Skip to content

אקח את זיכרונותיי למדגסקר

על מדגסקר, "ארץ טרופית יפה, מדינת היהודים העתידית, הרחוקה והדמיונית", זימרו כוכבי הקברט היהודי בוורשה שלפני מלחמת העולם השנייה. "אני אקנה לי סוס ופיל לבן", שרו ורקדו, לפני שנסגרו בגטו ונסעו למיידנק, טרבלינקה ואושוויץ

הקשיש המורשה נתפס על ידי תיכון עירוני ה' בתל-אביב, כדי להופיע מול התלמידים כניצול שואה. ניסיתי להתחמק בתירוץ ש"אינני ניצול שואה טיפוסי", אך זה לא עבד. בעצם, הייתי צריך לומר לנציגת התיכון שהיא מזמינה את ניצול השואה הלא נכון – ציניקן, פסימיסט, ועוד חובב מכוניות חזקות.

בלית ברירה, בניסיון לצוד איזה רסיס מהאישיות הקדומה שלי כניצול שואה תקני – כלומר ניצוֹל רגשני, פגיע ואף חדוּר פאתוס פטריוטי – חזרתי לאחור, אל מה שכתבתי לפני שהפכתי לקשיש מורשה האוחז בסרקזם כפייתי.

קום התנערה, שלד!

גיליתי שם, בכתיבה הנושנה, רגישוּת ופגיעוּת מלוא החופן. בימים ההם נכתבו דבריי כאילו על יריעת ענן, גם כאשר כעסתי על אלוף ישראל זיו, שהביע זלזול בתושבי גטו ורשה. אלוף זה השתומם באינפנטיליות שיהודי הגטו לא התנפלו על הגרמנים, ולו בידיים חשופות, שהרי "הייתה ליהודים עדיפות מספרית".

תשמע, אלוף המייצג את בורותך, ותשמעו זיווים אחרים שאימצו את הסיסמה "כצאן לטבח". הפכתם את סיסמה זו לדגל הציונות החדשה, מבלי לדעת מה התרחש בשנת 1942 בדירת הגטו שבה נסגרה משפחתי. הוריי היו מותשים מרעב ומקור ומדאגה לשני ילדיהם, אחותי ואני: האם יצליחו להשיג איזו קליפה למרק של לפני הלילה או לא.

מזעזע אותי לשמוע את האשמתו של המצביא זיו, כשאני זוכר איך אבא נתן לי ולאחותי כל פיסת אוכל שהוא השיג מהיכן שהוא, לא ידוע איך וכיצד, כי כסף לא היה לו – בעוד הוא עצמו לא אכל, עד שאיבד את כל כוחו וכל תקווה בשל הרעב.

ועוד המשכתי וכתבתי אז שבגלל אנשים כמו אלוף זיו, שזלזל בגבורתו של אבא שלי, "קשה לי להיות עצוב ביום השואה וביום הזיכרון, וקשה גם לשמוח ביום העצמאות. שחררו אותי מתענוג זה, בבקשה".

Selekcja na judenrampe

אושוויץ: סלקציה על ה"יוּדֶנְרָאמְפֶּה". במקום זה, הממוקם באמצע הדרך שבין מחנה "אושוויץ 1" ובין מחנה "אושוויץ 2-בירקנאו", היהודים שהגיעו ברכבות מוינו לשני טורים. בטור השמאלי הועמדו נשים, ילדים וזקנים, שנשלחו על ידי הגרמנים ישירות לתאי הגזים. בטור הימני הועמדו גברים "כשירים לעבודה". לפחות לזמן מה

קומנדו גאווה

גם לא הבנתי אז, לפני עשר שנים, מדוע האלוף הצה"לי מתעלם מההתקוממות של גיבורי המרד, שבחרו למות בגטו ורשה הבוער עם נשק בידיהם כדי לא למות "על הברכיים" – כפי שכתב המפקד האחרון של הגטו הלוחם, מארק אדלמן, הקבור כעת לצד חבריו, לאחר שנשאר בפולין כדי "לשמור על קבריהם", כפי שהסביר לי.

באותה שיחה איתי, חזר ד"ר אדלמן והצטער על כך שלא היו לו, ולחבריו למרד בגטו, די נשק וידע בלחימה בשטח עירוני כדי להרוג יותר גרמנים מכפי שהם הצליחו לחסל.

אתלטיקה קלה לחיסול

אלוף זיו, שהטיף לקורבנות הגטו פוסט-מורטום, שכח את הדוגמה לחוסר התקוממות של אולימפיאדת מינכן ב-1972, שבה ספורטאים שלנו, חזקים ומטופחים היטב – ולא מורעבים ללחם כמו תושבי הגטו אֲפוּסי הכוח ואֲפוסי התקווה – הניחו לטרוריסטים לקשור את ידיהם, ולבסוף שילמו בחייהם. כמו אסירי הגטו.

אני מכיר אישית ספורטאי ניצול מינכן, מר הרשקוביץ, שען שחנותו שוכנת בקצה רחוב בן-יהודה בתל-אביב, המטפל בשעון ה"צימה" שאבא נתן לי כאשר עמדתי לברוח מהגטו. האם יש לי החוצפה, הטמטום וגסות הרוח להאשים את חבריו של הרשקוביץ שהם "הלכו כצאן לטבח"?

נאצים כדאעש הגרמני

את הארכיון המאובק שלי פתחתי יומיים לפני יום השואה, כדי לבדוק עד כמה השתנתה גישתי לשואה. גיליתי כי גישה זו, שפעם הייתה פגיעה ואידיאליסטית, פיתחה בחלוף השנים עור עבה יותר.

כיום כבר לא עפים לי פיוזים כשאני נתקל בהשקפה הישראלית הרווחת, שלפיה יש "גרמנים" ויש "נאצים" – ורק ה"נאצים", מין שבט פנאטי וברברי, חוללו את השמדת היהודים. אולי השקפה זו היא המאפשרת להמוני צעירי בית ישראל לטוס לברלין בניסיון להסתחבק שם עם עתידם.

אך באותו חיטוט בארכיון, גיליתי דבר נוסף: בעוד שגישתי לענייני שואה השתנתה, הרי שגישתי למכוניות הייתה ונותרה נלהבת לחנך ושואפת לטלטל מוסכמות חשיבה. בקיצור, חוששני שבכל הקשור למכוניות, הייתי ונשארתי טמבל.

קשיש מחוספס, גישה של פז

אגב, לפעמים אין לי מושג איך גישתי הרומנטית למכוניות סובלת את בעליה, אותו קשיש מורשה מחוספס שספק אם הוא מאמין בתיקון עולם. הטרום-קשיש, לעומת זאת, היה טיפוס נאיבי במקצת. הנה דוגמה לכתיבתו:

קישטה, תולעת יעקב

לפני שבאתי לכאן בסתיו 1968, חשבתי בתמימותי שמדינת ישראל בחרה בדגל שבמרכזו מגן-דוד כאות הוקרה, או כמחווה, או כאמצעי הנצחה לקורבנות השואה, אשר אולצו לענוד טלאי מגן-דוד ברחובות גטו ורשה. זו בעצם הייתה אחת הסיבות לכך שבחרתי לעלות ארצה, ולא לנסוע לאמריקה או למדגסקר – כפי שהמליץ ליהודים פזמון סאטירי שהיה פופולרי בקברטים של ורשה שלפני המלחמה, ואחר כך גם בגטו.

מה רבה אפוא הייתה אכזבתי כאשר גיליתי שהתפעמתי לשווא, כי אין שום קשר בין המגן-דוד המתנוסס בדגל ובין היהדות שנמחצה תחת מגפי הנאצים. שום הצדעה לתולעת יעקב הרמוּסה.

עונש מוות מיידי חיכה ליהודים שהפרו את הפקודה לענוד טלאי מגן-דוד, אם משום שהם ראו בו השפלה ואם משום שהם התכוונו לברוח. אני זוכר היטב שמיד לאחר בריחתי מהגטו, כאשר מצאתי את עצמי בצד הארי של ורשה, פתחתי שער לחצר חשוכה של איזה בניין, הסרתי את המגן-דוד מזרועי הימנית, ולא ידעתי מה לעשות איתו. זמן מה התהלכתי ברחוב כשבכיס מכנסיי טמון עדיין טלאי זה, ולצדו תעודת לידה קתולית מזויפת.

אני מודה שהרגשתי מעין זלזול בזיכרונותיי אלה, כאשר הבנתי כי לבחירה במגן-דוד כדגל ישראל אין כל קשר לטלאי הגטואי, ואפילו ההפך הוא נכון: היישוב העברי די התבייש באלה שהלכו כצאן לטבח, לדעתו.

האם זו הסיבה שדגלי המדינה מרגשים אותי פחות?

הרי את מנוכרת לי

עם או בלי דגל, אני מתייחס בגעגוע למכוניות של פעם, משום שרובן עוררו בי איזה זיק אישי. לעומת זאת, כשאני לוקח את אחת ה"מודרניות" לנסיעת מבחן, אני לא קולט מהן תשדורת מעניינת. ובעצם, המודרניות למיניהן משדרות סכנה. כי אני חושד שהן מסוגלות להרוג בְּרַכּוּת.

אני מביט במודרניות, פרטיות וליסינגיות כאחד, ורואה בהן רוצחות שמקומן מאחורי סורג ובריח בכלא 'תרצה', במקום חוה יערי ואביבה גרנות שיצאו לחופשי.

המכונית המודרנית היא קילרית בעיניי בגלל מערכות ההיגוי ה"מתקדמות", המפנקות ברַכּוּתָּן, שלימדו את בעליהן שאפשר לאחוז בהגה בשתי אצבעות בלבד. התוצאה: כל איבוד פתאומי של אוויר מהגלגל, טפיחת רוח חזקה או מהמורה – גורמים איבוד שליטה על הרכב.

וזה נכתב עוד לפני שהמודרניות הפכו למחשב על גלגלים.

גלגל, עוד שנה

בכל המכוניות שהתרועעו איתי היה ההגה איבר חשוב, עיקרי כמעט. אם התרגלתי לגלגל הגה מסוים, הייתי מעביר אותו מאוטו לאוטו בעזרת מתַאמים, המאפשרים לקבוע את המרחק שבין גלגל ההגה ללוח המחוונים, כמו גם את קרבתו של הגלגל למוט ההילוכים.

בחלק מהמכוניות המודרניות אפשר לקבוע את המרחקים הללו מבלי לחפש מתאמים וללא צורך ללכת לחרט. אך דא עקא, שבמודרניות זה קצת כמו בשירו של ברוס ספרינגסטין – "50 ערוצים, ואין מה לראות". הרי גלגלי ההגה במודרניות הם שמנים בדרך כלל, מכיוון שהם מאכסנים בתוכם כריות אוויר. מלבד זאת הם עשויי פלסטיק, לפעמים מצוּפי עור, בדרך כלל לא, ומסתירים את השעונים באדיקות קוויקרית.

הגה איטלקי מבית נארדי שפירקתי מגורדיני והבאתי ארצה, ובהמשך עבר מאופל ג'י-טי לאלפא ג'ולייטה ספרינט ולוצ'ה, ואחר כך ללנצ'יה זאגאטו – תלוי אצלי כיום על הקיר. קשה לתאר שמישהו, בהתקף של סימפטיה ונוסטלגיה, יפרק גלגל הגה ממודרנית כלשהי, ויתלה אותו על קיר בסלונו.

אגב, כשכתבתי את זה, ההגה ברכב המודרני עוד לא היה מקושט בעשרות מתגים, ועוד לא איבד את צורתו העגולה לטובת נהגים בעלי כרס מטופחת.

hege Nardi

הגה נארדי. יש לו מה לספר אך הוא שותק, כי הוא גמר את סדרת ההרפתקאות ונח תלוי על הקיר

גופות פלסטיק

ההגאים של המודרניות לא מעבירים מידע על צרות בגלגלים הקדמיים, המחפשים את אחיזת הכביש, ואף בקושי ניכרים בהם סימני חיים. הגאים אלה מוטלים בידינו כמו גוף מת, ואנו אפילו לא מרגישים שהם עומדים להתיישר אחרי סיבוב.

וזה עוד נכתב לפני ההתפרצות של הגה הכוח החשמלי.

הרגשת שייך, חביבי

במכונית של פעם הרגשת שייך, כי היא הייתה שלך, לא מליסינג, והיית מסוגל להגיש לה עזרה כאשר היא חשה ברע, ולא נאלצת למסור אותה למכונאי אנונימי. גם במדינה של פעם הרגשת שייך יותר, כי היא הייתה שלך, ולא של אוליגרכים, הנחשבים כאן הולי-גרכים.

רצה מאצ'ו, קיבל יהודי

הייתי מעדיף לדבר עם התיכוניסטים בעירוני ה' על מכוניות ועל נהיגה, ולא על שואה. זה היה קל יותר לי, ובוודאי גם להם. כנראה לא יהיה לי מנוס אלא לספר לצעירים על הראיון שערך איתי יעקב אגמון בגלי צה"ל לפני כשלושים שנה, בתוכנית השיחות האישיות המפורסמת שלו – ראיון שבו השתלבו שני הנושאים, רכב ושואה, שבעולם הנורמטיבי נחשבים כמו שתי פלנטות.

אגמון, איש תיאטרון ומראיין אגדי, פתח את השיחה איתי בווידוי. "אני מודה שמעולם לא שמעתי עליך, אדוארד, אבל התחקירנים שלי הם קוראים שרופים שלך וביקשו שאראיין אותך". ואז שאל אגמון בנימה דרמטית-אינטימית: "מה יש בהן, במכוניות, שהן שיגעו אותך והשתלטו על חייך?". להפתעתו, עניתי ש"אני חייב למכוניות את חזרתי לחיים שפויים, אחרי זוועות השואה".

כנראה, התחקירנים קוראי "טורבו" לא עדכנו את מר אגמון שעורך ירחון טורבו, "המאצ'ו החולה על מכוניות", הוא ניצול שואה. ניצול בעל מזל, שהמכוניות החליטו לספק לו את העזרה הפסיכולוגית הנדרשת כדי שינסה לשכוח את הזוועות הרשומות אצלו בביוגרפיה.

Wrangler

גִ'יפִּית הִיפִּית: בהשקות דגמים חדשים ובתערוכות הרכב של פרנקפורט, פאריס וז'נבה מקובל לראיין מתכנני מכוניות ומהנדסים של מנועים, תיבות הילוכים ושלדות. חשבתי באחרונה מה היה קורה לוּ היינו מראיינים את המכונית עצמה, ופונים אליה עם מיקרופון.

למשל: מה הייתה מספרת לנו הג'יפ  Chief של Wrangler, יצירת מופת של ברוק סטיבנס, שהגיעה לשוק ב-1974 ויצאה מפסי הייצור במשך תשע שנים (מי אמר שג'יפ זה בהכרח זכר?).

גברת ג'יפ  Chief – האֵם הרוחנית של הז'אנר – נראית חכמה, אינטליגנטית וידידותית. הבטתי בעיניה העגולות, וניסיתי לדמיין מה היא הייתה אומרת לנו על השקפת עולמה.

והנה, על הקשיש המורשה נפלה מלכודת בלתי צפויה, כאשר ג'יפית זו מסרה את רשות הדיבור לרדיו-טייפ שלה, שהשמיע בארבעת רמקוליו את להקת The Who, המצטיינת בפרשנותה לגבי החברה הבורגנית של שנות השישים.

"יש לי תקווה שאמות לפני שאזדקן", שרו חברי The Who בשמה של הגברת בכחול-לבן

wrangler XL

טיפ טיפה

את גלגל ההגה מומלץ להחזיק בחוזקה בשתי ידיים, בתנוחת "רבע לשלוש" או "עשרה לשתיים". בפניות יש "למשוך" את הגלגל, ולא לדחוף אותו. לפני סיבוב חד או סיבוב פרסה יש להשתדל להימנע מהצלבת ידיים, ובמקום זאת לתפוס את הגלגל בחלקו העליון.

מול ההגה יש לשבת במרחק שבו פרק יד מתוח שלנו ייגע בקלות בחלקו העליון של גלגל ההגה, מבלי שניאלץ לרכון קדימה. בכל התמרונים צריך גב הנהג להיות צמוד למשענת, הניצבת ב-90 מעלות ביחס לרצפה.

מומלץ להחזיק את גלגל ההגה בחוזקה, כדי להיות מוכנים לביצוע תגובה מיידית שנדרשת – במיוחד בכביש משובש המפתיע במהמורות, או בהיכנס הרכב לשלוליות מים הגורמות לאיבוד אחיזה.

שואלים את אדוארד

מוטי: בהמשך לתשובתך אליי בשבוע שעבר: אולי אכן עדיף, כעצתך, "יותר אוטו", גם אם זה אומר לרדת בשנתון.

אני מתחיל להיות עצמאי, ומחפש רכב שיהיה לי איתו שקט, בלי תקלות מיותרות ועם צריכת דלק כמה שיותר נוחה לכיס. על מה היית ממליץ במשומשות בתקציב של כ-45 אלף שקלים, שייתן כמה שיותר "אוטו פר שקל"?

תשובה: אף מכונית משומשת לא מבטיחה "שקט מתקלות", אם לא תכין אותה מראש לפרק החיים במחיצתך. בדרך כלל צריך להשקיע בהתקנתה לקראת הקדנציה החדשה: להחליף לה חגורת טיימינג, בולמים, צמיגים, דיסקיות מעצורים, מצתים, שמנים ומסננים. לא הכול בבת אחת, כמובן.

בגלל האמינות שמפגינות היפניות והקוריאניות כדאי לך לחפש בתפריט של האסייתיות – ועם זאת, לא לפסול מראש את האירופיות, אם תמצא אחת מבית טוב.

ניתאי: אני מתלבט בין שני סוגי רכב מודל 2010, סוזוקי סוויפט ופולקסוואגן גולף. על איזה דגם אתה ממליץ, ומה המגרעות של כל אחד מהם?

תשובה: גולף מחזיקה ביתרון ברור, לא רק מול סוויפט אלא גם מול רוב מתחרותיה.

רק קח בחשבון שאם המועמדת שלך מבית פולקסוואגן מצוידת במנוע TSI ובגיר DSG, אז האחריות על תיבת הילוכים זו פגה כבר, ותיקון עתידי שלה יעלה ביוקר – מה שמעמיד את כדאיות העסקה בספק.

משה טננבאום: אנחנו זוג צעיר שבקרוב הולך להביא ילד לעולם. בעוונותיי קניתי טויוטה קורולה 2000 מבלי לעשות בדיקה לפני קנייה, וקיבלתי חתול בשק… המון תקלות שתיקונן עלה לי בכסף רב. הרכב עומד על קילומטראז' של 140 אלף, ואין היסטוריית טיפולים מהבעלים הקודמים (ככל הנראה גם לא ממש היו). איזה טיפול כדאי לעשות לו לפי הקילומטראז'? בנוסף לזה, בסוף השנה אני מתכנן למכור אותו ולקנות רכב סופר מיני חדש.

אני יודע שאתה ממליץ על סוזוקי סוויפט, אך לפי נתונים טכניים היא נחותה ממתחרותיה הן בצריכת דלק והן בגודל ונפח מטען. התקציב שלי הוא 45 אלף שקלים, ואני מעוניין ברכב אוטומט שיספק אותי ויהיה יחסית חדש (שנתונים 2010-2011), וכמובן חסכוני ושיוכל לסחוב כמו שצריך גם בעליות. הדגמים שחשבתי עליהם הם פאביה, איביזה, רומסטר (שמצוידים במנוע 1.2 טורבו שבעה הילוכים, אבל טיפוליהם יקרים), ואולי טויוטה אאוריס או משפחתית משנה קצת יותר ישנה, 2008. מבין הדגמים שנתתי, על מה היית ממליץ? והאם יש לך עצה לעוד רכב חוץ מסוזוקי סוויפט?

תשובה: אם כבר השקעת כסף רב כדי להעמיד את קורולה על גלגליה, אז כדאי לדעתי, כדי לא לצאת פראייר, להוציא ממנה קצת נחת בשנה-שנתיים הקרובות, ורק בהמשך לחשוב על מכונית אחרת. כל האופציות שציינת ראויות למחשבה, אך אל תשכח שבחירה בגיר DSG, כפי שהזכרתי לקורא ניתאי, עלולה להפתיע, לא בהכרח לטובה. שהרי רק בעת האחרונה השתחרר גיר ה-DSG ממחלות הילדות, כך לפחות אומרים.

תשמע, אלפיון עליון

פרארי אדומה שתקועה בפקק, מזראטי או אאודי A8 מסמנות לקשיש המורשה את הפער שבין שכבת היהדות המפגינה יכולת ובין סתם יהדות שאינה חוגגת הצלחה

אל הנציגוּת של איטלקיות וגרמניות פאר בישראל הצטרפה עכשיו נציגוּת של אסטון מרטין הבריטית, הבונה על קיומו של שבט יהודי אמביציוזי החולם על רכישת מכונית של ההרפתקן ג'יימס בונד.

אמנם דפי ההסבר של חברת אסטון מרטין ישראל, שהתיישבה בהרצליה, שותקים באיפוק בריטי אצילי לגבי מחירם בשקלים של הדגמים בתפריט, אלא שאפשר לקבל רמז לכך לפי המחיר של אסטון מרטין DB9 קופה דגם 2015 יד שנייה, העומדת למכירה באותו סלון תצוגה. מכונית זו עשתה 8,200 ק"מ ועולה 1,493,000 שקלים.

זהו אומדן הבוכטה שמצליחן עברי צריך להכין כדי להיראות כמו נסיך של טעם טוב, ולא כמו סתם נובוריש טיפוסי המיילל לתשומת לב של מדורי רכילות.

אסטון נאספת מהמדרון

סיפורה המרתק של אסטון מרטין מתחיל ב-1947, בבריטניה של אחרי מלחמת העולם השנייה, כאשר בית המלאכה הקטן והאפור של אסטון עמד בפני סגירה עקב חובות, וניצל ברגע האחרון בזכות יצרן טרקטורים, דיוויד בראון.

בראון קנה את אסטון מרטין, הצולעת בדרכה למדרון, תמורת 20 אלף לירות שטרלינג. את הצעד הראשון לכיוון עתיד משגשג הוא עשה כאשר בנה מכונית המגלמת את חזונה החדש והספורטיבי של הפירמה, DB2, כאשר "D" מייצגת דיוויד ו-"B" מייצגת בראון.

אסטון מרטין קמה על רגליה, אך עדיין לא מכרה 6,000 מכוניות בשנה, לא התגאתה ביחסיה הקרובים עם ג'יימס בונד, סוכן בריטי חשאי המסקרן המונים מסביב לעולם, ומובן כי לא הציעה את דגמיה המפוארים במיליון פאונד ומעלה.

שהרי בתחילת דרכה של אסטון מרטין אל הגאולה, המושג "007" לא היה קיים עדיין אפילו בראשו המטורף של הסופר הבריטי איאן פלמינג, ובית החרושת של בראון היה מייצר במשך שנה שלמה את מספר הדגמים שמגיחים כיום מפסי הייצור שלו בארבעה ימים.

לונדון כן חיכתה לה

אנזו פרארי נסע תמיד בפיאטים זולות, כי שימוש במכוניות שלו נראה לו בזבזני וראוותני. גם הנרי פורד לא נסע במכוניות הנושאות את שמו, רק מהסיבה ההפוכה – הוא לא כיבד אותן די. פורד נצפה בדרך כלל במושב אחורי של רולס-רויס.

להבדיל משניהם, דיוויד בראון התיישב יום אחרי יום מאחורי ההגה של אסטון DB2, דגם הבכורה שלו. הוא ניכס לעצמו את DB2 השנייה מתוך 411 עותקים שיצאו מבית החרושת, ונהג במכונית זו כמו לאות תודה, שהרי ממנה הסתחררה ההצלחה בדמותן של DB4, DB5 וכך הלאה.

על רקע מכוניות הספורט הבריטיות מאותה תקופה, בלטה DB2 בחזותה בעלת הדרת הכבוד, המייצגת היטב את המעמד הרם של נוסעיה. זו לא הייתה משימה קשה, בהתחשב בעיצובן הסתמי למדי של המתחרות. למעשה, ניתן לומר שהניצחון של אסטון DB2 היה קל כמו צלצול לשעון הדובר (1455).

את קוויה של DB2 יש להעריך עוד יותר לנוכח העובדה שהיא יוצרה בחופזה. למתכנן, פרנק פילי (Feeley), לא היה זמן להתלבט אם המסגרת של הפנס הקדמי תיראה טוב באור הלונדוני של אחר הצהריים. אפילו דגם של גבס לא נבנה; אב-הטיפוס יוצר ישירות מתוך הציורים.

db2 db2 mot db2 racing

נגד כוחות היבשת: אסטון מרטין  DB2 שבתצלום מופיעה על המסלול באותו צבע רייסינג גרין, כמיטב המסורת הבריטית, עם אותה עמדת פיקוד מול הגה ענק ועם אותו מנוע של שישה צילינדרים בשורה מתוצרת בנטלי – בדיוק כמו לפני חמישים שנה, כאשר סר דיוויד בראון חדל לנהוג במכונית זו.

בשנת 1950, אותה אסטון מרטין DB2 החליטה להתחרות במרוץ הצרפתי המפורסם לה-מאנס, והגיעה בו למקום החמישי. עברה שנה, ו-DB2, לוחמת בריטית חוצפנית, זכתה באותו אירוע במקום השלישי.

לא מזמן, מכונית זו החליפה את בעליה תמורת מיליון פאונד. סכום מרשים למדי, גם אם גיבורת העסקה היא בעלת נפש בריטית טהורה ותולדות חיים בלתי שגרתיים. הקוריקולום ויטה של DB2 הירוקה כוללים, בין השאר, את העובדה שהיא פתחה את הקריירה המפוארת של הפירמה אסטון מרטין, אשר תופסת עדיין מקום של כבוד בפסגת מכוניות הפאר – שוב, כמו בלה-מאנס, מול כל כוחות היבשת

Aston Martin DB9 coupe

אסטון מרטין DB9 קופה. תושבת הרצליה יד שנייה, עומדת למכירה תמורת 1,493,000 שקלים

חדר הסבה בלי ברנדי

אסטון DB2 הייתה בריטית טיפוסית למדי: היא הייתה ספוּנָה עץ אמיתי לרוב, ורגלי הנוסעים נחו מעדנות על שטיחי צמר. דיוויד בראון התגאה באיכות ההרכבה, אשר מכוניות רבות מאיטליה, גרמניה וצרפת מאותה תקופה לא הכירו כמותה אפילו מפי השמועה.

סוס ללא ש­­­­וּש

עקב האכילס של אסטון DB2 הסתתר (לשווא) תחת מכסה המנוע, שמאחוריו רעו רק 106 סוסים, ובהמשך 125, רועשים עדיין ונוטים עדיין לקלקול. המכונאים התנחמו בעובדה שהגישה למנוע קלה לעילא, כי כל החלק הקדמי של שמלת הפח, כולל כנפיים, פנסים וגריל, הונף אל-על.

המעניין הוא שדיוויד בראון היה יכול לבחור ל-DB2 מנוע אחר שהוצע לו, חזק יותר, אלא שהוא התייחס לרעיון בביטול משום שהמנוע היה "מכוער", לדעתו.

כאשר הסוסים של DB2 עבדו כראוי, המכונית זינקה ל-100 קמ"ש בתוך 11 שניות, והתאחדה עם מהירותה המרבית ב-190 קמ"ש.

שנות השמונים. מישהו חוקר?

רק קומץ יהודים זקנים אוצר בזיכרונו את התקופה שהציבור בארצנו הלך בכובע טמבל על הראש, האמנים התיישבו בקפה "כסית" בנעלי בית, חלקן עם חור בזרת, ופקידי מס הכנסה השתמשו ברשימת תושבי המדינה בעלי המרצדסים כדי לצוד עברייני מס.

שיטה עתיקה זו נשמעת כיום כמו בדיחה, שהרי מרצדס אינה מסמנת עוד אצלנו מעמד כספי יוצא דופן, כפי שהיא סימנה עדיין באמצע שנות השמונים, כאשר ערכתי את מגזין "טורבו" ז"ל.

בין כל הקוריוזים שהצמיחה תקופה מסקרנת זו, שהלכה לאיבוד מבלי להירשם בתולדות ההתיישבות הציונית, ולמיטב ידיעתי עדיין אינה נחקרת על ידי האקדמיה מהזווית הסוציולוגית, זכור לי היטב ריאיון שערכנו עם בעלים של מרצדס, תושב מפורסם של סביון, עולה חדש מצרפת.

"נו, מה תגיד על העגלה שלי?", שאל והצביע על סתם מרצדס שחורה העומדת ברקע חווילה לבנה. ואני, כמו יהודי טוב, עניתי לשאלת האיש בשאלה משלי.

"אתה לא פוחד מרדיפת פקידי מס הכנסה?", התעניינתי, והוא ענה שאין לו כל סיבה לדאגה מסוג זה, שהרי הוא שילם על מכוניתו המפוארת מכספו, שהוא הביא מחו"ל. ואחר כך שוב הופתע האיש כאשר המשכתי ושאלתי אם לא מדאיגה אותו המחשבה שבמקומנו, הבלתי תרבותי לפעמים, הוא עלול להפוך לקורבן של איזה שוד אלים או חטיפה

"אני? מה פתאום?", התעצבן האיש. "במקום לפחד, הכנתי משהו להגנה עצמית", הסביר בחיוך ספק ממזרי ספק נבזי, רכן אל תא הכפפות במרצדס והוציא משם סכין קצבים מרשימה.

להמתיק את הבינוניות

חלפו מאז כשלושים שנה, ומרצדס שחורה – אפילו אורכה 5.5 מטרים ואותיות AMG מתנוססות על אחוריה – אינה עושה עוד רושם בחוצות העיר, וגם במתחרותיה של מרצדס מבית ב-מ-וו לִבֶּנוּ גס. את התפקיד של מכונית פאר כסמל סטטוס ממלאים כיום אחוזות יקרות ערך, יאכטות באורך חמישים מטרים ומטוסים פרטיים שנקנים בחו"ל בידי טייקונינו, שהם הבעלים האמיתיים של המרחב הציוני.

התהליך שבו מכוניות איבדו ממעמדן הוא מהפכה תרבותית אשכרה, אשר התרחשה למרות העובדה שבעקבות ההצלחה של דגמי פורשה נפתחו בארץ נציגויות של פרארי, מזראטי, ובאחרונה כאמור גם אסטון מרטין.

נציגויות אלה, מובלעות של יוקרה להשכיר, נועדו כדי שמצליחנים מקומיים מסדר גודל בינוני ואף בינוני מינוס – כאלה הרחוקים מלהיות טייקוני-על, המעדיפים לרכוש להנאתם מלונות בניו-יורק ומטוסי סילון (ולא רק ססנות מסכנים) ואחוזים בקידוחים ימיים – יוכלו בכל זאת, במחיר של דירה צנועה, להפגין את רוממותם בציבור.

אלפיון הארשת החשוקה

הקשיש המורשה עוקב בסקרנות אחר פניהם של מצליחנים כאלה, כאשר מזדמן לו לעמוד בצומת על ידם, בעודם דורשים מהטילים שברשותם לנסוע במהירות של עמך כדי שאנשים רבים יותר יצליחו להביט בהם, ואולי אף לזהות אותם בהקשר של איזו פרשה נוצצת.

ונדמה לקשיש, המביט בפניהם החשוקות של חובבי יוקרה אלה, כי לא מעט מביניהם למדו בכל זאת משהו ועוד קצת מאותו תושב סביון של שנות השמונים ששמו חגג במדורי הרכילות, וגם הם שומרים על סכינים מוסתרות בתא הכפפות.

טיפ טיפה

אי-אז בסוף השנה שעברה, וליתר דיוק ב-22 בדצמבר 2014, פרסם העיתון הכלכלי דה מרקר מאמר, ספק מוזר ספק מפוקפק, תחת הכותרת "משפחתית טובה לא חייבת תא מטען גדול".

מאמר זה, שניסה לשלוח את קוני המשפחתיות הקלאסיות אל זרועות ההאצ'בקים, נראה לי חשוד. התעמולה בו הייתה כה בוטה, עד שקשה היה לא להסיק שהמאמר הוזמן על ידי יבואנים מובילים שרצו להיפטר מסחורה שהם לא הצליחו למכור, וגייסו את עזרתם כתבי החצר כדי למשוך קונים לדגמי האצ'בק אשר נותרו במחסנים, במאותיהם או באלפיהם, בסוף השנה האזרחית.

תחילה חייכתי אל מול הציניות הבולטת במעשה זה. שעשע אותי המאמץ שהושקע בשכנוע הקוראים כי האצ'בק – שהוא רכב קצר, חביב לנהיגה ומתאים לזוגות פלוס ילד אחד – השתנה, וכיום הוא מכשיר תנועה המסוגל לענות לציפיותיהן של משפחות הזקוקות למושב אחורי רחב, משום שהוא מאפשר הרכבה של שלושה מושבי ילדים ותא המטען שלו מאחסן עגלה או שתיים.

כדי שהמאמר ישעשע עוד יותר, הוא חוזק ב"מבחן" הבודק ביצועים של כמה האצ'בקים, אך אינו אומר מילה על הפרמטר הנחשק של "משפחתיוּת", אשר ההאצ'בקים המתחרים זה בזה ניחנו בו כביכול. ודאי שלא מצאנו ב"מבחן" זה את המידע איזה מבין ההאצ'בקים הנבדקים מסוגל לארח עגלה מתקפלת של הילד ותיק או שניים.

חלפו כמה חודשים, והנה כתבי החצר מנסים שוב להוריד מחשיבותה של המכונית המשפחתית – הסדאן המסורתית בעלת ארבע הדלתות ותא מטען נפרד. שוב הם מסבירים שהסדאן יצאה מהאופנה, שזוהי תצורת רכב המתאימה לעולם השלישי – אלא שהפעם הם מנסים לפגוע במעמד הסדאן באמצעות תשבחות לקרוסאובר ול-SUV, שתי תצורות רכב שימושיות ומודרניות הרבה יותר מהסדאנים, השייכות לעבר. כתבים אלה מצביעים על העובדה שחלק מהקרוסאוברים וה-SUV-ים נמכרים במחיר דומה לזה של הסדאן, ולהבדיל מהסדאן, שהיא כאמור פאסה – למשפחתית הגבוהה יש אינספור יתרונות: ישיבה במרחק מהרצפה, חלל פנים רחב המאפשר לשכוח מקלאוסטרופוביה, ראות טובה ועוד.

מה שכחו כתבי החצר לומר? הם אינם מגלים לציבור כי הבנייה הטיפוסית של הקרוסאוברים הגדולים ושל ה-SUV-ים עומדת בניגוד לחוקי האווירודינמיקה, וכי פרט זה, ועוד המשקל הנכבד של כלים אלה – גורמים לצריכת דלק גבוהה יותר מזו של הסדאנים.

אך זה עוד כלום. ה"בוחנים" השייכים לחבורת כתבי החצר ודואגים לעסקי אדוניהם שכחו לגלות פרט מכריע בנושא הבטיחות: מרכז הכובד הגבוה של קרוסאוברים ו-SUV-ים גורם לכלים אלה להיות מסוכנים כאשר נהגם נאלץ לעקוף בפתאומיות עצם כלשהו, מכונית, אדם או חפץ. ממבחנים אירופיים, שבדקו באיזו מהירות מסוגלת מכונית משפחתית לשנות את נתיב נסיעתה כדי לעקוף עצם ולחזור לנתיב המקורי – עולה חד-משמעית שלצורך הבטיחות, מכונית מוכרחה לבצע את תרגיל העקיפה הנ"ל במהירות של 120 קמ"ש. כמעט כל המכוניות שנבדקו עמדו בתקן זה, למעט הקרוסאוברים הגדולים וה-SUV-ים, המסוגלים לעקוף עצם במהירות של 70-80 קמ"ש. במהירויות גבוהות יותר הם מתהפכים או עפים לשוליים, ואינם מסוגלים לחזור לנתיבם המקורי.

ודאי כי מוגבלוּת זו של הקרוסאוברים הגדולים ושל ה-SUV-ים אינה מוחקת אותם ואינה מכניסה אותם לרשימת הכלים המסוכנים, ובכל זאת, היא דורשת ממי שנוהג בהם משנה זהירות. כי בהתעורר הצורך בעקיפת חירום פתאומית, כזו שהכרחית למניעת התנגשות – במיוחד על כביש רטוב – שום ESP אינו מסוגל להכניע את חוקי הטבע, הפיזיקה והאפוקליפסה. ראו הוזהרתם.

שואלים את אדוארד

גיל שמש: במאזדה 5 מודל 2007 שלי 1999 סמ"ק יש רעש שנשמע כמו דפיקות במנוע. ממה זה נובע?האם אי החלפת שמן יכולה לגרום לכך? האם שימוש בשמן לא לפי הוראות היצרן עשוי לגרום לכך?

תשובה: צריך להחליף בדחיפות את שמן המנוע בשמן סינתטי משובח, הטוב ביותר שתוכל להשיג. אם ספר הרכב נוקב ב-5W40, יש להיצמד לדרגת צמיגות זו, תוך הקפדה על המפלס הנכון. אם הדפיקות יימשכו, יש לבדוק מהיכן הן בוקעות. לצורך כך, מומלץ להשתמש בסטטוסקופ (30 דולר ב-e-bay).

בחיסוי שם: אני מעוניין לרכוש רכב קטן שישמש אותי לעבודה, הכרוכה בלא מעט נסיעות, כ-40 אלף ק"מ בשנה. אני גר בבנימין, כך שיש עליות וירידות, אך נוסע גם בעיר. אני מתלבט, פחות או יותר, בין מיקרה, סוזוקי ספלאש ויונדאי i10. איזו מהן עדיפה לדעתך מבחינת כוח ותחושת "אוטו" על הכביש, ומבחינת חיסכון בדלק? בקיצור, אני מחפש את התמורה הטובה ביותר לכסף. אשמח אם תוכל לעזור לי בעצה.

תשובה: אם אתה מתעקש על מכונית קטנה, ולא מעוניין ב"יותר אוטו" כמו סוזוקי סוויפט, אז קח לפחות את מלכת הקבוצה – קיה פיקנטו.

צביקה רכניץ, בתגובה ל"קרם בוואריה" ("המפתחות בפנים" 921): לגבי "ראלי ארץ הקודש": אירוע הראלי לא היה סודי, כטענתך. חובבי רכבי האספנות ידעו היטב על האירוע, שפורסם בכל הפורומים של מועדון החמש. עובדה שמאות מהם (ואולי אלפים) הגיעו לאירוע הסיום בראש-העין. העולם שבו העיתונאים מצפים להזמנות רשמיות עבר כנראה מן העולם, וטוב היה לוּ היו מתעדכנים באתרי רכב האספנות בישראל.

הראלי נוהל בשיתוף פעולה עם מועדון החמש. כל מי שהיה מעיין בפורום המועדון, היה יכול לדעת על אירוע הסיום, שאליו הגיעו כאמור מאות חובבי רכב קלאסי אמיתיים.

תשובה: צביקה היקר. מעציב לשמוע שמועדון החמש היה שותף במשימה לשמור בסוד את ביקור המכוניות העתיקות מחו"ל. כנראה, לא לקחתם בחשבון שהאנשים שהביאו ארצה את הצעצועים היפים שלהם היו שמחים, לוּ לאורך מסלול נסיעתם בארצנו היה עומד קהל רב, ומעודד את האורחים בהתעניינות ובמחיאות כפיים.

טעות הייתה לחשוב שהציבור הרחב, אשר אינו עסוק ברובו באספנות כלי רכב קלאסיים, יעקוב אחר הפרסומים של מועדון החמש. אני, למשל, עוקב אחר פורומים לועזיים של הונדה (בגלל CRX), של אלפא (בגלל GTV) ושל ב-מ-וו (מה שדורשת ממני Z3M) – וזה נראה לי די והותר עד כאב שיניים.

אגב, מהיכן לקחת את הקביעה שלפיה מידע לעיתונות בדמותן של "הזמנות רשמיות" עבר מהעולם? מדור זה, והבלוג המלווה אותו, "מכונית הנפש", מקבלים דווקא מיחצ"נים עשרות פניות והזמנות מדי שבוע, ובוודאי גם מידע על אירועים.

קרם בוואריה

החבורה שארגנה את ביקור המכוניות העתיקות מחו"ל שמרה על האירוע בסוד כדי לא לחלוק את הנאתה עם סתם עמך

משוטטים ברשת, וביניהם קשיש מורשה אחד, למדו מ-ynet שארץ הקודש אירחה במשך שבוע ימים עשרות מכוניות עתיקות יקרות ערך, היסטורי וכספי כאחד. הרשימה שפורסמה ב-ynet עוררה תיאבון. מתברר כי בשיירה המלכותית, שיצאה למסע חוצה ציון, השתתפו יצירות כמו בנטלי מודל 1928, פורשה 356, יגואר XK 120, אלפא רומיאו 8C, אסטון מרטין DB5, ב-מ-וו 507 ושפע של שכיות חמדה אחרות, שחלקן שוות בוכטות דולרים.

ודאי שמפגש של תושבי המרחב העברי עם תכשיטים אלה, המתוחזקים טיפ-טופ על ידי גויים בעלי יכולת, היה עשוי לתרום לא מעט לתרבות המוטורית בארצנו. אלא שמשום מה, מארגני האירוע ומארחיו שמרו בסוד את דבר קיומו של ביקור פתע (?) מעניין זה. לצערנו, ההסתרה הצליחה: האירוע החינני והמהודר נערך בקונספירציה מוחלטת.

תסמונת פוסט פדיחה?

מהו הסוד שבגללו הייתה קבלת האורחים מחו"ל ומכוניותיהם הנוצצות סגורה לחסידי המכוניות העבריים ולסתם סקרנים? האם מארגני האירוע חששו שהקהל הישראלי יחזור לסורו ויגרום פדיחה לאומית – כפי שקרה בגרנד פרי אשקלון ההיסטורי לפני 45 שנה, כאשר תושבי העיר, וביניהם משפחות שלמות, ניסו להתיישב במכוניות פורמולה 2 שהביאו מאירופה נהגי מרוצים ידועים כמו דרק בל וחבריו?

ההמון האשקלוני, שגורש מאזור הטיפולים, התפרץ בנקמה אל המסלול, וגרם לחורבן האירוע, שהצלחתו המובטחת הייתה אמורה להעניק לישראל את הזכות לארח מרוצי גרנד פרי פורמולה 1! כך לפחות סיפרו לקשיש המורשה מארגני תחרות זו, בעלי מסלול המרוצים הוקנהיים, שהתנדבו להשקיע מזמנם ומכספם כדי לתמוך בספורט המוטורי בארצנו, ונחלו כאן מפח לב.

עדויות מעידן האופי

ואולי החשש מפני גנבת המוצגים, ואף מפני חטיפה של העשירים שהביאו את צעצועיהם ארצה, הוא שגרם לכך שאירוע העתיקות יישמר תחת לוט של עלטה תקשורתית? או שחברות הביטוח לא הסכימו שהקהל הישראלי הפרוע יתקרב לפריטים אציליים אלה, שהשווי של אחדים מהם גובל באסטרונומיה?

כך או אחרת, התרבות המוטורית בארצנו לא יצאה נשכרת, וחבל. הצעירים הישראלים הפסידו שיעור מעניין, כאשר לא למדו שמכוניות של פעם היו מסקרנות לאין ערוך ובעלות אופי כדבעי – שאין לו זכר בקופסאות הפח העכשוויות, שקשה להבחין ביניהן והן עוד ממוּסטלות באלקטרוניקה.

הזרוע הארוכה של האוקולטיזם?

בצירוף מקרים מוזר פרסמנו במדור זה, בגיליון הקודם של דיוקן, תמונה של המכונית העתיקה "היספאנו סוּיְזָה" המתוארכת לשנות השלושים של המאה שעברה – מבלי לדעת שממש באותה עת מתקיים על אדמתנו ביקור של עתיקות מאותה תקופת זהב, רק ללא "היספאנו".

האם זוהי מקריות אשכרה, או שזרועה המסתורית של הפרפסיכולוגיה נשלחה אל "המפתחות בפנים"?

רסיס מידע אגבי

לקשיש המורשה, דמות בלתי חיובית בעליל, יש הסבר משלו, אכזרי למדי, מדוע תהלוכת המכוניות העתיקות – שבלילות הוצנעו בחניונים תת-קרקעיים של מלונות מובחרים – עברה בחשאיות מוחלטת.

להסבר זה של הקשיש תרם כתב ynet ניר בן-זקן, אשר בסוף הכתבה שלו ציין גילוי נאות, ולפיו הוא הוזמן לאירוע על ידי ב-מ-וו.

די היה ברסיס מידע אגבי זה כדי שהקשיש יבין כי שדולת ב-מ-וו בארץ היא אשר ארגנה, ככל הנראה, את כל העסק המחתרתי, או לפחות הייתה בין המארגנים. ואם כך הדבר, הרהר הקשיש, מופרך מצדנו לצַפות שהמארגנים יעשו איזה מאמץ לטובת התרבות המוטורית ולטובת חינוך צעירים לדיסציפלינת אהבת הרכב – לנוכח הסטיגמה האנטי-חברתית אשר דבקה בחברת ב-מ-וו, בסחורתה ובלקוחותיה מסביב לגלובוס.

הבווארים החופשיים

הקשיש נבוך במקצת להזכיר את הסטיגמה הנ"ל, שהרי הייתה ברשותו ב-מ-וו 700 ספורט שבה הוא החל את שיגעונותיו בראלי, וכעבור חמישים שנה, כלומר כעת, הקשיש אימץ שוב את ב-מ-וו, הפעם Z3M קופה, והתיידד איתה. די בכך כדי שהמורשה יסבול בכל פעם שהוא שומע גידופים על אופיים המפוקפק של בעלי תוצרת בוואריה.

וגידופים כאלה לא חסר. מקורם הוא כנראה בשמועה, המקננת כבר שנים רבות בקֶרֶב אוכלוסיות מסביב לעולם שאינן דומות זו לזו, שלפיה ישיבה מאחורי הגה של ב-מ-וו יודעת לשנות את האופי האנושי. לפי אותה שמועה, נהגי ב-מ-וו מתעלמים מכללי התרבות המקובלים בעולם החיצון, ומזלזלים בחוקי התחבורה ובבני אדם רגילים, שאינם שייכים לחוג האריסטוקרטי העילאי של בעלי ב-מ-וו.

האם קיימת אפשרות שעוזריו של היבואן התל-אביבי של דגמי ב-מ-וו – שהקשיש המורשה הכיר אותו, במקרה, עוד בשנות השישים המוקדמות, כאשר יבואן זה היה ילד ואביו שימש המזכיר הראשון של שגרירות ישראל בוורשה – פשוט מזדהים עם סטיגמה מטופשת זו שנדבקה לב-מ-וו, ועל כן הם הִפנו עורף אל הקהל העברי הרחב, ולא פרסמו ברבים את דבר בואן של המכוניות העתיקות?

700 RS700 RS XL 700 RS fot

700 CS Etler sport et family car

ההיית או חלמנו חלום? בהתבסס על דגם 700 CS (בתצלום: המכונית הכהה), בנתה ב-מ-וו את 700 RS, שמשקלה עובר את ה-400 ק"ג רק במעט. זוג של 700 RS השתתף במרוצי מסלול, ואִפשר לנהגי הצמרת וולטר שניידר והנס שְטוּק לקחת את אליפות גרמניה.

להבדיל מ-700 CS שלי, הופיעה 700 RS כרואדסטר, מכונית פתוחה (בתצלום: בצבע כסף), ובדאגה למשקלה היא הייתה עשויה אלומיניום דק. גם מושבי המרוצים שלה (בתצלום) לא היו דומים לאלה שעליהם ישבנו אנו ב-700 CS. רק המנועים של 700 RS ושל 700 CS שלי היו זהים כמעט.

האפיזודה הקצרה של 700 CS, שאינה מוזכרת כמעט בתולדות המוטוריקה, הוחדלה ב-1964, וחבל, כי היא הייתה בלתי נשכחת. במכונית קטנה זו אפשר היה לטעום הנאת נהיגה מושלמת לאין שיעור מאשר בדגמים הבאים של ב-מ-וו, המפורסמים בהרבה.

לאחר מכן, ב-מ-וו לא חזרה כבר מעולם לפרויקט דומה, אל מכונית ספורט אמיתית

מפגש עם יופי בן אלמוות

הקשיש המורשה אינו מבין כיצד צמחה סטיגמה זו, המתעקשת כי אחיזה בהגה של ב-מ-וו קשורה בכוח הטמטום הדואג להפגנת עליונות, בכוח המגלומניה, בכוח המכתיב לזלזל בשטויות תרבותיות כמו יראת כבוד כלפי אור אדום וקו הפרדה, ובכללן כמובן השטות הזו הגורסת כי גם לנהג היושב באיזו סתם אסייתית זולה יש זכויות.

ואולי, ממשיך הקשיש בחקירתו הפסיכואנליטית, יש בכל זאת קשר בין סטיגמה אווילית זו לגבי ההווי המתנשא של ב-מ-וו, ובין העובדה כי ללבו של יבואן ב-מ-וו לא צלצלו הפעמונים: הפעמונים של התרבות המוטורית, של געגוע חסידי הרכב אל היופי הקלאסי, של ההסבר הוויזואלי לגברים, נשים וטף למה עליהם לאהוב מכוניות, איך מכוניות אלה נראו אי-אז, מה הן הציעו, מה היה בהן בעבר ומה יישאר בהן לנצח.

רגע אחד של יעף

הקשיש המורשה מודה במבוכה שאמנם היו מסקרנות אותו העתיקות שטיילו על כבישי הארץ, אותן עתיקות שאת חלקן הצליח הזקן להכיר בצעירותו ואף זכה לנהוג בהן, כמו באסטון מרטין וביגואר E-Type ובב-מ-וו 507. אך הזקן, רומנטיקן כפייתי לצערו, מתנצל ומתוודה שהוא היה מעדיף לראות שוב מקרוב את העתיקות הפרטיות שלו, את המכוניות שהיו ברשותו לפני חצי מאה בדיוק, וקצת אחרי.

כמו אמפיביה של פולקסוואגן, כמו P-70 זוויקאו שהזקן התהפך בה לראשונה בחייו, כמו סירנה FSO שבזכותה הוא למד מכונאות, כמו מיני קופר אמיתית, זכיינית ראלי מונטה-קארלו, כמו רנו R8 גורדיני, ובוודאי כמו ב-מ-וו 700 CS המשופרת לספורט. וכמובן, אלפא רומיאו ג'וליה GTA, שברחוב בן-סרוק 8 ברחביה הזקן קשר אותה בשרשראות לאחיותיה, לנצ'יה פולביה זאגאטו ואלפא ג'וניור, כדי למנוע את גנבתה.

הזקן היה מעוניין לראות אותן שוב לא רק בגלל סקרנות כיצד מכוניות העבר שלו – מושאות אהבתו המטורפת – היו נראות היום על רקע נוף המזרח התיכון שהשתנה, באור האביב ועוד מול חידושים מוטוריים עכשוויים. הסיבה העיקרית להמיית-הכיסוף למפגש חוזר איתן היא האמונה שאולי, אולי, בזכות חסד שובן הפתאומי של מכוניות העבר שלו – הקשיש המורשה יזכה גם ברגע של פסיכודרמה וירטואלית, שבמהלכו הגיל הצעיר יחזור אליו ביעף לכמה רגעים, ואפילו לרגע אחד.

חוג חברתי אבוד

ואולי, יחד עם החיזיון של מכוניות ונעורים שהסכימו לחזור אליו לרגע קט, יחזרו גם פנים בלתי נשכחות, השייכות לתקופות שאין להן תקומה.

אלו הם פנים של חברות וחברים של הקשיש, שבזיכרונותיו הם יקרים יותר מכל דבר אחר, כולל המכוניות בוודאי. פנים שנעלמו אי-שם במרחקים אינסופיים של מה בעצם.

z1958494G

 דמותו של הקשיש המורשה לפי מכחולו של הצייר יז'י מְייזֶ'ייבְסְקִי

שואלים את אדוארד

יותם: ברשותנו סוזוקי סוויפט 96' שעשתה 330 אלף ק"מ. המנוע אוכל שמן, ואמרו לנו שצריך להחליף אותו בעלות של 4,000 שקלים. אנחנו עומדים לקראת לידה של ילד שני בעזרת השם, ובונים על רכב שישרת אותנו לעוד כמה שנים… (ההכנסות שלנו לא גבוהות).
1. האם זה באמת מחיר של החלפת מנוע?
2. האם שווה להשקיע במנוע, או למכור לברזל ולקנות רכב אחר (באזור ה-7,000 שקלים)?
3. המליצו לנו על סוזוקי באלנו 1999-1998, כדאי?
4. אם כן, מה צריך לבדוק בקנייה, והאם אפשר לשדרג את רמת הבטיחות של כלי הרכב הנ"ל (שאין להם כריות אוויר)?

תשובה: הייתי ממליץ לכם לשאול את המוסכניק אם הוא מוכן להחליף את הטבעות (על הבוכנות) ואת מחזירי השמן המורכבים על השסתומים – וכמה כל העסק יעלה. ודאי שאם טיפול זה יוצא יקר, מוטב להחליף מנוע כדי שהמכונית תהיה במצב המאפשר להשתמש בה בשנים הבאות, ואף למכור אותה.

באלנו מתאימה יותר לכהן כמכונית משפחתית. בטיחותה האקטיבית ניתנת לשדרוג באמצעות צמיגים טובים, תחזוק מערכת הבלימה והחלפת בולמי הזעזועים.

דביר: לאחרונה ניסיתי לברר כל כמה זמן צריך להחליף את צמיגי הרכב שלי, רנו לוגאן 2009. הבנתי כי הדבר תלוי בשחיקת הצמיג וביובש שלו. באתר של משרד התחבורה אמרו כי יש להחליף כל שש שנים, והמוסכניק הזדעזע ואמר שכל שלוש שנים מקסימום. עם מי האמת? והאם ניתן גם לאדם לא מיומן לראות סימני שחיקה ויובש בצמיגים? בנוסף, עד כמה כדאי לעשות טיפולים לרכב במוסך מורשה דווקא? הרכב שמור מאוד, ובעל קילומטראז' נמוך יחסית (76 אלף ק"מ).

תשובה: תדירות החלפת הצמיגים היא נושא שמתחבטים בו פורומים לועזיים רבים. כאשר שוקע אבק המחלוקת, מתגלה תחתיו ההסכמה שתדירות ההחלפה תלויה בכמה גורמים בסיסיים: סוג הצמיג, סגנון הנסיעה שהוא ספג, מידת השמירה על לחץ אוויר נכון, שכיחות החניה בשמש וכך הלאה. העיקרון הוא שככל שהצמיגים סבלו יותר בסעיפים הללו, כולל עליית הרכב על מדרכות – כך יש להחליפם בתדירות נדיבה יותר.

לכך יש להוסיף כי צמיגים ממדף גבוה, ויקרים בהתאם, הם בעלי עמידות גבוהה יותר למטרדי היומיום. צמיגי מישלין קונטיננטל או פירלי, למשל, עשויים לחשוק את הגומי שלהם במשך שבע שנים, כך שההזדעזעות של המוסכניק שלך מוצדקת רק לגבי צמיגים ירודים.

אם הנהג מתקשה לאבחן את מידת השחיקה של הצמיגים, מוטב שיתייעץ עם בוחן במכון טסטים – ולא עם פנצ'רמאכר, שיש לו אינטרס לזרוע חשש.

אבי, גוש עציון: אני מתעניין ברכישת רכב יד שנייה. מאחר שאינני מסתדר עם כלי רכב בעלי מנוע בינוני, ומאחר שאין לי כסף להחזיק מנוע 3,000, אני נוהג לרכוש מכוניות 2,000 סמ"ק, ורק בנזין.

למעשה, ההתלבטות שלי היא בין פאסאט 2006 ובין טויוטה אוונסיס 2004-2005. שתיהן ניתנות להשגה באותו מחיר בערך, 30 אלף שקלים. הפאסאט מפנקת, הטויוטה אמינה, ואני לא יודע מה כדאי. אשמח לעצתך. אם יש לך הצעות נוספות, אשמח לשמוע.

תשובה: בין פולקסוואגן פאסאט וטויוטה אוונסיס הייתי בוחר בסובארו GT טורבו הוותיקה, המספקת הנאת נהיגה בשפע. אלא שאם אתה זקוק למכונית משפחתית גרידא, ועוד חסכונית יחסית, אין לך ברירה אלא לאמץ את פאסאט או אוונסיס – זו מהן שמנעימה את ישיבתך.

קח בחשבון גם את הונדה אקורד, המשלבת בין שני השיקולים שלך, פינוק ואמינות.

Tachszitim b adom

הקורא י"א (gta106) שלח למדור תמונות מהמסע שערכו המכוניות הקלאסיות מחו"ל בארצנו. תודה

טיפ טיפה

כדי לספק מכשיר תנועה לאלפי וטרנים של מלחמת העולם השנייה, שחזרו הביתה אל גרמניה בלי רגליים, אחרי הניסיון המטופש של אומתם להוכיח את עליונותה בדרך של רצח והשתלטות – בנתה תחילה חברת ב-מ-וו את איסטה (Isetta) הקטנה, שהפכה לב-מ-וו 600 בעלת הגלגלים בכל פינה, ששימשה בסיס לב-מ-וו 700. כל היצירות הללו היו מצוידות במנוע בוקסר שני צילינדרים, השייך במקור לאופנועי ב-מ-וו.

קשה להבין מדוע ב-מ-וו, במסגרת המאמץ לייצר מכונית רטרו קטנה, לא חזרה לקונספט של 700 CS, המעניין עד היום, אלא החליטה לשחזר את מיני הבריטית. האם לא היה טבעי יותר לב-מ-וו לחזור לעקרונותיה שלה, המגולמים בדגם ה-700, אשר יוצר מ-1959 ועד 1965? אמנם מיני המשוחזרת על כל גרסאותיה – חלקן רחוקות למדי מהמקור הבריטי, שאת פשטותו וקסמו הגרמנים הצליחו לאבד – נחלה הצלחה מסחרית, אך מי שהצליח במלאכת הרטרו במובן האמנותי-מוטורי היא דווקא סוזוקי, ששחזרה את סוויפט בגרסת ספורט, אשר לא זכתה לעלות לארצנו.

bmw-isetta-01 (1) BMW 700 CS rally (1)

הקטנה והממזרית: איסטה (בצילום העליון) וב-מ-וו 700 (בצילום התחתון)

אני זוכר את מהומת השיפורים שעברה 700 CS שלי, כדי לטפח את שריריה לצורך השתתפותי בראלי. היא האריכה את מחלפות כוחה מ-40 כ"ס ל-75 כ"ס באמצעות העלאת יחס הדחיסה, הגדלת השסתומים, הרכבת שני גלי זיזים לכל אחד משני הראשים, התקנת זוג מאיידי ובר 45 במקום סולקס בודד, סעפת פליטה גזעית ועוד. והנה, כעבור חצי מאה שנים, נדמה לי שב-מ-וו 700 CS שלי לא הייתה מתקשה להתמודד מול כל הקטנות המודרניות של כעת, בכל הסעיפים – אם זו אחיזת כביש, בטיחות אקטיבית, הנאת נהיגה, זינוקים, ואפילו במהירות מרבית. כי ב-מ-וו הקטנה שקלה רק 650 קילו והייתה בעלת הנעה אחורית, שעל סגולותיה אפשר להכביר קילו מילים.

לצורך כינונה מחדש של 700 הממזרית, די היה שחברת ב-מ-וו תוסיף לה איזה 250 ק"ג כדי לחזק אותה לפי דרישות הבטיחות המודרניות, תרכיב לה מערכת מיזוג, כריות אוויר ואפילו כוח הגה למי שזקוק לכך. ובמקום המנוע הוותיק, שב-מ-וו 700 הקלאסית לקחה מאופנוע R67 הוותיק, אפשר היה להתקין בה מנוע של אופנוע ב-מ-וו 1200 החדש.

מעניין אותי איך היו נראות כל הקטנות האמביציוזיות העכשוויות, גם אלו המחוזקות בטורבו – לוּ רק הייתה קמה מולן מקברה ולוחמת על האספלט מכונית חדשה-ישנה כזו, המתחרה בכולן תחת הלוגו ההיסטורי "700" כפי שפיאט המשוחזרת קוראת לעצמה "500", אף כי היא הכפילה את סמ"קיה המקוריים של סבתה.

איפה הילד

בשלושת הגוגלים – העברי, הפולני והאנגלי – אין אף מילה על הנריק יונגוירת, שבקיאותו בתולדות ירושלים הייתה עשויה להפתיע את המשיח עצמו

במאמץ סיזיפי, שרק הפסד מצפה בסיומו, ממשיך הקשיש המורשה לנבור באי-פעם, שוב במטרה וירטואלית אשכרה: ניסיון להיזכר בפרטי חייו של הנריק יונגוירת (Jungwirth), עורך מוזיקה קלאסית ב"קול ישראל", אשר בחייו הפרטיים, בפנאי שנותר לרשותו, היה מכור למומחיות בנושא ירושלים.

יונגוירת לא היה סתם בקיא בתולדות עירו. ירושלים הייתה חברתו, משוש נפשו, אוויר לריאותיו, אור לרגליו והדת שלו. כרוך אחר ירושלים בכל נימי רוחו, יונגוירת חקר את תולדותיה והיה שבוי בכל אבן ואבן בעיר הקדושה לו. מעולם לא נלאה לפענח את אלפי הסודות הצפונים בסמטאותיה.

והנה, בשלושת הגוגלים שבהם בדקתי – העברי, הפולני והאנגלי – וגם בוויקיפדיות בשלוש שפות אלה, יונגוירת אינו מופיע. לא תמונתו, ולא תולדות חייו של לוחם בודד זה. לא נשאר זכר אחריו. הוא היה, הוא נעלם, וזהו זה. כי ליונגוירת לא הייתה משפחה, לא בארץ ולא בפולין הרחוקה.

השרוף והציניקן

קומץ קטן של מעריצים אדוקים השייכים לקולוניה הקטנה של יהודים ותיקים יוצאי פולין וביניהם אנו, זוג עולים חדשים, ניסה לאהוב את הנריק יונגוירת. מיודעיו לא הבינו איך קרה שעוד לא הספקנו להכיר אותו, והִפגישו בין יונגוירת המוזר ובין הקשיש המורשה, שהיה אנטיתזה דו-רגלית של אוהד ירושלים המושבע, השרוף כולו על העיר ויורה לכל הכיוונים בשם יופייה ואופייה.

כי אני, מודה הקשיש המורשה, דווקא לא אהבתי את ירושלים, למרות טיולים ברחובותיה שכללו הסברים נרגשים של יונגוירת, מורה דרך מעולה ובעל זיכרון מופלא. סיפוריו היו מפיחים חיים בכל שער חלוד ובכל חצר נידחת בעיר. הוא היה מצביע על איזו מדרגה סדוקה, ומסביר כי עליה ניבא ישו הנוצרי לתלמידו פטרוס "בטרם יקרא התרנגול תתכחש לי שלוש פעמים".

לא נתפסתי על ידי ירושלים כי בשנות השבעים הצעירות והשקטות שלפני המלחמה המתקרבת, דעתי הייתה סבורה שהעיר מתאימה בעיקר לַגְלויות שצולמו מהגג של מלון "אינטרקונטיננטל" ולהתפעלויות קולניות של תיירים.

הלכה האנדרטה בגוגל

אלא שלמרות יחסו המפוקפק-מינוס לגבי ירושלים, הקשיש המורשה מודה שהוא לא הפסיק לחשוב, אף לא לרגע, על צילום סרט דוקומנטרי על העיר, אשר קִסְמָהּ הוא קונכייה שאפשר לשמוע בה עבר ועתיד.

סרט זה יהיה, כך תכנן הקשיש, אימפרסיה פואטית באורך מלא שגיבורהּ הראשי הוא הנריק יונגוירת, ועלילתה תתבסס על סיפוריו, הקשורים בהיסטוריה העתיקה של התנ"ך, בגורלו של בית שני, באגדות הקוראן ובתולדות ירושלים בתקופה הצלבנית, בכיבוש הירדני, התורכי והבריטי – זיכרונות עתיקים אשר יונגוירת ידע לזרוע בתודעתך המשתאה.

אינני צנוע אני. אין לי ספק כי לוּ הייתי מצליח לצלם סרט זה, שתסריטו התגלגל רק בדמיוני – שמו ופניו של יונגוירת היו חוגגים היום, וגם בעוד מאה שנה, בגוגל, ודמותו הייתה ידועה היטב בזכות יוטיוב.

אך פרצה מלחמת יום הכיפורים, וכאשר הקשיש המורשה חזר מהרפתקאותיו בחזית הצפונית, הרעיון לסרט על ירושלים היונגוירתית דעך, התרחק ולא חזר. זוהי הסיבה שהקשיש מאשים כעת את עצמו בכך שדיוקנו של הנריק יונגוירת נשאר רק בניצוצות זיכרונם של איזה זקן או זקנה עבריים, ואולי גם אצל זקן או זקנה אי-שם בפולין הרחוקה.

זולת זאת, לא נשאר כלום מיונגוירת. אף דבר ואף תצלום. כי משום מה, למרות העובדה שבתקופה ההיא הלכתי עם לייקה על כל שעל וכל שעה – דווקא אותו לא צילמתי. כי הוא, באיזו ענווה עיקשת, התנגד בתוקף להיות בפריים.

פולין בקומה השנייה

משפחת אטלר הכירה את יונגוירת כאשר הגיעה לירושלים והפכה לחלק מתושביה של שכונת קריית-היובל, כמה מאות מטרים ממקום מגוריו הצנוע של האיש הבלתי שגרתי, החי בודד בין ארבע קירות של דירת סוכנות קטנה – שהפכה למוזיאון חייו בגולה.

עברו הפולני של יונגוירת היה נוכח ונושם בדירה שלו, כולל השואה, שהוא שרד בזכות ידידיו מלפני המלחמה, אשר סיכנו את חייהם כדי להציל אותו, היהודי. הבית היה גדוש בזיכרונות החיים שיונגוירת השאיר מאחוריו. ערמות תקליטים, תמונות שתלו על הקירות בצפיפות עד כי יצרו שטיח, ומאות ספרים, רובם בשפה הפולנית, מילאו את החדר הקטן, שהאיש היה חוזר אליו בתום עבודתו ואחרי עוד שוטטות בעיר שנמשכה עד סוף שעות האור.

במָקום של כבוד תלה יונגוירת על הקיר תמונה של חברו, קָזִימְייז' רוּדְסְקִי, איש קברט, תיאטרון ורדיו מפורסם, שפניו היו דומים לפניו של יונגוירת כי שניהם היו ונותרו תאומים סיאמיים, מהבחינה המנטלית כלומר. יונגוירת גם שמר על מכתביו הנרגשים של רודסקי, אשר כאב עד כלות את עזיבת חברו, שנסע ארצה במסגרת העלייה של שנות החמישים, כמה שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה.

חשדנותו אמנותו

יונגוירת היה מעיר שהוא וחברו רודסקי בדקו על עצמם את התיאוריה שאדם זוכה במשך חייו לידיד קרוב אחד בלבד, שאין לו תחליף, "כך שאחרי הפרֵדה מחבר הנפש, האדם אינו מסוגל להתיידד עם אף אחד", לימד אותי יונגוירת. הבנתי את הרמז, ועוד חשבתי שממילא אף אחד לא מסוגל להיות חברו של יונגוירת, בגלל פגמים מוזרים באישיותו, ששָפעה פרנויות, לא תמיד מצחיקות, וחשדנות.

לדוגמה: זוג מכרים מבוגרים אסף את יונגוירת אליהם הביתה כאשר הוא חלה. הם טיפלו בילד בן השבעים, הביאו לו אוכל שאהב, תרופות ועיתונים ואף ציידו אותו בפטיפון, כדי שיוכל לשמוע מוזיקה כלבבו במהלך השבועות שהוא שכב אצלם במיטה וסירב לעבור לבית חולים.

עד שיונגוירת החלים, קם, חזר הביתה וסיפר: "ניצלתי מהמנוולים האלה, שתכננו להרוג אותי. הם חתכו את שרשרת המתכת שהחזיקה את הגִ'ירָנְדוֹל (נברשת ענקית וכבדה), והיא השתחררה והתנפצה ממש על ידי", נסער האיש.

גם לי קרה דבר דומה עם יונגוירת, כאשר יום אחד הוא חדל להתקשר אלינו, ואף היה טורק את השפופרת כשניסינו אנו לצלצל אליו. עד כי אחד ממיודעיו סיפר לי שיונגוירת זועם עליי משום שלטענתו נפגשנו ברחוב והעמדתי פנים שאינני מכיר אותו, ועוד כרעתי ברך אל מול איזו אישה שישבה באוטו. הבנתי שהוא ראה אותי מדבר עם אסתר דר, שלמדה עריכת סרטים בצרפת ועבדה ברוממה על סרטים שביימתי. היא הייתה עדינת גובה, ועוד ישבה במכוניתה הנמוכה פיאט ספיידר, אשר שִחְזַרְתִי למענה את כל מערכת החשמל אחרי ששכניה העלו את רכבה באש.

"לא כרעתי על ברכיי אלא רק רכנתי לעברה של אסתר, וכך החמצתי אותך, החולף מולנו", ניסיתי להסביר ליונגוירת, אך חלפה חצי שנה עד שהוא סלח לי.

נוטר קדמוניות היה

הכרתי אז ירושלים אחרת מהעיר הנערצת על יונגוירת, אשר לא ביקר בקריית-מנחם ולא בקטמונים, ולא ראה את הנשים היושבות מול בתיהן עם סיגריה בפה ועם רולים של נייר בשיערן.

יונגוירת גם לא היה מתיישב ב"טעמון" אצל מרדכי קופף, לא פטפט עם המשורר יהודה עמיחי, לא שיחק שח עם פרופסור אריה זקס, ולא פגש דמויות כמו איש העסקים דוד מונשיין, המהפכן דן עומר ועוד הפנתרים השחורים הצעקניים.

ודאי שיונגוירת גם לא היה מסתובב בלילות הירושלמיים בין שני הברים היחידים שפעלו אז בעיר הקודש.

בנוסף, יונגוירת לא מכר את נפשו למכונית כלשהי. "אתה מעדיף את מכוניתך על בני אדם", היה מאשים אותי.

נעלה או יללה?

אגב, יונגוירת לא היה עיוור ליחס האמביוולנטי שגיליתי כלפי עיר מגוריי, מה שלא הפריע לו לנסות לחנך ולתקן אותי בעניין.

הוא רתח כאשר מלשינים מסרו לו שטענתי כי השיר "ירושלים של זהב" הוא מופת של גרפומניה שטחית, שמאלץ ופאתוס, וכי הזמרים המדברים אליי הם אריק איינשטיין, צביקה פיק וזוהר ארגוב, ולא שולי נתן המייללת.

"אני אמרתי דבר כזה? מה פתאום!", עניתי להנריק הזועם. "לדעתי זה שיר פטריוטי מעולה", שיקרתי כדי לחסוך מיונגוירת התקף לב. הודיתי רק שאני מעריך מאוד את איינשטיין, שבסיבובים המבשרים את ירושלים אני נוהג לקצבו של פיק, ושאני מנסה לשכנע את קברניטי התחנה רוממה שיתעוררו וישדרו כבר, גזענים שכמותם, את שירי ארגוב הנפלאים. מה שלא קרה.

תל-אביב? איכס

בתקופת התקרבותי ליונגוירת גיליתי לשמחתי את תל-אביב, אך היהודי-פולני הירושלמי לא אהב את סיפוריי על הרב אורי זוהר וחבורתו, ועל מתיישבי קפה "כסית" הפותחים שולחן ארוך בימי שישי.

הוא גם לא חייך כאשר סיפרתי לו שנכנסתי לים מול רחוב פרישמן עם גלגל הצלה בידיי וצעקתי "איפה הילד? איפה הילד?", וכל הרוחצים והמשתזפים, גברים, נשים וטף, רצו אחריי בים בצעקות "איפה הילד?", עד שזרקתי את גלגל ההצלה עשוי הפלסטיק וחזרתי לשכב על החול.

"איפה הילד?", שאלו אותי ההמונים, ועניתי להם שאינני יודע משום שאין לי עדיין ילדים.

"התל-אביבים כמעט הרביצו לי", סיכמתי את הסיפור המטופש בגאווה, אך פניו של יונגוירת נותרו קפואות, אותן פנים בדיוק כמו אלה שעטה על עצמו חברו הפולני קזימייז' רודסקי בהופעותיו, כאשר סיפר בדיחות על במה.

וגם אני הפסקתי לחייך, כאשר יונגוירת כיבה את התלהבותי בהצהרה הכללית שלפיה אותו, כירושלמי אמיתי, "הביוב התל-אביבי" לא מעניין כלל.

לא אותה העיר

אני לא יודע מה קרה עם המוזיאון הביתי הקטן של יונגוירת, שהיה צריך לעבור לספרייה הלאומית השוכנת בעיר שהוא אהב כל כך או לבית התפוצות בתל-אביב.

אני גם לא יודע איפה יונגוירת קבור, ואם גם הוא, כמו פרנסואה רבלה, אבי הספרות הצרפתית, ביקש להיקבר עם מקל עץ, כדי שיוכל לסלק מקרבתו העתידית "זרים בלתי ראויים".

גם אין לי מושג אם מישהו ישב שבעה אחריו, ועוד חזר לקברו בשלושים. ברור לי רק שירושלים בלי יונגוירת איננה אותה העיר, אשר למרות כל הסתייגויותיי ממנה הקסימה אותי בכל זאת בזכותו.

Hispano Suiza 1930

זקנות שוות: עיתון דה מרקר כתב השבוע ש"מכוניות משומשות כדאי לקנות עד גיל שנתיים". התכוונתי להתווכח עם ההמלצה, אך גיליתי מיד שהשגיאה מקננת רק בכותרת, כנראה פרי דמיונו של משורר במערכת שלא קרא את המאמר עצמו, אשר מסביר בהיגיון דווקא את שיקולי הכדאיות בנושא רכבי יד שנייה.

זה כבר זמן רב שבשוק המכוניות הוותיקות נרשמת תופעה מעניינת: עלייה תלולה לא רק במחירי דגמים מלפני כמה עשרות שנים ויותר, עתיקות כמו פרארי ורולס-רויס, אלא נסיקה מטורפת גם במחירים של דגמים בני כארבעים בלבד, כמו אופל ג'י-טי שלי, מיני קופר אמיתיות, וולבו ומרצדסים. לוּ עמוס אהרוני, שקנה ממני את ג'י-טי, היה שומר אותה – הוא היה יכול לקנות כעת מזארטי תמורתה.

אינני עוקב אחר ערכן המאמיר של לנצ'יות ואלפות שהיו שלי, כי אני, הבוגד, מתגעגע אליהן בגלל יופיין ונפשן ולא בגלל השווי האסטרונומי הנוכחי שלהן.

בצילום העליון: היספאנו סויזה (Hispano Suiza) מודל 1934, שנמכרה באחרונה בארה"ב תמורת 8.5 מיליון דולר. היספאנו כזו, רק עם גג קשיח, חנתה בוורשה על יד ביתנו. בעליה היה רוחץ אותה פעם בשבוע כדי להשכירה לחתונות. בצילום התחתון: היספאנו סויזה 1934. כמקובל בשנות השלושים, שמלותיו של דגם זה נתפרו בידי חייטים שונים, כך שהעותקים ששרדו אינם זהים

Hispano Suiza 1934

טיפ טיפה

דברים מעניינים לומדים כאשר משוטטים אצל אחרים, בדפיהם על רכב. מוצאים למשל המלצה סמכותית שאסור להתניע מנוע בטרם כָּבות כל נורות המידע שנדלקות על לוח המחוונים. אם לא נחכה כראוי, מזהיר האיש, ונתניע בעוד הנורות דולקות – מחשב הרכב עלול לא להספיק לערוך בדיקת מערכות, מה שעשוי להוביל לתקלה. במיוחד אם נחזור לסורנו ונתניע כך את המנוע בכל פעם שנתיישב מול ההגה.

טעות. רק במכוניות מעטות קורה שמחשב הרכב, שאינו מספיק להשלים את תהליך בדיקת המערכות, אינו מאפשר להפעיל את הסטרטר. אבל זהו תרחיש לא שכיח, כי ברוב מכוניות הבנזין אין צורך לחכות עד שהנורות יכבו. אם הן אינן כבות לפני התנעת המנוע, הן יעשו זאת רגע אחריה.

רק במכוניות המצוידות במנועי דיזל יש לחכות עד שהנורה הכתומה תיכבה. בדיזלים המודרניים מחכים כמה שניות, ובדיזלים הוותיקים היא דולקת 20-30 שניות. בניסאן בלו-בירד שלי עליה השלום הנורה דלקה במשך חצי דקה לזכרו של אב כל הדיזלים, מר רודולף דיזל.

שואלים את אדוארד

חגית סופר: יש לי רנו מגאן 2005 אוטומטית. המנוע שלה טוב, אבל לאורך השנים היא מבקרת במוסך עקב קלקולים בתדירות די גבוהה.

הבעיה האחרונה: היא לא נדלקת, ולעתים נכבית במהלך הנסיעה. יש סטרטר, אני מנסה כמה פעמים להדליק, ואז – או שהיא נדלקת (ולעתים נכבית שוב תוך זמן קצר), או שנגמר המצבר. אני קוראת לשכן שימלא את המצבר, ומנסה שוב להדליק. אם האוטו נדלק ולא נכבה בהתחלת הנסיעה, הוא בדרך כלל יידלק שוב באותו יום. הייתי פעמיים במוסך, והוא לא הצליח לאתר את התקלה (מוסך שאני סומכת עליו מאוד). אני די מיואשת, ורוצה למכור אותו לחלפים. לא רק בגלל הבעיה הנוכחית אלא בגלל הבעיות לאורך כל הדרך.

מה דעתך? מה יכול לגרום לתקלה כזאת? האם לתת לאוטו סיכוי במוסך החברה?

תשובה: כנראה, האשם הוא בחיישן הקראנק או בחיבוריו. זהו עקב האכילס ברכב זה, והוא קל יחסית לטיפול.

חוץ מזה יש לבדוק את פעילות הסליל, להחליף פלאגים, חוטי הצתה ומסנן דלק (אם המוסך לא עשה זאת), לנקות את המצערת, ולבדוק באמצעות מולטימטר אם האלטרנטור מספק די חשמל (המינימום ההכרחי הוא 13.7 וולט, והמרב הוא 14.2 וולט).

אם המנוע כובה בסיבובי סרק, יש לנקות או להחליף את מנוע הצעדים, המספק אוויר לתא השרפה.

ואם מגאן תמשיך למרוד, מומלץ לחבר אותה למחשב דיאגנוסטי במוסך היבואן. לפעמים יש צורך לרענן את מחשב הרכב, או להקליט מחדש תוכנת עבודה מתוקנת.

נועם מועלם: ניסיתי לבצע חיפוש לגבי התייחסותך לסטיגמה הישראלית כלפי  יפניות-אירופיות בכלל ולגבי הצרפתיות בפרט, אך לא מצאתי. האם יש אמת בכך שהאירופיות לא ניתנות לתחזוק יעיל?

תשובה: לצערנו, זוהי איננה אגדה טהורה. היפניות, ואחריהן הקוריאניות, אמינות יותר מהאירופיות, ובפרט מהצרפתיות, כפי שציינת. למעט אולי קליאו 2002 אחת השייכת לידידה שלי. צרפתייה זו מסרבת בעקשנות לציית למוסכמות ולהתקלקל כהוגן.

מסיבת אדם

אחרי שלושים שנה חזרתי לנמל יפו. הפעם לא בגלל "הכיתה המתה", הצגה מזעזעת של טדיאוש קנטור, אלא בשביל מכונית קטנה ואלגנטית בשם אופל אדם

לא מזמן חשפתי, במדור העונה לשם "המסיבות שמתו בשיבה טובה", כי יבואני הרכב הישראלים בגדו במסורת, וחדלו לארגן מסיבות עיתונאים לכבוד הופעתם של דגמים חדשים. במקום זאת נוקטים כיום ברוני הייבוא, שגדלו בזכותנו, טכניקת יחצ"נות זולה בהרבה: הם שולחים למדיה מידע בנוסח פרסום על אודותיו של הדגם החדש התורן, כולל תצלומים, ומצַפים, בצדק מסוים, שכתבי החצר יספקו להם, כהרגלם, כתיבה מתקתקה, הדואגת לעסקי אדוניהם גם ללא מסיבה.

שהרי לשם מה ליבואן להשקיע בארגון אירוע, לשכור מקום, להכין עוגות, קפה ושקשוקה, ועוד לספוג שאלות שאינן בהכרח נעימות לאוזניו? למשל: מדוע בחר היבואן בגרסה הנחותה דווקא של הדגם חתן השמחה, ולא בגרסה מעניינת יותר – שממנה נהנים הגויים.

חשבתי שמאמרי זה המספיד את מוסד המסיבות נעל את הנושא, ועל כן הופתעתי כאשר חברת שלמה, המשווקת בארץ את דגמי אופל, ארגנה מסיבת עיתונאים מסורתית בנמל יפו כדי להציג את אדם החדשה.

גאון בין עכברים

ההשקה בנמל יפו החזירה אותי אל תחילת שנות השמונים. אז, באחד ההאנגרים החשוכים בנמל זה, שעכברים חגגו בו ואף הסתובבו בין השחקנים, הועלתה ההצגה הבלתי נשכחת "הכיתה המתה", אשר טדיאוש קנטור, מורי ורבי הפולני, צייר, מחזאי ובמאי, הביא לתל-אביב.

הכרתי את האמן עוד בקרקוב של אחרי מלחמת העולם השנייה, כאשר קנטור הגיע לבית היתומים היהודי שלנו ונשא בפנינו, נערים ונערות נפעמים, הרצאות על אמנות. בהמשך חידשתי את הקשר איתו כאשר למדתי באקדמיה לציור בקרקוב, וכאשר ביקרתי קבוע בתיאטרון קריקוט (Cricot), שבו הועלו הצגותיו של קנטור.

Tadeusz Kantor XL

טדיאוש קנטור ז"ל, צייר, במאי ומחזאי פולני, בסטודיו שלו בקרקוב, שנות השישים. אל סטודיו זה הייתי מביא את יצירותיי כדי לשמוע את דעתו של המאסטרו עליהן 

אמנות תמורת מַלְשָנוּת

כאשר עזבנו את פולין נאלצתי להיפרד מהאמנות של קנטור, עד אשר "הכיתה המתה" שלו מצאה אותי במולדת החדשה. ההצגה שהועלתה כאן, בנמל יפו, זעזעה אותי עמוקות. לא אשכח שחשתי, בגרון יבש ובלב שפעימותיו עצרו, כאילו אני עצמי יושב בכיתה זו, ועומד למות יחד איתה.

בתום ההצגה לחצתי בהתלהבות את ידי האמן, ובישרתי לו בחוצפה ים תיכונית שאני מתכוון להעתיק ממנו את סגנון התפאורה ואת שיטת הבימוי – אם אקבל הזדמנות לביים סרט באורך מלא, אשר הרעיון לו מסתובב בראשי. חשבתי על "שועל הכסף של פליציה ט'".

"אני מסכים להשאיל לך את שיטתי", חייך קנטור, "אם רק תספר לי בתמורה מי גנב את ציור הענק שלי, בגודל של קיר, שציירתי לצורך הסרט 'זהירות, ציורים', שצילמו עליי החברים שלך, סטודנטים באקדמיה לקולנוע בלודז'. השאלה מי המנוול מטרידה אותי כבר שנים", הוסיף האמן.

ואני הלשנתי לקנטור שצוות ההפקה הוא אשר בִּיתֵר את ציור הענק לכמה פיסות, וחלק בשלל.

Tadeusz Kantor w porcie rybackim Yaffo

טדיאוש קנטור בנמל יפו, תחילת שנות השמונים. צילום: אדוארד אטלר

נורמלי לתלפיות

ועכשיו אני שוב בנמל, ומול ההאנגר, אולי אותו אחד שאירח פעם את טדיאוש קנטור, עומדות ומצטלמות להן שתי אופל אדם, אחת אדומה והשנייה כחולה, המעוררות בך סימפטיה כבר ממבט ראשון. לשמחתי, אני מגלה בהן מנוע רגיל של אופל בנפח נורמלי של 1.4 ליטרים, ולא איזה דאון-סייזינג מחוזק במגדש טורבו – פתרון טכנולוגי מעניין, אך כזה שאינו נושא הבטחה לימים ארוכים.

אמנם גם לאופל אדם קיימת אופציה למנוע מוקטן נפח, 1.0 ליטר טורבו, שלושה צילינדרים, 95/115 כ"ס – אך חברת שלמה התעלמה ממנו בחוכמה, ובחרה במנוע N/A 1.4 המפיק 87 כ"ס, אשר מספקים לאדם את האמינות המסורתית מבית אופל וגם ביצועים בהתאם, כי גרמנייה זו אינה כבדה.

אופל GT, שב-1970 רכשתי בירושלים אצל יבואן אופל דאז ליאו גולדברג, הייתה מצוידת במנוע 1.9 סמ"ק בעל 90 כ"ס. בפנסים קדמיים סגורים, לטובת האווירודינמיקה, הייתה GT שלי מגיעה ל-200 קמ"ש במקום 185 הקמ"ש הרשמיים, ואפשרה למשפחת אטלר להגיע מהבירה לאילת בשעתיים. המחיר: אחרי טיסות אלה הייתי מוכרח להחליף את משאבת המים, שלא אהבה סל"ד גבוה.

שיפרתי במקצת את GT כדי לנצח באשקלון את גרנד פרי ישראל 1970, אך כפי שסיפרתי כבר בעט נחמץ, התחרות הופסקה.

קטנות מעדיפות קשישים?

לאופל אדם יש בסך הכול שלושה סוסים פחות מכפי שהיו ל-GT שלי, אך אולי אלה לא אותם סוסים גברתניים של פעם, שהרי העולם השתנה. בהתאם לחשדנותי זו אינני מאמין לדף הנייר הנלהב המוצמד לאדם. עיון צונן בו נותן להבין כי הצד החזק של הביצועים של אדם הוא חיסכון בדלק.

חרף פקפוקים ציניים אלה הייתי שמח – לולא החשש מהמלשינים, מהמצלמות, מהרדארים ומהלייזרים, ולולא העובדה שברשותי נמצא רק רישיון נהיגה אחד – לבדוק בעצמי את האפשרויות הדינמיות של אדם, משום שלפי הרגשתי וחשבוני היא מסוגלת להשאיר מאחוריה לא מעט מהמתחרות האמביציוזיות.

אין לי מושג מדוע, אבל אצלי, הקטנות האלה מקבלות פלפל. אולי יש להן איזו חולשה מסוקרנת לקשיש מורשה?

זעירה בעלת הַדְרָה

אופל אדם תכבוש לבבות ותדובב כיסים בזכות העיצוב החיצוני שלה, אשר צורת הגג תורמת לייחודו, כפי שהזכיר במסיבת העיתונאים מנכ"ל חברת שלמה, אילן טל. ואכן, רואים מיד שאין מדובר במכונית זולה אלא בתכשיט על גלגלים.

שימוש בזָן דומה של "מכונית קטנה אך בלתי שגרתית" עשתה חברת אסטון-מרטין הבריטית, אשר על בסיסה של טויוטה iQ הקטנה בנתה את אסטון-מרטין סיגנט (Cygnet) כדי לספק את תאבונם של בעלי היכולת לזעירה על רמה. בדומה לסיגנט, גם אופל אדם תשמור על מעמדה כפרימיום אם נחנה אותה לצד מכוניות יקרות ממש. רק קטנות מועטות ניחנו בהדרת-כבוד חזותית שכזו.

גם עיצוב הפנים של אדם אינו משאיר ספק שמדובר במכונית מושקעת. ההגה מצופה העור אינו מסתיר את השעונים, מה שקורה באחרונה במספר רב של דגמים איכותיים כביכול. בנוסף, בכיסאות של אדם לא חוטפים חוויית ישיבה המזכירה קרש של רהיט סניטרי מסוים (כפי שקורה בפיאט 500, שלמדה יותר מדי מפיאט פנדה, ולא למדה דבר מפיאטים 500 המקוריות).

לאופל אדם יש עוד כמה יתרונות מול המתחרות שלה – כמו פיאט 500 ומיני one שאליהן התייחסו מארגני האירוע בנמל, וכמו עוד כמה מתחרות קטנות שהייתי מוסיף אני. למשל, העובדה כי מהנדסי אופל שיבצו כל סוויץ' וכל מתג באדם בשום-שכל, מה שמאפשר תפעול אינסטינקטיבי שלה, מבלי להתעמק בספר הרכב.

לשכת רווחה? רק קדימה

ייתכן שנהג של אדם אשר יזמום לנסוע בה ברביעיית מבוגרים יתאכזב מהמקום המצומצם במושב האחורי, אשר מתאים לנערים בעיקר ומצויד במתקן המאפשר להרכיב את מושבי הילדים בקליק.

הצפיפות האדמית מאחור היא תוצאת ההתעקשות על מושבים קדמיים נוחים מאוד אך גם עבים במיוחד, שנועדו כנראה לנסוך בנוסעים תחושת בטיחות. מושבים אלה ממוקמים טיפל'ה גבוה כדי להשאיר תחתיהם מקום לנעלי הטרמפיסטים, ובאותה הזדמנות לשפר את הראות, כולל את הראות לאחור.

טורא בטורא פגע,

אדם באדם לא פגע

במסיבת אדם, שנערכה אל מול ים חורפי רוגע וסירות דייגים שסיפקו לאירוע תפאורה נינוחה, למדנו בין השאר כי מכונית זו יכולה לשנות צורה לפי טעמו האישי של הקונה.

אך אם חברת שלמה תשווק בשנה הקרובה את אדם לאלף מבינים בלבד, שיעריכו את צורתה מושכת העיניים, את נוחותו של הנהג, את זריזותה בעיר ולקינוח את החיסכון בדלק – לא יהיה צורך במאמץ כזה לבידול צורני, משום שהסבירות שאדם תפגוש אדם לא תהיה גבוהה במיוחד.

כרטיס הביקור של הפירמה

מחירה הבסיסי של אדם, 91 אלף שקלים, הופך אותה למכונית לא זולה בקבוצת הקטנות, אשר מחיריהן נמוכים בהרבה משלה. ועם זאת, לפני שאנו מקימים אוהלי מחאה ברחוב המסגר, כדאי לזכור כי אופל אדם, כמו אסטון-מרטין סיגנט היקרה המוזכרת לעיל, שואפת להתחרות בסגמנט הפרימיום. והרי לפרימיום חוקים משלו: אין בו כניסה לפחיות קטנות בנאליות, ואין תג נמוך יותר מ-110 אלף שקלים – מחיר שאופל אדם לא תגיע אליו אפילו אם נצייד אותה בשלל התוספות האפשריות שהיבואן מציע.

ולגביי לפחות, תוספות אלה אינן מי יודע מה נחוצות. כי אישית, לא הייתי מחליף את החישוקים מ-15 אינץ' ל-16 אינץ', לא הייתי מזמין את מערכת עצור-סע, שהחיסכון בדלק המושג באמצעותה אינו כדאי (ראו 'טיפ טיפה'), ומובן כי הקשיש המורשה הזהיר גם לא היה מפטם את מסך הרכב, שגודלו שבעה אינץ', בשפע של מולטימדיה ובכל האפשרויות הקיימות כאופציה, כי הַאמינו לי שפזילה אל מסך הקסמים אינה תורמת לנהיגה בטיחותית.

Opel Olympia Adam XL

פתאום קם אדם: חברת אופל בנתה את דגם אדם עוד בשנות השלושים של המאה הקודמת, ויש בכך אפילו נקודה יהודית: בזמן השואה הגרמנים ציידו את אדם צ'רנייקוב, ראש היודנראט בגטו ורשה, ברכב מסוג אופל אולימפיה אדם. הקשיש המורשה, בהיותו ילד, ראה את צ'רנייקוב נוסע במכוניתו זו ברחובות הגטו, וכעבור שנים הופתע לקרוא בביוגרפיה של צ'רנייקוב שהוא התאבד מיד כמעט אחרי שהגרמנים לקחו ממנו את האופל.

תזכורת על כך שפרסמתי בירחון "טורבו" עצבנה את חוקרי השואה המקומיים. לדעתם, לעובדה שצ'רנייקוב איבד את מכוניתו – שסימלה את מעמדו בגטו – לא היה חלק במותו של האיש. מבקרי דעתו של הקשיש המורשה, המחפש קשר בין נפשו היהודית והמכונית, טוענים כי לקראת סוף הגטו הבין צ'רנייקוב וכָּאב שהוא שיתף פעולה עם הרוצחים הגרמנים, והתאבד כאות מחאה על הרג היהודים.

Adam blue Adam interior adam red Adam ani adam 2 x et camera

פשטות אנינה

הַסכימו איתי, או לא, שמחירה הגבוה יחסית של אופל אדם יוצר תחושה שמכונית זו היא בעצם הצעה לאנינים. זן אנושי זה אינו נרתע ממחיר גבוה, ואף, בכוח הפרדוקס, רואה בו גורם משיכה.

גם סוג אנין זה של קונים ימצא כקורצת כבר את הגרסה הבסיסית של אדם, זו שהיא נטולת כל תוספות, שהיצרן מציע כאמור בשפע (רק חישוקים ממתכת קלה מומלצים)..ואם הנהג אינו מוכרח לבחור בתיבת הילוכים אוטומטית בגלל מוצאו, גילו או נכותו, אז מוטב שיבחר בגרסה הידנית של אדם. מה גם שההפרש בין מחירה של "אוטומט" ומחירה של "ידנית" אינו זורק לברכיים, ועומד על 2,000 שקלים בלבד.

וטוב שאופל אדם הידנית זולה רק במעט מזו האוטומטית, כי בזכות כך השכנים לא יסתכלו על בעליה כעל סתם דמות קשת יום או קפוצת יד. שהרי יהיה ברור לכל עובר ושב שהאיש בחר בגיר ידני לא עקב דגירה על השקלים, אלא דווקא בשל חיפוש נמרץ אחר הנאת נהיגה.

טיפ טיפה: עובדים עלינו

אחרי רשימה ארוכה של פטנטים שהבטיחו לחסוך בדלק ונכשלו, התגייסו גם יצרני הרכב לתחרות על החיסכון כביכול, והכריזו שמנגנון "עצור-סע" שהם פיתחו הוא פתרון הפלא המבוקש.

עוד בתחילת דרכו זכה מנגנון זה בביקורת מצד מומחי רכב, הטוענים, אחרי ויכוחים סוערים ועל סמך מבחנים, כי "עצור-סע" מאפשר אמנם לחסוך בדלק בשיעור של שלושה-ארבעה אחוזים – אך בו-זמנית פוגע באמינות הרכב. עצירת פעילות המנוע בכל פעם שהמכונית עוצרת והתנעתו מחדש מטילות עומס יתר על מערכת החשמל, המצבר, הסטרטר, החיישנים העדינים וגם על חלקים מכניים של המנוע – קרי מערכות ההצתה ומגדשי הטורבו, אשר ההתנעות החוזרות על עצמן פעמים רבות מקצרות את חייהם.

לרשימה נכבדת זו של סכנות הנגרמות (כן או לא, כי הוויכוח נמשך עדיין) עקב שימוש ממושך במנגנון "עצור-סע" במכונית האירופית – יש להוסיף סכנה נוספת, ייחודית לארצנו החמה: "עצור-סע" יעמיד אצלנו במבחן אכזרי את מזגני הרכב, אשר כיבוים והפעלתם מחדש היו אסורים עד כה על ידי ספרי הרכב והמוסכניקים גם יחד.

לפי תיאוריית קונספירציה, הלוחשת לאוזנינו שיצרני הרכב מחפשים דרכים לקיצור חייהן התקינים של המכוניות – אפשר לחשוד שמנגנון "עצור-סע", תמים ככל שיהיה, הוא עוד תחבולה שהגו הרעים לצורך מזימתם זו.

שואלים את אדוארד

גיל חלמיש: מה דעתך על השעייתו של ג'רמי קלארקסון מ"טופ גיר" ומהבי-בי-סי? אשמח לקרוא התייחסות אליו ואל הפרשיות שלו.

תשובה: לשמחתנו, יש לצפות שפרשיית קלארקסון תיגמר בעוד רגע עקב פניות רבות ששולחים לבי-בי-סי חסידיו של האיש הכישרוני ותוכניתו המעניינת. לרשת הבריטית לא תהיה ברירה אחרת, לנוכח ההפסדים הכספיים הכבדים שייגרמו לתחנה עקב סילוקה של דמות-על טלוויזיונית זו, שגם עמידתה במחלוקת עובדת לטובת הרייטינג.

ייתכן שהצלחתו האדירה של ג'רמי קלארקסון הצמיחה סביבו שפע של קנאים, שרק חיכו לאיזו מעידה שלו. זהו, לצערנו, מצב סוציו-פסיכולוגי או פסיכו-פתולוגי המוכר היטב לא רק בטריטוריית האי הבריטי, ולא רק בעולם הבידור והכתיבה – אלא גם בחיים הפוליטיים הלא אנגלו-סאקסיים (נכתב ביום הבחירות, לפני פרסום התוצאות).

יונתן: לצערי אני נאלץ לקנות עכשיו רכב שני לצורכי הגעה לעבודה. מטרתו של הרכב אחת היא: להביא אותי מאזור בנימין לירושלים, כמאה ק"מ ביום סך הכול. אני מחפש לצורך העניין רכב כמה שיותר חסכוני בכל המישורים: קנייה, אחזקה שוטפת, תיקונים, חלפים, דלק, ביטוח וכו'. לא אכפת לי שהוא יהיה קטן, ידני, ספרטני, ישן או כל דבר אחר שיקטין את ההוצאות.

תשובה: על סמך ניסיוני עם סוזוקי סוויפט, הייתי ממליץ לך להתביית על סוויפט מאחד השנתונים – תלוי בתקציב העומד לרשותך. אני בעד דגם זה בהיותו חיבור מוצלח בין פרמטרים כמו אמינות (המורידה את הצורך לבקר במוסך, למעט טיפולים שוטפים הכרוכים באחזקה נבונה), נוחות נסיעה, בטיחות אקטיבית, הנאת נהיגה ותיאבון צנוע לדלק.

חבל רק שיבואן סוזוקי, בעקשנות מוזרה, לא משווק בארץ את סוזוקי סוויפט הידנית בגרסת ספורט, אף כי היא מתחרה ראויה להאצ'בקים הספורטיביים מבית פולקסוואגן ורנו, וזולה מהם באחוזים משמעותיים.

אבואב מצחיק אותי

גדודי מצחיקנים צעקנים בארצנו יכולים רק לחלום על הסגולה שניחן בה מנכ"ל עמותת אור ירוק, המצליח לבדר את הקשיש ללא כוונה תחילה וללא מאמץ

כאשר עצוב לי, מודה הקשיש, אני נובר בזיכרונותיי ופולה מהם את המקרים המשעשעים, כי גם כאלה היו לי במשך חיי. כמו התקרית ההיא שאירעה בימים האחרונים לישיבתי בפולין, כאשר הקשיש החליט, לאות פרדה מהשלטון הקומוניסטי שהתחיל לרדוף יהודים, לנצח את מרוץ המכוניות הפולני אשר נערך בשדה התעופה בקרקוב.

בזכות מכוניתו, רנו R8 גורדיני משופרת על ידי סדנת הספורט של רנו, ניצחון במרוץ זה אמור היה להיות אתגר קל יחסית, לולא העובדה שהמארגנים החליטו שהזינוק יתבצע בשיטת לה-מאנס: המתחרים עומדים מול מכוניתם, ובהישמע אות ירייה הם מתחילים לרוץ אל ההגה, מתניעים ונוסעים.

שיטה זו הרתיעה את הקשיש, שלמעשה סער אז בשיצפון נעוריו, משום שבדגמים העתיקים של רנו לא היה קל להכניס מפתח לסוויץ'. אם מוסיפים לכך את עצביו העולים השמיימה של מתחרה שהוא גם יהודי נרדף, פעולת ההתנעה של גורדיני עשויה להימשך נצח.

האם הגויים החליטו על שיטת הזינוק לה-מאנס כדי לדפוק את המתחרה היהודי היחיד? לחשה לאוזני פרנויה עדינה.

מה עושים? דאג הקשיש, מוותרים על התענוג?

בתחבולות תעשה לך זינוק

יומיים לקח לקשיש, אשר ניצן קשישותו בקושי החל להיפתח, להגות פתרון: הוא הכין מפתח מקוצר, בלתי נראה, והשאיר אותו בתוך הסוויץ' של גורדיני. באופן זה, השופטים לא יצליחו להבחין שההצתה נמצאת כבר במצב on. כל שנותר הוא לסובב את הסטרטר.

והנה, גם בסעיף זה מצא הקשיש תחבולה: כדי לשכנע את הסטרטר לעבוד מיד, ניצֵל הקשיש הצעיר מערכת לוקסוס הקיימת בכל מכונית, אשר מדליקה נורת תאורה פנימית ברגע פתיחת הדלת. די היה למתוח חוט שיספק את המינוס הדרוש לסטרטר ברגע היפתח הדלת. קל וחלק אשכרה.

במציאות זה נראה כך: כל הנהגים, חבושי קסדות, רצו אל רכביהם, וביניהם הקשיש. המורשה הגיע לרנו הכחולה, פתח את הדלת, וכתוצאה מכך הסטרטר התחיל מיד להסתובב, שניות יקרות נחסכו כבר עתה, אך לקשיש לא היה זמן לנוח על זרי הסבבה של מזימתו. הוא הקליק את חגורת הבטיחות ולחץ על דוושת הגז כדי שארבעת הגרונות של המאיידים ידובבו את המנוע – ואז סגר מיד את הדלת כדי לעצור את פעולת הסטרטר. ואמנם, בזכות שתי התחבולות שתוכננו בהצלחה הוא זינק ראשון מכולם, וכמעט ללא קרב הגיע ראשון גם אל קו הגמר.

אגב, שום עיתון לא פרסם את שמו של המנצח בקבוצת 1,300 סמ"ק באותו מרוץ. כי בהיותי במאי יהודי עוין, שביים את סרטיו הציוניים "בית העלמין רמו" ו"יודאיקה", שמי הופיע ברשימה השחורה של הצנזורה. כדי לא להסתבך איתה, העיתונאים הגויים כתבו רק – "ניצחה גורדיני".

R8 Gordini zeg R8 Gordini silnik R8 Gordini kier gordini 2

צרפתייה לא בוגדנית: קשה להחליט מי הייתה המלכה בין כל המכוניות שהיו לי, אך ללא ספק, רנו R8 גורדיני ממוקמת גבוה בדירוג. הרי היא הייתה היחידה שאפשרה לי להתחרות בראלי מבלי לחשוש כי לשווא ביצענו הכנות, לשווא רשמנו כל סיבוב ולשווא גייסנו את כל האומץ והאמביציה. התחריתי בגורדיני ללא דאגה מתקתקת שמשהו בה עומד להתפרק ולהשאיר את בעליה פגוע ומאוכזב.

ב-מ-וו 700 CS שלי איבדה גלגל אחורי בסיבוב האחרון, חצי קילומטר מקו הגמר. מוריס מיני קופר שהבאתי מלונדון, משופרת כמו אחיותיה שניצחו ראלי מונטה-קארלו – לא גמרה אצלי אף ראלי בגלל תקלות מנוע, והייתה חוזרת הביתה על גבי ארגז משאית.

גורדיני אפשרה לי לשכוח את כל מפחי הנפש הללו. הבעיה היחידה שלה הייתה שמשתה האחורית, אשר רעידות המנוע וקשיחות הקפיצים (שני בולמי קוני בכל גלגל) היו מטיחות אותה אל הכביש – עד שלמדתי לרתק את השמשה באמצעות גומיות (בתצלום)

מצחיק או מציק?

אינני שייך לבעלי חוש ההומור המפותח שנהנים לצְפות בקטעים מביכים, כמו למשל הקטע חורך-המרשתת אשר מתעד, ובעצם מתעד-לאיד, את החוויה של משפחה שנתפסה בקלקלתה במהלך טיסתה לנופש בחו"ל (בהנחה שבולגריה היא חו"ל, ולא אנו חו"ל לגבי בולגריה).

גם לא עובדות עליי תוכניות בידור בטלוויזיה המתאמצות להלעיג על מבחר עניינים מחיינו, שלדעת הקשיש המורשה אינם מתאימים לצחוק בריא. "ממה אתם צוחקים? אתם צוחקים מעצמכם", גיחך לפני מאתיים שנה המחזאי הרוסי ניקולאי גוגול על הקהל הגועה בהצגתו 'רביזור'.

כוחה של רצינות

דמות בלתי חיובית בעליל כמו הקשיש המורשה, שהוא אָנוכי עדיין, מוצאת סיבה לחיוך דווקא בסיפורים ובדמויות שלא נועדו במקור לשעשע את האומה, ואף ההפך מכך. כי להשקפתו של המורשה, הלצון המצהיל ביותר הוא זה שנולד מחוץ לרחם של הסטנד-אפ וסרטוני היוטיוב.

לפיכך, הזקן חייב את תודתו לנבחרת גיבורים השייכים לתחומים הכי רציניים סביבנו, כמו פוליטיקה, חינוך, חיי היומיום, תוכניות תרבות, אופנה ובישול. אז תודה מקרב לב לאנשים יקרים אלה, אשר אינם יודעים, אינם מרגישים ואינם חושדים שהם משעשעים – מבלי דעת, מבלי להרגיש ומבלי לחשוד – את נפשו של הקשיש המורשה.

בימים טרופים אלה, כאשר הבחירות הגורליות מסוגלות לסבך את חיינו וממש אין סיבות רבות לחייך, רק דמויות אלה, הלוקחות את עצמן ברצינות גמורה, אינן בוגדות בזקן ודואגות לבדר את רוחו. להן, כפי שאמרנו, התודה.

קצת נחת מן ההפקר

יש בכך צדק מסוים, כבוד השופט. שהרי מגיעה לזקן קצת נחת, לפי כל רשימת הסיבות שברשותו. כמו הביוגרפיה של האיש, עם שואה ברקע, יתמות, ילדות קשה ורצף חיים מפוקפק של הרפתקן סדרתי, שבמקום להסתפק במסגרות מסודרות, שאין לו כי מעולם לא חיפש אותן, הוא מכר את נפשו למכוניות פרועות מזג.

שמואל א' זה קטע טוב

רצה הגורל שבזכות 15 שנות בדידות ברשות השידור כבמאי בבניין הטלוויזיה רוממה, אותה רוממה שהייתה אהבתו הנכזבת של הקשיש המורשה, ובגלל עיסוקו כבמאי ועיתונאי ועוד בגלל הרפתקאותיו חחברתיות – הזקן שבי הצליח, מבלי להתכוון, להכיר את כל הדמויות השייכות לצמרת הציונית.

וראו זה פלא: אף אחד מאותם שועי פוליטיקה, תרבות, דת, צבא וחברה שהקשיש פגש לא גרם לו לחייך במלוא המשרעת כפי שעשתה זאת הנַגְלָה האנושית שצצה בפתחה של המאה ה-21.

קחו למשל את עמותת "אור ירוק", תורמת סדרתית לחיוכו הבלתי נמחק מפרצופו של הקשיש. כדי לא להתפקע ממנת יתר של צחוק, נאלץ המורשה, בלב כבד, לתת פקודה לג'ימייל – וכל המכתבים מעמותה זו נושרים אל פח הזבל. אך לעולם לא הייתי שולח לפח הזבל את מנכ"ל העמותה, מר שמואל אבואב.

כי מר אבואב יקר לי מדי. כי כל גיבורי הסאטירה המקומית, כמו משפחת השוקולד שטסה לעיר הקיט וההימורים ורנה – וסליחה, אבל גם אנשי בוהמה ובכללם להקת בדרני הצמרת פרי כישרונם של הבמאי מוטי קירשנבאום והתסריטאי ב' מיכאל – אינם מגיעים לקרסוליו של שמואל אבואב. תלמדו מאדון ענק זה, שדיבוריו בכל במה שהוא מוזמן אליה מסגירים שאין לו, בעצם, מה להגיד. מה שלא עוצר אותו, חלילה.

בכל הזדמנות הוא פולט סיסמאות בסיסיות, שחוקות, שהמרחב הציוני, החסון נפשית חרף הפסימיות והקטסטרופיזם של אבואב ודומיו – בולע אותן ועומד עליהן כפי שרומא עמדה על גבי פילים, לפי השמועה העתיקה. מה שוויקיפדיה מנסה להסתיר.

העמותה לחקר התמותה

למזלו של הקשיש, אבואב תמיד יימצא בכל מקום, לפי חוק מורפי. כי אבואב אינו מסתפק בהופעות על המסך ומול מיקרופונים, ושולח את ידו גם אל מקלדות חסרות ישע. הוכחה לכך היא מאמרו של האיש בדה מרקר מיום שלישי שעבר (י"ב באדר, 3.3.2015). הכותרת, "ככה לא חוקרים תאונות", בלבלה את הקשיש המורשה. לרגע חשבתי, מודה הזקן, שמנכ"ל עמותת אור ירוק מודה סוף סוף כי שקרית ומטומטמת הייתה עמדת העמותה שלו, אשר האשימה את ידידו של הקשיש, העיתונאי והאופנוען המנוסה טל שביט, אדם יקר – בכך שהוא עצמו גרם למותו בתאונה בצומת מורשה.

מומחי עמותת אור ירוק גויסו כדי להטיל רפש בשמו הטוב של טל כאופנוען, אך כשלו בכך באופן מוחלט. האמת יצאה לאור בבית המשפט, שהאשים את נהג המכונית בגרימת מותו של ידידנו.

אך במאמרו של אבואב, למרות כותרתו "כך לא חוקרים תאונות", האיש אינו מכה על חטא על טעותה זו של העמותה שהוא עומד בראשה, עמותה של פטפטנים כרוניים שלדעתי, ולרוב בושתי, תופסים טרמפ על הקטל בדרכים. אבואב כתב את המאמר כדי לקדם את עמדת העמותה, שלפיה חקירה של תאונות דרכים קשות צריכה לעבור ממשרד התחבורה אל "גוף חיצוני אובייקטיבי".

קל להבין שאבואב ועמותת אור ירוק היו מוכנים לארגן בעצמם גוף-על כזה, המופקד על חקר תאונות. זוהי שאיפה חולנית ומעוררת חלחלה, אם זוכרים את ביצועיה של העמותה בחקירת התאונה של טל שביט.

 אין כבישים אדומים, יש נהגים אדומים

כדי לנמק את טענתו, מר אבואב הקדיש שליש ממאמרו לפרשת הניצבים. אבואב מתמוגג מכך שהחשדות נגד הניצבים נבדקו על ידי מח"ש – שהיא גוף חיצוני שאינו כפוף למשטרה אלא למשרד המשפטים, וסבור כאמור שיש צורך בגוף חיצוני דומה לחקר תאונות. כמו תאונת האוטובוס בכביש 31, שלפי כותב המאמר משרד התחבורה אשם בה, משום שהוא לא עשה דבר לשיפור התשתית הגרועה שם, המעודדת תאונות.

כאילו המנכ"ל הנכבד אבואב אינו יודע שתאונות נגרמות אצלנו גם על כבישים מטופחים כמו כביש 6 או כביש 1, משום שבכל תאונה מעורב גורם אנושי שגינוני הנהיגה שלו מפוקפקים – תוצאה של חינוך לקוי, גסות רוח ואמונה עיוורת ב"זכותי!"

נהפוך הוא

צעירותו של הקשיש המורשה עברה עליו במקום מסוים בגולה שבו כל הכבישים הבין-עירוניים והבין-כפריים היו "כבישים אדומים", לפחות לפי הקריטריונים המקובלים בתקופתנו המודרנית. התרגלנו לנסוע על כבישים מסוכנים אלה, המכוסים שלג, לוטים בערפל ומאיימים גם בבוץ ובשלוליות.

אז מה, חלקלקוּת זו של הכבישים פוטרת את הנהג מאחריות או גורעת ממנה? אולי ההפך הוא הנכון – דווקא כבישים פורעניים דורשים מהנהג ערנות יתר, והתאמה עדינה יותר של מהלכיו לתנאי הדרך.

תריסי הלב סגורים

שמואל אבואב מצחיק אותי בכך שהוא מתעלם מסגנון הנהיגה הרווח בארץ. אבואב ועמותתו אור ירוק אינם עומדים על רגליהם האחוריות אל מול מציאות מקומית מצמררת זו.

את לבם ואת שכלם של האבואב-ים לא מקוממת העובדה שמקרים של נהגים שהורגים את שותפיהם לכביש אשר עצרו בשוליים עקב תקלה כלשהי, כי עצירתו החוצפנית של המנוח פגעה בזכותו הלגיטימית של הרוצח המתקרב להשתמש במלוא רוחבו של הכביש – הפכו אצלנו כבר לנורמה.

טיפ טיפה

חזרתו של המותג דאצ'יה לשוק הרכב הישראלי, הפעם בשיווקו של גוף חזק ואחראי כמו חברת קרסו, יבואני רנו וניסאן – מעוררת את זיכרונם של תושבים ותיקים לגבי הנפילה המפורסמת של דאצ'יה 1310 אצלנו, אי-אז באמצע שנות השמונים.

Dacia 1310

הרומנים השאפתניים צבעו את דאצ'יה 1310 בגוון בלו-פראנס, ושלחו אותה לראלי

בימי הוויכוח הציבורי ההם לגבי הרומנייה חשדנו אנו, במגזין "טורבו" ז"ל אשר ערכתי, כי ההתקפות על דאצ'יה, מכונית עממית וזולה שהיא העתק של רנו 12 – הן תוצאה של משימה מאורגנת על ידי היבואנים הוותיקים, החשים מאוימים מהמתחרה החדשה, הקורצת לקהל הרחב, ולכן מנסים להשחיר את שמה.

כדי לבדוק כמה באמת שווה דאצ'יה 1310, ועד כמה היא אמינה או לא, לקחנו אותה למבחן דרכים שנמשך חודשיים. ערכנו לדאצ'יה מבחן סטנדרטי, הכולל סלאלום והערכת ביצועים, תנאי נסיעה וצריכת דלק. אמנם דאצ'יה לא התגלתה במבחנים כאלילת-כביש, אך היא גם לא נפלה רחוק מהמתחרות שלה, היקרות ממנה באופן משמעותי. ומה שחשוב לא פחות: למרות שימוש אינטנסיבי למדי בדאצ'יה כמכונית המערכת של "טורבו" – היא עבדה ללא דופי ולא דרשה התערבות מוסך.

עד כי באחת הנסיעות הבוחן הראשי של הירחון, אוהד פרנס, והצלם רונן טופלברג, החליטו לבצע בדאצ'יה קפיצה ספורטיבית מעל פסי רכבת. בנחיתה הברברית נפגע הקרטר הרומני, השמן הרומני ניגר והמסבים ניזוקו. ידענו שלא דאצ'יה אשמה בתקלה אלא רק אנו, ולכן החלפנו את המסבים השחוקים אצל חברים במוסך אלכס אשדוד, והחזרנו ליבואן מכונית בריאה כפי שהייתה.

המתחרים הצדקנים של "טורבו", שהיו משרתים את היבואנים הוותיקים, ניצלו את התקרית המביכה כדי להאשים אותנו בכך שהסתרנו את האמת על דאצ'יה, משום שבמבחן הדרכים שפרסמנו עליה לא סיפרנו על התקלה שהיא עברה. אכן לא דיווחנו, שהרי לא הייתה זו תקלה של הרומנייה אלא תקלה שאנו עצמנו גרמנו לה.

אגב, דאצ'יה 1310 חגגה 25 שנות ייצור, מ-1979 עד 2004. נפילתה הכואבת בשוק הישראלי הייתה חריגה בקריירה העולמית שלה.

שואלים את אדוארד

אלעד אוסטר: אנחנו משפחה ובה תינוקת בת שבעה חודשים שעיקר הנסיעות שלה הן מגוש עציון לירושלים פעמיים בשבוע, ופעם בשבועיים למרכז. לאחרונה נפרדנו מהסוזוקי אלטו שלנו בעקבות צפיפות, והחלטנו לעבור לרכב משפחתי. הזדמנו לי שתי מכוניות אפשריות: הראשונה היא טויוטה קורולה 2004 אוטומטית GLI, והשנייה היא פורד פוקוס חמש דלתות אוטומטית טרנד. לשתיהן קילומטראז' זהה של 120 אלף, ובאופן מפתיע את שתיהן קיבלתי במחיר זהה.

אנחנו מחפשים רכב אמין לשנים הקרובות, שלא נצטרך להתעסק איתו יותר מדי, ויחד עם תא המטען הגדול יותר נטינו מעט לקורולה. מצד שני, המחירון של הפורד, הנובע מההפרש של ארבע השנים בייצור, תומך בפורד. יש לך המלצה בשבילנו?

תשובה: עם קצת מזל, אך לא בהכרח, פורד עשויה להתגלות כאמינה לא פחות מטויוטה. אמנם מנוע ה-1.6 של פורד חלש במקצת, אך הפיצוי מגיע בדמותם של המתלים, האסתטיקה והנאת הנהיגה.

אם טויוטה מצוידת בגיר רובוטי טיפש, מוטב לשכוח ממנה.

בחיסוי שם: קורא שביקש לא לפרסם את מכתבו הארוך שואל אם תיבת ההילוכים במכוניתו בת העשר סובלת מקושי בהחלפת ההילוכים עקב אי החלפת שמן גיר. הוא כותב: "לאחר לבטים החלפתי שמן ומסנן המומלץ בפורומים השונים. האם אמור להיות מורגש שיפור בהחלפת ההילוכים, או שזהו טיפול מונע ותו לא? מדוע היצרן לא אומר להחליף, ומה הסיכון אם כן מחליפים?"

תשובה: אתה אמור להרגיש אם החלפת השמן אוששה את הגיר. השאלה למה היבואנים ומוסכיהם אינם מנחים את בעלי הרכב להחליף שמן גיר אחרי 60-80 אלף ק"מ, כפי שדורשים יצרני השמנים ומוסכים עצמאיים – היא שאלה של מיליון דולר. אם אתפתה לענות עליה כאן, אני עלול לשלם סכום דומה במשפט הדיבה שהיבואנים יגררו אותי אליו.

האדונית ורוכל הזיכרונות

הליכה רגלית דרך שוק הכרמל העברי גוררת את הקשיש המורשה חזרה אל היה היה

חברי מארק נוֹבָקוֹבְסְקִי, סופר פולני ז"ל כבר שנה, חי, נשם ואהב את השוק הגדול של ורשה, את פניו, את הנפשות הפועלות סביב הדוכנים, את הקוסמוס שלו ואת שפתו – כפי שג'רמי קלארקסון, איש התוכנית 'טיפ גיר', חי, נושם ואוהב מכוניות.

קלארקסון שייך לאותה אדמת אנוש של נובקובסקי, אלא שלהבדיל מהסופר הפולני הוא רחוק מעידון. כי קלארקסון, סנוב בריטי מדופלם, אינו בוחל באף שיטה המסוגלת לייצג את רגשותיו בפסקי הדין שלו לגבי הפציינטות שנאלצות למסור בידיו את חייהן במבחני דרכים, אותן גיבורות ראשיות במופע שהבדרן הענק קלארקסון מביים ומגיש בחן ובכישרון רב.

בניסיון להוציא את מכוניות המבחן מהשלווה המטופחת שהן התרגלו אליה, קלארקסון נוהג בהן עד גבול יכולתן ועוד קצת. הוא אינו מהסס לרסק אותן, לשרוף את גופתן ואף להשליכן מגובה רב. הוא גם בונה על חשבונן בדיחות, לא בהכרח בטעם טוב ולא תמיד מצחיקות.

אלא שאותו קלארקסון הציניקן יודע גם להיפרד ממכוניות המבחן שלו במילות האהבה החמות ביותר שנמצאות במילון אוקספורד אינגליש.

הפך את הנמוך למעדן

מארק נובקובסקי הצנוע והשקט נשאר בזיכרוני כאנטיתזה מוחלטת של קלארקסון. פולני זה לא כתב על החיים היומיומיים בשוק של ורשה בגסות רוח קלארקסונית, בשנינות משועשעת הנובעת ממרחק פילוסופי. הוא לא כתב ממרומי גובהה של הסוציולוגיה, ולא פיאר את כתיבתו באסוציאציות אינטלקטואליות.

במקום לחפש מילים גבוהות, ניסה נובקובסקי לאורך כל שנות כתיבתו להיות אחד מהחבר'ה של השוק. הוא רקח לשון ספרותית מיוחדת מהשפה של המקום, מהביטויים של המוכרים הפשוטים ומהסלנג של העולם התחתון, והזדהה עם גיבוריו. בקיצור, הוא הפך פולקלור לאמנות.

הזדהות דומה של קלארקסון עם מכוניות הייתה גורמת לשפשוף סוליות נעליו על האספלט בענני עשן, ונגמרת ודאי בהתהפכות.

Marek Nowakowski 2AA

הסופר הפולני מארק נובקובסקי ז"ל. הפך את הווי השוק לאמנות 

רינת התגרנים

נדמה לי ששום שוק באירופה, ואולי בעולם כולו, לא זכה לסופר המתעד את רינת חִיוּתו ואת דכי חיותו כמו השוק בוורשה, שקיים מהמאה ה-18. רק גיבוריה היהודים של אודסה זכו, באמצעות יצחק באבל הגאון, לתיעוד דומה של ההווי שזכה לו השוק הפולני, אשר בין מלחמות העולם הראשונה והשנייה, הטרגית, הנפשות הפועלות בו דיברו יידיש בעיקר.

נובקובסקי הגיע לשוק זה כמה שנים אחרי המלחמה השנייה, כאשר לא נשאר כבר דבר מהרוכלים ומהקונים היהודים בו.

הסיפור לרשותך, מארק

בפגישה האחרונה בינינו נוכחתי שמארק נובקובסקי, גוי למהדרין, גידל זקן המשווה לו חזות של שומר מצוות. "רק כיפה חסרה לך למראה הנכון", חייכתי, וכפי שהבטחתי לו בשיחת הטלפון, סיפרתי לו פֶּרֶק מעלילותיו של השוק האהוב עליו, שאין למצוא בכרוניקה של המקום וגם לא בספריו.

הנה הסיפור:

משרה במקום קערה

היה זה בסוף שנת 1942, כאשר ברחתי מהגטו ולפי המלצה טובה של מישהו מצאתי את עצמי משוטט בשוק, הנמצא בחלק הארי של ורשה. "כדאי לך להסתובב בשוק. ארגוני סעד מחלקים שם מרק חם, ועוד אפשר לאסוף פירות שנזרקים בידי המוכרים", נאמר לי.

אלא שבשוק לא זכיתי במרק כי איחרתי. כבר פירקו שם את השולחן עם הסירים, התרוודים והקערות מכיוון שהשוק עמד להיסגר עקב שעת העוצר. גם בדוכני הפירות לא חיכו לי הפתעות נעימות כי היה שם צפוף עדיין.

נדחף ונדחק על ידי ההמון התכוונתי כבר לעזוב, אך מאחד הדוכנים שעל ידם חלפתי נפל בדיוק ארגז עץ, והירקות שבו התגוללו אל הקרקע. התחלתי להרים אותם חזרה, והמוכרת, שהייתה שבעת רצון מעזרתי, שאלה אם אני מוכן לעזור לה גם להתקפל. סייעתי לה להניח את הסחורה בעגלה, ושנינו, היא ואני, דחפנו אותה לכיוון היציאה.

"איפה אתה גר?", שאלה אותי האישה המבוגרת. עניתי שיש לי סיבוכים בבית, כי ההורים התגרשו והחבר החדש של אמי שותה וודקה ומרביץ לי.

האישה קנתה את סיפורי, והציעה לי ללון אצלה. "בתמורה תעזור לי בשוק, וגם בעבודות בית פה ושם. ישתלם לך. אני לא שותה. ייחסכו ממך המכות", חייכה.

היהודים אשמים בכול

כך הפכתי לדייר של גברת וִילֶנְסְקָה, ולעוזר שלה בדוכן שהיא הציבה בשוק. הכול היה טוב ויפה, חוץ מפרט שהתגלה מיד כמעט: אישה טובה זו הייתה אנטישמית אדוקה, ומול כל אחד שהיה מוכן לשמוע את דבריה היא קיללה יהודים מבוקר עד ליל. היא האשימה את עמנו במלחמה, בכיבוש הנאצי של ורשה ואפילו בבלגן בשוק שהיהודים השאירו אחריהם כאשר הלכו לגטו.

חוץ מזה גברת וילנסקה הייתה קתולית כבדה, "דֶבוֹטְקָה" בפולנית. מדי ערב היא דרשה ממני שאתפלל איתה, יחד עם קומץ שכנים, מול פסל של ישו הניצב במרכז החצר הפנימית בבניין מגוריה, ולפנות בוקר הייתה מעירה אותי כדי שאזמר איתה תפילה שאת מילותיה ולחנה היא לימדה אותי. לאחר ששרנו את התפילה בדואט הייתי הולך עם מעסיקתי, עדיין בחושך שלפני הזריחה, אל המיסה בכנסייה הקתולית הסמוכה. רק אז, אחרי הטקס הקדוש של המיסה, היינו יוצאים אל השוק בשחר הקר.

"תראה", הייתה מסבה את תשומת לבי אל מאן דהוא שיושב בספסלי הכנסייה. "הוא נראה לי יהודי, כי הוא לא יודע מתי לכרוע ברך ומתי לקום. את הכול הוא עושה באיחור. אני מריחה יהודי ממרחק של קילומטרים", התגאתה.

דייר לא מוגן

גרתי אצלה איזה חודש והתרגלתי לעבודתי בשוק, שהיה חלק אוטונומי של ורשה הכבושה כי אליו הגרמנים לא היו נכנסים כדי לא להתקרב להמון העני הפוקד אותו, מוכרים וקונים.

מצבי היה מושלם כמעט, עד כי מאי-שם נחתה אצלנו הבת הבלונדינית של וילנסקה, שבעלה או המאהב שלה זרק אותה מהבית. היא אמנם לא דיברה אנטישמיוּת, למעט הערה שהגבר שלה היה "גרוע יותר מיהודי", אך הביטה בחשדנות בדייר של אמא, שנראה לה מוזר, והתייחסה אליי בעוינות.

באחד הערבים שמעתי את הרוכלת ובתה מתלחשות במטבח ש"על אכסנת יהודי בבית חוטפים עונש מוות". נדלקה לי נורת אזהרה, לקחתי קצת בגדים שגברת וילנסקה נתנה לי בנדיבות, וברחתי לקראת הבוקר, כאשר שעת העוצר נגמרה. לא עוד קורת גג מעל ראשי, לא עוד אוכל וכביסה.

ודאי שאחרי פרשה זו שמרתי על מרחק מהשוק.

bazar muzyka

שיר הרס: הצלילים של חבורות נגנים היו ונותרו חלק בלתי נפרד מהווי השוק בוורשה. בתקופת הכיבוש הנאצי, וגם אחריה, נשמעה בין הדוכנים נעימה שמילותיה עגומות. נעימה זו הפכה למעין המנון המקום, וכבשה גם את אוזניו של ילד שברח מהגטו ולמד את המילים על-פה, ולא שכחן: 

"טעם של לילה ללא שינה/ נשאר על שפתיי/ אצל יוסף הזקן ברחוב גְנוֹיְנָה/ התייצבה חבורת הוללים/ הרמוניה מנסרת חרש בשלושה רבעים/ כולם רוקדים/ ואני לא/ זה תמיד עשוי להיגמר רע/ כאשר אנו מבלים ברחוב גנוינה".

פזמון: "בלי אוכל וללא שינה/ רק שיהיה מה לשתות/ אנטק על ההרמוניה מנגן/ רק לרקוד ורק לחיות".

"אנטק עם אקדח ביד, חברו בדלת עם גרזן/ וההרמוניה מנגנת חרש/ שחר, פנסים כבים/ מרחוק שורק שומר לילה/ והתליין מצ'ייסקי, תחת הגרדום, מחכה כבר לאנטק/ ההרמוניה מנסרת חרש בשלושה רבעים"

Bazar 1

אחרי דניאל שליט נזהרתי

"אתה צריך לכתוב על זה ספר", הציע לי נובקובסקי, ובתמורה לפתיחת לבי שאל אותי אם אני מכיר את יוסף חן, סופר יהודי בן תשעים החי בפולין. "בטח שאני מכיר", עניתי.

אחרי רדיפות היהודים של 1968, חן שלח אליי לירושלים מכתב שבו שאל אם כדאי לו להגיע ארצה. לא ידעתי מה להשיב לו. הרי אני הוא ששכנעתי את הבמאי דניאל שליט, בוגר גטו לודז' ואושוויץ, להגיע אלינו לישראל, וזה לא נגמר טוב. גם פרשת שליט היא אולי נושא לספר, בגלגול הבא.

"אז מה ענית לחן?", שאל נובקובסקי.

"תנהג לפי ההרגשה שלך, תעשה מה שממליץ לך ניסיון החיים", יעצתי ליוסף חן במכתבי, והוא נשאר בוורשה, כתב ספרים וביים איזה סרט.

סיפורו של חן

"הזמנים הישנים הלא טובים נדחסים אל בוידם העבר, אך חיים עדיין בזיכרונם של הזקנים ביותר", אמר נובקובסקי, והמליץ לי לשמוע מה מספר יוסף חן היהודי על חבר גוי שלו, המשורר וסופר הילדים הידוע יאן בְּזֶ'חְבָה, אשר זוכה בפולין במעמד של אליל הקוראים הצעירים.

הנה הסיפור:

התאבדות יצירתית

בזמן הכיבוש הגרמני התאהב הסופר-משורר יאן בז'חבה בעלמה בשם יאנִינָה, שבהמשך הייתה לאשתו. אלא שבתקופה של ורשה הכבושה הייתה יאנינה אדישה עדיין לחיזוריו של בז'חבה, וגם הייתה בקשר עם מישהו אחר. המשורר היה אומלל, אלא שהוא לא חדל מניסיונותיו לכבוש את לבה של אהובתו.

יום אחד קנה יאן בז'חבה עוגות והלך לבקר את משאת נפשו יאנינה, אך זו גירשה אותו מעליה, ועוד צעקה עליו בחדר המדרגות. בדרכו הביתה, מושפל ונדכא ובוכה, נתפס יאן על ידי חבורת בריונים פולנים. הם שאלו אותו אם הוא יהודי, ויאן, השרוף באהבתו הנכזבת, ענה להם שכן. הבריונים דרשו מהמשורר כסף תמורת אי הסגרתו לגרמנים, כסף שלא היה לו, ואז, משנוכחו כי אין בו כל תועלת, לקחו אותו לגסטאפו.

הקצין הנאצי התורן שאל את בז'חבה אם הוא אכן יהודי, ובז'חבה ענה שכן. אך כאשר תבע הקצין מהמשורר להפשיל את מכנסיו, התגלה שהוא אינו נימול.

"למה שיקרת שאתה יהודי?", שאל איש הגסטאפו.

"כי אני לא רוצה לחיות עוד. לחיים שלי אין שום משמעות", ענה המשורר, עיניו לחות עדיין מדמעות.

"השתגעת? פה בכל מקום מעמידים אנשים אל קיר ויורים בהם, ואתה מתנדב למות? לך מפה!", צווח הגרמני.

בז'חבה יצא ממטה הגסטאפו, אך כעבור דקות אחדות חזר לשם, היישר אל תוך חדרו של הקצין הגרמני המופתע. "שכחתי את העוגות", הסביר.

טיפ טיפה

"טיפ טיפה" של השבוע הוא בניצוחו של מר עקיבא פאוסט.

עקיבא: יש לי סוזוקי סוויפט מודל 1995. החימום הפסיק לעבוד, התשובה של המוסך הייתה שאני אלבש פליז (כנראה מפחדים לנתח זקֵנה).

אחרי מחקר באינטרנט, ניתקתי שני צינורת שמובילים ליחידת חימום – ואז חיברתי צינור מים מהברז של הבית לצינור היוצא מהיחידה של החימום כדי לשטוף אותו בכיוון ההפוך. אחרי שחיברתי את הצינורות חזרה, הוספתי מים ירוקים ובדקתי אם יש נזילות. פלא פלאים: החימום עובד.

בזמן האחרון, אחרי לילות קרים ולחים, הסוויפט לא הסכים להתניע לפני עשר בבוקר (אולי הרכב עוד לפני הקפה). המנוע הסתובב, אבל לא נדלק. ייעוץ לא יעיל של "מומחים" משני מוסכים אמר לי: פלאגים, כבלים, משנק.

אני מכיר מקום אחד שאסור שתהיה בו לחות, וזה מתחת המכסה של המפלג. פתחתי את המכסה והאטם נראה בסדר, אך שמתי לב למשהו לא הגיוני: שיש פייה פתוחה בצד אחד, ובצד השני אטום. בדקתי תמונות באינטרנט, וראיתי שצריך להיות פקק על הפייה. במקום פקק, אטמתי את החור באמצעות דיבל פלסטיק. עכשיו הרכב קם בלי שעון מעורר.

אדוארד: תושיית בעליה של סוויפט לגבי התקלות בה מאששת את הערתו של הסופר הבריטי גרהם גרין, שבספרו "האדם השלישי" קבע כי לחובבן יש יתרון מובהק על פני מקצוען, משום שהחובבן אינו לכוד במוסכמות.

שואלים את אדוארד

ד"ר אילן דן: ראיתי לאחרונה את הסרט המצוין "אידה". אני מניח שראית אותו, ואם לא – ממליץ לרוץ לראות. חשבתי על הסיפור שלך, שבמובנים רבים דומה לסיפור בסרט, וכנראה גם לסיפורים רבים דומים שלא נשמע עליהם לעולם. מה סוג המכוניות שרואים בסרט? אני מבין שמדובר על שנות החמישים. כ"פולני" שסבא וסבתא שלו עלו, כפי שגיליתי היום, מביאליסטוק ב-1926 וב-1930, שניהם בעקבות הסבים שלהם שהיו ציונים, היה לי עניין רב בסרט.

ותגובה לגבי השאלה על החלפת מיצובישי לאנסר בטויוטה קורולה. חשבון גס שלי: הייתי מוריד עשרת אלפים שקלים על הדגם, עשרת אלפים על השנה, ועשרת אלפים על הקילומטרז'. בטח לא יותר מזה. גם לי הייתה לאנסר, 1991, שעשיתי איתה 450 אלף ק"מ ללא תקלות, וגם קורולה 2006 שעשיתי איתה 420 אלף מבלי לראות מוסך… אולי משעמם בלי תיקונים, אבל את הכסף אפשר להוציא על דברים אחרים. אני מסכים לדעתך שאפשר להישאר עם הלאנסר. היא רק אוכלת יותר דלק מהקורולה: עשרה ק"מ לליטר דלק לעומת 13 ק"מ לליטר אצל הקורולה. אולי סוזוקי SX היא גם פתרון טוב ושדרוג.

הסיפורים על ההיסטוריה שלך בזמן המלחמה ולאחריה מרתקים גם מההיבט האישי וגם מההיבט ההיסטורי.

תשובה: המכונית הנראית רבות ב"אידה" היא ורטבורג (Wartburg) מתוצרת גרמניה המזרחית, בעלת מנוע שלושה צילינדרים ושתי פעימות. ב"אידה", שבינתיים זכה באוסקר כסרט הזר הטוב ביותר, שחזור התקופה הוא מדויק, גם בעזרת המכוניות.

לצד ורטבורג מופיעות ב"אידה" מכוניות כמו ורשבה (Warszawa), "לימוזינה" בעלת גיבנת שהיא אחותן של פּוֹבְּיידָה ומוסקביץ' הרוסיות, וגם סקודה סְפָּארְטָק הצ'כית.

סוזוקי SX עשויה לשרת את הקונה לטווח ארוך, אך לא תספק לו נוחות נסיעה כפי שסיפקו קורולה ולאנסר.

יעקב זלוטניק, פתח-תקווה: מכתבותיך שקראתי בעבר עולה שאתה ממליץ על המכוניות מתוצרת דאצ'יה, שבשבועות אלו החל שיווקן. מאידך, הדאסטר שבו אני מתעניין הוא בעל מנוע 1.2 ועם טורבו. מתחת ביקורת על אמינות המנועים מסוג TSI, ועל כך שיש לצפות לבעיות בתום תקופת האחריות. האם גם מנועים מוגדשי טורבו צפויים לעשות בעיות, ואז לטווח ארוך הרווח על עלות זולה בקנייה יקוזז מול עלויות נכבדות בתחזוקה??

אודה לתשובתך המלומדת לצורך קבלת החלטה בנושא הרכישה.

תשובה: מנוע רנו 1.2, האמין במקור, אשר מותקן בדאצ'יות איננו מזן TSI, ואין עד כה מידע על תקלות כלשהן הכרוכות בו. אגב, מנועי TSI עברו בינתיים שינוי: שרשרת הטיימינג הבעייתית שלהם הוחלפה בחגורת תזמון.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 239 שכבר עוקבים אחריו