Skip to content

גאווה מהי

"השנאה נובעת מן הרגש והבוז מן ההיגיון, ושניהם גם יחד מחוץ לתחום שליטתנו", קבע שופנהאואר. אך מהיכן נובע הזיכרון? אצל הקשיש המורשה לפחות, הזיכרון נובע מן העט

רצה הגורל, והמילה "גאווה" קיבלה קונוטציות חברתיות תמוהות, בלתי צפויות בעליל, עד כי מרוב רתיעה ממנה היא הוסרה כמעט מהלקסיקון היומיומי. אך הרבה לפני שמושג זה נוּכס על ידי מגזר מסוים ועל כן ירד מגדולתו, פרסם את דעתו על גאווה ארתור שופנהאואר (1788-1860).

כידוע, פילוסופים אינם מתים, ובהתאם לכך, שופנהאואר היה ונשאר פילוסוף הפסימיות העמוקה. שופנהאואר היה גם איש הרוח שהקשיש המורשה, בהיותו צעיר, למד את משנתו ואימץ אותה כנר לרגליו, וזאת כסוג של אנטידוֹטוּם (תרופה הסותרת רעל מסוים) יעיל נגד הדיאלקטיקה המרקסיסטית, אשר הייתה ה"דת" הרשמית בעידן השלטון הקומוניסטי בפולין.

 המלך ארתור

"בעל הכישרון, כמוהו כצלף הפוגע במטרה אשר איש מלבדו אינו מסוגל להגיע אליה. ואילו הגאון, כמוהו כצלף הפוגע במטרה שאיש מלבדו אינו מסוגל אפילו לראות" (שופנהאואר)

 והנה, למעלה מ-150 שנה אחריו, זווית הראייה של ארתור שופנהאואר על המציאות עודנה שימושית ונוכחת מאוד באמנות על כל שדותיה: במוזיקה, בציור ובכתיבת ספרים, תסריטים ומחזות, החל בלב טולסטוי וקרטייה ברסון, דרך סמואל בקט, פאבלו פיקאסו ואורסון וולס ועד רומן פולנסקי. עוד בסרטו הקצר "שני אנשים עם ארון" בלטה הערצתו של הבמאי היהודי-פולני כלפי שופנהאואר. הערצה עיוורת זו של פולנסקי מתבטאת בסרטיו עד היום – בקדרות, בפיכחון לגבי טיב האדם, בהדגשת עליבותו ואכזריותו.

היו ימים שגם הקשיש המורשה ניסה את כוחותיו הצנועים בשחייה בים הפסימיות אשר מאפיינת את מורשתו של פילוסוף גרמני זה.

הפטנט העתיק ביותר

"האמת אינה יכולה להתגלות במערומיה לפני ההמונים" (שופנהאואר)

והנה מה שחשב ארתור שופנהאואר על גאווה באחד האפוריזמים שלו: "בין כל סוגי הגאווה, הנחותה ביותר היא הגאווה הלאומית, משום שחסידיה מנפנפים ללא בושה בחוסר האינדיווידואליות שלהם. כל עלוב נפש שאין לו בעולמו דבר-מה שהוא יכול להתגאות בו, תופס כקרש הצלה אחרון את עובדת השתייכותו לעם מסוים. אסיר תודה על כך, הוא מוכן להילחם בידיו וברגליו על כל טיפשוּת המאפיינת את עמו, ועל כל שטות אשר עמו מבצע".

צללים שחורים בגטו ורשה

"אדם הוא ביסודו חיה פראית ומפחידה. אנו מכירים אותו אך ורק כאשר הוא מרוסן ומאולף על ידי מה שאנו מכנים ציוויליזציה" (שופנהאואר)

לא הייתי גאה בעמי כאשר ראיתי בגטו ורשה את שוטרי היודנראט היהודים, ששיתפו פעולה עם התליינים הגרמנים ואף ניסו להידמות להם באמצעות נעילת מגפיים גבוהים, המיועדים לרכיבה על סוסים ולא לדיווש על אופני משטרה, ולבישת מעילי עור שחורים.

שוטרים יהודים אלה, שאכלו לשובעה והיו בריאי גוף ושריריים, היו מתפרצים במכות רצח מיותרות כלפי אסירי הגטו הכחושים והמורעבים – הן ברחובות, הן בחיפושים בתוך הדירות, והן במהלך הכנסתם של תושבי הגטו שנתפסו אל תוך הקרונות, שהובילו אותם למחנות המוות. רק צער אחד מילא את לבם של שוטרים אלה – שהנשק היחידי העומד לרשותם הוא אלות עץ.

אגב, במהלך הצילומים של סרטי "שועל הכסף של פליציה ט'" ביקשתי את האחראית על התלבושות, אִילוֹנְיָה, שתלביש את השוטרים היהודים בז'קטים אימתנֵי-כתפיים באופן גרוטסקי, הגובל כבר בקומיקס. את המאפרת ביקשתי למשוח את פני השוטרים בצבעי מלחמה בנוסח אינדיאני, כמו בספרי המערב הפרוע של מקס ברנד, כי כך נראו אז השוטרים בעיניו של הילד, וכך הם נותרו גם בזיכרונו – בריונים שעל פניהם צללים שחורים מאיימים.

ספרי הרפתקאות אלה של מקס ברנד נפלו לידיי לפני המלחמה הגדולה. היו אלה סיפורים על טובים ועל רוצחים רעים חסרי לב, סיפורים שאחר כך דמו בעיניי למחזה המזעזע המתרחש ברחובות הגטו.

הנוסע ועונשו

"הגדול בפלאי העולם אינו כובש העולם, אלא הכובש את עצמו" (שופנהאואר)

אחר כך, שנים אחדות אחרי שעליתי כבר ארצה, שוב לא הייתי גאה בעמי, כאשר נודע לי על המקרה של אוניית צים בשם "מורן", שהקברניט שלה, איש קיבוץ, הִכָּה קשות נוסע סמוי אפריקני שהתגלה באחת הקומות, ופקד על הצוות להשליכו אל הים ברפסודה קטנה, שותת דם ובלי אוכל ומים.

צוות האונייה "מורן", רובם קיבוצניקים כמו הקברניט, לא הפצירו בו להפסיק להתעלל בטרמפיסט, ואף בנו את הרפסודה שסחפה את הקורבן אל דרכו האחרונה. כבמאי ברוממה רציתי לצלם סרט על המקרה, אך הנהלת רשות השידור התנגדה.

לשווא התווכחתי שוב ושוב עם מנהל תחנת רוממה, ארנון צוקרמן, וטענתי שתחקיר טלוויזיוני המוקיע את מעללי הקברניט יש לו ערך חינוכי-מוסרי חשוב, קל וחומר לנוכח עברנו בשואה.

לא עזר לי גם פיתיון מקצועי שהגשתי לצוקרמן במשרדו בקומה החמישית, ולפיו יש לנו, בסרטייה של התחנה, חומר צילום המתעד במקרה את אחת ההפלגות שהאונייה "מורן" יצאה אליהן, שיט של קיבוצניקים, אשר חגגו על הים עם הופעות אמנים, שירים וריקודים על אותו סיפון שממנו הושלך האפריקני הימה.

גם זה לא עזר, ואני התביישתי כאשר נאלצתי להסביר ש"לא יהיה סרט" לעיתונאי שעבד איתי על התסריט, וגם לאחד מעובדי האונייה, הנגר, שבנה את הרפסודה בהוראת הקברניט התליין. זה היה האיש שהתנדב לספר למסרטה את האמת על המקרה המזעזע, ובדברו אל המיקרופון רעד עדיין.

למזכרת מהפרשה נותרה לי רק הקסטה שבה הקלטתי את עדותו של איש הצוות בפולנית. ברשותי נשאר גם יחס חשדני כלפי קיבוצניקים.

העמותה לעידוד התמותה

"לרצות בחיי נצח זה לרצות בהנצחה של שגיאה גדולה" (שופנהאואר)

וכעת, בימי הפסח, אני שוב מזדעזע, למקרא הידיעה על אותה ניצולת שואה בת שמונים שנפטרה בדירתה בעיר מעלות בבדידות מוחלטת, ורק בזכותם של שוטרים יפי נפש מהתחנה המקומית, שהתנדבו לארגן לה הלוויה ולהשתתף בה, אישה זו לא נותרה לבדה גם בבית הקברות.

ואני שואל: היכן היו העמותות המתיימרות לדאוג לניצולי השואה, ובעצם רק מחלקות משכורות שמנות בין בכיריהן תמורת חוסר פעילות? והיכן היו העירייה, השכנים, העובדים הסוציאליים וארגוני הניצולים עצמם?

וחוץ מזה, יש שרים וחברי כנסת שקיבלו את תיק ניצולי השואה, ולא שמעתי את קולם במקרה זה, וגם לא במקרים אחרים, אשר לא זכו בפרסום משום שאנשים טובים במשטרה לא היו בעסק.

הפרצוף היפה שחיל הים פספס

"על פניו של אדם חרותים כל הדברים שקרו לו בחיים" (שופנהאואר)

במקרה של ניצולת השואה הערירית, הייתי מצפה מחיל הים שבִּמקום להסתפק בשידור סרטון גאווה בצוללת החדשה לקראת חג הפסח, ישלח חיל זה את נציגיו צחורי המדים עם פרחים להלוויה של אותה ניצולה.

זה היה עשוי להיות אקט כבוד סמלי, אך מתבקש לדעתי, שהרי בזכותה של ניצולה אנונימית זו – כמו גם בזכותם של כל יתר קורבנות השואה ושורדיה – קנתה מדינת ישראל את הצוללת בהנחה, אם לא התקבלה מהגרמנים כמתנה כמעט, כמו הצוללות הקודמות.

הברונים הורידו כפפות

הביטוי "הכַּתָּב כָּתַב" הוא בנאלי, שהרי כתיבה היא עיסוקו של הכתב, כולל בוודאי גזע כתבי הרכב. אלא שאין כל שעמום במושג "כתב החצר כתב" – משום שעבודת כתבי החצר החלה באחרונה להיות מורכבת יותר, ואף מסקרנת.

כי התגלה שלהיות כתב חצר של ברון יבוא אחד, זהו מעמד דל מדי בשביל כתב שאפתני, מה גם שמונוגמיה זו אינה מסַפקת די מכוניות לכתב החצר, שהוא על פי רוב נטול הגה פרטי, ולוּ טרנטה. זוהי הסיבה שכתבי החצר החלו לשרת שני אדונים או למעלה מכך.

כתוצאה מכך, יבואני הרכב ויחצ"ניהם, המאוכזבים מהתרופפות נאמנוּתם של העיתונאים, נזכרו בסיסמה "אם לא אני לי, מי לי" – והחלו לפרסם בעצמם, בעמודי הפרסום, השוואות מחמיאות בין סחורתם ובין דגמי המתחרים.

זוהי תופעה חדשה יחסית. במשך שנים ארוכות מיעטו ברוני היבוא, מתוך איזו ג'נטלמניות בסיסית, לפרסם טבלאות השוואה אשר חושפות בפרהסיה, ללא רחמים, את חולשת הסחורה של המתחרים. לדעתו של הקשיש המורשה, טבלאות אלו מצביעות על אכזבתם של ברוני היבוא מהפעילות של כתבי החצר, שאחזקתם על רצועה כבר אינה רווחית כבעבר.

כתב החצר נגד תרמוסטט

מתוך מוּדעות למצב דרמטי זה, הצצנו בסקרנות בדו"ח מבחן שחיבר כתב חצר על DS3 החדשה, דו"ח טיפוסי למדי לגזע כותבים זה. הקשיש המשועשע ציין לעצמו כי ניכר שהכתב היה דרוך כולו כדי לא לפלוט חלילה מילה או משפט שיעצבנו את היבואן, ואשר היו מגרשים את האיש מרשימת כתבי החצר הנהנים מתמיכה.

וכך, הכול ב-DS3 נראה לכתב מבטיח, מלטף, משביע רצון – במידה מסוימת של צדק, כי היצרנית, בדרכה להשתחרר מהלוגו "סיטרואן", אכן השקיעה ב-DS3. עד כאן כַּתָבַת-חצר רגילה. אלא שהאיש חש צורך לאזן את הכתבה המתוקה ולציין איזו מגרעת (שהיא בו-בזמן גם תכונה חיובית, כפי שממליצה שיטתם הערמומית של כתבי חצר), ועל כן הוא קבע כי ב-DS3 מד חום המנוע המותקן בדשבורד מיותר, ואפשר היה לוותר עליו. במיוחד, הוסיף ה"בוחן", לנוכח העובדה שהמחוג ממילא רובץ באמצע.

האיש לא היה כותב שטות זו, לוּ הייתה ברשותו איזו מכונית משלו, שאיננה צעירה כמו מכונית המבחן החדשה, שהרדיאטור בה נמצא בתחילת דרכו ולכן עוד לא נסתם, עוד לא חטף קורוזיה ועוד לא איבד נוזלים, והתרמוסטט עוד לא נתקע. במכונית טרייה כזו, ברור שמחוג מד החום רובץ באמצע, ואינו נחוץ לכאורה.

לוּ לכתב החצר היה רכב משלו, הוא היה מחמיא דווקא על התקנת מד החום ב-DS3 וברוב המכוניות – שהרי ברכב שנמצא בשימוש במשך שנים, רק מד החום מתריע על תקלה במנוע עקב עלייה בחום, אשר דורשת עצירה עד שהמנוע יצטנן, מילוי נוזל קירור או הזמנת גרר, אם המכונית זקוקה לטיפול במוסך.

הפטנט עם המיזוג

בעלי מכוניות מכירים צרה זו של התחממות המנוע, הנגרמת בשל אקלים חם, עליות ממושכות ואחזקת רכב רשלנית. וכפי שהמלצנו ב"טיפ טיפה", הם למדו לפתוח את החימום (גם בקיץ!) כאשר הם מגַלים תזוזה של מחוג מד החום לכיוון השטח האדום. לפעמים זה עוזר.

במכוניות שהיצרן מתקין בהן, כדי לקצץ בעלויות, רק נורה המתריעה על חום גבוה, ולא מד חום – אין אפשרות לעקוב אחר עלייה מסוכנת בטמפרטורת המנוע, כך שכאשר הדיודה האדומה נדלקת בהפתעה, זה כבר מאוחר מדי, משום שהנזק נגרם כבר.

ברונים אוהבים טפילים

ההערה הטיפשית על מד החום ה"מיותר" ב-DS3 חושפת כי לעיתונאי החצר אין מכונית משל עצמו, וכי לצורך ניידוּת ביומיום הוא משתמש, כרוב עמיתיו החצרנים, במכוניות מבחן. זוהי שיטה משתלמת מבחינה כספית, שהרי קבלת רכבי מבחן (או מבחן כביכול) פוטרת את ציבור כתבי החצר מהצורך לקנות מכונית, לתחזק אותה, לשלם עליה אגרה, ביטוח ודלק!

"קיום טָפִּילִי" זה מתאים גם ליבואנים, שהרי תמורת יד רחבה במסירת רכבי מבחן, ותמורת גמישות מסוימת במועד ההחזרה של מכוניות המבחן ליבואן – ברוני היבוא מהדקים את שליטתם על הבוחנים, ואף מצפים מהם לתרום לשיווק עוד יותר מיחצ"נים במשכורת. לצורך מטרה זו מנופף היבואן גם בצ'ופר-העל, בדמות שליחתם של כתבי החצר לחו"ל.

להשתזף באור כוכבים

זה לא ייאמן כי יסופר, אך כתבי החצר המצטיינים בגאווה מקצועית, ואך מנהלים סביב עצמם פולחן אישיות קשוח, אינם מסתפקים עוד בעריכת מבחנים תיאורטיים, כלומר הִתרשמותיים בלבד (שהרי כל מבחן רכב נטול סלאלום איננו בגדר מבחן מעשי) – אלא אף החלו, כדי להאדיר עוד יותר את סמכותם, לדרג את המכוניות בכוכבים.

יש כוכבים כלליים, כלומר כאלה שמעריכים את איכות הרכב בכללותה, ויש כוכבים שמתייחסים להיבטים מסוימים ברכב: נוחות, בטיחות, חיסכון בדלק וכדומה. ויש גם דירוג כוכבים של אחיזת הכביש, מה שנראה לי כהגזמה פושעת, שהרי לא ניתן לעמוד על טיב אחיזת הכביש בלי מבחן סלאלום – השיטה היחידה שחושפת תכונות כמו היגוי יתר, תת היגוי ונטייה להחלקה.

יש להוסיף כי להפתעתנו, דו"חות המבחן שכותבים קולגות עיתונאים "בלתי תלויים" כוללים גם דרישות אקולוגיות של משרד התחבורה. אכן, אין גבול לאווירת הקברט.

החנופה משתלמת פעמיים

גם בתוך מערכות העיתונים נהנים כתבי החצר מיחס חם, שהרי פעילותם המקצועית-חברתית, החֲנֵפָה כלפי ברוני היבוא, גוררת את ברוני הרכב לתמיכה כספית בעיתון.

העסק הציני הזה החל עוד בשנות השמונים, בעיתון "חדשות" דווקא, שנרשם משום-מה בהיסטוריה של העיתונות כמפעל לוחמני ובלתי תלוי, אשר לא מעט חברים בברנז'ה מתרפקים עליו. הנה הסיפור:

נגה הולך הביתה

לעיתון "חדשות" היה כתב רכב בשם צחי נגה, ידיד שלי. יום אחד דרש העיתון מצחי לכתוב כתבת פרופיל שהוזמנה על ידי יבואן ב-מ-וו דאז, איזי רוזוב. צחי מילא את הפקודה, צילם את רוזוב בביתו כשהוא עומד בסרבל מרוצים, ראיין את האיש על נפשו ועל עסקיו, ותיאר אותו ואת משפחתו בחמימות, ולאורך עמודים רבים. הללויה.

אך צחי נגה, עיתונאי בדם, לא עמד בפיתוי, ובין כל המחמאות הזכיר גם, במשפט צנוע, כי ליבואן איזי רוזוב יש גם אויבים. כדי להדגים זאת, נגה ציטט את אטלר, עורך "טורבו", שגילה לכתב נגה כיצד מכין רוזוב את עצמו למרוצי ראלי-קרוס: "הוא מסיר מצווארו שרשרת זהב כבדה", ציטט אותי נגה.

"על זה אני משלם?", רתח רוזוב, איים בביטול הסכם הפרסום שהוא חתם עם העיתון, ו"חדשות" יפי-הנפש ואמיצי-הקולמוס נבהלו מהגביר, ושלחו את נגה הביתה.

24042016 052

26042016 06426042016 07126042016 07326042016 08126042016 08526042016 09026042016 09426042016 105

פלדה ויופי: ידידינו י"א שלח לנו צרור תמונות מאירוע לטרון, המתקיים בשנים האחרונות בחול המועד פסח ביחד עם צעדת השריון המסורתית. וכך זה נראה: ברחבי המתחם, העמוס רכבי קרב משוריינים והיסטוריים ומבחר טנקים, מתקיימת גם תצוגה של כמה עשרות כלי רכב קלאסיים שמארגן "מועדון החמש" .

לצד מכוניות ותיקות, מוצגות באירוע לטרון גם יצירות קלאסיות נדירות, לעתים אף משנות השלושים. הדגמים מגיעים מהקצוות הגיאוגרפיים השונים של הארץ, בנסיעה כמובן… לצד תצוגת המשוריינים מוקרנים במבנה המוזיאון סרטוני מורשת השריון.

טיפ טיפה: היה היה

במגזין האגדי "טורבו" ז"ל היינו מקפידים להיות בלתי תלויים בעזרת כללים הנשמעים היום אקזוטיים. הנה דוגמה: אחרי כל מבחן, היינו מחזירים ליבואן מכונית רחוצה אשר מכל הדלק שלה מולא על חשבוננו. לא היינו מסכימים להגבלות היבואן, שכבר אז ניסה להחליט מול איזה רכב תעמוד המכונית שלו למבחן השוואתי.

כיום, גישה ריבונית זו אינה אפשרית. המדיה מרימה ידיים אל מול ברוני היבוא ויחצ"ניהם, אשר קובעים בעצמם, באין מפריע, את כל תנאי המבחן.

שואלים את אדוארד

זרח ורדי, נתניה: ברשותי יונדאי i30 שנת 2009. המוסכניק שלי (לא מוסך של היבואן) המליץ לי לתדלק אוקטן 98. לדבריו, זה משפר את איכות הביצועים, הדלק נקי יותר, ולאחר הוזלת הדלק זה גם לא נורא כלכלית. מה דעתך ?

תשובה: אם המוסכניק אבחן שהמנוע ביונדאי שלך מצלצל בעקבות לחיצה על דוושת הדלק – אז ודאי שההמלצה שלו בדבר אוקטן 98 היא הגיונית ביותר. כי למרות כל האמצעים המודרניים, מכניים ואלקטרוניים, המסוגלים להתאים את כיוון ההצתה לסוג הדלק (מבלי שנצטרך לסובב את המפלג, כמו פעם…), יחס הדחיסה בתא השרפה עולה עקב הצטברות פיח על הדופנות, מה שדורש שימוש בדלק באוקטן גבוה יותר.

אגב, ניסיונות לניקוי הפיח עשויים אמנם להוריד את יחס הדחיסה – אך הם מאיימים לפגוע בביצועי המכונית, ומסוגלים לגרום לעלייה בתיאבון לדלק.

האמת והשקרים של המקלדת

כוחות על-טבעיים, המתפקדים בהצלחה מרובת כישרונות, בונים מציאות היודעת להשאיר מאחור את מחזות התיאטרון הכי מפוארים שהקשיש המורשה הצליח להכיר במשך חייו בזכות ז'אן ז'נה, אז'ן יונסקו וסלבומיר מרוז'ק

באחרונה השתנה משהו. בעבר זה קרה רק לפעמים, בסופי שבוע או בימי הולדת, ואילו עכשיו זה מתחיל לקרות באופן קבוע שהמצב הנוכחי, בעקשנות מטורפת אשכרה, תובע ממני לבקש סליחה כבר אחרי המילים הראשונות, שנכתבות מאחורי גבי על ידי המקלדת שלי.

אין ספק שזוהי תוצאה ישירה מכך שמקלדת זו יודעת לכתוב ללא עזרת הזקן, ובהתאם לכך התחילה, באותו קצב בעברית ובפולנית, לנהל חיים כפולים. חוששני כי מטמורפוזה זו קפצה על המקלדת ברגע שהיא זכתה לקשר by wire עם המחשב. כאילו גלי הרדיו של המקלדת משתפים פעולה עם גורם זר – כנראה גוגל, העוקבת אחרינו בסקרנות פושעת, או ארגונים חשאיים בעלי שם המורכב משלוש אותיות לועזיות, לוחשת לי דודה פרנויה.

בין אם זו גוגל או גוף אחר או שניהם ביחד, הם מעוניינים לפרסם בשמם של הקשיש וכלבו כל מיני השוואות בלתי נורמטיביות שבעטיין אני נדרש לספק התנצלות מיידית. כמו כעת.

אך כדי להגיע להתנצלות, עליי לגלגל קודם סיפור. הרי:

אפוקליפסה בחותמת אקדמית

בין אולפני הקולנוע שהשכילו לארח את הקשיש המורשה בצעירותו היה גם בית מלאכה לסרטים מצוירים בשם Semafor, אשר שכן בעיירה טוּשִין על יד לודז', עיר שתחת השלטון הקומוניסטי הייתה הוליווד הפולנית.

אולפן "סמאפור" הקטן, הגוסס בימים אלה, היה הראשון מבין אולפני ההסרטה הפולניים אשר פנה אליי לאחר שהתסריט שלי "בית הקברות רֶמוּ" התפרסם בצורת שיר (!), ועוד על גבי כל שטח השער של שבועון קתולי (!) בשם "Kierunki" (כיוונים).

"אנו מעוניינים להפיק סרט בבימויך על בית העלמין היהודי רמו", כתב לי המנהל של "סמאפור", ומובן כי נעניתי להצעה בהתלהבות.

התחלתי לעבוד אצלם, ובכל הזדמנות הצצתי בעבודות של קולגות במאים, שהיו מייצרים בסטודיו זה סרטי אנימציה, עתידניים ברובם. ודאי שכמכוּר למוטוריקה התעניינתי איך האמנים של "סמאפור" מתארים בסרטוניהם את מכוניות העתיד.

וגיליתי שהיו אלה יצירות מוזרות, שרובן הזכירו בחלק האחורי את BTR, זלדה צבאית רוסית אשר נעה על שרשראות, בעוד שהחלק הקדמי דָּמָה אמנם למכונית "רגילה" בעלת גלגלים וצורה אווירודינמית כביכול, אלא שהוא היה מבצר של פח שנעוצים בו חלונות קטנים וגבוהים.

מדוע דמיינתם דווקא כך את מכונית העתיד? התעניינתי אצל הציירים של "סמאפור", והוסבר לי שהאנושות של המילניום הבא תחפש ותעדיף מכשירי תנועה שהם מעין מִקלט מתכתי על גלגלים, משהו סולידי ובטיחותי המאפשר לצלוח נופים שוממים וחרוכים עקב פיצוץ אטומי. באפוקליפסה כזו צריך רכב שיגן עליך מניצולים שמוכנים לשחוט תמורת כוס מים.

לא מצצנו את זה מהאצבע, הסבירו לי אמני ההנפשה, אלא קיבלנו השראה בחוגי האקדמיה, וליתר דיוק באוניברסיטת לודז', כאשר עשינו תחקיר על עולם העתיד.

מצחיקים עם חזון

עברו שנים, הגענו לעתיד וטעמנו אותו בתיאבון, ואני נזכרתי בסוגיית הרכב העתידני שצויר לפני כחמישים שנה באותם סרטי הנפשה לילדים.

זהו זה! תפסתי באבחת-דעת למראה הקרוסאוברים האופנתיים, הנמכרים בארץ כמו לחמניות וכעת משעשעים אותי כהוגן משום שהם מזכירים עד מאוד, הבנתי, את פרי דמיונם החולני של אמני "סמאפור" – אותם גויים מצחיקים שעבדתי לצדם והיו לבושים גם בקיץ הפולני מעילים כבדים, חליפות אפורות, כובעי חובה שלא ירדו מראשם גם בזמן נהיגה, ועניבות אדומות שחנקו את גרונם וסימנו את שייכותם הפוליטית. כי להבדיל ממני, היו כל עמיתיי חברים במפלגה הקומוניסטית. הם גם באו לעבודה בליווי נשותיהם רחבות הגוף, שהזכירו לי אוניות מפרשים מהמאה ה-18, ואף הן עבדו ב"סמאפור" בכל מיני תפקידים.

איך ייתכן שאנשים סתמיים אלו, כפריים לשעבר וצייתנים בהווה, שִרְטטו חזון מדויק כל כך לגבי העתיד?

אשליה של כוח

כך או אחרת, יצרני הקרוסאוברים הימרו בצדק שהציבור הרחב מוכן לזנוח את המכונית המשפחתית הרגילה לטובת תצורת קרוסאובר, המאפשרת לשבת מורמים מעל העמך, להרגיש כוח, וליהנות משליטה ומסוג של תחושת בטיחות שנוצרת בזכות שמירה על פרופורציה "ברוטלית" בין הפח והחלונות – לטובת הפח.

וברומן כמו ברומן, לא רואים מגרעות. הקונים המאושרים לא מתרגשים מהחולשה היחסית המאפיינת את רוב הקרוסאוברים, אשר משווקים אצלנו בהנעה קדמית בלבד, ולא כפולה, כדי לצמצם ככל האפשר את מחירם לצרכן.

זאת ועוד: מרבית הקרוסאוברים מצוידים במנועים חסכוניים, שנפחם הצנוע אינו משסה עוצמה אל האספלט. המצב לא ישתנה גם אם המנועים מוקטני הנפח יזכו לפתרון בנוסח ויאגרה בדמותן של מערכות טורבו יקרות ומסובכות לאחזקה שוטפת – מוסיפה המקלדת את שלה.

נשים לא פראייריות

קשה לקבוע איזה דגם פתח את הקרוסו-מָבּוּל, אך אין ספק כי האב הרוחני של כל עסק הקרוסאוברים הוא Juke של ניסאן, שהוליד אחריו ילדים ונכדים אצל יצרנים רבים – ובאחרונה גם בגודל מיני, במחשבה על "האדיבות הטבעית של נשים", כפי שפורסם.

המקלדת שלי לוחשת שרווקות לא יקנו את הגימיק, משום שקרוסאובר, אפילו במתכונת מוקטנת, רק יפחיד כמו כלב גדול גברים המעוניינים להכיר יהודייה עדינת נפש.

מצד שני, גם נשים אמהות לא יבחרו בקרוסאובר זוטא, שהרי הן מעוניינות במרחב לצעצועים ובתא מטען נדיב לקניות – מה שמספק רק קרוסאובר בממדי לארג', ולא קריקטורה זעירה שלו שמודבק לה גריל מאיים.

בורגנים ממש מקס-ימים

עד כאן לא נזקקתי להתנצלות, אך הנה, המקלדת שלי מוסיפה לי פרשנות, ועומדת לסבך אותי. היא טוענת, החוצפנית חסרת המעצורים ונטולת מַקָש העדינות, שכל מיני תל-אביבים מרגישים בתוך הקרוסאוברים שלהם כאילו היו מקס הזועם בנוף החרוך והקשוח שתיארו אמני "סמאפור" עוד בתחילת שנות השישים של המאה שעברה, הרבה לפני שסרט הקולנוע הקודר יצא לאקרנים.

התל-אביבים הרדופים רוצים להיות מקס הזועם ששורד בגיהנום פוסט-מלחמתי. זה כמובן היה לפני שהוא, כלומר מל גיבסון, שתה יותר מדי והאמת של נפשו השתחררה, וחשפה איש אנטישמי חולני אשר זקנתו מביישת את צעירותו, כפי שכלבי שייקה מאשים אותי על לא עוול בכפי.

רכים אחד אחד

אז הנה, קבלו את התנצלותי על דברי הבלע של המקלדת שלי, ודעו שכאשר אני נוסע במרחב הציוני, הקשיש המורשה שבי אינו פוגש חלילה נהגים עצבניים שנוסעים בסטייל של מקס הזועם, אלא מזהה קשיחות רק בכלים שלהם. הנהגים עצמם הם כמובן נפשות רכות וטהורות אשר אוהבות זו את זו, מחייכות ביניהן, שומרות מרחק, אינן עוברות באור אדום, ובעת נסיעה לא שולחות סמסים ולא קוראות את השטות האחרונה שצויצה ברשת הֶבֶל-בוק.

בניגוד למקלדת גסת הרוח שלי, אינני מזהה בנהג הישראלי נעים-ההליכות שום דבר מהמציאות האלימה של "מקס הזועם".

ריצ'רץ' נגד פקקים

הדבר היחידי שהנהג הישראלי המושלם כל כך באדיבותו לא למד הוא שיטת הריצ'רץ', המקובלת בארצות לועזיטיות – שגם הן מוצפות קרוסאוברים למיניהם, כפי שניבא אולפן "סמאפור" וצייר בסרטיו. אז מה זה ריצ'רץ'?

ובכן, כאשר כביש רב-נתיבי הופך משום מה חד-נתיבי, הגויים יודעים שעליהם להיכנס לנתיב הבודד לסירוגין: פעם יש זכות קדימה לגוי בקרוסאובר שמגיע מהנתיב הימני, ופעם לגוי שמגיע מהנתיב השמאלי. אין צעקות, אין הידחקות, אין רוגז. שיטת הריצ'רץ' זורמת לא רק מנטלית אלא גם מונעת פקקים.

מלאכי חבלה בעיר

ואל תשאלו מה חשבה המקלדת שלי על עיריית תל-אביב, שבגאוניות יוצאת דופן אסרה על רכיבת אופניים במדרכות. בעזרת קנס הנע בין 100 שקלים עד 1,000 שקלים, שולחים המלאכים של העירייה את רוכבי האופניים אל הכביש.

אך האם בתי החולים הכינו כבר מקומות לקורבנות החדשים? הרי עמוד A בקרוסאובר טיפוסי מסתיר למשעי רוכבי אופניים, כאילו גורם עוין מסתיר אותם בידו במזיד, כדי לייצר תאונה. כך שרק חובבי אופניים בעלי נטיות אובדניות יהיו מוכנים לרדת מהמדרכות לעולם שכולו נגדם.

לי רוכבי אופניים לא מפריעים במדרכה משום שאני מבין את מצוקתם. הטמבל מהעירייה שאחראי לרעיון ה"עופו לכביש" היה צריך רק לדרוש מרוכבי האופניים, ובמיוחד החשמליים, שיעברו את פסי החצייה בהליכה, ויפסיקו להפתיע נהגים בכניסה פתאומית תחת גלגליהם. לדרוש מהם להירצח זו כבר הפרזה קלה.

מלאכי חבלה בכביש 6

משרד התחבורה מצא פתרון פז לצפיפות בכביש 6: מעתה, מותר לנסוע בשוליים. שמעת את זה, שייקה? כלב לא היה הוגה רעיון מטופש כזה, משום שכלב יודע שעצירה של מכונית או אופנוע בשולי הכביש עקב תקלה כלשהי תהווה סכנת חיים מיידית בעבור הנהג/רוכב.

Opel 3Opel 4Opel 5Opel

לא רק אדומה: יבואן אופל ארגן השבוע בתל-אביב מסיבת עיתונאים שבמרכזה אסטרה החדשה, שזכתה בתואר "מכונית השנה" בתחרות של ארגון COTY.

זכייתה של אסטרה בתואר המכובד אינה מפתיעה אותי, גם בשל העובדה שמדובר במכונית סימפטית, נוחה, יפה ובעלת אמביציה לנצח את פולקסוואגן בסגמנט המכוניות המשפחתיות. כי בסגמנט הספורטיביות, אסטרה OPC בעלת 280 כוחות הסוס עשתה את זה כבר, כאשר הותירה מאחוריה את גולף GTI המשעממת והחוזרת על עצמה.

היה לי ברור שצוות העיתונאים הבכירים שהצביעו בתחרות לא יחמיצו את ההזדמנות להיפרע מפולקסוואגן בעקבות פרשת ה"דיזלגייט", שבמסגרתה הנוכלים מוולפסבורג רימו לא רק את שלטונות ארה"ב, אלא בדרך גם את העיתונות העולמית. כך שתואר "מכונית השנה" לאסטרה אינו רק בחירה ראויה אלא גם מכה קשה לפולקסוואגן, המאותתת לבכיריה שלא יחשבו אפילו על תרגילים מלוכלכים נוספים מול המדיה.

הקשיש המורשה הכיר במקרה את גרסת Sports Tourer של אסטרה, העומדת להגיע ארצה אך לא הוצגה במסיבה. קומבי זו של אופל (בתצלומים) מעניינת בהרבה מהקומבי של פולקסוואגן, הבנויה על גולף. אופל קומבי כובשת במיוחד בגרסת מנוע דיזל החדש בנפח 1.6 ליטרים, שבעזרת מערכת טורבו כפול מנפיק 160 כ"ס

טיפ טיפה: המילטון והיהלומים

להבדיל מסדרת התחרויות המשעממת עד כאב שיניים, דווקא התחרות האחרונה של פורמולה 1, שנערכה בשנחאי ביום ראשון השבוע, הפתיעה לטובה. שתי סיבות אחראיות לכך שהמגרש הסיני ריתק את 250 אלף הצופים שהתיישבו סביב המסלול, ואת המיליונים של חסידי גרנד פרי שרופים אשר עקבו בטלוויזיה אחר הדרמה המשודרת משנחאי, כולל בוודאי ישראלים שגילו את ערוץ 58.

הגורם הראשון שסיפק לתחרות את הפלפל המבוקש הוא אופיו המיוחד של המסלול הסיני, המאפשר לנהגים לבצע הקפות מרשימות.

הגורם השני שריתק את הקהל הוא עוד פרק בדרמה של אלוף העולם המילטון, הבריטי הנוהג בקבוצת מרצדס המובילה, היה ברור כי המילטון, בחור שחום עור שאפתני, ינצל את אופי המסלול, המתאים לו במיוחד, וכי בדרך לפודיום ינסה לעקוף את כל מתחריו מבלי להתייחס לכישרונותיהם, לגזעם, לאומיותם ודתם. אך המילטון נכנע שוב לתקלה ברכבו, וזינק בשנחאי מהמקום ה-22 האחרון.

מבול טענות ניתך על הכוכב הבריטי. הפרשנים הלועזיטים והטוקבקיסטים לא השאירו על סרבלו של המילטון אפילו חוט יבש אחד. המתקפה המשולבת לא הייתה הוגנת. הרי בהתחשב בכך שהזינוק נערך מהמקום האחרון, ושהקפות המסלול האחרונות נעשו על צמיגים גמורים, מה שלא אפשר להמילטון להגיע לקו הגמר במקום החמישי – זכייה במקום השביעי היא בכל זאת הישג יוצא דופן.

נגד המילטון נטען כי דרכו לעוד אליפות עולם נכשלה השנה בגלל היותו ידוען צמרת הנהנה ממנעמי החיים המתוקים, מתחכך בשכבה חברתית עשירה וזוכה להתעניינות המדיה. בלב ביקורת זו עומדים דוגמניות שמעריצות את המילטון ומטוסי סילון שהוא מתעניין בהם. אפילו עגילי היהלומים שהוא עונד חטפו אש, כאילו זהו שורש הרע.

זוהי בוודאי הגזמה מטופשת, כי לדעתי המילטון עומד לנתר מהתחתית (אם אפשר בכלל לכנות תחתית את מיצובו הנוכחי, מקום שני באליפות העולם אחרי חברו לקבוצת מרצדס, ניקו רוסברג…) – שאליה הוא הגיע בשל חוסר מזל ורפיון מסוים, טבעי למדי, שהשתרר בתום שלוש עונות מוצלחות ביותר.

מטיפי המוסר הכפייתיים שכחו כי להמילטון יש זכות לבחור בסגנון החיים המתאים לו. מה גם שכמו כל נהג מרוצים, המילטון מסכן את חייו במשחק אספלט אכזרי שנועד לספק בידור להמונים, כפי שראינו לפני חודש בתאונה הדרמטית של אלונסו, אשר רק בנס יצא חי ממכונית שהתקמטה לגרוטאה. אז סבורני שמותר להמילטון לא להסתפק במשטר של דיאטה ואימוני כושר, ולחפש את הרוגע שלו.

כדאי גם לזכור שאבות אבותיו של המילטון ושות' אהבו חרוזים מבריקים, שתמורתם הם היו מוותרים על חירותם ואדמתם. ייתכן כי פרט פרה-היסטורי זה משפיע על הפסיכו-גנטיקה של הנהג הבריטי הכישרוני לא פחות מכפי שמשפיעים עליו מעלליה החשאיים של הנהלת קבוצתו, מרצדס, הגזענית בנפשה הגרמנית, שבוודאי הייתה מעדיפה לראות אלוף עולם ארי כמו ניקו רוסברג כחול העיניים.

Hamilton F1

לואיס המילטון, מקום שביעי בשנחאי. המנצח הוא ניקו רוסברג, במקום השני סבסטיאן וטל, ובמקום השלישי שליחו של פוטין דניאל קוויאט

שואלים את אדוארד

שמוליק: אודה להבהרה מהו המושג "תיבה אוטומטית-רובוטית בעלת מצמד בודד" (בהקשר של דאצ'יה). ובכלל, מה דעתך על הדגמים של דאצ'יה הרומנית החדשה שחזרה לארצנו?

תשובה: 1. אין מדובר בתיבה אוטומטית-רובוטית בעלת מצמד אחד, כפי שמקובל להגדיר אצלנו בנימת זלזול מסוימת – אלא בגיר חצי אוטומטי, ובעצם גיר ידני בעל "מוח" המופקד על המצמד, כך שבמכונית מותקנות רק שתי דוושות: דוושת גז ודוושת בלמים. גיר זה מציע אמינות יחסית וחיסכון בדלק, שהם שני אפיונים של תיבות הילוכים ידניות, נטולות "מוח" הפוטר את רגל שמאל מעבודה.

ההגדרה "מצמד בודד" מסמנת את העובדה שזוהי אינה תיבה אוטומטית מודרנית בעלת שני מצמדים, כמו למשל DSG של פולקסוואגן. כלומר, מדובר בתיבה שאינה מחליפה הילוכים באופן חלק, אלא כזו שגורמת לרכב לקרטע, בדומה לגיר ידני שנפל בידיו של נהג מתחיל.

בוחנים עברים הם עָם מפונק, אחרת הם לא היו פוסלים את הגיר החצי-אוטומטי, אלא מגלים (אולי הם לא יודעים את זה) כי לחיצה רגישה וזריזה על דוושת הגז משככת את טלטלת הרכב למינימום – עצימות שבה הטלטלה הופכת ממטרד לאפקט נחמד.

אגב, לפני כשלושים שנה נהגתי בלונדון במשך חודש ימים בפורשה 911 המצוידת בגיר חצי-אוטומטי. תחילה שנאתי אותו, אך עם ההתרגלות גיליתי את חיוביותו המסוימת – הוא עבד כמו DSG המודרני במצב ידני (מצב שמושג בהסטת מוט ה-DSG ימינה). דאצ'יה סנדרו, הענייה באלקטרוניקה ובפיצ'פקעס, היא בחירה הגיונית לא רק בשל מחירה המושך, אלא גם משום שהיא מציעה רווחה ורווח: חלל פנימי נוח, והוצאות שוטפות צנועות.

רועי:
אנו זוג צעיר עם שני ילדים, ומחפשים לקנות רכב חסכוני בדלק, אמין ולא במחיר גבוה בסביבות ה-35 אלף שקלים. אנחנו גרים במצפה-רמון, כך שהמרחקים גדולים. נשמח לשמוע את המלצתך.

תשובה: כבר בסכום הנע סביב 25 אלף שקלים תוכלו להביא הביתה מכונית אשר עונה למתווה שהצגתם. עשרת אלפי השקלים הנותרים ישמשו אתכם לצורך הכנה קפדנית של הרכב לקראת הקדנציה במחיצתכם. הכנה זו תכלול החלפת צמיגים, בולמים, דיסקים ודיסקיות מעצורים וחגורת טיימינג, כמו גם את החלפת כל נוזלי הרכב והמסננים.

השאלה "איזה רכב" חשובה פחות כאשר המועמדות הן מכשירי תנועה כמו סוזוקי ליאנה או סוויפט, הונדה האצ'בק, דייהטסו סיריון ורנו קליאו. ההכרעה ביניהן צריכה להתבסס על שיקולים של מוצא (בית טוב שדאג לה), קילומטראז' נמוך ככל האפשר והיעדר ביוגרפיה קרבית (שטח).

יפעת: אנחנו מעוניינים לרכוש מכונית קטנה לנסיעות יומיומיות, בקו רעננה-הרצליה בעיקר (יש ברשותנו מכונית נוספת, מטעם העבודה, של שבעה מקומות, לנסיעות משפחתיות ארוכות).

נשמח להמלצתך: האם כדאי לרכוש פיקנטו משנת 2014 ומעלה, או סלריו חדשה? חשובות לנו בטיחות הרכב, אמינות וצריכת דלק.

תשובה: קיה פיקנטו היא מניה ידועה ופופולרית בארץ. זאת להבדיל מסוזוקי סולריו, שהביקורת העברית רוכבת עליה כמו על סוסה קירחת. ההתנגדות לה אצלנו משעשעת אותי, לנוכח העובדה שבחו"ל כותבים על סולריו כך: "מָרוּטִי סוזוקי (שם המפעל בהודו) סולריו היא האצ'בק מלבבת, חסכונית ומאובזרת באופן נכון".

אל תסתפקו בפיקנטו. קחו גם את סוזוקי לנסיעת מבחן, וכתבו לנו את התרשמותכם.

אמנות הקפיצה לחופש

הזִקנה דורשת מהקשיש המורשה לרשום את חופן הרפתקאותיו שבין שולי השואה ופוסט תסביכים למיניהם, אפילו בראשי פרקים, כדי לעניין אולי מישהו אי-פעם

אז הבה נתחיל: לפני הבריחה מהגטו קיבלתי תספורת אפס, ושמעתי שיעורים איך להתנהג בין הגויים כדי לא להיתפס. לעת פרדה הזכיר לי אבא שבצד השני של החומות עליי להימנע מלשאול אנשים מהיכן הם, כי אז גם הם יתעניינו מהיכן באתי. הבנתי שיהיה הכי בריא אם אשתוק, אחייך ואפזר סימפטיה.

כאשר סיימתי ללמוד על-פה את התפילות הקתוליות הנאמרות מדי יום בבתי הספר שבצד הארי של ורשה – תפילה אחת לפני כל שיעור, ותפילה שנייה בתום הלימודים – הרגשתי מוכן ליציאה מהגטו יחד עם קבוצת פועלים יהודים, שהלכו לעבודה מלווים על ידי שוטרים פולנים וגרמני זקן בודד. לא יהיה לי קשה לחמוק משמירתם ולהיעלם, הבנתי.

שלום לך אווה מריה

ידעתי שבשמונה בבוקר התלמידים הגויים נעמדים בכיתה דום ומתפללים. "רוח קודש נעלה", הם פונים אל השמיים הנוצריים, מביטים בתקרת התכלת של החדר ובצלב התלוי על הקיר, ומדקלמים את "אבינו שבשמיים" בתחינה שיעזור להם ללמוד. בסוף השיעורים הם קמים מכיסאותיהם כדי להודות לאור הקורן מהחוכמה שקיבלו. "עשה שאנו, המוּארים, נוכל תמיד להלל אותך ולעשות רצונך, אדוני".

אך לחינם שיננתי את התפילות הקתוליות, כי אחרי הבריחה מהגטו התברר שאין לי כל אפשרות ללכת לבית ספר פולני, משום שילד אינו יכול להופיע שם לבדו: הוריו אמורים ללוות אותו למוסד ולרשום אותו אליו, וכמובן להשאיר את כתובת מגוריהם. ללכת לבד זה כמו להפנות אל עצמך חשד, שאלות ואור זרקורים, בניגוד לכל חוקי ההישרדות.הבסיסיים. במקום צעד התאבדותי כזה, הצטרפתי לחבורת נערים פולנים.

הנערים הסתובבו בעיר ועבדו פה ושם, אם נקרתה להם הזדמנות. הם גם אספו כל מה שאפשר היה לקחת ולמכור, כמו ספרים שנשארו על ספסל בפארק, בקבוקים זרוקים ברחוב ובפחי אשפה, ואפילו כלב משוטט, שאפשר היה למסור לבעלים חדשים תמורת תשלום.

לקראת כל ערב היו חבריי החדשים מחפשים כמוני היכן לישון, וממה לחיות מחר. הם שמרו שתיקה על הבתים שעזבו ולמה עשו זאת, ומובן שגם אני לא סיפרתי דבר על הסיבות ששלחו אותי לרחוב. רק בודדים בחבורה היו מבקרים את הוריהם, וכעבור יום-יומיים חוזרים אלינו עם פנסים כחולים בעיניים, כאילו כעסו עליהם איזה אבא שיכור או אמא מעוצבנת.

פתק נוצרי בכיס יהודי

המציאות תיקנה גם את יתר שיעורי ההישרדות שקיבלתי בגטו. אנשים טובים שפגשתי בצד הארי הסבירו לי, למשל, שאסור להסתובב עם תעודת לידה קתולית בכיס, משום שבבתים פולניים ההורים הם ששומרים את מסמך זה ולא הילדים, אשר נושאים על גופם רק תעודת בית ספר, שלא הייתה לי.

היה לי רק פתק חתום על ידי כומר המאשר כי אני שייך לקבוצת ה"מיניסְטְרָנְטִים" העוזרים לו בעריכת המיסה. פתק זה נשאר אצלי גם לאחר שכבוד הכומר זרק אותנו מהכנסייה, בעקבות הגילוי שהיינו טועמים את יין הקודש שלו וממלאים את החסר במים.

קוּנצים זה לחלשים

כך שאת רוב סודות ההתנהגות הנדרשת כדי לשרוד רכשתי מחבריי הגויים. הללו לימדו אותי עשרות טריקים פסיכולוגיים וטכניים העוזרים לחסרי בית כמותנו, כאלה שאינם נהנים מתמיכה כלשהי מצד המשפחה או ארגון צדקה, להסתדר ביומיום.

בלית ברירה, אך גם לשֵם הכיף, גלגלנו עשרות עיסוקים, החל במסחר בסיגריות או בוודקה ועד גנבות קטנות. היו אלה תחבולות שלא יכולתי לחשוב עליהן במהלך הכנת יציאתי מהגטו. כמו למשל קפיצה מחשמלית נוסעת בהתעורר הצורך לברוח ממנה, וזאת ללא פחד ומבלי להיפצע, בזמן שזוג הקרונות האדומים, גדושי נוסעים עד המושב האחרון, היו דוהרים ברחובות ורשה הכבושה במהירות 30-40 קמ"ש.

קופץ עד ימינו

אמנם עברו מאז עשרות שנים, אך זיכרונות בריחה אלו חוזרים אליי בטבעיות גמורה, בחושך, באישון ליל, מופיעים בחלום אימה או בסרט מתח בדיוני שנופלים עליי בשינה, ובמהלכם אני מוכרח לקפוץ מחשמלית, אוטובוס, רכבת או מטוס נוחת, תלוי בחוּמרת החלום.

ואני במיטתי, בעיניים סגורות, מבצע אותו תרגיל קפיצה שבעזרתו התעופפתי בגיל הילדות מסיפונן של חשמליות הפולחות את רחובות הגויים.

הזיכרון ירד לרגליים

כי לא שוכחים את השיעור המאלף שלפיו צריך לעמוד על מדרגת החשמלית בְּפָנִים אל כיוון הנסיעה, להזיז את הגוף קדימה ואחורה כמו מטוטלת של שעון קיר עתיק, ובזמן הקפיצה המטורפת, כשאתה באוויר, לדווש בשתי הרגליים בתנועות מהירות, כמו בריצה ל-100 מטרים.

את תרגולת זו ניתן ללמוד רק תוך כדי ביצוע, כאשר אתה מאלץ את עצמך לשבור את גבול הפחד ולקפוץ בפעם הראשונה, ואחר כך עוד פעם, כבר מבלי לחשוש, והנה ברחת במקצועיות מהכרטיסן או מהשוטר.

את הקפיצות האלה זוכרים עד סוף החיים, כפי שלא שוכחים רכיבה על אופניים וכפי ששגורים עדיין על לשוני הפסוקים הלטיניים שעניתי לכומר, בתקופה שאני וחבריי אחזנו פעמונים ולבשנו כותנות לבנות שסיפקה לנו הכנסייה.

והנה, בכוח הפלא, גם בגיל המופלג האורב בפינה ומאיים, אנוכי זוכר עדיין את אמנות הקפיצה מחשמלית דוהרת, כפי שאני זוכר לבצע קונטרה אינסטינקטיבית בהגה במכוניות הנוטות להיגוי יתר.

Tramwaj 3Tramwaj 4Tramwaj 5

שינוע תחת כיבוש: בוורשה הכבושה עבדו מעל 50 קווי חשמליות, רובן היו עמוסות מהבוקר ועד שעת העוצר. גם המקומות שמחוץ לקרונות היו תפוסים בדרך כלל, ולאופן נסיעה זה קראו תושבי העיר "אשכול ענבים".

אם חשמלית הייתה מפעילה את המעצורים, אשר פתחו בצעקה היסטרית הרבה לפני התחנה, היה ברור שהגענו למחסום גרמני שהוצב בהפתעה, ושנוסעי החשמלית יעברו חיפוש על גופם תחת איום נשק אוטומטי, כמו גם בדיקה קפדנית של מסמכיהם ("אאוסוייס"). המשאיות שחיכו על יד המחסום היו לוקחות חשודים להמשך חקירה במפקדת הגסטאפו.

היה זה נוהל ידוע תחת השלטון הגרמני האלים, ועל כן הצליל הראשון של המעצורים היה מסמן לנו, חסרי ה"אאוסוייס-ים", את הצורך לקפוץ מהחשמלית ולחפש מקלט בחצרות בתים, שדרכן אפשר היה לברוח לרחוב המקביל

אצטגנין של צרות

מחבריי הגויים ספגתי עוד שיעור: לנחש ולהריח מראש סכנות מתקרבות, ולהסתלק מבעוד מועד, לפני שהסיפור האלים יצבור תאוצה ויהיה כבר מאוחר מכדי למנוע השתתפות בתגרה פתאומית, בלתי רצויה.

גשר לא ידידותי ליהודים

גשר הברזל המתקמר מעל נהר הוויסלה היה סמוך לבית היתומים היהודי בקרקוב שבו גדלתי אחרי השואה. אולי הגשר הזה קיים עדיין, לא בדקתי. זהו אותו גשר שבו, בחודש מארס 1941, עברו עם המיטלטלים שלהם אלפי יהודי קרקוב בדרכם אל הגטו שהגרמנים סידרו להם בשכונת פּוֹדְגוּזֶ'ה.

בכל פעם שהייתי חוזר דרך גשר זה אל בית היתומים, תהיתי אם הברזלים החלודים שלו זוכרים את היהודים שעברו בו לפני השלב האחרון בחייהם.

ופעם, בשעה די מאוחרת, חזרתי כהרגלי אל בית היתומים דרך הגשר, בתום עבודה בצד השני של הוויסלה, שם, תמורת כסף כיס, עזרתי לילד פולני להכין את שיעורי הבית. הייתי כבר באמצע הגשר, כאשר הבחנתי מולי בחבורת בריונים מתקרבת אליי. הם נראו שתויים ומחפשים אקשן. עברתי למדרכה השנייה, והתחלתי לחשב מה לעשות אם אלה יתנפלו עליי, והם אכן עברו לאותה מדרכה שערקתי אליה.

הם עצרו אותי ושאלו אם יש לי סיגריה – השאלה התקנית של כנופיות החוליגנים אשר קדמה תמיד למכות או לדקירת סכין. אך אני, בוגר אקדמיית הרחוב ובעל תושיית נדודים שרכשתי בוורשה חמש-שש שנים קודם לכן, הפתעתי אותם בתשובה בלתי צפויה.

פתח לנו שער

"יש לי הרבה סיגריות", עניתי, פרקתי מגבי את הילקוט הכבד שהכיל ספרים, זרקתי להם אותו בפרצוף ופתחתי במנוסה לכיוון בית היתומים שלי. מעולם לא רצתי מהר כל כך את ה-400 מטרים הביתה, בדרך העוברת לאורך גדות הנהר, שם שיחקתי שחמט עם כל מיני טיפוסים על כסף קטן, טיפוסים שיכלו לעזור לי כעת.

אך חוף הנהר היה נטוש מאדם בשעה מאוחרת זו, ואני חלפתי בריצה על פני שולחנות ריקים, דאגה מנקרת בי: האם השומר של בית היתומים השאיר את השער שבגדר פתוח, או שחלילה סגר אותו כבר לקראת הלילה, והבריונים הרצים אחריי יתפסו אותי ויחטיפו לי פוגרום?

אחוז חרדה הגעתי מתנשף לבית היתומים, וגיליתי שהדלת אכן סגורה. התחלתי לטפס על הגדר, כי גם זה היה בתוכנית המגרה שלי, אך בטרם הספקתי להגיע לפסגתה תפסו אותי ברגליים ארבעה-חמישה חוליגנים, משכו אותי לקרקע והפליאו בי בעיטות ומכות, מבלי לדעת שאני יהודי, עד שלמזלי הפריעה להם ניידת משטרה.

להקת הגברים עזבה אותי וברחה, לצערי עם הילקוט שלי, שבו היו קצת כסף וספרים על שחמט, ואני מצאתי את עצמי בבית חולים, שם טיפלו בפניי החבוטות וערכו בדיקות נוירולוגיות.

Plecak wehrmachtu

ילקוט של חיילי הצבא הגרמני, הוורמאכט. הבאתי מהחזית בגרמניה, שמרתי למזכרת, והפסדתי 

64 זירות קרב

הבחור ששכב במיטה השנייה בחדר שאל אותי אם אני משחק שח. עניתי שכן, והוספתי בנימת התנצלות שאין לי לוח כי מנוולים אלה לקחו אותו עם הילקוט.

החולה המשיך ושאל, בצליל עדין של לגלוג, אם אני מסוגל לשחק שחמט בלי לוח, אלא רק באמצעות הזיכרון והדמיון. עניתי בחיוב, ושיחקנו שנינו שבוע ימים כמעט ללא הפסקה. הפסדתי אינספור פעמים, אלא שהיה זה שבוע בתוך גן עדן אמיתי.

אשכרה השתלם לי לקבל מכות ולאבד את אהובתי הָלִינָה פישר, נערה יפה מבית היתומים, שנפרדנו כי היא לא ביקרה אותי בבית החולים. וגם אשכרה השתלם לי להפסיד את הילקוט שהבאתי אתי מהמלחמה, ילקוט של הצבא הגרמני, הוורמאכט, עשוי ברזנט קשיח ופרוות סוס.

הדיבוק של השוקנים

אחרי הקרנת הבכורה של הסרט "Demon" (הדיבוק) בקולנוע התל-אביבי "חן", חיפשתי במדיה מה יכתבו מבקרים ישראלים על יצירה זו, שהיא סוג של נייר לקמוס הבודק אינטליגנציה, הבנה וטעם אישי.

והנה, ב-12 באפריל, הקדיש מוסף "גלריה" של שוקן את עמוד השער ואת העמוד הבא למאמר מושקע של עופר אדרת, אשר ניצל את הסרט הפולני-ישראלי המסקרן כדי לקבוע שיצירה קולנועית זו נוצרה למעשה במסגרת קתרזיס (ניסיון רחיצה מרגשות אשמה) עמוק ומתמשך שעוברים הפולנים, המנסים כביכול להתמודד עם עברם.

לפי אדרת, הגויים הפולנים הרגו את היהודים שלהם, וכעת הם סובלים מנקיפות מצפון אובססיביות. לכן הוכתר המאמר בשם "הדיבוק הפולני". הכותב לא מתייחס כלל לרוצחים הגרמנים! – ובכך תואם המאמר לפילוסופיה השוקניסטית, פילוסופיה פרו-גרמנית ואף פרו-נאצית, המנסה להסיר מהגרמנים את אחריותם לרצח היהודים. זוהי כמובן עֶמדה שקרית וגסת רוח.

Dybbuk.jpg

הדיבוק נפל על איתי טיראן, שבסך הכול נסע להתחתן עם פולנייה

עופר אדרת לא התייחס כלל לרמה הקולנועית של "Demon" ("הדיבוק") – לא לתסריט, לא לבימוי, לא לצילום, לא לעריכה, לא למוזיקה של קשישטוף פנדרצקי, לא למשחק המעולה של השחקנים הפולנים. אדרת לא התייחס גם להופעה המרשימה מאוד של כוכב הסרט איתי טיראן, שחקן ישראלי ענק הבולט על רקע הפולקלור הפולני והשחקנים המקומיים הכישרוניים, כאילו הוא, טיראן הישראלי, יצא מבית הספר למשחק של יז'י גרוטובסקי ז"ל.

במקום כל זאת, עופר אדרת מתמקד בהתאבדותו הטרגית של במאי "הדיבוק" מרצין וְרוֹנָה, מבלי להבין שלהבדיל מהאמנים הוותיקים, שלא היו זקוקים לעזרת כימיה כדי לשחזר או לעורר את הדמיונות האמנותיים שלהם בציור, בפיסול, בתיאטרון ובקולנוע – הדור החדש של היוצרים, לא רק בפולין, מחפש חיזוק בסמים.

האם מַבריקותו של ורונה, הכאבים שלו ולבסוף גם התאבדותו הם תוצאה של המצב החולני הנ"ל? זו כנראה שאלה גדולה מדי לפילוסוף התל-אביבי מבית שוקן, שבכתבתו המבולבלת מלהטט בין חוסר דיוק אחד למשנהו (אך אינו שוכח, כאמור, להיצמד לקו הפרו-גרמני של הנייר שעליו הוא מודפס).

אגב, אדרת לא שמע כנראה שהבמאי ורונה נסע, במסגרת התחקיר שערך לקראת צילומי הסרט, לירושלים, כדי להתייעץ עם רבנים אם ייתכן שנשמה של אישה תיכנס בגוף של גבר. נראה כי ורונה לא התייעץ בסוגיה זו עם הרב הראשי של פולין, מיכאל שודריך, משום ששודריך, יהודי אמריקני, אינו בר-סמכא בענייני מטאפיזיקה יהודית.

טיפ טיפה: גם כלבי נגדי

עוד במאה הקודמת, למטרת בידור בעיקר, חילקתי מכוניות לחלשות יותר מבן אדם, אזרח בעל זכויות, ולחזקות ממנו. באותה הזדמנות גיליתי שמכוניות בעלות שרירים, אפילו הן חזקות אך במעט מבני אנוש, אינן זוכות לעלות ארצה.

בתקופתנו השתנה המצב, וכעת כל תושב במרחב הציוני – גבר או אישה, ובלבד שהם בעלי אמצעים ואחוזי פנטזיה מוטורית, סנוביוּת ורצון להצטרף לשכבה החברתית של הידוענים – יכול לקנות מרצדס ספורט משופרת על ידי AMG, מבחר ב-מ-וו מסדרה M, פרארי ופורשה.

את הפסקה הנ"ל כתבתי להפתעתו של כלבי שייקה, המציץ מאחורי גבי אל מסך הלפטופ. מה פתאום הזקן שלי מכריז שהוא שמח על השינוי בשיווק מכוניות חזקות יותר מבן אדם? תמה שייקה. מה אכפת לו פתאום, לקשיש המורשה, שעשירים יצטיידו במכוניות נוצצות ובלתי שגרתיות? הרי הזקן שלי הצהיר במאה הקודמת, למודת המלחמות, צנע, עלייה המונית, מצוקות ניצולי שואה וחוסר דיור לנזקקים, שהוא לעולם לא יסב בכתבותיו שמחה נוספת לטייקונים, ולא יגיש להם, היושבים בסלון או בג'קוזי, בונבונים מילוליים המשבחים את בחירתם ברכב יקר! אז מה השתנה בך פתאום, קשיש שלי? זִקנתך מביישת את נעוריך, אמר הכלב.

השתנה, שייקה היקר, שהרחובות שלנו, האפורים עד שעמום, זכו בסימני חיים עקב מכשירי תנועה בלתי שגרתיים אלה, שכמו ירדו לעם מתוך פוסטרים בחדרי ילדים או מהדפים של "טורבו" ז"ל, שם ניסה הזקן שלך, עורך הירחון, לעורר את התרבות המוטורית באמצעות תצלומי צבע מרהיבים של דגמים נוצצים.

אלא ששמחת הזקן עוד לא שלמה, משום שברוני היבוא הישנים והחדשים אשר מוכרים כלים אלה לא ערכו תחקיר איך משווקים את מכוניות-העל הספורטיביות בארצות הלועזיטיות – שָם הקונה המאושר/ת מקבלים עם מכוניתם השרירית קורס נהיגה מיוחד, הכולל ימי לימודים על מסלול מרוצים בהשגחת נהגים מנוסים, בעלי שם.

יש להצטער על כך שברוני היבוא הנוכחיים, ואלה העומדים להצטרף אליהם כמו UMI, המתכננת לייבא מארה"ב את קורבט ועוד משהו, לא עשו ביניהם מגבית שתממן פתיחת מסלול מרוצים. יוזמה כזו הייתה מדרבנת את המכירות שלהם, ובו-בזמן הייתה מחזקת את התיירות לארצנו, עקב אירוח מרוצי רכב בינלאומיים במסלול העברי.

שואלים את אדוארד

דודי ליפשיץ: בטור האחרון ("בהמשך הזמן", המפתחות בפנים 974) ציינת שנולדת באוטבוצק. אני גדלתי בתל-אביב, בסמוך לשטיבל של חסידי מודז'יץ המפורסמת בניגוניה, ומשפחתנו נקשרה בחסידות מודז'יץ ובאדמו"ריה. מקובל לספר שם שמקום מושבם של האדמו"רים היה באוטבוצק. ועוד מספרים שהאדמו"ר שאול ידידיה אלעזר – מחובבי ציון המובהקים – היה בעל מנגן גדול ומפורסם, ומאחר שאוטבוצק סמוכה לוורשה, היו יהודים מגיעים במוצאי שבת לשמוע אותו שר את ניגוניו בסוף סעודה שלישית, שהוא היה מאריך בה.

רציתי לדעת אם כמי שגדל באוטווצק זכור לך הנושא הזה, ובכלל חסידות מודז'יץ שהייתה שם. אשמח לשמוע מ'מקור ראשון' על כך.

תשובה: לא נולדתי באוטבוצק אלא בוורשה, שבה גרנו. אל אוטבוצק רק התגעגעתי כאשר היינו סגורים בגטו. עיירה מוריקה זו שימשה כביתנו הקיצי, שכן האוויר הצח שלה וקרבתה ליערות היו אמורים לרפא את הריאות של אמא. וכפי שאני מספר בסרטי, תהליך הריפוי של אמי פליציה ט' (טוכבנד) הופסק כאשר נאלצנו לעקור מאוטבוצק אל הגטו.

הייתי צעיר מכדי להיות מודע להיותה של עיירה פסטורלית זו מרכז חסידי ואף מוזיקלי, אך אני מאמין שפרטים בנושא מצויים במכון להיסטוריה יהודית השוכן בוורשה, שיש לי קשר עמו.

מעינה, כרמי-צור: הייתי מעוניינת להירשם לקורס נהיגה במצבי לחץ. איך עושים זאת?

תשובה: המדור ממליץ על בית הספר "קליבר" בגוש עציון, טלפון 02-6734334.

בחיסוי שם: אני מתגורר באזור ירושלים ונוסע כ-40 אלף ק"מ בשנה. ברשותי הונדה סיוויק, ואני שוקל להחליפה באותו דגם או בסקודה אוקטביה 1.8. אני מעוניין ברכב בעל נוחות נהיגה ואמינות גבוהה, מה המלצתך בעניין? האם יש מועמדת אחרת באותה רמה?

תשובה: המחליפה של הונדה סיוויק מזדקנת היא עדיין סיוויק צעירה יותר או חדשה, שכן הונדה מציעה מנועים אטמוספריים אמינים – נטולי מערכת טורבו והזרקה ישירה, צוות שיודע להיות בעייתי.

היתרון היחידי של סקודה אוקטביה הוא נפח תא המטען. אגב, יש להצר על כך שיבואן הונדה לא מביא דגמי סיוויק המצוידים בגיר ידני, שהוא קלף חזק של הפירמה.

 

 

בהמשך הזמן

השואה הייתה כמו סוף העולם. הקשיש המורשה הצליח לשרוד בה בזכות אנשים טובים, כוח המקרה, תושייה של מתחילים ועוד. "אפילו לא שכחתי כלום מהגיהנום", טוען הזקן, שנזכר כי בהמשך הזמן הוא עבר עוד חמישה סופי עולם, רובם רק היפותטיים, חוץ מאחד די כואב. גם ארבעה כוכבי שביט לא הצליחו לחסל אותו, ביניהם זה המפורסם של האלי

והנה, כעבור 75 שנה, השואה שלי חוגגת לפניי על מסכי קולנוע, כנושא בעל חשיבות מיסטית כמעט. ללא בושה היא מופיעה בתחפושת מודרנית באינטרנט ובטלוויזיה, מנסה לזעזע את במות התיאטרון, ומוצעדת, המסכנה, גם במסע צלב על דפי ספרים רבים מדי או מעטים מדי (תלוי את מי שואלים), חתומים על ידי מומחי הולוקאוסט בעלי שם או סתם ניצולים.

פתאום תפסתי במרפסת

ביום תל-אביבי בהיר אחד התכופפה הטמפרטורה אל הבריות, אך הייתה בכל זאת "גבוהה מהמרגיל לעונה", לפחות לפי הפרשנות של ynet, וזה מורגש אשכרה על ידי אנוכי, גם במרפסת של מגוריו, בין כמה עציצי פרחים ולצד הכלב שייקה, העומד על כיסא בין מתקן לייבוש כביסה ובין שולחן ומשקיף אל הרחוב שלמטה.

ואני נזכרתי לי פתאום שלא רשמתי עדיין דבר-מה חשוב שנשאר בזיכרוני, ולא סיפרתי עליו ב"שועל הכסף של פליציה ט'" – לא בתסריט ולא בסרט. הנה הסיפור:

חסידת אומות השועל

זה קרה בחלק הארי של ורשה, ברחוב קְרוֹכְמָלְנָה, בדירה שבה גרה אמי עם אחותי אירנה זמן-מה אחרי בריחתן מהגטו. הן לא דיברו על הפרֵדה מהשועל, הפריט יקר-הערך היחידי שאמי הביאה עמה מהגטו, אותו שועל כסף שהיא מכרה בשברון לב כדי לצייד אותנו במֶטְרִיקוֹת (תעודות לידה) קתוליות יקרות.

אמא שלי ואירנה השתדלו לא להזכיר את השועל בניסיון לשכוח אותו עד כמה שאפשר, אך יום אחד הגיעה אליהן פולנייה, בלונדינית כחולת עיניים, האישה שהשועל עבר לידיה. "הבנתי", אמרה הגברת, "שקניתי את השועל בזול מדי. התברר לי שהוא שווה יותר, ואינני רוצה לנצל את מצבכן הקשה. אנא, קחו את ההפרש שמגיע לכן", הפצירה באמי, ומסרה לה מעטפה.

"ויש לי עוד רעיון", הוסיפה. "אולי תרצו שאגיע לכאן עם השועל, ואשאיר לכן אותו ליום-יומיים? לי זה בעצם לא משנה, כי השועל שלכן ממילא נמצא אצלי בארון. הרי אין לי לאן ללכת איתו חוץ מאשר להצטלם למזכרת", חייכה.

תאונת מטבח

רק שנתיים או שלוש אחרי המלחמה הצליחה אחותי אירנה, שהתאוששה אצל דודתנו רוזה בעיר גדנסק הרחוקה, לבקר אותי בבית היתומים בקרקוב, והיה זה אז, באחד הערבים, שהיא סיפרה לי על תקופת המגורים עם אמא מחוץ לגטו ברחוב קרוכמלנה, אשר בכוח הפרדוקס או האירוניה הגרמנים הפקיעו אותו משטח הגטו לטובת הגויים.

אירנה סיפרה לי על היחסים שלהן עם שכנים פולנים סקרנים מדי, שביניהם לא היו כנראה חסידי אומות עולם. אירנה סיפרה גם על התפילות שהן ערכו יחד עם הדיירים בשעות הערב, בחצר הבניין, מול נרות דולקים למרגלות פסל לבן של מריה הקדושה, שרות מזמורים וכורעות ברך כמו כולם.

ואז קרה, סיפרה לי אחותי, ששכן פולני אחד דפק בדלת, התיישב במטבח, ואמר לאמי שהוא גר בדירה הסמוכה, ושומע מבעד הקיר כל מילה וכל צליל פטיפון.

"וחוץ מזה, גברת אפולוניה זָקְשֶבְסְקָה היקרה (השם הפולני הבדוי של אמי פליציה ט')", פנה השכן אל אמא, ואמר לה שהיא מעוררת בו "מטען זיכרונות מלפני פרוץ המלחמה הארורה הזו", כי היא, אמא, מזכירה לו את רעייתו של יהודי אמיד, בעל שלוש חנויות במרכז ורשה, ברחוב הראשי מָרְשָלְקוֹבְסְקָה, ועוד חנות נוספת, אשר הוא, כלומר השכן, היה מנקה את חלונות הראווה הענקיים שלהן.

"אישה זו", המשיך השכן, "הייתה מתהלכת בכובע כהה בעל תיתורת רחבה, ומצווארה השתפל שועל כסף", לחש באוזני אמי, כמו מגלה לה סוד משותף לשניהם, ואז הביט בעיניה, עוקב כיצד תגיב לדבריו.

אך אמי לא נפלה במלכודת, ורק שאלה בחיוך את הגוי – "האם אישה זו שאתה אומר שהיא דומה לי הייתה יפה לפחות?"

ולפני שהוא קם והלך, השכן עוד הוסיף משפט רב-משמעי: "סבורני", סינן, "שהבת שלך לא הולכת לבית הספר כמו בנות רגילות. נכון?"

דוגרות על קן שרוף

ברגע דרמטי זה היו אמי ואחותי אמורות לברוח מהבית, משום שהוא הפך בית שרוף, לפי ז'רגון הקונספירציה, אך לא היה להן לאן ללכת. הרי בוורשה הכבושה על ידי הגרמנים הסתובבו ברחובות להקות של גויים רודפי בצע, העורכים ציד אחר יהודים שברחו מהגטו.

וכך, בלית ברירה, נשארו אמי ואחותי בדירתן, רועדות למשמע כל צעד במדרגות, פוחדות לנשום.

Dodina 3. Purim in the getto

תחת אפו של הסיטרא אחרא: לא במקרה ההכנות לחג הפורים 1942 במקום המגורים שלנו בגטו ורשה נשמרו בזיכרוננו, של אחותי ושלי, ביתר עוצמה מאשר השבועות והחודשים הנוראים שעברו לפני החג ואחריו, כמו ימים בלי אוכל, וכמו היעלמותם הפתאומית של שכנים שנתפסו בידי שוטרי יודנראט ונשלחו ברכבות למחנות המוות. אותו פורים נצרב אצלנו אף חזק יותר מהרגעים שבהם הגיעו אלינו ידיעות על מותם הטרגי של קרובי משפחה של ההורים, שאותם לא הספקנו אפילו להכיר. 

לפורים שלנו היה כוח מיוחד משום שלקראת החג שכחנו לרגע את מצבנו הקשה בגטו, את חוסר התקווה שהגיהנום שלנו ייגמר ואנו נחזור לבית הקיץ שלנו באוטפוצק הירוקה, ולא נראה עוד בהרמת הידיים של אבא, שאינו מסוגל להביא הביתה תפוחי אדמה, לחם ונרות.

והנה, בגלל חג פורים, סידרנו לנו תחפושות וניסינו לחייך

הדמעות נמסרו לי קרות

היו אלה פרטים שלא ידעתי, כי ביקרתי רק מעט בדירתן של אמי ואחותי, מתוך זהירות של נרדפים, המבקשים להימנע מסכנות עד כמה שאפשר, עקב העובדה שגברים ניתנים לזיהוי כיהודים באופן ודאי. וכך, לא נמצאתי בביתן גם כאשר האישה הפולנייה בעלת שועל הכסף של אמי ביקרה אצלן בהפתעה.

אירנה סיפרה לי שבכתה כאשר אמא שלנו, שהייתה אף היא על סף בכי, חיבקה את הפולנייה, הודתה לה על הצעתה הנדיבה, ואמרה כי לא תוכל להיענות לה משום שהפרֵדה מהשועל שייכת כבר לעבר, ומוטב לה, לנפש, להימנע מפרדות נוספות.

שיעור המרפסת

לקח לי זמן רב להבין שגורל הסרט שעשינו על אמי ועל שועל הכסף שלה הסתבך משום שנפלתי על מפיק אשר שיחק פיננסית ב"שיטת הפירמידה". וכך זה עבד: בזכות קשרים שהיו לו, המסתתרים באפלה, האיש היה מקבל סכומים שמספיקים להפקת סרט א', שאותם הוא ניצל לפי עדויות להשקעה בנדל"ן, כולל רכישת מבנה ענק שבחלקו שוכנים משרדיו ובחלקו המסעדה של אשתו.

כדי להפיק בכל זאת את סרט א', שאת תקציבו הוא השקיע כאמור בענייניו האישיים, השתמש האיש בסכומים שהוא קיבל לצורך סרט ב', אשר צולם בכספים שזכה בהם סרט ג', וכך הלאה.

"הכול דפק ממש טוב, החיים היו ורודים", סיפר לי בשפתו הנהג של המפיק, אך האידיליה נגמרה כאשר גיסו של המפיק, השר הפולני מִירוֹסְלָב דְזֶ'בְיֵיצְקִי, אישיות בכירה במפלגת השלטון דאז ("הפלטפורמה האזרחית"), איבד את משרתו כשר הספורט, שבמסגרתה הייתה לו שליטה מוחלטת על השקעות בענף הקולנוע.

גוויזדאלה נותק מהעטינים של השלטון, אך המשיך בכל זאת בשיטת הפירמידה כאשר קיבל תמיכה כספית להפקת סרטי. תמיכה זו אפשרה לו אמנם לפרוע את חובותיו – אך הוא לא הצליח להשיג תמיכה כספית נוספת, כפי שהתרגל, ועל כן נשארה קופת ההפקה של "שועל הכסף", שהוא רוקן, בלי אגורה. הנה כי כן, הפירמידה קרסה על השועל דווקא.

כך קרה שצילומי סִרטי הופסקו, ועשרות המשתתפים בו, וביניהם השחקן אולק מינצר המגלם את אביו של מיכאל, ומיכאל עצמו, בגילומו של הילד אוסקר מבית היתומים בלודז', לא קיבלו את שכרם.

בקרוב מאוד, ב-21 באפריל הנוכחי, אמור בית המשפט בוורשה לגזור את עונשו של המפיק, המואשם בהפרת ההסכם עם הספונסר, הלוא הוא המכון הפולני הממלכתי לסרטי אמנות, באשר הוא שלח יד אל קופת הסרט ומָעַל בחובתו הבסיסית להשלים את ההפקה.

חלומו של גוויזדאלה

לנוכח גזר הדין, התלוי מעל ראשו כמו חרב דמוקלס, הָגַה גוויזדאלה המנוסה מילוט: הוא מנסה כעת, בטרם יוטל עליו גזר דין קשה ואולי אף מאסר, לארגן פגישה במכון הפולני לקולנוע אמנותי בוורשה, בנוכחות עצמו ושתי דמויות שיוזמנו מתל-אביב:

האחת היא מארק רוזנבאום, המפיק הישראלי ששילם מכיסו על צילומי ה"שועל" בחוף פרישמן, כולל את שכרם של שחקנים ישראלים (יבגניה דודינה וים ברוסילובסקי), והדמות השנייה היא במאי הסרט (אני), אשר מתבקש, לפי תסריטו של גוויזדאלה החולם, להקרין בפני פקידי המכון את "גרסת הבמאי ובנו", אשר ערכנו אני ובני בתנאים ביתיים, ללא עזרתו של המפיק הרמאי ובלי חומרי הגלם המקוריים, שהוא שומר במשרדו.

גוויזדאלה בונה על כך שאם אסכים לטוס לפולין כדי להקרין את גרסת הבמאי, המכון ימשוך את התביעה נגדו – כי הפקידים עלולים להתבלבל, ולהתייחס אל גרסת הבמאי שעמלנו עליה כאילו היא פרי מאמציו של הנוכל.

להוריד את החבל מצווארו?

מארק רוזנבאום מצביע בעד ההתייצבות שלנו במכון. "אולי זה יעזור לסרט. מה אפשר להפסיד?". אלא שאני הבטחתי לכלבי שייקה שלא אעשה דבר שיציל את הרמאי הכפייתי מגזר הדין, אשר צפוי למחוק את עתידו כמפיק ולדרוש ממנו להחזיר את המיליונים שלקח לכיסו.

זאת ועוד: אם אתייצב במכון ואקרין את גרסת הבמאי ובנו, ואם גרסה זו תמצא חן בעיני פקידי המכון – אז לא רק שבעזרת סִרטי יימלט גוויזדאלה מעונש, אלא שבזכותנו האיש גם יתעשר כהוגן, כי הוא יהיה רשאי לקבל 300 אלף זלוטי (300 קלף שקלים) שנשארו במכון להמשך ההפקה, ויועברו מיד לכיסו.

לנוכח שיטותיו של גוויזדאלה בגלגול כספים, סביר להניח שגם אם נחלץ אותו מהבוץ, הפקת הסרט לא תזוז. הסרט יישאר כפי שהוא, ועדיין ייאסר עלינו להקרין את הגרסה שלנו בסינמטק או לפרסמה ביוטיוב.

אפילוג

בקיצור, התנאי שלי להתייצבותי במכון הקולנוע בוורשה יחד עם הסרט הוא שהמפיק הנוכל יחתום על מסמך נוטריוני המצהיר כי הוא מעביר את כל הזכויות שיש לו על "שועל הכסף של פליציה ט'" – אל המפיק מארק רוזנבאום, אל התסריטאי והבמאי (אני), אל בְּנִי שערך את הגרסה הנוכחית, וגם אל אנדרי גָאוּשוֹרוֹבְסְקִי, אשר יוזם בישראל פרויקטים חברתיים, אמנותיים וכלכליים הקשורים בשואה.

הסיכוי קלוש, אני אומר לכלבי שייקה.

טיפ טיפה: סקר או סוכרייה?

לקראת סוף שנות השמונים נסע אנוכי עם חברו, נהג המרוצים רם לנדס, מרומא אל העיירה פוּנְטוֹ-סָבְּיוֹנִי הסמוכה לוונציה, שָם רם, אשר בנוסף לתפקידו כבוחן ראשי של ירחון "טורבו" היה גם אופנוען שרוף, הזמין אצל אמני הייצור דיינזה (Dainese) בגדי עור מיוחדים.

נסענו בפיאט טיפו שקיבלנו למבחן, וכבר אחרי קילומטרים ספורים התחלתי להתרגז על המתכננים האיטלקים, ונמאס לי לנהוג. עצרתי, עברתי מההגה של טיפו למושב האחורי, ופתחתי לי בקבוק קיאנטי, וכך עברו עליי שעות הנסיעה אל מפעל דיינזה ובחזרה. אלף קילומטרים בערך.

לנדס קילל ונהג, נהג וקילל. גם הוא לא אהב את טיפו, אך לא הייתה לו ברירה אלא לנהוג כי הקיאנטי פטר אותי מזה. ודאי שבחזרתי ארצה כתבתי על המקרה, כולל רשימת רעיונותיי לגבי טיפו.

מעט מאוחר יותר, או קצת קודם (מי זוכר), טסתי לאיטליה לבחון דגם חדש של לנצ'יה בשם דֶדְרָה, והכותרת שלי, "מה רע בדדרה", ייצגה את דעתי על מוצר זה, שאכזב אותי אף כי הייתי חסיד לנצ'יה כפייתי בעל מבחר פולביות – כולל קופה 1.6 HF וזאגאטו.

יבואן לנצ'יה דאז רמי אונגר ואשתו יעל המנכ"לית רק חייכו, ולא הכניסו אותי ואת ירחון "טורבו" לרשימת אויביהם, מה שאני מציין בנוסטלגיה, שהרי תרחיש דומה הוא כבר מזמן בלתי אפשרי.

כי אימפריית מכירת המכוניות, אשר בהתאם לביקוש העולה אצלנו משנה לשנה הפכה למשחק המגלגל מיליארדי שקלים, שינתה ללא הכר את פרצופה את המדיה המטפלת בנושא הרכב. עיתונים ואתרי אינטרנט, המריחים את הכסף הרב, אינם עומדים בפיתוי, וללא בושה מתחרים ביניהם על זכייה בדפי פרסום.

וכך, קריאת "מבחני דרכים" עכשוויים חושפת מצב מביך: בלחץ ברוני היבוא (בעל המאה הוא בעל הדעה…) נעלם ממבחנים אלה כל סימן ביקורת לגבי דגמים המשווקים בארצנו. עיתונות החצר, בלית ברירה, למדה לבצע שמיניות באוויר כדי לא להרגיז את היבואנים ויחצ"ניהם באיזו דעה או מילה בלתי אחראיות.

עיתונות כפופת-גו זו אינה מסתפקת בהימנעות פסיבית, ואף מנסה לפעמים לקדם באופן אקטיבי יבואנים מסוימים. ב"דה מרקר" של שוקן, למשל, פורסם סקר דעות שנערך בין מוסכניקים בסוגיית "המכוניות האמינות ביותר". מבצע זה שערכו השוקנים הפיקחים (הדורשים שקלים על קריאת אתרם) לא החכים במאומה את הציבור: התשובות של בעלי המוסכים והמכונאים לא סיפקו שום תובנה חדשה, ורק חיזקו את נטיית הלקוחות להעדיף יפניות וקוריאניות, שלפי האגדה המקובלת "אינן מבקרות במוסך" – מה שאינו בהכרח נכון.

הסקר של "דה מרקר" בעייתי לא רק משום שהוא מגיש סטיגמות לעוסות, אלא גם משום ששוקנים מקבצי-נדבות אלו (הדורשים, כפי שציינו כבר, שקל וחצי על קריאת אתרם) – לא הציבו למוסכניקים שתי שאלות מסקרנות: אילו דגמים מתקלקלים הכי הרבה, ומדוע; ואילו דגמים אוכלים שמן בתיאבון יוצא דופן, ובעליהם נאלצים לחפש פתרונות במוסך כי היבואן אינו מגיב לטענות.

חוששני כי שאלות אלו לא הועלו בסקר כדי לא להרגיז את ברוני היבוא, ולהמשיך לקבל את תמיכתם.

ייי

הסטטיסטיקה לוחשת שיש סיבה למסיבה: הבלוג "מכונית הנפש" רשם 200,001 כניסות

שואלים את אדוארד

י"ג, צופים: הגולף פלוס Tdi הידנית חוגגת בקרוב שש שנים ו-220 אלף ק"מ. בדיקת מועמדות הסתיימה ללא מחליפה ראויה. ככל הנראה, נמשיך ליהנות מהגרמנייה. נשמח להמלצות לשיפור הפונקציה והאסתטיקה.

תשובה: הייתי מציע לך לפנות למומחי שיפורים של מנועי דיזל מודרניים – פינוק שהפך אופנתי, משום שקל הרבה יותר לשדרג דיזלים מאשר מנועי בנזין. הסיבה: בדיזל די לשדרג את התוכנה כדי להעלות את כוח המנוע בסוסים רבים. שיפור מנוע בנזין, לעומת זאת, דורש החלפת חלקים יקרים.

אלא שבמקרה שלך, כבעליה של מכונית נהדרת, לא בטוח שכדאי לצוד סוסים נוספים על חשבון האמינות. אני מציע לך אפוא להישאר עם סוסת עבודה נוחה, ולצמצם את השיפורים לצמיגי איכות ולבולמי זעזועים של קוני.

באסתטיקה של גולף פלוס, שאפשר להגדיר אותה כיופי בלתי יומרני, לא הייתי מתערב.

משפחת שיינין: משפחתנו מונה כיום חמש נפשות, ובקרוב מאוד יצטרף ילד נוסף, דבר המצריך רכב גדול יותר מהפורד פוקוס 2007 שבבעלותנו כרגע. מכיוון שאנחנו לא אוהבים את כלי הרכב הגדולים של שבעה מקומות (כגון רנו לוגן ושות'), רצינו לדעת מהם כלי הרכב הקיימים בשוק .

הצרכים שלנו הם כדלקמן: נסיעה אחת או שניים ארוכות בחודש, ויתר הנסיעות הן בתוך העיר; כמובן, רכב בעל צריכת דלק לא גבוהה (בהיסטוריית המכוניות שלנו הייתה פולו סטיישן שפינקה אותנו בצריכה…); ותקציב של 50 אלף שקלים פלוס-מינוס.

האם הונדה FR-V יכולה לדעתך לתת מענה לצרכינו?

תשובה: אני בעד התבייתות על הונדה FR-V הנוחה, האמינה והמתוכננת היטב, היורשת של מולטיפלה. לא במקרה עוברי אורח, כולל אני, מסבים את ראשם למראהָ הסימפטי.

עידן הפינוק

פתאום הקשיש מודאג שמלחמתו האבודה נגד צעדים מגונים של היצרנים, המנסים להפוך את מכוניותיהם לסמארטפונים על גלגלים – עלולה חלילה להתקבל כסימן לזקנתו

ואם כך, לא יועילו לקשיש המורשה כל הסבריו התמימים שבתוך נפשו וגופו האיש אינו בעד טרחה, אלא בסך הכול חסיד מושבע של הנאה מהניהוג, תופעה אקזוטית לחלוטין לגבי דור הנהגים הנוכחי, המפונק, אשר ממתין לרכב שנוהג את עצמו. אולי כבר בקרוב.

כבר עכשיו, הנהג המודרני-אשכרה לא צריך להתאמן על ביצוע תרגילי חניה מסובכים, הדורשים מהמפונקים/מפונקות דיוק, תפיסת מרחק ושליטה בהגה, משום שחלק מהמכוניות יודעות כבר לחנות בכישרון עצמי, במקומו של המפונק/מפונקת.

אמנם הן עושות את זה גרוע יותר מהסבתא של הנהג/ת שלמדה נהיגה בתקופת המנדט, אך בכל זאת אינן דורשות מעכשוויים אלה להתאמץ ככה סתם, או להיכשל חס וחלילה.

עידן מטא-פיזי

בין כך ובין כך, הנאת הניהוג הולכת ונעלמת, ואיתה כל הסימפטומים החברתיים שליוו עד לא מזמן את הקשר האינטימי שבין אדם ומכוניתו.

כבר אין תופעה כמו זריקת מפתחות המכונית על שולחן בקפיטריה או על דלפק בר, כאשר על מחזיק המפתחות מתנוסס בגאווה שם הפירמה, או לפחות הסמל המייצג אותה. עוד רגע לא יהיה רלוונטי גם הביטוי "המפתחות בפנים", המשמש כלוגו דבריי ב"מקור ראשון", כי כמתנה למפונקים/מפונקות, המפתח האלקטרוני נשאר בכיסו של הנהג או בארנקו.

בעידן המעודן שלנו די להתקרב למכונית כדי שדלתותיה ייפתחו, ודי בלחיצה קלה על כפתור כדי להתניע. ברכב העכשווי, המתוחכם כדבעי, אין כבר זכר לשטויות כמו הינעלות הגה וצורך לסובב את המפתח בסוויץ' כדי לעורר את הסטרטר.

הטמטום כמתנה

ויש עוד עשרות עזרים אלקטרוניים המטמטמים את הנהג, באשר הם משחררים אותו מהצורך לדאוג (א) ללחץ אוויר בגלגלים (ב) להפעלת המגבים (ג) לבחירת דרגת המיזוג (ד) לשמירה על קשר אינטרנטי (ה) להדלקת פנסים.

המפונק שלנו פטור גם מההכרח (ו) להיזהר מסטייה גסה ממסלול הנסיעה (ז) לבצע תיקון עצמי של החלקה (ח) להקפיד על מרחק בטיחות מהמכונית שלפניו, ועוד.

כל המתנות הללו מותקנות ברכב כדי שראשו של הנהג המודרני יהיה פנוי לעסוק בדברים רציניים יותר מסתם נהיגה, שעקרונותיה הבסיסיים לא השתנו במאה השנים האחרונות, אך היחס כלפיה השתנה באופן ניכר: מפעילות אצילית-כיפית לטרחה.

סבבה יקרה

אז למה בחרנו לטפל בסוף עידן המפתח דווקא – ולא בהתפנקויות האחרות, המתוארות בסעיפים א', ב', ג' והלאה? הרי גם אנו מודים כי פטנט המפתח האלקטרוני, המאפשר כניסה למכונית והתנעתה בלי מפתח ביד, הוא תפנוק סבבה, כי בזכותו אין צורך לגשש אחר המפתחות לפני כל שימוש ברכב. די שאתה מחזיק את המפתח-נטול-המפתח בכיסך או בארנקך, וכבר מנעולי הדלת נפתחים בפניך באופן אוטומטי. ועוד בונוס: ברוב המכוניות שמערכת זו מותקנת בהן אין צורך במפתח התנעה, אלא די ללחוץ על כפתור כדי להפעיל את הסטרטר.

אלא שניסוי שנערך בגרמניה גילה שתפנוק זה עלול לעלות לנהג המודרני ביוקר. הנה הסיפור:

קוראים את האותות הקטנות

מומחים ממועדון המכוניות הגרמני ADAC החליטו לבדוק את דרגת הקושי לגנוב מכוניות המאפשרות כניסה והתנעה בלי מפתח ביד. הם בדקו 24 דגמים שיוצרו ב-2015 על ידי 19 יצרנים, ביניהם אאודי, ב-מ-וו, פולקסוואגן, טויוטה, רנו ופורד. התוצאה מפחידה למדי: אנשי ADAC הצליחו לפתוח את כל מכוניות המבחן ולהתניע אותן בתוך שניות אחדות.

התגלה שכל מה שגנב פוטנציאלי צריך לעשות הוא להגדיל את טווח העבודה של המפתח האלקטרוני מכמה מטרים לכמה מאות מטרים. "באופן זה, המכונית מגיבה כאילו בעליה קרוב אליה, פותחת דלתות ומדליקה את המנוע" – פרסם את ממצאיו ארנולף טימֶל, מהנדס של מועדון ADAC.

ואיך הצליחו אנשי ADAC להגדיל את טווח העבודה של המפתח האלקטרוני? הם פשוט בנו מגבר היכול לחזק אותות רדיו, והמכוניות המאולפות הגיבו לאותות הללו בפתיחת דלתות ובהתנעה כנועה – אף כי המפתחות המקוריים היו רחוקים מהרכב, ונמצאו במקום העבודה של הנהג, בקולנוע, בסופרמרקט או על השולחן בביתו.

"מזעזע", הוסיף טימל, "שכדי לבנות מגבר כזה לא צריך להיות מהנדס אלקטרוניקה. די בידע בסיסי ובחלקים הנמצאים בשוק".

סטריליות מזיקה

הניסוי שערך ADAC הניב עוד ממצא. לא רק שמכונית עם מפתח אלקטרוני נגנבת בתוך מצמוץ, אלא תיתכן גם מכה שנייה: אם הנהג החוקי ידווח על גנבה, והמשטרה תמצא את רכבו ללא כל סימני פריצה – חברת הביטוח עשויה לראות בכך עילה לסירוב לשלם פיצוי, עקב חשד שמדובר בגנבה שבוימה על ידי בעלי הרכב במטרה לזכות בדמי הביטוח. ועכשיו לך תוכיח שליושר שלך אין אחות מופרעת, חובבת הונאות.

הולכות עם כל אחד

והנה רשימת הדגמים שנבדקו על ידי מועדון ADAC והוכיחו כי דלתותיהם פתוחות בפני גנבים, ללא צורך להגיע אליהם עם ציוד פריצה, סקאנרים (סורקי תדרים) ומחשבים להחלפה.

מדובר במכוניות פופולריות באירופה, וחלקן גם אצלנו: אאודי A3, A4 ו-A6, ב-מ-וו d730, סיטרואן DS4, פורד גלקסי ופורד אקו-ספורט, הונדה HR-V, יונדאי סנטה-פה, קיה אופטימה,

לקסוס RX 450h, רנצ'רובר, רנו טראפיק, מאזדה CX-5, מיני קלאבמן, מיצובישי אאוטלנדר, ניסאן קשקאי 2+ וניסאן leaf, אופל אָמְפֶּרָה, סאנגיונג טיבולי, סובארו לֶבוֹרְג, טויוטה ראב 4, פולקסוואגן גולף ופולקסוואגן טוארג.

אפילו שברולט ספארק הקטנה מצוידת כבר במכשור "מפתח נסתר" ומאותתת לגנבים, באמונה תמימה שמישהו ירצה בה.

ורגשות הקשיש המורשה מחולקים לשניים: לתחושה שמכוניות מודרניות מחזקות את מלחמתו של הזקן נגד פיצ'פקעס מיותרים, ולהנאתו מפרסום הנתונים של ADAC –  שכתבי חצר, הנשמעים לאדוניהם ברוני היבוא, לעולם לא היו משחררים לדפוס, אפילו אם אבירי צדק היו תולים אותם מהרגליים.

הבלונד עלה לו לראש

רק הגיל המופלג, המלווה את הקשיש המורשה ומשמח אותו, אִפְשֶר לזקן להבין מדוע אהוד יערי פתח פתאום במתקפה שוביניסטית נטולת מעצורים. האם העיתונאית הרהוטה דנה וייס, שהשמיעה את דעתה בנימה המלהטטת על הגבול הדק שבין רציונליות וחוצפה, הזכירה ליערי את רעייתו משכבר, חוה?

אמנם עברו מאז עשרות שנים, אך בזיכרונם של ותיקי רשות השידור הממלכתית, הפרזיטים מארץ פָּרָז, כולל הקשיש המורשה שברח מהם – נטוע עדיין אותו יערי של פעם, אשר בימים נוכחיים טרופים אלו דרשו ממנו בערוץ 2 להופיע בדאבל-פריים עם וייס, מבלי לקחת בחשבון שהפרשן לעולם הערבי עלול להתבלבל באולפן בין שתי הבלונדיניות היהודיות – בין אשתו לשעבר חוה יערי, ובין העיתונאית היושבת איתו בפאנל דנה וייס.

ואהוד אכן התבלבל, כנראה, והתפוצצו לו העשתונות.

האורקל יערי

הנה תמונות משנות השבעים השייכות להיסטוריה של הערוץ הממלכתי היושב ברוממה, השולפות באוב את אותו יערי, שנמצא אז בזוגיות עם חוהל'ה היקרה שלו.

היערים המאושרים של פעם נראו כמו זוג תוכיים כאשר התיישבו במזנון מחובקים, מתנשקים, שותים זה מהמקור של זו – הוא ממקורה, היא ממקורו. אך בחמש קומות הבניין נודעו היערים לא רק כזוג צמוד אלא גם כמומחים לתנועות בבורסה, אשר יודעים מראש מה יעלה ומה ירד בקרוסלה הפיננסית ועל כן כדאי להתייעץ איתם. לא לחינם עמדו הפרזיטים בתור לשולחן שהיערים היו פותחים במזנון.

מכוניתם של היערים, פורד אסקורט מוזנחת למדי – אותו רכב שבאמצעות גלגליו מחצה חוה יערי את גופתה של תיירת מבוגרת מאמריקה כדי לא להחזיר לה את כספה – חנתה למרגלות בניין רוממה לצד אופל ג'י-טי של במאי טרום-קשיש, עולה חדש הלומד לחיות בארץ הקודש.

"תשאל אותם, תשאל, על איזו מניה ללכת", דרבנו חבריי הפרזיטים את הפרזיט הטרום-קשיש, "אתה יכול לשאול אותם בפולנית וביידיש", לחשו לאוזני, אך אנוכי ויתר על הזדמנות זו, כי זכרתי את השיעור של הרב יעקובוביץ' מקרקוב, שהקשיש הצליח לשמוע את דבריו בזמן התחקיר והצילומים לסרטו "בית העלמין רֶמוּ".

מה לימד אותי הרב

"בשביל אמנים כמוכם", לימד הרב את הקשיש הבמאי, המתוסכל דרך קבע, ואת הצלם המוכשר נוז'ינסקי, "הביזנס הכי טוב זה לא לעשות שום ביזנס, אלא לסמוך על הקדוש ברוך הוא ולחכות למשיח עם המסרטות שלכם ומכשירי ההקלטה".

"הרי ממילא", המשיך הרב בשיעורו, "שניכם לא תהיו כמו היהודי הפיקח הזה מעיר המָנוּפָקְטוּרוּת לודז'".

להיות פיקח

"מה הוא עשה, הפיקח הזה?", שאלנו, והרב יעקובוביץ' סיפר לנו שברחוב הראשי של לודז', פְּיוֹטֶרְקוֹבְסְקָה, פתחו שלושה יהודים לפני מלחמת העולם השנייה שלוש חנויות בגדים מתחרות, זו על יד זו.

היהודי הראשון תלה מעל חלון הראווה שלו את השלט "דגמים מודרניים מלונדון!". היהודי השני תלה מעל חנותו שלט המכריז כי כל הסחורה הנמכרת כאן, מנעליים ועד חליפות, היא "הכי זולה בעיר". ואילו היהודי השלישי, חייך הרב, שאף הוא מכר בגדים וחנותו הייתה ממוקמת בין שתי החנויות של מתחריו, פשוט תלה מעל העסק שלו שלט ענק ובו רק שתי מילים: "כניסה ראשית".

20160319_153338

פנינה בפינה: אסטון מרטין רואדסטר פתוחה היא המכונית הכי יפה לדעתנו מבין כל מכשירי התנועה המשווקים כיום בארץ – וכאן היא ניצודה בתצלום מרשים שצילם ידיד הבלוג י"א, "אנונימי". אסטון מרטין זו אינה שייכת לרשימה של כמה עשרות המכוניות, החל בשלוש אאודי, דרך ב-מ-וו ומרצדס ועד שברולט ספארק, אשר מצוידות במכשור הבעייתי של "מפתח נסתר" (ראו "טיפ טיפה" הנוכחי).

טיפ טיפה: המרחק ייסוב לאחור

כמות הקילומטראז' של מכונית יד שנייה תלויה רק בפנטזיה של המוכר וברצונו, כי כיום, בזמנים המודרניים, באמצעות לפטופ המחובר לשקע הדיאגנוסטי, אפשר לשכתב בקלות רבה את מה שרשום במד הקילומטרים הדיגיטלי. המזייפים כבר לא נתקלים בקושי של פעם, כאשר מדי המרחק היו עדיין פרימיטיביים, אנלוגיים, מכניים, וכל פריצה אליהם הותירה עקבות.

במקרים מסוימים, גם לא מפריעה לזייפנים החובה שמטילים מכוני הרישוי לרשום את קילומטראז' הרכב בטסט השנתי. בכוח הפרדוקס, דרישה זו של החוק אף עוזרת למבצעי ההונאה. כמו במקרה ההיפותטי של מכונית חדשה, העוברת את הטסט הראשון אחרי שלוש שנות שימוש. לפני הטסט יכול הזייפן, לבקשת בעלי הרכב, למחוק ממד המרחק 100-150 אלף ק"מ – וכך הרישום הרשמי במכון הטסטים "מלבין" יפה את הזיוף.

ובכל זאת, אם קונה רכב יד שנייה הוא זהיר וסקרן, עומדות בפניו אפשרויות לבדוק את הקילומטראז' האמיתי של כלה אשר מפתה אותו בנתוניה, כי ברוב המכוניות המודרניות נרשם מספר הקילומטרים האמיתי גם בכמה תת-מחשבים, ועל כן התיקון הפושע של מד המרחק אינו "סוגר עניין".

קיומו של רישום נוסף זה של הקילומטרים האמיתיים תלוי בדגם הרכב ובשנת לידתו. ככל שהמכונית צעירה יותר, כך מתרבות הדרכים לגילוי האמת: הקילומטראז' האמיתי עשוי להיות רשום לא רק במחשב הרכב אלא גם במוֹדוּלים המפעילים את כריות האוויר, חגורות הבטיחות וכו'.

כך שבעידן שלנו, זיוף קילומטראז' מושלם הוא משימה מסובכת ולעתים קרובות בלתי אפשרית, משום שתכנון המכונית המודרנית מתבסס על תקשורת בין מודולים שונים דרך המָגִיסְטְרָלָה CAN. כל תת-מחשב יכול להקרין את הקילומטראז' האמיתי הרשום במודול אחר. לזייפן הממוצע, שאינו מומחה אלקטרוניקה, נשארת אפוא רק האפשרות לבצע "תיקון אופטי", המיועד לקונה תמים – אחד שמתייחס בעיקר למד הקילומטרים, אך גם למצב המושבים והגומיות על הדוושות, לדרגת השחיקה של הפלסטיקים וכך הלאה.

במרצדסים חדשות נרשם הקילומטראז' האמיתי במודול הקומפורט, בפיז'ו הוא נרשם בתת-המחשב BCM, וכך גם בב-מ-וו. באאודי נרשמים הקילומטרים במודול של ABS.

כאמור, קל יותר לעלות על הונאת קילומטראז' במכוניות צעירות, אך זאת בתנאי שנמצא מומחה המוכן לערוך חיטוט מושכל בזיכרון המחשב. כי כפי שמלמדים הלועזיטים, אין די להתחבר לשקע הדיאגנוסטי של הרכב, אלא צריך לדעת מה לחפש בתפריט העמוק של זיכרון המחשב, ואיך לפרש את הנתונים העולים מהפינות החשוכות שלו. כי לפעמים הקילומטראז' אינו מופיע ישירות, אלא מחשב הרכב מסַפק רק את מספר שעות העבודה של המנוע, או את מספר הלחיצות על דוושת הבלם. גם בעזרת נתונים עקיפים אלה אפשר לחשוף הונאה, ולוותר על העסקה.

שואלים את אדוארד

יוני: אני עתיד להצטרף בקרוב לעסק המשפחתי, בעבודה הרחוקה ממקום מגורי. אני תושב הדרום, והעבודה באזור יקנעם. מדובר בנסיעה של 350 ק"מ ביום לכל הפחות, על כביש 6.

אני מעוניין לקחת רכב בליסינג שיהיה חסכוני ככל שניתן, ועם זאת משפחתי, מרווח, בעל סביבת נהג נעימה וכמה שיותר מפנק מבחינת אבזור.

סוכנויות הליסינג מציעות בעיקר את רנו פלואנס דיזל, אך משהו ברכב הזה לא נראה לי. אולי כי הוא קצת פשוט ובסיסי באבזור, אולי בגלל המנוע הרועש והזיהום, ואולי כי אני חושש לתדלק בנזין מתוך הרגל, לא יודע.

אשמח לשמוע את דעתך, וכן המלצות על כלי רכב אלטרנטיביים.

אני צריך לקבל החלטה עד סוף השבוע…

תשובה: לא ציינת אילו דגמים מציעים לך בליסינג נוסף על רנו פלואנס דיזל. בכל אופן, נראה לי שאין מה לחשוש מפלואנס זו, שביצועיה מספיקים גם לכביש 6 – וזאת מבלי לעבור את המהירות החוקית ותוך חיסכון משמעותי בדלק.

כדאי גם לא לשכוח את הפילוסופיה שמציע פתגם יידישאי ותיק, הממליץ על חתונה עם כלה מכוערת, שאמנם קשה להתרגל אליה תחילה, אך ההנאה מובטחת בהמשך, כאשר מגלים את סגולותיה הנפלאות.

דוד דן: ברשותי מיצובישי לאנסר שנת 2005, שמשרתת אותי נאמנה כשמונה שנים, ובכוונתי להישאר איתה עד ערוב ימיה.

בתקופה האחרונה נראה שהלאנסר אוהבת סיבובים קצת פחות, ומגיעה להיגוי יתר או לתת היגוי מוקדם מהצפוי. לפי המוסכניק שלי (גם אבי הולך אליו לטיפולים מעל לעשור), המתלים בסדר, תומכות המנוע (שנוטות להיקרע בלאנסר שלי) תקינות, ומשולשים קדמיים הוחלפו לא מזמן.

שאלתי היא: האם יש דרך לשפר את האחיזה של הלאנסר בצורה פשוטה יחסית, לא יקרה, וכמובן בטוחה? שמעתי שמוטות גישור עליונים ותחתונים משנים את אחיזת הרכב רק בקושי. האם זה נכון גם לרכב בן עשור כמעט, שהשלדה שלו התגמשה אולי עם הזמן, גם בעקבות נסיעות רבות בשטח?

כמו כן, האם יש דרך לשפר את תפקוד הבלמים? הצלחות והרפידות מוחלפות על ידי המוסכניק שלי לפי צורך, אך גם לאחר החלפה יש תחושה שהבלמים עייפים מבעבר. האם יש דרך זולה לחדש את פעילות הבלמים? האם נוזל בלמים של xado אמור לעשות את העבודה?

תשובה: 1. אחיזת הכביש הבעייתית, המתבטאת בהיגוי יתר ובתת היגוי חריפים, היא כנראה תוצאה של עייפות הבולמים – אשר אמנם עוד לא דולפים (לצערנו, רק דליפה מעירה את המוסכניק העברי להחלפת הבולמים), אך איבדו כבר את כוח הספיגה. גם לסוג הצמיגים יש חלק בהתנהגות המסוכנת של הרכב.

אם לאנסר חשובה לך כפי שאתה כותב, אז כדאי לדעתי לצייד אותה בארבעה בולמי קוני, ולכוון את דרגת הקשיחות שלהם לחצי יכולתם.

גם מוט מייצב קשיח, אשר יורכב תחת מכסה המנוע ויקשר בין החלקים העליונים של מתלי מקפרסון, ישפר את ההיגוי ויתרום להנאת נהיגה.

  1. באשר לבלמים, מומלץ לבדוק את תקינותו של מגבר הכוח.

סיפור לפורים ותו לא

אגודת העיתונאים התל-אביבית שאנו, הקשיש המורשה, חברים בה, לוחמת באינטרנט כמו להקת אריות נגד סגירת הערוץ הראשון, מבלי שתהיה מודעת למעללי הרוממאים הממלכתיים

אם הקשיש המורשה יצליח לגייס את כוחותיו למשימה של כתיבת ספר על ימיה הראשונים של תחנת הטלוויזיה רוממה, אז אולי יתגלו, וכך יוצלו משכחה, כמה פרטים מעניינים על הפרזיטים שפעלו במדינת פָּרָז העתיקה – הערוץ הראשון.

כמו למשל העובדה המצערת, כלומר אמיתית, שאמני בימוי/צילום/הופעה מקומיים, עובדי התחנה, זלזלו בניסיונות העזרה של הטרום-קשיש, בעל ותק מרשים בתחום הוויזואליוּת, אשר בתום לב הציע לרוממאים הממלכתיים לנקוט שיטות מסוימות בעבודתם.

חנוט בגדים

לחיים יבין המליץ הקשיש ללבוש את החלק העליון של החליפה במשך כל היום, ולא רק חמש דקות לפני מהדורת החדשות, כאשר שתי בנות עבדו עליו: המאפרת משחה על פניו של יבין שכבת טיח מחליק ומחמיא, בהיר ל-ווזווזים וכהה במקצת לערבים ולספרדים, והמלבישה הייתה מסירה את הז'קט מהקיר ומניחה אותו, מאובק במקצת, על מר טלוויזיה.

האיש לא רק נראה בז'קט כמו בשריון – משום שהוא לא התרגל אליו כמו לועזיטים למיניהם, המתהלכים בחליפות עוד מנעוריהם – הוא גם עמד בפני סכנה שאיימה לחסל לו את הקריירה: הרי אם אחת מהמסרטות באולפן הייתה מחליקה בטעות כלפי מטה, ולו במקצת, צופי הערוץ הממלכתי היו מגלים כי יבין משדר לאומה בסנדלים תנ"כיים ובמכנסיים קצרים.

קריין בעל שני ראשים

בתחילת דרכו היו ליבין שני מתחרים, שמעון טסלר האינטליגנטי ויאיר אלוני, אף הוא קריין מנחה, ואלוני זה קיבל פעם, במזנון התחנה, מחמאה מהקשיש המורשה. "מסור לאחיך", ביקשתי את אלוני, "שהופעותיו על המסך עושות רושם, כי יש בהן אמינות".

"אין לי אח", תיקן אותי אלוני, קירח מוצהר, והבנתי מיד שערב-ערב הוא מופיע על המסך בפאה. מבוכתי גזלה ממני את המילים, ונשארתי בפה פתוח כאשר האיש קם והלך.

מקטורן 'חם'

"למה שלא תיקח את הז'קט הרשמי הביתה, ותלך בו כדי להתרגל אליו? כך הוא לא ייראה מלאכותי עליך", ניסיתי לשכנע.

יבין ענה לי מיד שבמרחב הציוני לא מקובל ללכת בז'קטים כמו אצל הגויים. כתוצאה מהשקפתו זו נראה כיום מר טלוויזיה, המדבר בתנועות גבות נמרצות, כאילו גנב את מלבושיו החדשים מבני ציפר.

שיעור בבימוי

לבמאֵי רוממה המליץ הקשיש המורשה עוד בתחילת שנות השבעים שכל המסרטות באולפן, שתיים או שלוש, אשר מקליטות ראיונות, יישארו באותו קו, ולא יעברו חלילה לצילום מהצד הנגדי. זו הדרך היחידה, הסברתי, להימנע ממצב מביך שבו המראיין והמרואיין אינם מביטים זה בזה, אלא מביטים כביכול במישהו אחר, שלישי, מדומיין, הנמצא מאחורי התפאורה.

"אה, שטויות", התווכחו עמיתיי הבמאים, וממשיכים עד ימינו בבחירת עמדות מסרטה שגויות. הבלגאן הכיווני הזה, אשר אינו מאפשר לזהות מי משוחח עם מי, הפך אפילו לאחד הסמלים המסחריים של הערוץ הראשון.

שיעור בצילום

לצלמי הבניין הציע הקשיש לאמץ טכניקת עבודה מסוימת עם חצובה: "רגל אחת של החצובה, לא חשוב איזו, צריכה לעמוד קדימה", לימד הקשיש את הצלמים שעבד איתם.

"על שום מה ולמה?" תמהו הקולגות בעברית מליצית.

"כדי שהמסרטה לא תיפול כשנוגעים בה", הסברתי בסבלנות.

"אה", הדפו הצלמים את הצעתי בעקשנות של מנצחי ששת הימים, והמסרטות היו נופלות שוב ושוב. פגיעות בציוד הצילום, ואף מותו, אינם מראה נעים.

חידת החֲדוּת

צלמי רשות השידור הצליחו גם לצלם ללא חדות (פוקוס), אף כי באופן תיאורטי, דבר זה לא היה מן האפשר, שהרי הם צילמו בפילם 16 מ"מ, במסרטת אריפלקס ובעדשת 10 מ"מ, אשר כל אובייקט המצולם בה נמצא בשטח החדוּת.

רק כעבור שנים רבות תפס הקשיש המורשה את הסיבה הטכנית לכך שכל הסרטים מתוצרת הבניין שודרו בערוץ הראשון ללא פוקוס: דפוק היה המכשיר שהפך את סרטי הפילם לווידאו – הבנתי בתרועת אד-הוק! הצילומים שנעשו על פילם היו בסדר.

אך כל זה לא חשוב בעצם, כי הסרטייה של ערוץ זה נפטרה ממילא מכל סרטי הארכיון הישנים, באמצעות שליחתם לפח זבל, כפי שסיפרו הפרזיטים עצמם לקשיש המורשה, שרצה לעשות העתק של כמה מסרטיו כדי לקשט בהם את הבלוג שלו.

נעלמו גם הקלטות הווידאו בשחור-לבן שהיו מיוצרות בתחנה לפני שידור הסרטים, וכך קרה שהטקס היומיומי של העברת סרטים לווידאו נותר רק בזיכרונו של הקשיש.

היחיד שעזב את רוממה מרצונו

1985 הייתה השנה האחרונה של פעילות הקשיש המורשה כבמאי רוממה, אשר בחר לעזוב את המשרה הממלכתית לטובת עריכת הירחון "טורבו". הנה אחד הסיפורים שהתרחשו בשנה זו, וליוו את עזיבתי באקורד צורם:

פרשת השקופית

חדר בקרה. נתב התמונה, אנשי הקול, המפיקה, עוזרת ההפקה והבמאי (אנוכי) מעבירים לווידאו את סִרטי על תחרות רובינשטיין לפסנתר, העונה לשם "התחרות האחרונה של מייקל בלום". סרט תיעודי-פיוטי.

מתח רגיל, כמו בהעברות אלה. הסרט מתחיל לרוץ בהצלחה, ואפילו בסינק (סינכרוניזציה מדויקת בין התמונה והצליל), אך כעבור כמה שניות מרגע הופעתו על המוניטורים נשמעת מפינת החדר צעקת "עצור!" מפיה של מפיקת הסרט נעמי קפלנסקי.

את פקודת ה"עצור!" השמיעה קפלנסקי ממקום יושבה, ושם, בחצי חושך הרואי, דלקו עיניה של מפיקה זו, אשר פרופסור בָּזֶדוֹף המהולל כתב עליהן דוקטורט בצעירותו.

"למה עצרת את ההקלטה?", שאלתי את קפלנסקי, והיא ענתה שיש להעיף את השקופית "סרטו של אדוארד אטלר".

"מה קרה?", הופתע הבמאי. "זו הרי אותה שקופית מסורתית מוכנה שמופיעה בתחילת כל הסרטים שעשיתי בתחנה הזו ב-15 השנה האחרונות. למה לוותר עליה פתאום? מה השתנה?"

"השתנה!", הכריזה קפלנסקי בנימת הנאה של לוחמת פלמ"ח לשעבר, וסיפרה כי מנהל התוכניות החדש, מולי שפירא, אסר על שימוש בשקופיות בנוסח "סרטו של הבמאי כך וכך", משום שהבמאי אינו האיש/אישה היחידים שיצרו את הסרט.

"או-קי", אמר הבמאי הטרום-קשיש לנתב התמונה, "אל תמשיכו, חכו לי", ורץ לקומה חמש, אל משרדו של המנהל שפירא, שאותו הוא עוד לא הכיר.

"עצרתי את העברת סִרטי ל-VTR", הודעתי לאיש, "כי משום-מה, אתה אסרת על שימוש בשקופית 'סרטו של…'. זו החלטה שמכוונת נגדי בלבד, במקרה של סרטי על תחרות רובינשטיין, או שהיא חלה גם על סרטים של רם לוי ובמאים אחרים?"

"מה פתאום אתה חושב שאסרתי שימוש בשקופית הקרדיט? זה לא קרה ולא יקרה. ודאי שלבמאי מגיע הכיתוב 'סרטו של…'", הופתע שפירא.

"אבל קפלנסקי אמרה כך", מלמלתי במבוכה, ובדרך לדלת שמעתי את שפירא מפטיר שהוא אינו נושא באחריות על הפנטזיות של מפיקה זו.

אולי קרה לה משהו, ניסיתי להבין, חזרתי אל חדר הבקרה, ולפני הפקודה להתחיל מחדש בהקלטת סרטי על VTR ביקשתי להגדיל את השקופית "סרטו של אדוארד אטלר" לגודל המרבי, כך שהכיתוב יתנוסס מהקצה השמאלי של הפריים עד הקצה הימני שלו.

"אני אספר את זה לוועד העובדים ולמנהל התחנה", סיננה קפלנסקי מהפינה שלה.

המסתורין של הברוגז

אני מודה שעוד בזמן עבודתי ברשות השידור ניסיתי להבין מה עמד מאחורי החשדנות, הברוגז ואף שנאה שרחשו כלפיי חלק מעובדי התחנה. את רוב התקריות הללו פענחתי והתגלגלתי מצחוק, זולת מקרה אחד שנשאר ללא הסבר עד היום.

כי אני עדיין לא מבין מדוע הפסיקה לדבר איתי עורכת סרטים מוכשרת, אסתר דר (ז"ל).

עבדנו יחד על עשרות כתבות, דיברנו הרבה, התבדחנו, החלפנו רכילויות, עד שאי-אלו מנוולים ירושלמים גנבו מגברת יקרה זו את המכונית שהיא הביאה מצרפת, פיאט ספיידר ברטונה הקטנה, 900 סמ"ק, מנוע אחורי.

השוטרים מצאו את הבונבוניירה של אסתר עם תא מנוע שרוף. עבדתי על מכוניתה כמה ימים, והצלחתי לשחזר את כל מערכת החשמל – ואף בצבעי החוטים המקוריים, לפי הספר. אסתר אמרה לי תודה, אך חדלה לדבר איתי, לחייך אליי ולשאול מה שלומי. לעולם לא אדע מדוע.

צַלָם באפלה

אלא שאת תעלומת הברוגז של קפלנסקי פתרתי דווקא!

גם בקשריי עם קפלנסקי, כמו ביחסיי עם אסתר דר, היו הרבה שעות עבודה משותפות והרבה מחמאות דו-צדדיות, שלי אליה ושלה אליי. קפלנסקי גם ביקרה רבות בביתנו. ממש יחסי אידיליה. אז מאיפה הגיעה העוינות הפתאומית לשקופית "סרטו של…", שברתי את ראשי לשווא.

עד שצעקתי "אאוריקה" ביוונית, כאשר נזכרתי בפרשת עלייתו ארצה של הצלם המוכשר וָלֶרִי, יהודי צעיר מרוסיה שהתחיל לעבוד ברוממה, ומפיקת הצמרת קפלנסקי, ידידתי, פרשה עליו כנפיים כדי לעזור לו בהתאקלמות בארץ. היא הייתה בשבילו מעין סוכנות יהודית פרטית, ואף מסרה לבחור הרגיש, שהיה בגיל ילדיה, בעל שיער ארוך ועיניים כחולות, צרור מפתחות לדירה קטנה שהשאירה לה אמה.

והצלם ולרי, בעל הנפש העדינה, היה יושב אחרי העבודה בדירה זו בחושך מוחלט, אחרי שסתם את החלונות בשמיכות, קורא ספרים רוסיים ושותה וודקה מול הראי.

"אני לא מבין פה לא גברים ולא נשים", אמר לי. "למה הם כועסים נון-סטופ זה על זה, ולמה הם צוחקים כשהם שומעים רדיו?". הסברתי לו מה עושה הגשש החיוור בטרנזיסטור, אך לא הצלחתי לשכנע את ולרי שאין להתייחס ברצינות למלחמות היהודים, שהן בסך הכול הצגה, משחקי כבוד ותו לא.

"אלה קצת דפוקים. במיוחד בבניין", הסברתי. "אל תנסה להבין אותם".

שחררתי אסיר ציון?

סיפרתי לוולרי על עוזרת הפקה אחת שדרשה לדבר איתי בסודיות. היא ביקשה שנדבר לא במדרגות, לא במזנון ("כי יראו אותנו", לחשה), ובוודאי לא בחדר שלי. בסוף היא החליטה לומר את אשר על לִבָּה ככה סתם במסדרון. "למה אתה לא הולך עם טבעת נישואים?", גערה בי בכעס.

"למה לי ללכת עם זה?", תמהתי, "הרי כל חבריי יודעים שאני נשוי לעורכת סרטים".

"לא כל חבריך יודעים", המשיכה בזעם, "אני למשל לא ידעתי", נהמה עליי כמו כלב אנדלוסי בסרטו של בונואל.

הזכרתי לגברת הצעירה שהכרנו לפני יומיים בסך הכול, כאשר נתתי לה טרמפ כשירד גשם. אפילו לא דיברנו במכונית. "כנראה הייתה איזו אי הבנה", ניסיתי לפייסה, "בואי תשכחי את זה, ונלך למזנון לשתות כוס קפה".

"אבל אתה נשוי, אדוארד!", רתחה עוד יותר, הפעם בקול רם, כאילו רצתה שכל העוברים ושבים ישמעו ויידעו שפניתי אליה בהצעה בלתי הולמת.

"הם דפוקים", הסכים איתי ולרי, עזב את דירתה של גברת נעמי קפלנסקי, ונסע לאמריקה. "אני מרגיש כאילו השתחררתי מגולאג", כתב לי מלוס-אנג'לס.

והנה ההשערה שלי, התיאורטית אשכרה: האם ייתכן כי המפיקה קפלנסקי נלחמה נגד השקופית "סרטו של אדוארד אטלר" פשוט משום שהיא חשדה כי אני הוא זה ששכנעתי את רוסי-המחמד שלה, בבת עיניה החומדות, שיעזוב את ביתה וייצא אל החופשי – ולכן ניסתה להיפרע ממני בהזדמנות הראשונה?

אפילוג

תמיד הרגיז אותי, בתקופה הירושלמית שלי, שכל התסריטים שכתבתי בזווית הומוריסטית היו מתקבלים ברוממה בתגובה "תשמור את זה בבקשה לפורים".

אז הנה, גם אני למדתי משהו מהרוממאים הממלכתיים, ושמרתי את זיכרונותיי אלה לפורים.

Subaru Impreza

קונספטואליה: קונצרן סובארו חשף בתערוכת דטרויט אימפרזה קונספט, הנושאת בגופה שינויים קיצוניים ביחס לדגם הקיים. בנוסף למראה החיצוני, שהשתנה לפי קווי האופנה, סובארו שיפרה את המתלים, שבאימפרזה העתידית יגויסו למטרה של בטיחות אקטיבית, להתנהגות טובה יותר בסיבובים ולאחיזת כביש מתוקנת – חידוש שייהנו ממנו כל דגמי הפירמה המתוכננים, בין אם הם מונעים בבנזין ובדיזל, היברידיים או חשמליים.

בפורומים של מעריצי סובארו לועזיטיים מצאנו כמה התייחסויות לקונספט החדש:

Heavy fan: "כמו שאשתי אומרת, הסובארו החדשה נראית כאילו היא חיכתה 20 שנה באולם המכירות לקונה".

Driver: "החלק הקדמי זה כמעט פורד מונדיאו. בקרוב יהיה מיזוג גורף בענף הרכב, ויישאר רק יצרן אחד, המייצר שלושה סוגי מכוניות: קטנות, בינוניות וגדולות. הלוואי שזה לא יהיה קונצרן VAG" (פולקסוואגן, אאודי, סקודה, סיאט).

Qtr: "הם הצליחו. הכליאו את סיאט עם אופל, כמו סוס עם חמור".

gtv: "סובארו החליפה את המתלים כי אימפרזה WRX STI הקשישה, אחרי סדרת הניצחונות המפוארת שלה בראלי, נמחקה ללא רחמים מהתחרויות על ידי פולקסוואגן פולו GTI WRC, סיטרואן DS3  WRC, סקודה פאביה WRC, ואפילו על ידי יונראי i20 WRC"

טיפ טיפה: היה או לא היה

מבחני דרכים השוואתיים מתפרסמים אצלנו במתכונת של חזיון תעתועים: הם עולים לאתרי אינטרנט לכמה רגעים, ונעלמים מבלי להותיר עקבות, אפילו לא בגוגל. הזכרנו כבר תופעה זו, והנה עוד דוגמה: העימות שביים אתר ynet בין טויוטה ראב 4 היברידית ובין ניסאן קשקאי 1.6 דיזל.

בוחני ynet טענו כי ליהודים כדאי יותר לבחור בקשקאי דיזל אוטומטית, ולא בטויוטה היברידית. לא נתווכח אתם, אף כי אחזקה שוטפת של דיזל מודרני – הכוללת טיפולים שנתיים בלתי נמנעים בגלגל התנופה הדו-משקלי (שיפוצו או החלפתו), במסנני חלקלקים הנסתמים בנסיעות עירוניות, בטורבינות ובמזרקים – כרוכה בהשקעות שעשויות לערער כהוגן את תחשיב הכדאיות.

בנוסף על כך, שימוש בדיזל המודרני כרוך בסכנה שהמנוע יינק שמן באמצעות מערכת טורבו פגועה, ועל כן יעבוד בסיבובי מנוע גבוהים שיקצרו את חייו. חולי זה ניתן למניעה רק בדיזלים המצוידים בתיבת הילוכים ידנית – אך לא בגיר אוטומטי.

בכל אופן, המבחן ההשוואתי שערך ynet – בעייתי או לא, שקול או מופרך – קפץ לשידור ונעלם. זאת, כנראה, כדי לא לעצבן יותר מדי את יבואן טויוטה, המשקיע בפרסום ראב 4 ההיברידית החדשה, ועשוי אולי, כנקמה, למחוק מרשימת ידידיו את ynet ובעליו, ידיעות אחרונות.

שואלים את אדוארד

דודו עמיחי: אנחנו גרים באלון-מורה, ארץ עליות וירידות, וההורים בקצה השני של ציר 60. לאחרונה מתה המאזדה לאנטיס ששירתה אותנו נאמנה ארבע שנים. יש לנו שני ילדים, ואנו רוצים לקנות רכב אוטומט חסכוני ואמין בתקציב צנוע של 15 אלף שקלים.

חשבנו על מאזדה דמיו או טויוטה יאריס. מה דעתך? האם יש לך המלצות אחרות? או שמא עדיף לקנות אחת חסכונית פחות? (אנחנו נוסעים 14 אלף ק"מ בשנה).

תשובה: אם אין לכם מניעה רפואית כלשהי, הייתי מציע להתרגל לגיר ידני – שהוא חסכוני בהרבה מגיר אוטומטי, ומתאים יותר ל"ארץ עליות וירידות".

מכוניות אוטומטיות קטנות, כאלה שאפשר להשיג ב-15 אלף שקלים, ואפילו הנחמדות שבהן כמו מאזדה דמיו וטויוטה יאריס – לא ישרתו אתכם ברמה של לאנטיס המנוחה.

אני מציע לכם אפוא לבדוק את האופציה של סוזוקי ליאנה, ידנית כאמור. המגרעת היחידה שלה היא היותה קשה להשגה.

תמר ושלומי: ברשותנו טויוטה פריוויה קשישה, שנת 1994, שעשתה 340 אלף ק"מ ומצבה המכני, איך נגיד, גמור.

רוב הנסיעות שלנו הן בתוך העיר (מושבה, במקרה שלנו), להובלת קטנטנים לצהרון של תמר, ומדי פעם יציאה לנופש משפחתי בארץ.

אנו מחפשים יורשת ראויה, הווה אומר – בעלת שבעה מקומות ישיבה מלאים, מרווחת ונעימה, ובמחיר שלא יעלה על 20-30 אלף שקלים.

המועמדות הן: קיה קרניבל, מאזדה MPV וקרייזלר ווייאג'ר או טאון אנד קאונטרי, כולן משנתונים 2004-2008.

מה דעתך? איזו מהן מומלצת מבחינתך? משום-מה, די התקבענו על הקרייזלר, אבל אין לנו שום מושג למה… ואולי יש בכלל דגם אחר שעדיף לנו?

תשובה: בעצם לא חשוב באיזו מבין המועמדות שציינתם – שעליהן יש להוסיף אולי טויוטה פריוויה רעננה יותר משלכם – תבחרו. חשוב שתמצאו מועמדת לא מוזנחת, המגיעה מבית שדאג לה. זאת, כדי להימנע ממצב שאתם מחליפים למעשה את הצרות שלכם בצרות של אחרים.

שועל הכסף – הטריילר

עריכה: כריסטופר אטלר

לצפיה לחצו כאן

Dodina. Purim in the getto

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 291 שכבר עוקבים אחריו