דילוג לתוכן

תפרחת האבסורד

בימים אלה מרגישים יהודי פולין כמו בימי הפוגרומים האנטישמיים. הבודדים שנשארו פה ושם מנסים להסתגר בבתיהם, ולא להגיב בפומבי על הפרובוקציה המטופשת והבלתי אחראית שהגיעה מעבר לאוקיינוס האטלנטי. זו שליבתה את האווירה נגדם

מדובר על יוזמה שוחרת טוב לכאורה של כמה מהדמויות המובילות ביהדות אמריקה, לוביסטים עשירים ובעלי קשרים בבית הלבן השייכים ל-WJRO, ארגון יהודי עולמי להשבת רכוש יהודי שאין לו יורשים.

הדרישה החדשה של ארגון זה, שזכתה בתמיכתו המבולבלת והאימפולסיבית בעיקר של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, היא שפולין תשלם ל-WJRO סכום פיצויים כללי של 300 מיליארד דולר בגין הרכוש היהודי שנגזל במדינה זו במהלך השואה ואחריה, תחת השלטון הקומוניסטי.

דרישה זו לפיצוי-עתק נפלה על הלאומנים האנטישמיים בפולין כמו מתנה מתוקה משמיים, לא פחות מכך. הלאומנים לא יכלו לחשוב על דרך מוצלחת יותר לחזק את כוחם לקראת הבחירות הבאות לסיים (הפרלמנט הפולני), המאיימות להתרחש עקב תוצאות הסקרים האחרונים.

רוקדים על הקירות

ואכן, הפשיסטים בפולין רוקדים על דרישת הארגון היהודי. ברחובות פולין – לא רק בערים ובכפרים של הפריפריה אלא גם בוורשה הבירה – תלויות כרזות ענק המזהירות מפני הדרישה "הבריונית" של "היהודים" לקבל חזרה רכוש פוסט-יהודי שאין לו יורשים. הכרזות מודבקות על קירות, על לוחות מודעות, בתחנות רכבת, בכל מקום. הזקן תלש שתיים מהן לצורך הארכיון האישי.

כרזות אנטישמיות אלה מצטטות, בין השאר, את הכרזת נשיא ארה"בJust 447" ", אשר לפי הלאומנים הפולנים המאוגדים בארגון 'קונפדרציה' מוכיחה מעל כל ספק שאמריקה החליטה לתמוך בדרישות הכספיות המטורפות של היהודים (300 מיליארד דולרים כאמור – לפחות לפי 'קונפדרציה' האנטישמי. הארגון היהודי עצמו לא נקב בשום סכום).

התעמולה עובדת במרץ. יד אלמונית, כנראה של 'קונפדרציה' הפשיסטי, תלתה על חזיתות בתים רבים בפולין שלטים מתסיסים בנוסח "בית זה עומד בקרוב לחזור לבעלות יהודית. תעשו משהו, תזוזו!"

חבר שלי השתגע

לזקן לא נעים להודות שבראש הארגון האנטישמי 'קונפדרציה', שכל פעילותו מכוונת נגד יהודים – עומד חברו לשעבר של הזקן המורשה יאנוּש קוֹרְבִין מִיקֶה (המכונה JKM), פילושמי חם לשעבר שבגיל 77 התקרר משום מה, השתגע, והפך את עורו מהקצה אל הקצה.

korwin mikke

יאנוש קורבין מיקה. חברי לשעבר, טפו טפו

באופן פרדוקסלי, קורבין מיקה, שהפך אנטישמי יוקד, היה מיודד עד לא מזמן עם יהודים רבים, כמו יֶזִ'י אוּרְבָּן, עורך השבועון האנרכיסטי "Nie" (לא), ועוד אנשי תרבות ואמנים יהודים, וביניהם יידישאים אשכרה, וגם כאמור עם הקשיש המורשה הנוכחי, הישראלי, אשר מתבייש כעת בעובדה שהוא היה מוזמן על ידי JKM לאירועים פרטיים בארמונו הכפרי. היה זה עוד לפני שהמארח המפורסם הריח פתאום שמנכ"לות של ארגון 'קונפדרציה' האנטישמי היא ג'וב שמסוגל להקפיץ אותו לשלטון.

קרנבל מנוול

הלאומנים הפולנים, בהובלתם של יאנוש קורבין מיקה וחבורתו, חוגגים כמו חזירים בגשם (כמאמר ביטוי מקומי) על הסוגיה הנפיצה של "היהודים דורשים פיצויים של 300 מיליארד דולר".

קרנבל השנאה אינו מסתפק בכרזות. אנשי "קונפדרציה" האנטישמי גם מופיעים במדיה – בעיתונות, ברדיו ובתחנות הטלוויזיה ה'אובייקטיביות' – ומזהירים כי "אם אנו לא נחזיר מיד את הסכום האבסטרקטי הזה ליהודים, מה שירושש את המדינה – ארה"ב לא תבנה על אדמתנו מערכות נגד הטילים של פוטין, ולא תשלח אלינו חיילים אמריקנים עם הציוד המלחמתי הדרוש כדי לחזק את כוחנו מול רוסיה".

וכך, בתחכום דמגוגי, נוצרת האווירה שהיהודים הם איום קיומי על פולין.

מעניין להם את קצה המרפק

מובן כי כנופיית המיליונרים היהודים באמריקה – אותם חסרי אחריות שתכננו את הפרובוקציה הדבילית, אשר מציבה דרישה שאין לה תקדים בחוק באף מדינה בעולם לגבי רכוש שאין לו יורשים – לא מתכוונת, חלילה, לחלק את השלל העתידי ההיפותטי בין ניצולי השואה האחרונים, שביניהם הקשיש המורשה למשל.

מי יעץ לנתניהו?

לצערו של המצפון של הזקן הנ"ל, ראשי המפלגה המובילה בארצנו, הליכוד, כולל ראש הממשלה בנימין נתניהו וסביבתו הלאומנית, כולם, כלהקה, תמכו בחצי-פה ביוזמה של ארגון WJRO, וכעת עברו לנוהל פה-מלא, ומגדירים כבר כ"לגיטימיות" את דרישות הארגון ביחס לרכוש השייך (גנטית?) לעם היושב בציון.

כן, גם אצלנו יוזמת WJRO אשכרה מנוצלת במחשבה בריאה על הבחירות המתקרבות, מתי שהן לא ייפלו עלינו – ממש כפי שהאנטישמים הלאומנים בפולין מנצלים את היוזמה לצבירת כוח לקראת הבחירות ברפובליקה שלהם, תוך שימוש בפעולות גסות רוח ומסוכנות המכוונות נגד יהודים ונגד מוסדות יהודיים.

כל חינגת השטנה הזו הוצתה, כאמור, בעזרתו הנדיבה של הארגון היהודי WJRO ואנשיו, מיליונרים הרודפים בסך הכול אחר פרסום. להשקפתו של הקשיש מדובר במסכנים, אשר הונם הכבד לא עזר להם להיחלץ ממאסר הטיפשות.

הצגה משכנעת מדי

בכל אופן, הסימטריה הפתאומית והמטורפת בין ישראל לפולין נראית לזקן כמו הצגה שנכתבה לבמת תיאטרון מודרני עד כאב שיניים, שהאבות הרוחניים שלו הם זוג גאוני מחזות האבסורד אוז'ן יוֹנֶסְקוֹ הרומני וסְלָבוֹמִיר מְרוֹזֶ'ק הפולני, חברו הז"ל של הזקן.

ואם זו לא הצגה בסך הכול – אז מה זה צריך להיות, לכל הפחדים ולכל הרוחות?

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: מלכת צרפת המזויפת

אפשר לעזוב לרגע את מדינת תל-אביב – החוגגת את האירוויזיון עם כל התוספות המביכות (כמו מדונה) – כדי, כמו במקרה של הזקן המורשה, לבדוק בוורשה את מצב סרטו 'שועל הכסף של פליציה ט", ובנוסף עוד לבקר את שלוש בנותיו של הזקן מבית אלפא, הונדה וב-מ-וו. אלא שבגלל המצאת האינטרנט לא נשארה, לצערנו, אפשרות לברוח מהחוצפה והאינפנטיליזם של כתבי חצר המוטוריקה העברית.

כל המאפיינים האלה, מחוצפה ועד אינפנטיליזם, היו בכתבה שפרסם ynet, אשר סוּפר בה על אלפין A110 "המחודשת" על ידי רנו.

שתי טעויות גסות בכתבה: ראשית, אלפין A110 הוותיקה של פעם לא "חודשה", אלא נבנתה בשמה מעין קריקטורה. שנית, Ynet מציין כי אלפין A110 הקודמת, שניצחה במספר רב של תחרויות ראלי באירופה, הופיעה "לפני רבע מאה", כלומר לפני 25 שנה. שקר! הרי לטרום-זקן הייתה אלפין A110 כזו, כחולה (בלו-פראנס), עוד ב-1967. זאת אומרת, לפני 52 שנה.

היא נקנתה בשיתוף עם חבר פולני, חלקנו אותה בינינו כמה ימים, אך המשך השותפות התגלה כבלתי אפשרי. תכננו לנסוע איתה בכמה תחרויות ראלי, שבהן נתחלף במושבים לסירוגין: בתחרות אחת חברי יהיה הנהג והטרום-זקן ישמש כנווט, ובתחרות הבאה אני אנהג וחברי יהיה הנווט. התוכנית הייתה טובה, אך פרצו בינינו מריבות בלתי נעימות בנושא השימוש היומיומי באלפין – והשותפות התרסקה בתוך פחות משבוע.

בלית ברירה, הטרום-זקן מכר לחברו את חלקו ביפהפייה לפני שיתאהב בה, והסתפק בהמשך פעילותו הספורטיבית בתוך רנו R8 גורדיני, בעלת אותו מנוע ואותה תיבת הילוכים שהותקנו באלפין A110.

אחר כך חלפה בקושי שנה, ולביתנו הפולני בוורשה הגיע צונאמי אנטישמי בעל הקידומת 1968. עלינו ארצה, והדבר הראשון שעשינו אחרי הנחיתה על אדמת הקודש היה כתיבת מכתב למחלקת הספורט של רנו. "לא תאמינו", כתבתי, "אך אחרי שתי ה-R8 גורדיני שלכם, ואחרי כל הראלי שעשיתי איתן – אני נוסע כעת בחיפושית 1.2, שכמובן אינה מתאימה לי כלל. כך שליבי, ניסיוני, כבישי האספלט העבריים החלקים, ואישיותי שהכרתם לטוב ולרע – ממליצים לי להזמין אצלכם את אלפין A110 ולייבאה הנה, לישראל".

המשכתי וכתבתי ש"אלפין A110 תמצא במדינת היהודים בית חם ודואג לכל צרכיה, והיא גם תשמש, בוודאי, כרטיס ביקור ממש טוב שלכם בתל-אביב, בירושלים ובאילת", הבטחתי. אלא שלאכזבתי המוחלטת, מכריי הפאריסאיים, אוכלי צפרדעים, לא הסכימו לשגר אליי אלפין A110 "בגלל הדלק הישראלי הבלתי הולם והיעדר השירות אצלכם, אדוארד". או-אז הלכנו למר ליאו גולדברג, יבואן GM, וקנינו אצלו אופל GT 1,900. הרכבנו לה בולמי קוני, דיפרנציאל של קאדט ראלי ושני מאיידים, והעלינו את יחס הדחיסה בצילינדרים.

על אלפין A110 הישנה ועל המכה ה"מחודשת" שלה נספר במדור הבא, כי זה נושא חשוב למודעות המוטורית, אשר נמצאת במדרון בגלל הדיגיטליזציה של הכלים והמוחות.

alpine A110

אלפין A110. יופי אמיתי, קלאסי, מתנגד לשעתוק ירוד

שואלים את אדוארד

חיים נ': אני מעוניין ברכב בעל 6 מקומות במחיר עד 80 אלף שקלים. הדברים החשובים הם אמינות ובטיחות.

האם כדאי להסתכל על מאזדה 5 או שהיא קטנה מדי? ראיתי גם את אופל זפירה ורנו סניק.

תשובה: האופציה היחידה לרכב 6 מקומות ששווה רכישה היא הונדה FR-V, המוצלחת מכל בחינה – אמינות, חיסכון בדלק, נוחות וסיפוק מנהיגה.

יסכה: אני מחפשת רכב למשפחתי (2 מבוגרים ו-6 ילדים) בתקציב של 60 אלף שקלים. על מה היית ממליץ?

אני עובדת קרוב לבית, וגם בעלי, כך שהרכב משמש אותנו לנסיעות להורים ולחופשים. אני לא לחוצה על בגאז' כי יש לנו צימיגג, וזה יעיל.

תשובה: פולקסוואגן טרנספורטר היא המענה, אלא ש-60 אלף שקלים יספיקו רק לדגמים ותיקים יותר.

 

מחשבות לא מסורקות

לפנות ערב נגמרו 3.5 שעות טיסה אל-עליות משדה התעופה ע"ש בן-גוריון בלוד, ונחתנו בפולין, שמצאנו אותה זרה לנו יותר מאי פעם, ברור מדוע – אלא שבאופן פרדוקסלי, גם דומה לנו. פתאום

כי פולין, לפחות בגרסתה העכשווית, נראית כמו האחות הגויה של מדינתנו, אחות תפורה או מודבקת, וזה למרות השוני בדת, השוני בגזע והשוני בהיסטוריה.
דמיון מפתיע זה לובש לעיתים ממד גרוטסקי. כך למשל, אל-על העברית למדה מחברת התעופה הפולנית לוט לא לחלק ארוחות לנוסעים בטיסות אחר צהריים.
הקשיש משועשע במקצת, ובעצם די הרבה, מכך שהדמיון בין שתי המדינות מתעקש להתקיים למרות העוינות ההדדית ביניהן: למרות האנטישמיות הפולנית מחד, שבעבר השתייכה לפולקלור בעיקר וכעת היא רשמית כמעט – ולמרות האנטי-פולניוּת הישראלית התקנית מאידך גיסא.
כן, באורח פלא ממש, כלום לא מפריע לקרבה פתאומית זו בין שתי האומות, שבמסגרתה הפולנים המודרניים ממש מתחרים איתנו בהחלקה במדרון המוביל לחוות החיות של אורוול.

נשר שמשמיע נעירות

בדיוק נחתנו, ובעצם נפלנו, על חגיגות העצמאות של הרפובליקה המנוּשרת (סמל נשר) ב-3 במאי, יום שבו גורמים פולניים קיצוניים השמיעו תחת דגלי המדינה מבחר סיסמאות לאומניות נוטפות פטריוטיות, אמיתית או מזויפת, שאינה מתביישת להיות מעורבבת פיפטי-פיפטי עם גזענות ופשיזם. זה מתבטא כאשר הפולנים הצוהלים צועדים ברחובות הראשיים, שרים ורוקדים, וגם בנאומי הכיכרות, שטעמם הפאתטי אשכרה מזכיר לציניקן המזדקן את יום העצמאות העברי הנוכחי.
אלא שלקראת סוף חגיגות הגויים, נמוך-הקומה ירוסלב קצ'ינסקי, ראש מפלגת השלטון הפולנית, עקף את נתניהו בסיבוב, כאשר קבע מול מסרטות הטלוויזיה ש"הרמת יד על הכנסייה הקתולית היא הרמת יד על פולניה כולה!". נתניהו אפילו לא לחש רעיונות דומים לאוזני אשתו ובניו.

הכלות המשחררות

הזקן המורשה – שהגיע לביתו הקיצי כדי לטפל בבנותיו מבית אלפא, הונדה וב-מ-וו, ומצפה ליהנות מקרבתן הרגשית ומהטיפול הפסיכולוגי שהן יודעות לתת לבעליו-בכפייה של גיל מופלג – פטור בזכות שלישייה זו מלהיות מעורב בענייני אידיאולוגיה ופוליטיקה כלשהם, ומשוחרר מהשוואה בין השלטונות או בין המחירים של מוצרי יסוד ודלק בשתי המדינות.

שבעות מעצמן

הוא פתח את דלתות המוסכים, מוכן להגיש למצברי הבנות את כמות האמפרים הנדרשת כדי להתניע את מנועיהן אחרי חורף קר, וציפתה לו הפתעה נעימה: הונדה crx הכחולה התניעה מיד, למרות שנת חורף של חצי שנה.
אלפא GTV לא אכזבה אף היא את הקשיש, כי המצבר שלה היה מאוכסן בבית המחומם. מערכת החשמל של הבווארית אמנם לא עברה את מבחן המולטימטר – אלא ש-8.5 הוולטים שנשארו ברשותה של הֶלְגָה שמרו על האזעקה ועל זיכרון הרדיו.

אין אפילו סלפי

שלוש בנותיי, ואיתן סיוויק האצ'בק האדומה המטורפת, בעלת מנוע של אינטרה R ומתלי קוני, חיפשו אפשרות להצטלם לתמונה משפחתית, אלא שבדיוק התחיל גשם. הבנות חזרו למוסכים, והזקן הדליק מקטרת אסורה.
מחר יצטרך לבחור באיזו בת הוא ייסע לוורשה כדי להזיז את ענייני סרטו, ולבדוק אם באמת יש מקום לאופטימיות.
לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

Z3M et alfa GTV

שתי מילים באנגלית, Shooting Brake, מתארות את הצורה האריסטוקרטית של חלונות הצד האחוריים במכוניות קוּפֶּה מעטות. ואני מודה שהקטע של שוטינג ברייק קרוב לליבי, כי ברשותי כבר 3 שנים ב-מ-וו Z3M קוּפֶּה, שוטינג ברייק קלאסי שהיא גאוות האוסף הביתי.
גם צעצוע אחר באוסף זה, אלפא רומיאו GTV מבציר 1984, שייך לדעתי לגזע השוטינג ברייק. אמנם באלפא שלי יש מושב אחורי, אך שמשה אחורית ארוכה מעניקה לה, סבורני, כרטיס למועדון השוטינג.
כך לפחות אני מסביר לאלפא כדי שלא תקנא ב-Z3M קופה. "גם את שוטינג ברייק כמו הבווארית", אני מסבר את אופייה הים תיכוני הקל להיעלב.

זקן מצייר את גורלו

על מצפונו של הזקן המורשה יעיק לנצח חוסר ההזדהות שהקשיש הפגין כלפי ערמת ה-PC הישנים והמקבוקים שלא תוקנו כראוי. הטענות של המסכים והמקלדות מתארות במבוכה את סבלם ואת בדידותם, באין חטא מצידם. סבורני שהם לא יסלחו למנוח על הזנחתם (לכותרת משנה אוטונומית זו אין קשר למדור עצמו)

רוכל ערבי המשוטט בפארק עם תיק יד ענק עצר אותי כאשר טיילתי עם הכלבים. הוא פנה אליי בהצעה שאקנה ממנו משהו, ולא היה מוכן להניח לי למרות הבהרתי שאינני זקוק לדבר.
הוא לא ויתר, ופשוט הלך אחרינו עד ששאלתי סוף-סוף מה הוא מוכר בכלל, ואז פתח הערבי את תיקו החשוד, שבגללו הייתי זהיר ודי נחמד. כי בתחילת שנות ה-70, כאשר העולה החדש הטרום-זקן עבר טירונות ביחידה ירושלמית, חילקו לנו במחנה שנלר שיפודי מתכת. "אם תראו ברחובות ירושלים ערבי עם תיק, תבדקו עם זה אם אין לו חומר נפץ", לימד אותנו המפקד.
לא נשאר לי נשק כזה של צה"ל, אך הדאגה לגבי התיק עזבה אותי כאשר הרוכל החל לשלוף ממנו מכונות גילוח, שעונים ובשמים. "לא תיקח רולקס ב-100 שקל?", שאל.
אני מכיר את הרולקסים הסיניים המזויפים שנמכרים באלנבי ב-300 שקלים. קיבלתי ממישהו אחד כזה, אוטומטי, שעבד חצי שנה ומת, אלא שלפני פטירתו הוא עשה רושם בבנק. "או, רולקס", התפעל הפקיד. נזכרתי בקטע המשעשע, שילמתי לערבי 50 שקלים, והלכתי עם רולקס הביתה.
לא ידעתי שתמורת 50 השקלים שהוצאתי מכיסי, שני שטרות של 20 ו-10 שקלים במטבע, קניתי לי מחזה שלא מפסיק לזעזע אותי כבר שבוע ימים. אני תקווה שאצליח להשתחרר מהמתח, אם אספר למקלדת את השתלשלות האירועים המפחידים.

מדוע הזמן נקרש?

מילא שרולקס 50 שקלים נראה אמיתי לגמרי, כאילו היה עשוי מפלדת צמרת. הפרט שמדאיג אותי הוא המחוג המרכזי, העסוק בספירת שניות. גיליתי במבוכה שאם אני נועץ מבט במחוג זה – הוא עומד במשך כחצי שנייה, ורק אחר כך מתחיל לזוז. לא מאמין אני סוגר עיניים, פותח אותן, ועדיין – מחוג השניות עומד תחילה במקום, ומזנק באיחור.
אולי זו טעות אופטית, שלא קשורה במחוג אלא בחוש הראייה שלי, שהרי המחוג רץ רגיל, מבלי להתעייף. חזרתי על העפת המבט שוב ושוב, ובכל פעם גיליתי שהמחוג עומד ומתחיל לרוץ אחרי שיהוי-מה. לא נותר לי מנוס אלא להודות באמת: כנראה, בגלל שייכותי לגיל מופלג, האקומודציה של העין כבר לא טבעית כמו שהייתה, ואיבדתי את החוש או הכישרון לתגובה מיידית.

עם שווייץ לא מתווכחים

נשארה לי תקווה אחרונה: אולי זו קללת הרולקס המזויף, או עין רעה של הרוכל הערבי, שקיבל חצי מהשקלים שביקש? אמנם הוא אמר "זה מתאים לי, 50", אך האם מותר להאמין לאיש סדקית חנף-לשון, ועוד ערבי?
הוצאתי מהמגרה שעון אחר, בוטקס (Butex) ותיק, שקניתי בשנות ה-70 בירושלים אצל שען ברחוב קינג ג'ורג', על יד קפה טעמון. הפעלתי את הסטופר שלו, ואותו סיפור. גם בבוטקס השווייצרי הניטרלי עמד המחוג במשך חצי שנייה, עד שהתעורר וזז.

Rolex (aut)

שעון רולקס. את הזיוף הסיני מגלים רק לפי המשקל: רולקס אמיתי כבד פי ארבעה (בדוק).

Butex swiss 1960

שעון בוטקס. גם אתה, ברוטוס, נגדי?

מורד במשטר שתי השניות

המשחקים עם הרולקס והבוטקס גילו אמת אכזרית על שינוי די מפחיד במהירות הרפלקס שלי, איזושהי פגיעה בזמן התגובה, שעד עתה הייתי גאה בו.
השיהוי הזה, שכה מאיים עליי, הוא תופעה בנוסח כלום לרוב האזרחים המזדקנים, שהתרגלו לנסוע במרחק שתי שניות מהרכב שלפניהם. הם מקפידים לשמור על שתי שניות רווח, בדיוק כפי שממליץ משרד התחבורה. אלא שהחוצפן אנוכי אהב, במשך למעלה מחצי מאה, לנסוע במרחק של שנייה אחת ואף פחות מכך. את מרחק שתי השניות הוא ניצל רק כדי לאותת, ללחוץ על דוושת הדלק ולעקוף.
אז מה, גמרנו? האם אנוכי המופתע ייטמע בעדר, וייסע מעתה ואילך כמו זקן טוב ירושלים? גם על מסלול המרוצים עומד הזקן המורשה להפוך לזהיר בכפייה?

שונא רווחים – יחיה

ומה יגידו על צפדת-הרפלקס שלי זוג בנותיי, הבווארית Z3M והונדה crx? מה תגיד אלפא GTV?
מה תהיה התגובה של אלפא 33 IE התל-אביבית, שסבתה האדומה התחרתה בראלי-קרוס אשקלון באין-מרחק בכלל, כאשר ישבה על טוסיקיהן של גולפים GTI שהיא התחרתה בהן?
ומה תגיד על רככת-הרפלקס שחטפתי קליאו B הוותיקה השייכת לידידת הזקן? ומה תגיד בעלת הקליאו עצמה על השינוי הפתאומי בסגנון הנהיגה של הזקן? הרי במשך שנים היה הקשיש ממליץ לגברת זו ולאחרים לקצר את המרחק מהמכונית שלפניהם, כי לדעתו, מרחק שתי השניות אינו בטיחותי! שהרי מרחק זה אשכרה מזמין גדודי נהגים עבריים לעקוף אותנו, ולבצע תרגיל מקומי מוכר, כלומר – להשתחל לפנינו ומיד לבלום, כמקובל על כבישי הארץ. זו הסיבה שמרחק של שנייה אחת, פלוס-מינוס, הוא מרחק בטיחותי דווקא!

השנייה המהירה בעולם

הרי אפילו במרוצי פורמולה 1, נהגים המעוניינים ליהנות משיטת ה-DSR (שינוי זווית הכנף) במהלך ישורת ארוכה מוכרחים לשמור על מרחק של שנייה אחת אם ברצונם לקבל זכות לפתוח את הכנף האחורית – אשר מגבירה את המהירות על חשבון האחיזה, שחשובה רק בסיבובים.
למעשה, הנהלת FIA, הממנכ"לית את מרוצי גרנד פרי, ציינה מרחק של שנייה אחת במהירות של 350 קמ"ש ויותר (כמו בתחרות האחרונה באזרבייג'ן) כתנאי לשימוש ב-DSR, שהוא כאמור שינוי הזווית של הכנף.

רפלקס הציור עובד

מילא חוקיה והמלצותיה של מועצת הפורמולה 1, אשר בשכבת הטופ שלה מתחרים 20 הנהגים הטובים בעולם. אך מה יהיה איתנו, שאל הזקן את בנותיו המאוכזבות מבית ב-מ-וו, בית אלפא ובית הונדה, וגם את עצמו שאל על כך.
ומשלא מצא תשובה, החליט הזקן לצייר את גורלו, מה שהתבטא בתערוכת ציוריו בבית סוקולוב.
לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: תשובה לאביחי

לפי התקן של 'טיפ טיפה' בע"מ, הכין הזקן מקבץ המלצות לתת-המדור – והפעם בנושא נסיעה במכונית עם חיות מחמד.
המקבץ היה אמור להיפתח באזהרה הבנאלית שבשום פנים ואופן אין להשאיר כלבים וחתולים ברכב, במיוחד בימים חמים, ואז לגלוש אל פרטים טכניים המאפשרים הובלה מוצלחת של ידידינו בעלי ארבע הרגליים. בנוסף, המדריך המזורז היה אמור להדגיש את החובה לדאוג שחיות המחמד יזכו למים ולהפסקות בנסיעה, לציין הנחיות זהירות, ולקנח בהמלצה להרגיל את הכלב לנסוע ברכב עוד בגיל רך, מה שאמור להגן עליו מסטרס.
הזקן אף למד באיזה מקום שהסטרס הכרוך בנסיעות ארוכות ובסיבובים גורם לחתולים התקרחות. "לא ידעתי שאנו חתול", אמר הזקן לראי, אך בסופו של דבר הוא ויתר על הנושא כולו.
לפחות בינתיים, כי בינתיים הגיע למדור מכתבו של אביחי, וחיות המחמד יצטרכו להתאזר בסבלנות.
אביחי שואל: מתי אתה מוציא ספר עם זיכרונותיך? ראוי ויאה לך ולסיפוריך.
הנה התשובה: אם אצליח לקושש את הזמן הדרוש לכתיבה, ודאי שאתיישב על ספר, שאני חייב. ספר אמת על חיי ועל השואה. לא רק לקוראים הנאמנים שלי, אלא גם, ולפני הכול, כניסיון לבנות מצבת מילים צנועה להוריי, שלא זכו לקבר.
במשך כמה עשרות שנים פרסמתי כבר, בכתיבתי ובסרטיי, ניצוצות סביב נושא השואה, אך שתקתי לגבי תופעה שמקוממת אותי עד העצם. לא היה לי כוח להתוודות שמוציא אותי מדעתי הלהג הפילוסופי והפילוסופי-כביכול שמתנהל, במיוחד לאחרונה, בנושא השואה, בין שזהו להג דתי או תיאו-חילוני.
תפיסת הטרמפ על השואה – טרמפ פילוסופי, אינטלקטואלי, אמנותי, פוליטי או כלכלי, הבנוי בציניות ובחוצפה ממילים גבוהות – נראית לי מעשה לא מוסרי כלפי 6 מיליוני קורבנות השואה ובהם הוריי.
אני פשוט לא מסוגל לשמוע או לקרוא התבטאויות רוחניות/פרפסיכולוגיות למיניהן בדרגות שונות של חוכמה, המגלגלות מיני תשובות לשאלה: "איך ייתכן שהקדוש ברוך הוא, המלא רחמים, נכנע לשטן וחתם סתם, או לא סתם, על גזר דין מוות של יהודים כה רבים". כיצד אכתוב ספר על הוריי, מבלי לגלות להם שעל גבי רציחתם נבנו תלי-תלים של הבלים מיסטיים?
באשר לשאלה "כיצד הרשה הקב"ה את השואה", היה לי מסקרן לשמוע את דעתו של האדמו"ר מפיאסצ'נו (שקרוי אצלנו האדמו"ר מפיאסצ'נה), חכם הדור שנלכד בגטו ורשה ונשרף במכונת המוות. בהיותו הן קורבן והן בעל שיעור קומה רוחני, יש לדבריו משקל עצום.
נחיל הדעות והתיאוריות הוא לדעתי שערורייה. כי קרקס שואה זה רומס את השערת-הבסיס הצנועה שלי שלפיה מוח אנושי רגיל, עילויי ככל שיהיה, אינו מסוגל להבין מה מתחולל אי-שם מעל העננים. ואם כך הוא, אז שתקו בבקשה ואל תנסו להבין. האם איזה ניצול שואה צריך לשרוף את עצמו בכיכר כדי שיופסקו ההתבטאויות היומרניות הללו? אני מאמין שחלק מההתבטאויות שוחרות טוב, ומונעות מרצון כנה לרדת אל פשר הזוועה. אך רדיפת הטוב האותנטית הזו טובעת בתוך שיח (אקדמי על פי רוב) מדושן מעצמו.
אני תקווה שאף ניצול לא יצית עצמו, גם משום שאצלנו, התאבדות-מחאה או התאבדות לצורך שכנוע אינן מעניינות איש. לדוגמה: התאבדותו של הפוליטיקאי היהודי שמואל זיגלבוים, איש תנועת הבונד וחבר הממשלה הפולנית הגולה בלונדון בזמן מלחמת העולם השנייה. שמואל זיגלבוים התאבד ב-1943 כדי לשכנע את מנהיגי העולם החופשי שהגרמנים החלו לבצע שואה. אך מותו הטרגי של זיגלבוים בלונדון לא שינה דבר באסטרטגיה המלחמתית של בעלות הברית, וגם אצלנו, על אדמת הארץ, לא מצאתי רחוב על שמו של זיגלבוים, ומה שבטוח יותר – האיש אינו מוזכר בבתי הספר שלנו.
אני עצמי מכה על חטא שלא השקעתי די מאמצים כדי להבליט את תרומתו הדרמטית של זיגלבוים, שהוזכר במדורנו רק פעמים ספורות.
בעניין אחר: מצלצלת לי האפשרות התיאורטית שדור ההמשך יעמוד מול השאלה למה הקדוש ברוך הוא הרשה לדור הנוכחי לא להתייחס לשואה כאל תמרור אזהרה מזעזע. אני מתכוון לכך שהפסקנו להאשים את הגרמנים ברצח, ואנו אף מתחבקים איתם בבתיהם. בנוסף, הפכנו גם אנו עצמנו לגזענים ופשיסטים.

Szmuel Zygielbojm

שמואל זיגלבוים. התאבד בלונדון ב-11 במאי 1943, בהיותו בן 48, אך לא הצליח לעצור את השואה

אם באמת אצליח לכתוב ספר משלי, כדי להציל משכחה את חיינו הפרוזאיים בגטו ורשה, אתאר בו מה אכלנו ואיך הסתדרנו בלי כלום, ועוד ארשום את הקרבת הוריי והקרבתם של הורים אחרים אסירי הגטו, שאת הקלוריות המועטות שקיבלו כדי לחיות, איזה לחם יבש וגזר, היו מחלקים בין ילדיהם. כך היה גם במשפחתי. אחרי המלחמה הגדולה התייסרנו, אני ואחותי אירנה, בכאב עמוק ומשותף על שניצלנו בזכות ההקרבה האצילה של ההורים הקדושים. הייתה בנו מבוכת-צער על כך שזכינו בהארכת החיים הביולוגיים כילדים, ואחר כך כאנשים בוגרים וזקנים, על חשבון חייהם של הורינו, משה ופליציה ט'.
את זה לא אשכח, אם אכתוב את הספר שעליו שואל אביחי. אזכר בכל פרט ופרט מהעבר – גם אם לא אספיק להתיישב ולכתוב.

שואלים את אדוארד

ורדית פברן, בתגובה ל"על חלזונות ואנשים": לאט לאט זה מהר בחלזונית. נהניתי מאוד, תודה.

סמדר זייד: כבר הרבה זמן אני לא פותחת המחשב ומציצה רק בטלפון (בבית אין לי לרוב קליטה), ולכן פקששתי את תערוכתך בבית סוקולוב, ובמיוחד את הסרט 'שועל הכסף של פליציה ט" שעליו קראתי הרבה כל כך במדורך.
יש אולי הארכת מועד? משהו למאחרות? מצטערת וסליחה.
אגב: מול המשרד שלנו גר חובב מכוניות בעל אופי (ברור שהוא 'ותיק'), אני מצרפת תמונה של האוסף שלו. תזכה להמשך חיים פוריים, וקצת פחות מרירים.

תשובה: מהתמונה שצירפת למכתבך קל להבין כי האספן שמול משרדך הוא בעל טעם משובח. בכך משכנעת אלפא 75 שברשותו – האלפא האמיתית האחרונה.
באשר לסרט, אין בינתיים חדש, אך התקווה עודה נושמת.

רכיבה@ נהיגה ושות'

כאשר שוטרי יודנראט רכבו בגטו ורשה על אופני ספורט ישנים הם כיוונו את הכידונים כלפי מעלה, כדי לשבת בגב זקוף ולהשקיף על המציאות הגטואית מלמעלה, במבט של אדונים. פרט זה, השייך לזיכרונות הזקן, נראה כעת קשור באופן טבעי לנטייה העכשווית המושכת יהודים רבים לגזע ה-SUV והקרוסאוברים

הייתה לי הזדמנות לטעום מהגזענות במהדורות שונות שלה – החל בנאציזם הגרמני הרצחני, דרך הקומוניזם הרוסי, האכזרי כלפי הלא-מאמינים בדוקטרינה הסטליניסטית, וגם את הקומוניזם יד שנייה, אותו קומוניזם מזרח-אירופי מתעתע אשר ניסה ללבוש פנים אנושיות.

הייתה לי הזדמנות להכיר מקרוב גם את סימני הגזענות של הקפיטליזם הישראלי בחיתוליו, שהתפתח מול עיניי לכדי מה שיש כעת.

הגזענות החמישית שהספקתי להכיר באופן בלתי אמצעי היא האפרטהייד הדרום-אפריקני ז"ל, שלאחרונה חזר אל השיח. הנה הסיפור.

לעזוב הכול

לאחר 15 שנים בטלוויזיה הממלכתית רוממה שבהן ביימתי, מתחילת דרכה של התחנה, עשרות סרטים דוקומנטריים, קליפים ודרמות, עזבתי הכול ב-1985 כדי לערוך את מגזין 'טורבו', שקודם לכן רק כתבתי בו מאמרים וביצעתי מבחני דרכים.

את עיסוקי החדש כעורך הירחון פתחתי בטיסה אל תחרות פורמולה 1, שנערכה אז על מסלול קיאלמי, על יד יוהנסבורג.

המו"ל שלי מאוהב

אל דרום-אפריקה טסתי עם הבעלים של 'טורבו' בני ברונר, אשר מיד מצא ביוהנסבורג ישראלים דומים לו, המבסוטים מהאפשרויות שגילו במדינה זו. "אדוארד", הודיע לי ברונר בעיניים בוערות, "לפי מה שסיפרו לי הבחורים, האפרטהייד הוא פשוט גן עדן! ממש לחיות או למות", התלהב, ולקראת הלילה לקח את הטויוטה ששכרנו כדי לחגוג עם חבריו המאושרים, מחק בתאונה את החצי השמאלי של המכונית, חזר למלון, והחנה את טויוטה צמוד לקיר כדי להסתיר את המכה. התכוון בתושייה ישראלית.

"הדבר היחידי שגרוע באפרטהייד הוא שההגה בצד ימין והתנועה בצד שמאל. אי אפשר לנהוג. חוץ מזה הכול יהלום", קבע.

"איך משכת את הגלגלים החוצה?", התעניינתי.

"אני?", הופתע ברונר, "מה פתאום? את הכול סידרו כושים בזמן שקשקשתי עם חבריי".

הזהב השחור

גם אני הכרתי ישראלי מאושר מהתנאים בדרום-אפריקה, המאפשרים לגלגל ביזנס חלומי. הוא סיפר לי שהשלטון הלבן הדרום-אפריקני תומך ביד רחבה במעסיקים, כדי שהכושים ימצאו מקומות עבודה במקום לארגן מהפכה.

"פתחתי מפעל לייצור מפות שולחן סינתטיות, והתחלתי לקבל סכומים גבוהים כדי לשלם משכורות לעובדים השחורים שלי. אצלי הם חופשיים מהצורך להגיע לעבודה, ומקבלים סכומים סמליים בלבד. הם רק חותמים, ורוב הכסף שהשלטון מכניס לבנק – שייך לי", חייך הבחור.

"אז מה, שום תוצרת לא יוצאת מהמפעל שלך? אם השלטונות יגלו את ההונאה, הם ישלחו משטרה. אתה לא פוחד?", שאלתי, והבחור פרץ בצחוק. הוא גילה לי שאבא שלו מייצר בארץ, באיזה קיבוץ בדרום, מפות פלסטיק שאיש אינו מעוניין לקנות כי האופנה שלהן נגמרה, גם בישראל וגם בחו"ל, והמועצה הציונית משלמת לו כדי שלא יפסיד בביזנס הצולע ולא יסגור חלילה את קו הייצור, החשוב לתעסוקה בפריפריה. וכך, הסחורה של אבא נשלחת לדרום-אפריקה, אל המפעל של בנו.

"ואתה?", שאל הבחור, "מה אתה מצאת באפרטהייד?"

סיפרתי שצלצלתי לקבלה במלון, ודיווחתי שמדאיג אותי איזה כושי ענק שעומד לפנות בוקר צמוד לדלת חדרי, ולא מש ממנה. "מה הוא זומם?", שאלתי, "אתם יכולים לשלוח קצין ביטחון כדי שיבדוק?"

הפקידה בקבלה נשמעה משועשעת כאשר הסבירה לי שהכושי הנ"ל מחכה שאוציא מחדרי את נעליי, כדי שהוא יצחצח אותם.

"אתה תראה, ככה זה כאן", אמר הישראלי שמציף את האפרטהייד במפות שולחן קשיחות. "הלוואי שהערבים ילמדו להתייחס אלינו באותו אופן".

טרוף טורפה התרופה

אני משוטט בין הציורים שלי, התלויים בתערוכה באולם רות בבית סוקולוב. אני מביט בהם שוב ושוב, ומגלגל מחשבות בנוסח הלוואי.

הלוואי, למשל, שתושבי המועצה הציונית, הנזרקים ללא חטא מצידם לתוך מלחמות היהודים, כמו בבחירות האחרונות, שעוד לא נגמרו סופית – ילכו אחרי הזקן, וימצאו באחיזת הגה תרופת אנטי-דוֹטוּם למצבי עצב, או לפחות ייהנו מרגעי מנוחה…

אלא שפתרון זה הפך כבר בלתי אפשרי. כי המכונית המודרנית, המצוידת מרצפתה עד גגה במכשור דיגיטלי מתוחכם, וממשיכה בבטחה עיוורת את דרכה אל אוטונומיה מוחלטת, שבה לא תזדקק לנהג – רק מחזקת את התסכול, ואינה מוכנה כבר לספק עזרה פסיכולוגית לבעליה.

רק אנרכיסטים אחרונים, או דינוזאורים מועטים, שומרים עדיין פה ושם על איזו טרנטה קלאסית בעלת נפש, אשר כולם, וכל החוקים, נגדה.

כמה עולה לגרש עצב

במקרה שלי מתפקדת כנוגדת-דכדוך לא רק התיישבות מול ההגה בדרכים ובפקקים בלתי נגמרים, או אפילו בחניון תת-קרקעי – אלא גם מראה הציורים שלי, אשר מגיש כתף ומגרש את עיצבונות הזִקנה התקניים.

אז מובן שלא הייתי נועל את התערוכה ב-12 באפריל, כפי שהצהרנו בבלוג, אלא ממשיך אותה זמן-מה נוסף ועוד קצת, לולא מחיר הקירות באולם רות שקבעה אגודת העיתונאים: 1,000 דולר ל-3 שבועות.

בדיוק הסכום ששילם לי מדי חודש מקור ראשון תמורת המדור 'המפתחות בפנים', עד שהעורך חגי סגל, טרוריסט בעבר וטרוריסט מילים בהווה, ביצע עליי סלקציה, לדרישת אדוניו מ'ישראל היום'. לולא גורשתי על ידי דמות מתוסכלת זו, הייתי ממשיך את תערוכתי עוד ועוד, כולל שידור חלקים מסרטי 'שועל הכסף של פליציה ט' בגרסת הבמאי. הייתי נהנה להעביר את משכורתי מהעיתון היישר אל מנכ"ל אגודת העיתונאים יוסי בר-מוחא ומזכירותיו.

גם הטירוף הוצא מהקשרו?

ממבול תעמולת הבחירות נשאר בזיכרוני העימות החריף בין משה פייגלין וח"כ תמר זנדברג, שבמהלכו התפרץ פייגלין בטירוף על מנחה 'כאן', אשר ציטט משפטי אקסטזה של פייגלין בנושא הנאציזם הגרמני שהוא השמיע ופרסם לפני כ-20 שנה.

פייגלין איבד את עשתונותיו, קפץ, והאשים את המנחה בטענת הגרפומנים המוכרת: "הוצאת את דבריי מהקשרם".

שלום מר פייגלין. אתה, ששולח לי ללא אישור חומר פרסומי על עצמך. דע לך שמהדברים שאני כותב פה ושם במשך עשרות שנים מותר לצטט חופשי כל קטע וכל מילה. הוא הדין לגבי מאות כותבים אחרים, הלוקחים אחריות מלאה על סחורתם האפיסטולוגרפית (מכתבים) והפובליציסטית.

חוץ מזה, נראה לי מוזר שלא חברת הכנסת זנדברג ולא המנחה (שהתאמץ להצטייר כאובייקטיבי) שאלו אותך אם עישנת משהו לפני הופעתך הבלתי שגרתית, שבמהלכה כמעט חוללת תגרה, והמנחה אף ניסה להתרחק ממך, למען ביטחונו.

אכן, מר ביטחון

"מה לדעתך הדבר הכי טוב שעשה ביבי?", שאל אותי אחד הקוראים. עניתי שבראש הישגיו ההיסטוריים של ראש הממשלה בנימין נתניהו נמצאת התייחסותו למשה פייגלין, שנשלח מהליכוד למעצר-כלוב ממושך, עם רצועה קצרה ומחסום פה.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

שימו לב:
לקראת נעילת התערוכה (ביום שלישי בשבוע הבא) תתקיים מחר, יום שישי 12.4.19 בשעה 11:00, הקרנה של סרטי 'שועל הכסף של פליציה ט".  הסרט יוקרן בשלמותו, בגרסת הבמאי

טיפ טיפה: דאבל פייק

בשבוע שעבר סיפרנו (בתשובה למכתבו של אורן שחר) על "שיטת הדאבל קלאץ'", המסוגלת לשרת ולשמח בעלי אלפא רומיאו GTV, שכן לחיצה כפולה על דוושת המצמד מאפשרת להחליף הילוכים ללא חריקות – כולל שילובו של ההילוך השני הבעייתי, ואף רדוקציה מהילוך גבוה.

שיטת הדאבל קלאץ' נולדה לשימוש בתיבות הילוכים ידניות, אך בתחילת שנות האלפיים היא כבשה בסערה גם מספר רב של תיבות הילוכים אוטומטיות או חצי-אוטומטיות. כך למשל, שיטה זו נשתלה בפולקסוואגן גולף R32 שנת לידה 2006, המצוידת בתיבת הילוכים DSG שמעלה בחדות את סל"ד המנוע לגבוהים – אשר מופיעים בכל החלפת הילוך, לא רק ברדוקציה מהילוך גבוה לנמוך!

בנוסף על כך, במספר רב של מכוניות בנות זמננו מוגבר צליל הדאבל קלאץ' האוטומטי באמצעות מערכת רמקולים, מה שאמור להעצים את האווירה הספורטיבית בתוך הרכב. טוב, יפה, ואפילו מרשים – אלא שלפנינו עוד דוגמה לכך שעקב פריצת הדיגיטליות לעולם הרכב, הנהג מאבד את התחושה הנעימה שהבנתו, זריזותו האישית ומיומנותו הטכנית הן המאפשרות לו לשלוט על מכוניתו.

שואלים את אדוארד

שמואל שטרן: אדוארד, תערוכה מקסימה. חסרות לי כותרות לציורים, מעת לעת זה מסייע להדיוטות כמוני. תודה על הכול, כתיבה ציור… היכן ניתן לצפות בסרטונים?

תשובה: כל מבקר מוזמן לחפש כותרת לפי התרשמותו. בקשר לקטעים מסרטי, שלח לי את הטלפון שלך, אנו מתכננים הקרנה נוספת של 'שועל הכסף' לפני נעילת התערוכה.

קובי ליאני על חלזונות ושישה צילינדרים בשורה (בתגובה ל"על חלזונות ואנשים"): רציתי לומר לך שנהניתי לקרוא את הטור האחרון שלך על החלזונות ומשם על המעבר החד לעולם הנהיגה. תודה.

חיים, בתגובה ל"מזל ללא פטרון" (בתוך "זקן בשבי חיישנים"): אני נהנה מאוד לקרוא אותך (קורא את כתבותיך כבר שנים).

לגבי הקמע של סנט-כריסטופר שנגנב ממך: אני יודע שאצל יהדות עדות המזרח מקובל מאוד להחזיק ספר של המלאך רזיאל לשמירה (ממליץ). מוכרים אותו בכל מקום כמעט. בהצלחה!

איתן קלימן: ראשית, אני רוצה להודות לך על כל הטורים הנפלאים שכתבת במהלך השנים במקור ראשון אותם קראתי בשקיקה רבה! תמיד היו מחכימים ומעשירים!

שנית, רציתי להתייעץ איתך. אנחנו זוג צעיר בתחילת דרכנו שרוצים לקנות רכב. עיקר הצרכים שלנו הוא נסיעות יומיומיות קצרות על ציר גוש עציון-ירושלים, ובסופי שבוע נסיעות ארוכות יותר להורים.

על איזה רכב היית ממליץ? כמו כן, על מה חשוב להקפיד בקנייה מבחינת קילומטרז' ושנת ייצור?

תשובה: לא שיניתי את המלצותיי על סוזוקי סוויפט, משנתון לפי האפשרויות הכספיות שלכם. מוטב לחפש כלה מבית טוב, שדאג לה כראוי. זה חשוב יותר מקילומטרז' ושנת ייצור.  

אסי פישמן: בבעלותי, מאז סוף 2014, יאריס ידנית ייצור 2011 בעלת 100 כ"ס (אני יד 2), שהחלה לאכול הרבה שמן בשנה וחצי האחרונות. בסופו של דבר זה סתם את הממיר הקטליטי, והביצועים היו מחרידים. שכנעו אותי במוסך מורשה (לא חכם במיוחד) להחליף ממיר קטליטי בעלות גבוהה מאוד (2,600 שקלים, כולל טיפול בסיסי ועבודה ופלאגים), ועכשיו גם הממיר החדש בתהליכי היסתמות.
כנראה, רינגים בלויים או משהו אחר מביאים לשרפת שמן מטורפת במנוע (האוטו מעשן – לא המון, אבל זו רק הסנונית כנראה), בסדר גודל של ליטר שמן לכל 1,000 קילומטר.
מנוע חדש עולה 1,500-2,000 שקלים לפני עבודה, יהיה צריך או לשפץ או להחליף את הממיר כי הוא כבר חצי סתום, והמחירון של הרכב, אם הוא תקין, 34 אלף שקלים (חיצונית המצב סביר בלבד).
האם כדאי ללכת לכיוון של החלפת מנוע (שבטח תסתיים בכ-4,000 שקלים כולל הכול, ועוד יהיה צריך לדאוג לממיר), או שיש אולי כיוון חכם יותר ללכת אליו?

תשובה: יאריס ידנית היא היהלום שבכתר של היאריסים, כך שכדאי להשקיע בהחזרתה לתפקוד נאות – בשיפוץ רינגים, או באמצעות החלפת מנוע, אם לא תהיה ברירה. מומלץ להתייעץ עם יהודה ממוסך מושיקו בתלפיות.    

לקוראי "דיוקן עצמי עם ספל" שהתעניינו בגורלה של דודה אֶמָה: אינני יודע מה עלה בגורלה. לאחר שדודה אמה ביקרה אותנו בגטו היא הלכה ולא חזרה עוד. בחיפושים אחרי המלחמה מצאנו, אני ואחותי אירנה, רק שתי דודות: את דודה רוזה, שהתחתנה עם הפולני שהציל אותה ונשארה איתו בפולין, ואת דודה ונדה, שעלתה ארצה ב-1948 ונפטרה לפני כ-30 שנה בתל-אביב.

על דודה אמה חשבתי כאשר מארק אדלמן, שלחם בגטו ורשה, סיפר לי שהיהודים הגרמנים היו הראשונים למות בתנאי הגטאות "כי לא ידעו לחיות בלי אוכל".   

Opaski

ילדה מוכרת טלאי מגן-דוד ברחוב בגטו

policja Judenratu

שוטרי יודנראט במסדר

getto

הימים הראשונים של גטו ורשה 

dr Marek Edelman (1)מארק אדלמן

דיוקן עצמי עם ספל

כשאין אף אחד באולם רות בבית סוקולוב, אני עובר בין 24 התמונות שלי התלויות על קירות המקום, וקולט באיחור מעצבן שלולא הייתי מבזבז את זמני על ציורים אלה, לפעמים מאור ראשון עד לילה – הייתי יכול, אולי אולי, להתרכז טוב יותר בכתיבה ועוד. מצד שני, סביר שגם ההפך הוא נכון: לולא הכתיבה הנמרצת והבימוי, או סתם טיפולים בבנותיי מבית הונדה, אלפא וב-מ-וו – הייתי מסוגל לצייר באופן קומוניקטיבי יותר. גם זה רק אולי

לפני כמה ימים כתבה לי ידידה מחו"ל הלועזיטי שאצל אמא שלה, בת 91, התגלה סרטן לשון, ועקב מצבה המחמיר המליצו הרופאים, אחרי סדרת בדיקות והתייעצויות, לחתוך לפולנייה המבוגרת את הלשון בשלמותה, אלא שהיא הודפת את ההצעה בעקשנות. "מה אתה חושב על כך?", שאלה אותי הבת.

עניתי שאני עצמי הייתי מסכים לניתוח, כי בחיי הארוכים ממילא סיפרתי כבר הכול למכונות כתיבה ואחר כך למקלדות, או כמעט סיפרתי. אפילו בזמן הגילוח אינני שר עוד את האריה של הגיבור נָדִיר מהאופרה 'דולי הפנינים' של ז'ורז' בִּיזֶה. כך שוודאי כי זקן כמוני, שְבַע ימים ומילים, מסוגל להסתדר ללא לשון מורעלת, ולהסתפק בשתיקה הרואית או בקריאה.

"אבל אני לא דוגמה, כלום אני", הוספתי לידידה, "אז אל תספרי את דעתי לאמא".

המייל נשלח, ולמחרת התנצלתי קצת בפניה על התבטאותי רוחשת הציניות והאירוניה עצמית, הצורמות ביחס לנימוסים הלועזיטיים. אך לא גיליתי לידידה שגם שיקרתי לה. הרי בניגוד למה שכתבתי לה, על מדפי זיכרוני נשארו לי דווקא כמה סיפורים שלא זכו לחישוף, מקצתם עצובים מקצתם משעשעים, סיפורים אמיתיים שגנזתי מסיבות שפג תוקפן.

בנוסף, עודני זקוק ללשוני משום שלא השתחררתי עדיין מהצורך לספר לדורות הבאים שבחיינו הנשכחים זכינו במזל, כי נהגנו במכוניות בלתי אקולוגיות אמנם, אך כאלה שמצוידות בנפש.

עוד אחזור לכך בפינת הנוסטלגיה, אך קודם אמלא את חובתי לספר על דודה אֶמָה, אחת מהאחיות לבית טוּכְבָּנְד אשר אמי פֶלִיצְיָה הייתה אחת מהן, דודה רוזה הייתה הצעירה שבהן ודודה ונדה המבוגרת ביותר.

את דודתי אֶמָה, שלפני מלחמת העולם השנייה הייתה תושבת הרייך השלישי, הגרמני, הכרתי רק בהפתעה, כאשר ביקרה אותנו בגטו.

פראו אוסט-יודה

דודה אמה הגיעה אלינו בצהריים. "תראו, אני כבר אוסט-יוּדֵה", התלוצצה, והצביעה על הטלאי המוצמד לשרוולה הימני.

לאחר 28 שנים, כאשר נחתנו בשדה התעופה בן-גוריון אל דגלי ישראל שחיכו לנו, לבנים ובמרכזם מגן דוד כחול, הם נראו לי כהדפס ענק של הטלאים שהלכנו איתם בגטו, אלא שעל אדמת הארץ הצבע הלבן אינו מסמן כניעה.

"אִיכְ בִּין אוֹסְט-יוּדֶה, אוסט-יודה!" (אני אוסט-יודה), המשיכה דודה יודה להתבדח בנימה מודגשת של לעג, ספק כלפי מצבה-שלה ספק כלפינו. אבא שאל אותה איך היא מצאה אותנו בגטו, והיא ענתה שעזר לה "פקיד נחמד ביודנראט", שאף ידע כי לאחר חיסול הגטו הקטן עברנו כבר שתי דירות.

"כל הכבוד ליודנראט", העירה, "ממש סדר גרמני". אלא שאבא צינן את התפעלותה בתיקון שאותו "פקיד נחמד" במשרדו של ראש הגטו אדם צ'רניאקוב גילה את כתובתנו בגטו גם לגוי הֶרוֹנִים קוֹסְטְקָה, שותף-הקש של אבא מלפני המלחמה, וקוסטקה זה התעלל בנו עם חבורת בריונים שהיו באים איתו לגטו.

"מראהו האלים של האיש, ושיתוף הפעולה שלו עם הרוצחים הגרמנים, לא הפריעו לקוסטקה להשיג את עזרת היודנראט", המשיך אבא. הדודה נסערה לשמע דבריו.

"גרמנים אינם רוצחים!", הזדעקה, "אתם, אוסט-יודן כולכם, אינכם מכירים את העם הגרמני ואת השקפותיו הנאצלות, לא שמעתם על אנשי האקדמיה הגרמנית, המכובדים תדיר בפרסי נובל! גם הסתדרתם בחייכם מבלי להכיר את המשוררים הגרמנים המעולים, לא ניסיתם להבין ולהתרשם מהסופרים ומהפילוסופים הארים, ביניהם גם יהודים-גרמנים שתרמו את חייהם ואת עבודתם לתרבות הגרמנית, המובילה באירופה ובעולם", נאמה דודה אמה בלהט, ואנו היינו המומים מנאמנותה המוחלטת לגרמניה. המומה הייתה גם המשפחה שגרה איתנו באותה דירה, בחדר הסמוך.

"תפסיקי כבר", ביקשה אמא את אחותה המשולהבת, ואבא פתח לפניה את דלת היציאה. "לכי בבקשה", הפציר בדודה אֶמָה, "רדי לרחוב וראי את האוסט-יודן המסכנים, הנפוחים מרעב, שוכבים גוססים על המדרכה. תראי מה סידר לנו המוח הגרמני. תראי גם את ההמונים המלוּוים אל האומשלאגפלאץ בידי שוטרי יודנראט אלימים".

פרדה מדודה אמה

"בטח שאני אסתלק", ענתה דודה אמה, ובעומדה בפתח הדלת עוד לימדה אותנו שלהיטלר הייתה זכות לחלום על סדר עולמי חדש. "אולי לא הכול הלך לו כראוי, אלא שהיכן שחוטבים עצים – ניתזים שבבים", ציטטה איזה פתגם. "מה שחשוב הוא התוצאה האחרונה, והיא בוא תבוא", קבעה דודה לעבר אמי הבוכה.

"למזלי", הפטירה האורחת, "ביקשתי את נהג הריקשה שהגעתי בה שיחכה לי מול הבית. ידעתי מראש שאין לי מה לחפש אצלכם", אמרה דודה אמה בצליל דק של עליונות-לאיד, הלכה ולא חזרה עוד.

ספל המדרגה

על סיפונה של ספינה יוונית קטנה הפלגתי מחיפה לפיראוס עם אלפא רומיאו GTV שקניתי מהמכס הישראלי תמורת 800 שקלים, בכפוף להתחייבות שאקח אותה מיד לחו"ל, מה שאכן עשיתי.

ומפיראוס היוונית עד עיר הנמל אנקונה שבאיטליה לקחה אותנו אונייה אחרת, אף היא יוונית אך מפוארת, כולה ביזנס-קלאס. דבר לא נותר מהאווירה המשפחתית של הספינה הקודמת, הקטנה, שבה סעדנו, קשקשנו, שרנו ורקדנו זורבה יחד עם צוות המלחים.

באונייה החדשה מצאנו אווירה של מלון אקסקלוסיבי צף, הצוות לבש לבן מגוהץ, ואלפא GTV שלי, המגורשת מישראל, חנתה במבוכה בין למבורגיני ופורשה. ביקשתי אותה שלא תיקח את זה ללב, הלכתי לישון, ובבוקר הגיע לתאי מלצר עם ספל קפה על טס.

מיד מצא חן בעיניי ספל לבן זה המתקער בידיים בנועם, אביזר ידידותי אשכרה שמודפס עליו הלוגו הכחול ANEK LINES, חברת הספנות שאונייה סנובית זו שייכת לה, והחלטתי מיד שהספל ימשיך את חייו איתנו. הרי אין ספק שהוא מתאים לי ומתאים לאלפא, ויהיה חיובי שימשיך בחברתנו על גלגליה של GTV מאנקונה עד ורשה, בואכה ביתנו הקיצי בין הלועזיטים, ואחר כך יעלה ארצה בטיסה.

זה הייעוד שמגיע לו, קבעתי.

20180815_180854

הסלמה עקב כישלון המו"מ

שאלתי מיד את המלצר כמה לשלם על הספל, והוא ענה שהספל אינו למכירה. "מה תגיד על 10 דולר?", התעקשתי, והוא סירב ואף התרגז כאשר הצעתי לו 20 דולר, וברגע של חולשה נופפתי מולו ב-30 ירוקים.

הוא יצא מחדרי במבט של זלזול, וכעבור כמה רגעים חזר כדי לקחת את החפץ המבוקש ואת הצלוחית שלו, כחולה-לבנה אף היא. נשארתי מתוסכל תקני עקב ההפסד הכואב, הוצאתי מהמזוודה עניבה, יצאתי למסדרון כדי ללכת אל ארוחת הבוקר, וגיליתי שלמרגלות דלת התא שמול חדרי, הנוסע השאיר על הרצפה את אחיו התאום של אותו ספל שהיה מוכן להמשיך איתנו וסורב.

מיד שלחתי ידי והזמנתי אותו לחדרי, שבו הוא נסגר במזוודה, והמשכתי ביום הפלגה רגיל. החלפתי חיוכים עם נוסעים אחרים, אכלתי, שתיתי ועמדתי על הסיפון כדי להביט בים, ואחר כך חזרתי לחדרי.

ואז שוב הגיע המלצר האנטיפת אשכרה, והחל לחקור אותי בנימוס אם לא נתקלתי במקרה בספל האבוד. העמדתי פנים כלא מבין. "אתה מתכוון לספל הכחול-לבן שרציתי כמזכרת מההפלגה? החלטת למכור לי אותו בכל זאת?", היתממתי בחיוך יהודי תמים, והוא רק מלמל משהו ביוונית, קללה כנראה, והלך.

קפה בטעם נוסטלגיה

עברו 20 שנה ועוד קצת, וספל זה, הזוכר בוודאי את ההפלגה עם GTV המגורשת מישראל, שומר על חום הקפה ועל טעמו המיוחד. כמתוכנן, הוא לא נשאר בגולה אלא המשיך לטייל מוורשה לתל-אביב, ועומד על מדף אצל הקשיש.

ממש חבל שהוא בודד, מהרהר בעצב הזקן, שהיה מוכן להפליג שוב על גלי הים התיכון כדי שלאהוּב הפורצלן שלו יהיה בן זוג.

אלא שעידן ההפלגות עם הרכב האישי תם ונגמר. כבר זמן-מה אין אפשרות להגיש למכונית שלנו את מראה העולם, לספק לה הנאה מהאספלט הלועזיטי החלק, ולצלם אותה על רקע מקומות שאליהם משתוקקים לחזור.

ורק הספל הבודד, נושא הכיתוב ANEK LINES, מזכיר לזקן שתענוג זה אכן היה קיים במציאות הציונית הקודמת.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

 טיפ טיפה: מעורבות רגשית דוהרת

בזמן שהחללית 'בראשית' ממהרת לירח, 'ראשית' הישראלית האמיתית (לגביי), קליע המרוצים G1 הכחול-לבן כולו, ממשיך לבנות נמרצות את הישגיו על מסלולים לועזיטיים. הנה דיווח תנועה מהשבוע שעבר:

ירין שטרן, אלוף עונת 2018 במרוצי הפורמולה של ליגת G1 Series, ניצח את המרוץ הראשון באליפות הליגה 2019, שנערך בסופשבוע האחרון. שטרן, המתחרה עם קבוצת Zotapay, ניהל מאבק צמוד על ההובלה עם דווידי וטורי.

ליגה זו מיועדת לרכבי ה-G1 מתוצרתGriiip , שהם רכבי פורמולה קלים (390 ק"ג) וחזקים (205 כ"ס). זו כבר השנה השנייה שמרוצי הליגה ניטשים על מסלול קרמונה (Cremona) בצפון איטליה, אך הפעם הם נערכים במתכונת שונה: הניקוד יוענק לנהגים בעבור מרוצים אמיתיים ומרוצים וירטואליים גם יחד.

חידוש נוסף הוא טכנולוגי: לראשונה בעולם המרוצים, לרבות הבכירים שבהם, מותקנת על המכוניות מערכת שידור וידאו ממצלמות. המידע שנאסף מהמערכת מנותח בזמן אמת כדי ליצור "חוויית צפייה מערבת" למען הקהל, ובתרגום לעברית – נועד להגביר את המעורבות הרגשית של הצופים. בנוסף למערכת הווידאו משולבת בליגה זו "מערכת תחקור" שמשתמשת במידע הנאסף, מה שמאפשר לנהגים להשתפר – ולהגדיל את התחרותיות ביניהם. החידושים פותחו על ידי Griiip ושותפות טכנולוגיות, כולן ישראליות.

במרוץ הראשון מתחרים 11 נהגים מכמה מדינות, אשר יקיפו 12 פעמים מסלול באורך 3.2 ק"מ.

5 (1)47

מבקרים את אדוארד

הצניעות אינה מאפשרת לי לצטט את הדברים שכתבו מבקרי התערוכה בספר האורחים אשר מונח בכניסה לבית סוקולוב. אציין רק שההתרשמות המעודדת שהשאירו בספר הראל ברוידא, שלומי הולנדר, יוסי לאור, אייל פלוק, זוהר ורבקה נריה בן-שחר ואחרים מנוגדת להתרשמותו של מנהל המקום, יוסי בר-מוחא, אשר אמר לי שציוריי אינם לטעמו.

"הבנה באמנות אינה חובה", עניתי בעדינות למנכ"ל אגודת העיתונאים בתל-אביב.

תזכורת: התערוכה תינעל ביום שישי 12.4.19, בשעה 13:00.

 

'24 תמונות' – הפתיחה

 

20190327_10020920190327_101115

20190326_21004120190326_20213620190326_20073420190326_19195120190326_18554520190326_183906

תמונה

תזכורת – היום פתיחת התערוכה. מוזמנים!

הזמנה לאתר