הוזמן לצלחת. אפשר לחשוב שהקשיש המורשה הצטרף, ללא כוונה וקצת בטרם עת, לחבורת הקלאסיקונים העבריים, שמותר לקטוף את רעיונותיהם השווים חופן שקלים

כתבנו בדיוקן 1010, תחת כותרת הביניים "בידך אפקיד רוחי? ממש לא", את הטקסט הבא: "לא נראה לקשיש הגיוני שהנהג המודרני מוכן לוותר על חוויית הנהיגה, ועל הזכות לשמור בעצמו על בטיחותו שלו ובטיחות משפחתו – ולמסור את תפקידו זה לחיישנים חסרי נשמה. הקשיש אינו סומך על האלקטרוניקה, שמאפשרת למנוולים לגנוב את הרכב מתי שירצו, והיא גם מאיימת להתקלקל".

והנה שלשום בבוקר, בשעה 08:00, נתקלנו בהעתק של דעתנו זו, אשר לוּוָה, כדי לטשטש את מקורו, בכל מיני שטויות, פרי עט מפוקפק כמו האוחז בו. תודה לקורא נ', ששלח לנו מרעננה קישור לקטע זה, המעורר בלב הזקן רגשי אבהות. הנה הקטע:

"אבל האם אתם הייתם רוצים שאיזושהי יד ענק אלקטרונית תיקח ממך לפתע את ההגה? האם תהיו מוכנים להפקיד את השליטה המלאה במכוניתכם בידי איזשהו ג'וק אלקטרוני נסתר?" (שגיאת הלשון במקור).

קחו הכול. תפאדל

הזקן אינו כועס. יצטטו נא אותו עמיתיו העבריים ככל חפצם. אתם מוזמנים, וולקאם, אדרבא. כנסו והעתיקו אותי כאוות רוחכם. במיוחד, חביביי, כאשר הקשיש טועה.

לפני כארבעים שנים ועוד קצת שאל הזקן אנוכי את ראונו אלטונן, נהג ראלי אגדי, אם יש אמת בשמועה שהוא מחליף במיני קופר שלו הילוכים מבלי ללחוץ על המצמד. "אכן", ענה הפיני, "בטח שאני מחליף הילוכים בלי קלאץ'. אני גם מציע לכולם לעשות את זה, במיוחד למתחרים שלי".

הזקן אנוכי הבין את האלוזיה העדינה בתשובתו של אלטונן, ומאז הוא לחץ על המצמד בכל הזדמנות במוריס קופר שלו, כמו גם בכל מכונית שהייתה לו בהמשך השנים. בשנה שעברה הזקן אף סידר לבווארית שלו Z3M קוּפֶּה דוושת מצמד גבוהה במיוחד.

קלאסיקאי חסר מנוח

נפתח בכך שלהיות קלאסיקון זה קשה לא רק בגלל הקלפטומנים הנושכים בנכסיו הרוחניים, אלא גם משום שתפקיד זה דורש אחריות, שהזקן שכח מהי, אשר מלוּוָה בפחד הצמוד לקלאסיקאי במשך 24 שעות ביממה.

הרי לא קיים אף קלאסיקאי נושם עדיין אשר עוזב אותו, ולו לרגע קצר, החשש המצמרר והמוצדק שהוא, הקלאסיקאי, שכח לרשום בזיכרונותיו משהו חשוב על האנשים שהיה לו המזל להכיר, או שכח אי-אלו הרפתקאות יוצאות דופן שהיה לו חלק בהן. או שחס וחלילה נעלמו מכתיבתו הרשלנית נשים, חיות ומכוניות שאהב.

הולך עם עששית הזיכרון

על קלאסיקון תקני מוטלת גם החובה לרשום פרטים שאינם ידועים, לא לציבור הרחב ולא למומחים בנושא.

למשל, לולא התרומה של הקשיש המורשה, שתתגלה במדור זה בעוד רגע, הנוער הלומד על שואה ומוריו, כמו גם קיבוצניקים לוחמי הגטאות, חוקרי שואה ירושלמים מיומנים ממכון "יד ושם", ואפילו מוזיאון השואה בוושינגטון, לא היו יודעים מה זימרו בגטו ורשה היהודים שהגיעו מהעיר ביאליסטוק שבמזרח פולין, אשר רבים מהם חיפשו בה מקלט במהלך בריחתם מהגרמנים בתחילת במלחמה.

זֶמֶר שעבר זמירה

מבמת הקברט של גטו ורשה פרץ השיר "ביאליסטוק" אל בתי היהודים ואל רחובות הגטו. שרו אותו גם נהגי מוניות הגטו – הריקשות. "ביאליסטוק" היה להיט, שלאגר.

והנה בכל זאת, שיר מצמרר זה נעלם מהזיכרון היהודי. עניין תמוה, שהרי השיר מהווה עדוּת היסטורית לדורות הבאים לכך שהיהודים הפולנים אסירי גטו ורשה לא שכחו, חרף גורלם המר המתקרב, מה הם עברו בביאליסטוק במהלך המנוסה מזרחה.

להפוך חושך לקברט

שנים ספורות אחרי מלחמת העולם השנייה גר עדיין אנוכי, הקלאסיקון לעתיד, בבית הילדים היהודים בקרקוב. באותה תקופה הוא למד בבית הספר לאמנות, רכב על אופני מרוצים במועדון המקומי, למד לטוס בדאונים, וגם כתב וביים הופעת קברט בבית היתומים, שדייריו שרו ורקדו בה.

הרעיון שלו לביים את השיר "ביאליסטוק" על הבמה נהדף עקב העובדה שהמחזאי והבמאי החובב, הקשיש המורשה לעתיד, זכר מימי הגטו רק את המנגינה של "ביאליסטוק" ואת הבית הראשון שלו. אך בשביל מה הייתה לאנוכי אחות, בעלת זיכרון טוב משלו בהרבה?

"את זוכרת את השיר 'ביאליסטוק' שאבא היה שר לנו?", כתב הקלאסיקון הצעיר לאִירֶנָה, וקיבל מאחותו מכתב ובו כל המילים של "ביאליסטוק".

כעת יכולתי לחשוב על הכוריאוגרפיה לשיר מר זה, שכבר אז, בשנות הארבעים המאוחרות, הושמט ללא רחמים מתולדות השואה.

הרי השיר עצמו:

ביאליסטוק, אני מקלל כי נושכים אותי,

אני מקלל את הכינים שלך, ביאליסטוק.

מקלל אותך, ביאליסטוק,

על לינה על רצפה בקור ובחושך.

מקלל אותך, ביאליסטוק,

על אוכל שלא היה, ביאליסטוק.

מקלל אותך, ביאליסטוק,

בגלל הכול שלא היה,

בגלל העוינות שלך, בגלל הרעב,

המכות והפחד, שכן סידרת לנו.

ביאליסטוק, ביאליסטוק.

לוואי שגם את ודורותייך, ביאליסטוק,

תקבלו שנת גיהנום כזו, ביאליסטוק,

ביאליסטוק, ביאליסטוק.

אנו מקללים אותך, ביאליסטוק,

ומתפללים, ביאליסטוק ביאליסטוק,

שאָת והשוטרים שלך,

ביאליסטוק ביאליסטוק,

תלכו לעזאזל, ביאליסטוק.

כי הקדוש ברוך הוא ידאג,

ביאליסטוק ביאליסטוק,

שלא יישאר ממך דבר, ביאליסטוק.

כיסאות לא נוח

"זה השיר שנשמע בגטו ורשה שנתיים לפני שאסירי הגטו נרצחו על ידי הגרמנים, או נשלחו על ידם לתחנת המוות טרבלינקה", הסביר הבמאי המתחיל לשחקנים, והחל בחזרות, שנמשכו חודש, ואחר כך עוד שבועיים, עד שהמסך עלה, והאורחים שהוזמנו למופע הופתעו מהמראה שנגלה לעיניהם.

בלי שום תפאורה, על רקע קיר אפור בלבד, שרה קבוצת ילדים את "ביאליסטוק" תוך שהם מבצעים תנועות בלתי שגרתיות עם כיסאות, האביזר היחידי על הבמה.

לבושי בלויים ויחפים, השחקנים הצעירים זימרו את "ביאליסטוק" כמקהלה הנמצאת בתנועה שאינה פוסקת לרגע: הם שרו את "ביאליסטוק" בעודם הולכים על ברכיהם ושניים או שלושה מביניהם ישנים על הכיסאות, והם המשיכו לשיר גם כאשר נפלו מכיסאות אלה, התגלגלו על הרצפה, וזחלו בין רגלי הכיסאות. הם היו שרים "ביאליסטוק, ביאליסטוק" בעודם לוחמים ביניהם על הכיסאות, בעימות שהוא ספק ריקוד בלט ספק קרב – וכל זאת בליווי מוזיקלי של פסנתר, חליל וכינור, אשר נגניהם ישבו בצד השני של הקלעים.

המוזיקה שוככת, המהגרים שחיפשו בביאליסטוק מקלט מטיחים את הכיסאות שלהם בקיר. הקרקס נגמר בסטופ-פריים של כמה שניות, שאחריו החבורה מרימה את הכיסאות ועומדת איתם בתור למשהו, שאפשר לדמיין אותו כחלוקת מזון או כחלוקת מוות, וכך הלאה. וכל אותו הזמן חוזרה שירת "ביאליסטוק" שוב ושוב כמנטרה. השחקנים נראו עייפים, כמעט נופלים מהרגליים. מישהו מהם החזיק שני כיסאות, ולאחר לא היה אף כיסא.

התאורה החלה להתעמעם, והשחקנים הצעירים, בחצי חושך, לקחו את הכיסאות, או מה שנשאר מהם, והתחילו לצאת מהבמה בהילוך איטי. ואז נשמעה ירייה, ואחד מהם נפל. חבריו הרימו אותו מהרצפה ולקחו אותו איתם. פוסעים בטור הם עזבו את הבמה, שאורותיה המשיכו להיכבות בהדרגה, עד כי במרכז הבמה החשוכה נשארה רק נערה בשם פְרִידָה, אף היא דיירת בבית היתומים, שעמדה לאור פנס בודד על יד הכיסא שלה, ההפוך, ושרה סולו בקולה הדרמטי את השורות האחרונות של השיר:

"אנו מקללים אותך, ביאליסטוק,

ומתפללים, ביאליסטוק ביאליסטוק,

שאָת והשוטרים שלך,

ביאליסטוק ביאליסטוק,

תלכי לעזאזל, ביאליסטוק.

כי הקדוש ברוך הוא ידאג,

ביאליסטוק ביאליסטוק,

שלא יישאר ממך דבר,

ביאליסטוק".

שני אורחים חשובים

הקטע "ביאליסטוק", שסגר את מופע הקברט, התקבל תחילה בשתיקה, שהצמידה אותי לקיר. פחדתי שנכשלנו או הגזמנו. רק אחרי כמה-עשרה שניות פתח הקהל במחיאות כפיים, תחילה זהירות ואחר סואנות.

אלא שאותי עניינו רק התגובות של שני אורחים חשובים לי – ולא היו אלה בכירי עיריית קרקוב, לא נכבדי הקהילה היהודית בעיר וגם לא נציגים של ארגון "ג'וינט" העולמי, אשר ישבו באולם בין הצופים. עניינו אותי רק דעתו של יוֹנָש שטרן, ניצול שואה, צייר מופשט שזלזל בסגנון הריאליזם הסוציאלי שדרש השלטון הקומוניסטי מאמנים, מה שלא הפריע לשטרן ללמד באקדמיה לציור בקרקוב; ודעתו של הבמאי-מחזאי הגאון טדיאוש קנטור, מורי ורבי בשנים הבאות.

שניהם, שטרן וקנטור, ניגשו לבמאי הנער וחיבקו אותו. טדיאוש קנטור שתק, ויונש שטרן אמר לי, "כבשת אותי, כי גם אני טעמתי את ביאליסטוק, שלא רחוק ממנה יצאתי חי מערמת גופות. יצאתי על ארבע, כמו השחקנים שלך".

תיאטרון קרקסי לפני גרוטובסקי

עשרות שנים אחר כך סיפרתי על בימוי "ביאליסטוק" שלי לחנוך לוין, בליווי פרשנות צנועה שהקדמתי בשנים רבות את הבמאי הפולני המפורסם יז'י גרוטובסקי, שבתיאטרון שלו לימד את השחקנים להשתולל על הבמה, לבצע סאלטות באוויר כמו בקרקס, לזחול, ללכת על ארבע, ליפול ולקום. בדיוק אותן תנועות קרקסיות לא קלות לביצוע שדרשתי משחקני הבית, הנערים והנערות של בית היתומים בקרקוב. את הקונספציות של גרוטובסקי בתיאטרון לומדים עד ימינו מסביב לעולם, בבתי ספר למשחק ולבימוי.

פרופסור האוניברסיטה העברית אריה זקס סיפר בזמנו, בקפה "טעמון", שהוא מלמד סטודנטים בחוג לדרמה את שיטת הבימוי של גרוטובסקי, מספר להם על התנועות בנוסח קרקס וכדומה.

"ראית פעם איזה מחזה של גרוטובסקי? ביקרת בתיאטרון '13 שורות' שלו?", שאל הזקן הטרום-מתחיל את זקס, ושמע ממנו שהקורס שהוא מעביר עומד כולו על ספר באנגלית, שתורגם מצרפתית, שתורגם מפולנית. בדרך, שמעתי מהשחקנית נטע פלוצקי, היה גם איזה תרגום שוודי, כי השוודים אהבו במיוחד את גרוטובסקי ובצדק.

"היית מאמין שקיים מרצה כזה?", שאל הקשיש את חנוך לוין, ושנינו פרצנו בצחוק.

מילים ולחן: לא עממיים

לא מופרך להניח שאת המילים לשיר "ביאליסטוק" כתב ולדיסלב שְלֶנְגֶל, משורר גטו ורשה אשר חזה את גורלה הבלתי נמנע של עיר היהודים. שלנגל חיבר שירים מזעזעים שהסתובבו בגטו, ובו-זמנית תרם יצירות אחרות, סרקסטיות, לקברט בגטו. הוא הספיק לקרוא לעצמו "המתעד של הטובעים", לפני שנרצח בידי הגרמנים בבונקר שבו שמרו עליו חברים.

נשארת ללא תשובה השאלה אם את הליווי המוזיקלי לשיר "ביאליסטוק" הלחין ולדיסלב שפילמן, פסנתרן יהודי מאוהב בשופן שהיה מהולל עוד לפני השואה, ועבד אף הוא באותו קברט של הגטו אשר ולדיסלב שלנגל תרם לו מערכונים סאטיריים בחרוזים, ואת המיניאטורות הקומי-טרגיות שלו.

שריקה באפלה

ב-1991 חזר הקשיש המורשה לוורשה כדי "לחפש שורשים", כפי שהוא סיפר, ובעצם כדי לקנות להנאתו, האחרונה אולי, את הונדה crx VTEC 1.6 בצבע ספק כחול ספק טורקיז, שהזקן הנצחי התאהב בה עמוקות בתערוכת פרנקפורט.

בראיון שערך אז הקשיש עם ולדיסלב שפילמן בדירתו, כשליח העיתון "דבר" ז"ל, הוא שאל את הפסנתרן על השיר "ביאליסטוק".

"ביאליסטוק, ביאליסטוק", חיטט בזיכרונו שפילמן, ידוען שואה בכיר, וענה לשליח "דבר" המאוכזב שהוא אינו זוכר אם הלחין דבר כזה. "בימים הטרופים ההם בגטו כתבתי כל כך הרבה דברים לקברט על ידִידִי הפסנתר. חלקם, ואף רובם, נולדו באימפרוביזציה מוחלטת", אמר שפילמן בעצב, כאילו היה מצטער כולו על איזה חטא חייו שביצע.

"האמת היא שהמנגינה הזו ששרקת אכן נשמעת לי מוכרת משהו", הוסיף הפסנתרן, שהרפתקאותיו בגטו ורשה שימשו עלילה לסרטו של רומן פולנסקי.

civic-xlcivic

עזבה את האטמוספרה: השיפורים העיקריים בהונדה סיוויק החדשה הם העברת מכל הדלק לאחור, מה שאִפשר להרכיב את המושבים הקדמיים גבוה יותר מאשר בגרסה הקודמת, וחזרה למתלה אחורי, אף זאת לפי מסורת הסיוויקים הישנות (ו-crx של הקשיש). השינוי השלישי, שעוד לא הוכיח את עצמו, הוא ויתור על המנוע האטמוספרי האמין, שבמקומו מורכבים בסיוויק החדשה מנועים מוקטני נפח מחוזקים בטורבו.

במדינות לועזיטיות אפשר, זה כבר כמה חודשים, לבחור בין שלושה מנועי סיוויק חדשים: מנוע בנפח ליטר אחד 3 צילינדרים 129 כ"ס; מנוע 1.5 ליטרים 4 צילינדרים 182 כ"ס; ומנוע דיזל 1.6 בעל 120 כ"ס.

בוחנים אירופים משבחים את הונדה סיוויק החדשה בגלל "חיסכון בדלק, אחיזת כביש טובה בכל תנאי הדרך והיגוי נעים ומדויק". אנו, שעוד לא טעמנו אף סיוויק חדשה בשום גרסה, מצטטים זאת בסקרנות זהירה.

טיפ טפה: מַלְחוּת החרמון

נסיעה על שלג אינה מזיקה למכונית כמו נסיעה על כביש שהרשויות פיזרו עליו מלח כדי שהשלג יימס. גרגרי המלח, ההופכים את השלג לבוץ, מאפשרים אמנם לנהג לשלוט על מכוניתו כמו על כביש רטוב רגיל, אך עלולים להידבק לשלדת הרכב, ולגרום קורוזיה שתתפשט אל צינורות המעצורים עשויי המתכת, אל המפלט, אל החישוקים ואל חלקי הפח.

עקב סכנה זו, מומלץ לרחוץ את רצפת המכונית ואת החלקים התחתונים של הדלתות והכנפיים אחרי כל נסיעה על כביש מושלג שטופל במלח.

שואלים את אדוארד

נ', רעננה: מישהו האזין לקמפיין הארוך שמנהל הקשיש המורשה נגד "רודנות האלקטרוניקה" במכונית המודרנית. המישהו הזה אימץ את הרעיון שלך, שינה קצת את הניסוח, והציג אותו כשלו. ראה קישור שאני מצרף.

אריה: אני עומד לרכוש הונדה חדשה, לאחר שנהניתי מסיוויק במשך 6 השנים האחרונות. אני צריך רכב משפחתי, לנסיעות עירוניות בעיקר. מבין רכבי ההונדה הקיימים, מה אתה מייעץ לנהג שלא מחפש חוויות נהיגה אלא מכונית אמינה, חסכונית ובטוחה?..

תשובה: כחסיד שרוף של הונדה ודאי שאני ממליץ על סיוויק החדשה, שהשתפרה בכל הבחינות. אלא שאסור לנו להתעלם מהמידע שסיוויק החדשה זנחה את המנוע האטמוספרי שאהבנו, 1.8 ליטרים, לטובת מנועים מוקטני נפח ונתמכי סעד הטורבו.

כך שבמקום להיות שפן ניסיונות, כדאי לך אולי לקחת פסק זמן מהונדה, למשל בעזרת טויוטה אאוריס היברידית.

אריה כספי, בתגובה ל"טיפ טיפה" מהשבוע שעבר ("המפתחות בפנים" 1011): בעצה שנתת כדי לצאת ממצב של היגוי יתר שכחת דבר יסודי וחשוב: במכונית שמונעת בהנעה קדמית, צריך פשוט ללחוץ על הגז כדי להעביר את המשקל אחורה, וכך להחזיר את האחיזה לצמיגים האחוריים ואת "הזנב שברח" למקום – בלי צורך כלל לשחק עם ההגה.

אם אני לא טועה, רוב המכוניות הנפוצות בארץ היום מצוידות בהנעה קדמית.

תשובה: היגוי יתר אינו מתבטא בכביש ישר, אלא מפתיע בסיבוב שבו עזבנו את דוושת הדלק כי חששנו מהמהירות. נניח שבהונדה שלי, בעלת ההנעה הקדמית, נכנסתי בטעות לסיבוב העומד להיסגר במהירות של 90 קמ"ש ובהילוך שני, נבהלתי, וגרמתי להיגוי יתר. אם אלחץ על דוושת הדלק עד הרצפה "כדי לאזן את הזנב הבורח", כהצעתך – מכוניתי תחזור בהתלהבות למהירותה הקודמת או תפַתח מהירות מסוכנת עוד יותר, תחליק בתוך הסיבוב על ארבעה גלגלים, ותתהפך.

כדי למנוע סכנה זו, אני ממליץ לנקוט מדיניות בנוסח קונטרה אינסטינקטיבית – בין אם המכונית בהנעה קדמית ובין אם אחורית. את קונטרה זו מוטב לתרגל כדי שהיא תהפוך תגובה מוכנית ממש – כפי שאני מנסה להסביר כבר שנים, לרבות ב"טיפ טיפה" מהשבוע שעבר.

ofnoa-deco

מקועקע או מצועצע? י"א שלח לנו תצלום של אופנוע "מקועקע", כהגדרתו. י"א מתפעל מהרעיון, וגם אני, כי המדבקות נותנות לאופנוע אישיות חדשה – חמה וידידותית. נשארת רק השאלה מה יגידו על כך אופנוענים. האם הם לא יראו בקישוטיות זו פגיעה בכבוד הכלי? בזמנו פרסמתי בירחון "טורבו" ז"ל תצלום מרענן של ידידנו האופנוען אבי רוט, רוכב על סוזוקי "גולד-ווינג" הכבד שלו כשהוא עומד על האוכף ברגל אחת. קיבלתי מקוראים אופנוענים מכתבי זעם, ואף איומים

כְּמוֹ הַיְקוּם

אדוארד יקר,
מזל טוב ליום הולדתך!
מאחלים שתמשיך להאיר את שמי היקום הוירטואלי באלפי כוכבים של חכמה, תבונה ותעוזה,
האור שלך הוא האור של כולנו.
מצרפים שיר ואהבה רבה,
מאיתנו – ציפורי הבלוג

מֵהַחַלּוֹן הַגָּבֹהַּ בְּיוֹתֵר / אלברטו קאיירו (פרננדו פסואה)

מֵהַחַלּוֹן הַגָּבֹהַּ בְּיוֹתֵר בְּבֵיתִי
בְּמִמְחָטָה לְבָנָה אֲנִי מְנַפְנֵף לְשָׁלוֹם
לְשִׁירַי הַיּוֹצְאִים לָאֱנוֹשׁוּת.

וְאֵינִי לֹא שָׂמֵחַ וְלֹא עָצוּב.
זֶהוּ גּוֹרַל הַשִּׁירִים.
כָּתַבְתִּי אוֹתָם וַאֲנִי חַיָּב לְהַרְאוֹת אוֹתָם לַכֹּל
כִּי אֵינִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אֶת הַהֶפֶךְ
כְּשֵׁם שֶׁהַפֶּרַח אֵינוֹ יָכוֹל לְהַסְתִּיר אֶת צִבְעוֹ,
וְאֵין הַנָּהָר יָכוֹל לְהַסְתִּיר אֶת זְרִימָתוֹ,
וְאֵין הָאִילָן יָכוֹל לְהַסְתִּיר אֶת תְּנוּבַת פִּרְיוֹ.

הִנֵּה הֵם מִתְרַחֲקִים כְּבָר כְּמוֹ בְּכִרְכָּרָה
וַאֲנִי מֵצֵר בְּעַל-כָּרְחִי
כְּחָשׁ מַכְאוֹב בַּגּוּף.

מִי יוֹדֵעַ מִי יִקְרָא אוֹתָם?
מִי יוֹדֵעַ לְאֵילוּ יָדַיִם יִתְגַּלְגְּלוּ?

פֶּרַח, גּוֹרָלִי קָטַף אוֹתִי בִּשְׁבִיל הָעֵינַיִם.
אִילָן, הַפֵּרוֹת עָקְרוּ אוֹתִי בִּשְׁבִיל הַפִּיּוֹת.
נָהָר, גּוֹרָל מֵימַי הָיָה לֹא לְהִשָּׁאֵר בִּי.
אֲנִי נִכְנָע וּמַרְגִּישׁ כִּמְעַט עַלִּיז,
כִּמְעַט עַלִּיז כְּמוֹ מִי שֶׁעָיֵף לִהְיוֹת עָצוּב.
לְכוּ, לְכוּ מִמֶּנִּי!

הָאִילָן עוֹבֵר וְנִשְׁאַר מְפֻזָּר בַּטֶּבַע.
הַפֶּרַח נוֹבֵל וְאַבְקָתוֹ לְעוֹלָם עוֹמֶדֶת.
הַנָּהָר זוֹרֵם וְנִשְׁפָּךְ לַיָּם וּמֵימָיו הֵם תָּמִיד הַמַּיִם שֶׁהָיוּ לוֹ.

אֲנִי עוֹבֵר וְנִשְׁאָר, כְּמוֹ הַיְקוּם.

אור בלי זיו

דיודה צהובה אשר עלולה כל רגע להידלק ולהתריע על תקלת מנוע, דמיונית או אמיתית, תלויה מעל ראשיהם של מיליון נהגים עבריים כמו חרב דמוקלס

אמנם הזקן אנוכי מצדד בגישה הגורסת כי מכוניות הן כלי תחבורה רציני מכדי לראות בהן נושא קומי, והן עוד ידידות נפש אמיתיות, אם רק נרשה להן, ולכן לא נעים לעשות מהן צחוק – אלא שבכל זאת קשה להאמין שהצרפתים או האיטלקים לא הפיקו עדיין קומדיה על הדיודה הצהובה.

ובחזונו של הקשיש המורשה, קומיקאי צמרת כמו לואי דה פינס או ז'אק טאטי, או דווקא שחקן הדרמה מרצ'לו מסטרויאני, מגלם מול המסרטה את הנהג התורן אשר נתפס בשבי הפסיכולוגי של אותה דיודה צהובה, שנדלקה בהפתעה מוחלטת.

מיד בהידלק הסיוט הצהוב, קורבן הדיודה רואה את עצמו נכנס למוסך, שבדלת שלו מותקן חיישן, אשר חיכה בסבלנות כדי להפעיל פעמון המכריז "1,000 שקלים", "2,000 שקלים" או סכום לא סופי בהמשכים.

המסך של תמונת דמיון זו יורד, והמציאות מתחילה לנקוש בעקביה על רקות הנהג.

מה יהיה, הוא דואג, ובייאושו מחפש קשר פרפסיכולוגי עם הדיודה. "הפסיקי לדלוק, יקירתי", מנסה הנהג את האסכולה, אך הדיודה אינה מתאימה לשַמש כמדיום, וממשיכה לזרוח על לוח השחור של מד המהירות כמו ירח נצחי בלילה צלול. "למה נפלת דווקא עליי", ממלמל הנהג.

פתאום יש "מצב"

הדיודה הדולקת מתחילה להכניס את הנהג לפאניקה מצטברת. הוא עוצר, מכבה מנוע, מחכה רגע ומתניע שוב, וחוזר חלילה, חדור תקווה רְמוּצָה אל מול המציאות, המטיחה בפרצופו פעם אחר פעם את אותה דיודה עיקשת. פתאום יש "מצב". והמצב הוא שכל דיודות האזהרה מפסיקות לדלוק כאשר המנוע תופס סל"דים, חוץ משתיים: דיודת בלם היד, והדיודה הצהובה ההיא.

הנהג מוריד את ידית הבלם, בעיניו ניצוץ של תקווה מחודשת. אולי יש קשר בין שתי הדיודות, הוא הוגה השערה תמימה. אך כשהוא מדליק מחדש את המנוע, רק הדיודה של בלם היד נכבית, ואילו הצהובונת המאיימת נדלקת, ואף נדמה שהזריחה שלה בוהקת עוד יותר, כאילו המנוולת נהנית מהדרמה שהיא מחוללת.

הזיכרון שמאחורי הזיכרון

"לא מצאת פראייר", פונה הנהג לדיודה העוינת בצליל דק של איום, ויוצא לקרב על הנורמליוּת. לבוש באפוד זרחני הוא יוצא מהאוטו, פותח מכסה מנוע, ומפרק מהמצבר שני חוטים עבים – קודם את הפלוס ואחר את המינוס. הוא מחכה כמה רגעים, ואז מרכיב את החוטים חזרה בסדר הפוך, קודם מינוס, אחר כך פלוס.

"סידרנו את זה!", מודיע הנהג לאשתו. "אין דיודה, גורנישט, א-מחייה, אָבָדֶה (נגמר, גן עדן, ככה זה), כי מחקתי את תקלת המנוע מזיכרון המחשב", הוא מסביר לרעייתו בסמכותיות גברית שקיבלנו עם שפתנו. או-אז הוא מתיישב בתא הפיקוד, מחכך ידיים, מסובב מפתח בסוויץ', מתניע באמונה עיוורת, ולא מקלל בארמית רק בגלל נוכחות הילדים. נראה שלדיודה הזו יש זיכרון עוקף-זיכרון.

אשתו שואלת בדאגה כמה שקלים יעלה להיפטר מההתלקחות של הדיודה, והילד החוצפן מציע לאבא לתת מכה למד המהירות. "ככה אני מטפל במחשב שלי כשהוא מורד", הוא מסביר.

"שתוק, אל תתערב", כועס הנהג על הילד, אך בכל זאת מכניס סטירה קטנה ללוח המחוונים. תחילה ביד פתוחה, אחר כך באגרוף של טייסון. לא עוזר. "אנחנו דלוקות עליו", מגחכת הדיודה לחברותיה, דיודת הטעינה, דיודת ה-ABS ודיודת לחץ השמן, שנכבו כהוגן.

וכך, בעימות הספורטיבי שבין הדיודה הצהובה והמוח היהודי, הדיודה מובילה 0:1.

הקשר שבין דיודה וקומוניזם

"רוח הבלהות הצהובה מרחפת מעל ראשינו". כך אפשר לקבוע בפרפראזה על המשפט המפורסם שקרל מרקס אמר במקור על הקומוניזם, כפי שלמדנו אותו בברית המועצות לשעבר, במדינות מזרח אירופה או בקיבוצים של מפ"ם.

אור-גניזם ערמומי

אלא שלנורה הצהובה, סדיסטית מדופלמת, יש תרגיל נבזי יותר מאשר להידלק סתם כך: היא נדלקת לסירוגין. בנסיעות היא מפחידה שהמנוע עומד להתפגר, ורגע לפני שמגיעים למוסך היא נכבית.

לשווא יתלונן עליה הנהג; מר מוסכניק לא מוצא עדות לתקלה כלשהי. וכאשר הלקוח המעוצבן חוזר שוב למוסך בטענה על הדיודה, עובדי המוסך עושים מחוות "קוקו" מאחורי גבו. "יש לו איזה תסביך דיודה", אומרים עליו בפינות המוסך, עד שהנהג משאיר את מכוניתו לבדיקה, ומחכה בבית לתוצאה.

כי אמיתית היא

יום-יומיים כלום, ואז המוסכניק מעדכן שהם נסעו כבר 100 ק"מ ועוד 200 ק"מ, ושום דבר צהוב לא נדלק. לא בעיר, לא בכביש הבינעירוני המהיר.

"אולי היא דלקה בגללך", מקניט הנהג את אשתו. "איזה חיישן מזהה את נוכחותך באוטו", הוא צוחק על חשבון רעייתו כפי שצחקו עליו במוסך, ופתאום מתקשר המוסכניק. "צדקת", אומר האיש, "הנורה אכן נדלקה! עכשיו אפשר לבדוק מה ולמה".

הנהג מוצא את עצמו שבע רצון מכך שטענתו הוכרה כחלק מעולם הממשוּת, אך אשתו חושבת שבעלה אחוז הטירוף זקוק לעזרה רפואית. "מה אתה שמח?", שואלת האישה. "הרי עוד רגע נעמוד מול מחיר התיקון".

דיאגנוזה לא גנוּזה

אז מה לעשות כשעל לוח המחוונים במכוניתנו נדלקת פתאום הדיודה הצהובה check engine, או דיודה נושאת איור מנוע, צהובה אף היא? ראשית, אין לזלזל בכך, שכן הידלקות של check engine מסמנת בדרך כלל צרות אמיתיות – אם כי לא בהכרח רציניות, למזלנו.

הדיודה היא תוצאת החובה המוטלת על כל מכונית שמשווקת משנת 2001 להיות מצוידת במערכת הדיאגנוזה העצמית OBDII/EOBD. מערכת אלקטרונית זו חושפת תקלות, במיוחד כאלה שמסוכנות לנוסעים או מאיימות על הסביבה.

kontrolka-dkontrolka-bkontrolka-a

מה אומרת הדיודה check engine

  1. תקלה בסונדה (חיישן) למבדא: גורמת לתערובת שגויה. כתוצאה, הביצועים נפגעים וצריכת הדלק עולה.
  2. תקלה במאייד הקטליטי או במסנן DPF: גורמת לגזים רעילים היוצאים מהמפלט.
  3. תקלה במערכת ההזרקה: גורמת שלצילינדר מגיע דלק עשיר מדי או עני מדי, מה שמפריע לעבודתו התקינה של המנוע.
  4. 4. סתימה בשסתום EGR: פוגעת בכמה מערכות של המנוע.
  5. תקלה במערכת ההצתה: פוגעת בביצועי המכונית, ודלק לא שרוף עלול להרוס את המאייד הקטליטי.
  6. במכוניות היברידיות, נורת check engine נדלקת גם כאשר מחשב הרכב מגלה שהמנוע מפסיק לעבוד בשיטת אטקינסון (שבה עובדות רוב ההיברידיות), ומנסה לעבוד בשיטה הרגילה של ארבע פעימות.

מה צריך הנהג לעשות כאשר על לוח המחוונים נדלקת דיודה צהובה, אשר מופיע בה או לא מופיע הכיתוב check engine? הנה שלושה תרחישים – והתגובה המומלצת להם.

  1. הדיודה נדלקה, אך המנוע עובד כרגיל

כדי שתידלק דיודת check engine, די בכך שמחשב המנוע יקבל מאחד החיישנים אות חריג, או שהחיישן עצמו בדק נתונים ומצא שהם סוטים מהתקן – גבוהים או נמוכים יותר מאלו שקבע היצרן. הסיבה לכך עשויה להיות קורוזיה בחיבורים או רטיבות שפלשה למגיסטרלות העדינות, במיוחד כאשר מערכת החשמל עובדת בשיטת CAN.

אמנם במצב כזה יעבוד המנוע כרגיל כביכול, אך הוא ישרוף יותר דלק ולא יוכל להפגין את מלוא כוחו. במקרה כזה יש לגשת למוסך המצויד במחשב דיאגנוסטי, כדי לבדוק מה הסיבה לכך שדיודת check engine נדלקה.

זהירות: מוסכים רבים מעדיפים, במצב כזה, לנקות את מחשב הרכב מזיכרון התקלה, מה שמשתיק את דיודת check engine המציקה לנו עם הודעה על תקלה. אך אם לא נטפל בסיבת התקלה, היא תישאר בעינה והדיודה תידלק שוב.

אגב, ברוב המכוניות יכול הנהג למחוק בעצמו את זיכרון התקלה מהמחשב: די בכך שהוא ינטרל את המצבר לכמה דקות. אך כאמור, הדחקה והכחשה אינן דרך התמודדות מומלצת עם בעיית מנוע.

  1. check engine נדלקה וכבתה

אם התקלה שהמחשב איתר לא חוזרת על עצמה, אז כעבור זמן מה, או אחרי כמה התנעות מנוע – דיודת check engine תיכבה מעצמה, וקוד התקלה ייעלם מזיכרון המחשב. הסיבות לתקלות הנעלמות הן פרוזאיות, כמו מתח חשמל נמוך מדי בגלל קור לילי או בעיות בחוטי החשמל עקב רחיצת הרכב.

אם דיודת check engine נדלקת במהלך נסיעה, אז אפילו אם היא תיכבה כעבור זמן מה, מומלץ בכל זאת להיכנס בהקדם למוסך, ולא לחכות עד שקוד התקלה ייעלם מהמחשב – ולא ניתן יהיה כבר לזהות אותו במחשב דיאגנוסטי.

  1. check engine נדלקה, והמנוע נחלש

תופעה זו מעידה שהתקלה רצינית. במצב חירום זה עומד לרשותנו כוח נסיעה מינימלי כדי שנוכל לגשת למוסך. ודאי שיש לנצל זאת ולמהר למוסך. אמנם ברוב המקרים ניתן להחזיר את המנוע לעבודה נורמלית באמצעות מחיקת העדות לתקלה מזיכרון המחשב – אלא שבכך עלולה התקלה רק להחמיר.

טיפ טיפה: אנו, תלמידי הגשם

גשם הוא המורה הטוב ביותר לנהיגה. אמנם לא כמו פעם, כאשר כולם נסעו בצמיגים לא מתקדמים, בלי ABS, בלי ESP ובלי כל אמצעי הבטיחות המודרניים. ובכל זאת, גם בימינו גשם מלמד נהיגה. כי חוץ מגשם, דבר לא מזכיר לנהג שהוא ונהיגתו הם עדיין הגורמים החשובים ביותר בבטיחות.

גשם הוא מורה מעולה לנהיגה משום שרק הוא, ובמדינות לועזיטיות גם שלג וקרח, מלמד ללחוץ בעדינות על הדוושות ולהכיר את המכונית עד תום.

קחו למשל את עניין העצירה ברגעים קריטיים. הגשם ממליץ לא להיכנס לתבהלה, וגם לא לסמוך על ABS שיעשה את העבודה, אלא ללחוץ בהתחשבות על דוושת הבלם. תחילה יש ללחוץ על הבלם בעדינות, וכעבור שבריר שנייה להגביר את הלחיצה – כך שמערכת ההצלה ABS לא תיכנס לפעולה, אך משקל הרכב יעבור לציר הקדמי. רק אז, על סף כניסתה של מערכת ABS לפעולה, אנו, תלמידי הגשם, ננצל את העובדה שמשקל המכונית הִדְבִּיק את הגלגלים הקדמיים לקרקע, ואכן נלחץ בחוזקה על דוושת הבלמים כדי ליהנות מעזרת ABS, המסוגלת לעצור את המכונית במרחק הקצר ביותר האפשרי כדי למנוע התנגשות.

למדנו את שיטת עצירה מתוחכמת זו בזכות הגשם והתרגלנו אליה, עד כי לחיצה הדרגתית על הבלמים כצעד מקדים ל-ABS הפכה כבר לאינסטינקט, המיושם הן על אספלט יבש והן בנסיעת שטח (נדירה אצל הקשיש המורשה).

נסיעה בגשם משכנעת גם כי החלקה, שלימדו אותנו לפחד ממנה, אינה בהכרח מצב מסוכן. הרי לתאונה לא גורמת ההחלקה עצמה אלא רק איבוד השליטה על המכונית. שתי תופעות אלה נבדלות זו מזו באופן משמעותי, כך שאין מנוס אלא ללמוד כללי הגנה עצמית נגד סכנת ההחלקה, כך שנוכל להתמודד איתה ואולי אף ליהנות ממנה. הרי בשביל נהגים רבים, החלקה היא חלק בלתי נפרד מחוויית הניהוג.

נסיעה בדריפט, שהיא קטע בספורט המוטורי האתגרי, מנצלת עד תום את נטיית המכונית להחליק. הבווארית של הזקן הנוכחי מתה על שטויות כאלה, וקשה לסרב לה.

על משטח רטוב מתפתח בדרך כלל תת היגוי, החלקה שבה הגלגלים הקדמיים מאבדים אחיזה. במצב כזה, למכונית יש נטייה להמשיך לנסוע קדימה חרף סיבוב ההגה לכיוון הסיבוב – והתוצאה היא שהמכונית לא נכנסת לתלם של הסיבוב.

בניגוד מכך, היגוי יתר הוא מצב שבו מתחיל להחליק הציר האחורי, מה שבשפת הנהגים נקרא "זריקת זנב". כתוצאה, המכונית שואפת לבצע סיבוב חד יותר מכפי שהנהג תכנן.

החלקה – מה לעשות

1. החלקה בנוסח תת היגוי: תוצאה של כניסה מהירה מדי לסיבוב, או של לחיצה חזקה מדי על דוושת הגז בתוך הסיבוב.

מה עושים? מרפים מדוושת הגז כדי שמשקל הרכב יעבור לגלגלים הקדמיים, ואז, אם מוכרחים, מיישרים במקצת את סיבוב ההגה.

2. החלקה בנוסח היגוי יתר: תוצאה של הסרת רגל מדוושת הגז בתוך הסיבוב, או של סיבוב הגה פתאומי במהירות גבוהה (למשל, כאשר מבחינים באדם, בבעל חיים או במכשול אחר).

מה עושים? מבצעים קונטרה קצרה בהגה כדי לקבל שליטה על הציר האחורי המשתולל. כלומר: מסובבים את ההגה לכיוון הזנב הבורח – ומחזירים מיד את גלגל ההגה למקומו. אם אין די בכך, מבצעים קונטרה נוספת.

כפי שהדגשנו בעבר, נדרשת כאן בעצם תגובה מהירה אשר מנוגדת לאינסטינקט שלנו לסובב את ההגה בניגוד לכיוון ההחלקה כדי לברוח ממנו. אנו נדרשים לא להיכנע לאינסטינקט זה – ולסובב את ההגה אל כיוון ההחלקה דווקא.

לסובב את המזל

הגשם ממליץ גם לתרגל סיבוב מהיר של ההגה ימינה ושמאלה, תרגול שייערך בכביש פתוח ופנוי או בחניון ריק.

אימונים מסוג זה מומלצים משום שבכל התרחישים של הגנה עצמית נגד החלקות, תנועת הגה מהירה היא סוד ההצלה.

שואלים את אדוארד

ז'קלין מיקולסקי, מבשרת-ציון: אני בת 78, נהגת יחידה. ברשותי רנו קליאו B שנת 2001 גיר אוטומטי, שעשתה 126 אלף ק"מ. בסך הכול אני אוהבת את האוטו – הישיבה מפנקת, אך הגיר בעייתי והטיפולים שבוצעו במוסך לא הועילו.

הנורה "AUTO" של הגיר נדלקת באמצע הנסיעה ואני נאלצת לעצור בצד, שזה כמובן בעייתי ומסוכן. אני מכבה את המנוע, מחכה כמה דקות, מתניעה שוב ונוסעת. האם כדאי לגשת למכון שמתמחה בגיר אוטומטי? אם כן, איזה מכון מתאים ומומלץ בסביבת מגוריי?

לחילופין, האם מוטב לשקול רכישת מכונית חדשה, דומה בגודלה? אם כן, על איזה דגם אתה ממליץ, שגם לו יש גיר אוטומטי אמין?

תשובה: המקרה לא סטנדרטי, שכן גירים אוטומטיים של רנו – להבדיל מגירים חדשניים, בעלי שני מצמדים – נהנים מהשמועה על אמינותם. ייתכן אפוא שהתקלה שאת מתארת בתיבת ההילוכים האוטומטית של קליאו היא תוצאה של הזנחה.

ייתכן למשל שהמוסך לא החליף בתיבה שמן, או – כפי שקורה תכופות – החליף את שמן הגיר באופן פרטאצ'י, מבלי לדאוג לטמפרטורה נאותה ומבלי להקפיד שהשמן יוחלף במלואו. כי החלפת שמן בגיר אוטומטי אינה דומה להחלפת שמן מנוע, אלא דורשת דייקנות ומיומנות.

כידוע, תיבת הילוכים אוטומטית יש למלא בשמן הסינתטי ATF, המייצר לחץ הידראולי ואת השימון הנדרש. חשוב להשתמש בסוגי שמן מתאימים, שבמקרה של תיבת ההילוכים האוטומטית בקליאו הם Dexron II או M-II. כדאי להיות בררנים, כי בחירה בשמן לא מתאים עלולה לגרום תקלה במערכת ההידראולית, ובכך לזרוע את התיאוריה שלפיה החלפת שמן מזיקה לגיר.

אכן, כל מכון המתמחה בגירים אוטומטיים מסוגל להחזיר את הגיר של קליאו למצב המאפשר לשרת אותך. חפשי מכון כזה קרוב למקום מגורייך באיגוד המוסכים, בגוגל, או כפי שאני ממליץ: תשאלי נהגי מוניות.

אם בכל זאת תחליטי להחליף מכונית, אז בדקי כמועמדות את סוזוקי סוויפט או אופל אדם.

יוסי וענת: אנו זוג נשוי פלוס שני קטנטנים, והשלישי בעז"ה בדרך. אנו מחפשים לקנות רכב שישרת אותנו בעיקר בנסיעות קצרות בתוך העיר, ומדי כחודש וחצי לנסיעה ארוכה יותר (פתח תקווה-חיפה).

העניין שאנו מתלבטים בו הוא כיסאות הבטיחות של הילדים. הגדולה שלנו בת שלוש ועדיין לא שוקלת 18 ק"ג, כך שהבנו שהאופציה של בוסטר לא רלוונטית. האם יש לך עצה בשבילנו? כיצד נסתדר עם 3 כיסאות ברכב? האם יש רכב שתוכל להמליץ לנו עליו?

כמובן, בנוסף לעניין הכיסאות חשוב לנו שהרכב יהיה בטיחותי ואמין, ושהתחזוקה שלו לא תהיה יקרה מדי.

תשובה: הונדה FR-V בעלת שש מקומות בנויה בשבילכם, ותענה באופן טבעי לכל ציפיותיכם. ידידים שלי, בעלי ארבעה ילדים, נוסעים ב-FR-V ונהנים ממידת האירוח שלה, כמו גם מאמינותה.

קובי, ירושלים: אנחנו מחפשים רכב משפחתי אמין, שלא יריץ אותנו בין מוסכים, בטיחותי, אוטומטי, מרווח ובעל תא מטען גדול יחסית. עדיפות לצריכת דלק נמוכה (זה פחות קריטי, אם הרכב טוב ואמין). שיהיה נוח לנסיעות, שיוכל לשמש גם כרכב עבודה לנסיעות בינעירוניות, שישרוד את הדרך לירושלים מהמרכז ולהפך (אנחנו גרים בירושלים, המשפחה במרכז).

כרגע אנחנו זוג פלוס שניים, ובע"ה נתרחב. חשוב לנו רכב שיהיה קל למכירה בעוד כשלוש שנים, ולכן מחפשים גם קילומטראז' נמוך ושנתון מאוחר ככל הניתן. התקציב: כ-50 אלף שקלים.

תשובה: כפי שהשבתי ליוסי וענת, גם המענה שלכם הוא הונדה FR-V.

 

cr-v-templer-house-et-ha-ish

גלויה מירושלים. בחצר של בית הטמפלרים הוותיק חונה הונדה CR-V, ועל פניה חולף תושב העיר, קורא ספר מטאבלט או בודק את תנועות מניותיו בבורסה. התצלום הוא של י"א, צייד מושבע של סיפורים בעלי משמעות אנושית.

בהזדמנות זו למדנו גם מידידנו י"א שאת בית טמפלרי זה בנתה משפחת אימברגר בשנת 1877, והוא שופץ וחודש בשנת 2005. על משקוף הכניסה הראשית חקוקים דברי הנביא ישעיה: "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח"

 

דעתי הזדקנה לי

ברצף השנים האחרונות השתנו התנאים שליוו את נהיגתנו על כבישי הארץ הישנה: היחס למכונית מנוכר, ותאונות דרכים היו למכה מתגברת. בהתאם לצרות אלה המאפיינות כעת את חיינו המוטוריים, זכו ללוויה רוב דעותיו הקודמות של הקשיש המורשה

היינו תמימים כאשר השמענו בזמנו את הטענה כי אם ברצוננו לשמור על חיינו, מוטב שנאמץ שלושה עיקרים: זהירות קפדנית, מיומנות בנהיגה ודמיון מטופח עד פרנויה. את שלושת העקרונות הללו ניסיתי להסביר למראיינת פ' מירושלים, בעלת כישרון כתיבה וסקרנות שאפשרו לה לקבל מהמרואיין שלה, הקשיש המורשה המתחיל, צרור רעיונות שמסוגלים כביכול לעצור את מגפת תאונות הדרכים.

ראיון זה – שפורסם לפני כחמש שנים במגזין "מחר" (אשר הספיק להיסגר בנתיים) מופיע בבלוג "מכונית הנפש" כמין חומר היסטורי, העשוי לשרת את מי שיעשה תחקיר על ההתייחסות לתאונות הדרכים של פעם.

לא רק אנחנו השמענו קול המנסה להציל נפשות, אלא גם רבים אחרים בענף הרכב ניסו לגבש איזו תלולית של כללי התנהגות בכביש, עד שהם חדלו מכך עקב אדישות הציבור. ודאי שגם הרשויות נתנו כתף קרה.

ריפוי באספמיה

"אם הנהג מבין את המכניקה של האוטו ואת אמנות הנהיגה, הוא יכול לברוח מ-90 אחוז מהתאונות, שברובן הן תוצאה של טיפשות וחוסר ריכוז" (מתוך הראיון שהעניק הקשיש המורשה ל"מחר")

 היום קל לזהות שדרכי הריפוי שהציע הקשיש בראיון שערכה עימו פ' מירושלים באותו ירחון נכחד, ובמיוחד הדרישה לשדרג נמרצות את בתי הספר לנהיגה כדי לייצר נהגים מיומנים – היו תמימות להדאיב.

תמימה הייתה גם אותה תזה אובססיבית של הקשיש שלפיה טיפוח הספורט המוטורי בארצנו – בניית מסלול מרוצים וארגון תחרויות ראלי – היא דרך יעילה לחנך את ההמונים לתרבות מוטורית. "נהיגה ספורטיבית נותנת לך נשק לצאת מבעיה שמישהו אחר היה מת בגללה", הסביר הקשיש לעיתונאית פ'. "אם מעולם לא נסעת על גבול סכנה, לא תצא מסכנה אמיתית כאשר זו תקרה. אם מישהו לא יודע להוציא ממכוניתו את מה שהיא מסוגלת לעשות, הוא לא יודע לנהוג באמת, כי האוטו לא אותת לו מה הוא מסוגל לעשות, ואיך הוא מגיב במצבים בלתי צפויים. המכונית המודרנית נותנת לך להשתולל מבלי לסכן את עצמך, וזאת ה-סכנה הגדולה. מכאן חשיבותו של הספורט המוטורי".

רעיונות אלו היו, אני מבין כעת, תיאורטיים מכדי להפוך את המציאות האלימה שלנו לאידיליה עברית, או לפחות להנחיל לה את הנורמליוּת שאנו מכירים מהכבישים הלועזיטיים. כי אצלנו, יֶדע טוב בנהיגה או ברכיבה, ואפילו מיומנות מקצועית יוצאת דופן – אינם מצילים נפשות. את אמת עצובה זו מוכיחה התאונה הטרגית של ידידנו טל שביט.

שביט ז"ל היה אופנוען מנוסה ומיומן ככל שרוכב יכול להיות, עיתונאי זהיר ואינטליגנטי המכיר על-פה את כל הסכנות האורבות בכביש ואת כל מגבלות הכוח והגוף. אלא שאפילו הרוכב המושלם טל, אשר חלק את ניסיונו עם הקוראים כדי שילמדו ממנו, לא היה יכול לדמיין שייהרג בידי נהג מכונית שפרץ אל מסלול האופנוע בהפתעה מושלמת.

אלימותם של המרכזניקים

"לפעמים אומרים שתאונה קרתה בגלל ש'רכב עמד על השוליים'. שטויות. אולי זה בגלל שרכב אחר נסע בצמוד לשוליים?" (מתוך הראיון שהעניק הקשיש)

מותו של טל, מקרה מזעזע ובלתי צפוי כל כך, הסיט את דעתו של הקשיש אל קוטב הפסימיות. וזה עוד לפני שרשרת המקרים הטרגיים שנרשמו אחר כך, כמו הריגת העיתונאי ראובן פדהצור, אשר ירד לרגע מהאופנוע ומכונית נכנסה בו. המקרה מוזר כל כך, עד שאפשר לחשוד כי הקורבן, שהיו לו מן הסתם אויבים אינטרסנטיים, מצא את מותו בחיסול מחוכם.

אך חשד זה מתפוגג, כאשר מתחילים להבין שכניסת מכוניות בכל דבר שחונה או עוצר בשוליים היא "מומחיות הבית" של הנהג הישראלי. האפוד הצהוב רק עוזר לכוון את הרכב המתנקש אל המטרה הנייחת.

ציד אחר העוצרים השוליים הוא מעשה מקובל כל כך במרחב הציוני, כד כי אפילו האדונים השופטים מרחמים על הפושע, "ההורג בצדק", כביכול, כי הוא בסך הכול ביטא את בעלותו על הכביש.

הלועזיטים האקזוטיים, לעומת זאת, מכניסים לבית הסוהר אפילו נהגים שלא הצליחו לבלום – והרגו אדם שהתפרץ אל הכביש במטרה להתאבד.

קשר עין זה לטמבלים

"עם רוב הנהגים שאני נוסע אני פוחד פחד מוות כי אני רואה שהם לא חושבים על הנהיגה ועושים הכול אוטומטי, כמו קופים שלמדו סדרת תנועות. כשהנהגים הללו נכנסים למצב חדש בכביש, הם לא יכולים לבצע פעולת מניעה" (מתוך הראיון)

"לדעתי, גברתי, לרוב האנדרלמוסיה על כבישינו אחראים הסמארטפונים!", הייתה שומעת היום מהקשיש המורשה גברת פ' מירושלים, לו רק היא הייתה חוזרת אל הזקן לצורך ראיון מחודש, לרגל חמש השנים שעברו מאז הקודם, ולנוכח השינויים הנוכחיים שקפצו על הנוף התחבורתי העברי.

אני לא מתכוון לסכנה של סמארטפון המוחזק בידי נהג/ת בניגוד לחוק כדי לשלוח סמס, להתעדכן בוואטסאפ או לטייל בפייסבוק. לא שהקשיש מצדיק את זה חלילה, הוא רק מאשים את תרבות הסמארטפונים שהתפתחה כאן בנזק גדול בהרבה מאשר הסחת דעת בזמן הנהיגה: הנזק של הרס הקשרים האישיים בין בני אדם.

שהרי מכורי הסמארטפון, המונים בארצנו מיליוני נפשות, לא מתייחסים לשום דבר המתרחש סביבם זולת האקשן הדיגיטלי המתנהל על המסך. מבחינתם, קשר עין עם נהגים אחרים הוא משהו נחשל. ואם אתה לא על סמארטפון ולא מאמין בו, אתה ממש לא קיים לדידם. אתה טמבל, כלום ממש ביחס לאזרחים שמסודרים עם ניווט סמארטפוני.

או גננת או חוש חייתי

"קצת פרנויה חשובה בעיניי באותה מידה כמו ידע טכני בנהיגה. נהג שרוצה לחזור הביתה בשלום מוטב לו שיהיה זהיר בצורה חולנית אפילו. צריך לנהוג במחשבה שאני נמצא בקופסת פח שיכולה בעוד רגע להיות ארגז המתים שלי, אם אני עושה טעות" (מתוך הראיון)

בתגובה לעצה ותיקה זו שלי, קיבלתי את אחד המכתבים המעניינים ביותר שנשלח אליי אי-פעם. וכך כתב לי הקורא אמיר: "נהג טוב שיודע לצאת ממצבי סכנה ללא פגע, הוא נהג שיודע לשחק שחמט! ילדים צריכים ללמוד שחמט בבית הספר, ואז כמבוגרים הם יידעו לצפות כמה מהלכים מראש. כך נמנע תאונות!"

אך בימינו הסמארטפון, ולא השכל האנושי, הוא המוליך אותנו במציאות כמו חוט של אריאדנה.

בגלל הסמארטפון, אותו גננת מנוסה אשר מלמדת מי, למה ומתי, רבים מאבדים לגמרי את החוש החייתי, שאפשר לקרוא לו גם פרנויה, אשר היה עוזר לדורות הקודמים לפתוח במנוסה. האם זה מתבטא בכביש? מתבטא ועוד איך.

אינטימיות שהורגת

בקפיטריה שהקשיש מתיישב בה, כולם חוץ מהזקן שקועים בסמארטפונים שהם מגפפים ללא הרף. אני מביט בזוג צעיר. הבחור לא מדבר עם הבחורה, וגם היא לא פונה אליו בכלום כפי שהיה מקובל פעם, לפני מבול הסמארטפוניזציה. הזכר המודרני מחטט בסמארטפון שלו, והצעירה מטביעה את מבטה במכשיר משלה. מה היה קורה לו היית לוקח מהם את הסמארטפונים לזמן-מה, שאל את עצמו הקשיש. האם הם היו מסתדרים ללא עזרה רפואית דחופה?

הקשיש מודה שכך בדיוק הוא מדמיין לו את הנהג השייך למגזר "רוב העם". נהג טיפוסי זה סוגד לסמארטפון, ולכן נופל לרגעים קשים כשהוא נאלץ לנהוג בנפרד מחברו זה, איזה סמסונג או אייפון. אין פלא שהמסכן חש שמותר לו להתעצבן, להתפרץ, לצפצף, לדחוף, לקלל, לזגזג.

"אני לא פוחד מנהגים שנוסעים על 130 קמ"ש, אלא מאלו שנוסעים כמו נחש בין המכוניות" (מתוך הראיון)

הזהו אדם?

ואם מכונית אינה מתאימה לחיבור הסמארטפון אל מערכת המולטימדיה, עולה השאלה: האם היא בכלל אוטו? והאם אדם הנוהג במכונית שאינה משרתת סמארטפונים הוא בכלל אדם בעל זכויות על הכביש?

האם מותר עדיין לאדם נחות כזה, שאינו מבין כי סמארטפון הוא האיבר התרי"ד, לחנות את מכוניתו במקום ציבורי, או חלילה לעקוף אותך, העסוק כדת וכהוגן בסמארטפון?

בכל זאת יש בה משהו

אגב, כאשר עיתונאי חצר אינו מוצא סיבות טובות לשַבֵּח מכונית בינונית המשווקת על ידי אדונו ברון היבוא, תמיד עומדת לרשותו האפשרות לשתול את המחמאה ש"מערכת המולטימדיה של מכונית זו קוראת את הסמארטפון שלך".

מקרה אבוד

אז מה בעצם אנו מצפים מגדודי וגדודות המכורים לסמארטפונים? שהם ישכחו את הצעצועים שלהם כדי ללמוד נהיגה עצמית מתקדמת? שהם ינסו להבין לְמַה מתכוון השותף בכביש כשהוא עוצר ללא סיבה ומבלי לאותת, משום שהוא עסוק כמוך בסמארטפון?

ואיך תיראה בעוד רגע הנהיגה של השכן שלך, שבמעלית, בדרך לחניון התת-קרקעי, איבד קליטה והתעצבן?

אתה רואה אותו רץ כמו מטורף לרכבו, מתניע, ומזנק בחריקת צמיגים כדי לצאת אל הרחוב השכונתי ולקבל את הקליטה חזרה. ואחרי כמה רגעים אתה רואה אותו נוסע באיטיות שְבֵעָה, יונק שוב את שירות הסמארטפון, האקמול הלאומי.

יד עצלה – מוח עצל

יש אולי רק קטע אחד בראיון שהוא בתוקף עדיין. הרי הוא:

פ' מירושלים: מה לגבי הנתון שרוב הנהגים הישראלים מעדיפים גיר אוטומטי?

הקשיש המתחיל: "כשנוהגים באוטומט החשיבה נשארת אוטומטית. גיר ידני דורש קואורדינציה, והוא מייצר עשרות פעולות שמחזקות את הקשר בין הנהג לאוטו. אמנם יש אנשים שיודעים להוציא מגיר אוטומטי דברים מעניינים, אבל זאת רמת נהיגה אחרת".

אויב משותף

ובכל זאת, יש משהו שמקשר בין הדור שתוי-הסמארטפון ובין הקשיש המורשה: שנינו שונאים את מובילאיי. הסמארטפונאים שונאים אותו כי צעקן זה מפריע להם להסתמארטפן במהלך הנסיעה, ואילו הקשיש שונא את מובילאיי משום שהוא מטרידן המפריע ליהנות מהנהיגה.

בידך אפקיד רוחי? ממש לא

התקרבות חיינו אל עידן המכוניות האוטומטיות מעוררת ששון ותקווה באוכלוסיית הסמארטפונאים. אלה נהנים כבר כעת מהתפתחות אמצעי הבטיחות האלקטרוניים שמורכבים במכוניות כדי למנוע תאונות, ופוטרים את הנהג מחלק מהאחריות – עוצרים בִּמְקוֹם הנהג ברגע הצורך, מונעים סטיות מהמסלול, ודואגים למהירות ולמרחק.

ומר קשיש צופה בכך, ולא יודע אם לגחך או להיעצב. לא נראה לו הגיוני שהנהג המודרני, אשר מקדם האינטליגנציה שלו תלוי בדרגת הסמארטפון, מוכן לוותר על חוויית הנהיגה ועל הזכות לשמור בעצמו על בטיחותו שלו ועל בטיחות משפחתו – ולמסור את תפקידו זה לחיישנים חסרי נשמה.

הקשיש גם אינו סומך על האלקטרוניקה, שמאפשרת למנוולים לגנוב את הרכב מתי שירצו, והיא גם מאיימת להתקלקל. הרי כל מחשבי הפי-סי המשוכללים שעזרו אי-פעם לקשיש לתפקד מאז תחילת המאה ה-21, נייחים וניידים כאחד, כולל מקבּוּק פרו-17 שכבש את לב הזקן – בגדו בו ברגעים קריטיים, ולא התביישו לבקש תיקון.

רק מכונות הכתיבה הישנות לא אכזבו אותי אף פעם, נזכר הזקן בנוסטלגיה.

טיפ טיפה: מורה לחיים

לוּ גוף כלשהו, כמו עמותת "אור ירוק" העסוקה בהפחדת הנהגים ובמלחמתה המטופשת במשרד התחבורה, או משרד התחבורה עצמו בשיתוף עם משרד החינוך, היה רוצה באמת לעצור את מגפת תאונות הדרכים – אז לפני כל צעד אחר הוא היה מתרגם לעברית את ספרו של בן קולינס "איך לנהוג".

בן קולינס, נהג מרוצים מנוסה ו"סטיג" האגדי מתוכנית הבי-בי-סי "טופ גיר", שעד השנה שעברה הגישו ג'רמי קלארקסון וחבורתו, חושף בספרו את כל הטריקים לנהיגה חכמה ומבוססת ידע. בחוש הומור יוצא דופן ובכישרון טבעי להוראה, מסביר המחבר הבריטי כל שלב בנהיגה, שהיא להגדרתו "העיסוק הכי מעניין שאנו מבצעים מדי יום".

stig700-cs-rally

לפי סטיג, גם בפניות ובסיבובים חדים יש להימנע מהזזת כפות הידיים על ההגה. מוטב להמשיך להיצמד לאחיזת "רבע לשלוש", ולסובב את גלגל ההגה עד הצלבת מרפקים (מתוך הספר "איך לנהוג") 

קולינס: "תחילה ננסה להבין מדוע אנו נוהגים בשיטה כזו ולא אחרת, ומה אנחנו יכולים לתקן כדי לעשות זאת טוב יותר. הצעד הבא ידרוש מכם ללכלך ידיים, כי אנו נסתכל בחלל הפנימי של המכונה שתיקח אתכם עד השמיים וחזרה. בניגוד למה שטוען גוגל, המערכת המשוכללת ביותר המצויה על סיפונו של פלא הנדסי זה איננה איזה מחשב מטופש אלא אתם עצמכם", פורש קולינס את עמדתו, לפני שהוא מלמד בסבלנות איך להחזיק את ההגה ולטפל בדוושות – הן בנהיגה יומיומית, הן במרוצים והן בעיסוקו כפעלולן המחליף שחקנים בסרטי פעולה.

קולינס טוען שהעיקרון הראשי בנהיגה הוא הרצון להיות אדון לגורלך, ובחיי אדם זוהי המטרה החשובה מכל. ספרו "איך לנהוג" תורגם כבר לעשרות שפות, ומסביב לגלובוס לומדים ממנו לא רק נהגים מתחילים שרוצים להישאר בחיים וליהנות מהניהוג, אלא גם נהגים מנוסים בעלי ותק של עשרות שנים על ההגה.

הקשיש המורשה לא רק ממליץ על שיעורי הנהיגה של קולינס, אלא גם לא מתבייש להודות שהוא למד לא מעט מסטיג, אשר בכמה פרטים של מחשבה על נהיגה ותפקוד נכון בניהוג פתח בפני הקשיש אופקים חדשים לגמרי.

שואלים את אדוארד

קובי ידוב, רחובות: ברשותנו פורד פוקוס אוטומטי שנת 2008. לפני זמן מה, בעת שהרכב עמד מונע, הטורים החלו לפתע לעלות עד כדי קפיצות של הרכב. כיבינו מיד את המנוע, וכשהתנענו מחדש הרכב פעל כרגיל. בבדיקה במוסך, הן בנסיעה של המוסכניק והן בבדיקת מחשב, לא נמצא דבר שיעיד על תקלה ועל התופעה.

לאחר זמן מה, בתחילת נסיעה במהירות נמוכה, הרכב התחיל לקפוץ, הברקס נהיה קשה (תחושה של אי שליטה) והרכב נעצר לאחר שפגענו ברכב חונה. בבדיקה במוסך נמצא שצינור הנשם היה קרוע לגמרי. מאז שהוחלף הצינור, התופעה לא חזרה על עצמה (עד עתה).

האם צינור נשם קרוע יכול לגרום לתופעה, ואכן יש קשר בין הדברים?

תשובה: תקלה בצינור הנשם אכן גורמת לתפקוד בלתי רצוי של המנוע – להפרעה בפעילות שסתום ERG, לשיבוש בעבודת כוח ההגה וליצירת סל"דים לא מבוקרת – משום שהמנוע מתחיל לעבוד בשיטת דיזל (הידלקות עצמית של התערובת בתא השרפה).

אריק לוי: האם יש בעיה להתקין מרים חלונות אוטומטי ברכב לא אצל היבואן הרשמי? יש לי סוזוקי SX4.

תשובה: שאל במוסך שמתמחה בחלונות רכב. מניסיוני האישי, אני ממליץ על מקום השוכן ברחוב טברסקי בתל-אביב, מול מוסך "מומו פרונט".

משפחת אהרוני, רמת-השרון: אנחנו מחפשים רכב, התקציב לא גדול… שהרכב יהיה קטן, בעל גיר אוטומטי ותא מטען גדול יחסית. חשוב לנו שיהיה אמין ולא יריץ אותנו בין מוסכים. מאוד חשוב לנו שתהיה צריכת דלק נמוכה ושיהיה נוח לנסיעות, לא מטלטל, יענו לא רכב עבודה…

אנו מתכננים משהו כמו שתי נסיעות בשבוע מחוץ לעיר מהמרכז צפונה, וקצת לירושלים, יהודה ושומרון וכאלה, כמו גם נסיעות יומיות ולא רחוקות באזור המרכז. יש לך על מה להמליץ לנו?

תשובה: בדקו אם תא המטען של סוזוקי סוויפט מרווח דיו. אם לא, אפשר להציץ גם בשתי אופציות של סקודה: פאביה סטיישן ורומסטר, יצור בלתי שגרתי שאני ממליץ עליו.

היו דורות: התצלומים של י"א, התופסים ב-מ-וו אִיזֶטוֹת ששייכות לחברי מועדון החמש, מחזירים את זיכרוני לב-מ-וו 700 CS שלי, הבת של אִיזֶטָה, שהייתה האם הרוחנית וההנדסית של חוצפנית זו שניסתה ללמד אותי לנהוג. 

הבווארים ייצרו את איזטה כמכשיר תנועה לחיילי הוורמאכט שחזרו מהמלחמה נכים. המנוע האחורי היה מעביר תחילה את כוחו לגלגל אחורי בודד, שהוחלף בזוג גלגלים קרובים מאוד זה לזה, עד שהם הורחקו לפינות נפרדות כמו במכונית נורמלית.

אחר כך איזטה התפתחה לב-מ-וו 600, התקדמה, והופיעה כב-מ-וו 700, אשר הגרסה הספורטיבית שלה, 700 CS, נפלה לידיי. היא הייתה מצוידת במנוע בוקסר שני צילינדרים, השייך במקור לאופנוע וסיפק די כוח כדי שהטרום-זקן יחלום על אליפות פולין בראלי בקבוצת 700 סמ"ק. לפחות עד הופעתו של סובייסלב זאסאדה, אשר חומש בשְטַייר-פּוּך שהייתה אוכלת את ב-מ-וו שלנו לארוחת בוקר.

לפעמים משמחת אותי התהייה איך הייתה נוסעת 700 CS שלי, לו רק הייתי מרכיב לה מנוע של אופנוע K1300R (שזה אומר 173 כ"ס ב-9,250 סל"ד), או לחלופין, הרשו לדמיוני להפליג, מנוע Hayabusa יפני

20161021_133337020160723_184826700-cs-etler-sport-et-family-car

משעממים, נמאסתם

כתבתי פעם ב"טורבו" שמרוצי הגרנד פרי מזכירים לי את אליפויות העולם בשחמט, והותקפתי מיד בשתי חזיתות – קיללו אותי גם קוראים מכורים לשח, וגם קוראים חסידי פורמולה 1

קיבלתי אז על ראשי כי "עברתי את גבול החוצפה" (כך כתבו לי) כאשר העזתי להשוות בין מרוצי פורמולה 1 לתואר אלוף העולם, ובין הקרב על אליפות העולם במשחק השח. במקום להתנצל, ניסיתי להסביר שדעתי זו הושפעה מהתקופה שבה על הכתר היוקרתי של הגרנד פרי לחמו שני נהגים: הצרפתי אלן פרוסט, שהזכיר לי את אלוף השחמט הרוסי גארי קספרוב קר הרוח והמחושב, והיפוכו – הנהג הברזילאי איירטון סנה, שהיה בלתי צפוי מאחורי ההגה של לוטוס כפי שהיה האמריקני בובי פישר מאחורי לוח השח.

הפרובוקציה הפכה למציאות

עברו מאז שנים וקבע הגורל – ספק עקב חוש ההומור שלו, ספק בגלל ההתקדמות בספורט המוטורי, וספק כתוצאה מהתפתחות המחשבים והשתלטותם על עולם השח – שהקבלה זו אשר מתחתי בין שני האירועים, זה הנערך על מסלולי המרוצים וזה שנערך על 64 משבצות, היא מציאות מביכה למדי, אשר כעת הגיעה לשיאה.

כי אט-אט התרגלנו למצב שמרוצי גרנד פרי אכן מזכירים, בסטגנציה שלהם ובשעמום המזעזע, את אליפויות העולם במשחק המלכים, אשר מפליאות להטיל על האדם הסביר נמנום מחץ. זה לא תמיד היה כך. בשנות השמונים הייתה לנו עדיין מוטיבציה לעקוב מקרוב, בזירת האירוע עצמה, אחר רגעי אקשן אמיתיים על מסלולי פורמולה 1, רגעים שנעלמו זה מכבר.

עקבנו אז בכסיסת-עין אחר דרמות שניטשו על המסלול, כי גיבורי ההצגה הקודמים היו לוחמים ללא חשבון אחד ברעהו, או אחד נגד כולם, ונהמת מנועיהם כבירי העוצמה דרשה מאיתנו להגיע עם אוזניות או פקקים באוזניים, שרק בזכותם יכולנו לשוטט בקרבת הפיטס הרועש. זה אמנם עזר לעקוב אחרי העניינים, אלא שבכל זאת התקשינו לשמוע את הדיילת במטוס שהחזיר הביתה.

שני ענפים שקמלו

ואילו כיום, הגופים המארגנים את מרוצי הפורמולה (FIA) ואת אליפויות העולם בשחמט (FIDE, הפדרציה הבינלאומית לאליפויות שח) עובדים קשות כדי ששני הענפים הללו, המעניינים עדיין את הקשיש המורשה, יהיו דומים זה לזה, כלומר משעממים באותה מידה ממש.

תהליך הפיהוקיזציה שעוברים מרוצי הפורמולה 1 הוא תוצאה של כניעת FIA לאקו-טרוריסטים. כניעה זו מתבטאת בהורדת נפח המנועים – מה שהפך את צליל המפלט מנומס יותר ומרשים פחות, כמו גם בתקנות מרוצים חדשות הדורשות לחסוך בדלק ובצמיגים – מה שגורם לנסיעה בשיירות ולמיעוט בניסיונות עקיפה, אם בכלל.

וכך, פורמולה 1 המפוסטרת אינה מושכת עוד את הקשיש המורשה לצפות במרוציה מקרוב, להסתובב מאחורי הקלעים כפי שהסתובבתי במונטה-קארלו ב-1980, בהוקנהיים הגרמנית ובקָיָלאמי הדרום-אפריקנית ב-1985, שם לא פספסתי אף הזדמנות להכיר לרגע, לראיין ל"טורבו" או להחליף כמה מילים ולצלם את איירטון סנה, אלן פרוסט, נייג'ל מנסל וניקי לאודה.

מדובר על תקופה המאושפזת כיום תחת הכותרת "היו זמנים".

מופרך ככל שזה נשמע

כיום לא נותר לזקן אלא להתגעגע לעולם הפורמולה הקודם, שכל המתח בו נמחק ממש מול עיניו, מבלי להותיר עקבות.

פרט מפתיע: עזיבתן השקטה של הנוסטלגיה והרומנטיקה את מסלולי הפורמולה התרחשה, במקרה או לא במקרה, במקביל למותו הבלתי נמנע של מועדון השחמט העברי, שפעל בתל-אביב ברחוב הירקון, לא רחוק מביתו לשעבר של הקשיש הנוכחי.

והמנצח הוא: מפסידן כרוני

כפי שרמזנו מפורשות, אותה מטמורפוזה שעברה פורמולה 1 קפצה גם על אליפות העולם בשחמט. אותו סעיף בתקנון FIDE הקובע כי הזוכה בתואר "אלוף עולם" לא מוכרח לנצח, ומעודד את הטוענים לכתר ללכת על תיקו כדי לצבור נקודות – דומה להפליא לסעיף שנחקק לאחרונה בתקנון של פורמולה 1, אשר ממליץ אף הוא על צבירת נקודות, במקום להיכנס למערבולת מסוכנת ואולי לאבד את המכונית ולא להגיע לגמר.

כתוצאה ממדיניות זו, נפלה השנה אליפות העולם במרוצים לידיו של הנהג הגרמני ניקו רוסברג, אשר זכה בכתר היוקרתי אף כי הפסיד בכל קרבות המסלול לנהג הבריטי לואיס המילטון. למעשה, האלוף הטרי רוסברג מוכן להפסיד מיליוני אירו כדי לא להתחרות בהמילטון בשנה הבאה.

הֶגֶה-מוֹנְיָה

פורמולה 1 הפסיקה לעניין את חסידיה השרופים גם משום שהיא הפכה לסוג של משחק מכור, שמרצדס שולטת בו עם יתרון טכנולוגי מוחץ.

כתוצאה מההגמוניה של מרצדס, הקרב היחידי הממשי על המסלול הוא זה שמתנהל בין רוסברג והמילטון, המייצגים שניהם את הפירמה הגרמנית – בעוד ש-20 הנהגים האחרים, ביניהם טאלנטים ואלופי עולם לשעבר, נאלצים להסתפק בכבוד לשוטט ברקע המרוצים, כמו מקהלה של דמויות בדרמה יוונית עתיקה.

מגפת התיקו

האם הסתאבות-זוהַר זו שמתרחשת בפורמולה 1 – איננה בדיוק מה שראינו השבוע באליפות העולם בשחמט? זה לפחות הרושם שהתקבל מהדיווחים באתר www.chessbomb, אשר סיקר את פסגת המוחות שנערכה בניו-יורק. הקשיש, שעקב אחריה, חשב לו כך:

  1. היה קשה לפספס שקרלסן הנורווגי, שקטף אליפות עולם בפעם הרביעית למרות גילו הצעיר (26), ניסה לא להביט בעיניו של הטוען לכתר קריאקין. האלוף קרלסן הסב את ראשו בכל פעם שלחץ את ידו של הרוסי בתום משחק, ושפת גופו בכללותה חשפה כי המגע הפיזי עם יריבו מסב לו חוסר נוחות ואף גועל. זה בדיוק מה ששידר אלוף הגרנד פרי ניקו רוסברג כאשר לחץ את ידו של המילטון על פודיום המנצחים באבו-דאבי!
  2. אחרי שהכרתי את התקנון של FIDE, הממליץ לאמני השחמט לשחק על תיקו רק כדי לא להפסיד, ציפיתי ל-12 תוצאות תיקו ב-12 המשחקים שנערכו בין קרלסן וקריאקין, וכך אכן קרה. אליפות 2016 בשחמט הוכרעה רק בארבעה משחקי בזק.

kariakin-et-carlsen-7kariakin-et-carlsen-10gp-abu-zabigp-abu-zabi-2

אקשן מפוסטר: האקשן היחידי במסלול אבו-דאבי נרשם בסוף האירוע, כאשר ניקו רוסברג, המנצח באליפות, ביצע את הצלחת המרשימה שלו. ביג דיל. גם הבווארית של הזקן, ב-מ-וו Z3M קופה, יודעת לבצע תרגיל דומה בשמחה

מלכת ההילוכים ומלכת המהלכים

כדי לחזק את הדמיון שהוא מזהה בין אליפויות הספורט המוטורי ובין אליפויות העולם בשחמט, נשאר לקשיש להעיר כי רב האמן בשחמט ג'ודית פולגאר, יהודייה ממוצא הונגרי, מזכירה לו את נהגת המרוצים סבינה שמיץ, הידועה כ"מלכת מסלול נורבורגרינג", כינוי שהוענק לה בהיותה האישה הכי מהירה ב"גיהנום הירוק".

הזקן מודה שבעזרת עשר הקלטות סתר הוא ניסה לעקוב אחר סגנון הנהיגה של סבינה שמיץ, וללמוד ממנה. ללא הועיל. למדתי ממנה רק לחשוק שיניים, ולקלל בשפה דומה ליידיש.

ויהודית שואלת: איפה הניצוצות?

ג'ודית פולגאר התפרסמה כמנצחת סדרתית של גברים, רבי אמן כמוה, בדיוק כפי שסבינה שמיץ מתעללת על מסלול נורבורגרינג בכל מיני מפורסמים המנסים להתחרות בה. בכל אופן, הנה מה שאמרה פולגאר בפרשנותה על אליפות השח האחרונה:

"היה קצת משעמם. שני שחקנים, משחקים סטטיים. גם קרלסן וגם קריאקין ניסו בכל כוחם לא להפסיד, וברוב המקרים הסתפקו בתיקו. רק שני משחקים מבין ה-12 שנערכו היו מעניינים – המשחק התשיעי, שבו קריאקין, אחרי ניצחון בכלים השחורים, נהנה מקורת רוח מנטלית ושיחק באומץ, והמשחק העשירי, שבו קרלסן היה מוכרח לנצח ואכן שיחק כמו אלוף אמיתי".

רב האמן הוסיפה: "קריאקין אכזב אותי במשחק ה-11, שבו הוא לחם שוב על תיקו, וגם קרלסן שיחק כאילו לא היה קרלסן, אלא בזהירות, בלי ניצוצות, כאילו לא היה נוכח במקום, חוץ ממשחק 10 המעולה".

להחזיר ללוח את הלחלוחית

"בקיצור", מבהירה ג'ודית פולגאר, "ל-FIDE אין ברירה אלא לשנות את מהלך האליפויות ולרענן את תקנון המשחקים, לפני שהצופים יפסיקו להתעניין. ייתכן שבגמר צריכים להיות לא שני מתחרים אלא שישה: האוחז בתואר, ארבעת השחקנים הטובים ביותר בדירוג, ועוד אחד שהתקדמותו היא המרשימה ביותר בשנים האחרונות".

"לפי הפנטזיה שלי", ממשיכה פולגאר, "כל אחד ממשתתפי הגמר ישחק עם כולם ארבעה משחקים – שניים בכלים לבנים ושניים בשחורים. בסך הכול, כל אחד ישחק עם כל אחד 20 משחקים, לפי החישוב הבא: על תיקו יקבל השחקן נקודה אחת, על ניצחון בכלים לבנים שתי נקודות, ועל ניצחון בכלים שחורים 2.5 נקודות. אלוף העולם יהיה זה שיצבור את מרב הנקודות במשחקים".

להחזיר עטרה למסורת

הרעיון של ג'ודית פולגאר מזכיר לקשיש המורשה את העקרונות של אולימפיאדות השחמט בעבר, שאורגנו באווירה ביתית. ואם החזרה למסורת זו תהיה צעד נכון באליפויות השחמט – אז אולי גם מרוצי פורמולה 1 צריכים לחזור לשנים עברו, שזה אומר: לשלם פחות לנהגים כדי שהם יפסיקו לחיות חיי הוללות, לשחזר מנועים עשירי נפח, ולוותר על טורבו ועל היברידיוּת.

לטובת הגרנד פרי האצילי, האנושות יכולה להרשות לעצמה לזלזל כמה פעמים בשנה באזהרות בדבר הסכנה האקולוגית.

אקשן אזוטרי, אבל אקשן!

ב-1935 נבחרה ורשה על ידי FIDE כעיר שתארח את אולימפיאדת השחמט. בין אלופי השח שהגיעו לבירת פולין היה גם אלכסנדר אָלֵכִין, מגדולי גאוני השחמט של כל הזמנים, שהיה אלוף עולם 17 פעמים ואיבד את התואר רק בגלל סיבה טכנית – הוא מת.

אל אולימפיאדת השחמט בוורשה הגיע אלכין, כמו רוב השחקנים, יחד עם אשתו. בסיקור העיתונות של אותה תקופה צוין כי אשתו של אלכין לא נפרדה לרגע מהחתול הסיאמי שלה, בן חצי שנה, העונה לשם צֶ'ס (שח), שישב על ברכיה בזמן שבעלה שיחק.

במהלך שהותם במלון בריסטול נעלם איכשהו החתול צ'ס מהדירה המפוארת של האלכינים. התעוררה מהומה. לא רק אשתו של אלכין קיבלה קשה את היעלמו של החתול האהוב, אלא גם האלוף עצמו. אולימפיאדת השחמט נמשכה כסדרה, אך המשחקים התנהלו באווירה של אבל.

משטרת פולין שינסה את כל כוחותיה המודיעיניים כדי לאתר את הנעדר, ואכן, בעקבות תחקיר מאומץ, הצליחו החוקרים להתחקות אחר זהותו של האיש שאימץ את החתול יפה התואר, אשר מכר אותו בינתיים למישהו, שאף הוא מכר אותו למישהו אחר. לבסוף מצאה המשטרה הפולנית את "משתמש הקצה" של החתול, ופרצה אל הבית שבו הוא הוחזק.

אך המבצע ההרואי היה מיותר: התגלה כי הקונה המאושר של החתול שמע ברדיו על המהומה סביב צ'ס, ונסע מרצונו החופשי אל בני הזוג אלכין כדי להחזיר להם את המחמד המשופם – לא לפני שהוא גבה מהם את 20 הזלוטי שהחתול עלה לו.

טיפ טיפה: הקטע שלי עם ויקיפדיה

מכתב שקיבלתי מיואל אליצור מעפרה דורש התייחסות מיוחדת, מחוץ למסגרת של "שואלים את אדוארד". הרי המכתב:

"קראתי בעניין ואף בהתרגשות את דבריך בגיליון הקודם ('על עשן שעבר ועל בכי', המפתחות בפנים 1008), ואני מבקש רק להעיר הערה על המשפט האחרון: 'אל תחפשו את מרדכי איגנץ באנק בוויקיפדיה'. לדעתי מוטל עליך להכין עליו ערך בוויקיפדיה. זה לא דבר קשה, ואם קשה לך, נכדיך יעשו זאת בעבורך בלי קושי".

תודה על מכתבך, אבל: אינני יכול לעדכן את ויקיפדיה, כי זולת רסיסי זיכרונות אישיים שפרסמתי במדור שאתה מתייחס אליו, לא ידוע לי דבר על מרדכי איגנץ באנק. לא ידוע לי מי הוא היה, היכן ומתי נולד, מה הוא עבר בזמן השואה ואיך שרד אותה, ואם הייתה לו משפחה. ממש כלום.

אם מישהו ירצה לאזכר בוויקיפדיה שהאיש מרדכי איגנץ באנק לימד את ילדי בית היתומים היהודי בקרקוב לשיר, בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה – אז קדימה, יבורך. ואולי מישהו מבין יוצאי קרקוב יודע יותר ממני על דמות אצילית, נדיבה ורגישה זו.

בכל אופן, אני מתקשה להתייחס ברצינות לוויקיפדיה העברית, לעבוד איתה וללמוד ממנה, כי לדעתי מדובר בגוף שמצנזר נושאים באופן אינפנטילי, שקרי, אינטרסנטי ופוליטי. מגמה זו מתבטאת לצערי, בין השאר, בערך של דוד בן-גוריון.

הופתעתי להיווכח כי ויקיפדיה נמנעת לציין כי ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, לצד כל מעשיו החיוביים שהביאו לכינון מדינת היהודים, לא התלהב, בלשון עדינה, מעלייתם של ניצולי שואה ארצה, משום שהוא היה אחוז באמונה חולנית שלפיה עלייה של ניצולים שבורים, כואבים וניהיליסטים מסוגלת לפגוע חלילה בבריאות נפשם של היהודים המקומיים, באמונתם בחזון הציוני, ובמוטיבציה שלהם להילחם למענו. בן-גוריון חשש גם שעלייה של ניצולים תפגע בנכונותם הקרבית של הקיבוצניקים.

חמור מכך: ויקיפדיה לא מציינת גם את הטענה שדעותיו הרדיקליות של ראש היישוב דב"ג, שלא היה יכול לעצור את עליית הניצולים ארצה, הובילו לפקודה המטורפת ששלחה מאה ומשהו עולים חדשים ישירות מהאוניות שהביאו אותם מאירופה אל התקפת התאבדות תחת אש מקלעים בלטרון. הניצולים נפלו בקרב שלא היה קרב, שהרי הם לא עברו שום אימון צבאי, ולוּ בסיסי, לא הבינו פקודות בעברית, ולא ידעו להשתמש ברובים שקיבלו. הם גמרו את חייהם בקבר אחים, ללא כבוד ובלי שמות. פשוט היו, ואינם.

הבִּלְבּוֹלֶת של ויקיפדיה אינה ראויה להתייחסותי, באשר היא משתיקה את אחריותם של בן-גוריון ושות' לרצח הברברי של ניצולי שואה בהתקפה חזיתית מטופשת זו בלטרון, שתוצאתה הטרגית, עקב אש התופת של הלגיון הערבי, הייתה ידועה מראש.

אגב 1: גם לוּ הטענה שבן-גוריון ושות' הם פושעי מלחמה הייתה מופרכת מעיקרה, חסרת כל בסיס, צידוק ושחר – גם אז אני משוכנע שמחובתה של ויקיפדיה לאזכר את טענה זו באיזו פסקה ביקורתית בנוסח "טענה מופרכת זו נגד בן-גוריון נשמעת בעקשנות כבר שנים, ועוברת מפה לאוזן".

אגב 2: קורה לפעמים שעשן המקטרת מביא אליי את המחשבה המטרידה שאולי גם אני, וחבריי בוגרי בית היתומים היהודי בקרקוב, היינו מוצאים את עצמנו בין המסכנים הללו שנשלחו למוות בלטרון, ונפלו באנונימיות מוחלטת – לוּ רק היינו זוכים אז, בסוף 1947, לעלות ארצה כפי שרצינו. אני ואחותי אירנה ניסינו להשיג אישור לעלייה מוקדמת זו, אך למזלנו השלטון הקומוניסטי אסר עלינו לנסוע לפלשתינה.

אגב 3: לדעתי, מורשת בן-גוריון הובילה גם לכך שהחבורה המובילה בערוץ הראשון של שנות השבעים גרמה למותו של הבמאי ניצול השואה דניאל שליט, באמצעות השפלה ברברית וממושכת שלו בתחנת הטלוויזיה שבה הוא נקלט. לא עזרה לשליט העובדה שבפולין הוא היה במאי משנה של אנדריי ויידה, ויצר סרט מוערך, מזעזע, על גטו לודז', אשר שליט היה תושב שלו לפני שהועבר לאושוויץ. כל זה לא הפריע לאדוני הערוץ העברי להתעלל בו. בכל הזדמנות ובכל מקום בתחנה לעגו הרוממאים ללבושו של דניאל, לתספורת שלו, ואפילו לקעקוע שלו מאושוויץ ("זה מספר הטלפון שלך?", שאלו). התעללות זו נמשכה עד ששליט נשבר, נכנס לדיכאון עמוק, נזרק מהעבודה, ונפטר.

אם קיים אי-שם צדק, אז שפלים אכזרים אלה שחיסלו את שליט, מה שהגרמנים לא הצליחו לעשות, יקבלו את גמולם.

שואלים את אדוארד

להב: בפורד פוקוס סטיישן 2011 של אשתי נדלקה נורת מנוע צהובה. במוסך טענו שהלך הממיר הקטליטי. הרכב עשה 97 אלף ק"מ. האם הממיר מתקלקל מהר כל כך?

האם כדאי ללכת על ממיר תחליפי או רק על מקורי של פורד? לדברי המוסך, התחליפי הוא מתוצרת סין, כך שזה לא נראה לי כל כך.

תשובה: תקלה בממיר הקטליטי היא רק אחת מעשרות סיבות אפשריות להידלקות של נורה התרעה זו. אשמים פוטנציאליים אחרים הם סונדה (חיישן) למבדא, שסתום ERG, סתימה במזרקים, לכלוך המצטבר במצערת, או שיבוש בחיישן או באחדים מהם. המחשב הדיאגנוסטי של היבואן מסוגל להתביית על הגורם.

ועד לבדיקת המחשב, לא יזיק למזוג לדלק תוסף ניקוי, ולנסוע בכביש בינעירוני פתוח במהירות המותרת (פלוס קצת). ייתכן שהנורה תיכבה.

יעל: אולי תוכל לעזור לנו בהתלבטות. חשבנו לרכוש קיה קארנס כי זה רכב של משפחה, שנת 2013 אבל רק 10 אלף ק"מ. המשמעותי מבחינתנו זה אמינות ובטיחות.

כרגע ברשותנו טויוטה קורולה בת 11, אבל מתפקדת מצוין.

תשובה: בחירה בקארנס, ובמיוחד צעירה כל כך, היא צעד הגיוני. גם קארנס בולטת באמינות בנוסח טויוטה, והיא עוד משפחתית יוצאת דופן, משום שאינה סובלת מצפיפות. קחו רק בחשבון כי שימוש בשורת מושבים שלישית מצמצם את נפח תא המטען למינימום.

שלומי: יש לנו הונדה ג'אז שעלתה על הכביש ב-2012. היא עשתה מאז 35 אלף ק"מ בלבד.

הצמיגאי שלנו אומר שיש להחליף צמיגים מדי 60 אלף ק"מ או ארבע שנים, המוקדם מביניהם. הוא אומר שלא חייבים כרגע להחליף את הצמיגים כי הם אינם שחוקים, אך מכיוון שעברו ארבע שנים הצמיגים מתחילים להתייבש, וכדאי להתחיל לחשוב על להחליף אותם. מה אתה אומר?

תשובה: אכן, חוגגת אצלנו היסטריה סביב גיל הצמיגים. במקביל, קיימת גם תופעה הפוכה של זלזול באיכות הצמיגים, ובחשיבות של תמיכת הגומי באחיזת הכביש ובהיגוי. אין אצלנו התייחסות למשקל הצמיג, ולמרחק העצירה שהוא קובע.

מקובל באירופה להשתמש בצמיגים עד הגיעם לגיל עשר. בארץ, בגלל מזג האוויר הטרופי, אפשר לקצר במקצת את טווח השימוש בצמיגים – אך לא לארבע שנים בלבד כאשר הצמיגים הם מקוריים, לא ניכרים בהם סימני זקנה, והסוליה שלהם בריאה עדיין.