Skip to content

זיכרונות "טורבו" 2

בהתאם לעובדה שבשנת 1985 לא היה לטרום-קשיש מושג איך עורכים ירחון רכב – הסתפק אנוכי בשיטה הפוכה מקודמו, וערך את "טורבו" כפי שעורכים סרט קולנוע

"מה עושים פה כל הצעירים האלה שמסתובבים במערכת, זורקים על הרצפה ילקוטים, ומחרידים את הסביבה השקטה ברעש אופנועים וריח שמן שרוף?", שאלו בעלי הבית, בני ברונר ודב פרידמן, ולא זכו לתשובת העורך, זולת רמז דק: "חכו. תראו את הגיליון הקרוב, ותבינו".

גלו טפח, תקבלו טפיחות

כי השינוי שביקשתי לחולל בפרצופו של המגזין לא הסתכם בסדר חדש של המאמרים ובוויתור על "דבר העורך" – אלא גם, ובעיקר, בנה את העתיד על כתבים צעירים, שיצילו את "טורבו" מסכנת שעמום וסטגנציה.

העורך (אני) ביקש מחבורה זו שלא יסתפקו בכתיבה על מכוניות מבחן, אופנועים או המכוניות של ההורים, אלא יפליגו על גלי חוש ההומור, יספרו על עצמם באירוניה, יגלו פָּכִּים מחייהם המשקפים את אישיותם. ביקשתי שבין השורות העוסקות ברכב, הם יתארו את תחושותיהם לגבי הסביבה ואסתטיקה, שיסבירו את פשר החיבור שלהם לעולם המוטורי, שידאגו ליופי לשוני ולצדק.

לקוראי "טורבו" יהיה קל יותר לקבל דו"ח על מכונית או על אופנוע ולהאמין לקביעוֹת של הכותב, טענתי, אם הם יכירו את האיש שחורץ את ערך הכלים. "אנחנו ננצח אם הקורא לא רק ילך אחרינו בסקרנות, אלא יידע היטב עם מי יש לו עסק, ויזדהה עם הרקע האינטלקטואלי שעומד מאחורי פסקי הדין הטכנוקרטיים", הסברתי.

שפיות עם פיוט

אני כבר לא זוכר מהיכן ואיך הגיעו הכתבים החדשים של "טורבו", ובהם אלה שהובילו את כל העסק של נהיגה וכתיבה כמו רם לנדס, שרצה להיות נהג מרוצים ואני דרשתי ממנו לכתוב, הראל ברוידא ואוהד פרנס, אך הם אכן הפיחו רעננות.

בזכות תרומתם של סופריו, שעשו שימוש נרחב באסוציאציות, זכה "טורבו" להישאר בפנתיאון הירחונים גם לאחר מותו, כאשר העורך (אני) וכל הצוות עזבנו במחאה את בעלי העסק, המוגבלים לדעתנו ואינם מתאימים לתפקד באולימפוס של המו"לות העברית.

היה חוסר תואם בין מעלליו המפוקפקים של הזוג ברונר ופרידמן ובין הכתיבה היחידה במינה שאפיינה את הירחון, אשר שניים אלו היו חתומים עליו כמוציאים לאור. הפיצוץ היה בלתי נמנע.

נורמליזציה? אני?

בעלי "טורבו" ברונר ופרידמן לא הצטיינו בקריאת הטקסטים ובהבנתם. אמנם הם היו מאושרים עד קו האוזניים בגלל ההצלחה העסקית של הירחון, שברגעי השיא שלו מכר מעל 20 אלף עותקים בחודש, נהנו מהיקף המנויים, מעמודי פרסום רבים ומעסקאות בארטר יוקרתיות – אך הציקה להם העובדה הפרוזאית שהם לא הצליחו להבין על מה אנו כותבים ולמה.

בדירת שלושת החדרים המושכרת ש"טורבו" עבד בה הם ישבו בחדר צדדי, התכעסו מדי פעם על איזה משהו, הסתודדו ביניהם בפנים חורשות-זֶמֶם, עד שפעם הזמינו לשיחה את העורך, הקשיש הטרום-מורשה, האשם בכל ההמולה.

"אנו נסדר לך ביטוח מנהלים, אם תתחייב לערוך מגזין נורמלי", הציעו לי.

"תחפשו למטרה זו מישהו אחר", עניתי.

אגב, לא ידעתי ואינני יודע עד עתה ביטוח מנהלים מהו.

מבצע הראל

את הראל ברוידא הכרנו וצדנו לאחר שהוא שלח למערכת מכתב גדוש ביקורת על חוסר דיוקים ושגיאות שנפלו באיזו כתבה או שתיים. עניתי ששום מגזין בעולם לא יפרסם מכתב נוקב כזה, אך הוספתי שרמת ההתבטאות שלו כבשה את לבנו, ולא משאירה ספק ש"אנו זקוקים לך", הודעתי לצעיר השנון והממושקף מרעננה, והזמנתי אותו לא רק לכתוב אצלנו, אלא גם להשתתף במבחני השטח.

וברוידא בא, עם כל הפק"ל של המִשכל.

פריק מבריק

דרכו של אוהד פרנס אל הירחון, בחור שהיה ממילא אחוז בקריזה מוטורית בריאה עוד לפני ששמע בכלל על "טורבו", הייתה טבעית ביותר.

רק מעטים ידעו כי בנוסף לכתיבה ולתרגומים ב"טורבו", אוהד היה עסוק – בחשאיות, במחבוא עלום – בבניית מכונית-על המבוססת על פיאט 600, אשר הוא שיפר בה את המתלים והמעצורים, שיבץ בחלל הפנימי מושבי ספורט, גלגל הגה ודוושות אלומיניום, ובחלק האחורי של הרכב הרכיב בעצמו מנוע של פיאט 127, בעל זוג מאיידי דל-אורטו וגל זיזים חם.

פיתוח רגרסיבי

כעבור זמן-מה הגיע הרגע החגיגי שבו אוהד הזמין אותי לצפות בנסיעה ראשונה ברכבו. הגעתי עם בקבוק שמפניה, ובעל השמחה הנרגש התניע את המנוע.

נשמע צליל נמוך, ואוהד שילב הילוך אחורי כדי לצאת מהמוסך הקטן, אשר ממוקם, כך התגלה, לא רחוק מביתנו שברחוב הירקון.

ואז השתררה מבוכה, קרובה לשלב בכי, כאשר אוהד הבין שנמצאים ברשותו ארבעה (או חמישה?) הילוכי רוורס, ורק הילוך אחד לנסיעה קדימה!

זה קרה משום שהמנוע של פיאט 127, המתוכנן להנעה קדמית ומתאים לה ככפפה, פשוט החליט לעבוד הפוך במקום עבודתו החדש, הצעצוע הספורטיבי של אוהד, שבו הוא הותקן בירכתיים והיה אנוס לסובב את זוג הגלגלים האחוריים.

איקרוס, גרסה אופקית

כדי לעודד את אוהד המבויש, שפכתי עליו קיתון של אופטימיות ש"זה לא סוף העולם ואין לאבד תקווה", כי תמיד, הסברתי, אפשר להפוך את המנוע והגיר ב-180 מעלות כדי שהעסק יסובב את הציריות בכיוון הנכון. או-אז, יישאר רק להתקין את רדיאטור הקירור בחלק הקדמי של המכונית, טענתי, ואף הזמנתי צילום שער ל"טורבו" מהאמן רונן טופלברג, לצד כתבה נרחבת על היצירה יוצאת הדופן.

ואכן, אוהד סידר משהו בנידון וזינק לסיבוב בכורה, אלא שמכונית חלומותיו אכזבה אותו שוב, הפעם טוטלית, כי משום-מה היא נעצרה ונשרפה כליל ברחוב דיזנגוף.

אוהד קפץ בזמן, אחרת לא היה עושה חיל באקדמיה, כך שמעתי.

האישי תומך בַּאִישְיוּ

עברו שנים, "טורבו" הפך ז"ל והיסטוריה, והנה הזקן המורשה המבודד מנסה, בעקשנות ובכוח האינרציה, ליישם בנפשו ובמקלדת המקבוק את ההנחיות שהוא סיפק בזמנו לכתבים הצעירים.

וכך, הזקן נענה לאותה התחייבות נושנה של תמול שלשום, אותו מניפסט נלהב, וכותב על עצמו. אולי כדי שהכתיבה האישית תישא על גבה את עמדותיו הרדיקליות, אשר אינן שייכות לשירה המוטורית הפסטורלית המקובלת בזמנים מודרניים אלה.

אלו יכולים להיות דברי ביקורת נמרצת על המטריד הלאומי מובילאיי, במאמר "ישעיהו נגד מובילאיי ושות'", וזו יכולה להיות הטענה כי ההמצאה החדשנית היחידה במכוניות של ימינו היא מערכת פלא בפולקסוואגן גולף סדרה 7 (הנוכחית), השומרת על אי-זיהום בתוך הרכב, ואף סוגרת אוטומטית את אוורור הפנים במכונית כאשר הנהג משלב הילוך רוורס או מפעיל את שטיפת השמשה הקדמית.

סירוב לסיאוב

שחור על גבי תכלס, כלומר בכתיבתו, מנסה העקשן המורשה ליישם את רשימת האידיאלים העיתונאיים הנושנה ההיא. מתוך געגוע אליה, הזקן גם חושף בפרהסיה את רשימת החוקים המסואבים הנשמרים על ידי חבורות כתבי החצר – המהווים סוג של תנועה אידיאולוגית חדשה, אשר לצערו של הקשיש השתלטה גם על תעמולת המכוניות ומוכריהן.

מופע זה של ציניות מחושבת ונטולת בושה (שאינו נעדר ממד בידורי), אשר מרימה את קולה בכלי תקשורת רבים – לא היה יכול לתפקד בעידן "טורבו", שבו יבואנים היו מוכנים  לשמוע ביקורת על סחורתם מבלי לאיים בצעדי ענישה ואף בחיסול.

מידאס יכול לקפוץ לי

גן עדן זה נעלם כאשר ברוני הייבוא, שעברו מִידָאסִיזָצְיָה והתעשרו כהוגן, נזכרו בפתגם העברי העתיק "בעל המאה הוא בעל הדעה", ולמדו ליהנות מגדודי כתבי חצר.

זה לא מחמם ולא מקרר את לבו של הקשיש, שאינו זקוק לספונסר בשביל לטוס לחו"ל כדי לבקר את 1,004 הסוסים של בנותיו, או כדי לעשן את מקטרת הפטרסון תחת עץ משלו.

ניוון שריר התודעה

מציק רק לזקן שהתרבות המוטורית, אשר "טורבו" לחם למענה, נפלה במרחב הציוני המודרני לידיהם של אי-אלו כותבים נעבעכים, שלגביהם מכונית היא רק צֶבֶר של פיסות פח, פלסטיק, שמשות וגומי אשר הודבקו כדי לספק פינוקים לדור מנוון, מבלי שהנהג יצטרך להפעיל כוח שרירים על מנואלה שפותחת חלונות, מבלי שהוא יצטרך לגלות בעצמו חושך, גשם, סכנת תאונה או לחץ אוויר חסר בצמיגים, ומבלי שהוא יצטרך להתעסק עם זוטא כמו קשר עין עם שותפיו לכביש.

הטפסן בשדה האבסטרקט

הזקן שואל את עצמו, ברמזים נטולי תקווה, כמה זמן עוד ימשיך בדרכו אל האבסטרקט המתרחק, מוּדעוּת מוטורית לרבים, כאילו העייפות שכחה אותו.

מטרידה את הזקן ההיזכרות באלפיניסט הבריטי המפורסם ג'ורג' מלורי, האיש שניסה לטפס על הר האוורסט במסלול הכי קשה ונכשל פעם אחר פעם. ולפני שמלורי נהרג באותו אוורסט בניסיון הטיפוס האחרון, הוא הספיק לתאר את סיבת מעשיו במשפט "בגלל שזה כאן".

turbo

שער למבינים בלבד. קסם על שני גלגלים: מסגרת מרטין (צרפת), מנוע קוואסקי (יפן)

טיפ טיפה: תת-מודע עובר בתורשה? 

בינואר 86' הוצאנו את "הגיליון הכי טוב!", כפי שכתבתי בחוצפה על השער של גיליון מס' 52, באמונה שהוא הכי טוב מיום הקמתו של הירחון. אך קביעה רברבנית זו נועדה למטרה נוספת: לחמם ולהרגיז את המתחרים, שבדיוק יצאו עם גיליון ראשון.

גיליון "טורבו" זה, העשיר בתוכן, נפתח בטור "בלי מעצורים", שבו כתבתי כך:

בערב במיטה. הילד שלי, בן חמש, איננו רוצה להירדם. סחט ממני כבר שלושה סיפורים, ועדיין מתגלגל לו מצד לצד.

– אתה, הוא שואל, היית גם פעם קטן?

– הייתי.

– היה לך אבא?

– היה לי.

– והוא סיפר סיפורים?

– סיפר. היה ריק וחושך וקר והיינו רעבים. הסיפורים היו בִּמְקוֹם הכול.

– אתה זוכר אותם?

– זוכר. את כולם כבר סיפרתי לך.

– את כולם? אולי נשאר אחד ששכחת?

– כן. נשאר אחד שלא סיפרתי. על הביואיק האמריקנית. לפני מלחמת העולם השנייה אבא כמעט קנה את המכונית הזו, שהייתה באופנה ובקברטים בוורשה שרו עליה. הביואיק עלתה אז 6,000 זלוטים פולניים ישנים. מכרים של אבא קנו באותו הזמן מכוניות פקארד, שברולטים ודה-סוטו, שכרו נהגים גויים, ולאט לאט למדו, הם ורעיותיהם, כיצד לרכב עליהן בעצמם.

אבא לא קנה ביואיק. ברגע האחרון הוא פתח עוד חנות אחת לכפפות. שתי חנויות גדולות כבר היו לו במרכז העיר ברחוב מארשלקובסקה. החדשה הקטנה עמדה ברחוב ביאלאנסקה 9. אחר כך פרצה המלחמה, וכל המכרים של אבא אספו למכוניותיהם את המשפחות שלהם – העשירים לפקארדים, שברולטים ומרצדסים, הפחות עשירים לסקודות או פורדים ולפיאטים הפולניים המרובעים. הם נסעו לרומניה, משם לצרפת ולאנגליה, והיו שהרחיקו עד ארה"ב. אותנו סגרו הגרמנים בגטו.

בין בתיו העירומים לא צמחו עצים, ולא הסתובבו כלבים או חתולים. על המדרכות היו מוטלות גופות שכוסו בעיתונים מצהיבים. נשארו לנו רק סיפורים. סיפורים במקום אוכל. סיפורים במקום חימום. סיפורים במקום אור, ואחר כך במקום חיים כי אבא נסע לטרבלינקה או אושוויץ, אינני יודע אפילו לאן לקח איתו את הסיפורים כולם, וגם את זה האחרון. ובערבים, משהסתיימו החיפושים וצעקות שוטרי היודנראט, ונמוגו בכיות האנשים המוכים שנגררו מבתיהם, היינו יוצאים מהמסתור ויושבים לארוחה שכללה פרוסות לחם יבשות שהורטבו במים פושרים.

אחר כך גם זה לא היה.

ואולי בגלל זה, בגלל הסיפור האחרון של אבא שלי על הביואיק שפוספסה, אני כמו שאני. בכל פעם שיש בידי קצת כסף אני קונה לנו מכונית במקום דירה נוחה כמו אנשים אחרים. קונה עוד מכונית מזדקנת במקום חנות או כל זבל אחר שיכול היה להניב רווחים. שלא כמו היהודים המהוגנים, אלה המסודרים היטב.

עכשיו אתה יודע למה יש לנו לנצ'יה HF, ולמה הרנו הזקנה, ומה עושה איתנו האלפא שתוכננה למרוצים, ולמה יש לך פורד קאפרי טורבו RS על צמיגי סליקס חלקים עם שלט רחוק שעולָה פי כמה מרנו הקטנה, שקנינו כדי להביא אותך לגן, המוקף מדרכות גבוהות.

***

עברו שנים, וּבְנִי כבר בן 35. צעצוע ה-RS של פורד ניצב על שידה, ולאטלר ג'וניור יש כבר כמה מכוניות אמיתיות: הונדה שהוא שיפר מהמסד ועד לתלפיות, מרצדס SLK והונדה HR-V, ונדמה לי שזה לא סוף שאיפותיו. כנראה בגלל סבא שלו, מויזס גרוסבאום, שלא קנה ביואיק שהייתה יכול להציל את חייו ואת חיי משפחתו.

ניצוד על ידי שליחים מארץ ישראל, אבא שלי קנה גם חלקת אדמה בכרמל, כדי לבנות שם בית. מובן שאת חלקת אדמה זו לא הצלחנו לאתר כאשר הגענו ארצה. כפי שלא מצאנו זכר גם לחשבון שהיה לאבא בבנק אנגלו-פלשתינה (כיום בנק לאומי).

את שני פרטים אלה לא סיפרתי לילד שלי, כדי שלא יהיה בְּלִבּוֹ על היהדות הטרופית החדשה.

20160520_140940

פאר בעמק רפאים: י"א צד בירושלים את הזקנה שברולט בל אייר (ראו תצלומו), וכתב: "שבי בל אייר באה השבוע לבקר בעמק הרפאים הירושלמי. מכונית היסטורית בעיר היסטורית".  

באמצע שנות השישים של המאה הקודמת שירתה בל אייר כזו בדיוק, רק בצבע תכלת, את אברהם אגמון, המזכיר הראשון של שגרירות ישראל בוורשה. עקב הצלחת סרטי "בית העלמין רֶמוּ", שזכה בפרס "מפרש הכסף" בפסטיבל הסרטים של לוקארנו, שוויץ, היה לי הכבוד להכיר את מר אגמון, שאף ארגן בשגרירות מסיבת קוקטייל לכבוד סרטי בהשתתפות אמנים רבים, יהודים ופולנים, ואורח מהארץ – אבא קובנר. 

היחסים הידידותיים בינינו נמשכו גם לאחר האירוע המרגש, ומר אגמון, עם אשתו ובנו הקטן גיל, ביקרו יותר מפעם בדירת הגג שלנו בעיר העתיקה של ורשה. אגמון הקטן הפתיע אותי אז כאשר דיבר עם אביו ואמו עברית, שפה שחשבתי כי היא שמורה רק לכתבי הקודש, בדומה ל"שפה המתה" לטינית ששלטה בכנסייה הקתולית, עד שהכנסיות עברו הפרטה לשפה הפולנית. לא תיארתי לעצמי שהילד גיל יתייצב בפסגה הפיננסית העליונה כברון היבוא הכי מוצהר מבין ברוני היבוא העבריים.

אחרי מלחמת ששת הימים עזב צוות השגרירות את פולין עקב ניתוק היחסים בין העולם הקומוניסטי לישראל – ומר אגמון הציע לי להכיר את בל אייר שלו, לנהוג בה, ולקנות אותה במחיר סמלי. ודאי שנעניתי להצעה בהתלהבות, ובל אייר הבהירה אף חנתה ימים אחדים בחצר ביתנו, אך השלטונות הפולניים לא אפשרו לי להמשיך בעסקה, והחרימו את "אמריקנית קוסמופוליטית" זו לעצמם

שואלים את אדוארד

חיים מרילוס, מודיעין: במדור "טירוף ונקמת הגומי" (המפתחות בפנים" 980) כתבת: "רוב המכוניות הקטנות האוטומטיות בנויות לנהיגה עירונית בסך הכול, ואינן מתאימות להובלת בני אנוש בכבישים בינעירוניים".

מאז שהחזרתי את רכב המנהלים שברולט קרוז לחברה ויצאתי לגמלאות בגיל 67, אני מתלבט אם להחזיק רק את הפיקנטו של אשתי, כרכב יחידי שממלא את תפקידו – נסיעות עירוניות (מודיעין) + פעם בשבוע תל-אביב או ירושלים + פעם בשנה אילת/מטולה, סך הכול עד 20 אלף ק"מ בשנה – או להחזיק רכב נוסף, כבד יותר, לנסיעות הבינעירוניות.

האמת שהפיקנטו 2015 עונה לי על כל הצרכים, והבעיה היחידה שאני נתקל איתה היא לשמור על המהירות המותרת פלוס 10 אחוזים. האם תוכל להרחיב בנושא ההמלצה שלך בעניין "רוב המכוניות הקטנות"?

נ"ב, את הבעיה של רכב שני במשפחה פתרתי עם קטנוע טריסיטי שנוסע רק בעיר.

תשובה: פרסמתי את דעתי לגבי מכוניות קטנות עקב המצב בכבישים המהירים שלנו, שחוגגות בהם גסות רוח ונהיגה רשלנית – המסוכנת גם כאשר היא איננה מהירה. מחקרים הוכיחו כי במקרה של התנגשות, נוסעי מכוניות קטנות נפגעים יותר מנוסעי מכוניות שלא חסכו בפח המגן עליהם.

אין לי מושג מדוע כתבי הרכב שלנו אינם מתריעים על כך, וממליצים על המכוניות הקטנות בחום, ללא הסתייגות.

מלי ולטם שלוי: אשתי רוצה יונדאי חדשה. דווקא יונדאי, רק חדשה.

אנחנו נוסעים קילומטראז' נכבד בדרכים הרריות בינוניות (רמת הגולן), לרוב נהג בלבד ולעתים כל המשפחה – שני הורים ושלושה ילדים קטנים שצריכים התקן.
אנו צריכים רכב שיכיל שלושה כיסאות מאחורה, שני הורים מקדימה והרבה ציוד בתא המטען. האם יש לך מה לומר עלi20  קרוס החדשה, או אפילו הדגמים היקרים יותר?
תשובה: אני מבין שההתלבטות שלכם היא בין i20 קרוס ובין אלנטרה החדשה. אמנם אני בעד i20, שיש לה גרסה המתחרה בראלי על אליפות העולם, מה שמדבר אליי – אלא שאלנטרה נוחה ובטיחותית ממנה, וגם שקטה בטיולים ארוכים.

וחוץ nזה, שכנע את אשתך להכיר הצעות של קיה, שהיא יותר יונדאי מיונדאי.

טירוף ונקמת הגומי

בדומה לבני אנוש שמזדקנים על לא עוול בכפם, גם צמיגי הרכב, בתקופה האחרונה של חייהם, מרשים לעצמם לאבד את צלם השפיות אשר יאה לגילם המופלג

הקשיש (המורשה) רק חייך במבוכה כאשר נפל על "מבחן דרכים" של ב-מ-וו M235i אשר ערך בארה"ב שליח ynet.א חידש מאומה לגבי M235i אלא הזכיר רק דברים שנשמעו ונכתבו כבר, זולת הלשנה כחול-לבן אחת על מארגני אירוע המבחן, אותם מנוולים בלתי מקצועיים שסיפקו לנציג ynet מכונית הלבושה צמיגים משופשפים, אשר לא אפשרו לנהג העברי ליהנות מנהיגה, כטענתו.

זוהי בעצם ההערה המקורית היחידה של הכתב, אשר חזר שוב ושוב על רטינתו על מצב הצמיגים, הן בטקסט עצמו והן, פעמיים, בנ"ב.

כנראה, מארגני המבחן באמריקה לא האירו את שִכְלוֹ של שליח ynet בעובדה כי דווקא בב-מ-וו המדוברת – בעלת הנעה אחורית והספק גבוה (אך עדיין לא מפלצתי ביחס למשקל הרכב) – צמיגים משופשפים כהוגן מגבירים השמיימה את הנאת הנהיגה!

תנו להם להבריק

באוזני הזקן, שהספיקו כבר לשמוע לא מעט ועוד קצת, טענותיו של מאסטרו ההגה העברי, המשמיע על במת ynet את טענותיו לגבי גומי הצמיגים אשר פוגע במתכוון בביצועיו של האיש על האספלט האמריקני – מזכירים את בכיו של אותו כנר מכיכר דיזנגוף החולם על כינור סטרדיווריוס, או את הפסנתרן מתזמורת רשות השידור (עליה השלום) העורג אל פסנתר סטנווי בעל כנף.

כך לפחות לוחשת האסוציאציה.

רק שחוּקוֹת מעלות בת-שְחוֹק

עוד אי-אז, בגלקטיקה רחוקה, בתקופת הזוהר של שפע נסיעות מבחן על מסלול הוקנהיים, המליץ לקשיש המורשה נהג הראלי האגדתי ראונו אלטונן, שלימד את הגרמנים לנהוג בב-מ-וו, לבחור בין שלוש ה-M3 האדומות דווקא אחת ש"צמיגיה לא היו עוברים טסט".

"קח את זו", הציע הקשיש הפיני לקשיש העברי, אשר זִקְנָתוֹ הייתה אז רק אֵד קְדַרְדָר שריחף מעליו, "ותהיה הכי מהיר מבין חבריך", חייך, וזה אכן קרה.

כעומק החריצים, עומק הפיהוקים

לא מזמן טעם שוב הקשיש (המורשה) את תרומתם של צמיגים משופשפים בזכות הבווארית Z3M קופה (שהמתלים שלה זהים לאלה של M235i החדשה). הוא נוכח בגודל התרומה כאשר הבווארית החליפה את הצמיגים המקוריים, הגמורים, שהיא לבשה בדרכה אל הזקן, בארבעה פירלי P-Zero Rosso חדשים שהוא כיבד בהם אותה עקב יום הולדתה.

והנה קרה שבפירלי טריים ויקרים אלה איבדה הבווארית את תֶּסֶס-עצבנותה, שכחה לגמרי את נטייתה הקודמת לחרחר אקשן, ואף החליטה להסתייג ממשחקי הגה-דוושות. כדי להכניס את מטרוניתא מהוגנת זו לדריפט נאלץ הנהג להשתמש בבלם יד, כאחרון הפרחחים מהפרברים.

וכך, רק בגלל צמיגים רעננים מדי, הפכה Z3M של הזקן מצעירונת מופרעת לגרמנייה מאוזנת, הדורשת פתאום מנהגהּ לשמור על מצערת פתוחה במהלך שילוב להילוך השני, כדי להגיע ממנוחה ל-100 קמ"ש באותן 5 שניות שקודם לכן היא כבשה בנקל.

הנפש נמצאת ברגליים

במשך חייו הארוכים של הקשיש המורשה – שהם לסירוגין שָנֵים מנוצלות כהוגן או סתם מפוספסות – מכוניות רבות שכנעו את בעל השמחה ליהנות עד תום מהנפלאות שמחוללים (תרתי משמע) צמיגים משופשפים, אשר אוהבים ריקודים על האספלט היבש.

כאלה היו פירלי P7 הוותיקים של לנצ'יה פולביה HF 1.6, אשר עבדו אצל הזקן כמו סליקסים ספורטיביים משובחים של ימינו, אף כי השתרבבו מהם כבר סיבי טקסטיל, ניילון ופלדה.

כאלה היו גם צמיגי קונטיננטל הגמורים שלבשה חיפושית 1.3, אשר בעזרתה הכירה משפחת אטלר את הארץ, ממטולה ועד נואייבה, סנטה-קתרינה וא-טור.

בעקבות החלפת הקונטיננטלים הגמורים באליאנסים ישראליים חדשים, עזבה את חיפושית שלנו הנפש האנרגטית, והגרמנייה הפכה שווה, פחות או יותר, לצ'ק נטול הכיסוי שהזקן קיבל תמורתה.

ישרי דרך בקטע רע

עם כל הצרות הבנאליות המלוות ללא רחמים את סטטוס הזִקנה, משעשעת את הקשיש סקרנות היתר שלו, שאינה בהכרח חיובית, אשר אחד מתחביביה הוא להזמין את הזקן לבקר במקומות נידחים שאפילו גוגל אינו משוטט בהם (כאילו הרים ידיים).

כך קרה שגילינו את אוסף "מבחני הדרכים" הרובץ בחושך ההרואי של אתר ynet, ששייך לידיעות אחרונות. לא נשאר אף דגם כמעט שה-ynet-ים הזניחו. לכל תִצְרוֹפֶת-פח הם הקפידו לערוך מבחן, כדי שלברוני היבוא יהיה מה לקרוא בששון ובשמחה בתוך הג'קוזי.

אך מה לעשות שקשה להתייחס ברצינות לדעתם של ה-ynet-ים, שהרי מבחניהם הזהירים-לבל-להרגיז אינם כוללים ביצוע סלאלום תקני – אף כי זהו השלב היחידי בבדיקת רכב המאפשר לעמוד על כישרונותיה ומגרעותיה של מכונית המבחן בסעיף אחיזת הכביש. סלאלום, שבו מכונית מזגזגת בין פילונים במהירות של 60-65 קמ"ש, הוא הדרך היחידה לגלות נטייה של רכב להחלקה בדמות היגוי יתר או תת היגוי.

חשיבותו של מבחן הסלאלום מזנקת לאין ערוך במדינה שלנו, שאין בה עדיין מסלול מרוצים, אשר מאפשר לנסוע במהירויות על-חוקיות, כאלה החושפות את אחיזת הכביש האמיתית. אמנם לא כפי שסלאלום חושף אותה, אך בכל זאת.

עַמְךָ עִם דאווין

וראו זה פלא: ה-ynet-ים, שכל מבחן רכב נמשך אצלם יומיים תמימים, אינם מבצעים סלאלום אלא נוסעים כמו עמך, כלומר מסתופפים עם כולם באיטיות המקובלת בכבישים שנמצאים תחת השקפתו של האח הגדול, זוחלים בפקקים, ואחר כך, כאילו כלום, ממלאים את סעיף ה"אחיזת כביש", ואף מדרגים את האחיזה בכוכבים, במעשה של רמאות וחוצפה.

אל תשאלו אותי בבקשה מדוע ה-ynet-ים אינם עורכים את מבחן הסלאלום, שהוא חלק מהותי מתהליך ההערכה של כל רכב. גם אל תגררו את הקשיש (המורשה) לגלות מה הוא חש לגבי רמת הנהיגה של הנשרים המוטוריים מ-ynet, אשר לחלקם אין אפילו רכב פרטי, המאפשר אימון יומיומי ועריכת השוואות עם רכב המבחן.

גם אם ישרוד, לא יבין

בהתאם למצב הנ"ל, אין לדרוש מן ה-ynet-ים שלא יוותרו על סלאלום. כי כפי שמסביר פתגם יידישאי ותיק, "מלפפון לעולם לא ישיר, כי זהו רצון שמיים". מה גם שאם נדרוש סלאלום מנהג חובבן, חסר הבנה מוטורית, שמיעה ורגש, שהוא במקרה אמביציוזי, ושמע שמכונית אמורה להרים גלגלים באוויר – הוא עלול להתהפך לפני שיספיק להגיד "למה האדמה בצבע תכלת?"

וגם אם בוחן זה ישרוד למזלו את הסלאלום, ממילא הוא לא יגזור ממנו שום תובנה. כי כל אותן תכונות של המכונית אשר נחשפות במלוא יופיין/כיעורן במבחן סלאלום, כלומר כל מה שיקרה בין שמונת הפילונים – יישאר ממילא רק בגדר חידה מסתורית לגבי כתב חסר ניסיון. סלאלום כזה, שמבצע אדם שאינו יכול להסיק ממנו מאומה, לא יאיר את הפינות החשוכות ב"אתר של המדינה".

השתוללות מוקפדת

כדי לבצע סלאלום אין די בהכנת משטח ובסידור פילונים, כי מדובר בתרגיל של שליטה מוחלטת בהיגוי, תוך ניצול הנטייה הטבעית של המכונית להחלקות בנוסח תת היגוי והיגוי יתר, מִשחקים בחלוקת המשקל בין שני הצירים, וייזום החלקות מבוקרות.

לירחון "טורבו" ז"ל היו שלושה אמני סלאלום – רם לנדס, רמי שוכטוביץ ורוני סמדרסמן מכרכור. בזכות הפעלולים המושכלים שלהם, העורך (אני) היה יכול להחליט שכל מכונית מבחן המצטלמת לירחון תופיע כשהיא נוסעת על שני גלגלים.

יש להם תקשי"ר

בנוסף לחוסר יכולתם – המעשי והאינטלקטואלי – לבצע סלאלום, נאלצים ה-ynet-ים לציית לכללי ההתנהגות הנדרשת מחבורת כתבי החצר, כלומר: הם נאלצים להתעלם באופן כפייתי מהאכזבות שהסב רכב המבחן. על כן אין להיפלא כי בְּקֶרֶב ה-ynet-ים הוותיקים וה-ynet-ים החדשים חוגגת שביעות רצון מכל דגם ודגם אשר שייך לרשימת ה"כולם היו בניי" של היבואן, שעלול להתרגז ולהפסיק את תמיכתו הנדיבה בכלי התקשורת הסורר.

מסיבה זו, ה-ynet-ים לא יכתבו למשל שרוב המכוניות הקטנות האוטומטיות ה"כובשות את השוק", ש-ynet לא מצא בהן בוודאי פסול כלשהו – בנויות לנהיגה עירונית בסך הכול, ואינן מתאימות להובלת בני אנוש בכבישים בינעירוניים.

ה-ynet-ים, כמו כתבי חצר העובדים בכלי תקשורת אחרים, לא יכתבו גם שמובילאיי איננו מכשיר בטיחותי אלא מטרידן סדרתי המצפצף כמטורף ומפריע בנהיגה, כפי שגילה הכלב שלי במדור "ישעיהו נגד מובילאיי".

מעריצים מטרידן סדרתי

וכך, מבחן אחר מבחן, יכתבו ה-ynet-ים בהערכה על "מכשיר הבטיחות מובילאיי" אשר מותקן על ידי היבואן האדיב. הם לא יספרו למה כדאי לברוני היבוא להתקין את מובילאיי ברכב – לא מתוך דאגה אצילית לשלום הציבור, אלא כדי להוריד את גובה המס.

ה-ynet-ים גם לא יעדכנו את קוראיהם התמימים שהלוביסטים הזריזים של מובילאיי כמעט שכנעו את שר התחבורה להתקין את המכשיר הטורדני בכל רכב שגילו הוא עד עשרים. וכאלה יש למעלה ממיליון.

פִּתְחוּ את אגף החישובים במחשב, והַכְפִּילוּ מיליון ועוד קצת במחיר ההתקנה של מובילאיי – ותבינו, בעקבותיי, שכל הבנקים של פנמה וסביבותיה לא היו מספיקים כדי להלבין את ההכנסות של כמה יהודים פיקחים, אשר חוש הביזנס מבצע בראשם סלאלום אחר סלאלום.

20160514_12374620160514_12543120160514_12383420160514_121853

מצעד זיכרון נייח: האדום שולט – משכנעות תמונות שצילם י"א במפגש עתיקות שנערך השבוע לזכרו של אולי גלאי, עורך מגזין "אוטו" ז"ל.

להבדיל ממפגשים סדרתיים של מועדון החמש, שבהם מוצגות בנות גיל טרום-בֶּלְזָקִי (או גיל בלזקי אשכרה) אשר מרגישות בעיר די אבודות, לכודות בצורך לעורר נוסטלגיה אצל הקשישים שבינינו – התגלה שבחיק הטבע, המכוניות של פעם נראות נפלא דווקא, ממש כמו בצעירותן. הרבה בזכות הרקע שמספקים נופי ארצנו, במקרה זה גן לאומי ירקון, שהרצף המטורף של הזמן לא פגע בו.

בין האדומות השולטות, כמו אָלְפֶטָא GTV (שהיא זקנה בשנים אחדות מאלפא GTV של המורשה), פרארי GTB, טריומף TR6 ואלפא ספיידר (הפעם לא אקסית שלי), בלטה חיפושית שחורה. אם בגלגול הקודם היא הייתה כחולה, ומצוידת בסוויץ' התנעה הממוקם ברצפה – אז מדובר בחיפושית של משפחת אטלר. כי בשנות השבעים, חוץ מהחיפושית שהבאנו איתנו מווינה, לא נתקלנו בארץ בגרמנייה אחרת בעלת גג פתוח.

20160514_124816

גם אמריקנית ספורטיבית מהמאה שעברה הרגישה בנוף הישראלי כמו בבית. היזהרו. הקלינטונים או הטראמפים ירצו אותה חזרה

טיפ טיפה: מזל בהיגוי יתר

בזכות כמה-עשרה פרארי אדומות, להקת פורשה ואסטון מרטין אחת שהתחילו להסתובב אצלנו בכבישים, השתחרר המרחב הציוני מדימויו הצנוע. את מלכות היופי המבריקות, ובהן גם מזראטי וחבורת מרצדסים מזן AMG, פוגשים בעיקר בסביבות הרצליה-פיתוח, כפר-שמריהו וקיסריה. ייתכן שהן אף יהפכו חלק אינטגרלי מהנוף העברי.

ובינתיים, מכוניות-העל הללו תפסו אצלנו תפקיד בלתי צפוי, אשר קברניטי התחבורה, החינוך והכלכלה לא לקחו בחשבון כאשר פתחו בפני האורחות היוקרתיות את שערי הכניסה לארץ. הרי איש לא שיער שבגלל כ-200 מכשירי תנועה יוצאי דופן, יצטרפו אל מעגל מהמרי הלוטו עוד אלפי יהודים טובים, שסכום עממי של 64 שקלים קונה להם חלום – מיליונים, ומיד.

ויש גם זקן אחד שקנה לפני כמה ימים טופס הגרלה, כי הוא צריך מיליון או שניים כדי להחזיר לעצמו את הזכויות על סרטו מהמפיק הפולני המנוול. הקשיש המורשה טרם בדק את התוצאה, כדי שתקוותו הטיפשית לא תתנדף במהרה. וממילא הזקן אינו בונה על זכייה, שהרי לפי חשדנותו, העסק של הלוטו לא מיועד לכך.

ומה שלא יהיה, אנוכי תמיד יכול לצאת להפלגה על גלי הפרנויה, אשר הגתה תיאוריה היפותטית שמסוגלת להסביר את חוסר המזל הפוקד פעם אחר פעם את ציבור ממלאי הטפסים.

וכה טוען דמיונו של הקשיש, הנסמך על חוק הקונספירציה, אשר חוגגת בקפיטליזמים חזיריים שהתפתחו והתבססו במדינות דמוקרטיות נאורות: כל המספרים שנשלחים על ידי לקוחות מגיעים לשרת מרכזי, והמחשב מציג את שישיית המספרים שאף אחד לא בחר. בזכות העובדה שהקיוסקים ודוכני ההגרלה נסגרים מוקדם, למארגני ההונאה הפיקחים יש הזמן הדרוש להכין את המערכת לפעולה, לפי התסריט הבא:

במנגנון המבצע את ההגרלה מושתל פטנט המסוגל למשוך את הכדור הרצוי, הכולל מסרטות שמצוידות בחיישנים. במצב שבו עין אנושית אינה מסוגלת לעקוב אחר כדורים שמתערבלים בטירוף, מצלמות שמהירותן היא עד מיליון פריימים לשנייה רואות היטב היכן נמצא המספר הדרוש, וברגע הנכון, המנגנון המחוכם בוחר את הכדורים הרצויים בסדר ידוע מראש.

ומי שיגיד "זו אולי תיאוריה מעניינת, אך היא לא תיתכן במציאות" – שיראה ביוטיוב את הביזיון של השנה שנרשם בלוטו הסרבי, ומתועד בקטע lotto serbia.

שואלים את אדוארד

מרק ויין: אני אוהב לקרוא את הכתבות שלך, אך בנושא קרל מרקס אני לא מסכים איתך. מהכתבה שלך ("נ"ב לגבי מרקס", המפתחות בפנים 978) אפשר להבין שמרקס הוא בסך הכול איש נחמד שרצה טוב, ורק יישום ספרו "הקפיטל" הוא שהוביל לקטסטרופה.

לא כך. עצם העלאה של רעיון של שלילת הרכוש הפרטי הינו אנטי מוסרי, ומביא לכאוס חברתי ומוסרי.

מרקס הוא לא הראשון שהגה רעיונות כאלה, שהכול שווים, הכול שייך לכול וכדומה. קורח יצא נגד המנהיגות של משה ואהרון (כולנו עם ה', למה תתנשאו?). ישו אמר שאין עם נבחר – כולם שווים. ומרקס.

דרך אגב, אני לא יודע מי מהם גרם נזק גדול יותר לאנושות. מובן שבמאה האחרונה, מרקס מוביל.

יאיר: בבעלותנו רנו לוגאן שנת 2010 שעשתה 170 אלף ק"מ. הרכב נקנה חדש כמעט מחברת ליסינג, ומטופל בקפדנות. הוא אמין מאוד, וחוץ מטיפולים שוטפים וכדומה לא נכנס למוסך.

לאחרונה יש תופעה מדאיגה: בימים חמים מאוד, כאשר המזגן עובד, מד הטמפרטורה (מד דיגטלי בעל 10 שנתות) עולה בשתי שנתות

והמזגן מפסיק לקרר. כאשר הרכב ממשיך לנסוע, הכול חוזר לקדמותו.

בפסח זחלנו אחרי משאית בעליות של צור-הדסה, היה יום חם מאוד, והשנתות עלו עד הסוף כמעט. יש לציין כי לפי ספר הרכב, עד שהנורה של הטמפרטורה לא נדלקת, המצב תקין לכאורה.

יש מים במערכת הקירור, ועושה רושם שהמאוורר עובד. ניקיתי קצת מבחוץ את הרדיאטור, אולי הדבר יועיל. האם יש לך עצה מה לעשות, או אולי המצב נורמלי ברכב זה?

תשובה: להתחממות של מנוע הלוגאן אחראיות כנראה כמה אפשרויות בנאליות, או אחת מהן. כמו תרמוסטט שלא נפתח עד הסוף ודורש החלפה (מפרקים את התרמוסטט, ובעזרת כוס מים רותחים בודקים אם היפתחות השסתום היא מלאה). וכמו תערובת ענייה שמגיעה לתא השרפה, עקב מסנן דלק סתום.

או שהמאוורר מפיץ שקרים שהוא עובד, כלומר – הוא מסתובב, אך עושה זאת ללא כוח ממשי עקב חולשת המצמד הפנימי שלו (זאת, בהנחה כי בלוגאן שלך פועל אותו מאוורר של רנו שבעבר היה לי הכבוד להכיר).

בנוסף לכל סיבות היפותטיות אלה, כדאי לא לשכוח ששמן המנוע מתפקד גם כמצנן, כך שמומלץ להשתמש בשמן סינתטי 40W5 מבית טוב (כמו Mobile 1, קסטרול Edge, מוֹטוּל או LM). יש גם לוודא שמפלס שמן המנוע לא יירד למינימום.

איתן: אני נהג בן 19 עם רישיון שנתיים כמעט, ונוהג לעתים על הסובארו B4 שנת 2007 המדהימה של הוריי. שאלותיי:

  1. לרוב אני מאט באופן ידני באמצעות תיבת ההילוכים החצי אוטומטית שברכב, במקום ללחוץ על הברקס, כדי למנוע את שחיקתו. האם נכון לעשות כך, בהתחשב בעובדה שהרכב עולה לעתים בגלל זה ל-6-7 סל"ד?
  2. האם יש קשר בין רמת הסל"ד לצריכת הדלק?
  3. האם נכונה השמועה שאין לנסוע (בחניות וכו') כשההגה מסובב עד הסוף?

תשובה: עצירת המכונית באמצעות המנוע, כפי שתיארת, היא פעולה חיובית השומרת על מערכת המעצורים – לא רק בירידות תלולות אלא גם במצבי נסיעה אחרים. מוטב רק לא להפתיע את המנוע ואת תיבת ההילוכים (במקרה שלך, חצי אוטומטית) בשילוב פתאומי של הילוך נמוך, הגורם למנוע להיכנס "במכה" לסיבובים גבוהים מדי.

לכן, מומלץ להעביר תחילה את בורר ההילוכים למצב ניוטרל, לדרוך על דוושת הדלק כדי להעלות את הסיבובים, עדיין במצב ניוטרל – ורק אז להכניס לעבודה הילוך נמוך, שמתאים למהירות הרכב. אין להגזים ולבחור הילוך נמוך מדי, השולח את מחוג הסל"ד לאזור האדום.

נסיעה אגרסיבית מדי בהגה שמסובב עד הסוף אכן אינה בריאה למערכת ההיגוי ולציריות.

איך להרוס מכונית

שתי דרכים אכזריות בעליל מובילות להריסת המכונית: יוזמה עצמית של הנהג, שפעולותיו מחסלות את האוטו עקב חוסר ידע בסיסי באמנות האחזקה – או תרומה של מוסך הדואג קודם כול לפרנסתו

1. חוק גירים שלובים

תיבות הילוכים אוטומטיות סובלות מהמנהג של שילוב מהיר ממצב D להילוך האחורי. היבואן, המשווק מכוניות אלה, והמוסכניק, המבצע בהן טיפולים תקופתיים, אינם מזהירים משום-מה את לקוחותיהם להקפיד על החלפת הילוכים איטית, ואינם מדגישים את חשיבות השימוש בהילוך N (ניוטרל) כתחנת מעבר קצרצרה בין D להילוך האחורי.

וכפי שמדור זה ציין לא אחת, היבואנים והמוסכניקים שותקים גם לגבי הצורך החיוני להחליף שמן בתיבה אוטומטית, כאילו הם מעוניינים שתיבות הילוכים אלה יגמרו את חייהן בתום תקופת האחריות.

2. מורחים אותנו בשמן

התרענו כבר פעמים רבות (ואיננו מתחייבים לחדול מכך) שפרקי זמן ארוכים מדי בין החלפות שמן המנוע גורמים לו נזק. יצרני הרכב והיבואנים מודעים לכך כמובן, אך כדי לפתות לקוחות הם מנפנפים בתדירות החלפה נמוכה של שמן המנוע: מדי 30 אלף ק"מ או שלוש שנים.

הלקוחות מצדם "בולעים" בחפץ לב את תדירות-הכזב המתוקה. הם הרי אינם מעוניינים לבקר במוסך מדי 10-12 אלף ק"מ, גם כאשר מכוניתם עובדת בתנאים קשים. התוצאה: הקלה בתחזוקת הרכב בטווח הקצר, נזק למנוע בטווח הארוך.

3. מתמכרים לעימורים

רוב בעלי המכוניות מפסיקים לדאוג להן לעת זקנתן, ומתחילים להתעמר בהן.

במקום לתחזק כראוי את המכונית ששירתה במסירות במשך שנים, מקובל אצלנו לוותר לחלוטין על החלפת נוזלים ומסננים. הנהג של המכונית הוותיקה חדֵל למזוג לה שמנים סינתטיים ושופך בה,לכל היותר, שמנים חצי-סינתטיים ואף שמנים רגילים, כלומר מינרליים, שהם זולים עוד יותר – וכך גורם למותו בטרם עת של המנוע.

שיטות התעללות נוספות במכונית ותיקה הן לעלות איתה על מדרכות מבלי להתחשב בחישוקים, ולבדוק את לחץ האוויר בצמיגים פעם בשנה, ועוד להרגיש שעושים להם טובה.

4. רוצים טבע? בשלו ארטישוק

שלדה טיפוסית של רכב משפחתי מיועדת לנסיעה בתוך העיר או בכבישים חלקים, ולכן נפגעת אנושות בשטח. עם הרפתקאות שמתרחשות מחוץ לאספלט מסוגלות להתמודד רק מכוניות מעטות, ג'יפים ברובן, אשר מתוכננים ובנויים לאתגרי השטח.

מה שידוע פחות הוא שגם דגמים השייכים לגזע ה"כבישטח" האופנתי, אשר מוגבה מן הקרקע – חוזרים פגועים ממבחן של חתחתים רציניים בחיק הטבע הדרוס. כי דגמים אלה, שהעיתונות המוטורית מכנה "מכוניות פנאי", מתאימים לכל היותר לשבילי עפר קלים, לעליות על מדרכה בעיר ולמהמורות האטה.

חזותם הקרבית והאמביציוזית של רכבי ה"כבישטח" מטעה: גם הם, בדומה למכונית משפחתית, משלמים מחיר יקר על הרפתקאות מיותרות במרחבים מחוספסים, ומפתחים התנהגות כביש בעייתית. זאת, עקב פגיעות בלתי נמנעות בחיבורים, במערכת ההיגוי, בקפיצים ובבולמי הזעזועים.

לפיכך, כאשר "מכונית הפנאי" שלך מרימה חרטום במהלך זינוק על האספלט, צוללת בעת עצירה, מושכת לצדדים, רועדת, או דורשת תיקוני הגה משום שאינה שומרת על קו בישורת – היא מלשינה בהתנהגותה זו כי עברה התעללות בשטח קשה.

זה מזכיר שלפני כך וכך שנים היה מקובל עדיין בארץ שבמהלך גרירת רכב למוסך, הגרריסטים כובלים את חרטום הרכב בשרשראות אשר מניפות אותו – מה שעיקם את החלקים הקדמיים של השלדה, והסיט את רוב כובד הרכב לציר האחורי. כלי שנגרר באופן זה היה מתנהג מוזר בשובו לאספלט.

באלפא רומיאו שעמדתי לקנות הכול היה נורמלי כביכול. הגיאומטריה שלה, הפרונט, מצב החיבורים, התנהגות הבולמים והקפיצים – כולם נמצאו תקינים בבדיקת טרום-קנייה. אלא שכאשר לקחתי אלפא זו לסיבוב, לא מצאתי בה את אחיזת הכביש המהוללת של הדגם. פניתי למוכרים בשאלה אם בביוגרפיה של מכוניתם נרשמה גרירה. "כן", ענו, "איך ידעת את זה?"

5. קרוס איז אובר

חלפו שנים מאז שהתעניינתי באלפא ההיא, ודבר לא השתנה. ולראיה – היחס לקרוסאוברים.

אם אנו יודעים איך קרוסאובר (שהוא, לפי הגדרה נבזית, יצור כלאיים בין מכונית ובין וירוס מבית בּוֹש) אמור להתנהג בנסיעה על אספלט והוא מאכזב פתאום – דורש תיקוני הגה בכביש ישר ולא בגלל רוח, רועד ומתנודד – אז יש לחשוד שבעבר הוא הושלך לשטח שאינו מתאים לו.

20151002_132010[1]

עצמאות סוסיתא: בעיניהם של אזרחים רבים, לא רק ותיקים, סוסיתא מתוצרת כחול-לבן מייצגת את מדינתנו בתחילת דרכה, זמנים שלמרות קשיי הקיום מעוררים מטען נוסטלגיה – זיכרונות של רומנטיקה ציונית, של אמונה עמוקה בצדקת הדרך, כוח חברתי, ויופי פסטורלי בלתי אפשרי לשחזור.

ודווקא הסמל של תקופה עשירה בסנטימנטים זו, סוסיתא, זכה במשך חצי מאה בזלזול ובהשפלות, הגוברים אפילו על הזלזול וההשפלות גסות הרוח שטעם האמן-פסל יגאל תומרקין, אשר נאלץ ללחום עשר שנים עד שהצליח לבנות בכיכר מלכי ישראל (היום כיכר רבין) בתל-אביב את אנדרטת השואה שלו, אותה פירמידה הפוכה נבונת יופי.

והנה מבט אישי: הצרות של הקשיש המורשה, תסריטאי ובמאי שאסור לו להקרין את סרטו "שועל הכסף של פליציה ט'" כדי לא לפגוע בזכויות של המפיק הפולני, רמאי כושל – הן ממש כלום לעומת הביזיונות שספגו סוסיתא ותומרקין.

בתצלום: סוסיתא טנדר בעדשתו של י"א

שואלים את אדוארד

יעקב: תיקון טעות: במדורך הקודם ("המפתחות בפנים" 978) פרסמת ידיעה על אופל אדם S, שציינת בה נתון הספק של 250 כ"ס. הנתון האמיתי נמוך ב-100. לידיעתך.

תשובה: תודה על הערתך. אכן, אופל אדם S מתפקדת כ"תכשיט חושף שיניים" באמצעות 150 כ"ס ולא 250 סוסים, שנולדו במדור בשלב ההגהה.

למזלי, טעות הדפוס הייתה שקופה, כי באותה נשימה ציינתי שאת דגם אדם ספורט R2, המיועד לראלי, יצרנית אופל הצליחה לשפר עד 190 כ"ס.

יוני מירושלים: ברשותי סוזוקי ג'ימיני שנת 2000. לפני כחמישה חודשים הוחלף מנוע. בזמן האחרון הטורים קופצים כשהאוטו בפארקינג ובלם היד מורם.

הלכתי למוסך, שאמר שהבעיה היא בבית המצערת וניקה אותה בקטנה באמצעות תרסיס. הבעיה נפתרה זמנית בלבד, וחזרה לאחר שבוע. באופן כללי הטורים תמיד נשארים על 1, אבל אין רעש של עבודה מהמנוע .

אשמח אם תוכל להמליץ לי מה לעשות.

תשובה: ניקוי רציני של המצערת דורש את פירוקה, ולאחר הניקוי היסודי יש לעדכן את מחשב הרכב. אלא שבמקרה שאתה מתאר ייתכן כי לריקוד הסל"דים בסוזוקי ג'ימיני שלך אחראי מנוע הצעדים, שגם הוא דורש אולי ניקוי או החלפה.

נירה: אני אישה קטנה, אבל שמי לא פלפלת. אני זקוקה בדחיפות לאוטו. כרגע אני נוסעת לעבודה בטרמפים (!), גם בלילה. באוטובוסים אני נוסעת רק לעתים רחוקות, כי נסיעה של חצי שעה לוקחת בהם שעתיים. הייתי משלימה עם זה, אבל האוטובוסים גם לא עוצרים קרוב ויש לי בעיה בהליכה (מפרק ירך במצב קשה עקב תאונת דרכים בילדות).

בקיצור וכאמור, אני צריכה בדחיפות אוטו, אבל התקציב שלי מוגבל מאוד, 7,000 שקלים גג. זה יצא 10,000 עם תיקונים, טסט וביטוח. קראתי פעם את המדריך שלך למכונית משומשת וזה לא עזר לי. הייתה לי מכונית שנה וחצי והיא עשתה מיליון בעיות.

עכשיו אני כבר חודשיים בלי אוטו, אולי תיתן לי המלצות למכוניות? איך אפשר לדעת כמה קילומטרים עשתה סוזוקי סוויפט שנת 2001 למשל, אם בשעון יש רק 5 ספרות? מה אפשר לעשות כדי שאוטו יחזיק שלוש שנים? אין לי ציפיות גבוהות בסכום שאני יכולה להוציא. כל עצה תתקבל בתודה רבה .

תשובה: זוהי שאלה קשה. כי מצד אחד, די בסכום של 7,000 שקלים כדי להביא הביתה סוסת עבודה ותיקה כמו סובארו ליאונה, דייהטסו סיריון, רנו קליאו או סוזוקי סוויפט המסוגלת עדיין לשרת אותך בנאמנות. אך בחירה של מועמדת מתאימה לך, כזו שתחזיק מעמד כמה שנים ואולי למעלה מכך, דורשת עזרה של מישהו המבין בכלים מזדקנים אלה, ובקיא בשיטות לחשיפת מצבם הטכני, לבל תיגררי שוב למפח נפש.

אחד התרגילים שלי, למשל, הוא נסיעת מבחן, האזנה לרעש המנוע באמצעות סטטוסקופ, ופתיחה זהירה של פקק מכל שמן המנוע בעת שהמנוע עובד בסיבובי סרק. אמנם מותר למנוע לפלוט עשן דק וטיפות שמן מועטות, אלא שדליפת שמן רצינית מעידה על מנוע במצב אנוש.

בקיצור, אני ממליץ לך בחום להיעזר באדם שמנוסה בקניית משומשות.

אריאל: לפני כחודשיים קניתי סובארו B4 שנת 2008. לרכב ארבעה צמיגי פירלי חדשים יחסית. לצערי אירע בגלגל קדמי פנצ'ר שאינו מאפשר תיקון.

בעל הפנצ'רייה, איש שנראה הגון ואמין, הנחה אותי להחליף רק את הצמיג הקלוקל, מכיוון שהצמיג השני על אותו סרן במצב טוב למדי ואינו זקוק להחלפה. מכיוון שלא היו לו צמיגי פירלי, הוא החליף את הצמיג הפגוע בצמיג TOYO באותן מידות ובאותו קוד עומס. כששאלתי על הצורך בצמיגים זהים על אותו סרן (חברה זהה ואותה רמת בלאי), הוא אמר שאין לדבר סוף. שלא ייתכן שבכל פנצ'ר יוחלפו כל הגלגלים, ושבפועל אין בכך צורך אמיתי אם הצמיג השני ברמה טובה.

האם אכן כך? האם אפשר להרכיב צמיג מתוצרת אחרת מזו של צמיג בן הזוג?

תשובה: במקומך, הייתי מבקש מהצמיגאי להרכיב על הציר הקדמי של סובארו B4 זוג צמיגי טויו חדשים, ואת הפירלי שנשאר הייתי שומר להחלפה בציר האחורי, הלבוש עדיין פירלי. בזכות צמיג "רזרבי" זה תוכל, מדי 10,000 ק"מ, לכבד במנוחה את אחד הפירלים העובדים מאחור, וכך להאריך את חייהם התקינים.

זהו מעשה נכון, בניגוד להרכבת טויו בודד העובד עם פירלי באותו ציר – שהיא מעשה פסול, משום שמדובר בשני צמיגים שהסוליות שלהם שונות לגמרי, ועל כן גם התנהגות הכביש שלהם שונה, אף כי נתוניהם הטכניים דומים.

במכוניות בעלות הנעה 4X4 קבועה מומלץ להשתמש בארבעה צמיגים זהים לחלוטין, ולהחליף בין המקומות שלהם מדי 10,000 ק"מ כדי שכל הסוליות יהיו משופשפות במידה שווה. הצמיגים בציר הקדמי יורכבו בציר האחורי ולהפך – תוך הקפדה שצמיג ימני יישאר בצד ימין, וצמיג שמאלי יישאר בצד שמאל.

שיטה זו מגינה על הדיפרנציאלים של רכב בעל הנעה כפולה קבועה, במיוחד כזה שהנהג שלו הוא בעל אמביציה ספורטיבית, ודורש ביצועים קצת מעבר לחוק או הרחק ממנו.

חגי מישור: ברשותי סיטרואן C4 פיקאסו מודל 2009 זה שלוש שנים. לאחרונה נדלקה נורת pollution משהו. פניתי למוסך סיטרואן, ושם גילינו שיש להחליף מגדש טורבו, צינור טורבו, מצמד, מסב כדורי ועוד מכל הבא ליד, בעלות כוללת של 12 אלף שקלים. האם יכולה להיות איזושהי עצה, או שעלינו להיפרד מהרכב כידידים?

בנוסף, על מה היית ממליץ כחלופה למשפחה של ארבעה ילדים בתקציב של כ-40 אלף שקלים?

תשובה: אפשר רק לנחש אם את הסכום של 12 אלף שקלים קבע מחשב דיאגנוסטי, או, כפי שאני חושד, הקופאי הפיקח של המוסך, אשר בפורומים אינטרנטיים רבים ממליצים לשמור ממנו מרחק. הרי כאשר נדלקת נורת pollution צריך קודם כול לבדוק אם פעילותם של חיישני למדא עודנה משביעת רצון, שכן פטנטים אלו מאיימים לתפקד רק עד 120 אלף ק"מ, שלאחריהם הם נוטים לפתוח בשביתה איטלקית וחדלים לדאוג ליחס נכון בין דלק ואוויר בתא השרפה.

יש לקחת בחשבון גם את האפשרות שהמאייד הקטליטי במכוניתך דורש החלפה, לא בהכרח בחלק המקורי, היקר.

את המצב האמיתי של מערכת הטורבו בפיקאסו שלכם יגלה הכי טוב אחד המכונים המתמחים בשחזור טורבינות.

בעידן המכוניות מוקטנות-הנפח אנשים רבים קונים מכוניות מצוידות בטורבו – אך רובם אינם מקבלים הסבר בסיסי על אופן השימוש במכונית המְטוּרְבֶּנֶת. לא מן הנמנע שגם בעליו הקודמים של רכבך לא ידעו לשמור נכונה על מערכת הטורבו בפיקאסו שלך.

עקב חשיבות האחזקה הנאותה של מערכת הטורבו, אני מצטט כאן את תשובתי מהשבוע שעבר לעודד, בעליה של פורד גלקסי בעלת מנוע אקובוסט, אשר מסבירה כיצד יש להתייחס למערכת זו:

במנועים מחוזקים במערכות טורבו יש לוודא שהשמן הסינתטי הוא ממדף גבוה, ושהוא יוחלף מדי 10-12 אלף ק"מ – ולא בתדירות המומלצת על ידי היצרן/יבואן, אשר "מרככים" את התחלופה ומאריכים אותה לכדי 30 אלף ק"מ. זאת, מסיבות שיווקיות, כלומר משיכת קונים.

שמן במנועי טורבו צריך להישמר במפלס המרבי. בנוסף, בתום נסיעה כדאי לא לכבות מיד את המנוע, אלא להניח לו לעבוד קצת בסיבובי סרק כדי שהטורבינה תצטנן. אם תקפיד על תנאי תחזוקה אלה, הטורבו החדש לא אמור לעשות בעיות.

אגב, במנועי טורבו, בדומה למנועי בנזין אטמוספריים, מומלץ לא לבקש ביצועים בטרם הגיע שמן המנוע לטמפרטורת עבודה נאותה. עד אז, יש לנסוע בעדינות.

פבל: ברשותנו סוזוקי SX4, ולאחרונה היא סובלת מתקלה מעצבנת וחמקמקה שהמוסכניק שלנו לא מצליח לפתור. פתאום נזכרנו שיש מומחה שאפשר לפנות אליו… זה הסיפור:

מדובר בסוזוקי SX4 שנת 2008. אחלה רכב, כמעט בלי תקלות בשנים האחרונות. לפני כמה חודשים החלה תופעה של רעידות – תחילה חלשות ובהמשך הן נהיו חזקות ממש. הבעיה היא שהרעידות קורות מדי פעם (כמובן, כמעט לא במוסך עצמו…) – נראה שתמיד בעמידה (בעיקר ברמזור אבל לא רק), וגם בניוטרל. כאמור, מדובר בדרך כלל ברעידות חלשות, אבל לפעמים אני מפחד שהרכב יתפרק.

במוסך החליפו תושבות מנוע, תחילה חלופיות ואחר כך מקוריות, ומצתים אם איני טועה, ועשו ניקוי לסעפת. מדובר בחמישה ביקורי מוסך! אחרי כל טיפול נראה היה שהמצב משתפר (פסיכולוגי בלבד?), אבל אחרי זמן-מה התקלה חוזרת. לזכותו של המוסך ייאמר שהוא לא דרש כמעט תשלום על עבודה/חלפים שלא עזרו.
קראתי משהו על סל"ד סרק נמוך, אבל קשה לי להגיד אם זו הבעיה, וגם לא ראיתי פתרונות. בדרך כלל נראה שמדובר ב-600-700. קראתי גם על תוסף BG44K, אבל לא ניסיתי.
האם יש לך הצעה לפתרון או לבדיקה שניתן לעשות? או אולי מוסך אמין ואיכותי בירושלים?

תשובה: אל תחפש מוסך אחר, כי לא תמצא מקום שאינו דורש כסף על פעולות שנכשלו. הישאר אצלם, ונסו פעולות נוספות, כמו: ניקוי או החלפה של מנוע הצעדים; ניקוי יסודי של המצערת (כולל עדכון המחשב); והחלפת מסנן הדלק.

בנוסף, אם לחץ הדלק במערכת אינו יציב, והחלפת מסנן הדלק לא תועיל – אז כדאי לבדוק את תפקוד משאבת הדלק.

אגב, תיתכן גם אפשרות של תקלה טיפשית, בנאלית: אם המערכת שתפקידה להחזיר אוויר למכל הדלק פועלת באופן לקוי, זה עשוי לגרום לשיבושים בסיבובי הסרק. את תופעה זו, שהייתה אופיינית למכוניות של פעם, היו בודקים באמצעות הסרת הפקק של מכל הדלק, והתנעה במכל פתוח.

הראל שריקי: האם יש מוסך מומלץ בירושלים או במודיעין לרנו קליאו ידנית שנת 2012? כמו כן, מתי צריך להחליף שמן גיר, והאם נדרש לכך משהו מיוחד?

לצערי, במדריכי "היינס" לא מצאתי את חברת רנו. האם יש עוד מדריכים?

תשובה: במכוניות חדשות יחסית המצוידות בגיר ידני לא מחליפים שמן גיר, אלא רק מוסיפים כאשר המפלס יורד מסיבה כלשהי.

דודו עמיחי, אלון-מורה: אנחנו גרים באלון-מורה, ארץ עליות וירידות, וההורים בקצה השני של ציר 60. לאחרונה מתה המאזדה לאנטיס ששירתה אותנו נאמנה ארבע שנים.

יש לנו שני ילדים, ואנו רוצים לקנות רכב אוטומט חסכוני ואמין בתקציב צנוע של 15 אלף שקלים. חשבנו על מאזדה דמיו או טויוטה יאריס – מה דעתך? האם יש לך המלצות אחרות? ואולי מוטב לקנות אחת חסכונית פחות? אנחנו נוסעים 15 אלף ק"מ בשנה.

תשובה: בגלל המחשב שלי, שהתבלבל, אינני זוכר אם עניתי לך כבר. אך לא שיניתי את דעתי, הנשמעת כך: בגלל הילדים והנסיעה המרובה בעליות ובצירים בעייתיים מבחינה ביטחונית, לא הייתי ממליץ על מכונית אוטומטית קטנה.

בסכום העומד לרשותכם אפשר למצוא מכונית רצינית קצת יותר, כמו פיז'ו 306 או סוזוקי ליאנה קומבי, שתיהן אוטומטיות, ועוד יישאר לכם עודף להחלפה של חגורת תזמון, צמיגים, נוזלים ובולמי זעזועים.

נ"ב לגבי מרקס

את תהליך ההערכה אם מכונית מפתיעה לטובה או שהיא בינונית או גרועה אפשר לבצע רק באמצעות הדיאלקטיקה של קרל מרקס, המפסיד הכי גדול מבין הפילוסופים של דורו

לא בצדק נזרקה הדיאלקטיקה המרקסיסטית לפח הזבל יחד עם המרקסיזם כולו, אשר מבואר ב"קפיטל", רב המכר של המאה ה-19, ויחד עם הקומוניזם, הטרוצקיזם והסטליניזם, ובוודאי יחד עם המורשת האדומה של חבורת קיבוצים ישראליים, ויחד עם הליצן העברי מאיר וילנר, סטליניסט כפייתי.

ואמנם, רק הדיאלקטיקה המרקסיסטית הצליחה להתעורר באתר הגרוטאות, ולתפקד בהצלחה בתחום שמעניין אותנו – העולם המוטורי הגלובלי. בעולם זה, הדיאלקטיקה היא הכלי היחידי שיודע להעריך רכב באופן אובייקטיבי ואמין, באשר היא דורשת לבצע דירוג בתהליך של השוואה.

הבוררת

הדיאלקטיקה מבית קרל מרקס עוזרת לכל דורש למיין את מבול המכוניות החדשות ואת הפתרונות המודרניים השתולים בהן לטוב ולרע, והיא מלווה גם אותי, בבית החלופי שלי, ברגעים טרופים אלה שבהם אני מתחבט בשאלה התיאורטית עם איזו מבין מכוניותיי אבחר להישאר, אם התנאים או הנסיבות לא יאפשרו לי להחזיק בכולן.

דיאלקטיקה יקרה, הצילי את נפשי! אני מבקש אותה כאשר עשן המקטרת מטעה אותי לחשוב שיש בי השתוקקות ליצור מוטורי נוסף. איזו 911, למשל. הרי אין שבוע שהאתר הפולני allegro לא שולח לי הצעה אינטרנטית שקשה לסרב לה.

לפעמים ממש קשה לשלוח פיתויים אלה אל הספאם של הרָצְיוֹ.

מעין תסמונת פרנקנשטיין

הניתוח חסר הפשרות שספג הקפיטליזם העולמי מהיהודי הפיקח והגאה קרל מרקס היה אמור – לפחות לפי אמונה עיוורת של מאמינים באפשרות של שינוי רדיקלי – לשנות את סדר העולם, ולשפר את מצבו של ההמון המנוצל והנדכא. אך בסופו של תהליך ההתפשטות שלה, האופטימי כביכול, הפילוסופיה המרקסיסטית התיאורטית הובילה רק למותם של מיליוני נפשות באירופה ובאסיה.

הייתה זו תוצאה בלתי נמנעת מכך שתלמידיו וחסידיו של מרקס – החל בפסיכופט הגרוזיני סטלין האיום וחבורתו, ועד אֶפִּיגוֹנִים של מורשתו אשר למדו מהגרוזיני המטורף ליהנות מכוח רצחני עצום – היו למעשה רוצחי מוחות ונפשות. כל זאת תחת דגלו של קרל מרקס המסכן, שלא חזה אפשרות איומה כזו, ונותר לו רק להתהפך בקברו.

סבא אכזר ונדיב

אך הפוטנציאל השלילי, האפל, של הפילוסופיה והמדע של קרל מרקס אינו מוחק מזיכרונו של הקשיש המורשה את העובדה שבזכות הסב הרוחני של קומוניזם אכזרי זה, הצליח אנוכי בצעירותו להתקדם בכבוד, ועוד ללמוד את אמנות הקולנוע באקדמיה יוקרתית.

אל תחשבו חלילה שהקשיש המורשה השתייך אי-פעם לכנסייה האידיאולוגית של קרל מרקס, אשר דיוקנו היה מקשט כל קיר במדינה שבה גדל המורשה, בתחילת דרכו אל הזִקנה. נהפוך הוא: הקשיש אף יכול לספר בגאווה שבשנות החמישים של המאה שעברה הוא היה היחיד מבין הסטודנטים באקדמיה לקולנוע ולתיאטרון בלודז' שלא הצטרף לארגון הקומוניסטים הצעירים ZMP.

והנה בכל זאת, באיזה פלא שלא קורה בעולם המציאות, הצליח קרל מרקס בכבודו ובעצמו – ועוד 32 שנה אחרי מותו בלונדון – לעזור לאותו סטודנט עני בלודז', ולדאוג ללימודיו באקדמיה, כמו גם למחייתו הבסיסית: אוכל, ביגוד ואף דמי-כיס לסַפָּר. כל הדברים שקודם לכן דאג לְסַפֵּק לאנוכי בית היתומים היהודי בקרקוב.

איך קרה שהפילוסוף פרש עליי חסות נדיבה כל כך? הנה הסיפור.

פוזל בקטע טוב

מישהי הכירה לי אבא או דוד ששימש מזכיר המפלגה הקומוניסטית באיזה בית חרושת, וחיפש פתרון איך לקשט את המקום שבו עמדה להיערך אספת פועלים לקראת האחד במאי. הצעתי את עזרתי: אצייר לכם, באולם שבו תתקיים האספה החגיגית, דיוקן של קרל מרקס בגודל מרשים, עשוי בפחם על בד, הבטחתי.

האיש הסכים, סיכמנו מחיר, ואני פתחתי במלאכה האמנותית. סחבתי הביתה אֶפִּידִיאָסְקוֹפּ, מכשיר עתיק שמניחים בו תמונה קטנה והוא מקרין אותה על משטח כלשהו בגודל הדרוש, הכנתי יריעת בד על הקיר, ורשמתי בפחם את פרצופו של מרקס.

הייתה זו משימה קשה משום שבלימודיי הקודמים, באקדמיה לציור בקרקוב, רשמנו בפחם רק את גופם של דוגמנים עירומים כביום היוולדם, גברים ונשים, מבלי לגשת אל פניהם. וכעת, לראשונה בחיי, עבדתי דווקא על דיוקן נטורליסטי, תקריב הבוחש בכל הגוונים של אפור: אפור בהיר (זקן), אפור רגיל (פני האיש), אפור כהה (שפם) וגם שחור (ביגוד).

את עיניו של האיש ציירתי פוזלות קמעה, כעיניהם של קדושים קתוליים בדיוקנאות מהמאה ה-17, כדי שכל מי שיסתכל בקרל מרקס שלי יחשוב שהפילוסוף המטריאליסטי נועֵץ בו מבט חדור אמונה ומעודד, המדרבן את רוחו בקריאה "פועלי כל העולם, התאחדו!"

הצלחה מקיר לקיר

קרל מרקס שלי, שהתנוסס כרקע במרכז במת הנואמים, מוּאר בפרוז'קטורים, התקבל במחיאות כפיים סוערות של חברי המפלגה, ובעקבותיו זכיתי ברצף-שצף של הזמנות חדשות, אשר שינו את רמת חיי.

דיוקנֵי מרקס שלי הרשומים בפחם הומלטו בעשרותיהם, ובכל הגדלים. הם עשו קריירה בעיר בזכות ועדי עובדים של כל מיני גופים תעשייתיים, מסחריים ומפלגתיים, כולל העיתון הקומוניסטי המקומי של לודז' "קול הפועלים", שהזמינו אצלי את הפורטרט הנערץ, באותם ממדי ענק אשר הקנו לו את תהילתו.

ההזמנות של קרל מרקס בגרסתי הותירו לי אך בדוחק פנאי ללמוד, ולעבוד עם צלמים ושחקנים כדי לבצע אטיודים קצרים. הציורים של מרקס השתלטו על חיי, עד כי תפסתי חוצפה, והתחלתי לרשום את פרצופו של האיש מהזיכרון, מבלי להזדקק כמעט לעזרת האפידיאסקופ.

מכחול פיפיות

בשלב מסוים דרשו ממני לקוחותיי לצייר גם את דיוקנם המשותף, ארבעה ראשים בצוותא, של הרביעייה הידועה מרקס-אנגלס-לנין-סטלין, אך סירבתי, למרות הפיתוי הכספי ההוגן פלוס.

הסכום הנאה, הדמיוני אשכרה, היה מאפשר לי אמנם להזמין את אשתי לעתיד לשבוע באתר סקי בהרים, בעיירה זָאקוֹפָּנֶה – אך לא נשברתי. פחדתי שאי-איזו הגזמה קלה בפזילה של לנין או סטלין תהפוך אותי לדייר בבית הסוהר.

גירוש מגן העדן המרקסיסטי

וממילא גם כך, בזכות פרצופו של קרל מרקס לבדו, התקדמתי בכבוד ועוד קצת. עד שיום אחד ניקיטה חרושצ'וב הרג ללא רחמים את הביזנס המרקסיסטי המוצלח שלי, כאשר הלשין על סטלין מי הוא, וכל המפעל הקומוניסטי השתנה לגמרי, ואף התהפך.

חברי המפלגה הקומוניסטית הסתובבו מבולבלים, ועמיתיי, סטודנטים באקדמיה לקולנוע, הבעירו מדורה על הדשא, שרפו את תעודות החברוּת שלהם בארגון ZMP, ורקדו סביב הלהבות תוך שהם שרים ברוסית את המנון המחאה האנרכיסטי מהסרט הענק "צָ'אפָּיֵיב":

לקחו אותי, עצרו אותי/ דרשו לראות את דרכוני,

ואני לא מהקאדטים/ ואני לא מהסובייטים,

אלא אדם בלתי מפלגתי, אני,

גוזל קטנטן, אני/ שרק רוצה לחיות.

"היי אדוארד", צעקו חבריי, "תביא את התעודה שלך למדורה", הציעו, והופתעו לשמוע שאין לי תעודת ZMP. אפילו עניבה אדומה אין לי, הודיתי.

את נפשי טלטלו רגשות מעורבים. אמנם ראיתי-לאיד איך הקומוניזם האָלִים, אשר הִשְלִיט נורמות גם באמנות, בכתיבה, בציור ובקולנוע וכפה עליהם את הריאליזם הסוציאליסטי, סופג מכה כואבת – אך מצד שני, גם אני הפסדתי מכל הבלגאן הזה, שהרי הביקוש לכרזות של האליל שהכזיב ירד לשפל.

וכך, נאלצתי לחפש שוב פרנסה, בין השאר בכתיבת ביקורות למיניהן, כדי שאוכל לקנות כרטיס לרכבת המובילה אותי אל אהובתי בקרקוב.

מלאך השגשוג הסתלק

הייתה זו תקופה קשה, שהרי בזכות קרל מרקס התרגלתי כבר לחיים טובים, שבמסגרתם עברתי מבירה פשוטה ליין משובח במסעדת האמנים "סְפָּאטִיב", אשר שכנה ברחוב על שם קוֹסְצ'וּשְקו, גיבור פולני אמריקני במלחמת השחרור של ארצות הברית.

במצוקתי, נזכרתי שעד לא מזמן, לפני הופעתו הדרמטית של חרושצו'ב, הייתי מדליק מדי ערב בחזרתי הביתה נר תחת תצלום שחור-לבן של מרקס, שעמד על שידה קטנה לצד המיטה, ואומר לו "תודה לך, מלאך יהודי שלי". כאות תודה נוסף, וידאתי שהזָקָן המצויר של מרקס יהיה מרשים עד טירוף, בפנטזיה אמנותית פרועה כמעט, ולא מטופח באופן חלקלק ומשעמם כמו בצילומים שמהם למדתי עליו.

הכול הלך, חביבי, אמרתי לקרל לפני שתחבתי את תצלומו למגרה, יחד עם כל השקפותיו והדיאלקטיקה הנושאת את שמו.

הנוסע הסמוי שלי

לא ידעתי כי בעוד כך וכך שנים אחזור לדיאלקטיקה בגלל ענייני רכב, וכי קאמבק זה יתרחש שבוע אחר שבוע, ובמהלכו פרצופו העשוי בפחם של מרקס יופיע בדמיוני על השמשה הקדמית של כל מכונית מבחן, וידרוש מהקשיש המורשה להשוות בין המכונית שהוא אוחז בה ובין המתחרה שלה – גם כאשר מתחרה זו אינה נוכחת פיזית.

במקרה זה, צודק מרקס הזָקֵן: דיאלקטיקה חסרת רחמים אכן יודעת לצפצף על כל החשבונות המקובלים בענף הרכב העברי, ולגלות שהמועמדת שקיבלתם לנסיעת מבחן שווה אתם יודעים מה.

לך תחפש את האייקון

רק באמצעות השיטה של קרל מרקס אפשר למשל לאבחן את טבעם האמיתי של רכיבים חדשים במכוניות מודרניות המגיעות מחו"ל, שם הלועזיטים והאסייתים "משתוללים מודרנה" במהירות מטורפת. בזכות הדיאלקטיקה, אנו מגלים בהפתעה שאיזו אנורקטית תורנית היא נטולת בלם יד נורמלי כמו זה שיש למתחרות שלה, אנורקטיות אף הן. כי הלועזיטים, בעקבות האסייתים, ויתרו משום-מה על בלם היד המסורתי, פריט חשוב בעשרות תרחישי נהיגה.

במקום הנדברקס, הותקן במכונית כפתור אשר נועל את הציר האחורי ב"מכה". יצרנית אחרת ניקתה כליל את לוח המחוונים מכפתורים וממתגים, אף זאת בשם הקִדמה, וציידה את "מלכת המשפחתיות" במסך רב-אינצ'ים, שעליו מופיעים עניינים חשובים במגע אצבע, כמו בסמארטפון, בטאבלט ובדומיהם.

גדודי כתבי החצר מִתְפָּעְלים כמובן מהחידוש המודרני הלז, ולא שמים לב שברוב המקרים צריך לחכות זמן רב למימוש הפקודה שהוזנה אל המסך.

אבל מגרעת זו היא עוד כלום. שהרי מבחן הזריזות האמיתי הוא אמנות הלחיצה על אייקון מסוים כאשר המכונית קופצת, מחליקה או נמצאת במצוקה מסוג אחר – למשל, מותקפת באבנים או בבקבוקי תבערה חלילה. או-אז, כדי לשרוד, העיניים מוכרחות לעקוב אחר המציאות המתרחשת בכביש, ולא לפזול אל צג.

נ"ב שהזקן נזכר בו

ייתכן שגם ללא דיאלקטיקה היינו מגלים את האמת על מכוניות, אך לוּ היינו מוותרים עליה, לא הייתה לקשיש המורשה ההזדמנות להזכיר כאן, בשם הנוסטלגיה, את המלאך הזמני שלו, קרל מרקס – מודה הזקן בסוג של מבוכה.

Adam S engineopel adam S 2opel adam S 1

תכשיט חושף שיניים: יבואן אופל, חברת שלמה, הפתיע לטובה עם השיווק של אופל אדם בגרסת S בעלת 150 כ"ס, המיוצרים על ידי מנוע ecotec בנפח 1.4. זהו בדיוק המעשה הנכון שניסינו לשכנע לגביו את יבואן סוזוקי, אשר בגלל חשבונותיו, סוויפט ספורט המחוזקת כהוגן נשארה בידי הגויים, במקום להזמין אותה לכאן וכך לסתום את הפער שבין ההאצ'בקים המשפחתיות ובין ה"הוט האצ'בקים" מבית רנו, VW והונדה, החזקות ממש ויקרות בהתאם.

זוהי בדיוק הליגה שאופל אדם S משחקת בה. אדם תוססת זו מאפשרת ליהנות מנהיגה ספורטיבית בסכום צנוע יחסית, כלומר 50 אחוזים ממחיר תענוג דומה שמעניקות האצ'בקים מובילות בתחום הספורט. גרסת S של אופל אדם מתאימה לנהג אמביציוזי, המעוניין להתקדם בתרגילי אחיזת הגה מבלי לסכן את רישיון הנהיגה, מה שמבטיחות פולקסוואגן GTI ודומותיה.

לדעתו האישית של הקשיש המורשה, אופל אדם S, המזנקת ממנוחה עד 100 קמ"ש ב-8.5 שניות, עונה גם לשאלה הנצחית איזו מכונית מתאימה לאישה המעוניינת להגיד לגברים ממונעים איפה הברווזים מבלים בחורף

טיפ טיפה

"הידית של בלם היד מתפקדת בנהיגה כדוושה רביעית לצד דוושות המצמד, הבלם והדלק, או כדוושה שלישית במכוניות המצוידות בתיבת הילוכים אוטומטית, שבהן חשיבותו של בלם היד מתבטאת במיוחד", טוען בן קולינס בספרו "איך לנהוג".

כדאי להאמין לקולינס (מורי ורבי, א"א), איש שמלמד נהיגה בכיף, נהג מרוצים בעל ניסיון רב, וגם מי שגילם את הדמות המסתורית "סטיג", שהייתה עטוית סרבל לבן ב"טופ גיר" של קלארקסון.

אלא שחובבי הנהיגה הרבים לא זקוקים לסמכותו של קולינס או להלשנות של הקשיש המורשה, שהרי הניסיון המצטבר הם מגלים בעצמם את האפשרויות הרבות של בלם היד – שאחת מהן היא התרגיל של סיבוב פרסה במקום, שמסוגל להציל חיים לא רק בהתקפת טרור, אלא גם במניעת תאונה.

בעזרת בלם יד אפשר להזמין החלקה שלמה או חלקית של הציר האחורי, אם זה נדרש. אפשרות זו מחוזקת במכוניות ראלי, שבהן תפקידו של בלם היד, המשופר הידראולית, עובד עדיין "לינֶראלית", כלומר פועל כמו בלם יד רגיל היודע לשנות את כוחו מעדינות לתפקוד ברוטלי הנועל את הגלגלים.

להבדיל מהמקובל עד עתה, בלם היד החשמלי ה"מודרני" המותקן במספר רב של מכוניות חדשות עובד רק במתכונת 0-1 (עוצר גלגלים במכה, או משחרר אותם) – וכך מצמצם את שימושו לחניות בלבד, ללא כל תרומה לנהיגה עצמה.

Adam rally R2

גם אופל יודעת לייצר האצ'בק משוגעת, וכזו היא אדם R2, ש-190 כוחות סוסיה ניווטו אותה לראלי, שם גרסה לוחמנית זו עומדת בכבוד מול מתחרותיה בקבוצת הראלי WRC2. במקומו של יבואן אופל, הייתי מזמין שלוש-ארבע יחידות של אדם R2, מוכר אותן בהנחה ניכרת לנהגי ראלי ישראלים – וכך מאפשר להם להשתתף בתחרויות בינלאומיות כמו ראלי קפריסין או הראלי הפולני לאליפות אירופה

שואלים את אדוארד

עודד: לפני שנה וקצת משפחתנו התרחבה, ורכשתי רכב יד שנייה מהשכרה בשביל אשתי: פורד גלקסי בעלת מנוע אקובוסט 2.0. אני חייב לציין שהרכב נעים מאוד, וכיף לנהוג בו למרות הגודל.

לפני כשבוע אשתי הרגישה שהגיר מחליק פעם או פעמיים, וכמה שעות לאחר מכן, תוך כדי נסיעה, נדלקה נורה שהצביעה על תקלה בגיר והרכב לא הגיב לגז. הרכב נגרר למוסך פורד, ושם לא מצאו תקלה בגיר אלא אמרו שהטורבו של הרכב הלך וצריך החלפה.

הרכב נסע עד כה 72 אלף ק"מ בלבד, אך שלוש השנים של אחריות היבואן תמו בפברואר. אני ממתין לקבל תשובה אם פורד יסכימו להחלפה של החלק מתוך "רצון טוב". אם לא, אני חושש שגם אם אחליף את הטורבו על חשבוני (מעל 12,000 שקלים), התקלה נגרמה ממשהו ועלולה לחזור.

אשמח לשמוע מה דעתך.

תשובה: במנועים מחוזקים במערכות טורבו יש לוודא שהשמן הסינתטי הוא ממדף גבוה, ושהוא יוחלף מדי 10-12 אלף ק"מ – ולא בתדירות המומלצת על ידי היצרן/יבואן, אשר "מרככים" את התחלופה ומאריכים אותה לכדי 30 אלף ק"מ. זאת, מסיבות שיווקיות, כלומר פיתוי הקונים.

שמן במנועי טורבו צריך להישמר במפלס המרבי. בנוסף, בתום נסיעה כדאי לא לכבות מיד את המנוע, אלא להניח לו לעבוד קצת בסיבובי סרק כדי שהטורבינה תצטנן. אם תקפיד על תנאי תחזוקה אלה, הטורבו החדש לא אמור לעשות בעיות.

אגב, במנועי טורבו, בדומה למנועי בנזין אטמוספריים, מומלץ לא לבקש ביצועים בטרם הגיע שמן המנוע לטמפרטורת עבודה נאותה. עד אז, יש לנסוע בעדינות.

גאווה מהי

"השנאה נובעת מן הרגש והבוז מן ההיגיון, ושניהם גם יחד מחוץ לתחום שליטתנו", קבע שופנהאואר. אך מהיכן נובע הזיכרון? אצל הקשיש המורשה לפחות, הזיכרון נובע מן העט

רצה הגורל, והמילה "גאווה" קיבלה קונוטציות חברתיות תמוהות, בלתי צפויות בעליל, עד כי מרוב רתיעה ממנה היא הוסרה כמעט מהלקסיקון היומיומי. אך הרבה לפני שמושג זה נוּכס על ידי מגזר מסוים ועל כן ירד מגדולתו, פרסם את דעתו על גאווה ארתור שופנהאואר (1788-1860).

כידוע, פילוסופים אינם מתים, ובהתאם לכך, שופנהאואר היה ונשאר פילוסוף הפסימיות העמוקה. שופנהאואר היה גם איש הרוח שהקשיש המורשה, בהיותו צעיר, למד את משנתו ואימץ אותה כנר לרגליו, וזאת כסוג של אנטידוֹטוּם (תרופה הסותרת רעל מסוים) יעיל נגד הדיאלקטיקה המרקסיסטית, אשר הייתה ה"דת" הרשמית בעידן השלטון הקומוניסטי בפולין.

 המלך ארתור

"בעל הכישרון, כמוהו כצלף הפוגע במטרה אשר איש מלבדו אינו מסוגל להגיע אליה. ואילו הגאון, כמוהו כצלף הפוגע במטרה שאיש מלבדו אינו מסוגל אפילו לראות" (שופנהאואר)

 והנה, למעלה מ-150 שנה אחריו, זווית הראייה של ארתור שופנהאואר על המציאות עודנה שימושית ונוכחת מאוד באמנות על כל שדותיה: במוזיקה, בציור ובכתיבת ספרים, תסריטים ומחזות, החל בלב טולסטוי וקרטייה ברסון, דרך סמואל בקט, פאבלו פיקאסו ואורסון וולס ועד רומן פולנסקי. עוד בסרטו הקצר "שני אנשים עם ארון" בלטה הערצתו של הבמאי היהודי-פולני כלפי שופנהאואר. הערצה עיוורת זו של פולנסקי מתבטאת בסרטיו עד היום – בקדרות, בפיכחון לגבי טיב האדם, בהדגשת עליבותו ואכזריותו.

היו ימים שגם הקשיש המורשה ניסה את כוחותיו הצנועים בשחייה בים הפסימיות אשר מאפיינת את מורשתו של פילוסוף גרמני זה.

הפטנט העתיק ביותר

"האמת אינה יכולה להתגלות במערומיה לפני ההמונים" (שופנהאואר)

והנה מה שחשב ארתור שופנהאואר על גאווה באחד האפוריזמים שלו: "בין כל סוגי הגאווה, הנחותה ביותר היא הגאווה הלאומית, משום שחסידיה מנפנפים ללא בושה בחוסר האינדיווידואליות שלהם. כל עלוב נפש שאין לו בעולמו דבר-מה שהוא יכול להתגאות בו, תופס כקרש הצלה אחרון את עובדת השתייכותו לעם מסוים. אסיר תודה על כך, הוא מוכן להילחם בידיו וברגליו על כל טיפשוּת המאפיינת את עמו, ועל כל שטות אשר עמו מבצע".

צללים שחורים בגטו ורשה

"אדם הוא ביסודו חיה פראית ומפחידה. אנו מכירים אותו אך ורק כאשר הוא מרוסן ומאולף על ידי מה שאנו מכנים ציוויליזציה" (שופנהאואר)

לא הייתי גאה בעמי כאשר ראיתי בגטו ורשה את שוטרי היודנראט היהודים, ששיתפו פעולה עם התליינים הגרמנים ואף ניסו להידמות להם באמצעות נעילת מגפיים גבוהים, המיועדים לרכיבה על סוסים ולא לדיווש על אופני משטרה, ולבישת מעילי עור שחורים.

שוטרים יהודים אלה, שאכלו לשובעה והיו בריאי גוף ושריריים, היו מתפרצים במכות רצח מיותרות כלפי אסירי הגטו הכחושים והמורעבים – הן ברחובות, הן בחיפושים בתוך הדירות, והן במהלך הכנסתם של תושבי הגטו שנתפסו אל תוך הקרונות, שהובילו אותם למחנות המוות. רק צער אחד מילא את לבם של שוטרים אלה – שהנשק היחידי העומד לרשותם הוא אלות עץ.

אגב, במהלך הצילומים של סרטי "שועל הכסף של פליציה ט'" ביקשתי את האחראית על התלבושות, אִילוֹנְיָה, שתלביש את השוטרים היהודים בז'קטים אימתנֵי-כתפיים באופן גרוטסקי, הגובל כבר בקומיקס. את המאפרת ביקשתי למשוח את פני השוטרים בצבעי מלחמה בנוסח אינדיאני, כמו בספרי המערב הפרוע של מקס ברנד, כי כך נראו אז השוטרים בעיניו של הילד, וכך הם נותרו גם בזיכרונו – בריונים שעל פניהם צללים שחורים מאיימים.

ספרי הרפתקאות אלה של מקס ברנד נפלו לידיי לפני המלחמה הגדולה. היו אלה סיפורים על טובים ועל רוצחים רעים חסרי לב, סיפורים שאחר כך דמו בעיניי למחזה המזעזע המתרחש ברחובות הגטו.

הנוסע ועונשו

"הגדול בפלאי העולם אינו כובש העולם, אלא הכובש את עצמו" (שופנהאואר)

אחר כך, שנים אחדות אחרי שעליתי כבר ארצה, שוב לא הייתי גאה בעמי, כאשר נודע לי על המקרה של אוניית צים בשם "מורן", שהקברניט שלה, איש קיבוץ, הִכָּה קשות נוסע סמוי אפריקני שהתגלה באחת הקומות, ופקד על הצוות להשליכו אל הים ברפסודה קטנה, שותת דם ובלי אוכל ומים.

צוות האונייה "מורן", רובם קיבוצניקים כמו הקברניט, לא הפצירו בו להפסיק להתעלל בטרמפיסט, ואף בנו את הרפסודה שסחפה את הקורבן אל דרכו האחרונה. כבמאי ברוממה רציתי לצלם סרט על המקרה, אך הנהלת רשות השידור התנגדה.

לשווא התווכחתי שוב ושוב עם מנהל תחנת רוממה, ארנון צוקרמן, וטענתי שתחקיר טלוויזיוני המוקיע את מעללי הקברניט יש לו ערך חינוכי-מוסרי חשוב, קל וחומר לנוכח עברנו בשואה.

לא עזר לי גם פיתיון מקצועי שהגשתי לצוקרמן במשרדו בקומה החמישית, ולפיו יש לנו, בסרטייה של התחנה, חומר צילום המתעד במקרה את אחת ההפלגות שהאונייה "מורן" יצאה אליהן, שיט של קיבוצניקים, אשר חגגו על הים עם הופעות אמנים, שירים וריקודים על אותו סיפון שממנו הושלך האפריקני הימה.

גם זה לא עזר, ואני התביישתי כאשר נאלצתי להסביר ש"לא יהיה סרט" לעיתונאי שעבד איתי על התסריט, וגם לאחד מעובדי האונייה, הנגר, שבנה את הרפסודה בהוראת הקברניט התליין. זה היה האיש שהתנדב לספר למסרטה את האמת על המקרה המזעזע, ובדברו אל המיקרופון רעד עדיין.

למזכרת מהפרשה נותרה לי רק הקסטה שבה הקלטתי את עדותו של איש הצוות בפולנית. ברשותי נשאר גם יחס חשדני כלפי קיבוצניקים.

העמותה לעידוד התמותה

"לרצות בחיי נצח זה לרצות בהנצחה של שגיאה גדולה" (שופנהאואר)

וכעת, בימי הפסח, אני שוב מזדעזע, למקרא הידיעה על אותה ניצולת שואה בת שמונים שנפטרה בדירתה בעיר מעלות בבדידות מוחלטת, ורק בזכותם של שוטרים יפי נפש מהתחנה המקומית, שהתנדבו לארגן לה הלוויה ולהשתתף בה, אישה זו לא נותרה לבדה גם בבית הקברות.

ואני שואל: היכן היו העמותות המתיימרות לדאוג לניצולי השואה, ובעצם רק מחלקות משכורות שמנות בין בכיריהן תמורת חוסר פעילות? והיכן היו העירייה, השכנים, העובדים הסוציאליים וארגוני הניצולים עצמם?

וחוץ מזה, יש שרים וחברי כנסת שקיבלו את תיק ניצולי השואה, ולא שמעתי את קולם במקרה זה, וגם לא במקרים אחרים, אשר לא זכו בפרסום משום שאנשים טובים במשטרה לא היו בעסק.

הפרצוף היפה שחיל הים פספס

"על פניו של אדם חרותים כל הדברים שקרו לו בחיים" (שופנהאואר)

במקרה של ניצולת השואה הערירית, הייתי מצפה מחיל הים שבִּמקום להסתפק בשידור סרטון גאווה בצוללת החדשה לקראת חג הפסח, ישלח חיל זה את נציגיו צחורי המדים עם פרחים להלוויה של אותה ניצולה.

זה היה עשוי להיות אקט כבוד סמלי, אך מתבקש לדעתי, שהרי בזכותה של ניצולה אנונימית זו – כמו גם בזכותם של כל יתר קורבנות השואה ושורדיה – קנתה מדינת ישראל את הצוללת בהנחה, אם לא התקבלה מהגרמנים כמתנה כמעט, כמו הצוללות הקודמות.

הברונים הורידו כפפות

הביטוי "הכַּתָּב כָּתַב" הוא בנאלי, שהרי כתיבה היא עיסוקו של הכתב, כולל בוודאי גזע כתבי הרכב. אלא שאין כל שעמום במושג "כתב החצר כתב" – משום שעבודת כתבי החצר החלה באחרונה להיות מורכבת יותר, ואף מסקרנת.

כי התגלה שלהיות כתב חצר של ברון יבוא אחד, זהו מעמד דל מדי בשביל כתב שאפתני, מה גם שמונוגמיה זו אינה מסַפקת די מכוניות לכתב החצר, שהוא על פי רוב נטול הגה פרטי, ולוּ טרנטה. זוהי הסיבה שכתבי החצר החלו לשרת שני אדונים או למעלה מכך.

כתוצאה מכך, יבואני הרכב ויחצ"ניהם, המאוכזבים מהתרופפות נאמנוּתם של העיתונאים, נזכרו בסיסמה "אם לא אני לי, מי לי" – והחלו לפרסם בעצמם, בעמודי הפרסום, השוואות מחמיאות בין סחורתם ובין דגמי המתחרים.

זוהי תופעה חדשה יחסית. במשך שנים ארוכות מיעטו ברוני היבוא, מתוך איזו ג'נטלמניות בסיסית, לפרסם טבלאות השוואה אשר חושפות בפרהסיה, ללא רחמים, את חולשת הסחורה של המתחרים. לדעתו של הקשיש המורשה, טבלאות אלו מצביעות על אכזבתם של ברוני היבוא מהפעילות של כתבי החצר, שאחזקתם על רצועה כבר אינה רווחית כבעבר.

כתב החצר נגד תרמוסטט

מתוך מוּדעות למצב דרמטי זה, הצצנו בסקרנות בדו"ח מבחן שחיבר כתב חצר על DS3 החדשה, דו"ח טיפוסי למדי לגזע כותבים זה. הקשיש המשועשע ציין לעצמו כי ניכר שהכתב היה דרוך כולו כדי לא לפלוט חלילה מילה או משפט שיעצבנו את היבואן, ואשר היו מגרשים את האיש מרשימת כתבי החצר הנהנים מתמיכה.

וכך, הכול ב-DS3 נראה לכתב מבטיח, מלטף, משביע רצון – במידה מסוימת של צדק, כי היצרנית, בדרכה להשתחרר מהלוגו "סיטרואן", אכן השקיעה ב-DS3. עד כאן כַּתָבַת-חצר רגילה. אלא שהאיש חש צורך לאזן את הכתבה המתוקה ולציין איזו מגרעת (שהיא בו-בזמן גם תכונה חיובית, כפי שממליצה שיטתם הערמומית של כתבי חצר), ועל כן הוא קבע כי ב-DS3 מד חום המנוע המותקן בדשבורד מיותר, ואפשר היה לוותר עליו. במיוחד, הוסיף ה"בוחן", לנוכח העובדה שהמחוג ממילא רובץ באמצע.

האיש לא היה כותב שטות זו, לוּ הייתה ברשותו איזו מכונית משלו, שאיננה צעירה כמו מכונית המבחן החדשה, שהרדיאטור בה נמצא בתחילת דרכו ולכן עוד לא נסתם, עוד לא חטף קורוזיה ועוד לא איבד נוזלים, והתרמוסטט עוד לא נתקע. במכונית טרייה כזו, ברור שמחוג מד החום רובץ באמצע, ואינו נחוץ לכאורה.

לוּ לכתב החצר היה רכב משלו, הוא היה מחמיא דווקא על התקנת מד החום ב-DS3 וברוב המכוניות – שהרי ברכב שנמצא בשימוש במשך שנים, רק מד החום מתריע על תקלה במנוע עקב עלייה בחום, אשר דורשת עצירה עד שהמנוע יצטנן, מילוי נוזל קירור או הזמנת גרר, אם המכונית זקוקה לטיפול במוסך.

הפטנט עם המיזוג

בעלי מכוניות מכירים צרה זו של התחממות המנוע, הנגרמת בשל אקלים חם, עליות ממושכות ואחזקת רכב רשלנית. וכפי שהמלצנו ב"טיפ טיפה", הם למדו לפתוח את החימום (גם בקיץ!) כאשר הם מגַלים תזוזה של מחוג מד החום לכיוון השטח האדום. לפעמים זה עוזר.

במכוניות שהיצרן מתקין בהן, כדי לקצץ בעלויות, רק נורה המתריעה על חום גבוה, ולא מד חום – אין אפשרות לעקוב אחר עלייה מסוכנת בטמפרטורת המנוע, כך שכאשר הדיודה האדומה נדלקת בהפתעה, זה כבר מאוחר מדי, משום שהנזק נגרם כבר.

ברונים אוהבים טפילים

ההערה הטיפשית על מד החום ה"מיותר" ב-DS3 חושפת כי לעיתונאי החצר אין מכונית משל עצמו, וכי לצורך ניידוּת ביומיום הוא משתמש, כרוב עמיתיו החצרנים, במכוניות מבחן. זוהי שיטה משתלמת מבחינה כספית, שהרי קבלת רכבי מבחן (או מבחן כביכול) פוטרת את ציבור כתבי החצר מהצורך לקנות מכונית, לתחזק אותה, לשלם עליה אגרה, ביטוח ודלק!

"קיום טָפִּילִי" זה מתאים גם ליבואנים, שהרי תמורת יד רחבה במסירת רכבי מבחן, ותמורת גמישות מסוימת במועד ההחזרה של מכוניות המבחן ליבואן – ברוני היבוא מהדקים את שליטתם על הבוחנים, ואף מצפים מהם לתרום לשיווק עוד יותר מיחצ"נים במשכורת. לצורך מטרה זו מנופף היבואן גם בצ'ופר-העל, בדמות שליחתם של כתבי החצר לחו"ל.

להשתזף באור כוכבים

זה לא ייאמן כי יסופר, אך כתבי החצר המצטיינים בגאווה מקצועית, ואך מנהלים סביב עצמם פולחן אישיות קשוח, אינם מסתפקים עוד בעריכת מבחנים תיאורטיים, כלומר הִתרשמותיים בלבד (שהרי כל מבחן רכב נטול סלאלום איננו בגדר מבחן מעשי) – אלא אף החלו, כדי להאדיר עוד יותר את סמכותם, לדרג את המכוניות בכוכבים.

יש כוכבים כלליים, כלומר כאלה שמעריכים את איכות הרכב בכללותה, ויש כוכבים שמתייחסים להיבטים מסוימים ברכב: נוחות, בטיחות, חיסכון בדלק וכדומה. ויש גם דירוג כוכבים של אחיזת הכביש, מה שנראה לי כהגזמה פושעת, שהרי לא ניתן לעמוד על טיב אחיזת הכביש בלי מבחן סלאלום – השיטה היחידה שחושפת תכונות כמו היגוי יתר, תת היגוי ונטייה להחלקה.

יש להוסיף כי להפתעתנו, דו"חות המבחן שכותבים קולגות עיתונאים "בלתי תלויים" כוללים גם דרישות אקולוגיות של משרד התחבורה. אכן, אין גבול לאווירת הקברט.

החנופה משתלמת פעמיים

גם בתוך מערכות העיתונים נהנים כתבי החצר מיחס חם, שהרי פעילותם המקצועית-חברתית, החֲנֵפָה כלפי ברוני היבוא, גוררת את ברוני הרכב לתמיכה כספית בעיתון.

העסק הציני הזה החל עוד בשנות השמונים, בעיתון "חדשות" דווקא, שנרשם משום-מה בהיסטוריה של העיתונות כמפעל לוחמני ובלתי תלוי, אשר לא מעט חברים בברנז'ה מתרפקים עליו. הנה הסיפור:

נגה הולך הביתה

לעיתון "חדשות" היה כתב רכב בשם צחי נגה, ידיד שלי. יום אחד דרש העיתון מצחי לכתוב כתבת פרופיל שהוזמנה על ידי יבואן ב-מ-וו דאז, איזי רוזוב. צחי מילא את הפקודה, צילם את רוזוב בביתו כשהוא עומד בסרבל מרוצים, ראיין את האיש על נפשו ועל עסקיו, ותיאר אותו ואת משפחתו בחמימות, ולאורך עמודים רבים. הללויה.

אך צחי נגה, עיתונאי בדם, לא עמד בפיתוי, ובין כל המחמאות הזכיר גם, במשפט צנוע, כי ליבואן איזי רוזוב יש גם אויבים. כדי להדגים זאת, נגה ציטט את אטלר, עורך "טורבו", שגילה לכתב נגה כיצד מכין רוזוב את עצמו למרוצי ראלי-קרוס: "הוא מסיר מצווארו שרשרת זהב כבדה", ציטט אותי נגה.

"על זה אני משלם?", רתח רוזוב, איים בביטול הסכם הפרסום שהוא חתם עם העיתון, ו"חדשות" יפי-הנפש ואמיצי-הקולמוס נבהלו מהגביר, ושלחו את נגה הביתה.

24042016 052

26042016 06426042016 07126042016 07326042016 08126042016 08526042016 09026042016 09426042016 105

פלדה ויופי: ידידינו י"א שלח לנו צרור תמונות מאירוע לטרון, המתקיים בשנים האחרונות בחול המועד פסח ביחד עם צעדת השריון המסורתית. וכך זה נראה: ברחבי המתחם, העמוס רכבי קרב משוריינים והיסטוריים ומבחר טנקים, מתקיימת גם תצוגה של כמה עשרות כלי רכב קלאסיים שמארגן "מועדון החמש" .

לצד מכוניות ותיקות, מוצגות באירוע לטרון גם יצירות קלאסיות נדירות, לעתים אף משנות השלושים. הדגמים מגיעים מהקצוות הגיאוגרפיים השונים של הארץ, בנסיעה כמובן… לצד תצוגת המשוריינים מוקרנים במבנה המוזיאון סרטוני מורשת השריון.

טיפ טיפה: היה היה

במגזין האגדי "טורבו" ז"ל היינו מקפידים להיות בלתי תלויים בעזרת כללים הנשמעים היום אקזוטיים. הנה דוגמה: אחרי כל מבחן, היינו מחזירים ליבואן מכונית רחוצה אשר מכל הדלק שלה מולא על חשבוננו. לא היינו מסכימים להגבלות היבואן, שכבר אז ניסה להחליט מול איזה רכב תעמוד המכונית שלו למבחן השוואתי.

כיום, גישה ריבונית זו אינה אפשרית. המדיה מרימה ידיים אל מול ברוני היבוא ויחצ"ניהם, אשר קובעים בעצמם, באין מפריע, את כל תנאי המבחן.

שואלים את אדוארד

זרח ורדי, נתניה: ברשותי יונדאי i30 שנת 2009. המוסכניק שלי (לא מוסך של היבואן) המליץ לי לתדלק אוקטן 98. לדבריו, זה משפר את איכות הביצועים, הדלק נקי יותר, ולאחר הוזלת הדלק זה גם לא נורא כלכלית. מה דעתך ?

תשובה: אם המוסכניק אבחן שהמנוע ביונדאי שלך מצלצל בעקבות לחיצה על דוושת הדלק – אז ודאי שההמלצה שלו בדבר אוקטן 98 היא הגיונית ביותר. כי למרות כל האמצעים המודרניים, מכניים ואלקטרוניים, המסוגלים להתאים את כיוון ההצתה לסוג הדלק (מבלי שנצטרך לסובב את המפלג, כמו פעם…), יחס הדחיסה בתא השרפה עולה עקב הצטברות פיח על הדופנות, מה שדורש שימוש בדלק באוקטן גבוה יותר.

אגב, ניסיונות לניקוי הפיח עשויים אמנם להוריד את יחס הדחיסה – אך הם מאיימים לפגוע בביצועי המכונית, ומסוגלים לגרום לעלייה בתיאבון לדלק.

האמת והשקרים של המקלדת

כוחות על-טבעיים, המתפקדים בהצלחה מרובת כישרונות, בונים מציאות היודעת להשאיר מאחור את מחזות התיאטרון הכי מפוארים שהקשיש המורשה הצליח להכיר במשך חייו בזכות ז'אן ז'נה, אז'ן יונסקו וסלבומיר מרוז'ק

באחרונה השתנה משהו. בעבר זה קרה רק לפעמים, בסופי שבוע או בימי הולדת, ואילו עכשיו זה מתחיל לקרות באופן קבוע שהמצב הנוכחי, בעקשנות מטורפת אשכרה, תובע ממני לבקש סליחה כבר אחרי המילים הראשונות, שנכתבות מאחורי גבי על ידי המקלדת שלי.

אין ספק שזוהי תוצאה ישירה מכך שמקלדת זו יודעת לכתוב ללא עזרת הזקן, ובהתאם לכך התחילה, באותו קצב בעברית ובפולנית, לנהל חיים כפולים. חוששני כי מטמורפוזה זו קפצה על המקלדת ברגע שהיא זכתה לקשר by wire עם המחשב. כאילו גלי הרדיו של המקלדת משתפים פעולה עם גורם זר – כנראה גוגל, העוקבת אחרינו בסקרנות פושעת, או ארגונים חשאיים בעלי שם המורכב משלוש אותיות לועזיות, לוחשת לי דודה פרנויה.

בין אם זו גוגל או גוף אחר או שניהם ביחד, הם מעוניינים לפרסם בשמם של הקשיש וכלבו כל מיני השוואות בלתי נורמטיביות שבעטיין אני נדרש לספק התנצלות מיידית. כמו כעת.

אך כדי להגיע להתנצלות, עליי לגלגל קודם סיפור. הרי:

אפוקליפסה בחותמת אקדמית

בין אולפני הקולנוע שהשכילו לארח את הקשיש המורשה בצעירותו היה גם בית מלאכה לסרטים מצוירים בשם Semafor, אשר שכן בעיירה טוּשִין על יד לודז', עיר שתחת השלטון הקומוניסטי הייתה הוליווד הפולנית.

אולפן "סמאפור" הקטן, הגוסס בימים אלה, היה הראשון מבין אולפני ההסרטה הפולניים אשר פנה אליי לאחר שהתסריט שלי "בית הקברות רֶמוּ" התפרסם בצורת שיר (!), ועוד על גבי כל שטח השער של שבועון קתולי (!) בשם "Kierunki" (כיוונים).

"אנו מעוניינים להפיק סרט בבימויך על בית העלמין היהודי רמו", כתב לי המנהל של "סמאפור", ומובן כי נעניתי להצעה בהתלהבות.

התחלתי לעבוד אצלם, ובכל הזדמנות הצצתי בעבודות של קולגות במאים, שהיו מייצרים בסטודיו זה סרטי אנימציה, עתידניים ברובם. ודאי שכמכוּר למוטוריקה התעניינתי איך האמנים של "סמאפור" מתארים בסרטוניהם את מכוניות העתיד.

וגיליתי שהיו אלה יצירות מוזרות, שרובן הזכירו בחלק האחורי את BTR, זלדה צבאית רוסית אשר נעה על שרשראות, בעוד שהחלק הקדמי דָּמָה אמנם למכונית "רגילה" בעלת גלגלים וצורה אווירודינמית כביכול, אלא שהוא היה מבצר של פח שנעוצים בו חלונות קטנים וגבוהים.

מדוע דמיינתם דווקא כך את מכונית העתיד? התעניינתי אצל הציירים של "סמאפור", והוסבר לי שהאנושות של המילניום הבא תחפש ותעדיף מכשירי תנועה שהם מעין מִקלט מתכתי על גלגלים, משהו סולידי ובטיחותי המאפשר לצלוח נופים שוממים וחרוכים עקב פיצוץ אטומי. באפוקליפסה כזו צריך רכב שיגן עליך מניצולים שמוכנים לשחוט תמורת כוס מים.

לא מצצנו את זה מהאצבע, הסבירו לי אמני ההנפשה, אלא קיבלנו השראה בחוגי האקדמיה, וליתר דיוק באוניברסיטת לודז', כאשר עשינו תחקיר על עולם העתיד.

מצחיקים עם חזון

עברו שנים, הגענו לעתיד וטעמנו אותו בתיאבון, ואני נזכרתי בסוגיית הרכב העתידני שצויר לפני כחמישים שנה באותם סרטי הנפשה לילדים.

זהו זה! תפסתי באבחת-דעת למראה הקרוסאוברים האופנתיים, הנמכרים בארץ כמו לחמניות וכעת משעשעים אותי כהוגן משום שהם מזכירים עד מאוד, הבנתי, את פרי דמיונם החולני של אמני "סמאפור" – אותם גויים מצחיקים שעבדתי לצדם והיו לבושים גם בקיץ הפולני מעילים כבדים, חליפות אפורות, כובעי חובה שלא ירדו מראשם גם בזמן נהיגה, ועניבות אדומות שחנקו את גרונם וסימנו את שייכותם הפוליטית. כי להבדיל ממני, היו כל עמיתיי חברים במפלגה הקומוניסטית. הם גם באו לעבודה בליווי נשותיהם רחבות הגוף, שהזכירו לי אוניות מפרשים מהמאה ה-18, ואף הן עבדו ב"סמאפור" בכל מיני תפקידים.

איך ייתכן שאנשים סתמיים אלו, כפריים לשעבר וצייתנים בהווה, שִרְטטו חזון מדויק כל כך לגבי העתיד?

אשליה של כוח

כך או אחרת, יצרני הקרוסאוברים הימרו בצדק שהציבור הרחב מוכן לזנוח את המכונית המשפחתית הרגילה לטובת תצורת קרוסאובר, המאפשרת לשבת מורמים מעל העמך, להרגיש כוח, וליהנות משליטה ומסוג של תחושת בטיחות שנוצרת בזכות שמירה על פרופורציה "ברוטלית" בין הפח והחלונות – לטובת הפח.

וברומן כמו ברומן, לא רואים מגרעות. הקונים המאושרים לא מתרגשים מהחולשה היחסית המאפיינת את רוב הקרוסאוברים, אשר משווקים אצלנו בהנעה קדמית בלבד, ולא כפולה, כדי לצמצם ככל האפשר את מחירם לצרכן.

זאת ועוד: מרבית הקרוסאוברים מצוידים במנועים חסכוניים, שנפחם הצנוע אינו משסה עוצמה אל האספלט. המצב לא ישתנה גם אם המנועים מוקטני הנפח יזכו לפתרון בנוסח ויאגרה בדמותן של מערכות טורבו יקרות ומסובכות לאחזקה שוטפת – מוסיפה המקלדת את שלה.

נשים לא פראייריות

קשה לקבוע איזה דגם פתח את הקרוסו-מָבּוּל, אך אין ספק כי האב הרוחני של כל עסק הקרוסאוברים הוא Juke של ניסאן, שהוליד אחריו ילדים ונכדים אצל יצרנים רבים – ובאחרונה גם בגודל מיני, במחשבה על "האדיבות הטבעית של נשים", כפי שפורסם.

המקלדת שלי לוחשת שרווקות לא יקנו את הגימיק, משום שקרוסאובר, אפילו במתכונת מוקטנת, רק יפחיד כמו כלב גדול גברים המעוניינים להכיר יהודייה עדינת נפש.

מצד שני, גם נשים אמהות לא יבחרו בקרוסאובר זוטא, שהרי הן מעוניינות במרחב לצעצועים ובתא מטען נדיב לקניות – מה שמספק רק קרוסאובר בממדי לארג', ולא קריקטורה זעירה שלו שמודבק לה גריל מאיים.

בורגנים ממש מקס-ימים

עד כאן לא נזקקתי להתנצלות, אך הנה, המקלדת שלי מוסיפה לי פרשנות, ועומדת לסבך אותי. היא טוענת, החוצפנית חסרת המעצורים ונטולת מַקָש העדינות, שכל מיני תל-אביבים מרגישים בתוך הקרוסאוברים שלהם כאילו היו מקס הזועם בנוף החרוך והקשוח שתיארו אמני "סמאפור" עוד בתחילת שנות השישים של המאה שעברה, הרבה לפני שסרט הקולנוע הקודר יצא לאקרנים.

התל-אביבים הרדופים רוצים להיות מקס הזועם ששורד בגיהנום פוסט-מלחמתי. זה כמובן היה לפני שהוא, כלומר מל גיבסון, שתה יותר מדי והאמת של נפשו השתחררה, וחשפה איש אנטישמי חולני אשר זקנתו מביישת את צעירותו, כפי שכלבי שייקה מאשים אותי על לא עוול בכפי.

רכים אחד אחד

אז הנה, קבלו את התנצלותי על דברי הבלע של המקלדת שלי, ודעו שכאשר אני נוסע במרחב הציוני, הקשיש המורשה שבי אינו פוגש חלילה נהגים עצבניים שנוסעים בסטייל של מקס הזועם, אלא מזהה קשיחות רק בכלים שלהם. הנהגים עצמם הם כמובן נפשות רכות וטהורות אשר אוהבות זו את זו, מחייכות ביניהן, שומרות מרחק, אינן עוברות באור אדום, ובעת נסיעה לא שולחות סמסים ולא קוראות את השטות האחרונה שצויצה ברשת הֶבֶל-בוק.

בניגוד למקלדת גסת הרוח שלי, אינני מזהה בנהג הישראלי נעים-ההליכות שום דבר מהמציאות האלימה של "מקס הזועם".

ריצ'רץ' נגד פקקים

הדבר היחידי שהנהג הישראלי המושלם כל כך באדיבותו לא למד הוא שיטת הריצ'רץ', המקובלת בארצות לועזיטיות – שגם הן מוצפות קרוסאוברים למיניהם, כפי שניבא אולפן "סמאפור" וצייר בסרטיו. אז מה זה ריצ'רץ'?

ובכן, כאשר כביש רב-נתיבי הופך משום מה חד-נתיבי, הגויים יודעים שעליהם להיכנס לנתיב הבודד לסירוגין: פעם יש זכות קדימה לגוי בקרוסאובר שמגיע מהנתיב הימני, ופעם לגוי שמגיע מהנתיב השמאלי. אין צעקות, אין הידחקות, אין רוגז. שיטת הריצ'רץ' זורמת לא רק מנטלית אלא גם מונעת פקקים.

מלאכי חבלה בעיר

ואל תשאלו מה חשבה המקלדת שלי על עיריית תל-אביב, שבגאוניות יוצאת דופן אסרה על רכיבת אופניים במדרכות. בעזרת קנס הנע בין 100 שקלים עד 1,000 שקלים, שולחים המלאכים של העירייה את רוכבי האופניים אל הכביש.

אך האם בתי החולים הכינו כבר מקומות לקורבנות החדשים? הרי עמוד A בקרוסאובר טיפוסי מסתיר למשעי רוכבי אופניים, כאילו גורם עוין מסתיר אותם בידו במזיד, כדי לייצר תאונה. כך שרק חובבי אופניים בעלי נטיות אובדניות יהיו מוכנים לרדת מהמדרכות לעולם שכולו נגדם.

לי רוכבי אופניים לא מפריעים במדרכה משום שאני מבין את מצוקתם. הטמבל מהעירייה שאחראי לרעיון ה"עופו לכביש" היה צריך רק לדרוש מרוכבי האופניים, ובמיוחד החשמליים, שיעברו את פסי החצייה בהליכה, ויפסיקו להפתיע נהגים בכניסה פתאומית תחת גלגליהם. לדרוש מהם להירצח זו כבר הפרזה קלה.

מלאכי חבלה בכביש 6

משרד התחבורה מצא פתרון פז לצפיפות בכביש 6: מעתה, מותר לנסוע בשוליים. שמעת את זה, שייקה? כלב לא היה הוגה רעיון מטופש כזה, משום שכלב יודע שעצירה של מכונית או אופנוע בשולי הכביש עקב תקלה כלשהי תהווה סכנת חיים מיידית בעבור הנהג/רוכב.

Opel 3Opel 4Opel 5Opel

לא רק אדומה: יבואן אופל ארגן השבוע בתל-אביב מסיבת עיתונאים שבמרכזה אסטרה החדשה, שזכתה בתואר "מכונית השנה" בתחרות של ארגון COTY.

זכייתה של אסטרה בתואר המכובד אינה מפתיעה אותי, גם בשל העובדה שמדובר במכונית סימפטית, נוחה, יפה ובעלת אמביציה לנצח את פולקסוואגן בסגמנט המכוניות המשפחתיות. כי בסגמנט הספורטיביות, אסטרה OPC בעלת 280 כוחות הסוס עשתה את זה כבר, כאשר הותירה מאחוריה את גולף GTI המשעממת והחוזרת על עצמה.

היה לי ברור שצוות העיתונאים הבכירים שהצביעו בתחרות לא יחמיצו את ההזדמנות להיפרע מפולקסוואגן בעקבות פרשת ה"דיזלגייט", שבמסגרתה הנוכלים מוולפסבורג רימו לא רק את שלטונות ארה"ב, אלא בדרך גם את העיתונות העולמית. כך שתואר "מכונית השנה" לאסטרה אינו רק בחירה ראויה אלא גם מכה קשה לפולקסוואגן, המאותתת לבכיריה שלא יחשבו אפילו על תרגילים מלוכלכים נוספים מול המדיה.

הקשיש המורשה הכיר במקרה את גרסת Sports Tourer של אסטרה, העומדת להגיע ארצה אך לא הוצגה במסיבה. קומבי זו של אופל (בתצלומים) מעניינת בהרבה מהקומבי של פולקסוואגן, הבנויה על גולף. אופל קומבי כובשת במיוחד בגרסת מנוע דיזל החדש בנפח 1.6 ליטרים, שבעזרת מערכת טורבו כפול מנפיק 160 כ"ס

טיפ טיפה: המילטון והיהלומים

להבדיל מסדרת התחרויות המשעממת עד כאב שיניים, דווקא התחרות האחרונה של פורמולה 1, שנערכה בשנחאי ביום ראשון השבוע, הפתיעה לטובה. שתי סיבות אחראיות לכך שהמגרש הסיני ריתק את 250 אלף הצופים שהתיישבו סביב המסלול, ואת המיליונים של חסידי גרנד פרי שרופים אשר עקבו בטלוויזיה אחר הדרמה המשודרת משנחאי, כולל בוודאי ישראלים שגילו את ערוץ 58.

הגורם הראשון שסיפק לתחרות את הפלפל המבוקש הוא אופיו המיוחד של המסלול הסיני, המאפשר לנהגים לבצע הקפות מרשימות.

הגורם השני שריתק את הקהל הוא עוד פרק בדרמה של אלוף העולם המילטון, הבריטי הנוהג בקבוצת מרצדס המובילה, היה ברור כי המילטון, בחור שחום עור שאפתני, ינצל את אופי המסלול, המתאים לו במיוחד, וכי בדרך לפודיום ינסה לעקוף את כל מתחריו מבלי להתייחס לכישרונותיהם, לגזעם, לאומיותם ודתם. אך המילטון נכנע שוב לתקלה ברכבו, וזינק בשנחאי מהמקום ה-22 האחרון.

מבול טענות ניתך על הכוכב הבריטי. הפרשנים הלועזיטים והטוקבקיסטים לא השאירו על סרבלו של המילטון אפילו חוט יבש אחד. המתקפה המשולבת לא הייתה הוגנת. הרי בהתחשב בכך שהזינוק נערך מהמקום האחרון, ושהקפות המסלול האחרונות נעשו על צמיגים גמורים, מה שלא אפשר להמילטון להגיע לקו הגמר במקום החמישי – זכייה במקום השביעי היא בכל זאת הישג יוצא דופן.

נגד המילטון נטען כי דרכו לעוד אליפות עולם נכשלה השנה בגלל היותו ידוען צמרת הנהנה ממנעמי החיים המתוקים, מתחכך בשכבה חברתית עשירה וזוכה להתעניינות המדיה. בלב ביקורת זו עומדים דוגמניות שמעריצות את המילטון ומטוסי סילון שהוא מתעניין בהם. אפילו עגילי היהלומים שהוא עונד חטפו אש, כאילו זהו שורש הרע.

זוהי בוודאי הגזמה מטופשת, כי לדעתי המילטון עומד לנתר מהתחתית (אם אפשר בכלל לכנות תחתית את מיצובו הנוכחי, מקום שני באליפות העולם אחרי חברו לקבוצת מרצדס, ניקו רוסברג…) – שאליה הוא הגיע בשל חוסר מזל ורפיון מסוים, טבעי למדי, שהשתרר בתום שלוש עונות מוצלחות ביותר.

מטיפי המוסר הכפייתיים שכחו כי להמילטון יש זכות לבחור בסגנון החיים המתאים לו. מה גם שכמו כל נהג מרוצים, המילטון מסכן את חייו במשחק אספלט אכזרי שנועד לספק בידור להמונים, כפי שראינו לפני חודש בתאונה הדרמטית של אלונסו, אשר רק בנס יצא חי ממכונית שהתקמטה לגרוטאה. אז סבורני שמותר להמילטון לא להסתפק במשטר של דיאטה ואימוני כושר, ולחפש את הרוגע שלו.

כדאי גם לזכור שאבות אבותיו של המילטון ושות' אהבו חרוזים מבריקים, שתמורתם הם היו מוותרים על חירותם ואדמתם. ייתכן כי פרט פרה-היסטורי זה משפיע על הפסיכו-גנטיקה של הנהג הבריטי הכישרוני לא פחות מכפי שמשפיעים עליו מעלליה החשאיים של הנהלת קבוצתו, מרצדס, הגזענית בנפשה הגרמנית, שבוודאי הייתה מעדיפה לראות אלוף עולם ארי כמו ניקו רוסברג כחול העיניים.

Hamilton F1

לואיס המילטון, מקום שביעי בשנחאי. המנצח הוא ניקו רוסברג, במקום השני סבסטיאן וטל, ובמקום השלישי שליחו של פוטין דניאל קוויאט

שואלים את אדוארד

שמוליק: אודה להבהרה מהו המושג "תיבה אוטומטית-רובוטית בעלת מצמד בודד" (בהקשר של דאצ'יה). ובכלל, מה דעתך על הדגמים של דאצ'יה הרומנית החדשה שחזרה לארצנו?

תשובה: 1. אין מדובר בתיבה אוטומטית-רובוטית בעלת מצמד אחד, כפי שמקובל להגדיר אצלנו בנימת זלזול מסוימת – אלא בגיר חצי אוטומטי, ובעצם גיר ידני בעל "מוח" המופקד על המצמד, כך שבמכונית מותקנות רק שתי דוושות: דוושת גז ודוושת בלמים. גיר זה מציע אמינות יחסית וחיסכון בדלק, שהם שני אפיונים של תיבות הילוכים ידניות, נטולות "מוח" הפוטר את רגל שמאל מעבודה.

ההגדרה "מצמד בודד" מסמנת את העובדה שזוהי אינה תיבה אוטומטית מודרנית בעלת שני מצמדים, כמו למשל DSG של פולקסוואגן. כלומר, מדובר בתיבה שאינה מחליפה הילוכים באופן חלק, אלא כזו שגורמת לרכב לקרטע, בדומה לגיר ידני שנפל בידיו של נהג מתחיל.

בוחנים עברים הם עָם מפונק, אחרת הם לא היו פוסלים את הגיר החצי-אוטומטי, אלא מגלים (אולי הם לא יודעים את זה) כי לחיצה רגישה וזריזה על דוושת הגז משככת את טלטלת הרכב למינימום – עצימות שבה הטלטלה הופכת ממטרד לאפקט נחמד.

אגב, לפני כשלושים שנה נהגתי בלונדון במשך חודש ימים בפורשה 911 המצוידת בגיר חצי-אוטומטי. תחילה שנאתי אותו, אך עם ההתרגלות גיליתי את חיוביותו המסוימת – הוא עבד כמו DSG המודרני במצב ידני (מצב שמושג בהסטת מוט ה-DSG ימינה). דאצ'יה סנדרו, הענייה באלקטרוניקה ובפיצ'פקעס, היא בחירה הגיונית לא רק בשל מחירה המושך, אלא גם משום שהיא מציעה רווחה ורווח: חלל פנימי נוח, והוצאות שוטפות צנועות.

רועי:
אנו זוג צעיר עם שני ילדים, ומחפשים לקנות רכב חסכוני בדלק, אמין ולא במחיר גבוה בסביבות ה-35 אלף שקלים. אנחנו גרים במצפה-רמון, כך שהמרחקים גדולים. נשמח לשמוע את המלצתך.

תשובה: כבר בסכום הנע סביב 25 אלף שקלים תוכלו להביא הביתה מכונית אשר עונה למתווה שהצגתם. עשרת אלפי השקלים הנותרים ישמשו אתכם לצורך הכנה קפדנית של הרכב לקראת הקדנציה במחיצתכם. הכנה זו תכלול החלפת צמיגים, בולמים, דיסקים ודיסקיות מעצורים וחגורת טיימינג, כמו גם את החלפת כל נוזלי הרכב והמסננים.

השאלה "איזה רכב" חשובה פחות כאשר המועמדות הן מכשירי תנועה כמו סוזוקי ליאנה או סוויפט, הונדה האצ'בק, דייהטסו סיריון ורנו קליאו. ההכרעה ביניהן צריכה להתבסס על שיקולים של מוצא (בית טוב שדאג לה), קילומטראז' נמוך ככל האפשר והיעדר ביוגרפיה קרבית (שטח).

יפעת: אנחנו מעוניינים לרכוש מכונית קטנה לנסיעות יומיומיות, בקו רעננה-הרצליה בעיקר (יש ברשותנו מכונית נוספת, מטעם העבודה, של שבעה מקומות, לנסיעות משפחתיות ארוכות).

נשמח להמלצתך: האם כדאי לרכוש פיקנטו משנת 2014 ומעלה, או סלריו חדשה? חשובות לנו בטיחות הרכב, אמינות וצריכת דלק.

תשובה: קיה פיקנטו היא מניה ידועה ופופולרית בארץ. זאת להבדיל מסוזוקי סולריו, שהביקורת העברית רוכבת עליה כמו על סוסה קירחת. ההתנגדות לה אצלנו משעשעת אותי, לנוכח העובדה שבחו"ל כותבים על סולריו כך: "מָרוּטִי סוזוקי (שם המפעל בהודו) סולריו היא האצ'בק מלבבת, חסכונית ומאובזרת באופן נכון".

אל תסתפקו בפיקנטו. קחו גם את סוזוקי לנסיעת מבחן, וכתבו לנו את התרשמותכם.

אמנות הקפיצה לחופש

הזִקנה דורשת מהקשיש המורשה לרשום את חופן הרפתקאותיו שבין שולי השואה ופוסט תסביכים למיניהם, אפילו בראשי פרקים, כדי לעניין אולי מישהו אי-פעם

אז הבה נתחיל: לפני הבריחה מהגטו קיבלתי תספורת אפס, ושמעתי שיעורים איך להתנהג בין הגויים כדי לא להיתפס. לעת פרדה הזכיר לי אבא שבצד השני של החומות עליי להימנע מלשאול אנשים מהיכן הם, כי אז גם הם יתעניינו מהיכן באתי. הבנתי שיהיה הכי בריא אם אשתוק, אחייך ואפזר סימפטיה.

כאשר סיימתי ללמוד על-פה את התפילות הקתוליות הנאמרות מדי יום בבתי הספר שבצד הארי של ורשה – תפילה אחת לפני כל שיעור, ותפילה שנייה בתום הלימודים – הרגשתי מוכן ליציאה מהגטו יחד עם קבוצת פועלים יהודים, שהלכו לעבודה מלווים על ידי שוטרים פולנים וגרמני זקן בודד. לא יהיה לי קשה לחמוק משמירתם ולהיעלם, הבנתי.

שלום לך אווה מריה

ידעתי שבשמונה בבוקר התלמידים הגויים נעמדים בכיתה דום ומתפללים. "רוח קודש נעלה", הם פונים אל השמיים הנוצריים, מביטים בתקרת התכלת של החדר ובצלב התלוי על הקיר, ומדקלמים את "אבינו שבשמיים" בתחינה שיעזור להם ללמוד. בסוף השיעורים הם קמים מכיסאותיהם כדי להודות לאור הקורן מהחוכמה שקיבלו. "עשה שאנו, המוּארים, נוכל תמיד להלל אותך ולעשות רצונך, אדוני".

אך לחינם שיננתי את התפילות הקתוליות, כי אחרי הבריחה מהגטו התברר שאין לי כל אפשרות ללכת לבית ספר פולני, משום שילד אינו יכול להופיע שם לבדו: הוריו אמורים ללוות אותו למוסד ולרשום אותו אליו, וכמובן להשאיר את כתובת מגוריהם. ללכת לבד זה כמו להפנות אל עצמך חשד, שאלות ואור זרקורים, בניגוד לכל חוקי ההישרדות.הבסיסיים. במקום צעד התאבדותי כזה, הצטרפתי לחבורת נערים פולנים.

הנערים הסתובבו בעיר ועבדו פה ושם, אם נקרתה להם הזדמנות. הם גם אספו כל מה שאפשר היה לקחת ולמכור, כמו ספרים שנשארו על ספסל בפארק, בקבוקים זרוקים ברחוב ובפחי אשפה, ואפילו כלב משוטט, שאפשר היה למסור לבעלים חדשים תמורת תשלום.

לקראת כל ערב היו חבריי החדשים מחפשים כמוני היכן לישון, וממה לחיות מחר. הם שמרו שתיקה על הבתים שעזבו ולמה עשו זאת, ומובן שגם אני לא סיפרתי דבר על הסיבות ששלחו אותי לרחוב. רק בודדים בחבורה היו מבקרים את הוריהם, וכעבור יום-יומיים חוזרים אלינו עם פנסים כחולים בעיניים, כאילו כעסו עליהם איזה אבא שיכור או אמא מעוצבנת.

פתק נוצרי בכיס יהודי

המציאות תיקנה גם את יתר שיעורי ההישרדות שקיבלתי בגטו. אנשים טובים שפגשתי בצד הארי הסבירו לי, למשל, שאסור להסתובב עם תעודת לידה קתולית בכיס, משום שבבתים פולניים ההורים הם ששומרים את מסמך זה ולא הילדים, אשר נושאים על גופם רק תעודת בית ספר, שלא הייתה לי.

היה לי רק פתק חתום על ידי כומר המאשר כי אני שייך לקבוצת ה"מיניסְטְרָנְטִים" העוזרים לו בעריכת המיסה. פתק זה נשאר אצלי גם לאחר שכבוד הכומר זרק אותנו מהכנסייה, בעקבות הגילוי שהיינו טועמים את יין הקודש שלו וממלאים את החסר במים.

קוּנצים זה לחלשים

כך שאת רוב סודות ההתנהגות הנדרשת כדי לשרוד רכשתי מחבריי הגויים. הללו לימדו אותי עשרות טריקים פסיכולוגיים וטכניים העוזרים לחסרי בית כמותנו, כאלה שאינם נהנים מתמיכה כלשהי מצד המשפחה או ארגון צדקה, להסתדר ביומיום.

בלית ברירה, אך גם לשֵם הכיף, גלגלנו עשרות עיסוקים, החל במסחר בסיגריות או בוודקה ועד גנבות קטנות. היו אלה תחבולות שלא יכולתי לחשוב עליהן במהלך הכנת יציאתי מהגטו. כמו למשל קפיצה מחשמלית נוסעת בהתעורר הצורך לברוח ממנה, וזאת ללא פחד ומבלי להיפצע, בזמן שזוג הקרונות האדומים, גדושי נוסעים עד המושב האחרון, היו דוהרים ברחובות ורשה הכבושה במהירות 30-40 קמ"ש.

קופץ עד ימינו

אמנם עברו מאז עשרות שנים, אך זיכרונות בריחה אלו חוזרים אליי בטבעיות גמורה, בחושך, באישון ליל, מופיעים בחלום אימה או בסרט מתח בדיוני שנופלים עליי בשינה, ובמהלכם אני מוכרח לקפוץ מחשמלית, אוטובוס, רכבת או מטוס נוחת, תלוי בחוּמרת החלום.

ואני במיטתי, בעיניים סגורות, מבצע אותו תרגיל קפיצה שבעזרתו התעופפתי בגיל הילדות מסיפונן של חשמליות הפולחות את רחובות הגויים.

הזיכרון ירד לרגליים

כי לא שוכחים את השיעור המאלף שלפיו צריך לעמוד על מדרגת החשמלית בְּפָנִים אל כיוון הנסיעה, להזיז את הגוף קדימה ואחורה כמו מטוטלת של שעון קיר עתיק, ובזמן הקפיצה המטורפת, כשאתה באוויר, לדווש בשתי הרגליים בתנועות מהירות, כמו בריצה ל-100 מטרים.

את תרגולת זו ניתן ללמוד רק תוך כדי ביצוע, כאשר אתה מאלץ את עצמך לשבור את גבול הפחד ולקפוץ בפעם הראשונה, ואחר כך עוד פעם, כבר מבלי לחשוש, והנה ברחת במקצועיות מהכרטיסן או מהשוטר.

את הקפיצות האלה זוכרים עד סוף החיים, כפי שלא שוכחים רכיבה על אופניים וכפי ששגורים עדיין על לשוני הפסוקים הלטיניים שעניתי לכומר, בתקופה שאני וחבריי אחזנו פעמונים ולבשנו כותנות לבנות שסיפקה לנו הכנסייה.

והנה, בכוח הפלא, גם בגיל המופלג האורב בפינה ומאיים, אנוכי זוכר עדיין את אמנות הקפיצה מחשמלית דוהרת, כפי שאני זוכר לבצע קונטרה אינסטינקטיבית בהגה במכוניות הנוטות להיגוי יתר.

Tramwaj 3Tramwaj 4Tramwaj 5

שינוע תחת כיבוש: בוורשה הכבושה עבדו מעל 50 קווי חשמליות, רובן היו עמוסות מהבוקר ועד שעת העוצר. גם המקומות שמחוץ לקרונות היו תפוסים בדרך כלל, ולאופן נסיעה זה קראו תושבי העיר "אשכול ענבים".

אם חשמלית הייתה מפעילה את המעצורים, אשר פתחו בצעקה היסטרית הרבה לפני התחנה, היה ברור שהגענו למחסום גרמני שהוצב בהפתעה, ושנוסעי החשמלית יעברו חיפוש על גופם תחת איום נשק אוטומטי, כמו גם בדיקה קפדנית של מסמכיהם ("אאוסוייס"). המשאיות שחיכו על יד המחסום היו לוקחות חשודים להמשך חקירה במפקדת הגסטאפו.

היה זה נוהל ידוע תחת השלטון הגרמני האלים, ועל כן הצליל הראשון של המעצורים היה מסמן לנו, חסרי ה"אאוסוייס-ים", את הצורך לקפוץ מהחשמלית ולחפש מקלט בחצרות בתים, שדרכן אפשר היה לברוח לרחוב המקביל

אצטגנין של צרות

מחבריי הגויים ספגתי עוד שיעור: לנחש ולהריח מראש סכנות מתקרבות, ולהסתלק מבעוד מועד, לפני שהסיפור האלים יצבור תאוצה ויהיה כבר מאוחר מכדי למנוע השתתפות בתגרה פתאומית, בלתי רצויה.

גשר לא ידידותי ליהודים

גשר הברזל המתקמר מעל נהר הוויסלה היה סמוך לבית היתומים היהודי בקרקוב שבו גדלתי אחרי השואה. אולי הגשר הזה קיים עדיין, לא בדקתי. זהו אותו גשר שבו, בחודש מארס 1941, עברו עם המיטלטלים שלהם אלפי יהודי קרקוב בדרכם אל הגטו שהגרמנים סידרו להם בשכונת פּוֹדְגוּזֶ'ה.

בכל פעם שהייתי חוזר דרך גשר זה אל בית היתומים, תהיתי אם הברזלים החלודים שלו זוכרים את היהודים שעברו בו לפני השלב האחרון בחייהם.

ופעם, בשעה די מאוחרת, חזרתי כהרגלי אל בית היתומים דרך הגשר, בתום עבודה בצד השני של הוויסלה, שם, תמורת כסף כיס, עזרתי לילד פולני להכין את שיעורי הבית. הייתי כבר באמצע הגשר, כאשר הבחנתי מולי בחבורת בריונים מתקרבת אליי. הם נראו שתויים ומחפשים אקשן. עברתי למדרכה השנייה, והתחלתי לחשב מה לעשות אם אלה יתנפלו עליי, והם אכן עברו לאותה מדרכה שערקתי אליה.

הם עצרו אותי ושאלו אם יש לי סיגריה – השאלה התקנית של כנופיות החוליגנים אשר קדמה תמיד למכות או לדקירת סכין. אך אני, בוגר אקדמיית הרחוב ובעל תושיית נדודים שרכשתי בוורשה חמש-שש שנים קודם לכן, הפתעתי אותם בתשובה בלתי צפויה.

פתח לנו שער

"יש לי הרבה סיגריות", עניתי, פרקתי מגבי את הילקוט הכבד שהכיל ספרים, זרקתי להם אותו בפרצוף ופתחתי במנוסה לכיוון בית היתומים שלי. מעולם לא רצתי מהר כל כך את ה-400 מטרים הביתה, בדרך העוברת לאורך גדות הנהר, שם שיחקתי שחמט עם כל מיני טיפוסים על כסף קטן, טיפוסים שיכלו לעזור לי כעת.

אך חוף הנהר היה נטוש מאדם בשעה מאוחרת זו, ואני חלפתי בריצה על פני שולחנות ריקים, דאגה מנקרת בי: האם השומר של בית היתומים השאיר את השער שבגדר פתוח, או שחלילה סגר אותו כבר לקראת הלילה, והבריונים הרצים אחריי יתפסו אותי ויחטיפו לי פוגרום?

אחוז חרדה הגעתי מתנשף לבית היתומים, וגיליתי שהדלת אכן סגורה. התחלתי לטפס על הגדר, כי גם זה היה בתוכנית המגרה שלי, אך בטרם הספקתי להגיע לפסגתה תפסו אותי ברגליים ארבעה-חמישה חוליגנים, משכו אותי לקרקע והפליאו בי בעיטות ומכות, מבלי לדעת שאני יהודי, עד שלמזלי הפריעה להם ניידת משטרה.

להקת הגברים עזבה אותי וברחה, לצערי עם הילקוט שלי, שבו היו קצת כסף וספרים על שחמט, ואני מצאתי את עצמי בבית חולים, שם טיפלו בפניי החבוטות וערכו בדיקות נוירולוגיות.

Plecak wehrmachtu

ילקוט של חיילי הצבא הגרמני, הוורמאכט. הבאתי מהחזית בגרמניה, שמרתי למזכרת, והפסדתי 

64 זירות קרב

הבחור ששכב במיטה השנייה בחדר שאל אותי אם אני משחק שח. עניתי שכן, והוספתי בנימת התנצלות שאין לי לוח כי מנוולים אלה לקחו אותו עם הילקוט.

החולה המשיך ושאל, בצליל עדין של לגלוג, אם אני מסוגל לשחק שחמט בלי לוח, אלא רק באמצעות הזיכרון והדמיון. עניתי בחיוב, ושיחקנו שנינו שבוע ימים כמעט ללא הפסקה. הפסדתי אינספור פעמים, אלא שהיה זה שבוע בתוך גן עדן אמיתי.

אשכרה השתלם לי לקבל מכות ולאבד את אהובתי הָלִינָה פישר, נערה יפה מבית היתומים, שנפרדנו כי היא לא ביקרה אותי בבית החולים. וגם אשכרה השתלם לי להפסיד את הילקוט שהבאתי אתי מהמלחמה, ילקוט של הצבא הגרמני, הוורמאכט, עשוי ברזנט קשיח ופרוות סוס.

הדיבוק של השוקנים

אחרי הקרנת הבכורה של הסרט "Demon" (הדיבוק) בקולנוע התל-אביבי "חן", חיפשתי במדיה מה יכתבו מבקרים ישראלים על יצירה זו, שהיא סוג של נייר לקמוס הבודק אינטליגנציה, הבנה וטעם אישי.

והנה, ב-12 באפריל, הקדיש מוסף "גלריה" של שוקן את עמוד השער ואת העמוד הבא למאמר מושקע של עופר אדרת, אשר ניצל את הסרט הפולני-ישראלי המסקרן כדי לקבוע שיצירה קולנועית זו נוצרה למעשה במסגרת קתרזיס (ניסיון רחיצה מרגשות אשמה) עמוק ומתמשך שעוברים הפולנים, המנסים כביכול להתמודד עם עברם.

לפי אדרת, הגויים הפולנים הרגו את היהודים שלהם, וכעת הם סובלים מנקיפות מצפון אובססיביות. לכן הוכתר המאמר בשם "הדיבוק הפולני". הכותב לא מתייחס כלל לרוצחים הגרמנים! – ובכך תואם המאמר לפילוסופיה השוקניסטית, פילוסופיה פרו-גרמנית ואף פרו-נאצית, המנסה להסיר מהגרמנים את אחריותם לרצח היהודים. זוהי כמובן עֶמדה שקרית וגסת רוח.

Dybbuk.jpg

הדיבוק נפל על איתי טיראן, שבסך הכול נסע להתחתן עם פולנייה

עופר אדרת לא התייחס כלל לרמה הקולנועית של "Demon" ("הדיבוק") – לא לתסריט, לא לבימוי, לא לצילום, לא לעריכה, לא למוזיקה של קשישטוף פנדרצקי, לא למשחק המעולה של השחקנים הפולנים. אדרת לא התייחס גם להופעה המרשימה מאוד של כוכב הסרט איתי טיראן, שחקן ישראלי ענק הבולט על רקע הפולקלור הפולני והשחקנים המקומיים הכישרוניים, כאילו הוא, טיראן הישראלי, יצא מבית הספר למשחק של יז'י גרוטובסקי ז"ל.

במקום כל זאת, עופר אדרת מתמקד בהתאבדותו הטרגית של במאי "הדיבוק" מרצין וְרוֹנָה, מבלי להבין שלהבדיל מהאמנים הוותיקים, שלא היו זקוקים לעזרת כימיה כדי לשחזר או לעורר את הדמיונות האמנותיים שלהם בציור, בפיסול, בתיאטרון ובקולנוע – הדור החדש של היוצרים, לא רק בפולין, מחפש חיזוק בסמים.

האם מַבריקותו של ורונה, הכאבים שלו ולבסוף גם התאבדותו הם תוצאה של המצב החולני הנ"ל? זו כנראה שאלה גדולה מדי לפילוסוף התל-אביבי מבית שוקן, שבכתבתו המבולבלת מלהטט בין חוסר דיוק אחד למשנהו (אך אינו שוכח, כאמור, להיצמד לקו הפרו-גרמני של הנייר שעליו הוא מודפס).

אגב, אדרת לא שמע כנראה שהבמאי ורונה נסע, במסגרת התחקיר שערך לקראת צילומי הסרט, לירושלים, כדי להתייעץ עם רבנים אם ייתכן שנשמה של אישה תיכנס בגוף של גבר. נראה כי ורונה לא התייעץ בסוגיה זו עם הרב הראשי של פולין, מיכאל שודריך, משום ששודריך, יהודי אמריקני, אינו בר-סמכא בענייני מטאפיזיקה יהודית.

טיפ טיפה: גם כלבי נגדי

עוד במאה הקודמת, למטרת בידור בעיקר, חילקתי מכוניות לחלשות יותר מבן אדם, אזרח בעל זכויות, ולחזקות ממנו. באותה הזדמנות גיליתי שמכוניות בעלות שרירים, אפילו הן חזקות אך במעט מבני אנוש, אינן זוכות לעלות ארצה.

בתקופתנו השתנה המצב, וכעת כל תושב במרחב הציוני – גבר או אישה, ובלבד שהם בעלי אמצעים ואחוזי פנטזיה מוטורית, סנוביוּת ורצון להצטרף לשכבה החברתית של הידוענים – יכול לקנות מרצדס ספורט משופרת על ידי AMG, מבחר ב-מ-וו מסדרה M, פרארי ופורשה.

את הפסקה הנ"ל כתבתי להפתעתו של כלבי שייקה, המציץ מאחורי גבי אל מסך הלפטופ. מה פתאום הזקן שלי מכריז שהוא שמח על השינוי בשיווק מכוניות חזקות יותר מבן אדם? תמה שייקה. מה אכפת לו פתאום, לקשיש המורשה, שעשירים יצטיידו במכוניות נוצצות ובלתי שגרתיות? הרי הזקן שלי הצהיר במאה הקודמת, למודת המלחמות, צנע, עלייה המונית, מצוקות ניצולי שואה וחוסר דיור לנזקקים, שהוא לעולם לא יסב בכתבותיו שמחה נוספת לטייקונים, ולא יגיש להם, היושבים בסלון או בג'קוזי, בונבונים מילוליים המשבחים את בחירתם ברכב יקר! אז מה השתנה בך פתאום, קשיש שלי? זִקנתך מביישת את נעוריך, אמר הכלב.

השתנה, שייקה היקר, שהרחובות שלנו, האפורים עד שעמום, זכו בסימני חיים עקב מכשירי תנועה בלתי שגרתיים אלה, שכמו ירדו לעם מתוך פוסטרים בחדרי ילדים או מהדפים של "טורבו" ז"ל, שם ניסה הזקן שלך, עורך הירחון, לעורר את התרבות המוטורית באמצעות תצלומי צבע מרהיבים של דגמים נוצצים.

אלא ששמחת הזקן עוד לא שלמה, משום שברוני היבוא הישנים והחדשים אשר מוכרים כלים אלה לא ערכו תחקיר איך משווקים את מכוניות-העל הספורטיביות בארצות הלועזיטיות – שָם הקונה המאושר/ת מקבלים עם מכוניתם השרירית קורס נהיגה מיוחד, הכולל ימי לימודים על מסלול מרוצים בהשגחת נהגים מנוסים, בעלי שם.

יש להצטער על כך שברוני היבוא הנוכחיים, ואלה העומדים להצטרף אליהם כמו UMI, המתכננת לייבא מארה"ב את קורבט ועוד משהו, לא עשו ביניהם מגבית שתממן פתיחת מסלול מרוצים. יוזמה כזו הייתה מדרבנת את המכירות שלהם, ובו-בזמן הייתה מחזקת את התיירות לארצנו, עקב אירוח מרוצי רכב בינלאומיים במסלול העברי.

שואלים את אדוארד

דודי ליפשיץ: בטור האחרון ("בהמשך הזמן", המפתחות בפנים 974) ציינת שנולדת באוטבוצק. אני גדלתי בתל-אביב, בסמוך לשטיבל של חסידי מודז'יץ המפורסמת בניגוניה, ומשפחתנו נקשרה בחסידות מודז'יץ ובאדמו"ריה. מקובל לספר שם שמקום מושבם של האדמו"רים היה באוטבוצק. ועוד מספרים שהאדמו"ר שאול ידידיה אלעזר – מחובבי ציון המובהקים – היה בעל מנגן גדול ומפורסם, ומאחר שאוטבוצק סמוכה לוורשה, היו יהודים מגיעים במוצאי שבת לשמוע אותו שר את ניגוניו בסוף סעודה שלישית, שהוא היה מאריך בה.

רציתי לדעת אם כמי שגדל באוטווצק זכור לך הנושא הזה, ובכלל חסידות מודז'יץ שהייתה שם. אשמח לשמוע מ'מקור ראשון' על כך.

תשובה: לא נולדתי באוטבוצק אלא בוורשה, שבה גרנו. אל אוטבוצק רק התגעגעתי כאשר היינו סגורים בגטו. עיירה מוריקה זו שימשה כביתנו הקיצי, שכן האוויר הצח שלה וקרבתה ליערות היו אמורים לרפא את הריאות של אמא. וכפי שאני מספר בסרטי, תהליך הריפוי של אמי פליציה ט' (טוכבנד) הופסק כאשר נאלצנו לעקור מאוטבוצק אל הגטו.

הייתי צעיר מכדי להיות מודע להיותה של עיירה פסטורלית זו מרכז חסידי ואף מוזיקלי, אך אני מאמין שפרטים בנושא מצויים במכון להיסטוריה יהודית השוכן בוורשה, שיש לי קשר עמו.

מעינה, כרמי-צור: הייתי מעוניינת להירשם לקורס נהיגה במצבי לחץ. איך עושים זאת?

תשובה: המדור ממליץ על בית הספר "קליבר" בגוש עציון, טלפון 02-6734334.

בחיסוי שם: אני מתגורר באזור ירושלים ונוסע כ-40 אלף ק"מ בשנה. ברשותי הונדה סיוויק, ואני שוקל להחליפה באותו דגם או בסקודה אוקטביה 1.8. אני מעוניין ברכב בעל נוחות נהיגה ואמינות גבוהה, מה המלצתך בעניין? האם יש מועמדת אחרת באותה רמה?

תשובה: המחליפה של הונדה סיוויק מזדקנת היא עדיין סיוויק צעירה יותר או חדשה, שכן הונדה מציעה מנועים אטמוספריים אמינים – נטולי מערכת טורבו והזרקה ישירה, צוות שיודע להיות בעייתי.

היתרון היחידי של סקודה אוקטביה הוא נפח תא המטען. אגב, יש להצר על כך שיבואן הונדה לא מביא דגמי סיוויק המצוידים בגיר ידני, שהוא קלף חזק של הפירמה.

 

 

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 294 שכבר עוקבים אחריו