Skip to content

וולבו אל הגטו

בתחילת קיץ 1941 נסעה משפחתי מבית הקיץ שלנו באוטבוצק אל גטו ורשה בכרכרה, בניסיון של אבא לשמור על המעמד. לעת זקנה גיליתי שגם וולבו מסוגלת להעביר אל הגטו

היבואן הפולני של וולבו החליט ללכת נגד הזרם, ואת הסלון החדש שלו, הנוסף, הוא פתח לא בפאתי העיר, כמקובל אצל מתחריו היפנים, הקוריאנים והגרמנים, אלא במרכז ורשה-סיטי.

זהו סלון מכירות בלתי טיפוסי גם משום שצמודה אליו קפיטריה, שבה אפשר לשתות קפה, לאכול מאפה (כולל סופגנייה פולנית מתוקה) ואגב כך לקנות מכונית, או רק להביט על הדגמים השבדיים, שנולדו למרות פשיטת הרגל של היצרן בזכות דולרים מתוצרת סין.

הזקן התיישב לו על כוס קפה, אך זו נשכחה בשלב-מה בפינת השולחן בגלל מטח עז של זיכרונות שלא הסכימו שהתייר מתל-אביב יתעניין בהופעה של וולבו, שהזקן הוזמן אליה. זיכרונות אלה, הניזונים מן הנפש בה-במידה שהנפש ניזונה מהם, דרשו מהקשיש המורשה להתעלם אפילו מדגם XC40, אותה SUV לבנה המוצבת בגאווה באמצע הסלון כי זכתה בתואר "מכונית השנה 2018".

כן, הזקן טבע בזיכרונות מסוימים, ועל כן הפנה עורף לכוכבת האירוע, אותה וולבו מהפכנית כביכול אשר מצאה חן, משום-מה, בעיניהם של רוב העיתונאים הבכירים באירופה.

גם פיז'ו 308 SW GT, שהקשיש המורשה קיבל אותה מ-'Press Room' למבחן של יומיים וחצי, ואשר הביאה את הקשיש לאירוע זה של וולבו – חדלה לעניין את הזקן, שטבע בעבר. הזקן פשוט שכח שרק לפני כמה שעות הוא החמיא לאותה 308 SW GT, ואמר לה שהיא זו שהייתה צריכה לנצח בתחרות "מכונית השנה 2018", ובוודאי לא XC40, שהיא העתק מוקטן של וולבו גדולה יותר, אף היא בורגנית מדי.

"מצאת איזה הבדל בין וולבו S90 מתוצרת שבדיה לבין אותה וולבו S90 המורכבת בסין שלכבודה התכנסנו כאן?", פנתה אל הזקן עיתונאית מקומית, והקשיש המורשה, שלא הבין מה האישה רוצה ממנו, ענה בתמיהה: "הסינים מרכיבים כבר וולבו?"

"כן", ענתה הגברת, "מרכיבים, ושולחים לאירופה ברכבות. הוולבו המלוכסנות עושות 10,000 קילומטרים בשבועיים, בתוך קרונות. אין לסינים ברירה, בגלל הביקוש המטורף לוולבו", חייכה האישה והלכה.

השם ישמור

את הניתוק הפתאומי שהזקן נאפף בו חוללה כתובתו של סלון וולבו, הממוקם ברחוב מָרְשֶלְקוֹבְסְקָה מס' 89. הזקן לא ידע את המספר כאשר יצא מביתו, כי הקליט למערכת הניווט רק שתי מילים: "וולבו, מרשלקובסקה", ולכן נתפס מול הבניין ללא נשימה. כי באותו רחוב ובאותה חלקה 89, שנתיים לפני המלחמה הגדולה, אבא של הזקן פתח חנות כפפות, הגדולה מבין ארבע החנויות שלו.

הוא הזמין את שמשות הוויטרינה הכי גדולות שאפשר, ומחשש כי חוליגנים אנטישמים ינפצו שמשות אלה באבנים, החליט אבא לקחת שותף-סרק, שותף-דמה, שכל השקעתו בעסק תהיה השם הפולני המובהק שלו, אשר יתנוסס בכיתוב ענק מעל החנות ויתַפקד כמעין תעודת ביטוח.

אקרובט תעסוקתי

אני זוכר שההורים שלנו, אבא ואמא, לקחו אותי ואת אחותי אירנה לקרקס, ואחרי ההופעה הלכנו אל מאחורי הקלעים, מחוץ לאוהל, והכרנו את השחקנים ואת החיות שלהם, כלבים וקופים. אבא פנה במחמאות לפולני גבוה ושרירי, שביצע על הבמה כל מיני שמיניות באוויר כאילו היה נטול משקל. ואקרובט זה, מר קוסטקה, ענה לאבא שהייתה זו אחת מהופעותיו האחרונות, כי הבריאות מאכזבת אותו.

"מה תעשה?", שאל אבא, והאיש הניף זרועותיו בייאוש וענה שאין לו מושג איך ואיפה ימצא פרנסה.

"מה שם המשפחה שלך?", שאל אבא, ואיש הקרקס ענה: "קוֹסְטְקָה. הֶרוֹנִים (Heronim) קוֹסְטְקָה"

"תהיה שותף שלי", הציע לו אבא. וכך, מעל חנות הכפפות המפוארת ברחוב מרשלקובסקה 89 נתלה השלט: "הרונים קוסטקה ושות'".

קוסטקה היה אמנם רק שותף-קש בעסק של אבא, אך הפך לידיד משפחה. הוא היה מניף אותנו, את אירנה ואותי, בידיו החזקות, ומלמד אותנו פעלולים מרשימים. אהבנו אותו וקראנו לו "דוד הרונים".

דוד אימים

אלא שאחר כך פרצה המלחמה, ואנו מצאנו את עצמנו בגטו. בלי החנויות, בלי הסחורה, שנבזזה או נשרפה, וגם בלי כסף, כי את כל הונו השקיע אבא בארבע חנויותיו. הוא גם נענה לשידולם של השליחים מהארץ וקנה חלקה בהר הכרמל בחיפה, ובנוסף הִפקיד איזה סכום לא גבוה בבנק אנגלו-פלשתינה, גם זאת דרך השליחים חרוצי-הלשון מהיישוב היהודי.

ואז התחיל דוד הרונים לבקר אותנו בגטו. לא לבד, אלא עם חבריו הגרמנים האלימים, הלבושים אזרחית. קוסטקה דרש מאבא כסף, קוסטקה דרש מאבא "את הסחורה שהגיעה מפאריז", קוסטקה דרש מאבא, בצעקות ובהטחת רהיטים על הרצפה, גם את מכונות התפירה מהחנות ברחוב בְּיָאלֶנְסְקָה, שם שכנה המתפרה.

אבא הסתובב בגטו בטירוף, וחיפש לקוסטקה את המכונה שנועצת ביריעות העור את ה"תיקתקים", אותם סוגרי מתכת קטנים שמוצמדים זה לזה, מכונה שקוסטקה דרש באיומים.

רק לאחר האקציה הגדולה בגטו הופסקו ביקורי הפולנים, וקוסטקה עזב אותנו. אך לא הייתה שעה ביום, וגם לא בלילה, שהפסקנו לפחד שהוא יחזור.

נֶדֶף נֶדֶף תרדוף

בכל זה נזכרתי בסלון המכירות של וולבו בוורשה, השוכן ברחוב מרשלקובסקה 89, אותה כתובת שהחנות של אבא התנדפה ממנה. חלאס. פיניטו. דה אנד.

בחזרה לכוכב ההווה

האירוע של וולבו נגמר. ירדתי למטה והתיישבתי ב-308 SW (סטיישן) GT, אשר אך מעט חסר לה כדי להיות פיז'ו GTI. לחלופין, אפשר להיות חיוביים ולומר ש-308 רב-תכליתית באופייה, ולהבדיל מאחותה הקרבית המהוללת, היא גם נקייה לגמרי מתסביך פולקסוואגן GTI.

התנעתי 225 סוסים, ספק גרמניים ספק צרפתיים, וחזרתי הביתה אל ארבע בנותיי, הגזעיות יותר מוולבו ומפיז'ו גם יחד. ארבע בנות, ולא ארבע חנויות.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

Manta 400 Rally gr BMantga 400 engineManta 400 cocpito

אופל מנטה 400. אחת מכוכבות הראלי העולמי של שנות ה-80, שבלטה בקבוצה B המטורפת. פרשת הופעתה בראלי אשקלון של 1988 מתוארת בפרוטרוט ב"טיפ טיפה" הנוכחי

טיפ טיפה: תרנגול בצלחת

לכבוד מבצע המדור "יום עצמאות שמח על גלגלים", הזכיר לנו ידידנו י"א ביקור של אופל מנטה 400 ראלי קבוצה B, אשר ב-1988 הגיעה לאשקלון כדי להשתתף באירוע ראלי-קרוס.

את הביקור הסנסציוני של מנטה המפלצתית ארגן ירחון רכב ששמו לא יוזכר כאן. נרמוז רק כי זהו אותו ירחון אשר ניסה בכל כוחותיו ובכל הדרכים, לא תמיד מוסריות ואלגנטיות, להתחרות בירחוננו המוביל, 'טורבו' ז"ל, שערכתי אז.

אויבנו המושבעים בחרו כנהג מקומי למנטה את בוחן הרכב שלהם, היהלומן ונהג המרוצים לשעבר פרדי פרייהוף.

לצוות של ירחון 'טורבו' היה ברור שההופעה שאמורה לדפוק בארץ מנטה 400, בעלת הישגים בתחרויות ראלי אירופיות, היא לא רק קטע פרסומי אדיר בשביל הירחון המתחרה בנו, אלא גם עומדת להשפיל אותי, עורך הירחון היריב, מול אלפי צופי הראלי-קרוס, שהתיישבו כבר צמוד למסלול באמפיתיאטרון האשקלוני, הטבעי.

"פרייהוף, בעזרת מנטה האדירה הזו, עומד להראות מה באמת שווה אלפא 33 שלך, שהכנת למרוצים במוסך אלכס אשדוד", הלשינו לי אנשים טובים. יש להוסיף שעד עתה הלך לי באשקלון לא רע. בכל תחרות שלקחתי בה חלק נהניתי מעלייה קבועה לגמר. בעצם ניצלתי את מרב האפשרויות, כי אלפא שלי הייתה היחידה על המסלול שהיא נטולת דיפרנציאל ננעל, אותו פרט חשוב שמשפר אחיזה בסיבובים.

ויתרתי על דיפרנציאל משום שהאיטלקים ברומא שרו לי מחיר שהיה מחסום לגביי, משהו כמו 4,000 דולר.

ואז הגיע יום הראלי-קרוס שמזכיר י"א. מנטה 400 הנהוגה בידי פרדי, אשר הכרוז קשר לה כתרים כאילו הייתה פר נערץ ברודיאו, אכן התייצבה בקו הזינוק למדידת זמנים, אלא שלהפתעתי היא לא מיהרה לזנק. המלשינים הנחמדים חזרו אליי, והסבירו לי שוב בחשאי ש"פרדי פרייהוף מחכה שאתה תזנק לפראקטיס (מדידת זמנים), והוא יזנק לפי התקנון, דקה אחריך, מה שיאפשר לו להדביק את האלפא שלך באמצע המסלול ולעקוף אותך כמו טיל. אין מנוס, חביבי, אתה עומד להישאר תקוע בתוך האבק הסמיך שתפזר המנטה הזו מעל שמי אשקלון", אמרו בצער-לאיד.

הוגעתי את ראשי מה נשאר לי לעשות כדי למנוע את האסון העומד לפגוע בשמי ובתדמיתי, תוך השפלה כואבת התלויה כמו חרב דמוקלס מעל קסדת המרוצים שלי…

עד שהגיתי פתרון פלא בלתי צפוי, בדמותו של חשבון פשוט. חישבתי ומצאתי, לשמחתי, שהקפת מסלול בודד שלי לא תאפשר לפרדי, המזנק כאמור דקה אחריי, לבצע עקיפה. ואם בכל זאת תחולל המנטה 400 שלו נס ותצליח לזנב בי, אוכל לנקוט טקטיקה הגנתית: כאשר אבחין במנטה מתקרבת לטמבון האחורי של אלפא – לא אהפוך לטרף קל שלה, אלא פשוט אעזוב את המסלול, כאילו משהו התקלקל במכוניתי.

ואכן זינקתי רגיל, מבסוט שאינני מתהפך עיקולים החדים, שבהם אלפא שלי נסעה על שני גלגלים (תוצאה של היעדר דיפרנציאל מקצועי), ובהתאם לתסריט הגעתי, כעבור חצי מהמסלול, אל ישורת קצרה. במָקום זה ניתן היה לראות, מצד שמאל, את עמדת הזינוק, שם מנטה בדיוק זינקה בטירוף כדי לרוץ אחריי, ולי נשאר רק להיצמד לנהיגה שסיגלתי באימונים, ובעיקר לבדוק בראי אם פרדי כבר עומד חלילה להגיע לירכתיים של אלפא.

אך להפתעתי, המסלול שמאחורי השמשה האחורית נותר ריק, באופן מסתורי, מהיהלומן פרדי, אף כי ראיתי אותו במו עיניי מזנק חזק במנטה הבריונית, בענן חול שהיתמר השמיימה. ניסיתי להבין מה קורה. להיכן לעזאזל נעלם התליין פרדי? וכך, במקום לצאת מהמסלול כפי שתכננתי, תפסתי חוצפה והחלטתי להמשיך לסיבוב נוסף.

ופתאום, כאשר הגעתי שוב לסוף הישורת הקצרה, ראיתי את פרדי מגיח מולי מהסיבוב, בנסיעה נגד הכיוון! התגלה שמרוב להיטות להביסני, רץ פרייהוף עם סכין בין שיניו, נתן באיזה מקום יותר מדי גז, והסתחרר ב"צלחת", שכתוצאה ממנה נסחף אל הכיוון הנגדי, דפק עוד צלחת קרוב לאלפא, ונאלץ לעצור. הצלחתי איכשהו למנוע התנגשות עם מנטה ולהמשיך במדידת הזמנים, ועד סוף הופעתי באשקלון לא ראיתי את גברתנית חטובה זו, שאכזבה כהוגן את אויבנו.

לשמחתה של אלפא 33 הצנועה, וכשעשוע בשבילי, התגלה כי מאות כוחות הסוס של אופל, שעבדו בחול האשקלוני על הציר האחורי של מנטה 400, פשוט מצאו את הנהג השחצן פרייהוף באחד מימי חולשתו הרגילים.

שואלים את אדוארד

יוני פירר: הייתי קורא באופן קבוע את מדורך ב'מקור ראשון' במשך שנים, והצטערתי על כך שהמדור הפסיק להתפרסם.

רציתי לשאול אותך על דעתך לגבי סקודה אוקטביה. אני מחפש רכב משפחתי מרווח (3 ילדים) שכיף לנהוג בו. התקציב שלי באזור של 75-80 אלף שקלים, וראיתי שבמחיר הזה אפשר למצוא אוקטביה 1.2 (105 כ"ס) שנת 2015. מה דעתך על רכב זה?

הרכב ישמש אותי בעיקר (הרבה נסיעות בין ירושלים לתל-אביב). ההתלבטות היא בין אוקטביה לג'יפון כלשהו דוגמת האאוטלנדר.

תשובה: האמת היא שאני בדילמה, כמוך.

אוקטביה היא בחירה טובה, אך אל תשכח את עקב אכילס שלה: תיבת ההילוכים DSG. בדוק אפוא אם טיפלו כבר בגיר שלה, ומתי – כי כעת האחריות נגמרה, וחבל אם השיפוץ היקר של גיר ייפול עליך.

מצד שני הייתי מצביע על אאוטלנדר, המתאים לכם בוודאי,

אך צריכת הדלק שלו גבוהה יותר מזו של מנוע ה-TSI 1.2 של אוקטביה.

בקיצור, אלו הם השיקולים החשובים העומדים להכרעתך.

יוני פירר ממשיך ושואל: ואם הקריטריון הוא הנאה מנהיגה, במה היית בוחר?

תשובה: אפשר ליהנות מנהיגה בכל מכונית, ובלבד שלא מצפים ממנה שתהיה ספורטיבית ומנצלים כראוי את מכמניה – לא עד הסוף בוודאי, במיוחד כשנוסעים עם ילדים. היו ימים שנהניתי מניהוג בסיטרואן ויזה קלאב שעלתה 1,500 שקלים, מנוע בוקסר שני צילינדרים, 32 כ"ס. אהבתי את אופייה הידידותי.

בסעיף הניהוג אין הבדל מי יודע מה בין סקודה אוקטביה ומיצובישי אאוטלנדר.

הייתה מתאימה לך פיז'ו 308SW (סטיישן)GT בעלת מנוע 1.6 THP 225 כ"ס, או דיזל 2.0 שכוחה הוא 177 כ"ס – אלא שהיבואן התל-אביבי משאיר אותה לגויים. וחבל, כי זוהי מכונית לבעלי משפחה המחפשים איזון בין נוחות להנאה אמיתית מנהיגה.

בלהה דויטש: יש לי טויוטה יאריס 2005 מצוינת, ברוך ה'… קניתי אותה לפני ארבע שנים והמוכר אמר לי שהם עשו שיפוץ רציני למזגן, ובאמת ראיתי ששיפצו לו את המדחס. האמת שמההתחלה המזגן לא היה "כמו חדש", אבל לפני שנה בערך הוא ממש התחיל לזייף. מקרר ואז מפסיק, מקרר ואז מפסיק. הוספתי לו גז וזה לא עזר.

בקיצור, הלכתי למוסך 'טכנוקאר' בירושלים, ואיך שהגעתי, עוד לפני שהוא בדק, הוא אמר זו תקלה מוכרת ביאריס, שיש להם בעיה עם המדחסים של המזגן. הוא בדק במכונה והראה לי שבאמת אין קשר בין לחיצת הגז שאני נותנת ומד עבודת המזגן, והסביר לי שזה מראה שזה המדחס. הוא אמר שהוא לא מתעסק עם משופצים, ושמדחס חדש יעלה לי 2,000 שקלים אבל שווה לי…

ואכן הוא הזמין לי מדחס ועבד עליו כמה שעות טובות, אבל המדחס החדש בכלל לא עבד.

ואז התחיל ה"רומן" בינינו. הוא אמר שאין להשיג בארץ מדחס מהסוג הזה ושהוא בודק ומחפש ואין. הרגשתי שזה תמוה, אז התקשרתי לכמה מוסכים אחרים בתקווה שמישהו מהם ידע להגיד לי אם זה הגיוני. ובאמת אחד חזר אליי ואמר שגם הוא מחפש ואין. וכך תם לו הקיץ…

כעת, כשמתחיל שוב להתחמם, שבתי להתעסק עם זה. חזרתי אל 'טכנוקאר', ואז הוא אמר לי – תשמעי, המחירים עלו, ופתאום משופץ עולה 2,000, ובכלל "אני לא יודע אם כדאי לי לעשות לך את זה כי יש בעיה עם מערכת המיזוג של יאריס, ואולי אני אחליף מדחס וזה לא יעזור ואני לוקח סיכון וכו' וכו".

מה אני מבקשת ממך –

קודם כל חוות דעת על הסיפור. כאחת שמרגישה שבעולם הרכב בחורה כמוני היא טרף קל, אני תוהה מה לעשות: להתעסק עם המזגן? להחליף במשופץ? ללכת למוסך אחר? להגיד לו שהוא מחויב אליי?

תודה רבה.

תשובה: זה באמת מריח כמו שערורייה. קודם כל, אם קנית מדחס חדש, אז אמורה להיות לו אחריות. גם אם מדובר במדחס משופץ שהוצג לך כחדש – גם במקרה כזה צריכה להיות בידך אחריות. לא ארוכה כמו זו של מדחס חדש, ובכל זאת משהו, לפי ההסכם עם המוסך.

בכל אופן, אם קנית חלק שלא עובד, ברור שהמוסך צריך להחזיר לך את 2,000 השקלים ששילמת, ולהרכיב חזרה ביאריס את המדחס הישן, ה"מקולקל". כך תוכלי לשלוח אותו לשיפוץ, במקום לשפץ את החלק ה"חדש" והיקר שהרכיבו ביאריס שלך.

הטענה ש"זו בעיה ידועה ביאריס" נשמעת מפוקפקת, ולראיה: תשאלי בעלי יאריסים. לפחות אלה שאני מכיר לא התלוננו על בעיות במזגן, וטוענים שכל הטיפול בו מסתכם בהוספת גז.

מכיוון שאינני מאמין כי המוסך ייענה לדרישתך להחזיר את הכסף ואת המדחס הישן, ייתכן שתזדקקי לעזרתו של שמאי הרכב ויקטור עידן: 0522-890870, 050-535356. הוא מנוסה בהופעות בבתי משפט.

יהודה בלוי: לאשתי יש כעת סקודה אוקטביה 2013, ואנחנו רוצים להחליף אותו ברכב אמין, נוח, חדשני מבחינה טכנולוגית ובטיחותי במיוחד… אשתי לא רוצה רכב גדול מדי והיא לא נוהגת הרבה, כך שהוצאות הדלק לא רלוונטיות לחישוב.

היא רוצה רכב מרובה חיישני בטיחות לסיוע בחנייה ולמניעת תאונות. בדרך כלל היא נוסעת לבד ולא חשוב לה כל כך שאר הרכב, אבל מאוד חשובה לה סביבה נוחה ומפנקת…

הציעו לנו את כלי הרכב הבאים:

ניסאן קשקאי 2018 (124 אלף שקלים)

קיה ספורטאז' 2018 (119 אלף שקלים)

אופל מוקה x 2017(110 אלף שקלים – היבואן נתקע עם כמה 2017 חדשות).

כולם 0 קילומטר יד ראשונה… להוזלת המחיר.

מה כדאי לה לקחת? ואולי אתה בכלל יכול להפנות לרכב אחר?

תשובה: כל שלוש המועמדות שציינתם הן בחירה הגיונית. קשקאי פתחה את עידן ה-SUV-ים/קרוסאוברים, והתגלתה כאמינה, נוחה ובטיחותית. קיה ספורטאז' היא הפופולרית ביותר, ועל כן תשמור על שווייה. אך אני הייתי בוחר בשלישית, אופל מוקה, מותק של אוטו בגודלה, בנוחותה ובביצועיה, שמשום-מה לא זכתה בארץ להערכה ראויה. אחיזתה של מוקה בתעודת לידה אירופית היא בונוס, עקב הנהייה אצלנו אחר דרכונים אירופיים.

בכל אופן, בקש מאשתך שתבצע סיבוב התרשמות בכל השלישייה, כי ההתרשמות שלה היא שצריכה, בעצם, להכריע את מי לקחת הביתה.

מודעות פרסומת

יום עצמאות שמח על גלגלים

לכבוד יום העצמאות של מדינת ישראל, הבלוג שמח לחגוג עם קוראיו הנאמנים יחד עם מכוניותיהם. לחיים, לחיים!

My1st car

סימה: אני "חולת הגה", ושולחת צילום שלי עם המכונית הראשונה שלי, 1976, לוס אנג'לס, דודג' עם כפתורים שלחצו עליהם לשנות מהלכים. הפסיקו לייצר אותה כיון שנשים שברו את הצפרניים הארוכות מהכפתורים. אהבתי מאד לנהוג אותה, כולל המהלכים.

בתמונה רואים גב של ידיד המשפחה שמנסה לתקן משהו. אגב, גם באירופה וגם במדינת ישראל יש מילכוד של אלפי שקלים לקבלת רשיון נהיגה. בארה"ב שילמתי רק 7 דולר למבחן הנהיגה. יושבים על יד חברה משך חודש, וכך לומדים!

הרבה חברות לימדתי כך והעליתי בעצמי לכביש בארה"ב. שיטה מצוינת. אני עדיין נוהגת, וגם חרדית, ולא כמו אז, ונהנית מכל העיצות והתובנות, ובמיוחד, מאישיותו הלבבית והצבעונית הנפלאה של מר אטלר ומכשרון הכתיבה הבלתי יאומן שלו.

חמסה חמסה חמסה.

פיגו מינה והילדים.jpg

מינה לידרמן: פז'ו 404, הייתה אצלי כמעט  20  שנה. מודל 1975 שזה שנת הייצור האחרונה בצרפת. אני הייתי יד שניה. קנו אותה לסרט הבינלאומי "משחקי ריגול" עם רוברט רדפורד ובראד פיט. הכוונה הייתה לצלם הסרט בארץ והמכונית הייתה אמורה להתפוצץ. בסוף בשל אירועי אינתיפאדה הסרט צולם במקומות אחרים ולא ישראל והאוטו נשאר בחיים ולא אצלי. בתמונה רואים את מינה, ניר, גילי ומיכל לידרמן

IMG-20171023-WA0001-1Picture 749IMG-20170130-WA0001
בצילומים של י"א: 1. אורי ואליה היקרים פגשו קונספט נדיר ויחיד במינו של חיפושית טנדר. 2. גם הדס לא נשארה אדישה למפגש עם רנו קטר שבו ורודה במיני ישראל.
3. אשקלון 1988, ימים ספורים לפני ה'גלח' המסורתי והגיוס לצה"ל

ffff.JPG

Arnaw et Helgaחגית: אחרי נסיעה בבווארית המפורסמת-לשמצה (בתצלום) של הקשיש המורשה היה קצת קשה לחזור לקליאו הפרטית, שהיא חרוכת נתיבי אבק וזמן. אך הייתה זו גם הקלה לחזור לקליאו, ילדה-זקנה שכמותה, שתווי המוזיקה מתעופפים בתוכה בהמוניהם ומדגדגים את פני הנוסעים. הקלה, כי הבווארית של אדוארד, בניסיון להוכיח שכל מה שהקשיש כתב עליה אמת לאמיתה, דפקה ביצועים שלא בהכרח התאימו למערכת העצבים הבלתי שרירית של התיירת מישראל. אגב, לקליאו שלי אין שם חיבה, כי את כל השמות חילקתי כבר בין חתולים וכלבים.

תמונה שברולט.jpg

דביר: שברולט לומינה ltz, שנת 1997, מנוע v6, אצלנו חצי שנה בערך, ואצלנו קוראים לה 'השברולט'. סיפור מעניין: אמא שלי לא יודעת לנסוע עם תיבה אוטומטית : ) 

Arnaw et Helga.JPGArnaw et Helga.JPGArnaw et Helgaוכמה סוסיתות ולתפארת מדינת ישראל
(צילומים באדיבות יקיר המדור האלמוני)

20161021_134206-120161007_18164820160909_162649211213 134020170203_134023-1

זקן ואבוד לו

ייתכן שנרדמתי במטוס אל-על בדרך אל ארבע בנותיי, הסובלות בגולה מקור ומבדידות – שהרי בשלב כלשהו של הטיסה ראיתי, ממרחק של כמה עשרות שנים, את הרחוב הצדדי בשם זָקוֹנְטְנָה, שנראה כאילו צייר אותו מוריס אוּטְרִיוֹ (Utrillo), וספק אם היה קיים במציאות בעיר הפולנית לודז', מקום אפור ודוחה בעליל, גם כאשר גרתי בו אי-אז

בנוסף לבימוי סרטים, שלמדתי באקדמיה לקולנוע בלודז', עיר עוינת ומקוללת בצדק על ידי הניצולים הבודדים מהגטו שהוקם בה, לודז' הותירה בזיכרוני גם את השיעור שבמקומות מסוג זה, שלפי האגדה "השטן אומר בהם לילה טוב", מוטב לא להישאר לישון.

בכך נזכרתי כאשר המטוס נחת בשדה התעופה ע"ש פרדריק שופן.

רכישה אצל אייקון

לא בדקתי אם הבית שראיתי בטיסה מעל העננים עומד עדיין על תלו ברחוב זקונטנה שבעיר לודז', אותו בית שבסוף שנות ה-50 גרנו בו בשלווה – אני והמשוררת הצעירה רעייתי – בדירת חדר שרכשנו בתיווכו של ידידנו רומן פולנסקי, אשר החל אז את דרכו כבמאי.

רומן שלח אותנו אל חברו השחקן רישרד פיליפסקי, והוא שמכר לנו את דירתו. פיליפסקי נודע כאמן כריזמטי וכישרוני, אייקון קולנוע פולני אשר הִרבה לגלם על המסך דמויות של גיבורי האומה. לכן הופתענו, כעבור שנתיים ועוד קצת, כאשר האייקון הנערץ פיליפסקי, ללא שום קשר לעסקה בינינו, החליף את עורו, והפך למנהיג שהוביל את צונאמי האנטישמיות בפולין של שנות ה-60.

דייר מוגן

בית הדירות בן שלוש הקומות שנכנסנו לגור בו בזכות התיווך של פולנסקי שופץ אחרי המלחמה הגדולה על ידי התיאטרון העירוני האמביציוזי של לודז', אשר עונה לשם 'Nowy' (חדש). בהתאם לכך, כל מי שניסה להתנחל בבניין, שהיה מוזנח גם לאחר השיפוץ – נדחה. בבית הורשו להתגורר שחקנים בלבד, או לפחות עובדי במה. מי שהתחזה לשחקן ונחשף גורש מדירתו בבושת פנים.

"אתכם לא יגרשו", הבטיח לנו המוכר פיליפסקי, "הרי אתה כותב ביקורות אמנות בעיתון היומי ולוחם די קבוע בעד ההצגות השנויות במחלוקת של Nowy, כך שברור שהנהלת התיאטרון לא תרצה להפוך אותך לאויב", חזר והרגיע, וכך אכן קרה.

גרנו ב'בית השחקנים' בשלווה, עם אמבטיה משותפת לשכן התפאורן ועם צליל בלתי פוסק של מכונת הכתיבה שלי 'אריקה 5', ולמרגלות הבית חנתה המכונית הראשונה שלי – זוויקאו P-70 עשוית דוּרוֹפלסט (סוג של פלסטיק), המצוידת במנוע שתי פעימות ובתיבת הילוכים ידנית בעלת שלוש מהירויות. מכוניתי זו הייתה אמהּ הרוחנית של טראבנט המפורסמת, אף היא גאוות גרמניה המזרחית של שנות ה-50.

לעלוז עם לקטוז

מול 'בית השחקנים' שלנו שכנה מכולת קטנה, ומדי אשמורת אחרונה הגיעה אליה עגלה עם סוס, והעגלון היה משאיר ליד דלתות המכולת הסגורות עדיין בקבוקי חלב – שבאופן טבעי משכו אליהם כנופיות שיכורים, אשר באותה שעת טרום-זריחה היו חוזרים הביתה.

גויים הלומי שתייה אלה הכירו מן הסתם את האמרה הלטינית Post vinum lactum (אחרי אלכוהול – חלב), משום שהם לא חיכו שהמכולת תיפתח אלא נהגו לפתוח את הבקבוקים, לשתות את החלב, ואז לשיר, לרקוד וללכת ביניהם מכות עד שהמשטרה פינתה אותם.

עם עלות השחר, כאשר המופע הקבוע היה מסתיים, הייתי יורד למטה כדי לשמוע את הקללות של בעל המכולת, בכל פעם קללות חדשות, שהפתיעו בציוריות שלהן. ודאי שלא שכחתי לבדוק בדאגה את מצבה של P-70 הירוקה שלי, אשר סביבה, ולפעמים גם על גגה ועל מכסה המנוע שלה, היו מוטלים בקבוקי חלב מנותצים, ששבריהם החדים התגוללו על האספלט וסיכנו את צמיגיו של הצעצוע שלי.

מאז התקבע בי המנהג להסתובב סביב כל אוטו שברשותי, כולל מכוניות מבחן, כדי לבדוק את מצב הצמיגים, כפי שלימדה אותי P-70. ואילו ב-מ-וו 700 קוּפֶּה ספורט, שהייתה לי בהמשך, לימדה אותי להתכופף כדי לבדוק אם שלוליות שמן המנוע אשר ניגרו אל הכביש, כתחביבה של ב-מ-וו זו, אינן חלילה סימן לנזילה רצינית מהקרטר.

ושוב איתכן

בחצר שלנו בגולה, שאליה חזרתי לרגע, עומדות בנותיי במוסכים נפרדים, אשר בהם מתעוררת הרביעייה שלי בלילות החורף הקרים, אותם לילות שהטעימו אותך בעידן הקומוניסטי במופע האכזריות של הגולה.

והתייר הזקן מסתובב בין אלפא, הונדה וב-מ-וו, מחבר את ארבעת המצברים לטעינה, ומשום-מה שולף פתאום מבגאז' הזיכרונות נושא אישי עד כאב שיניים, שעד עתה היה מביך דיו כדי לגנוז אותו.

הזקן מודה שבמשך שנים ארוכות הוא החליט להימנע מערטול אמת זו ולא שפך שום רמז עליה, אפילו לא בבלוג – ספק עקב התביישות ספק עקב קמצוץ הכבוד שנשאר, או סתם בגלל שמירה על צנעת הפרט. שלו ושל מכוניותיו.

עני כעכבר כנסייה

והנה כעת, בגלל ריצת הזמן המטורפת, ובשל העובדה המצערת שהקשיש אינו בונה כבר על רחמים מצד הנהלת החשבונות השמיימית – הזקן אומר קישטה לעכבות, לוקח אוויר, וחושף את העובדה המזעזעת שבמהלך החצי ה'פולני' של חייו, חצי ממושך למדאבה, הדבר היחידי שהיה בבעלותו של הטרום-קשיש העני היה מכונית ותספורת אפרו.

למזלי, החניות היו חינם והדלק לא היה יקר, ומה שחשוב עוד יותר: באותה תקופה מוזרה, חוסר כול לא נחשב כל עיקר כפגם.

כאילו בשנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60 חי הטרום-קשיש בהזדהות משונה, בלתי הגיונית, עם תקופת הצנע שחגגה אז בארץ ישראל הרחוקה.

מקור התסביך?

האם ייתכן, אני תוהה כעת, שמצב מביך זה של בעלוּת על רכב בלבד – לפעמים בלי קורת-גג על ראשי או כל דבר אחר – השאיר אחריו עקבות בדמות היחס הנפשי החם של הקשיש לדורותיו, כולל הקשיש הנוכחי – כלפי מכשירי תחבורה בני ארבעה גלגלים?

זוגיות לא בריאה

במשך שנה-כמעט הייתה לטרום-קשיש מוריס מיני קוּפֶּר S, אשר זכתה לשיפור קיצוני בסדנת BMC שבלונדון. אך בעוד ששלוש אחיותיה הבריטיות, אף הן אדומות, אשר זכו ממש באותו טיפול ובאותה סדנה כמו קופר שלי, ניצחו בראלי מונטה-קארלו – קופר שלי אכזבה אותי ללא חשבון, בנחישות סדיסטית שחזרה על עצמה.

אדישה לאמונתי בה, היא התעללה בי בצניחות פתאומיות בלחץ השמן, מה שגרם לה להפסיק לתפקד דווקא באמצע תחרויות הראלי שהיא הבטיחה לי לנצח. וכך, במקום להביא לי הביתה גאווה, היא הייתה בוגדת בי כמו בכוונה תחילה, וחוזרת איתי על ארגז המשאית.

ניסינו לרפא אותה. פעמיים באו מלונדון מכונאים בריטים, החליפו קראנק, החליפו גל זיזים באחד גזעי פחות, החליפו טלטלים, מסבים ובוכנות. דבר לא עזר, והמד היחידי שעליו הסתכלתי באימונים המשיך להיות מד לחץ השמן, שהמחוג שלו התרגל להצביע על אפס.

או-קי, ייתכן שגם אני אכזבתי את קופר, כי לא ידעתי לנהוג בהנעה קדמית כפי שידעו השמות הגדולים בחבורת הקופר של שנות ה-60 – ראונו אלטונן, פאדי הופקירק ו"הפיני המעופף" טימו מאקינן.

וכך המשכנו בזוגיות המעצבנת, היא ואני, עד שהאהבה שלי אליה נשברה ומכרתי אותה.

על כל פשעים תכסה אהבה

את פרשת הקופר סיפרתי כבר בהזדמנויות שונות, אך מבלי לגלות כי למרות הרגשות המעורבים שהתרוצצו בינינו, וחרף טענותיי הנכבדות כלפיה – לא היה בוקר שלא ירדתי אליה באותה התרגשות ובאותה רעידת ברכיים כדי לדבר אל ליבה ולחבק אותה.

אינני מספר זאת לבנותיי, אלפא GTV, הונדות crx וסיוויק המשגעת, וב-מ-וו Z3M, למען יחשבו שהן הראשונות ליהנות מיחס זה.

P-70 1956BMW 700 CS rallyP-70

הבווארית הראשונה שלי: קשה להשוות את זוויקאו P-70 ואת בתה הרוחנית טראבנט, שתיהן מתוצרת גרמניה הקומוניסטית, אל ב-מ-וו 700 קוּפֶּה ספורט, שכמעט באותו הזמן נולדה בצד השני של החומות בין מזרח ומערב, בקונצרן האמביציוזי בעל המסורת המפוארת גם בבניית דגמי ספורט.

ההבדל בין P-70 לבין הבווארית הראשונה שלי, 700 CS, דרש לשנות באופן קיצוני את אופן הנהיגה שסיגלתי בטרנטה שלי ולהתאים אותו ל-700 CS, וזה לא הלך בלי עזרה טובה של סכיזופרניה קלה.

בכל אופן, 700 CS עשתה את הלא ייאמן ושמרה על עצמה, ואפילו לא התהפכה, כאשר לנהג המתחיל, הטרום-קשיש, הייתה החוצפה להיכנס איתה לעולם הראלי, ואף לנצח איתה פה ושם.

700 CS השתמשה במנוע הבוקסר של אופנוע ב-מ-וו, ומנוע זה היה מתנהג כאילו תפקד בכלי ספורטיבי על שני גלגלים ולא במכונית. כוחה של CS 700 לא היה מרשים (70 כ"ס אחרי שיפורים), אך בזכות מומנט שיוּצר בסיבובים גבוהים (מעל 7,000 סל"ד), מכונית קלה זו, 600 ק"ג, לא הפסיקה לרגע לנופף בהנעה האחורית שלה, וכך דאגה לסיפוק אמיתי מנהיגה. היה צריך רק להתרגל שהזנב מנסה לברוח הצידה בכל הזדמנות, לעבוד בהתאם עם ההגה ודוושות הגז, ולהסכין לחיוך מטופש שלא סר מהפרצוף.

זה עצוב, אך ברוב המכוניות החדשות, המצוידות בהנעה אחורית ומתגאות בכך במדורי הפרסום הקרויים "מדורי רכב" – לא מרגישים כבר, בתכלס, שוני כלשהו בין "ספורטיביוֹת" אלה לבין הנעה קדמית או הנעה 4X4. דודה ESP דואגת היטב לכך שכל ההנעות יהיו זהות, ומוודאת גם שחוויית הנהיגה תהיה משעממת בהתאם.

לבווארית הנוכחית שלי, תודה לאל, אין ESP, והיא פטורה גם מכל הגננות האלקטרוניות האחרות.

טיפ טיפה: הדלתות יגידו אמת

אינני נוטה לענות על שאלות קוראים שעוסקות בג'יפים 4X4, כי כמי שאינו חובב נסיעות בשטח קשה, לא זכיתי בהיכרות מי-יודע-מה עם כלים רציניים אלה. כך שלקוראים השואלים אותי על ג'יפים אני ממליץ לפנות למומחים באתר המקצועי והבלתי תלוי www.jeepolog.com.

ובכל זאת, אני יכול להציע למי ששוקל לקנות ג'יפ יד שנייה אשר רשם כבר הרפתקאות שטח לערוך בדיקה פשוטה, שנועדה לוודא כי קשיחותו של הכלי המועמד לא נפגעה: יש להעלות עם אחד הגלגלים האחוריים על מדרכה גבוהה, ולבחון אם כל הדלתות נפתחות ונסגרות באותה קלות כמו כאשר הג'יפ עומד בארבעת גלגליו על קרקע ישרה.

ההסבר: ניצול יתר של הג'יפ בשטח אתגרי גורם להתרופפות ההלחמות (חיבורי פח המרכב) ואף לנתק ביניהן, מה שמשפיע בהכרח גם על הדלתות. על כן הללו מתפקדות כמלשינות על צרות בג'יפ – שעשויות רק להתגבר.

 שואלים את אדוארד

שילה דויטש: ברשותי יונדאי גטס 2007. בכל פעם שמתניעים אותה היא נותנת סטרטר למשך כמה שניות מבלי להתניע, ואחר כך, בסיבוב השני של המפתח, היא מתניעה. המצבר נבדק והוחלפו המצתים, מה יכולה להיות הבעיה?

תשובה: איך נראו המצתים שהוחלפו במוסך? באיזה צבע היו האלקטרודות? מידע זה היה יכול לפתור את החידה. בכל אופן, אם אין הפרעות באספקת החשמל, אז כדאי לנקות את המצערת. לאחר הניקוי הקפדני יש לעדכן את מחשב הרכב בדבר התנאים החדשים של אספקת הדלק.

סיבות אפשריות נוספות לתקלה הן סתימה במסנן האוויר, חולשה במשאבת הדלק וסתימה במסנן הדלק. ואם לא מדובר בעין הרע, אז האשם הוא אולי סתם חיבור רופף בין חוט חשמל לחיישן הקראנק – שמסוגל אף הוא לתרום לקשיי ההתנעה.

ששי ברזני: מזה זמן אני מתחבט בשאלה איזה רכב יתאים לי בגלל עבודתי – נגן, הגברה וכל דבר שמתכתב עם מוסיקה והפקה.

ב"ה יש לי שתי בנות מתוקות, שאני רואה פעם-פעמיים בשבוע וכל שבת שנייה עקב היותי גרוש. הציוד נכנס ברכב פרטי מרווח כגון ניסאן אלמרה tekna או פורד מונדיאו, אבל יש לי נקודות בעד ונגד כל אחד מהדגמים הנ"ל: פורד אוכלת הרבה דלק, אלמרה לא הכי נוחה בנסיעות ארוכות אף שהוחלפו כל בולמי הזעזועים.

מפה לשם אני גם רוצה רכב שיהיה נוח ומפנק ולא ייראה רק כרכב "עבודה" דוגמת ברלינגו, קנגו ודומיהם…

חבר קנה את הסקודה החדשה והילל אותה – יש לה תא מטען עצום וכל שאר הצעצועים המיותרים, שכמוך גם אני נגדם. מה שהטריד אותי הוא העובדה שנפח המנוע קטן, 1400, והוא מוגדש ופועל כ-tsi , שגם אותו קטלת… כך שאני די אובד עצות. אשמח לשמוע את עצתך, ולפיה אנסה להתכונן נפשית ופיננסית…

תשובה: במקומך הייתי בודק את האופציה הצרפתית החדשה, שממנה מתפעלים באחרונה הלועזיטים בפורומים שלהם. אם זו אמת ואפילו רק חצי אמת, ולא גימיק פרסומי חלילה, אז מדובר בהתפתחות מעניינת של דגמי ברלינגו (סיטרואן) ופרטנר (פיז'ו), אשר נחלצו מהפשטות היחסית של ז'אנר המסחריות הקופצניות והפכו לכלים חדשניים.

בזכות מתלים מתקדמים, ארכיטקטורת פנים מחוכמת ושינויים בצורה החיצונית, האלגנטית יותר – ברלינגו ופרטנר אינן מדדות עוד אחרי המשפחתיות בנות זמננו, ובנויות אף הן כמו משפחתיות צמרת כדי לפנק את הנהג ונוסעיו.

לפי מה שאומרים, צורתן החדשה והאלגנטית של ברלינגו ואחותה פרטנר אינה פוגעת במרחב הנדיב שהן מקצות למטען ולציוד.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

כת שונאי ההגה

בכיר במובילאיי התרברב שכבר שנים הוא נוסע לירושלים ברכב אוטונומי, שעל ההגה שלו הוא "פותח עיתון". הקשיש נחרד מהשחצנות חסרת האחריות של זיו אבירם, אך גורמי החוק אצלנו לא רואים בה סכנה לציבור

זיו אבירם, "ממייסדי מובילאיי" כפי שהוגדר בדה מרקר, התגאה באוזני כתב העיתון שהוא נוהג מעיר החטאים אל ירושלים במכונית אוטונומית, מה שמאפשר לו להוריד ידיים מההגה ולקרוא בנחת עיתון. והנה, בין כל קוראי דה מרקר, לא קם אף אזרח נורמטיבי דיו כדי לדרוש מהרשויות להגיב בתקיפות על מעלליו של האיש. הרי לפי דרישת המחוקק, בארץ ובעולם כולו, אסור לנהג להוריד ידיים מההגה!

כתב דה מרקר אמיתי זיו, שדיווח על מנהג מסוכן זה, תפקד בעצם כמלשין בודד, המסגיר את העבריין ממובילאיי לזרועות שומרי החוק.

והנה לפנינו פלא: חוצפתו של איש מובילאיי אבירם, אשר כתב דה מרקר תיאר אותה כסדרתית (האיש חוזר לסורו המפחיד פעם אחר פעם כבר שלוש שנים, מ-2015 עד עתה!) – התקבלה בשתיקה מוזרה מצד המערכת הממלכתית והשיפוטית, כולל בוודאי המשטרה, שבדרך כלל מענישה נהגים שמורידים ידיים מההגה כדי להחזיק טלפון, ועוד מקבלים חלילה סמס או שולחים אותו.

אם אין די בכך שהשר הממונה על התחבורה לא התעורר מול המעשים המגונים המתנהלים בקביעות בין זיו אבירם לבין רכבו האוטונומי – גם לוחמי הסדר על הכבישים לא פתחו את פיהם, כולל עמותת 'אור ירוק' ויתר הכנופיות הדומות, המנסות אף הן לתפוס טרמפ על נושא תאונות הדרכים.

כולם שותקים מבלי לתפקד כראוי ולדרוש את מעצרו של הפושע, ש"בכל בוקר עולה על הרכב שלו במרכז, פוקד עליו 'הר חוצבים', פותח עיתון על ההגה, ונותן לכלי הרכב לנהוג לבדו". איש לא הציע להחרים את רישיון הנהיגה של העבריין הסדרתי זיו אבירם, ואף גורם לא עומד להחרים מיידית את רכבו. נהפוך הוא: יש לשער כי הנכבדים הרבים שאמורים לשמור על החוק היבש מתייחסים לתחביבו מְסַכֵּן-הציבור של זיו אבירם בהבנה ואף בסימפטיה (אותן הבנה וסימפטיה אשר כתב דה מרקר הפגין כלפי המרואיין העבריין).

למעשה, רשויות החוק אינן חוששות להפוך לשותפות של עבריין זה (שהרי מי שאינו מטיל סנקציות על פושע, תומך בו), והן אינן מגיבות ל"אקדח המעשן" של הרוצח הפוטנציאלי, שהווידוי שלו פורסם בכתבה של אמיתי זיו שהודפסה על דפי דה מרקר ב-22 במארס 2018.

אני רק שאלה

והזקן אומר שהוא רק שואל, לנוכח שערורייה זו, האם ייתכן שהכוחות הממשלתיים, ושר התחבורה בכבודו ובעצמו, אינם מגיבים למעשיו החוצפניים והבלתי אחראיים של האיש בגלל (אולי אולי) הקשרים המיוחדים שהמדינה מטפחת עם חברת מובילאיי, שהיא ילד משותף של אמא קרטל יבואני הרכב ושל אבא משרד התחבורה?

קשר מוזר ומסקרן זה, שמתנהל ללא בושה לאור יום, נחשף כאשר הפטנט המטרידן מובילאיי, פרי מוחם של הירושלמים, אשר צעקותיו משפילות את חוויית הנהיגה למדרגת סיוט, הוכרז פתאום כ"פריט חובה", מה שהפך את יצרניו למיליונרים. הפטנט הֶעֱשִיר גם את ברוני הייבוא, שהרי מערכת מובילאיי הפסיבית והזולה בהתאם, הפותחת פה בהיסטריה מעצבנת, פטרה את הטייקונים הממולחים מהצורך להתקין בסחורתם מערכות בטיחות מקוריות, אקטיביות, יקרות. כך שתמיכת המדינה במובילאיי מסכנת נפשות.

שחצן וטוב לו

ומהרהר הזקן: לנוכח שיתוף הפעולה החוגג בגלוי בין קרטל היבואנים, משרד התחבורה ומובילאיי על רווחיה האסטרונומיים, שיתוף פעולה שאינו מתרגש מעניין פעוט כמו שלום הציבור – אז אולי גם אנו, האזרחים, לא זקוקים כבר לאישור כלשהו כדי להעלות מכונית לכביש? ואולי אחיזה בהגה בשתי ידיים חדלה להיות תנאי בסיסי הנדרש מנהגי הארץ?

ואם כך, אז מה זה משנה, לכל הרוחות ושות', שהזקן המורשה חושב שהרשויות צריכות לשלוח את השחצן ממובילאיי להתיישב מאחורי הסורגים, כדי שיפסיק לסכן נהגים אחרים? באווירה כזו של הפקרות, חמדנות וסגידה להייטקיסטים, נראה שרק הקשיש חושב שיש להעניש את העבריין ממובילאיי, בעיקר עקב נהיגתו במכונית אוטונומית בלתי חוקית, שאין לה אצלנו התשתית הנדרשת, כזו המיועדת לתנועה עתידנית.

גורו לכם מהאלגוריתם

אלא שלא רק על כך יש להעניש את זיו אבירם. כי לפי הקשיש המורשה, מגיע לאותו "בכיר ממובילאיי" לעזוב את העניבות וללבוש זמן-מה ביגוד צנוע בצבע כתום גם בגלל הזלזול במה שאמרו חכמים ממנו.

כמו מה שאמר למשל כריסטופר הארט, המדען הראשי של הרשות לבטיחות תחבורה בארה"ב, אשר לדעתו חזון המכונית האוטונומית הוא בינתיים חלום באספמיה. בין השאר, בגלל העובדה שלא כל תרחיש בתנועה על הכבישים אפשר לסמן באלגוריתמים. הרי לא קיימות עדיין, מזכיר לנו הארט, תוכנות נבונות דיין כדי להתמודד עם התפרצות פתאומית של כלב או אדם לכביש, או עם תופעות טבע כמו גשר שהתמוטט. "אין סיכוי שמישהו יצליח לייצר מערכת שתעבוד כמו מוח אנושי", טוען האיש, ומזהיר כי השלטונות הפדרליים יתנגדו למכונית האוטונומית, במיוחד אחרי התאונה של 'אובר'.

והזקן מוסיף מניסיונו היומיומי, ומנסה לדמיין מה תעשה מכונית אוטונומית כאשר מישהו יצליח לעקוף אותה, בעודה נוסעת בשיירה במרחק שתי שניות מאחורי הנהג הנמצא לפניה. הזקן המנוסה והזהיר יודע שמכונית שעוקפת אותו תנסה להתפרץ למרווח שתי השניות שלו, ואז תפעיל מיד את המעצורים. כך שיש לזקן שתי אפשרויות: לקצר את מרווח הבטיחות לשנייה אחת או פחות, כדי שספידי גונזלס לא יוכל לפלוש לנתיב שלו – או שהזקן, שהוא לפעמים ג'נטלמן מורשה, יבחר בנימוס משתלם, וברגע שספידי יתייצב ליד המראה השמאלית שלו הזקן יוריד רגל מדוושת הגז כדי לאפשר לספידי לבצע את זממו ללא צורך בפאניק-סטופ. האם גם האינטליגנציה המלאכותית של המכונית האוטונומית תגיע להיסק זה?

חממה למיני סוטים

מול הרוב העברי השפוי, המתייחס למכוניות בסימפטיה ומנסה ליהנות מהנהיגה, מתייצב בארצנו הקשישה בת ה-70 קומץ של שונאי אחיזת הגה, אשר ארגנו בשבוע שעבר פסטיבל מכוניות עתיד, שלפי סיסמתם יהיו אוטונומיות לגמרי, כלומר לא זקוקות כלל לנהג.

הזקן לא הופתע מכך שהסוטים החדשים הללו, שנהיגה עצמית גורמת להם סבל, מצאו במה לעוינותם זו, ואף תמיכה עיוורת בה – דווקא בעיתון 'הארץ', השואף כמדומה לבידול כלשהו מהשפיות, אשר משעממת כנראה את שוקן וסופריו.

במסגרת שאיפתו זו לפרוש חסות על החורגים מהתקן, 'הארץ' מספק כבר חממה ידידותית לתנועת הגאים העבריים (נשים, גברים ומשהו באמצע), ועל דפיו של עיתון זה הספיקו להתנחל גם חבורות של צעירים/צעירות ישראלים שמצפצפים על זוטת השואה, ומהללים באקסטזה את ההתיישבות העברית החדשה בברלין.

בני החסות החדשים

אלא ש'הארץ' ובן טיפוחיו 'דה מרקר' מעניקים לשונאי ההגה יחס טוב יותר מזה שזוכים לו גאים, ואף טוב מזה שמקבלים הברלינאים החדשים. מדענים, משוררים וסופרי עתידנות קיבלו אצל השוקנים, אשר נלהבים מהעתיד האוטונומי כמו ילדים תמימים, מוסף מיוחד בן 20 עמודים העונה לשם "רכב אוטונומי".

קראנו בעיון את הכתבות במוסף זה, וגילינו אגב אורחא שרוב המתעסקים/מתעסקות בנושא המכוניות האוטונומיות – לפחות אם לשפוט לפי מוסף זה – הן נשים שונאות הגה שגילן הוא כגיל הגיבורות של בלזק, כבדות גוף ושיערן צבוע בלונד.

על רקע נשים אלה בולט המדען הראשי של משרד התחבורה, אף הוא כבד כהוגן, שהכריז כי הריגת הולכת הרגל אלין הרצברג על ידי המכונית האוטונומית של חברת 'אובר' לא תעצור חלילה את המהפכה, המצפה לנו בעתיד הקרוב (מצפה על אפנו ועל חמתנו, אבל את זה המדען לא אמר).

נמוך יותר מסיינטולוגיה

הפרט הכי מצחיק בכל האיוולת הפרו-עתידנית הזו הוא שכתב דה מרקר, המייצג את דת האוטונומיוּת, מוכן אף להיהרג למען אמונתו בה כאילו היה קמיקזה יפני. "אם כבר להידרס – אז על ידי רובוט", הכריז האיש, שהגיב להודעתה של דפנה מאור באותו מוסף כי היא אינה מסכימה להידרס על ידי רובוט. ראו לאן הגענו.

אלא שזה עוד לא סוף ההכרזות המגוחכות. המוסף גדוש סיסמאות חוזרות על עצמן שלפיהן טכנולוגיה כחול-לבן הייתה יכולה להציל את הולכת הרגל אלין הרצברג מגלגליה האכזריים של המכונית האוטונומית. דברים דומים אמר, בפעם המי יודע כמה, גם המדען הראשי של משרד התחבורה ד"ר שי סופר. הוא רק שכח לציין שטסלה האמריקנית גירשה את מובילאיי הישראלית משיתוף הפעולה ביניהן.

לשם מה לטרוח

ניסינו להבין מה הסיבה שמשרד התחבורה (השפוי?) הצטרף בהתלהבות אינפנטילית לקמפיין של שונאי/שונאות הגה, והגענו להסבר ההיפותטי הבא: האמונה היוקדת בשלטונה העתידי הקרוב של המכונית האוטונומית משרתת את משרד התחבורה, משום שהיא מגינה עליו מפני הביקורת הציבורית לגבי הפקקים, התשתית המוזנחת, המחסור במקומות חניה, עליית המחירים של חלקי חילוף ואף שיתוף הפעולה של משרד ממשלתי זה עם ברוני הייבוא ומעלליהם.

שהרי לשם מה לו, למשרד, להשקיע בכל אלה, אם ממילא עומד להתרגש עלינו העידן האוטונומי?

אמנם החזון האוטונומי עדיין בלתי-ישים אצלנו, בגלל עשרות סיבות טכניות, פוליטיות ופסיכולוגיות – אך זה לא מפריע למשרד התחבורה ליהנות מכל המהומה סביב התחבורה האוטונומית. כי לנוכח הצונאמי האוטונומי אשר מובטח לנו כי ישטוף אותנו בקרוב – אין טעם להאשים את המשרד בחוסר תפקוד ובהזנחה של מערכת התחבורה הנוכחית! הרי הצונאמי האוטונומי ישנה ממילא את כל מה שקשור עדיין במילת הקסם "תחבורה".

ואם כך, אז מה זה חשוב, לכל הרוחות ושות', שהמשרד הנ"ל, בשם המהפכה האוטונומית, אינו לוחם, או אינו לוחם דיו, בפקקים ובמחסור בחניה באי-איזו רעננה, כפר-סבא או הרצליה, ושאין לו פתרון מול תאונות הדרכים? לשם מה לו, למשרד, לטרוח ולהשקיע בנו, הנהגים האנושיים? הרי בעתיד, הזוחל אלינו לשמחת משרד התחבורה, רק מכוניות אוטונומיות יקבלו רישיון להרוג.

טיפ טיפה: כוונת רצח?

אחרי התאונה של וולבו האוטונומית של חברת 'אובר', טענו חסידי הקִדמה כי גברת אלין הרצברג, קורבן ההתנגשות בוולבו שאירעה בפיניקס אריזונה, היא האשמה במותה כי "האישה פרצה אל כביש חשוך, וגם נהג מנוסה לא היה מסוגל להציל אותה".

היום כבר ברור שאוטונומית זו, וולבו XC-90, נכשלה, ונדמה שהיא אף תכננה את ההריגה בזדון, שהרי הרוצחת לא בלמה כלל לנוכח המראה של הרצברג, וגם לא ניסתה לסטות מהמסלול כדי להימנע מפגיעה באישה, אשר הלכה לתומה עם אופניים. עדיין לא ברור מי נסע באוטונומית הרוצחת. במקום אחד נכתב שהייתה זו נהגת מבחן ש"לא הסתכלה על הכביש", ובמקום אחר צוין שהיה זה מהנדס של 'אובר', שאף הוא לא עשה דבר כדי למנוע את התאונה.

האם ייתכן ששניהם גם יחד, נהגת המבחן והמהנדס, ישבו בוולבו האוטונומית הפוגעת, ועסקו למשל בפלירט במושב האחורי, תוהה הזקן? אלא שלפני שהספקות התפזרו, קראנו על מוות נוסף, הפעם בתאונה של טסלה X האוטונומית, שהרגה שלשום את הנהג שלה.

כל ההתנגשויות הללו בביצוען של מכוניות העתיד, המוצגות אצלנו כאידיליה בנוסח א-מחייה, מתחילות להזכיר לקשיש המורשה את הספר המזעזע 'כריסטין', שזכה לעיבוד קולנועי מעולה. הספר מספר על מכונית שיוצאת למסע הרג של בני אנוש, הנראים לה כנראה כאויביה.

בימים העליזים של עיתון 'מקור ראשון' כתבנו בהתרגשות על 'כריסטין' במדור "כולנו קצת ארני", וכעת אנו, הקשיש המורשה, תוהים: האם ייתכן שמכוניות אוטומטיות מושפעות חלילה מאותה קללה גורלית ומאותו רוע מטפיזי אשר גררו את האמריקנית הוותיקה של ארני, פלימות' fury 1958, לביצוע שרשרת מעשי אימה ורצח?

אגב, אותה SUV של וולבו מדגם XC-90, שהרגה את אלין הרצברג בעיר הבירה פיניקס אף שהמכונית הולעטה במכשור שהפך אותה לאוטונומית – הייתה מצוידת עוד במקור, שהוא ספק שבדי ספק סיני, במערכת אולטרה-אדום שיודעת לזהות בני אדם וחיות הנמצאים על כביש חשוך, ולהפעיל מעצורים בהתאם. גם פטנט זה לא הצליח לסכל את הרצח האכזרי המתוחכם – אשר האוטונומית תכננה במזיד, לפחות לטענתה של הפרנויה.

שואלים את אדוארד

נחמה זאבי, חיפה: א. אנו מחפשים המלצה לרכב משפחתי, עדיף חסכוני בדלק ובעיקר חשוב שיהיה אמין. צריך גם בגאז' גדול ומקום ל-3 כיסאות ילדים. תקציב: סביב 30 אלף שקלים. כמובן, אם יש רכב טוב שעונה על הקריטריונים בפחות מזה – נשמח…

ב. עד איזו 'יד' כדאי לקנות? רכב שיהיה אצלנו יד שלישית או רביעית, עדיף לוותר?

ג. הסיבה לקניית רכב היא שברכב הנוכחי שלנו – יונדאי סונטה 2000 יד שנייה – התקלקל הגיר. תיקון יעלה כ-3,500 שקלים.

האם לדעתך כדאי לתקן ולשמור כרכב שני, או שהוא ממילא לא ישרוד עוד זמן משמעותי?

תשובה: במקום לחפש רכב המאפשר התקנה של שלושה כיסאות ילדים, מה שבהכרח יגרום צפיפות ואינו בטיחותי במיוחד, הייתי מציע לחפש הונדה FRV שהיא בעלת שישה מקומות נוחים ותא מטען מרווח. מספר הידיים הקודמות חשוב פחות מאשר מצב הרכב.

באשר ליונדאי סונטה: חבל להיפטר ממנה רק בגלל הגיר. הרי מדובר בסוס עבודה אמין, שיכול להחזיק מספר רב של קילומטרים ושנים. וממילא תתקשו למכור אותה בלי תיבת הילוכים העובדת כראוי. כך שבכל מקרה – נשארת במשפחה או לא – הייתי ממליץ על תיקון.

אברהם יעקבי, ירושלים: כמו רבים אני עדיין מחפש את הטור שלך בעיתון… אך אודה לך על ייעוצך, הקולע כרגיל.

אני מתכוון לעבור לרכב גבוה, אך בהיעדר תקציב לאאודי 90 ,Q5 וולבוCX 60 וב-מ-וו 5, אסתפק במשהו צנוע יותר כגון פיז'ו 3008, קאיה נירו, מאזדהCX5 , יונדאי טוקסון או פולקסוואגן טיגואן? הבעיה שרוב כלי הרכב בגרסה הבסיסית הם אכן מאוד בסיסיים, ושדרוג משדרג כמובן גם את העלות.

מובן כי מה שחשוב זה בטיחות, אמינות, נוחות ו… כסף.

תשובה: בנוסף לדגמים שציינת, הייתי מציע לך לבדוק כאופציה ראויה גם את סוזוקי ויטרה. זוהי בחירה צנועה יחסית, שמחירה נוח ביחס למה שהיא מציעה. לזכותה נזקפים נוחות נסיעה, אמינות ומרחב פנימי נדיב (ולא קלאוסטרופוביה כמו אצל מתחרותיה, היקרות ממנה). ויטרה גם חסכונית למדי בדלק ובטיחותית, ועוד יודעת להגיש הנאת נהיגה.

איתן ברוך, פתח-תקווה: כשסיפרו לי שעומדים לסגור את המדור שלך, חשבתי שעומדים גם לסגור את העיתון. הטור שלך הוא מעמודי התווך, ואני בטוח שיש קוראים שפתחו אותו ראשון. ברור שמי שהחליט לקצץ אותך לא עשה סקר בסיסי בקרב המנויים.

אבל, זה אינו מכתב הספד ל"קשיש המורשה" או לטורו…

קנינו לפני כשנה וחצי גרנדיס שתוכל לשאת בנוחות את המשפחה שהתרחבה. לאחרונה שמתי לב שבמוצאי שבתות קרים בחורף, בירידות מירושלים, הטמפרטורה צונחת לה קלות.

האם זה נורמלי שבגלל שהמנוע לא מתאמץ בירידות, בשילוב עם האוויר הקר שבפאתי ירושלים, זה גורם לטמפרטורה לרדת – או שמא יש תקלה?

תשובה: בעצם, כל מכונית מתקררת בירידות ממושכות, אך בדרך כלל מדובר בתנועה זהירה של מחוג חום המנוע. כאשר הפער בין חום העבודה המיטבי לבין התקררות הוא רציני מדי, יש לחשוד בפעילותו של התרמוסטט, שכנראה נשאר פתוח – במקום להיסגר כדי למנוע מנוזל הקירור הצונן אשר זורם מהרדיאטור להגיע אל בלוק המנוע.

התרמוסטט חשוד בקירור בלתי רצוי של המנוע – אך הוא אינו החשוד היחיד. כי ייתכן גם שהמאוורר הצמוד לרדיאטור מסתובב ללא הפסק, גם כשלא זקוקים לו, ועבודה מאומצת זו שלו נגרמת עקב תקלה בחיישן הטמפרטורה, שאמור לווסת את פעילות מאוורר זה.

בצדק אתה מודאג, משום שטמפרטורה נמוכה מדי של שמן המנוע מקצרת את חיי המנוע, ו'על הדרך' מעלה את צריכת הדלק.

אגב, את מצב התרמוסטט אפשר לבדוק בקלות באופן הבא: טובלים את התרמוסטט בכוסות מים חמים וקרים לסירוגין – ובוחנים אם השסתום שלו נפתח ונסגר כראוי.

בדיקת מצב המאוורר הצמוד לרדיאטור: הוא לא אמור להסתובב כאשר המנוע לא הגיע לחום העבודה המיטבי שלו.

אנו מזכירים את פרוייקט עצמאות ה-70 שלנו!
שולחים פורטרט משפחתי עם האוטו לקולאז' חגיגי כאן בבלוג!
כל הפרטים כאן

 

 

 

 

חוגגים עצמאות במכונית הנפש

חגיגות ה-70 למדינה לא פוסחות על הבלוג שלנו, ואנחנו מזמינים את קוראינו הנאמנים להשתתף בפרוייקט חגיגי!

אתם מוזמנים לשלוח אלינו צילום משפחתי יחד עם המכונית שלכם, לציין את שמכם, מהיכן אתם וכמה מילים אודות המכונית – מה הוותק שלה אצלכם? האם יש לה כינוי חיבה? האם יש לה סיפור מעניין? את הצילום, יחד עם הפרטים הנילווים, אנא שילחו אל e.teksty@gmail.com ואנחנו נשמח לפרסם גלריית צילומים חגיגית ביום העצמאות!

family

מחכים לכם!

סיפור פולני 2

"דבר אינו נצחי בעולם המאכזב הזה, אפילו הבעיות שלנו" (צ'רלי צ'פלין)

הזקן ביקש את 'גוגל' הפולני שיזכיר לו את שם הגברת שעליה שר צ'רלי צ'פלין בסרטו 'זמנים מודרניים'.

"טיטינה", ענה לו גוגל, המופתע מכך שמישהו המתעניין בקלאסיקה קולנועית אינו בקיא בסמלים אלמנטריים, או סתם שכח אותם.

"כן, טיטינה", מלמל הזקן, שבמשך הזמן הולך נפח זיכרונו ומצטמק. אם כי בכל הקשור לעברנו הפרטי, עושה לנו דווקא טוב לאבד איזו פיסה פה ושם, מודה הזקן, שמתכוון לאיבוד פרטים בנוסח מי זה מי ומתי.

אלא שפגיעה בליבת העצמיוּת, בדיסק הזיכרונות עצמו, היא כבר עסק רע ומפחיד, במיוחד כאשר נעלמים ממנו אירועים השייכים לתקופת הגטו, אשר בה היינו – זוג ההורים, אחותי, שועל הכסף ואנוכי – מתפקדים עדיין כמשפחה.

משפחה מוזרה

אמנם היינו משפחה רעבה וחסרת כל, אבל גם משפחה די מוזרה, לא טיפוסית. כי למרות נפילתנו אל תנאים לא אנושיים – אל קור וצפיפות שלא הכרנו קודם, ועוד אל מראה הגופות הזרוקות ברחובות, שלא אפשרו להתעלם מסכנת המוות – שמרנו בכל זאת על אמונה, על רסיסי תקווה, ובעזרת אבא, שניסה לשעשע אותנו בסיפורים, חייכנו לא מעט.

חייכנו למשל כאשר אבא הסביר שבזכות העצב שהתנחל לו בעיניים, ובעזרת הלבוש הגטואי המוזנח שלו, שלא זכה לגיהוץ – ממש קל לו, ואפילו טבעי, לשחק מולנו את צ'רלי צ'פלין, אמר, ונעמד צמוד לקיר כדי לשיר לנו את 'טיטינה', בעוד שאחותי אִירֶנָה רוקדת עם שועל הכסף של אמא.

קברט ביתי

בטרם הופעתו כנווד הנצחי, אבא גם סיפר לנו שבתקופה שלפני המלחמה הגדולה כבש השיר 'טיטינה' בגרסתו האמריקנית את קברט Qui Pro Quo שבוורשה, והיה להיט גם באולמות הריקודים, שבהם הוא נוגן במקצב פוקסטרוט מסוג Shimmy.

או-אז לקח אבא, שרק לפני רגע חזר מהעבודה ועוד לא הספיק להתיישב ולשתות מים, את כובעו המרופט, סידר את התיתורת כך שהוא ייראה ככובעו של צ'פלין, להטט באוויר שמיניות עם מקל נוודים דמיוני, והתחיל לשיר לנו "טיטינה הו טיטינה/ את לא בחורה, את מלאך/ טיטינה הו טיטינה/ כל מי שיראה אותך ייפול בשביך / כי יהיה מוכרח לאהוב אותך".

אבא ביצע את שירו של צ'פלין בהתלהבות מופרזת, ספק קברטית ספק רומנטית, ובעודו שר לנו את 'טיטינה' נעצה בו אמא מבט שנע בין אירוניה וחשדנות-מה. לא נעלם מעינינו שמבט זה לא התרכך גם כאשר כיבדנו את אבא במחיאות כפיים.

אך החגיגה הייתה מוכרחה להמשיך, כך הרגשנו, ועל כן ביקשה אירנה כמה דקות שקט, שבמהלכן היא חיברה מילים, לחשה לי אותן בפינת החדר, ושנינו ביצענו פרודיה משעשעת לאותה מנגינת פוקסטרוט שאבא הביא הביתה.

"טיטינה הייתה חולה", שרה אחותי, ואני המשכתי "והלכה לרופא, קיבלה תרופות/ נכנסה לכרכרה/ הכרכרה התפרקה/ וטיטינה שֶלְךָ נפלה! נפלה!", צעקנו לאבא בחרוזים פולניים תוך שאנו רוקדים בפראות.

שועל הכסף של אמא הביט בנו משתאה בעיניו, העשויות אָבוֹנִיט בוהק. הוא ראה את משפחתו חוגגת בשמחה כאילו לא הייתה סגורה בגטו, אלא חזרה לרגע יחד איתו אל בית הקיץ השכור בעיירה אוטבוצק, אל גן העדן הירוק, אל הימים המאושרים בכתובת האבודה של רחוב סְווֹנֶצְ'נָה (שמש) מס' 20.

האדמו"ר לא יכול לעזור

למצבים מביכים שבהם מסתלקים מהזיכרון שמות ופנים אפשר להתייחס כסתם תאונה בעבודת השכל, או חלילה ככרטיס ביקור של זִקנה מתקדמת, שהיא אורחת בלתי רצויה בביתנו המביאה איתה סיום ידוע מראש, בלתי משמח.

אלא שהקשיש המורשה – אותה דמות מוזרה שהזקן בנה בתקופת מדורו המודפס לצורך בימוי מילולי של פסיכודרמה שבועית ובידור, כפי שהסופר שוֹלוֹכוֹב בנה בספרו 'הדון השקט' את דמותו של גריגורי (ושניהם, גם הזקן גם שולוחוב, אינם בהכרח מבינים עד הסוף את המחשבות, הדמיונות, הפרנויות והמעשים של דמויות אלה שהם עצמם בראו ועיצבו) – מעוצבן יותר מאכזבות שאינן קשורות כלל לבאג בזיכרון, ועל כן לא ניתן לפתור אותן באמצעות שו"ת אל האדמו"ר גוגל.

סוריאליזם מפוספס

כך למשל, הזקן לא מבין מדוע הקשיש המורשה סתם נכנע, בגלל עייפות או טיפשות, ולא לחם דיו כדי לצרף לסרטו 'שועל הכסף של פליציה ט" את הקטע הסוריאליסטי המזעזע למדי שהוא כתב בתסריט:

לילה. הדירה שלנו בגטו. כולנו שקועים בשינה. פתאום נשמע צליל דלת נפתחת, ומהארון העומד בפינת החדר יוצא שועל הכסף. השועל מסתובב בין בני המשפחה הישנים, מביט על שעון ה'צימה' המתקתק על פרק יד שמאל של אבא, ואז חוזר לארון.

פנתיאון הרגעים החזקים

הסצנה המוחמצת הנ"ל בסרטנו עשויה הייתה להוות רגע בנוסח קטעים בלתי נשכחים בקולנוע, כמו הכיתוב "רוזבאד" על מזחלת השלג בסרט 'האזרח קיין' של אורסון וולס, כמו המדרגות ב'האונייה פוטיומקין' של סרגיי אייזנשטיין, וכמו גגות העיר פאריז בסרט 'תחת גגות פאריז' של רנה קלר.

בעצם, כל סרט ששווה משהו מרגיש אחריות להשאיר אחריו קטע נבחר שנחרת בזיכרון הצופים.

כרוניקה של כמעט

הכול בעצם היה מוכן באתר ההסרטה בלודז'. יבגניה דודינה (אמי הקולנועית) עוד לא חזרה לתל-אביב, ואולק מיצנר (אבא שלי בסרט) עוד לא חזר לרומא – ובכל זאת, אנו לא צילמנו את השועל המתגנב מן הארון באישון ליל ומסתובב בדירה שלנו בגטו, כי המפיק טען שאי אפשר לקבל כעת שועל כסף חי. "בעלי חוות השועלים בדיוק הרגו את סחורתם", טען באוזניי.

המחשבה על הרצח הקבוצתי של השועלים בגלל פרוותם היקרה צמררה אותי. תפסתי עצב, ועל כן לא בדקתי אם המפיק יאצק גוויזדאלה, שיתגלה בהמשך כרמאי, היה דווקא דובר אמת, או שהוא סתם התחמק כדי לא לבזבז זמן וכסף על השגת שועל חי לצילומים, כולל אדם שיידע לעבוד איתו.

נשאר רק לדמיין איך וכמה הקטע עם השועל היוצא מהארון היה משרת את עלילת הסרט ומרומם אותו, אולי.

טיטינה הישראלית

סקרן את הקשיש אם טיטינה של צ'פלין כבשה גם את היישוב היהודי בפלשתינה המנדטורית של שנות ה-20-30 במאה הקודמת. ואכן, ויקיפדיה העברית מלמדת את המורשה, את הזקן, ואת כל מי שרק רוצה לשמוע, שאלתרמן כתב לשיר גרסה היתולית ("אֶל בַּחוּרָה פּוֹרַחַת/ אֲנִי נִגָּשׁ בְּנַחַת/ אִמָּהּ מִיָּד נִבְהֶלֶת/ שַׁלֵּם אֶת מַס הַיֶּלֶד!"), ואילו חיים חפר חיבר לשיר זה גרסה ציונית טהורה, בעברית קלה יותר, שבה טיטינה מתכוונת לברוח חזרה אל הגולה, ואהובה החלוץ מניא אותה מכך.

IMG-20171125-WA0007IMG-20171125-WA0005IMG-20171125-WA0010

סט תמונות הבאגי ששלח לנו ידידנו י"א ממפגש מועדון החמש מזכיר כי באגי היא מכונית פנאי יחידה במינה, כלי תחבורה הנושם חופש ומייצג "שחרור מהקופסה" – שחרור אמיתי, ולא הסיסמה הנדושה עד חוסר טעם, אשר מנופפים בה, למרבה האירוניה, דווקא מוכרי קופסאות וכתבי החצר שלהם.

אך התצלומים של 'אנונימי' מזכירים לקשיש המורשה גם קטע מוזר בחייו, עת כחייל מגויס הוא נשלח על ידי צה"ל לשמש נהג לצוותי הטלוויזיה הממלכתית, אשר בה הוא עבד בימים אזרחיים כבמאי.

אבל פרצה מלחמת יום הכיפורים, ואנוכי נחת בקיבוץ איילת-השחר, שהפך לבסיס צוותי רדיו וטלוויזיה ולמקום שחיילים קרביים היו מגיעים אליו לשעות בודדות של התרעננות. האווירה בקיבוץ הייתה דרמטית, כי כל הגברים הקיבוצניקים התגייסו ומהחזית הגיעו שמועות על נופלים רבים ופצועים, ואילו הנשים שנותרו באיילת-השחר נאלצו לקיים את המשק, לקבל את האורחים ולהאכילם. הן הסתובבו בדאגה ליקיריהן, לעתים קרובות בדמעות בעיניים.

אלא שאין חיים, מתוחים ככל שיהיו, בלי קטע סוריאליסטי, ואת קטע זה סיפקו באיילת-השחר שני עיתונאים צעירים, שגויסו כנראה ליחידת דובר צה"ל במקום להילחם בחזית. זוג זה, חייכני והרפתקני משהו, בלט על רקע האווירה המדוכדכת בקיבוץ.

הצחוק הבריא של זוג הכתבים היה מצטלצל במפתיע בחדר האוכל, שהסועדים בו שתקו מעל הצלחות או החליפו הערכות קודרות ומידע עגום, כמו למשל הדיווח על מספרם הרב של החיילים שחטפו הלם קרב. דיווח זה הפתיע את הקשיש הקדם-נוכחי ואף היה בלתי נסבל לגביו. אמנם כעת הקדם-הקשיש הוא נהג של צוותי רוממה, אך בקריירה הצבאית שלו הוא היה ילד גדוד בצבא הרוסי ונכח בקרבות שהתנהלו בדרך לברלין, ולמרות נופלים ופצועים רבים ביחידתו, שאיבדה חצי מחייליה – הוא מעולם לא נתקל בתופעת הלם קרב.

בכל אופן, זוג הכתבים הצעירים, שנראו כאילו הם נהנים מהמלחמה וממעמדם ה'גיבורי' משהו באיילת-השחר, הכבוש על ידי עצב ודיכאון, השתמשו בכלי פולחן-אישיות עצמי – בפולקסוואגן באגי צהובה. ילדי הקיבוץ היו רצים אחרי הכתבים כאשר הם יצאו בבאגי שלהם לכיוון המלחמה והסכנה. יצאו לא רחוק מדי, בוודאי, שהרי הם היו חוזרים עד מהרה לקיבוץ, כדי לשלוח לגלי צה"ל ראיונות עם חיילים שהקליטו בשטח.

והזקן עדיין זוכר את הצעקות ההיסטריות של זוג כתבים זה, שטענו כי מישהו מנוול וחסר מצפון לקח מהם קלצ'ניקוב שהם השאירו בבאגי כאשר מיהרו לחדר האוכל.

"תשאלו את באגי", הציע להם הנוכחי, ספק באדיבות, ספק בשמחה, ספק בציניות. עברו שנים, והזקן יכול כבר לספר לצמד הכתבים מה קרה עם הקלצ'ניקוב שנעלם באופן מסתורי מבאגי שלהם, אך הקשיש המורשה שומר את פרט זה לספר המרתק על 'איילת-השחר בזמן מלחמת 1973', שהוא מתכוון לכתוב בגלגול הבא.

אגב, אחד משני הכתבים היה כנראה רוני דניאל הצעיר. הייתה לך באגי, רוני?

טיפ טיפה: קורס מהיר

כביש 6 הוא למעשה מורה נהיגה רב-תכליתי, כי במהירויות גבוהות יחסית, כאלה ששליחי המחוקק אינם רואים בהן עבריינות, הנהג העברי אשר לוחץ על הדוושה הימנית באין-פחד מתחיל להבין את רכבו, ולא רק אותו.

כי נהיגה על כביש מהיר דורשת שיתוף פעולה בין הנהגים, מוּדעות לגבי מה שקורה על האספלט ושמירת מרחק. כביש מהיר יודע להסביר מהו שימוש נכון בהגה ובמעצורים, אשר מושג באמצעות ישיבה נכונה. הרי המרחק המיטבי בין הגוף לבין הדוושות וגלגל ההגה הוא פרמטר בעל חשיבות בסיסית: לא לחינם נפתחים כל השיעורים בבתי ספר לנהיגה מתקדמת בהסבר איך כדאי להתיישב.

כביש מהיר מסביר את תורת הישיבה ועוד דברים רבים לא פחות טוב ממדריכים. כל מה שאנו לומדים כאשר המכונית זזה כהוגן, כפי שהיצרן אִפשר לשמחתנו – לא היה ניתן להשיג בנהיגה איטית, אשר אחראית, לגבי הקשיש המורשה, לחוסר זהירות, לשיחות טלפון, לכתיבת סמסים וקבלתם, לזלזול שתויים בשכרותם, או לנהיגה תחת השפעת תרופות וסמים.

בעזרת מהירויות גבוהות יותר מורגש כבר אצלנו שינוי יקר באופי הנהיגה. אלא שהקשיש המורשה, פסימיסט וציניקן כפייתי, מזהיר כי ההתרגלות לנהיגה מהירה בכביש 6 ושות' (הנמנה עם המקומות המועטים שמאפשרים ליהנות מנהיגה למרות שלא משלמים על כך שום כופר לטייקון זריז) – עלולה אף היא, בתורה, לגרום זלזול. כי אחרי הסתגלות מסוימת לנהיגה מהירה, נחזור לסמסים ולשיחות גם במהלכה.

חוששני שמצב כזה לא ייגרם רק על ידי המוח האנושי הפגום, אלא יתרמו לסכנה זו המכוניות החדשות, המצוידות באינספור פיצ'פקעס שמורידים את הנהג מהפסים – מולטימדיה המאפשרת חיבורי סמארטפון ואינטרנט, וגננות אלקטרוניות הלוקחות על עצמן את האחריות על הנסיעה, כאשר הן שומרות במקום הנהג על המרחק, על המסלול ועל היציבות, חונות במקומו ואף מציעות לו עיסוי. כתוצאה מההתכרבלות המנטלית בחיקה של הגננת, תיפול על הנהג העתידי המפונק אנאלפביתיות תפקודית חוזרת, שתהיה נחשלת אפילו ביחס לתקופת סוסיתא.

למזלו של הקשיש המורשה, הזקן כבר לא יראה את זה.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

שואלים את אדוארד

איתי אלמסי: הוצע לי לרכוש סאנגיונג טיבולי מודל 2016 שעשתה 60 אלף קילומטרים במחיר מחירון (72 אלף שקלים, לפי לוי יצחק). האם העסקה משתלמת, לאור אנונימיות המותג והמחסור במידע לגבי אמינות הרכב? כמו כן, האם בשל כך צפויה בעתיד ירידת ערך דרמטית (בהנחה שאני מתכוון להחזיק בו 4 שנים לערך)?

ובכלל, כל מידע לגבי הרכב יוכל לעזור לי מאוד.

תשובה: זו שאלה קשה, כי אני מכיר את סאנגיונג רק מקריאה של מבחנים לועזיטיים, המציינים נוחות נסיעה יוצאת דופן בקוריאנית זו, ורושמים את תפקודה החיובי בכביששטח-כביש ואת אמינותה, העולה על זו של מתחרות אירופיות.

אכן, בארץ לא זכתה סאנגיונג להכרה ציבורית ולתמיכה כלשהי במדיה, כנראה מסיבות הידועות רק ליבואן, אשר 'שכח' לגייס כתבי חצר למבחן סולו של סאנגיונג או למבחנים השוואתיים בהשתתפותה. כך שבשאלת כן-או-לא סאנגיונג יכול להכריע רק אתה, כי אל מול ירידת השווי של מכונית זו אחרי 4 שנים (ירידה היפותטית בינתיים) עומדת כאמור אמינותה של המועמדת, לפחות לפי מבחנים לועזיטיים ארוכי טווח, המחמיאים לה.

עדיאל סבג (בשמו של מרדכי אלבז, בעל הרכב): יש לי שאלה והתייעצות, ברשותך.

לבוס שלי יש שברולט אורלנדו שנת 2014 מזה שנתיים פלוס. הוא  נסע כ-165 אלף ק"מ, והכול היה בסדר פחות או יותר… בשבוע שעבר האוטו לא התניע לפתע. הוא הצליח להתניע עם כבלים, אך הרכב לא נכנס להילוך ולא נסע, מה שאילץ את הנהג לגרור את הרכב למוסך.

לאחר בדיקה אמר לו המוסכניק שהגיר הלך (וזאת אחרי בדיקה של מומחה, לדבריו…). האם ייתכן שהגיר הולך ככה ללא שום התרעה מוקדמת?! האם ייתכן שזה משהו אחר, ולא הגיר?! האם כדאי לבדוק ולקבל חוות דעת נוספת בעוד מקום?! (צריך לקחת בחשבון עלות בדיקה וגרירה).

במוסך הנ"ל נאמר לו ששיפוץ הגיר (או החלפה בגיר משופץ) עולים כ-8,000 שקלים. האם אכן זה טווח המחירים של הגיר לאורלנדו?!

אשמח ואודה לתובנות בעניין לפני הוצאת סכום גדול כל כך.

תשובה: צירוף מקרים מעניין, שהמצבר התרוקן ואינו מאפשר התנעה – ובו-זמנית נגמרו גם חייו הסדירים של הגיר, שעד עתה לא אותת סימני מצוקה.

יש סיכוי של אחד לאלף שהאלטרנטור של אורלנדו אינו מספק את הטעינה הנאותה (מעל 14 וולט) שתיבת ההילוכים למדה לקבל, והיא לא מעוניינת לתפקד בוולטים ובאמפרים המועטים, אשר די בהם רק כדי שהמנוע יעבוד לאחר חיבור למכונית אחרת באמצעות כבלים.

יש לבדוק במולטימטר (השקעה של כ-80 שקלים למכשיר) כמה וולטים מספק האלטרנטור בזמן שהמנוע עובד.

אפשר גם לבדוק אם הגיר 'נכנס לעבודה' כשהמכונית מחוברת לכבלים והמנועים עובדים בשתי המכוניות – באורלנדו, ובמכונית שמספקת לה אנרגיה. ודאי שאין לבדוק זאת בנסיעה, בגלל אורך הכבלים, אך די בתזוזה קטנה של אורלנדו, תזוזה בת כמה-עשרה סנטימטרים, כדי לגלות אם תיבת ההילוכים מתפקדת, לצעוק "אאוריקה" ולחסוך 8,000 שקלים.

אפשרות אחרת היא שאורלנדו נסעה מעל 160 אלף ק"מ ללא החלפת שמן גיר מדי 60-80 אלף ק"מ (רק במכון מנוסה לגירים אוטומטיים, כמומלץ). זוהי סיבה מספקת לתקלה בגיר – אך לא לתקלה המוזרה, המיידית, נטולת הסימנים המוקדמים שתיארת, בהילוכים.

איתן דויטש: ראשית רציתי להגיד לך שהטור שלך מאוד חסר בעיתון, שמלא בכתבות וטורים בסגנון כל כך אחיד וחסר מקוריות. חבל שלא השכילו העורכים להשאירו, והורידו דווקא את הטור הכי עשיר והכי 'מחוץ לקופסה'.

ברצוני לשאול אותך בנוגע לרכבו של סבי. לפני כמה שבועות, בשבת, ירד גשם חזק והציף את הרחוב של סבא שלי במושבה היוונית בירושלים. מפלס המים היה מכובד, ומים חדרו לתוך הרכב, מאזדה 3 2006. מאז, הרכב, שכמעט לא נוסע ממילא, נראה כמו קופסת עיבוי ולא כמו שרכב צריך להיות (יבש).

  1. האם זה חריג או נורמלי לרכב שעומד במפלס מים גבוה? (במילים אחרות, האם זה יקרה לכל רכב?).
  2. כבר כמה שבועות שהרכב לח ברצפתו ומלא אדים. האם צריך לחשוש לנזק/חלודה לרכיבים מתכתיים?
  3. אני מניח שייתכן שיהיה צורך להחליף/לסדר את גומיות האטימה של הדלתות וגם לעשות ייבוש רציני לפנים הרכב. יש לך מקום מומלץ לכל הנ"ל?

תשובה: יש שתי אפשרויות: גרירת המכונית למוסך וטיפול עצמי, אשר מתחיל בפתיחת כל הדלתות וייבוש המים בסמרטוטי רצפה, ונמשך בהוצאת כל השטיחים ופיזור של שכבת 'חול חתולים' (להשיג בכל חנות מזון לחיות) על הרצפה. את הפיינשניט (גימור) תעשה השמש.

אגב, את הצד הפנימי של השמשות יש לנקות מאדי מים באמצעות דפי 'מקור ראשון', המתאימים בול למטרה זו.

אחרי שהמכונית תתייבש, צריך לבקש מכונאי שיוודא שמים לא גרמו קורוזיה בחיבור של חיישן הלמדא (המורכב על המפלט), ושיבדוק גם את החיבורים של חיישני ABS.

יש לקוות שהמים לא גרמו נזקים בקאליפרים ובדיסקיות.

רחל טסה, בתגובה ל"טירוף סימטרי": שמחתי לקרוא באתר שלך שיש סיכוי שתקבל סופסוף את גרסת הבמאי של הסרט שלך. אני מאחלת לך שזה יצליח, מכל הלב.

לעניין סיום הדפסת הטור שלך, הייתה לי התכתבות קצת חריפה עם עורכי 'מקור ראשון'. ענו לי וזהו. היה צפוי שאנחנו, קוראיך הנאמנים, לא נוכל להשפיע על החלטתם.

ולעניין הוויכוח המאוד לא נעים עם הממשלה הפולנית בימים אלה,

אני שולחת לך כתובת של סרטון של אמן פולני צעיר ומרשים בשם Rafał Betlejewski  המופיע בטיוטיוב. אולי כבר ראית אותו. אני מאוד התרשמתי מהבחור הזה. נדמה לי שבוויכוחים כאלה שום צד איננו יכול לחשוב בהיגיון. הרי כל אחד הוא תוצר של החינוך שלו ושל ההשכלה שלו.

לעניין ההצהרה של הפולנים, שכמו שהיו פושעים פולנים היו גם פושעים יהודים שעזרו לנאצים. הרי גם אתה תיארת לא פעם את התנהגות השוטרים היהודים בגטו ורשה. אני לא באה להצדיק את השוטרים הללו, אבל ברור לי שהם התגייסו לעבודה הנבזית הזאת כדי להציל את עצמם ואת בני משפחותיהם. כך גם היה להם יותר אוכל כמובן, והם לא עבדו בעבודות הכפייה כשאר היהודים. אבל, בסופו של דבר, הרי כמעט כולם הוצאו להורג !!גם בוורשה, גם בלודז', ובכל מקום אחר.

אני עוד זוכרת מקרים בילדותי שבהם ניצולים היו מאשימים מישהו בארץ על ששיתף פעולה עם הנאצים. אלה היו מספרים קטנים מאוד של מקרים. אני חושבת שזה ממש נבזי לכרוך ביחד את ההתנהגות של השוטרים היהודים ואנשי היודנראט, שהיו שונים ממקום למקום, עם מעשי רוצחים, שודדים ושמאלצובניקים (מלשינים) פולנים. כמה יהודים נרצחו אחרי המלחמה רק כי חזרו הביתה, והפולנים שהשתלטו על בתיהם 'התפטרו' מהם?

לי באופן אישי אין יחס של חיבה לפולנים. אבא היה אומר: "שיישרפו כולם". לאמא היה יחס אחר. כשהיו המהומות של תנועת 'סולידריות' בפולין, שאלתי את אמא אם גם היא חושבת כך על הפולנים. היא אמרה לי: "ארץ שגדלת בה, שאת זוכרת את הריחות של הפריחה שלה, את עלי השלכת בסתיו – אני לא יכולה להתכחש לזה". כלומר, היא התייחסה לנוף ולארץ, ולא במיוחד לעם הפולני (הוריי עלו לארץ ב-1938 מכיוון שהיו בתנועת נוער חלוצית).

עוד נושא שהפולנים התייחסו אליו עכשיו נובע מהיחס ומהאיבה שלהם לרוסיה ולקומוניזם. הם רואים את שלטון הקומוניסטים בפולין כשלטון היהודים עליהם !!נכון שהיו הרבה קומוניסטים יהודים, אבל היו גם הרבה גויים פולנים קומוניסטים. אני מניחה שרגשות כאלה יש גם בעוד ארצות קומוניסטיות לשעבר, כמו הונגריה וסלובקיה. אני מתארת לי שגם ברוסיה עצמה יש רבים שחושבים ככה.

רחל טסה, בתגובה ל"שני יהודים מרגיזים" (בתוך הרשומה "טירוף סימטרי"): הכומר הקתולי הצרפתי האב דיבואה חוקר את התייחסות הפולנים לרציחת שכניהם היהודים.

Father Desbois is on a mission to expose the Holocaust’s hidden crimes

http://www.aish.com/ci/s/Aiding-Nazis-in-Mass-Killing-of-Jews.html?s=fab

אני מניחה שהיה להם קל יותר לשוחח בגילוי לב עם כומר קתולי.

לעניין דבריך על חנה ארנדט ו'הבנליות של הרוע'. קראתי עליה בוויקיפדיה. כתוב שם על התייחסותה ליודנראטים, ואני מניחה שזוהי הסיבה להערכה שלך כלפיה. הנה קטע מתוך ויקיפדיה על דבריה של ארנדט בעקבות משפט אייכמן:

הספר הביא למחלוקות קשות. רבים ביקרו את השימוש במושג 'בנאליות' לתיאור של רצח המונים. במבוא שכתבה ארנדט למהדורה הגרמנית משנת 1964, הסבירה את הביטוי: "… בדו"ח מופיעה הבנאליות האפשרית של הרוע רק במישור העובדתי של השפה, בתור תופעה שאין להתעלם ממנה. אייכמן לא היה יאגו וגם לא מקבת, והוא בוודאי לא היה מעלה בדעתו להחליט, כמו ריצ'רד השלישי, להראות שהוא רשע. מלבד חריצות בלתי רגילה לעשות כל מה שיכול היה לשרת את קידומו, לא היו לו שום מניעים"[26].

כנגד דבריה אלה של ארנדט עומדים דברים שאמר אייכמן עצמו בראיון שנתן לווילם סאסן: ״לוּ הייתי סתם ממלא פקודות, הייתי סתם אוויל. אני חשבתי על מהות הפקודות שקיבלתי. אני הייתי אידיאליסט. כשהגעתי למסקנה שהכרחי לעשות ליהודים את שעשיתי, עבדתי בפנאטיות שאדם צריך לצפות מעצמו״[27].

עניין נוסף שגרם לביקורת חריפה ביותר על ארנדט הייתה האשמה שהטילה על היודנראט, מנהיגי היהודים, שבכך ששיתפו פעולה עם הנאצים הם העלו מאוד את היעילות של השמדת היהודים. היא כינתה את הדבר כ"פרק האפל ביותר בסיפור האפל כולו", והעמידה בכך את הקורבנות באותו מקום של המקרבנים. דבריה אלו גרמו לתגובות זעם רבות בחברה היהודית, ולהתרחקות של כמה מחבריה הטובים.

על ספרה זה (שהוא המפורסם בספריה, והראשון שתורגם לעברית( ספגה ארנדט ביקורת רבה מגורמים יהודיים, ובהם חוקר היהדות והקבלה גרשם שלום[28], וממשפטן גדול שהיה היועץ לתובע של מדינת ישראל במשפט אייכמן, יעקב רובינסון[29]. רבים ראו בספר רק את ההתייחסות ההומאנית הכללית, ולא מצאו בו התייחסות ליהדותם של הקורבנות – התייחסות הנראית מתחייבת לאור יהדותה של ארנדט והביוגרפיה שלה. נראה כי יחסה של ארנדט ללאומיות היהודית, ובכלל זה לציונות, היה מסויג. לדעתה, הייתה יד מכוונת במשפט אייכמן שרצתה להעצים את הרעיון הציוני ואת המיליטריזם הישראלי על חשבון עריכת משפט צדק.

ההיסטוריון האנגלי דייוויד סזרני מצא כי בתקופת המשפט הביעה ארנדט במכתביה הפרטיים יחס מזלזל כלפי יהודים שאינם ממוצא גרמני. היא כתבה על גדעון האוזנר כי הוא  "יהודי גליצאי טיפוסי, לא סימפטי" ש"שוגה כל הזמן והוא ודאי מאלה שאינם יודעים שפה כלשהי על בוריה"[30]. במכתב לקרל יאספרס היא מתארת את ההקשר האנושי שבתוכו מתקיים המשפט כך: "התרשמותי הראשונית. מעל לכל, השופטים, העידית של יהדות גרמניה. מתחתיהם, פרקליטי התביעה, גליצאים, אך עדיין אירופאים. הכול מאורגן בידי כוחות המשטרה המעוררים בי חלחלה, דוברים רק עברית ונראים ערבים. יש בהם כמה טיפוסים שנראים אלימים ביותר. אלה ימלאו כל פקודה. ומחוץ לדלתות, ההמון האוריינטלי, משל היינו באיסטנבול או בכל מדינה חצי אסייתית אחרת. נוספים לאלה, ובולטים במיוחד בירושלים, היהודים בפאות ובקפוטות, ההופכים את החיים לבלתי אפשריים עבור כל אדם הגיוני שחי כאן". [31]

עד כאן ויקיפדיה. בנושא המהותי, אין לי זכות להבעת דעה על דבריה של ארנדט על אנשי היודנראט. אמנם גם היא, כמוני, לא עברה את השואה, אבל היא בכל זאת הכירה גרמנים ונאצים היטב.

לעומת זאת, אני 'נעלבת' מדבריה על גדעון האוזנר ומהבוז שלה להיותו גליצאי, כמו הוריי… אבא שלי שלט היטב בפולנית, גרמנית, אוקראינית, צ'כית, אנגלית. זאת מלבד יידיש ועברית, וגם לטינית ויוונית עתיקה – כי כך לימדו בגימנסיה בגליציה… אגב, באופן לא אובייקטיבי ראיתי תמיד את אבי כמשכיל הרבה יותר מהמוני הייקים שאירחנו בביתנו, כולם רופאים כמוהו.

אבל המשך דבריה במכתב הפרטי על יהודי המזרח ועל החרדים… אותי זה מגעיל.

 

חופשי זה לגמרי לא רע

התעוררתי מחלום שבו הייתי סגור בצריף העץ, אותו צריף שבניתי אי-שם בגולה כדי להכין ציורים, אותו צריף שמעל דלת הכניסה שלו תלוי עדיין השלט "בואי אליי, קאליופה"

אלא שקאליופה לא מתכוונת לבוא וגם לא מטלפנת, דאגתי, דואג, ואדאג.

סביב הצריף השתולל חורף תקני של הגולה, עם כמה-עשרה מעלות צלסיוס, כולן מינוס, בדיוק כפי שהזהירו חזאים גויים, והגינה שלנו נשמה בקושי תחת השלג, שבו רץ והשתובב מקס ובר, אם כי להפתעתי המצמררת לא שמעתי את נביחותיו.

גם אחרי שפתחתי את הדלת לחורף, עדיין לא שמעתי את קולות הכלב המשתולל. מפחיד.

היה לי ברור שמצאתי את עצמי בתוך תפאורה של סרט אילם ישן המוגדר כאקספרסיוניזם גרמני של שנות ה-20. גיליתי גם שכלום לא מציק לי, לא במקצת ולא כהוגן, שום כלום. אין כאבים, אין עייפות, רק גורנישט ועוד גורנישט – גן עדן נגד זִקנה רגילה ותופעותיה הנורמליות. להפך: הרגשתי ענני משהו, אסטרלי כזה, מעופף בחוסר משקל בין ציורים שדורשים תיקון, בעזרת קאליופה או בלעדיה, מעופף בין קירות הצריף ומעל תנור החימום.

הייתי ספק תייר ספק אורח, ספק קיים ספק לא, עד כי בשלב כלשהו נזכרתי בהתחייבותי (שעדיין לא פג תוקפה) לספר איך זה נראה ואיך זה לצוף שם למעלה, בעולם שמעבר – אלא שלא היה לי למי לספר.

וזאת הייתה סיבה מספקת כדי להתעורר.

סליחה, סארטר

קמתי מהשינה כדי לגלות שאני כלל לא בגולה, אשר עוינת לגבינו כיום כפי שהייתה פעם, אלא פה, במרחב הציוני, מקום מסתבך כפייתי ויקר, ושאני עסוק בכתיבת ההצגה 'אונייה לאדיס-אבבה', שלפי אמונתי החוצפנית וגסת הרוח תהיה על במת התיאטרון מעניינת יותר מאשר יצירות של סארטר, של יונסקו ואף של חברי מרוז'ק. אותה הצגה שבו-זמנית הופכת על המחשב שלי לגרסת-תסריט באותו שם.

כיניתי את אמונתי זו "חוצפנית וגסה" כי בכל זאת קיים מרחק רב בין הכישרונות של שלישיית מחזאים אלה שהזכרתי, גאונים מהמאה הקודמת, לבין האפשרויות הנוכחיות שלי, גם אם לרשותו של הזקן (חוצפן וגס רוח) עומד גרנד-פינאלה לא שגרתי שהוא הגה להצגה.

ובינתיים, הנושא 'אדיס-אבבה' שאני עובד עליו מחזיר אותי בהילוך רוורס 70 וכמה שנים לאחור, ואני תקווה שהבלוג שלפניכם יהיה הראשון לשפוט אם הצגה זו מצדיקה את ציפיותיי ממנה אם לא.

נוסע כמעט סמוי

ביום ראשון 18 בפברואר 2018, כמו בכל תחילת שבוע, בדקנו בפורטל וורדפרס את פרטי הסטטיסטיקה של הבלוג שלנו 'מכונית הנפש', וברשימת "הנכנסים לאתר" גילינו בתדהמה את זה.

ראו והתפעלו: הירושלמים, חסרי כבוד אלמנטרי, עוד לא שילמו לזקן את סכומי הפרדה (פיצויים) המגיעים לו לפי החוק, הנימוס והמוסר – וכבר הם עוקבים בחוצפה, בסקרנות ובחינם אחר הבלוג של הקשיש המורשה המגורש מעיתונם. את מציצנות זו הם עשו זאת בהתחזות ל"מבקר מס' 369,557" של הבלוג, או כ"צופה מס' 2,865" בקדימון הסרט 'שועל הכסף של פליציה ט". זהו צופה בלתי מוזמן, אך "כאשר סלון ליבך הופך לשדה, גם זאב עשוי להציץ", כמאמר פתגם ותיק. .

מאחורי הפרגוד הוורוד

פייסבוק הודיעה שוב לג'ימייל של הזקן שיש לו אצלם "89 הודעות חדשות ו-20 בקשות של חברים", אך "אדוארד" נשאר אדיש, ולא בדק מה מחכה לו מאחורי הפרגוד הוורוד של פייסבוק או לינקדין או מקומות דומים. כי הזקן, השומר כפייתי על עמדותיו, החליט מזמן לתפוס מרחק הגון מכל זירה חברתית מאורגנת, ואף הספיק כבר להתוודות די פעמים על סטייה אובססיבית זו שלו.

סאלטה בזקנה? קישטה

ההסבר שהזקן מנפק שוב ושוב הוא שאין מצב שהזקן יבצע סאלטה לאחור ויתמכר לסגנון החיים הנוצץ, אשר שונה מחבילת הקשרים, הקישורים והאביזרים שהוא אהב במשך השנים ולמד להתרגל אליהם.

אלא שהשבוע קרה שפתאום לא היה לי נעים לקבל שוב ושוב הזמנות להכיר פרופיל של מישהו ברשת כזו או אחרת, הזמנות שמגיעות בתדירות של כמה פרופילים ביום. חשבתי לפתע, בטיפשותי, שנפשות טובות מזמינות אותי אחרי שקראו את המדור, ולכן התעלמותי מהזמנתן נראית להם אולי בלתי נימוסית בעליל.

כדי להתחיל לתקן את הפדיחה בחרתי תחילה בגברת שרית ג', כדי להתנצל בפניה ולהסביר לה את עקרונותיי לגבי רשתות חברתיות. התקשרתי למספר הטלפון שסיפק לי מקבוק שלי (דרך גוגל ואינסטגרם), והופתעתי: הגברת הנחמדה לא חיפשה אותי כלל, ואמרה שכנראה לינקדין שלה ניסה לשדך בינינו.

יבשת אָזְ-יָה

המודרנה הנוכחית, עם כל הטוב, הנוח והאופנתי שבה, היא אנטיתזה מוחלטת לכל מה שליווה אותי במשך זמן רב, והתבטא בדבקותו של הזקן שבי בסגנון חיים ואביזרים מהעבר.

כמו מכונות כתיבה ישנות, מצלמות פילם, שעונים, ובוודאי מכוניות השייכות לשנות ה-80 (אלפא GTV 2.0) או לבציר שנות ה-90 (הונדה crx 1.6 VTEC מקורית, והונדה האצ'בק 96' בעלת מנוע אינטרה R ומתלי קוני), ומכשיר תנועה מהירה משנות ה-2000 (ב-מ-וו Z3M קופה).

מלאי בהמתנה

מכונות הכתיבה שלי נתחבו לבוידם לטובת לפטופים, כי מערכות העיתונים שעבדתי איתן בארץ ובחו"ל חדלו לקבל טקסטים בפקס, וחברת לייקה פיתחה לשמחתי דגם M8 הבנוי בצורה דומה ללייקות הישנות שלי, אך מצלם בשיטה דיגיטלית.

אגב, העדשות הישנות של אוסף הלייקות שלי מתאימות ל-M8, ושומרות על איכות אנלוגית בנוסח רטרו.

לוקח בפינצטה

נשאלתי מה הייתי לוקח מהמכוניות ילידות 2018 כדי לשפר את הבנות הוותיקות שלי. עניתי שהייתי מרכיב במכוניותיי אולי רק את מנגנון הפלא המותקן ביונדאי i30 N החדשה, מנגנון חשמלי היודע לבצע בעצמו 'דאבל קלאץ" בעת הורדת הילוך.

וחוץ מזה כלום, תודה. כי אינני מעריך מכוניות חדשות, ולוּ רק בגלל העובדה שהן נגועות בפתרונות מורטי עצבים, חדשניים כביכול. לפעמים אף קשה להאמין שפטנטים אלה עברו לפסי הייצור, ולא נפסלו בשלב האבטיפוס. כמו בלם יד חשמלי, שאינו מאפשר להשתמש בו בנסיעה. זהו פטנט עקר, אך הדור הנוכחי אינו חושד בכך. תודעתו לכודה בממגורת הכזב של המודרנה.

מה יהיה בג'ימקאנה?

בלם היד המסורתי, המכני, משמש לא רק משתתפים בתחרויות ג'ימקאנה (זריזות נהיגה) – אלא עוזר לנו בכל תרחיש על הכביש הדורש מהמכונית התנהגות בלתי שפויה, כגון סיבוב במקום, סיבוב חלקי של 90-180 מעלות, ואף צלחת שלמה.

מה יהיה בסכנת חיים?

לפני כמה שנים הזכרתי שבלם היד המסורתי, המכני, מסוגל להציל חיים במקרה שמחבלים נוסעים אחרינו ומתכוונים לפתוח באש (מה שהיה קורה בתקופה ההיא, שלמזלנו נגמרה, כנראה עקב נוכחות כוחות הביטחון בכבישים המשותפים ביש"ע).

מקצוע הבמאי שלי, ולא מעט חוצפה (שהרי אינני מומחה לענייני ביטחון אף כי את הוותק הצבאי שלי התחלתי עוד כילד), הובילו להמלצה 'יצירתית' שלי כיצד ניתן לשרוד פיגועי כביש מסוג זה: כאשר אנו מגלים מכונית חשודה הדוהרת אחרינו – מומלץ לא להיכנס לתבהלה ולאיבוד עשתונות אלא להמשיך בנסיעה רגילה ואף להגביר במקצת את המהירות, וברגע שהחשודים מתקרבים למרחק המתאים להם כדי לפתוח עלינו באש – נלחץ בחוזקה על הבלמים כדי לבצע עצירה פתאומית בנוסח "פאניק סטופ", מה שאמור להפתיע את הרוצחים הפוטנציאליים לפני שיספיקו ללחוץ על ההדק.

המחבלים יופתעו, כתבתי, מהעצירה הפתאומית שלנו, יעקפו אותנו בלית ברירה ויתרחקו, ולפני שגם הם יעצרו, כדי לעשות פרסה ולהמשיך בהתקפה, יישאר לנו זמן-מה כדי להספיק לבצע במכונית שלנו סיבוב פרסה (באמצעות בלם היד – בוודאי), ולברוח על נפשנו.

ביצוע תרגיל זה אינו אפשרי כאשר מתכנני המכונית המשפחתית שלנו מציידים אותה בבלם חניה חשמלי במקום בבלם היד המסורתי, שיצא מהאופנה. מיגונית זו של מוט הבלם נחשבת כיום מגונה כמעט.

אגב, כאשר פרסמתי את המלצותיי לגבי הגנה עצמית ברכב, ציפיתי לתגובה חריפה מצד מומחי ביטחון מנוסים, ביקורת ואף נזיפה, אבל אף אחד לא קם. עוד קצת שתיקת כבשים, ואחשוב שצדקתי.

לשאלות ולתגובות: e.teksty@gmail.com 

טיפ טיפה: טמימוּת במקום תמימוּת

ליבו של הזקן נגנב חלקית בידי פוליטיקאי צמוד לשלטון, שהכריז בגאווה ש"הייתי שמח אם בתי לא תתחתן עם עד מדינה".

זו הייתה כאילו סתם הברקה עממית או פליטת פה על רקע צלילי מזנון הכנסת, ולא רגע היסטורי חלילה, שבו הערה-סיסמה דבילית זו חשפה את גודל המהפך שהתחולל כאן, אחרי שנים שבמדינה הזו חיו ותפקדו בונים, מייצרים ולוחמים שלא חיפשו שותפים לגנבת סוסים.

גילוי הלב המרופט הזה של ח"כ דוד אמסלם חושף שהגענו לסוף התמימות הבנאלית בנוסח "אי-פעם". תמימות זו הוחלפה חגיגית בכללי מוסר חדשים, שהאידיאל שלהם אינו המידה הטובה אלא הימנעות מחתונה עם ברנש נכלולי מדי.

זוהי חבילת הערכים שהתגלתה כחלק בלתי נפרד מכרטיס הכניסה למועדון המצליחנים העבריים, שחוגגים בו שחיתות, שקרים, מונקי-ביזנס פוליטי והתחשבנות כלכלית – אם כי עדיין לא רצח, ככל הידוע.

ייתכן, מדמיין הזקן, שבעוד 20 או 50 שנה מישהו יקום ויגלה שכל השחיתויות הפרנואידיות שיצאו לאור ב-2018 החלו בעצם בענף הרכב, בפעילות נמרצת של אנשי עסקים שהפכו למיליארדרים בזכות נקיטתם בתעמולה אגרסיבית, בזכות קשריהם המתוחכמים ובזכות עבודת כתבי החצר. או-אז, אולי אולי, יוזכר גם שמו של הקשיש המורשה, ויוזכרו צעקותיו שהתריעו: "אל תאמינו!", "תהיו זהירים וביקורתיים לגבי פרסומות, כי ענף הרכב שלנו הוא זירה של רודפי בצע מנוסים וחסרי מצפון".

ועוד יתגלה אולי בעתיד כי מדורו של הזקן 'המפתחות בפנים', שבילה בעיתון 20 שנה – גורש כתוצאה ישירה משייכותו המתחזקת של העיתון לקבוצת 'ישראל היום', שבזכותה נאספו אנשי 'מקור ראשון' אל ספונסר עשיר, אלוף אולימפי בביזנס, ובזכותו הצטרפו אל מועדון המצליחנים העבריים שהזכרתי קודם.

ייתכן שבקונסטלציה החדשה הנ"ל, כתיבת הזקן הרגיזה את חבורת החברה הגבוהה הזו אשר 'מקור ראשון' הצולע, העני והמפסידן הכפייתי קיבל כרטיס כניסה אליה, כך שהעיתון צורף אל מועדון המצליחנים העבריים בתמורה לחיסול המדור, כלומר ביעור הקשיש.

* טמימות (c) היא ביטוי של הקשיש המבוסס על המילה 'טָמוּם', שפירושה אטום. כלומר, טמימות היא אטימות

sefer

להציל ספר אציל: על ספסל המתרחץ לו במי גשם מצא הזקן ספר רטוב, שנשכח או נזרק. היה זה 'תמונתו של דוריאן גריי' בגרסה העברית.

"כל המציל ספר אחד, כאילו הציל את הספרות כולה", לימד הזקן את כלבו ישעיהו (שייקה) אטלר, ולקח מהגינה הביתה את יצירת המופת פרי עטו של הפרובוקטור המושלם אוסקר וויילד, בן התקופה שהקדימה את המאה הקודמת ב-20 שנה ועוד קצת.

הספר נראה חדש, כאילו איש לא פתח אותו לפני ש-258 עמודיו נרטבו לגמרי ונדבקו זה לזה. הזקן היה צריך להפגין מאמץ פיזי ורוחני כדי לצרף אותו לספרייה הביתית: ראשית, בין כל דף ודף תחבתי פיסת קרטון, והספר, שנפתח כאקורדיון, נקלה קלות מעל רדיאטור. או-אז העברתי מגהץ רותח על כל עמוד ועמוד, והנחתי את 'תמונתו של דוריאן גריי' תחת שק של 20 קילו אוכל חתולים. כתוצאה מהטיפול היסודי חזר הספר לעצמו, ויש לו מה שהזקן הכי אוהב: הוא נראה כאילו שני דורות או יותר קראו אותו להנאתם.

אגב, התרגום של ליה נירגד מעולה.

 שואלים את אדוארד

בחיסוי שם: אני קורא מתמיד שלך, והפעם השאלה שלי: טויוטה יאריס 2009 הידנית שלי התחילה לצרוך כמויות שמן מופרזות, קרוב ל-2 ליטרים ל-1,000 ק"מ. השמן הוא 5W30, כך לפי מוסך טויוטה.
לפי שיעורים שלך, הבעיה היא: נזילה/טבעות/צילינדרים. או משהו אחר? בכל מקרה דרושה בדיקת מוסך. על איזה מוסך אמין בירושלים אתה יכול להמליץ?

ומה חדש עם הסרט?

תשובה: 1. מוסך מושיקו בתלפיות. ד"ש ליהודה. סיבה טיפוסית: התפרקות מחזירי השמן המותקנים על השסתומים. אבל תצרוכת שמן של 2 ליטרים לאלף קילומטרים מצביעה, לצערי, על משהו רציני יותר, כמו טבעות שנתפסו על הבוכנות ואינן מתפקדות.

  1. הסרט 'שועל הכסף של פליציה ט" נמצא סוף-סוף בדרך טובה, בזכות התערבותו של המפיק הישראלי מרק רוזנבאום, חברי.

נחי לוין: הייתי קורא בשקיקה את הפינה שלך ב'מקור ראשון', ומאוד הצטערתי כשהודעת על סגירת המדור והמעבר לבלוג באינטרנט בלבד.

אני שוקל לקנות יונדאי i20 ידני משנת 2014. רציתי לשמוע ממך כמה טיפים לשימוש נכון ברכב. מאז שלמדתי שיעורי נהיגה על הילוכים עברו לא מעט שנים (13 שנה פחות או יותר), ומאז יצא לי לנסוע על רכב ידני פעמים מועטות.

הייתה תקופה קצרה שבה נסעתי מדי פעם מהישיבה שלי במצפה-רמון לאזור ירושלים, בעיקר ברכב המעולה של הישיבה סקודה אוקטביה (כשאני נהגתי עליו הוא כבר עבר את החצי מיליון ק"מ ושמעתי שהוא עבר גם את המיליון, אבל נגנב לצערה הרב של הנהלת הישיבה). לאחר מכן יצא לי לנהוג בטיול באירופה בפורד פוקס, אבל לכמה ימים בלבד.

אני זוכר כמובן את סדר ההילוכים, יודע להעביר כמו שצריך את ההילוכים ומצליח לבצע זינוק בעלייה, אבל כמה פעמים כבר נכבה לי המנוע בתחילת נסיעה ולא תמיד אני בטוח מתי צריך להעביר הילוך.

  1. מתי להעביר הילוכים לשמירה על תיבת ההילוכים והמנוע, וכדי לשמור על צריכת דלק נמוכה יחסית? אשמח לכמה כללי אצבע.
  2. בלוח המכוונים יש נורה שנדלקת שאומרת מתי להעביר הילוך (ולאיזה הילוך), והיא אומרת להעביר כבר בשלבים מאוד מוקדמים, כשמד הסל"ד בקושי עובר את ה-2,000. אני זוכר משיעורי הנהיגה שלי (ותקן אותי אם אני טועה כי עבר קצת זמן) שצריך להעביר הילוך כשמד הסל"ד נמצא בין 2,000 ל-3,000. אז מתי הכי מומלץ להעביר – לפי התחושה שלי או לפי המלצת הרכב.
    3. בנהיגה עירונית, אני מתלבט לא מעט אם כדאי להעלות להילוכים שלישי או רביעי כשעוד מעט מגיעה פנייה או רמזור, ואז אני אצטרך שוב להוריד הילוך. האם טוב יותר להגיע לסל"ד גבוה יחסית (סביב 3,000) ולהימנע מהעברה של ההילוכים כל הזמן?
  3. מתי חובה להוריד הילוך, לדוגמה מהילוך שלישי לשני ומשני לשלישי ?
  4. בהגעה לרמזור אדום בעיר, האם יש עדיפות להעברה של הגיר לניוטרל ובלימה עד עצירה, או שמא מומלץ לבלום גם באמצעות המנוע על ידי הורדה של ההילוכים עד לעצירה בהילוך ראשון?
  5. אני זוכר שבמדור שלך המלצת לא מעט על בתי ספר לנהיגה מתקדמת. האם יש כאלו שיכולים לתת שיעור או שניים גם על נהיגה נכונה ברכב בעל הילוכים?

נ"ב: אני זוכר שהיית נותן טיפים קטנים ועצות בטור שלך (בחלק שנקרא 'טיפ טיפה', אם אני זוכר נכון). יש מקום בבלוג שלך שבו יש אוסף של הטיפים האלו?

תשובה: אין מרשם אוניברסלי לגבי היחס שבין הסל"ד האופטימי לבין הילוך מסוים, כי יש לתפקד באופן שונה בסביבת מנועי בנזין בעלי אופי ספורטיבי, בסביבת מנועי דיזל וברכב היברידי. דרושים רגש, שמיעה טובה וידע לגבי מומנט המנוע, כלומר – באיזה סל"ד המנוע מייצר כוח ומספק אלסטיות.

החלפת הילוכים קשורה גם בתנאי הכביש, מספר הנוסעים ואפילו רוח צדדית, המצריכה שימוש בכוח המומנט והימנעות מהילוך גבוה.

אכן, חלק מהיצרנים ממליצים להחליף הילוכים לפי הדיודה, שדואגת לנהיגה חסכונית אך לא לנהיגה השומרת על חייו הסבירים של המנוע, אשר עשוי להיפגע עקב נסיעה בסיבובי מנוע נמוכים מדי. העיקרון המנחה הוא שכאשר אנו לוחצים על דוושת הדלק, המכונית אמורה לגלות חשק לזנק ללא צורך בהורדת הילוך. אם זה לא קורה, זה סימן שנוסעים בהילוך גבוה מדי.

לרמזור אדום יש להתקרב במנוע שעובד בהילוך, כאשר הרגל אינה לוחצת על דוושת הגז. כך עוצרים את הרכב ללא בלמים, אשר נהנים מהקלה בעבודתם, והדלק אינו עובר למערכת ההזרקה. אם נבחר להאט באמצעות הילוך ניוטרל, לעומת זאת, נאבד שליטה על הנסיעה, והדלק יישרף סתם בסיבובי סרק.

און יעקובסון (054-4518577) הוא המורה לנהיגה מתקדמת הטוב ביותר, שיכול לעזור לך יותר מהנחיה תיאורטית שלי.

 רן: הייתי מתחיל את המייל בלכתוב כמה הבלוג והטור שלך נהדרים, אבל אמנע מזה, הגעתי אליו לא דרך 'מקור ראשון' אלא דרך פוסט של יגאל סרנה.

שאלה מכנית: ברשותי אאודי A4 מודל 2013, סטיישן וידנית, שעברה כ-90 אלף ק"מ (על כבישי נכר. אני גר בחו"ל). בשנה האחרונה הגיר הידני קצת קשה לשילוב, ועל פי המוסכניקים כאן הוא דורש החלפת קלאץ׳ – שזה בערך אלף אירו.

מכיוון שאני מתכוון לחזור לארץ בעוד כמה חודשים, ולצערי איאלץ למכור את האוטו (ולחזור מן הסתם לקוריאנית אוטומטית), הייתי מעדיף להימנע מהחלפת הגיר/קלאץ' או מה שצריך, ולמצוא פתרון זמני שיאפשר לי למכור את האוטו בשלום.

החלפתי את שמן הגיר, אך זה לא שינה הרבה. האם יש משהו נוסף שאוכל לעשות, או שהחלפת הגיר היא בלתי נמנעת?

תשובה: יכול להיות שבאאודי שלך הפסיקה לעבוד המשאבה ההידראולית שמפעילה את המצמד. אולי חסר בה נוזל הידראולי, או שהיא תפסה אוויר.

גם לגבי ב-מ-וו שלי קבעו בעקשנות המכונאים במוסך הראשי, ויחד איתם המהנדסים במכון הדיאגנוסטי, שאין מנוס אלא להחליף מצמד, באותו מחיר שדרשו ממך. אך אני החלפתי רק את משאבת המצמד, במחיר של 120 שקלים, והחלפת ההילוכים עובדת כמו במכונית חדשה.

יונתן: ברשותי סיטרואן C1 שאני רוצה להחליף ברכב גדול יותר, כי כעת אנו מצפים לילד שני. מכיוון שקשה לי למכור אותו, הלכתי לכמה סוכנויות טרייד-אין בחיפוש אחר רכב מליסינג. בתקציב שלי אני מקבל רכב מאותה שנה פחות או יותר, שרשום לו קצת פחות קילומטרז' ממה שיש לי (128 אלף), אך מרווח יותר וטוב יותר. מציעים לי פורד פוקוס 2012 או אופל קורסה 2012 אוטומטיים, שניהם סביב 100 אלף קילומטר.

על איזה מהם אתה ממליץ לי כרכב משפחתי (2 ילדים), וממה יש להישמר?

תשובה: 1. הנה המציאות: אם תמכרו את סיטרואן C1 שלכם במחיר נמוך לבעלי מגרש, למשל, תראו אותה למחרת עומדת למכירה תחת הכיתוב "יד ראשונה", מד הקילומטרים שלה יצביע על 60 אלף בלבד, והיא תימכר במהירות כמו בייגל טרי.

  1. אמנם אופל קורסה היא מכונית נהדרת, חסכונית ואמינה, אלא שאין בה הרבה יותר מקום מכפי שעומד לרשותכם בסיטרואן הקטנה. כך שאופציה טובה יותר היא אכן פורד פוקוס, הלוואי בגרסת סטיישן 2.0 ליטרים. היא קצת פחות חסכונית מ-2.6, אלא שמספקת ביצועים ברמה טובה, בטיחות אקטיבית והנאת נהיגה.

אופציות אחרות הן רנו מגאן משנתון המתאים לאפשרויות הכספיות שלכם, וסקודה רומסטר, שבאחרונה שכחתי להצביע עליה כעל אופציה מעניינת.