Skip to content

דעתי הזדקנה, שוב

במשך אינספור שנים תפקד הזקן הנוכחי כמו יהודון צעיר טיפש דיו כדי להתנחם באשליה שהזִקנה לא תיפול עליו לפני שאישיותו, נפשו וגופו יחזרו אל מלון מסוים ברומא

מדובר במלון קטן הנושא את השם "מלון לה טרווי" (Trevi La), הממוקם, איך לא, בכיכר טרווי, מול מזרקת טרווי, שהיא מוצג היסטורי ואיקונוגרפי מסקרן ואף מסתורי דיו כדי שתיירים אמריקנים יזרקו בו מטבעות.

שחזור מוצלח מדי

במשך חיי הזקן, אלו אשר בעבעו במאה הקודמת ואלו שבריאליטי כעת, כמו גם בכל הרֶפְּלִיקוֹת של אישיותו וההתחזויות השונות והמשונות שלו – לא היה אפילו רגע מַבְזִיק אחד שהזקן היה מוכן להפסיק להתגעגע אל מלון לה טרווי, שמחלונותיו אפשר, במשך 24 שעות ביממה, להביט על סביבת המזרקה, הלא מתעייפת בזכות הקסם הנושם בה.

ושם, מול מזרקת טרווי, הזיכרון מתרפק על מרצ'לו מסטרויאני, המאהב הנצחי של הקולנוע האיטלקי, אשר חזר אל כיכר טרווי כדי לפגוש את אהובתו לשעבר, אניטה אקברג.

במפגש זה שאורגן ברומא בין מסטרויאני, אליל נערץ בסינמטקים מסביב לעולם, לבין השבדית היפה, גם היא כוכבת קולנוע – שהתחרתה על לבו של מסטרויאני עם פדריקו פליני, עד שהפסידה – החליפו שני השחקנים, בנימוס המתבקש, כמה משפטים שהכינו בשבילם תסריטאים, ואחר כך, באותו טקס המתוכנן בדייקנות, נכנסו מרצ'לו ואניטה אל מי המזרקה, ממש כמו בסרט הישן שלהם, ושוב, כמו לפני שנים, התחבקו לאור הפנסים בתצלום רומנטי, המבוים לפי כללי הנוסטלגיה וההתרגשות.

אלא שלהפתעת אנשי ההפקה המנוסים, שכבר ראו הכול בעבודתם – גיבורי השחזור הקולנועי במזרקת טרווי לא חדלו משום-מה להתחבק כאשר המסרטות עצרו, אלא המשיכו לעמוד במים האיטלקיים הקרים כאילו היו עוד פסלים במזרקה זו, ובכו בדמעות אמיתיות.

סולחה עם מנוול

תמול שלשום נזכרתי לי בכוחות המגנטיים המטורפים של סביבת טרווי ותכננתי ברצינות לעזוב לטובתה את הכול – מה שאני עושה ממילא בוורשה, שבה אני מנסה לשווא, ושוב לשווא, לחלץ את שועל הכסף של אמי מהתרדמת שנכפתה עליו.

הגעתי אפילו להבנה שבמצב הקיים אין ברירה אלא לארגן – כפי שמציע לי המפיק הישראלי וחברי מארק רוזנבאום – איזשהו טקס סולחה עם המפיק הפולני יאצק גוויזדאלה, וללכת איתו על הסכם, כולל קבלת התנאים שהוא הכין.

זה צעד הכרחי אם אנו, מארק ואני, רוצים להציל את סִרטי. אמנם איש ערמומי זה היושב בלודז' חוסל כבר כהוגן על ידי בתי משפט ומעקלים, אלא שלמרות ההפסדים והעונשים שספג, הוא עדיין מחזיק ברשותו את חומר הצילום המקורי של "שועל הכסף של פליציה ט'".

ואנו אכן נצטרך כנראה להיכנע לתנאיו של המנוול או לחלק מהם, כי אין לנו זמן לחשבונות ולמשחקי כבוד. כי האווירה האנטישמית ברחובות הגויים אינה שוככת ורק מתחזקת, מה שגורם לסִרְטִי להפוך ליהודי יותר ויותר. כתוצאה, מניותיו של הסיפור על שועל הכסף של אמי נשכחות בכוונה תחילה על ידי מוסדות התרבות שהשקיעו בסרט. למעשה, לנוכח סיסמאות הנאו-פשיזם הפולני, הזומם כעת כפי שזמם ב-1968, המניות של השועל היהודי אף יורדות למחתרת.

גנבה אסור, רצח מותר

הנהלת "המכון הממלכתי לקולנוע איכות", שהשקיע ב"שועל הכסף", כועסת על המפיק גוויזדאלה רק בגלל הכסף. הם מאשימים אותו שלקח לכיסו את כל תקציב ההפקה כמעט, אך לא שופטים את המנוול על הריגת הסרט.

מעשה מגונה זה של המפיק, שמחזיק בשבי את משפחתי ואת זיכרונותיי, לא מעניין אף אחד בוורשה של היום, משום שלא מדובר בנושא פולני, לאומני ופטריוטי.

מלון עם נוף לעתיד

כתוצאה מהמצב הנ"ל, הגיע הזקן להחלטה שתאפשר לו אולי לשמור על נפשו וחיוכו: לקחת פסק זמן, מין tea time מיידי, אשר ינתק את הזקן מכל צרותיו, או לפחות ייתן לו קצת הפוגה מהשטח הממולכד.

שזה אומר להוציא את הכבל מהשקע, להתיישב בבווארית ולהפליג בה לרומא, אל מלון לה טרווי, מקום בעל השפעה מסתורית על הזקן, אשר כאורח המלון הצליח כבר כמה פעמים, בזכות הסתכלות ארוכה על המזרקה מולו, להחליט על צעדים חשובים בחייו.

היה זה במלון לה טרווי שהחלטתי למשל לעזוב את ירחון "טורבו", ושם טיכסתי גם כמה מהלכים אישיים סודיים, חשובים יותר מאשר עזיבת העסקן בני ברונר והדוגמן דוֹבי פרידמן, בעלי הירחון.

עם כוס קיאנטי ביד, השקיף הזקן ממלון טרווי על תל-אביב הרחוקה, שָם ברונר ופרידמן התלחשו במערכת "טורבו" בתל-אביב "צריך דם חדש", בהביטם לכיוון שולחנו של העורך הפולני. אמנם בזכותו של עורך זה הם היו מוכרים 20 אלף גיליונות, מקבלים מנויים לרוב וממלאים את בתיהם במוצרים יקרים, פרי עסקאות בארטר תמורת פרסום – אך כל זה לא הפריע לברונר לפטפט על "דם חדש" שיעלה את ירחון "טורבו" "לגבהים", כלשונו. שותפו פרידמן היה מסכים איתו בלחש, וחיוך זומם דבק בפניו.

ומה היה הלאה, כולם יודעים. הזקן חזר מרומא, נטש את המו"לים הליצנים, והזוג ברונר את פרידמן אכן הצליח לגייס צוות עריכה חדש לגמרי. הם הוציאו שניים-שלושה גיליונות "טורבו" סתמיים, המודפסים בנייר כרומו מבריק, בכריכה מהודרת וב-100 עמודי צבע – חסרי תוכן ונפש בוודאי – והשאירו אחריהם חובות ענקיים כאשר נפלו, ונעלמו משטח העיתונות המוטורית.

שידור חוזר

וכעת ההיסטוריה חוזרת, כי בנוסף למלחמה על סרטו, שפעם נראית מבטיחה ופעם אבודה מראש, אויביו המתחלפים של הזקן מתלחשים בפינות חשוכות בנוסח ברונר ופרידמן – והקסמים של כיכר טרווי, אשר אליה אני מתכוון לחזור, יצטרכו לעמוד בדילמה לא פשוטה: האם להציל את הזקן, את דרכו, את כתיבתו ואת סרטו, או להשאיר את כל החבילה הזו בתוך המערבולת.

מסע התעוררות לרומא

תמול שלשום התכונן הזקן אל טיולו. הוא כבר הרכיב על הפאנל של הבווארית Z3M קוּפֶּה מכשיר ניווט TomTom המדבר איתו פולנית – אשר מזהיר את המורשה ממלכודות רדאר ומפקקים, בוחר דרכים חלופיות, מגלה את מיקומן של תחנות דלק, ועוד ממליץ על הפסקות שינה, מה שלא משנה כלום לזקן, שממילא רדום כבר שנתיים, ומתעורר לסירוגין רק עקב סכנות שאורבות לו.

וכפי שתוחבים כדורים למחסנית אקדח, או את 38 פֶדֶרָל לתופי של התופי, או טילי 12 לשוטגאן של סטיב מקווין בסרטו "הבריחה הגדולה" – כך תחב הזקן למכשיר הרדיו בבווארית את הדיסק של אריק איינשטיין. בשביל השיר "שכשנבוא", בוודאי.

בתא המטען של הבווארית הונחה כבר, כלאחר כבוד לגילה, המזוודה הישנה, אשר נושאת מדבקות של גרנד פרי מרלבורו ושל מלון לה טרווי, וזוכרת את כל טיסותיו של הזקן באוויר ועל הקרקע.

ופתאום קרה שהכול נעצר.

"לא יהיו מלון לה טרווי ולא מזרקה, לא ייפלו שם החלטות ולא נערער שם על גורלות. הפסדנו", אמר הזקן לבווארית. "אנו לא ניסע לרומא, וגם לא לפָּרְנַמְבּוּקוֹ", אכזב אותה אביה.

התוכנית הוקפאה. פשוטו כמשמעו

כי בלילה שלפני הזינוק נפלו על הגולָה, כולל חלקה הפולני, כמויות מסחריות של שלג, שחיסל לגמרי את תוכנית הנסיעה של הזקן. הרי הבווארית, כמו אחיותיה לגזע Z3M, אינה מסכימה לטייל בחורף, כי בררניות אלה מעדיפות לשמור מרחק מהמלח האכזרי שהלועזיטים הדפוקים שופכים בחוכמתם על הכביש כדי להפוך את השלג לבוץ, אך רק מְגַדְלִים חלודה, הנדבקת למתלים של כל דבר שזז.

גם האופציה של הונדה crx לא באה בחשבון, כי יפנית זו לובשת את הסליקסים טויו R888, שבזכותם אינה מרגישה שהיא כבר בת 25 פחות קצת ועושה שרירים – ולכן לא רוצה לשמוע על החלפת סליקסים אלה בצמיגי שלג.

אל צריף הווידויים

לא נותר לי אלא להכין את בנותיי לשינה החורפית. חיברתי את המצברים של שתיהן, הונדה והבווארית, אל מטענים, ועם מטען נוסף הלכתי לצריף של בתי השלישית, הנסיכה אלפא GTV.

בגלל הקשרים המיוחדים בינינו, רצתי אל GTV בשלג כדי לעדכן אותה באירועים מבלי להסתיר ממנה דבר, בעיקר משום שהאיטלקייה הכהה שהבאתי מהארץ, בעלת הפנסים הצהובים, לא רק שומרת על סודותיי אלא מוכנה גם לעורר את זיכרונו של הזקן ברגעי בלקאאוט מעצבנים.

"אספר לה מה כמעט היה ונמחק", תכננתי, אלא שאת כוונותיי עצר רב בריח המאבטח את הדלת. המפתח נשבר בתוכו, והזקן ירד למציאות, שכולה נגדו כרגיל, חתך את המנעול בדיסק, פתח את שערי הברזל, התיישב על מושב הפיקוד, ובמקום לשפוך את לבו על כל צרותיו, הוא רק סיפר לאיטלקייה בהתרגשות שאחרי 30 שנות ניתוק בין חברת אלפא רומיאו ומרוצי הפורמולה 1 – החליטה אמא של GTV, תושבת מילאנו, לצפצף על פיאט שהשתלטה עליה, ולחזור למרוצי הגרנד הפרי.

Sauber Alfa Romeo

אפילוג

אלא שאלפא GTV לא ביקשה פרטים, שתקה, ורק המפלט שלה הגיב בזלזול. הוא כחכח, יָרַק עשן כחול, ושאל את הזקן אם לא נמאס לו כבר לדמיין.

טיפ טיפה: אל תהיו נדיבים

כאשר בזמן התדלוק "אקדח הדלק" מפסיק את הזרמת הנוזל, כעלי מכוניות רבים לוחצים שוב על ההדק כדי לתדלק בשיטת "עד הפקק" – מה שעלול לגרום לסתימת מנגנון האוויר, המתבטאת בשיבושים באספקת דלק למנוע. וכך נראים שיבושים אלה: גם כאשר מצליחים להתניע, מרגישים בעת נסיעה שהמנוע לא מגיע לסל"דים המבוקשים, שהוא מאבד כוח (וכך משבש את החלפת ההילוכים בגיר האוטומטי) ורועד בסיבובי סרק, שאינם יציבים.

די רק בחלק מההתנהגויות הללו כדי שהמוסך יחליט ש"משאבת הדלק הלכה", וימליץ להחליף אותה בחדשה, כולל המסנן. אם זה לא עוזר, אז מר מוסכניק, בעזרת מחשבו, מאשים את כל מה שבא – את המזרקים, את המצתים, את חוטי החשמל והקויל, ואפילו את המצבר.

במוסך עובדים קשה ויקר (על חשבוננו בוודאי), במקום לבצע בדיקה פשוטה: להתניע את המכונית כשהפקק של מכל הדלק פתוח… אם התקלה נעלמת, אז כל הטיפול הדרוש מסתכם בפתיחת המעבר במנגנון האוויר, שנסתם בגלל הדלק אשר מילאנו במכל מעל המומלץ.

2xMacBook

אני ואתה: זוג המקבוקים שבתצלום מציג תרגיל המאפשר לקשיש המורשה להתאושש מהקפריזות של המקבוק הבודד, העוין לגביו אשכרה. לשווא ניסינו להבין מה קורה בנפשו של הסדיסט הנ"ל, עד שמצאנו פתרון: המנוול קיבל עוד מקבוק, כדי ליצור תחרות ביניהם.

ואכן, רבותיי, כאשר הם עובדים סימולטנית, פתאום לא נמחק מה שניסינו לשמור, ויד זרה כבר לא משוטטת אצלנו בג'ימייל. גורנישט!

מסקנה: כדי לכתוב בבטחה או לטייל בנועם באתרים עבריים או לועזיטיים, מומלץ להביא הביתה מקבוק נוסף, מאותו גזע ומאותה שנת ייצור, והם יתחילו לדבר, בהדלקת דיודות ובשפה הדיגיטלית, על כך שבמאה ה-19, ועד שני שלישים של המאה ה-20, מכונות כתיבה לא התחרו ביניהן בכלום, ודאי לא בהרפתקאות, וגם מכוניות שיצאו באותה תקופה מפסי הייצור לא נזקקו למחשב דיאנוסטי. הכול השתנה בגלל האינטליגנציה המלאכותית שהשתלטה על מכשירים פשוטים, אשר היו משרתים ללא חוצפה – וכך נפתחו שערי הגיהנום לזקן תמים שאפילו לא התאמן בסמארטפון, ובכל זאת ניסה לנצל את יכולתם של המכשירים המודרניים.

הפתרון הוא בת זוג. כמו אצל בני אנוש.

שואלים את אדוארד

אביתר הראל בתגובה ל"ריחוף חוזר" ("המפתחות בפנים" 1060) ולרשומה "לונה פארק" (בבלוג "מכונית הנפש"): הטור הזה הותיר בי רושם מיוחד, הכתיבה שלך מרשימה ולא פחות מכך סיפור חייך.

מעריך מאוד!

תשובה: זהו למעשה לה גרנד פינאלה. רוב תודות על מכתבך, שהגיע אליי והתפרסם ברגע לא קל לאנוכי, כי השבועון "מקור ראשון" החליט פה אחד שהמדור "המפתחות בפנים" הגיע לקצה הדרך, ויסיים את הופעתו מעל דפי "דיוקן" בסוף דצמבר הנוכחי.

קוראים שהתרגלו לקרוא את המדור – המפטפט על מכוניות ועל שואה כבר 1,061 פעמים, מאז ייסוד "מקור ראשון" ועד עתה – ימצאו את המשך דבריי בבלוג שלי "מכונית הנפש", המארח בימים טרופים אלה 350 אלף מבקרים. להתראות.

פרופ' גרשון בקון בתגובה ל"ריחוף חוזר" ("המפתחות בפנים" 1060): תודה לזקן המורשה על הטורים האחרונים המרגשים על הקרוסלה ליד חומות הגטו ועל שעון היד של אבא שלו שליווה אותו במשך השנים. כפי שכתבתי לך כמה פעמים בעבר, קטעים אלה רק מחזקים אצלי את הרגשת האכזבה שלא כתבת דברי זיכרונותיך בצורה מסודרת ומקיפה יותר. הגילוי של "טפח" כאן ו"טפח" שם מעורר טעם לשמוע עוד ועוד. כתבת בעצמך שהזיכרון האנושי הוא מה שנשאר בסופו של דבר, אבל אם לא מוסרים אותו לאחרים, מה יהא עליו?

קריאת הטורים האלה עוררה אצלי מחשבות על מקורות ספרותיים הקשורים לדבריך: שירו הידוע של מילוש,Campo di Fiori , שגם מתייחס לאותה קרוסלה וגם לדברים המעופפים ברוח מתוך הגטו הבוער. כמה מרגש לקרוא שאתה בעצמך חווית את החוויה הזאת כילד שנמלט לצד הארי של ורשה. ולגבי השעון והתקתוק שליוו אותך, נזכרתי בשיר של המשורר היהודי-פולני ולדיסלב שלנגל שהיה כלוא בגטו ורצה להתקשר למישהו בחוץ, אבל בסופו של דבר לא היה לו למי, ובמקום זה הוא התקשר לשעון הטלפוני.

ולבסוף אני ממשיך לאחל לך הצלחה בניסיונותיך לחלץ את הסרט שלך ושנזכה לראות אותו סוף סוף. הרוחות המנשבות בפולין כרגע אינן מעודדות, אבל כמוך גם אני בקשר עם בעלי דעות שונות בתכלית בפולין של היום, אלה של עמיתיי ההיסטוריונים, המנסים לשמור על גישה מאוזנת להיסטוריה הפולנית בכלל ועל ההיסטוריה של יחסי פולנים ויהודים בפרט.

אמנון רז-קרקוצקין בתגובה ל"ריחוף חוזר" ("המפתחות בפנים" 1060) ולרשומה "לונה פארק" (בבלוג "מכונית הנפש"): אני קורא נאמן של מדורך, ונהנה מן הקול הייחודי והמורכב. בעקבות מדורך ריחוף חוזר" מהשבוע האחרון, והסרטון המרתק, תהיתי אם אתה מכיר את תמונות הלונה פארק הזה, השוכן ליד חומות גטו ורשה, אשר מופיעות בסרטו של חיים גורי. הצילום הזה של הגלגל הענק מול הגטו הבוער השאיר חותם כבר אז, ועכשיו שב דרך התיאור שלך. תודה.

שניאור שפירא: ראשית אציין שאני קורא את מדורך ב"מקור ראשון" כבר שנים רבות, ונהנה בכל פעם מחדש מכתיבתך המצוינת.

לפני כחודש רכשנו הונדה ג'אז היברידית 2011 שעשתה 115 אלף ק"מ. האוטו בסדר גמור בסך הכול. חסכוני בדלק כמו שהוא צריך להיות, ונסיעה נעימה ביותר למעט בולמים שחורקים מעט (וידענו על כך לפני, במכון בדיקה אמרו שזה סביר לרכב בן 6 שנים).

השבוע אשתי נסעה ברכב והוא התניע בלי בעיה. לאחר נסיעה של כשני קילומטרים היא חנתה, ניסתה להתניע שוב כעבור חצי שעה – וכל הנורות בלוח המחוונים נדלקו והרכב לא התניע. בסיבוב השני הוא התניע בקושי. לאחר נסיעה קצרה נוספת וחניה, הרכב לא התניע כלל. בנוסף, כל מערכת החשמל הפסיקה להגיב, כולל שלט וקודן. התנעתי באמצעות כבלים, והרכב התניע. למחרת חזר הסיפור על עצמו – בפעם הראשונה הוא התניע חלק; לאחר נסיעה של כ-20 קילומטר עצרנו לשעתיים והוא התניע בניסיון שני; לאחר עצירה שלישית לא התניע.

אשמח לשמוע אם לדעתך מדובר פשוט במצבר ישן (מה שסביר מאוד), או בתקלת חשמל מורכבת יותר. אנחנו זוג סטודנטים תפרנים, וממש לא בא לי לבזבז כסף על מצבר אם זו לא התקלה.

תשובה: העובדה שהמכונית בת 6, אין פירושה שהמצבר בג'אז הוא מקורי עדיין ולא הוחלף פעם אחת או יותר. שהרי אצלנו לא מקובל לנקות את החיבורים, ולחבר מצבר חלש למטען. לא מתייחסים גם להמלצה לבדוק את מצב הוולטים במצבר ואת טעינת האלטרנטור.

חפש מישהו שזוכר מה כתבנו בנושא תחזוקה שוטפת של המצבר – והתייעץ איתו.

בנימין: ברשותנו שברולט אורלנדו שנת 2013 שרכשנו לפני כמה חודשים. הרכב הוא בעל מנוע דיזל טורבו. לפני כשלושה שבועות נסעתי בכביש 6, ולפתע הופיעה התרעה בלשון הזו: power is reduced Engine. ההודעה נעלמה בעצירה מוחלטת (ברמזור ולא בכיבוי הרכב), אולם הופיעה עוד פעמיים במהלך הנסיעה.

המוסכניק שלי חיבר את הרכב למחשב, וקיבל חיווי שיש בריחת אוויר מהמנוע. הוא התיז ספריי מסוים ואמר שהבעיה סודרה, אולם שבועיים אחרי הטיפול הופיעה ההתרעה פעם נוספת.

הפעם המוסכניק ביצע בדיקה מקיפה יותר ועדכון מחשב (שאני לא מבין את מהותו), ובסיום אמר שהטורבו נחלש אבל אני יכול לנסוע איתו בינתיים, ואין סיבה להוציא כרגע אלפי שקלים (בין 6,000 ל-8,000 שקלים על טורבו חדש).

לפני כמה ימים הופיעה שוב ההודעה. לחצתי על כפתור menu בכידון הווינקר, שמוחק את ההודעה ומחזיר את מסך הקילומטראז' הדיגיטלי, תוך כדי שאני לוחץ על דוושת הגז, ושמתי לב שהמהירות לא עולה למרות הפול גז. מה ניתן לעשות, ומי המומחים שאליהם ניתן לפנות בעניין?

תשובה: ייתכן שאפשר עדיין להציל את מנגנון הטורבו, שכנראה סבל בשברולט אורלנדו שלכם ממפלס שמן נמוך, שלא הוחלף מדי 15 אלף ק"מ, ממבחני נסיעות למרחקים קצרים ומכיבוי מיידי של המנוע, כאשר הטורבינה חמה עדיין.

אל תסמכו על מוסך כללי, אלא חפשו עזרה במכון המתמחה בשיפוץ טורבינות.

 

מודעות פרסומת

לונה פארק

לסרט 'לונה פארק' לחצו כאן

Wesołe Miasteczko 3

 

 

ריחוף חוזר

הסרט הקצר "לונה פארק", אשר בְּנִי גילה בארכיון האקדמיה לקולנוע בלודז', מצטרף כעת לסרטים המופיעים בבלוג שלי "מכונית הנפש". 5.10 דקות הסרט, המעופפות מחוץ למציאות, מבקשות סליחה מהיוצר שלהן, הזקן המורשה

באביב 43', כאשר בגטו ורשה פרץ המרד היהודי, אנוכי, טיפש-עשרה מתחיל וזקן מורשה לעתיד, השתייכתי כבר כמה שבועות לחבורת פולנים בגילי, והתרגלתי להסתובב איתם בטבעיות, כמוהם, בצד הארי של העיר הנתונה תחת כיבוש גרמני אלים.

היינו משוטטים בשוק הירקות, שם חיפשנו עבודה תמורת אוכל ולינה, או בשוק המציאות קֶרְצֶלאק (Kercelak), שבו, אחרי שעזרנו למישהו במשהו, קיבלנו זכות להחליף בגדים.

לסירוגין ניסינו להתעסק גם במכירת סיגריות ברחובות, כמו גם בליווי שיכורים הביתה לפני שעת העוצר, בהתאם לבקשת בעלי ברים. "אם המשטרה או הגרמנים יעצרו אותנו, תגיד שאני הבן שלך", ביקשתי את השיכור התורן, ואלה הסכימו, והרגשתי איתם הכי בטוח שיש.

חבריי הגויים גייסו אותי גם לעבודה לצידם בכנסייה, כעוזר נוסף של הכומר, שערך בעזרתנו את מיסת הבוקר בדיאלוג עם השילוש הקדוש. לבושי כותנות לבנות שהגיעו לנו עד הברכיים, ולצלילי הפעמונים שבידינו, היינו עונים בלטינית רהוטה לקריאת הכומר "Sursum Corda" (רוממו את הלבבות) שבה הוא פנה אל הקהל הנוצרי הנרגש, ואנו, שעמדנו לידו על הבמה, היינו מפטירים "אמן" (לוואי שכך יהיה).

II

בין עבודה לעבודה היינו עוקבים אחר הכוחות הגרמניים, שהמשיכו לזרום מהבוקר עד הלילה לכיוון הגטו – בשלישיות רגליות ובמשאיות. תותחים ושריוניות נושאי צלבים שחורים-לבנים היו עוברים למטה, ברחובות, כשהיינו מטפסים על הגגות כדי להביט על הגטו הבוער, אך ראינו רק עשן סמיך עולה השמיימה, מלווה ברעשי יריות ופיצוצים.

III

"אנחנו הולכים לחומות הגטו", הודיעו לי חבריי. הם לא ידעו ש"אֶדֶק זָקְשֶבְסְקִי", שהם מזמינים לטייל איתם בקרבת הגטו הלוחם, הוא מישהו שאך לפני כמה חודשים היה הולך לישון ומתעורר שָם, בגטו, באחד הבתים העולים כעת בלהבות. הנערים הפולנים לא יכלו לשער שחברם החדש נזכר שוב ושוב, בגרון יבש, שמאחורי חומות אלו הוא השאיר את אבא שלו לבדו, נטול כל תקווה.

ומובן שהם לא יכלו לתאר לעצמם כי לחברם "אֶדֶק" מתחשק למלא את ריאותיו עד תום בעשן השרפה ולהיחנק – אך במקום זאת הוא מוכרח לחייך לנוכח הגטו הבוער, כפי שמחייכים חבריו הגויים, ובעצם כל תושבי החלק הארי של עיר זו.

IV

"אנחנו הולכים לחומות הגטו", החליטו חבריי, ולא יכולתי לסרב להצטרף אליהם לטיול – שהיה מסוכן לי משום שפניי היו עלולות לחשוף את רגשותיי כלפי גורל הגטו, אך גם בגלל סכנת חיים מיידית וממשית. הרי ידענו, גם אני וגם חבריי, שברחובות המובילים לגטו מחפשים את מזלם "שְמָלְצוֹבְנִיקִים", אותם פושעים פולנים שאימצו לעצמם מקצוע חדש: זיהוי עוברים ושבים בעלי מאפיינים שֵמִיים.

מנוולים אלה ידעו לנחש היטב מיהו יהודי, ואם לקורבנם לא היה כסף, הם הסגירו אותו לגסטאפו. אני, למזלי, הצלחתי עד עתה לא להיתקל בהם.

"זה לא מסוכן ללכת שמה?", שאלתי, מנסה להפחיד את חבריי בָּאפשרות שיירו עלינו גם הגרמנים וגם המורדים היהודים. "חוץ מזה, אסור להסתובב קרוב לגטו", המשכתי בַּניסיון להניא אותם מהטיול, מזכיר להם את כרזות האזהרה המודבקות ברחובות, המודיעות את איסור זה באדום על גבי שחור. כרזות אלה נתלו לצד רשימות של עשרות פולנים שנידונו למוות בכלא "פָּבִיאָק" כי זלזלו בחוקים שקבע הכובש הגרמני – כלומר הלכו ברחוב בשעת עוצר או עזרו ליהודים.

V

אך חבריי לא השתכנעו. "מותר ללכת לאן שאנחנו נלך", הרגיעו אותי, "כי שם, ממש קרוב לחומת הגטו, אי-אלו אנשי עסקים פתחו, בהסכמת הגרמנים, גן שעשועים, מין לונה פארק כזה, כדי שתושבי השכונה, המשפחות וילדיהן הגרים מול הגטו, יוכלו להתבדר. הביאו לשם קרוסלות שהמושבים שלהן טסים לעננים ויורדים", סיפרו.

"נעשה שם כיף, ובאותה הזדמנות נבדוק אם מלמעלה אכן אפשר להביט על האקשן בגטו כאילו היינו בקולנוע", חייכו חבריי, והלכנו.

VI

התקרבנו לחומות הגטו דרך רחובות חשוכים וריקים-כמעט מבני אדם, שהזכירו לי את הרחובות בגטו אחרי עוד אקציה – אותם מִבְצָעִים שאורגנו על ידי שוטרי היודרנראט, אשר בצעקות, בבעיטות ובחבטות אלות עץ היו דוחפים את אסירי הגטו לאומשלגפלאץ, אל רכבות המוות.

והנה גיליתי ששכונת המגורים הפולנית הצמודה לחומות הגטו, שכונה שלא הכרתי קודם, נראית כאילו דבקה בה התפאורה הקודרת של הגטו, כי צבעה היה אפור כמו העשן החונק. השכנוּת עם הגטו התבטאה גם בַּפָּנִים האפורות של המקומיים המעטים שפגשנו, ובבגדיהם הדהויים. גם יתר הפרטים בְּמָקוֹם זה כמו הושפעו מקִרְבָתוֹ לגטו: לא נראו בעלי חיים, עצים או צמחים כלשהם, ולמרגלות הבתים רבצו ערמות זבל. היה רק הבדל אחד: כאן לא שכבו על המדרכות גוויות מכוסות סמרטוטים או עיתונים.

VII

רעש היריות הלך וגבר ככל שהתקרבנו, רצים בזה אחר זה, אל בתי השכונה הפולנית, שנראו כאילו איש לא גר בהם. ופתאום, בסוף הרחוב, נגלתה לפנינו, כמו חזיון תעתועים, קרוסלה צבעונית ענקית, שרוחבה היה כשל בית מגורים וגובהה כגובה שלוש-ארבע קומות.

על רקע הנוף המת של שכונה זו הצמודה לגטו, נראתה לנו הקרוסלה כמו אורחת מעולם אחר, עליז וחסר דאגות. וכפי שהבטיחו לי חבריי, אכן השתלשלו מקרוסלה זו מושבי מתכת, אשר נתלו עליה בשרשראות ארוכות.

VIII

בכמה מהמושבים הללו היו ישובים כבר חובבי קרוסלה, שחיכו להתנעת המנוע ולתחילת הטיסה. בינתיים הם שמעו מוזיקה מתקליט טנגו שהמנגינה שלו, כפי שהבנתי אחרי שנים, נגנבה מהאופרה "לה טרוויאטה" של ורדי. מילותיו של טנגו זה, שצליליו לוו במטחי היריות בין הגרמנים ליהודים, נשארו בזיכרוני לתמיד:

"כל הלילה ניחוח הלילך

כל הלילה שֵינָה ממני ואילך",

צעק הרמקול את השיר הסנטימנטלי, והקרוסלה כנראה חיכתה לנו, כי היא התחילה לזוז רק כאשר קנינו כרטיסים והתיישבנו.

IX

מושב המתכת שלי החל לנוע בקושי, ונזקק לזמן רב ולעשרות סיבובים איטיים כדי להגיע לגובה ולמהירות מסחררת ממש. אותו מושב שלי שבו נעלתי את חגורת הבטיחות, אף היא עשוית מתכת, המשיך להתרחק מהמושבים של חבריי. בכל סיבוב וסיבוב הוא טיפס גבוה יותר, מהירותו גוברת מרגע לרגע, מעופף בצהלה באוויר הערב.

ואני, הנזרק פעם ברגליים למעלה ופעם ברגליים למטה, שכחתי לגמרי שאני פוחד, כי פתאום מצאתי את עצמי בתוך העשן והחוֹם של השרפה שבגטו. עודי מנסה לנשום בתוך המחנק, חשתי פתאום טפיחות מוזרות על פניי, כאילו נחיל של יצורים חיים כלשהם זורם לכיווני, והם מוטחים בהמוניהם בפרצופי, נוחתים על גופי ונצמדים אליו. היו אלה מאות או אלפי פיסות נייר זעירות ושרופות שהגיעו עם העשן הסמיך, פרפרי מוות שחורים מהגטו אשר דבקו בלחיי, בפי הסגור, במצחי ואף בעיניי. שהחלו להזיל דמעות.

פתאום הבנתי שזכיתי בריחוף חוזר לגטו, ושאני נמצא בו שוב, הפעם בודד לגמרי. פרצתי בבכי לראשונה בחיי, וכנראה בפעם האחרונה.

X

כאשר הקרוסלה נעצרה המשכנו לשבת כמה רגעים במושבים, כאילו היינו אסירים בַּמתקן. לבסוף השתחררנו מאחיזת חגורות הבטיחות, עינינו אדומות מהעשן, ובקושי נעמדנו על הרגליים. התחלנו ללכת חזרה מבלי להביט בקרוסלה המפלצתית, שנשארה מאחורינו באותו מקום ובאותם ממדים עצומים, רק נטולת קסם.

חבריי לא ידעו מה עבר עליי, וגם לי לקח שנים להבין מה קרה לי אז.

XI

ההבנה הזו תפסה אותי זמן רב אחר כך, בשנת 1956, כאשר נסעתי, כסטודנט באקדמיה לקולנוע בלודז', אל עיר הנמל גדנסק כדי לצלם את הקרוסלה בגן השעשועים שָם בשביל סרט של ידידה שלי, הבמאית המתחילה לידיה זוֹן. היא שמצאה את עיירת השעשועים, ורצתה לצלם אנשים שנהנים מהריחוף בקרוסלה.

אך לידיה לא תיארה לעצמה כי לנוכח הקרוסלה בגדנסק, אוּצָף זיכרונות כבדים מהקרוסלה ההיא בוורשה, שממנה השקפתי על הגטו הבוער וכו'. הבמאית הצעירה לא חשדה שאני עומד לשתול בסרט התמים שלה את שברון הלב הפרטי שלי, ובכך לשנות כליל את התסריט שכתבה. היה זה תסריט אופטימי ומשעשע כביכול, התואם את דרישות האסתטיקה המרקסיסטית של פולין של שנות ה-50 – אך אני הפכתי אותו לאפל, דקדנטי ולא מציאותי, כדי לראות איזה שמח יהיה כאשר סרט זה יתעמת מול כל סרטי הסטודנטים הרגילים של אז, שנעשו לפי דוקטרינת הריאליזם הסוציאליסטי.

כך שהפתיע אותי פרס האקדמיה לקולנוע, שניתן לי בדמות מלגה אמנותית גבוהה שקיבלתי מדי חודש בחודשו עד תום לימודיי, אשר הוענקה לי דווקא בגלל חוסר השגרתיוּת של אותו "לונה פארק". אך את הפרס קיבלתי גם בזכות הבמאית לידיה, שהסכימה כי הצלם אנוכי ישתלט על סרטה, יערוך אותו ואף יבחר את המוזיקה, עד כי הקרוסלה בסרט "לונה פארק" הפכה למעין מתקן אימים אשר בועט במוסכמות האמנותיות שהִשְלִיט אז קומיסר התרבות א' זְ'דאנוב.

XII

נשאר להודות שהסרטון "לונה פארק" הושפע מ"פרובוקציה קוסמופוליטית בפילוסופית ובאמנות", לפחות לפי תלמידי ז'דאנוב, שקיללו כך את האקזיסטנציאליזם, אשר בשנות ה-50 פרץ לגוש הקומוניסטי מפאריז, מהמעבדה והניסיונות המסקרנים של ז'אן פול סארטר.

כתוצאה מהקסם המטורף אשר הילכה עליי אז הפֶּסימיות שבפילוסופיה הקיומית – הקרוסלה בסוף "לונה פארק" עוצרת אבודה, ללא נפש חיה. כמו הגטו.

Wesołe Miasteczko 3Wesołe Miasteczko 4

קרוסלה בנוסח סארטר: באקדמיה לקולנוע בלודז' לימד אותנו צילום דיקן הפקולטה, אלכסנדר יעקובלב, שצילם בעבר עשרות סרטים שהפכו לגאוות ברית המועצות. פרופ' יעקובלב גם תרגם לנו לשפה פשוטה את עקרונות הריאליזם הסוציאליסטי והדיאלקטיקה. וכך, לפני כל הפקה של סרט סטודנטים חדש, היינו פונים ליעקובלב בהסבר לגבי מה שברוסית קוראים זָדאצֶ'ה (zadacze), כלומר מספרים מה תהיה כוונתנו בצילומים.

לפני שיצאנו לצלם את "לונה פארק", הזהיר אותי יעקובלב שאסור לי לעשות במסרטה תנועה פנורמית בכיוון שמאל, כי הראי המסתובב במסרטת אריפלקס (Arriflex) 35 מ"מ יבצע אפקט של סטרובוסקופ, המטשטש את האותנטיות של התמונה משום שהוא מחלק את רצף הצילומים לתמונות בודדות, הרצות על המסך בזו אחר זו.

ודאי שמיד נדלקתי על הרעיון לבצע סטרובוסקופ דווקא, עם הפנורמות אל הכיוון האסור ועם תנועת מושבי הקרוסלה המסתובבים מימין לשמאל בזווית של 90 מעלות מהמסרטה. חששנו, אני והבמאית לידיה זוֹן, שבגלל השימוש הכפייתי באפקט הסטרובוסקופ, הפרופסור שלנו יעקובלב יכבד את "לונה פארק" במשפט הקבוע שלו: "eto nastoyaszczy kaszmar" (זו זוועה אמיתית). אלא שהרוסי רק חייך, חיבק אותנו, ושתק.

טיפ טיפה: איך לבחור כלה 

לבחור בפיז'ו 2008 או בדאצ'יה דאסטר? מתלבט דביר אונגר במכתבו למדור-המשנה "שואלים את אדוארד", והתשובה, הרחבה מהמקובל, נראית לנו מתאימה ל"טיפ טיפה".

כי כדי לענות ברצינות לשאלה בנוסח "איזה כלי רכב עדיף", מוכרחים לבדוק רשימה ארוכה של פרמטרים טכניים אך גם כלכליים, כמו: מחיר שתי המועמדות והאפשרות להנחה בעת הקנייה, תקופת האחריות, מה עם תוספות על חשבון היבואן, האם יש הבטחה לטיפולי חינם, ומה הנזק הכספי בעתיד, כלומר איזו ירידת ערך תספוג הכלה לאחר 3-4 שנים.

אלא שסוגיה חשובה יותר מהחשש להפסד כספי היא סוגיית הבטיחות הפסיבית של המכונית הנבחרת בעת התנגשות, וגם הפרמטר של בטיחות אקטיבית, כלומר – באיזו מבין שתי המכוניות יהיה קל יותר למנוע תאונה בזכות תגובה מהירה של המנוע, המעצורים וההגה.

לרוב הקונים חשובים פרטים כמו צריכת הדלק האמיתית של שתי המתחרות, ואיך צריכה זו קשורה בסוגי המנועים המותקנים בשתיהן, בתיבות ההילוכים שלהן, במערכות העברת הכוח ובאחיזת הכביש. אך כדאי לבדוק גם את קלות הכניסה למושב הנהג ולמושב האחורי, אם יש מקום לרגלי היושבים ואם קיים רווח מעל ראשיהם, כלומר את מידת הקלאוסטרופוביה השוררת במכונית. זאת, לצד שטויות שהפכו חשובות, כמו צעצועי המולטימדיה: האם היא מקורית של היצרן, או שהיא הוחלפה בתוצרת סין על ידי ברוני היבוא, המנסים לצמצם עלויות?

אלא שאין לקבוע מי המוצלחת יותר, פיז'ו או דאצ'יה, מבלי לבדוק בנהיגה ממשית את ההבדלים בתפקוד הנהג: באיזו מבין שתיהן הנהג מבצע תרגילי נהיגה באינסטינקטיביות טבעית, לומד במהרה את דרישות המכונית, ושולט עליה בקלות כדי ליהנות ממנה.

או שהוא מגלה חלילה שבמכונית החדשה שלו הכול טוב ויפה על הנייר ועל דפי הפרסום – אלא שאין לו ברירה אלא ללמוד ממכוניתו זו נהיגה, ולהסתגל לפרטים המפתיעים לרעה. כמו עמוד שמאל של שמשה קדמית המשתף פעולה עם הראי כדי להסתיר הולכי רגל ורוכבי אופניים שפורצים אל מעברי חצייה, ראות אחורית אפסית, מזגן חלש, מושבים שאינם מחזיקים גוף בסיבובים, הגה לא רגיש או בעל רגישות יתר, ופרטים מרגיזים כמו היעדרו של בלם יד מסורתי, שאליו התרגלנו.

בקיצור, בהכרעה בין שתי מכוניות, מזמינים הביתה רק את זו שמבטיחה לנו הנאה מנהיגה, או עוברים לאופציה שלישית.

שואלים את אדוארד

דביר אונגר: אני רוצה להודות לך על המדור השבועי שלך! מצד אחד הוא מרחיב את הדעת ומעניין, ומצד שני ענייני ופרקטי. תודה.

שאלתי: אני מחפש לקנות רכב חדש. אני גר בחיפה, ומסתובב באזור כל השבוע, פלוס נסיעה אחת למרכז ועוד אחת לירושלים מדי שבוע (כ-2,000 ק"מ בחודש).

בנוסף, לעתים קרובות אני יורד ברכב לשטח, בעיקר שבילי כורכר משובשים, פחות טיול ג'יפים (עד היום הייתה ברשותי טויוטה יאריס ישנה שלא פחדתי לאתגר ולסכן. את רוב המהמורות היא עברה, אבל הייתי מעדיף רכב שלא אפחד עליו מכל בור או מדרגה בשביל. ושוב מדגיש, לא מחפש רכב לטיול ג'יפים).

התקציב שלי נע סביב ה-120 אלף שקלים. שורה תחתונה, אני מתלבט בין דאצ'יה דאסטר לפיז'ו 2008. וגם: באיזו גרסה יהיה הדגם שאבחר.

תשובה: הפריזאית האלגנטית 208 קומבי קיבלה גובה כדי להצטרף כ-2008 לגזע ה-SUV-ים/קרוסאוברים הקטנים, ואצלך היא כעת בעימות מסקרן מול החוליגן הרומני של רנו.

זו לא רק השוואה בין שתיהן, השונות זו מזו, אלא בחירה בסגנון. לפיז'ו נכנסים בעניבה ונהנים מהפלגה חלקה על האספלט, ואילו את דאצ'יה נוהגים בחולצה קצרה, מגלים פשטות ולא פוחדים לרדת איתה לשטח. בעימות הזה יש הכול, כולל אופנה, מחאה של הניהוג, ו… סוציולוגיה.

המשך התשובה ב"טיפ טיפה" הנוכחי.

יצחק פרידמן, נתניה: ברשותי סובארו XV טוקיו 1600. נאלצתי להחליף מצבר ונדרשתי לשלם כאלף שקלים. מה דעתך על המחיר הגבוה? הוא מוצדק?

נמסר לי כי המצבר הזה הוא עם סטופ-סטארט. התקינו לי אותו במוסך מורשה של סובארו. האם במקומות אחרים הוא זול?

תשובה: כדאי לך להתגרש ממחלת הסטופ-סטארט, המציעה חיסכון זניח בדלק, אפסי כמעט, המושג על חשבון אמינותם של חלקי הרכב (מנוע, טורבו, מיזוג ומצבר).

פורומים לועזיטיים ממליצים להחליף את תוכנת המחשב, המפעילה את מנגנון סטופ-סטארט ללא אפשרות להיפטר ממנו – בתוכנה של אותו דגם, במקרה שלך סובארו XV, רק נטול סטופ-סטארט.

שמואל כהן: יש לי טויוטה קורולה בעלת גיר רובוטי. כמו במכוניות רבות מדגם זה, במהלך נסיעה נדלקה נורת תיבת ההילוכים ומיד לאחר מכן המסך הראה N מהבהב ללא אפשרות לעבור הילוך. לאחר עצירה וכיבוי המנוע במשך 2 דקות המשכתי בנסיעה כרגיל.

פניתי למוסך שבו אני מטפל בדרך כלל, ונאמר לי שיש בעיה בקלאץ' וצריך להחליפו. אולם גם לאחר שהחליפו את הקלאץ' הבעיה נמשכה, ואף בתדירות גבוהה יותר. מה אתה ממליץ לעשות?

תשובה: כנראה, הייתה שגויה הדיאגנוזה של המוסך, שהאשים את המצמד ובהמשך ימצא עוד משהו, לפי שיטת "ככה נראה לי". זו הסיבה שבמקרה שמתגלות תקלות בתיבות הילוכים אוטומטיות או חצי אוטומטיות, אני ממליץ לא לחפש עזרה במוסכים כלליים אלא לפנות מיד למכון גירים מנוסה.

לעתים קרובות, הסיבה לתקלות בכל תיבות ההילוכים (כולל גירים ידניים!) היא מפלס נמוך מדי של שמן גיר.

דני, ירושלים: אני בעליה הגאה של פיז'ו 306 שנת 1996 המצוינת. האוטו נהדר חוץ מהפלסטיקה… הפאנל שעליו מורכבים הרדיו וכפתורי המזגן (והשעון) התפרק. איפה ניתן למצוא פאנל שכזה?

תשובה: אם לא תמצא במגרשים פאנל בריא יותר לפיז'ו הנהדרת שלך, שירדה מפסי הייצור מוקדם מדי, אז אין ברירה אלא לפרק את כל הפאנל קומפלט, ולהדביק בצידו האחורי, בדבק אפוקסי, טלאים עשויי פלסטיק.

בחנויות חומרי בניין למיניהן אפשר להשיג גם ערכות מיוחדות (דבק וחומר) לתיקוני פיברגלאס, וזה הפתרון הטוב ביותר לחיזוק הפאנל.

 

 

שתים-עשרה ושבע

בחושך של שעה 12:07 חדל לעבוד שעון היד "צִימָה", שקיבלתי מאבא כאשר נפרדנו בגטו. סירבתי לקחת את השעון, אך אבא שכנע אותי שהוא כבר לא יזדקק לו, כי אינו צריך עוד לקום לעבודה

חברי השחקן אוֹלֶק מינצר, האבא הקולנועי שלי בסרטי "שועל הכסף של פליציה ט'", אומר את המילים "לא אזדקק עוד לשעון" בטבעיות מרגשת. משמעות מילים אלה נפלה עליי רק מאוחר, בתום המלחמה. הבנתי שלא אראה עוד את אבא שלי.

ובינתיים בסרטי, אני – בגילומו של השחקן הצעיר אוסקר, ילד שמצאנו בבית היתומים – בשיער מגולח ומצויד בתפילות נוצריות שלמדתי בגטו על-פה ובשעון של אבא ענוד על ידי, ברחתי מהגיהנום היהודי אל הצד הארי של ורשה.

אבא גם אמר לי בפרדה, וזה כבר לא מופיע בסרט, שהשעון יביא לי מזל, ואכן, התקתוק של שעון זה ליווה אותי בכל דרכי החיים, שהיה בהם הכול ועוד קצת, עד שלפני כמה שנים "צימה" עצר, והשען הנרי הרשקוביץ', ספורטאי ניצול אולימפיאדת מינכן, החזיר את ה"תיק-תק", הלייטמוטיב המלווה בנאמנות ובסקרנות את הביוגרפיה שלי.

אלא שכעת אני בגולה הלועזיטית, רחוק מהמדרכות של בן-יהודה-אלנבי, שם תל-אביב נשארה תל-אביב האמיתית, ורחוק מהחנות הקטנה של הרשקוביץ', השען הקוסם, כך שנשאר לי רק לדבר לליבו של צימה, אלא שהוא התעייף ומסרב להמשיך.

גם לי לא קל להמשיך, מודה הזקן המורשה בפני שעונו, מחמם אותו בכפות ידיו, נושף עליו, ומנער לשווא את מעטפת השעון עשוית הנחושת, אלא שהכוחות אינם חוזרים לצימל'ה. עוד מוות אחד קרוב אליי.

הגולה כולה נגדנו

תוכנית הטלוויזיה הפולנית "קוּלְטוּרָה" (תרבות) שידרה בשבוע שעבר סרט תיעודי באורך מלא המספר על חייה, על שירתה ועל מותה הטרגי של משוררת צעירה וכישרונית בשם זוּזאנָה גִּינְצָ'נְקָה (Zuzanna Ginczanka).

בקרקוב, שבשנות מלחמת העולם השנייה הייתה תחת כיבוש גרמני אלים, גילו רודפי היהודים המקומיים שגינצ'אנקה היא יהודייה. הם הלשינו עליה לרוצחים מהגסטאפו, ואלה עצרו אותה וירו בה בבית הסוהר. מעניין שהסרט על גינצ'אנקה (ששמה היהודי הוא שרה גינצבורג) הופק באיטליה ועשוי על ידי איטלקים, ולא על ידי ישראלים, פולנים או הגרמנים, אשר מנסים לטשטש את אחריותם לשואה.

בכל אופן, לקשיש המורשה אין ספק שהעיתוי הנוכחי של הקרנת הסרט על גינצ'אנקה-גינצבורג (1917-1944) – אשר מורכב מראיונות ומחומר רקע מצולם, המתאר את פולין האנטישמית של לפני מלחמת העולם השנייה – התקבל על ידי הצופים במסך הטלוויזיה כמחאה מובהקת של התוכנית "תרבות" נגד האווירה בפולין הנוכחית, החותרת לכיוון פשיזם שמתורגם לרדיפת זרים.

קשה שלא להעריך את עורכי "קולטורה" ומפיקיה על כך שהם גייסו את הסרט האיטלקי וארגנו את הקרנתו דווקא כעת, לקראת סוף סתיו 2017. זהו צעד אמיץ, שכן אנשי תרבות אלה מתייצבים למעשה אל מול רומן חולני, אובססיבי ומביך אשר מתנהל בין השלטון הפולני הנוכחי, המכהן כבר כשנתיים, לבין הכנסייה הקתולית, האנטישמית מטבעה, והמפלגות הלאומניות, הנאו-נאציות.

Ginczanka

בגלל היופי לא שרדה. אמנם התרגלנו להאמין שמראה מצודד עוזר בחיים – פותח דלתות ומזמין אהבה – אלא שלא כך קרה במקרה של המשוררת זוזאנה גינצ'אנקה (שרה גינצבורג), אשר בגיל 27 הרג אותה דווקא יופייה הבלתי רגיל, אשר ניכרת בו יהדותה. בגלל חזותה האקזוטית, האריסטוקרטית כמו שירתה, ועוד אישיותה הפואטית המיוחדת – לא הצליחה גינצ'אנקה להיבלע בין הגויים ולהציל את חייה מרדיפת הרוצחים הגרמנים

אומה מְסוּמָמָה

הקרנת הסרט על גינצ'אנקה, משוררת יהודייה שכתבה בפולנית, משכנעת כי בוורשה הנוכחית קיימת בכל זאת חזית אנושית שפויה, העומדת כמיעוט מול סוללת תנועות לאומניות, אנטישמיות וגזעניות, אשר נתמכות בדמגוגיה של פוליטיקאים.

פוליטיקאים אלה, מסוממים בכוחות אלקטורליים, רוכבים לכאורה על הפטריוטיות הפולנית המסורתית והתמימה בנוסח המאה ה-19 – אך למעשה הם מנסים לשחזר את הסיסמאות הטרופות שהובילו את הרייך השלישי לרצח המונים, ביניהם שישה מיליון יהודים.

כולנו קצת זוזאנה

ואני נזכרתי בשיר של זוזאנה גינצ'אנקה-גינצבורג, שיר עצוב הנושא את הכותרת "Non Omnis Moriar" (לטינית: לא אמות כולי). בשיר זה המשוררת דואגת מה יהיה אחרי מותה עם האביזרים שאליהם התרגלה, אביזרים שהפכו חלק ממנה. מה יעלה בגורלם, היכן יתגלגלו.

האם לרובנו יש משהו מגינצ'אנקה, גם אם אין אנו יפים וצעירים כמו משוררת זו? סביר שנזדהה איתה גם אם איננו חייכנים ועצובים כפי שהיא ידעה להיות, וגם אם איננו יודעים לתאר את החששות שלנו באופן משכנע כל כך כמוה, באינטימיות פואטית ובפשטות.

המורשה מודה שהוא שייך לאלה שנקשרים מדי לחפצים, אשר התנדבו להיות איתו או נפלו לרשותו ונשארו. כמו שעון הצימה הישן, מצלמת לייקה בת 90 כמעט שמצלמת עדיין, מד אוויר בצמיגים שזוכר את המכונית הראשונה של הזקן (P-70 זְוִיקָאוּ), שתי מכונות כתיבה אריקה 5, אחת בעלת מקלדת לועזית והשנייה כותבת עברית, ובוודאי המכוניות האחרונות שנשארו איתו, שזכו לכינוי "בנותיי".

וכעת הצטרף אל גדוד חפצי-נפש אלו, הדורשים אהבה, פֶּן דרייבר, אשר נושא הקלטה של גרסת הבמאי לסִרְטִי "שועל הכסף של פליציה ט'". בגלל חפץ זעיר זה אני מבלה בימים אלה בגולה, ומדי שבוע דוחה באל-על את מועד השיבה ארצה, סופג בסבלנות את הקנס המוטל על כל שינוי טיסה הנע בין 70 דולר ל-100, אשר אינו יקר ביחס למטרה: לא לחזור לתל-אביב עם כלום.

שועל יהודי אבוד

אחרי עשרות שנים של שקט, היהודים הפולנים מריחים שוב אווירת פוגרום. אמנם הם נרדפים כעת רק באופן מילולי – אך זה מורגש ומאיים דיו כדי שהקשיש המורשה התייר יתחיל לדאוג שמא המצב הפוליטי הנוכחי בפולין יחרוץ את גורל סרטו. הרי הנושא של "שועל הכסף", נושא יהודי אשכרה, מתנגש חזיתית עם הלך הרוח השורר פה כעת, הלך לאומני-פולני-נוצרי, שילוש צעקני החוגג את ניצחונו ברחובות ורשה.

נחתנו פה לפני כחודש חדורי תקווה, אך כמעט מיד התגלתה עיר הולדתו, עבודתו ואהבותיו של הזקן כסימפטית פחות מכפי שהייתה ונשארה בזיכרונותיו. כי ורשה, כמו פולין כולה, נמצאת כעת תחת מצור הולך ומתהדק של דעות, רוחות וסיסמאות לא נעימות לאוזן יהודית.

אמנם ידענו את זה עוד לפני הטיסה, אך חשבנו בתמימות שהאינטרנט הלועזיטי מגזים. וחוץ מזה, לא היה לנו בדל של ברירה אלא להכריח את עצמנו ולהגיע הנה בזמן הלא נכון. כי לא הייתה דרך אחרת לשמוע את החלטת המכון הפולני לסרטי איכות, הספונסר היחידי של "שועל הכסף", מה יהיה הלאה עם סִרְטִי זה.

פלונטר של עמימות

אך קרה שנתקעתי מיד בפלונטר של אפשרויות בלתי ברורות, כך שעדיין אין לי, או לאף אחד אחר, מושג אם אצליח לחזור ארצה עם או-קי פולני, כלומר: האם המכון הממלכתי לקולנוע יסכים כי הפקת הסרט ("פוסט פרודקשיין") תעבור לידי המפיק הישראלי מארק רוזנבאום, המתנדב מעומקי ליבו להציל את שועל הכסף של אמי.

או לפחות לחזור ארצה עם אישור שיאפשר לנו להקרין בסינמטק תל-אביב את שועל הכסף בגרסת הבמאי, אשר בני ערך אותה בדירונת הגג שלו.

אך המכון בוחר בשתיקה.

עוינות מוּכֶּרֶת מדי

ובינתיים, באין תשובה מה יהיה גורל הסרט, מפריעה לי מחשבה פרנואית, הטוענת כי לולא הרוחות האנטישמיות המנשבות בעוז לקראת החורף הפולני העוין, אז אולי-אולי היה לי קל יותר להגיע עם "המכון הממלכתי לסרטי איכות" לפתרון כזה או אחר שיחלץ את הסרט מהתסבוכת.

כי במפגשים עם המכון הפולני נוצר הרושם

שהן אנשי ההנהלה,

שבינתיים הוחלפה פעמיים (לא סופי),

והן הפקידים,

אשר מטפלים ברקע החוקי של פרשת ה"שועל", וכלל לא אכפת להם מהסרט עצמו,

כאילו איבדו כל עניין ביצירה קולנועית זו, לאחר שבית המשפט פסק כי על המפיק המנוול להחזיר את כל הכספים שהוא לא השקיע בהפקת הסרט אלא פספס.

גם הטבע מתעלל במורשה

ממש סבבה,

כי פתאום נתפסתי על ידי שלג.

והבווארית ו-crx בנותיי

לא מסוגלות לשנות את רוחי,

כי הן לובשות צמיגי מרוצים.

תבואי, קאליופה, נצייר משהו.

לשלג מצטרף ערפל בירוקרטי, שהן ההנהלה והן הפקידים מקפידים להנציח, באשר הם מתחמקים מקבלת פתרונות שיחלצו את הסרט מהמבוי הסתום ויאפשרו להשלימו.

עוינות מנומסת זו שמפגין המכון כלפי הסרט ה"יהודי" זורקת את הבמאי, המאוכזב כהוגן ועוד מזדקן ללא עוול מצידו, חזרה אל שנת 1968, אשר גל האנטישמיות שפרץ בה עצר את דַּרְכִּי בקולנוע הפולני, ואולי גם בקולנוע בכלל (אינני יודע, וטוב שכך).

זיכרון כרכוש היחידי

אלא שאז, לנוכח הצונאמי העוין ההוא של אוקטובר 68', שהגיע לדירתנו בעיר העתיקה בוורשה, לקחנו את חפצינו וברחנו לישראל.

ובריחה זו מרוחות הפוגרום הקומוניסטי שזעפו בפולין של שנות ה-60 הזכירה לי, באופן בלתי נמנע, את הבריחה מגטו ורשה בסתיו 1942, כאשר מצאתי את עצמי בין הגויים בלי כלום חוץ מהשעון של אבא. אותו שעון שהיה זקוק לכל שנות חייו כמעט של הזקן המורשה כדי לעצור סופית הלילה, בשעה שתים-עשרה ושבע.

זוהי השעה שקבע צימה כדי שהזקן יבין שהזיכרון הוא הרכוש היהודי היחידי שנשאר, חי וקיים, ולהבדיל מחפצים, הוא אינו מאיים להחליף ידיים.

טיפ טיפה: צדק פואטי

לא בדקתי, וכדי לא להתעצבן גם לא אבדוק, מה יודע המכון היהודי "יד ושם" בירושלים על המשוררת היהודייה זוזאנה גינצ'אנקה. האם היא רשומה בכלל בשמה האמיתי, היהודי (גינצבורג), בין קורבנות השואה היקרים והכואבים ביותר, בין האמנים ואנשי הרוח?

האם כתוב בוויקיפדיה היהודית שהכישרון הענק של גינצ'אנקה מציב אותה בין משוררות הצמרת הפולניות, כמו מריה יסנוז'בסקה פבליקובסקה וכמו ויסלבה שימבורסקה, חתנית פרס נובל?

האם שמעו פקידי "יד ושם" כי זוזאנה גינצ'אנקה זכתה בדבר שאף משורר לא השיג עד עתה – צדק פואטי? כי זמן-מה אחרי רצח המשוררת, בתום המלחמה, הצליחה משטרת פולין – בזכות שורה אחת בשיר של גינצ'אנקה "Non Omnis Moriar" אשר מוזכר בה שֵם האישה שהסגירה אותה – לזהות כמו בשיטת די-אן-אי את הפושעת שהלשינה לגרמנים על יהודים, ובית המשפט הכניס אותה לכלא לשנים רבות.

שואלים את אדוארד

יאיר: ברשותנו טויוטה יאריס 2006, שעברה כבר 238 אלף ק"מ. למיטב ידיעתי, מעולם לא הוחלף לה שמן הגיר.

בחודשים האחרונים, בתחילת נסיעה, כאשר נורת חום המנוע דלוקה עדיין בכחול, קשה להעביר מהילוך ראשון לשני. יש קשר בין שני הדברים? האם מומלץ להחליף את שמן הגיר? ובאיזה מוסך?

תשובה: עקב החשש שהסינכרוניזציה בתיבת ההילוכים הידנית נפגעה, אכן מומלץ תחילה להחליף את שמן הגיר, מה שלעתים עוזר. להבדיל מתיבות אוטומטיות, הדורשות לבצע החלפת שמנים רק במכון מנוסה לגירים ולא במוסך רגיל – החלפת שמן בתיבת הילוכים ידנית היא הליך פשוט כמו החלפת שמן מנוע. יש רק לבדוק בספר הרכב מהו סוג שמן הגיר הנדרש על ידי היצרן.

נעמי פינק: אני זקוקה לרכב עבודה חדש בעל 7 מקומות. הנסיעות שלי מרובות וארוכות (הבסיס ירושלים, והנסיעות לכל ערי הפריפריה בקצב של כ-1,000 ק"מ לשבוע). סובלת מבעיות גב, ולכן הנוחיות חשובה. אני לא מעוניינת בג'יפ או ברכב כבד כי אני נוסעת לא מעט גם בתוך העיר.

בשנים האחרונות נהניתי מאוד מפורד S-Max, שלצערי כבר אינו אופציה, לפני כן היו לי הונדה סטרים, מאזדה 5 וכו'. אודה על רעיונותיך.

תשובה: סיטרואן פיקאסו (הארוכה).

יצחק וינקלר: במדורך "אותי זה מביך, חביבי" ("המפתחות בפנים" 1057) שיבחת את דאצ'יה דאסטר. האם היא מתאימה לדעתך לנהגים בגיל השלישי?

לפני כ-20 שנה מצאתי את טויוטה יאריס ורסו כמתאימה ביותר: מושב נהג גבוה, כניסה ויציאה נוחות, תא מטען נמוך שנוח לטעינה ולפריקה, מקום לכיסא גלגלים ללא צורך בקיפול, רכב אמין. היכן עומדת דאצ'יה ביחס לנ"ל?

האם יש לך המלצה על רכב בעל תכונות דומות לאלו של יאריס ורסו? או שמא כדאי למצוא ורסו במצב סביר (200 אלף ק"מ, פלוס מינוס) משנת ייצור 2001-2006 (ב-2006 הופסק שיווק הדגם בארץ)?

תשובה: ייתכן שסגנון הכביש-שטח של דאסטר אינו מתאים לך. חוץ מחזרה אל ורסו יד שנייה אהובתך, בדוק גם את האופציה של פולקסוואגן גולף פלוס, שנבנתה במיוחד לגיל השלישי, הרביעי והחמישי.

דוד כהן-נחמיה: עוד כשהייתי קורא את מדורך ב"מקור ראשון" באדיקות לפני כעשור, חלמתי שכשיהיה לי רכב אתייעץ איתך, והנה הרגע הגדול הגיע. אני בן 31, ומגיל 17 אני על קטנועים. הגיל עושה את שלו, ואני רוצה לקנות סוף סוף רכב. אני גר ביפו, נוסע לרוב על ציר ירושלים-תל-אביב, אבל יוצא גם לערים נוספות במסגרת עבודתי (מלמד פיוטים בבתי ספר ברחבי הארץ).

אני צריך רכב שיתאים לנסיעות האלה ושיהיה בו מקום לכלי נגינה, אבל לא גדול כמו משפחתית. שיראה כמה שפחות מוסך, שיחזיק לאורך זמן ושיעלה 10-15 אלף שקלים… מן הסתם רכב משומש. אם כן, מהי המלצתך לגבי הנתונים שעליי לחפש – מודל, קילומטראז' וכו'? נ"ב: מדי פעם אני נוסע לטיול עם חברים, כך ששבילי עפר צריכים להיות כלולים ברשימת היכולות של המיועד…

תשובה: בסכום שציינת תוכל למצוא (אם כי לא בקלות) מכונית המסוגלת לשרת אותך באמינות, ובלבד שתכין אותה לתפקידה זה. אלא קח בחשבון שנסיעות השטח שאתה מתכנן אינן בריאות לצמיגים, לבולמי הזעזועים, לקפיצים, לחיבורים ולמערכת ההיגוי.

איתן אורבך: אני עוקב כבר כמה שנים טובות אחרי מדורך, ונהנה ממנו מאוד. בהשראתך החלטתי לפני כשנה לקנות רכב, אף שהייתי רק בן 18. לאחר חיפוש קצרצר מצאתי פיז'ו 205 שנת 97', והחלטתי לקרוא לו מלווין (על שם מל ברוקס כמובן. אני מעדיף את הרכב שלי זכר. הבנה הדדית טובה יותר…).

במדורך הקודם פרסמת המלצה שלפיה כאשר מתניעים את הרכב, "האמפרים והוולטים במערכת החשמל נוסקים גבוה, ויכולים לגרום להישרפות נורות הפנסים. כך שמוטב לחכות אחרי ההתנעה כמה שניות, ורק אז להדליק אורות". משום-מה אני מרגיש הפוך: כאשר אני מתניע ורק לאחר מכן מדליק אורות, המנוע כאילו נחנק לשנייה, וכשאני מוריד חלונות (השניים הקדמיים חשמליים, האחוריים ידניים; הרכב הזה הוא יצירה מופלאה ומוזרה של מוחות צרפתיים קודחים) זה מורגש אפילו יותר. האם תחושתי שגויה? עד כה החלפתי רק נורה אחת מאחור.

כמו כן הייתי שמח להמלצות נוספות להארכת חיי הבחור (בן 20 כבר, עכשיו טסט כל חצי שנה). במגבלות המשכורת הצבאית אפשר לפנק אותו קצת.

תשובה: בנוסף לסכנה שנורות הפנסים ייפגעו, מומלץ לכבות אורות בעת התנעה גם כדי לשמור את כל הוולטים והאמפרים לרשות הסטרטר. באשר לעצות להארכת חיים, הללו מתפרסמות ב"טיפ טיפה" מזה כמה שבועות.

סיני אלכסנדרוביץ': שנים אני קורא את טורך ב"מקור ראשון", אולי כעת תוכל לסייע לי בדעת מומחה: הייתה לי פיז'ו 206 שהזדקנה בכבוד, אבל לאחר 15 שנה מכרתי אותה בגלל בעיות בתיבת ההילוכים. חשבתי להסתפק ב-C1 (כמכונית שנייה במשפחה) יד שנייה, אך בשכונתי ראיתי קליאוIII שנת 2009 למכירה שעשתה 54 אלף ק"מ (!). אז מה עדיף: C1 משנת 2012 במנוע 1.0, או קליאו 2009 במנוע 1.6 (במחיר דומה)?

תשובה: קח את קליאו בשתי ידיים, וברח.

20170811_171237 (1)

כל הפנים של לנדרובר: ידיד המדור י"א הביא לנו תצלום רב-משמעויות, שהיה יכול להיכנס לסדרה האמריקנית המפורסמת  The Family of Man. כביכול, זהו רק דיוקן של לנדרובר רואדסטר, אשר י"א, צייד מנוסה של טרנטות מתוקות, סתם תפס אותה בשטח – אלא שיצא לו תצלום שמתכתב עם אינספור הקשרים תרבותיים. אפשר למשל לראות בסיטואציה שבתצלום ישיבה של פרלמנט גברי מקומי, המחליט להפסיק לכבד את המין היפה במחמאות כדי להימנע מהאשמות בהטרדה מינית, רעיון מוצדק, שהרי אין שבוע בלי קורבן תורן, כולל חברינו מהמדיה.

אלא שהזקן רואה בתצלום זה דווקא גרסה של הציור "ארוחת בוקר על הדשא" של קלוד מונה, בחידוש מרענן, כי במקום דמות אישה בעירום מלא מופיעה לנדרובר פתוחה.

ואילו קונסיירים של תיאטרון מודרני יראו בתצלום זה של י"א את ההצגה "כיסאות" של אז'ן יונסקו, הנערכת בטבע בצל עצים, כאשר לנדרובר הפתוחה מגלמת את תפקיד האורח, סר לורנס אוליביה.

אך ייתכן גם שהתצלום בסך הכול מנציח יומולדת 45 של הבריטית הוותיקה, השותה דלק נטול עופרת וחוגגת חופשי בשטח, אשר ממנו מצילים את הג'יפים המודרניים בעזרת טרקטור.

צילום: י"א

והימים ימי המלך קיטש

בשבוע שעבר, בשידור של ynet, התגלה קשר די מפחיד בין הזמרת נינט טייב, שביצעה את השיר "ים של דמעות", לבין הנטיות החוגגות כיום בעולם הרכב

זהו שיר בעל עוצמה, המעורר זיכרונות אל דמותו הטרגית של הזמר זוהר ארגוב, שיר שהתחדש בביצוע בלתי נשכח של נינט הצעירה – זאת אומרת בארצנו של כמעט-פעם.

נינט של אז שרה את "ים של דמעות" בפשטות כובשת, כאילו הייתה בת השכן, בלי איפור, בלי לבוש נוצץ, בלי תכשיטים. היא פשוט עמדה על במה, שהייתה נקייה עדיין מאפקטים פירוטכניים ופסיכדליים, והתפאורה הצנועה ממש לא הייתה חשובה כאשר נינט שרה בקולה המצמרר, ולאף אחד לא היה ספק שכוכבת נולדה.

כל צבעי הקֶשֶט

לכן הזדעזענו – אני, כלבי ומכוניותיי – כאשר ראינו ושמענו השבוע את אותה נינט מבצעת את אותו שיר מהפוֹנוֹטֶקָה של ארגוב, הפעם בהופעה מבוימת בדקדקנות מבעיתה על ידי כנופיית סטייליסטים גרפומנים, שהם כנראה חסידים של האסתטיקה השלטת בקהילת הגאים/גאות.

הם איפרו את נינט לפי טעמם, הלבישו אותה כאילו הייתה מלכה במועדונים שלהם, שם הגברים מופיעים בשמלות, בנעלי עקב ובריסים מודבקים, ודאגו גם שעל פרונט הגברת, ועל כל אצבעותיה, יתנוצצו תכשיטים לרוב, כך שנינט המסכנה נראתה בהופעתה כמו עץ אשוח מקושט לעייפה של חג המולד.

הציפור הצבועה 2

המראה המצועצע של נינט, שהולבשה ואופרה בסגנון המועדונים של גדודי הסוטים הניו-יורקים של שנות ה-60, אופנה חשוכה המנסה להשתחזר בתל-אביב בת זמננו על ידי גאים מקומיים – הזכיר לי שהסופר יז'י קושינסקי, ניצול שואה ססגוני (במילים עדינות) שחי בניו-יורק, התגאה באוזניי שהוא מבקר בקביעות במועדוני סאדו-מאזו, ואף זכה בכרטיס חבר של כבוד.

קושינסקי הנלהב גם אסף תלבושות ואביזרים המזוהים עם מקומות אלו, באמתלה שהוא מתכנן לכתוב ספר על ציוויליזציית הלילה הצעקנית הנ"ל, אשר להערכתו עומדת "לשנות כל אמת מידה של אסתטיקה וכל ערך של מוסר".

אך מחבר "הציפור הצבועה", רב-מכר על ילדותו בעת השואה, לא כתב דבר על חיי הלילה הניהיליסטיים שניהלו הגאים/גאות בניו-יורק – תרבות שמאדירה פטישיזם, אימה, גסות, שוביניזם ואלימות – אלא רק התאהב בהם בחשאי. לפחות עד מדור זה.

קושינסקי לא כתב את הספר על סאדו-מאזו ועל דראג קווינים, והתאבד.

עיטור לא לשֶבַח

ואני נזכרתי שבתקופה שהזמרת נינט הצעירה עוד לא נפלה לידיים של סטייליסטים חובבי מועדונים למבינים בלבד, ושרה את "ים של דמעות" של זוהר ארגוב בפעם הראשונה, התמימה – גם רחובות עירנו נראו נורמליים עדיין, כי חנו ונסעו בהם מכוניות שפויות, כאלה שעוד לא עוטרו בקווים אסייתיים צעקניים ולא הולעטו בפיצ'פקעס-חובה אלקטרוניים, שנועדו להרשים את הבורגנים המתחילים חובבי הסמארטפונים ולשכנעם כי מדובר בסמארטפונים על גלגלים.

הזקן המורשה מדמיין לו את מרלנה דיטריך – הזמרת שמלווה אותו, הבודד, בנסיעות ארוכות חסרות תכלית זולת עצמן – שרה בצרידות מתגעגעת את "לאן נעלמו הגברים", אלא שבמקום "גברים" הוא מזמזם את המילה "מכוניות", שהרוח מחתה את עקבותיהן. לאן הן נעלמו, כל היפות, זולת אלה השמורות אצל חברי מועדון החמש?

מָסַך שמסכסך

ובכן, מכוניות שהיו חברות נאמנות שלנו נעלמו כי יצרניהן גילו ששלטון הסמארטפונים כובש את האנושות, ועל כן הם מוודאים שהנהג יחוש שהוא מטייל במִתקן השייך לעידן מתקדם. בהתאם לכך סולקו המתגים, הסוויצ'ים והכפתורים שהכרנו, ובמקומם הותקנו מסכים נושאי אייקונים הדורשים לחיצה אינטימית.

ועכשיו, כשאתה צריך לשנות איזה תפעול בעת הנהיגה, לך תחפש תוכנה, ותת-תוכנה, ותת-תת-תוכנה נסתרת, ותלחץ היכן שצריך בתוך ערמת האייקונוגרפיה מבלי להתבלבל, ועוד תנסה להסתכל על הכביש. כך שהמסך מסכסך אותנו לא רק עם הנוחות, אלא גם עם הבטיחות.

הזקן המורשה לא מופתע אפוא שבתל-אביב ועל איילון, אלפא 33 Ie שלו מוכרחה לעקוף כל רגע שיירות של מכוניות, שבאחרונה החלו לזוז לאט ומתנודדות כמו שתויות.

כולם חכמים כולם

והנה, אף כי חוויית הנהיגה שודרגה כלפי מטה (שִדְרוּע?), איש מהמומחים לענייני רכב לא זעק "געוולד". כי רובם הפכו כבר מזמן לכתבי חצר, ואלה שנותרו בלתי תלויים כביכול מנסים להצטרף לכנופיית החצרונאים, אשר נהנית מיחס חם של ברוני הייצור והייבוא. יחס זה מתבטא בהענקת הטבות לכתבים הצייתנים, שעיקרן מכוניות פאר למבחני דרכים ונסיעות לחו"ל במחלקת עסקים, המעצבות לכתבים חיים מתוקים.

כך קורה שאצלנו, כמו גם בעולם הלועזיטי כולו (בדוק), איש לא מבקר יצירות רכב חדשות, גם לא את הנטייה לטאבלטיזציה של לוח המחוונים ז"ל. נהפוך הוא: כתבים מורחים מחמאות על כל שטות וטיפשות היוצאות מפסי הייצור: על מנגנון עצור-סע הם כתבו שהוא חוסך דלק, בעוד שלאמיתו של דבר הוא פוגע במערכות החשמל ובמנוע; ואת הקטנת נפח המנוע בהתאם לדרישות הטרוריסטים הירוקים הם היללו כ"סביבתית", בעוד שהיא אינה בהכרח כך, ועוד מחייבת שימוש בשלושה צילינדרים אנמיים המחוזקים בלית ברירה בטורבו בעייתי.

מחמאות מזויפות (או גרוע מכך, כנות…) מורעפות גם על הגאים קטומים בחלקם התחתון, עיצוב עילג שמתחפש לספורטיבי.

כתבי החצר מפגינים התלהבות אווילית גם לנוכח הוויתור על ידית האחיזה העליונה המשמשת את הנוסע במושב הימני, בעיקר נוסע מבוגר שמנסה לצאת מהאוטו. בידית זו נאחזו גם ידידות של הקשיש המורשה, במיוחד אחרי שהוא למד להחזיק הגה בברך שמאל והודיע בגאווה, "תראי תראי, מכוניתי נוסעת לבד כאילו הייתה אוטונומית".

מבזק זיכרון

לאחר נסיעת מבחן של סיטרואן AX בצרפת, אי-אז ועוד קצת, יצא היבואן של סיטרואן מר דוד מנור מתוך ה-AX ג'י-טי אשר הזקן המתחיל נהג במשך שעות ארוכות בכבישים צרים ומפותלים, ואמר: "ראית, אדוארד? בכלל לא פחדתי", אך בידו החזיק עדיין מר מנור את ידית האחיזה העליונה, שהוא עקר ממקומה מבלי משים.

האכילס של keyless

אלא שכל המחמאות הנ"ל מצד כתבי החצר העבריים והלועזיטים הן כלום לעומת הסכמתם הקולקטיבית, המיישרת קו עם היחצ"נים, כי נעילת מכונית בסגנון המודרני, נטול המפתח, היא מהפכה חיובית המקלה על הנהג, אשר פטור מהחזקת מפתח בידו.

ודאי שלא פורסם כי keyless מקלה גם על גנבי הרכב, אשר בזכות שיטה זו אינם צריכים עוד לפרוץ לרכב בכוח, להשתיק אזעקות, לשבור את הסוויץ' ולהחליף מחשב.

קוד לא שומר אמונים

שיטת keyless עובדת כאשר המפתח במרחק של עד מטר מהמכונית. או-אז הנהג צריך רק לגעת בעדינות בידית הדלת, מה שמבטל את חסימת האימובילייזר, להיכנס לאוטו, ללחוץ על כפתור הסטארט, להתניע ולזנק. הכול אלגנטי ונוח, אלא שהאדונים הגנבים, באמצעות מכשירים בשווי 400 שקלים בלבד, מאריכים את טווח הפעולה של keyless עד 800 מטרים (!), וכך מסוגלים לפתוח את המכונית ולנסוע בה גם כאשר בעל הרכב עצמו רחוק מדלת מכוניתו, באשר הוא יושב באיזו קפיטריה או ישן בביתו.

אותם חסרי מצפון מנוסים מסתמכים על התרחיש הנפוץ שבמסגרתו בעל המכונית מניח את מפתח המכונית לא רחוק ממפתן ביתו. הגנב מנצל זאת כדי להפעיל סקאנר. מגבר צליל משדר את הקוד, והמכונית קולטת את האותות כאילו שודרו מהמפתח המקורי. בתוך דקות ספורות היא הופכת לרכוש הגנב.

וכך זה מתבצע: גנב אחד נעמד ליד דלת הבית, קולט דרכה את שידור המפתח, ומגביר את הטווח שלו. בה-בעת עומד גנב שני ליד המכונית עם תיק הנושא מתקן אלקטרוני, אשר מתחבר אל הסיגנלים של המפתח ומתחיל לשדרם כאילו היה המפתח עצמו. המנעולים נפתחים, וכעת לא נותר לגנב אלא למשוך בידית הדלת, ללחוץ על סטארט ולזנק. חסרי מצפון כבר אמרנו?

בשיטת keyless המודרנית והנוחה אין צווחות אזעקה ואין שמשות שבורות. אמנם המכונית הגנובה מודיעה ל"בעליה" החדשים שחסר לה מפתח, אלא שהמנוע לא יפסיק לעבוד בשל כך.

גנבת דעת

כתבי החצר, הדואגים להצלחת המכירות של אדוניהם ברוני הייבוא – אינם מספרים על סכנת הגנבה האורבת לכל דגמי הרכב שעובדים בשיטת keyless. לפיכך, אפשר להאשים את חבורה זו של חצרונאים אינטרסנטים באותו חוסר מצפון שמאפיין את הגנבים.

Subaru 3Subaru 2Subaru 1Subaru 5

היא עוד תשוב: דגמי סובארו החדשים, שהופיעו בתערוכת טוקיו, מאותתים שהיצרן היפני החליט סוף-סוף לחדש את הקווים של אימפרזה ולגאסי (אצלנו: B4). אין מדובר רק במתיחת פנים אלא במהלך שאפתני, המנסה לרענן את הסגנון המסורתי של הפירמה, שדגמיה כבר מזמן נראים בשוק כמו פרות כבדות בחנות חרסינה.

לוּ היה מדובר רק באימפרזות המשפחתיות – שבעליהן מסתפקים ממילא בנוחות, באמינות ובבטיחות אקטיבית, שהן תוצאה של אחיזת כביש טובה – ניחא. אלא שהנסיגה כרסמה גם בדגמי הספורט של סובארו, אימפרזות WRX STI, לשעבר אלופות העולם בראלי, וזה כבר עצוב יותר.

עוד לפני כמה שנים החלו אימפרזות אלה לסבול מירידה בערכן הספורטיבי (יחד עם הערך הפסיכולוגי של בעליהן), עקב מתקפה של דגמי WRC מצד פורד, פולקסוואגן, סיטרואן וטויוטה. אל מול נבחרת זו של WRC – אשר גרסאותיה נהנות אמנם מכוח מנועים דומה לזה של סובארו WRX STI (מעל 300 כ"ס), אלא שהן קטנות יותר ממנה, שוקלות מעט ומאוזנות בדייקנות – אין למלכת המסלולים לשעבר אימפרזה WRX מה לחפש, והיא נמחקה ממסלולי הראלי העולמי.

חסידי אימפרזה ספורט מאמינים כי בבגדיה החדשים, ואחרי הורדת משקל ושדרוג תיבת ההילוכים וההיגוי, WRX STI החדשה עוד תחגוג קאמבק בראלי.

למטה: לגאסי (B4) בגרסה משודרגת, אופנתית. הלו, זו סובארו?    

 

Legacy _B4_ 1

טיפ טיפה: הציד אחר הקוד

כפי שציינו במדור עצמו, בזכות שיטת keyless הנהג יכול להיכנס למכונית ולהתניעה מבלי להוציא את המפתח מהכיס – אך כך גם הגנב. זה לא מפריע ליצרני הרכב ליישם את keyless ברוב הדגמים המודרניים.

המועדון הגרמני ADAC ערך מבחן הבודק עד כמה פרוצה שיטת keyless. תוצאות המבחן אישרו שהבעיה רצינית: כל הדגמים בשיטת keyless, ללא יוצא מהכלל, נפתחו בתוך שניות. המועדון פרסם רשימה ארוכה של דגמים אשר מוּעדים לגנבה מהירה: אלפא רומיאו ג'וליה, עשר גרסאות של אאודי, 13 דגמי ב-מ-וו, 5 סיטרואנים, פיאט 124 ספיידר, 6 פורדים, הונדה HR-V, שישה דגמים של יונדאי, אינפיניטי Q30, יגואר F-Pace, ארבע חתיכות קיה, 2 לנדרוברים, לקסוס RX 450 H, שתי מאזדות, מבחר מרצדסים, מיני, אופל, פיז'ו, סיאט, סובארו לבורג, 9 דגמי רנו, 3 סוזוקי, 7 פולקסוואגן ואפילו טסלה S P85 חשמלית.

אפשר למנוע גנבה של מכונית keyless רק אם המפתח שלה (כולל המפתח החלופי!) מונח רחוק ככל האפשר מהקירות החיצוניים של הבית, מהחלונות ומהדלתות. כדאי גם לשמור את מפתח הרכב – בין אם אנו בבית, בבית הקפה, בסופרמרקט ובכל מקום ציבורי אחר – בתוך קופסת פח, או עטוף ברדיד אלומיניום. זה ימנע מהגנבים לקלוט את הקוד שמשדר המפתח התמים.

ואפשר גם לוותר כליל על שיטת keyless בעזרת חשמלאי פיקחי, ולאמץ את אחת השיטות המסורתיות נגד גנבה – כולל שיטות מכניות גסות, אשר הגנבים המודרניים, אלה השייכים לדור הסמארטפון, כבר לא יודעים לטפל בהן.

שואלים את אדוארד

שולמית וליאל: אנו מחפשים סטיישן גדולה בעלת קצת מרץ ב-50 אלף שקלים לכל היותר (לא חייבת להיות 7 מקומות). חשבתי לקנות יונדאי i40 ישנה, אבל הופתעתי לראות בנתונים שהאוטו שוקל מעל טון וחצי.

האם תוכל לעוץ לי עצה ?

תשובה: שני מוקשים יש לסקודה Suberb קומבי, הנראית מתאימה לכם בול: מנוע TSI וגיר DSG, שהופכים אותה לבעייתית בטווח הארוך. כך שיש יתרון ל-i40, כמו גם לפורד מונדיאו קומבי.

אם מדאיג אתכם המשקל, הטיפוסי לסטיישנים הגדולות, אז בדקו את i30 קומבי, או את אחותה, סטיישן מבית קיה.

חיה ואביעד פרקש: ברשותנו סיטרואן פיקאסו 2008 יד שנייה, שעשתה כבר 237 אלף ק"מ. למרות השם הלא ממש טוב של סיטרואן אנחנו נהנים ממנה מאוד, ועד היום לא היו בכלל בעיות.

בימים האחרונים קורה משהו מוזר מאוד: באמצע נסיעה, כשמאטים, היא מסרבת להעלות להילוך הבא, ומרעישה בכל מיני צפצופים וקולות מוזרים. בשלב מסוים היא מסרבת להתקדם (המנוע לא נכבה), ואז, לאחר חצי שעה של מנוחה, היא חוזרת לתפקוד כאילו לא קרה דבר.

במוסך לא הצליחו לעלות על הבעיה. אמרו שעל פי המחשב הכול חלק והוא לא מראה על תקלות, לא בגיר ולא במנוע. האם יש לך עצה טובה בעבורנו?

תשובה: לא מן הנמנע שפיקאסו שלכם לא זכתה להחלפת שמן גיר כאשר עברה את 80 אלף הקילומטרים הראשונים, וגם לא לאחריהם.

היוועצו במכון מנוסה לגירים אוטומטיים. אולי החלפת שמן מקצועית (לא בסתם מוסך!) תעצור את הידרדרות הגיר של פיקאסו, עדיין בזול יחסית.

ישעיהו: יש שתי מכוניות יד שנייה ששמתי עליהן עין, ואשמח אם תוכל להצביע על עדיפות.

אנו נוסעים 70 אחוז בתוך העיר והשאר מחוץ לה. מחפשים אוטו חסכוני (בעל אופי) ואמין. שמתי עין על פיאט פנדה 900 סמ"ק טורבו וסקודה 1200 TSI. כמובן, יש הפרש ניכר במחיר: הסקודה יקרה יותר.

שתיהן 2011-2012. מה דעתך?

תשובה: פנדה בגרסת 900 טורבו היא צעצוע נחמד, בכוח ובצליל, אך קשה לדעת כמה זמן היא תחזיק מעמד. סקודה פאביה עשויה כל רגע לדרוש את תיקון גיר ה-DSG, בנזק של כמה אלפי שקלים, וגם מנוע ה-1.2 TSI שלה אינו אמין מי יודע מה. למה לחפש צרות, במקום ללכת על סוזוקי סוויפט, או לפחות על רנו קליאו B?

בעילום שם: אתה מתנגד באופן מסורתי למנועי טורבו. מה לעשות כשגם חברת הונדה, יצרנית מנועים גדולה, נפלה, ורכבי הסיוויק מגיעים כיום רק עם מנועי הטורבו? מה דעתך על הסיוויק שהיא בעלת מנוע זה? האם היית ממליץ עליו?

תשובה: אינני מתנגד לטורבו. נהניתי בזמנו מפיאט אונו טורבו נפלאה, ואף ערכתי ירחון בשם "טורבו", באמונת המערכת שמגדש הוא הדרך העתידית. אלא שכיום הגענו לשימוש מגונה בטורבו, שכן תפקידו העכשווי והיחידי הוא לחזק מנועים שאינם ראויים לשימוש. כמו מנוע 3 הצילינדרים של סיוויק החדשה.

ייתכן שבסיוויק 1.5 טורבו המגדש מתפקד נכונה, אך מה לעשות, נשארתי חסיד של הונדה N/A (בלי טורבו) – בין אם זו crx VTEC 1.6 שלי (160 כ"ס, 100 קמ"ש ב-7 שניות), ובין אם זו ההאצ'בק 96' שנבנתה על ידי בני, המצוידת במנוע הונדה אינטגרה R (190 כ"ס, 6.5 שניות ממנוחה ל-100 קמ"ש).

רק סיוויק R החדשה משפשפת את הקרניים לשתי בנותיי אלה.

ענבל: אחותי רוצה לקנות רכב חדש, אך קטן (רכב מיני) וזול ככל האפשר. היא חושבת לקנות סוזוקי סלריו, המחליפה את האלטו ומיוצרת בתאילנד.

הרכב צריך לנסוע מדי יום מאלקנה לפתח-תקווה, כלומר נסיעה בינעירונית קצרה יחסית, ופעם-פעמיים בשבוע לעלות לירושלים.

האם הסלריו תעמוד בזה? האם באופן עקרוני רכב בעל נפח מנוע של 1,000 סמ"ק יעמוד בזה?

ומה לגבי בטיחות? האם סלריו בטוחה, יחסית לרכב קטן?

תשובה: בערמת השקלים שעולה סלריו החדשה, שהיא תת-רמה בכל היבט, אפשר לקנות סוזוקי סוויפט יד שנייה או רנו קליאו בקילומטראז' נמוך. בשביל שתי אלו, עליית הקסטל היא בבחינת "בירה קטנה", וגם הבטיחות האקטיבית והפאסיבית שלהן עולה על זו של סלריו ושות'.

אסי: אנו מתעניינים ברכישת הרכב החדש של סקודה, הרי הוא הקודיאק, שכן הוא בעל 7 מקומות ונחשב מרווח. שמעתי שהמנוע של סקודה סובל באופן מסורתי מאכילת שמן, ושהמוח של הגיר נוטה להתקלקל. זה נכון?

אודה על עזרה, שכן מדובר בהוצאה כבדה מאוד והציפיות גדולות (ובהתאמה פוטנציאל האכזבות…). מכיוון שאמינות היא דרישת בסיס מבחינתנו, אולי כדאי להמתין שיהיה יותר ניסיון עם הרכב?

תשובה: אמנם סקודה קודיאק היא אוטובוס פרטי נוח, צנוע ובטיחותי, אלא שלפי פורומים לועזיטיים, מנוע ה-TSI 1.8 אכן אוכל שמן, וגיר ה-DSG נוטה להתקלקל תחת אחריות היצרן כבר ב-50 אלף קילומטרים, ובלי שום אחריות אחרי 150 אלף קילומטרים.

כך שאופציות מוצלחות יותר מהצ'כית הן פורד גרנדיס ומיצובישי אאוטלנדר. כמובן, ישנה האופציה השלישית של ה-SUV המוביל בשוק – סיטרואן פיקאסו הארוך.

אותי זה מביך, חביבי

מביכה אותי המציצנות שבה תושביה של האדמה המסתובבת, אלה הנשארים – רודפים אחר מילים אחרונות שפלטו מפיהן נפשות לפני שהתעופפו פייפן

זו תופעה דוחה, ולא משנה כקליפת שום דאשתקד אם רצף המילים שהשמיעו העוזב/עוזבת בהיותם ברבע שליטה (או בחוסר שליטה מוחלט) הוא אכן בעל ערך בבורסת המילים, או שהוא סתם פליטת פה במשקל יתוש.

אל תתפסו אותי על חם שפספסתי את המועד הנכון, וסיפרתי משהו מוקדם מדי…

אשרי, אינני אח"ם

אך מדוע הבלגן המתפרע הזה שבין חוקי הביולוגיה חסרי הרחמים לבין הספרות היפה צריך להדאיג בסתיו 2017 דווקא אותנו, את הקשיש המורשה, שואל הזקן את עצמו. הרי רדיפה אחר מילים אחרונות של מישהו שיורד מבמת המציאות – טקס מכוער למדי לכל הדעות של הקשיש, כלבו ומכוניותיו – מתבצעת בעיקר בשטחי אח"מים, כלומר מופנית אל דמויות השייכות לצמרת התרבותית, כך שבוודאי לא יעניין את הסקרנים איזה סתם זקן יהודי המפטפט על מנועים, על שלדות ועל שואה. מה גם שזקן זה אמר כבר את מה שהיה לו להגיד בתחום (אשר הוא עצמו המציא, לשם הנוחות הפואטית כביכול).

הג'ימייל שלי המום

איזו מכונית לקנות, מתי להחליף שמן גיר, איך לזהות שהמצבר עומד להתרוקן, איך לבדוק כמה דלק שורף המנוע, אילו צמיגים כדאי להרכיב קדימה – חדשים כמו שממליץ הזקן או משומשים דווקא, כהנחיית משרד התחבורה. נושאים אלה ואחרים עולים שבוע אחר שבוע בעשרות מכתבים, שהמדור מנסה לענות עליהם בכתב ולפעמים בטלפון. אך לצד שאלות שגרתיות אלה קורה שמגיעות ל"המפתחות בפנים" גם שאלות מסובכות בהרבה, המדביקות את המדור אל הקיר.

שאלות אלה התחילו להגיע אלינו זמן-מה אחרי שהזקן הצמיד לדרגתו "קשיש" את המילה "מורשה". מאז, קורה שסקרנים למיניהם מצפים ממני להשמיע וידוי איך הזקנה משפיעה על הנהיגה, ונועזים שבהם מתעניינים מה הזקן חושב על המוות.

והזקן, במקום להסתבך בנושא שחכמים ממנו נכשלו בו, ולא הצליחו לשכנע אפילו את עצמם, החליט בלית ברירה להתמודד עם הצד המשעשע יותר של שאלה מפחידה זו – כלומר עם תופעת המציצנות.

סוג של סבבה שחורה

וכך, הקשיש לוקח פסק זמן מהרצינות הנדרשת, ויבצע כאן הדמיה תיאורטית – הן לצורך הבידור הנדרש על ידי המדור והן כדי לשעשע את עצמו בסוג של סבבה שחורה. או במילים אחרות, הזקן ינסה לשחק קורבן הרואה את עצמו בתפקיד גופה מדברת.

בהתאם לתסריט זה, ובהנחה שלא אשכח ליישם אותו ברגע הקץ האמיתי, אומר לסקרנים אשר יתעניינו במילותיי האחרונות, אם יהיו סקרנים כאלה, שבבית הקיץ הפולני שלי הוקלטה באוזניי שיחה בין חתולת אין-שם לבין כלבי מקס ובר.

– "אני", אמרה החתולה, "מביאה מהגינה לזקן שלנו, שהגיע מחו"ל, איזה עכבר או שניים".

– "ואני", ענה לה מקס, "משתין לו בחדר האמבטיה".

עדינות פרוסית

ואולי אקח את הקופה בענייני המוות, ואצטט ברגעיי האחרונים את הצעקה שזרק לחייליו מלך פרוסיה (1712-1786) פרידריך השני  בעת קרב: "התכוננתם לחיי נצח, כלבים כמוכם? אה?"

אגב, אותו פרידריך הגדול, מצביא ופילוסוף, היה אלילו של אדולף היטלר, שלהבדיל מהפרוסי שמר את עצמו בעת המלחמה במרחק בטיחות מכל החזיתות.

הגרמנייה הטובה

יהיו ודאי כאלה שיתאכזבו מכך שברגע הכי חשוב הקשיש המורשה בגד בעצמו, ולא הפטיר בנשימתו האחרונה "מובילאיי הוא אכן זיפת". ועוד הם יופתעו מסיבה אחרת: "לא מתאים לו להסתלק באופן נדוש כל כך", יטענו. "הרי תמיד ציפינו שאם הזקן יתעייף סוף-סוף כהוגן וילך למציאות האחרת, אז הוא לפחות יְיַשֵר את רגליו באוטו, ב-280 קמ"ש למשל. שהרי לא סתם הוא שילם 200 אירו כדי להסיר מהבווארית Z3M קוּפֶּה את הגבלת המהירות עד 250 הקמ"ש המקוריים".

או-אז יתקן מישהו את הפטפטנים בהערה הנבונה ש"הזקן לא רצה לחפש עץ מתאים להתנגח בו כדי לקחת יחד איתו את המכונית לעולם הבא, משום שאף דת לא מבטיחה חיי עולם גם למכשיר תנועה אחרי טוטל לוס".

"נו באמת", יתקוממו על דבריו, "זו הרי גרמנייה, אז מה אכפת לזקן מגורלה? שתלך לגיהנום, המנוולת".

ונפשות טובות יתקוממו מיד על העמדה הנקמנית הנ"ל. "הב-מ-וו של הזקן אכן גרמנייה", הן יודו, "אלא שהיא לא גרמנייה תקנית דגם הרייך השלישי, כלומר חברת כנופיות ה-BdM, אותה תנועת נערות שהייתה חלק מההיטלר יוגנד וחינכה את המיידלאך על ברכי האידיאל הגרמני של שלוש ה-K (Kinder, Kuche, Kirsche, ילדים, מטבח וכנסייה), תוך שהיא מכינה את הנערות גם לקראת שירות האומה: לארגן ולנהל, יחד עם הגברים, את הגטאות ומחנות המוות".

הגרמנייה של הזקן, יזכירו המסנגרים, לא רצחה איש, לא חנקה נפשות בגז ציקלון B ולא שרפה אף אחד. הרי גרמנייה זו נולדה בבוואריה אחרי השואה. הזקן הסביר את זה בעצמו כאשר כתב, כדי להתגונן ממחאות מול ביתו, למה הסכים להזמין אותה הביתה למרות הגנאולוגיה הפגומה שלה. "חבל להשליך את אהובתי היידי למדורה", מלמל.

צפוף בספרות ההתפגרות

אז איך לעזאזל לענות על השאלה "מהי גישתך כלפי המוות" כאשר קטעי גסיסה מתוארים כבר למכביר בספרות היפה, בדייקנות וברגש, ואפשר לעשות מהם אנתולוגיות שימלאו כרכים רבים?

כמו הגסיסה של אמה בובארי שמתאר גוסטב פלובר, מות סבתו של מרסל פרוסט ב"בעקבות הזמן האבוד", הרגעים האחרונים של גיבור הסיפור הקלאסי "מותו של איוון איליץ'" מאת טולסטוי, ויצירות שבהן סופרים מתארים את מות אמהותיהם ועוד מהגגים על המוות, כפי שעשו היידגר, דרידה ובולגקוב.

סוף הסופרים

אך כל זה לא הספיק לקטי רויפי (Roiphe), עיתונאית ניו-יורקית ואינטלקטואלית צעירה שכתבה ספר על מותם של סופרים, רעיון שנראה מוצלח יותר מספרים זולים בנוסח "הסטיות של הסופרים הגדולים", "אהבותיהם הסודיות של הסופרים" או "מלונות הסופרים".

מספרה של קטי רויפי אנו למדים כי מרסל פרוסט היה מרפא את עצמו, בוחר תרופות ודיאטות, עד שהידרדר מצבו ונפטר, ואילו פלובר מת במהירות. השכם בבוקר הוא עוד עבד על ספר חדש, אחר כך טבל באמבטיה, הרגיש לא טוב, קרא למשרת, נשכב על הספה בסלון ומת.

מה הגאון יגיד

תושבי פריז עמדו בהמוניהם מול חלונו של ויקטור הוגו בשעות שהוא שכב על ערש דווי. העיתונות העולמית שיגרה לזירת האירוע את שליחיה, וכולם חיכו. לא למותו של הסופר המהולל, חלילה, אלא למילותיו האחרונות – מה יגיד הגאון על האופק החדש, האינסופי, הנפרש לפניו?

הוגו חי עדיין כאשר החלו להסתובב השמועות על מילותיו האחרונות, ומיד לאחר מותו פרסמו אותן העיתונים הגדולים. "אני רואה אור שחור", מלמל המנוח מבלי להוסיף כל הסבר. מפח רוח נפל על פריז, משאנז-אליזה עד מגדל אייפל, ואוכלי הצפרדעים, שהלהיטות למילות פרדה בעלות משמעות חשמלה אותם כהוגן, חזרו הביתה מאוכזבים אשכרה.

את תשובתו לפרשת מותו של ויקטור הוגו השמיע ללא חשבון לואי פ' סלין, אשר בספרו "מטירה לטירה" תיאר את מות כלבתו, והשווה בין מות חיות למות אנשים. "ראיתי מוות בכל מקום", כתב סלין, "אך מעודי לא ראיתי מוות כה יפה, כה דיסקרטי, כה אמיתי וכה קורע לב כמו מות כלבתי הקטנה".

אפילוג

מסקנות: הזקן לא היה ולא יהיה מסוגל לענות לשאלה מהם עמדתו ופחדיו לנוכח המוות, נקודה. הוא מוכן רק להודות בחצי-פה שהשייכות לעולם המודרני, האמיתי או המדומה, דורשת לשכוח מהמוות, להסתיר אותו, לאבד קשר איתו, לחתוך אותו מהמציאות, גישה שהפכה לחלק מהותי מחיינו.

וודי אלן התייחס לכך בהגחכה הטיפוסית לו: "מאז שלבני האדם הגיעה הבשורה שהם נידונים למיתה בסופו של דבר, הם כבר לא נינוחים".

טיפ טיפה: הארכת חיים 

הרי מקבץ שלישי של עצות להארכת חיי המכונית – ככל הניתן, לנוכח מזימת היצרנים לקצר את חייה.

* כבו אורות בעת התנעה. כאשר מתניעים את הרכב, האמפרים והוולטים במערכת החשמל נוסקים גבוה, ויכולים לגרום להישרפות נורות הפנסים. כך שמוטב לחכות אחרי ההתנעה כמה שניות, ורק אז להדליק אורות.

סיבה נוספת: אורות ראשיים דלוקים סוחטים כוח מהמצבר, במקום שהכוח יעמוד כולו לרשות הסטרטר.

* נקו את לשלשת הציפורים. הלשלשת מסכנת את צבע המכונית. לעתים די בכמה שעות כדי שעקבות הציפורים יהפכו קשים להסרה, ויגרמו חלודה. מוטב אפוא לנקותם מהר ככל האפשר.

* חזקו את המצבר. מתקנים לייצוב המצבר לא נועדו ליופי. הם מחזיקים את המצבר בזמן נסיעה, וכך מחלישים או מנטרלים את הרעידות. המצבר ניזוק מרעידות כי בתוכו עובדות פלטות עשויות עופרת, חומר רגיש לטלטלות.

* אל תבלמו על הפרעות בכביש. אם אנו מגלים מאוחר מדי את ההפרעה על האספלט – בין אם זה בור, מהמורה להאטת מהירות או כל הפרעה אחרת – מומלץ לעבור אותה באותה מהירות שמגיעים אליה, ולא לעלות עליה חלילה בדוושת בלם לחוצה. הסיבה: על מתלים מעוכים פועלים כוחות חזקים, והסיכוי לתקלות עולה – לא רק במתלים עצמם אלא גם בקרטר המנוע.

אם לא הספקנו להוריד מהירות לפני ההפרעה באספלט, הטוב ביותר הוא להסיר רגל מדוושת הבלם, ולעלות על ההפרעה במתלים לא לחוצים.

שואלים את אדוארד

יוחאי שכטר בשם אהובה שכטר מירושלים: דודתי אהובה קראה את הכתבה שפרסמת בשבת שעברה ("זקנה זה לא א-מחייה"), וביקשה שאשאל אותך:

סבינו (דוד שכטר ע"ה), שעלה לארץ לפני השואה, הגיע מהעיירה נובי-טארג בפולין. כלל משפחתו, למעט אח אחד, נרצחה עם יתר תושבי העיירה במחנה בלזיץ הידוע לשמצה. האם העיירה נובי-סונץ שהזכרת בכתבה קשורה או קרובה לנובי-סונץ?

תשובה: העיירה נובי-סונץ של גולדפינגר שוכנת די רחוק מנובי-טארג. אין קשר בין שני המקומות.

רננה: אני נדרשת לבחור רכב ליסינג מתוך הרשימה הבאה: דאצ'יה לוגאן בנזין, דאצ'יה לוגאן דיזל, רנו קפצ'ור, רנו קליאו אסטייט 1.5 דיזל.

חשוב לציין שאני נוסעת מדי יום לעבודה בירושלים, מרחק של 140 ק"מ. בבית יש לי חבורה של 5 ילדים, כשברור שלא ניתן לנסוע כל המשפחה יחד באחת מהאופציות האלו. בנוסף, יש נהגת חדשה ועוד אחד בדרך שינהגו על הרכב הזה.

אני יכולה לשדרג לרמה גבוהה יותר של רכב בתוספת כסף, מדובר על האפשרויות הבאות: רנו גרנד קופה דיזל, רנו גרנד קופה בנזין, ניסאן סנטרה, דאצ'יה דאסטר 4X2 דיזל, סוזוקי ויטארה.

אשמח לשמוע מה המלצתך לאור הנתונים שהצגתי.

תשובה: במקום הראשון מבין המועמדות עומדת, ללא ספק, דאצ'יה דאסטר, במיוחד כשהיא מצוידת במנוע דיזל של רנו. לא רק בגלל מחירה הנמוך, אלא בגלל כל הפרמטרים שעושים ממנה רכב שימושי מאוד, חסכוני, אמין וסימפטי. אחד כזה שלא יודע צפיפות ותחושת מחנק מהן.

אברהם: אני נוהג כיום בסוזוקי סוויפט 2013 ידנית ומרוצה ממנה, אך צצה במוחי מחשבה שיכול להיות נחמד להחליף את הרכב ברנו מגאן קופה מאותו השנתון פחות או יותר. מדובר בדגם הידני 1.2 טורבו בנזין 115 כ"ס, והמחיר בתור משומשת דומה. הבעיה שלי היא שמכיוון שהדגם נמכר בכמות קטנה, לא מצאתי הרבה חומר בעברית מאנשים שבאמת התנסו ברכב זה (למעט כמה כתבים שנסעו עליו 200 ק"מ), ושפות אחרות אינן נגישות לי.

אשמח אם תוכל לומר לי מה דעתך על הרכב ומה מספרים עליו בפורומים בחו"ל. האם הוא אמין? מהי צריכת הדלק האמיתית? האם האוטו מלהיב כמו שהוא נראה? והאם לדעתך שווה להיכנס להרפתקה, או להישאר עם הישן והטוב (שאמור גם להיות לו שוק טוב במכירה(?

תשובה: אם אתה רוצה להחליף את סוויפט ברנו קופה מתוך הרפתקה בלבד, ולא משום שגילית שרנו זו יפה יותר, מרשימה יותר וחזקה יותר – אז מוטב שתישאר עם סוויפט, כי אין שום דמיון סגנוני ביניהן למעט תיבת הילוכים אריסטוקרטית (ידנית).

אם כי קיימת סכנה שמה שלא תעשה, תצטער. שהרי סוויפט, שאני אוהב מאוד, היא מכונית מרשימה פחות במראה החיצוני מאשר רנו קופה, ואם תישאר עם סוויפט, תתחרט שלא החלפת אותה ברנו. סוויפט מצדה תחוש בהרהורי הבגידה שלך, ותתקלקל.

תרחיש דומה עשוי לקרות אם תחליף את הסוויפט ברנו קופה, וקופה זו תרצה לבקר מוסך, מה שמותר לה אחרי חמש שנות שירות אצל ידיים שלא דאגו לה אולי כהלכה.

כמו תמיד בהתלבטויות דומות שנשלחות למדור, אני מנסה לחשוב מה הייתי עושה במקום השואל. במקרה שלך, הגעתי למסקנה שזוהי אכן דילמה ראויה. מה שעשוי להכריע את הכף הוא נסיעת ניסיון ברנו קופה, ארוכה ככל האפשר, כדי להיווכח אם הנהיגה בה מסבה לך תחושת בטיחות והנאה.

על ההכרעה תקל העובדה שהפרטים המעניינים אותך, כמו אמינות וצריכת דלק, דומים בשתי המכוניות. זאת, כמובן, בתנאי שלא תנצל את מלוא כוחה של רנו קופה – כי אז הצרפתייה תעשה רק 10 ק"מ מכל ליטר דלק. תמורת סיפוק בוודאי.

מלכה חן: אני נהגת יחידה, ברשותי טויוטה יאריס שקניתי בשנת 2012 מהיבואן, היא משמשת אותי נאמנה (עד כה עשתה 67 אלף קילומטר).

ערכה של היאריס ירד ב-50% כמעט, וההתלבטות שלי היא: האם למכור אותה לפני שתזדקן וערכה ימשיך לרדת? אם כן, מה דעתך על ליסינג פרטי? איזה רכב כדאי לקנות דרך ליסינג פרטי?

תשובה: אמנם אינני מומחה לכדאיות, ירידות ערך וכדומה, אלא שבכל אופן הייתי ממשיך עם טויוטה יאריס, מכונית סימפטית ואמינה שיכולה לצלוח בכבוד עוד מאות אלפי קילומטרים ללא דרישות תיקונים.

ליסינג, פרטי או אחר, הוא פתרון טוב מאוד לבעלי ביזנס זה.

צביקה וייס: ברשותי יונדאי i35 שהגיעה ל-80 אלף ק"מ, וברצוני להחליף שמן גיר.

  1. האם יש צורך במוסך שמתמחה בנושא, או שמא אפשר לעשות זאת במוסך הרגיל שבו אני מטפל?
  2. אם כן, אתה יכול להמליץ על מוסך טוב שעושה זאת (בירושלים)?

תשובה: כפי שהדגשנו לא אחת, שמן גיר יש להחליף אך ורק במכון המתמחה בגירים אוטומטיים. הסיבה לכך: ההחלפה היא הליך מסובך מאוד, הדורש סבלנות והקפדה על טמפרטורה מסוימת. באותה הזדמנות כדאי להחליף את מסנן שמן הגיר. בדגמים מסוימים יש לנקות את המסנן הקבוע.

במוסך רגיל לא בקיאים במיוחד ברזי ההליך, עשויים להשאיר בגיר חצי מהשמן המשומש, המלוכלך, וכך כל הטיפול יוקדח.

לצערי, איני מכיר בירושלים מכון לגירים אוטומטיים.

20171006_13522320171006_13513920171006_13513320171006_111318

אלפא יוצאת מהעילפון? המפגשים של בעלי אלפא רומיאו, אשר י"א מצלם כתחביב, מחזירים אותנו לתקופת הזוהר של היצרן האיטלקי, לפני שפיאט השתלטה על פסי הייצור והורידה מדגמי אלפא החדשים את כל מה שאהבנו, את כל סימני הקסם: את ההנעה האחורית, את שמלות המעצבים ברטונה ופינינפארינה, מנועים בעלי שני גלי זיזים, ואפילו את בורג הפלא שהיה מאפשר לחזק באלפות ותיקות את שרשרת הטיימינג.

במקום כל זה, חסידי אלפא קיבלו את Mi.To, שהיא גרנד פונטו יפה יותר מפונטו, את 147 המסקרנת בגרסת GTA בעלת 6 צילינדרים, וגם את 156, שאלפיסטים אמרו עליה "כמו שאתה דואג לה, ככה תקבל ממנה", אך גם דאגה לא תמיד עזרה לאמינותה של 156 הקפריזית. וכך, גלגלי האלפא הסתובבו עד 159, הצד החיובי הראשון באלפות של זמננו, ועד ג'ולייטה, שיחד עם 159 ניסתה לתקן את המוניטין הפגועים של האלפות תחת כיבוש פיאט. 

כעת, אלפא מנסה לחזור לשורשיה האמיתיים עם ג'וליה, שהחזירה לחיים את ההנעה האחורית, ועם ה-SUV האופנתי סטלביו, אשר מתבסס על ג'וליה. אלא שלהבדיל מהדגמים ההיסטוריים של המותג, שלא היו יקרים – הג'וליות החדשות, גם אם אינן בולטות בכוחן בנוסח תלתן ירוק המחוזק בעזרת מהנדסי פרארי, הן כבר לא ייצור עממי כשהיו אלא תכשיטים לעשירים בלבד.   

צילום: י"א

זִקנה אינה א-מחייה

"זִקנה אינה א-מחייה", היה מזכיר לי ידידי יצחק (איזָק) גולדפינגר, בוגר מחנה אושוויץ, בשפתו המשלבת יידיש, עברית ופולנית, ואני התווכחתי איתו

התווכחתי נמרצות עם גולדפינגר, כי לדעתי של אז וגם כעת הסטטוס של "להיות זקן" הוא ממש כיף. הרי להבדיל משבט הזִקנה, כולל הקשיש המורשה, איך לא, רוב הצעירים מתַפקדים בימים טרופים אלה בתוך ענן סמיך של דאגות צרורות הממררות את חייהם.

צעירים עשירים פוחדים על הונם, על בתיהם באזורי היוקרה שבארץ ובחו"ל, פוחדים על מכוניות הפאר, על היאכטות במרינה ועל המטוסים הפרטיים, ואילו צעירים שאינם שייכים לחבורת מצליחני הצמרת דואגים לחתיכת הכלום שלהם, כמו פחד אלמנטרי מה יהיה איתם כשהם יאבדו ככה סתם את מקום הפרנסה. איך הם יצליחו להסתדר עם החובות בבנק ולהסביר לילדיהם את הירידה התלולה באיכות החיים.

גיל צעיר הוא ממש מַדְגֵּרָה של פחד. לא מפסידים לדאוג שתפרוץ מלחמה ארורה כלשהי או שתתגלה מחלה חלילה, נבעתים בחשאי מהאפשרות שהבן/בת זוג יעזבו, וכך הלאה.

"חיים של צעירים זה לא סבבה", הסברתי לגולדפינגר, ששמע את נאומי בהתעניינות.

אולקוס זה לצעירים

ולעת זקנה, הסברתי עוד לידידי גולדפינגר, כל הפחדים הפסיכוטיים המטורפים הללו, המוצדקים או לא, אשר עושים לצעירים רבים אולקוס מנטלי – ממש, אבל ממש אשכרה, לא תוקפים את הזקן. חרדות אלה פשוט הפסיקו לעורר דאגה, כי הזִקנה גירשה אותן בבושת גיחוך.

"זקן אינו סובל מדאגות מה יהיה!", הסברתי לידידי גולדפינגר, שהרי אצל הזקן או הזקנה טווח ההמשך פשוט אינו ארוך דיו, בחסדי הבורא, ועוד עומד להתקצר מיום ליום, ולכן שטח האש של האיומים והסכנות, אשר גורמים נדודי שינה או חלומות בנוסח אימה קולנועית – מנוטרל והופך לשדה פרחים.

"אנחנו נלך פייפן לפני שתיפול עלינו איזושהי צרה. גורנישט, גורנישט! אאוּסְגֶס קְלוּצְ'קֶס (הכול סגור)", חייכתי בשמחה מטופשת, ונאומי הארוך והספקטקולרי זכה בתגובה מיידית של ידידי.

"הבנתי אותך, הבנתי", ענה גולדפינגר, וחזר בעקשנות על המנטרה שלו שהזקנה בכללותה אינה א-מחייה.

הרוך ניצח את אושוויץ

הייתי צריך לכתוב עליו ספר עב-דפים, מחזה או תסריט לסרט עלילתי, שהרי איזָק גולדפינגר המנוח הוא הדמות הכי מרגשת מבין כל חברי קהילת ניצולי השואה שהצלחתי להכיר מאז סוף המלחמה הגדולה – החל בבית היתומים היהודים בקרקוב ועד עתה.

כי להבדיל מהתֶּקֶן הידוע, גולדפינגר ידע דווקא לחייך, מה שניצולים אחרים שכחו. הוא גם דיבר על עצמו באירוניה, וידע להתייחס לאחרים בסלחנות עוד בחייו הקודמים בגולה, בגלגוליו כאסיר. מעולם לא שפט אדם, לא הרים קול, לא לעג, לא התייאש. תכונות אלו, אשר איזק הביא איתו ארצה, עזרו לו לשרוד לא רק במחנות המוות שהוא טעם אלא גם בהמשך, בארצנו הקשה של שנות ה-40, שבה עבד כפועל בניין קשה יום. "נתנו לי לעשות בפלשתינה את מה שעשיתי באושוויץ, להרים לבנים, רק ששם היה פחות חם", צחק.

בסוג של פלא, נפשו סבלה במחנה ההשמדה, אך לא נפגעה. עד הימים האחרונים בחייו שימש ידידי גולדפינגר בהתנדבות דוֹבר ויחצ"ן פעיל ונלהב של האמונה באופטימיות, וזה למרות מבחר הזיכרונות מהגיהנום, שלא עזבו אותו לרגע. הוא היה מפיץ את אמונה זו בישראל, אלא שעד רנסנס השואה, שהתחיל בזכות משפט אייכמן, איש לא רצה לשמוע את איזק. נחמה פורתא היא שעצם קיומו היה סוג של מנורה המפיצה את גישתו.

מדליה על אופטימיות

אין לי ספק שלפי חוק האבסורד ובן דודו הפרדוקס (אותו אחד שהתרגל לביים את חיינו), ובניגוד מוחלט לניצולי שואה רבים שהכרתי – כולל אותי בתקופות שבירה אשר סיפקו לי חוקי האבסורד/פרדוקס ושות' – איזק גולדפינגר, היהודי מחולון, דמות שכמו המציאו שני אדוני ד' (דנטה ודוסטוייבסקי), הצליח לצאת מהשואה עם אותה אופטימיות ילדותית שאיתה הוא נכנס אליה.

אופטימיות זו התנחלה עמוק בעיניו הכחולות, אשר ידעו לגייס התלהבות וסקרנות גם אצל ממשלת פולין, שהעניקה לו חגיגית מדליית גבורה. ואיזק הכניס מדליה זו למגרה בביתו, שכח אותה, ונשאר אותו נער יהודי זך-לב אשר נהג לשוטט ביערות הקרובים לעיירת הולדתו נובי-סונץ, יערות שקנה אביו האמיד בטרם פרצה מלחמת העולם השנייה.

לימים התרחבה העיירה נובי-סונץ משמעותית, וכיום היא עיר שיש בה תעשייה ואוניברסיטה. פרנסי המקום החליטו לפני כמה שנים להפגין באופן פומבי את יחסם החם כלפי ניצול השואה היהודי שלהם, דמות לא שגרתית גם בעיניהם, והעניקו לגולדפינגר מעמד של אזרח כבוד.

הפולנים חפרו וחפרו

בעצם פספסתי הזדמנות פז, כי קל היה לכתוב על יצחק. שהרי בנוסף לשיחות הארוכות בינינו, שאינן לפרסום (כך לפחות החלטתי, כי ליצחק לא היה אכפת ללכת עם הזוועות עד הסוף), נשארו ברשותי גם שני דוקטורטים על איזק גולדפינגר, שנכתבו בידי היסטוריונים צעירים אשר תיארו בדקדקנות את כל תולדותיו, וסיפרו על גורלם הטרגי של כל קרובי משפחתו.

עבודות דוקטורט אלה מתארות כיצד גולדפינגר, בתקופה שעוד לא הכרתי אותו, יצא מהשואה פגוע וחלש ובודד. הוא חָלַק עם התחקירנים הצעירים והסקרנים את סודותיו האישיים, מביכים ככל שיהיו, וחזר שוב ושוב על עקבותיו בשטחי השואה, כשהוא מתאר את המעשים שאפשרו לו לשרוד את מחנות המוות ולצאת מהם חי.

מעבודות אלה של הסטודנטים הפולנים אפשר ללמוד לא רק על הכרונולוגיה האישית של חיי גולדפינגר, אלא גם מה עוללו המלחמה והשואה לנער יהודי ולקרוביו. איך כוחות הרוע (הנאצים, לפי הבאוארים העבריים, ולא הגרמנים חלילה…) פלשו לדרום פולין, והצליחו להתמיר את הסביבה הפסטורלית של ילדותו. תחקירים אלו חפרו לרוחבם ולעומקם של חיי ידידי, כולל תצלומים ואינדקס של מקומות ושמות, ובקיצור – חומר לספר עב כרס שלא אכתוב לעולם, לפחות לא בגלגול הנוכחי.

אני אומר את זה בהתנצלות, שהרי ספר על גולדפינגר, מחזה או תסריט היו מסוגלים אולי להנציח את שמו של איש חריג זה בבתי ספר עבריים ואף בחו"ל, כפי שמונצח שמה של אנה פרנק, מותג תרבות חוצה גבולות שרק מתחזק עם השנים.

חולון לא מתרגשת

אלא שאפילו בחולון הכבושה על ידי קיבוץ גלויות, שאיזק נפל עליה וחי בה בדירה צנועה, והתרגל לאהוב את הסביבה ואנשיה – לא תמצאו, יקיריי, איזה רחוב הקרוי על שמו, או אפילו ספסל בפארק עירוני.

אותי זה לא מפתיע, כאילו שלפוחית התמימות שלי חטפה עור עבה. אולי זקנה היא בכל זאת לא א-מחייה?

גם שחקן, גם צופה

איך אתם ישנים שם, ב"יד ושם"? אולי כדאי לכם להתעורר? הרי יצחק גולדפינגר מייצג משהו שלא הכרתם בארכיאולוגיה של השואה: מצד אחד אדון העולם הציב אותו על במת מחזה השואה, מחזה מצמרר שבו גולדפינגר קיבל תפקיד משנה לצד יתר הנפשות הפועלות, כלומר קורבנות לבושים מדי אושוויץ – ומצד שני הוא תפקד גם כצופה, כעד ראייה עתידי, הממשיך בדרכו האישית גם בתוך דרמות עקובות מאכזריות אשר מתרחשות על רקע תפאורה מעופפת בעשן.

אלא שבכוח לא ייאמן, ידידי היקר איזק גולדפינגר לא הטמיע, כמו ניצולים אחרים, את שיעורי החובה הרגילים, הבסיסיים, ולא רכש את הציניות ואת חוסר האמון בבני אדם. גולדפינגר הוא אפוא תלמיד כושל של הפקולטה למדעי הזוועה האנושית.

אפילוג

"בדרך כלל, ובעצם רוב הזמן, האדם הוא בכל זאת סוג של חיה טובה", היה מלמד אותי גולדפינגר ז"ל, ומשפט זה נשאר חרות בזיכרוני, כלומר חי.

טיפ טיפה: טיפים להארכת חיים

הרי מקבץ טיפים להארכת חיי המכונית – ככל הניתן בהתחשב במזימה של היצרנים לקצר אותם. בשבועות הקרובים נמשיך, כמובטח, בפרסום המלצות לאחזקה בסיסית, אשר מסוגלת לחסוך כסף רב שיבוזבז על תיקונים.

* סעו בכביש בינעירוני. מפעם לפעם כדאי לצאת לכביש פתוח ולערוך נסיעה מהירה למרחק של כמה-עשרה קילומטרים לפחות, כדי שהמאייד הקטליטי ומסנן החלקיקים יזכו בנשיפת ניקוי הגונה. אותה נהיגה מהירה תרענן, באותה הזדמנות, גם את הגיאומטריה של מערכת הטורבו, המצבר יזכה במילוי, והרטיבות במתלים תתייבש.

הכלל הוא שמכוניות שמרבות לנסוע בכביש פתוח מזדקנות לאט יותר.

* הימנעו מנהיגה ב"חצי קלאץ'". נהיגה כזו גורמת להחלקת המצמד, מה שמחולל טמפרטורה גבוהה אשר מחממת מדי את הגריז בגלגל התנופה כפול-המשקל, וכך מקצרת את חייו. החום הגבוה פוגע גם במצמד עצמו.

התופעה של החלקת המצמד היא גם תוצאה של הזדקנותו הטבעית בשל שימוש ממושך בו. תהא אשר תהא הסיבה לקלאץ' שמחליק, כדאי למהר ולהחליפו בטרם ימיט עלינו תקלות יקרות יותר.

* שימו לב לתקלה בגלגל התנופה הדו-משקלי. גלגל תנופה כפול-משקל לא נועד להעלות את מחיר המכונית, אלא כדי לספוג את הרעידות החזקות במנוע, לבל יגיעו אל תיבת ההילוכים ויקלקלו אותה.

תקלה בגלגל התנופה גורמת להישחקות המסבים, ולשיבוש הסינכרוניזטורים על גלגלי השיניים. הסימן לכך: נקישות מתכתיות בסיבובי מנוע נמוכים, כמו גם בלחיצה על דוושת הדלק.

* אל תיסעו במצב של חופש במתלים. זלזול בחופש במתלים מוביל לנקמה מהירה מצדם, כי פגיעה ברכיב כלשהו במשולש מאלצת את החיבורים האחרים לעבוד קשה יותר.

הבעיה היא שלא כל התקלות במתלים מאותתות על קיומן ברעש מתכתי או בהתנהגות חשודה של המכונית. למעשה, את רוב התקלות במתלים אפשר לזהות רק בבדיקה התקופתית של המכונית במוסך. כך שכדאי לערוך בדיקת מתלים באופן קבוע ומדוקדק.

* אל תשחקו עם תיבת הילוכים אוטומטית. במכונית המצוידת בתיבת הילוכים אוטומטית, אסור להעביר ממצב D למצב R (או להפך) בזמן נסיעה. מעבר כזה מותר לבצע רק כשהמכונית עצרה באופן מוחלט. בעת נסיעה אסור גם לשלב לניוטרל, כי בהילוך זה לחץ השמן יורד – מה שגורם לשחיקת תיבת ההילוכים. גם בעת זחילה בפקקים ועמידה ברמזור אין להעביר לניוטרל.

באופן כללי, יש לצמצם מאוד את השימוש בהילוך N – הן את תכיפות השימוש והן את מִשכו.

* אל תניחו לסטרטר לעבוד זמן ממושך מדי בעת ההתנעה. סיבובים ממושכים של הסטרטר גורמים להתחממותו, מה שמוביל להיחרכות הקומוטטור והמברשות. מוטב לא להחזיק את המפתח מסובב לפרק זמן העולה על 10 שניות, ואם ניסיונות התנעה נמשכים מעל דקה, לעשות הפסקה של 30 שניות לפחות. הקפדה על כך תאריך את חיי המצבר.

כאשר המנוע נדלק, מוטב לא להדחיק את הקושי בהתנעה אלא לגשת למוסך ולהתחקות אחר הסיבות לקושי זה – דלק, אוויר או חשמל.

F1 MexicoF1 ekshyn b'rewach cm...F1 HamiltonF1 Max

סוף עונת השעמום? גרנד פרי מקסיקו, שנערך ביום ראשון השבוע והסתיים בהענקת תואר אלוף עולם ללואיס המילטון (מרצדס), אף כי הנהג הבריטי הגיע רק למקום התשיעי – החזיר את הכבוד לפורמולה 1, הסובלת משעמום כבר מעל שנתיים. התלהבות הכרוזים סביב הגלובוס, כולל עמיתיי הישראלים, התגלתה בתחרות זו כאמיתית, ולא מזויפת כמו בתחרויות הרבות שהתקיימו בתקופת היובש.

לתפנית פתאומית זו בתחרויות הגרנד פרי אחראי כוכב חדש וצעיר (20) בשם מקס ורסטאפן (Verstappen), הנהג ההולנדי-בלגי של קבוצת רד בול, שהיה מטורף דיו על האספלט כדי לחשמל את מתחריו, כולל אלופי עולם לשעבר. פריצתו האגרסיבית של ורסטאפן בזינוק, שבו הוא עבר את סבסטיאן וֶטֶל (פרארי), ונהיגתו הספונטנית, הפעלולנית כמעט, בשלושת הסיבובים הראשונים, גרמו לרודפים אחריו לאבד את ראשם, וחוללו התנגשויות שהוציאו מהקרב לא רק את המילטון אלא גם את וטל, אשר ניצחון במקסיקו היה עוזר לו להתחרות בהמילטון על תואר אלוף העולם.

שניהם, וטל והמילטון, בילו זמן רב בתיקונים וניסו לחזור לתחרות מהמקומות האחרונים, מה שהלך טוב יותר לווטל, שהוכיח כי אפשר לעקוף מתחרים גם על המסלול המקסיקני, המפורסם ככזה שאינו מאפשר עקיפות. בסוף התחרות הגיע וטל למקום הרביעי והמילטון למקום התשיעי, שהספיק לו כאמור כדי לזכות פעם נוספת בתואר אלוף העולם, עוד לפני תחרויות סוף העונה.

ורסטאפן לא איבד אף לרגע את ההובלה, אלא שניצחונו המבריק בתחרות, המסמן כי מדובר באיירטון סנה חדש – נגוז כלא היה בצל הצהלות הסוערות של מאות אלפי הצופים המקסיקנים, שחגגו את אליפות העולם הסדרתית של המילטון.

שואלים את אדוארד

יעל כהן: למרות העובדה שאיני קשורה כלל לתחום הרכב, תמיד תענוג לקרוא את טוריך, הספוגים בהומור, ציניות ואהבת מכוניות. מפעימה גם בקיאותך הרחבה במגוון סוגי רכב ויכולתך לעזור לנהגים התוהים. החלטתי לנסות גם אני את מזלי:

ברשותנו רנו מגאן אוטומטית משנת 2008. בחודש האחרון מופיעה בזמן נסיעה ההתרעה"injection fault" , והרכב כבה. אחרי הכנסת הקוד מחדש האוטו מתניע שוב, עד הפעם הבאה. התקלה מתרחשת יותר בשעות הבוקר, כנראה היא קשורה למנוע קר, ויכולה להופיע גם מעל 10 פעמים בנסיעה קצרה, כלומר: האוטו כבה כל 3-20 מטרים. בהמשך היום המצב משתפר, אבל הודעת השגיאה יכולה להופיע גם אחרי נסיעה ממושכת, באמצע כביש מהיר. מיותר לציין כמה מציק לנסוע ככה, וכמה מסוכן.

לפני שבועיים שבקה רנו סופית, וביקרה במוסך המורשה. הם מצאו מצבר סדוק והחליפו אותו. מובן שאחרי פחות מחצי יום נסיעה הופיעה התקלה מחדש, ובתדירות גוברת. בדיעבד נראה שהמצבר הסדוק היה רק תוצאה של הצורך בהתנעות חוזרות ולא מקור הבעיה. כרגע רנו מאושפזת שוב במוסך, והודיעו לנו שנבוא לקחת את הרכב כי לא מצאו שום בעיה…

האם יש לך רעיון מה עוד כדאי לבדוק, ומה פספס המוסך המורשה המהולל?

תשובה: 1. במשך כ-20 שנותיו של המדור הקפדנו למחוק כל מחמאה, ואפילו רמזים נעימים ללבנו, ולהשאיר רק את השאלות עצמן. במקרה הנוכחי לא עמדנו בפיתוי, ומכתבך מתפרסם בשלמותו, באופן חריג.

  1. ייתכן מאוד שבתקלה המעצבנת שאת מתארת אשמה משאבת הדלק. יש לנקות אותה או להחליף יחד עם המסנן.

אוריאל גבאי, בתגובה ל"חצי גפרור ותו לא": במאמר הנדון קבלת על שמכון "יד ושם" מבצע פעילות חסרת תכלית שמטרתה "חלוקת דוקטורטים ומשרות יוקרתיות למקומיים זריזים". אציין, לצערי, שאני שותף לתחושה זו בכל פעם שאני נתקל במודעה פרסומית על פרסומי המכון.

במאמרך הצבעת על הנגיעוּת הפוליטית בביצוע מחקרי המכון (אשר בעטייה לא נגבתה עדות, כמצופה, מד"ר מארק אידלמן עקב היותו בונדיסט). בנוסף תמהת על היעדר ההתייחסות של המכון לעובדה שהפולנים מאדירים רשמית את ארגון יNSZ , וציינת את ההדרה של "מוצגי שואה" שנכון היה שיוצגו, לדעתך.

ברצוני לציין נקודה נוספת. לפני כמה שנים פעלתי לצירופו של ניצול מחנות אושוויץ ובוכנוולד כעד בפרויקט "עדים במדים". לשאלתי אליו אם הוא מעוניין, נעניתי: "פתחת לי את שער גן עדן". מדובר ביהודי רהוט, שכוחו במותניו ואשר יכול לשאת במסע הפיזי (הוא משמש חזן ובעל קורא בקהילה עד היום) ובמסע הרגשי של מתן העדות.

בהיעדר תקציב ייעודי של המכון, נסעתי מאזור המרכז לקריות כדי להביא אותו ל"יד ושם" והשבתי אותו במונית על חשבוני, תוך שאני נאלץ לשקר (בשיתוף הנהג ובעל התחנה) ולומר שהמונית מומנה על ידי המכון. מפאת עיסוקיי לא הצלחתי להשלים את המשימות מטעם המכון כדי להוכיח את כשירותו של הניצול, כך שעד היום אני חי בתחושת החמצה שלא עלה בידי לממש את חזונו.

אין לי עניין לפתוח "מפעל חמוצים" – אך אם מכתבי זה יביא לידי פעולה דחופה שתוביל להרחבת מעגל העדים המשתתפים במסעות העדות, ובכללם "העד שלי", אזי הוא מילא את ייעודו.

תשובה: 1. תודה על מילות הסיום שלך, שלא מתפרסמות כאן.

  1. לתחושתי, "יד ושם" מתייחס לשואה באופן חומרני, כלומר בנטיות מסחריות בעיקר. הגזע הנכחד של הניצולים, על זיכרונותיהם ומצבם, אינו מעניין את אדוני המכון, החשים כבעלי בלעדיות על השואה.

רחל שליט: ברשותנו מיצובישי גרנדיס 2010 (השלישי במספר), שאנו מעוניינים להחליף עקב הקילומטראז' הגבוה. הרכב עונה על כל צרכינו – הוא מרווח, בעל תא מטען גדול יחסית ומושבים אחוריים נוחים וגבוהים למדי, סביבת הנהיגה נוחה ומחירו סביר. אך לצערנו, הפסיקו לייצרו.

כלי הרכב האפשריים שבדקנו לא מתקרבים לנוחות ולמרווח שבגרנדיס. המושב האחורי מתאים לילדים קטנים בלבד, אין כמעט תא מטען, או שהחלופות יקרות מאוד (170-200 אלף שקלים). אנחנו מוכנים להוציא עד 130 אלף שקלים. יש לך רעיון בשבילנו לחלופה לרכב מנצח?

תשובה: במקומכם לא הייתי בוגד בגרנדיס, המתאימה לכם כל כך, רק בגלל הקילומטראז' המרשים שלה (כמה היא עשתה בסך הכול? אוכלת שמן? מעשנת?), שכן מנועי מיצובישי מחזיקים מעמד זמן רב.

ונשארת גם האופציה להחליף את גרנדיס בגרנדיס אחרת, בעלת קילומטראז' נמוך יותר, או לרדת ברמה ובסטייל וללכת על דאצ'יה קומבי, שהיא חסכונית במפתיע, נוחה ובעלת שבעה מושבים אמיתיים.

טלחיים דמרי: בחודשים האחרונים יש ברשותי סיאט Mii שנת 2012 ידני. אני משתמש ברכב לנסיעות לעבודה בעיקר (100 ק"מ לכל כיוון על כביש 6) ומאוד נהנה.

מכיוון שהנסיעות נעשות מוקדם הכביש פנוי, וניתן לשייט בנחת על מהירות של 140 קמ"ש רוב הדרך. החיסרון בדבר – מאמץ המנוע.

במהירויות אלו הרכב עובד בקצב של 3,500-4,000 סל"ד.

הזהירו אותי רבות שאני הורס את הרכב במאמץ קבוע שכזה למנוע. האם הדבר נכון? מה יכולות להיות ההשלכות של נסיעה קבועה במהירות כזו?

.תשובה: אמנם חברת סיאט ראתה ב-Mii מכונית עירונית בעיקר, ולהפגנת ביצועים היצרן הספרדי בונה קוּפְּרוֹת למיניהן, אלא ששימושך הבלתי שגרתי בקטנה חביבה זו אינו פוגע בה אלא להפך – מסב לה ששון ושמחה, במיוחד אם אתה נוסע בה לבדך, כפי שניתן לשער.

אם גברת Mii לא מתחממת ולא מגזימה באכילת שמן (מה שמותר לספרדייה, עקב נסיעתה בסיבובי מנוע גבוהים), אז כדאי לך רק לעקוב אחר חום המנוע, להשתמש בשמן סינתטי מלא, לבדוק את מפלס נוזל הקירור, ולעקוב אחר מצב המעצורים, הבולמים והצמיגים.