Skip to content

טירוף סימטרי

קוראים יקרים, ביניהם עדי והב ויוסי בן-לביא, שאלו מה יש לי להגיד על סערת החוק הפולני

אינני מוכן להיענות לצו 8 של האקטואליה ולהצטרף לקרב התרנגולים הצעקני סביב חוק זה, המעגן באופן רשמי את התנערות הפולנים מחלקם בשואה, כי מלבלב אצלי החשד שמטרת העימות, השקופה לכל עובר ושב בוורשה ובירושלים, איננה חלילה צדק היסטורי, חיפוש מחודש אחר האמת על השואה, שנשכחה – אלא רק תעמולה פופוליסטית.

חוששני שהפולנים בסך הכול חוגגים שימוש ציני באנטישמיות ובקסנופוביה, שני רחשי-לב ותיקים שעדיין יפה כוחם בגיוס תמיכה ציבורית. התקף הלאומנות הזה שהפולנים חטפו מצ'פר גם את מפלגת השלטון בישראל, אשר זוכה להזדעק בשם "זכר השואה".

וכך, כתוצאה ממהומה דמגוגית במהותה, מתרעננות להן שתי מפלגות בעלות נטייה ימנית, שוביניסטיות עד כאב שיניים, אשר בכוח הסימטריה שולטות בשתי המדינות המתווכחות לגבי אירועים מלפני 70 שנה ועוד קצת – PIS ("חוק וצדק") הפולנית, המחניפה לקיצונים, והליכוד אצלנו. שתי המפלגות יתחלקו 50-50 בהון הפוליטי שיצברו מהפרשה.

שני יהודים מרגיזים

ועוד סימטריה מטורפת: הפולנים זועמים על הגילויים של פרופסור יאן תומאש גרוס, יהודי בן ארצם, לגבי הטבח בידוובנה ומעללים אחרים שלהם – ואילו אנו, הישראלים, הודפים את דעותיה של חנה ארנדט על אירועי השואה, אותה פילוסופית יהודייה גדולה שהיא מורתו הרוחנית של הקשיש המורשה.

אגב, אם הזקן יפגוש את ארנדט כמתוכנן, הוא יספר לה כמה אירועים מזעזעים מחיי הגטו, אשר יחזקו לצערי את התחקיר שלה.

דור הטוֹטֶם

בלגן זה אינו מפתיע, משום שבשני צידי המתרס מתה לגמרי האינטליגנציה הוותיקה, המשכילה, העסוקה בסוגיות פילוסופיות ובמוסר – ואינטליגנציה חדשה אינה נראית באופק, לא אצלנו ולא אצלם.

ואין בכך פלא, שהרי רוב הצעירים, גם פה וגם בפולין, מתבגרים ומזדקנים באווירה של רדיפת בצע, חמושים בטוֹטֶם הסמארטפון, המספק להם תמונת מציאות מזויפת, כלומר תעמולה.

ויכוח הרה-כלום

הוויכוח הישרא-פולני הצליח לעורר נבגים רדומים של גזענות ושנאה (נבגים שקיננו בחשאי באדמה הפורייה של שיתוף הפעולה הפוליטי-כלכלי בין המדינות), אך ויכוח זה לא ישנה במאומה את מצוקת ניצולי השואה, שממשיכים להגיע אל סוף דרכם בבדידות ובעוני.

ועוד מזעזע את הזקן שהניצים האינטרסנטיים, אלה משלנו ואלה הגויים (גם הם לא משכילים מי יודע מה), אשר מסווים את עקרותם המוסרית בעקרונות – עוד מגייסים ניצולי שואה אל מטרתם הפופוליסטית, כעדים שימושיים המסוגלים אולי לחזק את טענותיהם.

תקווה מאותתת מרחוק

אני, בכל אופן, כתבתי בנושא השואה לא מעט במשך השנים, כולל המדורים ב'מקור ראשון', וניסיתי להתבטא לגביה גם בסרטים שלי ('יודאיקה' ו'בית העלמין רֶמוּ', הנמצאים בבלוג בקטגוריה 'סרטים קצרים').

חוץ מסרטים אלה, העיסוק האמוציונלי שלי בשואה, ששינתה את חיי כפי ששינתה את חייהם של ניצולי שואה אחרים, מתבטא גם בנובלה ובתסריט לסרט עלילתי בשם 'אונייה לאדיס-אבבה'. על יצירה זו, שכתבתי לפני שנים וחשובה לי עדיין, אכתוב בנפרד.

ההתעניינות שלי בשואה נמשכת גם היום, בסרט באורך מלא בשם 'שועל הכסף של פליציה ט", המבוסס על זיכרונותיי, כמו המדורים שפרסמתי. סרט זה, שתסריטו ידוע היטב למבקרי הבלוג, הוקפא עמוקות ונושם רק ב'גרסת הבמאי' – אלא שכעת יש לו סיכוי להגיע סוף-סוף לשלמותו האמנותית בעזרת המפיק הישראלי המנוסה מרק רוזנבאום, חברי.

תקווה זו מאותתת מרחוק משום שהספונסר של סִרטי זה, 'המכון הפולני לסרטי איכות' היושב בוורשה, הודיע כעת כי הוא נענה לבקשתו של ידידנו רוזנבאום לאפשר להפקה הסופית (פוסט-פרודקשיין) של הסרט לעבור לתל-אביב.

המכון בוורשה אף בחר כבר מפיק מקומי חדש, שעוד לא הכרתי אותו, אשר אמור להחליף את המפיק הקודם, הנוכל. מפיק פולני זה עומד לשתף פעולה עם מרק רוזנבאום הישראלי כדי להכין את סרטי למסכי הקולנוע.

הפוך על הפוך

וכך, באופן פרדוקסלי (שאין בו כל חידוש, שהרי פרדוקסים רבים ומשונים ליוו את חיי הזקן), ייתכן כי העימות בין ורשה לירושלים – שלא תם, ועוד לא ויתר על כל הדמגוגיה הזולה ואף שקרים, המושמעים הן בפולנית והן בעברית – דווקא יעורר מתרדמתו את סרטי.

כי אין הסבר אחר לכך ש'המכון הפולני לסרטי איכות' קם פתאום, דווקא עכשיו, מאדישותו הארוכה כלפי גורל ההפקה של 'השועל', שנלכדה בידי נוכל. ההסבר היחידי הוא שהאווירה הנוכחית בוורשה, המזכירה את הפוגרום החברתי ביהודי פולין של שנת 1968 – עוררה במכון מוטיבציה להוכיח באופן מופגן שהוא אינו אנטישמי, ושחשוב לו דווקא להמשיך בשיתוף הפעולה עם הקולנוע הישראלי.

כך שלא מופרך מצידו של הקשיש לקוות שדווקא בזכות העוינות כלפי היהדות, החוגגת בימים אלה בוורשה – שבה שוב לא נעים להיות יהודי – יחליט המכון, הספונסר של הסרט, לעמוד במילתו, ויפגין יחס הוגן כלפי הבמאי ניצול השואה וסרטו על שועל הכסף של אמו.

חוב ישן

כעת, כשפרשת סִרטי 'שועל הכסף' עומדת כנראה להגיע לסיומה, החלטתי, גם בוודאי עקב אירועים בסביבתי הקרובה, כמו סיום העסקתי בעיתון, לשלם חוב ישן: לחדש את סיפור 'אדיס-אבבה' שלי, שהוזנח ונשכח.

עד עתה, במשך שנים של כתיבה, סיפרתי ממש מעט על 60 הדקות האחרונות בחייו של גיבור עלילת 'אונייה לאדיס-אבבה', יהודי שברח מהגטו אל החלק הארי של ורשה. בעצם, פטפטתי רק לגבי הקוריוז המשעשע סביב ה'אונייה לאדיס-אבבה': שבשנות ה-60 המוקדמות מכרתי בלונדון את התסריט הזה שלי למפיקה אמריקנית בשם ברניס בלוך, כדי לקנות לי תמורתו את הגרסה הכי משוכללת של מוריס מיני קופר מונטה-קארלו, ששופרה אצל סדנת BMC, במטרה להשתתף איתה באליפות אירופה בראלי.

כעבור שנתיים התאכזבתי מקופר, שבילתה רוב הזמן במוסכים, ובו-זמנית חזרו אליי, לפי ההסכם, הזכויות על התסריט 'אדיס-אבבה', והטקסט, בפולנית ובאנגלית, מצא את עצמו סגור בארון הביתי במשך שנים, שבהן הרגשתי כאילו בגדתי בסיפור.

היו לי אמנם רעיונות לחזור אליו, אך לא הייתי מוכן להתיישב איתו מול המחשב ולשנות את סגנונו, הקשור לזקן הצעיר על דמיונותיו של פעם, ולמכונת הכתיבה אריקה 5 מבית נוימן.

 

למלשינים תהי תקומה

בסיפור האהוב עליי 'אונייה לאדיס-אבבה', הפנורמה של זוועות השואה מובעת באופן אחר מאשר ב'שועל הכסף של פליציה ט", שהוא סרט אישי, אוטוביוגרפי, המבוסס על זיכרונות אמיתיים שלי. 'אדיס-אבבה', לעומת זאת, אינו דוקומנט אלא דרמה לעצמה, דמיונית בלבד, בעלת מאפיינים קלאסיים: היא מתרחשת באותו מקום, בזמן מוגבל ועם אותו קומץ נפשות פועלות. זה לא דוקומנט משום שהמחבר, אני, לא נפל קורבן לבריונים הרעים ('שְמָלְצוֹבְנִיקִים') שהסתובבו על יד חומות הגטו, אשר למזלי לא היה להם עניין להתעסק עם ילד עני כמוני.

וכעת, עקב הרצון להתאושש, החלטתי לחזור ל'אדיס-אבבה', ולעבוד על שתי גרסאות חדשות של הסיפור הוותיק: יצירה אחת, שאני יושב עליה כעת, היא הצגה לבמת תיאטרון, שונה מהקונבנציה המקובלת עד גבולות האבסורד. שונה קצת הרבה, כשיטת חברי המחזאי הכישרוני סלבומיר מרוז'ק ז"ל.

הגרסה השנייה של 'אדיס-אבבה', שהתחלתי לעבוד עליה, היא שוב תסריט קולנועי, אך הקונספציה שלו תהיה שונה מזו הקודמת, המקורית, שמסיבות ברורות הושפעה מהצנזורה. הפעם, הסרט ייראה כמו הצגת תיאטרון חתוכה בעריכה קולנועית. יהיה זה סרט באורך מלא, כפי שהתסריט המקורי ייעד – אך שונה מהתסריט הקונבנציונלי של פעם, כי בגרסה הקולנועית החדשה תתרחש העלילה בתפאורה תיאטרלית, יישמעו דיאלוגים מסוגננים ותהיה חלוקה למערכות.

חדר אחד, שעה אחת

בגל הגרסאות של 'אונייה לאדיס-אבבה', הנושא יישאר אותו נושא: יהודי בורח מגטו ורשה, ונופל לידי שני שמלצוביניקים. הם דורשים ממנו כופר, שאין לו, ובמקום להסגיר אותו לגרמנים, כפי שהם איימו לעשות, הם לוקחים אותו איתם לדירה, והוא נשאר לבדו בחדר, יושב מול שולחן שעליו מונחים מכשיר טלפון וספר טלפונים.

האסיר מקבל מחוטפיו שעה זמן כדי לבקש ממכריו לבוא לדירה ולפדות אותו בכסף. אם אף אחד לא יגיע לעזור ליהודי, החוטפים ייקחו אותו לגסטאפו.

אלא שלחטוף אין למי להתקשר. הוא לא מכיר אף אחד בעיר, והזמן רץ ללא רחמים. בייאושו, הגיבור מתחיל לחייג מספרים מקריים ומנהל שיחות שונות ומשונות, עד הגרנד-פינאלה שהזקן הצעיר בנה – סיום בלתי צפוי של העלילה, שמביא את 'אונייה לאדיס-אבבה' לדרגה דרמטית בלתי נסבלת, אולי. סוף פסוק זה כבש לבבות לא מועטים, מהבמאי אנדרי ויידה ועד המפיקה מלוס-אנג'לס ברניס בלוך. גם אנשי סדרת הטלוויזיה 'תיאטרון 30 הדקות' של הבי-בי-סי התרשמו מהתסריט.

אימפריאליזם תרבותי

בריטים אלו מהבי-בי-סי ניסו אף לגנוב את סיפור 'אדיס-אבבה' של הזקן הצעיר ולבצע את ההצגה שלו בעצמם, מאחורי גבו. הם הפסידו במשפט שערכתי נגדם בלונדון, ושילמו פיצויים. אמנם פיצויים לא גבוהים, אך כואבים כהוגן לאנגלוסאקסים החוצפנים. על פרשה מביכה זו, שזכתה בזמנו לסיקור רב בתקשורת, נכתוב בנפרד.

בינתיים, התיישבנו כאמור לכתיבת גרסת התיאטרון של 'אדיס-אבבה', שהקשיש מתכוון לפרסם תחילה בבלוג זה. בעזרת השם ואם ירצה המלאך המופקד על זקנים, אולי כבר בקרוב.

unnamedunnamed (1)

כזו מוריס מיני קופר 'מונטה קארלו' קניתי בלונדון והבאתי לפולין, בזכות תסריטי 'אונייה לאדיס-אבבה'. היסטוריה

טיפ טיפה: לחזור אל האנרגיה הקמאית

ההתיישבות על 'אונייה לאדיס-אבבה' – כלומר הפיכתו מתסריט קולנועי להצגת תיאטרון, ובמקביל גם עיבוד מחדש של התסריט לצורך סרט קולנוע – תדרוש ממני השקעה של כמה שבועות ברציפות, והקשיש מקווה שבמהלך העבודה תיפול עליו אותה אנרגיה שנפלה עליו רק פעם אחת בחיים, שנתיים וחצי אחרי המלחמה הגדולה.

נסעתי אז, יחד עם כל חבריי מבית היתומים היהודים בקרקוב, לקייטנה שנערכה בחבל שלזיה, בעיירה קטנה הנקראת דוֹלְנֶה שְפִיֵירְקָה ('דולנה' זה תחתון, 'שפיירקה' היא סוג של שושנה).

מנהלת הקייטנה, שמישהו הלשין לה שאני מארגן בבית היתומים בקרקוב כל מיני הופעות במה, דרשה מהזקן הטיפש-עשרה שיכתוב שיר על הקייטנה שלה, ויעלה אותו במסגרת הצגה, שגם אותה אכתוב בעצמי, אשר תנעל את החגיגות בכפר.

הסכמתי, נדלק לי אפילו רעיון, התחלתי לכתוב – ונתקלתי בצרה: לא מצאתי חרוז למילה 'שפיירקה'.

מרוב שבירת ראש לא ישנתי, כי בשנים ההן עוד לא היו מחשבים, אינטרנט, גוגלים וויקיפדיות. עד שפתאום קמתי וצעקתי אאוריקה, כי ככה סתם נדלקה לי המילה הפולנית 'צְ'פִיירְקָה' – צייץ! מאותו רגע דרכי הייתה פשוטה, וכתבתי:

"צרצר רץ בדשא וצ'פיירקה

על הקייטנה בדולנה שפיירקה"

והוספתי לייטמוטיב ביידיש:

"איינה קליינה שיינה מחייע" (כזה גן עדן קטן ויפה), שחזר על עצמו פעם אחר פעם.

ילדה מבית היתומים, בעלת קול נפלא, שרה את החלק הפולני, וחברי הלהקה המשיכו בצוותא ביידיש. הם שרו על הבמה "איינה קליינה שיינה מחייע", רקדו, וביצעו פעלולים כמו בקרקס. היה זה בעצם הדבר היצירתי הראשון שעשיתי – כתיבת טקסט ולחן, תכנון תלבושות ובימוי.

קהל רב הגיע להופעה, כולל תושבי המקום הגויים וילדיהם, ועוד אנשי ה'הגנה', שערכו בעיירה בּוֹלְקוֹב הסמוכה סוג של טירונות ליהודים צעירים ניצולי שואה, אשר התגייסו ל'שומר הצעיר' כדי לעלות ארצה.

אחת המחמאות שקיבלתי הייתה ממדריך של 'ההגנה' שהגיע מפלשתינה המנדטורית, דוד בורשטיין שמו, שכאות התרשמות מעבודתי ניסה ללמד אותי לרקוד הורה, להילחם במקלות עץ ולטפס על חבל. הייתי מבסוט מעצמי, גם זאת לראשונה בחיי.

אגב, את חלק הקרקס שביימתי על במת הקייטנה גיליתי אחר כך בעבודותיו התיאטרליות והרצאותיו של הבמאי יז'י גרוֹטוֹבְסְקִי, שהתפרסם מסביב לעולם, כולל בישראל, כאשר הנסיך המלט שלו ביצע סאלטות והלך על ארבע.

שואלים את אדוארד

שמעון: ברשותי מאזדה 3 שנת ייצור 2011. לאחרונה אני נתקל בבעיה: כשהגיר נמצא במצב אוטומט המעבר מהילוך ראשון להילוך שני הולך חלק, אבל מהילוך שני להילוך שלישי מד הטורים יכול לעלות עד 4,500 סל"ד, ועדיין ההילוך לא מתחלף לשלישי. האם זה קשור לתאונה שבה נכנסתי חזיתית באחורי מכונית אחרת, אף שבמוסך ציינו שרק הפח נפגע?

תשובה: אחת הסיבות האפשרויות לתקלה היא סתימה בשסתום שבתוך הגיר. אפשר לנסות להחליף שמן גיר (במכון גירים אוטומטיים ולא במוסך רגיל), כשלתוך השמן מוסיפים תוסף קסדו.

רבקה נריה-בן שחר: אני קוראת נאמנה שלך מזה זמן רב, ונמצאת כעת בארה"ב. קיבלתי מחברה בהשאלה רכב שחוץ מזה שהוא אוטומט נראה לי שהיית מחבב – פורד מוסטנג מודל 1999.

זו בהחלט חוויה לנהוג בו והרכב מצוין. העניין הוא שאני בחוף המזרחי, ובשלג הרכב הזה הוא פחד אימים. אחרי פעמיים שבהן הרכב סירב לעצור בתמרור עצור, ועוד פעם שפשוט נתקעתי על הקרח בעלייה ולא יכולתי לזוז, אני לא מעזה לנהוג בשלג.

חשוב לי לציין שהרכב אינו שלי, ולא אוכל להתקין בו כלום. הבנתי שיש שיטות שונות שכן יכולות לאפשר לנהוג באופן בטוח גם בתנאי שלג והחלקה. השאלה היא: האם מכונית זו אכן יכולה לתפקד באופן בטוח גם בשלג?

ריאלי ללמוד בהתכתבות מה עליי לעשות?

תשובה: הרכבה של ארבעה צמיגי שלג תקניים תוכל ללמד את מוסטנג להפגין גינוני נסיעה בטיחותיים יותר. בנוסף, מומלץ להתאמן בהחלקה על שטח מושלג ופנוי ממכוניות אחרות.

ודאי שאני מקנא בך, כי נהיגה במוסטנג על משטח חלק, תוך ניסיונות לשלוט בה באמצעות קונטרות – היא חוויה בלתי נורמלית, לא מוכרת במדינת שטופת שמש כמו שלנו.

דוד כהן-נחמיה: בעקבות המלצתך (להחזיר את הטויוטה יאריס שלי לתצרוכת דלק מאוזנת באמצעות חיישן למדא חדש), הלכתי למוסך מורשה של טויוטה ביפו – שם אמרו לי שבדיקת המחשב לבדה תעלה 380 שקלים לפני מע"מ, ושיש שני חיישנים, עליון ותחתון, אחד עולה 850 שקלים ואחד 1,100 שקלים לפני מע"מ ולפני התקנה, ואולי נצטרך להחליף את שניהם.

נשמע הגיוני? אני שואל משום שהמנהל נהג בי כמו אחרון הסוחרים בשוק שמנסה למצוץ כמה שיותר כסף מהדג מולו.

תשובה: לו הייתי יודע שתיפול בזרועות רודפי בצע מנוסים, לא הייתי ממליץ לך על החלפת חיישן הלמדא בחדש – אלא ממליץ על רק בדיקת חיבורי הכבל בחיישן החשוד הנ"ל, ועל בדיקת חיבורו של חיישן זה למחשב של יאריס, אשר סובל אולי משיבוש כלשהו עקב רטיבות או קורוזיה.

חוץ מזה, ייתכן שיאריס שלך שותה דלק באופן מוגזם משום שאחד המזרקים (או יותר) דולף – מה שגורם לתערובת עשירה מדי בתא השרפה.

גם כיוון הצתה שגוי יכול להגביר את צריכת הדלק.

אגב, באתר המכירות allegro.pl, חיישן (sensor) משומש ליאריס עולה… 80-120 זלוטי בלבד, כלומר 80-120 שקלים. חיישן חדש לטויוטה שלך עולה 250 זלוטי. זה מצביע שאנו גרים במקום שנועד לעשירים.

מודעות פרסומת

דיבוק ללילה אחד

על הקשיש המורשה קפצה תופעה שהפסיכולוגיה לא מכירה כנראה: חלומות תועים שעוברים דרכך

בשלוש לפנות בוקר בכי מר, דרמטי, החוזר על עצמו במקצב נואש אך פסקני, מעיר אותי מהשינה. העליתי אור. שייקה (ישעיהו) אטלר שכב על גבו, ארבע רגליו מופנות כלפי מעלה.

אולי הוא חולה ומשהו כואב לו, פחדתי, אלא שחוטמו של הכלב היה קר, מה שהצביע על בריאות תקינה. עברה דקה של שקט, והוא המשיך ליילל.

"תראה", אמרתי לו, "אל תיקח ללב, זה רק חלום ותו לא", הסברתי, וליטפתי אותו עד שנרדם בשקט. חזרתי למיטה וסיפור שייקה הסתיים כמעט, אלא שלא עד הסוף.

חלומות יד שנייה

כי באותה אשמורת לילה התחלתי גם אני לחלום חלומות שאינם הרגילים שלי. פתאום ראיתי מציאות מצולמת מגובה הקרקע: עצים שהסתובבתי ביניהם, חתולים שפוחדים ממני או מתקרבים כדי להתחכך בי, צלחות אוכל, כלבים שנוהמים לעברי ועוברי אורח שדורשים שאהיה קשור ברצועה, גם הם מצולמים מלמטה. זה חלום של כלב, הבנתי.

רגע אחר כך ראיתי את מדרגות בית העיתונאים ע"ש סוקולוב ברחוב קפלן, ואת הברזלים של שער החניון. בין המדרגות לשער הבחינה עיני החומדת בחרקים מתרוצצים ובלטאות בורחות. זה כנראה חלום של העכברוש שעליו כתבתי ב"גלויה מעיר החטאים", השתכנעתי ומיד עבר בראשי רצף של מכתבי קוראים המודיעים על ביטול המינוי ל'מקור ראשון' עקב גירוש מדורנו 'המפתחות בפנים'. מכתבים אלו רצו בסלואו-מושן, כמו "פסוקו של יום" ששודר לפני חצות בערוץ 1 של פעם. הם הופיעו בזה אחר זה, כשהם מלווים בקריינות עוינת לגבי תוכנם, לגבי כותביהם וגם לגביי. הבנתי שאחרי חלומות הכלב והעכברוש, נפל עליי חלום אימים של עורך 'מקור ראשון'.

גאוות אדם תשפילנו

אני מודה ומתוודה שעדיף בעיניי לחלום חלומות של כלבים, עכברושים ואפילו יתושים, ולא את חלומותיו של האיש הנ"ל, שבגלל אמביציה מטופשת וגאווה ניהולית פגע בקוראים נאמנים ובעיתונו, ואולי גם בעצמו, בסופו של דבר.

למזלי, נרשמו שני דברים: הגירוש מ'מקור ראשון' סיפק לבלוג כוחות חדשים ('מכונית הנפש' חוגגת 360 אלף ביקורים כמעט – כך מקרקר לו האגו של המדור); והמזל השני הוא שמר סגל לא חזר לסורו כאיש מחתרת צעיר, והסתפק בגירושי מבלי למלכד את מכוניותיי.

הייתי גזען גאה

רק בגנזי זיכרוני נשארו אותן שנים ותיקות שבהן הייתי מציץ אל תוך מכונית חדשה החונה ברחוב או עומדת בסלון מכירות, מגלה שהיא חמושה בתיבת הילוכים אוטומטית – ודי היה בכך לגביי כדי לִפְסוֹק בזלזול שמכשיר תנועה זה "מקולקל" ולא שווה התעניינות.

ודאי שיחסי הגזעני כלפי גירים אוטומטיים השתנה מאז, עקב מגפת הפקקים שנפלה עלינו כמכת מצרים.

אמנם עודני מעדיף שימוש בשלוש דוושות, אך הבנתי כבר היטב מדוע כולם, או רוב הכולם, בוחרים באוטומט, ומשאירים את הידניות (המועטות ממילא אצלנו) לחסידים העיקשים של נהיגה עצמית.

מורד במשטר המקולקלות

אלא שהשנים האחרונות גרמו שהזלזול הגזעני שלי יחזור ואף יתחזק – לא כלפי תיבות הילוכים אוטומטיות, חלילה, אלא כלפי כל המכוניות החדשות כמעט, אשר כובשות את השוק לשמחת היבואנים ובליווי פרשנותם הנלהבת של כתבי החצר.

וכעת אני כבר לא צריך להביט דרך שמשת הצד של מכוניות חדשות כדי לגלות שהן מקולקלות לגביי, ושלעולם לא הייתי בוחר באף אחת מהן – הפעם, בגלל מסכי המגע.

כך שממש קשה לי לענות לשאלות קוראים "במה לבחור", וברוב התשובות למכתבים ולטלפונים אני ממליץ על בחירה במכונית יד שנייה השייכת לז'אנר שכיף עדיין לנהוג בו, וכיף עדיין לדאוג למֶשֶק צרכיו.

כי ודאי שאינני מוכן להמליץ על מכונית שהיא נטולת מוט בלם יד מסורתי, קרי מכני, אשר בלעדיו קשה לי לחשוב על שמחת ניהוג (גם אם אין לנו כוונה לנצל את בלם יד זה לתפקודיו השימושיים בעשרות תרחישים).

מסך שמסכסך

אבל היעדרו של בלם יד אינו העיקר. השאט האמיתי מתעורר בקשיש המורשה למראה לוח מחוונים הבנוי סביב מסך מגע מתקדם. המסך מותקן כדי לפטור את הנהג מהתפעול הידני-מסורתי של פונקציות, שהתרגלנו ללחוץ עליהן או לסובבן מבלי להסיט את המבט מהכביש – אך פטנט חדש זה של מסך מגע הופך את הנהיגה למבצע מסוכן.

כי הצג פוגע לא רק באופי המכונית – שהופכת לסמארטפון משוכלל בעל פונקציית "נסיעה" – אלא גם בבטיחותיות שלה. שהרי כל התעסקות עם המסך הנ"ל, או סתם התעניינות תמימה בו, מחייבת את המכונית לנסוע עשרות מטרים ואף מאות מטרים ללא כל בקרה! "מטרים יתומים", קראנו לזה פעם.

ועוד לא הזכרנו את החיפושים הנדרשים במסך אחר אינספור פונקציות, כמו כיוון המזגן וכמו קביעת סגנון הנסיעה (בחירה בין נוחות, ספורט, שטח, או "התאמה אישית" של היחס שבין קשיחות המתלים לתפקוד ההיגוי). ויש עוד לחטט בצג כדי להדליק ולנתק מערכות בטיחות מסוימות, להפעיל את המגבים אם הם אינם מזיזים את עצמם עקב טיפות גשם, לחמם את המושבים וההגה ולבחור אפשרויות מולטימדיה, כולל עוצמת הצליל, הבאסים והרטט.

כל פעולה כזו צריכה להתבצע על אייקון מסוים בצג, שכדי לגעת בו בדייקנות הנהג מוכרח להטות את גופו קדימה גם כאשר חגורת הבטיחות אינה מאפשרת זאת – אם משום שהיא בדיוק נתפסה עקב בלימה, ואם בגלל שייכותה לזן הספורטיבי, אשר מצמיד היטב את הנהג למושבו.

גננת עם ג'ננה

המכונית העכשווית סובלת לא רק מקיומו הטפילי של מסך מגע, אלא גם מאמצעי הבטיחות המודרניים. הללו עוזרים כביכול לנהג המפונק או סתם עצלן, אשר בונה על תמיכתן של הגננות האלקטרוניות, אך לעתים הן מאכזבות אותו – למשל, כאשר המעצורים האוטומטיים מבצעים "פאניק סטופ" פתאומי מוקדם מדי, ללא סיבה ברורה, וכך מפתיעים את הנהג הנוסע מאחורינו.

כתבתי וטענתי כבר שהמטרידן הפרימיטיבי מובילאיי גורם עצבנות והצליח לחסל כל הנאה מהנהיגה – אלא שפריט זה, המומלץ על ידי משרד התחבורה, הוא עוד כלום לעומת מבול הטכנולוגיה הנוכחית, השולטת בשוק ומתחזקת מדגם לדגם.

המובלעת האחרונה

אנו לא נתקלים במסכי מגע רק במכוניות קטנות ממש, כי המהנדסים שמתכננים את פשפשיות אלה טרם מצאו די מקום על לוח המחוונים שלהן כדי להדביק עליו מסך מגע בגודל המשביע את רצונם. אך גם מובלעת זו מאיימת להתקלקל בעתיד הקרוב, כי ראיתי כבר קורקינט חשמלי משוכלל עם טאבלט מורכב על כידונו.

וכואב לזקן במיוחד שצמיחתם הפרועה של מסכי המגע האיומים פשתה גם בגזע המכוניות המעניין אותי במיוחד – ההאצ'בקים החמים, המיועדים לספק הנאה מנהיגה ספורטיבית וביצועים יוצאי דופן. מה התועלת ב-280-300 כוחות הסוס שרושפים תחת הדוושה הימנית, אם הנהג מוכרח להסיר את מבטו מהכביש כדי לנבור במסך המגע?

עֵזֶר לציון?

בהתאם למצב הנוכחי והחששות לגבי העתיד, המוציאים את הזקן משלוותו, אין לי ספק שכל הבלגן הטכנולוגי הזה, האופנתי עד כאב שיניים, אשר שתול כבר בדור שני של מכוניות "מתקדמות" המיובאות אלינו במאות אלפי עותקים – בין אם אלה משפחתיות, כלי פנאי בנוסח SUV-ים וקרוסאוברים, או מכוניות פאר – אינו תורם למוּדעות מוטורית ולהתקדמות בנהיגה, אלא להפך.

כי "מערכות עזר" אלקטרוניות אלה מטשטשות את החושים הבריאים ואף מרדימות אותם, וכך פוגעות בזהירותה הטבעית של היהדות.

לשאלות ולתגובות: e.teksty@gmail.com

 טיפ טיפה: נוהמות על עצמן

הורדת נפח המנועים הורידה אפיים את ההתעניינות הציבורית בתחרויות הפורמולה 1, כי המנועים ה"אקולוגיים" המותקנים כעת במכוניות הגרנד פרי מגיעים לכוחות הנדרשים בעזרת מנגנון טורבו, וכך איבדו את הצליל המסורתי שליווה בעבר את הקרב על המסלולים, וחיזק את המופע באופן משמעותי.

מצב דומה שורר במכוניות בנות זמננו: אותה נטייה צדקנית להקטנת נפח המנועים, דאון-סייזינג, ושמירת כוחות הרכב בעזרת טורבו – פגעה בצליל היוצא מהמפלט, אשר בדגמים בעלי יומרות ספורטיביות מילא תפקיד בלתי מבוטל בהנאת הנהיגה.

חלק מיצרני הרכב מצאו פתרון פלא, והם מנסים לספק לנהג אווירה קרבית באמצעות הגברת צליל המנועים באופן מלאכותי, קרי – חיזוק רעש המנועים בעזרת מגברים חשמליים, הנוסכים אווירה ספורטיבית בחלל הרכב דרך מערכות השמע. את פטנט ערמומי זה מוצאים, בין השאר, בדגמי פיז'ו, המנסים להמשיך את עידן ה-GT. מכוניות משופרות במגבר אינן מחרידות את הרחוב: הן חולפות בשקט ובשלווה על פני עוברי אורח, ורק בתוכן מתחוללת סערת צלילים. יש הנהנים מכך ויש גם מתנגדים, הרוטנים באינטרנט שהיו מעדיפים לשמוע במהלך הנסיעה שקט או מוזיקה קלאסית.

gordini ahawati

גורדיני שלי לפני הפרדה ממנה. החלון האחורי מוחזק במקומו באמצעות גומיות, כי רעידות הפח בסל"דים הגבוהים של המנוע, והמתלים הקשיחים, היו גורמים להתעופפות שמשה זו ממקומה ולחיפושים אחריה

לא מזמן הייתה לי הזדמנות להכיר רנו קליאו ספורט בגרסתה הלועזיטית, המאפשרת לנהג (גוי תקין) לבחור באחד מצלילי הנסיעה שהשמיעו מכוניות מרוצים נבחרות לשעבר. וכך, מצאתי בקליאו שבין האפשרויות הרבות, כמו צליל של מוסטאנג שֶלְבִּי ושל אופנוע דוקאטי גרנד פרי, התגלתה על מסך המגע של הצרפתייה תמונה של רנו R8 גורדיני הכחולה. ודאי שלחצתי עליה מיד, נהגתי בקליאו, וניסיתי לדמיין שאני נוהג שוב במכונית היחידה במינה הזו שהייתה ברשותי שלוש שנים, אשר במהלכן היא לימדה אותי לאהוב אותה ולנהוג בה בראלי לפני עלייתי ארצה.

אמנם לא הצלחתי לזהות בקליאו את הצליל האמיתי של גורדיני כפי שהוא נשאר בזיכרוני – אך תודה לרנו על המנה המתוקה של הנוסטלגיה.

שואלים את אדוארד

יעקב פייגלין: לאחר שנואשתי והייתי אובד עצות, אביה של אשתי המליץ לי בחום לפנות אליך. ביקש ממני לציין בשמו שהוא מתגעגע לטור שלך והיה קורא מושבע…

רכשנו בחודש מאי האחרון דייהטסו סיריון 2008, מיד ראשונה בתיווך של המוסך שלנו. בתחילת החורף התחלתי להרגיש שכשאני מגיע לסיבוב חד שמאלה (פנייה חדה בכביש, כיכר) הרכב מחליק וכמעט מאבד שליטה. בכל פעם זה התחלת החלקה, ומהר מאוד השתלטתי בחזרה.

עד שבוקר אחר גשום לפני כחודש, בנסיעה בעלייה על 40 קמ"ש בערך, פניתי פנייה חדה שמאלה, והאוטו איבד שליטה לחלוטין – הוא פשוט עשה סיבוב שלם במקום, ובגלל שהרכב היה במהירות לא גבוהה הוא נעצר די מהר, ונתתי לגב הרכב להתנגש קלות בגדר ההפרדה בשוליים. הרכב קיבל מכה קטנה, וככל הנראה הגלגלים מאחור אף התקרבו זה לזה מעט יותר מהרצוי.

הבאתי את הרכב למוסך והוא שהה אצלם שבוע שלם, ולבסוף המוסך טען שתושבות הבולמים נשחקו והחליף אותן. כמובן, הם תיקנו את שאר הדברים שקרו בתאונה. אציין שבמוסך טענו בתחילה שכנראה החלקתי על שמן (לא ברור לי איך אף אחד לפניי ואחריי מעולם לא החליק בנקודה הזו, אם יש שם שמן).

חשבתי שהכול בסדר מאז, ואכן נסעתי ללא תקלות בפניות חדות. אך לפני פחות משבועיים נסעה אשתי, ובפנייה חדה ימינה החליקה שוב בכביש. אנו לא יודעים להגיד אם זה קשור לכביש רטוב, אבל בגלל הניסיון המר אנו לא יודעים מה לעשות. התקשרתי שוב למוסך, והם העלו שוב את הטענה בדבר שמן על הכביש, ואני מרגיש שאני צריך לקבל חוות דעת שנייה.
אודה לעצתך בעניין.

תשובה: חוששני שהמוסכניק שלך מבין בנהיגה כפי שאתה ואני מבינים באסטרונומיה. הטענה בדבר השמן מגוחכת.

סיכוי אמיתי לפתרון תמצאו במכון המתמחה בכיווני פרונט מדויקים, כמו למשל מכון 'מומו' בתל-אביב. הרי ייתכן שמכוניתך עברה תאונה ותוקנה באופן רשלני, כך שגלגליה הקדמיים והאחוריים לא נמצאים בזוויות שהיצרן קבע להם.

אפשרות אחרת: אחד הקאליפרים שבהם פועלות דיסקיות המעצורים נתפס בקלות ונועל את הגלגל שלו, ועל כן גורם לסטייה בכיוון הנסיעה – ואף מחולל 'צלחת' – כאשר אתם נוגעים בדוושת הבלם.

בועז אזואלוס: במשך שנים נהגנו לקרוא את מדורך ב'מקור ראשון', והתאכזבנו מאוד על כך שהם הפסיקו אותו. כעת, לאחר שנים של 'צפייה מהצד', אני שואל בעצתך.

אבי מחפש לקנות רכב חדש (הכוונה ליד שנייה). התקציב: עד 80 אלף שקלים. השאיפה היא שהרכב יהיה גבוה כדי שאבי יוכל להיכנס ולצאת ממנו בקלות. חשובות לו מאוד אמינות, אחזקה וצריכת דלק נמוכה.

האם תוכל להמליץ על רכב/כלי רכב רלוונטיים?

תשובה: בדקו את האופציה של פולקסוואגן גולף פלוס, או את אחת ה-SUV-ים הקטנות, לא חשוב איזו מהן, העיקר שהכניסה אליה (פתח הדלת, גובה המושב) תענה על הציפיות של אבא.

ד"ר דורון גולדברג: אני רוצה להצטרף למוחים על ביטול מדורך בעיתון 'מקור ראשון'. 'המפתחות בפנים' היה הדבר הראשון שנהגתי לקרוא – ולעיתים גם האחרון. מעניין, מרתק וגם מרגש עד דמעות.
כאות מחאה על ההחלטה האווילית והמרושעת, ביטלתי לאלתר (לאחר שנים רבות) את המינוי שלי בעיתון.

יגאל פלג: ראשית, הצטערתי מאוד לשמוע על הפסקת פרסום הטור שלך בעיתון. מאז הילדות עקבתי באדיקות אחרי הסיפורים המעניינים, התובנות המחכימות, העצות המעולות וכל מה שכתבת בטור. אני שמח שקיימת האפשרות להמשיך לעקוב אחרי כתיבתך בבלוג הווירטואלי.

מציע לך – לא לקחת ללב את ההחלטות של עורכי העיתון. יש לך עדת קוראים נאמנה שממשיכה לעקוב אחריך וליהנות מכתיבתך המשובחת. המון בריאות ושמחה בכל מה שתמשיך לעשות.

אשמח להתייעץ איתך על קניית רכב. אנו נדרשים לקנות רכב 7 מקומות. התקציב לא גבוה, 25-30 אלף שקלים, בשאיפה לחסוך כמה שיותר. הדרישות העיקריות: בטיחות ואמינות טכנית, תא נוסעים מרווח בעבור 3 כיסאות תינוק, ותא מטען מרווח עד כמה שניתן (מובן שגם נוחות וחיסכון בדלק יתקבלו ברצון).

לאחר סינון תקציבי הגענו למסקנה שנכון לבדוק את סיטרואן C4 פיקאסו. האם זו מסקנה נכונה? יש לך המלצות אחרות במגבלות התקציב?

שאלה נוספת: הוצע לי לבדוק רכב שעבר החלפת מנוע. בהנחה שמבחינת רישוי ורישום כל הניירות מסודרים, מה כדאי לבדוק לפני קניית רכב כזה? איך בודקים בלי אמצעים מיוחדים ואפליקציות למיניהן? כדאי בכלל לגשת לבדוק רכב שעבר החלפת מנוע? לפי המחירים שראיתי באתרים השונים, מדובר בהפרש גדול מאוד (קרוב ל-10,000 שקלים).

תשובה: C4 היא אכן מועמדת ראויה לשבעה נוסעים. החלפת מנוע לא אמורה לפסול אותה – ההפך הוא הנכון דווקא, לגביי.

יש לבדוק את יחס הדחיסה בכל אחד מארבעת הצילינדרים, ואת תפקוד תיבת ההילוכים.

ניר ז': מסרנו למוסך את יונדאי אקסנט 2004 שלנו לצורך טיפול תקופתי + החלפת רצועת טיימינג. כשקיבלתי את הרכב בסוף היום המוסכניק אמר שהרכב נוסע טוב, אבל כדאי שאחליף בולמי זעזועים קדמיים כי הרכב על הרצפה, "מה, אתה לא מרגיש??"

אכן, בנסיעה ובבדיקה ראיתי ששני הבולמים הקדמיים תפוסים לחלוטין. למחרת חזרתי למוסך, וכעת נאמר לי שכאשר הבולמים חלשים מאוד, הם עלולים להיתפס כשמרימים את הרכב בליפט – ובמוסך הודו שזה מה שקרה. נאלצתי להחליף אותם שם בעלות של אלף שקלים (בולמים קוריאניים, KR, עד כמה שהצלחתי לראות).

האם זהו הסבר מתקבל לתקלה אומללה זו?

תשובה: סיפור מוזר. כי על פי רוב, בולמים שהזדקנו וחדלים לתפקד כראוי מודיעים על כך בנזילות. אינני מכיר את בולמי KR. הייתי ממליץ על בולמי קוני, היקרים יותר, אך כל בולם חדש יעשה את העבודה.

דוד כהן-נחמיה: לפני שאשאל, אני רוצה להביע את תסכולי מהורדת המדור שלך, הייחודי והיחידי המעניין בדיוקן. הלוואי שיחזירו אותו ויתקנו את ההחלטה הדבילית הזאת.

ועכשיו לשאלה: לאחר חיפוש ארוך, קניתי טויוטה יאריס 2005 אוטומטית בעקבות המלצות מקיר לקיר. אחת ההמלצות שחזרה על עצמה שוב ושוב הייתה – חיסכון בדלק! הגולשים והאתרים הבטיחו צריכה של 15 ק"מ לליטר בממוצע, כשהאופטימיים מגיעים ל-17 והפסימיים יורדים ל-12, לעתים בחלוקה של שימוש עירוני-בינעירוני, וזאת הייתה אחת הסיבות העיקריות שבחרתי ברכב הזה.

אך אבוי! עשיתי עכשיו בדיקה, וגיליתי שהיאריס האדומה והחמודה שלי לוקחת ליטר ל-10 קילומטר (בממוצע עירוני ובינעירוני יחד!).

אציין שאני דואג לנפח תקין בצמיגים, וללחיצה קבועה ואחידה על הגז. מצב השמן והמים תקין.

אולי יש לך הסבר לתגלית הכה מצערת הזאת?

תשובה: אם הגלגלים של יאריס שלך מסתובבים בקלות כאשר דוחפים אותה בחניה, אז תיאבון הדלק המוגזם הוא כנראה תוצאה של תערובת עשירה מדי בתא השרפה. אם אלקטרודות המצתים מצביעות על כך (בצבע שחור), מומלץ להחליף את חיישן הלמדא.

מוריה טרגין: קראתי בטור האחרון שלך ב'דיוקן' לפני כחודש על הסרט 'אמבולנס'. אני מורה להיסטוריה, ומשתמשת בסרטון זה באופן קבוע כדי לתאר את פעולת ההשמדה במשאיות גז בתקופת השואה.

אני אוהבת להשתמש בסרט הזה כי יש הרבה מה לנתח בו מבחינת המוזיקה, החיות המופיעות בו, דמויות הילדים מול דמות המבוגר ועוד.

הסרט שמור אצלי כקובץ על המחשב. לא הצלחתי לשלוח אותו במייל כי הוא כבד. גם בגוגל דרייב לא הצלחתי.

אנסה שוב בהמשך. אם יש לך רעיון איך להעביר לך, בשמחה אעביר.

ישי אליצור: אינך מכיר אותי, אך מכיר אני אותך היטב דרך כתבותיך.

מאז היותי ילד רך ועד היום (בן 30) פתחתי את סוף השבוע שלי בקריאת 'המפתחות בפנים', ולא פספסתי אף לא כתבה אחת. בהיותי ילד הצמא למידע על עולם הרכב בתקופה שהאינטרנט עוד היה בחיתוליו, כתבותיך היוו לי מקור בלעדי כמעט לידע על עולם הרכב ונהיגה.

גם בבגרותי המשכתי לקרוא את כתבותיך בשקיקה, בהיותך סמן דרך בכל הקשור למקצועיות ויושרה עיתונאית.

ממך למדתי מהם תת היגוי והיגוי יתר, גז ביניים, שסתומים ובוכנות. לצד זאת, למדתי המון היסטוריה ותרבות. דרכך למדתי על השואה מנקודת מבט ייחודית ומיוחדת של אדם שגם עבר אותה, וגם מנתח ורואה אותה בצורה שונה מרוב האנשים.

למדתי שמכונית היא גם חבר וגם פסיכולוג, חבר שיודע להסב לבעליו הנאה רבה, שליטה וקואורדינציה (מובן שידני בלבד!!), וגם פסיכולוג המרגיע את הנפש, בין אם באמצעות הפלגה נינוחה למחשבות, באמצעות נהיגה מהירה ומפותלת לצורך מעט אדרנלין, ובין שבאמצעות דאגה לה כשיש לה משברים מכניים.

נדהמתי כאשר גיליתי על הפסקת כתבותיך, כי בעבורי הן היו אחת הסיבות המרכזיות לקריאת 'מקור ראשון'.

ברצוני להודות לך על שנים של כתבות שנונות ומעניינות, ועל ידע עצום שרכשתי בנושאים רבים כל כך שבלעדיך לא היה קיים. מאחל לך עוד שנים ארוכות ובריאות, ומחכה להמשיך לקרוא את כתבותיך בבלוג 'מכונית הנפש'.

אייל אוריין: נהניתי מאוד לקרוא את הטור השבועי שלך ב'מקור ראשון'! אודה לעצתך לגבי בעיה שיש ברכב.

לפני כשבוע רכשתי טויוטה יאריס שנת 2004, ושמתי לב שלוקח לה 4 שניות בערך להתניע. זה נכון בכל שעות היממה, כשאני מתניע בפעם הראשונה את הרכב. מה לדעתך הבעיה?

תשובה: כנראה, המצבר של היאריס נחלש. בודקים את זה בבוקר, באמצעות מולטימטר: האם המצבר שומר על 12.5 וולט כאשר המנוע דומם, והאלטרנטור מספק את הטעינה המבוקשת (13.8-14.5 וולט).

בכל אופן, מומלץ לחבר את המצבר פעם בשלושה חודשים למטען ביתי, כדי לספק לו וולטים ואמפרים שברחו.

אם המצבר טויוטה אינו דורש חיזוק או החלפה, כלומר מוכיח את כוחו, מומלץ לבדוק בסטרטר את חיבור חוט המינוס.

משפחת מרגלית: מקווה ששלומך בטוב, היעדרותך מ'דיוקן' ניכרת.

בסוף השבוע האחרון נעצרה סוזוקי סוויפט 2003 שהייתה ברשותנו 12 שנה. התברר שהיה סדק בראש המנוע, והתיקון כרוך בהחלפת מנוע. מחיר התיקון עולה בהרבה על ערך המכונית.

אנחנו שוקלים לעשות טרייד-אין לסוזוקי סלריו. מציעים 2,000 שקלים לרכב שלנו, ויש לנו הנחה מהסתדרות המורים, כך שהיא תעלה 58,990 שקלים.

הרכב נחוץ בעיקר לנסיעות עירוניות ולעיתים לבינעירוניות, אך חשובות לנו נוחות הישיבה והנסיעה, וכמובן איכות הרכב ובטיחותו. מה יכולה להיות האלטרנטיבה לרכב קטן במחיר כזה?

תשובה: אין לי דבר נגד סלריו, זולת העובדה שהיא איננה סוזוקי אמיתית. לכן, במקומכם הייתי מחפש סוזוקי סוויפט צעירה ורעננה יותר, ושומר את סוזוקי הנוכחית כמקור לחלקי חילוף.

גלויה מעיר החטאים

הקשיש דן בגבולות הטעם הטוב באמצע המדרכה. פרולגומנה לקובץ מכתבי קוראים  

עכברוש בגודל טבעי, כנראה תושב מרכז העיר, טייל ברחוב קפלן למרגלות בית העיתונאים התל-אביבי ע"ש נחום סוקולוב. הוא חלף על פני חזית הבניין, והמשיך אל הצד השמאלי של המדרגות המובילות אל ארמון העיתונות העברית, ממש קרוב לדלתות הכניסה הראשית אל משרדו של מנהל הלשכה מר יוסי בר-מוחא.

עכברוש זה טייל באיטיות זהירה, והמראה הנ"ל, הלא שגרתי למדי במרכז העיר, לפחות בצהרי היום, הרשים בחור צעיר, אשר עצר במקומו כדי לעקוב אחר תנועת העכברוש, שהוא כנראה לקוי ראייה. הצופה, שהביט בסקרנות באטרקציה הזואולוגית המתרחשת לפניו, היה לבוש מעיל חורף כהה עם קפוצ'ון חבוש על ראשו, כי דווקא השבוע נתפסה תל-אביב על ידי מכת קור ורוחות חזקות.

Achbarosh

"זה שלך?", שאל הזקן את הבחור במעיל, מצביע על העכברוש,  והאיש הצעיר, שההתעניינות המוזרה תפסה אותו בלתי מוכן, ענה לשאלתנו המשועשעת בשאלה משלו: "איך הגעת לרעיון שאני מגדל עכברוש?", התעצבן על הקשיש, אך לא מש ממקומו.

"בעלוּת על עכברוש היא לא בושה, בכלל לא!", איזן הזקן את הלגלוג שבפנייתו לצעיר, והמשיך לגלגל ש"רוב בני האדם הנורמטיביים למראה אינם פנויים/פנויות מאחיזה בסטיות מוזרות, ואף גאים בחלקן".

"האמן לי", המשיך הזקן, "שבעלות על עכברוש וגידולו אינם פוגעים במוּסר ואינם מסכנים את הטעם הטוב, כפי שפוגע למשל הרצון לקדם את הציונות היהודית על אדמת גרמניה, מקום מושך ואף יוקרתי לגבי יורדים עבריים, המעדיפים מגורים נוחים אצל רוצחי היהודים, ושמחים להמשיך את חייהם ברייך הרביעי לנוכח כל האפשרויות המוגבלות והסיבוכים שטעמו בארץ. גם המדיה איבדה את השכל, ומפרסמת 'הזדמנות חלומית להשקעה בברלין'. ודאי שאני מעדיף בעלוּת פוטנציאלית שלך על עכברוש, מאשר נטיות פסולות אלה", סיכם הקשיש.

"אבל העכברוש הזה לא שלי!", מחה הבחור, שכמו הִסְכִּין במקצת עם הסמול-טוק המורחב של הזקן.

"זה לא חשוב", המשיך הקשיש המורשה בשלו, "חשובה רק האפשרות ההיפותטית שאם העכברוש אכן היה נהנה מטיפול שלך – כולל דאגה למגוריו, אוכל מתאים לו וקשר אלמנטרי איתו – אז אתה, אדוני הצעיר, היית תופס מרחק שנות אור אנושיוֹת לעומת מישהו שאני מכיר, דמות נמוכה רוחנית, עורך שכדי להוכיח את שליטתו בעיתון סגר את מדורי. גם משום שהפופולריות של המדור הרגיזה אותו ואת שותפתו להנהלה.

"כן, המדור גורש דווקא בגלל מבול המכתבים שהיו מגיעים למדור זה בלבד, ולא אל העיתון, שהוא בימת קרב איתנים שבה אנשים טובים לוחמים בשטחים פוליטיים ואידיאולוגיים חשובים יותר מאשר טיפול במכוניות ובזיכרון השואה, שבהם טיפל הזקן", המשכתי בנאום, ובינתיים העכברוש הגיע כבר לשער של חניון בית סוקולוב, ונעלם מאחוריו.

"נראה לי שהבנתי אותך", אמר הצעיר, המופתע עדיין מבוכטת המלל ומתוכנה, והזקן עוד מלמל לפני פרדה שהוא ישתדל לא להשוות בין העכברוש העיוור לבין התליין הממולח של מדורו.

Beit Sokolov

סובלים עם אדוארד

יונתן פרידמן, קורא נאמן: שלום מר אטלר. כקורא נלהב של טורך בעיתון קיבלתי בצער רב את הידיעה שטורך יפסיק להופיע בעיתון מקור ראשון.

זהו החלק הראשון שאני פותח בכל יום שישי.

למדתי רבות מטוריך בנושא הרכב, ובין השאר הם עודדו אותי להתעמק בלימוד על נושא המכניקה והתחזוקה של הרכב, בין השאר באמצעות ידידנו המשותף גיתאי נוה. אמנם התכוונתי לכתוב לך בעבר ואף עודדתי חברים לעשות כן, ואף ענית לאחד מהם לאחרונה ופרסמת את תגובתך אליו, אבל טרם הספקתי לכתוב לך בעצמי, וזו לנו התכתובת הראשונה, אבל אני מקווה לא האחרונה.

גם כתיבתך בנושאי תרבות והיסטוריה היא תענוג לקורא וייחודית. לדוגמא נהניתי מאוד ממה שכתבת על התרגום של שלונסקי לשיר הרוסי שזכרת ממלחמת העולם השנייה, בקבוק הוויסקי שחיסלת ביחד עם רומן פולנסקי, החראקות שעשית בכיכר המדינה בשעות בוקר מוקדמות, ועוד רבים. הסיפורים שלך על רוממה שווים ספר בפני עצמם, סאטירה כשל קישון ממש.

כמי שהדריך ביד ושם כסטודנט בעבר, ולאחר ניסיון להתעמק ולהבין למה סיפור והיסטוריה כזה בפנים וסיפור והיסטוריה אחר אאוט, אני גם מזדהה עם רתיעתך ממונופול קוואזי-ממשלתי זה.

אנא ראה למטה את המכתב שהוצאתי עכשיו לעורך מקור ראשון.

בברכה, יונתן

שלום מר סגל,

בצער רב ובתדהמה קראתי בשבת האחרונה על כך שטורו של מר אדוארד אטלר יירד בסוף החודש מעיתונכם.

אין צורך לומר שזו מכה קשה לרבים, שכן טורו של אדוארד אטלר הוא יחיד במינו בתרומתו לשיח המוטורי בארץ – תחום שמשפיע על כל אחד ואחד מאיתנו – ללא פניות ושיקולים מסחריים, בצורה עניינית ובאופן שנותן כלים מעשיים לנהגים, לרוכשים ולבעלי רכבים.

גם הכתיבה שלו על תרבות והזוויות שלו על החברה בישראל הן מיוחדות במינן, ואף מהוות ביקורת חברתית משעשעת ביותר.

במקום להרחיב את הקשר עם מר אטלר ולתת לו במה נרחבת יותר –  ואולי אף לתת לכתוב טור נרחב יותר על מכוניות וטור נפרד על חוויותיו מן השואה ועלייתו לארץ, מוסף רכבים אובייקטיבי פעם בכמה זמן, לשקול להוציא מגזין שלכם בנושא רכב ועוד רעיונות אפשריים – בחרתם לבטל את הקול הכול כך ייחודי הזה.

מה חשבתם?

כמחאה החלטתי על כן להפסיק לקנות את עיתונכם – שאותו אני קונה מזה כשנתיים כל שבת, תוך מאמץ רב לפעמים להשיגו כמה דקות לפני שבת, כאשר אני חוזר מטיולים בשטחי ארץ ישראל.

בוודאי שלא אעשה מנוי לעיתון כעת.

אל תבטלו את קרן האור של אדוארד.

חג אורים שמח, יונתן פרידמן

צפרירה מלובני שמוקלר: בקשר לדברים שכתבת שעיתון "מקור ראשון" מפסיקים את עבודתך בעיתון בסוף דצמבר, תגובתי הספונטנית הייתה… זה לא ייאמן!! אני חושבת, כקוראת מכורה של מדורך הפותחת את העיתון ומחפשת מה כתבת בגיליון השבועי, שיש עוד רבים כמוני העושים זאת. יש לדעתי להתארגן ולהביע מחאה על היחס כלפי מדורך. אנחנו גם נשקול לבטל את החתימה על העיתון, אנחנו השותים בצמא את כל סיפורי השואה, סיפורי פולין והאבחנות המדויקות שלך לאווירה הקיימת כיום בפולין, ויכולת האמירה האוטנטית שלך ללא כל פחד למה שהתרחש בגטו ורשה בימים האפלים. לא רואים אפשרות שלא תינתן לך האפשרות להמשיך לכתוב בעיתון. פשוט לא ייאמן…. מעניין מה הם הנימוקים להפסקת עבודתך…

ברוך גרינברג, עפרה: אדוארד יקר, הצלחת להפתיע אותי בהכרזה על הפסקת כתיבתך במקור ראשון. אינני יודע מה השיקול, אבל לי זה לא משנה, אין ספק שזה לא יהיה אותו עיתון בלעדיך.
זקן מורשה זה אוצר של חוכמה, ידע והיסטוריה, לא מוותרים כל כך בקלות על דבר כזה. ננסה למחות, אבל נמשיך לעקוב בבלוג.
בהצלחה במאבקים על הגשמת החלומות והוצאת הסרט לאור.
.
משתמש אנונימי: חבל, עצוב לשמוע, גול עצמי לעיתון ובגדול.

להלן ציטוט מהבלוג 'נימוקים של צורה ותוכן', בפוסט "שני סודות גלויים של עולם העיתונות הישראלי":

רשימה זו מתחילה בווידוי: אני אוהב לקרוא עיתונים, ואני אוהב שבעתיים לקרוא עיתונים בשבת. אלו שבזים למדיום העיתונאי נוהגים לומר שהאינטרנט הרגה אותו, שהוא רדוד ופופוליסטי ושאינטלקטואלים צריכים לקרוא ספרים ולא עיתונים. לקינוח הם נוהגים לנחור בבוז ולנעוץ את המסמר: "בעיתונים של היום עוטפים את הדגים של מחר". לאלה אני עונה: ומה רע בכך? גם דגים אני אוהב מאוד. יש פה סינרגיה בעלת ערך אסתטי לא מבוטל, שלא לדבר על שימוש יעיל בפסולת.

אבל לא כדי להתוודות על חולשתי זו הטרחתי את שלושת קוראי הבלוג משגרת יומם; בכל אופן לא *רק* כדי להתוודות עליה, אלא גם כדי לחלוק שני סודות גלויים, שתי פנינים שמתחבאות בערימת עיתוני סופהשבוע של הישראלי המצוי, והמצוי פחות.

א. המפתחות בפנים

הטור הפובליציסטי המענג ביותר בעיתונות הישראלית מתחבא במוסף "דיוקן" של העיתון הימני-משהו "מקור ראשון". "המפתחות בפנים" שמו, וכותב אותו יהודי לא צעיר בשם אדוארד אטלר. אטלר, דוברן של אי אלו שפות, במאי של אי אלו סרטים ומאהבן של אי אלו מכוניות לאורך אי אלו עשורים, כותב ברגש על כל מה שניתן לכתוב עליו ברגש. זהו כביכול מדור רכב, אבל רק כביכול. על הלנצ'יות והאלפות שלו, כמו גם על הניסן בלו-בירד החביבה ושאר נוסעות על ארבע, תקראו בדרך כלל רק בין השורות. בשורות עצמן תמצאו זיכרונות של ניצול שואה בעל חוש הומור (וגם חוש היסטורי), של אמן אנין טעם, של נטע זר בטלוויזיה הישראלית של שנות השבעים, של עולה חדש המשתאה מהקורות אותו במדינת היהודים של אותה תקופה (וגם של היום), של אזרח העולם שהספיק לגדל ולקבור כמה כלבים אהובים, לשחק אי אלו משחקי שחמט ולפגוש כמה מהמי ומי של עולם הקולנוע. כן, תמצאו פה גם מבקר קשה של תעשיית הרכב, עיתונות הרכב ובעיקר יבואני הרכב המקומיים – אבל לא תמצאו דבר מהיובש והטכנוקרטיה שמלווים בדרך כלל רשימות מוטוריות.

גם אם אתם שמאלנים יפי נפש שלא יגעו בעיתון מתנחבלי עם מקל; גם אם אינכם יודעים (או רוצים לדעת) מה ההבדל בין קרבורטור לאלטרנטור – עשו לעצמכם טובה והיחשפו לתופעה הזו. אתם יכולים להתחיל מהטור המצחיק עד דמעות "תדבר יפה לרעייתי, חייל!", או מכל מקום אחר. סיפוקכם מובטח.

סימה האוז: הסיבה היחידה שהמשכתי מנוי למקור ראשון הייתה המדור שלך. ברגע שגיליתי את הבלוג, עטתי על ביטול המנוי לעיתון המאכזב הזה.
אני מתפללת להמשך בריאותך בגוף ובנפש, השם יתברך ייתן לך מכל טוב! בהערכה ואהבה, סימה

שלמה: מחאת קוראים!

רבים מאיתנו, קוראי המדור, שייכים לקהל הדומם. אנו לא רגילים לכתוב מכתבים למערכות העיתונים, או להביע את סערת רוחנו בהרמת טלפון זועם למערכת העיתון. אנו מקבלים את השבועון ביום שישי, ומתיישבים כדי לקרוא את מדורך. זהו לא עוד מדור שניתן לעבור עליו ברפרוף, לקרוא אותו בין פעולה אחת לאחרת. זו חוויה. חוויה שבועית שמצריכה עת וזמן כדי לשוט יחד איתך למחוזות נפשיים, היסטוריים וגיאוגרפיים. עולמות שונים נפגשים על גבי דף העיתון, וכולנו מחכים רק לעלות לסיפונו של הקברניט אדוארד. מי יודע לאן יבחר לקחת אותנו הפעם? לאיזה מקום מועדות פנינו?
הכתיבה, הכול כך חדה ומושחזת, לא מהססת לדרוס את קדושתו של הפוליטקלי קורקט, וכך אנו זוכים להיפגש עם דעה, עם אישיות, ולא עם שפת החברה. אדם מיוחד ומרשים, שכל סופרלטיב פשוט מקטין את דמותו.
אני לא מאמין שהעיתון בחר בצעד כל כך טיפשי כדי לקטוע חיים. אני חושב שנצרכת התאגדות קוראים כדי לפעול בנושא.

דרור: כולנו מתאבלים על הפסקת כתיבתך במקור ראשון. היית לנו לחבר, אב, דוד, וסבא חברמן, וכל זאת בעודך מספר לנו על יתמותך. מצפה להקרנות סרטך כאן.

נעמי לבקוביץ': אדוארד שלום. נחשפתי אליך כאשר בני הבכור החליט שאין די ב"הארץ", וכמי שמתעניינים גם בדעותיו של הצד שכנגד, ראוי שנקרא גם את מקור ראשון.
כך נחשפנו אליך, ומאז אנו מנויים על הבלוג וקוראים נלהבים שלך.
אתה מקשר בכתביך כמה שריטות שיש גם לי: אהבת רכב (אפילו שאני אישה, ולא כל כך צעירה), שנאת אנטישמים, בפרט פולין (קרקוב ולבוב במקור של אישי) וגרמנים (ברלין מן הצד שלי). וכן – גם מק-בוק…
כדור שני על כל הסממנים הנלווים אליו, אנו יודעים על התקופה לא מעט (בלי להצטנע) ולומדים עליה עוד ועוד.
חמותי היקרה, שנפטרה לפני כשנה, שרדה בחזות ארית תוך עבודה בבית חולים של הגסטאפו. אח"כ נאלצה להחליף חזות פעם נוספת כשעלתה ארצה בזהות של צעירה מפלשתינה שנסעה לבקר קרובים בפולין ולא שבה.
מאז לא ראינו אותה ולו לרגע ללא התיק עם תעודותיה, וניתן להבין זאת. בקבורתה זרקנו את התיק, כולל התעודות, אל תוך הקבר, שתרגיש בטוחה…למרות מחאותיו של הקברן.
צר לי שנפגעת פרנסתך, העיתון שרוצה להתקדם – נסוג, לטעמי.
נקרא הלאה את הבלוג, ונחכה לזכות ולראות את שועל הכסף.
אם תתפנה, נשמח לשמוע את סיפורך מסודר, ולא קטעים קטעים.

אביאל זילביגר: עיתונאים, כמו לועזיסטים פרימיטיביים, לא תמיד מבינים מה טוב להם. להפסיק לפרסם אותך זו שטות מוחלטת. סוף סוף יש להם מדור מוצלח עם נשמה! אני גרופי של המדור שלך. מגיע לך שתמצא מסגרת יותר טובה לכתוב בה, כי מכל רע צריך גם לצאת טוב.
שבת שלום, חזק ואמץ ובריאות שלמה. אשמח להתעדכן שאתה ממשיך בעבודת הקודש שלך.

שמואל שטרן, תל-אביב: אדוארד, קשיש מורשה .אני קורא בצער רב על הפסקת מדורך המרתק בדיוקן. מיותר לציין שאני פותח את דיוקן מדי שבוע בטור 'המפתחות בפנים'.
לעיתים אני נעזר במחשב לאתר מיקום של נקודות שאתה מציין.
אתה אלוף כתיבה מקורי, כיאה למקור ראשון, זווית מאוד מעניינת על עולם הרכב. ליתר דיוק אני מדייק: אתה כותב את מדור הרכב היחיד שאני קורא (אני משמש כמנהל רכב שנים רבות). פשוט תענוג צרוף. משוחרר לשון ומחויבות. ללא משוא פנים.
בנוסף אתה מסביר ומספר על עולם ותקופה אשר השתנה, אך לצערי כנראה אנטישמיות שורשית רוחשת בו כגחלים ברקע. טוב שאתה נותן דוגמאות.
כאשר ציינתי "אלוף", התכוונתי גם לכל אותם סיפורים הנוגעים לסיפור חייך, המיוחדים מאוד. אני פשוט קורא ומעולם לא פיהקתי.
אם תעביר פנייה להנהלת מקור ראשון כדי למצוא גם בעתיד את הטור הייחודי שלך מעל דפי העיתון. אני כמנוי ותיק גם מוכן לשלם בונוס נוסף עבור מדור זה. אני מעדיף לקרוא על עיתון מודפס. מהיום שאראל סגל עזב, הפסקתי לקרוא אותו, איני מחפש טורים באינטרנט. פרט לשורות אלו, האם יש עוד משהו שאוכל לעשות כדי להמשיך ליהנות מכתיבתך? יישר כוח!

יהודה ב"א, מעלות: אדוארד היקר! מיום עומדי על דעתי אני קורא את מדורך הנפלא בדיוקן. בתחילה הייתי מסתכל רק על התמונות, וכשלמדתי לקרוא אז גם קראתי הכול. מצער לשמוע שהנהלת העיתון רוצה להפסיק דבר נפלא זה.
יה"ר שתזכה לאורך ימים בבריאות ובשמחה, אמן.

מרדכי בן-חורין: אתה צעיר!!! לא קשיש! הרי כתיבתך מלאת חיוניות ומקסימה. יותר מתענוג, לקרוא את דבריך.

אורנה: קשיש מורשה יקר. בכל יום שישי כשמגיע 'מקור ראשון' אני פותחת את דיוקן והכתבה הראשונה שאני קוראת היא שלך, המפתחות בפנים. התמכרתי.
לקח לילדיי זמן להבין שמדור הרכב שאמא שלהם כל כך להוטה לקרוא הוא מדור הנפש – הסיפורים המרתקים שלך על השואה, רוממה, חבריך, ההומור, הכתיבה הייחודית שלך.
קשה לי לעכל שמשבוע הבא אקרא את מילותיך על צג המחשב!
מה שמניח את דעתי זה שאתה, קשיש מורשה יקר, תמשיך לכתוב.
אני אגיע לביקור שבועי בבלוג שלך !מחכה לסרט!!!! אורנה.

יוסי א': אדוארד היקר, אני קורא אדוק של מדורך משחר יציאתו לדפוס על גבי דפי דיוקן ועד היום, על גבי דפי הווירטואל.
הזכרת את הסרט 'אמבולנס' – מצאתי קדימון של הסרט וכן קישור לרכישתו במידת ותחפוץ. יהי רצון שלא תרפה מהעט הווירטואלי, ותמשיך לכתוב ולעורר ערגה למילים ולאומנות של פעם (המוטורית, הקולנועית, היהודית ובכלל).

מלכי: במשך שנים, בני ואנוכי נהנינו מאוד לקרוא את טורך מדי שבוע. עדיין מחכים לסרט על שועל הכסף של פליציה ט', או לפחות לגרסה שלו. נמשיך לעקוב אחריך בבלוג. תודה על כתיבתך.
(ועכשיו אתקשר ל'מקור ראשון' לבטל את המנוי, כי העלאת המחיר פלוס הפסקת הטור שלך – זה כבר יותר מדי בשבילנו).

נתי: שלום אדוארד. עם עזיבתך את מקור ראשון, עזבתי גם אני.
שוב לא נותרה אוושת חיים בעיתון הזה, ההופך צהוב ומשמים מיום ליום. ביום שנודע לי על גדיעת המדור המפתחות בפנים, פניתי להנהלת העיתון והודעתי על הפסקת המנוי. לא זו בלבד שלא הטריחו את עצמם לכתוב תשובה, גם אישור על הודעת הפסקת המנוי לא כתבו. העיתון הפסיק להיות מחולק, וחדל.
אני מאוד מקווה שתמשיך לרוות את צימאוננו לכתיבה משובחת ואצילית, ולא תיכנע בפעם המי יודע מה מהחבטה הזו בגבך הקשוח.
ליבנו איתך.

שמואל: קצת מאוחר, מזל טוב. תהיתי דווקא בטור האחרון של "המפתחות בפנים", והרהרתי מה בדיוק מייחד את כתיבתך? מבחינתי, מצאתי, אני מתרגש גם מהתעוזה, העיניים הפקוחות לרווחה, והצוהר שאתה פותח לעולם שכבר לא קיים ואסור שיישכח. דווקא בפרטים הקטנים. יישר כוח.

דני: אחד מהכיפים הגדולים שלי בכל בוקר יום ו', היה לאסוף מתיבת הדואר את "מקור ראשון",  להציץ בכותרת הראשית, ומשם למוסף "דיוקן", ולמדור "מכונית הנפש". הישיש המורשה הצליח להביא בשני עמודי "מכונית הנפש" את הסיפור המרתק של חייו ואת האהבה הגדולה למכוניות. טעות גדולה עושה מערכת "מקור ראשון" בסגירת מדורו המופלא של אטלר. אמנם קרוב לוודאי שלא אבטל את המנוי, אבל נזקפת לחובתכם נקודה רעה, מאוד רעה, וחבל. דני אנכונא.

יוסי א': אדוארד היקר, אני קורא אדוק של המדור מיום צאתו, ערב קבלת רישיון הנהיגה שלי (אולי הייתי הקורא הצעיר ביותר שלך שאחז בהגה ?) ועד היום. אפשר לומר שבדרכך לימדת אותי נהיגה, ולא רק ברכב.
עד לשנים האחרונות הייתי קורא אותו הודות לכך שאבי היה מנוי לעיתון, ומאז שהוא עלה למרשתת, כבר קראתי את המדור כשנשלח טרי למייל, וויתרתי על פתיחת ה"דיוקן" לשם כך.
במקרה דנן ניתן לומר חבל על דאבדין, אבל הודות למרשתת ולך, אני צופה חיים עשירים הרבה יותר למילותיך הכתובות המוסרטות
חזק ואמץ !

בני: אכן כאב גדול על הפסקת המדור. מדגדג להפסיק את המינוי, אבל אז נגרום עוול לשאר הכותבים בעקבות נטישת המנויים. נמשיך לקרוא את הגיגיך בבלוג המופלא שלך.

יודקיי: חבל מאוד. אהבתי את המדור במקור ראשון בזמנו, וכשסירבתי להיות מנוי, רק אותך, אדוארד, חיפשתי ברשת.
מצאתי שיש לך בלוג ומאז אני מתעדכן. יישר כוח. המשך להיות טוב ולעשות טוב, אדוארד. יהודה

משתמש אנונימי: אדוארד יקירי, איש ה"אמת" היוצא חוצץ מול ה"אקדמיה יד ושם". בביקורי האחרון שם, זה לא מזמן, חיפשתי את ה"ריקשות" מגטו ורשה ולא מצאתי. כן חיפשתי את ה"נבוטים" של היודנראט, וקשה היה להבחין בהם. הייתכן כי בגלל "מדיניותה של אקדמיה" זו יש כל כך הרבה "מכוני שואה" בארץ?
תחסר לי מאוד כאשר המפתחות לא יהיו בפנים. בהערכה רבה,
יוסי בן-לביא

שמוליק: אדוארד שלום וברכה. שמח לקרא את טורך מדי שבוע המתפרסם בבלוג שלך. הצטערתי לקרא כי הטור יפסיק להתפרסם בשבועון "מקור ראשון", ולו בשל החוסר הערכה הנרמזת מצד בעלי/עורכי העיתון לטור (כי ממילא אני קורא את הטור בבלוג כאמור). בכל מקרה, אני מודה לך על כל הטורים עד עתה, ואשמח להמשיך לקרוא את דבריך כמדי שבוע. בהצלחה.

משפחת השכל, מושב קשת: אדוארד, יש אצלנו במשפחה שקודם קוראים את "המפתחות בפנים", לפני כל דבר אחר. יש כאלו, שאחרי שהתחתנו, ביקשו שאשמור להם את המדור בין ביקוריהם.

לא קנינו רכב בלי להתייעץ איתך.

א. בבקשה להעביר את המסר למקור ראשון. אוי לנו עיתון בלי אדוארד! הלוואי ויחזרו בהם.

ב. תודה רבה!

יוני נצר: שלום אדוארד, מה שלומך? קראתי בהלם מוחלט על החלטת מקור ראשון לסיים את מדור המפתחות בפנים. קודם כל תודה על כל המדורים וכל החוויות שעברתי יחד איתך בזכות מדור זה, אני חושב שאתה ייחודי ונפלא בנוף ארצנו. שנית, דע לך שפניתי במכתב נזעם למקור ראשון על החלטתם זו. אני מקווה ומייחל לכך שעוד כותבים רבים אחרים יעשו כמוני, והלוואי שנוכל לבטל את רשעותה וטיפשותה של החלטה זו. ודע לך שבזכותך אני עובד כרגע על שיפוץ רכב, דבר שלא העזתי לעשותו לפני שקראתי את חוויותיך מעולם הרכב. באהבה רבה, יוני.

ב"פ: שלום מר אטלר,
שלחתי לאתר העיתון מקור ראשון את הדברים הבאים:
"אנא השאירו את המדור של אדוארד אטלר בעיתון. ואם תפסיקו, אז אולי את אחד מהסגלים".
כתבתי את שמי רק בראשי תיבות, ב"פ, אך הוספתי דוא"ל מלא ולכן ניתן להגיע אליו. אני נהנה מאוד מהמדור שלך ומקווה שלא יפסיקו אותו.

מרדכי בן-חורין: שבת שלום לך מר אדוארד אטלר. אם אני מבין נכון את שכתבת ב-15/12/2017, הרי שהעיתון מפסיק את מתן מדורך בניגוד לרצונך. אם אכן כך הדבר, אני אפסיק את המנוי שלי על העיתון, שהוא היחיד מהעיתונות המודפסת אשר אני מוכן לקבלו.

אבקש להוסיף שנושא הרכב, פרט לקטע "טיפ טיפה", אינו הסיבה העיקרית לקריאתי את מדורך, אלא כל הנושאים האחרים שכתבת עליהם, ושהם כה נדירים בעיתון זה ובכלל בעיתונות, ולכן התמוגגתי לקרוא את שהנך כותב וכתבת. אני תקווה שמכתבי זה יתרום להמשך מדורך, הנכתב וייכתב על ידך גם למרות "קשישותך". אני עצמי קשיש פעיל (88), עובד במקצועי (אדריכל) ויוצר, טוב ואולי אף יותר טוב מעת צעירותי…

פנחס פיין: אדוארד שלום, להלן לידיעתך: אני מקווה להמשיך ליהנות מהגיגיך, קורותיך, רעיונותיך, עצותיך, נבזויותיך ויתר יכולותיך מעל במות אחרות (כולל 'מכונית הנפש'). אריכות ימים מתוך בריאות שלמה. הנה המכתב ששלחתי למקור ראשון:

חברים נכבדים,

אני מבקש להודיעכם כי החלטתי לא לחדש את המנוי על העיתון מעתה ואילך.

לאחר שצומצם מדורו של אמנון לורד (שפרש לבסוף מרצונו אני מניח), ועתה עם פיטוריו של אדוארד אטלר, החלטתי שדי גם לי.

אני מאחל לכם הצלחה ומבקש שלא תפנו אליי בנושא.

בברכה, פנחס

ורה בן-יצחק: הצטערתי מאוד לקרוא שמקור ראשון מפסיקים לפרסם את המדור שלך!! יש טעם לכתוב להם לשנות את רוע הגזרה? אני מתחברת במיוחד לכתבות הקשורות לשואה (הוריי היו ניצולים מהונגריה), ובמיוחד מצפה לסרט שלך!! יש התקדמות בעניינים? אולי לפנות למשהו בעל השפעה? הרבה בריאות ושמחה!!

יזהר פרידמן, מתכנן פיננסי: הסיבה העיקרית שיש לי מנוי למקור ראשון זה המדור השבועי שלך. לדעתי עיתון מקור ראשון צריך אותך יותר ממה שאתה צריך אותם. אומרים שכשנסגרת דלת נפתחות דלתות חדשות.

לדעתי הערך שאתה נותן גבוה מאוד, וצריך להיות מופץ באינטרנט בשפות רבות לכל העולם באמצעות הבלוג מכונית הנפש, שצריך להפוך לאתר אינטרנט. אני מעדיף להיות מנוי שלך בתשלום ולא של מקור ראשון. אוהב אותך ומאחל לך אריכות ימים בריאות והרבה הצלחה.

אבי: שלום אדוארד. למה קיצצו אותך במקור ראשון? האם יש מישהו להתלונן בעניין הזה? אני אחד מקוראיך במקור ראשון. האם ישנה סיבה מיוחדת לכך שקיצצו אותך? אתה יקר מדי או משהו? ובכל מקרה, למי היית מציע להתלונן במערכת מקור ראשון? כי אשמח לשלוח מכתב בעניין זה. בברכה, אבי.

נתנאל דודסון: שלום וברכה. בשבת האחרונה הוכיתי תדהמה, שעה שהתוודעתי לתהליך המתרחש בימים אלו, של הפסקת וסגירת הטור השבועי ״המפתחות בפנים״ של אדוארד אטלר.

בעקבות זאת, ברצוני להודיע להנהלת העיתון ולחברת ההפצה, על דרישתי להפסיק לאלתר את המנוי על העיתון השבועי שלכם.

רציתי שתדעו, שאחת הסיבות העיקריות להישארותי מנוי בעיתונכם במשך שנים רבות, הייתה קיומו של המדור השבועי המשובח הזה, שלדעתי (ולהערכתי אף לדעת קוראים רבים אחרים), כותבו הינו בעל שיעור קומה אנושי שכנראה אינכם מסוגלים להכיל או להכיר.

אין זאת, שלא רק טחו עיניכם מלהכיר בתרומתו האדירה לתכולה האינטלקטואלית של העיתון שלכם, שכבר ראה ימים טובים מאלו שמתגשמים עליו בשנים האחרונות, כנראה שגם אין מה לצפות מכם להכרת הטוב בעמידתו האיתנה לצידכם, גם בשעותיכם הקשות בשנים הראשונות, וגם בתהפוכות הרבות והשינויים שנערכו בתכני העיתון שלכם, שאת רובם היה קשה ולא נעים להכיל פעם אחר פעם.

אף כי איני מתיימר לההין, כי פנייתי זו תילקח בחשבון, שעה שכבר נמנה ונגמר איתכם להשבית את המדור ״המפתחות בפנים״, חשוב לי לנסות להביא אתכם להכיר בחומרת המעשה שלכם, שמהווה כריתת שרידי החיות שנותרה באיש המיוחד הזה, שעבר כל כך הרבה תלאות וסבל, וקם פעם אחר פעם מעפר קברו, על מנת להנחיל לציבור הצמא את האמת חסרת הפניות שנתגבשה בזווית הראייה הייחודית במינה בה בורך, שלא לדבר על יכולות ההתבטאות והכתיבה מהמעולים ביותר שנתקלתי בהם בימי חלדי.

צר לי שהגעתם למסקנה כה מצערת וכה פוגענית, שלדעתי תפגע בראש ובראשונה באינטרסים הכלכליים שלכם, שעה שרמת התכנים שלכם שוב אינה מי-יודע-מה מרתקת כבעבר, ואפילו מודעות הפרסומות כבר מעניינות יותר.

בנוסף לכך, סגירת המדור, כמוה כזריקת המפתחות בפנים של הקוראים הרבים שלכם, שאני מקווה, שכמוני, לא יסלחו לכם ולא יבליגו על המעשה האווילי וחסר שיקול הדעת הזה.

אין זאת, כי מנוי וגמור עם הנהלת העיתון ועורכיו, להימנות אחר כבוד על הרשימה המפוקפקת של אנשי תקשורת מלאים בעצמם ולא מסוגלים להכיר בכישרון זולתם, שעל מעלליהם זכינו לקרוא שבת אחר שבת בטור המיוחד והמרנין, ששום טריק וקסם לא יוכלו לחפות על חסרונו.

בעקבות כל האמור לעיל, ובעקבות הסבל המתמשך שלי להיות מנוי במשך שנים רבות, על אף האכזבות המצטברות פעם אחר פעם, ע״י החלטות תמוהות לערוך אינספור שינויים מטרידים, החל מגודל הגיליונות המשתנה לדשות לבקרים, הפסקת טורים מעניינים והחלפתם בטורים משמימים, הכנסת תכנים על גבול הצהוב ואף מעבר לכך, על נטילת חלק פעיל בהפצת לשון הרע ורכילות בשם ״זכות הציבור לדעת״, ועוד פעולות רבות אחרות שהיריעה תקצר מלהכיל, אני מורה בזאת להעביר לגורמים הרלוונטיים את בקשתי ודרישתי להפסיק את המנוי על העיתון מקור ראשון לאלתר.

 לכבוד עורך עיתון "מקור ראשון".

שלום,

כמנוי ותיק של העיתון, ברצוני להביע את צערי, אכזבתי ומחאתי על כוונתכם לבטל את המדור "המפתחות בפנים".

כבן דור שני של ניצולי שואה וכחובב נושאי רכב, המדור מאוד "דיבר אליי".

אבקשכם לשקול שנית את המשך קיומו.

בכ"ר,

רפאל גורדון

יעקב וטובה לבקוביץ: שלום. אנחנו ועוד אלפי קוראים נהנים ומחכימים ממדורו של אדוארד "המפתחות בפנים". איננו יודעים את הסיבה (להפסקה). ייתכן שמלחמות היהודים הגיעו לעיתונכם. חבל מאוד מאוד שסוגרים מדור נפלא זה. כדאי לעשות "חושבים".

איציק: שלום לך ,

אני מצרף את מכתב התלונה שכתבתי לעורך הראשי של מקור ראשון.

איני יודע אם מכתבי ישנה את ההחלטה לסגור את מדורך, אך אני מקווה שהוא יחזק אותך בכך שתדע שכתיבתך תרמה לרבים אחרים .

פעמים רבות צחקתי או דמעתי מתיאורך וחוויותיך.

למדתי המון על נושא הרכבים, שהוא נושא שמאוד מעניין אותי גם אם אני לא עוסק בו ביום-יום. ובכלל, נהניתי מסגנונך המיוחד .

מאחל לך שתמשיך לכתוב עד 120 מתוך בריאות, נחת וכיף – אמן.

מובן שנרשמתי לקבל את מאמרך ישירות למייל .

בס"ד

שלום לעורך הראשי,

כקורא ותיק שמנוי קודם כל מסיבות אידיאולוגיות ואחר כך מסיבות אישיות של צריכת תקשורת, הופתעתי מאוד מהחלטתכם לסגור את המדור של אדוארד אטלר.

הכתבות שלו שומרות על זיכרון השואה באופן קבוע, באין סוף צורות ואזכורים. לי זה מאוד חשוב!

נושא הרכבים מעניין גברים רבים שאני מכיר, ואני חושב שההשקעה שלכם בצורכי הקוראים הגברים היא מזערית יחסית להשקעתכם בציבור הקוראות. לכן לא ברור לי מדוע גם את המעט הזה אתם סוגרים. למדתי המון על הנושא, והכול בדרך כיפית ומעניינת.

עליכם לדעת שכתיבתו, גם אם היא שונה מאוד מהכתיבה המקובלת היום אצל הכותבים הצעירים – מתאימה יותר לקוראים המבוגרים, שמחפשים את המוכר להם מימים עברו.

אני סבור שאתם עושים טעות חמורה כלפי קוראים רבים ונאמנים, ובכללם אני.

אני מבקש שתשקלו שנית את החלטתכם, ואני עוד יותר מקווה שאחד המדורים היותר נחמדים והמעניינים בעיתונכם לא ייסגר !

נא תשובתכם.

בברכה, איציק רמה"ג

נועה סילבצקי, אפרת: כמו רבים אחרים גם אני קוראת אדוקה של מדור המפתחות בפנים, למרות ההבנה הצרה שלי במכוניות. נהניתי מחוש ההומור שלך, והתרגשתי מהסיפור האישי שלך, שאני מקווה שנזכה לראותו בסרט שועל הכסף שיצא סוף סוף… וגם למדתי משהו בנושא נהיגה. תודה מעומק הלב והצלחה בכול.

יובל ס', גוש עציון: אדוארד שלום! הידיעה כי המדור הגיע לסוף דרכו – אינה מקובלת עליי, וגם אינה מוצדקת! במהלך השנים שאבנו ידע רב וגם מעט ניסיון בעזרתו של המדור, שהסיפורים החינניים שליוו אותו היו חלק בלתי נפרד ממנו.

את המכונית הנוכחית שלנו רכשנו ע"פ המלצתך, ואנחנו מאוד מרוצים!

בעניין זה כתבתי מייל לעורך, ובו ציינתי, בין השאר, כי הייתי משנה הרבה בעיתון, לפני שהייתי נוגע במדור זה.

בודאי תשמח לשמוע כי בשבועון "דיוקן", אני קודם כל מחפש את המדור, ורק אחר כך מתפנה לכל השאר.

ותודה על התשובות שנתת לנו. יצוין כי כולן נענו והיו לעניין.

אישית המדור יחסר לי מאוד!

מנחם: מאוד הצטערתי לקרוא השבת ש"הזקן לא אמר לה שהוא טס ללוויית המדור". המדור הנ"ל גורם נחת ונאה ותזכורת ליהודי פולניה וצאצאיהם על ההיסטוריה של אבותיהם, בתוספת הניחוח של המכוניות. אני מקווה שתימצא דרך להמשיך את המדור.

ראובן קסל: שלום אדוארד, קראתי באיחור את מאמרך האחרון. אני לא יודע אם יש עדיין טעם לכתוב לעורכי העיתון עצמו, אבל לפחות לך רציתי לומר, שאף שאני כמעט לא קורא עיתונים ובכלל לא מתמצא ולא מתעניין במכוניות – כמדורך הוא למעשה היחיד שבגללו (ובגלל הסודוקו וכו' מעבר לדף) השארתי את המנוי על 'מקור ראשון'. אפילו חלק מענייני המכוניות אני קורא, כדי להתענג על הכתיבה שלך. יש בה משהו שנוגע ללבי, ואני תוהה אם אינך כותב סיפורים וכדו', מעבר לכתבות בעיתון.

בברכה ובתודה (ואם יש טעם שאתנפל על מערכת העיתון, אעשה זאת ברצון).

נילי גרייסר: אדוארד, ראה מכתבי למערכת העיתון. מקווה שהמדור, הנדיר באיכותו ובמקוריותו, ימשיך להופיע.

נילי שלום רב,

אנו מודים לך על שפנית אלינו באמצעות הדואר האלקטרוני.

באשר לפנייתך נשיב, כי הדברים הועברו לגורמים הרלוונטיים במערכת העיתון. נשמח לעמוד לרשותך בכל עת.

בברכה,

שירות לקוחות, עיתון "מקור ראשון"

י"ש: לכבוד מערכת מקור ראשון,

שלום וברכה,

אני מנוי ותיק על העיתון שלכם מיום היווסדו, ואחת הסיבות העיקריות לכך היא מדורו המופלא של אדוארד אטלר. שמעתי בצער על תכניתכם לבטל את מדורו, כואב לי מאד לומר את אשר אני אמור לומר עכשיו אבל אין לי ברירה:

אם מדורו של אטלר יבוטל, אבקש לבטל את המינוי שלי על העיתון. כל השנים שמרתי למדורו של אדוארד אמונים ואת מדורו קראתי לפני כל שאר הכתבות. היעדרו יחסר לי כל כך, שלא אוכל לרוות נחת מהמדורים היפים הרבים האחרים שיש באמתחתכם.

אני בטוח שאני מבטא בזה דעתם של רבים, ונא שקלו מחדש את החלטתכם.

ועל הטוב ייקרא שמכם.

שלך בחיבה רבה אדוארד, י"ש

אריק: שלום אדוארד. כמנוי ותיק של מקור ראשון אני מעיד על עצמי כי המדור שלך מככב בקביעות, ומדי שבת הוא הוא הנקרא בראש ובראשונה לפני שאר הכתבות. הגדלת עשות, ואתה משלב באופן מופלא בין עולם הרכב לבין עולמך שלך וניסיון החיים שלך. הודות לכתבותיך אנשים נחשפים לעדות ממקור ראשון… של תקופת השואה מנקודת מבטך, וזה מצרך נדיר ביותר בתקופה זו.

כתבתך על סיפור הקרוסלה הייתה לעניות דעתי כתבת שיא .

איך שמרת/נצרת זאת עד כה?

במידה והדבר מקובל עליך, אשמח ליצור קבוצת לחץ על מקור ראשון כדי שמדורך המרתק לא ייפסק.

אודה לתשובתך, בברכה ובהערכה רבה מאוד.

משה מליק, הושעיה: שלום אדוארד. מאוד נהנינו, אני והילדים שלי, מהמדור שלך. הוא היה תמיד הדבר הראשון שחיפשנו בעיתון. כשקראתי על ביטול המדור שלך החלטנו לבטל את המנוי.

ודרך אגב.

בני קנה רנו קליאו ישנה בעקבות הכתבות שלך. היא עומדת ליד הבית ומחכה לו לשחרור מהצבא…

שלום רב.

במשך שנים נהנו מאוד מהעיתון, ובעיקר מהמדור של אדוארד אטלר.

זה תמיד היה הדבר הראשון שקראנו. הצטערתי מאוד על כך שביטלתם את המדור, ואני מבקש לבטל את המנוי.

בבקשה לאשר לי במייל את ביטול המנוי.

עדי, אפרת: הנה מכתב ששלחתי לחגי סגל:

קיבלתי בתודה את מכתבכם בהעלאת תעריף המינוי. מצד אחד אפשר להבין. מצד שני – גזרתם גזר דין קשה על אדוארד אטלר, האיש שבזכותו עשיתי מינוי.

ועכשיו אני שואל את עצמי – האם בכלל להמשיך במינוי?

הרי כתבים מבריקים יש בשפע. אדוארד אטלר יש רק אחד. זרקתם אותו – זרקתם דור שלם. אני לקחתי את זה פגיעה ברמה אישית ממש.

איך אפשר לפתוח את הגיליון והוא לא יהיה שם.

אני חושב שעשיתם שגיאה חמורה. לקחתם לנו גם את הלב וגם את הנשמה. אין בכם חמלה על ציבור המינויים?

שנו את רוע הגזירה. ויפה שעה קודם. תודה.

מיכל: אדוארד שלום. מסתבר שאני קוראת נאמנה של המדור שלך כבר עשרים שנה. קראתי על ההחלטה לסגור את המדור. בעיניי זו החלטה אומללה. וטעות גדולה.

אם מישהו היה מספר לי לפני עשרים שנה שאקרא בקביעות מדור רכב הייתי צוחקת ולא מאמינה. אבל המדור שלך הוא מיוחד. בחדות המבט ומקוריות הדעה. מדור שלא מתחנף ולא ירא ונותר קול יחיד וייחודי, בענייני רכב ובדעותיך בכלל. וכמה קשה למצוא כותבים כאלה. או אנשים כאלה…

הכתיבה שלך היא כתיבה מיוחדת. כתיבה של אמן. ואם באמת מישהו מעלה על דעתו לסגור את המדור שלך, הוא מעיד על עצמו – על חוסר חוכמת השכל והעדר של חוכמת הלב.

אני מאוד מקווה שהמדור ימשיך לפעול בכל זאת. מאחלת את זה לך ולנו הקוראים. "והדרת פני זקן" זה לא רק ציווי אלא גם חוכמה, כי חוכמת הגיל היא משהו שאין לו תחליף.

זו הזדמנות להודות לך על הכתיבה עד כה. לקוות שאמשיך לפגוש אותך מעל דפי העיתון, ושנזכה יום קרוב אחד לצפות בשועל הכסף .

בברכה חמה, מיכל.

תמר אפרתי, גבעתים: שלום אדוארד,

קראתי בצער רב על כוונת "מקור ראשון" להוריד את המדור. אף שאני לא מבינה כלום בענייני רכב, אני קוראת נאמנה שלך מזה שנים.

בעיניי אתה מוסיף צבע מיוחד ונדיר לעיתון, שכמותו לא ניתן למצוא בשום מקום אחר בעיתונות הישראלית.

פניתי למערכת בבקשה שישקלו שנית את ההחלטה. אני מקווה שעוד רבים יעשו זאת ומי יודע, אולי הלחץ יעשה את שלו ונזכה לקרוא אותך גם בשבועות הבאים…

בכל מקרה, רציתי להודות לך על שנות הכתיבה הארוכות. אותי, לפחות, הצלחת לקרב לתחום שהיה רחוק ממני מאוד ואפילו לגרום לי לחבב אותו 🙂 מקווה שנתראה גם בהמשך מעל דפי העיתון, ונמשיך ללמוד, להחכים, להתרגש ולעתים אפילו להזיל דמעה. תודה רבה על הכול!

והרבה הצלחה עם "שועל הכסף של פליציה ט'", שבעזרת ה' ישתחרר מידי המפיק ויעבור לבעליו החוקיים 🙂

בהערכה

פרופ' ברנרד בלאסן, רמת-השרון: בוקר טוב, אני מבין שעזיבתך את העיתון בלתי נמנעת. כפי שכתבתי לך לפני שבוע, הנני שוקל לא לחדש את המנוי שלי לעיתון בשל ידיעה זו. הרי המדור שלך הוא הדבר הראשון שאני קורא…

אבקש לדעת האם סיום עבודתך קשור להחלטתך האישית או להחלטת העיתון. אחליט סופית לגבי חידוש המנוי לפי תשובתך.

תודה רבה על השנים היפות, בריאות שלמה ואריכות ימים.

פ' מירושלים שלחה לנו את הפוסט הבא בפייסבוק, שכתבה מיכל ברגמן: מה לי ולמדור רכב? האמת שאני באמת לא מבינה בזה כלום. על הרכב שלי אני יכולה לספר שהוא נוסע, שהוא אדום ושהוא קטן. ובכל זאת, כבר עשרים שנה אני קוראת את המדור "המפתחות בפנים" של אדוארד אטלר במקור ראשון. קודם כל כי אדוארד הוא כותב נפלא, חד, מריר, מרגש ולגמרי לא רגשני, ללא משוא פנים, ישר לפנים, ביד אמן כל כך ייחודית שאין עוד קול כזה. לא מנסה להתחנף, להטיף, להיות מקורי, להיות ניו ז'ורנליזם בשקל – הוא אדוארד אטלר. מותג. מקורי באמת. אומר את אשר יש לו להגיד, ויש לו.

בין כתבות הרכב נפרשים זיכרונות מפולין הקומוניסטית, מהחיים הקרתניים ברשות השידור הישנה ומחייו כילד בגטו ורשה וכילד מתחזה בחלק הארי של העיר והקורות אותו אחר כך, כילד-קמע בצבא האדום. הוא מספר על חברים וקולנוענים שהיו, על סרטי קולנוע ועל הסרט שלו, שהלך והסתבך בפולין וכרגע תקוע, והלב נחמץ.

אז הוחלט לסיים את עבודתו של אטלר. לא יודעת למה, ובכנות זה גם לא ממש מעניין אותי. מה שאני יודעת זה שהלב שלי עשה קווץ' כזה, שהמילים "החסיר פעימה" התאימו לו. יש די צעירים בעיתונות [צעירים זה עניין יחסי], וגם אצל הכותבים הטובים אני באמת לא מצליחה להבחין בין אחת לרעהה [סליחה, כן?]. למצוא מישהו שהוא כותב מיוחד, ליצור מסורת של כתיבה – זה לא דבר רגיל.
אטלר הוא ניצול שואה ואני לא בעניין לפרוט על בלוטות מסכנות שאין לו [כמו לניצולים רבים אחרים, אגב] ובכל זאת הנקודה הזו מכאיבה במיוחד. לא בחסד – אלא בזכות. בזכות מה שהוא ומי שהוא ומה שהוא יודע לתת בכתיבה שלו. עיתונות היא לא מוסד צדקה, אבל אם הייתי צריכה לוותר על מישהו – אז על אטלר לא הייתי מוותרת. בחסד. גם בחסד. אבל בעיקר-בעיקר בזכות.
אטלר כתב ששבוע הבא יופיע המדור האחרון. אני שואלת את עצמי מה עבר בראש של מי שהחליט את זה. וגם בלב – אם יש לב בעולם, אבל בראש. במקצועיות. ביציאה מהקווים המסודרים של עיתון מגזרי. ושל עיתונות בכלל – הכי טוב שאני יכולה להגיד על אטלר, זה שהוא אף פעם לא בתוך הקווים. ואולי זאת בדיוק הבעיה שלו.
חבל. כואב. מכעיס.
אם זה באמת יקרה – אני אתגעגע מאוד לאטלר ולמפתחות שלו. שתמיד בפנים.

אלי חדשי: שלום מר אטלר. קראתי בהפתעה על סגירת מדורך הנהדר במקור ראשון, וכקורא נאמן, אני מצר על כך!

כבן יחיד לשורדת שואה (משוחררת אושוויץ) ילידת צ'כיה ולאב שברח בראשית המלחמה לרוסיה ונדד ארצה עם הגנרל אנדרס, אני קורא בשקיקה את חוויות ילדותך ואת חוויותיך המכוניותיות…

בנוסף, אציין ידידות ארוכת שנים, אשר החלה אי שם בשנות ה-70 של המאה הקודמת, עת עבדתי במעבדות סברין בת"א, עם יעקב לנדאו המנוח ואחר כך גם אשתו המנוחה תמרה. יעקב הוא זה שהדביק אותי לתחביב אופני הרכיבה, וגם נהניתי משרותיו המקצועיים לעילא בתחום העיצוב הגרפי.

נהניתי לרכוב איתו על הדוקאטי, לנסוע איתו בסוזוקי (?) המשופרת ואף לטוס איתו בססנה! לא אגזול מזמנך היקר, אך אמשיך לקרוא את הגיגיך בבלוג. שבת שלום.

שלום גברת אורלי גולדקלנג,
אני מנוי על מקור ראשון ובדרך כלל נהנה לקרוא אותו. בין השאר אני נהנה לקרוא את כתבותייך. אבל ארצה להעיר ולהפציר בכם להשאיר את מדורו של מר אדוארד אטלר. זו אחת מהפינות בעיתון שאני קורא מיד עם קבלתו.
אין הרבה מדי מדורים וכתבות כאלה שבגינם אני שמח לקבל את העיתון. פעם חלק ה'שבת' היה מעניין, וכבר לא, כאשר צבא החרד"לים והרבנים והקנאים (הדי חשוכים בדרגה כזו או אחרת) התלבש על חלק גדול ממנו, וכל הגוונים האחרים קטנו,
אנא השאירו לפחות את המדור המיוחד של אדוארד אטלר.
אנא מסרי דברים אלה גם לעורך – מר חגי סגל.
בברכה, ב"פ

זאב נרי'ה: לאדוארד שלום. כקורא ותיק של מקור ראשון נדהמתי לקרוא בדיוקן מיום שישי ד' בטבת 22-12-2017 את כותרת המדור "מדור לפני אחרון", וזאת לאחר שדיווחת בשבוע הקודם על שובך לארץ "לקראת סגירת המדור".

כידוע לכל קורא קבוע של עיתון יש סדר קריאה. וכשאני לוקח לידי את "דיוקן" הרי שאני, למרות שאני צבר, מתחיל לדפדף מצד שמאל וראשית כל אני קורא את "המפתחות בפנים"

מדורך הנפלא בנושאי רכב ועוד.

רבות נעזרתי במידע שטרחת להעלות על דפי המדור.

ברצוני להודות לך על שנים רבות של הדרכה וייעוץ בנושא חשוב זה.

המדור יחסר לי מאוד. ברצוני לאחל ל"זקן המורשה" אריכות ימים בבריאות אושר ושמחה עם המשפחה.

ברוב כבוד וביקר, זאב

מנחם מרקוביץ, רמת בית-שמש: באחרונה קראנו, בעצב רב, על סיום פרסומו של המדור המופתי "המפתחות בפנים" בעיתון מקור ראשון. שנים רבות אנו מנויים על העיתון, ותחת עינינו, ברבות אותן שנים, העיתון לבש ופשט צורה. נוסדו מדורים, והתחלפו כתבים, שונו מוספים והתבטלו נושאים – בכל כיד הדמיון הטובה ואולי גם בעצת פייה מסתורית, הלוחשת למושכים בחוטים, כיצד למכור יותר עותקים.

יכול להיות שאין זה כלכלי להחזיק מדור כלכלי ראוי לשמו – אינני יודע. אך ברור כי חסרונו של מוסף כלכלי מורגש במרקם של העיתון. ובהחלט ייתכן שחוברת קלילה כמוצ"ש היא משתלמת, אך גם כאן ברור כי מוצ"ש מכוון לחלק בלבד מקהל היעד של העיתון.

באופן דומה, הכתבים והכותבים השונים, עושים עבודתם נאמנה ובס"ה איכות הכתיבה הנה מעל לבינוני, ועל כך מגיעות לכותבים וכמובן לעיתון תשבחות. יחד עם זאת, ש"י עגנון לא ממש כותב בעיתון, כך שיש למה לשאוף…

לעומת זאת, "המפתחות בפנים" איננו עוד מדור או מוסף שברצות העורך יפורסם וברצותו ייגנז. התייחסות מעין זו למדור חוטאת לאמת הפשוטה. המפתחות בפנים הנו שמורת טבע במרוץ החיים היומיומי שלנו. המדור הנו נווה מדבר במדבר הצחיח של חיי היומיום. לא אגזים ואומר כי הטור הנו הלב הפועם של העיתון!

בסה"כ יש לטור כפולת עמודים במוסף דיוקן. והנה זה הספק חלקי על פני קרוב לעשרים שנה: בתת המדור "שואלים את אדוארד" מצאו אלפי קוראים התייחסות, עצה והדרכה לבעיותיהם בענייני רכב. אין ספור רכבים טופלו והוחזרו לכשירות אך ורק בשל עצותיו של אדוארד. נהגים ונהגות רבים כוונו לרכב המתאים להם בהתאם לנסיבותיהם האישיות והמשפחתיות [גודל המשפחה\נסועה צפויה\תקציב וכו' וכו']. בתת המדור "טיפ טיפה" הייתה העמקה מתמדת, אך בשפה מובנת, בנושאי רכב. המדור נפתח עם מספר תמונות שמספרות ביחד או לחוד סיפורים מעולם הרכב. החל מהעולם של ימינו, ואחורה בזמן לעולם של ראשית התחבורה המוטורית דרך סיפורים בתמונות של מרוצי מכוניות ועוד ועוד.

ואולם, בלי ספק, לוז המדור הנו הטור מעורר ההשראה של אדוארד. הטור כתוב בנימה קלילה המגלה טפח ולעתים מכסה על טפחיים. העובדה היחידה הקבועה היא שלעולם לא נדע במה יעסוק אדוארד הפעם. האם בזיכרון שואה ואולי בסיפורים אישיים על נסיעות ואנשים? שמא יסגור חשבון, בפעם המי יודע כמה עם ברנשי רוממה? לא נדע, וזה הקסם וזו תמצית המדור. החיים לא קבועים. וכמאמר הבריות "האדם מתכנן תוכניות והאלוקים צוחק". יושב לו הקורא, שמא מתרווחת הקוראת בכורסתה, ונישאים הם לדקות קסומות לעולמות אחרים, רחוקים. ומיהו הכותב? צעיר נצחי, שבה משם והפך להיות מורה לחיים לרבים. מכאן שעיקר טורו הנו על החיים עצמם, ולפעמים גם על מכוניות.

ועל זה עומד העיתון לוותר.

עם מה נישאר? השכנים מעופרה יכולים להתכתב עם עצמם. העורך מצטט מעת לעת את עצמו ולעיתים מקבץ מטוריו בספר. את "בריחת המוחות" שומעים בגל"צ ביום חמישי, את הטור הפוליטי המשובח של עמית סגל ניתן לשמוע בחצי השני של השבוע בתחנה כזו או אחרת ואחרי ששמעת אותו כבר תדע מה הוא יכתוב…

לעומת כל אלה – את הלב הפועם מתכוננים להשבית.

אני קורא לעורך, למו"ל ולמי שמעורב בהחלטה: חיזרו בכם מהחלטתכם!

בברכה, מנחם

מיכאל בן חורין, נוב, גולן: אל תעשו לנו את זה! קראתי בתדהמה שעיתונכם עומד להפסיק את הטור השבועי של נכבדנו אדוארד אטלר 'המפתחות בפנים'. אנא, אל נא תעשו לנו את זה. ימשיך אדוארד להחכימנו מניסיון חייו העשירים, ללמדנו את תורת הרכב, ולענגנו בהגיגיו.

אני מנוי על עיתונכם 'מקור ראשון' מיומו הראשון. עונג יום השישי דרככם מתמצה בשלושה דברים: מאמרו של הרב חיים נבון ב'מוצ"ש', המפתחות בפנים של אדוארד אטלר ב'דיוקן' ומאמרו של חגי סגל ב'יומן'. וזהו. בליל שבת מסיים 'שבת' שלכם, מכריכה קדמית עדי כריכה אחורית.

אז למה ומדוע כבודכם מבקשים להימנע מלהמשיך להעניק לעמכו ישראל את הטוב הזה? למה?

אדוארד מלמדנו המציאות בפולין בימי ההשמדה וכעת. דווקא כעת חשוב שנדע מה קורה במדינה הזאת. שנדע איפה אנו חיים.

אדוארד ממחיש לנו כיצד עבדה ואובדת (ה'טעות' במקור) התשקורת הישראלית.

עצותיו בתחום הרכב – יקרות מפז. הן בטורו הציבורי 'טיפ טיפה' והן בעצותיו לפרטים ב'שואלים את אדוארד'.

כמה טוב יוצא לנו מהאדם הזקן הזה. (זק"ן = בנוטריקון זה קנה חכמה). ואת זה כבודכם מבקשים להפסיק?

מודע לעובדה שאנו מצויים בעיצומה של מהפכה פמיניסטית; ומכוניות זה לא בדיוק הטרנד שלהן. אבל, דחיל רמב"ם, יש גם גברים בעולם. אומרים 50%. גם להם (לנו הגברים) מגיע משהו הקרוב ללבנו = מכוניות וטכנולוגיה.

והא-לוקים הטוב ינחה את כבודכם בעצה נכונה – להמשיך פרסום כתיבתו של יקירנו אדוארד אטלר בעיתונכם, מקור ראשון.

העתק: אדוארד אטלר

אריק, משתלת גמזו: שלום לאדוארד. אני ועוד רבים מחברי מצרים מאוד על סיום מדורך במקור ראשון. כתבתי לך לפני כשבוע כי אם זאת על דעתך, אזי אנו נכונים להיאבק על השבתו.

אודה לתשובתך.

מושי אשר: אדוארד היקר – שלום וברכה! כיועץ ארגוני אני ממליץ בדרך כלל על שימור עובדים. בימים אלו אנחנו צופים במאבקם של שני הצדדים ב"טבע" להישרד. אינני יודע מה הסיבה להפסקת עבודתך במקור ראשון. אני מקווה שלא מדובר על מהלך הישרדותי כי העיתון יקר לי.
גם אינני יודע אם מהלך זה הינו בר השבה, אך אני יכול לומר שתחסר לי מאוד.
מדורך הינו המדור הראשון שאני קורא בעיתון מדי שבוע מאז פרסומו הראשון, וכתיבתך שימשה לי לפני שנים כמקור השראה לכתיבת סדרת כתבות בת 25 פרקים אודות נהיגה נכונה, בליווי הסברים בגובה העיניים למכניקה, לטכניקה ולחידושים בענף הרכב. זאת עשיתי כתרומה למאבק בנגע התאונות בדרכים.

כיום אני מתנדב במיזם "שומרי הדרך", התופס תאוצה בעקבות החסות הלאומית והמשטרתית שניתנה לו. אני שמח שהרעיון תופס תנופה. הגיתי רעיון דומה יחד עם חברי יקי פריד לפני כ-8 שנים בעת ששימשתי כמנכ"ל המועצה האזורית הגדולה בישראל (מטה בנימין), והנענו אותו תוך הסכמת מתנ"א עד לרמה של ניסיונות צילום במצלמה מיוחדת שרכשנו לטובת העניין, בניית קורס למתנדבים וגיוסם.
לצערי, באותה תקופה המשטרה לא הייתה בשלה לרעיון, וברגע האחרון נבהלו מפקדיה והחליטו לעצור את המהלך.
אני גם מחכה, כמו בוודאי רבים מקוראיך, להוצאת "שועל הכסף" מידיו של השועל הפולני. אגב, אם מדובר על צורך במימון המונים נשמח ליטול חלק. אשמח לשמוע בשורות טובות.
עמוס בן-גרשום: אדוארד יקר, רציתי לומר לך תודה על שנים רבות שאני נהנה לקרוא את "המפתחות בפנים". במשך שנים ביקשתי מחבר לשמור לי את גיליונות "דיוקן" על מנת שאוכל לקרוא את המדור שלך, ובהמשך עשיתי בעצמי מנוי לעיתון "מקור ראשון" בגלל המדור. אני קורא גם בשאר העיתון, אבל עכשיו אני בספק אם להמשיך את המנוי. החלטת המערכת להפסיק את המדור תמוהה בעיניי ביותר.

כבן לניצול שואה, וחובב רכב,ידעת לכתוב בדיוק לטעמי. כמוך, אני מעדיף את העידן הקודם של כלי הרכב, בקיא בדגמים של דורות קודמים. אני אוהב לנהוג עם הנעה אחורית ותיבת הילוכים ידנית, ולטפל במכוניות שלי בעצמי עד כמה שאפשר. לאחרונה סיימתי החלפת ראש מנוע עצמאית.

אני לא מתלהב מהדור הנוכחי של המכוניות, וחושש עוד יותר מהמכוניות האוטונומיות המתעתדות להגיע אלינו ולגזול כל חדוות נהיגה שהיא.

להבדיל, אין גם סוף מה ניתן ללמוד על השואה, ותמיד אני קורא עוד. כל יהודי שמספר על מה שעבר עליו זה סיפור שונה משל חברו.

אני מצטער מאוד על הפרדה שנכפתה עלינו, למרות שאני לא מכיר אותך אישית.

בברכה, עמוס.

יוסי אזולאי: אדוארד היקר שלום. צר לי שהמדור יורד מהדפוס אך אני מבטיח לעקוב כל שבוע אחר מכונית הנפש (שם מדהים). בהמשך לשכתבת במדור, חקרתי קצת את המרשתת וחיפשתי ב-youtube את הסרט "אמבולנס". מצרף קישור לסרט המלא. מקווה שתמצא אותו מועיל.

בברכת הצלחה, אושר ושגשוג.

ליאור גרשון: שלום אדוארד.

ראיתי שכתבת במדור שלך שאתה מסיים את הכתיבה במקור ראשון, וממש התאכזבתי. רציתי להגיד שאני מעריץ ומעריך אותך.

אני לא מכיר הרבה אנשים כמוך שלקחו את המשא הכבד והמשיכו.

אני לא מכיר אף אדם שלמרות האסונות שעברו עליו הוא בחר בחיים, ובחר לכתוב על מכוניות, כי פשוט זה מה שהוא אוהב- והוא הכי טוב בו.

נהניתי מאוד מהשנינות שיש בטורים שלך, מהסיפורים הקצרים על פליציה ט' ושועל הכסף. על הקשיש שנכנס לרכב ומייד מתמלא ברוח נעורים על הכביש.

לעניות דעתי עם כישרון כתיבה כמו שלך אתה חייב לכתוב ספר שמספר את סיפור ההצלה המדהים שלך. אני בטוח שזה יהיה רב מכר.

אני זוכר שלפני כמה שנים ענית לי בנועם לגבי מסע לפולין, וכמעט קבענו ראיון לעבודה בבגרות בהיסטוריה, אך לבסוף זה לא יצא.

תודה רבה על המדור, על השיתוף של רעיונותיך. בהצלחה רבה בהמשך הדרך!

ד"ר אורן כץ, רחובות: שלום רב. קיבלתי היום הודעה על עלייה בתעריף המינוי נוכח התאמה מתבקשת לשינויים בתחום העיתונות.

אני מחשיב עצמי כמבוסס כלכלית ברוך השם, ותוספת של 10 שקלים לא צפויה לגרום לי לזעזוע קשה למרות העלות המצטברת שאינה זניחה.

עם זאת, לא אסתכן אם אומר שאני מהוותיקים שבמנויי העיתון – 15 שנים לפחות. במשך זמן זה, המדור היקר לי מכולם, ובעל ההשפעה המשמעותית יחסית על התנהלותי, הינו מדור הרכב של מר אדוארד אטלר – אדם יוצא דופן ויחיד במינו.

כותב זה הינו משעשע, מרגש, מלמד, מחנך ומחכים בכל אחד ואחד מהגיליונות שבו הוא מופיע, ותמיד הוא הראשון שאני קורא.

לפיכך, לצנינים הייתה בעיניי ההודעה על הפסקת המדור באופן שרירותי.

אני מצטרף למוחים נמרצות על צעד זה, ומתריע על חשש ליצירת ניכור בין העיתון לחלק מציבור המנויים הנאמן. הריני מפציר בעורך ובהנהלת העיתון לשקול שנית צעד זה, שעלולות להיות לו השלכות מצערות ביותר.

אריה רודניק: אדוארד היקר, קראתי בשקיקה את כל כתבותיך במקור ראשון. אפשר לומר שהמדור שלך היה אחת הסיבות העיקריות לכך שעשיתי מנוי לעיתון.

אינני יודע מדוע המדור יורד. אני זוכר שכבר עברנו חוויה דומה של הורדת המדור והשבתו בעקבות מחאות הקוראים. אשמח מאוד להמשיך לקרוא את הבלוג שלך.

באשר לעתיד: אני חושב שעליך לרכז קובץ מאמרים שכתבת, בייחוד אלו הכוללים זיכרונות אישיים ולהוציא את האוסף בספר. עם כל הכבוד לאינטרנט – אין כמו ספר. הזיכרונות שלך ראויים למקום של כבוד. בהצלחה.

אסף כהן: שלום אדוארד, רציתי לומר לך שאני מצטער מאוד על הפסקת הטור השבועי שלך ב"דיוקן", נהניתי מאוד לקרוא אותו בכל שבוע. עד עכשיו ניסיתי בכל שבוע להשיג את "מקור ראשון" על מנת לקרוא את טורך על גבי הנייר ( אני גר בגולן ומשפחתי אינה מנויה למקור ראשון, אך אני נמצא בירושלים לרוב לכן יכולתי להשיגו בכל מקרה), אולם במקרים שלא הצלחתי להשיגו קראתי את הכתבה בבלוג שלך "מכונית הנפש". כעת פשוט נרשמתי לבלוג.
ורציתי לומר תודה על כל הטורים שכתבת עד עכשיו וכמובן על כל אלא שאתה עתיד לכתוב, ושאני אמשיך לחכות לכתבות שלך בכל שבוע. וכמובן, מזל טוב על יום הולדתך.

יאיר הראל: אדוארד אטלר הנכבד, במדורך הנהדר "המפתחות בפנים" מיום שישי 29.12.17 ראיתי שלושה ביטויים מדאיגים: "מדור אחרון" "טור פרידה" "הקשיש המורשה המפוטר". אם זה נכון, נא הסבר. מדור זה נקרא על ידי במשך שנים רבות כדבר ראשון כאשר אני מקבל את העיתון. אני נהנה ממנו גם מהצד המקצועי (פעם גם ענית לי על שאלה, תודה ), וגם מהצד של הזיכרון ההיסטורי האיום והנורא.

אני מקווה שאם מדובר בפרדה, היא תהיה זמנית בלבד.

בכבוד רב , בברכה ובתודה, יאיר הראל, יליד ישראל 1935 להורים מדמביצה שהבינו בזמן את אזהרת הנביא ז'בוטינסקי "חסלו את הגולה לפני שהיא תחסל אתכם" ולפני שירו הנבואי של מרדכי גבירטיג משנת 1937 "אחים עיירתנו בוערת".

ביולי 1939 (!!) הביאה אותי אמי לביקור אצל הוריה, ובהבנתה, ותעוזתה לברוח ברכבת מזרחה ב-1.9.39 הצילה אותנו וחזרנו לתל אביב ב- 10.9.39 !!! באונייה מרומניה.

 

הדרה שטיינברג, ירוחם: שלום אדוארד. קראתי בצער רב על פרדתך מהמדור וממקור ראשון בשבת. רציתי להגיד לך שבזכות המדור שלך הכרתי את העיתון לפני יותר מ-10 שנים (היה לי חבר שהכיר לי את המדור שלך, ובזכות זה גם את העיתון), שכנעתי את ההורים שלי לעשות מנוי, וקוראת מאז בהנאה רבה (אם כי לא תמיד בהבנה מלאה) את הדברים שאתה כותב ואת העצות שלך.

אני לא יודעת מה נסיבות הפרדה, אבל אני מעריכה מאד את כתיבתך, ומקווה שתמשיך לכתוב עוד שנים רבות.

בברכה, הדרה

מלכה אהרנפלד: אדוארד אטלר הנכבד. רציתי להודות לך על המדור המעניין שלך במקור ראשון כל השנים האלה. מאוד נהניתי לקרוא את הסיפורים המעניינים והפיקנטיים שסיפרת על חייך ועל אנשים שהכרת, נוסף לעצותיך הטובות לגבי מכוניות.

הצטערתי מאוד לקרוא שלא תמשיך יותר עם כתיבת המדור. אם אי אפשר לבטל את ההחלטה, אז שתהיה לך בהצלחה בהמשך.

בברכה, מלכה

חנה קליין: נכבדי, שלום רב. מצטערת מאד על סיום מדורך במקור ראשון, מדור לו חיכינו מדי שבוע אני ובני ביתי מתחילת הופעתו. מאחלים לך המשך כתיבה ועשייה פורייה מתוך בריאות איתנה.

עינת אביב הבא: אני קוראת את המדור שלך, חייבת להודות שפחות בגלל הרכב ויותר בגלל הכתיבה והזיכרונות והביקורות שיש לך.

חבל מאוד שהמדור מפסיק, ורציתי להודות לך על התקופה הזו.

הרבה הצלחה.

נ"ד: שלום לך אדוארד.

אני מקווה שקיבלת את העתק המייל למקור ראשון ששלחתי לך לפני כשבועיים וקצת.

לאור הפסקת הטור שלך במקור ראשון, איני יודע כיצד ומה לכתוב לך.

כתבתי לך בעבר על תלאות שעברתי עם הדוקאטו שלי ואולי הזכרתי עוד כמה מכוניות שהגיעו למנוחת עולמים במחיצתי (הונדה סיוויק הנהדרת שהמנוע V-tec שלה נדם, פיז'ו 205 שנהרגה בתאונת דרכים חזיתית בנסיעה הביתה).

עכשיו הבעלים של הדוקאטו המפורסמת שעובדת ללא לאות מ1996, טויוטה קורולה 2001 בעלת מנוע 1800 אמריקאי כוחני, ואליהן הצטרפה לפני מספר חודשים קורסה הזריזה והחזקה (100 כ"ס, 2014).

בעבר הרחוק (1989) בעליהן של פולקסוואגן קמפינג (1972) שעברה איתי מסע מופרך באירופה הקומוניסטית, ושל פיאט 128 ספורטיבית מודל 1973 בין השנים 1994-1996. פה ושם גם נהיגה על דגמים מיוחדים כמו גולף 79 אמריקאית, אאודי 100 ועוד רבות אחרות ומגוונות.

לאורך השנים, מתחילת הטור שלך במקור ראשון, חשתי כיצד אני נשאב רגשית ודמיונית לתוך הסיפורים והעלילות שכה היטבת לתאר ולכתוב בסגנון המיוחד הזה שלך.

לא יכולתי שלא לדמיין כיצד אני יושב במקומך במשאיות ביערות, בבית היתומים, בבתי הקפה ובמושבי המכוניות.

כל תיאור שלך על מסלול זה או אחר היה גורם לי לעצום עיניים ולהתמלא אדרנלין עת הייתי מרחף במסלולי הראלי, מחליק בסיבובי מסלולי המרוץ, עוקף במהלכים בלתי אפשריים מתחרים אחרים, וגם מסתובב במסדרונות רוממה כאשר אני חש את מבטי היצורים העלובים דוקרים ברווח הצר הזה שבין צווארון החולצה או הווסט, לבין תחילת נוכחותו של כובע הקסקט.

כאשר אבד לך ידיד או קרוב, הייתי יושב בחושך ושותה לחיים יחד איתך. מוצף בסרט הזיכרונות הבלתי ערוך של הזיכרונות שלך איתו, כולל אלו שהוא חלק איתך, כפי שאתה חלקת איתנו.

בכל פעם שהלב שלך נאלץ לספוג לתוכו את כל הזיכרונות והתכניות שלא מומשו של אותו קרוב או חבר, הייתי מרגיש כיצד הלב שלי בעצמו לא מצליח להימנע מלחוש זאת בעצמי.

אחרי כל כך הרבה שנים, ואחרי כל כך הרבה הכלה של כל מה שהעלית על הכתב, אני מצידי מרגיש לפעמים שאני מכיר אותך וקולט ממך את העוצמות האמיתיות מאחורי המילים בכאילו סתמיים והציניים שלך, ולא יכול שלא לחוש פגיעה אישית ותחושה של עוול בלתי ניתן להכלה, על המעשה האווילי והבלתי הגיוני הזה של הפסקת הטור שלך.

משאלת ליבי היא, שאוכל יום אחד לפגוש אותך, עדיף בגלגל הזה, ולא לחכות לגלגל הבא, שאולי לא יצליח להיכנס למכונת ההסרטה הישנה…, שנרוקן איזו כוסית או שתיים לחייך ולחיי הנצח של העושר הבלתי נדלה הזה של יצירותיך. ואני מתכוון כפשוטו. במלוא הרצינות והכנות.

בכל הכנות. שלך.

י"ש: שלום מר אטלר, רק רציתי לעדכן אותך כי עמדתי בדיבורי וביטלתי את המינוי שלי למקור ראשון בעקבות ביטול המדור שלך.

אני מאד מצטער על כך, ואתחיל לקרוא את הבלוג שלך בע"ה.

בברכה, יגאל

איתיאל בר-לוי, מנהל אגף תרבות יהודית: אדוארד ואורלי גולדקלנג יקרים. ראשית תודה רבה אדוארד. אני מנוי על מקור ראשון עוד לפני הקמתו. [הרב טל צלצל וביקש שאעשה מנוי…].

על אף שלא ראיתי ודיברתי עם אדוארד מימיי, מבחינתי אדוארד הוא המורה שלנו להרבה דברים חשובים ואני מודה לך מאוד.

לאשתי ולי תהיה חסר בעיתון, אבל אולי נחפש באינטרנט. בכל אופן, מאחלים שתמשיך לכתוב ולהפיץ את ה"חוכמות", הסיפורים והערכים שלך. וגם תודה לך, אורלי, על האיכות המדהימה של גיליונות דיוקן.

שבת שלום וברכות הצלחה.

משפחת זאבי, רעננה: שלום מר אטלר. ראשית, ביטלנו את המינוי ל"מקור ראשון". מאז שמדורך נסגר, אין הרבה מה לקרוא… מה גם שדמויות שמאליות ופוסט-מודרניסטיות הפכו לנשוא לכתבות מגמתיות. כשנרצה זבל, נקרא "ידיעות" או "הארץ".

המשך בכתיבתך כל עוד תוכל.

טלי ספיר אל "מקור ראשון": בוקר טוב!

לאחרונה הופתענו לשמוע אודות הורדת מדור הרכב של אדוארד אטלר, "המפתחות בפנים". המדור אהוב עלינו מיומו הראשון של העיתון והמדור (אנחנו מהקוראים הותיקים ביותר. מהיום הראשון בדוכני עיתונים נידחים, ובהמשך בשירות מנויים). אדוארד עצמו קנה מקום בליבנו עם השנים, דרך הטור האיכותי והייחודי שלו, כך שהיום אנחנו לא רק תמהים נוכח ההחלטה, אלא גם כועסים מאוד.

ההחלטה היא לא רק תמוהה, אלא שגויה מאוד, נוכח ריבוי טורי הגיגי הפייסבוק של העיתון בשנים האחרונות (ובעיקר במוסף מוצש). כותבי הפייסבוק חביבים מאוד, אבל אם ברצוני לקרוא הגיגים שכאלה, אכנס לפייסבוק שלי, ולא אשלם 60 שקלים בחודש עבורם (לפני ההעלאה שעליה הכרזתם לאחרונה).

לאורך השנים סבלנו בעיות רבות בחלוקה. היו חודשים רצופים שבהם העיתון הגיע ביום ראשון לאחר שהטרחנו את עצמנו (שוב) להתלונן במקרה הטוב, והרבה פעמים לא הגיע כלל. כשהתרגזנו באמת, הציעו לנו כפיצוי חודש מנויים חינם. נאלצתי למצוא סבלנות להסביר למוקדנית שזהו לא פיצוי, אלא החזר בגין אי מתן שירות. כל השנים הללו נשארנו מנויים רק על מנת לתמוך בעיתון ציוני ישראלי, בכך שיוכל להציג מספר מנויים ראוי למפרסמים, ולשרוד.

היום, נוכח הבגידה שאנו חשים, אחרי נאמנות ארוכת השנים מצדנו, אנו אומרים שאם לא תבוטל ההחלטה התמוהה, השגויה, המכעיסה, נבחר לוותר על ההוצאה החודשית הקבועה הזו שלנו.

אנו מפצירים בכם לשקול שוב.

אריה: אדוארד היקר, אני לא מבין!

אינני מבין מדוע היו צריכים להוריד את המדור המופלא שלך. כשקראתי את דברי הפרדה הנרגשים של העורכת, חשבתי לתומי שאתה הוא זה שסיים את ההתקשרות.

מדבריך מסתבר שלא. כבר בסיבוב הקודם בו סיימו את מדורך בטרם עת, מחיתי בפני מנהלי העיתון, ולמרבה השמחה המדור הושב על כנו.

אני מתכוון למחות שוב בפני הנהלת העיתון, ואני כנראה לא אהיה היחיד.

בינתיים, המשך ללא לאות את מלאכתך החשובה, ואולי, תנצל את הזמן שהתפנה לאסוף את המדורים שכתבת ולהוציאם כספר.

כל טוב, אריה

אילן דן: עשרים שנה וזהו – שולחים את הקשישים לשלג?

20 שנה אני מנוי על מקור ראשון. מהיום הראשון של העיתון ועד עכשיו. לא, אני לא מפסיק את המנוי. אבל, ואבל גדול מאוד.

אנחנו בצד הימני של הטבלה, תמיד היינו, וחיכינו בקוצר רוח לעליית העיתון לאוויר העולם. ולא, לא דתיים. קורה.

המדור הראשון שתמיד פתחתי היה המדור שלך, אדוארד. לא הכול היה מעניין, מודה. אבל תמיד היה לפחות הרוב מעניין ויותר מזה – מרתק. אני אוהב מכוניות, אבל יותר מזה אוהב את עם ישראל ואת ההיסטוריה שלנו. ואתה אדוארד, סיפרת לנו במשך שנים את הסיפור המרתק של היהודים בשואה ובגבורה. ובאופן אותנטי, ועל רקע האהבה למכוניות לאדם וליצירה. עניתלשאלותינו (גם אני נעניתי פעם לשאלה, לגבי הטויוטה קורולה), ועזרת בעצות לרבים מהמנויים.

ממש מתפלא שהפסיקו את המדור. בשבילנו אדוארד הוא העיתונאי המוביל בעיתון. אם זו התחלת התחרדות העיתון – בקרוב ניפרד ממנו. נמשיך לקרוא את סיפוריך בבלוג.

ומקווה שהעיתון יתעשת ויחזיר אותך. בהצלחה ובריאות שלמה.

עמנואל פלג: אדוארד שלום. כמובן שלחתי תחילה מכתב לאורי גליקמן, ולא הייתה תשובה. הנה המכתב:

אורי גליקמן שלום,

שמי עמנואל, ואנחנו לא מכירים, אני מנוי מספר שנים על מקור ראשון של יום ששי, וקורא בהנאה מרובה את המדור/בלוג של אדוארד אטלר: "המפתחות בפנים", הכתבות שלו מלאות חוש הומור ומעניינות , ולמרות גילו המופלג הוא עדיין טוב מאוד,

הבינותי כי אתם מתכוונים להפסיק ההתקשרות איתו וכתבותיו לא תפורסמנה בעיתון.

לדעתי זו טעות ואם עדיין אתם יכולים לחזור בכם זה יהיה צעד נכון.

אני לא אשבח את הכתבות כי אתה בוודאי מכיר אותן אבל זו תהיה עגמת נפש רבה כאשר הן לא תופענה בעיתון. מציע/מבקש לשקול שנית את החלטתכם ולהחזירו לעיתון.

בברכה, עמנואל פלג

בלי להסס שלחתי מכתב נוסף, והפעם לחגי סגל. ראה את תשובתו העלובה. חבל!!!

מר פלג, שלום רב

אכן אינך היחיד שמביע צער על הורדת המדור של אדוארד אטלר,

ואף על פי כן, אין בדעתנו להמשיך במדור. אחרי 20 שנה הגיעה שעתו לרדת, מכל מיני סיבות.

מקווה שנשארו בעיתון מספיק מדורים, כתבות ומאמרים שיגרמו לך להישאר מנוי עלינו חרף החלטה זאת.

בברכה, חגי סגל

 חגי שלום

קיבלתי בצער את תשובתך בעניין הורדת המדור "המפתחות בפנים" של אדוארד אטלר, אבל אמרתי לעצמי – בסדר, הם רוצים חידושים, ואולי יהיו דברים מעניינים והומוריסטיים כמו בכתבות של אדוארד.

התבדיתי. במקום "המפתחות בפנים" מצאתי כתבה משעממת, שכנראה חשבתם כי היא החלופה למה שהיה קודם, והמסקנה

ממש לא, וחבל! במקום מדור חי הופיע קטע "יבש" ולא מעניין.

אם עוד יש מצב שתחזרו בכם מהחלטתכם, זה הזמן.

בברכה, עמנואל פלג

פרידמן חזקי: שלום אדוארד. אני קורא אותך מהגיליון הראשון באהבה רבה. חבל שלא הכרתיך לפני זה.

הייתי מנוי על מוטו של טל שביט ע"ה, ולא על עיתוני רכב.

לאחר פיטוריך המצערים ביטלתי את המנוי למקור ראשון לאות מחאה. ואני הייתי מנוי מהגיליון הראשון, ואף להוריי עשיתי.

ממשיך לעקוב בנאמנות באתר שלך. בכבוד רב, חזקי

אריק: שלום לך. כקורא ותיק, נאמן, ומזדהה, אני חש בחוסר של מדורך המפתחות בפנים. פניתי לעורך חגי, שנתן מענה לאקוני וחבל. הייתי מעוניין לארגן עצומה כדי וליצור לחץ להשבת המדור, וכבר כתבתי לך זאת.

לשם כך אני צריך את עזרתך בהפניית קהל התומכים שבטוחני שקיים לעצומה, שאותה אני נכון לארגן.

בברכה, אריק

משה קליין: אדוארד שלום. ראשית, כמה מילות אבל. כקורא שלך כבר שנים טובות, וכאחד שרכש את מקור ראשון מידי שבוע בגלל הפעם הראשונה שבה נתקלתי במדור שלך, מאוד חבל לי שהוא הפסיק.
התסכול שלי הוא בעיקר מכך שמערכת העיתון לא טרחה ולו לרגע לספק איזשהו הסבר על ההחלטה לקהל הקוראים, ולו משום כי הם זכות הקיום של העיתון, כי את רעיונותיך ואת טורך אפשר עדיין לקרוא באינטרנט, ומזל שכך.

ד"ר יוסי גלייטמן, צופים: אדוארד שלום. תודה על שנים של הנאה ותועלת מקריאת המדור "המפתחות בפנים" במקור ראשון.

בעידן של "כאן עכשיו! וזרוק את הזקנה שלך וקח….צעירה", המדור שלך נתן קצת איזון.

חבל שמקבלי החלטות במקור ראשון לא ערים לערך המוסף שלך לקהל הקוראים המושבעים. אמשיך בכיף לקרוא את הגיגיך ולקבל עצותיך בבלוג "מכונית הנפש".

תבורך.

אלון נוסבאום: מר אטלר היקר, ברכות לרגל יום הולדתך.

אני מאחל לך בריאות ואריכות ימים, דבר שבוודאי גם ישמח את כל קוראיך. יישר כוחך.

להלן נוסח הפנייה אותה הפניתי לעיתון מקור ראשון:

ג.א.נ.

הצטערתי צער רב כששמעתי על פיטוריו של מר אדוארד אטלר מהעיתון ועל סגירת המדור "המפתחות בפנים".

על אף שלכאורה היה מדובר במדור בעניני רכב, המדור המולטי-דיציפלינארי הנ"ל היה העמוד הראשון אותו היתי פותח בעיתון.

לצערי אתם מונעים ממני את התענוג של קריאת המדור בימי שישי או שבת. למרות זאת ואפילו שזה לא יהיה אותו הדבר

אתחיל לקרוא את מדוריו של מר אטלר בבלוג מכונית הנפש, מה שאולי לא אמשיך הוא חידוש המנוי לעיתון מקור ראשון.

לא מאוחר לתקן את העוול שנעשה למר אטלר ולקוראים. מודה ועוזב ירוחם.

קובי דוקוב (מנוי מזה שנים): אדוארד, מזה שנים שאני קורא בקביעות את מדורך ונהנה מאוד, אז ראשית תודה.

להלן תגובתי לעיתון:

הופתעתי לגלות על ביטול המדור "המפתחות בפנים". העיתון אשר הוקם כעיתונות אחרת עם מדור רכב "אחר ואיכותי" – הופך לעיתונות זולה ודומה לחינמונים.

למותר לציין כי זו החלטה תמוהה, אשר מייתרת מבחינתי את הצורך במנוי.

מצפה לתשובתכם שימים הקרובים בטרם אבטל את המנוי.

רבקה נריה-בן שחר: שלום רב מר אטלר. אני קוראת נלהבת של הבלוג שלך. במעט הזמן שהייתי מנויה על מקור ראשון קראתי את הטור שלך ברגע הראשון שהעיתון הגיע אליי.

יש לך כישרון בלתי נתפס לשלב בין דברים שנראים כל כך לא קשורים…

נכון שיש קשר בין קולנוע, היסטוריה ושואה, אבל החינניות והכנות של הכתיבה מצליחות לחבר את הדמעות יחד עם התפעמות מהידע המכני ואהבת המכוניות (שאותה אני חולקת איתך לגמרי!)

הייתי כותבת למקור ראשון לו הייתי מנויה. אני מתביישת כישראלית בהתנהגות שלהם, ומקווה שהם יבינו שההפסד כולו שלהם.

אי אפשר לא לקחת ללב דבר נורא כמו מה שהם (ואחרים) עשו לך, אבל קוראיך הנאמנים ימשיכו ללוות אותך בכל אשר תלך.

אני מאחלת לך כל טוב, ובעיקר שנזכה כבר – גם אתה וגם אנחנו – לראות את הסרט הנפלא על שועל הכסף. חודש טוב ומבורך!

בתוך טרנס מטורלל

כשבחוץ גשום ונפשו נעגמת, הזקן משוטט במציאות בחיפוש אחר סיבה לשעשוע, או סיבה אמיתית לעצב

אין מה לחייך, מודאג הקשיש המפוטר, עד שמצלצל לו הפתגם היידישאי הטוען ש"בְּמָקוֹם שאין דגים, גם סרטן הוא דג".

ואמנם, מיד מצליחים לשעשע את הזקן התצלומים במדיה של חשודים בשחיתות, והגילוי שהגיבורים המככבים בפרשיות הללו הם בעלי אותו גוף עב-בשר וכמעט אותן פנים עגולות. כאילו את רוב השלל הם בזבזו על אכילה, ולא על פרארי לעצמו של המושחת או איזו מרצדס AMG לאשתו, כדי לא לחשוף את הונם. זה לא מצחיק?

אלא שחיזיון זה של בעלי שררה מדושני מידות גם העציב את הקשיש, משום שהוא הציף זיכרון אישי מילדותו, אשר לוחש לו לאוזן שבגטו ורשה רק העשירים היו שמנים, והם בלטו ברחובות הרעבים כאשר ישבו לבדם או עם רעייתם על מושב מרופד של ריקשה, בעוד שמאחורי גבם היה מדווש יהודי רזה, שרוף משמש.

רוב עשירי הגטו בנו בונקרים תת-קרקעיים שצוידו היטב ונשמרו על ידי שומר ראש, כי המחתרת היהודית דרשה מהם כסף לנשק. "הם לא שילמו", סיפר לי מארק אדלמן, גיבור מרד הגטו, "אך גם לא שרדו, כי הגרמנים שרפו את כל בתי הגטו, וגילו את הבונקרים של העשירים לפי הרישומים שהיו בידי היודנראט, או בעזרת הלשנות".

איילון דרומה ללא דְהַרְמָה

נהגתי בקליאו של ידידה שלי, ומובן כי בטרם נסיעה, באופן אינסטינקטיבי, שאצל הזקן תקין עדיין, הסגתי את מושב הנהג לאחור, ובדייקנות של קשיש מורשה מפוטר כיוונתי את זוג מראות הצד.

הכול התפתח בשעמום המבורך הרגיל, הדלקת אורות, החלפת הילוך. אלא שרגע אחר כך נפשי נחרדה מהמראֶה שסיפק לה ראי ימין, אשר שידר ללא רחמים תמונה מאיימת: של חבורת נהגים ורכביהם, אשר רודפים בטירוף אחר קליאו הלבנה והתמימה, ממש בצמוד אליה, ובעוינות מוזרה, בלתי מוסתרת.

וכך, קיבלתי את הרושם המטריד שכל דבר הזז מאחוריי באיילון דרומה, על 4 גלגלים או 2, מנסה להיצמד לקליאו קרוב ככל האפשר, במרחק נגיעה כמעט, ועוד בליווי צליל מעצבן של צמיגים זולים וצפצוף פה ושם. המצב המלחיץ תודלק בעובדה שחלק מכלים אלה נסעו בזגזוג, מה שהזכיר לי גוי שיכור שחוזר הביתה בהליכה, אחד כזה שלא למד מאבא לתפוס גדר, להקיא ולנוח.

בקרת סיוט

הופתעתי מתמונה זו שנתקעה ממוסגרת בראי, שנראתה כמו חלום אימה המופיע באמצע המציאות הגשומה, וניסיתי להבין: מדוע אינני מזהה סכנה זו של פחיות אלימות הנהוגות בידי נפשות אחוזות-ציד, סכנה אשר דוהרת אחריי במראת הקליאו – כאשר אני מטייל באותו מסלול, רק באלפא שלי?

אולי זה בזכות העובדה הפשוטה, הפרוזאית להביך, שבנהיגה במכוניותיי התרגלתי במשך השנים להתעלם מהמתרחש מאחור, ולהתרכז בדאגה רק במתרחש על מסך ה"לפניי", שאינו סטטי אלא משתנה ללא הפסק, כמו באנימציה, וכך סיננתי את הסיוט.

בהחרגה אחת: בנסיעותיי בגולה החורפית, אני דווקא מנטר את החזית הדרומית בראי, שמא אזהה בו חלילה את פרצופה של ב-מ-וו 330i מגזע x-drive. כי הגויים הפיקחים ממשטרת התנועה בוורשה ובפריפריה קיבלו כמה עשרות בוואריות כאלו, החמושות במסרטות וידיאו שרושמות מהירות.

ההווה לא שווה

אי-אז, כאשר בני למד נהיגה, גיליתי לו סוד: כדי לחזור הביתה בשלום לא חשוב כלל הצילום של מצב התנועה המתרחש כעת לפנינו, מי, מה ולמה – אלא אתה מוכרח לדמיין מה יהיה בעוד רגע. היכן יהיו כולם, מי יעקוף את מי, ואת מי אתה עצמך תבחר לעקוף.

מה שמזכיר את הביטוי הארמי "תעתיד קשטא", שמשמעו הכנה לאמת. אם מפרשים את הביטוי כפשוטו, מתקבל ש"העתיד הוא האמת". כמו בכביש.

יענטזו הנהגים לפנינו

את אותו סוג אוכלוסייה שאנו מזהים בראי, מזהים גם דרך השמשה הקדמית. הפעם המזגזגים נמצאים לפניי. ירכתי המכונית שלהם מתפתלות ללא היגיון, אם משום שהנהג בהשפעת נירוונה, אם משום שהוא עסוק בשיחות/קריאת/כתיבת סמסים, ואם משום שהוא סתם מנסה להתעסק עם טבלט הרכב, אך בקושי מגיע לאייקונים בצג חסר הסבלנות, הדורש נגיעות מדויקות. ואולי המזגזג רק מסובב הגה עקב ניסיון להחליף מסלול לימני או שמאלי, תרגיל שבסופו של דבר לא מבוצע.

קורת סבבה

כל הטרנס המטורלל הזה של ענטוז מוטורי המתרחש לפנינו הוא משעשע יותר מאשר מסוכן, ובלבד שאנו מצליחים לגייס חוש הומור וזהירות, ולא כועסים חלילה על מישהו שאינו מאותת, או בולם בלי כל סיבה.

אם נתייחס לכל הבלגן הים תיכוני כאל סוציולוגיה של קיבוץ גלויות, ונבין שהוא חלק מחוויית הניהוג במרחב הציוני – דיינו.

Dakar

זה לא מאדים, זה דקאר. ב-2017 קיבלנו בהבנה את הניצחון בפעם ה-13 של סטפן פֶּטֶרְהָנְסֶל (מכוניות), את ניצחונו השני של אדוארד ניקולאייב (משאיות), וגם את ניצחונם הראשון של סאם סָנְדֶרְלָנְד (אופנועים) ושל סרגיי קָרְיאקִין (quads). השנה, לצד האלופים הידועים, יעמדו שוב על פודיום דקאר מתחרים שאינם מוכרים עדיין לקהל, אשר עוקב אחר הראלי הקשה בעולם.

כל הצוותים שמתחרים בדקאר 2018 דיווחו עד כה שהמסלול ותנאי מזג האוויר העלו את המשוכה גבוה, אפילו גבוה מדי, מה שגרם לביטול של חלק מהמסלול, ולקיצור משמעותי של כמה מקצי ספיישל סטייג'. ואכן, מפרך להתמודד עם ערמות חול, נקודות רישום מוסתרות היטב ומלכודות בוץ, אלא שבאופן פרדוקסלי, זה לא צפוי לפגוע בדקאר הנוכחי, שכנראה ייגמר כמו תמיד. הרי התרגלנו לכך ששלוש פעמים פיז'ו לקחה את הפודיום בקבוצת המכוניות, שלוש פעמים ניצחה KTM בקטגוריית האופנועים, שלוש פעמים ניצחה ימאהה בקוואדים, ושתי "קאמאזים" רוסיות היו שוב ראשונות מבין המשאיות. בנוסף על כך, המפעלים וצוותיהם עומדים שוב להוכיח את כוחם – אלא שהפעם, בתחרות קשה מול החובבים.

הקשיש המורשה שלח למארגני דקאר שאלה בקשר לגורלם של המתחרים הישראלים, המנוסים יחסית בראלי שטח, אשר לפני הזינוק לדקאר התגאו בהשתתפות עם משאית משופרת במיוחד, אך נעלמו בדיונות בלי אף מילה עליהם במדורי הספורט של המדיה – לא בספורט 5 ולא בוואלה ספורט. התשובה בקשר לגורל הצוות הישראלי הייתה שהישראלים הגיעו לנקודת הבידוק בקטע IV בפיגור של מעל שעה וחצי אחרי המשאית המובילה, וכך התייצבו במקום ה-25. אמנם זהו אינו פער קריטי בתנאים האתגריים של ראלי דקאר הנוכחי, אך הבחורים שלנו מוכרחים להגיע למקום הראשון, לכל לפחות, כדי שיכתבו עליהם במולדת.

בנוסף, קיבלנו מידע על התלאות של המובילים בתחרות: מנצח האופנועים בשנה שעברה, סנדרלנד, פרש כבר, והמצב בקטע IV הסתבך. ארבע שעות לקח לסבסטיאן לוב (Loeb) להגיע לגמר. למקום השני הגיע קרלוס סיינז, שבקילומטרים האחרונים של קטע זה הצליח להוריד 5 דקות מהפער מול סטפן פטרהנסל, שעד עתה הוביל.

לפי המארגנים, הנסיך מקטאר נאסר אל עטיה (טויוטה) תקוע בקילומטר ה-204 של המסלול. בדומה לסיריל דספרס הצרפתי, גם הנסיך מקטאר יכול לשכוח מניצחון השנה. חבל, כי הוא היה עשוי לקלקל לבאגים של פיז'ו את החגיגה הקבוצתית.

בתמונה: הנסיך הקטארי, כשהיה עדיין במצב נסיעה

טיפ טיפה: לטרוף את פאריז ב-9 דקות

במכתב שהגיע השבוע למדור מאריאנה הקטר, אשר כולל לינק לסרטון, התפעלה הכותבת (כמוני) מהנסיעה המטורפת במכונית שביצע לפני 39 שנים ברחובות פאריז הבמאי היהודי-צרפתי קלוד ללוש.

מדובר בסרט מתח באורך 9 דקות, הנושא את השם C'etait un rendez-vous ("זאת הייתה פגישה"), יצירה קלאסית בלתי נשכחת, יחידה במינה, שהפכה מיד לסרטון פולחן, אשר כבש לא רק חסידי מכוניות אלא גם אוהבי קולנוע רבים מסביב לעולם.

ללוש סיפר שאחרי גמר ההפקה של אחד מהסרטים באורך מלא שלו, שהוא ביים לפי תסריטו – הוא גילה שנשארו על המדפים 300 מטרים של נגטיב בלתי משומש, אשר ניתן לצלם עליו עוד 10 דקות. אפשרות זו הלהיטה את הבמאי, שהוא גם צלם ותסריטאי ידוע, משום שהיא התאימה להגשמת חלום שלו, שהוא חשב עליו זה זמן-מה.

ללוש הרכיב מסרטת 35 מ"מ על הטמבון הקדמי של מכוניתו הפרטית, מרצדס 450 SLE בעלת מנוע בנפח 6.9 ליטרים, התיישב מאחורי ההגה השכם בבוקר ביוני 1978, התניע, וזינק אל רחובות פאריז, הריקים-כמעט עדיין באור השחר האפרפר. הוא נסע מבלי להתייחס לחוקי התנועה העירונית, לרבות רמזורים אדומים, שהבמאי היה חותך בנסיעה פרועה, פה ושם גם נגד הכיוון, ומבלי לפחד או להתרשם מהמהירות, העולה על 200 קמ"ש.

אלא שאריאנה הקטר, שהוקסמה כמו הקשיש המורשה מהסרט "זו הייתה פגישה" של קלוד ללוש – טועה לצערי בהערכתה שנסיעה בלתי שגרתית זו נערכה בפרארי 275 GTB, ושהאחראיים עליה, לדעתה, היו נהגי פורמולה 1, חבריו של הבמאי. האמת היא כי ללוש עצמו נהג, במרצדס השחורה שלו, החזקה דייה – והשתמש רק בצליל המפלט של פרארי 275 GTB, שהוא שתל בשלב העריכה של הסרט משום שהצליל המקורי של מרצדס 450 SLE לא היה מרשים דיו.

בעבר הרחוק, אחרי שהוזמנתי להקרנת סרט נפלא זה במועדון המוטורי הישראלי ז"ל, קרה שבנוסף להתפעלות מיידית, מתוקה, שהתנסכה בלבי, הרגשתי גם את טעמה המריר של קנאה עמוקה, אשר תפסה את גרוני בחוזקה כזו, עד כי לאחר ההקרנה ניתן היה לחלץ ממנו רק שתי מילים: זהו זה.

עברו השנים, ובעידן יוטיוב המודרני – עידן מסרטות הווידאו המוצמדות לשמשות מכוניות וסמארטפונים בעלי יכולת צילום – עשרות נהגים אמביציוזיים מתגאים בנסיעות מטורפות שהם עוללו, מצלמים אותן, מעלים את הסרטונים לרשת ללא חשש, וחלקם נתפסים על ידי המשטרה, ומופיעים אזוקים במהדורות החדשות. ללוש היה הראשון ב"מועדון ההפללה העצמית". ויקיפדיה מלשינה על הבמאי שבגלל סרטו הבלתי חינוכי הזה, המתעד נסיעה הרפתקנית, הוא איבד לזמן-מה את רישיון הנהיגה שלו, ושילם קנס לא קטן.

לגביו של הקשיש המורשה, המקרה של קלוד ללוש הוא עוד הוכחה שהדרך לאמנות קולנועית כרוכה בהפתעות בלתי נעימות ואף ייסורים. הזקן יודע זאת היטב מהדרמה האופפת את סרטו שלו, אשר מספר על שועל הכסף של אמו.

שואלים את אדוארד

אליה, בתגובה ל"כוחות החמור של האירוניה": מצפה לקרוא את קובץ מכתבי הקוראים. ניסיון העבר מלמד כי גם רשימת מכתבים יכולה להפוך תחת ידיך למסמך מרתק.

תשובה: אנו עובדים על כינוס מכתבי הקוראים שנשלחו למדור עקב מחיקתו מעיתון 'מקור ראשון'. ערמה נכבדת זו, שנכתבה על ידי ידידי "המפתחות בפנים", תתפרסם כנראה רק בפוסט הבא – משום שהמכתבים, כמו גם ההודעות הרבות על ביטול המינוי לעיתון במחאה על יירוט המדור, ממשיכים עדיין לזרום.

רות וינקלר: כמו שכתבו לך רבים, גם אני מצטערת על הפסקת פרסום מדורך ב'מקור ראשון'.אנחנו מעוניינים לקנות מכונית שהיא גם גבוהה וגם חסכונית בדלק, ומזהמת מעט. השאלות:
א. האם ההיברידיות אכן צורכות פחות דלק ומזהמות פחות?
ב. מה דעתך על קיה נירו? האם היא עדיפה על טויוטה באותה קטגוריה? האם יש מכונית אחרת כדאית יותר, באותו טווח מחירים?

תשובה: למכוניות היברידיות, כולל גזע הקרוסאוברים הקומפקטיים, אכן יש יתרון בחיסכון בדלק מול מכוניות רגילות מכל הסוגים, המצוידות במנועי בנזין ואף דיזל – חיסכון שניכר במיוחד בנסיעה עירונית.

אמנם במקרה של קיה נירו היצרן מגזים במקצת באופטימיות, אשר מבטיחה צריכת דלק ממוצעת של 3.8 ליטרים ל-100 ק"מ – אלא שגם התצרוכת האמיתית, העומדת על 6 ליטרים, כפי שעלה מטסטים, היא עדיין מתונה ביחס למכונית בנויה השוקלת 1,500 קילו, ואשר חמישה נוסעים יושבים בה בנוחות. זאת, משום שלהבדיל מכמה מתחרות שלה, קיה נירו יועדה מראש להיות רק מכונית היברידית.

זאת ועוד: את היתרון של נירו מול טויוטה באותו גודל (C-HR) ירגישו הילדים היושבים במושב האחורי, שלא יראו הרבה מבעד לחלונות האחוריים הקטנים של טויוטה.

לא צריך לצפות מנירו, החביבה לנהג ולנוסעים, שתהיה טיל, כי כל המאמץ ההנדסי של הקוריאנים הושקע בחיסכון בדלק, ובכל זאת, הזינוק ל-100 קמ"ש ב-11.5 שניות אינו מאכזב.

אופיר נווה: יש לי יגואר xf שנת 2009, בעלת מנוע וי8 בנפח 4.2. רציתי לדעת: האם צריך להחליף שמן ופילטר גיר? אם כן, אז כל כמה קילומטרים? ועל איזה מכון גירים אתה ממליץ?

תשובה: מומלץ להחליף שמן גיר ומסנן מדי 60-80 אלף ק"מ. לצערי, אינני מכיר מכון לגירים אוטומטיים שאני יכול להמליץ עליו.

אגב, ביגואר הגזעית שלך הליך החלפת שמן הגיר הוא מסובך למדי, ודורש יתר זהירות ומיומנות.

כוחות החֲמוֹר של האירוניה

פרשנות צנועה לגבי ניהול אקזוטי המתמחה בזלזול במנויים

לפני כמה עשרות שנים הציג מוזיאון הלובר בפינה של כבוד ממצא ארכיאולוגי נדיר: כד ענק מהתקופה האטרוסקית. מאות מתושבי העיר, כמו גם תיירים רבים המבקרים בפאריז, היו מגיעים למוזיאון הצרפתי ועומדים בתור כדי להתפעל מהחפץ העתיק.

ההמולה סביב הכד הִתמיהה את אחד משומרי המוזיאון, שעבד באולם התצוגה. האיש פשוט לא הצליח להבין את הסיבה להתפעלות הציבור מהחרס הכבד והפשוט. להפתעתו המרוגזת של השומר, העניין במוצג רק התחזק מיום ליום, משבוע לשבוע – עד כי איש זה חטף אמוק, הניף את הכד והשליכו לרצפה. הכד, ששרד אלפי שנים, התנפץ לרסיסים.

למגר את היצור המוזר

נזכרתי באגדה הפריזאית הוותיקה כאשר מי ממובילי 'מקור ראשון', זה שהוריד את השבועון מפסי התרבות שאליהם התרגלנו – השליך את מדור הרכב מהעיתון.

אותו מוביל לא קרא את המדור שהרג, בדוּק, ואם הציץ בו, לא הבין. עקב כך נגרם לו כנראה סבל פסיכופתולוגי לנוכח מבול המכתבים שמגיעים ל'המפתחות בפנים' – מכתבים הנשלחים מקוראים! – תופעה מוזרה שהתמיהה אותו, מן הסתם. עד כי לצורך הגנה על נפשו הוא ניפץ את מדור הרכב בהתפרצות של אמוק, אשר דומה למעשהו הפרנואי של עובד המוזיאון.

בקרוב: המכתבים שהעיתון השתיק

אם תליין המדור יבין משהו על המעשה המביך אשכרה שלו, יהיה זה רק אחרי השיעור האכזרי שיקבל ללא מעצורים בדמות מכתבי קוראים, אשר יופיעו בקרוב בבלוג 'מכונית הנפש' במקבץ אחד ארוך ומרגש.

מקבץ זה ירכז חלק ממכתבי המחאה ששלחו קוראי 'מקור ראשון' בעקבות השמועה שהסתובבה בין המנויים המופתעים, ולפיה הקשיש המורשה פוטר ומדורו נסגר. את מכתבי המחאה שהגיעו לירושלים המערכת השתיקה, ולא פרסמה אותם במדור המכתבים הכללי של העיתון.

מקבץ המכתבים, אלה שהגיעו למערכת והושלכו לפח (כנראה) ואלה שהגיעו ישירות לג'ימייל של הקשיש, יפורסם בקרוב ואילך, לצד העניינים הרגילים שהמדור עסוק בהם, כמו חדשות מעולם הרכב, זיכרונות מיבשת אָז-יה, תשובות טכניות וטיפים.

הייתי מתפטר בעצמי

הזקן הנוכחי, שפוטר מ'מקור ראשון', ערך אי-אז ארבעה מגזינים – שלושה מהם בארץ (שני ירחונים, 'טורבו' ו'קוואטרו', ושבועון בשפה הפולנית בשם 'נוֹבִינֶה קוּרייר'), ואחד בפולין, לפני העלייה, שאותו הוא הקים עם חבריו וערך תחת השם 'קולות'.

ודאי כי לוּ הייתי נקלע, באחד המגזינים הללו שערכתי, למצב היפותטי (ורק היפותטי) שבו בעל העסק היה דורש מהעורך אנוכי לפטר עובדים כדי לחסוך בהוצאות למרות שעיתונו היה רווחי דווקא – הקשיש המורשה היה מתפטר בעצמו, ולא שולח הביתה את חבריו.

עברו השנים, והגענו למצב שהבעלים של השבועון 'מקור ראשון', קבוצת 'ישראל היום' המוחזקת על ידי מיליארדר מתוצרת אמריקה, דורשת מהעורך לפטר עובדים אף כי 'מקור ראשון' אינו מאכזב את בעליו העשירים, אלא דווקא מספק להם רווח נאה! (כך לפחות לפי הכרזתו המפתיעה של העורך שפרסם את דבר העלאת מחיר המנוי ב-10 שקלים).

והנה, פקודה אומללה זו של קבוצת 'ישראל היום' – פקודה נטולת מוסר, נטולת טעם ונטולת לוגיקה שחיסלה בין השאר את מדור הרכב 'המפתחות בפנים' מבלי לקחת בחשבון מה מדור זה תרם לעיתון השבועי הנ"ל במשך 20 שנה – התקבלה במערכת הירושלמית ללא התנגדות ועצב, ומובן שהעורך לא שקל התפטרות עקב הלחץ הברוטלי שהופעל עליו, ואף הזלזול במעמדו מצד בעלי ההון.

הפוּך, גוטה, הפוּך. פקודת בעלי ההון התבצעה על ידי עורך 'מקור ראשון' ושותפיו בעלי החן השלילי ללא התקוממות. פקודת החיסול שהם קיבלו בוצעה על ארבע, כאשר זנבם של מובילי הבמה הפוליטית הלוחמת בין רגליהם.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

 

 

 

 

 

87 כוחות סוס

הקשיש המורשה וודאי היה מנסח היטב את האירוניה בה נפגשו באותו היום הטור האחרון ויום ההולדת שלו, אך כרגע זכות הדיבור היא שלנו.. אז אדוארד, קבל נא את איחולינו האוהבים מכל הלב. מוזמנים לצרף את האיחולים שלכם בתגובות! באהבה רבה, מאיתנו – עורכי הבלוג

ברכה1

מדור אחרון

מדורֵי "המפתחות בפנים", שהופיעו 1,064 פעמים ב"מקור ראשון", מתחילת הקמתו של השבועון ובמשך 20 שנה כמעט – מורידים כעת את המסך, ומהשבוע הקרוב עוברים למהדורה דיגיטלית, אל הבלוג "מכונית הנפש". גם הוא של הזקן המתוסכל

זה היה יכול להיות ניסיון מעניין דווקא להיכנס לעידן הדיגיטלי, המודרני, לוּ רק הנוכחי, הקשיש המורשה המפוטר, היה שייך לחסידי כת הסמארטפונולוגיה השלטת, במקום להשתייך לגזע הזקנים התקניים ולהיכלא בגוף הקשור רוחנית, מנטלית ופיזית לנייר.

אחד כזה, שהתרגל לקרוא מהנייר מאמרים של אחרים ולראות את דבריו מודפסים, לא מתחבר בקלות לטקסט הווירטואלי, אשר מספק סוג של ריגוש-יְעָף, מין רפרוף של כמעט.

הכול סגור. תפנים

בנקודה זו כדאי לזקן המדוכדך לקחת אוויר, ולזכור את החוכמות היידישאיות של דודה רוזה טוכבנד, שעברה לעולם שכולו טוב תחת השם הפרטי הלועזיטי יָנִינָה, אשר בחסותו היא עברה את השואה. מדוֹדה רוזה-יאנְקָה זו, אישה נהדרת שאהבה בני אדם, חיות וטבע (ואשר הייתה מוכרזת כקדושה, לוּ רק הייתה גויה), למד הזקן שאם אין לנו מה שאנו אוהבים, אז מוכרחים לאהוב את מה שיש, במיוחד במצב הקיים, המתאים לביטוי האוניברסלי, אף הוא מבית דודה ז"ל: "אאוּסְגֶס קְלוּצְ'קֶס" (הכול סגור), הייתה קובעת ביידיש.

שחר חסר שחר

אותה דודה רוזה-יאנקה סיפרה על פדיחה שהיא חוותה לאחר בריחתה מגטו ורשה, כאשר חייתה כנוצרייה בצד הארי של העיר. היא ידעה היטב שתצליח לשרוד בין הגויים הפולנים אם רק לא תמשוך חלילה יותר מדי תשומת לב, ולכן הקפידה על לבוש בסגנון אפור ועל גינונים שקטים, והשתדלה לא לבלוט גם בעבודתה בבית החרושת.

עד שיום אחד, בשעת ערביים אפרורית, היא חזרה ממשמרת ונפלה לשינה לאיזו שעה, ופתאום הקיצה בפחד שהיא תאחר לחשמלית לעבודה, רצה בטירוף לתחנה, והגיעה מתנשפת אל העמדה שלה בבית החרושת, במחשבה שעכשיו שחר.

כל פועלי המשמרת השנייה התגלגלו מצחוק, ואחד מהם קבע שיהודייה לא הייתה דופקת טעות טיפשית כזו, שהרי ידוע כי "יהודיות לא מכורות לטיפה המרה כמונו", קבע.

הבית החדש: "מכונית הנפש"

והנה לקחנו את פסק הזמן הנדרש למצבנו והזכרנו ארוכות את דודה רוזה-יאנקה, ובינתיים המדור המבוגר ממשיך לעבור את טקס המודרניזציה. תהליך ממש, אבל ממש, לא קל למדור המזדקן, שהתרגל לפטפט חופשי על דפי העיתון ללא חשבון וללא מעצורים, התרגל לפטפט על מכוניות של פעם ועל השואה, על דמויות יקרות שהיו ואינן, על הגולה הלועזיטית, שפעם עוינת ופעם לא.

המדור פטפט על שני דפי העיתון גם על קולנוע, ועל מה שרואים ממושב הנהג המתיישב במכוניות בנות זמננו. הוא התייחס לכל זה, עד שהוחלפה לו הקידומת, ומתחילת ינואר 2018 המדור "המפתחות בפנים" עובר, עם כל חפציו הרוחניים והטכניים, אל הבלוג. זאת עקב, נניח, מגמה כללית עכשווית, המעדיפה את עזיבת הנייר לטובת האינטרנט. או שהעיתון, שאירח במשך שנים את "המפתחות בפנים" בסבלנות ובסובלנות, איבד את שתיהן, ואיתן גם את המדור.

הכול בזכות פ' מירושלים

בכל אופן, למזלו של הזקן יש לו בלוג חם וקיים, כך שחפציו של "המפתחות בפנים", כולל ארכיון, תצלומים, זיכרונות וערמות של גיליונות "מקור ראשון" מהרצפה ועד התקרה, לא ימצאו את עצמם זרוקים לרחוב או לפחי האשפה, אלא יזכו לבית אינטרנטי מתאים שיארח אותם בכבוד.

הכול בזכות רצונו של המקרה שהזקן המורשה יפגוש לפני כמה שנים ידידה, המצניעה את עצמה תחת הכינוי "פ' מירושלים", עיתונאית, עורכת ואמנית, והיא אשר הסבירה לאנוכי הזקן, שהיה אז הורֶה של מדור רכב של נייר, את כל סודות הבלוגים – את הכוחות המגנטיים שלהם ואת עקרונותיהם המסתוריים, הסוציולוגיים והחינוכיים.

כך הצליחה הגברת הצעירה לשכנע את הזקן לארגן, בעזרתה הטכנית והלוגיסטית, בלוג משלו, תחת לוגו שהיא בחרה לכל החבילה – "מכונית הנפש". גם פ' מירושלים וגם אני הופתענו שבתוך זמן קצר, הבלוג זכה ל-353,900 ביקורים.

בלי כדורי רעל

הזקן לא מתכוון לרוקן את מצברי האנרגיה והסנטימנטים על ניתוח של כל הבלגן סביב מעבר המדור לבלוג, ולכן לא עומד לטפל בנושאים בנוסח מי, מה ולמה. במקום זה, הוא ינצל את הבמה האחרונה שלו על הנייר כדי להתרכז, בניסיון להשליט סדר בנושאים שנשארו במלאי.

הנה אחד מהם.

מבקרי רֶקֶב

במקרה או לא במקרה, שקיעתו של המדור המודפס תפסה את הזקן בעידן הסמארטפוניזציה, אשר מכוניות איבדו בו את קסמן המסורתי. מיעוטן יפות, אך רובן מכוערות כל כך עד שהן כובשות את האנשים, אשר כבר במאה ה-18 אהבו לדגמן לציירים עם קופים בחיקם.

אכן, בתקופת חייו של המדור עברו המכוניות מטמורפוזה יוצאת דופן, הן בחזותן והן ברמתן הטכנולוגית, ואיתן עובר שינוי גם היחס האנושי כלפיהן. אך השינוי הגדול מכולם הוא זה שעברה ביקורת הרכב, אשר בימים של פעם ניסתה עוד להתייחס לאירועים מעניינים בעולם המכוניות, למגוון הדגמים החדשים ולעקרונות בולטים של המודרנה, האמיתית או המזויפת – אך בימינו עברה כיתה.

מה שנשאר מביקורת הרכב בעולם המוטורי הישראלי אינו דומה כבר לביקורות ספרות המשבחות ספרים או מלעיגות עליהם, לביקורות קולנוע הממליצות על סרטים או מזהירות מפניהם, או לביקורת על תיאטרון, שכותביהן מנסים לפחות להבין את ההצגות. לא ולא. ביקורת הרכב העברית השתחררה מתפקידיה המקובלים בתחומי האמנות, התרבות והטכנולוגיה לטובת פעילות באגף הפרסום.

וכך, ביקורת הרכב העברית, שאף פעם לא הייתה חכמה מי יודע מה, ולא הייתה לה נציגות בגופים בינלאומיים הבוחרים את "מכונית השנה" – הפסיקה לגמרי לשרת את הציבור בהלשנה נאמנה על שוק המכוניות, מה טוב בדגם כזה או אחר ומה רע בו. היא נכנעה ללחצים, הרימה ידיים ודואגת כבר שנים לעסקים של אדוניה, ברוני הייבוא.

למעשה, טושטשה לגמרי ההבחנה, שהתקיימה איכשהו בעבר, בין שני קטבים: בין פעילותם המקצועית של יחצ"נים לבין ביקורת רכב כתובה, אובייקטיבית ובלתי תלויה עד כמה שאפשר. כיום, הקטבים הללו מעורבבים זה בזה באין הפרד. המדיה העברית נהנית מהטשטוש הזה תמורת פרסום, המאפשר לה לנשום ולהתקיים.

זולת זקן אחד עקשן ועצבני, הצליח כל עולם המכוניות העברי, "הברנז'ה" בעיני עצמו, להתרגל למצב זה.

כל סיום הוא פאתטי

כדי להתאושש מכל הבלגן הטוטלי, שחלקו הכבד נפל גם עליו – ברח הזקן אל בית הקיץ שלו בגולה, אל זרועות הפסיכולוגית הראשית שלו, אלפא רומיאו GTV בת 34.

"סליחה, גברתי, שאני מפריע לך בהכנות לשנת החורף שלך", אמר לאלפא הקשיש התייר, ולא הדליק אורות במוסך של הקשישה כי בחר להתיישב בחצי-החושך ההרואי הפולני על המושב מול הגה העץ, ולהניח לראשו לגלגל מבחר מחשבות, בעוד שהרדיוטייפ הישן של בְּלָאוּפּוּנְקְט משמיע שוב ושוב את אריק איינשטיין, השר את הגרסה העברית של השיר היווני "שכשנבוא".

hhhhh

לא סתם צידנית: בשנות האי-פעם מילאה סוסיתא מתוצרת הארץ, לבנה בדרך כלל, בשביל העם היושב בציון אותו תפקיד ידידותי אשר מילאה במאה הקודמת פורד T בשביל האמריקנים, כפי שבעידן הבא סיפקה חיפושית 1.2 תחבורה לגרמנים, מיני מוריס (ואוסטין) 1.0 שימשה את הבריטים, לאדה עבדה למען הרוסים, פיאט 500 לאיטלקים, ופיאט 126 לפולנים. בכל החבילה הזו רק סוסיתא זכתה אצלנו בזלזול, שלא הגיע לה.

הסוסיתות המועטות שנותרו בארץ אצל אספנים, ביניהם חברי מועדון החמש, מעוררות נוסטלגיה, וגם את הזיכרון שעד תמול-שלשום ראינו אותן מסתובבות כשהן נושאות מספר רישוי רגיל ולא רק של רכב אספנות. בשנות ה-80 ירדו כל אנשי ירחון "טורבו", כולל העורך (כיום זקן מורשה), אל החניון כדי לראות את און יעקובסון, שהגיע לביקור מערכת בסוסיתא של אבא, מבצע עליה נסיעה על שני גלגלים.

לוּ זה היה אפשרי, הייתי מציע לכל אחד מאיתנו להתיישב בסוסיתא ולנהוג בה, כדי לגלות שאפשר להסתדר בלי גננות אלקטרוניות משוכללות הלוקחות על עצמן את רוב הניהוג והאחריות עליו, כולל קריאת תמרורים וציות למגבלות שהם מציבים. האם סוסיתא של פעם, ידידה ומורה, תהיה מסוגלת להחזיר לנו את החושים הטבעיים שאיבדנו? (צילום: י"א)

טיפ טיפה: אמבולנס

לגברת תותי אלישיב-ברוקנטל

חברי יאנוש מורגנשטרן ז"ל, במאי יהודי-פולני הידוע בזכות עשרות סרטים עלילתיים מעניינים שביים, עשה גם, בשנת 1961, סרט קצר באורך 9 דקות בשם "אמבולנס". הנושא: תא גזים נייד על גלגלים במסווה מחוכם של אמבולנס.

הסרט "אמבולנס" נפתח בנאום של אדולף היטלר ברייכסטאג, המצהיר על המטרה הגרמנית: מחיקת הגזע היהודי. אחר כך נשמע השיר הגרמני "היידי-היידו" ((Heidi-Heido, אשר שימש למצעדים צבאיים שהתקיימו ברייך ובמדינות שכבש, והתמונה עוברת לריצת מרובעי בטון של אוטוסטרדה, עד שהיא מתחלפת בתמונה של ענני עשן שחור שמשאיר אחריו האמבולנס הדוהר הנושא סמלי צלב. או-אז עוברת המסרטה של מורגנשטרן לשטח רחב מגודר בתיל, שבו עומדת קבוצת ילדים יהודים עם איש מבוגר, "כנראה אסוציאציה ליאנוש קורצ'אק", כתבו העיתונים.

דלתות האמבולנס נפתחות, והילדים נכנסים אליו תחת שמירה של אנשי אס-אס, ונעלמים אל הדרך האחרונה של חייהם, מלווים בשיר היידישאי "קינדער יאָרן זיסע קינדער יאָרן", שיר על ילדוּת יהודית מתוקה המתרפק בבכי על ימי הזהב שלה, הטבולים ברוך, בביטחון וביופי.

השיר, שכתב והלחין מרדכי גבירטיג, זכה לביצוע מרגש של זמרת הנשמה חוה אלברשטיין. ספק אם הזמרת עצמה, כמו גם המתרגם העברי של "קינדער יארן", ידעו על התפקיד המזעזע שמילא שיר זה בסרטו של מורגנשטרן.

שואלים את אדוארד

תותי אלישיב-ברוקנטל: אני סטודנטית לתואר שני ב"תוכנית הבין-לאומית ללימודי שואה" באוניברסיטת חיפה. באחד המאמרים נתקלתי בעובדה שמשאיות הגז במחנה ההשמדה חלמנו היו מתוצרת רנו (היו גם דגמים נוספים כגון אופל בליץ ו-Saurer). התאים שהורכבו על המשאית היו מתוצרת גאובשכט הגרמנית.

תהיתי אם ידוע לך, או שיש לך רעיון עם מי לשוחח על כך, אם בהזמנה של המשאיות להשמדה היה מפרט טכני ייחודי למשאיות אלו, או שדי היה בהתאמה של התא עצמו. הדבר משמעותי במיוחד לגבי לואי רנו, שהואשם כידוע בשיתוף פעולה עם הנאצים וייצר כמות גדולה של כלי רכב בעבור הגרמנים (צאצאיו מכחישים זאת בתוקף עד היום). אני מתנצלת אם השאלה טכנית וקרה. מכיוון שחלקם של הבירוקרטים/טכנאים/מתכננים בתכנון ובהוצאה לפועל של ההשמדה גדול ומשמעותי כל כך, מסקרנים אותי דווקא התהליכים ה"רגילים" לכאורה.

חבר טוב של הוריי (גר גרמני ממשפחת אצולה בעל סיפור מרתק בפני עצמו), אדריכל במקצועו, נהג להציג את הישיבות בחברת "טופף ובניו" ואת המהנדסים היסודיים והמהוגנים הנהנים מהתכנון המושלם של התנורים שבנו…

תשובה: בגוגל הלועזיטי מופיעות רק שלוש משאיות ששימשו כתאי גזים ניידים, מתוצרת דודג', מרצדס ו-Saurer. ייתכן ששלטון וישי הפרו-גרמני, שהוקם בצרפת הכבושה בזמן מלחמת העולם השנייה, לא רק שלח את יהודי צרפת אל מחנות המוות אלא גם סיפק לרוצחים הגרמנים משאיות צרפתיות, שבידיים הגרמניות אכן הוסבו לתאי גזים. ראי "טיפ טיפה" הנוכחי.

צופיה ויצמן: ברשותנו רכב עם דלקן לנסיעות ארוכות (זמין בסופי שבוע, בעלי בקבע), ואנו מעוניינים לקנות רכב נוסף, שישמש אותי בנסיעות בתוך מצפה-רמון ולנסיעה שבועית לבאר-שבע. חשוב שיהיה מקום לעגלה ובטיחותי.

העניין הוא שהתקציב דל. נשמח לשמוע מה האפשרויות.

תשובה: לא ציינת את גובה "התקציב הדל". האם הוא מספיק רק לרנו קליאו B מבוגרת, שמסוגלת להפתיע לטובה – או שהוא מאפשר לקנות סקודה רומסטר, האוונגרדית עדיין, שעליה ממליץ הזקן?

אורית ספרא: אשמח לדעת אם אתה ממליץ על מיצובישי ספייס סטאר לנסיעה יומיומית מפתח-תקווה לרחובות (70 ק"מ לכל כיוון). האם יש לדעתך עדיפות משמעותית למיצובישי אטראז'?

תשובה: הבחירה תלויה בציפיות שלך מהמכונית. בין ספייס סטאר רגילה לבין אטראז', טובה יותר זו שהקילומטראז' שלה נמוך יותר ואשר טופלה כראוי בידי בעליה הקודמים.

רותם ידידיה: אנו זוג צעיר המעוניין לקנות רכב. רוב הנסיעות יהיו בתוך העיר, אבל כשלוש פעמים בשבוע תהיה נסיעה בינעירונית (מתל-אביב לאריאל).

התקציב שלנו הוא עד 55 אלף שקלים. חשובות לנו בעיקר צריכת דלק נמוכה ובטיחות. חברים הציעו לנו קיה פיקנטו וסקודה ראפיד.

נשמח אם תוכל להמליץ לנו על מגוון דגמים.

תשובה: בין פיקנטו וראפיד, סקודה מתאימה יותר, מטעמי בטיחות, במיוחד בגלל הנסיעות הבינעירוניות, אך גם בתוך העיר.

ב-55 אלף שקלים אפשר לבחור בין עשרות דגמי יד שנייה. נסו לערוך נסיעות מבחן כדי לגלות בעצמכם באיזו מועמדת מרגישים הכי טוב. המדור ה"אחרון" לפני המעבר לבלוג מציע את סקודה רומסטר, שהיא לכאורה בעלת סגנון "מסחרי" אך אינה מסחרית כלל – שכן בזכות מתלים, היגוי וביצועים היא מפנקת בנסיעה, בהנאת ניהוג ואף מפגינה חיסכון מסוים בדלק.

אהרן ברנר: ברשותי פורד גלקסי 2011 בעלת גיר אוטומטי (לא רובוטי, נאמר לי) ומנוע בנזין 2.3 ליטרים, שעשתה 150 אלף ק"מ.

לפני כחודש הוחלף המנוע. המכונית נוסעת טוב, אין רעשים וההילוכים מתחלפים מצוין.

לפני כמה ימים נדלקה נורית אזהרה, ובהודעות של הצג כתוב שצריך טיפול למערכת התמסורת (גיר?). במוסך לא מצאו משהו רציני, ואיפסו את התקלה, שהופיעה שוב… הלכתי אליהם שוב, והם שלחו אותי למומחה לגירים בירושלים, צדוק גירים בתלפיות. גם הוא איפס, ואמר שאם הנורית תידלק שוב אגיע אליו, וכנראה הגיר הלך וצריך החלפה.

הנורית נדלקה שוב. היא לא נדלקת מיד עם ההתנעה אלא לאחר נסיעה של 15-20 דקות. הרכב נוסע מצוין. אולי מדובר בחוסר שמן או באי החלפתו? במדורך אתה מציין תמיד ששמן מחליפים אצל מומחה לגירים ולא סתם במוסך. הוא אומר שכנראה לא, ושצריך לפרק ולבדוק. מדובר בעלות משמעותית של 8-10 אלף שקלים והשבתה של שבוע. מה לדעתך עליי לעשות? צירפתי את תמונת הצג ברכב.

תשובה: התגלה לצערי שלא תמיד עוזר להתייעץ עם מכון גירים מנוסה, כפי שנהגתי להמליץ, כי לפי עדויות של קוראים, גם את מקומות אלה מלווה החשש שהם נגועים ברדיפת בצע כמו המוסכים הרגילים, שאינם בקיאים במחלות גירים.

במקום לשפץ גיר פגוע במחיר המבוסס על שעות עבודה ועל חלקי חילוף, דורשים ה"מומחים לתיבות הילוכים אוטומטיות" להחליף את הגיר בחדש (ששופץ על ידם?), וזאת אף מבלי לבדוק את מצב השמן – את כמותו, את צבעו ואת ריחו, אשר חושפים את איכותו. עצוב.

נועם פניגשטיין: אני מחפש רכב משפחתי 5 מקומות בסכום של 50 אלף שקלים, שייכנסו בו לפעמים 4 ילדים קטנים מאחור, אז לא קטנצ'יק. הייתה לי דייהטסו סיריון רחבה מבפנים ואמינה מאוד. הלכה בתאונה. מובן שצריכת דלק חשובה גם, וקילומטרז' נמוך לא יזיק. אשמח לעצתך.

תשובה: מפחיד אותי המראה של ארבעה ילדים שחלקם דחוקים במושב האחורי בין כיסאות הבטיחות, אשר צידם הקשיח מסוגל לפגוע בפעוט בכל התנגשות קלה. הרכב המתאים לכם הוא הונדה FR-V, בעלת שישה מקומות ישיבה. הסכום שברשותכם מאפשר להשיג אותה.

ע' מאפרת בתגובה ל"הציד אחר הקוד" (ה"טיפ טיפה" של הרשומה "והימים ימי המלך קיטש"): מדורך על "התנעה ללא מפתח" בשיטת ה-keyless בכלי הרכב החדשים העלה הרבה הרהורים. למשל:
– האם העובדה שיש קודן איננה מנטרלת את האפשרות של גנבת הרכב באמצעות המפתח? אם לא, אז מודע צריך את הקודן?

– האם אפשר להוסיף מפסק on/off על המפתח, ובכך לנטרל אפשרות גנבה קלה בהשתלטות על התדר?

– ואם נשתמש במוט מנעול הגה, אפשר לנסר את ההגה בנקודות המגע למוט. יותר קל, שקט ומהיר.

– ובציניות: אם נחזור לשיטות של פעם, אולי כדאי בכלל לקשור את האוטו לעמוד?

– ושלא בציניות: הדרך לסייבר בכביש היא קצרה ביותר. וכמו שמשתלטים על קוד המנעול – מה ימנע מהאקרים להשתלט על מחשב הרכב בעת נסיעה? ומה עם הרכב האוטונומי, שבנוי כולו על WI-FI? מפחיד.

תשובה: מבחר הפטנטים המנסים להפריע לגנב לבצע את זממו, בהנחה שהפושע המודרני יגיע למכוניתך מצויד בתיק ג'יימס בונד, ולא חמוש בפטיש 4 קילו ובמסור – מבטלים לגמרי את ההנאה מ-keyless, שעליה שילמנו! אמנם המפתח נשאר עדיין בכיס, אלא שבעל האוטו נאלץ, בטרם התנעה, לשחרר באופן ידני את המעצורים וההגה מהאזיקים הכבדים, או להסתדר עם הקודן, שכבר מזמן אינו מפחיד גנבים פיקחים.

אכן, לא מופרך החשש שהעלית מפני האקרים למיניהם, כולל טרוריסטים פוטנציאליים שבהם. בקיצור, אתה צודק. המצב הוא בהחלט מפחיד, והסכנות שציינת לא קיבלו עדיין תשובה בנוסח פתרון פלא.