Skip to content

מתפתלים על המקלדת

ייתכן שמישהו עוד זוכר שכתבי רכב היו מתחרים ביניהם בנהיגה. היה היה, כי ג'ימקאנות אלה, כמו גם תחרויות סלאלום, שהיבואנים נהגו לארגן כאשר היו צנועים עדיין – נעלמו מאדמת הארץ

זה בגללי! מתגאה הקשיש המורשה, שאינו מאבד את התקווה האינפנטילית, הנעימה ללבו, שיתחדשו התחרויות בין בוחני הרכב המקומיים, וכך תהיה לו הזדמנות פז לפגוש חבורה זו, שהחלה להתעסק בכתיבה מוטורית כמה שנים יפות אחרי שהאקדמיה של ירחון "טורבו" החליטה להיסגר.

זה עשוי להיות מחזה מעניין, מתאר לעצמו הזקן את המפגש הדמיוני על חתיכת אספלט מול כל ה"בוחנים", אשר במבחני רכב התרגלו לנופף במיומנות הנהיגה שלהם כדי לשכנע את קוראיהם בכדאיות הקנייה של הרכב הנבדק – ואילו בתחרויות היו נאלצים להפגין את כישוריהם הממשיים.

אין פלא שאירועים אלה, החצי ספורטיביים חצי בידוריים, נעלמו מהשטח. הם הרי אינם תורמים למטרה העיקרית של הקולגות הצעירים של הזקן, המנסים לשרת ללא רבב את ברוני הייבוא המחזיקים אותם, וכדי לבדל את עצמם בכל זאת מהיחצ"נים הם נוקטים טרמינולוגיה מקצועית, הלקוחה מעולם הנהיגה האמיתית, הגזעית.

זְמִימָה מְחוּכָּמָה

הקשיש המורשה היה מעדיף לשכוח לגמרי, ודאי לא לזכור בדייקנות צורבת כפי שקורה כעת, את הג'ימקאנה ההיא בנמל תל-אביב, אי-אז בסוף שנות ה-80, אותה תחרות אשר הזקן הנוכחי – שהיה אז עורך ירחון "טורבו", ונגוע בווירוס אמביציית-יתר שקינן תחת קסדת המרוצים שלו – תכנן לזכות בה.

דבר לא אותת לטרום-אנוכי מה ייפול על מזלו כאשר הוא הצטייד, במסגרת זמימה מחוכמת, בנשק העל הדרוש לאירוע זה: לנצ'יה Y-10 טורבו הקטנה, הקלה והשאפתנית.

הזקן לא הסתפק בבחירה נכונה של כלי, אלא גם ביצע ב-Y-10 טורבו סדרת אימונים, שפטרה אותו מכל חשש לקראת המפגש. אפשרויותיה המרשימות של לנצ'יה זו בסיבובים חדים, בסלאלום ובכניסה לחניות ביניים אותתו כי Y-10 הייתה רעבה לג'ימקאנה לא פחות מהזקן.

זה שחטף בִּיאוּס

הגיע היום הגורלי. משפחות הנהגים וקהל רב של סקרנים נאספו סביב המגרש בנמל, שבו הכרוז חטף אופוריה לגבי האירוע המסקרן ובישר במערכת ההגברה על "העלאת המוּדעוּת המוטורית", ולשמחת הזקן לא שכח להזכיר, לצד הירחון המתחרה, את תרומתו של מגזין "טורבו", שדוכן שלו ניצב בפינת המסלול, למוּדעוּת דהויה זו.

התחרות נפתחה, ובין המתחרים הראשונים הופיע בב-מ-וו איזי רוזוב, איש "סברינה" לשעבר, שבתקופה ההיא היה הבעלים של ירחון "אוטו", וכל כך לא אהב את הקשיש, עד כי למראה הזקן המביט בו נכנס בעוצמה בחבית פח כבדה והפסיד את הג'ימקאנה. תקרית זו לא הפתיעה את הזקן, כי גם בתחרות ראלי קרוס באשקלון, למראה הזקן החוגג באלפא, חטף רוזוב המסכן בִּיאוּס וזינק בהילוך רוורס.

והיום, באין תחרויות, אין מקרים משעשעים כאלה. ויהי המבודח למישור.

מזל ננעל

אחר כך זינקה לג'ימקאנה לנצ'יה Y-10 של הטרום-זקן, נושאת על שמשתה הקדמית ודלתותיה את המדבקה האדומה של ירחון "טורבו", לצד המספר "13", שתפקידו היה לספק לזקן מזל.

ואכן, ההתחלה הייתה אופטימית. קטע הסלאלום בין הפילונים יצא ל- Y-10 כמו באימונים, כלומר חלק, ובסוף הסלאלום לנצ'יה בלמה קצרות, בכוונה לבצע סיבוב חד בָּמָקום סביב הפילון האחרון, כדי להמשיך את הסלאלום בכיוון ההפוך. הילוך ראשון, דוושת גז לרצפה, בלם יד נועל את הציר האחורי המחליק יפה, אלא שאז הופתע הזקן ולא התאושש עד היום, כי בלם היד סירב לרדת ולשחרר את הגלגלים!

וכך, נהג הלנצ'יה, שתכנן לנצח את ג'ימקאנה זו דווקא בעזרת קטע הסלאלום וסיבוב 360 מעלות, שבהם הוא היה בסדר יחסית – פשוט לא הצליח להנחית את מוט בלם היד, שנתקע כמו בחלום אימה. כפתור השחרור נלחם בעזוז כדי לא לזוז, ובלית ברירה המשיכה Y-10 את כל הג'ימקאנה בבושת פנים, כשהיא גוררת אחריה, לנגד מאות צופים, את זוג הגלגלים האחוריים, שנותרו נעולים עד קו הגמר.

הדיפלומה על המקום השישי, שבו זכתה לנצ'יה, שמורה על ידי הזקן בביתו למזכרת, למען לא אשכח שהעולם המאכזב שלנו הוא גם זירה של עין הרע המחפשת פורקן בדרכים משונות. "לו היית מפזר קליפות שום בפינות הלנצ'יה, הדבר הזה לא היה קורה", לימד את הזקן הגרפיקאי של הירחון "טורבו", ידידו התימני אלון דחוח.

תחרות בבליעת הלשון

היעלמותם של המפגשים התחרותיים בין כתבי רכב על האספלט, אין פירושה כי חבורה זו חדלה להתחרות – זה בזה, וזה בכולם. איפה! ההפך הוא הנכון: כתבי חצר מנוסים, כלומר כמעט כל הדמויות המתעסקות בכתיבה על רכב, מתחרים ביניהם מי ישתוק יותר, במסגרת ציות לָכלל שאסור להם למתוח ביקורת על אדוניהם היבואנים אפילו ברמז דק.

כי כתבים אלה יודעים שלפי הסכם בלתי כתוב בין היבואנים העבריים, כתב שמפרסם ביקורת על יבואן מסוים מוחרם באופן מיידי על ידי הברנז'ה של ברוני הייבוא ויחצ"ניהם. מדיניות זו יעילה מאוד, ולראיה: איש מכתבי החצר אינו מתייחס במקלדתו, ואף לא בדעתו, לנטיית היבואנים לרדיפת בצע, המקובלת רק אצלנו, אשר במסגרתה החלו ברוני הייבוא להסתפק בהתקנה של מערכת מובילאיי בלבד.

פתרון זול ופרימיטיבי זה של מובילאיי מספק משום-מה את משרד התחבורה – אף כי היבואנים זונחים בגללו את אמצעי הבטיחות העכשוויים, המקוריים, שהם חלק מוּבנה בדגמים מודרניים. כמו למשל מערכות רדאר משוכללות המסוגלות להשיב את המכונית לנתיבה התקני, לשמור על מרחק בטיחות ולעצור את המכונית בטרם התנגשות גם ללא התערבות הנהג, שאינו מסוגל אולי לתפקד ברגעים קריטיים אלה.

גם מערכות מולטימדיה מתוחכמות הקיימות בדגמים המקוריים משרתות רק את הגויים הבררניים ואינן מגיעות לקונה הישראלי, כי במקומן מתקינים היבואנים הזריזים פיתוח זול, מקומי או סיני, הנראה ונשמע בהתאם למחירו.

כתבי החצר שותקים לגבי כל זאת, כפי שהם מחרישים לגבי החלפה מתוכננת של דגמים בדגמים מעודכנים מהם, כדי לא לגרש מאולמות המכירה קונים המתעניינים בסחורה המזדקנת.

זה או כתיבה תוססת, או חיים תוססים

זה כבר משעמם (אך חשוב, נאנח הקשיש) לגלות שוב ושוב שהדור הצעיר של הכתבים למד, בשיטתיות ובזהירות, לשמור מרחק מכל נושא שעלול להרחיק אותם מהג'קוזי של היבואן, למנוע את הזמנתם לאירועים סגורים, או למחוק כתב מורד – אם יתהווה אחד כזה – מרשימת מקבלי מתנות היוקרה, כמו טיסה לחו"ל, מלונות פאר וקידום בנסיעות מבחן.

מצא לו פְרָאוּ להגיד עליה וואו

אלא שבנוסף לתחרות השתיקה בין הכתבים, נערכת ביניהם גם תחרות טמטום. הקשיש המורשה חטף זבנג הפתעה בזכות ynet, שפרסם דברי התלהבות עיוורת על מכונית הפאר מייבאך S600, אשר "מתחרה ברולס רויס ובבנטלי". ודאי שכדי לא להרגיז את היבואן הישראלי של מרצדס (שהיא הבעלים הנוכחיים של מייבאך), הכתב המתפעם לא הזכיר כי אליל הגרמנים אדולף היטלר בחר לעצמו מייבאך מפוארת בעוצם ימי המלחמה והשואה. הפיהרר אף שיבח את מייבאך באחד מנאומיו לאומה, וטייל בה עם אהובתו אווה בראון.

אותו כתב שהכריז כי היה קונה לעצמו מייבאך, לוּ היה מארק צוקרברג, טייח בעדינות גם את נושא הטמפומט האקטיבי שלה, ולא גילה כי הגרסה הישראלית של מייבאך, שכבר מצאה אצלנו 17 קונים שאינם צוקרברגים, אינה קוראת תמרורים.

קריאת רשות

את הזקן, ציניקן מורשה, הטיוח הזה מצחיק. כי במקרה הייתה לו אפשרות לנסוע בפולקסוואגן החדשה Arteon, ההמשך של פולקסוואגן CC – אשר כמו CC שירדה מפסי הייצור, גם היא מתבססת על פולקסוואגן פסאט – והוא נוכח כי ארטיאון זו מרעננת את כל קבוצת הפרימיום.

כי ארטיאון, הזולה מבין חברות קבוצת העילית שלה, יודעת לא רק לקרוא תמרורי מהירות אלא גם לציית להם. אם כתוב "50 קמ"ש" היא תקפיד לא לעבור מהירות זו. בנוסף, פולקסוואגן זו מוכשרת דייה לגלות סיבובים מתקרבים ולעבור אותם בעצמה, בעזרת GPS ונווטן, ללא עזרת הנהג.

האם חברת מרצדס היא אשר ויתרה במייבאך על תענוג בטיחותי זה ומנגנונים שכמותו – או שהיה זה היבואן התל-אביבי ש"חתך" את המערכת מהמכונית, מכיוון שלא רצה שתג המחיר יחצה את ה-2 מיליוני שקלים, אלא יעמוד על 1.8 מיליונים בלבד?

יד לקשיש

כישרון נוסף של פולקסוואגן ארטיאון הוא יכולתה לבדוק אם היושב על מושב הנהג רענן דיו גם כשהוא נח ואינו אוחז בהגה. אם למשל ארטיאון מגלה שאתה, הנהג, חטפת התקף לב או שבץ או סתם נרדמת, היא תעבור למסלול הימני ותעצור.

אפילו אויב מודרנה כפייתי כמו הקשיש המורשה התרשם מסגולה מפתיעה זו של ארטיאון, לאחר שהתיישב בה והשקיע חצי שעה כדי ללמוד, באמצעות הספר, להפעיל את התוכנה של האינטליגנציה המלאכותית מתוצרת הרייך הרביעי.

תחילה נראה המנגנון הנ"ל כגזען אנטישמי וסירב לתפקד, אך אז המליץ ספר הרכב העבה לזקן לא לקלל, לא בפולנית ולא ברוסית, אלא לכבות את המנוע ולהדליקו שוב כדי לספק למערכת פסק זמן, המאפשר למוחות האלקטרוניים לבדוק אם ארטיאון שלך נמצאת באזור נהיגה מבוסס צד ימין ולא בממלכה הבריטית, ואז לאתֵר חלקת שוליים מתאימה לחנייה, ולהזמין אליך מד"א או חברה קדישא.

אומנת גרמנייה

כך, בכפייה, מודה הקשיש המורשה, מצאתי את עצמי אוחז ברכב אשר ננהג בזהירות על ידי רובוטים. הקשיש ניצל זאת למשחק: הוא איבד כביכול את ההכרה ולא ענה לצעקות המערכת "תפוס פיקוד! תפוס פיקוד!", אלא גילם תפקיד של חצי חי חצי מת, וכדי לרמות את החיישנים נשאר על מקומו בראש מורכן ועיניים סגורות. או-אז, כאשר המכונית נזעקת לעזרתך, העסק הזה של "רכב אוטונומי" מתגלה כגרוע פחות מכפי שתיארת לעצמך עד עתה.

ארטיאון משרתת אותך בהתחשבות ובעדינות. זאת בניגוד לבנותיי, אשר לוּ הייתי מציג בפניהן משחק דומה, כלומר עוזב את ההגה והדוושות בבווארית Z3M קוּפֵּה או בהונדה crx האהובות, או באלפא GTV האהובה לא פחות מהן – הן היו מתהפכות בסיפוק.

בקיצור, הזקן למד שאפשר ליהנות גם ממכשיר תחבורה אוטונומי מחוכם, לפחות ברגעים שהתשתית הפיזית המאפשרת לבן אנוש לנהוג הולכת מאיתנו פייפן.

Arteon 4ArteonArteon 2

נתמכת סעד אלקטרוני: לחגיגות תערוכת ז'נבה 2017 הביאו נציגי פולקסוואגן את דגם ארטיאון, וגילו שהתקוות שהם תלו במכונית החדשה היו מוגזמות. עיתונות הרכב ומבקרי התערוכה התפלאו שבמשפחה מנוסה כמו פולקסוואגן נולדה מכונית כה חסרת אופי ואנטיפתית. דגם CC ז"ל, כתבו ואמרו, היה אמנם נוח פחות מאשר ארטיאון, בהיותו יצור אמנותי-ספורטיבי הבנוי על עקרונות פסאט הוותיקה, אך מוצלח ממנה בהרבה.

במאמץ להציל את ארטיאון מנפילה בשיווק, הגרמנים התקינו בה את מערכות הבטיחות המתקדמות ביותר, שפותחו בוולפסבורג בשביל מכונית אוטונומית עתידנית. ואכן, בזכות פתרונות אלו (ראו פירוט בגוף המדור) הצליחה ארטיאון להקדים לא רק את מתחרותיה בקבוצת הפרימיום, היקרות ממנה, אלא עקפה גם את טסלה S, גאוותו של אילון מאסק.

ודאי שארטיאון, עם כל חידושיה, אינה מדברת לקשיש המורשה – ובכל זאת, מעניינת את הזקן האפשרות להתקין חלק מחוכמותיה של פולקסוואגן זו בבנותיו הפרטיות, כדי להיווכח בנסיעה על מסלול המרוצים נורבורגרינג מה קורה אחרי ישורת ארוכה. האם אפשר להמשיך בבווארית ב-240 קמ"ש, או שמוטב להוריד הילוך ולשחרר מצנחים?

אגב, נהגים הגרים בסביבת נורבורגרינג יודעים על-פה את סודות ומלכודות המסלול בלי פתרונות אלקטרוניים.

למטה: טסלה S. כאשר הנהג מאותת, חשמלית נבונה זו מצייתת מיד, ומשנה נתיב נסיעה. גם פולקסוואגן ארטיאון יודעת את השטיק הזה, ועוד רבים אחרים

Tesla S

טיפ טיפה: בוחנים או טוחנים?

את הזקן בע"מ משעממים כל הדיבורים על "מודעות מוטורית", המגולגלים בכוונה טובה על ידי שישה מיליון מומחי תחבורה.

זהו בעצם הרקע להופעתם של אנשי ברנז'ה, כתבים מקצועיים כביכול, שאפשר לצפות מהם שיפרסמו שיעורים בנושא מכשירי תנועה: מה טוב בהם, מה רע ומה מסוכן, איך לתחזק אותם נכונה כך שישרתו את בעליהם זמן רב וכך הלאה.

אלא שברוב המקרים, במקום שיעורים אלה, הנדרשים לצורך מודעות מוטורית באזור הציוני, אנו שומעים רק הרצאות בנוסח יחצ"נות רכב, יחצ"נות סובייקטיבית עד כאב שיניים, הטוחנות שוב ושוב את אותה מנטרה חינוכית המתמקדת בָּכדאיוּת של מכונית המבחן המסוימת. כדאיות מדומה, לעתים קרובות.

כולם אותו דבר, כאילו אותה יד כתבה להם חיבורי מבחנים, ורק שניים מה"בוחנים" בולטים בזווית ראייה ייחודית: האחד אינו מרוצה, בכל מבחן כמעט, מצורת האחוריים של הרכב הנבדק. הוא מתייחס לפרט זה באופן כה אובססיבי, עד כי אפשר לחשוד בקונוטציות מוזרות למדי, שאינן קשורות בעולם המוטורי; ואילו הכתב השני מתייחס דווקא לנהיגה עצמה, אך אצלו, להפתעת הקשיש המורשה, תמיד בורחים הצדה בעת נסיעת המבחן אותם אחוריים של המכונית הנבדקת שהקולגה שלו פסל כ"לא יפים".

"אם הם באמת מכוערים, אז מה אכפת לך שהם בורחים?", תמה הזקן. אלא שהקשיש אינו מסתפק בלעג אלא נתקף אמביציה חינוכית טהורה, אשר מכוחה נראה לו חיובי ללמד את הקולגה הצעיר שיעור בסיסי למדי. אז שמע נא, מר כתב: בריחת אחוריים – תופעה לא טיפוסית למכונית בעלת הנעה קדמית, ועוד משפחתית צנועה ולא חזקה כלל – היא תוצאה של עזיבה פתאומית של דוושת הדלק בכניסה לסיבוב, והעברת רגל ימין אל דוושת הבלם. "תלמד לבלום ברגל שמאל, ואז האחוריים של מכוניתך לא יפתחו במנוסה", מציע הזקן.

שואלים את אדוארד

יוני פטוש, בתגובה לשאלה של יאיר מהשבוע שעבר (ברשומה "פיינשניט"): ראיתי את השאלה על רנו לוגאן מתחממת. יש בעיה נפוצה שהריליי של המזגן, שמפעיל גם את המאוורר, מתחמם ונחרך, ממש נמס. זו יכולה להיות הבעיה.

ראם: אני מתלבט בין מרצדס CLA 180 urban ובין ב-מ-וו X4. מה לקנות?

תשובה: בשתי האופציות שאתה בודק כדאי לך להזמין גרסאות על. במקרה של ב-מ-וו זוהי סדרת M, ובמקרה של מרצדס זו AMG. אחרת, חבל על הזמן (ועל הכסף).

מינה: ברשותי ניסאן אלמרה פרפקט (אנגליה) 2003 מנוע 1800 (יפן), יד שנייה שעשתה 162 אלף ק"מ. כל החלקים מקוריים חוץ מהצמיגים והמצבר. גם הצבע (מטאלי) מקורי, אולם לפני כשנתיים הוא החל להתקלף בכל חלקי הרכב החיצוניים. בגג יש כבר כמה מוקדי חלודה. יש לי כמה שאלות:

  1. האם ידוע לך מקור הבעיה בדגם זה?
  2. מה ניתן לעשות לעצירת התפשטות החלודה והתקלפות הצבע, אם בכלל?
  3. האם יש סיכוי למכור את הרכב במצב זה?
  4. הציעו לי לעשות צבע כללי ולהשאיר את הרכב ברשותי. כדאי?

הרכב נוח לי מאוד, ומשרת אותי מצוין.

תשובה: הפתרון לבעיית החלודה הוא אכן "צבע כללי". כדאי לך לצבוע את ניסאן במקום אמין ומקצועי, כי מדובר בסוסת עבודה חרוצה, אשר דומות לה אינן מיוצרות כבר בתעשיית הרכב.

אם תדאגי לכל צרכיה, מבחינת שמנים, נוזלים, מעצורים ומערכת הצתה – אלמרה הידידותית שלך תוכל לתפקד כראוי במשך מאות אלפי קילומטרים.

פסח: יש לי יונדאיi35 Inspire שנת 2013 סדאן. הפגושים אינם מתכת אלא חומר אחר. איך אפשר לתקן שריטות קלות על הפגושים?

תשובה: בשריטות המדאיגות אותך יש לטפל כמו בשריטות על פח, כלומר במשחת פוליש של פחחים. אם השריטות לא ייעלמו, מוטב להתרגל אליהן, כי מלחמה בהן באמצעות שפכטל וצבע תשאיר סימנים שיגרמו למכונית להיראות כאילו תוקנה אחרי תאונה.

 

פיינשניט

את הביטוי "פיינשניט" (תיקון סופי) למדתי בתחילת שנות ה-70 מעורכת הסרטים אסתר דר, במהלך עבודתנו המשותפת בחדר עריכה בבניין הטלוויזיה הממלכתית רוממה, שאליה התקבלתי כעולה חדש-במאי

הבנתי שאסתר הביאה את "פיינשניט" מצרפת, שם היא עבדה אצל חבורת יהודים המסוכסכים ביניהם ביידיש. מצרפת שלה הביאה אסתר גם צעצוע, את המכונית הכי יפה בירושלים של אז: פיאט קוּפֶּה 900 סמ"ק בגרסת פִּינִינְפארִינָה.

לא היה לי ספק שהאיטלקים מפינינפארינה ייעדו את קופה יפה ונמוכה זו, בצבע ירוק מטאלי, לנשים קטנות, רזות, רווקות, שקטות וחסרות משקל. בדיוק כמו שהייתה אסתר דר, שהיוותה אנטיתזה מוחלטת לרוממאים הכבדים – לכל השילונים, הגלעדים, הצוקרמנים, האורגדים והיבינים.

"את לא מתגעגעת לפריז?", התעניינתי פעם, כשהיא התאכזבה ממשהו או ממישהו, אך היא התחמקה מתשובה.

אקסיומה מעולם אחר

התאהבתי מיד במושג "פיינשניט", ולוּ ידעתי אז עברית הייתי אומר לאסתר, שעברה בינתיים לעולם שכולו טוב, שלא רק הסרטים הישנים שלי וסרטיי הנוכחיים, אלה שעשיתי בישראל, זקוקים בדחיפות לפיינשניט – אלא גם דברים שכתבתי, ורוב התמונות שציירתי.

גם הנהיגה שלי ביקשה בצווחות צמיגים את תהליך העידון של ה"פיינשניט", וכך גם כל החלומות שחלמתי.

וכך, בגלל שהסתפקנו בתקשורת עברית בסיסית למדי, לא סיפרתי לאסתר דר היקרה – אשר עד שנפרדנו ערכה במיומנות עשרות מכתבותיי ברוממה (שבמהלך העבודה עליהן הייתה תמיד אומרת שהיא מרגישה כמו עורכת קולנוע פולנייה) – שבעצם כל צעדיי במשך חיי, בגולה וכאן על אדמת הארץ, דרשו ממני פיינשמיט.

ואולי גם אני עצמי, על מדרגות רוממה ובהמשך, הייתי ונשארתי זקוק לפיינשניט כלשהו.

יאללה, טסים

תמיד רציתי לייצר סרט בשם "פיינשניט" או לכתוב משהו על הפיינשניט הזה, שלא נותן לי מנוחה, אך כלום לא יצא לי עד עתה, כי כנראה עוד לא הייתי מוכן להודות שאלמנטים כה רבים בחיי, לרבות נישואים, זקוקים לפיינשמיט. והזמן לא חיכה אלא מיהר דווקא, עד כי בלית ברירה ביקשתי את המקלדת שתכתוב "פיינשניט" בראש העמוד ויהי מה.

אז קדימה, פיינשניט, מתניעים את MacBook, שעדיין עובד ונכבה מתי שבא לו, ויאללה, מדורנו, טסים.

נבלעתי בגלי השיר

אלא שבינתיים הגיע מכתבו של אשר אפרתי (ראו המכתב הראשון ב"שואלים את אדוארד" הנוכחי), ובמקום להפליג על פיינשניט, הקשיש המורשה מצא את עצמו תוהה מדוע הרשים כל כך את הזקן תוכנו של השיר הרוסי העממי "היי שלום, עיר אהובה", שאנוכי הנרגש ניסה לתרגם, ומכיוון שהוא אינו משורר, כפי שהסביר, יצא לו משהו נטול חרוזים:

היי שלום, עיר אהובה

מחר נצא לים

ובערפל השחר

תיבלע בין הגלים

המטפחת הכחולה שלך

התשובה אינה פשוטה. כנראה הקשיש מזדהה עם השיר משום שכבר לפני שנים רבות, עוד בגיל שהוא טרום לגמרי, נפלתי קורבן למונוטוניוּת של פרדות, מונוטוניוּת מאיימת, מונוטוניוּת אכזרית.

הרי אין לדעת איזו מפרֵדות סדרתיות אלה תתגלה כגורלית, ותהיה פרדה אחרונה. כזו שנופלת בהפתעה, מוחקת את הכול, ולאחריה תפסיק הדמות האהובה אשר מנופפת לך במטפחת כחולה ללוות את האוניות היוצאות לים, או תבחר לאותת במטפחת למישהו אחר.

ביי-ביי עד בלי די

אין ספק שטקסי פרדות אלו, החוזרים על עצמם כאילו היו חוק טבע, כואבים במיוחד לנפשות אשר נתפסו, ללא עוול בכפן, על ידי גיל מופלג. במקרים מביכים אלו חוזר על עצמו נוהל דרמטי משהו, המלווה כל פרדה ופרדה.

קום, זיכרון, קום

ואם כבר אנו בפיינשניט, אז כדאי להעיר משהו שרובץ בזיכרוני לגבי המשורר אברהם שלונסקי, האליל הקדמוני של יושבי ציון חובבי השירה על רמה.

יהיה זה בסך הכול דיווח על תקרית שבה התבררה האמת על שלונסקי הגדול, סוג של חומר למחשבה. אני תקווה, מר אשר אפרתי, שסיפורי זה בנוסח "אני ושלונסקי" יתקבל אצלך בהבנה.

קלף מנצח לאודישן

"אומרים שאתה במאי בטלוויזיה", פנתה אליי נערה ג'ינג'ית בקפה טעמון בירושלים של שנות ה-70. עניתי שאני מודה באשמה, ושמעתי מהגברת הצעירה שהיא מתכוונת להירשם לחוג לתיאטרון באוניברסיטה, וצריכה לבחור מונולוג דרמטי כלשהו כדי להציגו לפני ועדת הקבלה.

"אתה מוכן לעזור לי בהופעה? כי אין לי שום ניסיון על במה", שאלה.

"מי היושבים בוועדה זו?", התעניינתי, ושמעתי שבראש צוות השופטים יושבת אישה רוסייה, פרופסורית בתחום המשחק.

"רוסייה!", נדלקתי מיד, חייכתי, ואמרתי לג'ינג'ית שהיא צריכה לבצע את המונולוג של טטיאנה מתוך "יבגני אונייגין", יצירתו של המשורר אלכסנדר פושקין. "אני אכין אותך", הסכמתי, "והרוסייה שלך תיפול מהכיסא", הבטחתי לנערה בחוצפה, ופתחנו שנינו בחיפושים אחר תרגום עברי של "יבגני אונייגין".

"אני אמצא לך את הקטע של טטיאנה בקלות", התחייבתי, אך מצאתי רק ספר עבה של יצירות פושקין בתרגומו של אברהם שלונסקי, ש"יבגני אונייגין" היה רק חלק זעיר ממנו.

פושקין קיבל פוש

 הבאתי מסטימצקי לקפה טעמון את ספר כבד זה, השוקל כשני קילוגרמים ויקר בהתאם, והתחלנו לחפש את "יבגני אונייגין" ואת הקטע שבו הנערה טטיאנה כותבת מכתב נרגש לאהובה, האדיש אליה.

לפי זיכרוני, מכתבה של הגיבורה טטיאנה נפתח במילים "אני כותבת אליך בפעם הראשונה". אלא שלשווא חיפשתי את מילות פתיחה אלה של טטיאנה. כלום. לא מצאתי דבר, וגם הג'ינג'ית מרמת-גן, המנוסה הרבה יותר ממני בעברית, נכשלה.

בייאושי התחלתי כבר לחשוב על מונולוג אחר, כאשר הגברת הצעירה הודיעה לי בסיפוק שהיא מצאה את קטע המכתב. "היה ממש קשה למצוא אותו", הסבירה, "כי הוא לא מתחיל במילים שאמרת, 'אני כותבת אליך בפעם הראשונה', אלא נפתח בתיאור חדרה של הגיבורה טטיאנה – "ראו קירות חדרי הסופנים עליי, ראו שולחני ומיטתי, ערש תקוות הכזב, ראו בובות הבבושקה שלי, היאך אני כותבת אליו, אל יבגני שלי, ומַפגיעה בו שיסור אליי פעם בשבוע, שבועיים למצער, למען אראה אותו ותרווה נפשי".

בסגנון זה בערך (אם כי בוודאי לא במילים אלה) תרגם שלונסקי את המשפט הפשוט "אני כותבת אליך בפעם הראשונה".

דפדפנו בספר ונוכחנו, הג'ינג'ית ואני, כי שלונסקי הפליג במליצותיו ותרגם את פושקין כאוות דמיונו החופשי, כיאה לחירות הפואטית של מתרגם בעל שם. גם המשך המונולוג תורגם בשפה גבוהה, ולא אִפשר שימוש על במה.

כך שנאלצנו לרדת מהרעיון, וממילא הג'ינג'ית ויתרה על החוג לתיאטרון לטובת פסיכולוגיה או משהו.

מטפחת שזורעת פחד

גם בתרגום השיר הרוסי "היי שלום, עיר אהובה" חזר שלונסקי לסורו, והשתמש בביטוי הרם "עירי נוחמה" כתרגום לביטוי הרוסי הפשוט "לוּבִּימִי (אהובה שלי) גוֹרוֹד (עיר)", היאה לשיר עממי.

שיר זה, שהיה אהוד מאוד בשורות הצבא האדום בתקופת מלחמת העולם השנייה, הוא כביכול סתם פזמון סנטימנטלי, אלא שהוא גם עצוב ופסימי – ועל כן לא תאם את רוח הקרב שהגנרלים הרוסים ניסו לעודד בקרב החיילים הפשוטים. משום כך נָגַּד שיר זה את האינטרסים של ברית המועצות, שהייתה שרויה במלחמה עקובה מדם.

אגב, גיליתי כי ההשערה שלי שמדובר ב"שיר שנוגד את האינטרסים הסובייטיים לעת מלחמה" איננה תיאורטית כלל וכלל, ולראיה: מצאתי ביוטיוב גרסה "רוסית רשמית" של שיר זה, אשר הפכה אותו, הפלא ופלא, מיצירה פסימית ונוגה ל… שיר תעמולה פטריוטי גאה, אחוז קוממיות לאומית. ראו כאן

אברה קדברה

בכל אופן, אותו אמן רהב עברי מדופלם, אברהם שלונסקי, שביצע פיינשמיט משלו לפושקין, הרעיף גם על שיר הפרדה הרוסי הנ"ל פאתוס שאינו מתאים לו. יומרה מילולית זו באה כאמור לידי ביטוי גם בבחירת המונח "נוחמה", מילה המוחקת את רגשות הזקן לגבי השיר, מילה למבינים בלבד, מילה שהיא קוד בכנופיה אינטלקטואלית של מומחי לשון.

כי באולפן הקליטה בחיפה לא לימדו אותי את המילה "נוחמה", את פירושה ואת שורשיה. גם המילה "רוחמה", שמכתבו של מר אפרתי שכנע אותי שהיא מתאימה יותר לשיר המקורי, היא בגדר אברה-קדברה מילולי בשביל הזקן, המדשדש לו בדיוטה התחתונה של היכל הלשון העברית.

חתם על שיריו בדעה צלולה

עירוי זה של שפה גבוהה והרמטית אל תוך שיר עממי פשוט גרם לזקן המורשה, חשדן כפייתי דוחה חסר מעצורים, לחשוד שהמשורר והמתרגם הנערץ על היישוב העברי התרגל לתרגם מרוסית לעברית כשהוא בשבי הטיפה המרה או סמים – אלא שיודעי דבר פסלו בתוקף אפשרות מופרכת זו.

אותם מרגיעי דבר הסבירו לקשיש כי בתקופת שלטונו של שלונסקי עוד לא חגגה אצלנו נטייה לחטאים מיובאים מחו"ל המנוון, וכי את חטאים אלה אימצה, וגם זאת בעירבון מוגבל, רק חבורת אמנים, אשר היו מעופפים, מתחבקים ומתרועעים סביב שולחן ארוך בקפה התל-אביבי "כסית". אברהם שלונסקי, כך הובהר לי, היה שומר מהם את המרחק הדרוש ועוד קצת.

טיפ טיפה: מכונית מתחממת

ייתכן שברכב המתחמם ללא סיבה קלה לזיהוי מותקן בתוך המאוורר שצמוד לרדיאטור מצמד חשמלי, כמו ברוב המכוניות המודרניות. אם מצמד זה תקוע, ולו חלקית, אז המאוורר מסתובב אמנם, אלא שאין לו הכוח הדרוש כדי לצנן את נוזל הקירור.

קל לבדוק את קיומה של צרה זו, הנסתרת גם מעיניו של מחשב דיאגנוסטי. כל שעלינו לעשות הוא לכבות את המנוע כשהוא חם, ואז לנסות להזיז באמצעות היד את כנפי המאוורר. אם הוא אינו נעול אלא מסתובב בקלות, אז ברור שהמצמד הפנימי הקטן אינו מתפקד, וזוהי הסיבה להתחממות המנוע.

Picture4Picture5Picture6

מחלודה לחמודה. כתב לנו יוסי אופיר: בשנת 1987, בהיותך עורך הירחון "טורבו", הצעת לי לכתוב כתבה על המיני מיינור. בירחונים מספר 63 ו-65 פרסמת שתי כתבות שלי, הראשונה על ההיסטוריה של המכונית, והשנייה על סיפורה המופלא של המיני קופר.

באחת הרשומות האחרונות שלך בבלוג "מכונית הנפש", נהניתי במיוחד לקרוא את שכתבת על המיני קופר ראלי שהייתה לך. יחד עם תמונת המיני הקטנה המופיעה בקביעות בראש כל רשומה שלך, הבנתי שלמכונית האגדית הזו ישנו עדיין מקום חם בלב שלך.

רציתי לספר לך שהמצב אצלי דומה, והמיני תופסת עדיין מקום מרכזי בחיי. לפני כ-15 שנה, לאחר כמה שנים של גמילה ממיני, רכשתי גרוטאת מיני חלודה בכוונה לשפץ אותה. זה לקח לי אמנם 14 שנים מלאות, במקביל לעבודה, לימודים, משכנתה, ילדים וגידול משפחה, אבל לאחרונה השקתי אותה באירוע סגור למשפחה וחברים. המכונית נראית מצוין, והיא במצב של "כמו חדש". מצורפות כמה תמונות מטקס ההשקה.

אדוארד: כל הכבוד יוסי, העבודה שלך על שחזור המיני מרשימה בוודאי לא רק אותי אלא גם את חסידי המיני, שעוררת בהם געגועים למכונית נפלאה זו.

שואלים את אדוארד

אשר אפרתי, בתגובה ל"נצח ועוד יום": מכיוון שאין לי יד ורגל בשפה הרוסית, ומן התרגום קשה ללמוד, אודה לך אם תסביר מה המסר החתרני המסתתר בשיר "היי שלום, עיר אהובה" שתרגמת מרוסית.

השיר תורגם לעברית על ידי אברהם שלונסקי והוא נקרא "שלום עירי נוחמה". הביצוע המפורסם הוא של הגבעתרון, ואולי יש עוד ביצועים. ישנו גם תרגום נוסף המתחיל במילים "שלום עירי רוחמה". השורש רח"מ בארמית הוא המקביל לאה"ב בעברית. זה קרוב יותר למקור.

תשובה: תודה על מכתבך המעניין והמלמד. היצירה הנזכרת נמנית עם שירים רוסיים ותיקים, מתקופת מלחמת העולם השנייה, שירים עצובים, סנטימנטליים, המצלצלים לי פה ושם כבלוז. היחס שלי כלפי השיר "היי שלום, עיר אהובה" (בתרגום שלי) הוא אמוציונלי למדי, ובהתאם לסיבה אישית זו אני מתייחס למכתבך באופן רחב יותר מהמקובל, במדור הנוכחי "פיינשניט".

הדר טייטלבאום: אנחנו עומדים בפני קניית רכב משפחתי, והיה לנו חשוב שיהיה בו ספסל רחב מאחור. כך הגענו ליונדאי i30cw ומצאנו רכב כזה במגרש מכוניות. האוטו מצא חן בעינינו, שנת 2014 שעשה 65 אלף ק"מ ובלי תאונות שלדה. סיכמנו על מחיר, ולקחנו את האוטו לבדיקה לפני קנייה בסניף של "קומפיוטסט" במודיעין.

הגענו ביום שישי בבוקר, והמתנו זמן רב בתור ארוך של בדיקת כלי רכב. סוף סוף הסתיימה הבדיקה, והבוחן נכנס איתנו לחדרו והסביר שיש כמה תיקונים שצריך לעשות: החלפת צמיגים והחלפה או חריטה של דסקיות הבלמים. שאלנו כמה שאלות על הנתונים שהוא ציין בפנינו ויצאנו משם, ממהרים לקראת הוצאת הילדים מהגנים.

רק בדרך חזרה שמנו לב שהנתונים שאליהם הוא התייחס במסמכי הבדיקה מסומנים בצהוב מודגש, ויש נתון נוסף שמסומן בצהוב, אך אותו הוא לא ציין בפנינו: הספק המנוע עמד על 81.3 כ"ס, לעומת 135 כ"ס לפי נתוני היצרן. התקשרנו למכון הבדיקה אך הבוחן הלך כבר לביתו, ומשיטוט באינטרנט ראינו שההבדל הסביר בין הספק המנוע בפועל לזה שמתאר היצרן הוא עד 20 אחוזים, ופה מדובר על הבדל של כ-40 אחוזים… מוזר מאוד שלמרות הנתון הזה, הציון המשוקלל שניתן למנוע הוא מאה אחוזים.

השאלה שלי היא, מה זה אומר? האם יש אפשרות לתקן את המנוע כדי לשפר את ההספק שלו? האם להימנע מלקנות את הרכב? חשוב לי להגיד שבכוונה בחרנו רכב בשנתון חדש יחסית, מתוך מחשבה שהוא יישאר איתנו לאורך שנים… (מצורפת תמונה של החלק הרלוונטי במסמכי הבדיקה).

תשובה: תוצאת הבדיקה אינה צריכה להפחיד אתכם, כי מדובר ב"כוח על גלגלים" ולא בכוח האמיתי של מנוע המתמודד עם התנגדות. מכשור רציני ובר סמכא המודד את כוח הרכב לאשורו, כמו זה שהכרתי רבות אצל מהנדסים בסביבה הלועזיטית, יודע לגלות איבודי כוח במנוע ולכמת אותם, ולא מדפיס על הדו"ח שטויות שגורמות ללקוחות עוגמת דאגה.

אם המנוע של יונדאי שלכם מטפס בספונטניות אל סל"דים ושומר על לחץ שמן תקין, ואם מכוניתכם העמוסה מזנקת ל-100 קמ"ש בתוך 11-12 שניות – אין סיבה לחשדנות. הרי אם יחס הדחיסה שווה בכל ארבעת הצילינדרים, וצבע המצתים (צבע "קפה בחלב") משכנע שהתערובת אינה שגויה בגלל סיבה אלקטרונית או מכנית כלשהי – אז אין ספק שכל הסוסים שרכשתם עובדים עדיין כראוי תחת מכסה המנוע, לפי התקן ובצורה מרשימה, פשוט משום שאין להם ברירה אחרת.

בקיצור, אם כוחה הממשי של יונדאי מספק את הביצועים המצופים ממנה, אין מקום לדאגה.

נפתלי: אני רוצה לעזור לסבתא שלי לקנות רכב חדש. היא נוהגת עכשיו בניסאן ג'וק 2011 ומרוצה בסך הכול, ולכן מחפשת רכב באותו סגנון…

האופציות שעלו הן סקודה יטי, סוזוקי ויטארה וכן סובארוXV , או קרוסאובר. מה דעתך?

תשובה: יפה מצדך שאתה דואג לסבתא. לדעתי, אחרי ניסאן ג'וק "הפמיניסטית", שהיא בחירה הגיונית לבנות המין היפה – אשר התרגלו למראה של ג'וק כפי שבמאה ה-18 ואילך אהבו נשים מהמעמד הגבוה להנציח את עצמן בדיוקנאות מצוירים עם חיות בר או קופים – מגיעה לסבתא שלך יצירה אקסטרווגנטית ממש: C-Hr, שהיא למעשה הג'וק של טויוטה.

כדאי גם לחשוב אולי על התיישבותה הנוחה של סבתא שלך במשהו קונבנציונלי יותר מבחינת עיצוב מאשר ג'וק של ניסאן ו-C-Hr של טויוטה, כמו למשל הונדה HR-V חדשה, שגם עליה אני ממליץ בחום.

יאיר: אני פונה אליך כמוצא אחרון. ברשותי רנו לוגאן 2010 אוטומטית שעשתה 207 אלף ק"מ. המכונית מטופלת בקפדנות ומשרתת אותנו נאמנה, טפו טפו טפו. אך בקיץ יש בעיה: כאשר המזגן עובד בימים חמים, חום המנוע עולה מ-4 קווים (שזה המצב הנורמלי?) ל-6 קווים (מתחמם כביכול). זה קורה בעמידה או אחרי טיפוס ארוך. כאשר הרכב מתחיל בנסיעה, אחרי דקה הרכב מתקרר.

הרכב נבדק במוסך כמה פעמים, והטמפרטורה במחשב נמצאה תקינה. בכל אופן הוחלפו תרמוסטט, רדיאטור ויוניט חום. לדעת אחד המוסכניקים, המצב תקין והמד מזייף…

כאשר אני מכבה את המזגן, מד הטמפרטורה יורד מיד ל-4 קווים, לכאורה. עשיתי ניסוי וכיביתי רק את מדחס הקירור, והטמפרטורה נשארה גבוהה. כאשר כיביתי את המפוח, הטמפרטורה ירדה. כנראה ישנה איזושהי בעיה חשמלית.

תשובה: קיבלתי כבר פניות המאשימות את רנו לוגאן שהיא אינה מוכנה לעבוד במזגן דלוק מבלי להתחמם. עניתי כבר טלפונית שאינני מאמין בחוסר האפשרות לתקן נטייה זו של הלוגאנים, אם היא אכן קיימת.

הרי אפשר למנוע התחממות מנוע באמצעות הרכבת מצנן שמן (רדיאטור קטן), כמקובל במכוניות ראלי. וכך עושים זאת: בין פילטר השמן ובין בלוק המנוע מרכיבים מְתַאֵם בעל שתי יציאות, שאליהן מתחברים צינורות מצנן השמן – צינור אחד ליציאת שמן חם, וצינור שני שדרכו חוזר לבלוק המנוע השמן שקורר במצנן החדש.

 

מעל העננים

חבורת צעירים מפטפטים בעברית נעמדה קרוב לשירותים במטוס אל-על שטס מוורשה לתל-אביב. "התקרבתי אליהם", מספר הקשיש המורשה, ומודה בטעותו

כי לפי הבנתו של הזקן חבורה זו עמדה בתור לשירותים, עד שהתגלה באיחור מטופש אשכרה שהצעירים עמדו שם, ליד דלת תא הנוחיות, סתם כדי לשוחח על החוויות שרכשו במהלך טיולם בפולין.

"ביקרת באושוויץ?", פנה אחד מהם לזקן, וכאשר הקשיש לא ענה הוא שאל שוב, "Did you visit in Auschwitz?", ניסה את מזלו בשפת המנדט, כי כנראה בלבל אותו לבושו הלועזיטי של הקשיש החוזר הביתה, והוא חשב שהוא פונה לנוסע זר. אולי בגלל זה חגג בפנייה החוצפנית של האיש צליל של זלזול, סוג של התקפה מילולית שהתנחלה גם בשפת גופו.

" Auschwitz? Why do I need?", ענה הזקן בשאלה על שאלה כפי שהיה מקובל לשוחח ביידיש במאה הקודמת, והצעיר החל מיד ללמד את הקשיש, ואת נוסעי המטוס שהלכו לכיוון השירותים, שביקור באושוויץ הוא ללא ספק חובתם האלמנטרית של כל המבקרים בפולין, במיוחד אם הם יהודים, "שבשבילם הביקור באושוויץ הוא מעשה פטריוטי ואף חובה דתית", חתם את נאומו באנגלית נלהבת.

"אתה יהודי בכלל?", המשיך הצעיר לחקור, בהביטו על הזקן בעוינות בולטת.

"אתה לא מוכרח להתאמץ באנגלית", ענה לו אנוכי בעברית, "ותדע, חבוב, שאין לי כל סיבה לבקר באתרי הרצח שביצעו הגרמנים על אדמת פולין, אני יודע היטב מה נמצא שם. די לי כבר מחוויות אלה, שאינן חיוביות לבריאות הפיזית והנפשית".

הצעיר ביקש סליחה. "הבנתי אותך", מלמל, אך הזקן הקרצייה המשיך בשלו.

מאושוויץ אל מצעד שוויץ

"הבנתי מהשיחה שלכם", אמר הזקן לצעיר, "שבחרתם להשתקע בברלין, 'המקום הכי חם באירופה והכי תרבותי', כפי שקובע עיתון הארץ, וגם המקום הכי זול, לפי דה מרקר. ברור לי שבשביל תושבים חדשים כמוכם בברלין, מהגרים מתוצרת הארץ – ביקור מזדמן באושוויץ או במחנות מוות כמו טרבלינקה או מיידנק הוא אכן חובה".

"מה מוביל אתכם לטוס ארצה?", המשיך הקשיש, "למה אחרי הביקור באושוויץ לא חזרתם לברלין שלכם?". וכדי לא לגרום לתגרה, שהייתה פוגעת בכבודו של המורשה ללא קשר לתוצאת הקרב, שתק הזקן הזָהיר כמו דג, ולא המשיך את שאלתו "למה אחרי הביקור באושוויץ לא חזרתם לברלין שלכם" במילים המתבקשות "כדי ללקק לגרמנים אתם יודעים את מה, כדי לשכור אצלם דירות, כדי לגלגל אצלם עסקים, או אולי כדי לטעום אהבה גרמנית מהי".

"מחרתיים יש בארץ מצעד ענק", הסביר הצעיר, שלא קרא את מחשבות הקשיש המורשה.

"איזה מצעד?", התעניין הזקן, "הרי חגיגות 50 השנה לשחרור ירושלים הסתיימו כבר, לא?"

"המצעד שלנו", ענה הצעיר, "הוא מצעד הגאווה! צעירים מכל העולם נפגשים בתל-אביב. יהיה שמח, ססגוני וחזק", חייך, ורק אז הבחין הקשיש שבן שיחו מנופף בכפות ידיים שציפורניהן צבועות לקה, ושצעיר זה, כמו חבריו, מאופרים בכבדות, כאילו הם טסים לחגוג את פורים או מתכוננים להופעה באולפן טלוויזיה.

"א-קיש", מלמל אינסטינקטיבית הזקן המורשה, "תרדו ממני, תעזבו אותי עם אושוויץ וגם עם המצעד שלכם", ביקש, ופתח את דלת השירותים, המתקפלת כמו אקורדיון.

בראי הקטן שמעל הכיור ראה הקשיש את פניו שהחווירו, את פרצופו האישי המזדקן והמתקמט, אותו פרצוף שהופתע שוב, הפעם באוויר, בגובה קילומטרים רבים מעל אדמת הגויים ומעל הים התיכון. הראי בתא השירותים של המטוס תיאר לזקן שפניו, יחד עם הקשיש הנוכחי בשלמותו, נתפסו על ידי זיכרון בלתי רצוי, זיכרון רציני ודרמטי. הרי הוא:

גוי אחד אמיץ

בשנת 1968, כאשר השלטון הקומוניסטי בפולין פתח בגירוש יהודי המדינה, ואנו, הנרדפים, התחלנו לארוז מזוודות ולעמוד בתור למסמכי נסיעה בכיוון אחד, התרגש מכך במפתיע גם גוי צעיר, אנדרי שָפְיָאנְסְקִי, במאי כישרוני בתיאטרון ובטלוויזיה הפולניים.

במחאה על האקסודוס שנגזר על חבריו – שבחרו ברובם להתיישב בארצות סקנדינביות דווקא, בשבדיה ובדנמרק, אשר כפי שעשתה מדינת ישראל גם הן פתחו את שעריהן בפני יהודים – בחר שפיאנסקי, לאות הזדהות עם המגורשים, לנסוע לישראל.

מחנה השמדה לסרטים

שפיאנסקי נחת בטלוויזיה הממלכתית רוממה והתקבל בה כבמאי אולפן, וכך הכרנו סוף סוף, הוא ואני, דיברנו על חברים משותפים, ונפרדנו. הוא מיהר לאולפן, ואני נסעתי עם הצלם מיכה פן לביים כתבה שצילמתי. אני אפילו זוכר איזו, במקרה. היה זה הסרט שתיעד את החזרות שערכה להקת הצנחנים על השיר "בארץ אהבתי", בהדרכתו של המלחין מוני אמריליו ובכיכובה של הסולנית רוחמה רז.

איכשהו, להבדיל ממאתיים ומשהו הסרטים שביימתי במהלך 15 שנותיי כבמאי ברוממה, סרטים שהרוממאים חיסלו אחרי 1986, כאשר עזבתי את הטלוויזיה כדי לערוך את ירחון "טורבו" – דווקא כתבה זו על רוחמה הנהדרת ניצלה, וחיה לה ביוטיוב. אין לי מושג, מודה הקשיש, למה עוד לא הוספתי את כתבה זו לסרטים הקצרים שלי המופיעים בבלוג "מכונית הנפש".

הגויים האנטישמיים, לעומת זאת, לא חיסלו את עבודותיי בתחום הקולנוע אחרי שעזבנו את פולין ביריות שמחה, אלא שמרו ושומרים עדיין על סרטיי, כתבו עליהם בוויקיפדיה הקולנועית, ומפעם לפעם אף משדרים אותם בתוכניות תרבות בטלוויזיה. מוזיאון הסרטים בלודז' אפילו הזמין אותי להופעה מול קהל כאשר ערך ערב מיוחד שבו הקרין את סרטיי.

כפי שסיפרתי כבר, לא נותר זכר מעבודתי ברוממה במשך 15-16 שנה, כי סרטיי הישראליים מצאו את מקומם בפח הזבל, כולל דרמות שביימתי ודוקומנטים ארוכים, וביניהם "התחרות האחרונה של מייקל בלום" על תחרות רובינשטיין לפסנתר.

"זה הדוקומנט העברי הטוב ביותר שנעשה בארץ", כתבה מבקרת הקולנוע הדה בושס, אותה הדה בושס שעד לסִרטי זה על הפסנתרנים הצעירים לא תמכה בי מעל דפי עיתונה, אלא דווקא קיללה את עבודותיי בכל הזדמנות, עד שהתרגלתי לכך. היסטוריה.

איש עדין חוטף שני גזרי דין

לא תיארתי לעצמי שנוכחותו של הבמאי הפולני אנדרי שפיאנסקי ברוממה תיגמר בשערורייה, בצעקות ובמרד של עובדי התחנה – צלמים, במאים, אנשי קול ותאורה ואפילו תפאורנים – שדרשו כולם לגרש אותו מהבניין.

איש לא תמך בגוי העדין, נעים ההליכות והאינטליגנטי שהתעניין ביהדות, ואחרי העבודה היה רץ לאיזה אולפן קליטה ירושלמי כדי ללמוד עברית. חבורת אויביו ברוממה התגייסה נגדו במלוא העוצמה לאחר שגילתה את נטיותיו המוזרות, שהיו בלתי מקובלות אז בירושלים.

"לא ידעת שהחבר שלך אוהב גברים?", שאלו אותי בסרקסטיות.

"אנדרי?", הופתעתי.

"כן כן", בישרו לי בשמחה, "הוא כזה, ולכאלה אין בינינו מקום. תסביר לו בפולנית שבבניין הזה אף אחד לא מוכן לעבוד איתו. הודענו את זה כבר לארנון צוקרמן המנכ"ל. זהו, העסק סגור", דיווחו בסיפוק, ושפיאנסקי אכן עזב, את רוממה וגם את ישראל.

כאשר חזר לוורשה, חיכתה לו המכה השנייה: חבריו פחדו להיפגש איתו, מכיוון שהגיע מישראל. שפיאנסקי גם לא התקבל חזרה לטלוויזיה הפולנית ולתיאטרון בוורשה בגלל החלק הציוני בביוגרפיה שלו, כפי שהלשינו עליו הקומוניסטים רודפי היהודים, פקידי משרד הפנים הפולני והמשטרה.

שפיאנסקי נותר מבודד כאילו היה נגוע בדֶבֶר של אלבר קאמי, שקע בדיכאון והתאבד.

מאז השתנתה התמונה

עברו השנים, והעם היושב בציון הסכים משום-מה לגאווה המתפרצת של הסוטים ולקליטת סגנון חייהם הצעקני, המתבטא באופנה ובאמנות. ברור לזקן ההמום שתאגיד השידור החדש, שנולד על חורבות רוממה ז"ל, היה מוכן לקבל כעת בזרועות פתוחות את הקורבן של הרוממאים דאז, את הבמאי המסכן אנדרי שפיאנסקי.

הרוגי מלכות רוממה

אך אותם פוסט-רוממאים נוכחיים נאורים אלה, הנראים לי כאילו התחברו רוחנית, והלוואי רק רוחנית, לערוצים 2 ו-10 הנגועים בגאווה התל-אביבית האופנתית – היו דוחים את הקורבן השני של רוממה, את הבמאי דניאל שליט, אותו יהודי תמים ניצול גטו לודז' ומחנה אושוויץ אשר הרוממאים המקוריים, אלה של תחילת שנות ה-70, התגייסו כדי לפגוע בו. כל בניין רוממה השתתף בחינגת ההשפלה של ניצול השואה דניאל שליט, אשר בוזה והוגחך ללא הפסק וללא רחמים, סופג בדיחות שפגעו בנפשו, עד שהוא מת.

והנה אותם רוממאים שחיסלו ברוממה את שליט, ספק בכוונה תחילה ספק סתם כך לצורך הבידור, חיסלו בהמשך, הפעם בשלט רחוק מירושלים, את הבמאי שפיאנסקי בוורשה. שתי פגיעות מדויקות מתוך שני ניסיונות זה לא רע בכלל.

טיפ טיפה: מדוע המכונית מושכת הצדה?

ראשית נדגיש כי מכונית הנמצאת במצב תקין שומרת בהכרח על קו נסיעה ישר, מבלי לדרוש מהנהג תיקוני הגה. למעשה, מכונית תקינה שומרת על קו נסיעה ישר גם אם הנהג לא נוגע כלל בהגה. כך שנטייה של מכונית לסטות מנתיב נסיעתה מאותתת לרוב על תקלה.

רק במקרים מועטים, הימשכות המכונית הצדה איננה תוצאה של תקלה אלא נגרמת בשל תנאים חיצוניים, כמו רוח צד חזקה, כביש מהמורתי, או כביש שמשתפל לכיוון השוליים. לרשימה מצומצמת זו של "סטייה בלי תקלה" יש להוסיף גם מכוניות בעלות הנעה קדמית שמצוידות במנוע חזק, אשר דורשות לבצע תיקוני הגה ("קונטרות") כדי לשמור על כיוון נסיעה ישר בזינוקים או במהירויות שאופיין ספורטיבי.

אז היכן נחפש את הסיבה להימשכות המכונית הצִדה בעת נסיעה בישורת?

אין לזלזל

בניגוד למקובל לחשוב, הימשכות מכונית הצדה איננה בהכרח תוצאה של תקלה במערכת ההיגוי. אך תהא אשר תהא הסיבה של תופעה זו, המצריכה קונטרות בהגה, לא כדאי לפטור אותה בזלזול. כי נהיגה הנאלצת להיעזר בתיקוני הגה אינה רק בלתי בטיחותית – אלא גם פוגעת בצמיגים, הסובלים משחיקה לא אחידה.

תיקון התקלה מתגלה ברוב המקרים כלא יקר במיוחד, גם במוסכים העובדים לפי פילוסופיה של רדיפת בצע. שהרי בעיית "המכונית המושכת הצדה" עשויה להיגמר לאחר כיוון פרונט ובדיקת הגיאומטריה של הגלגלים.

אם זה לא מועיל ונטיית המכונית הצדה נמשכת, יש לחשוד שהמכונית עברה תאונה אצל בעליה הקודמים – שהרי אחרי תיקוני פח, לא תמיד ניתן להחזיר את שלדת המכונית לגיאומטריה המקורית שלה. או שטיפול מסובך זה פשוט לא השתלם לבעלי המכונית, אשר ניסו למכור אותה במצבה הנוכחי, ללא השקעות מיותרות. זוהי הסיבה שבטרם קניית מכונית יד שנייה מומלץ לבדוק שהכלה לא עברה תאונה שתוקנה באופן רשלני.

איך היא מושכת?

חשוב לבדוק באיזה אופן המכונית מושכת הצדה. האם היא תמיד מושכת לאותו צד? האם היא מבצעת סלאלום? האם היא מגיבה אחרת בזינוק חזק ובזמן עצירה?

מכונית שאחד מצמיגיה נפגע "מושכת" אחרת לחלוטין ממכונית שמערכת ההיגוי שלה סובלת מחופש יתר. חיוני לאבחן את דפוס הסטייה של המכונית, כדי לגלות את הסיבה לסטייה זו.

מבחר סיבות למשיכה

  1. לחץ אוויר שגוי בצמיגים: אפילו הבדל קטן בלחץ האוויר בצמיגים המורכבים על אותו ציר, קדמי או אחורי – יודע לגרום להימשכות המכונית לצדדים. תיקון חינם: ביקור בתחנת דלק, וחזרה אל לחץ האוויר המומלץ לפי היצרן.
  2. מקפרסון עקום: ייתכן שמערכת מתלי המקפרסון נפגעה באופן משמעותי עקב היחבטות המכונית במדרכה שהיא עלתה עליה. מקפרסון עקום עשוי להתבטא בזרועות שנפגעו ובבולם זעזועים שמורכב לא כהלכה. בזוויות (גיאומטריה) גלגלים שיצאו מכיוון מטפלים במכון פרונט.
  3. כריות גומי שהזדקנו: הכוונה היא לכריות הגומי שעליהן ישובים המנוע ותיבת ההילוכים. מחליפים אותן רק בסט כריות מקורי, משום שהאלסטיות של כל הכריות הללו מוכרחה להיות זהה.
  4. בדקו את הצמיגים: כי האשמים בהימשכות המכונית הצדה עשויים להיות גם צמיגים שנשחקו באופן לא סימטרי – אם בשל נפילה לבור ואם משום שהם פגומים עוד מבית החרושת. את הצמיג הפגוע יש לאתר באמצעות החלפת הצמיגים על הצירים. אם הצמיג הנבדק גורם למכונית לסטות (או שהוא משנה את אופן הסטייה) גם כאשר הוא מורכב במקום חדש – סימן שהוא האשם.
  5. קפיצים שבורים: גם איבוד של חלק קטן בקפיץ יתבטא בבריחת המכונית מכיוון הנסיעה. את מצב הקפיצים בודקים כאשר המכונית מורמת על ליפט. אם קפיץ מתגלה כלא תקין, מחליפים אותו יחד עם הקפיץ השני הנמצא על אותו ציר.
  6. חופש במערכת ההיגוי: זוהי הסיבה הנפוצה להימשכות רכב הצדה. לחופש בלתי רצוי זה גורמים, בין השאר, חיבורים לא תקינים של הזרועות במערכת ההיגוי, וחיבורים לקויים של המשולשים.
  7. מעצורים ש"תופסים": מכונית מושכת הצדה גם עקב חיכוך קבוע של הדיסקית בדיסק (ה"צלחת"). הגלגל, שלמעשה ננעל חלקית, הוא שגורם למכונית להימשך הצדה (או כאמור, לצדדים). את הגלגל הנעול חלקית ניתן לגלות כך: לאחר נסיעה ניגע בכל ארבעת החישוקים. הגלגל התפוס יהיה חם במיוחד. בדרך כלל די לשחרר את הבוכנה בקאליפר כדי שהגלגל יחזור להסתובב בחופשיות, והמשיכה המעצבנת של המכונית תיעלם.

20170531_140303-120170531_121330-1carmiel 2carmiel 4

קאר-מיאל
י"א מדווח: מאות כלי רכב מיוחדים התקבצו בחג השבועות באווירה חגיגית במיוחד במרכז העיר כרמיאל, מחזה שמשך למקום אלפי צופים על טפם ומשפחותיהם. המבחר היה עשיר מהרגיל באירועים מסוג זה משום שהתקבצו כאן כמה מועדוני רכב – מועדון קורבט, "המועדון המוטורי הישראלי" המאופיין במכוניות ספורטיביות, משופרות ויוקרתיות, מועדון אלפא רומיאו, מועדון פיאט, וכמובן מועדון החמש.

מלבד המכוניות הייתה תצוגה מרשימה של אופנועים מכל גוני קשת הסגנונות, החל בקלאסיים, דרך אופנועי תיור מפוארים, הארלי למיניהם ממועדון הארלי דיווידסון, ועד סדרת אופנועי ספורט למיטיבי רכיבה. מי היה מאמין כי קיימים כיום בארץ מועדוני רכב רבים כל כך.

מגוון הכלים המיוחדים היה כה מרשים, עד שאני וגיסי יוסי נאלצנו להתפצל לאחר כשעה של שיטוט משותף, כדי שכל אחד מאיתנו יצליח להתמקד בטריטוריה המוטורית החביבה עליו, כלומר – יוסי בסביבת מכוניות הספורט החדשות והיוקרתיות, ועבדכם בסביבת הקלאסיות ממועדון החמש וממועדון אלפא קלאסיק…

החגיגה בכרמיאל הייתה משותפת לחובבי הרכב ולאלפי אזרחים מהשורה, שהצטלמו למזכרת לצד מכוניות בלתי נשכחות.

שואלים את אדוארד

יפתח מעין מבנימינה, בתגובה למכתבו של עזריאל למברגר ("שואלים את אדוארד" 1,032): אני מגיב לשאלה על טויוטה קורולה בעלת גיר רובוטי שפורסמה במדור זה לפני שבועיים. נפלה לידי טויוטה קורולה 2008. אני לא מעיר לה על עצלנות בזינוקים כי היא לא אשמה שהשתילו לה גיר רובוטי. המוסך של טויוטה רואה בהחלפת קלאץ' מדי 5 שנים בלאי סביר. הבעיה היא שהחלפת קלאץ' עולה 5,200 שקלים. החלפתי לפני כמה חודשים, אני רואה בזה תקלה מובנית. אז אם קונים גיר רובוטי, צריך לפחות לבדוק מתי הוחלף הקלאץ'.

בחיסוי שם: אני נוהג על סופרב שנת 2015, מרוצה, ורוצה לשדרג לסופרב 2017. אני נוהג הרבה, הגעתי ל-75 אלף ק"מ. ראיתי שיש עכשיו מבצע על קאמרי 2,500 סמ"ק, 200 כ"ס היברידית, ב-169 אלף שקלים לערך, שזה כמעט אותו מחיר כמו סופרב, קצת יותר. אני אוהב רכב חזק ומתבלט. מה אתה חושב?

תשובה: עם כל הכבוד לסופרב, צ'כית מצטיינת אמנם, משכנעים אותי 200 כוחות הסוס של קאמרי, מה גם שהם פטורים מעונשו של גיר ה-DSG הבוגדני.

בחיסוי שם: אני מעוניין ברכישת רכב לשנים רבות של שקט (שאיפה להחזיק אותו 5-6 שנים).

נתקלתי בהצעה שלMG3 שנמכרת כחדשה ב-55 אלף שקלים, אך בניגוד לשאר כלי הרכב שנמכרים במחיר כזה – כאן מדובר בסופר מיני די מרווחת בעלת מנוע 1,500 סמ"ק. הבעיה היא שהרכב נמכר כנראה די מעט, כך שקשה להשיג על אודותיו המלצות ולדעת איך הוא מתנהג אחרי שנה-שנתיים. במיוחד שזהו הרכב היחידי שהיבואן מביא כרגע מהמותג הסיני הזה. מה דעתך?

תשובה: מההתעניינות שלך ב-MG3 נולדה השאלה הכי קשה שהמדור קיבל מאז תחילת דרכו. שקלתי בדייקנות את כל הבעד של מכונית זו מול כל מה שעומד נגדה. לא נראה לי שקבוצת לובינסקי, יבואנית דגמים בעלי מוניטין מבית פיז'ו-סיטרואן-KTM, הייתה הולכת על הרפתקה סינית ספקטקולרית מבלי לבדוק על מה מדובר ומבלי להכין שירות על רמה.

בקיצור, הייתי הולך על MG3 זו, ולא רק בגלל העובדה שהיא נמכרת במחיר של הז'אנר שאני מכנה "מיני פיצ'יפקעס".

רפאל ועידית זיקרי: יש לנו טויוטה קאמרי 2003 בעלת מנוע 2.4 ליטרים, ולפני כשלושה שבועות שמנו לב שההילוך השלישי נתקע ולא עובר לרביעי. בדיקת מחשב הראתה כי יש בעיה ב"שיפט סללנויד d". בעליו של המוסך, כמו שאר המוסכים ששאלנו, לא רצו או לא ידעו לטפל בבעיה, והפנו אותנו למכון גירים.

דיברנו עם כמה מכונים, וקיבלנו תשובות סותרות. חלקם אמרו להחליף לגמרי את הגיר, וחלקם הציעו להחליף רק את החלק הנ"ל.

תשובה: אתם צריכים לעשות חשבון מה יוצא זול יותר – שיפוץ הגיר או החלפתו. אגב, לו בעלי גירים אוטומטיים היו מקפידים על החלפת שמן הגיר, כפי שממליצים יצרני נוזלים אלה, הכנסות המוסכים היו יורדות באופן משמעותי.

אגב 2: כמו שכתבנו כבר חזור וכתוב, החלפת שמן בגירים אוטומטיים היא הליך לא פשוט המצריך מיומנות מסוימת, ועל כן מוטב לבצע אותו רק במכוני גיר אחראיים.

 

 

הנספח הבלתי נלאה

הייתה תקופה שעל המושב המרופד של מנכ"ל שדה התעופה ע"ש בן-גוריון ישב מכר של הקשיש המורשה, איז'ו ורדי ז"ל. מה פתאום נזכרתי בו במטוס אל-על, בטיסה לוורשה?

אִיז'וֹ ורדי זה, בעל משקל זבוב ונמוך קומה, התגאה בתואר "אלוף פולין לשעבר בפינג-פונג", לפי סיפוריו, ואחרי עלייתו ארצה כיהן כנספח הצבאי של ישראל בניו-יורק, גם זה אקס בוודאי.

מהתקופה הניו-יורקית שלו נשארו בנפשו של איז'ו ספקות וצלקות לגבי הטייקון סטיב מורל, שהדבקתי לו את הכינוי "אסיר הון", אשר היה חברו המשותף של איז'ו ושל הקשיש המורשה.

"כשעבדתי בניו-יורק כנספח של צה"ל", סיפר לי איז'ו, "היו ברשותו של יקירנו סטיב מורל שלוש או ארבע דירות מפוארות בעיר, וחיי האישיים היו מתגלגלים אחרת, לוּ סטיב היה משאיל לי אחת מהן. אך הוא רק שתק, ולא נענה לרמזים שהפרחתי בנושא", רטן.

"הדירות האלה של סטיב", המשיך איז'ו, "עמדו ריקות לגמרי ונשארו סגורות כשהוא עזב את ארה"ב, ועבר לאירופה עקב הסתבכות פיננסית פלילית מול חוקי האמריקנים, שדרשו מסטיב סכום אסטרונומי בגלל עסקות הנפט שהוא גלגל בהצלחה עם מלך אינדונזיה. הוא היה יכול להשאיל לי למגורים נוחים את הנכס בשדרה הקרובה למשרדי, אך הוא לא עשה את זה ונעלם. זו חברוּת זו?", שאל אותי איז'ו כאשר נפגשנו בתל-אביב, לבקשתו של סטיב דווקא, שרצה שנכיר.

אין אלפא מדגם "איז'ו"

"תכתוב משהו חיובי על איז'ו", ביקש ממני הטייקון האישי שלי בשיחה מאירופה, "תעשה את זה בשבילי", הפציר בי פעם אחר פעם באותו הסבר שחבל לו על איז'ו המסכן, אשר הכוונות הטובות שלו בנמל התעופה אינן מוערכות על ידי תושבי הארץ.

"מה אני אכתוב?", שאלתי, "הרי אני כותב על שואה, ולאיז'ו ורדי לא היה קשר אליה, למזלו. אני עורך ירחון רכב, כותב על חידושים בענף ומבצע מבחנים, וכידוע איז'ו אינו קשור לתחום המוטורי – הוא לא תכנן את סוסיתא ואת סברה, והוא עצמו אינו מכונית".

"זהו!", תפס סטיב בצעקת ניצחון, "הרי איז'ו שלנו (שלנו? א"א) ארגן חניון רכב בשדה התעופה, שתל פרחים, וזכה רק לביקורת עוינת תבדוק לפחות את זה", לחץ הטייקון שלי, וחזר על הבקשה בטלפון ממונטה-קארלו, עד שהסכמתי לנסוע ללוד ולבדוק את מצוקתו של איז'ו המנכ"ל.

בוס לא שוס

קבעתי עם איז'ו פגישה והגעתי למשרדו, שבכניסה לו ישבה מזכירה. "מר ורדי ישנו?", שאלתי, מצביע על דלת חדרו, "ברצוני להכיר את מלכותו".

המזכירה לא חייכה, ואף בקושי הרימה את ראשה מהשולחן. "מי יודע איפה החולירע הזה", סיננה, "לא אני ולא אף אחד עוקבים אחר צעדיו של הזיפת הזה ורדי. תבדוק בעצמך", המליצה.

פתחתי את הדלת, חדרו של המנכ"ל עמד ריק. "האיש איננו", אמרתי למזכירה, "איך מחפשים אחריו?", שאלתי, כי המחזה התגלגל שנים לפני תקופת הטלפונים הניידים, "אפשר אולי לקרוא לו באיזה רמקול?"

"להפעיל מערכת כריזה בשביל חרא כזה?", הופתעה המזכירה האישית של איז'ו, "מי פה בכלל מתעניין במה שהוא עושה או לא עושה", לימדה אותי.

יצאתי למסדרון ופניתי לפקידים שנתקלתי בהם. הסברתי שאני, כעיתונאי, מעוניין להיפגש עם איז'ו ורדי המנכ"ל, ובדיוק כמו עם מזכירתו, העובדים הגיבו באדישות ובעוינות. "לא ראינו אותו ולא שמענו", ענו לי, ופקיד אחד אף העיר ש"הוא לא מישהו ששווה לעקוב אחריו. הלוואי שהאיש הדוחה הזה ילך לאן שהוא רוצה, ורצוי שזה יהיה לעזאזל. כאן לא מחבבים אותו", הסביר.

התקשרתי למונטה-קארלו, ומסרתי לסטיב מורל שאיז'ו ורדי שלו כנראה הסתבך, ושלפי מה שראיתי והרחתי בלוד, הלקוח שלנו עומד לעוף מדירקטוריון שדה התעופה. "כל אלה שעובדים בנתב"ג מתייחסים לאיז'ו כאילו הוא לא קיים", סיכמתי.

הטייקון בלע את זה

היום איז'ו ורדי כבר לא שולט בשדה התעופה, וגם לא נמצא במקום מגוריו המהודר בנווה-אביבים, כי לבו של האיש לא עמד במתח של כעסיו הנצחיים על גורלו, והוא מת.

זה קרה זמן קצר אחרי הפיטורים מהנתב"ג, כאשר איז'ו ביים וביצע תרגיל מלוכלך, שפגע בי באופן כואב. הוא התקשר לאסיר-ההון סטיב מורל, ושיקר לו חָלָק שוולבו 264 המוזהבת שלו בעלת ששת הצילינדרים, השייכת לטייקון שלי הנ"ל ונמצאת כבר חמש שנים תחת חסותי – "עומדת ברחוב מוזנחת וחלודה, בלי אוויר בצמיגיה", העליל עליי איז'ו.

"הרשה לי לקחת את הוולבו לביתי", ביקש איז'ו את סטיב, "ואני אדאג שהיא תהיה במצב ראוי לשרת אותך כאשר תגיע ארצה". וסטיב בלע את השקר, התרגז עליי, והסכים.

טרחה ללא חתונה

והנה, בצהרי היום הגורלי, אני מגיע כהרגלי עם דלי ושמפו לחניון השוכן תחת כיכר אתרים, שבעליו נתנו לוולבו של סטיב מקום חניה קבוע תמורת פרסום העסק שלהם במדבקה על אלפא שלי, שהשתתפה אז בראלי-קרוס אשקלון.

עשיתי איתם את העסקה הנ"ל בלית ברירה, לאחר שהתעייפתי לשלם מכיסי על החניה של וולבו במלון הילטון, מה שעשיתי במשך שלוש השנים הקודמות, אף שלא נסעתי בעצמי בוולבו זו, בגלל מגוון סיבות:

ראשית, זה היה אסור לי, כי 264 המפוארת של אסיר-ההון נשאה מספר רישוי של עולה חדש. שנית, לא השתמשתי בוולבו בגלל צבע הזהב המבריק שלה, שהִקנה לה מראה של רכב עשירים, ולכן הייתה עשויה לעודד פורצים לבקר בדירתנו, חששתי.

בנוסף לכך, וולבו 264 ממש לא הייתה חביבה על טעמו של הקשיש המתחיל, שבאותה תקופה שמר למרגלות ביתו ברחוב הירקון שתי לנצ'יות פולביות – קוּפֶּה ראלי 1.3 רגילה ו-1.6 HF – כמו גם לנצ'יה שלישית, פולביה זאגאטו אדומה, ועוד אלפא 33 תלתן ירוק משופרת למרוצים.

מכל הסיבות הללו לא נסעתי בוולבו 264 של סטיב זולת קילומטרים ספורים, אלא רק דאגתי לה כאילו הייתה שלי. החלפתי לה מצבר, תיקנתי את הגיר האוטומטי שלה, שנפגע בגלל העמידה הממושכת, וכיוצא באלה ענייני אחזקה, הכול על חשבוני כמובן, כולל וקס ופוליש שערכתי לה מדי כמה חודשים ורחיצות מדי שבוע שעשיתי בעצמי.

עגנון היה אומר על כך באירוניה "טרחה ללא חתונה".

לטש עין, לטש יד

לנוכח הטיפול המסור שנמשך שנים, שוו בנפשכם את הרגע שבו גיליתי כי וולבו זו נעלמה מהחניון. כמעט רצתי למשטרה, אך אנשי המקום סיפרו לי שאיז'ו ורדי הגיע עם עורך דין ועם ניירות של ייפוי כוח מחו"ל, ולקח אותה. "נאלצנו למסור לו את המפתח שהשארת במשרד", דיווחו לי בנימת התנצלות.

הסברתי לסטיב שוורדי כועס כבר זמן רב שוולבו בונבוניירה זו נשארת אצלי, במקום לשרת אותו ואת אשתו, ובזכות התרגיל המלוכלך והשקרים זכה בה סוף סוף. "האוטו מטופל ומושקע, עם רישיונות בתוקף ומושבי עור מצוחצחים. די לסובב מפתח כדי לנסוע. איך יכולת להאמין שהוולבו שלך מוזנחת וזרוקה?", ניסיתי להדוף את דיבתו של איז'ו.

"חוץ מזה", אמרתי לסטיב, "שמרתי בתא המטען של 264 חלקים למנוע של לנצ'יה HF שלי, שהבאתי מאיטליה אחרי חיפושים נמרצים וכסף רב. תלכו שניכם, אתה ואיז'ו, אתה יודע לאן", כעסתי על הטייקון שהוּלך שולל בקלות כזו.

שיחק אותה פעמיים

אחר כך התקשרתי לוורדי. "בגלל תשוקתך לוולבו עשית את מה שעשית. תיהנה ממנה, מנוול, רק תחזיר לי את החלקים ששמתי בתא המטען שלה", ביקשתי, "כי אני זקוק להם ללנצ'יה. יש שם בוכנות חדשות, טבעות, גלי זיזים, שרשרת טיימינג, קראנק ומסבים. תחזיר לי אותם".

"כל הברזלים האלה נזרקו לפח", הודיע לי איז'ו ורדי בצליל של הנאה לא מוסתרת, "סטיב לא ביקש שתשמור מתכות כבדות בתא המטען של וולבו שלנו", הטעים בגאווה את המילה "שלנו", ולי לא היה מה להגיד חוץ מקללה בסיסית בפולנית.

הזיק גם אחרי מותו

אני מתקשה להאמין שהקללה הפשוטה שלי פעלה את פעולתה, ובכל זאת, ימים ספורים אחרי התקרית המביכה עבר איז'ו ורדי לעולם שכולו טוב, למדתי ממודעה בעיתון.

בכל אופן, בלי החלקים שהפסדתי לא יכולתי לתקן את המנוע של HF, ונאלצתי למכור אותה. הייתה זו HF מהסדרה הראשונה, אלופת העולם בראלי 1972. בשוק של היום היא שווה 80 אלף דולר. תהיה בריא, איז'ו, היכן שאתה לא נמצא.

אפילוג

נשארת השאלה מדוע נזכרתי באיז'ו, אשר אינו ראוי להתארח ברשימת הדמויות שפגשתי בחיי. ובכן, הסיבה שחשבתי עליו בשדה התעופה בלוד היא שראיתי את תוצאת התושייה של הדירקטוריון הנוכחי של שדה התעופה: כפי שבעבר היו בארצות הלועזיטים, וגם אצלנו, תאים קטנים של טלפון ציבורי, כך הוצבו היום בשדה התעופה ע"ש בן-גוריון כלובי גזים קומפקטיים שבהם מותר למעשנים לעשן.

בשלושה תאים כאלה, עשויי זכוכית וצמודים זה לזה, ראיתי שלושה מעשנים הנהנים מסטייתם בתוך עשן כבד, שכנראה אינו מוברח החוצה. לפי אדריכלי שדה התעופה, זוהי הדרך לבודד באופן מוחלט גדודי מעשנים, לבל יסכנו אוכלוסייה לא מעשנת חפה מפשע. רעיון זה גם מצמצם את מספר המעשנים רק לגרעין הקשה שאינו נרתע מהיכנסות אל תאי גזים קומפקטיים.

בקיצור, אפשר להסיק כי רוחו, זריזות מוחו וסגנונו של האקס-מנכ"ל איז'ו ורדי חוגגים עדיין בשדה התעופה בלוד, למרות הסתלקותו המוחלטת. ראיתי בעיניי.

20170525_111556 (1)

הלכו היהודים, נשאר ההווי. פְּיָאסֶצְ'נוֹ השלווה, השוכנת קרוב לוורשה, הייתה לפני המלחמה הגדולה עיירה מועדפת על היהודים, שסגנון חייהם עיצב את אופיו המיוחד של המקום, עד שנמחק באכזריות על ידי השואה שהמיטו הגרמנים. יהודי פיאסצ'נו ובכללם האדמו"ר שלהם רבי קלונימוס קלמיש שפירא גורשו לגטו ורשה, ומשם הובלו אל מחנות המוות טרבלינקה ומיידנק. המעטים ששרדו לא חזרו לעיירה, כך שהמושג "יהדות פיאסצ'נו" אושפז בהיסטוריה.

והנה, ביום אביב פולני, בשמש המקומית הקרה, עצרה הבווארית Z3M קוּפֶּה של הקשיש המורשה בפיאסצ'נו, מול מקום בילוי שנקרא "מקווה", בר משקאות חריפים הפועל בעיירה קטנה זו עד השעות הקטנות של הלילה. לקשיש, המופתע מהמיקום של הבר, אין כל כוונה לבדוק אם המוסדות היהודיים הזריזים, המתַפקדים בוורשה הקרובה, מכרו לגויים את הנכס היהודי שנשאר בפיאסצ'נו כפי שהם מכרו לעסקנים פולנים את הישיבה המהוללת בלובלין, שהבניין הגבוה והמרשים שלה ניצל מהריסה במלחמה והפך לא מזמן למלון רב כוכבים.

ואולי, כמו שמנחש הזקן התייר, הפעם נרדמה בשמירה הנהלת הקהילה היהודית הממולחת, הדואגת לעצמה בוורשה, ולא תבעה את הנדל"ן היהודי, ובוודאי לא חיפשה את יורשיו, מה שאִפשר לגויים, אנשי עסקים בפיאסצ'נו הנוכחית, לעלות על ההזדמנות.

ובעצם, אין כל סיבה להחזיר את המקווה לחיים ולשחזר את פעילותו הדתית, אף שקירותיו נשארו שלמים בלב פיאסצ'נו, כי מטרה זו היא מופשטת במצב שבו אין בסביבה אף נפש יהודי. מה גם שהפולקלור היהודי הסנטימנטלי, במיוחד כשהוא מעוקר מהיהודים עצמם, מצלצל טוב לביזנס.

טיפ טיפה: אין עשן. חלאס

קוראים במצוקה כותבים לי שבגלל סלסול עשן עדין שיוצא מהמפלט הם נכשלים בטסט השנתי, או החצי-שנתי כשמדובר במכוניות ותיקות. נהגים אלה נשלחים הביתה או למוסך, וזאת למרות שחוץ מאותו עשן דק וידידותי, שהוא סימן חיים של המנוע – שום בדיקה הנערכת במכשירי המכון אינה מגלה כל עדות לזיהום אוויר. למעשה, המכשור האלקטרוני במכון הרישוי אינו מתריע אפילו על פליטת C02! לא בסיבובי סרק של המנוע ולא בסיבובים גבוהים יותר, המבוצעים לפי התקן.

חרף זאת, קוראינו המאוכזבים מגורשים כאמור מהמכון עם מכוניותיהם היקרות-לנפשם הביתה או למוסך, כדי להתמודד עם "תקלת המנוע המעשן". הם חשים נרדפים על לא עוול בכפם, כאילו הם סובלים בבדיקות אלה רק עקב איזה ניסיון אפל של פקידי משרד התחבורה, המנסים להוריד מהכביש את המכוניות המזדקנות כדי שבעליהן יקנו מכוניות חדשות, לששונם ולשמחתם של ברוני היבוא.

"לצערי לא הועיל תוסף הפלא המפורסם, שכיבדתי בו את הדלק לפני הבדיקה החוזרת במכון הרישוי", כתב לנו אחד הקוראים. אז מה נשאר לעשות כדי שהשמשה הקדמית ברכב תזכה במדבקת רישוי בעלת תוקף?

השיטות הרגילות

ודאי שבמסגרת ההמלצות הטכנוקרטיות הנורמטיביות, שאני מפרסם על דפי מדורנו ומייעץ בשיחות טלפון, אני מציע לרענן את תנאי השרפה לפי הסדר המקובל: ניקוי המצערת ומנוע הצדדים, החלפת מסנן (פילטר) האוויר, כמו גם החלפת המצתים וחוטי חשמל חשודים, גילוי מזרק דולף, וגם הרכבת חיישן זונדה-למדא חדש מדי 100-120 אלף ק"מ. כל זאת כדי לגלות בסופו של דבר שהעשן הדק (או קצת יותר מדק) הוא תוצאה של שרפת שמן המנוע בגלל טבעות שאינן מתפקדות כראוי – אם משום שהטבעות הזדקנו, ואם כתוצאה משימוש בשמן מנוע זול, אשר מטעמי חיסכון לא הוחלף מדי 15 אלף ק"מ.

קיימת גם אפשרות שהתפרקו ויצאו מדעתן הגומיות (מחזירי השמן) המורכבות על השסתומים, כך שהשמן המצטבר בראש המנוע ניגר אל תא השרפה, שבו הוא נשרף. החלפת גומיות אלה היא הליך לא פשוט אף שהן זולות, כי לצורך ההחלפה נדרש בדרך כלל פירוק ראש המנוע מהבלוק.

אז איך להציל את האוטו, אם כל פעולות אלה אינן עוזרות? האם אפשר "לרמות" את מכון הרישוי העוין – כסוג של הגנה עצמית של האוטו, שהמנוע שלו פולט עשן בגלל אכילת שמן? הנה התרגיל האחרון שנשאר לעזרתנו, המצריך מעט השקעה ומעניק הרבה סיפוק!

השיטה הסודית

  1. קונים אחד מתוספי השמן המתגאים בכך שהם מאפשרים לנסוע מרחק של 50-100 קילומטרים בלי שמן בכלל, וזאת מבלי לפגוע במסבי המנוע, בקראנק ובמערכת ההצתה.
  2. מוזגים את התוסף הנ"ל לשמן המנוע, רצוי שתי מנות במקום מנה אחת.
  3. נוסעים כמה ימים, ואז, לפני הבדיקה במכון – העוין לגבינו בהתאם למדיניות של משרד התחבורה והתושייה של השר העומד בראשו – פשוט מרוקנים את כל שמן המנוע מהמכל, ומגיעים לטסט החוזר במצב של מנוע יבש. אין שמן, אין עשן. חלאס. זבנג וגמרנו. רק המולקולות של תוסף הפלא האמיתי נשארו במקומות הרגישים של המנוע כדי להגן עליו.
  4. יוצאים ממכון הרישוי עם מדבקה חדשה על השמשה, חונים בהזדמנות הראשונה, מוציאים את מכל השמן מתא המטען, ומוזגים את השמן המועשר בתוסף חזרה אל המנוע, או שמוזגים שמן סינתטי חדש. הזהירים שבינינו יכולים, באותה הזדמנות, להחליף את מסנן השמן, למען יהא בריא ורענן.
  5. רק בבקשה אל תספרו, קוראים יקרים, שהקשיש המורשה החוצפן וחסר המעצורים פרסם ברבים את שיטת הגנה זו – אשר הפילוסופיה הדיאלקטית שלה למדה לא מעט מעקרונות מלחמת ששת הימים, ששיטותיה המהוללות מתוארות על ידי המדיה החוגגת את פסטיבל היובל.

שואלים את אדוארד

נילי גרייצר, בתגובה ל"נצח ועוד יום": בתגובה לכתבה המרגשת שלך במוסף "דיוקן" מהשבוע שעבר, על אודות השיר הרוסי שליווה אותך ואת החיילים הרוסים בדרך לכיבוש ברלין – רצ"ב מילות השיר האהוב והנוגע ללב שהזכרת, אשר תורגם לעברית על ידי שלונסקי והושר בתנועות הנוער.

שלום עירי נוחמה

נשיר ידידי מחר אלי קרב
נצא עם ענן מיתמר
כולנו נשיר עמנו יחדיו
גם ראש הפלוגה יזמר.

שלום עירי נוחמה
מחר נצא אי-שמה
מחר לבלי חוק
תזהיר בבת צחוק
מטפחת כחולה מרחוק.

תשובה: התרגום אכן מעניין, בריח קל של ימים עברו. אני תרגמתי רק בית אחד שנתקע בזיכרוני, ובוודאי לא חיפשתי חרוזים כי אינני משורר. תודה.

משפחת ברזילי, מצפה-רמון: ברשותנו הונדה FR-V קומפורט 1.8 שנת 2007. הרכב עשה בלי עין הרע 300 אלף ק"מ. הרכב מעולה ואמין מאוד וכמעט לא עושה בעיות, למעט קצת בעיות חשמל פנים (פלוס בעיה שהתחילה ככל הנראה בגלל בלאי בממיר הקטליטי). הרכב מונע בנזין, ולפני קצת יותר משנה הותקנה בו מערכת גפ"מ. לפי המחירון שוויו 25 אלף שקלים בקירוב. האם משתלם לנו להחליף רכב, או פשוט להשאיר אותו אצלנו "עד שייגמר?"

תשובה: FR-V היא יצירה מעניינת במיוחד של הונדה, שאני ממליץ עליה מִקֶרֶב דעת. אני מכיר מנועי הונדה מניסיון אישי, וסבורני שאם ההסבה לגז נעשתה במקצועיות, אז מכוניתכם אמורה לעשות בקלות עוד 300 אלף ק"מ בלי צורך לבצע אוברול או החלפת מנוע.

נֵצַח ועוד יום

הזקן מודה שגם בגילו המופלג להביך, נשאר בו עדיין ילד הגדוד שאנוכי זכה להיות לקראת הרגעים הסופיים של מלחמת העולם השנייה, בתקופה שבין סתיו 1944 ועד יום הניצחון על הגרמנים, שנחגג בבירתם ההרוסה ברלין ב-9 במאי 1945

בלילות שבין הקרבות, בעיירות הגרמניות שנכבשו על ידי הצבא האדום יָסְטְרוֹב וקוֹלְבֶּרְג, השוכנת לשפת הים הבאלטי, בכפרים ובעמדות הוורמאכט שבהם עצרנו ללינת לילה בדרך לברלין, במרתפים או בדירות חשוכות, בעשן סיגריות כבד ובריח זיעה וספירט, סיפר הילד המגויס לחבריו המבוגרים לפלוגה, יהודים וגויים, על עָבָרו שחלף זה לא מכבר.

אנוכי הילד סיפר על השנתיים ימים שהוא בילה בגטו ורשה, שם הייתי עדיין עם ההורים ועם אחותי אירנה, סיפר על הפחד, על הקור, על הרעב ועל הפרדה מאבא, שנשאר מאחורי החומות לגורל בלתי ידוע, תאי גזים במיידנק או בטרבלינקה.

אותו ילד גדוד, שהייתי אני ונשארתי עד עתה, סיפר כל זאת לחיילי היחידה, שלקחו אותו יחד איתם בדרכם אל החזית, סיפר לחבריו החדשים הרוסים, האוקראינים והפולנים, אשר רצו לשמוע את סיפוריו במקום ללכת לישון. והילד – ספק קמע של הפלוגה ספק חייל בגוף של מטר וחצי, לבוש במדי צבא שתפר לו חייט הגדוד, ואוחז בתת-מקלע פֶּפֶּשָה שהוא קיבל כדי לא להיות בודד – נענה לדרישת החיילים והמשיך לספר על הגטו.

הוא סיפר על מכות הרצח שחטף משוטרי היודנראט, שנראו כמו שטנים שיצאו מאיזו מאורה כדי לשתף פעולה עם הרוצחים הגרמנים. "הם היו מרביצים תוך כדי שנבחו עליי פקודה חוזרת כמנטרה 'תלמד יידיש!', שהם דרשו ממני בין חבטות ובעיטות", תיאר ילד הגדוד ללא מבוכה וללא מעצורים, כפי שהיום הוא מתאר בבלוג את כל מה שהוא זוכר, מבלי להתבייש לספר.

אַלָּה יוסתור

לנשיא ארה"ב, שבזמן כתיבת מילים אלה מבקר במכון 'יד ושם' בירושלים, אין סיכוי לראות במוזיאון השואה את האביזרים העיקריים של גטו ורשה, כי 'יד ושם' מתעלם מהם.

וכך, לא מוצגות בתערוכה אלות העץ של שוטרי היודנראט האלימים, אותן אלות שידעו להרוג. מעינו של הציבור מוסתרות גם ריקשות האופניים שנסעו ברחובות הגטו על שלושה גלגלים, אותו כלי תחבורה שבאמצעותו היה רוכב שרירי ושזוף, לבוש סמרטוטים, מסיע על המושב הקדמי, המרופד, את בעלי אפשרויות הביזנס קלאס הגטואי ממקום למקום, כדי שלא יותקפו על ידי רעבים ללחם.

שכר הסופרים הראשון שלי

בתמורה לסיפוריו, חיילי הגדוד לימדו את הילד לנהוג בסְטוּדְבֵּייקֶר, משאית אמריקנית שתיבת ההילוכים שלה היא ללא סינכרוניזציה, כך שהילד למד להוריד הילוכים באמצעות דאבל קלאץ'. עברו שנים, וגם בתיבות הילוכים משוכללות ממשיך הזקן שנשאר ילד להשתמש בשיטת הדאבל קלאץ', שבזכותה מובטחים לגלגל התנופה הכפול בב-מ-וו Z3M קוּפֶּה שלו חיי נצח.

ועוד בתמורה לסיפוריו, לימדו החיילים את תושב הגטו הצעיר לשיר איתם שירים רוסיים, הלופתים את הגרון כפי שרק שירים רוסיים יודעים לעשות, וביניהם השיר "פְּרָשְצָ'יי לוּבִּימִי גוֹרוֹד" (היי שלום, עיר אהובה), שיר סנטימנטלי תמים לכאורה, אלא שהוא נשא אז משמעות חתרנית, מוסתרת היטב בין המנגינה הנוגה והמילים הרומנטיות.

Edek-mlody-kontrast

אלא שאת זאת הבין אנוכי רק עשרות שנים אחר כך, בהפתעה מוחלטת ורק בזכות הגיל המופלג שלקח עליו חסות. כי בצעירותו היה זה לגביו עוד שיר רוסי אחד ששרו החיילים בדרכם לברלין, כמו "קטיוּשה" או "ליל אפלה".

סטלין לא הבין

הנה הבית של השיר "היי שלום, עיר אהובה" בשפתו המקורית בפונט הקירילי, בתעתיק ללועזית, ולבסוף בתרגום לעברית:

Прощай, любимый город
Уходим завтра в море
И ранней порой
Мелькнёт за кормой
Знакомый платок голубой

Proszczay, lubimye gorod
Uchodim zawtra w morie
I ranniey poroy
Mielkniot za kormoy
Znakomyj platok goluboy

 

היי שלום, עיר אהובה

מחר נצא לים

ובערפל השחר

תיבלע בין הגלים

המטפחת הכחולה שלך

מצעד הפְּרֵדות

והזיכרון לוחש לילד הגדוד הזקן שאסור לשכוח את אינספור הפעמים שעזבו אותו מוריו החיילים, אשר נפלו בקרב בהמוניהם, או את כל הפעמים שהוא עצמו עזב מקומות שאהב, בתים ומכוניות, והפליג מנמלים למיניהם, ובכל פעם נפרדו ממנו מטפחות כחולות והוא נפרד מהן – לטוב, לרע או לחינם.

וכעת חוזר שוב לזקן השיר הרוסי הישן שהזקן מכיר על-פה, אלא שהפעם, ברקע המנגינה, נשמעת מרחוק געיית צופר של אונייה, אשר עומדת להפליג לאותו אי-שם שבין חלום ובין השיר העצוב, שיר חסר רחמים כפייתי, המזכיר לזקן ששוב מתקרבת פרדה מהמטפחת הכחולה, האחרונה אולי.

טיפ טיפה: ידידת נפש

את הפרס הראשון בתחרות הצילום "גרנד פרי פוטו 2017" בקטגוריה "חיי היומיום" קיבלה הסופרת אנה גּוֹנְדֶק על סדרת תצלומים שהיא עשתה בתאילנד, שם כל שיאי הפופולריות נתונים ל"ילדי אלוהים", כלומר לבובות אשר לאמונת התאילנדים נושאות כוחות על-טבעיים.

"Kam Lai" (קאם לאי; בשפה התאית: ללא נשימה) הוא השם שהעניקה Ah Mui בת ה-58 לבובה שהיא קנתה אשתקד בבנגקוק מ"אדם קדוש בעל קשרים עם עולם שכולו טוב". זה לא היה סתם מוֹכר בובות, טוענת האישה, אלא קוסם בעל אמונה שהתקין ב"קאם לאי" נפש טהורה של ילדה תאילנדית אמיתית, מה ששינה לחלוטין את הבובה עשוית הפלסטיק.

Ah Mui מתייחסת לבובה זו כאל בתה. היא מדברת איתה, ישנה איתה מחובקת, ומאמינה ש"קאם לאי" מביאה לה מזל. ה"אֵם" המסורה לא משאירה את בובתה לבדה אפילו לרגע, מטיילת איתה במכונית מבלי לפחד מסכנת תאונות, ואף לוקחת אותה לעבודה, שבה ההכנסות גדלו, תופעה ש"אמא" מייחסת להתערבות הרוחנית של "קאם לאי".

העיתונאים שראיינו בפאריס את הצלמת גונדק לרגל זכייתה ב"גרנד פרי פוטו" שמעו ממנה שהתצלומים שהיא הביאה לתערוכה מתאילנד "מעידים בסך הכול איך תושבי מדינה זו מתמודדים עם קללת הבדידות".

Lalka

שואלים את אדוארד

זאב: בהונדה סטרים שלי יש בעיה ללא מרפא כבר תקופה ארוכה.

הרכב שנת 2001, 2,000 סמ"ק, ועבר לאחרונה את ה-300 אלף ק"מ. המנוע לא מצליח לעבור את ה-3,500 סל"ד, ומגמגם (גם בהילוך סרק). חשוב לציין שעד 3,500 סל"ד אין שום בעיה.

היסטוריית הטיפולים במסע אחר מקור התקלה: החיישן של הממיר הקטליטי קיבל מכה ולכן טופל. לאחר מכן הוחלף יוניט לחץ שמן של מערכת V-TEC ובוצע אתחול מחשב, ובהמשך הוחלפו גם חיישן ורשתית V-TEC. כל זה בהמלצת המוסך, ומאחר שהבעיה לא נפתרה, המוסך ואני נשארנו אובדי עצות.

לעתים רחוקות יש כמה ימים שהרכב "שוכח" מהתקלה ומתפקד כראוי, אך לא הצלחתי לגלות דפוס שגורם לזה. אשמח לשמוע אם יש לך רעיון או עצה.

תשובה: מה אומר המחשב הדיאגנוסטי במוסך השייך ליבואן הונדה? האם הוא ממליץ לרענן את תוכנת המחשב של הרכב, טוען כי האשם בתקלה הוא הקויל, או שהוא גילה חולשה במשאבת הדלק, מסנן דלק סתום או סתם סתימה במערכת המספקת אוויר למכל הדלק, שהיא תקלה פרוזאית נפוצה למדי?

אם האפשרות האחרונה היא הסיבה להפרעה שאתה מתאר, אז אפשר לנסות לנסוע כמה קילומטרים בלי הפקק של מכל הדלק – או עם פקק חלופי שיש בו נקב. אם בעקבות נסיעה ניסיונית זו המנוע לא יסרב לעבוד בטורים גבוהים, התעלומה נפתרה.

ישי: הוריי מחפשים רכב יד שנייה בעל יכולות שטח שמתאים לזוג אנשים בוגרים (חמישים פלוס). התקציב הוא מאה אלף שקלים. כרגע יש ברשותם הונדה סיוויק שנת 2012.

הפרמטרים שחשובים הם: אמינות, שיהיה נוח בנסיעות ארוכות (הם עושים מעל 25 אלף ק"מ בשנה), ושתהיה אופציה לנסיעה בשטח ללא דפיקות לב מיותרות. כרגע נראה שההכרעה היא בין ה- XVלפורסטר. אשמח לדעת מה היתרונות והחסרונות של כל דגם, ועל איזה מהם אתה ממליץ (מבין הדגמים האוטומטיים).

תשובה: היו שנים שפורסטר חוללה נפלאות בתצורת הסטיישן הוותיקה, גם עם עקב אכילס בדמות תיאבון מוגזם לדלק, במיוחד בדגמי הטורבו. החידוש בגופה של פורסטר, והמודרניזציה שעשתה ממנה משהו בין SUV לקרוסאובר – הפכו את פורסטר דומה למתחרותיה, עם יתרון משמעותי בזכות מנוע בוקסר מתוקן והנעה 4X4 קבועה.

בכל אופן, בין פורסטר החדשה ו-XV, הבחירה באחרונה נראית הגיונית יותר. היא נעימה וקלה יותר לנהיגה, ומרגישה טוב גם בכביש וגם בשטח שאינו מתורבת במיוחד.

חיים ד': א. האם קיים בשוק גלגל לרכב העשוי מגומי מלא (כמו גלגל לעגלות ילדים), ללא צורך במילוי אוויר, כך שאין מצב שיקרה תקר לגלגל?

ב. אם יש, מדוע לא משווקים אותו?

ג. אם אין, מדוע לא מייצרים?

תשובה: הפטנט שאתה מתאר היה בייצור לפני מאה ומשהו שנים, כלומר בתקופה שבה לפני המכונית הנוסעת הלכו ברגל משרתים עם פנסים. גלגלים מלאים כאלה נשארו זמן-מה רק בעגלות סוסים, בעוד שיצרני המכוניות פנו לצמיגים מנופחי אוויר.

האוויר שבתוך הצמיג מאפשר אמורטיזציה בשיתוף פעולה עם הקפיצים ובולמי הזעזועים – וכך נוצרים אחיזת כביש, היגוי ונוחות נסיעה.

דוד מזרחי: רכשתי מרצדס GLA 250 שנת 2016 מטרייד-אין "כלמוביל", שהיווה רכב הדגמה שעשה 7,878 ק"מ. בהכירי היטב את המותג מרצדס מעברי כנהג 42 שנה, ומאחר שנסעתי על b200 טורבו והייתי מרוצה מהמנוע והגיר הנפלאים שלו (וזאת בניגוד לעיצוב פנים הרכב, שעשוי מחומרים לא איכותיים ומתפרקים) – חשבתי שאני משדרג את חוויית הנסיעה בעוברי לרכב חדיש בעל אותם נתונים טכניים ויותר הספק מנוע.

עשיתי נסיעת מבחן בת 10 דקות, שבה נאמר לי שהגיר חכם ולוקח לו קצת זמן ללמוד את הנהג ולהתנהג בהתאם. נסעתי ברכב הביתה לאחר תהליך קנייה מתיש מחוסר יעילות ומחוסר כבוד, וכבר בדרך הרגשתי משונה עם הגיר: הרכב נסע אמנם חלק והאיץ בצורה יפה, לקח לו שניות לעלות הילוכים, עד כדי כך שאחרי נסיעה של 200 מטר הוא הגיע להילוך רביעי מתוך שבעה וזאת בלחיצה מתונה על הדוושה – אך כשהיה צורך להוריד את הרגל מדוושת הגז,.ההילוכים לא ירדו, המהירות ירדה, ואז כל פעם שלחצתי שוב על הגז המנוע התחיל לצלצל, ההגה רטט נואשות ודוושת הגז רעדה.

לאחר יומיים פניתי למרכז שירות מורשה, בחושבי שזו תקלה פתירה עם הכנסת הרכב למחשב. לאחר שלוש פעמים שהגעתי למוסך, שם ניסו לפתור את הבעיה, נאמר לי שזוהי התנהגות הרכב ואין שום בעיה. הייתי המום מהתשובה, שהוקלטה ושמורה עימי. לא הסכמתי בשום אופן לתשובה כזו מחברה שהשם שלה הוא ביטוי לאיכות בלתי מתפשרת. הטענה שהמערכות מכוונות לחסוך בדלק לא שכנעה אותי שמרצדס ויתרה על איכות וחוויית נהיגה למען חיסכון בדלק. לדעתי זו תקלה ברכב שהם מתנערים ממנה.

פניתי להנהלת החברה, בטענה שעלותו הגבוהה של הרכב לא מצדיקה תקלה כזו שמבטלת את חוויית הנהיגה בו, אך הם מושכים את הטיפול. פניתי לשלושה בוחני רכב מחברות מובילות לקבלת עצה. הם הבינו את הבעיה, אך אמרו (מוקלט) שהם לא מבינים מדוע אני ממורמר, אף שבזכות ההמלצות שלהם נרכש הרכב ללא חשש. כשביקשתי את עצתם קיבלתי מכולם תשובה אחת: "תמכור אותו".

יצוין כי למדתי מכונאות רכב, ובצבא שירתי כמדריך מכונאות טנקים ואף נבחרתי להיות בצוות ראשוני לפיתוח המרכבה. לאחר מכן שירתי כמכונאי ראשי ביחידה. במשך 42 שנות ניסיוני עם כלי רכב לא נתקלתי בתופעה כזו. למיטב ידיעתי והבנתי, חייו של מנוע מצלצל מתקצרים באופן משמעותי, וכמובן חוויית הנהיגה בלתי נסבלת.

תשובה: אני חושש שהמקרה שתיארת ימצא את פתרונו רק בבית משפט, שייאלץ להכריע אם נפלת קורבן לרמאות או לא. אני מציע לך לפנות לשמאי ויקטור עידן, מומחה בהערכת נזקים בכלי רכב ובהגשת תביעות.

*

תצלומי השבוע: אומרים מבלי להגיד. י"א ("אנונימי") צילם בירושלים תמונה המתאימה לדעתנו להשתתף בתחרות "גרנד פרי פוטו". קשה להאמין שהיא אינה מבוימת אלא אמיתית, אך היא כזו.

בנוסף צילם ידידנו י"א יגואר E-Type נדירה, אחת מהיגוארים E-Type הרבות אשר מחזקות את נבחרת הקלאסיות של "מועדון החמש". רק לפני כמה שנים היה החיזיון של דגם זה נדיר, ותעיד על כך השמועה הנרגשת שרצה אז על "איזו E-Type מסתורית המסתובבת בפרברי תל-אביב", אשר הכניסה את אספני העתיקות למתח.

י"א תפס גם את ב-מ-וו אִיסֶטָה, סבתהּ הרוחנית של ב-מ-וו 700 CS קוּפֶּה, שהקשיש המורשה פתח איתה את הרפתקאותיו בראלי. לצד איסטה חונה פיאט 500 הבלתי נשכחת, שיש חשק ללטף אותה כאילו הייתה חיית מחמד, ולא מכונית שמלמדת עד היום את כל האמביציוזיות על ארבעה גלגלים מהו היגוי לדוגמה, ומהי הנאת נהיגה בתנאים ספרטניים.

לזקן אנוכי היו ארבע פיאטים כאלה, אחת בפולין של שנות השישים, שקיבלתי מהאנשים שקנו ממני את רנו R8 גורדיני, אשר הוסיפו את פיאט 500 לשטרות הכסף שהביאו לי תמורת רנו. שלוש פיאט 500 נוספות היו לי בארץ. אני מתגעגע לכל אחת מהן, מודה הזקן, אשר 500 האחרונה שלו הייתה משופרת, בעלת ציריות מחוזקות וסטרטר שנתפס בבורג נוסף לבל ישתחרר בזמן נסיעה.

התצלום נוסף הוא קומפוזיציית טבע דומם של שלושה אלמנטים – מרצדס, ספסל ואופניים. הסכימו איתי שתצלום זה אומר כדבעי על סביבתנו הים תיכונית מבלי להגיד הרבה.

Jerusalem xlmercedesisetta et fiat 500jaguar E-type

 

המדריך למתחילים

הגיע הזמן להציג כמה מסקנות שהקשיש אנוכי אסף במשך ניסיונותיו הנמרצים במרחבי האמנות, הכתיבה, בימוי הסרטים, אחזקת הרכב ונהיגת המרוצים

בניגוד למה שהתרגלנו לחשוב אחרי הגן, הבגרות, הצבא, האוניברסיטה והנישואים, קיים קשר הדוק בין כל העיסוקים הנ"ל. "קשר סיבתי, מגמתי ורלוונטי", טוען בעקשנות הזקן, הנגרר כהוגן על ידי כוח האינטואיציה, אשר טווה קשרים בין תחומי האמנות שהזכרנו ובין נהיגה ואחזקת רכב.

הזקן תפס זאת רק לאחר שעבר את רוב חייו ועוד קצת, בערוב דרכו, כאשר המכשפה הקרויה "אינטואיציה אנושית" שכנעה אותו בעומק תובנותיה, ואנוכי הבין שרק כוחותיה של אינטואיציה זו, המגיעים מהקרביים בגופו של מחפש התשובה או החיזוק, מסוגלים להציל אותו ברגע הצורך.

ואם כך, אז אין ספק שברגעים הקריטיים מוטב ללכת על דמיון פרוע, ולהתעלם מהחלטות סטנדרטיות שמציע השכל.

חשק מהפנט

מִכול החשקים האישיים שמתניעים עדיין את נפשו של הנוכחי המזדקן, אותו "קשיש מורשה" esq (אדון, מר) – הכינוי שבחרה עורכת המדור חגית כ' והזקן אימץ לעצמו בהתלהבות – מהבהבת עדיין בשמחה השאיפה, המהפנטת את הזקן החוצפן, להצטרף לחבורת הגיבורים בספר השיאים של גינס בעזרתה של Hungry Heidi, כלומר ב-מ-וו Z3M קופה שלו.

כן! המורשה הכפייתי זומם להיכנס לפנתיאון של גינס כ"דמות זרה מארץ הקודש שאינה דוברת גרמנית, אשר למרות גילה המופלג הקיפה את מסלול נורבורגרינג בקצת פחות מ-9 דקות".

משימת התאבדות להמונים

כדי להשיג את היעד המבוקש, האתגרי לגביו, בילה הזקן ימים מול מק-בוק Pro 17 הוותיק, עד כי בן apple המסכן התחמם ומת בגלל הסרטונים שמגיש יוטיוב, אשר בעזרתם ניסה המורשה לזהות מקומות מסוכנים בתוואי של נורבורגרינג – אותן מלכודות שהוסתרו היטב על ידי יוצרי המסלול, ובגללן מאבדים את רכבם נהגים רבים שהם שאפתניים דיים כדי לא להסתפק בטעימה בלבד של האתר המפורסם אלא לנסות להבריק בו.

והם מנסים לשווא, רובם ככולם, כי מבחן גרמני זה אינו קל לגבי מתחילים, חובבי מתח מתוסכלים שהמסלול מחזיר אותם למציאות בששון-לאיד.

אימונים לקראת הגרדום

הזקן לא מסתפק בסרטונים המלשינים על מלכודות אלו, ומבלה שפע של שעות בסימולטור כדי למנוע אפשרות שהוא יחזק במו גופו את רשימת אלה שהתרסקו כבר על הגדר, ועוד שילמו לבעלי המסלול על הנזקים שגרמו לו ולציוד בו.

אין למורשה ספק שגם הוא מנופח באמביציה חולנית לא פחות מאשר קופצים אחרים הבוחרים מרצונם החופשי בעלייה לגרדום, קונים תלושים להקפות מסלול המזכירים לוותיקי ארצנו את תקופת הצנע, ומזנקים ברכבם.

"את מסלול הוקנהיים, אשר אף הוא ממוקם ברייך הרביעי, הכרתי ללא עזרת סרטונים כי יוטיוב עוד לא היה קיים, וגם בלי שום סימולטור", נזכר הזקן, אלא שמיד צצו שתי עובדות פרוזאיות שקלקלו את ניסיונו להמעיט בקושי של נורבורגרינג. הן הזכירו לזקן שבתקופה הטרום-אינטרנטית הקשיש הנוכחי היה צעיר יותר מכעת, ושמסלול הוקנהיים אינו משוכה גבוהה כל כך, אלא מבחן ידידותי למדי בשביל חובבני נהיגת מרוצים אמביציוזיים המאמינים בנהיגתם.

כך שאין להשוות את מסלול הוקנהיים הקצר והחביב כלפי מתחילים לנורבורגרינג, הארוך ממנו פי חמישה ומפחיד במבחר סיבובים המפתיעים בזוויות משתנות, אשר מתַפקדים כמלכודות עכברים.

אותו מוח מרושע?

בנורבורגרינג מרגישים, מגלה הזקן, שמסלול זה תוכנן על ידי אותו מוח גרמני שתכנן גם את מלחמת העולם השנייה, את רצח העמים ואת השואה. רק בגלל זה כדאי לשלוט עליו.

צייר לי מציאות

"למד אותי", מבקש הקשיש את הסימולטור, בעל הגה מצופה עור ושלוש דוושות, כמו שהילדה הרעבה באגדה של הנס כריסטיאן אנדרסן פנתה לשולחן קטן בחדרה בבקשה "ערוך את עצמך". אלא שהסימולטור יודע לשקר, כך שאין להאמין לו. נכתוב על כך בקרוב.

מבט שני הוא רנטגן

המטרה הנוספת של הזקן קשורה בסרטו "שועל הכסף של פליציה ט'", ובמיוחד בגרסת הבמאי, שהוא ובנו ערכו בביתם לפני שנתיים וחצי.

כפי שסופר כאן רבות, המורשה הזָהיר שמע בעצתם של עורכי דין, ועדיין לא הקרין בפני איש את הסרט, שאורכו שעה וחצי, כדי לא להפר את זכויות המפיק הרמאי מלודז'. שהרי הקרנה של גרסת הבמאי בציבור הייתה עשויה לאפשר למפיק מנוול זה לתבוע צדק בבתי משפט. אמנם זוהי אותה במה שהוא הפסיד עליה פעם אחר פעם, אלא שאין לו כסף להחזיר לספונסר, "המכון הממלכתי הפולני לסרטי איכות", כפי שהשופטים ציוו עליו.

והנה קרה שבזמן צפייה עצמית (המותרת עדיין) בגרסת הבמאי של סִרטו, הבין הזקן שהוא מביט בתמונה הקולנועית של חיי משפחתו וחייו שלו בגטו כפי שהוא מביט במסך הסימולטור העוקב אחר ההפתעות המרות במסלול נורבורגרינג, פרק אחר פרק, סיבוב אחר סיבוב.

וכך, במבט השני על הסרט, הביקורתי עד דק, שמע הזקן את קולה של האינטואיציה, הלוחשת לאוזניו שאין מנוס אלא לפתוח מחדש את תיק העריכה, שהוא חשב כי נסגר, וללכת איתה רחוק יותר.

סוף סוף עוזר לעצמי

בצעירותו של הזקן היו אומרים עליו שהוא יודע לתקן את העריכה בסרטים של אחרים – כלומר להתאים להם מוזיקה, לשנות את סדר התמונות, להמציא חיבורים חדשים ביניהן וכו'. לא פעם קולגות במאים ביקשו מהטרום-קשיש עזרה כאשר הגיעו לסמטה ללא מוצא, והוא התגייס למען סרטם.

והנה כעת, בזכות השנתיים שעברו מאז עריכתה של גרסת הבמאי של "שועל הכסף", קרה שאנוכי הביט בסרטו מרחוק, כאילו לא היה שלו, וכך, בכוחו של מבט צונן זה, זיהה את רוב המקומות שבהם המתח בסרטו יורד בגלל הקסם המתעתע של הזיכרונות.

כי העריכה הסטנדרטית, המשרתת את התסריט שכתב הזקן ואת המוזיקה של המלחין הגאוני כריסטופר קומדה, פספסה את השטח המת שקיים בין הדמיון המתגלגל על המסך ובין הריצה של הזיכרונות האמיתיים – כפי שבאימונים לקראת מסלול נורבורגרינג מפספס הסימולטור הסטנדרטי פרטים מכריעים, וגורם לנהג אופוריה ותחושת "וואלה, הולך לנו!", אשר מובילות להתרסקות ולהריסת גדר הבטיחות, כי אנו, חובבי נהיגת המרוצים, מבינים מאוחר מדי שמכשיר התרגול הוא פדגוג קטן מאוד, שאינו פועל בכוח האינטואיציה.

הזקן מתקשר לבנו

– "אני בא", הודיע המורשה לבנו היקר, "תכין לי מזג אוויר מתאים, ותשמור בשבילי איזה שבוע עבודה על השינויים שאני רוצה לעשות בעריכה, כי אתמול בערב צלצלה אליי המוזה והמליצה על ביצוע שינויים אלה".

– "חשבתי", ענה הבן לזקן, "שאתה עוזב את ענייניך הקולנועיים, ומגיע לגולה כדי להכין את היידי שלך לנהיגה על מסלול נורבורגרינג. חשבתי שתחליף לה בולמים, צמיגים וקפיצים, ושתתקין בה קשת בטיחות כמו ב-Z3M קופה ההיא שהקיפה את נורבורגרינג ב-7.95 דקות, בסרטון שמצאנו ביוטיוב! השחורה הזו של הבריטים הקיפה את נורבורגרינג בדקה פחות ממה שאתה חולם…", עקץ אותי החוצפן חסר הרחמים.

כך קורה, ידידיי, כשלא מפקחים מקרוב על חינוך ילדינו.

נוסעים סמויים באונייה

"תן לי דוגמה לשינוי שאתה עומד לעשות בסרט", ביקש הבן העורך, והזקן הודה שהוא עומד לערוך מחדש גם את הקטע ההוא שמרגש אותו עד היום, שבו אבא מספר לילדיו הסגורים איתו בגטו – כלומר לנוכחי ולאחותו אירנה – על הנוסע המפליג באונייה עם כלבו.

"הייתי רוצה להוסיף לקטע זה את המידע", גילה הזקן, "שהנוסע הוא למעשה יהודי בודד המפליג לפלשתינה. אנסה גם להוסיף תמונות דוקומנטריות מתקופת המנדט הבריטי, שבהן אשתול את נוכחותם של הילדים המביטים מקרוב על המשך הסיפור, כאילו לא היו נמצאים בדירתם בגטו אלא על סיפון אונייה זו, וממנו הם עוקבים מקרוב אחר הדרמה המתרחשת".

בקרת איכות משולשת

עריכה של סרט בודקים הדבקה אחר הדבקה, שוט אחר שוט – כפי שעל מסלול מרוצים, המתוכנן כדי להיות עוין, בודקים כל ישורת (מה היא מסתירה אחריה) ושואלים כל סיבוב אם הוא מאפשר להישאר בו בהילוך שלישי ובדוושת דלק לחוצה עד הרצפה.

באופן דומה בודקים גם את הציורים של הזקן, שהוא מתכוון לסדר להם תערוכה בתל-אביב: בונים סטודיו עץ כדי להיווכח איך הם נראים אחרי עזיבתם למשך חורף, ואז מוכרחים להחליט אילו מהם לקחת ארצה ואילו עדיף לשכוח או לתקן.

ומבהיר הזקן כי אף שהסרט והציורים קודמים לכול, הוא לא שכח את נורבורגרינג, ו-Hungry Heidi שלו אכן עומדת להצטייד בסתיו הקרוב בשלדת KW קשוחה ונמוכה, בבולמי בילשטיין B8 ובצמיגי מישלין פיילוט ספורט cup2, חצי סליקס כמו R888 של טויו, שאותם לובשת כבר אחותה של היידי, הונדה CRX. בנוסף על כך, היידי השמנמונת החביבה תיאלץ לרדת קצת במשקלה.

להרכין או להקרין?

אלא שעם כל הכבוד להופעה של פרויליין היידי על מסלול נורבורגרינג, אין לזקן ברירה אלא לקחת פסק זמן לפני כל החיזוקים הנדרשים בבווארית – כדי להתיישב על הסרט, לשנות קצת פה ושם, ואז להקרין בכל זאת את גרסת הבמאי 2, בבית העיתונאים ע"ש סוקולוב או בסינמטק.

כי האינטואיציה של המורשה אינה מסכימה עם עורכי הדין, המבקשים שהזקן ירכין את עצמו ויימנע מהקרנה, עד סוף ימיו אולי. האינטואיציה אומרת את ההפך: לטענתה, אם יהיו מלחמות, או לחלופין, כמו שמציעים המפיק הישראלי מרק רוזנבאום והקוראת היקרה רחל טסה, יסוכם איזה הסדר עם המפיק הפושע, השומר על זכויותיו ומחזיק בשבי את חומרי ההקלטה המקוריים של הסרט – אז שיהיה מה שיהיה. לעזאזל עם הזהירות המוגזמת, שאינה מסָפקת תשובה מסקרנת אם הגרסה הערוכה מחדש של "שועל הכסף" תנחל הצלחה או כישלון.

gti R 2gti R xl

gti 3gti R

תיק מס' 38 980 36: היו שנים ששעשע אותי לערוך רשימה של מכוניות מבחן אשר כתבי הרכב פגעו בהן על כבישי הארץ ואף חיסלו אותן כליל. גיליתי אז שההתרסקויות הן פועל יוצא של רשלנות פושעת מצד ה"בוחנים" או של חוסר ידע שלהם בנהיגה. הופתעתי מכך שהיבואנים התייחסו בסלחנות לפגיעות בסחורתם, עד שהבנתי שהעניין משחק לטובתם. שהרי אחרי כל תאונה מביכה במכונית מבחן, הכתב שעשה אותה ניסה לפצות את ברוני הייבוא ויחצ"ניהם בכתיבה נלהבת על הפירמה – וכך למעשה הפכו לא מעט מהכותבים בענף לכתבי חצר פעילים ומנוסים.

נזכרתי כעת בתחקיר ישן זה שעשיתי בגלל מותה של גולף GTI R חדשה, שנפלה קורבן לכתב שאינו מיומן דיו כדי לפקח על 300 הסוסים של R הגזעית. האפשרות ההיפותטית שה"בוחן" השאיר ברמת-גן את זוג האופניים שעליהם הוא הגיע לאולם התצוגה – הייתה אמורה להדליק בפירמה נורה אדומה, אך ספק אם אנשי צ'מפיון מוטורס התעניינו בכלל בכישורי הנהיגה של האיש שרצח להם את GTI הנפלאה.

נראה לקשיש שמחסל ה- Rלא קרא במדורנו ש-4X4 דורשת זהירות יתרה, משום שהיא אינה מסמנת לאוחז בהגה שבכוונתה להחליק כפי שמזהירות את הנהג מכוניות "נורמליות".
למטה: עדיין בידיים טובות. גולף GTI R בעלת מספר רישוי 38 980 36 באחד המבחנים, ימים ספורים לפני ריסוקה

gti R kodem

טיפ טיפה: קטינות מנוצלות ומטושטשות

בכפוף להסכם הג'נטלמני שבין כתבים ויבואני רכב עבריים, מכוניות הנמסרות למבחני דרכים מתפרסמות במדיה עם לוחיות רישוי המטושטשות באמצעות מחשב. מכוניות תמימות אלה, ביניהן גם מומלצות ואכן טובות כפי שנכתב עליהן בדו"ח המבחן – זוכות באנונימיות כמו קטינים שפניהם טושטשו לפי חוק, וכמו אנסים, גנבים, מושחתים ואנשי עולם תחתון לפני העמדתם לדין.

מה הסיבה העומדת מאחורי הקלעים של הטשטוש שעובר המספר המופיע על לוחיות הרישוי במכוניות מבחן? האם יש אמת בחשד של הקשיש המורשה, הסבור כי לפי אותו הסכם סודי שהזכרנו, הגרפיקאים מטשטשים את מספר הרישוי כדי להסתיר את העובדה החשוכה שמכונית מסוימת רשמה קילומטרים במבחנים, עברה מכתב לכתב ואולי גם נסעה בשטח לא מתאים לה, התקלקלה ותוקנה? כל התלאות הללו שעברה מכונית המבחן המסכנה הן שטויות, שהרי אחרי רחיצה, פוליש וטיפול זהיר במד הקילומטרים, שבתקופה האלקטרונית אינו משאיר עקבות – אותה מכונית מבחן משופשפת תימכר כ"יד ראשונה" נוצצת ומצופה בניילונים, מריחה טוב, ומתגאה באפס קילומטרים. ממש בתולה.

אם קיימת סיבה אחרת לטשטוש המספר בלוחיות רישוי של מכוניות מבחן המופיעות בידיעות, ב-ynet, בוואלה ובכל מדור או אתר רכב אחרים – נשמח להתנצל על ההשערה שהעלינו כאן, נפסיק לחשוד בקיומו של monkey business, ונפרסם כל הסבר, בלתי הגיוני ככל שיהיה.

שואלים את אדוארד

מהיר ועצבני: גם קומבינת מובילאיי והיבואנים ושות' בארץ ישראל  היא אירוע טרור, כי:

  1. לוקחים מכונית חדשה, "מפשיטים" ממנה את כל אבזור הבטיחות הפאסיבי והאקטיבי, את המולטימדיה המקורית וציוד עזר מקורי (כמו חיישני רוורס) של יצרן המכונית, ציוד שמוטמע היטב ומורכב באופן מקצועי בשלב הייצור וההרכבה של המכונית על פס הייצור.
    2. ואז "מלבישים" את המכונית החדשה בקומבינת גימיק של מובילאיי/שעשוע/יבואנים ששותפים במובילאיי, ומלבישים מולטימדיה סינית מפינת הזול – והכול מורכב בפלייר פטנט, איזולירבנד ואזיקונים, עם הרבה חפירה וחאפריוּת ונזק למכונית החדשה שרכשתם במיטב כספכם, שגם עלתה לכם פי שניים יותר מאשר בחו"ל. ונזכיר כי החצי מחיר בחו"ל כולל את כל האבזור, שכולו אוריגינלי, מוטמע ומורכב בידי יצרן המכונית על פס הייצור בארץ הייצור.
    3. רוכשי מכוניות חדשות בישראל, עובדים עליכם בעיניים.

עזריאל למברגר: מה דעתך על טויוטה קורולה רובוטית? יש לי הצעה מעניינת (קילומטראז' נמוך, יד ראשונה) של רכב כזה משנת 2009 או 2010.(הבנתי שעם רובוטית 2008 לא כדאי להתעסק).

או שכדאי ללכת על האוטומט ה"סטנדרטי"?

תשובה: החיסכון בדלק ברמה של גיר ידני, כמו גם אמינותו של הגיר הרובוטי, תומכים בהצעה זו.

אם כי הגיר הרובוטי אינו אופציה לבעלי טויוטות שהתרגלו להחלפה חלקה של הילוכים בגירים פלנטריים – אשר מבזבזים אמנם דלק ופוגעים בביצועים אך בתמורה מפנקים את הנהג והנוסעים. נכון שקיימות שיטות לריכוך מסוים של ההחלפות הברוטליות המאפיינות את תיבת ההילוכים הרובוטית, אך אפילו דוקטורט בתחום השימוש העדין בדוושת הדלק אינו יכול "לגהץ" את החלפות אלה.

בכל אופן, מומלץ לערוך נסיעת מבחן בקורולה בעלת גיר רובוטי, כדי לבדוק אם נישואים עם גיר זה אכן פוגעים אנושות בנוחות הנסיעה, או שהם נוסכים הרגשה ספורטיבית דווקא, שקל להתרגל אליה.

משה קליין: ברשותי אופל קורסה אוטומטית מודל 2013 שעשתה 95 אלף ק"מ. לאחר שראיתי כמה אזכורים ב"שואלים את אדוארד" לגבי החלפת שמן גיר אצל המומחים לכך, שאלתי את מרכז השירות המורשה של היבואן מתי צריך להחליף שמן גיר באופל אוטומטית זו.

נעניתי בכך שאין הוראה או המלצה של היצרן להחליף שמן גיר, ועל כן לא מחליפים.

אציין שעד עתה הגיר לא עשה בעיות כלשהן. האם המלצה כזו נשמעת לך הגיונית?

תשובה: כאשר אופל הייתה שייכת ל-GM (ג'נרל מוטורס), המוסכים המוסמכים של היצרן היו ממליצים על החלפת שמנים בתיבות ההילוכים האוטומטיות של קורסה ושל אסטרה, לדרישתן של חברות השמנים. כנראה, המיזוג של אופל עם הקונצרן הצרפתי PSA (פיז'ו-סיטרואן), שקנה את אופל מהאמריקנים, שינה את מדיניות השיווק של הפירמה למתחשבת פחות בבעלי רכב, שתפקידם הוא לקנות דגם חדש מדי שלוש-ארבע שנים.

במקומך, הייתי מבקר במכון מנוסה לגירים אוטומטיים, ומבקש בעלי מקצוע שיבדקו את מצב שמן הגיר בקורסה שלך לפי צבעו, ריחו, צמיגותו והכמות שנשארה. בהתאם לבדיקה זו יוחלט אם להחליף שמן או לא.

זקן תחת סייבר

כוחות בלתי מזוהים השתלטו בשבוע שעבר על אמצעי הקשר הניידים של המורשה, והצליחו לשתק כרצונם הזומם את המוחות האלקטרוניים אשר היו עוזרים לאנוכי

זה מה שקרה כאשר אויביו המסתוריים של הקשיש מצאו את מקום מחבואו, פצעו ללא רחמים את אמונו של האיש, חיבלו בשמחת החיים שלו, בלחץ דמו וגם בעקומת הדופק, וכך הפריעו לעיסוקו השוטף כקשיש מורשה.

רק את מספר נעליו של קורבן ההתקפה לא הצליחו כוחות עלומים אלה לשנות, והוא נשאר בינתיים 42, תודה לאל.

גם אתה, מק?

תחילה פתח במרד גאוות המורשה, הלפטופ MacBook Pro17, אשר מבלי להשמיע את ההתרעות המקובלות אצל הפירמה, שסמלה הוא תפוח נגוס על ידי ארנבת, התחיל להיכבות כאוות נפשו.

מק זה צולל אל התרדמות שלו באופן ערמומי: הוא אמנם לא מסרב להתניע מחדש פעם אחר פעם, ועובד כרגיל ב-20-25 השניות הראשונות, שבמהלכן הוא מגיב לסיסמה הסודית כאילו התאושש מאיזה נוק-אאוט אלים ואף עובר כראוי לג'ימייל ולוורד – אך ממשיך להפתיע שוב ושוב בהיכבות פתאומית, מבלי להפגין התחשבות בסיסית בזקן הכואב.

לא נותר לאנוכי אלא לחפש הגדרה קולעת למצב, כלומר קללה, במילון של אוקספורד אינגליש.

מק-רטע

בזה אחר זה הרימו ידיים טכנאי מחשב, המדביקים את כרטיסי הביקור שלהם על דלתות דירות לצד פרסומות של שרברבים וחשמלאים, והסבירו לזקן שהם מבינים אמנם בפי-סי אלא אינם בקיאים במקבוק בן 7, שממילא אין בשבילו חלקי חילוף. כאשר הזקן הזכיר להם בעדינות את שייכותם למדינה המובילה בעולם בהייטק, הם בחרו בשתיקה.

והמורשה, המאוכזב מחברו העשוי אלומיניום טהור, נאלץ לזנוח את מק, בלית ברירה ובחריקת שיניים (כי הוא גילה שאחרי מק, חזרה לפי-סי זה אסון…), לטובת ThinkPad הוותיק, שעומד להישאר בשימוש מבצעי עד שהקשיש אנוכי יטוס עם מק החולה לחפש לו מזור הוגן בארץ הלועזיטים.

עין הרע של סבתא

האם ייתכן שהסייבר העברי חיסל את מק כעונש על כך שהוא, כבן apple מיוחס, מסרב לקבל פרסומות מטרידות?

או שמא מק המסכן נפל קורבן לעין הרע של סבתא גוגל כרום, אשר יצאה מדעתה והודיעה לזקן שהיא חדלה לבצע עדכונים ב-Windows XP המקצועי. אותה XP שהיא במקרה השיטה הידידותית היחידה עד כה שהקשיש, שגדל על מכונות כתיבה, הצליח לשלוט בה לצורך כתיבת מדוריו ואמנות האפיסטולוגרפיה (התכתבות).

טכנאים זה נעים?

ממש באותו מטח סייבר ששוגר על ידי רובוטים אלקטרוניים לכיוון הבונקר של הזקן, מת במפתיע גם הטלפון, חצי סמארטפון בשם XPressMusic, שהוא ידיד הנפש הנוסף של הקשיש. ושוב חזר על עצמו אותו סרט אימה שבו כל הטכנאים התל-אביבים, הפעם הללו מרחוב אלנבי שמתמחים בסמארטפונים, אינם מוכנים לגעת באביזר הנגוע. לגביהם הוא אלטעזאכן, טענו.

וזה היה האות ששכנע את הזקן לעזוב את התחומים שלגביו הם אברה-קדברה מוחלטת, ולהתענג על ארבע בנותיו, שאי-שם בגולה חדלו לסבול מהחורף הלועזיטי העוין, אשר במהלכו הן היו סגורות במוסכים בחושך הֶרואי, כל אחת בנפרד.

הקִדמה לא פגעה בהן

למזלו של המורשה, המודרניזציה המשתוללת ללא הפרעה בענף הרכב – אותו ענף ש"בחמש השנים האחרונות התקדם יותר מאשר בחמישים השנים הקודמות" (עיתון "הארץ") – לא פגעה בארבע בנותיו, באיטלקייה, בשתי היפניות ובבווארית, אלא אשכרה להפך.

כי דווקא מודרנה אלימה זו, שאכן שולטת בשוק, הפכה את מבחר בנותיו של הקשיש לדוגמאות מופת בנוסח מכוניות פולחן – בעיקר אצל מבינים בתחום הרכב, אותן נפשות בודדות הנהנות עדיין מהניהוג בניגוד למוסכמות, וכמובן אצל אספנים.

בינה עם קומבינה

הזקן אף מודה כי הכחשה של חשיבותה הטכנולוגית, הפסיכולוגית והסוציולוגית של מכונית פרטית, והכחשה של פלא-הפלאים של אחיזת הגה אנושית ריבונית – הן לגביו טמטום, גסות רוח ושקר כמו הכחשת שואה.

על כן נחרד הקשיש לשמוע את חסידי המוח המלאכותי, עגל הזהב המודרני, מספרים בגאווה על מיני בינות מפולפלות שהם מגדלים במעבדות כמו הגולם של פראג. המטרה המוצהרת של סטרט-אפים אלה היא, כידוע, החלפת הנהג ברובוט משוכלל דיו כדי להתנווט בַּתנועה, מה שעשוי לצמצם את מגפת תאונות הדרכים – אך איש אינו מדבר על ההשלכות האנושיות, התרבותיות והמוסריות של חזון זה.

וכך, באין אופוזיציה, יכולה חבורת כת הבינות, אשר פורחת במוספי "הארץ" ובדה מרקר כמו פטריות רעל אחרי הגשם, לבצע קומבינה מתוחכמת, ולהבטיח לקוני המניות שלה גן עדן אלקטרו-מוזהב.

נודניק וטוב לו

והנה דווקא דמויות אלו, שגילו כדאיות מסחרית שלא חלמו עליה בכינון עולם-בלהות סטרילי, נטול אחיזת הגה, נהנות באופן חשוד מתמיכה נדיבה של הרשויות. תמיכה ממשלתית זו מגיעה לממדים אבסורדיים אשכרה כשהיא מורעפת על מובילאיי – פירמה שהצליחה אמנם להימכר תמורת 15 מיליארד דולר מרשימים לאינטל, אלא שהיא גם אמו הרוחנית של מנגנון ה"בטיחות" המטרידן המופיע בשם "מובילאיי".

נהגים עבריים, וביניהם הקשיש המורשה, גילו כי פטנט המובילאיי (שהרשויות תומכות בו באופן עיוור) הוא בסך הכול נודניק מקומי שצעקותיו הבלתי פוסקות מפריעות בנהיגה. משום כך הופתעו אותם משתמשי מובילאיי ובכללם אני, שניסו להיפטר ממנו כדי ליהנות בשקט מהנהיגה – כאשר שמעו במדיה שהפרופסור ממובילאיי זכה משום-מה בכבוד להדליק משואה ביום העצמאות, באירוע אשר ציין גם יובל לאיחוד ירושלים.

הקשיש סבור שבחירה ממלכתית זו במובילאיי נגועה בַּסימביוזה בת שתי המילים "הון-שלטון". זוהי הורדת כובע (chapeau bas) מוגזמת באופן נלעג של המדינה בפני הצלחה כספית מתוחכמת. כל ההתרפסות הזו קרתה בטקס הנראה כלקוח מתוך מחזה סוריאליסטי של אז'ן יונסקו או ז'אן ז'נה.

איפה החביאו את שולי?

הקשיש מוסיף שהדלקת המשואות הפתיעה אותו, כי הטקס נראה כאילו חתומות עליו דמויות בנוסח הערוץ הראשון ההיסטורי – אותם כישרונות-כביכול שהזקן הכיר היטב ומבפנים עקב עבודתו ברוממה כבמאי במשך 15 שנים, מאז הקמת התחנה.

נראה לזקן שהבמאים, הצלמים והמנהלים האמנותיים של אירוע המשואות הגרנדיוזי – שהזקן מכנה אותם "אמני במה" – כמו קיבלו הכשרה מהערוץ הממלכתי לשעבר, ולצורך הנופך המודרני רק עיטרו את המופע בגימיקים דיגיטליים מאולצים, שגם מכוניות חדשות מולעטות בהם.

כך למשל, אמני במה אלה התעללו בזמרת ריטה המסכנה, הפכו את שמלתה ל"בגד העולם" (!), ודרשו ממנה לשיר בסגנון ריטאי את "ירושלים של זהב" בִּמקום שולי נתן, שנוכחותה הייתה חסרה להדכיא.

הפאתוס המצועצע של האירוע הצליח לשעשע את הקשיש המורשה, אותו ציניקן מדופלם הסובל מחוסר סבלנות כלפי "אמנות לעם", אחד כזה שהופעתו של יהורם גאון, שהייתה מעין אקסטאזה פטריוטית מהפנטת, הצחיקה אותו עד דמעות. ובכל זאת, שום התרחשות אמנותית על הבמה, בלתי בוגרת ככל שהייתה, לא פגעה במחוות הכבוד של המדינה כלפי מדליקי המשואות, אשר פנו אל הקהל, חלקם בודדים חלקם זוגות, במשפט "לתפארת מדינת ישראל".

אגב, גם איש מובילאיי ביקש להופיע על במת המשואות עם בן זוג, אף הוא מדען ממובילאיי, אך המארגנים התעשתו ולא הסכימו לכך.

בחירה מדליקה יותר

לדעתו של הזקן, במקום הסטרט-אפיסט ממובילאיי היה צריך אולי להזמין להדלקת המשואה את בּני הספל מ"מועדון החמש", שגם עורך את ביטאון המועדון, "האוטומוביל". האהבה של הספל למכוניות ישנות איננה רק עיוּנית אלא מעשית ממש, כי האיש אוסף מכוניות ותיקות ובהן שתי פורד פאלקון משנות השישים, פורד מוסטאנג ואוטובוס (!).

לצערנו, מכוניות אלה יכונסו בגטאות כבר בעתיד הסמוך והנראה, ללא זכות להסתובב בכבישים, לפחות אם לשפוט לפי הדיווחים במדיה.

בחירה בהספל כמדליק משואה, איש שהוא אנציקלופדיה מהלכת למכוניות ותיקות (אני יודע זאת היטב משום שבזמנו הצלחתי לגייס אותו לכתיבת מאמרים נהדרים בירחון "טורבו" שערכתי) – הייתה מסמנת איזו תקווה שהמדינה אינה מַפנה את גבה לנוסטלגיה התחבורתית, וליופי האמיתי והאנושי שהיא מייצגת.

בין כך ובין כך רוב המכוניות הישנות, גם שלך, בֶּנִי הספל, וגם שלי, לא יזכו במעמד של קוריוזים במוזיאון, ויושלכו לאושוויץ של המתכות.

Beni Haspel osef

היסטוריון המכוניות היחיד במדינה. בני הספל (למטה).  פורד פאלקון ואוטובוס. חלק מהאוסף של בני הספל (למעלה)

Beni Haspel

טיפ טיפה: התהפוך בורגנית עורה?

שלוש SUV-ים ספורטיביות עומדות לגנוב את ההצגה בתערוכת פרנקפורט, שתיפתח בתחילת הסתיו השנה: סיאט Ateca קוּפְּרָה, סקודה קודיאק RS ופולקסוואגן טיגוּאָן R. החידוש העיקרי שבהן הוא הכוח הרב שמייצר מנוע TSI 2.0 ליטרים 300 כ"ס, המאפשר ל-SUV-ים אלה להתחרות על הכביש כשוות בין שוות מול כל ה"האצ'בקים החמות", ואף מול מכוניות ספורטיביות sensu stricto (אשכרה).

את Ateca קופרה, אשר אבטיפוס מחוזק שלה בודק כעת את יכולותיה על מסלול המרוצים נורבורגרינג, הקדימה לאחרונה (לא אצלנו) סיאט Ateca FR. יוזכר כי שתי האותיות FR מציינות בסיאט "גרסת על", מה שמתבטא באווירה קרבית כביכול, בספוילרים צנועים, בחישוקי 19 אינץ', במושבי ספורט, באלומיניום על הדוושות ובתפירת חומרי הפנים בחוט אדום. אלא שב-FR אין שינוי מסעיר תחת מכסה המנוע לעומת הגרסאות הרגילות בפירמה, כך שדגם הספורט האמיתי של סיאט הוא קופרה, שבנוסף למנוע 300 כ"ס מצוידת גם בהנעה 4X4 (4Drive).

ובכל זאת, אף שקופרה זו מוצלחת למדי, הקשיש תוהה: בשביל מה כל המאמץ של קונצרן פולקסוואגן? הרי מכונית ספורט אמיתית נועדה להגיש בעיקר הנאת נהיגה – שהיא תוצאה של שלדה נמוכה וקשוחה, כוח רב ומרכז כובד הממוקם נמוך ככל הניתן, שלושה תנאים שקיימים בהיידי Z3M קופה של הזקן המאושר. SUV טיפוסית, לעומת זאת, מאופיינת בשלדה גבוהה ורכה ובמרכז כובד הממוקם מעלה, כמו בכל מכשיר תנועה שבנוי לנוחות נסיעה בעיקר. כך שיש סתירה מביכה בין המושג "SUV" ובין המושג "ספורט" – אשר קופרה RS מנסה לרקוד על שניהם.

למעשה, SUV שמנסים להקנות לה אופי שחורג מהפרופיל הטבעי שלה היא יצור מוגבל כפליים: מצד אחד היא נכנעת, בסופו של דבר, לאופי הבורגני המוּבְנֶה של תצורת ה-SUV, כפי שקורה עם Ateca קופרה (וגם עם סקודה קודיאק RS ופולקסוואגן טיגואן R…) – ומצד שני, השינויים שהיו אמורים להפוך את אותה SUV עצלנית למכונית ספורטיבית הופכים אותה למוגבלת בשטח. כך שלגבי הקשיש המורשה, כל המאמץ המושקע של קונצרן פולקסוואגן, שניסה לייצר SUV ספורטיבית מתוצרת עצמו (גם בספרד ובצ'כיה) – נראה כמו מאמץ של רץ מרתון הנועל בזינוק מגפיים.

אמנם אין ביצור כלאיים כזה היגיון, אך זהו בכל זאת סוג של גימיק חביב בעולם הרכב, הסובל באחרונה משעמום. "לא הייתי קונה דבר כזה", מודיע הזקן, שפרנקפורט שוב לא מחכה לו.

i8 xl

לא מעיפים מבט: י"א צילם את ב-מ-וו i8 החדשה חונה לצד בית קפה הומה צעירים החוגגים יום אביב נאה. מה שמעניין בתצלום הוא שינוי סוציולוגי מפתיע: כי להבדיל מהמצב שלפני כמה וכמה שנים, מכונית מסקרנת לא זוכה כיום בהתעניינות הקהל, כולל חבורת אופנוענים שכליהם עומדים קרוב לשולחנות. כאילו i8 החדשנית בכל פרטיה היא חיזיון יומיומי רגיל, ולא אביזר מעולם העתיד.

כשהייתי מגיע לתל-אביב בשנות השבעים באופל GT האדומה, נזכר הזקן, בכל מקום שעצרתי חוללה מכוניתי סנסציה מקומית. עשרות אנשים ביקשו להצטלם לצד אופל, רצו לשמוע פרטים טכניים עליה, כוח המנוע, צריכת הדלק, ביצועיה וכך הלאה, או שאלו כמה משלם עליה עולה חדש, וכמה היא עולה עם מכס ומסים.

היום לא רק i8 אינה מסובבת ראשים אלא גם פרארי ופורשה RS 40 האדירה, בעלת ספוילר מרוצים המזדקר מעל גגה. ואם כך, אז אולי הציבור התל-אביבי העכשווי, אשר אדישותו כלפי מכוניות בלתי שגרתיות חשודה מבחינה פסיכולוגית, אכן ראוי להתאשפז במכשירי תנועה אוטומטיים.

שואלים את אדוארד

משפחת צחור: נעזרנו בך ברכישת הקאיה קרניבל שלנו לפני הרבה שנים. עכשיו הקאיה כבר ז"ל, ואנחנו חושבים להשקיע בקניית רכב בסביבות 80-100 אלף שקלים. חשבנו לרכוש דאצ'יה לודג'י בנזין חדשה. זאת, בהנחה שרכב חדש יחזיק שנים רבות, והדבר עדיף מאשר רכב ישן מיצרן ידוע יותר (גרנדיס, מאזדה 5, ורסו). האם ההנחה נכונה?

האם האמינות של הדאצ'יה טובה? האם 3 כוכבי הריסוק שלה הופכים אותה לבעייתית? מה דעתך לגבי מנוע סולר, בתוספת 3,000 שקלים? האם התקנת מובילאיי הופכת אותה לבטוחה יותר באופן ניכר?

עיקר מה שחשוב לנו שהרכב יחזיק שנים רבות (אנחנו נוסעים באופן סביר, ומטפלים לרוב במוסכים מורשים). יש לך הצעות אחרות?

תשובה: בשקלול הבעד והנגד, בחירה בדאצ'יה לודג'י היא הגיונית. מכונית זו עשויה לענות לכל ציפיותיכם, במיוחד כשבוחרים בגרסה בעלת מנוע הדיזל של רנו, שהוא חסכוני ואמין.

יעקב שטרן: ברשותי סובארו פורסטר טורבו 2001 מיד ראשונה. נהניתי מאוד מהנוחות ומהעבירות במשך 135 אלף ק"מ, עד שלפני שנה הרכב התחיל להתחמם לאחר שעה במאמץ. הוא נכנס ויוצא אצל המכונאי, ואין פתרון.

בוצעו: ניקוי רדיאטור, החלפת תרמוסטט, החלפת המכסה והפייה של מילוי המים, וכן בדיקה שמשאבת המים עובדת. אין בריחת מים, אך דבר לא עוזר… אשמח לעצה, כי אני מרוצה מאוד מהרכב ורוצה להמשיך ליהנות ממנו.

תשובה: ייתכן שהמאוורר החשמלי מסתובב ללא הכוח הנדרש, עקב תקלה במצמד הפנימי שלו.

בועז: 1. בטויוטה יאריס האוטומטית 2005 של אשתי לא ניתן לאחרונה להעביר את ההילוך למצב P. בהמלצת חבר ניסיתי ללחוץ על כפתור Shift Lock הסמוך לתיבת ההילוכים בתוספת לחיצה חזקה על הבלם, ואכן ההילוך הסרבן מתמקם ב-Parking – אך חוששני שזהו פתרון זמני המאותת על בעיה חמורה ביותר, הלא כן ?

  1. באותו רכב דלקה נורת ה- Check Engineלמשך ימים אחדים, נכבתה, וכעת היא דולקת כחודשיים. מהן הסיבות הנפוצות להישנות הבעיה? האם ביכולתי לפתור אותה בכוחות עצמי?

תשובה: 1. אין ברירה אלא לבקר במכון לגירים אוטומטיים. עם קצת מזל, ייתכן שאין זה מאוחר להחליף שמן גיר.

  1. רק מחשב דיאגנוסטי מסוגל לגלות את מקור התקלה. בניסיונות ביתיים, המתבססים על ניתוק זמני של המצבר, אפשר רק לנקות את זיכרון המחשב, טריק שעוזר עד הידלקות נוספת של הנורה.

רפי: ברשותי טויוטה אוונסיס 2009 בעלת גיר רציף. האם גם בגיר רציף רצוי להחליף שמן מדי 60 אלף ק"מ, כפי שאתה ממליץ לגבי גיר אוטומטי?

ושאלה נוספת: כתבת שלא רצוי לנסוע במהירות בסיבובי מנוע נמוכים. כשאני בנסיעת שיוט במהירות 100-110 קמ"ש או 120 קמ"ש המנוע מסתובב ב-2,000 סל"ד. מה דעתך?

תשובה: גיר רציף הוא עדיין גיר אוטומטי, ולכן במקרה של אוונסיס הייתי מחפש פשרה בין המלצת יצרני השמנים, הדורשים החלפות, ובין שתיקתם של היצרן, היבואן והמוסכניק בסוגיית ההחלפות, ואף הסתייגותם. למשל: להחליף שמן גיר מדי 100 אלף ק"מ.

יוסי כהן, צפת: אני מחפש רכב מרווח יחסית לשבעה נוסעים. יש לי כרגע פיז'ו 307SW מנוע 2000. אני מרוצה, אבל הוא צפוף לילדים שיושבים מאחור.

נכנסתי לפיז'ו 5008 מודל 2013 שעשתה 100 אלף ק"מ, וממש התלהבתי מהחלל הפנימי. בטרייד-אין הציעו אותה עם שנתיים אחריות על מנוע, גיר ומזגן ב-60 אלף שקלים. אבל המוסכניק שלי הזהיר שיש לה מנוע טורבו "פח זבל", מלא תקלות, ויעץ לא לקנות אותה. המוסכניק ועוד מביני דבר המליצו לי לקנות את האאוטלנדר. הרכב מתאים לי אמנם מבחינת גודל, אבל ההצעה הכי זולה שקיבלתי היא 105 אלף שקלים.

תשובה: מערכת הטורבו של 5008 רגישה במיוחד לסוג שמן המנוע ולהחלפתו הנאותה מדי 15 אלף ק"מ. יש להקפיד גם שמפלס השמן לא יהיה נמוך משני שלישים.

במקומך הייתי לוקח את 5008 בשתי ידיים. אם בעליה הקודמים תחזקו אותה כראוי, לא תידרש להפעיל את האחריות, הנדיבה ביחס לרכב יד שנייה.