Skip to content

והימים ימי המלך קיטש

בשבוע שעבר, בשידור של ynet, התגלה קשר די מפחיד בין הזמרת נינט טייב, שביצעה את השיר "ים של דמעות", לבין הנטיות החוגגות כיום בעולם הרכב

זהו שיר בעל עוצמה, המעורר זיכרונות אל דמותו הטרגית של הזמר זוהר ארגוב, שיר שהתחדש בביצוע בלתי נשכח של נינט הצעירה – זאת אומרת בארצנו של כמעט-פעם.

נינט של אז שרה את "ים של דמעות" בפשטות כובשת, כאילו הייתה בת השכן, בלי איפור, בלי לבוש נוצץ, בלי תכשיטים. היא פשוט עמדה על במה, שהייתה נקייה עדיין מאפקטים פירוטכניים ופסיכדליים, והתפאורה הצנועה ממש לא הייתה חשובה כאשר נינט שרה בקולה המצמרר, ולאף אחד לא היה ספק שכוכבת נולדה.

כל צבעי הקֶשֶט

לכן הזדעזענו – אני, כלבי ומכוניותיי – כאשר ראינו ושמענו השבוע את אותה נינט מבצעת את אותו שיר מהפוֹנוֹטֶקָה של ארגוב, הפעם בהופעה מבוימת בדקדקנות מבעיתה על ידי כנופיית סטייליסטים גרפומנים, שהם כנראה חסידים של האסתטיקה השלטת בקהילת הגאים/גאות.

הם איפרו את נינט לפי טעמם, הלבישו אותה כאילו הייתה מלכה במועדונים שלהם, שם הגברים מופיעים בשמלות, בנעלי עקב ובריסים מודבקים, ודאגו גם שעל פרונט הגברת, ועל כל אצבעותיה, יתנוצצו תכשיטים לרוב, כך שנינט המסכנה נראתה בהופעתה כמו עץ אשוח מקושט לעייפה של חג המולד.

הציפור הצבועה 2

המראה המצועצע של נינט, שהולבשה ואופרה בסגנון המועדונים של גדודי הסוטים הניו-יורקים של שנות ה-60, אופנה חשוכה המנסה להשתחזר בתל-אביב בת זמננו על ידי גאים מקומיים – הזכיר לי שהסופר יז'י קושינסקי, ניצול שואה ססגוני (במילים עדינות) שחי בניו-יורק, התגאה באוזניי שהוא מבקר בקביעות במועדוני סאדו-מאזו, ואף זכה בכרטיס חבר של כבוד.

קושינסקי הנלהב גם אסף תלבושות ואביזרים המזוהים עם מקומות אלו, באמתלה שהוא מתכנן לכתוב ספר על ציוויליזציית הלילה הצעקנית הנ"ל, אשר להערכתו עומדת "לשנות כל אמת מידה של אסתטיקה וכל ערך של מוסר".

אך מחבר "הציפור הצבועה", רב-מכר על ילדותו בעת השואה, לא כתב דבר על חיי הלילה הניהיליסטיים שניהלו הגאים/גאות בניו-יורק – תרבות שמאדירה פטישיזם, אימה, גסות, שוביניזם ואלימות – אלא רק התאהב בהם בחשאי. לפחות עד מדור זה.

קושינסקי לא כתב את הספר על סאדו-מאזו ועל דראג קווינים, והתאבד.

עיטור לא לשֶבַח

ואני נזכרתי שבתקופה שהזמרת נינט הצעירה עוד לא נפלה לידיים של סטייליסטים חובבי מועדונים למבינים בלבד, ושרה את "ים של דמעות" של זוהר ארגוב בפעם הראשונה, התמימה – גם רחובות עירנו נראו נורמליים עדיין, כי חנו ונסעו בהם מכוניות שפויות, כאלה שעוד לא עוטרו בקווים אסייתיים צעקניים ולא הולעטו בפיצ'פקעס-חובה אלקטרוניים, שנועדו להרשים את הבורגנים המתחילים חובבי הסמארטפונים ולשכנעם כי מדובר בסמארטפונים על גלגלים.

הזקן המורשה מדמיין לו את מרלנה דיטריך – הזמרת שמלווה אותו, הבודד, בנסיעות ארוכות חסרות תכלית זולת עצמן – שרה בצרידות מתגעגעת את "לאן נעלמו הגברים", אלא שבמקום "גברים" הוא מזמזם את המילה "מכוניות", שהרוח מחתה את עקבותיהן. לאן הן נעלמו, כל היפות, זולת אלה השמורות אצל חברי מועדון החמש?

מָסַך שמסכסך

ובכן, מכוניות שהיו חברות נאמנות שלנו נעלמו כי יצרניהן גילו ששלטון הסמארטפונים כובש את האנושות, ועל כן הם מוודאים שהנהג יחוש שהוא מטייל במִתקן השייך לעידן מתקדם. בהתאם לכך סולקו המתגים, הסוויצ'ים והכפתורים שהכרנו, ובמקומם הותקנו מסכים נושאי אייקונים הדורשים לחיצה אינטימית.

ועכשיו, כשאתה צריך לשנות איזה תפעול בעת הנהיגה, לך תחפש תוכנה, ותת-תוכנה, ותת-תת-תוכנה נסתרת, ותלחץ היכן שצריך בתוך ערמת האייקונוגרפיה מבלי להתבלבל, ועוד תנסה להסתכל על הכביש. כך שהמסך מסכסך אותנו לא רק עם הנוחות, אלא גם עם הבטיחות.

הזקן המורשה לא מופתע אפוא שבתל-אביב ועל איילון, אלפא 33 Ie שלו מוכרחה לעקוף כל רגע שיירות של מכוניות, שבאחרונה החלו לזוז לאט ומתנודדות כמו שתויות.

כולם חכמים כולם

והנה, אף כי חוויית הנהיגה שודרגה כלפי מטה (שִדְרוּע?), איש מהמומחים לענייני רכב לא זעק "געוולד". כי רובם הפכו כבר מזמן לכתבי חצר, ואלה שנותרו בלתי תלויים כביכול מנסים להצטרף לכנופיית החצרונאים, אשר נהנית מיחס חם של ברוני הייצור והייבוא. יחס זה מתבטא בהענקת הטבות לכתבים הצייתנים, שעיקרן מכוניות פאר למבחני דרכים ונסיעות לחו"ל במחלקת עסקים, המעצבות לכתבים חיים מתוקים.

כך קורה שאצלנו, כמו גם בעולם הלועזיטי כולו (בדוק), איש לא מבקר יצירות רכב חדשות, גם לא את הנטייה לטאבלטיזציה של לוח המחוונים ז"ל. נהפוך הוא: כתבים מורחים מחמאות על כל שטות וטיפשות היוצאות מפסי הייצור: על מנגנון עצור-סע הם כתבו שהוא חוסך דלק, בעוד שלאמיתו של דבר הוא פוגע במערכות החשמל ובמנוע; ואת הקטנת נפח המנוע בהתאם לדרישות הטרוריסטים הירוקים הם היללו כ"סביבתית", בעוד שהיא אינה בהכרח כך, ועוד מחייבת שימוש בשלושה צילינדרים אנמיים המחוזקים בלית ברירה בטורבו בעייתי.

מחמאות מזויפות (או גרוע מכך, כנות…) מורעפות גם על הגאים קטומים בחלקם התחתון, עיצוב עילג שמתחפש לספורטיבי.

כתבי החצר מפגינים התלהבות אווילית גם לנוכח הוויתור על ידית האחיזה העליונה המשמשת את הנוסע במושב הימני, בעיקר נוסע מבוגר שמנסה לצאת מהאוטו. בידית זו נאחזו גם ידידות של הקשיש המורשה, במיוחד אחרי שהוא למד להחזיק הגה בברך שמאל והודיע בגאווה, "תראי תראי, מכוניתי נוסעת לבד כאילו הייתה אוטונומית".

מבזק זיכרון

לאחר נסיעת מבחן של סיטרואן AX בצרפת, אי-אז ועוד קצת, יצא היבואן של סיטרואן מר דוד מנור מתוך ה-AX ג'י-טי אשר הזקן המתחיל נהג במשך שעות ארוכות בכבישים צרים ומפותלים, ואמר: "ראית, אדוארד? בכלל לא פחדתי", אך בידו החזיק עדיין מר מנור את ידית האחיזה העליונה, שהוא עקר ממקומה מבלי משים.

האכילס של keyless

אלא שכל המחמאות הנ"ל מצד כתבי החצר העבריים והלועזיטים הן כלום לעומת הסכמתם הקולקטיבית, המיישרת קו עם היחצ"נים, כי נעילת מכונית בסגנון המודרני, נטול המפתח, היא מהפכה חיובית המקלה על הנהג, אשר פטור מהחזקת מפתח בידו.

ודאי שלא פורסם כי keyless מקלה גם על גנבי הרכב, אשר בזכות שיטה זו אינם צריכים עוד לפרוץ לרכב בכוח, להשתיק אזעקות, לשבור את הסוויץ' ולהחליף מחשב.

קוד לא שומר אמונים

שיטת keyless עובדת כאשר המפתח במרחק של עד מטר מהמכונית. או-אז הנהג צריך רק לגעת בעדינות בידית הדלת, מה שמבטל את חסימת האימובילייזר, להיכנס לאוטו, ללחוץ על כפתור הסטארט, להתניע ולזנק. הכול אלגנטי ונוח, אלא שהאדונים הגנבים, באמצעות מכשירים בשווי 400 שקלים בלבד, מאריכים את טווח הפעולה של keyless עד 800 מטרים (!), וכך מסוגלים לפתוח את המכונית ולנסוע בה גם כאשר בעל הרכב עצמו רחוק מדלת מכוניתו, באשר הוא יושב באיזו קפיטריה או ישן בביתו.

אותם חסרי מצפון מנוסים מסתמכים על התרחיש הנפוץ שבמסגרתו בעל המכונית מניח את מפתח המכונית לא רחוק ממפתן ביתו. הגנב מנצל זאת כדי להפעיל סקאנר. מגבר צליל משדר את הקוד, והמכונית קולטת את האותות כאילו שודרו מהמפתח המקורי. בתוך דקות ספורות היא הופכת לרכוש הגנב.

וכך זה מתבצע: גנב אחד נעמד ליד דלת הבית, קולט דרכה את שידור המפתח, ומגביר את הטווח שלו. בה-בעת עומד גנב שני ליד המכונית עם תיק הנושא מתקן אלקטרוני, אשר מתחבר אל הסיגנלים של המפתח ומתחיל לשדרם כאילו היה המפתח עצמו. המנעולים נפתחים, וכעת לא נותר לגנב אלא למשוך בידית הדלת, ללחוץ על סטארט ולזנק. חסרי מצפון כבר אמרנו?

בשיטת keyless המודרנית והנוחה אין צווחות אזעקה ואין שמשות שבורות. אמנם המכונית הגנובה מודיעה ל"בעליה" החדשים שחסר לה מפתח, אלא שהמנוע לא יפסיק לעבוד בשל כך.

גנבת דעת

כתבי החצר, הדואגים להצלחת המכירות של אדוניהם ברוני הייבוא – אינם מספרים על סכנת הגנבה האורבת לכל דגמי הרכב שעובדים בשיטת keyless. לפיכך, אפשר להאשים את חבורה זו של חצרונאים אינטרסנטים באותו חוסר מצפון שמאפיין את הגנבים.

Subaru 3Subaru 2Subaru 1Subaru 5

היא עוד תשוב: דגמי סובארו החדשים, שהופיעו בתערוכת טוקיו, מאותתים שהיצרן היפני החליט סוף-סוף לחדש את הקווים של אימפרזה ולגאסי (אצלנו: B4). אין מדובר רק במתיחת פנים אלא במהלך שאפתני, המנסה לרענן את הסגנון המסורתי של הפירמה, שדגמיה כבר מזמן נראים בשוק כמו פרות כבדות בחנות חרסינה.

לוּ היה מדובר רק באימפרזות המשפחתיות – שבעליהן מסתפקים ממילא בנוחות, באמינות ובבטיחות אקטיבית, שהן תוצאה של אחיזת כביש טובה – ניחא. אלא שהנסיגה כרסמה גם בדגמי הספורט של סובארו, אימפרזות WRX STI, לשעבר אלופות העולם בראלי, וזה כבר עצוב יותר.

עוד לפני כמה שנים החלו אימפרזות אלה לסבול מירידה בערכן הספורטיבי (יחד עם הערך הפסיכולוגי של בעליהן), עקב מתקפה של דגמי WRC מצד פורד, פולקסוואגן, סיטרואן וטויוטה. אל מול נבחרת זו של WRC – אשר גרסאותיה נהנות אמנם מכוח מנועים דומה לזה של סובארו WRX STI (מעל 300 כ"ס), אלא שהן קטנות יותר ממנה, שוקלות מעט ומאוזנות בדייקנות – אין למלכת המסלולים לשעבר אימפרזה WRX מה לחפש, והיא נמחקה ממסלולי הראלי העולמי.

חסידי אימפרזה ספורט מאמינים כי בבגדיה החדשים, ואחרי הורדת משקל ושדרוג תיבת ההילוכים וההיגוי, WRX STI החדשה עוד תחגוג קאמבק בראלי.

למטה: לגאסי (B4) בגרסה משודרגת, אופנתית. הלו, זו סובארו?    

 

Legacy _B4_ 1

טיפ טיפה: הציד אחר הקוד

כפי שציינו במדור עצמו, בזכות שיטת keyless הנהג יכול להיכנס למכונית ולהתניעה מבלי להוציא את המפתח מהכיס – אך כך גם הגנב. זה לא מפריע ליצרני הרכב ליישם את keyless ברוב הדגמים המודרניים.

המועדון הגרמני ADAC ערך מבחן הבודק עד כמה פרוצה שיטת keyless. תוצאות המבחן אישרו שהבעיה רצינית: כל הדגמים בשיטת keyless, ללא יוצא מהכלל, נפתחו בתוך שניות. המועדון פרסם רשימה ארוכה של דגמים אשר מוּעדים לגנבה מהירה: אלפא רומיאו ג'וליה, עשר גרסאות של אאודי, 13 דגמי ב-מ-וו, 5 סיטרואנים, פיאט 124 ספיידר, 6 פורדים, הונדה HR-V, שישה דגמים של יונדאי, אינפיניטי Q30, יגואר F-Pace, ארבע חתיכות קיה, 2 לנדרוברים, לקסוס RX 450 H, שתי מאזדות, מבחר מרצדסים, מיני, אופל, פיז'ו, סיאט, סובארו לבורג, 9 דגמי רנו, 3 סוזוקי, 7 פולקסוואגן ואפילו טסלה S P85 חשמלית.

אפשר למנוע גנבה של מכונית keyless רק אם המפתח שלה (כולל המפתח החלופי!) מונח רחוק ככל האפשר מהקירות החיצוניים של הבית, מהחלונות ומהדלתות. כדאי גם לשמור את מפתח הרכב – בין אם אנו בבית, בבית הקפה, בסופרמרקט ובכל מקום ציבורי אחר – בתוך קופסת פח, או עטוף ברדיד אלומיניום. זה ימנע מהגנבים לקלוט את הקוד שמשדר המפתח התמים.

ואפשר גם לוותר כליל על שיטת keyless בעזרת חשמלאי פיקחי, ולאמץ את אחת השיטות המסורתיות נגד גנבה – כולל שיטות מכניות גסות, אשר הגנבים המודרניים, אלה השייכים לדור הסמארטפון, כבר לא יודעים לטפל בהן.

שואלים את אדוארד

שולמית וליאל: אנו מחפשים סטיישן גדולה בעלת קצת מרץ ב-50 אלף שקלים לכל היותר (לא חייבת להיות 7 מקומות). חשבתי לקנות יונדאי i40 ישנה, אבל הופתעתי לראות בנתונים שהאוטו שוקל מעל טון וחצי.

האם תוכל לעוץ לי עצה ?

תשובה: שני מוקשים יש לסקודה Suberb קומבי, הנראית מתאימה לכם בול: מנוע TSI וגיר DSG, שהופכים אותה לבעייתית בטווח הארוך. כך שיש יתרון ל-i40, כמו גם לפורד מונדיאו קומבי.

אם מדאיג אתכם המשקל, הטיפוסי לסטיישנים הגדולות, אז בדקו את i30 קומבי, או את אחותה, סטיישן מבית קיה.

חיה ואביעד פרקש: ברשותנו סיטרואן פיקאסו 2008 יד שנייה, שעשתה כבר 237 אלף ק"מ. למרות השם הלא ממש טוב של סיטרואן אנחנו נהנים ממנה מאוד, ועד היום לא היו בכלל בעיות.

בימים האחרונים קורה משהו מוזר מאוד: באמצע נסיעה, כשמאטים, היא מסרבת להעלות להילוך הבא, ומרעישה בכל מיני צפצופים וקולות מוזרים. בשלב מסוים היא מסרבת להתקדם (המנוע לא נכבה), ואז, לאחר חצי שעה של מנוחה, היא חוזרת לתפקוד כאילו לא קרה דבר.

במוסך לא הצליחו לעלות על הבעיה. אמרו שעל פי המחשב הכול חלק והוא לא מראה על תקלות, לא בגיר ולא במנוע. האם יש לך עצה טובה בעבורנו?

תשובה: לא מן הנמנע שפיקאסו שלכם לא זכתה להחלפת שמן גיר כאשר עברה את 80 אלף הקילומטרים הראשונים, וגם לא לאחריהם.

היוועצו במכון מנוסה לגירים אוטומטיים. אולי החלפת שמן מקצועית (לא בסתם מוסך!) תעצור את הידרדרות הגיר של פיקאסו, עדיין בזול יחסית.

ישעיהו: יש שתי מכוניות יד שנייה ששמתי עליהן עין, ואשמח אם תוכל להצביע על עדיפות.

אנו נוסעים 70 אחוז בתוך העיר והשאר מחוץ לה. מחפשים אוטו חסכוני (בעל אופי) ואמין. שמתי עין על פיאט פנדה 900 סמ"ק טורבו וסקודה 1200 TSI. כמובן, יש הפרש ניכר במחיר: הסקודה יקרה יותר.

שתיהן 2011-2012. מה דעתך?

תשובה: פנדה בגרסת 900 טורבו היא צעצוע נחמד, בכוח ובצליל, אך קשה לדעת כמה זמן היא תחזיק מעמד. סקודה פאביה עשויה כל רגע לדרוש את תיקון גיר ה-DSG, בנזק של כמה אלפי שקלים, וגם מנוע ה-1.2 TSI שלה אינו אמין מי יודע מה. למה לחפש צרות, במקום ללכת על סוזוקי סוויפט, או לפחות על רנו קליאו B?

בעילום שם: אתה מתנגד באופן מסורתי למנועי טורבו. מה לעשות כשגם חברת הונדה, יצרנית מנועים גדולה, נפלה, ורכבי הסיוויק מגיעים כיום רק עם מנועי הטורבו? מה דעתך על הסיוויק שהיא בעלת מנוע זה? האם היית ממליץ עליו?

תשובה: אינני מתנגד לטורבו. נהניתי בזמנו מפיאט אונו טורבו נפלאה, ואף ערכתי ירחון בשם "טורבו", באמונת המערכת שמגדש הוא הדרך העתידית. אלא שכיום הגענו לשימוש מגונה בטורבו, שכן תפקידו העכשווי והיחידי הוא לחזק מנועים שאינם ראויים לשימוש. כמו מנוע 3 הצילינדרים של סיוויק החדשה.

ייתכן שבסיוויק 1.5 טורבו המגדש מתפקד נכונה, אך מה לעשות, נשארתי חסיד של הונדה N/A (בלי טורבו) – בין אם זו crx VTEC 1.6 שלי (160 כ"ס, 100 קמ"ש ב-7 שניות), ובין אם זו ההאצ'בק 96' שנבנתה על ידי בני, המצוידת במנוע הונדה אינטגרה R (190 כ"ס, 6.5 שניות ממנוחה ל-100 קמ"ש).

רק סיוויק R החדשה משפשפת את הקרניים לשתי בנותיי אלה.

ענבל: אחותי רוצה לקנות רכב חדש, אך קטן (רכב מיני) וזול ככל האפשר. היא חושבת לקנות סוזוקי סלריו, המחליפה את האלטו ומיוצרת בתאילנד.

הרכב צריך לנסוע מדי יום מאלקנה לפתח-תקווה, כלומר נסיעה בינעירונית קצרה יחסית, ופעם-פעמיים בשבוע לעלות לירושלים.

האם הסלריו תעמוד בזה? האם באופן עקרוני רכב בעל נפח מנוע של 1,000 סמ"ק יעמוד בזה?

ומה לגבי בטיחות? האם סלריו בטוחה, יחסית לרכב קטן?

תשובה: בערמת השקלים שעולה סלריו החדשה, שהיא תת-רמה בכל היבט, אפשר לקנות סוזוקי סוויפט יד שנייה או רנו קליאו בקילומטראז' נמוך. בשביל שתי אלו, עליית הקסטל היא בבחינת "בירה קטנה", וגם הבטיחות האקטיבית והפאסיבית שלהן עולה על זו של סלריו ושות'.

אסי: אנו מתעניינים ברכישת הרכב החדש של סקודה, הרי הוא הקודיאק, שכן הוא בעל 7 מקומות ונחשב מרווח. שמעתי שהמנוע של סקודה סובל באופן מסורתי מאכילת שמן, ושהמוח של הגיר נוטה להתקלקל. זה נכון?

אודה על עזרה, שכן מדובר בהוצאה כבדה מאוד והציפיות גדולות (ובהתאמה פוטנציאל האכזבות…). מכיוון שאמינות היא דרישת בסיס מבחינתנו, אולי כדאי להמתין שיהיה יותר ניסיון עם הרכב?

תשובה: אמנם סקודה קודיאק היא אוטובוס פרטי נוח, צנוע ובטיחותי, אלא שלפי פורומים לועזיטיים, מנוע ה-TSI 1.8 אכן אוכל שמן, וגיר ה-DSG נוטה להתקלקל תחת אחריות היצרן כבר ב-50 אלף קילומטרים, ובלי שום אחריות אחרי 150 אלף קילומטרים.

כך שאופציות מוצלחות יותר מהצ'כית הן פורד גרנדיס ומיצובישי אאוטלנדר. כמובן, ישנה האופציה השלישית של ה-SUV המוביל בשוק – סיטרואן פיקאסו הארוך.

מודעות פרסומת

אותי זה מביך, חביבי

מביכה אותי המציצנות שבה תושביה של האדמה המסתובבת, אלה הנשארים – רודפים אחר מילים אחרונות שפלטו מפיהן נפשות לפני שהתעופפו פייפן

זו תופעה דוחה, ולא משנה כקליפת שום דאשתקד אם רצף המילים שהשמיעו העוזב/עוזבת בהיותם ברבע שליטה (או בחוסר שליטה מוחלט) הוא אכן בעל ערך בבורסת המילים, או שהוא סתם פליטת פה במשקל יתוש.

אל תתפסו אותי על חם שפספסתי את המועד הנכון, וסיפרתי משהו מוקדם מדי…

אשרי, אינני אח"ם

אך מדוע הבלגן המתפרע הזה שבין חוקי הביולוגיה חסרי הרחמים לבין הספרות היפה צריך להדאיג בסתיו 2017 דווקא אותנו, את הקשיש המורשה, שואל הזקן את עצמו. הרי רדיפה אחר מילים אחרונות של מישהו שיורד מבמת המציאות – טקס מכוער למדי לכל הדעות של הקשיש, כלבו ומכוניותיו – מתבצעת בעיקר בשטחי אח"מים, כלומר מופנית אל דמויות השייכות לצמרת התרבותית, כך שבוודאי לא יעניין את הסקרנים איזה סתם זקן יהודי המפטפט על מנועים, על שלדות ועל שואה. מה גם שזקן זה אמר כבר את מה שהיה לו להגיד בתחום (אשר הוא עצמו המציא, לשם הנוחות הפואטית כביכול).

הג'ימייל שלי המום

איזו מכונית לקנות, מתי להחליף שמן גיר, איך לזהות שהמצבר עומד להתרוקן, איך לבדוק כמה דלק שורף המנוע, אילו צמיגים כדאי להרכיב קדימה – חדשים כמו שממליץ הזקן או משומשים דווקא, כהנחיית משרד התחבורה. נושאים אלה ואחרים עולים שבוע אחר שבוע בעשרות מכתבים, שהמדור מנסה לענות עליהם בכתב ולפעמים בטלפון. אך לצד שאלות שגרתיות אלה קורה שמגיעות ל"המפתחות בפנים" גם שאלות מסובכות בהרבה, המדביקות את המדור אל הקיר.

שאלות אלה התחילו להגיע אלינו זמן-מה אחרי שהזקן הצמיד לדרגתו "קשיש" את המילה "מורשה". מאז, קורה שסקרנים למיניהם מצפים ממני להשמיע וידוי איך הזקנה משפיעה על הנהיגה, ונועזים שבהם מתעניינים מה הזקן חושב על המוות.

והזקן, במקום להסתבך בנושא שחכמים ממנו נכשלו בו, ולא הצליחו לשכנע אפילו את עצמם, החליט בלית ברירה להתמודד עם הצד המשעשע יותר של שאלה מפחידה זו – כלומר עם תופעת המציצנות.

סוג של סבבה שחורה

וכך, הקשיש לוקח פסק זמן מהרצינות הנדרשת, ויבצע כאן הדמיה תיאורטית – הן לצורך הבידור הנדרש על ידי המדור והן כדי לשעשע את עצמו בסוג של סבבה שחורה. או במילים אחרות, הזקן ינסה לשחק קורבן הרואה את עצמו בתפקיד גופה מדברת.

בהתאם לתסריט זה, ובהנחה שלא אשכח ליישם אותו ברגע הקץ האמיתי, אומר לסקרנים אשר יתעניינו במילותיי האחרונות, אם יהיו סקרנים כאלה, שבבית הקיץ הפולני שלי הוקלטה באוזניי שיחה בין חתולת אין-שם לבין כלבי מקס ובר.

– "אני", אמרה החתולה, "מביאה מהגינה לזקן שלנו, שהגיע מחו"ל, איזה עכבר או שניים".

– "ואני", ענה לה מקס, "משתין לו בחדר האמבטיה".

עדינות פרוסית

ואולי אקח את הקופה בענייני המוות, ואצטט ברגעיי האחרונים את הצעקה שזרק לחייליו מלך פרוסיה (1712-1786) פרידריך השני  בעת קרב: "התכוננתם לחיי נצח, כלבים כמוכם? אה?"

אגב, אותו פרידריך הגדול, מצביא ופילוסוף, היה אלילו של אדולף היטלר, שלהבדיל מהפרוסי שמר את עצמו בעת המלחמה במרחק בטיחות מכל החזיתות.

הגרמנייה הטובה

יהיו ודאי כאלה שיתאכזבו מכך שברגע הכי חשוב הקשיש המורשה בגד בעצמו, ולא הפטיר בנשימתו האחרונה "מובילאיי הוא אכן זיפת". ועוד הם יופתעו מסיבה אחרת: "לא מתאים לו להסתלק באופן נדוש כל כך", יטענו. "הרי תמיד ציפינו שאם הזקן יתעייף סוף-סוף כהוגן וילך למציאות האחרת, אז הוא לפחות יְיַשֵר את רגליו באוטו, ב-280 קמ"ש למשל. שהרי לא סתם הוא שילם 200 אירו כדי להסיר מהבווארית Z3M קוּפֶּה את הגבלת המהירות עד 250 הקמ"ש המקוריים".

או-אז יתקן מישהו את הפטפטנים בהערה הנבונה ש"הזקן לא רצה לחפש עץ מתאים להתנגח בו כדי לקחת יחד איתו את המכונית לעולם הבא, משום שאף דת לא מבטיחה חיי עולם גם למכשיר תנועה אחרי טוטל לוס".

"נו באמת", יתקוממו על דבריו, "זו הרי גרמנייה, אז מה אכפת לזקן מגורלה? שתלך לגיהנום, המנוולת".

ונפשות טובות יתקוממו מיד על העמדה הנקמנית הנ"ל. "הב-מ-וו של הזקן אכן גרמנייה", הן יודו, "אלא שהיא לא גרמנייה תקנית דגם הרייך השלישי, כלומר חברת כנופיות ה-BdM, אותה תנועת נערות שהייתה חלק מההיטלר יוגנד וחינכה את המיידלאך על ברכי האידיאל הגרמני של שלוש ה-K (Kinder, Kuche, Kirsche, ילדים, מטבח וכנסייה), תוך שהיא מכינה את הנערות גם לקראת שירות האומה: לארגן ולנהל, יחד עם הגברים, את הגטאות ומחנות המוות".

הגרמנייה של הזקן, יזכירו המסנגרים, לא רצחה איש, לא חנקה נפשות בגז ציקלון B ולא שרפה אף אחד. הרי גרמנייה זו נולדה בבוואריה אחרי השואה. הזקן הסביר את זה בעצמו כאשר כתב, כדי להתגונן ממחאות מול ביתו, למה הסכים להזמין אותה הביתה למרות הגנאולוגיה הפגומה שלה. "חבל להשליך את אהובתי היידי למדורה", מלמל.

צפוף בספרות ההתפגרות

אז איך לעזאזל לענות על השאלה "מהי גישתך כלפי המוות" כאשר קטעי גסיסה מתוארים כבר למכביר בספרות היפה, בדייקנות וברגש, ואפשר לעשות מהם אנתולוגיות שימלאו כרכים רבים?

כמו הגסיסה של אמה בובארי שמתאר גוסטב פלובר, מות סבתו של מרסל פרוסט ב"בעקבות הזמן האבוד", הרגעים האחרונים של גיבור הסיפור הקלאסי "מותו של איוון איליץ'" מאת טולסטוי, ויצירות שבהן סופרים מתארים את מות אמהותיהם ועוד מהגגים על המוות, כפי שעשו היידגר, דרידה ובולגקוב.

סוף הסופרים

אך כל זה לא הספיק לקטי רויפי (Roiphe), עיתונאית ניו-יורקית ואינטלקטואלית צעירה שכתבה ספר על מותם של סופרים, רעיון שנראה מוצלח יותר מספרים זולים בנוסח "הסטיות של הסופרים הגדולים", "אהבותיהם הסודיות של הסופרים" או "מלונות הסופרים".

מספרה של קטי רויפי אנו למדים כי מרסל פרוסט היה מרפא את עצמו, בוחר תרופות ודיאטות, עד שהידרדר מצבו ונפטר, ואילו פלובר מת במהירות. השכם בבוקר הוא עוד עבד על ספר חדש, אחר כך טבל באמבטיה, הרגיש לא טוב, קרא למשרת, נשכב על הספה בסלון ומת.

מה הגאון יגיד

תושבי פריז עמדו בהמוניהם מול חלונו של ויקטור הוגו בשעות שהוא שכב על ערש דווי. העיתונות העולמית שיגרה לזירת האירוע את שליחיה, וכולם חיכו. לא למותו של הסופר המהולל, חלילה, אלא למילותיו האחרונות – מה יגיד הגאון על האופק החדש, האינסופי, הנפרש לפניו?

הוגו חי עדיין כאשר החלו להסתובב השמועות על מילותיו האחרונות, ומיד לאחר מותו פרסמו אותן העיתונים הגדולים. "אני רואה אור שחור", מלמל המנוח מבלי להוסיף כל הסבר. מפח רוח נפל על פריז, משאנז-אליזה עד מגדל אייפל, ואוכלי הצפרדעים, שהלהיטות למילות פרדה בעלות משמעות חשמלה אותם כהוגן, חזרו הביתה מאוכזבים אשכרה.

את תשובתו לפרשת מותו של ויקטור הוגו השמיע ללא חשבון לואי פ' סלין, אשר בספרו "מטירה לטירה" תיאר את מות כלבתו, והשווה בין מות חיות למות אנשים. "ראיתי מוות בכל מקום", כתב סלין, "אך מעודי לא ראיתי מוות כה יפה, כה דיסקרטי, כה אמיתי וכה קורע לב כמו מות כלבתי הקטנה".

אפילוג

מסקנות: הזקן לא היה ולא יהיה מסוגל לענות לשאלה מהם עמדתו ופחדיו לנוכח המוות, נקודה. הוא מוכן רק להודות בחצי-פה שהשייכות לעולם המודרני, האמיתי או המדומה, דורשת לשכוח מהמוות, להסתיר אותו, לאבד קשר איתו, לחתוך אותו מהמציאות, גישה שהפכה לחלק מהותי מחיינו.

וודי אלן התייחס לכך בהגחכה הטיפוסית לו: "מאז שלבני האדם הגיעה הבשורה שהם נידונים למיתה בסופו של דבר, הם כבר לא נינוחים".

טיפ טיפה: הארכת חיים 

הרי מקבץ שלישי של עצות להארכת חיי המכונית – ככל הניתן, לנוכח מזימת היצרנים לקצר את חייה.

* כבו אורות בעת התנעה. כאשר מתניעים את הרכב, האמפרים והוולטים במערכת החשמל נוסקים גבוה, ויכולים לגרום להישרפות נורות הפנסים. כך שמוטב לחכות אחרי ההתנעה כמה שניות, ורק אז להדליק אורות.

סיבה נוספת: אורות ראשיים דלוקים סוחטים כוח מהמצבר, במקום שהכוח יעמוד כולו לרשות הסטרטר.

* נקו את לשלשת הציפורים. הלשלשת מסכנת את צבע המכונית. לעתים די בכמה שעות כדי שעקבות הציפורים יהפכו קשים להסרה, ויגרמו חלודה. מוטב אפוא לנקותם מהר ככל האפשר.

* חזקו את המצבר. מתקנים לייצוב המצבר לא נועדו ליופי. הם מחזיקים את המצבר בזמן נסיעה, וכך מחלישים או מנטרלים את הרעידות. המצבר ניזוק מרעידות כי בתוכו עובדות פלטות עשויות עופרת, חומר רגיש לטלטלות.

* אל תבלמו על הפרעות בכביש. אם אנו מגלים מאוחר מדי את ההפרעה על האספלט – בין אם זה בור, מהמורה להאטת מהירות או כל הפרעה אחרת – מומלץ לעבור אותה באותה מהירות שמגיעים אליה, ולא לעלות עליה חלילה בדוושת בלם לחוצה. הסיבה: על מתלים מעוכים פועלים כוחות חזקים, והסיכוי לתקלות עולה – לא רק במתלים עצמם אלא גם בקרטר המנוע.

אם לא הספקנו להוריד מהירות לפני ההפרעה באספלט, הטוב ביותר הוא להסיר רגל מדוושת הבלם, ולעלות על ההפרעה במתלים לא לחוצים.

שואלים את אדוארד

יוחאי שכטר בשם אהובה שכטר מירושלים: דודתי אהובה קראה את הכתבה שפרסמת בשבת שעברה ("זקנה זה לא א-מחייה"), וביקשה שאשאל אותך:

סבינו (דוד שכטר ע"ה), שעלה לארץ לפני השואה, הגיע מהעיירה נובי-טארג בפולין. כלל משפחתו, למעט אח אחד, נרצחה עם יתר תושבי העיירה במחנה בלזיץ הידוע לשמצה. האם העיירה נובי-סונץ שהזכרת בכתבה קשורה או קרובה לנובי-סונץ?

תשובה: העיירה נובי-סונץ של גולדפינגר שוכנת די רחוק מנובי-טארג. אין קשר בין שני המקומות.

רננה: אני נדרשת לבחור רכב ליסינג מתוך הרשימה הבאה: דאצ'יה לוגאן בנזין, דאצ'יה לוגאן דיזל, רנו קפצ'ור, רנו קליאו אסטייט 1.5 דיזל.

חשוב לציין שאני נוסעת מדי יום לעבודה בירושלים, מרחק של 140 ק"מ. בבית יש לי חבורה של 5 ילדים, כשברור שלא ניתן לנסוע כל המשפחה יחד באחת מהאופציות האלו. בנוסף, יש נהגת חדשה ועוד אחד בדרך שינהגו על הרכב הזה.

אני יכולה לשדרג לרמה גבוהה יותר של רכב בתוספת כסף, מדובר על האפשרויות הבאות: רנו גרנד קופה דיזל, רנו גרנד קופה בנזין, ניסאן סנטרה, דאצ'יה דאסטר 4X2 דיזל, סוזוקי ויטארה.

אשמח לשמוע מה המלצתך לאור הנתונים שהצגתי.

תשובה: במקום הראשון מבין המועמדות עומדת, ללא ספק, דאצ'יה דאסטר, במיוחד כשהיא מצוידת במנוע דיזל של רנו. לא רק בגלל מחירה הנמוך, אלא בגלל כל הפרמטרים שעושים ממנה רכב שימושי מאוד, חסכוני, אמין וסימפטי. אחד כזה שלא יודע צפיפות ותחושת מחנק מהן.

אברהם: אני נוהג כיום בסוזוקי סוויפט 2013 ידנית ומרוצה ממנה, אך צצה במוחי מחשבה שיכול להיות נחמד להחליף את הרכב ברנו מגאן קופה מאותו השנתון פחות או יותר. מדובר בדגם הידני 1.2 טורבו בנזין 115 כ"ס, והמחיר בתור משומשת דומה. הבעיה שלי היא שמכיוון שהדגם נמכר בכמות קטנה, לא מצאתי הרבה חומר בעברית מאנשים שבאמת התנסו ברכב זה (למעט כמה כתבים שנסעו עליו 200 ק"מ), ושפות אחרות אינן נגישות לי.

אשמח אם תוכל לומר לי מה דעתך על הרכב ומה מספרים עליו בפורומים בחו"ל. האם הוא אמין? מהי צריכת הדלק האמיתית? האם האוטו מלהיב כמו שהוא נראה? והאם לדעתך שווה להיכנס להרפתקה, או להישאר עם הישן והטוב (שאמור גם להיות לו שוק טוב במכירה(?

תשובה: אם אתה רוצה להחליף את סוויפט ברנו קופה מתוך הרפתקה בלבד, ולא משום שגילית שרנו זו יפה יותר, מרשימה יותר וחזקה יותר – אז מוטב שתישאר עם סוויפט, כי אין שום דמיון סגנוני ביניהן למעט תיבת הילוכים אריסטוקרטית (ידנית).

אם כי קיימת סכנה שמה שלא תעשה, תצטער. שהרי סוויפט, שאני אוהב מאוד, היא מכונית מרשימה פחות במראה החיצוני מאשר רנו קופה, ואם תישאר עם סוויפט, תתחרט שלא החלפת אותה ברנו. סוויפט מצדה תחוש בהרהורי הבגידה שלך, ותתקלקל.

תרחיש דומה עשוי לקרות אם תחליף את הסוויפט ברנו קופה, וקופה זו תרצה לבקר מוסך, מה שמותר לה אחרי חמש שנות שירות אצל ידיים שלא דאגו לה אולי כהלכה.

כמו תמיד בהתלבטויות דומות שנשלחות למדור, אני מנסה לחשוב מה הייתי עושה במקום השואל. במקרה שלך, הגעתי למסקנה שזוהי אכן דילמה ראויה. מה שעשוי להכריע את הכף הוא נסיעת ניסיון ברנו קופה, ארוכה ככל האפשר, כדי להיווכח אם הנהיגה בה מסבה לך תחושת בטיחות והנאה.

על ההכרעה תקל העובדה שהפרטים המעניינים אותך, כמו אמינות וצריכת דלק, דומים בשתי המכוניות. זאת, כמובן, בתנאי שלא תנצל את מלוא כוחה של רנו קופה – כי אז הצרפתייה תעשה רק 10 ק"מ מכל ליטר דלק. תמורת סיפוק בוודאי.

מלכה חן: אני נהגת יחידה, ברשותי טויוטה יאריס שקניתי בשנת 2012 מהיבואן, היא משמשת אותי נאמנה (עד כה עשתה 67 אלף קילומטר).

ערכה של היאריס ירד ב-50% כמעט, וההתלבטות שלי היא: האם למכור אותה לפני שתזדקן וערכה ימשיך לרדת? אם כן, מה דעתך על ליסינג פרטי? איזה רכב כדאי לקנות דרך ליסינג פרטי?

תשובה: אמנם אינני מומחה לכדאיות, ירידות ערך וכדומה, אלא שבכל אופן הייתי ממשיך עם טויוטה יאריס, מכונית סימפטית ואמינה שיכולה לצלוח בכבוד עוד מאות אלפי קילומטרים ללא דרישות תיקונים.

ליסינג, פרטי או אחר, הוא פתרון טוב מאוד לבעלי ביזנס זה.

צביקה וייס: ברשותי יונדאי i35 שהגיעה ל-80 אלף ק"מ, וברצוני להחליף שמן גיר.

  1. האם יש צורך במוסך שמתמחה בנושא, או שמא אפשר לעשות זאת במוסך הרגיל שבו אני מטפל?
  2. אם כן, אתה יכול להמליץ על מוסך טוב שעושה זאת (בירושלים)?

תשובה: כפי שהדגשנו לא אחת, שמן גיר יש להחליף אך ורק במכון המתמחה בגירים אוטומטיים. הסיבה לכך: ההחלפה היא הליך מסובך מאוד, הדורש סבלנות והקפדה על טמפרטורה מסוימת. באותה הזדמנות כדאי להחליף את מסנן שמן הגיר. בדגמים מסוימים יש לנקות את המסנן הקבוע.

במוסך רגיל לא בקיאים במיוחד ברזי ההליך, עשויים להשאיר בגיר חצי מהשמן המשומש, המלוכלך, וכך כל הטיפול יוקדח.

לצערי, איני מכיר בירושלים מכון לגירים אוטומטיים.

20171006_13522320171006_13513920171006_13513320171006_111318

אלפא יוצאת מהעילפון? המפגשים של בעלי אלפא רומיאו, אשר י"א מצלם כתחביב, מחזירים אותנו לתקופת הזוהר של היצרן האיטלקי, לפני שפיאט השתלטה על פסי הייצור והורידה מדגמי אלפא החדשים את כל מה שאהבנו, את כל סימני הקסם: את ההנעה האחורית, את שמלות המעצבים ברטונה ופינינפארינה, מנועים בעלי שני גלי זיזים, ואפילו את בורג הפלא שהיה מאפשר לחזק באלפות ותיקות את שרשרת הטיימינג.

במקום כל זה, חסידי אלפא קיבלו את Mi.To, שהיא גרנד פונטו יפה יותר מפונטו, את 147 המסקרנת בגרסת GTA בעלת 6 צילינדרים, וגם את 156, שאלפיסטים אמרו עליה "כמו שאתה דואג לה, ככה תקבל ממנה", אך גם דאגה לא תמיד עזרה לאמינותה של 156 הקפריזית. וכך, גלגלי האלפא הסתובבו עד 159, הצד החיובי הראשון באלפות של זמננו, ועד ג'ולייטה, שיחד עם 159 ניסתה לתקן את המוניטין הפגועים של האלפות תחת כיבוש פיאט. 

כעת, אלפא מנסה לחזור לשורשיה האמיתיים עם ג'וליה, שהחזירה לחיים את ההנעה האחורית, ועם ה-SUV האופנתי סטלביו, אשר מתבסס על ג'וליה. אלא שלהבדיל מהדגמים ההיסטוריים של המותג, שלא היו יקרים – הג'וליות החדשות, גם אם אינן בולטות בכוחן בנוסח תלתן ירוק המחוזק בעזרת מהנדסי פרארי, הן כבר לא ייצור עממי כשהיו אלא תכשיטים לעשירים בלבד.   

צילום: י"א

זִקנה אינה א-מחייה

"זִקנה אינה א-מחייה", היה מזכיר לי ידידי יצחק (איזָק) גולדפינגר, בוגר מחנה אושוויץ, בשפתו המשלבת יידיש, עברית ופולנית, ואני התווכחתי איתו

התווכחתי נמרצות עם גולדפינגר, כי לדעתי של אז וגם כעת הסטטוס של "להיות זקן" הוא ממש כיף. הרי להבדיל משבט הזִקנה, כולל הקשיש המורשה, איך לא, רוב הצעירים מתַפקדים בימים טרופים אלה בתוך ענן סמיך של דאגות צרורות הממררות את חייהם.

צעירים עשירים פוחדים על הונם, על בתיהם באזורי היוקרה שבארץ ובחו"ל, פוחדים על מכוניות הפאר, על היאכטות במרינה ועל המטוסים הפרטיים, ואילו צעירים שאינם שייכים לחבורת מצליחני הצמרת דואגים לחתיכת הכלום שלהם, כמו פחד אלמנטרי מה יהיה איתם כשהם יאבדו ככה סתם את מקום הפרנסה. איך הם יצליחו להסתדר עם החובות בבנק ולהסביר לילדיהם את הירידה התלולה באיכות החיים.

גיל צעיר הוא ממש מַדְגֵּרָה של פחד. לא מפסידים לדאוג שתפרוץ מלחמה ארורה כלשהי או שתתגלה מחלה חלילה, נבעתים בחשאי מהאפשרות שהבן/בת זוג יעזבו, וכך הלאה.

"חיים של צעירים זה לא סבבה", הסברתי לגולדפינגר, ששמע את נאומי בהתעניינות.

אולקוס זה לצעירים

ולעת זקנה, הסברתי עוד לידידי גולדפינגר, כל הפחדים הפסיכוטיים המטורפים הללו, המוצדקים או לא, אשר עושים לצעירים רבים אולקוס מנטלי – ממש, אבל ממש אשכרה, לא תוקפים את הזקן. חרדות אלה פשוט הפסיקו לעורר דאגה, כי הזִקנה גירשה אותן בבושת גיחוך.

"זקן אינו סובל מדאגות מה יהיה!", הסברתי לידידי גולדפינגר, שהרי אצל הזקן או הזקנה טווח ההמשך פשוט אינו ארוך דיו, בחסדי הבורא, ועוד עומד להתקצר מיום ליום, ולכן שטח האש של האיומים והסכנות, אשר גורמים נדודי שינה או חלומות בנוסח אימה קולנועית – מנוטרל והופך לשדה פרחים.

"אנחנו נלך פייפן לפני שתיפול עלינו איזושהי צרה. גורנישט, גורנישט! אאוּסְגֶס קְלוּצְ'קֶס (הכול סגור)", חייכתי בשמחה מטופשת, ונאומי הארוך והספקטקולרי זכה בתגובה מיידית של ידידי.

"הבנתי אותך, הבנתי", ענה גולדפינגר, וחזר בעקשנות על המנטרה שלו שהזקנה בכללותה אינה א-מחייה.

הרוך ניצח את אושוויץ

הייתי צריך לכתוב עליו ספר עב-דפים, מחזה או תסריט לסרט עלילתי, שהרי איזָק גולדפינגר המנוח הוא הדמות הכי מרגשת מבין כל חברי קהילת ניצולי השואה שהצלחתי להכיר מאז סוף המלחמה הגדולה – החל בבית היתומים היהודים בקרקוב ועד עתה.

כי להבדיל מהתֶּקֶן הידוע, גולדפינגר ידע דווקא לחייך, מה שניצולים אחרים שכחו. הוא גם דיבר על עצמו באירוניה, וידע להתייחס לאחרים בסלחנות עוד בחייו הקודמים בגולה, בגלגוליו כאסיר. מעולם לא שפט אדם, לא הרים קול, לא לעג, לא התייאש. תכונות אלו, אשר איזק הביא איתו ארצה, עזרו לו לשרוד לא רק במחנות המוות שהוא טעם אלא גם בהמשך, בארצנו הקשה של שנות ה-40, שבה עבד כפועל בניין קשה יום. "נתנו לי לעשות בפלשתינה את מה שעשיתי באושוויץ, להרים לבנים, רק ששם היה פחות חם", צחק.

בסוג של פלא, נפשו סבלה במחנה ההשמדה, אך לא נפגעה. עד הימים האחרונים בחייו שימש ידידי גולדפינגר בהתנדבות דוֹבר ויחצ"ן פעיל ונלהב של האמונה באופטימיות, וזה למרות מבחר הזיכרונות מהגיהנום, שלא עזבו אותו לרגע. הוא היה מפיץ את אמונה זו בישראל, אלא שעד רנסנס השואה, שהתחיל בזכות משפט אייכמן, איש לא רצה לשמוע את איזק. נחמה פורתא היא שעצם קיומו היה סוג של מנורה המפיצה את גישתו.

מדליה על אופטימיות

אין לי ספק שלפי חוק האבסורד ובן דודו הפרדוקס (אותו אחד שהתרגל לביים את חיינו), ובניגוד מוחלט לניצולי שואה רבים שהכרתי – כולל אותי בתקופות שבירה אשר סיפקו לי חוקי האבסורד/פרדוקס ושות' – איזק גולדפינגר, היהודי מחולון, דמות שכמו המציאו שני אדוני ד' (דנטה ודוסטוייבסקי), הצליח לצאת מהשואה עם אותה אופטימיות ילדותית שאיתה הוא נכנס אליה.

אופטימיות זו התנחלה עמוק בעיניו הכחולות, אשר ידעו לגייס התלהבות וסקרנות גם אצל ממשלת פולין, שהעניקה לו חגיגית מדליית גבורה. ואיזק הכניס מדליה זו למגרה בביתו, שכח אותה, ונשאר אותו נער יהודי זך-לב אשר נהג לשוטט ביערות הקרובים לעיירת הולדתו נובי-סונץ, יערות שקנה אביו האמיד בטרם פרצה מלחמת העולם השנייה.

לימים התרחבה העיירה נובי-סונץ משמעותית, וכיום היא עיר שיש בה תעשייה ואוניברסיטה. פרנסי המקום החליטו לפני כמה שנים להפגין באופן פומבי את יחסם החם כלפי ניצול השואה היהודי שלהם, דמות לא שגרתית גם בעיניהם, והעניקו לגולדפינגר מעמד של אזרח כבוד.

הפולנים חפרו וחפרו

בעצם פספסתי הזדמנות פז, כי קל היה לכתוב על יצחק. שהרי בנוסף לשיחות הארוכות בינינו, שאינן לפרסום (כך לפחות החלטתי, כי ליצחק לא היה אכפת ללכת עם הזוועות עד הסוף), נשארו ברשותי גם שני דוקטורטים על איזק גולדפינגר, שנכתבו בידי היסטוריונים צעירים אשר תיארו בדקדקנות את כל תולדותיו, וסיפרו על גורלם הטרגי של כל קרובי משפחתו.

עבודות דוקטורט אלה מתארות כיצד גולדפינגר, בתקופה שעוד לא הכרתי אותו, יצא מהשואה פגוע וחלש ובודד. הוא חָלַק עם התחקירנים הצעירים והסקרנים את סודותיו האישיים, מביכים ככל שיהיו, וחזר שוב ושוב על עקבותיו בשטחי השואה, כשהוא מתאר את המעשים שאפשרו לו לשרוד את מחנות המוות ולצאת מהם חי.

מעבודות אלה של הסטודנטים הפולנים אפשר ללמוד לא רק על הכרונולוגיה האישית של חיי גולדפינגר, אלא גם מה עוללו המלחמה והשואה לנער יהודי ולקרוביו. איך כוחות הרוע (הנאצים, לפי הבאוארים העבריים, ולא הגרמנים חלילה…) פלשו לדרום פולין, והצליחו להתמיר את הסביבה הפסטורלית של ילדותו. תחקירים אלו חפרו לרוחבם ולעומקם של חיי ידידי, כולל תצלומים ואינדקס של מקומות ושמות, ובקיצור – חומר לספר עב כרס שלא אכתוב לעולם, לפחות לא בגלגול הנוכחי.

אני אומר את זה בהתנצלות, שהרי ספר על גולדפינגר, מחזה או תסריט היו מסוגלים אולי להנציח את שמו של איש חריג זה בבתי ספר עבריים ואף בחו"ל, כפי שמונצח שמה של אנה פרנק, מותג תרבות חוצה גבולות שרק מתחזק עם השנים.

חולון לא מתרגשת

אלא שאפילו בחולון הכבושה על ידי קיבוץ גלויות, שאיזק נפל עליה וחי בה בדירה צנועה, והתרגל לאהוב את הסביבה ואנשיה – לא תמצאו, יקיריי, איזה רחוב הקרוי על שמו, או אפילו ספסל בפארק עירוני.

אותי זה לא מפתיע, כאילו שלפוחית התמימות שלי חטפה עור עבה. אולי זקנה היא בכל זאת לא א-מחייה?

גם שחקן, גם צופה

איך אתם ישנים שם, ב"יד ושם"? אולי כדאי לכם להתעורר? הרי יצחק גולדפינגר מייצג משהו שלא הכרתם בארכיאולוגיה של השואה: מצד אחד אדון העולם הציב אותו על במת מחזה השואה, מחזה מצמרר שבו גולדפינגר קיבל תפקיד משנה לצד יתר הנפשות הפועלות, כלומר קורבנות לבושים מדי אושוויץ – ומצד שני הוא תפקד גם כצופה, כעד ראייה עתידי, הממשיך בדרכו האישית גם בתוך דרמות עקובות מאכזריות אשר מתרחשות על רקע תפאורה מעופפת בעשן.

אלא שבכוח לא ייאמן, ידידי היקר איזק גולדפינגר לא הטמיע, כמו ניצולים אחרים, את שיעורי החובה הרגילים, הבסיסיים, ולא רכש את הציניות ואת חוסר האמון בבני אדם. גולדפינגר הוא אפוא תלמיד כושל של הפקולטה למדעי הזוועה האנושית.

אפילוג

"בדרך כלל, ובעצם רוב הזמן, האדם הוא בכל זאת סוג של חיה טובה", היה מלמד אותי גולדפינגר ז"ל, ומשפט זה נשאר חרות בזיכרוני, כלומר חי.

טיפ טיפה: טיפים להארכת חיים

הרי מקבץ טיפים להארכת חיי המכונית – ככל הניתן בהתחשב במזימה של היצרנים לקצר אותם. בשבועות הקרובים נמשיך, כמובטח, בפרסום המלצות לאחזקה בסיסית, אשר מסוגלת לחסוך כסף רב שיבוזבז על תיקונים.

* סעו בכביש בינעירוני. מפעם לפעם כדאי לצאת לכביש פתוח ולערוך נסיעה מהירה למרחק של כמה-עשרה קילומטרים לפחות, כדי שהמאייד הקטליטי ומסנן החלקיקים יזכו בנשיפת ניקוי הגונה. אותה נהיגה מהירה תרענן, באותה הזדמנות, גם את הגיאומטריה של מערכת הטורבו, המצבר יזכה במילוי, והרטיבות במתלים תתייבש.

הכלל הוא שמכוניות שמרבות לנסוע בכביש פתוח מזדקנות לאט יותר.

* הימנעו מנהיגה ב"חצי קלאץ'". נהיגה כזו גורמת להחלקת המצמד, מה שמחולל טמפרטורה גבוהה אשר מחממת מדי את הגריז בגלגל התנופה כפול-המשקל, וכך מקצרת את חייו. החום הגבוה פוגע גם במצמד עצמו.

התופעה של החלקת המצמד היא גם תוצאה של הזדקנותו הטבעית בשל שימוש ממושך בו. תהא אשר תהא הסיבה לקלאץ' שמחליק, כדאי למהר ולהחליפו בטרם ימיט עלינו תקלות יקרות יותר.

* שימו לב לתקלה בגלגל התנופה הדו-משקלי. גלגל תנופה כפול-משקל לא נועד להעלות את מחיר המכונית, אלא כדי לספוג את הרעידות החזקות במנוע, לבל יגיעו אל תיבת ההילוכים ויקלקלו אותה.

תקלה בגלגל התנופה גורמת להישחקות המסבים, ולשיבוש הסינכרוניזטורים על גלגלי השיניים. הסימן לכך: נקישות מתכתיות בסיבובי מנוע נמוכים, כמו גם בלחיצה על דוושת הדלק.

* אל תיסעו במצב של חופש במתלים. זלזול בחופש במתלים מוביל לנקמה מהירה מצדם, כי פגיעה ברכיב כלשהו במשולש מאלצת את החיבורים האחרים לעבוד קשה יותר.

הבעיה היא שלא כל התקלות במתלים מאותתות על קיומן ברעש מתכתי או בהתנהגות חשודה של המכונית. למעשה, את רוב התקלות במתלים אפשר לזהות רק בבדיקה התקופתית של המכונית במוסך. כך שכדאי לערוך בדיקת מתלים באופן קבוע ומדוקדק.

* אל תשחקו עם תיבת הילוכים אוטומטית. במכונית המצוידת בתיבת הילוכים אוטומטית, אסור להעביר ממצב D למצב R (או להפך) בזמן נסיעה. מעבר כזה מותר לבצע רק כשהמכונית עצרה באופן מוחלט. בעת נסיעה אסור גם לשלב לניוטרל, כי בהילוך זה לחץ השמן יורד – מה שגורם לשחיקת תיבת ההילוכים. גם בעת זחילה בפקקים ועמידה ברמזור אין להעביר לניוטרל.

באופן כללי, יש לצמצם מאוד את השימוש בהילוך N – הן את תכיפות השימוש והן את מִשכו.

* אל תניחו לסטרטר לעבוד זמן ממושך מדי בעת ההתנעה. סיבובים ממושכים של הסטרטר גורמים להתחממותו, מה שמוביל להיחרכות הקומוטטור והמברשות. מוטב לא להחזיק את המפתח מסובב לפרק זמן העולה על 10 שניות, ואם ניסיונות התנעה נמשכים מעל דקה, לעשות הפסקה של 30 שניות לפחות. הקפדה על כך תאריך את חיי המצבר.

כאשר המנוע נדלק, מוטב לא להדחיק את הקושי בהתנעה אלא לגשת למוסך ולהתחקות אחר הסיבות לקושי זה – דלק, אוויר או חשמל.

F1 MexicoF1 ekshyn b'rewach cm...F1 HamiltonF1 Max

סוף עונת השעמום? גרנד פרי מקסיקו, שנערך ביום ראשון השבוע והסתיים בהענקת תואר אלוף עולם ללואיס המילטון (מרצדס), אף כי הנהג הבריטי הגיע רק למקום התשיעי – החזיר את הכבוד לפורמולה 1, הסובלת משעמום כבר מעל שנתיים. התלהבות הכרוזים סביב הגלובוס, כולל עמיתיי הישראלים, התגלתה בתחרות זו כאמיתית, ולא מזויפת כמו בתחרויות הרבות שהתקיימו בתקופת היובש.

לתפנית פתאומית זו בתחרויות הגרנד פרי אחראי כוכב חדש וצעיר (20) בשם מקס ורסטאפן (Verstappen), הנהג ההולנדי-בלגי של קבוצת רד בול, שהיה מטורף דיו על האספלט כדי לחשמל את מתחריו, כולל אלופי עולם לשעבר. פריצתו האגרסיבית של ורסטאפן בזינוק, שבו הוא עבר את סבסטיאן וֶטֶל (פרארי), ונהיגתו הספונטנית, הפעלולנית כמעט, בשלושת הסיבובים הראשונים, גרמו לרודפים אחריו לאבד את ראשם, וחוללו התנגשויות שהוציאו מהקרב לא רק את המילטון אלא גם את וטל, אשר ניצחון במקסיקו היה עוזר לו להתחרות בהמילטון על תואר אלוף העולם.

שניהם, וטל והמילטון, בילו זמן רב בתיקונים וניסו לחזור לתחרות מהמקומות האחרונים, מה שהלך טוב יותר לווטל, שהוכיח כי אפשר לעקוף מתחרים גם על המסלול המקסיקני, המפורסם ככזה שאינו מאפשר עקיפות. בסוף התחרות הגיע וטל למקום הרביעי והמילטון למקום התשיעי, שהספיק לו כאמור כדי לזכות פעם נוספת בתואר אלוף העולם, עוד לפני תחרויות סוף העונה.

ורסטאפן לא איבד אף לרגע את ההובלה, אלא שניצחונו המבריק בתחרות, המסמן כי מדובר באיירטון סנה חדש – נגוז כלא היה בצל הצהלות הסוערות של מאות אלפי הצופים המקסיקנים, שחגגו את אליפות העולם הסדרתית של המילטון.

שואלים את אדוארד

יעל כהן: למרות העובדה שאיני קשורה כלל לתחום הרכב, תמיד תענוג לקרוא את טוריך, הספוגים בהומור, ציניות ואהבת מכוניות. מפעימה גם בקיאותך הרחבה במגוון סוגי רכב ויכולתך לעזור לנהגים התוהים. החלטתי לנסות גם אני את מזלי:

ברשותנו רנו מגאן אוטומטית משנת 2008. בחודש האחרון מופיעה בזמן נסיעה ההתרעה"injection fault" , והרכב כבה. אחרי הכנסת הקוד מחדש האוטו מתניע שוב, עד הפעם הבאה. התקלה מתרחשת יותר בשעות הבוקר, כנראה היא קשורה למנוע קר, ויכולה להופיע גם מעל 10 פעמים בנסיעה קצרה, כלומר: האוטו כבה כל 3-20 מטרים. בהמשך היום המצב משתפר, אבל הודעת השגיאה יכולה להופיע גם אחרי נסיעה ממושכת, באמצע כביש מהיר. מיותר לציין כמה מציק לנסוע ככה, וכמה מסוכן.

לפני שבועיים שבקה רנו סופית, וביקרה במוסך המורשה. הם מצאו מצבר סדוק והחליפו אותו. מובן שאחרי פחות מחצי יום נסיעה הופיעה התקלה מחדש, ובתדירות גוברת. בדיעבד נראה שהמצבר הסדוק היה רק תוצאה של הצורך בהתנעות חוזרות ולא מקור הבעיה. כרגע רנו מאושפזת שוב במוסך, והודיעו לנו שנבוא לקחת את הרכב כי לא מצאו שום בעיה…

האם יש לך רעיון מה עוד כדאי לבדוק, ומה פספס המוסך המורשה המהולל?

תשובה: 1. במשך כ-20 שנותיו של המדור הקפדנו למחוק כל מחמאה, ואפילו רמזים נעימים ללבנו, ולהשאיר רק את השאלות עצמן. במקרה הנוכחי לא עמדנו בפיתוי, ומכתבך מתפרסם בשלמותו, באופן חריג.

  1. ייתכן מאוד שבתקלה המעצבנת שאת מתארת אשמה משאבת הדלק. יש לנקות אותה או להחליף יחד עם המסנן.

אוריאל גבאי, בתגובה ל"חצי גפרור ותו לא": במאמר הנדון קבלת על שמכון "יד ושם" מבצע פעילות חסרת תכלית שמטרתה "חלוקת דוקטורטים ומשרות יוקרתיות למקומיים זריזים". אציין, לצערי, שאני שותף לתחושה זו בכל פעם שאני נתקל במודעה פרסומית על פרסומי המכון.

במאמרך הצבעת על הנגיעוּת הפוליטית בביצוע מחקרי המכון (אשר בעטייה לא נגבתה עדות, כמצופה, מד"ר מארק אידלמן עקב היותו בונדיסט). בנוסף תמהת על היעדר ההתייחסות של המכון לעובדה שהפולנים מאדירים רשמית את ארגון יNSZ , וציינת את ההדרה של "מוצגי שואה" שנכון היה שיוצגו, לדעתך.

ברצוני לציין נקודה נוספת. לפני כמה שנים פעלתי לצירופו של ניצול מחנות אושוויץ ובוכנוולד כעד בפרויקט "עדים במדים". לשאלתי אליו אם הוא מעוניין, נעניתי: "פתחת לי את שער גן עדן". מדובר ביהודי רהוט, שכוחו במותניו ואשר יכול לשאת במסע הפיזי (הוא משמש חזן ובעל קורא בקהילה עד היום) ובמסע הרגשי של מתן העדות.

בהיעדר תקציב ייעודי של המכון, נסעתי מאזור המרכז לקריות כדי להביא אותו ל"יד ושם" והשבתי אותו במונית על חשבוני, תוך שאני נאלץ לשקר (בשיתוף הנהג ובעל התחנה) ולומר שהמונית מומנה על ידי המכון. מפאת עיסוקיי לא הצלחתי להשלים את המשימות מטעם המכון כדי להוכיח את כשירותו של הניצול, כך שעד היום אני חי בתחושת החמצה שלא עלה בידי לממש את חזונו.

אין לי עניין לפתוח "מפעל חמוצים" – אך אם מכתבי זה יביא לידי פעולה דחופה שתוביל להרחבת מעגל העדים המשתתפים במסעות העדות, ובכללם "העד שלי", אזי הוא מילא את ייעודו.

תשובה: 1. תודה על מילות הסיום שלך, שלא מתפרסמות כאן.

  1. לתחושתי, "יד ושם" מתייחס לשואה באופן חומרני, כלומר בנטיות מסחריות בעיקר. הגזע הנכחד של הניצולים, על זיכרונותיהם ומצבם, אינו מעניין את אדוני המכון, החשים כבעלי בלעדיות על השואה.

רחל שליט: ברשותנו מיצובישי גרנדיס 2010 (השלישי במספר), שאנו מעוניינים להחליף עקב הקילומטראז' הגבוה. הרכב עונה על כל צרכינו – הוא מרווח, בעל תא מטען גדול יחסית ומושבים אחוריים נוחים וגבוהים למדי, סביבת הנהיגה נוחה ומחירו סביר. אך לצערנו, הפסיקו לייצרו.

כלי הרכב האפשריים שבדקנו לא מתקרבים לנוחות ולמרווח שבגרנדיס. המושב האחורי מתאים לילדים קטנים בלבד, אין כמעט תא מטען, או שהחלופות יקרות מאוד (170-200 אלף שקלים). אנחנו מוכנים להוציא עד 130 אלף שקלים. יש לך רעיון בשבילנו לחלופה לרכב מנצח?

תשובה: במקומכם לא הייתי בוגד בגרנדיס, המתאימה לכם כל כך, רק בגלל הקילומטראז' המרשים שלה (כמה היא עשתה בסך הכול? אוכלת שמן? מעשנת?), שכן מנועי מיצובישי מחזיקים מעמד זמן רב.

ונשארת גם האופציה להחליף את גרנדיס בגרנדיס אחרת, בעלת קילומטראז' נמוך יותר, או לרדת ברמה ובסטייל וללכת על דאצ'יה קומבי, שהיא חסכונית במפתיע, נוחה ובעלת שבעה מושבים אמיתיים.

טלחיים דמרי: בחודשים האחרונים יש ברשותי סיאט Mii שנת 2012 ידני. אני משתמש ברכב לנסיעות לעבודה בעיקר (100 ק"מ לכל כיוון על כביש 6) ומאוד נהנה.

מכיוון שהנסיעות נעשות מוקדם הכביש פנוי, וניתן לשייט בנחת על מהירות של 140 קמ"ש רוב הדרך. החיסרון בדבר – מאמץ המנוע.

במהירויות אלו הרכב עובד בקצב של 3,500-4,000 סל"ד.

הזהירו אותי רבות שאני הורס את הרכב במאמץ קבוע שכזה למנוע. האם הדבר נכון? מה יכולות להיות ההשלכות של נסיעה קבועה במהירות כזו?

.תשובה: אמנם חברת סיאט ראתה ב-Mii מכונית עירונית בעיקר, ולהפגנת ביצועים היצרן הספרדי בונה קוּפְּרוֹת למיניהן, אלא ששימושך הבלתי שגרתי בקטנה חביבה זו אינו פוגע בה אלא להפך – מסב לה ששון ושמחה, במיוחד אם אתה נוסע בה לבדך, כפי שניתן לשער.

אם גברת Mii לא מתחממת ולא מגזימה באכילת שמן (מה שמותר לספרדייה, עקב נסיעתה בסיבובי מנוע גבוהים), אז כדאי לך רק לעקוב אחר חום המנוע, להשתמש בשמן סינתטי מלא, לבדוק את מפלס נוזל הקירור, ולעקוב אחר מצב המעצורים, הבולמים והצמיגים.

סיפור פולני

להלן סיפור שרואה אור לבקשתו של קורא מבוגר הנמצא כעת בבית חולים. אמנם קטע זה אינו כתוב בפולנית כמובטח, אלא שסבורני כי הפולניוּת שלו מובהקת

 שמחתי ועוד איך כאשר כתבת חרוצה מעיתון "העיר" (ז"ל) שאלה אותי בראיון למה בחרתי להיות במאי, כי לשאלה זו עניתי כבר עשרות פעמים. תמיד חזרתי על המנטרה ש"מקצוע הבמאי מאפשר לעבוד בחוץ ולא בין ארבעה קירות, ועוד ליהנות מכך שאת החוכמות שלך שומע צוות שלם המבצע את פקודותיך – שחקנים, צלמים, אנשי קול ותאורה".

כך שבמשך כמה-עשרה שנה נהניתי לביים גם ברוממה, באוויר הצח ולא בבניין, ולכן הופתעתי לרעה כאשר הנהלת התחנה החליטה ש"הבמאי הפולני" (אני) "יעבור לאולפן א' ויביים תוכניות אולפן". ודאי שלא היה לי רצון להסכים להצעה זו, המחייבת בימוי בתוך כותלי התחנה, ולכן עניתי שאין לי מושג בעבודה בחדר בקרה. שיקרתי במקצת, כי בעברי המקצועי בגולה עשיתי אינספור חלטורות של "בימוי וידאו", ולא היה לי כל קושי להגיד לנַתָּב תמונה סיסמאות בנוסח "two take" או "go to black".

אלא שהממונים עליי לא ויתרו על פקודתם, והחליטו שאנוכי אעבור קורס וידאו שנפתח אז באולפן טלוויזיה הממוקם בקריה בתל-אביב. הסכמתי, כי ממילא עברנו, משפחתי ואני (1+2), לגור בעיר החטאים, ולא הייתה לי בעיה להגיע לשיעורים.

בנוסף, האפשרות של קורס זה דיברה אליי שכן ידידה רמת-גנית שלי רצתה ללמוד בימוי (כי היא קראה במקומון "העיר" ש"במאי עובד בחוץ ולא בין ארבעה קירות, וכל הצוות שומע לפקודותיו"), והקורס היה הזדמנות להכיר לה את יסודות המקצוע.

"תהיי המתרגמת שלי", הצעתי לה, "וכך, בדרך של כאילו תרגום, תלמדי בימוי מהמרצים המקומיים, משהו שאני לא זקוק לו כלל. יהיה שמח", הבטחתי.

 קורס משחק

הרמת-גנית הג'ינג'ית הסכימה להצעתי, והתחלנו להגיע מדי יום לקריה, שבה התקיים הקורס לבימוי וידאו, אשר בנוסף לכמה אנשי טלוויזיה למדו בו גם אמנים ישראלים ידועי שם, כמו במאי הבמה הכישרוני צדי צרפתי, ומרצה לתיאטרון מאוניברסיטת תל-אביב בשם תום לוי, שהיה אז גם כוכב רדיו.

למדנו בימוי אולפן בשיטה אמריקנית, מעניינת דווקא, שבה כל משתתף בקורס ממלא תפקידים שונים בצוות הצילום – כל אחד מאיתנו שימש צלם, תפאורן, איש קול או במאי. משחק תפקידים זה מצא חן בעיניו של דניאל שליט, במאי פולני וניצול שואה, בוגר גטו לודז' ושורד מחנה המוות אושוויץ.

שליט היה ידוע אצל הגויים כיוצר סרטים תיעודיים, בין השאר על גטו לודז', ושימש עוזר במאי ראשון בהפקות של חברו הבמאי אנדרה ויידה. והנה, גם את שליט שלחו הרוממאים ללמוד בימוי אולפן, כחלק מההשפלה שהוא טעם בתחנה רוממה, שאליה הוא נשלח על ידי הסוכנות.

 טורף בכיף

עוד מתחילת הקורס נפל שליט טֶרֶף טבעי לקולגה המפורסם דאז תום לוי, שהתעלל בו בכל הזדמנות. כל פעם ששליט, חסיד עברית שרוף, פתח פה כדי להגיד משהו בשפה מליצית – לוי ביקש אותו בחיוך נבזי לחזור על דבריו. "תגיד את זה שוב, כי אמרת את זה יפה כל כך", שידל אותו. שליט המסכן, שלא חש באירוניה, ואולי חש אך לא היה בו כוח להתנגד, חזר על דבריו וכולם בסביבה צחקו.

צחקו גם כאשר לוי, שלא הרפה מקורבנו לרגע, לעג לתספורת של שליט ("זו יצירה של ספר בגטו?") וללבושו ("קיבלת את החולצה הזו כשיצאת מאושוויץ?").

עד כי לשליט נמאס להיות מבוזה על ידי לוי וקהל שומעיו הרוממאי, והוא עזב את הקורס. לא עצרתי מבעדו, כי חשבתי שלימודי הווידאו לא התאימו לו. לא ידעתי שעזיבתו של שליט את הקורס תעניק לרוממאים עילה לזרוק אותו מהעבודה – פיטורים שגרמו לו להישאר בלי כלום, עד שחטף התמוטטות עצבים ומת.

 תום ללא תמימות

לאחר עזיבתו של דניאל שליט לא התייחסתי לאזהרתה של הרמת-גנית כי כעת, כאשר לוי איבד את קורבנו, הוא יסמן אותי כיעד חדש להשפלותיו הגסות. אפשרות זו לא נראתה לי סבירה, כי עד עתה תומי התעלם ממני. כנראה משום שהייתי כבר אז מבוגר, קירח ולא דומה לטום קרוז, כלומר לא טיפוס שמתאים ללוי, איש מוכר בבוהמה התל-אביבית כבעל נטייה מינית שהייתה אקזוטית בשנות השבעים המארחות את סיפורנו, וכיום נחשבת נטייה גאה.

"בכל אופן, תהיה זהיר", התעקשה הרמת-גנית, והזכירה לי שאינני עוקב אחרי השיעורים בקורס אלא יושב מנותק וקורא משהו בלועזית. "היית מרגיש מי זה תום לוי, לוּ היית מקשיב לדיונים".

גם הרב אורי זוהר, שפגשתי ב"כסית", הזהיר אותי מפניו של לוי. "הוא סדיסט ברישיון", אמר, אך עניתי לרב, כפי שסיפרתי כבר לג'ינג'ית, שבצעירותי למדתי אִגרוף, ולכן "לוי יפגוש את הקרשים אם רק ינסה להפוך אותי לשליט 2".

 קפה בלי סימפטיה

זלזלתי כהוגן בסכנת לוי, עד שהגיע תורי בקורס לביים הצגה לפי תסריט שלי, ובחרתי דווקא בלוי, בעל ידע רדיופוני טוב, לשמש בצוותִי כאיש קול. הוא הסכים, אלא שכמה דקות לפני שהאור האדום נדלק באולפן ביקש להשתחרר כי "יש לי משהו חשוב ברשת א'", אמר והלך.

הסכמתי בלית ברירה, ונאלצתי לחפש קולגה אחר בקורס לתפקיד הסאונדמן. ביקשתי כמה דקות המתנה, ורצתי במסדרון כדי להדפיס הוראות למצלמות, ופתאום שמעתי את קולו של לוי מתפקע מצחוק בתוך משרדו של מנהל מחלקת הדרמה אפרים סטן. ואכן, ראיתי את תומי יושב מול סטן, רגליו על השולחן וכוס קפה בידו, צוחק בפה מלא.

– "תומי", אמרתי, "היית אמור לרוץ לרדיו, בגלל זה שחררתי אותך", הזכרתי.

– "אני לא חייב לך דין וחשבון", ענה לוי בחיוך דק, "לֵך תסתדר בלעדיי", הציע, ואני, בתמימות טיפשית, עוד ניסיתי לפנות אל מצפונו, וציינתי כי בהצגה שהוא ביים אתמול שימשתי צלם, ועזרתי לו במשך 8 שעות ככל שרק יכולתי.

– "עבדת אצלי? אז תשלח לי חשבון", גיחך לוי, וחוצפתו חיממה אותי.

– "קום", ביקשתי בנימוס, והוא קם, אלא שחדל לחייך כאשר הצמדתי אותו בחוזקה לקיר. "זה על החשבון", אמרתי, ותפסתי את אפו בכל כוחי, ולא שחררתי במשך דקה ארוכה. "עד סוף הקורס תקבל ממני כל בוקר טיפול כזה או בעיטה בישבן", הבטחתי למנוול, עזבתי את אפו והלכתי לביים.

 חוטם מבוזבז

אחר הצהריים פנה אליי אפרים סטן בפולנית לא רעה, והתחיל ללמדני שהייתי "גס רוח דוחה, גם אם לוי נהג באופן לא נאות". הזכרתי לסטן שהוא חייך לנוכח החוצפה של לוי, כך שגם באפו "הייתי צריך אולי לטפל", הצטערתי, והפסקנו להיות חברים.

 סולחה עצבנית

למחרת בבוקר פגשתי בקריה את לוי ממהר לקורס, ושוב תפסתי את אפו לפי התקן, כפי שהבטחתי, וכך גם ביום הבא ובימים שאחריו. תומי היה הופך לפינוקיו, לולא הגיעו אלינו מרוממה אנשי כוח אדם כדי לבדוק מה מתרחש בקורס. כנראה, השמועות על אלימות החלו כבר להתרוצץ בתחנה הירושלמית.

הבמאי הפולני המעוצבן הסכים להצעת הסולחה בטקס חגיגי שאורגן על ידי כוח אדם, אלא שלוי, במקום להושיט לי את ידו כגבר לעניין היודע להפסיד, הגיש לי את אצבעו הקטנה, כמקובל כנראה בקהילה שלו, וקיבל ממני סטירה, הפעם מול כל הנוכחים.

"מה רצית ממנו? על מה איימת עליו ותפסת את אפו כמו במחזה אבסטרקט אלים של מרוז'ק, שראיתי בערבית?", שאל משועשע במקצת אנטואן סאלח, המרצה הראשי של הקורס. הסברתי שלוי תפס אותי בשירותים עם חיבוקים והצעה מגונה. "הוא פגע בכבודי, וזה עונשו", הפגנתי רוגז משכנע, ואנטואן סאלח הסכים שהצדק עמי.

 הג'ינג'ית ידעה

רק המתרגמת הרמת-גנית ידעה את האמת: שלוי קיבל ממני את גמולו, המגיע לו כמו מלונה לכלב, בגלל התייחסותו המרושעת לדניאל שליט, כמו גם בגלל הניסיון הטיפשי להשפיל גם אותי.

 אפילוג

כעבור כמה שנים הגעתי לקמפוס אוניברסיטת תל-אביב, והמרצה המכובד תום לוי הבחין בי ופתח במנוסה מהמדשאה, וכמעט מעד על מדרגות בניין מקסיקו.

בצדק הוא ברח כי עדיין הייתי חם עליו, ואף יותר מקודם, בקריה, כי לא הצלחתי להשלים עם מותו הטרגי של קורבנו של לוי, דניאל שליט המסכן.

הארכת חיים

כדי להאריך חיים של מכונית אין צורך בכסף רב ובמאמץ מיוחד. הנה תזכורת מה כדאי לעשות בחיים היומיומיים עם המכונית המנסה לשרת אותנו – על מה מומלץ להקפיד.

 כיצד נגיב למזימה

הארכת חיי הרכב הנמצא ברשותנו היא קודם כל חיסכון כספי רציני לטווח הרחוק. זוהי מטרה חשובה במיוחד בתקופה הנוכחית, שהיא כולה נגדנו – שכן יצרני הרכב, משיקולי רווח, חתמו ביניהם כנראה על הסכם סודי ופשוט הפסיקו, חד וחלק, לתכנן ולייצר מכוניות אשר אמינות היא תכליתן העיקרית, כפי שהיה מקובל פעם, כשהעולם היה חומרני פחות (או סתם טיפש).

מכוניות היוצאות כעת מפסי הייצור הסדרתיים מגיעות לידינו כשהן מתוכננות לטווח קצר בכוונה תחילה. בהתאם למזימה הן נגמרות מהר, ודורשות החלפה בתדירות שמספקת רווח נאה לא רק ליצרנים וליבואנים אלא גם למוסכים רודפי בצע.

הפתרון היחידי שנותר לבעליה של מכונית חדשה, המזדקנת עוד בשלב הניילונים, ולבעליה של מכונית ותיקה שזזה עדיין, הוא ליישם כמה שיטות לאחזקה ביתית נכונה. אלו הן לא בהכרח שיטות לפי הספר, שהרי גם ספרי הרכב נכתבו בידי בעלי עניין. הללו ממליצים למשל בציניות להחליף שמן מנוע מדי 30 אלף ק"מ ואף יותר, אף כי הטווח המרבי שבו השמן מתפקד כהלכה אינו עולה על 15 אלף ק"מ.

לסחוט את דוושת הבריאות

המטרה היא להחזיק חלקי מנוע ושלדה בחיים, כלומר לשכנע את המכונית לתפקד כשורה, ועוד לחסוך על תיקונה או החלפתה. בשביל מה, למשל, לתקן או להחליף מערכת טורבו כבר אחרי 50 אלף ק"מ, כאשר בטיפול נכון היא תהיה מוכנה לעבוד 250-300 אלף ק"מ?

כדי להגן על הטורבו יש לחכות שהמנוע יתחמם בנסיעה עדינה, ורק אז ללחוץ על דוושת הדלק ביתר חוזקה. צריך לדעת גם ששמן המנוע מתחמם לאט הרבה יותר מאשר נוזל הקירור, ולכן כאשר מד החום בלוח המחוונים מצביע כבר על טמפרטורת עבודה מיטבית – יש לזכור שהשמן עדיין מבקש את מתינות הנהג.

בנוסף, כדאי להקפיד על מועדי החלפת השמן, ולא לדומם את המנוע מיד לאחר נהיגה דינמית, אלא להמתין עד שהטורבינה תתקרר, במשך חצי דקה לפחות. כך דואגים לבריאותו של מנגנון הטורבו, אשר היה לציוד חובה כמעט בשל הנטייה העכשווית להקטנת נפח המנועים, מסיבות ירוקות לכאורה.

אין לשכוח שעם הארכת החיים התקינים של כל חלקי המנוע וחלקי השלדה – אנו מאריכים למעשה את חייה של המכונית כולה. במדורים הבאים יופיעו כאן קטעים מיוחדים שעניינם הוא שמירה נכונה על המכונית. כמו הכלל הבא:

 פילטר הוא ברנש נקמני

החלפת מסננים (פילטרים) אינה תהליך יקר או מסובך, אך סובלת בכל זאת מהזנחה. יש לזכור שמצב בלתי נאות של המסננים מקצר את חיי המנוע: מסנן שמן ומסנן אוויר מוזנחים פוגעים במסבים, בטבעות, בבוכנות, בצילינדרים, בשרשרת ההצתה ובמערכת הטורבו, ואילו מסנני דלק וגז מוזנחים מוציאים את מערכת ההזרקה מדעתה.

אין מנוס אלא להחליף את המסננים בכל טיפול כללי שהמכונית עוברת.

 טיפ טיפה: בלי שבב חוצפה

אמנם דה מרקר, המוסף האוטונומי המשווק עם עיתון הארץ, עוסק בעיקר בכלכלה, בפוליטיקה וביחצ"נות, אלא שביום שישי שעבר (20.10.17) התגלה שזרוע זו של מר עמוס שוקן חותרת גם לכיוון סאטירה. רק כך אפשר להבין את הראיון שערכו זוג כתבי דה מרקר עם מנכ"ל "אינטל ישראל" יניב גרטי, שתיאר חופן סודות בנושא עִסקת הענק שבה ענקית השבבים קנתה 84 אחוזים ממובילאיי תמורת סכום אסטרונומי של מעל 15 מיליארד דולר.

השאלות הידידותיות שהציגו זוג הכתבים, אליחי ויזל וסמי פרץ, אפשרו למנכ"ל גרטי להלל באין מפריע את שתי החברות, לפזר את הערפל הסמיך המלווה את העסקה הנ"ל, ועוד לסגור את הפה לציניקנים או סתם קנאים. הרי לא חסרו שמועות שמדובר בספקולציה מתוחכמת שבמסגרתה ההון מקופת אינטל עבר למובילאיי כדי להציל את המוניטין הפגועים של הירושלמים, אשר נהנים כעת מתמיכתו העיוורת של משרד התחבורה.

אך הראיון נוח-המזג לא מקלקל את האידיליה. הוא לא מזכיר את העובדה שהמובילאים גורשו על ידי טסלה האמריקנית, שהאשימה את מובילאיי כי פתרונותיה הכושלים הובילו לתאונה המחרידה של מכונית הניסוי האוטונומית שלה. הכתבים אף לא רומזים כי העסקה עם אינטל חיזקה את המוניטין הפגועים של מובילאיי די כדי שהשלטונות אצלנו ייתנו אור ירוק ומעמד חוקי למכשיר הפרימיטיבי, מטרידן כפייתי ההופך את הנהיגה לסיוט.

אז מהי בכל זאת חשיבותו של מתקן מובילאיי – אותו פריט מעצבן שאינו מסוגל לבצע שום פעולה בטיחותית זולת לצפצף וכך לגרום לבלימות היסטריות, בלתי מובנות, המפתיעות את שותפינו לכביש? ובכן, לפטנט מובילאיי יש תפקיד יוצא דופן, כי בזכות התקנתו יכולים ברוני היבוא שלנו להזמין מכוניות חדשות נטולות אמצעי בטיחות חדשניים ויקרים בהתאם. אלא שהכתבים ויזל ופרץ ודאי לא חשבו על אפשרות זו.

הכתבים גם לא הזכירו למר גרטי את ההתקשרות הכושלת של מובילאיי עם טסלה, ולא שאלו מדוע התעלמה אינטל מהביקורת שנשמעה במדיה (לא אצלנו) על הפתרונות שמציעה מובילאיי בדרכה לחזון המכונית האוטונומית. כתבי דה מרקר גם לא ניסו לחקור מדוע פיצוץ העסקה בין מובילאיי וטסלה לא עניין כלל את הנהלת אינטל העולמית.

כתבי דה מרקר נמנעו גם לשאול את המנכ"ל הישראלי של אינטל אם האמריקנים לא חששו שהם עומדים חלילה לקנות רק דיבורים על העתיד האוטונומי, כמו חתול בשק. ודאי כי לשאלות אלו ודומותיהן לא היה מקום בריאיון עם מר גרטי, איש אינטל הנשמע כאילו היה יחצ"ן צמרת של מובילאיי.

וקשה לבחור מה מצחיק יותר: העובדה שבעולם התכלס, המטרידן הנחשל העונה לשם "מובילאיי" הוא עדיין ההמצאה היחידה שנולדה במובילאיי ונמצאת בשוק – או שמשעשעת יותר דעתו של מנכ"ל אינטל העולמית, מר בריאן קרזניץ, שלפיה "השותפוּת (עם מובילאיי) תסייע לאינטל לממש במהירות את החזון להמציא מחדש את חוויית הנהיגה".

על איזו "חוויית נהיגה" מדובר כאשר המכונית האוטומטית, בעלת נפש של מעלית, לא תזדקק לכישרונותיו ולאמוציות של הנהג, אשר ישמש בה נוסע תמים ותו לא?

Dimona 40Dimona 30Dimona 20Dimona 1

 מכורים לדראג. י"א צילם ומדווח: מרוץ "דראג דימונה" התקיים זו השנה השנייה ברציפות בחול המועד סוכות בנוכחות ראש העיר, אשר הבטיח כי האירוע יהפוך למסורת של כמה תחרויות בשנה תוך הכפלת מספר מקומות הישיבה לקהל. האירוע נערך לזכרו של מיכה אלוני ז"ל, אשר נפטר השנה לאחר מאבק במחלת הסרטן. הטראנס M הלבנה שבה נהג להתחרות הובאה להשתתף באירוע.

במקצים, אשר חולקו לפי סוג ההנעה, קדמית, אחורית וכפולה, השתתפו עשרות מכוניות מקשת דגמים: תוצרים של אאודי, סיאט ופולקסוואגן, תוצרים יפאניים מבית הונדה, מיצובישי Evo ואימפרזות טורבו, וכן מכוניות אמריקניות, כולל קלאסיות הנהנות מערכות שיפורים מגוונות הודות לפופולריות של ספורט זה בארה"ב. הזמן המהיר ביותר במיאוץ ל-400 המטרים נקבע על ידי מיצובישי Evo 8 משופרת, שחצתה את הקו בתוך 9.89 שניות במהירות של 233 קמ"ש .

ניכר שיפור בארגון בהשוואה לאירוע שהתקיים בשנה שעברה, אם כי יש עדיין מקום להפקת לקחים: להכשיר באופן מקצועי יותר את האספלט לאורך קטע ההזנקה, ולתקתק את ניהול האירוע כמו מבצע צבאי כך שלא ייווצרו השתהויות ארוכות מדי בין המקצים, לטובת שימור הקהל לאירועים הבאים .

שואלים את אדוארד

דורון, מבשרת ציון: בשיבה טובה וחובות דומים נסגר עלינו המוסך שבו טיפלנו בצי כלי הרכב המתקששים שלנו. אנחנו במסע חיפושים למציאת מוסך שיוכל לתת מענה דיזלי לטיפולים השוטפים ולאלה שנופלים עלינו כרעם ביום סתווי. אם אתה מכיר מוסך דיזל אמין, אשמח לשמוע ולפנות בהמלצתך…

הפציינטיות שממתינות מחוץ לקליניקה: מרצדס M1 שנת 1999, קיה פרג׳יו 2000, גולף דיזל 2.0 שנת 2002, ופיאט מולטיפלה דיזל 2002 – שטופלה במוסך המורשה באדיקות, 375 אלף ק"מ טפו טפו טפו (שתזכה לשנים ארוכות וזכייה בתביעה ייצוגית נגד חברת האם שלה על הפלסטיקה הבוגדנית), ברלינגו דיזל 2000.

תשובה: אני מבין ללבכם, זה לא נעים להישאר בלי מוסך. אני ממליץ לך בחום על מוסך מושיקו בתלפיות, שהמנהל שלו, יהודה הקוסם, הוא ידיד ותיק שלי שטיפל בכל מכוניותיי בתקופה שגרתי בירושלים. מסור לו ד"ש ממני.

אמנון: ברשותנו כבר שבע שנים ניסאן פרימרה 2006, שמשמשת בעיקר את אשתי ומתקרבת ל-235 אלף ק"מ. בכללי, אמינות הרכב הייתה ללא דופי (מלבד תקלת חשמל מסיבית שנבעה מהתקנת איתוראן כשהרכב נקנה כחדש).
לאחרונה, כשהמנוע קר ולפעמים גם חם, הרכב מתניע ללא בעיה אבל ברעידות, ונראה שהוא עובד חלקית. אחרי כמה שניות עד חצי דקה המנוע חוזר לעבוד רגיל (אף שחדי האוזן ירגישו שלא עובד חלק לגמרי). לעתים רחוקות המנוע נכנס שוב לרעידות כשהוא במצב עמידה ותחילת נסיעה, בעיקר כשעומדים בפקק בעלייה לירושלים.

לכך מתווספת תופעה של איבוד מים ללא התחממות.

בוצעה בדיקת מחשב, לא התגלתה שום בעיה. הוחלפו מזרקים ומצתים, לא הורגש שיפור. מערכת הקירור נבדקה בלחץ ונבדק גם אם קיימות נזילות מהרדיאטור, מהצינורות וכו'. הכול תקין.

כן יש ריח קל של דלק במי הקירור (שהינם צלולים), וכשהמנוע עובד בסרק ומכסה הרדיאטור פתוח רואים שיש בועות (לא בעבוע) יוצאות במים. המוסך פסל עניין של חיישן חמצן ומנוע צעדים. להבנתו, צריך לעשות ראש מנוע. ההסבר שלו הוא שיש מעבר מים לצילינדר, ולכן הרעידות בהתחלה עד שהמים נעלמים בבערה.

צבע השמן תקין, כהה וצלול, אין טחינה. מה דעתך?

תשובה: בטרם תיקון ראש כדאי לבקש מכונאי מנוסה לפתוח את מכסה השסתומים, ולהדק בעדינות את בורגי הראש באמצעות מפתח דינמומטרי. אגב, את הברגים יש להדק רק בכוח הנקוב בספר התיקונים של פרימרה – וּבַסֵדֶר המומלץ על ידי היצרן.

אם זה לא יועיל, אז החלפת סתם ראש וליטוש המשטח הם אכן בלתי נמנעים.

חצי גפרור ותו לא

כל עוד שכדור הארץ מסתובב לא אשכח לרגע את החדר שלנו בגטו, שבו קרוביי היחידים – אבא, אמא ואחותי אִירֶנָה – הביטו עליי, החותך גפרור בודד לשני חלקים נפרדים

אני זוכר גם שאבא לא הסכים שאני, באמצעות סכין גילוח חלוד, אפצל לשתי חתיכות את כל הגפרורים שעוד נשארו בחפיסה, "כי יהיה קשה להוציא אותם מבלי שיישברו", הסביר.

חבורת הבולשיט, סליחה

כדי לשנוא את "יד ושם", די לבצע בחוסר זהירות תאונה חזיתית במחקרים הבומבסטיים שעורך המכון בנושא השואה כביכול. מחקרים חסרי תוכן אלה הביאו לבנאליות ולכלום. ממש כלום ביחס להשקעה וביחס לשם המכון. ממש כלום זולת חלוקה של דוקטורטים ומשרות יוקרתיות למקומיים זריזים, חלקם יוצאי קיבוץ, שהתייצבו כהיסטוריוני שואה in spe, חברי מועדון הערצה הדדית. דמויות אלה ויתרו – כדי לקבל את חלקם המביך בהולוקאוסט ביזנס, ומתוך שיקולי ציניות של הבטחת קריירה על במת המכון – על האפשרות לגלות את האמת.

אגב, השואה חיסלה לי הכול. לקחה את ההורים, את הבית, את הילדוּת, והנה אני רואה ושומע את המצליחנים האלה, המנופחים אחד אחד מצדקנות, עושים את השואה קרדום לחפון בו.

אדולף היה נכס

אנשי "יד ושם" הפגינו פסיביות מטופשת, חסרת היגיון מדעי, כאשר לא התנגדו לתליית אדולף אייכמן, שהיה יכול לספר למכון-אים אלה על הגנאולוגיה של רצח היהודים, על המערך הלוגיסטי והטכנולוגי, וגם על הפילוסופיה הנאצית בעלת השורשים הגרמניים העמוקים – שלושת הפרמטרים שתפקדו מאחורי הקלעים של מנגנון ההשמדה.

פרשת ד"ר אדלמן

הנה עוד דוגמה לאוזלת דעתו של המכון: המכון-אים של "יד ושם" והתחקירנים שעבדו איתם נמנעו בשיטתיות לחקור, או לפחות לשמוע, את סגן המפקד של מרד גטו ורשה מארק אדלמן, איש בעל זיכרון פנומנלי. התעלמו ממנו בנימוק האינפנטילי אשכרה שניצול השואה ולוחם זה הוא "בונדיסט כפייתי ולא-ציוני טהור".

מותו המצער של ד"ר מארק אדלמן (1922-2009), שהקשיש המורשה זכה להכירו מקרוב, לבקר בביתו ולשמוע את דבריו – עשה טובה ל"יד ושם", המתנהל במגמתיות אובססיבית. לא הייתי מופתע לשמוע שאנשי המכון הרימו כוסיות בשמחה כאשר נעלם מהבמה איש בעייתי זה, אשר אחרי המרד היהודי הטרגי שבגטו הוסיף ללחום נגד הגרמנים, הפעם בשורות המורדים הפולנים, במרד ורשה שפרץ באוגוסט 1944.

אדלמן היה יכול לספר לאנשי "יד ושם" שחלק מאנשי המרד הגדול, שהשתייכו לארגונים פולניים ימניים, ירו ביהודים אשר באו להצטרף אליהם מבלי לדעת שמדובר באנטישמים. אך המכון-אים לא היו מעוניינים לשמוע מפיו של אדלמן פרטים אלה מהעבר כפי שהיסטוריונים רציניים אמורים לשמוע.

בדיוק כמו שהיום הם מגיפים אוזניים בפני המציאות הפוליטית הנוכחית בפולין, מציאות מכוערת, שבמסגרתה אותם הורגי יהודים שניצלו מהשואה מתקבלים על ידי השלטון החדש בוורשה כגיבורים לאומיים.

איינזצגרופן פולני

למזלו של מארק אדלמן, אוהב מושבע של פולין מולדתו וחסיד תרבותה – המוות הציל אותו מלשמוע כעת שהפרלמנט הפולני (סיים) הנוכחי, הלאומני עד כאב שיניים, הכריז כי ארגון NSZ, שהיה עסוק ברצח יהודים-פולנים אחרי מלחמת העולם השנייה, היה לא פחות מאשר פלא. בהתאם לקביעה פרלמנטרית זו, עומדים אנשיו של ארגון רצחני זה לקבל פסלי הוקרה, בבתי הספר במדינה ילמדו על מעלליהם, ורחובות ייקראו על שמם.

הייתם מצפים שהמכון-אים הירושלמים יתייחסו לשערורייה מביכה זו באיזה מכתב לנשיא פולין, או שהם יארגנו הפגנת מחאה בשם הקורבנות מול שגרירות פולין בתל-אביב, שבה יונפו דגלי "יד ושם"? נסחפתם, כפי שהמורשה נסחף.

המוצגים שלא תראו

באולמות מוזיאון "יד ושם" אין גפרור שחתוך לאורכו לשניים, לצורך החיסכון. לא מוצג גם סכין גילוח, שמחירו ברחובות הגטו היה גבוה יחסית כי רבים מבין אסירי הגטו שמרו סכינים אלה כדי להתאבד.

במוזיאון המאורגן על ידי המכון-אים אין למצוא בוודאי גם אלות עץ, ששוטרי היודנראט השתמשו בהן בגטו, וגם לא את הכובעים והנעליים הגבוהות שלהם, אשר מתאימות לרכיבה על סוסים, שלא היו.

במוזיאון "יד ושם" לא מוצגת גם ריקשה, אותו תלת-אופן בעל מושב קדמי מרופד, ומובן שלא קיימת בתצוגה מכונית מסוג אופל אולימפיה, אשר ראש הגטו אדם צ'רניאקוב קיבל מהגרמנים והתאבד בבליעת כדור ציאניד כשהם לקחו אותה ממנו. "חוקרי המכון אינם מייחסים לאופל אולימפיה זו כל חשיבות, כי הם אינם ערים לקשר האמוציונלי ההדוק שבין היהודי לרכבו", כתבתי לפני כעשרים שנה.

מיטת דום

מישהו (מ') כתב למדור בדאגה שהוא חושש כי להבדיל מרוב החברים היקרים שהקשיש המורשה איבד, הקשיש עצמו "אינו עומד למות במיטה שלו, סבורני", משער האיש. והזקן, עקב צנעת הפרט, לא התעניין של מי תהיה מיטה זו שבה הוא יְיַשֶר את רגליו.

זוהי שאלה די מסקרנת, כי הנפש היחידה שהמורשה הנוכחי משמיע לה את "רקדי אותי עד סוף האהבה" (ליאונרד כהן, 1934-2016) היא רק בווארית בצבע כסף העונה על הכינוי הלועזיטי "Angry Heidi".

אני Blanche, אני?

בכל אופן, אחרי המכה הנסתרת בסיפא של המכתב ששלח מ', הזקן הצליח להתאושש כלשהו, רק כדי לגלות שוב בחושך ההרואי של היותו שהוא אלטר-אגו קריקטורלי למדי של בלאנש, גיבורת המחזה של טנסי ויליאמס "חשמלית ושמה תשוקה".

בלאנש, שהתאכזבה מכולם, מחבקת את הפסיכיאטר שנשלח על ידי המשפחה כדי לסגור אותה בבית משוגעים, ומנצלת את הרגע כדי לדקלם לו דעה שהמורשה אוהב במיוחד: "תמיד בטחתי בטוּב הלב של זרים".

איזו בושה

האמת שאחרי זוג הפשלות שביצעתי לאחרונה הייתי צריך להעניש את עצמי באיזה חרקירי, שהרי אין לעבור בקלות על כך שבתשובה למכתבו של מיכה דיאמנט, בעל סובארו B4, המלצתי בין השאר "להחליף חוטי חשמל" ועוד "לבדוק את חיבורי הקויל".

טעיתי בגדול, כי בסובארו של מר דיאמנט אין כבר חוטי החשמל המסורתיים שעבדו בדגמי B4 הקודמים ואצל הדודניות שלה מבית סובארו, וּבִמְקוּם קויל בודד היא מצוידת כעת בסט קוילים נפרדים. לכל פלאג ב-B4 זו מוצמד קויל משלו, ממש כמו בב-מ-וו Z3M קוּפֶּה שלי. הזקן לא היה מעודכן שגם הסובארו דנן עברה לליגה של הבווארית. בושה.

בפשלה השנייה ביקרתי את טויוטה ההיברידית על סמך נסיעה קצרה שערכתי בה אי-אז, באחד מדגמיה הראשונים, אשר לפי זיכרוני לא התלהבתי ממנה. לצערי, שכחתי לרגע שכדי להכיר מכונית כראוי, בוחן אחראי אמור להשקיע במועמדת זמן רב, לגלות מה מציע (או לא מציע) מנוע הבנזין העובד בשיטת אטקינסון, ולהבין לאיזה קהל יעד מיועדת מכונית זו ומה יהיה תפקידה במשפחה.

נסיעה קצרה, חפיפית, אינה מאפשרת לעמוד על יתרונותיה של היברידית זו לעומת המתחרות הרגילות, המצוידות רק במנועי בנזין או דיזל. לרוב מזלי, מר בני שוורץ סיפק מניסיונו האישי זווית ראייה מדויקת יותר על פריוס (ראו "שואלים את אדוארד" הנוכחי), אך הבושה נשארה ככתם.

מורדת בעלת שבע סבתות

אלא שהכותב מ', הדואג מה יהיה איתי, אינו מתייחס לבערה העצמית של מצפוני עקב הפשלות. נדמה לי שרצונו של האיש הוא לנחש מהו היחס שלי לסוף דרכי הבלתי נמנע. שהרי הוא מצטט במכתבו צרור הכרזות שלי בנוסח "לא אכתוב את ספר זה כי לא אספיק", ואף הבין טוב ממני את משמעותה של הכותרת "הַקְדָּמָה לפני הכלום", שחיבר בשמי המחשב החוצפני שלי.

מ' שלח לי מבחר מדבריי מבלי לדעת שפרסמה אותם מאחורי גבי המקלדת שלי, המורדת אשכרה. פנטזיונרית כפייתית זו, השייכת ללפטופ MacBook, יודעת להפתיע אותי מפעם לפעם באיזו יצירה עצמאית שלה, אם כי דרגת ההשראה והערמומיות שלה רחוקה מזו של אוסף מכונות הכתיבה שנשארו לי, שקרניות מדופלמות: שש אריקות 5 עתיקות וקונטיננטל פורטבל אחת.

חבורת הבוהמה של שחרחרות אלה ישובה בצפיפות על מדף בכניסה לבית הקיץ שלי, אי-שם בגולה, ומפטפטת בניגון נוסטלגי על הזמנים האבודים שבהם מכונות אלה התחרו עדיין על דעתי בתקתוקים המתכתיים הבלתי מתעייפים שלהן.

כעת הן רק מתווכחות ביניהן ומגלגלות רכילות על איזושהי ממזרת צמרת, אריקה מבית נוישטיין, שהצליחה להפתיע אותי בדיווח הכי שערורייתי שהייתי חתום עליו, אשר כתבתי תחת אחד מעשרת השמות הבדויים שהשתמשתי בהם בזמנו.

תעלומת המחבר

האם ייתכן שהמקלדת של מקבוק 17 Pro יפה התואר, אפור מטאלי צבעו, נדבקה מסבתות אלה, הצבועות בלקה מבהיקה בנוסח פסנתר ומקשקשות בלועזית? כי אין הסבר אחר לכותרת הביניים הפרובוקטיבית "חבורת הבולשיט, סליחה" המופיעה במדור הנוכחי. מי כתב את זה, הזקן או המקלדת שלו?

ננסה לבדוק את אפשרות היפותטית אשכרה זו ולגלות את האמת, הנעימה או לא, עוד לפני יציאתו של המורשה הנוכחי מהאנטיקווריאט של הזיכרונות.

טיפ טיפה: שתי גישות למבחן

קשה להחליט מה משעשע יותר: הכותרת ב-ynet המבשרת על זכייתו של אלון דאי באליפות אירופה למרוצי נאסקאר (לא ידעתי שמרוצים אלה יעברו את האוקיינוס האטלנטי), כותרת המצמידה לאלון את התואר "נהג מירוץ" במקום "נהג מרוצים", ועוד מאייתת את "מרוץ" עם יו"ד מיותרת – או לראות את הכַּתָּב של אותו ynet נוהג בפורשה GTS החדשה.

הוא צולם בווידאו נוסע ב-GTS האריסטוקרטית כאילו אינו שייך לה, יושב גבוה מדי מול הגה לא מכוון, ומדקלם פרטים עליה כאילו היה קורא אותם מדף הסבר של היבואן, בלי צל של התרשמות עצמית מהנהיגה עצמה.

להבדיל מהליצן של ynet, עורך התוכנית "עולם הרכב" (ספורט 5) כפיר כשריאן ממש חי כולו על ההגה של מכונית המבחן לקסוס LC 500. אם איש ynet נראה כמו קריקטורה מביכה של ג'רמי קלארקסון, אביו הרוחני של סגנון ה"דיבור תוך כדי נהיגה", כפיר מ"עולם הרכב" דווקא למד לא רע מהאביר הבריטי: הוא מחייך, מספר על רגשותיו ועל ביצועי הלקסוס שקסמו לו. מרגישים שלקסוס זזה, ולא זוחלת על הכביש כמו פורשה.

נחשו מי מבין שני הבוחנים הצעירים יתאים בול למכונית העתידנית, האוטונומית, שלא תזדקק לנהג, ומי מביניהם יחווה עינויי טנטלוס כאשר ייאלץ לשבת מול הגה של מכשיר תנועה כזה (אם בכלל יהיה בו הגה).

20171006_133253-120171006_133236-1-120171006_133249-120171006_120817-1

הפראיות האחרונות. הקורא י"א מדווח: המפגש השנתי של מועדון החמש, שהתקיים בחול המועד סוכות, הפתיע במקבץ של מכוניות ראלי מיתולוגיות מ-Group B של שנות ה-80.

Group B סימן עידן מרתק וסוער במיוחד בתולדות ההיסטוריה של הראלי, עידן שכמעט לא הוטלו בו מגבלות טכניות בפיתוח ובשיפור המכוניות: מנועי טורבו עוצמתיים בהספק של 400-700 כ"ס, חומרים קלים, שיפורים אווירודינמיים בסיוע מערכות הנעה כפולה מתוחכמות, וגם הידוק מרכז הכובד וחלוקת המשקל.

תקנות הראלי מאותם הימים חייבו ייצור ושיווק של גרסאות "אזרחיות" לקהל הרחב בכמות של 200 עותקים לפחות, כתנאי סף להשתתפות בקטגוריה. דגמים "מתורבתים" לכאורה אלו התאפיינו בקרבה גנטית למפלצות הראלי הרשמיות, וסיפקו מנועים בני 250-350 כ"ס. תודות לכך זכינו לפגוש נציגוּת מהגרסאות ה"אזרחיות" הללו בהפנינג הנ"ל, נציגוּת אשר כללה את פיז'ו 205T16 , רנו 5 טורבו בעלת מנוע מרכזי, מטרו 6R4 וסיטרואןBX 4 TC . כיבדה אותנו בנוכחותה גם לנצ'יה דלתא S4 הבלתי נשכחת.

המכוניות הללו היו תחרותיות במיוחד וקשות לשליטה בתנאים הבלתי צפויים של הראלי, וכתוצאה נגרמו תאונות רבות עם נפגעים גם בקרב הצופים, אשר הצטופפו לאורך צירי התחרות ללא כל גדר או חיץ. בשלהי שנות ה-80 הוטלו מגבלות טכניות למכביר, לרבות על ההספקים, וכך הסתיים לו אחד הפרקים היותר אקסטרימיים בתולדות הספורט המוטורי העולמי.

שואלים את אדוארד

יורם שוורץ: אבי, יליד פולין (1934), נמצא באיכילוב עם סרטן ברגליים, בריאות ובראש, ובמצב רוח ירוד מאוד.

כילד אני זוכר שהוא היה שולח אותי לחנות העיתונים השכונתית כדי שאביא לו את העיתון הפולני שהיה מגיע אליהם בימי שישי. חשבתי שהוא ישמח לקרוא את מאמריך בפולנית (שכתבת שם). האם יש מקום שבו אני יכול להדפיס את המאמרים האלה?

תשובה: מכתבך המרגש מוצא אותי עשרות שנים אחרי שהפסקתי לכתוב בעיתון הפולני "נוֹבִינֶה קוּרייר", שהופיע בתל-אביב בעריכתו של הנריק שפיר, ושלוש שנים או יותר לאחר שהפסקתי לכתוב בפולנית בכלל.

שבועון פולני אחד שהצטרפתי אליו איבד את האמביציה האנרכיסטית שלו, שעשתה לו מוניטין כעיתון לוחם במציאות הפולנית של שנות ה-90 – והפך למקומון די משעמם ומאכזב, חוץ ממלחמותיו בכנסייה. ואילו העיתון הפולני השני שכתבתי בו התגלה כבמה של אנטישמיות גלויה, בהתאם למה שקורה בפולין הנוכחית. ודאי שברחתי משניהם.

בכל אופן, שלח לי את מספר הטלפון שלך כדי שנמצא דרך לשעשע בפולנית את אביך היקר, בעזרת טקסטים עתיקים שלי וסיפורים מצחיקים כביכול על סדרת הפנינגים עיתונאיים שביימתי בוורשה בתחילת שנות ה-90, כלומר עם "חזרתי הקצרה לשורשים". כיום אני מתקשה להאמין שעשיתי אצל הגויים הפולנים את כל התעלולים הפרובוקטיביים האלה, אך למזלי, אוסף הקטעים המודפסים נשאר בארכיון שלי, כולל תמונות שיעניינו אולי את אבא שלך, וגם, אולי אולי, יצליחו לעורר את חיוכו.

בינתיים מסור לאבא ד"ש חמה ממני, ואת אמונת לבי לגבי חזרתו המהירה והמוצלחת לבריאותו.

בני שוורץ: בכמה מתגובותיך הסתייגת מלהמליץ על פריוס. להבנתי, טענת שהרכב חסכוני רק בעיר. אני מכיר את הטענה הזו, אך מבקש לשפוך אור מניסיוני מהשנים האחרונות, שבמהלכן אנחנו מחזיקים שתי פריוסים ותיקות (שתיהן בנות שמונה, אחת 1.5 והאחות שלה 1.8(.

הרכישה נערכה לאחר שסימנו את היעד: רכב מרווח (אני ארוך קצת… ובכלל, אוהב כלי רכב מרווחים ולא קופסאות גפרורים, גם מצד המרחב הפנימי וגם מצד התנהגות כביש), אמין וחסכוני בדלק. אני חייב לציין שלמרות ביקורות שליליות שקראנו טרם הרכישה על המרחב הפנימי, ועל כך שגבוהים יסבלו בישיבה לא נוחה וכו', בפועל:

א. הרכב נוח מאוד בעבורי ופרקטי מאוד עם ילדים, כולל קשירה לבוסטרים וכו'. מבוגרים יושבים מאחור ללא בעיה, ומבלי שאצטרך להצטמק בכיסא הנהג ולהידבק להגה.

ב. הבגאז' לא ענק במצב הנורמלי, אבל ברגע שמקפלים את הכיסא האחורי נפתח מרחב גדול ונוח להעמסה.

ג. חוויית נהיגה: אנחנו גרים בשומרון ועובדים במרכז, עליות וירידות. אני אישית נוסע המון בכל רחבי הארץ, כולל ירושלים ורמת הגולן. נכון שהרכב לא ספורטיבי וחוויית הנהיגה שונה מרכב ידני "של פעם" (אח, געגועים לקורולה 95' הידנית), אבל שונה לא בהכרח לרעה. פשוט רכב אחר: שקט וסוחב סביר. לא תאוצה מבריקה, אבל מגיע למהירויות יפות בדרכו שלו. לא תמיד אני זה שעוקף, אבל גם לא בהכרח מזדחל מאחור.

ד. חיסכון: אף שרוב הזמן הנהיגה לא במתווה עירוני, הממוצע בכל אחד משני כלי הרכב עומד על 1:18. אני יודע שיש יותר חסכוני גם מזה, אבל במחיר שרכשנו את כלי הרכב האלה, האלטרנטיבה הייתה קיה פיקנטו או יונדאי i10 – בצריכת דלק חסכונית פחות, ובהתפשרות על מרחב פנימי ונוחות נסיעה כללית.

האחזקה לא יקרה באופן כללי, מעבר להרחבת האחריות על המצבר ההיברידי, כ-600 שקלים שנתי. עד כאן החוויות שלי על הפריוס, והנה השאלות:

  1. ברכב יש הילוך"B" . ממה שאני מבין, זה הילוך של בלימה באמצעות המנוע ולא באמצעות מערכת הבלמים, בדומה להורדת הילוכים ברכב ידני. האם אני מבין נכון את ההילוך הזה? מתי נכון/לא נכון להשתמש בו – לפני עצירה ברמזור? בירידות קשוחות?
  2. בגרסת ה-1.8 יש מצבECO" ". האם יש מניעה להפעיל את המצב החסכוני באופן קבוע? האם הוא מזיק בדרך כזו או אחרת למנוע? אם כן, כיצד להשתמש בו, אם בכלל?

תשובה: 1. אמנם אין לי טויוטה פריוס, וחסר לי ניסיון בהיברידית אחרת, אלא שלפי כללי ההיגיון, במקומך לא הייתי מגזים בשילוב ההילוך B מבלי להתייעץ קודם עם מכון מנוסה לגירים אוטומטיים ולשמוע את דעתם של מומחיו. כי לא הכול פלא בהילוך B – שאכן עוזר במצבים של בלימה ובמיוחד בירידות ממושכות, שבהן הרפידות והדיסקים מתחממים כתוצאה מהשימוש הממושך ונחלשים.

אל מול כל היתרונות הללו של הילוך B, אני מרשה לעצמי להמליץ על זהירות, שכן ייתכן ששימוש מופרז במצב B מוביל לא רק לבזבוז דלק, אלא מסוגל גם לפגוע בתיבת ההילוכים האוטומטית של פריוס. בדוק את טענה זו במקום מוסמך, כי קיימת אפשרות שאני מגזים.

  1. נקיטת זהירות מתבקשת גם בשימוש במוד Eco. באופן כללי, לא מומלץ לכפות על הקשישה הנאמנה שלכם חיסכון בדלק כאשר היא עמוסת נוסעים וחפצים, מתמודדת עם עלייה או נדרשת להפגין ביצועים כלשהם.

שימי לוי: ראית את הפרק ב-Wheelers Dealers על שיפוץ סירנה שנת 1983? זכרתי שהייתה לך פעם אחת כזו.

תשובה: תודה שימי. אכן הייתה לי סירנה, אחת הראשונות שיצאו מפסי הייצור של FSO בוורשה של שנות ה-60. למדתי ממנה מכונאות.

דוד קע: ברשותי פולקסוואגן פסאט 1,800 טורבו שנת 2010 שעשתה 165 אלף ק"מ. בחצי השנה האחרונה יש תמיד חוסר מים. בדקתי, ואין נזילה נראית לעין, אך המים במכל כבר שמנוניים ובצבע שחור.

בבדיקה בחברת צ'מפיון נמסר לי שמשאבת המים הלכה והקולר לא תקין, ויש גם צינור שאמורים להחליף. הצעת המחיר של החברה היא 10,000 שקלים, ונמסר לי שאם יתברר שיש בעיה במנוע, אזי טיפול כזה (ראש מנוע) אמור לעלות 15 אלף שקלים נוספים.

בדקתי אפשרות לרכוש מנוע בקבוצת "שלמה נאור" בבית-נקופה, ומתברר שמנוע חדש 0 ק"מ עולה 10,000 שקלים, ההתקנה עולה 2,000 שקלים לא כולל מע"מ, ובסך הכול 14,040 שקלים. הציעו לי 3 חודשי אחריות, וכשביקשתי מסמך שמאשר שהמנוע הוא אמנם 0 ק"מ, נאמר לי שלא אקבל מכתב המאשר זאת, ולגבי המנוע החדש אקבל שטר מכר בלבד.

אשמח מאוד אם תוכל לייעץ לי מה לעשות.

תשובה: במצב העניינים שאתה מתאר נראה שאין ברירה אלא לקנות מנוע חדש או קצת חדש, זה לא משנה. אלא שאישית הייתי בודק קודם את האפשרות לתקן את התקלה בקטן: מחליף את סתם הראש, את משאבת המים, את המצתים ואת שמן המנוע, מנקה את הרדיאטור, זורק מילת קסם כלשהי – ומתניע… אם זה היה עובד, אז ב-15 אלף השקלים הייתי מארגן לפסאט חגיגה לרגל הולדתה מחדש.

אלו רק רסיסים, חביבי

שלושה שבועות לפני יום הכיפורים 73' עלו על שרטון והתרסקו יחסיי התקינים עם הקצין ס' מאיר, האחראי על החיילים שהתגייסו ליחידה הירושלמית

44 שנים ועוד קצת חלפו מאז פגשתי לראשונה את האיש בלשכת הגיוס, ואחר כך במחנה שנלר, שם היה ס' מאיר מסתובב בנעלי צנחנים אדומות ובברט אדום על ראשו.

ס"מ זה שירת גם כמדריך בקורס בצריפין, שבו הסביר לנו על יתרונותיו של תת-המקלע עוזי "לפי תורת הצנחנים", היה מזכיר בכל הזדמנות.

ודאי שלא אשכח לעולם את השיטה שס"מ היה פותח בה את שיעוריו. אוחז בתת-המקלע, הוא היה מדגיש שלפני כל טיפול בכלי יש להוציא ממנו את המחסנית, גם אם היא ריקה מכדורים, להסיט את הבריח אחורה ולבדוק באצבע שמא איזה כדור יתום נשאר חלילה בקנה, לסגור חזרה את הבריח, ורק אחרי כן לכוון את הקנה אל התקרה, וללחוץ על ההדק כדי לוודא סופית שהעוזי לא יפלוט כדור בהחלטה עצמית.

קופץ מגדרו

לטרום-קשיש הציניקן היה קשה לגרש מראשו את הרושם שטקס זה הנערך על ידי ס"מ שייך למחזות האבסורד הלועזיטיים. כי ס"מ, קצין נמוך קומה ובעל משקל זבוב, לא הסתפק בהסבר טכני אלא היה תופס פתאום, באמצע השיעור, את תת-המקלע עוזי בין ברכיו, מכוון את הקנה לאיזו מטרה מדומה לפניו, וקופץ חצי מטר קדימה, ועוד חצי מטר, עד לקיר הצריף.

עקבנו אחר הקפיצות הנחושות של ס"מ, שהוא ליווה בצליל "טרר טרר" כדי להמחיש איך יורים בעוזי צרור אחר צרור כדי לחסל אויבים היפותטיים. "ככה אנו, הצנחנים, עושים את העבודה הזו", התגאה הקצין כדי להרשים את תלמידיו.

ואחר כך קרה שבזמן שטיפלנו בעוזי לפי הסבריו של ס"מ, התבלבל פתאום חברנו איציק, עולה חדש מברית המועצות. אמנם גם הוא בדק תחילה באצבעו אם בתת-המקלע שלו נשאר כדור בלתי רצוי, אלא שמיד תחב לעוזי מחסנית, ופשוט לחץ על ההדק!

סיפור אמוק

סיפרתי את זה אחר כך בקפה טעמון, שם חבורת הפציפיסטים, הפנתרים השחורים בעיקר, עקבה בהתעניינות אחר הקריירה הצבאית שלי.

הם שמעו ממני שבזכות הזריזות שרכשתי במרוצים הייתי הראשון שהטיל את עצמו לרצפה, עוד לפני הירייה הראשונה, כי הבחנתי בכוונתו של איציק ונשכבתי על גבי כמו ג'וק בתוך הבלגן שהתרחש, וכך זכיתי להיות בין היחידים שלא נפגעו כאשר חברנו הטוראי איציק, שעבר קורות עלומות בברית המועצות באיזה גולאג או שניים, חטף פתאום אמוק קרבי והמשיך בירי עד הכדור האחרון במחסנית.

למזלנו, הפציעות בתאונה זו היו קלות, רובן מריקושטים או חלקי זכוכית, כי רוב הכדורים פגעו בקירות או יצאו אל הטבע דרך החלון. ואז, בעודנו המומים מהמטח, הפתיע אותנו ס"מ הצנחן בהפגינו שביעות רצון לגבי המקרה המזעזע. "לשמחתי, קיבלתם שיעור באש חיה, עם הזיעה, עם הדמעות ומעט דם! ממש כמו במלחמה אמיתית", צהל בשמחת מחנכים.

יתרון החובבן

סיפרתי בפינת טעמון למכר חדש, המשורר יהודה עמיחי, שאפילו המאסטרו אז'ן יונסקו, הגאון הרומני ממוצא יהודי, לא היה מדמיין סצנה כמו זו שביים לנו הקצין ס"מ לפי תסריט המציאות.

גברים במחסום

זמן מה לאחר מכן קיבלתי צו מילואים, ונשלחתי לשמור על הכניסה לירושלים יחד עם בן זוג, אותו חייל איציק שפתח באש בצריפין ותפקד עדיין על תקן עולה חדש, אחד כזה שמבין בעברית את מה שמתאים לו להבין.

סוסיתא צבאית לקחה אותנו לסיבוב מוצא, ושם, מטרים ספורים לפני עיקול האספלט המפחיד את הירושלמים החוזרים הביתה ואת התל-אביבים העולים לבירה, סידר הקצין ס"מ מחסום פתע תקני המורכב משרשרת ברזל מצוידת בדוקרנים, והסביר לנו את פרטי טקס הבדיקה.

"אתם נותנים לנהג המתקרב פקודה לעצור. הוא ממילא לא יכול להמשיך לנסוע בלי לפוצץ צמיגים. ואז", המשיך ס"מ, "אתם מתקרבים לאוטו, כל אחד מכם מצד אחר, כדי לבדוק מי נמצא בפנים. אם קיים חשש שמדובר חלילה בערבים, תדרשו מהנהג לצאת מהאוטו, תערכו עליו חיפוש, ותבדקו מה יש לו בתא המטען. במקרה שהנהג מסרב לצאת מהמכונית לבדיקה ומתגלה שהוא חמוש – אתם, כמו סיירת מטכ"ל, יורים במנוול ומחסלים גם את הנוסעים שלו. הכול ברור?"

"כן המפקד", הסכמנו, אני במבטא פולני וחברי איציק במבטא רוסי, וס"מ המשיך לבחון אם אנו אכן מוכנים לשמור היטב על שלום העיר ותושביה מפני זממם של טרוריסטים בכוח. הוא התרחק מאיתנו כמה-עשרה מטרים לכיוון תל-אביב, ורץ חזרה אלינו בנעליו האדומות. "נסו לדמיין", ביקש, "שאני נוהג במכונית חשודה, ואני (הצביע על עצמו) מחבל שבמקום לצאת מהאוטו, כפי שדרשתם ממנו, מתחיל לשלוף את הנשק".

– "נו, תגיד בבקשה מה תעשה", תבע ס"מ בהצביעו עליי, "מה תעשה? הרי יש לך תת-מקלע, וכבר דרכת אותו כשהרגשת בסכנה. מה תעשה עקב המצב? לפניך מכונית מחבלים! נו, מה תעשה?"

– "אני יורה באיציק", עניתי.

טוראי מטורלל

– "מה יש לך, השתגעת?", התעצבן הקצין, שעד עתה היו לי איתו יחסים קורקטיים. "למה לעזאזל אתה מתכנן לירות באיציק?", הוא צעק בטירוף על טוראי א"א, "למה?!?", וגם איציק נראה מופתע ולא מאושר. "אתה עומד לירות בי, מטורף כמוך? אתה טומטמת כולך או מה?", ירה עליי, הפעם את עלבונו.

בינתיים עצרו לידנו כמה מכוניות, ונהגיהן רצו לשמוע על מה אנחנו מתווכחים. הם הריחו דרמה והיו מעוניינים לקחת בה עמדה, כך שבמקום להסביר את כוונתי, כלומר למה אני מוכרח לחסל את איציק, נשלחתי על ידי ס"מ להזיז הצדה את הברזל המדוקרן כדי שהסקרנים יעברו. ללא בדיקה בוודאי, כי הקצין ואיציק היו עסוקים בוויכוח לגבי מצב בריאות הנפש שלי, וחשיבות המחסום חדלה לעניין אותם.

חזרתי אליהם והסברתי שבתרחיש שתיאר לנו ס"מ, אין כל ברירה אלא להוריד את איציק מהשטח, "כי אם אני לא יורה באיציק – אז איציק יחסל אותי. כי אתה, המפקד, בחרת לנו עמדות ירי משני צדי הרכב של המחבלים, זה מול זה, כך שיש סיכוי טוב שהכדורים שאני יורה בערבים לא יפספסו את שותפי איציק, שבמקביל לירי שלי יפגע בראשי כמו מטרה במטווח במחנה שנלר. בינתיים, האויבים ההיפותטיים שבתוך הרכב, הנמצאים ביני ובין איציק, יספיקו, עם קצת מזל, להתכופף, וימשיכו בנסיעתם לבירה כדי לבצע את זממם כשהם חולפים על פני גופותינו", טענתי.

"מאיפה באת כדי לבקר את עקרונות צה"ל?", צחק ס"מ, "הרי אנחנו, בלי עזרתך ברוך השם, ניצחנו את כל אויבינו בשנת 48', ב-56' ובששת הימים של 67'! תלמד היסטוריה במקום להתחצפן. במקומך", המליץ בנדיבות הקצין הצנחן, "הייתי מתנצל ומבקש ממני ומקצין העיר שלא נעניש אותך בימי מחבוש בגלל האיום שלך על חיי החייל, בגלל הביקורת שלך על פקודות מבצעיות, ובגלל הטענה שהעוזי שווה כקליפת השום".

הערוץ יעבור לדום!

הקצין ס"מ גם ידע היטב היכן אני עובד, וטען שאנו, "הפרזיטים שעובדים בטלוויזיה הממלכתית הארורה", משוכנעים שכל החוכמה נמצאת בבניין התחנה, הממוקם מרחק יריקה ממחנה שנלר. עם חלק מהביקורת שלו על הרוממאים הזדהיתי דווקא, אך לא עם ההמשך, כאשר ס"מ הצנחן סינן "חכו חכו עד שצה"ל יעשה איתכם סדר".

חזון זה הרגיע במקצת את הקצין, שנכנס לסוסיתא הצבאית הלבנה ונסע ירושלימה, ואנו, איציק ואני, התחלנו לחשוב איך לשפר את המחסום בחוכמה, כך שטקס הבדיקה לא יסכן את צווארינו.

"אני אעמוד קצת קדימה", הציע איציק בתושייה.

"כל הכבוד", הסכמתי, והוא התקרב אליי ושאל אותי ברוסית, בשקט מתוח, אם באמת חששתי שהוא יהיה מוכן לירות בי. "Nie znaju" (אינני יודע), עניתי, "אלא שנדמה לי שאני דווקא הייתי יורה בך ללא היסוס, כי חיי חשובים לי כפליים כשאני במדים והמדינה סומכת עליי".

מלחמת גולדה ושות'

זמן מה אחר כך פרצה המלחמה, ואני החלטתי להיות נהג צבאי. רצתי לקצין העיר כדי להתנדב, ואכן קיבלתי ג'וב של נהג. נשלחתי לצפון, לא מעט בעזרת המזכירה של מנהל הטלוויזיה, שעשתה מילואים אצל קצין העיר, ונהגתי בג'יפ סיור יומיים או שלושה, עד שצה"ל ויתר עליי בגלל טענות של חיילים שנפלו מהג'יפ בסיבובים "עקב נהיגה רשלנית של המטורף הזה", התלוננו עליי.

האמת היא שהם לא קשרו את הבזוקה לפי התקן, והיא, לפי כוח הקינטיקה והגרביטציה, אשר זרקה אותם מסיפון הג'יפ. לא אני.

שוב איתם

בכל אופן, קיבלתי פקודה להגיע לקיבוץ איילת-השחר ולשמש נהג של צוותי הטלוויזיה שהתמקמו שם. כך מצאתי את עצמי נהג-חייל המשרת קולגות מרוממה – את הבמאים, הצלמים והמקליטים, אשר עבדו תחת המטרייה של דובר צה"ל.

במשך שעות ארוכות וקשות מאחורי ההגה, בשטחים ובכביש, הייתי נוסע מרמת הגולן עם סרטי צילום במכוניות שגויסו מעמך, פורד קורטינות ואופל רקורדים בעיקר, וכך למדתי בלית ברירה על המצב הטכני האנוש שמאפיין את מכשירי התנועה של האזרחים – מעצורים שאינם עוצרים בקו ישר, ומנועים הפולטים עשן חונק.

יום אחר יום הייתי מסיע את חבריי בשטחי רמת הגולן, במרחק בטיחות מקו האש בוודאי, כי הקולגות מרוממה היו די זהירים. הייתי היחיד שבחזרתו לקיבוץ לא סעד עם הכתבים בחדר האוכל, אלא מיהר לירושלים עם חומר מצולם ועם הקלטות כדי שהעורכים ברוממה יספיקו להכין סרטונים למהדורת מבט.

באחת הנסיעות הבאתי אף לצפון את אופל ג'י-טי שלי כדי להפוך את נסיעותיי אלה לכיף, אלא שדווקא אז, לקראת סוף המלחמה, סידר דובר צה"ל לצוותי הטלוויזיה מטוס קל שהעביר את החומר ירושלימה, מה שסיפק לי זמן להבין איפה אני נמצא ומה אני עושה.

האקדוחנים העבריים

על החברים לא הסתכלתי. הרי די והותר ראיתי אותם ושמעתי את חוכמותיהם ברוממה, ובימי המלחמה בצפון עוד גיליתי את מעלליהם, שהשתיקה יפה להם, כך שדווקא הקיבוץ המארח החל לעניין אותי.

שאלתי למשל קיבוצניקית צעירה שהכרתי מדוע באיילת-השחר שלה לא רואים כלבים. היא ענתה לי שחברי הקיבוץ החליטו לחסל אותם, ארגנו ציד, ירו בהם וזהו זה. "הילדים קצת נבהלו", אמרה, "אבל הסבירו להם שכלבים רק אוכלים ואין בהם תועלת, והם התרגלו להיעלמותם".

עמדנו בפרוזדור, קרוב לדלת שמאחוריה נשמעו קולות מוזרים. "מה יש שם?", תהיתי, והקיבוצניקית הציעה שנבדוק. פתחנו את הדלת ונכנסנו.

היה זה חדר אפלולי למדי, זולת נורה חשופה שתלתה נמוך מעל השולחן, אשר סביבו עמדו גברים שהקשיבו בעניין לאחד מהם. הלה הניף את אקדחו אל גובה הנורה, וסיפר שאקדח זה היה אמור להרוג אותו, אלא שלמזלו הקצין המצרי התבלבל או שהיה לו מעצור בנשק. "יריתי בו ראשון, והנה הכלי", אמר האיש בפאתוס, ודפק את אקדחו בשולחן.

השתרר רגע של שקט, עד שבחור אחר הניף את אקדחו, וסיפר על איזה מרדף באזור תעלת סואץ. "גבורה", אמר, "פשוט גבורה, מה יש לספר. הנה האקדח שמצאתי על שבוי. דרכתי ויריתי בו. הוא לא ציפה שימות מהאקדח שלו, שהוא ניסה להסתיר", סיפר האיש, ובום, דפק גם הוא את אקדחו בשולחן, ומישהו נוסף גולל את ההרואיקה שלו.

"זה אקדח של שריונר סורי", גילה, "אל תבקשו ממני פרטים, הם לא נעימים. למלחמה יש חוקים משלה", חשק שפתיים, וכמו קודמיו זרק את אקדחו לשולחן, הרים אותו, נישק והחזיר לנרתיק.

מבלי לחשוב התקרבתי גם אני לשולחן. הוצאתי מכיסי את ה-38 ספיישל, ידיד האמת שלי, הנפתי אותו בדרמטיות, לפי הטקס, ואמרתי: "הנה סמית' אנד ווסון מחנות נשק ירושלמית ברחוב קינג ג'ורג', 400 לירות בארבעה תשלומים", הוספתי, ודפקתי עם התופי שלי על השולחן.

"בוא נברח", מלמלה לאוזני הקיבוצניקית, ודחפה אותי לדלת. "הם היו מוכנים להרוג לי אותך", אמרה לי אחר כך, כשחזרנו לביתה.

גבר לעניין

למחרת המקרה הגיע לאיילת-השחר צלם הערוץ הראשון צדוק פרינץ, בחור נחמד שלפני המלחמה אהב לצלם סרטי טבע, חיי ציפורים וכדומה. בקיבוץ איילת-השחר הוא זעם השמיימה שאין די אקשן לגביו, ושהפרזיטים מרוממה חיים בקיבוץ כמו בקייטנה, ועוד דורשים ממנו לצלם שבויים, רתח צדוק, שתיעב "עיתונאי סוכר".

הוא לקח את ילקוטו ונסע דרומה, שם עבד עם רון בן-ישי. הם הלכו עם הצנחנים ושלחו לרוממה כתבות מלחמה אמיתיות, שאינן מבוימות כמו הקטעים של הרוממאים שעבדו בצפון, בעזרתי הנדיבה או נגדה.

חבר נפש בנוסח רוממה

המלחמה נגמרה, התיידדתי עם צדוק, ושנינו קיבלנו קשה את הבשורה על נפילתו הטרגית של חברנו זאב אלטבאום, עוזר במאי. מלחמה ארורה זו קטעה את כל תקוותיו, הזכרנו, וגם סיפרנו זה לזה מה היה איתנו. צדוק סיפר על המלחמה בדרום, ואני תיארתי מה קרה איתי בצפון אחרי שהוא התאכזב ועזב.

לכן לא היה לי נעים כאשר ערב אחד, בביתי, ביקש אותי צדוק שאמכור לו את אחת האלפות שלי. "יש לך ארבע אלפות נדירות", אמר, "ולי אין אפילו אחת כזו שיכולה לשנות את חיי".

לנוכח מצוקת חברי נאלצתי להסכים למכור לו את ספיידר, שהוא בחר "כדי שחיי ישתנו ואשתי לא תעזוב אותי". החלטתי למסור לו את אלפא רומיאו ספיידר ג'ולייטה 1.6 בטמטום רוחני פוסט-לועזיטי כאשר עמדנו על המרפסת ברחוב בן-סרוק ברחביה, והשקפנו מלמעלה על שרשרת האלפות שלי החונות לצד המדרכה.

אני ואשתי בדיוק חזרנו בספיידר זו מטיול לאירופה, שם מצאנו לה, אחרי מאמצים רבים, גג קשיח של פינינפארינה. מכרתי לצדוק את ג'ולייטה בזיל-הזול, במחיר מצחיק, ועוד בצ'קים דחויים, ולהפתעתי, שעדיין לא התאוששתי ממנה, חבר הנפש שלי, אותו צדוק פרינץ, מכר כבר אחרי ימים ספורים את ספיידר זו שכה אהבתי לרוממאי אחר, הטכנאי אורי ג'אנה. מכר לו ביוקר כמובן, ובמזומן.

ישראלי תקני, בכל זאת 

 התביישתי לספר לחבריי בטעמון על ההשפלה שטעמתי, המהווה סוג של סגירת מעגל אכזרית אחרי המלחמה הזו שבה צדוק, גיבור הרפתקן אמיץ, כבש את לבי כגבר ישראלי לעניין.

פתחתי את פנקס הכתובות והטלפונים, ומחקתי ממנו את פרינץ. הראשון בשורת פרינצים שעוד יבואו.    

20170603_181002-3

20170121_150610(0) (1)

20170718_100842

20170315_125508-2-1

הפינה של י"א: נדרש יותר מקורטוב מזל כדי להנציח מפגש עם פרארי FF , ככל הנראה היחידה במדינה, שחולפת לה בדיוק כשהמצלמה בהיכון בסמוך לבית ועד הקהילה הוותיק והמשומר – אחד ממבני הציבור הראשונים בעיר הלבנה, עוד מ-1924, פרי תכנונו של האדריכל דב הרשקוביץ.

עיצוב אדריכלי יוצא דופן זוכה לחיי נצח כמבנה לשימור. מסקרן אותי לדעת אם עיצובה המאופק של FF מבית סדנת פינינפארינה, עיצוב יוצא דופן בפירמה, יזכה אף הוא לחיי נצח כמכונית קלאסית, וכיצד יתמודדו בעוד כמה עשורים עם אחזקת המערכות האלקטרוניות המורכבות בפרארי זו, ועם ההנעה הכפולה המתוחכמת והייחודית של הדגם. 

אאודי Q5 התמקמה לצד מבנה בסגנון אקלקטי עתיר פרטים משנת 1925 של האדריכל דב טשודנובסקי. בפריים בדיוק חולפת לה, באווירת החגים, בחורה בחולצה לבנה אוחזת בזר פרחים בדרכה לארוחה חגיגית אצל משפחה או חברים.

מרצדס W114 , הזכורה לטוב בקרב הוותיקים שבינינו כמונית הנפוצה משנות השבעים, הייתה חזקה ועמידה לפחות כמו מבצר אנקרה העתיק שבאחד משעריו היא נלכדה בתצלום, ושירתה את הציבור נאמנה מאות על מאות של אלפי קילומטרים. 

את רביעיית התצלומים סוגר דיפנדר 110 באווירה מדברית במכתש רמון. פרֵדה מסוס הטיולים הוותיק שהוחלף לאחרונה בדיפנדר חדיש ומעוצב, שלא עושה חשק לגרד במחיצתו סלעים או מסלולים מאתגרי עבירוּת כמו מיודענו הוותיק והשחוק.

טיפ טיפה: לחץ בתא המטען

במכוניות המצוידות עדיין בגלגל חלופי, כדאי לבדוק פעם בכמה שבועות אם לחץ האוויר לא ברח מפריט חיובי זה.

אגב, בגלגל החלופי – שיצרנים רבים החליטו לוותר עליו כדי לחסוך בהוצאות ועוד להגדיל את נפח תא המטען – מומלץ לשמור על לחץ של 2-3 Psi יותר מהלחץ התקני בגלגלים העובדים.

שואלים את אדוארד

מלי: במחיר של משפחתית משומשת (מאזדה 5, פורד גלקסי וכדומה) שנת 2009-2010 אפשר לרכוש וולבו xc90 שנת 2006-2007.

האם לדעתך זה כדאי בעבור משפחה ממוצעת?

תשובה: הייתי הולך על xc90 כי יש לי חולשה אליה. אמנם וולבו זו אינה מכונית חסכונית מי יודע מה, אלא שהיא משלבת בטיחות פסיבית עם בטיחות אקטיבית יוצאת דופן.

צריך רק לוודא שהבעלים הקודמים של מועמדת חביבה זו לא חסכו על הטיפולים הנדרשים, ולא ביצעו עליה יותר מדי קילומטרים בגלל נוחות הנסיעה והנאת הניהוג.

מנחם קרפ: בהמשך לדיון באי הדיוק של מד המהירות במכוניות, יש לי הסבר מכני:

מד המהירות, הספידומטר, מוזן מכבל שבקצהו מחובר גלגל שיניים ובצדו השני מגנט שמחובר לגל ההינע הסופי או ישירות לגלגל. הנתון הזה הוא מכויל ומדויק, כי מדובר במתכת.

הבעיה היא שהכיול מול הצמיגים הוא בהתאם למידה של הצמיגים שהיצרן הרכיב במקור ובלחץ מדויק. החלפת הצמיג המקורי במידה אחרת או איבוד אוויר מהצמיג יביאו לנתוני מהירות וקילומטרז' שגויים, בשל השינוי בקוטר הצמיג.

כך, למשל, כאשר קוטר הצמיג קטן בשל ירידה בלחץ האוויר, מהלך הצמיג לכל סיבוב קטן אף הוא, ומתקבלת מהירות אמיתית נמוכה מזו שתוצג במד המהיר.

תשובה: ודאי שאתה צודק. אלא שהשקר של מדי המהירות הדיגיטליים המודרניים, הן במכוניות והן באופנועים – חושף נטייה של יצרני הרכב לחוסר דיוק מתוחכם ושיטתי, כפי שהזכרנו.

הַקְדָּמָה לפני הכלום

30 שנה עברו עד שהבין הזקן שעיניו של הכלב הענק שתפקד נגדו בשליחות משטרת מַרְבֶּלָה, הזכירו לו את עיני הבעלים של 50 אחוז מ"טורבו". פרולגומנה (הקדמה) לפי אריסטו ושות'

המקום: ספרד, אחוזה ענקית השייכת לטייקון הפרטי של אנוכי, סטיב מורל, אשר ניסה לחדש את ארוחות יום חמישי המפורסמות שערך במאה ה-18 מלך פולין סטניסלב אוגוסט.

להבדיל מטייקונים תקניים עכשוויים, שהנאתם מתרכזת בעסקים, חברנו מורל, אין לי כיום ספק, נבחר על ידי הכוכבים כדי לייצג דמיון חסר גבולות ופנטזיה פרועה גם מחוץ לצבע הכסף. לפחות עד שיצא ממנו האוויר, ובעודו צעיר חש על כתפו את נשימת הזִקנה.

סטיב התחיל להזכיר את הרפתקאותיו בתקופת השואה, את שייכותו לקבוצת ילדי טהרן ואת הניתוק מאמא שלו, וכך, גם בהשפעת שפת הקלפים שאשתו המכשפה פתחה לו, הוא מכר את הפרארי, את היאכטה ואת ביתו במונטה-קארלו. הוא נותר חשוף לגורלו.

פטרון ללא רון 

אלא שבתקופה שלפני שקיעתו המוקדמת מדי, חברי סטיב מורל שאף לתפקד כמין פטרון של אמנים. וכך, כמו בארמונו המפואר של המלך סטניסלב אוגוסט, שָם גלגלו ביניהם אנשי האמנות של המאה ה-18 שיחות על ספרות, תיאטרון, ציור וארכיטקטורה – סטיב הזמין אל אחוזתו בספרד את הסופר והדנדי יז'י קושינסקי, את הסופר והמחזאי סלבומיר מרוז'ק וגם את אנוכי א"א. רק שלהבדיל מהמלך סטניסלב, שערך את ארוחותיו פעם בשבוע, הטייקון שלי ערך את "ארוחות האמנים" שלו מדי יום ביומו, במשך חודש וחצי.

במהלך שהייתנו הממושכת בבית הכפר המפואר של סטיב היינו אמורים להגשים את חזונו הרוחני ולדון בענייני אמנות, אך אכזבנו את סטיב על כל הקופה. קושינסקי לא הגיע כלל מניו-יורק לאחוזה בספרד כי הוא שמע שהקשיש המורשה יהיה שם, אותו קשיש שהמשיך, בוודאי או אולי, להאשים את קושינסקי בכך שלצורך תסריט סרטו "להיות שם" הוא גנב ללא מצפון, אחד לאחד ממש, את תוכנו של ספר מלפני מלחמת העולם השנייה, כפי שהזקן טען כבר קודם לכן, במונטה-קארלו.

לאכזבתו הנוספת של סטיב מורל, אנוכי וחברו המחזאי סלבומיר מרוז'ק דיברו ביניהם רק על מכוניות, ושיחקו טניס.

עבודת ניירת

ככה זה הלך, עד שבשלב מסוים של האירוע החברתי/תרבותי/ספורטיבי, שנמשך כאמור באחוזה של מורל כמה שבועות ועוד קצת, נזכר אנוכי בחוסר נעימוּת שתאריך הטיסה חזרה לתל-אביב מתקרב, והוא עדיין לא קנה ניירות ליצירה עצמית של סיגריות כפי שביקש ממנו דב פרידמן, דוגמן ושחקן ושותפו של איש העסקים בני ברונר בבעלות על הירחון "טורבו", שערכתי אז.

"אני אקפוץ למַרְבֶּלָה", הודיע הזקן לחבורת ארוחות יום חמישי, שנחה על שפת הברכה.

"מה זה הניירות האלה?", שאלה אווה מורל, אשתו של המארח, המלך סטיב, שהיה ספק מאושר ספק מאוכזב, אין לדעת, כי כמקובל בברנז'ה העליונה הוא שמר על פני פוקר.

"אין לי מושג", ענה אנוכי, שהכין את הרנצ'רובר לנסיעה, "התרגלתי", הוא הסביר במבוכה מסוימת, "שבכל נסיעותיי לחו"ל, לתערוכות רכב או למבחן של דגם חדש, אני מביא לפרידמן את הניירות האלה, שעולים פרוטות. האיש טוען שתוצרת חו"ל טובה יותר מזו הנמכרת בתל-אביב, למרות שהניירות נראים אותו דבר. ייתכן, אם כי לא בדקתי, שיש הבדל בשאכטה", הוספתי, ונסעתי לעיירה הציורית מרבלה, המרוחקת רק רבע שעה נסיעה מהאחוזה של המארח.

הכנסת אורחים ספרדית

חניתי את הרנצ'רובר של סטיב על יד חנות סיגריות, שוקולדים, קוקה קולה וגלויות. הספרדי חייך בהבנה כשביקשתי את נייר הסיגריות Smoking Gold (מתוצרת ספרד במקרה, כפי שפרידמן יידע אותי).

"רק רגע", ביקש הזבן, נעלם בחלק האחורי של החנות, חזר, ויצא מהחנות בתנועת ידיים בנוסח "רק רגע" בשפה הלבנטינית.

חיכיתי לו כמה דקות וכמעט חזרתי לאוטו, כשפתאום נכנסו לחנות שני שוטרים וכלב. הם ביקשו ממני דרכון, ניירות רכב ורישיון נהיגה, ועוד לפני שבדקו את המסמכים סימנו לכלבם הענק להתקרב אליי. הכלב החל לרחרח בדייקנות את גופי, מלמטה למעלה. תחילה הריח את נעליי, את הכיסים שבג'ינס, ואחר נעמד על רגליו האחוריות, הניח את כפותיו העבות על כתפיי, וממרחק של סנטימטרים בודדים הריח את אוזניי. עד היום לא שכחתי את העיניים הירוקות-צהובות של חיה ענקית זו שנצמדה אליי, ואת נשימתו החמה של הרועה הגרמני בגרסה הספרדית ממש קרוב לפי.

נזכרתי שכלבי גישוש מאולפים למצוא סמים באמצעות כך שגורמים להם להתמכר לחומרים נרקוטיים אלה ולהיות מטורפים עליהם. הברכיים רעדו לי. אם הכלב יתאכזב, הוא עלול לנעוץ את שיניו בגרוני או באפי, חששתי.

אך מטרידה לא פחות הייתה המחשבה שעיניו הצהובות-ירוקות, האפופות ערפל דק, מזכירות לי מישהו. לא ידעתי את מי, עד סוף הסיפור הזה.

חומר הנפץ של "טורבו"

עברו דקות עד שהכלב הניח לי, והשוטרים ביקשו את מפתחות האוטו. הם פתחו את כל הדלתות, והכלב ערך חיפוש בכל פינה של הרנצ'רובר, הריח תחת המושבים והשטיחים ובתא המטען. במשך כמה-עשרה דקות אלה לא הייתי שקט, כי חששתי שמא סטיב, או אורחיו או נהגו או מכונאי כלשהו השאירו משהו בלתי כשר לפי החוק. אך למזלי השוטרים לא מצאו דבר, התנצלו, נכנסו לג'יפ שלהם ונסעו.

קיללתי בפולנית וחזרתי לחנות. "שכחת לתת לי את הניירות הארורים", כעסתי באנגלית, והמוכר, בחיוך של מלשין לא מוצלח, הגיש לי את חפיסת ה"סמוקינג-גולדים", וסירב לקבל כסף.

היום, כשאני מנסה להבין מה גרם לנפילה של "טורבו", נראה לי כי הירחון התנפץ גם – ואולי בעיקר – בגלל ניירות אלה, שהייתי מביא לדוֹבי מכל טיסותיי.

הנה סיפור שמתאר את השפעתם של הניירות ושל החומר המגולגל בהם.

מזגן לוהט

יצרן המזגנים המפורסם אלכס אורגינל ביקש את הנוכחי שיבוא לפגישה אצלו. זה קרה לקראת שקיעת שנות ה-80 היפות, שבמהלכן הקשיש המורשה העתידי ערך עדיין את ירחון "טורבו". לא יכולתי לזלזל בפגישה הזו או לסרב לה חלילה, כי אחד משני בעלי הירחון, דוֹבי פרידמן, האחראי על מחלקת הפרסום, הסביר בפשטות שאלכס אורגינל מזגנים הוא לקוח פוטנציאלי למודעות על השער האחורי של "טורבו", כלומר הוא מקור היפותטי לתרומה של 5,000-6,000 דולר, 12 פעמים בשנה, תמורת הדפסת הפרסום שלו.

"לגבינו זה ממש לחיות או למות", שכנע פרידמן את העורך בהגזמה ההמלטית שלו, שאפיינה אז את דיבורו השוטף.

ואכן הלכתי לפגישה, נזכר הקשיש המורשה כעבור 30 שנה כמעט.

מתלבש על העצבים

בדרכי לפגישה ניסיתי להבין מה מצפה ממני היצרן האורגינל המנוסה. אולי הוא מחכה להתנצלותי העמוקה. שהרי ברגע לא מאוזן כראוי כתבתי באיזה מבחן דרכים ש"בִּמְקוֹם סתם ללחוץ במשפחתית או הספורטיבית הנבדקות על דוושת הבלמים כדי להאט על חשבון הדיסקים והדיסקיות – די להפעיל את המזגן של אלכס אורגינל! נסו ותיהנו מהבלימה המיידית המוצלחת!"

אלא שמר אלכס אורגינל, שהיה מבוגר מכפי ששיערתי וכעוס מכפי שציפיתי, הפתיע אותי בברוגז אחר, שאינו קשור במה שכתבתי על מזגניו. לדבריו, דוֹבי פרידמן ביקר אותו במשרדו והתיישב מולו בחולצת טריקו של תיכוניסטים, במכנסיים קצרים ובסנדלים, כלומר הופיע בלבוש שמתאים אולי לשוק ים תיכוני, אך אינו מקובל בפגישות עסקים.

"תמסור בבקשה למר פרידמן שאם הוא מעוניין לקבל מאיתנו פרסום למזגנים, אז התנאי הבסיסי הוא שינוי הופעתו הביטניקית, שמפחידה את המזכירות במשרדי. הלבוש הזרוק של פרידמן הוא גם הבעת זלזול מטופשת כלפי המארח, שבמקרה או לא במקרה הוא בעל גינונים אירופיים", הבהיר אורגינל בע"מ בהדרת כבוד עצמי.

לא ידעתי מה לענות למר אורגינל הרותח בזעמו. הרי לא יכולתי לגלות לאלכס את השורש האמיתי לסגנון הופעותיו, העסקיות ולא רק העסקיות, של דוֹבי. הבטחתי רק שחריגות הטעם הללו לא יחזרו על עצמן, והתנצלתי בשם הירחון על הסמרטוטים שלבש חברנו.

וכדי להרגיע סופית את המארח, סיפרתי לכבודו הפגוע שדובי נסע אליו בתלבושת רשמית ראויה, אלא שבמגרש חניה ציבורי הוא נפל קורבן לשודדים, והללו חמסו ממנו את כספו, את טבעת הנישואים, את שעונו ואת הבגדים שלבש. הוא איבד לטובת הפושעים לא רק את הז'קט, את מכנסיו, את החולצה עם החפתים ואת נעליו, אלא גם את העניבה. "הם שחררו אותו בגרביים, אך למזלו השאירו לו את הגולף GTI שלו, והוא מיהר למשרדך לפגישה שקבע איתך. זה בעצם הסיפור", הסברתי.

אלא שמר אלכס אורגינל לא חייך למשמע המהתלה ונשאר ברוגז, כשפת המיעוט היהודי שבגולה הלועזיטית אשר ממנה הגענו שנינו, מר אורגינל זה ואני.

זיכרון של רומני

אלכס לא שכח כלום מהופעתי אצלו, וכעבור כשנתיים נקם בי באופן כואב, כאשר הבטיח שייתן לירחון "קוואטרו", שפתחנו זה עתה לאחר בריחתנו מ"טורבו", פרסום לשנה מראש, אם ירחון זה יפרסם כתבה אוהדת עליו, על דרכו בחיים ועל משפחתו.

הירחון עמד בהסכם הג'נטלמני. שלחנו אל האיש כתבים וצלמים ופרסמנו כתבה בארבעה עמודי צבע, אך מר אלכס אורגינל, כפעולת נקמה כנראה, ניתק כל מגע עם העיתון.

אני מזכיר זאת כדי להציל משכחה חלק מהסיפור על "הקמתם ונפילתם" (הלוגו האהוב כל כך על סופרים עבריים) של הירחונים "טורבו" ו"קוואטרו". נפילה בלתי נמנעת, שבינתיים הסתפקתי רק ברמזים לסיבותיה.

החמישייה האבודה

אגב, מישהו צריך לכתוב ספר על "טורבו". ספר שיתאר את קורות הירחון מאז הקמתו, דרך שיטוטיו במדבר הטכנולוגי והרוחני של אז, ועד סופו הטרגי. זו צריכה להיות כרוניקה המזכירה את גיבורי הירחון ואת תרומתם למוּדעות המוטורית בארצנו – הראל ברוידא, אוהד פרנס, רם לנדס, רוני סמדרסמן, בני הספל ונפשות יקרות אחרות שתרמו לתוכנו ולהשפעתו של "טורבו", אשר בימי הזוהר שלו הודפס ב-25 אלף עותקים, כמות כפולה מההישג של המתחרים.

היחיד שמסוגל להרים ספר כזה הוא הנוכחי בוודאי, אלא שהזקן המורשה לא יעשה את זה במעט הזמן שנשאר ברשותו, וכנראה יסתפק רק בפרסום הזדמנותי של רסיסי זיכרונותיו, שהם בעלי נפח גרוטסקי בנוסח אנטון צ'כוב או לפחות בנוסח סלבומיר מרוֹז'ק – אותו מחזאי גאון אשר נמנה עם חמש הדמויות הבלתי נשכחות שהקשיש המורשה פגש לאורך תולדותיו, למד מהן והתיידד איתן.

בנוסף למרוז'ק כללה חבורה זו את הצייר יז'י נוֹבוֹשֶלְסְקִי, את הצייר-במאי-מחזאי טדיאוש קנטור, את המלחין כריסטופר קוֹמֶדָה ואת הסופר יאנוש גְּלוֹבָצְקִי. כולם הלכו לדיור מוגן אי-שם.

swift sport 140 KM 4Swift sport 140 KM 3swift sport 140 KM 2swift sport 140 KM

הצהובה האסורה: לא מפתיע שכתבי החצר העבריים נמנעו לבקר בתערוכת המכוניות הנוכחית בפרנקפורט, שנסגרה שלשום. כנראה נמאס להם סוף-סוף להסתובב באולמות הנוצצים, ולנחש על אילו דגמים חדשים אדוניהם ברוני היבוא אינם מעוניינים לשמוע. כמו למשל הצורך להיזהר ולא להרגיז חלילה את יבואן סוזוקי עם איזו התלהבות טיפשית לגבי סוויפט ספורט 2018, המצוידת במנוע חדש המייצר 140 כ"ס.

מדורנו, לעומת זאת, ממשיך באופן קבוע בהמלצותיו על כל הסוויפטים, כולל הוותיקות, כי מכונית זו מזכירה לזקן את מיני קופר האגדתית שהייתה לו בתחילת שנות ה-60. יתרה מכך: הקשיש מודה שדגמי סוויפט מזכירים לו את קופר שלו הרבה יותר משחזורי המיני המצועצעים מתוצרת בוואריה. רק סוויפט מחזירה את הזקן לאָלֶק איסיגוניס (Issigonis), המהנדס היווני שלפני חצי מאה ועוד קצת החל לעבוד בלונדון על קונספט המיני תחת הכרזתו המפורסמת "שילכו לעזאזל כל המכוניות המכוערות".

וראו זה פלא: באותה עקשנות שמדורנו ממליץ על סוויפט על כל גלגוליה, יבואן סוזוקי ממשיך להתעלם דווקא מגרסאות הספורט החביבות של אותה סוויפט. וכך, יש לנו יסוד סביר לחשוש שבכוח האינרציה, גם הגרסה העכשווית של סוויפט ספורט תחמיץ את העלייה ארצה. לוואי שנתבדה.

טיפ טיפה: סודות הגומי

בשם הבטיחות, יצרני הצמיגים לא רק מנסים לשפר את אחיזת הכביש וכושר הבלימה של סחורתם, הקשורים בעיקר בתערובת הגומי שהצמיג עשוי ממנה ובחיתוכי הסוליה – אלא גם חורצים בצד הצמיג את המהירות המרבית שניתן לנסוע בו מבלי שהוא יתפוצץ. כך למשל, לצמיג שחרוצות עליו המידות 185/55/16 מוסיפים היצרנים את האות H, המציינת כי ניתן לנסוע בו עד מהירות של 210 קמ"ש, ועל צמיג חזק יותר מטביעים יצרניו את האות V, המסמנת כי הוא מסוגל להתמודד עם מהירות של 240 קמ"ש.

הנה אינדקס האותיות המציינות את המהירות המרבית שמתאימה לצמיגים:

S = 180 קמ"ש

T = 190 קמ"ש

U = 200 קמ"ש

H = 210 קמ"ש

V = 240 קמ"ש

W = 270 קמ"ש

Y = 300 קמ"ש

האם כדאי לנו להרכיב למכונית צמיגים בדרגה גבוהה יותר מזו המצוינת בספר הרכב? מה יקרה אם במקום צמיגי H, המומלצים על ידי יצרן הרכב, נבחר בצמיגי V למשל? מצד אחד, נקבל התקדמות מסוימת בסל המאפיינים החיוביים, כמו שיפור יציבות המכונית בנסיעה נגד הרוח; נסיעה מדויקת יותר, שכן המכונית תגיב טוב יותר לתנועות ההגה; ונהיגה ספורטיבית בטוחה יותר.

אלא שמאידך גיסא, לצמיגים מדירוג גבוה יותר יש חסרונות: הם יקרים, פוגעים בנוחות הנסיעה, מגבירים את אכילת הדלק ומשנים את התנהגות הרכב בנסיעה – לא תמיד באופן חיובי.

כך שהשיקולים החשובים לנו הם שיכריעו אם לשדרג את הצמיגים אם לאו.

שואלים את אדוארד

מיכה דיאמנט: בסובארו B4 משנת 2010 שברשותי יש בעיה: בכל יציאה ממצב עמידה המנוע כאילו נחנק והמכונית לא זזה, ואחר כמה שניות המנוע מעלה טורים והמכונית זזה.

במוסך טענו שיש להחליף פלאגים, ובאמת באותו זמן הסובארו עשתה 105 אלף ק"מ, שזה הזמן להחלפת פלאגים על פי היצרן. הפלאגים הוחלפו, והבעיה אכן נעלמה. אחרי חודש התקלה חזרה.

בבדיקת מחשב במוסך נמצא שהתקלה היא בחיישן האוויר – התערובת עשירה מאוד. הם הרכיבו חיישן שלהם, והבעיה נעלמה.

לדבריהם, חיישן חדש עולה 2,700 שקלים. בשלב זה הם ניקו את החיישן שלי והרכיבו חזרה והבעיה נעלמה, אך לדבריהם היא תחזור.

מצאתי ב-eBay חיישן (Subaru AIR FLOW METER 05-07 EJ204 AFH70M 5922680-AA360), אך טווח המחירים נע בין 200 שקלים ל-1,400 מכל מיני ספקים בעולם – אוסטרליה, סין, בריטניה, וביניהם ספק מיפן שכותב שהחיישן מקורי והמחיר הוא 626 שקלים לא כולל מע"מ.

איך אדע במה לבחור? האם יש לך כתובת אמינה שאוכל להיות בטוח שאני רוכש בה מוצר אמין?

תשובה: ייתכן שכל החיישנים הללו הם מתוצרת אותו יצרן אסייתי, והבדלי המחירים ביניהם הם תוצאה של כמה משווקים בדרך, המוסיפים את עמלתם. אגב, כל חבורה זו אינה מגיעה לקרסוליים של רודף הבצע שלנו, בעליו המנוסה של המוסך שאתה מתאר. 2,700 שקלים על חיישן נראים כמו אליפות עולם בביזנס.

בחירה באחת ההצעות היא כמו מילוי טופס לוטו. אני בכל אופן הייתי בוחר ביפנית, לפי ניחוש בלבד. יחד עם אותו חיישן הייתי מזמין גם חוטי חשמל חדשים, כי הפלאגים הקודמים, שלא תפקדו כראוי, היו עשויים לפגוע בחוטים ובחיבורים שלהם באזור הקויל.

יגאל: בבדיקה של מבחני בטיחות לרכב בארה"ב ראיתי כי הם נותנים ציון שהוא יחסי לרכב באותה קטגוריה, ומכאן שהמבחן הוא לא אחיד לכל המכוניות מגדלים שונים.

ספציפית, בדקתי לגבי סובארו אימפרזה 2017 מנוע 2.0 ליטרים AWD החדשה, ושם היא מקבלת ציון 5 כוכבים, יותר מאשר ניסן אלטימה. אם הבנתי נכון את השיטה, אז הציון שהסובארו קיבלה הוא מול כלי רכב משפחתיים קטנים, אולם אם היא תתנגש חלילה עם ניסן אלטימה, הרי שנוסעי האלטימה ישרדו טוב יותר. אם לא הבנתי נכון והציון הוא מוחלט, אז נוסעי הסובארו ישרדו טוב יותר.

אשמח לדעתך.

תשובה: אני מודה שמבחני ריסוק אלה מרשימים אותי פחות מהמקובל, וזאת בגלל המגמתיות שלהם, בגלל חוסר ההתייחסות שלהם לפגיעות מאחור, ומשום שהם מייחסים חשיבות יתרה לשטויות כמו קיומו או אי קיומו של חיישן חגורות בטיחות.

בנוסף, מבחנים אלה מסתירים את העובדה שבתאונה חזיתית, המכונית שנוסעת מהר יותר נפגעת פחות.

אליאב מייסון: אנחנו מחזיקים בהונדה ג'אז 2008 שאנחנו אוהבים מאוד, אבל היא מתקרבת במהירות לקו 200 אלף הקילומטרים, ובנוסף נכנסו לי ללו"ז נסיעות לערבה. החלטנו שהגיע הזמן לרכב משפחתי יותר, ואם אפשר – אז שיהיה גם חסכוני. התקציב המוגדר שלנו הוא עד 60 אלף שקלים.

אני עדיין מקובע על יפניות בגלל ההונדה (אני לא יודע אם זה טוב או רע), והמחשבה הראשונית ממה שראיתי בגבולות התקציב היא על טויוטה פריוס 2011 (הקילומטראז' הכי אופטימי הוא בסביבות ה-135 אלף). הונדה אינסייט היברידית (שאולי קטנה מדי) ניתן להשיג במחירים טובים ובשנתונים 2013-14. ואולי פשוט סיוויק רגילה? עלה גם רעיון לעבור לדיזל. אשמח לשמוע מהן המלצותיך (גם מחוץ לגבולות יפן).

תשובה: חוץ מלהתגעגע לג'אז, נשארה לכם האפשרות לבדוק שלוש אופציות: הונדה FRV, טויוטה קורולה ורסו וסקודה יטי החביבה – הדגם הכי מוצלח של סקודה, שהוסר משום מה מפסי הייצור. אגב, פריוס חסכונית אמנם בעיר, אך משעממת לנהיגה.