דילוג לתוכן

הרוצחת הותירה דנ"א

חוששני כי הטויוטה לנדקרוזר שהשתוללה על כביש 90 – עד שגרמה לתאונה חזיתית באזור המלונות ורצחה את משפחת עטר – שופרה לנסיעות בשטח קשה, ועקב שיפוריה אלה לא הייתה מתאימה לנסיעה מהירה על אספלט

לדידו של הזקן, ולפי רוב חוקי הג'יפולוגיה, ג'יפים המשופרים לתנאי שטח קשים מעל הסטנדרט, כלומר, אלו שעברו הכנה מחתרתית לקרבות האמביציוזיים שמנהלים בעליהם בשטח המתנגד נמרצות לתנועה על גלגלים – תפסו גובה רב, שונתה בהם גיאומטריית המתלים, התחזקו, התקשחו ולבשו צמיגי שטח מיוחדים – אינם מאפשרים כבר נסיעה בטיחותית על אספלט.

ג'יפים אלה – אשר איבדו את תקן היצרן ועל כן מתקשים באחיזה הנדרשת לכביש רגיל, בין השאר בגלל ההיגוי הבעייתי שלהם, שאינו מאפשר לצלוח בכבוד מבחן סלאלום תקני – צריכים להיות מוגבלים בנסיעות על כביש פתוח למהירות של 40 קמ"ש.

המכתב של שרה

שלום לך אדוארד. מאז פרסום דבר התאונה המחרידה בכביש 90 שבה נספתה משפחה שלמה בת שמונה נפשות, איני יודעת מנוחה. זה בלתי נתפס. עוד לא סיימו לחקור את התאונה, אך השאלה שלי אליך היא בנוגע לעליית הרכב באש. האם זה קשור לסוג הרכב? לתקינות שלו? לעוצמת הפגיעה? האם אפשר לחזות מתי רכב יעלה באש ומתי לא? זה מאוד מטריד אותי, ואשמח לשמוע את דעתך. בתקווה לידיעות חדשותיות מנחמות יותר…

תשובת הקשיש המורשה

במשך זמן-מה ניסיתי להתעלם מהוויכוח הטיפשי והבלתי אחראי על התאונה בכביש 90. התעלמתי מדעתו של ההמון הנפחד והמבולבל שהתבטא באינטרנט, ולא התייחסתי גם לאזהרות המומחים כביכול, הנפחדים והמבולבלים לא פחות משולחי התגובות לפורום ynet.

שתקתי עקב הרצון לא להתערב בדרמה האנושית, עד כי מכתבך, שרה, הזכיר לי שבעצם אסור למדור, ואסור לי אישית, להישאר מחוץ לוויכוח, עקב העובדה שדווקא הנושא המרכזי הקשור בתאונה זו אשר קרתה באזור מלונות ים המלח נמצא עדיין בצל, כאילו היה אפוף חוסר עניין.

אני מתכוון לפרמטר טכני בנאלי אך מחריד, אשר גילינו מתוך התבוננות בתצלומי התאונה. להפתעתנו המושלמת, פרמטר זה אינו מעניין משום-מה את משרד התחבורה, לא מדאיג את המוסדות הפעילים בארצנו נגד תאונות דרכים – ואינו מסקרן גם את אנשי המשטרה העסוקים בחקירת האסון.

עקב מצב תמוה זה, החלטנו להקדיש את מדור זה במלואו לרצח של 8 נפשות משפחת עטר, רצח אכזרי שבוצע על כביש 90.

לא רק זולות ננעלות

האמת שעד הפנייה של שרה, השואלת בפשטות "האם עלייתו של רכב באש קשורה לסוג שלו?", לא התעסקנו בתאונה הנ"ל בגלל סיבות מורכבות ואי ידיעת פרטים מדויקים. שמרנו על שתיקה גם כאשר חיממה את הקשיש המורשה דעתו הלא מאוזנת של ראם סמואל, בעל ניסיון בספורט המוטורי.

סמואל רמז מפורשות כי למותם של 8 הנפשות גרמה רנו דאצ'יה-לוגאן MCV, אשר מהשורה השלישית של מושביה "קשה להיחלץ גם בשגרה, שלא לדבר על חירום".

סמואל, העוסק בהדרכת נהיגה, שכח לגמרי, או ניסה לשכוח מסיבות הידועות רק לו, שקשיי התיישבות או יציאה משורת המושבים השלישית ברכב משפחתי אינם מאפיינים רק את דאצ'יה-לוגן MCV, אלא טיפוסיים לכל המכוניות המשפחתיות בעלות 7-8 מקומות (כולל רכבי פרמיום או חצי פרמיום, כמו פורד S-MAX שאני אוהב…) – כי לאף אחת מהן אין דלת צדדית נוספת. בכולן, יקרות ככל שיהיו, נאלצים יושבי השורה האחרונה המעוניינים לצאת מהרכב לקפל את המושב שלפניהם, שעליו יושבים נוסעים אחרים.

בנוסף, כדאי להזכיר לראם סמואל שתאונות חזיתיות חזקות נועלות את כל דלתות הרכב, בין שרכב זה הוא יקר או זול! אחרי תאונות קשות, כוחות ההצלה אינם מסוגלים לפתוח דלתות כדי להוציא נפגעים או גופות, אלא נאלצים לחתוך את הפח בציוד כבד, ולעיתים אף להסיר מהמכונית המרוסקת את הגג.

כוכבים נוצצים, בעיקר

ראם סמואל התריע גם שב"דוס-מובילים" כמו רנו לוגאן שמשפחת עטר נסעה בה לא מותקנים "אמצעי בטיחות אקטיביים" – אך לא ברור לנו אילו "אמצעי בטיחות", משוכללים ככל שיהיו, היו מסוגלים להציל את בני משפחה זו מהתאונה החזיתית שביצע נגדם ג'יפ כבד משתולל.

זאת ועוד: הג'יפ התנגש בלוגאן במהירות גבוהה בהרבה מזו שנבדקת במבחני הבטיחות של EuroNCAP. האירופים מסתפקים בבדיקה של תוצאות תאונות הנערכות ב-64 קמ"ש, וגם זאת כאשר האובייקט שהמכונית מתנגשת בו הוא נייח. מכון הבדיקות הלז אינו מביים תאונות שבהן שני הצדדים ניידים. הווה אומר: כוכבי הבטיחות היוקרתיים שמכון זה מעניק אינם מעידים על יכולת השרידוּת של מכונית ויושביה בתאונה המתרחשת במהירות גבוהה, קל וחומר תאונה חזיתית.

כך שגם לוּ רנו לוגאן הייתה מעוטרת בציון בטיחות גבוה, אין זה מבטיח שהייתה ניצלת מגורלה – כפי שרמזו הן הכתב והן המרואיין שלו סמואל.

התמרה ממארת

והנה טענתנו העיקרית: השינויים שנגרמו במבנה הג'יפ עקב התאונה, הנראים בתצלומי הלנדקרוזר פוסט-מורטום, מצביעים על מכה במהירות גבוהה מאוד, שבוצעה בכלי תחבורה ששופר כנראה לנסיעות שטח קשות. על כך מצביע צינור אוויר בקוטר 3.5 אינץ' הממוקם גבוה, שנועד לאפשר ללנדרוזר לצלוח מקווי מים עמוקים.

קיומו של צינור נשימה זה מעורר את החשש כי מדובר בטויוטה לנדקרוזר מוּתמרת (תרתי משמע), כלומר: רכב שעבר הגבהה בכמה עשרות סנטימטרים. מניפולציה זו יפה לשטח, אך יש לה השפעה שלילית על אחיזת הגלגלים באספלט רגיל.

ואם ג'יפ זה היה גם נעול צמיגי שטח, המאפשרים עבירוּת בתנאים מחוספסים במיוחד, אזי אחיזתו באספלט הייתה בעייתית עוד יותר, כזו שמתנגדת לנסיעות מהירות בכביש רגיל – וזה היה כנראה הגורם הטכני הראשי לתאונה.

כמו נסיעה על פנצ'ר

כדאי גם להוסיף שחסידי נסיעות בשטח "מאתגר" התרגלו להוריד את לחץ האוויר בצמיגים כדי לשפר את הנסיעה בדרכי חתחתים – ופעמים רבות אינדיאנה-ג'ונסים אלה אינם טורחים להעלות חזרה את לחץ האוויר בשובם אל כבישי האספלט המתורבתים.

אני מניח שמומחי משטרה בדקו את סוגם ומצבם של כל ארבעת הצמיגים של הלנדקרוזר, לרבות לחץ האוויר שלהם.

גבוה, מעל הרדאר הממשלתי

הרצח על כביש 90 צריך לעורר שאלה עקרונית: האם המוסכים הפיראטיים העוסקים בהתאמת ג'יפים מקוריים לתנאי שטח – מוסכים שמגביהים את הג'יפים ומשנים את גיאומטריית המתלים שלהם כדי להגביר את עבירוּת הכלי – מקבלים את הסכמת משרד התחבורה?

האם מישהו במכוני הרישוי הממשלתיים בודק את השינויים שעברו הג'יפים הללו?

מה גרם להתלקחות

מבחני הריסוק האירופיים של EuroNCAP, כמו גם המבחנים האמריקניים המתחרים בהם, אינם בודקים גם כיצד משפיעה מכה חזיתית או צדדית על המתחולל תחת מכסה המנוע.

אני מתכוון לכך שמצבר הנזרק ממקומו כתוצאה מתאונה חזקה עלול לפלוט ניצוצות, אשר ידליקו את אדי הדלק. זה, כנראה, מה שקרה בדאצ'יה-לוגאן MCV על כביש 90.

רמיזות נלוזות

בתקשורת צוין כי נהג הג'יפ מעשן קנביס, פרט שאמור לרמוז כי הרגלו זה תרם/גרם לתאונה האיומה.

אמנם מעולם לא ערכנו מבחן נהיגה תחת השפעת עישון קנביס, אך לפי דעתנו, אם קנביס רפואי מקל על סבלם של אנשים ובכך מהווה תרופה לכל דבר, אך מצד שני חשוד כמערפל שיקול דעת בעת נהיגה – אז המסקנה המתבקשת היא שמשרד הבריאות חייב להזהיר מפני נהיגה אחרי עישון.

ואם לא קיימת הזהרה ממשלתית ברורה בנושא זה – ואכן עדיין לא קיימת, למיטב ידיעתנו – אז מוטב להימנע בינתיים מהרמיזות שתאונת הרצח קרתה בגלל קנביס.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: תאונת צפייה

להבדיל מהתאונה דגם רצח שבין טויוטה לנדקרוזר לבין דאצ'יה-לוגאן MCV, אשר התרחשה מחוץ לטווח הצילום של מצלמות אוטומטיות, דווקא התאונה השנייה, שקרתה במרחק רב ממלונות ים המלח אך עדיין באותו כביש 90 ("המקולל", כפי שהוא מכונה במדיה המקומית) – זכתה לתיעוד ויזואלי, המסוגל להסביר את השתלשלות האירוע.

וכך דיווחה העיתונות היומית על המפגש האכזרי בין המשאית למיניבוס, שעליו שילמו בחייהם שישה תושבי מזרח ירושלים: "בתיעוד ממצלמת אבטחה נראית המשאית סוטה ממסלולה בעת עיקול לנתיב הנגדי שבו נסע רכב ההסעות, ומיד לאחר מכן רכב ההסעות סוטה לכיוונה ומתנגש בה חזיתית בעוצמה".

90...next one 2

90...next one

מה שאנו ראינו בסרטון אינו תואם את פרשנות ה"מומחים"

תיאור זה מצביע על כך שהכתבים לא הבינו מה הם רואים בסרטון ופספסו את העיקר, כמו רוב הפרשנות העיתונאית שליהגה על שתי תאונות אלה. כי כאשר אנו צפינו באותו סרטון, פריים אחר פריים, ראינו שהמשאית עברה את עיקול הכביש במהירות גבוהה מדי ביחס ליכולותיה וביחס ליכולות של נהגה, וכתוצאה מרשלנות זו, ביציאה מהסיבוב נזרק הצידה החלק האחורי של הכלי הכבד, תופעה הידועה כ"היגוי יתר".

בשלב זה היה נהג המשאית צריך לייצב את רכבו באמצעות קונטרה אינסטינקטיבית בהגה, אך הוא לא עשה זאת אלא ניסה כנראה לבלום, מה שגרם לחסימת הכביש על ידי המשאית. נהג המיניבוס מצידו, שראה משאית מטורפת דוהרת המאיימת לחסום את מסלולו, ניסה כנראה לעקוף את המשאית משמאל, מה שהתברר כטעות גורלית. כי ברגע זה נהג המשאית התעשת, ובעזרת ההגה הצליח סוף-סוף לייצב את רכבו, אך היה זה מאוחר מדי, כי תאונה חזיתית בין המשאית למיניבוס הייתה כבר בלתי נמענת.

בעצם צפינו בשתי שגיאות גורליות של הנהגים, שהתרחשו בזו אחר זו: נהג המשאית נסע מהר מדי בעיקול ובכך גרם כאמור להיגוי יתר שלא ידע להתמודד איתו כראוי – ואילו נהג המיניבוס טעה קשות עם הרעיון לעבור לצד שמאל של הכביש בניסיון לברוח מהמשאית. נהג ההסעות היה צריך להגיב "לפי הספר", כלומר: לבלום מיד כשראה את המשאית משתוללת, ולנסות להיצמד לימין הכביש תוך שימוש בשוליים, שהם רחבים למדי במקום זה (לפחות לפי הסרטון). אלא שנהג המיניבוס טעה כאמור, רצה לברוח מהמשאית שמאלה, ולא ניצל את ההזדמנות היחידה שהייתה לו, כאשר המשאית אחרי הסתבכותה המפחידה התייצבה באמצע הכביש, והמיניבוס היה יכול לחלוף על ידה ולצאת ללא פגע, לו רק היה בולם ונצמד לימין.

הערת אגב: קשה להתעלם מהעובדה שהמפגש הטרגי בין המשאית למיניבוס הפלסטיני מזכיר מצב טיפוסי שנהגים בעלי ותק מכירים היטב, שורדים אותו למזלם, ומספרים אחר כך ש"זה היה ממש כמעט".

לפי עיתונאים שהפכו פתאום למומחי תחבורה עקב רצף התאונות שנרשם על כביש 90, כמו אורלי וילנאי מ"הארץ", שטוענת שגדר הפרדה תחסל את תאונות הדרכים בכביש 90 הדו-כיווני – אחרים טוענים שרק מכוניות אוטומטיות יפסיקו את הקטל בדרכים, וכיוצא באלה הצעות של "מומחים", שצמחו כמו פטריות אחרי הגשם.

לפי וילנאי, רק העלות הגבוהה של גדר הפרדה כזו בולמת את יישומו של פתרון-הפלא: וכך היא כתבה: " 58.5 מיליון שקלים. זאת העלות של הצבת גדר הפרדה בכביש 90. זה הכול. 58.5 מיליון שקלים. כמו עלות הקמת הטרמינל הזמני בשדה דב, כמו התקציב לפינוי נתיב האבות. בדוגמאות האקראיות האלה התקציב לא היה פקטור מעכב, כי מדובר בכסף קטן. ביחס לתקציבי המשרדים הרלוונטיים בפרט וביחס לתקציב המדינה בכלל. הפרדה בכביש, השווה הרבה יותר ממחירה בפועל, הייתה יכולה אולי למנוע את שתי התאונות האחרונות. אולי הייתה מצליחה להשאיר בחיים כמה מ-120 ההרוגים שגבה הכביש הזה בעשור האחרון, ואולי להציל מקצת מאלפי הפצועים".

אך כסף הוא הבעיה הכי קטנה של הפתרון האוטופי הקרוי "גדר ההפרדה". החיסרון האמיתי של הצעה זו, שגם עמותת אור ירוק תומכת בה (אלא מה), הוא האיוולת הגרנדיוזית שלה. שהרי גדר כזו שתיבנה במרכזו של כביש צר תשלול מהנהגים את האפשרות לעקוף, וכל טרקטור מזדחל יהפוך את התנועה לתהלוכה של ברווזונים, לאורך קילומטרים רבים ואולי גם שעות.

ועוד לא דיברנו על התרחיש החמור יותר שכרוך בגדר כזו: הרי בזמן מלחמה, אשר במרחב הציוני עומדת על הפרק ללא הרף כמעט, גדר ההפרדה (פתרון פלא, לפי וילנאי ואחרים) תמנע את האפשרות להפוך את כביש 90, שכיום הוא דו-כיווני, צר, והארוך בכבישי המדינה – לכביש חד-כיווני רחב, כזה שיוכלו לעבור עליו כוחות הביטחון, משאיות אספקה ומובילי טנקים.

jeep al kwish 90

ג'יפ טויוטה לנדקרוזר הרוצח. צינור האוויר הגבוה מעורר חשש שהג'יפ עבר שיפורים לצורך נסיעות שטח

שואלים את אדוארד

הנרי זולצבכר, רעננה: אני מעוניין לרכוש רכב ראשון למשפחתי הצעירה. רוב הנסיעות שלנו הן בתוך רעננה-הרצליה, אבל יש גם נסיעות בין-עירוניות פעם ב… ואנחנו גם אוהבים לבקר בירושלים פעם בחודש-חודשיים.

ראיתי הונדה אינסייט היברידית שנת 2014 שעשתה 63 אלף קילומטרים במחיר של 44 אלף שקלים. הבנתי שצריכת הדלק (1 ל-20 בערך) חסכונית מאוד. אבל, ראיתי הרבה תגובות באינטרנט (בעיקר מאמריקה) על כך שלהונדה אינסטנט 2012-2013 היו בעיות עם השמן, כגון צריכה מופרזת של שמן ו/או דליפה של שמן לצילינדרים ולמנוע.

רציתי לשאול בעצתך:

א. האם לדעתך הונדה אינסייט מתאימה לצרכים שלנו?

ב. האם אתה מכיר בעיות דומות בהונדה אינסייט 2014 בעניין השמן?

תשובה: ידעת את מי לשאול, חביבי, כי תפסת קשיש מורשה שהוא חסיד הונדה מושבע, המתלהב בוודאי מאינסייט. זאת, משום שזוהי ההונדה היחידה שדומה ל-crx VTEC, דגם שבצדק הפך למכונית פולחן.

הונדה crx שלי, צעירונת כחולה בת 27, לא התקלקלה במשך השנים בביתנו אפילו פעם אחת. היא נהנית מצמיגי סליקס, ועדיין עוקפת בקלות את רוב ההאצ'בקים החמות המודרניות.

לא מזמן עצרתי איתה על יד שכן בעל אינסייט, והחלפנו מילים לגבי מכוניותינו. שאלתי איך היא, ושמעתי רק מחמאות. אמנם אינסייט אינה חזקה כמו crx, והעסק החשמלי לא תורם לה מי יודע מה (ובעצם כלום כמעט), אך היא זריזה, אמינה, מאפשרת ליהנות מניהוג, חסכונית אכן, וגם סימפטית. "בזכותה אני מחייך", אמר האיש. הצעתי לו להחליף את השמן הסינתטי 5W40 פעם ב-10,000 קילומטרים, ולא פעם ב-30 אלף ק"מ לפי הספר, ונפרדנו.

במקומך הייתי הולך עליה, אך אינני אובייקטיבי, בוודאי.

יאיר, פתח-תקווה: הצטערתי לראות את ירידת הטור שלך ממקור ראשון. קראתי בו בקביעות.

ברשותי מכונית (ירושה) יונדאי סונטה 2006 שהייתה במשפחה 7 שנים, אשר קפצה בשרשרת טיימינג. מדיבור עם שני מוסכים הובהר שלא כדאי לתקן.

כרגע אנו מחפשים רכב לשני אנשים, לנסיעות בעיר בעיקר ונסיעה לעכו פעם בחודש+ נסיעה מדי פעם בשומרון הקרוב.

תקציב: 60-70 אלף שקלים.

תשובה: סונטה היא סוס עבודה עמיד, נוח וקל לאחזקה. כבר לא עושים מכוניות כאלה, וחבל.

חבל גם שהמוסכים שלנו חדלו לתקן מנועים, כי במקרה, במנוע של סונטה צריך בסך הכול להוריד את ראש המנוע ולבדוק אם השסתומים התעקמו עקב מפגש עם הבוכנות. אם זוהי הבעיה, התיקון אינו מסובך. כך שבמקומך לא הייתי נשבר, והולך למוסך שלישי או רביעי, שלפחות יציצו לראות מה גודל הנזק.

ייתכן גם שכדאי לך לחפש מנוע חלופי, כדי ליהנות עוד כמה שנים מסונטה הידידותית.

בלה גלעדי: לסבי וסבתי, ישראל זאב וביילה ווידסלבסקי, היה בית נופש בעיירה אוטבוצק. נשאר לי מעט מאוד מידע על ביתם שם ואין תמונות.

קראתי לפני זמן רב שהזכרת תפאורנית בשם יוסטינה, ששחזרה למענך את עיירת הנופש. האם תוכל ליצור קשר בינינו? האם יש דרך לקבל קישור לשחזור שהיא עשתה?

תשובה: יוסטינה, שהייתה התפאורנית של סרטי 'שועל הכסף של פליציה ט", מצאה לא רחוק מלודז' עיירה פסטורלית שדומה לאוטבוצק כפי שהשתמרה בזיכרונותיי. כך שיוסטינה לא שחזרה את אוטבוצק עצמה, אך אפשרה לנו לצלם בלוקיישן שמתאים מאוד לאווירת הסרט.

 

בהתאם לאימה

היה נדמה לזקן ש"המהפכה המודרנית" שג'ימייל כפה עליו היא האימה היחידה שמתעללת חופשי בנפש הקשיש, וטועמת ניסיונות התנגדות תמימים שלו וחוסר אונים

פתאום לא הזקן המורשה קובע, מתוקף זכותו הלגיטימית, מה יימחק וייעלם מהג'ימייל שלו מבלי להשאיר עקבות, ואילו מכתבים ופוסטים יזכו להישאר – אלא את כל ההתייעלות הזו (ובעצם בלגן) עושה מאחורי גבו של הקשיש מערכת ג'ימייל, כוח אבסטרקטי שאין להתווכח עימו.
די למשל שהזקן פותח מכתב כלשהו המגיע לתת-המדור 'שואלים את אדוארד', פותח אותו בסקרנות או כדי ללמוד את הנושא ולהכין תשובה ראויה, והופס! במפגש הבא עם הג'ימייל המכתב הזה פשוט איננו, כאילו בלעה אותו איזו מפלצת.
וכך, בעטייה של תופעה מוזרה זו, שאינה חדשה אמנם אך התגברה בעקבות השתדרגות הג'ימייל, נעלמים מתיבת הדואר של הזקן עשרות מכתבי קוראים ואינם זוכים לתשובה, כאילו הזקן מזלזל בהם חלילה.

מחסן פרוץ

גורל דומה משתולל גם בין הלינקים השונים שהזקן שולח לעצמו, כדי לבנות במחסן הג'ימייל מעין ארכיון של אירועים וציטטות. והנה, רוב מטען יקר זה נעלם, גורנישט אשכרה.

מלאך ושמו כנראה

בעצם, אין לנו ברירה אלא לבקש מהכותבים היקרים "לשלוח שוב את השאלות החשובות להם שלא זכו לתשובה" – הבין הזקן במטוס אל-על שהוביל אותו לגולה, אשר חוגגת בימים אלה סתיו פולני קר טבול במעט שמש חיוורת.
מטרת טיסתו של המורשה היא הכנה לחורף של בנותיו – אלפא GTV, הונדה crx והבווארית Z3M קוּפֶּה, ואחר כך המשך הוויכוחים במכון לקולנוע אמנותי בוורשה על גורלו של הסרט 'שועל הכסף של פליציה ט", בניסיון לקבל מהמפיק הרמאי את החומר המקורי של סרטו. והצימוק של הטיול: חזרה ארצה עם 20 וכמה ציורים, כדי לארגן תערוכה בתל-אביב, בבית העיתונאים ע"ש סוקולוב שברחוב קפלן.
תערוכת התמונות שאערוך במקום זה, אשר תלווה בהקרנה של גרסת הבמאי של 'שועל הכסף', כפי שמתכנן הזקן, עומדת כבר בפתח, בעזרת השם, הלוואי, כי עדיין נמשך המשא ומתן עם מנכ"ל אגודת העיתונאים יוסי בר-מוחא לגבי מחיר האירוע.

עד כאן אימה למתחילים,
הנה האימה האמיתית

מונית הביאה את הזקן וחפציו אל כפר הנופש והמנוחה שהוא התרגל לבקר, הממוקם כ-18 קילומטרים מוורשה הבירה, בין יערות ועל יד אגם. "תראה את הסיבוב", אמר הזקן לנהג המונית בהגיעם אל כביש הגישה הנפתל המוביל לכפר, "פעם הייתי עובר את הסיבוב הזה ב-140 קמ"ש, עם קצת החלקה ומתח, אחר כך הורדתי את הקמ"שים ל-120, מאוחר יותר ל-100, והיום אני שומר פה על 80 גג, כי הסיבוב הזה מתפקד כמו חיישן מתוחכם, ומזכיר לי ולמכוניותיי עד כמה הזדקנתי.
"נחלשת בניהוג בגלל הגיל?", חקר אותי הנהג של אוקטביה באמפתיה או שמא אמפתיה-לאיד, ואני עניתי שדווקא לא איבדתי הרבה. שאפילו התרגלתי להחליף הילוכים מהר יותר מפעם, לבלום במקומות נכונים יותר, ועוד ליהנות מצמיגי המרוצים המעולים סליקס – אלא שמשום מה חטפתי נגיפי דמיון, ופשוט התחלתי לפחד.

כשהבית ריק

המונית עצרה על יד הכניסה לגינה שלנו, שילמתי, לקחתי את תיק הנסיעה ופתחתי את דלת הברזל במפתח. הופתעתי מיד שבגינה ובשביל אל הבית אינני מבחין לא בכלבים, שתמיד קפצו עליי בשמחה, ולא בנפשות, אף כי כעת עשר בבוקר, שעה שכל הבית אמור להיות בה על הרגליים. ופתאום אין אף אחד וכל הדלתות פתוחות, כאילו בני ואמא שלו יצאו לפני רגע. סגור היה רק צריף העץ האדום, שבניתי בשנה שעברה כדי לצייר בפרטיות.
פתחתי את דלת הצריף. הכול היה כפי שעזבתי לפני שלושה חודשים, כולל חבילת הציורים שהכנתי למשלוח ארצה אך השארתי בכפר. רצתי עם צרור מפתחות למוסכים של הבנות. הן עמדו תחת אבק קל. גם המכוניות של בני, מרצדס SLK פתוחה והונדה HR-V שחורה, עמדו במקומן.
עשיתי שוב סיבוב בכל השטח, לא מבין מה קרה עם הילד ואמו, עם שני הכלבים – מקס ובר ואלפי הלבן, הידידותי במיוחד, ועם החתולה לוֹלָה, שהשאירה אוכל בצלחת שלה, מה שלא קרה אף פעם.

Z3M coupe in 2Z3M et alfa GTV20151215_09053020180520_08513420180526_084756

הטבק פענח

הסתובבתי בבית הריק, ולא הבנתי דבר. עשיתי לי קפה והתיישבתי עם הכוס במרפסת, תחת עץ הטוּיָה הגבוה, הנראה כשייך לגן בוטני מפואר ולא סתם גינה ביתית.
לא היה לי רעיון למי להתקשר. שתיתי את הקפה, הדלקתי מקטרת טעונה בטבק שמסוגל להרוג סוס – ועדיין לא הבנתי כלום, עד שעלתה במוחי האפשרות הברורה כשמש שמשפחתי והחיות נחטפו, ובכל רגע אמורה להגיע אליי דרישת כופר.
מה עושים?
אם אלך למשטרה, אתקשה לענות על השאלות מתי הם נעלמו, האם היו להם אויבים, עם מי הם התווכחו (רק איתי) וכך הלאה. וחוץ מזה, אם המשטרה תפגין נוכחות בשטח, החוטפים יחסלו את החטופים לבל יסגירו אותם.

בחזרה אל השוק

היה לי גם ברור שבמפגש עם שליחי החוטפים הם יציגו לי דרישה כספית כבדה, או לחלופין יתבעו ממני להעביר לשמם את הבית והגינה, העומדים על 2,000 דונם, כולל את הרכוש.
בקיצור, אני צריך להיות חמוש במשהו. אך במה?
נזכרתי שאחרי בריחתי מהגטו שוטטתי בחלק הארי של ורשה, ובין השאר עבדתי בשוק קֶרְצֶלָק, כעוזר של מוכרת ירקות. במקום היו דוכנים של הכול, מפירות ובגדים ועד רהיטים. אנשי המחתרת הפולנית היו עושים בשוק קרצלק זה עסקאות נשק, כולל רימונים וחומרי נפץ. והייתה גם נקודה יהודית: בתחילת שנות ה-70, כאשר נפגשנו בקיבוץ לוחמי הגטאות, סיפר לי אנטק צוקרמן, חבר הארגון היהודי הלוחם, שהוא היה חי בחלק הארי של ורשה, קונה רובים בקרצלק ושולח אותם לגטו, אל מרדכי אנילביץ' ומרק אדלמן. אנילביץ' נהרג במרד גטו ורשה שעליו פיקד, וסגנו אדלמן סיפר לי לימים על קרצלק כמקור לנשק.
והנה, לא מזמן קראתי באיזה מקום ששוק קרצלק עודו קיים, חי ונושם!
מבלי לחשוב פעמיים התנעתי את הבווארית, טסתי אל הצד השני של נהר הוויסלה, אל אזור פראגה שבו שוכן השוק, והופתעתי לגלות שאחרי 70 שנה, וכל התהפוכות שעברה פולין במהלכן, כלום לא השתנה בשוק קרצלק, המקום שבו אני וחבריי הגויים בני גילי היינו עובדים, אוכלים, ולפעמים גם ישנים. והנה, נוכחתי כי שוק זה עדיין הומה אדם כפי שהיה בתקופת הכיבוש הנאצי.

קסם 9 מ"מ

הופתעתי גם מהעובדה המפחידה שכל אנשי השוק, מוכרים וקונים כאחד, וגם זמרי הרחוב והקבצנים, ידעו היטב בשביל מה הגעתי הנה, מה קרה בביתי שבכפר הנופש, ומה בדיוק אני מחפש.
איש אחד לחש לאוזני את מילות הקסם: "מגנום 9 מ"מ פדרל", והוסיף כי למזלי, בזכות גילי המופלג, משתלם לי לחסל איזה פושע או שניים, שהרי לא אשב בבית הסוהר זמן רב עד שאמסור את נפשי לקדוש ברוך הוא. "ועוד לפני שזה יקרה", הוסיף האיש, "תוכל להמשיך בכתיבת הבלוג שלך תחת גג ממשלתי, עם אוכל חינם, חימום וכביסה".
"יש לי בשבילך כלי מתאים", אמר לי גוי אחר, חייכן, אך לא שמעתי מה הוא מציע, כי דיילת אל-על נגעה בכתפי. היא ביקשה שאיישר את המושב ואסגור את חגורת הבטיחות. "עוד רגע אנו נוחתים בוורשה", אמרה, ואני כבר ידעתי מה יהיה תוכנו של הספר הבלשי, רב מכר, שאכתוב בקרוב.
האפשרות להעתיק מחלומות היא פריבילגיה של זקנים, שכבר אינם מדמיינים את המציאות.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: פרטנר מכייסת אותי

ידידה של הזקן המורשה (גברת פ' מירושלים) שלחה אליו תחקיר עיתונאי מושקע שפרסמו ה-ynet-ים, אשר מתאר את השיטות המתוחכמות שמפעילים פושעים חסרי מצפון וברוני-בצע עבריים כדי לרמות אנשים מבוגרים.
"נזכרתי", כתבה פ' מירושלים, "שגם אתה, הקשיש המורשה, לא היית זהיר, ונפלת קורבן תמים לחברת פרטנר הפיקחית".
הזיכרון לא מטעה אותך, עניתי לפ' בצער. אם כי פחות הצטערתי על 29 השקלים הנוספים שאנשי פרטנר גונבים ממני לדעתי מדי חודש, ומאיימים להמשיך בניקוי חשבוני במשך שלוש שנים. כי יותר מהנזק הכספי, הטרידה אותי האפשרות שהייתי עלול להופיע ברשימה של מאות או אלפי הפראיירים המבוגרים/מבוגרות, כולל במדינות לועזיטיות. הרי לא היה חסר הרבה שגם כבודי, המתפקד עדיין, היה הופך לכוכב ב-ynet על במת הלינק
– במקרה הטוב, תחת שם בדוי.
למזלי, לא זכיתי לפרסום בין אלו שהפכו בעל כורחם לבעלי סמארטפונים יקרים, אף כי ביקשו בסך הכול טלפון פשוט וזול כדי לשמור על קשר עם הנכדים.
אין לי נכדים, ומכשירי טלפון לא חסרים לי. אז איך טיפלה בי פרטנר? הנה הסיפור.
בתחילת השנה הנוכחית התקשרה אליי דמות שהזדהתה כנציג פרטנר, אשר הודיע לי באופן חגיגי שהחברה החליטה להוריד בחצי כמעט את התעריף החודשי שהיא גובה ממני תמורת שירותיה. "הירידה תהיה משמעותית", טען האיש. למדתי שבמקום 100 ומשהו השקלים ששילמתי עד כה, אשלם מעתה רק 50 ועוד קצת. "60 שקל גג", הבטיח.
"מה, גיליתם שאני ניצול שואה?", שאלתי, וזכיתי להסבר כי האדיבות כלפיי נובעת מהעובדה שאני לקוח פרטנר בעל ותק נכבד. חוץ מזה, המשיך האיש להסביר לי, לפי ההסכם החדש מגיעה לי גם מסרטת דרך דיגיטלית לרכב.
"אני לא זקוק למסרטה כזו", טענתי, "אין לי שום כוונה לצלם עבריין כלשהו ולהלשין על מעלליו האסורים, כמו שיחת טלפון בעת נהיגה וכתיבת/קריאת סמס".
אך איש פרטנר לא הפסיק לשכנע אותי שמסרטת דרך היא רכיב חשוב בצ'ופר הנלווה להסכם החדש. ודאי שבשום שלב של השיחה לא הוזהרתי כי על מסרטה זו, שאינני זקוק לה כלל, איאלץ לשלם. להפך: מסגנון השיחה היה אפשר להבין שמדובר במתנה. כך נפלתי קורבן ואכן הסכמתי, וכבר למחרת הגיע לביתי שליח עם קופסה, שעד היום לא פתחתי אפילו.
כמו רוב לקוחות פרטנר אינני בודק חשבונות, וכך עבר זמן עד שגיליתי בהפתעתי את המחיר הנוסף, בגובה של 29 שקלים, שאני משלם בתחילת כל חודש בחודשו, וצפוי לשלם במשך שלוש שנים תמימות. במילים אחרות, ה"צ'ופר" עולה לי 36 חודשים כפול 29 שקלים, כלומר 1,044 שקלים. סכום נאה למסרטת דרך בסיסית, פרימיטיבית למדי, שבאינטרנט אפשר להשיג אותה או דומה לה ב-180 שקלים, ובגולה, שבה אנו נהנים לבלות, בחצי מכך.
לא שתקתי, ואחרי גילוי התעלול דיברתי כבר כמה פעמים עם פרטנר בע"מ, הכול ללא תוצאה, אם כי כל הפקידות – סליחה, נציגות שירות – שעליהן נפלתי, כולל איזוהי "מנהלת אחראית", כבר הבינו היטב שרדיפת הבצע המטורפת של פרטנר (ממש פרטנר אידיאלי) התפקששה להן הפעם, כי הן נפלו בטעותן על קשיש מורשה, שהוא כתובת ממש, אבל ממש, לא מתאימה לשיטות החליבה של הפירמה.
על טעותם זו, ועל התעקשותם הטיפשית להמשיך לפרוץ אל חשבוני בכל תחילת חודש כאילו כלום לא קרה, חכמי פרטנר ישלמו בבית משפט.

שואלים את אדוארד

יוחנן, ירושלים: זמן-מה כבר עלה בדעתי לכתוב מסר קצר לכבודו, ואולם טרדות שונות ואילוצים גרמו לעיכוב ניכר בכך.
עוד כנער קראתי את רוב-ככול גיליונות 'טורבו' שיצאו, ואף לזמן קצר את 'קוואטרו' שמצא חן גם הוא קלות, אם כי אז לא ידעתי שהסיבה נובעת ככל הנראה מכך שנולדו בכור היתוך דומה.
עוד זכורות ההשוואות המעניינות בין פיאט אונו ומתחרותיה, אופל קורסה, וגם ההיכרות עם המיוחדות יותר כמו הריינג' רובר ווג וגם האדומות טסטה רוסה מול למבורגיני.
עוד לא נתקלתי מאז בכתיבות מעניינות והשוואות הוגנות, כולל התמונות שכללו בדרך כלל גלגל פנימי בסלאלום באוויר, ועל כן איני מוצא בהן עוד עניין בשנים האחרונות, מפאת חוסר רמה, שכנראה טיפחתי ציפייה סמויה אליה.
שמות כותבים כמו טל שביט ז"ל ורם לנדס עוד זכורים, וכבר אז נראה שנבחרו כותבים ונהגים בנשמתם.
כמדומני שלא היה אחד מ-1,000 המדורים של 'המפתחות בפנים' שיצאו בשנים האחרונות בדפוס שלא קראתי, ואולי היו רק שניים מהם שלגביהם הייתה לי השגה בליבי על ניסוח או הדגשה. גם ראיתי זוויות מעניינות על תקופת השואה, כולל אבחנות לגבי חשיבות כלי הרכב בתקופה חשוכה זו.
אם יש בכך עידוד או בשורה רבה איני יודע, אך כעת, כשיש לי אפשרות לכך, אני שולח אמירת תודה, ולו רק מצד הכרת הטוב.
אכן לא הייתה לי עד כה, וגם כעת למעשה, גישה ישירה לבלוג שלך, בגלל הפלטפורמה הדיגיטלית שבה אני אוחז. הייתי שואל אם יש סיכוי לחזרת המדור למדיה מודפסת, אולם איני יודע אם בכך תיפתח באר צער ו/או כעס שאת עומקה איני יודע, וכן מה טיב הקשר עם מערכת העיתון האחרון הנוכחית .
אגב, לשמחתי, בניי בנו במו ידיהם, באמצעות רתכת ביתית, באגי חמודה שעוד ניתן לשפר, וכמוני יודעים לציין שם ודגם של כלי רכב חולפים מהמרחק, כולל חיבה שיש להם לרכבי אספנות ולרכבי-על כאחד.

תשובה: תודה על מכתבך המרגש.

יהונתן הכהן: אנחנו זוג צעיר שמעוניין לקנות רכב. הפרמטרים החשובים לנו הם: אמינות, חיסכון במידת האפשר בצריכת הדלק, תא מטען סביר, נוחות ובטיחות לנסיעה מחוץ לעיר. התקציב העומד לרשותנו הוא 16 אלף שקלים. נשמח לשמוע את דעתך.

תשובה: 16 אלף שקלים מאפשרים להשיג סוזוקי סוויפט. כדאי לחפש אחת שלא זקוקה לשקלים נוספים כדי להכין אותה לכהונתה הנוספת.

יאיר יצחק כהן: ראשית, אני נהנה לקרוא את הבלוג שלך, סיפורי עבר המשתלבים בניסיונך עם כלי הרכב.
אשמח לעזרתך בקניית רכב בתקציב 15 עד 20 אלף שקלים.
אני סטודנט, עובד ואף משקיע לא מעט ברכיבת אופניים. כל אחד מהעיסוקים הללו דורש לנסוע לא מעט בדרכים בינעירוניות, ואף נדרש תא מטען רחב לאופניים (מפחד לתלות את האופניים על מתקן כזה או אחר מחוץ לרכב).
עד היום נהגתי על המאזדה 3 המשפחתית, שהייתה מעולה ואמינה, בעלת צריכת דלק סבירה ולא עגלה\בימבה. לכן חיפשתי רכב כזה תחת התקציב, וגם סיאט איביזה 1.6, אך כולם היו בעלי קילומטרז' גבוה.
מצאתי גם סובארו B4 בעלת קילומטרז נמוך (105 אלף) בשנתון 2009 אשר נכנס לתקציב זה, אך אני מתלבט לגבי הסובארו – אולי זה יותר מדי בשבילי, אף שקורץ לי רכב חזק. אשמח לעזרתך ודעתך :).

תשובה: סובארו B4 שייכת לקבוצת מכוניות מצומצמת שאני ממליץ עליהן. כאשר מקוננים על כך שדור המכוניות האמיתיות הולך ונעלם, אז הכוונה היא, בין השאר, גם ליפנית נהדרת זו.
דא עקא, שאצלנו שווקו רק מעט B4 המצוידות בתיבת הילוכים ידנית, רובן נפלו לידיים של מורי נהיגה ונשחקו.

איתי בללי: התוודעתי אליך מעל דפי מקור ראשון מיום לידתו ועקבתי אחר טורך באדיקות, אם כי אל הבלוג מעולם לא נכנסתי, והנני עושה זאת בפעם הראשונה. כאדם שהיה מעורה מאוד בעסקי הרכב בשנות ה-80, ברצוני לשאול אם הנך זוכר חברה שעסקה בחלקי חילוף לרכב בשם 'מונדיאל', שנוהלה בידי קבוצה של יהודים דרום-אמריקנים ושכנה ברחוב יהודה הלוי 12 בתל-אביב (למיטב ידיעתי). האם אתה מכיר דרך כלשהי ליצור קשר עם אחד מן האנשים שעבד שם או בני משפחתו, במטרה לאתר אדם מסוים שעבד שם למשך תקופה?
העניין חשוב מאוד ואשמח מאוד אם תוכל לסייע.

תשובה: לצערי אין לי מידע בנושא, אך אולי פרסום מכתבך בבלוג יניב תגובה כלשהי שתסייע לך.

ענבל דקל: אני סטודנטית המעוניינת לקנות רכב לנסיעות יומיות מאלקנה שבשומרון לירושלים ובחזרה. חשוב לי שהרכב יהיה אמין, חסכוני בדלק, בטיחותי, ושיתאים לנסיעות יומיות לירושלים. התקציב שלי הוא עד 60 אלף שקלים.
איזה רכב כדאי לי לקנות?

תשובה: בסכום העומד לרשותך אפשר להשיג מכוניות רבות שיענו על ציפיותייך. מומלץ לחפש מכונית מבית טוב, שדאג לה כראוי. אני ממליץ על רנו קליאו חדשה כמעט. ידידה שלי נוסעת בקליאו ותיקה (B) כבר 16 שנה, וגילתה שמכונית זו אינה עושה צרות, קרי לא מבקרת כמעט במוסך למעט טיפולים שגרתיים, וגם חסכונית ונוחה.

אהרון טרייסטמן: הייתי שמח לשמוע מה דעתך על סיטרואן CX 2.5 GTI אוטומטית, שנת 1987. אני חושב לרכוש אחת.

תשובה: במגזין 'טורבו' ז"ל פורסם תצלום של כפות הידיים של הטרום-זקן אוחזות בהגה של סיטרואן זו, בדרך לאילת. בתצלום נראה המחוג של מד המהירות מתקרב ל-200 קמ"ש. אהבתי את המכונית הזו, ועודני אוחז בדעתי כי זהו אחד הדגמים המוצלחים ביותר של סיטרואן עד ימינו, אשר בהם סיטרואן ומתחריה הלגיטימיים הפכו לטאבלטים על גלגלים.
להבדיל מסיטרואן CX 2.5 דגם GTI, במכוניות המודרניות בנות זמננו הנאת הניהוג אמרה כבר adieu.

אבי ז': ברשותי רכב 7 מקומות, אוונסיס ורסו 2003. לפני כשבועיים, לאחר כיבוי הרכב בסיום נסיעה ארוכה, המשיכה לדלוק מנורת לחץ שמן, ונורת חום בצבע כחול מהבהבת. כמו כן, הרכב לא ננעל.
הלכתי למוסך טויוטה, שם בדקו את הרכב, הוסיפו ליטר וחצי שמן, והתקלה נעלמה. אך כעבור שבועיים, שזה היום, שוב לאחר נסיעה קצרה של כמה קילומטרים, נדלקה שוב נורת לחץ שמן ונורת חום המנוע מהבהבת, וכמובן, לא ניתן לנעול את האוטו בשלט אלא רק באופן ידני.
בעצת אחי שעובד במוסך הוספתי שמן, בערך ליטר, ותוסף שמן דבש. נסעתי כ-15 קילומטר, ולאחר הכיבוי נורת שמן עדיין דולקת, נורת חום המנוע מהבהבת בכחול והרכב לא ננעל בזמן נסיעה. הנורות כבויות ולא נראה משהו חריג.
אשמח לשמוע מה דעתך, אני לא כל כך סומך על המוסך (ברשותי גם הונדה סיוויק שמטופל במוסך הונדה, ואי אפשר שלא לשים לב להבדלים ברמות השירות).
לפני כחודש הוחלף סליל הצתה, אולי זה קשור? אשמח לשמוע דעתך, מאוד אהבתי לקרוא את המדור שלך.

תשובה: אין ברירה אלא לגלות את הסיבה הגורמת למנוע של אוונסיס לאבד שמן. ייתכן ששמן המנוע בורח דרך "סימרינגים" (מחזירי השמן), או שקיימת סיבה אחרת. לוּ כמויות שמן רציניות כל כך היו תוצאה של רינגים ובוכנות בלתי מתפקדים, אז המפלט של אוונסיס היה מעשן – ומר מוסכניק היה ממליץ על תיקון רציני של המנוע או החלפתו.
אגב: אכילה מוגזמת של שמן מנוע משאירה סימנים על המצתים. האם בדקו זאת במוסך? כשאתה מחנה את המכונית, האם נשארת שלולית שמן על הקרקע? האם יש סימני שמן בנוזל הקירור?

הנהג של אלמנת הגנרל 2

"הנהג של אלמנת הגנרל" נכתב בעת שירותי הנאמן במקור ראשון, אך בגלל רוח העיתון וצנזורה עצמית, המעדיפה הסתפקות ברמזים – חשתי צורך למחוק מהזיכרונות שפרסמתי את פרשת הרומן שלי עם אַנְיֵילָה, העוזרת הצעירה של בעלת הבית. הרי הדרמה בגרסתה המלאה, הבלתי מצונזרת

גילוי נאות: הקשיש המורשה מודאג מהאפשרות שכאשר השמיים ישללו ממנו בעתיד את התואר "מורשה", הוא ישאיר אחריו טקסטים שצונזרו בזמנם מטעמי פוריטניות זולה. חשש זה הוא בעצם הסיבה הראשית לשידור החוזר של "הנהג של אלמנת הגנרל" – הפעם, עם דמותה של אניילה. לעזאזל עם חיסול הרומנטיקה.

גירוש מעליית הגג

זה קרה בתחילת שנות ה-60 של המאה שעברה, עשרים שנה אחרי האירועים המתוארים ב"שועל הכסף של פליציה ט'". למדתי אז בדרך הקשה עד כמה מייסרים חייו של אמן עשויים להיות, ועזבתי את הוליווד של פולניה, הלא היא לודז'-סיטי הבוגדנית, לטובת עיר הבירה ורשה, כדי לחפש פינה משלי במקום החדש.

תחילה עצרתי בסטודיו של חברי הצייר יז'י מְייזֶ'ייבְסְקִי ברחוב נוֹבִי שְפִיאָט (העולם החדש). יז'י טרח כבר חודש ימים על דיוקן עצמי שלו, ולרגל הסרת הלוט מהציור הזמין את ידידיו ומכריו. הוא הניח יין על השולחן, ובהתרגשות הסיר את הבד מהפורטרט. מה רבה הייתה הפתעתו של האמן לגלות כי על פניו המצוירים מתנוסס שפם בנוסח סלבדור דאלי, שאני הוספתי בדייקנות כי לא עמדתי בפיתוי. "החוצה מפה, מנוול", זרק אותי חברי מהסטודיו, וכך איבדתי מקום מגורים חמים וחביב.

מגורש מעליית הגג של הצייר הזועם, עמדו בפניי שתי אפשרויות – לשכור חדר במלון, או ללון במכוניתי. בחרתי באפשרות שלישית, ופרסמתי בעיתון מודעה קצרה בזו הלשון: "במאי קולנוע צעיר מחפש מקום מגורים זול".

כעבור כמה ימים, כאשר הגעתי לסניף הדואר לברר אם הגיעו אליי הצעות כלשהן, הגישה לי הפקידה גלויה שנכתב בה: "נא להתקשר אליי, אשת הגנרל פ', מספר טלפון כך וכך". את המספר חייגתי מתא טלפון ציבורי. לאחר חילופי דברים עם העוזרת של אשת הגנרל נסעתי לכתובת שנמסרה לי, המקום שאמור להיות ביתי החדש.

בריחה מהגטו

האחוזה של אשת הגנרל השתרעה בשכונת וילות, לא רחוק ממרכז ורשה. אך לפני שהתקרבתי לבית הדו-קומתי, שחלונותיו עטורי וילונות לבנים והוא טובל בגינה מלבלבת ומוקף גדר – עצרתי את המכונית למרגלות הבית ונזכרתי בסתיו שלפני 20 שנה בערך, שבו מצאתי את עצמי באותה שכונה בדיוק, שכונת זוֹליבּוֹש, וממש באותו רחוב.

זה קרה אחרי שעזבתי את הגטו עם קבוצת הפועלים היהודים האחרונה שיצאה לעבוד בצד הארי של ורשה. אבא רצה שאנסה לצאת יחד איתם, וכך אברח מהגטו, בתקווה שאשרוד בין הגויים.

הלכתי עם הפועלים. על כתפינו נשאנו אתים. אמנם הקבוצה לא נזקקה כלל לאתים כדי לעבוד, כי הייתה מועסקת בליטוש עדשות באיזה מפעל קטן לאופטיקה שתוצרתו נשלחה לצבא הגרמני, אך האתים היו אמורות להבהיר לכול שאנחנו יהודים עובדים.

עד ליציאתנו מהגטו שמרו עלינו שוטרי יודנראט, צעקנים והיסטריים, אשר ללא שום סיבה הלמו בנו באלות עץ. כך שהוקל לנו כאשר שוטרי היודנראט נותרו בגטו עם צעקותיהם ואנו המשכנו הלאה, אל מחוץ לחומה, בליווי שוטרים פולנים "כחולים", נושאי רובים. הם לפחות לא קיללו אותנו ולא הרביצו סתם.

לא רציתי לעזוב את אבא, אבל הוא שכנע אותי שלבדו יהיה לו קל יותר בגטו. "לֵך, אל תסובב ראש", הספיק אבא לבקש כאשר שורות הפועלים החלו לצעוד לכיוון היציאה מהגטו. לא שמעתי לאבא והפניתי אליו את ראשי, בעוד שהשוטרים מזרזים אותי באיומי מקלות. אבא עמד בכניסה לביתנו וידו מונפת לפרדה, כאילו ידע שאני אסתובב לראות אותו בפעם האחרונה.

תחילה צעדנו בשלשות, בסגנון הגרמני, כפי ששוטרי היודנראט סידרו אותנו בגטו; אבל אחר כך, בצד השני של החומה, צעדנו בשולי האספלט הארי בטור, מסודרים לפי גובה. מכיוון שהייתי צעיר הפועלים צעדתי אחרון, וכאשר השוטר התעכב ליד קיוסק כדי לקנות סיגריות – חמקתי אל כניסה חשוכה של איזה בניין מגורים.

בחצר הקטנה, המוקפת קירות גבוהים, היה חשוך כמו בור. במרכז החצר התפללה קבוצת נשים פולניות אל מול פסלה של מריה הקדושה, דמות לבנה בגלימה כחולה. הנשים זימרו תפילה מונוטונית, ואחדות מהן כרעו על ברכיהן. המזמור הדתי "תתחלנה, שפתיים, לרומם את העלמה הקדושה, תתחלנה למלל את מעלותיה הנשגבות" נשמע מחצר זו שבה הסתתרתי, בעת שברחוב הסמוך התרחקו הפועלים היהודים עם השוטרים.

כאשר העזתי לבסוף להציץ אל הרחוב, חבריי נבלעו כבר בהמון הפולני, לקול צלצולי האזהרה של החשמלית האדומה שבדיוק חלפה, מוחקת לעד את מראה הקבוצה הגטואית. הצצתי שוב ממקום מחבואי, ורק כאשר וידאתי שאיש אינו עוקב אחריי הסרתי מהשרוול את טלאי המגן דוד, ויצאתי אל הרחוב.

עכשיו כבר בלי טלאי, אבל עדיין עם אֵת על הכתף, צעדתי קדימה במהירות, לא חשוב לאן, העיקר להתרחק ככל האפשר מחומות הגטו ומזירת בריחתי.

זהובת שיער ולב

לא נפטרתי מהאת, שנסכה בי תחושת ביטחון. האת הזרוקה באגביות על הכתף סימנה לעיניים זרות שאני הולך לאן-שהוא, ושאני ממהר כי מישהו מחכה לי לעבודה באיזה שטח או גינה. בלעדיה, השיטוט שלי ברחוב היה נראה חשוד על רקע הילדים הפולנים בגילי, שעם ילקוטים מלאי ספרים על גבם רצו לבית הספר בקבוצות צוהלות, צווחות. הם דילגו בעליזות על רגל אחת, הבנים מקניטים זה את זה בדחיפות קטנות ומושכים לבנות בצמה והללו מצחקקות.

החשתי את צעדיי, כאילו אני חושש לאחר, אף שאיש לא חיכה לי בשום מקום. הלכתי ללא מטרה, מנסה להתרחק ככל האפשר מהמסלול היומי של הפועלים היהודים. וכך, כשאיש לא פונה אליי, הגעתי לשכונה של בתים צמודי קרקע, שגינות קטנות הפרידו בינם לבין הרחוב.

התיישבתי לנוח על ספסל אחד, למרגלות גדר של כלונסאות עץ צבועות ירוק. בצידה השני של הגדר רכנה אישה מעל ערוגה של איזה ירק. היא הביטה בי בסקרנות, קרבה לגדר ושאלה אם מתחשק לי כוס חלב. הנהנתי, והיא שאלה אותי בחיוך אם אני מעדיף אולי סיגריה. מופתע, עניתי שאינני מעשן. האישה נעלמה בתוך הבית, ותוך כמה דקות חזרה עם כוס חלב ושתי פרוסות לחם בחמאה.

התאפקתי לא להתנפל על הכוס והצלחת, כדי שהאישה לא תחשוד שזהו הלחם הטרי הראשון שבא אל פי מזה שנתיים ימים, והחלב הנורמלי הראשון אחרי אבקה לבנה מעורבת במים, אך האישה לא התעניינה בנימוסי האכילה שלי, וחזרה לעבודתה בערוגות.

מכיוון שלא ידעתי איך להודות לה, הצבעתי על האת ושאלתי אותה אם אני יכול לעזור לה בעידור גינתה. "איחרת, חמוד", אמרה לי, "הכול כבר זרוע. אבל אתה יכול לעזור לי בהשקיה", הציעה. וכך, במשך איזו חצי שעה, מילאתי שוב ושוב את המזלף במי ברז.

אחר כך האישה נעלמה שוב בתוך הבית, וכשחזרה הניחה בידי מטבע של 5 זלוטי. "הרווחת את זה", אמרה, ובמבט מודאג שאלה אותי אם יש לי איזה כיס ללא חור. הייתי כבר בשער הבית, מוכן לצאת שוב לרחוב, כאשר האישה ביקשה שאחכה רגע.

"תזרוק את האת", הציעה, "כי איתה אתה נראה כמו פועל יהודי מהגטו".

"אני לא מהגטו", הכחשתי, "יש עליי מֶטְרִיקָה (תעודת לידה)".

"זה כבר בכלל לא טוב", גערה בי, "ילדים בגילך לא הולכים עם מטריקה בכיס. תעודת לידה מחזיקים בבית, בתוך מגירה בשידה", לימדה אותי. "לילד שלי, שהוא בגילך, יש בכיס רק תעודת בית ספר וכרטיס חודשי לחשמלית. מוזר שאף אחד לא אמר לך את זה".

לא יכולתי להסביר לאישה הטובה הזו שכדי להשיג את תעודת הלידה, אמא מכרה את שועל הכסף היקר לנו כל כך. עם הנייר המזויף שנח בכיסי, הרגשתי ששועל הכסף עדיין שומר עליי, כפי שעשה בגטו. פחדתי לחשוב על כך, כדי לא לבכות.

האישה חיכתה עד סוף השתיקה שלי, וביקשה שאקרב אליה. כשניגשתי אליה, ענדה לצווארי מדליון כסף קטן תלוי על שרשרת דקה. "לוואי שסנט כריסטופר הקדוש ייקח אותך תחת חסותו", אמרה ברצינות פתאומית.

"תודה לך מכל הלב", אמרתי בגרון ניחר. יצאתי אל הרחוב, והשענתי על הגדר שמאחורי הספסל את האת שהבאתי מהגטו. לא סובבתי ראש אחרי האישה. עזבתי מהר כדי לא לסכן אותה. ידעתי שבגלל עזרה ליהודים, פולנים מקבלים עונש מוות.

חבורת עזובים כמוני

יצאתי מהשכונה הפסטורלית, משוטט רחוב אחר רחוב, עד שמצאתי את עצמי על שפת נהר הוויסלה. ירדתי אל קו החוף, ושם, תחת גשר הברזל, קרוב למים הזורמים לאיטם, ישבו כמה ילדים בגילי סביב מדורה דועכת. כשהבחינו בי סימנו לי להתקרב.

"הי, חבוב, יש לך איזה כסף קטן?", שאלו. "אנחנו אוספים ל'מסריחים'".

הוצאתי מכיסי את 5 הזלוטי שקיבלתי מהאישה. "מיליונר", התפעלו, ואחד מהם רץ לקנות סיגריות. כשהוא חזר, הדלקנו את ה'יוּנָקִי' הגרמניות, שתינו לימונדה בטעם סכרין והוצאנו מהאפר תפוחי אדמה צלויים, שלהטו בין האצבעות ועל הלשון.

"אתה לא יודע לעשן?", צחקו ממני כשראו אותי משתנק מהעשן. הם לימדו אותי לנשוף אדים מהאף, והציעו שמחר בבוקר אלך איתם לכנסייה בצד השני של הוויסלה. "הכומר מחפש עוזרים חדשים, מיניסטראנטים", אמרו. "מנומס כמוך בטוח ימצא חן בעיניו".

אודישן אצל אלמנה

חלפו 20 שנה, ופתאום, בעודי במכוניתי מחפש את ביתה של אשת הגנרל, מצאתי את עצמי ממש באותו רחוב שהגעתי אליו עם אֵת על הכתף מיד אחרי בריחתי מהגטו. זה היה מוכרח להיות פה איפשהו, אני מנסה לשחזר את מיקום הבית. אלא שברחוב בו אני נמצא כעת, הנושא את השם סְלוֹנֶצְ'נָה, רחוב השמש, אין גדר כלונסאות ירוקה. איננו גם הספסל שעליו ישבתי.

יצאתי מהאוטו וחלפתי דרך מדשאה עד לדלת הבית, שפתחה לי עוזרת צעירה וחייכנית. "הגברת אשת הגנרל מצפה לך", אמרה בחנחון קל, והובילה אותי לסלון אפלולי.

על כיסא מרופד ליד החלון ישבה אישה מאובקת פודרה, והושיטה לי יד לנשיקה. אני שונא לנשק ידיים של נשים זקנות, אך מה לא עושים כדי לקבל פינה משלי. האישה הזמינה אותי לשבת מולה, והעוזרת הגישה לנו ספלי תה. אחרי החלב ששתיתי כאן לפני 20 שנה, זה כבר המשקה השני שמגישים לי באותו רחוב. "על מה האדון מחייך?", תמהה אשת הגנרל, ואני עניתי לה שעל כלום. "סתם נזכרתי במשהו", מלמלתי.

"רציתי להכיר את הבמאי שמחפש מקום לינה זול", פתחה אשת הגנרל. "מעניין אותי, ממתי במאי קולנוע סובלים מחוסר קורת גג".

"התגרשתי", הסברתי לה, ואשת הגנרל נדה בראשה לאות הבנה.

"האהבה מתה?", שאלה בנימה קנטרנית, מציצנית.

"משהו כזה", מיהרתי להסכים איתה.

"בעלי הגנרל", סיפרה אשת הגנרל, "שאיתו חייתי במשך חצי מאה, נפטר לפני שלוש שנים. נותרתי לבד", סיכמה בנימה נטולת צער, "ואני מוכנה להשכיר לאדון חדר בעליית הגג. זה תמיד חיובי שיש גבר בבית. רישיון נהיגה יש לאדון?"

"כן", אני אומר. "הגעתי באוטו".

אשת הגנרל קמה מכיסאה, קרֵבה לחלון והביטה בסירנה FSO שלי, המחכה ברחוב.

"כמה צילינדרים יש לזה?", שאלה.

הסברתי לה ששני צילינדרים, והוספתי שזהו הדגם הראשון שיוצר בבית החרושת בוורשה. עכשיו כבר יוצאות שם מפסי הייצור סירנות בעלות שלושה צילינדרים. "כשיהיו לי אמצעים, אקנה לי אחת כזו חדשה", אמרתי.

אשת הגנרל משכה בכתפיה בחוסר הסכמה. "בעלי הגנרל החזיק בהשקפה שלמכונית צריכים להיות שישה צילינדרים לפחות, אם לא שמונה, ומוטב שנים-עשר. הוא בשום פנים ואופן לא היה נכנס לדבר כזה", הצביעה במיאוס על סירנה שלי.

ניסיתי להסביר בעדינות לאשת הגנרל שמוטב שני צילינדרים מאשר תחבורה ציבורית, חשמליות או אוטובוסים, אך האלמנה לא השתכנעה. "תחבורה ציבורית!", החרתה אחריי בלעג, "מה זה עלה על דעתו של אדון!"

הלכתי אחר אשת הגנרל והעוזרת אניילה במדרגות עץ חורקות שהובילו לעליית הגג, שם ציפה לי חדר קטן ובו חלון ותקרה אלכסונית. לחדר היה צמוד חדרון אמבטיה, שהיה החלל הבהיר היחידי באותה קומה, כי עליית הגג עצמה, כמו גם המסדרון המוביל אליה, היו מצופים טפט כחול-כהה.

"מתאים לאדון?", שאלה אשת הגנרל. עניתי שכן, וירדתי מעליית הגג לאוטו להביא את המזוודה ואת מכונת הכתיבה, "קונטיננטל פורטבל", שעליה הייתה גאוותי. את המכונה הנחתי בעדינות על שולחן קטן שעמד ליד מיטתי החדשה.

"זה כל המטען של אדון?", לגלגה אשת הגנרל. "כאשר בעלי נסע לטייל, שישה משרתים צבאיים היו סוחבים אחריו תרכוסים ענקיים וכבדים", סיפרה בטון נוזף.

התחמקתי מהעקיצה, ושאלתי את הגברת למחיר החדר, אך אשת הגנרל לא ענתה. "נדבר על זה מחר, בארוחת הבוקר", אמרה. וכאשר עזבה האלמנה את עליית הגג והחלה לרדת במדרגות, לחשתי אל אניילה: "כאן אני אכתוב תסריטים, ואת תהיי המוזה שלי", והיא שלחה אליי חיוך דקיק אך מאושר, והלכה אחר אדוניתה.

חצי פנסיון, הפתעה שלמה

למחרת בבוקר, לצד הכריכים והקפה השחור שהגישה אניילה בספלי פורצלן מעוטרי פרחים כחולים, הציעה לי אשת הגנרל את העסקה הבאה: אני לא אשלם על המגורים אצלה אפילו אגורה אחת, אך תמורת האירוח – שכולל חצי פנסיון וכביסה – אתחזק את המכונית שהותיר אחריו הגנרל, אשר עבר לעולם שכולו טוב. "בשעת הצורך", הבהירה אשת הגנרל, "תצטרך גם להסיע אותי לקניות ולביקורים".

מובן שהסכמתי מיד לעסקה, ורק התעניינתי איזו מכונית זו, וכמה זמן היא עומדת ללא שימוש. למשמע התשובה, כמעט נפלתי מהכיסא מרוב תדהמה. הקרואסון המתוק נתקע בגרוני כאשר אשת הגנרל סיפרה כי מדובר ביגואר בריטית בעלת מנוע בנפח 4.0 ליטרים, שעומדת במוסך ללא שימוש מאז מותו של גנרל פ', כלומר כבר שלוש שנים, שלושה חודשים ושבועיים.

"האדון יכול לגשת לראות את המכונית", אמרה לי אלמנתו של גנרל פ', אשר ידע, מתברר, לבחור מכוניות, והושיטה לי צרור מפתחות.

יצאתי לגינה, ורגע אחר כך לחמתי בדלתות הכבדות של המוסך, שכבר מזמן לא נפתחו בשביל אף אחד. עדיין התקשיתי להאמין שבעוד רגע קט אעמוד מול יגואר MK9. בפולין הקומוניסטית של אז הייתה רק יגואר אחת כזו, והיא הייתה שייכת לראש הממשלה יוזף צירנקביץ', שהוא עצמו נהג בה בחברת אשתו, השחקנית הדרמטית נינה אנדריץ'.

ופה באמת עמדה יגואר, כמו בסרט אנגלי, עדיין מלאת הדרת-כבוד, אף שבצמיגיה חסר אוויר ושמשותיה הכהות היו אחוזות קורי עכביש.

ירדתי לרחוב להביא מסירנה משאבה ידנית, והתחלתי להפיח את אוויר השכונה בצמיגיה הרחבים של היגואר. עד הערב המאוחר נלחמתי עם המשאבה החורקת, עם הוונטילים, עם קורי העכביש ועם מכסה המנוע, שתחילה לא רצה להיפתח ואחר כך כמעט ערף את ראשי כשניסיתי לנקות את מכסה האלומיניום של השסתומים.

כל אותה העת הציצה עליי אניילה מהגינה, בעודה גורפת עלים בתנועות אשר דמוּ עליי כתנועות ריקוד.

אצילה קמה לתחייה

למחרת בבוקר נסעתי בסירנה עם המצבר הענק של היגואר לחשמלאי, כדי שימלא אותו. "מה יש לך?", התפלא האיש, "משאית?"

חזרתי לביתה של אשת הגנרל, בדקתי את מפלס השמן במנוע, את מי הקירור ואת מצב נוזל הברקסים, ואחר התחלתי לנקות את פנים הרכב. העור בגוון הכתמתם שציפה את המושבים, שהיו רחבים כמו במועדון חברים לונדוני, נראה כמו חדש לאחר ניקויו בסתם סמרטוט רטוב. למגע המטלית הבהיקו גם מסגרות הכרום שמסביב לשעונים, שהיו משובצים בין חיטובי העץ האציליים של לוח המחוונים.

למחרת הרכבתי את המצבר הכבד וסובבתי את המפתח בסוויץ'. שעוני היגואר זרחו בירוק, ותחת המחוג האדום של מד המרחק התגלה קומץ המיילים הזערורי שעשתה המכונית מרגע שעזבה את פס הולדתה בקובנטרי שבלב אנגליה, באזורWest Midlands . בסך הכול 20 אלף מייל ומשהו. הגנרל לא האמין, כנראה, בטיולים ארוכים.

כל השעונים עבדו היטב. מד הדלק של המכל הראשון הצביע על אפס, אך במכל הדלק השני התגלו סימני אוקטנים – המחוג רטט על טווח הרזרבה לשעת חירום. לא אשאב את הלכלוך מהתחתית, החלטתי, ונסעתי בסירנה עם ג'ריקן לתחנת דלק, חזרתי, שפכתי ליגואר 20 ליטרים, והפעלתי סטרטר.

המנוע הסתובב, במרץ אפילו, אבל לא רצה לעבוד. לא איתי, חביבי, מִשְחָקִים כאלה, הזהרתי את יגואר.

שוב פתחתי את מכסה המנוע הכבד, הפעם תומך אותו במטאטא כדי שלא יתפתה לעוט על צווארי. פתחתי את המפלג, ניקיתי את הפלטינות, ובזהירות שפכתי 100 גרם בנזין לסעפת היניקה של זוג מאיידי ה-SU. המתנתי קמעה, וניסיתי להתניע שוב. הפעם נכנע המנוע ללא התנגדות, רק השתעל פעמיים או שלוש והחל לעבוד בטרטור שקט. ממפלט היגואר, שקוטרו 2.5 אינץ', החלו לצאת ענני עשן אפור מעורב בטיפות מים.

הנחתי למנוע היגואר לעבוד במשך רבע שעה, שלאחריה העשן חדל, למזלי, כי הייתי כבר מטושטש מהרעלים אף שדלתות המוסך היו פתוחות לרווחה. מחוג הטמפרטורה עצר באמצע הסקאלה.

הקפתי את היגואר כדי לבדוק את האורות. כל הפנסים דלקו. התיישבתי במושב הנהג, שילבתי להילוך אחורי, ויגואר נענתה לי ויצאה מהמוסך לתהליך הרחיצה. מתחת לשכבה העבה של אבק ובוץ הזדהרה לקה בצבע בורדו, והטמבונים החסונים של יגואר נדלקו בכרום טהור.

ייבשתי את הפח במטלית זמש, סגרתי את המוסך והודעתי לאשת הגנרל שהמכונית מוכנה ומזומנה לנסיעת מבחן.

"והרדיו?", שאלה אשת הגנרל, "האדון בדק את המקלט? הגנרל מעולם לא הרשה לקחת אותו בלי מוסיקה קלאסית".

"הרדיו עובד, גברתי", אמרתי, "הכול עובד כראוי. החימום, המאותתים, המגבים, ואפילו המאוורר שמקרר את הבטרייה. גם לדלתות היגואר לא תהיה החוצפה לחרוק, כי כל הצירים שומנו".

"אז אולי אדון יעשה סיבוב", הציעה אשת הגנרל.

רק לא כפפות

התיישבתי מאחורי ההגה אחוז חששות. ידעתי שליגואר אין ביטוח, ושאין לה טסט בתוקף זה למעלה משלוש שנים. לא נותר לי אלא לקוות ששוטרי התנועה לא יעזו לעצור את היגואר לבדיקה, בחושבם שהמכונית שייכת לראש הממשלה צירנקביץ'.

אבל מה יהיה, הודאגתי, אם אני אדפוק במשהו את הטמבון החסון של יגואר הפוסט-גנרלית, או אם מישהו ינגח בה מאחור?

בזהירות עילאית הגעתי ל"ספאטיב", מסעדת אמנים בשדרת ירוזולימסקה. יושבי הקבע של המקום פערו אישונים נדהמים למראה היגואר החונה, וחיפשו בהתרגשות את ראש הממשלה. "אם היגואר עומדת בחוץ", אמרו, "צירנקביץ' מוכרח לשבת פה באיזה מקום". אך כעבור כמה דקות דעכה ההתעניינות ביגואר, בזכות מבקר ספרות אחד שהלך מכות עם איזה משורר-סאטיריקן, אני כבר לא זוכר מי.

למחרת ביקשה אותי אשת הגנרל, מבושמת מכף רגל עד ראש ב"שאנל 5", שאקח אותה לעיר העתיקה. היא התיישבה במושב האחורי של יגואר לבושת שחורים, כולל כובע שחור ורעלת תחרים שחורה המסתירה את פניה. "בתא הכפפות מימין, אדון ימצא כפפות לבנות. הגנרל אף פעם לא הרשה לנהג להסיע את היגואר בלי כפפות".

הבנתי בעוגמה: ברגע שאשת הגנרל התיישבה בנוחות ביגואר, איבדתי סופית את סטטוס הדייר המכובד שבעלת הבית שתתה איתו אתמול בערב קפה ודיברה איתו על ספרות וקולנוע.

"לצערי", שיקרתי חלק, "מסרתי את הכפפות לניקוי יבש". הבטחתי לאשת הגנרל שבפעם הבאה כבר אקח אותה לטייל בכפפות. אולי האישה תשכח עד אז מהרעיון הזה, קיוויתי בנאיביות.

קהל רב הקיף את היגואר שלנו תכף בהגיענו לכיכר העיר העתיקה, שאותה בנו הפולנים מחדש לבנה אחר לבנה על גבי החורבות שהשאירה אחריה המלחמה. אשת הגנרל לא עשתה שום סימן שבכוונתה לצאת מהרכב. היא ישבה ללא ניע, אדישה כביכול להתרגשות ההמון. ידעתי לְמה היא מצפה.

עזבתי את ההגה, הקפתי את היגואר ופתחתי למען הגברת את דלתות היגואר. אשת הגנרל יצאה מהמכונית בריחוף מסוגנן, כמו כוכבת קולנוע שמגיעה ברולס-רויס למלון "מג'סטיק" בקאן, והודיעה באגביות שהיא הולכת לשחק רמי עם חברה. "האדון צריך בינתיים לשמור על המכונית ולא להתרחק ממנה אפילו לרגע, משום סיבה", הבהירה.

וכדי לתת שואו להמונים הצובאים על היגואר, פקדה בקול רם יותר: "נהג, חכה", ונעלמה בשער בית שנראה כמו תפאורה לסרט.

הסקרנים סביב היגואר הלכו ורבו. "כמה זה סוגר?", שאלו הפולנים, מציצים במד המהירות הבריטי ומתרגמים את המיילים לקילומטרים. "דלק רגיל מתאים פה? כמה היא לוקחת?"

שִעָבוּד יקר

מאותו רגע ואילך, לא היה כבר שבוע שלא הסעתי את אשת הגנרל לפה ולשם, פעמיים-שלוש לפחות. וכך, הייתה לי הזדמנות להכיר היטב את המלכה הבריטית, כולל את החיסרון האחד והבודד שלה: מושביה היו מצופים עור חלק כל כך, עד כי בסיבובים היה צריך לתפוס בחוזקה את ההגה כדי לא להחליק עד הדלת. אך סלחתי על כך ליגואר, המזדקנת יפה יותר מבני אנוש.

סירנה שלי עמדה מיותמת משימוש במדשאה שמול הווילה, בעוד שאני מצאתי עצמי עמוק בשבי היגואר: הייתי רוחץ אותה בשמפואים הטובים ביותר ומקרצף את חמוקיה עד להברקה מרבית. הייתי מנער את השטיחים המהודרים של יגואר, בצבע ברונזה, שלוגו הפירמה רקום עליהם בצהוב, מאוורר את חלל היגואר עד שהתנדף ממנה הריח המעופש שהצטבר בשלוש השנים, מחליף שמן במנוע ומוסיף שמן בתיבת ההילוכים, ואף מניח פרחים טריים באגרטל הקריסטל הטהור שהיה תלוי על יד השמשה הקדמית.

כך קרה ששכר הסופרים שקיבלתי תמורת התקתוקים הליליים שלי על ה"קונטיננטל" – הלך כולו על פילטרים מקוריים של שמן ואוויר, על 12 ליטר שמן קסטרול שהבאתי מאנגליה, על "הידרול" הבריטי למעצורים, על נוזל אנטי-קורוזיה ירוק למערכת הקירור ועל שישה מצתי גולדן-לודג', בעלי ארבע אלקטרודות כל אחד.

התיקון של מפלט היגואר לבדו, שנכנע לקורוזיה ונפל פתאום עקב חוסר שימוש ממושך, עלה יותר מאחזקת הסירנה במשך חצי שנה, כולל ביטוח ודלק.

היו ימים שבגלל היגואר, החדר בעליית הגג אצל אשת הגנרל עלה לי כמו דירה במלון בריסטול המפואר במרכז ורשה.

אבל הייתי משקר לוּ הייתי כותב כעת שהדאגה ליגואר לא הסבה לי סיפוק. אפילו לרגע לא חשתי כמשרת של אשת הגנרל. לא חשתי מושפל אפילו כאשר הסכמתי, בעקבות בקשותיה ואיומיה, לנהוג את היגואר בכפפות לבנות כשהסעתי מוורשה לעיירה קז'ימייש את בעלת האוטו ואת חברתה, אף היא אישה בת שבעים לפחות.

חשתי כי נפלה בחלקי זכות, ואף כבוד, למלא תפקיד של חצרן בכיר אצל הוד-מלכותה, כלומר היגואר. "אם האימפריה הבריטית הייתה נמחית מסיבה כלשהי מעל פני האדמה, והייתה נותרת ממנה רק יגואר MK9 – הדורות הבאים היו יכולים להקיש ממכונית זו מה היה טיבה של אותה ממלכה", אמרתי לאניילה, שמצחה המתוק התכרכם למשמע הקביעה.

jaguar mx9

ארבעים שנה אחר כך, צץ במוחי הרעיון המטורף לקנות לי יגואר כמו זו של אשת הגנרל. והנה, מצאתי MK9 כזו בפרנקפורט, במחיר הזדמנותי של 15 אלף אירו. אולי משום שלא היו לה מנוע, גיר ומתלים. ההיגיון ניצח את הנוסטלגיה

מציצנית כפייתית

לצערי, למגוריי אצל אשת הגנרל, שהיטיבו עם היגואר, היו גם צדדים מביכים. בעלת הבית הקשישה התרגלה, למשל, לחטט בחפציי כשהייתי מחוץ לבית. היא קראה בטיוטת התסריט שהתחלתי לעבוד עליו, "אונייה לאדיס-אבבה", אשר חלקים מתוכו הקראתי באוזניה של אניילה. "אם אצליח למכור את התסריט, נתעשר, נקנה מהזקנה את היגואר ונברח ממנה", הבטחתי לנערה החיננית.

אשת הגנרל פשפשה ללא בושה גם בביקורות הקולנוע, הספרות והאמנות שכתבתי, והגרוע מכול – הייתה לאלמנה נטייה להציץ לאמבטיה כשהייתי מתרחץ. זכוכית המאט של חדרון האמבטיה ודאי הסבה לה תסכול רב, שכן החדרון היה בנוי כך שהמתבונן מבחוץ לא היה יכול לראות דבר זולת צללים מטושטשים, אבל מי שהיה בתוך חדרון הרחצה ראה היטב מי מתקרב לדלת.

"אני מבקש מהגברת שתרד למטה כי אני עלול להתרגז, להחליק על סבון ולשבור רגל", ביקשתי אותה כאשר הייתי יושב באמבטיה, ואשת הגנרל הייתה קופאת במקומה ומעמידה פנים שהיא איננה שם. כבעל חינוך מוקפד, האמון על נימוס עילאי כלפי הזולת בכלל ונשים בפרט, לא הזכרתי תקריות מצערות אלה בעת טקסי ארוחת הבוקר.

כן, למען היגואר הייתי מוכן לסבול השפלות, ואפילו כואבות יותר. כמו הפקודה שנתנה אשת הגנרל בחברת אורחיה – "שהנהג יוציא את המכונית מהמוסך ויחכה עם מטרייה על יד הדלת", דרשה.

סנוביזם חד

לעיתים אף חשדתי שאשת הגנרל משובשת במקצת בדעתה. פעם עמדה בדלת חדרי כשהייתי עסוק בכתיבה, והודיעה לי שבזמן שלא הייתי בבית היא "התוודעה", כלשונה, לכלי הרחצה שלי. "איך אתה יכול להתגלח באביזרים נחותים כאלה?", אמרה בזעזוע. "בעלי הגנרל בשום פנים ואופן לא היה לוקח לידו סכין גילוח מתוצרת מקומית. הוא השתמש רק בסכינים הטובים ביותר, שהוא הביא מחו"ל. הבאתי לך כמה משובחים כאלה, שהגנרל הותיר אחריו", אמרה, והגישה לי קופסת פח מלאה עד גדותיה בסכיני גילוח ישנים, הדבוקים זה לזה בסבון גילוח שהתקשה כאבן ואשר בצבצו ממנו זיפיו הכהים של הגנרל.

"האדון ייקח את זה, בבקשה", אמרה ויצאה.

הבטתי בסכינים בתיעוב, בעטתי את הקופסה תחת האמבטיה, ושכחתי מהם. עד שיום אחד הייתי מוכרח להתגלח במהירות ולצאת מהבית לפגישה חשובה, אך אוי לאותה הדרמה – בשום מקום לא מצאתי את סכיני הגילוח המקומיים שלי, האמינים, שהושלכו כנראה לעזאזל על ידי בעלת הבית.

רגע של שבירה, והחלטה. הוצאתי את הקופסה שהחבאתי תחת האמבטיה ובה דבוקת סכיני הגילוח הישנים שהותיר הגנרל, הסרתי אחד מהם באמצעות אולר ושטפתי אותו במים חמים. בתוך שניות הבריק הסכין בכחול-ג'ילט כמו חדש. אתגלח בו אפילו אם יהיה קהה כמו סכין חמאה, החלטתי בייאוש. אך איזו הפתעה: סכין הגילוח התגלה כנהדר. מעולם לא התגלחתי במשהו כה מושחז. הבנתי שהגנרל השתמש בכל סכין רק פעם אחת ולאחר מכן זרק אותו לקופסה, מבלי לנצל אותו קודם במשך שבוע.

אני מודה בבושה שבאמצעות האולר הוצאתי עשרות סכיני גילוח מתוך גוש המתכת, ניקיתי אותם אחד-אחד מהלכלוך העתיק, ואז ייבשתי אותם והנחתי בקופסאות גפרורים, כשבין כל סכין וסכין הנחתי פיסת נייר.

בסכיני הגילוח של הגנרל השתמשתי עוד זמן רב אחרי שנפרדתי מאלמנתו ומהיגואר שלה.

הבולשת חוקרת

אלמנת הגנרל עקבה בשיטתיות לא רק אחר כתביי וחפציי, אלא גם אחר המפגשים שלי עם אניילה. בעלת האחוזה ניסתה להבין מה קורה מאחורי גבה ביני לבין העוזרת האישית שלה. היא בלשה אחר הכניסות והיציאות של אניילה אל חדרי, ועינה צדה כל ביקור של אניילה במוסך היגואר, שם המשכתי לטפח על חשבוני את הפלא הבריטי המוזנח שהגנרל המנוח השאיר.

הגברת הזקנה ניסתה גם לשמוע על מה אנו מדברים, אניילה ואני, ועל מה לפעמים שותקים. הערצתי כלפי היגואר לא חמקה מעיניה הפיקחיות של אשת הגנרל, אך היא הייתה מבולבלת קמעה: כאשר צותתה לי ולאניילה, האלמנה לא הצליחה להבין אילו מבין מילותיי החמות מופנות אל היגואר, ואילו מביניהן מכוונות אל אניילה. כאשר ציטטתי למשל שורה מתוך איזו סונטה של פטררקה או קטע משיר של אפולינר, אלמנת הגנרל לא ידעה לאשורו אם הציטוט הוא בהשראת היגואר, או בגלל אניילה ובשבילה.

כי בעלת הבית שלי לא הצליחה להחליט מה מקסים אותי יותר: היגואר או אניילה. האמת שאני עצמי לא ידעתי.

בגלל האוזן והעין הקשובות שלה הייתה אשת הגנרל שרויה באשליה שידוע לה כל המתרחש בביתה, אך למעשה הצלחנו להסתיר ממנה לא מעט. וכך, בעוד שאלמנת הגנרל ישבה במנוחה על הספה, חצי רדומה עקב צליל התקתוק הבלתי פוסק של מכונת הכתיבה שלי, צליל שהקלטנו מראש ברשמקול הוותיק שלי כדי לרמות את בעלת הבית ולנסוך בה את הרושם שהדייר-נהג שלה עובד ללא הפסקה – היינו אניילה ואני מקשקשים בעליית הגג.

ספר לי על הגטו, אהובי

במפגשיי עם אשת הגנרל הזקנה בקומת הסלון, התאפקתי אך בקושי לא להתפקע מצחוק למראה אניילה, שהייתה רוקדת בשובבות מאחורי גבה של הזקנה כשהיא חובשת לראשה את הכובע הצבאי של הגנרל המנוח. החיוך היה נמחק מפניה של יפתי רק כאשר סיפרתי לה על הגטו. אניילה דרשה ממני שוב ושוב סיפורים על הגטו, על חיינו עם שועל הכסף של אמא.

וכך, בעליית הגג שבה גרתי, לצלילי רקע של מכונת כתיבה נון-סטופית, סיפרתי לאניילה איך ימים ספורים אחרי שנסגרנו בגטו, החלו חיינו מאחורי החומה להתנהל סביב שועל הכסף של אמי, שדווקא בגטו הפך לדמות מרכזית בבית: ליטפנו אותו, חיבקנו, בכינו איתו. דרך חרכי הדיקט, שאטם את החלונות במקום השמשות השבורות, שועל הכסף שמע איתנו מהרחוב בכי, צעקות, יריות, וראה איתנו את הגופות הזרוקות ברחובות, מכוסות עיתונים. הוא ראה אנשים נפוחים מרעב.

שועל הכסף, המשכתי לספר לאניילה, הסתתר איתנו כאשר שוטרי היודנראט היו פורצים לדירה, ושכב איתנו במקום מסתור חשוך כשהוא שותק, אינו שואל דבר, ואנו היינו מרגיעים אותו ואומרים ש"הכול יעבור, והכול יהיה בסדר".

צליל הרקע של קונטיננטל פורטבל:

תיק-תק רעב,

תיק-תק קור,

תיק-תק חוסר תקווה.

היום אני כבר לא יודע אם פחדנו יותר על עצמנו, ששוטרי היודנראט האלימים ייקחו אותנו לאומשלגפלאץ, או שדאגנו יותר לגורלו של שועל הכסף.

מהלומה כפולה

סופם הבלתי צפוי של מגוריי תחת גגה של אשת הגנרל נראָה כך:

חזרתי מלודז', הלא היא כאמור "הוליווד הפולנית", שם הייתי אמור להתחיל בצילומים לסרט חדש שלי ("יודאיקה"), ואז לנסוע ללונדון עם התסריט "אונייה לאדיס-אבבה". אשת הגנרל עמדה בפתח הסלון, כמו חיכתה לי שאשוב מהנסיעה.

"מוטב יהיה אם אדון לא ישאיר את סירנה שלו תחת כיפת השמיים", אמרה, "עוד רגע תתחיל סערה. מוטב שהוא יכניס את רכבו למוסך", הציעה.

"ומה עם היגואר?", התפלאתי, "הרי אין במוסך מקום למכונית נוספת".

"אין כבר יגואר", הודיעה אשת הגנרל. "מכרתי אותה, כי בעצם אין לאן לנסוע במדינה הזו. בכל מקום היינו כבר, כמו שהגנרל נוהג היה לומר".

"איפה אניילה? אני לא רואה אותה".

"אניילה הלכה", ענתה האלמנה בחדות. "הוריה מצאו לה חתן בכפר שלה. שני המשקים של שתי המשפחות יתאחדו". האישה הוסיפה: "והנה הכפפות הלבנות של אדון, אנא ישמור אותן למזכרת".

עליתי נסער אל עליית הגג לארוז מזוודה. על נפשי ניחתה מהלומה כפולה של אובדן. האם בעליה החדשים של יגואר יידע שאת המנוע שלה צריך להזין בשמן קסטרול? שדיסקיות הברקסים מוכרחות להיות תוצרת ATE? שאת מגיני הברקסים צריך לחרוט בקרוב? שאת גומיות המגבים היבשות יש להחליף, פן יחרצו שריטות על השמשה? שאת שסתומי היגואר צריך לכוון כשהמנוע הקר עובד עדיין בטורי סרק?

בדרכי לדלת הכניסה אמרתי לגברת הזקנה "אדייה, גברתי אשת הגנרל", חולף על פניה לכיוון מכוניתי. העמסתי על סירנה את המזוודה ומכונת הכתיבה, טרקתי את הדלתות עשוית הפח הדקיק, התנעתי את שני הצילינדרים, שפלטו עשן כחול בחן של מנוע דו-פעימתי, ויצאתי דרך המדשאה אל מחוץ לגדר החווילה.

תהיתי אם היגואר של אשת הגנרל מתגעגעת אליי. כנראה כן, חשבתי, הרי למכוניות יש נפש, והן יודעות ליצור קרבה עם בני אדם. בכל אופן, הן טובות יותר מנשים הפכפכות ושתלטניות. לא זכרתי אפילו אם אני כתבתי את זה, או מישהו אחר.

אשת הגנרל צדקה. באמת ניתך גשם שוטף, שאת הבשורה עליו ייללו משבי רוח חזקים. ניסיתי לא לחשוב על אניילה, כי העצב לחש לי שאולי אני הוא, בעצם, שגרמתי לעזיבתה כאשר הקראתי לה את שיר הפרדה הזה שמצאתי, אימצתי ותרגמתי:

"בִּרְחִי לעת שחר, ליבי, אהובה,

בִּרְחִי בשחר,

כי אחרת, אנו נתבייש

בשפתיים קרות

בחוסר מילים מפחיד.

בִּרְחִי, ליבי, אהובה"

הֵבְזֶק של ממד העבר

כתמיד, מגבי הסירנה שלי קפאו תחילה, ורק אחר כך החלו לעבוד, וכך מצאתי את עצמי נוסע בתוך מערבולת רוח המסחררת עלי סתיו צהובים ונתזי בוץ. היו רגעים שלא ראיתי כלום כמעט, ואף פחות מכלום. נסעתי בחושך המשנה צבעים מברונזה לירוק כהה, מפולח בהבזקים פתאומיים של ברק. הרהרתי בצער שאף פעם לא נסעתי במכונית עם אניילה, לא בסירנה ובוודאי לא ביגואר.

נסעתי לאט בתוך ערפל סמיך. עדיין הרגשתי כאילו איבדתי משהו או מישהו יקר לי, בעוד שסירנה לוחמת בטפיחות הרוח הפתאומיות.

בשלב מה הדלקתי אורות ולא ידעתי אם הם נדלקו או לא, עד שהמגבים התעשתו וניקו טפח מהשמשה הקדמית בעזרת הגשם המצליף. או-אז נגלה לפניי רחוב אחר. אותו רחוב ובו גינות פרטיות הזכורות לי מלפני שנים רבות, ואותה גדר כלונסאות ירוקה שלא שכחתי.

עצרתי את האוטו. על יד הספסל עמדה עדיין האת שלי מהגטו. הידקתי אצבעות על הידית החלקה, הרטובה מהגשם, הנפתי את האת על הכתף ועשיתי איתה כמה צעדים אנה ואנה.

אחר כך עליתי על הספסל והצצתי אל מעבר לגדר. עמד שם בית קטן, נמוך, טובל בצמחייה עד גגו בשלווה גמורה, כאילו הסערה אינה נוגעת לו. דלתות הכניסה היו סגורות, והחלונות היו עיוורים מאחורי תריסים מוגפים. הנחתי את האת במקומה שעל יד הגדר, נכנסתי למכוניתי ונסעתי.

בחזרה לסטודיו

שעה קלה אחר כך עצרתי ליד תא טלפון וצלצלתי לרחוב נובי שפיאט, אל חברי הצייר. "אתה עדיין כועס עליי או שסלחת כבר?", גיששתי, "אני יכול לחזור לגור אצלך באטלייה כמה לילות?"

ישבנו עם בקבוק יין, אחד ואחר כך שני, וחברי יז'י מייז'ייבסקי שאל אותי למה אני נראה כמו שאני נראה. "כמו שאני מכיר אותך, זה או שהמנוע שלך התפרק, או ששוב עזבה אותך איזו משוררת מקרקוב!", הוא פסק.

"אתה לא רחוק מהאמת", אמרתי. "פעם אכתוב על זה".

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: פשלה רותחת

לא הצלחתי לברר אם היבואן התל-אביבי של הונדה תיקן את הפשלה של היצרן, והרכיב בסיוויק Type R החדשה חיץ כלשהו, שיפריד בין משאבת המצמד לבין צינור המפלט הרותח.

"דילר" (יבואן) אחד בוורשה מבצע את התיקון הנ"ל במוסכו לפני שהוא מוסר את דגמי Type R ללקוחות. הוא מתקן את הפגם הזה מראש, במקום להתווכח עם בעלי Type R שהתאכזבו מהתקלות בגיר, ובמקום להאשימם בנהיגה רשלנית, כפי שהתרגלו לעשות מוכרי הונדה אחרים.

Honda Type R nextHonda Type R

הונדה סיוויק Type R. לצד רנו מגאן RS, הונדה Type R היא הקנייה הטובה ביותר בארץ. בעיות גיר מנסות לקלקל את החוויה

שואלים את אדוארד

אמרי גיל: אני בעלים של הונדה סיוויק Type R שנת 2018. באיזה סל"ד הכי מומלץ לנהוג ברכב כזה? (יש לו מומנט רב, ואנוכי אוהב לנהוג בסל"ד נמוך עד אשר נכנס בי השד…).

תשובה: כחסיד מושבע של הונדה, ובמיוחד של דגמי Type R משנת 2001 ועד עתה, נשאר לי רק להודות שבאימוץ של Type R בחרת הכי טוב שאפשר, אם מחפשים הנאה אמיתית מניהוג.

אלא שכדאי לך לדעת על עקב האכילס של Type R החדשות. פורומים לועזיטיים מזהירים מפני בעיות בתיבת ההילוכים הפורצות אצלן בשלב מוקדם יחסית, כלומר כבר אחרי 10-15 אלף הקילומטרים הראשונים, בעיות שעיקרן הוא קושי בהחלפת ההילוכים וחריקות. הסיבה לתקלה זו היא השכנוּת הבעייתית, הקרבה המסוכנת, שבין המשאבה ההידראולית של הגיר לבין צינור המפלט (downpipe), אשר מחמם את השמן במשאבה וגורם לאיבוד צמיגותו. כתוצאה, המצמד של Type R אינו פועל כראוי, והחלפת ההילוכים הורסת את הסינכרוניזטורים. חסידי Type R ממליצים אפוא על התקנת "קיר בולם חום" בין צינור המפלט לבין המשאבה, ועל שימוש בנוזל DOT 4 של Motul.

Type R החדשה (בגרסאות FK2 את FK8) אינה דומה לקודמותיה, כלומר EP3 (2001-2005) ו-FN2 (2007-2011), כי היפנים חימשו אותה במגדש טורבו, כך שכבר לא מחפשים אצלה גן עדן בסל"ד, שבעבר היה נוסק ל-8,000… ב- Type Rהעכשווית יש להסתפק בכוח מרבי, המגיע ברום של 6,500 סל"ד.

רצועת סל"ד זו, די בה בהחלט כדי להשאיר הרחק מאחור את כל ההאצ'בקים ה"חכמות" הנמכרות בארץ, וגם את קיה סטינגר GT, "להיט" אשר מול Type R לא עוזרים לו 374 כ"ס והנעה אחורית.

למרות הנתונים המפתים, כדאי שתהיה זהיר כאילו בין הנעל שלך לבין דוושת הגז הייתה ספונה לה ביצה, וכך לשמור על רישיון הנהיגה ולהתגלגל בנחת, בסיבובי מנוע שפויים, כפי שמאפשרים הטורבו והאלסטיות של מנוע נפלא זה. רק אל תיסע בטורים מוגבלים מדי, שאינם בריאים למנוע, במיוחד אם לחצת על " +Type R".

אהבתי את Type R הקודמות, וגם את ההונדות שיש לי באוסף הביתי (crx 1.6 VTEC, והאצקבק שנהנית ממנוע אינטגרה R, מתלי קוני וגיר קצר). אלא ש-Type R החדשה היא ליגה אחרת לגמרי. אגלה לך סוד: אחרי נסיעה בה החלטתי להזמין אחת כזו, בגלגול הבא.

יצחק הנשקה: עלי לבחור רכב ליסינג מהעבודה, ואני מתלבט בין:

פורד קוגה, יונדאי טוסון, מאזדה CX4 וסקודה אוקטביה. אציין כי אין משמעות לצריכת הדלק ואף לא לשווי השימוש, ההתלבטות היא באשר לנוחות, לבטיחות וליכולת ההאצה הדרושה לעקיפה.

נ"ב: אינני פותח בתיאור ההנאה שיש לי מקריאת דבריך, כולל הצער על שזה רק במייל ולא במקור ראשון. אתה רגיל כל כך לשבחים הללו, עד שאין טעם לכתוב אלא אם יהיה לי משהו מקורי במיוחד…

תשובה: לטעמי, כדאי לך להתביית על שתי מועמדות שהן "מניות ברורות" – סקודה אוקטביה ויונדאי טוסון. אוקטביה משעממת במקצת, אך בתמורה היא נוחה ושימושית מאוד, אפשר להתרגל אליה; ואילו הפילוסופיה והטכנולוגיה של יונדאי טוסון דומות לצערי לגנטיקה של קיה ספורטאז', האהובה על ידי ההמון ונמצאת בכל פינה.

ודאי שמבין רביעיית הליסינג שציינת הייתי מעדיף את פורד קוגה, המייצגת הנאת נהיגה יומיומית בזכות היגוי רגיש ומתלים מעולים של פורד פוקוס. אך דא עקא: קוגה מצוידת עדיין בגיר הדו-מצמדי power shift, הדפוק מלידה ומבטיח צרות. אפשר רק להצטער שלא מוכרים אצלנו קוגה ידנית, אשר חסידי פורד המאוכזבים מתוצרת המזרח הרחוק היו לוקחים אותה בשתי ידיים, למרות מנוע ה-3 בוכנות.

ברשימה שלך אזכרת גם את מאזדהCX4 , שהסיפור שלה מסובך למדי כי מדובר ב"יפנית" שבתכלס מזייפת בניירות הלידה. הרי היפנים האמיתיים, המאזדתיים, תכננו אותה לשוק הסיני בעיקר, והיא גם בנויה בסין ועל ידי הסינים. זהו אינו פרט המצליח למשוך אליה חשדנים, ולא מפתיע שהלועזיטים ממליצים לשמור מרחק ממנה, וזאת למרות מחירה הנמוך יחסית של מאזדה CX4 בקבוצת הקרוסאוברים האירופיים, היפניים והקוריאניים.

תחיית המתים של רוממה

מר שלמה הולנדר שלח לי (תודה) תצלום עדכני של בניין הטלוויזיה הממלכתית. אותו מקום שכ"במאי הבית" במשך 16 שנים הצלחתי להכיר טוב דיו כדי שהמראה הנוכחי והמפחיד של מקום עבודתי דאז יזעזע את נפשי ויעורר את זיכרונותיי. לא בהכרח נעימים

Romema bli romemaim, 2018צילום: גיא בכור

 

בעצם הייתי צריך לשמור בסוד את העובדה שהקירות אשר נותרו מערוץ מס' 1, והחלונות שנופצו באכזריות מטופשת, נראים בעיניי כמו אחד מבתי גטו ורשה המחוסל, לפני שהגרמנים שרפו אותם כליל. אך אולי מתאים יותר להשתמש בדימוי פואטי ולראות ברוממה שלד של אונייה הרוסה, שעברה סערה בים וננטשה מהנפשות שפעלו בה. מהאנשים הטובים המעטים, וגם מהרעים – כולם כמעט.

אם יהיה לי זמן, אכתוב בהרחבה הנדרשת (ולא רק אגלגל את נושא רוממה במאמר פה מאמר שם – מה שעשיתי עד עתה…) את האמת על הקמתו של ערוץ 1, כפי שהכרתי ועזבתי עקב הצעה להיות העורך של ירחון "טורבו" ז"ל. הייתה זו החלטה יקרת ערך, אשר אפשרה לי לנוח בעולם המכוניות, בעצם עד עתה, תודה לאל.

איזה רומנטיקן מסכן

אני גם מודה שבשנים האחרונות, בהתאם למרחק הזמן, שמחדד את הראייה הסוציולוגית-תרבותית ומקהה את הראייה האישית, או אולי בגלל סתם זקנה והיכרותי את המרחב הציוני שבו אני חי – הלכה ונגמרה בי ההתייחסות הצינית והסאטירית לגבי רוממה והרוממאים. התייחסות זו הניבה כתיבה בידורית שפרסמתי בזמנו בכל מיני מקומות, כולל "עיתון תל-אביב" ז"ל, שם פרסמתי מקבץ אנקדוטות על תקופת עבודתי במחלקת הדרמה תחת הכותרת "רוממה אהובתי".

תראו איזה רומנטיקן מסכן הייתי לפני התבגרותי המאוחרת:

רוממה אהובתי

(דרמה מקורית ב-13 מערכות)

 היום לפני 24 שנים:

 TAKE I

הטלוויזיה הישראלית ואני. שנינו מתחילים גמורים: היא בשידורים, אני בשפה העברית. הטלוויזיה עשתה מסיבה לעובדים. העובד אטלר, במאי דרגה 7, בא למסיבה. כבר בכניסה עוצרת אותו אישה נאה ונעימת סבר. "אני", היא אומרת, "אשתו של דן שילון. מי אתה?"

"אני הבעל של וופקה", אני עונה לה.

"מי זאת וופקה?", התעניינה.

"מי זה דן שילון?", שאלתי.

TAKE II

מדרגות בניין הטלוויזיה ברוממה. צפוף עליהן וססגוני. חבורת טיפוסים שועטת למטה. מפריחים חיוכים, צורחים, מרביצים זה לזה. כולם נמוכים, אבל רחבי כתפיים. לובשים מכנסי התעמלות וגופיות בגוון אחיד. 22 הרגליים הקצרות ביותר שראיתי מעודי. נראה כאילו פליני הישראלי גייס אותם לסרטו.

"מי אלה?", אני שואל.

"זאת הנבחרת שלנו בכדורגל", עונה לי יודע דבר בגאווה.

הבטתי המום.

 TAKE III

בעצם, מעולם לא הפסקתי להסתכל בתדהמה על חבריי לעבודה. חשבתי בתמימותי שכל המדינה נראית כמו הטלוויזיה בירושלים. שככה אנשים מדברים ביניהם ברחוב, שעם כאלה נשים כל האזרחים יתחתנו ועם כאלה יבגדו בהן. שכאלה הם סגנון הביגוד וחוש ההומור גם מחוץ לאולפנים, ושזוהי הרמה האינטלקטואלית במדינה החדשה שלי.

רק כשעזבתי את הטלוויזיה, אחרי 16 שנות שבי מרצון, גיליתי שיש חיים גם מחוץ למסדרונות ברוממה. חיים נורמליים ואפילו בריאים.

 TAKE IV  

הבניין האפור היה רווי במין. כולם דיברו סקס והרגישו סקסיים. עוזרות ההפקה הרבות היו עדיין צעירות, וצחקקו במעלית ובחדרי עריכה חשוכים.

אחת מהן ביקשה ממני טרמפ.

היה גשם, וביתה היה בדרכי.

למחרת שתינו קפה במזנון, ושוב סיכמנו על טרמפ. כמה שעות אחר כך עצרה אותי עוזרת ההפקה כשהיא זעופת פנים וגבות על המדרגות.

"אני ברוגז איתך", אמרה, "אני מתביישת אפילו לעמוד איתך על המדרגות".

"אז בואי ניכנס לחדר שלי, ותגידי לי מה העניין".

"מה? חסר לי שיראו אותי אצלך בחדר".

"אז תבואי למזנון, ונברר מה הבעיה".

"לא רוצה אותך בכלל! למה אתה מסתובב בלי טבעת נישואים?"

"אשתי הראשונה", אני מסביר בסבלנות, "לקחה לי כשהתגרשנו. אשתי השנייה לא רצתה טבעות. זהו. חברים יודעים שאני נשוי".

"יש חברים", היא אומרת, "שלא יודעים את זה. פויה!"

"אבל לא נגעתי לך אפילו בזרת! ודרך אגב", אני ממשיך, "בנות בפולין מעדיפות גברים נשואים".

"מה?", היא שואלת, "איך זה ייתכן?"

"נשוי לא מקנא, לא מחכה ליד הבית, ולא הולך מכות אם את חוזרת עם מישהו אחר. נשוי מנוסה בדרך כלל, ולא מכניס להיריון. נשוי גם לא מספר לאחרים, כי הוא פוחד בעצמו. אין כמו נשוי בעניינים האלה", אני מסכם. "נסי והיווכחי".

"אתה יודע", היא אומרת אחרי מחשבה קצרה אך מרוכזת, "חכמות הבנות בפולין. יש בזה משהו".

"אז תלכי איתי הערב לקולנוע?", אני שואל.

"קולנוע?", זעקה, "שכחת שאתה נשוי, אדוארד?"

 TAKE V

קניתי לי מכונית חדשה, אופל GT, שני מקומות, אדומה, פנסים נפתחים, שמכרתי אותה אחר כך לעמוס אהרוני. בגלל המכונית הזאת קבוצת בית"ר ירושלים צנחה פלאים מהליגה הלאומית, כי עמוס אהרוני, מנהלה, התאהב באופל והפסיק להתעניין בספורט. אבל הנפילה של בית"ר קרתה הרבה יותר מאוחר. בינתיים החניתי את האדומה ליד הבניין.

השנה הייתה 1970.

"אלוהים אדירים", צעק קולגה במאי בשם ג'קי, שהיה גם מנהל מחלקת הבמאים, ותפס את ראשו בידיו, "למה קנית אותה? השתגעת? אם היית קונה וולבו סטיישן, יכולת לנסוע ליער, לסגור וילונות ולעשות טובה למישהי".

 TAKE VI

אחרי מין, הנושא המרכזי היה אוכל. כולם חשבו אוכל, דיברו אוכל, וללא הפסק היו לועסים משהו. ריכלו תמיד בפה גדוש וליקקו שאריות של חומוס מהאצבעות. על אופנה לא דיברו כלל. בחדר המגישים היו תלויים שני ג'קטים, ולפני הכניסה לאולפן היו לובשים אותם ללא עניבה. מתחת לשולחן ב"מבט" היו להם מכנסיים קצרים, אבל בפריים הטלוויזיוני לא ראו את זה. הצעתי להם ללבוש חליפות גם מחוץ לפריים היומי של מהדורת החדשות.

"אם תלכו לכל מקום בחליפה", טענתי, "תרגישו בה טבעיים יותר בשידור. ככה אתם נראים כאילו כלאו אתכם בתוך שריון של אבירים".

הפופולרי מכולם היה תמיד חיים יבין. יבין כעס על השמועה שלפיה אורי גרוס מוכר בתל-אביב דגמי פיאות ע"ש חיים יבין. "תבקש תמלוגים", הצעתי לו, "אולי עוד לא מאוחר".

TAKE VII

לפני 24 שנה נראה בניין הטלוויזיה בדיוק כמו היום, רק שלידו הייתה כיכר עגולה. אני, בחיפושית כחולה בעלת דיפרנציאל ננעל, אהבתי לנסוע מסביב לכיכר על שני גלגלים. חבריי לעבודה היו יורדים למטה כדי להסתכל מקרוב, ואגב כך גילו שאני יודע לתקן מכוניות. הם הפסיקו ללכת למוסכים, והתחילו לבוא אליי.

מישהו מההנהלה שעזרתי לו להתניע את רכבו התעניין מאיפה אני יודע לתקן מכוניות.

"אם לא אתה", אמר, "הייתי מזמין גרר".

"אל תגלה לאף אחד", התבדחתי, "אבל אני לא סיימתי את האקדמיה לקולנוע בלודז', כמו שסיפרתי לכולם, אלא עבדתי במוסך בוורשה".

לא עברה שעה, וצלצלה אליי בחורה מכוח אדם. "לקחו את התיק האישי שלך לעיון חוזר. אומרים שגילו עליך משהו נורא".

 TAKE VIII

מאז הולדת הטלוויזיה העברית היה חיים גיל הפיקח מכולם. גיל גילה ששפת השוק במחנה-יהודה נשמעת טוב בשידור, והיה מתרוצץ שם מדוכן לדוכן, מצלם את בעליהם ולקוחותיהם, מקליט את דעתם על ענייני השעה, והולך משם שמח וטוב לב.

בהנאה רבה היה מצלם אנשים פשוטים, קשי יום, מגמגמים, חסרי שיניים, צולעים ודוברי פולקלור למיניהם. "אז מה אתה אומר", היה שואל אותם, "יהיה פעם שלום במדינה הזאת?"

גיל עשה אינספור כתבות כאלה, ותמיד מצא איזה גיבור תורן, רצוי נכה מילולית, שאותו ראיין בסבלנות סדיסטית. כדי להיטמע בסביבה היה חובש כובע טמבל.

גם אני נפלתי לידיו. נכנסתי למזנון, ולא ידעתי שגיל התחמן הכין שם מצלמה נסתרת, והצלם שלו, שרגא מרחב, עומד מצידו השני של הקיר וטוען קסטה אחר קסטה, כל אחת 10 דקות נטו.

"תבוא", הזמין אותי גיל אל שולחנו, והתחיל לשאול אותי על חיי, עלייתי ארצה, אמנותי, סרטיי, ציוריי וכו'.

ואני בטיפשותי, ובעזרתן הנדיבה של שתי הידיים, סיפרתי לו הכול. על בואי ארצה, על חלומותיי, וגם על פולנסקי ועל ויידה שלמדו איתי באקדמיה לקולנוע בלודז'. סיפרתי כמו לחבר. אחר כך הבאתי לי אוכל, אכלתי וסיפרתי עוד, עד שנגמרו לי מעט המילים שידעתי לומר בעברית.

"תודה, אדוארד, שדפקת הופעה במזנון", אמר לי למחרת, "אנחנו עורכים אותך לסרט שישודר בפורים". ודאי שכעסתי והודעתי שאני מתנגד בתוקף, אבל גיל, סדיסט ברישיון, היה נחרץ: "מה שלא תעשה – אנחנו נשדר את זה. אתה מצולם במקום ציבורי, ולפי חוק המדינה אין לך זכות ערעור".

מיאנתי להשלים עם רוע הגזרה. ביררתי באיזה חדר עריכה עובד בחשאי גיל, ניגשתי לארון החשמל בקומה הרביעית, ופירקתי את כל מערכת הפיוזים, כולל את הבסיס. מה עושים בחדר עריכה כשאין חשמל? יורדים למטה, למזנון. וכך עשו גיל וצוותו. ניצלתי את מנוחתם, ופתחתי את חדרם במפתח שהכנתי מבעוד מועד. הסרט היה מונח על השולחן, כולל הפס המגנטי. היו גם גלגלים קטנים בארון, שעורכת מסודרת כתבה עליהם "אטלר מחייך", "אטלר שותה", "אטלר קם" וכך הלאה. את הכול אספתי בתיק וסגרתי באוטו.

חזרתי כעבור חצי שעה. החשמלאים עדיין חיפשו את הפיוזים, וכולם ישבו במזנון. גיל ראה אותי מרחוק וצעק אליי: "בוא, תשתה קפה על חשבוני, כי מחרתיים אתה כוכב השידורים לפורים של המדינה. הופעה מבדרת כמו שלך עוד לא הייתה פה. זה משהו, נכון, רינה?", פנה אל העורכת, "הוא גדול, מה?"

"על איזה סרט אתה מדבר?", חייכתי, "אולי החומר שלכם נעלם? הרי יש מלאכים שדואגים לפולנים". גיל וחבורתו קמו מהשולחן, רצו למעלה בפאניקה, וחזרו בצעקות איומות.

"איפה הסרט שלנו? מה עשית איתו?"

"אני? מה פתאום", עניתי, "מישהו ראה אותי עם סרט? תחפשו".

חבורת הבריונים עזבה אותי ורצה לחדרי. הם פרצו את ארון הברזל של הבמאים, אבל מצאו בתוכו רק את התפילין של הבמאי אדיר זיק.

גיל חזר מיואש ועם נכונות למו"מ. "תחזיר לנו את החומר", צעק, וחבורתו החרתה אחריו "תחזיר, תחזיר!". היו עוד צעקות, דחיפות ואף חילופי מהלומות, עד כי גיל תפס שאלימות מילולית ופיזית לא תשנה כלום, וניסה לפנות לרחמיי. "זה הסרט של חיי", ייבב, אך דבר לא עזר לו.

הגיע חג הפורים, ואל בניין התחנה רוממה זרמו אורחים רבים ונכבדים, שהוזמנו על ידי גיל כדי לחגוג את פורים על חשבוני. הם התיישבו על כיסאות מול מסך גדול בחניון התחנה, ולהפתעתם, במקום הסרט ההיתולי שהובטח להם על ידי חיים גיל השחצן, הם נאלצו לראות… סרטוני הנפשה של באגס באני. הסרט על "העולה החדש אטלר שמנסה להסביר את עצמו ואת אמנותו", שהיה אמור להיות מסמר הערב, נעלם באופן מסתורי מתוכנית האירוע.

אחר כך פרצה מלחמת יום הכיפורים, ואני גיליתי בחזית הצפונית את המעשה שביצע חיים גיל, המנוגד לאתיקה העיתונאית וגם לזו האנושית, מעשה אשר אִפשר לאחרים (לחבריו אולי) לבצע פשע מלחמה. הלשנתי על המעלל הדוחה למנהל התחנה ולהנהלת רשות השידור. לא הייתי עושה זאת לולא ידידה שלי בקיבוץ איילת-השחר, אשר ראתה אותי נסער לאחר שמצאתי את גופת השבוי והפצירה בי: "ספר לכולם על הפשע, כי אחרת יהרגו אותך. הרי היה אסור לך לראות את מה שראית".

פשע המלחמה שגיל היה מעורב בו, באופן כזה או אחר, אמור היה לסלק את גיבור התחנה מעולם העיתונות, אך הנהלת הטלוויזיה, ואחר כך רשות השידור בראשות המנכ"ל יוסף (טומי) לפיד, העדיפו להצניע את הפרשה. גיל נשלח לחו"ל, ואני לא המשכתי לטפל בנושא, כדי לא לפגוע בתדמית הבינלאומית של המדינה.

 TAKE IX

שני כישרונות הכרתי ברוממה: מוטי קירשנבאום ואורי גולדשטיין. תמיד חשבתי ששלושתנו יחד יכולים להרים את כל התוכניות, כולל החדשות והתוכניות בערבית. עם קצת עזרה מיואש אלרועי, היינו משתלטים גם על הספורט. כדי לממש את מזימת ההשתלטות היינו זקוקים לשלושה צלמים, עורכת אחת, כמה עוזרות הפקה, נתב תמונה בווידאו ואיש VTR.

באותה התקופה עבדו בבניין 400 איש ואישה. הם הסתובבו במסדרונות, ישבו במזנון, והסתכסכו איש עם רעהו. כדי שהקרבות יהיו מאורגנים הם הקימו מחלקות, ועדי עובדים וכיוצא באלה. בין הפרויקטים היו עוזרות ההפקה מחוסרות תעסוקה, וחיו בפחד תמידי מפיטורים. הייתי מלמד אותן להסתובב עם תיק קרטון תחת בית שחיין, וסטופר תלוי על צווארן. "בבלגן הזה", הסברתי, "איש לא ינחש שאין לכן כרגע עבודה. רק אל תלכו לאט". ככל הידוע לי, עד היום הן שומרות על כלל הברזל הזה.

TAKE X

בכולם בבניין בערה התשוקה להופיע על המסך הקטן, שעדיין ריצד אז בשחור-לבן. סברו שרק אם יבצבצו אישית מכל מסך בסלון, תגיע בשורת קיומם ואישיותם לכל בית אב בישראל. לא סמכו, חלילה, על שמם ברשימת הקרדיטים, שרץ מלמעלה למטה ונעלם במהירות מהזיכרון הציבורי. זאת הסיבה שהתרגלנו לראות כל מיני פרצופים בעלי חיוך טיפשי על המסך, לא תמיד עם קשר ברור לאייטם התורן המוצג עליו.

TAKE XI

היה לילה ירושלמי חשוך כאשר צפינו בתוכנית "טנדוּ" של ירון לונדון. אורח תוכנית השיחות היה הפעם הווטרינר העירוני, שכיהן גם כסגן ראש העיר. הווטרינר סיפר בגאווה למנחה לונדון על צעדי המניעה שהוא נקט בעיר נגד מגפת הכלבת.

"חיסלנו", אמר הווטרינר עם ברק ניצחון בעיניים, "6,100 כלבים משוטטים".

נזכרתי בסיפור של הילדה השכנה. עובדי עירייה חטפו ממנה את כלבה בכוח ובגסות, הרעילו אותו, והילדה ראתה את הכלב שלה מפרפר על הכביש. ואני שוב ראיתי את הווטרינר מחייך בשביעות רצון ואת ירון לונדון מופתע.

התוכנית שודרה מאוחר בלילה. הייתי במיטה, ובפיז'מה רצתי למכונית ודהרתי לכיוון אולפני הטלוויזיה. איש לא נסע מעולם מהר יותר מרחביה לרוממה. רצתי לכיוון אולפן 1. התוכנית בדיוק הסתיימה, והווטרינר העירוני קם והלך לעבר הפרוזדור, כשהוא עדיין מאופר ומרוצה מהופעתו. גררתי אותו לשירותים מבלי להסביר מדוע, כי העברית הבסיסית בגדה בי באותם רגעים.

במקום הסברים, דחפתי את ראשו לתוך המשתנה השוצפת. הייתי צריך להפעיל כוח סביר בגלל התנגדותו העקרונית.

בשלב הזה פרצו לשירותים עובדי במה משתאים, חלקם עדיין עם אוזניות, ואילצו אותי לגלות מה קורה. הווטרינר טען שאני משוגע. אני, בעברית ששבה אל פי, טענתי שהוא תקף אותי מינית. כאשר המהומה שככה, שאל אותי לונדון בשקט מה אני עושה באולפנים בפיז'מה באמצע הלילה. זה ההסבר, שמגיע לו אחרי 24 שנה.

TAKE XII

במלחמת יום הכיפורים הייתי נהג צבאי בחזית, והייתה לי נסיעה שלא אשכח. זה קרה לא רחוק מקונטרה. אני נוסע לי בג'יפ, וחייל טרמפיסט אומר לי שבכוח השריון החונה בצד הכביש "יש חייל מהטלוויזיה, כמוך". קפצתי לראות מי זה. ובאמת, ליד השרמנים הוותיקים פגשתי בחור ששימש מנהל המשק ברוממה. הוא חנק אותי בנשיקות. "זה נורא", אמר, "מה שקרה לעמוס הצלם".

"מה קרה לעמוס?", אני שואל.

"ראיתי איך פגז הוריד לו יד", ענה. "היד נפלה לאדמה, התגלגלה שם בבוץ, ועוד פתחה וסגרה אצבעות תוך כדי כך. היה מלא דם".

"לקחו אותו לבית חולים?", אני שואל.

"בוודאי שלקחו אותו, אבל מה זה יעזור לו כבר. איך הוא יצלם אחרי המלחמה? הבחור פשוט נגמר".

למחרת נסעתי לירושלים עם חומר צילום למעבדה. הבניין היה חשוך באופן דרמטי, כמו יתר בתי העיר. המסדרונות היו ריקים. אישה אחת הסתובבה שם ובכתה. שאלתי מי היא. הסבירו לי שזאת אשתו של עמוס הצלם: "הוא לא מצלצל הביתה, והיא דואגת".

"תגיד לה, תגיד לה", דרש אותו חייל טרמפיסט, שבא איתי לירושלים, "אצלנו אומרים דברים כאלה".

אבל לא אמרתי דבר, כי לא אני ראיתי את היד התלושה של עמוס. "אם הוא בבית חולים, אז כבר יתקשרו אליה", הסברתי.

אחרי המלחמה פגשתי את עמוס. שתי ידיים בריאות השתלשלו מכתפיו. את יד ימין לחצתי בחום, ושאלתי אם קרה לו משהו בידיים.

"אה, כלום", הפטיר, "נשרפתי קצת באצבע מהאגזוז של הטנק".

TAKE XIII

היום אני מבחין בחלחלה בדמיון המבעית שבין הטלוויזיה הישראלית, רוממה ירושלים, לבין היד מה-Take הקודם.

היא, היד שנתלשה ונפלה לאדמה, כבר לא מחוברת לשום גוף, אבל עדיין פותחת וסוגרת את אצבעותיה.

(פורסם ב"עיתון תל-אביב" ב-1993)

שומרים על המסורת

אני מסתכל על אנשי "כאן", הערוץ שלא מתבייש להמשיך את מסורת רוממה, שומע את דבריהם של ה"כאנים" וה"כאנות", המזכירים לי בהופעתם את גיבורי רוממה – ומנסה לנחש מי מהם כבר משקר ומרמה, כפי שידעו לשקר ולרמות הרוממאים, מי מביניהם מגלגל אינטריגות מחוכמות, ומי מבין הפוסט-רוממאים הללו יהיה מוכן לרצוח מבלי לקבל עונש, כפי שהרוממאים גרמו למותו של הבמאי דניאל שליט, ניצול גטו לודז' ומחנה ההשמדה אושוויץ.

אנשי העור הנימוח ואנשי המוח

מסקרן אותי אם גם בערוץ "כאן" (מי הגה את הלוגו האידיוטי הזה?), כמו ברוממה המנוחה, יושבות מאחורי הקלעים בחושך הרואי נשים מכוערות שיודעות לכתוב ולחשוב, אלא שלא מסוגלות להופיע על המסך גם בעזרת איפור כבד. האם גם במערכת "כאן", כמו ברוממה המנוחה, המכוערות מחפשות נושאים וביטויים למענם של החלקים/חלקות המופיעים על המסך, ומקרינות על הטלפרומפטר למען החלקים-חלקות מה להגיד, כמנהג רוממה?

כתוצאה בלתי נמנעת של השיטה הנ"ל, זכו החלקות/חלקים ברוממה בדימוי ציבורי של עיתונאים ואף של פרשנים עצמאיים (!), כמו הרוממאי החלק חיים יבין או הכוכבת הרוממאית החלקה גאולה אבן, צעירה-ותיקה נצחית. וכמו יבין, נראה שגם אבן שכחה שאת ההברקות כותבות למענה, מן הסתם, המכוערות, ועל כן נפלה למלכודת של הערכה עצמית מוגזמת לרמתה.

זה כנראה ההסבר לכך שאבן אמרה על אורי אבנרי באייטם על מותו: "הוא היה פעיל בחיים הציבוריים מאז היותו נער וכמעט עד מותו, והיום הספידו אותו רבים, החל מ (הטעות במקור, א"א) נשיא המדינה ראובן ריבלין, אבל גם מנהיג הלייבור ג'רמי קורבין וגם יו"ר הרשות הפלסטינית אבו-מאזן, שאין להם בעיה גם להספיד מחבלים בשגרה".

"גם אתה טוען, אבאל'ה, שאנו עוד נתגעגע לקיסרית שרה?", שאל את הזקן כלבו הסקרן שייקה.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: ענוג הוא הדיזל (הוראות שימוש)

לפני 30 שנה כמעט, ובמשך כ-15 שנים אחר כך, הייתה לי ניסאן בלו-בירד דיזל 2.0 בגרסת קומבי, ידנית בוודאי ו-N/A. היא הייתה ידידותית, חסכונית, נסעה מוורשה לברלין וחצי דרך חזרה על מכל דלק אחד, לימדה את הילד שלי לנהוג, וכאשר מד הקילומטראז' שלה התקרב למיליון ללא אף תקלה, היא מתה לצערנו ממתקפת חלודה, שכבשה את רצפתה ומתליה, כי הלועזיטים הפיקחים הרגו לנו אותה עם המנהג להמס את השלג באמצעות מלח הרסני.

עוד לא התאוששנו מהאובדן של בלו-בירד זו, ולא תהיה לנו דיזל אחרת. הרי היום, בזמנים המודרניים, אין אפשרות ליהנות משירות דיזלי כמו זה שסיפקה ניסאן.

נשאר לי רק להתגעגע לבלו-בירד כשאני רושם המלצות לבעלי דיזלים עכשוויים, אלה העונים על כל התקנים האקולוגיים הנדרשים. מדובר בהמלצות מאיימות למדי: אם הדיזל מצויד במסנן DPF ובגלגל תנופה כפול-מסה, אסור לעצור באור אדום (כי ה- DPFנסתם), אסור לעמוד בפקקים (ה- DPFנסתם), אסור לעמוד במנוע עובד (ה-DPF נסתם), ובכלל, מוטב לא להיכנס לעיר (ה-DPF נסתם).

וכאשר מתגלה שרפת תערובת קריטית, המתבטאת בחוסר פתאומי של כוח מנוע, יש לפנות אל כביש מהיר ולנסוע 30 קילומטרים קצביים ב-2,500 סל"ד בערך, כדי לשרוף את ה-DPF הסתום. זאת, בתקווה שלא יהיו פקקים, שאינם מאפשרים את הטיפול הנמרץ הלז.

ויש עוד מגבלות שצריך לאכוף ביומיום הדיזלי: אין לנסוע בדיזל בסיבובי מנוע נמוכים (מחשש לתקלה בגלגל התנופה כפול-המסה), ומנגד, אין לנסוע גם באופן אנרגטי (מחשש לתקלה בגלגל התנופה כפול-המסה). אין להאט באמצעות המנוע (מחשש לתקלה בגלגל התנופה כפול-המסה), ואין להשתמש בפונקציית החיסכון בדלק עצור-סע (שאף היא מאיימת להתקיל את גלגל התנופה כפול-המסה).

אם מישהו רוצה להוסיף לרשימה זו מגבלה נוספת, הוא מוזמן.

אגב, הסביבתנים העולמיים הצליחו כעת לצייד גם מכוניות בנזין במסנן DPF (סליחה על פואנטת האימים).

שואלים את אדוארד

אריק קרסו, בתגובה לטיפ טיפה "ציד אחר הוולטים" (ברשומה "הווזווז עשה את שלו"): כשמטען משוכלל כושל בזיהוי מצבר ריק או כמעט ריק, כל שנדרש הוא לחבר במקביל מצבר תקין (עם כבלים ובלי בכלל צורך לנסות להתניע), ומרגע שהוא מזהה את קיומו של מצבר הוא מתחיל לטעון – ואז אפשר לנתק את הכבלים מהמצבר/האוטו השני ולחזור כעבור כמה שעות למצבר מלא.

מובן שהתנעה (ג'אמפ סטארט) מרכב אחר או מבוסטר (100 דולר ב-אי-ביי) וטעינת המצבר הכמעט-ריק ב-10-15 דקות של עבודת מנוע, יעשו את אותה העבודה בדיוק.

ברגע שהמצבר הכמעט-ריק יתמלא קצת, המטען המשוכלל יזהה אותו וימשיך לטעון אותו.

מילת אזהרה מניסיון טיפשי שלי: לא להשאיר מטען מחובר כשמנסים להתניע או כשהמנוע עובד… זה שורף לו את הפיוז L.

במאמר מוסגר, "שנפ" אינו מהחביבים עליי. גם יקר, וגם אצלי התרוקן בקצב מהיר מדי לטעמי ברכב שעומד ללא שימוש

(את הפאת'פיינדר לא מכרתי מסנטימנטים כבדים, ומוציא אותו לטיול פעם ב… ונוסע ביומיום בארמדה החדשה).

עם כל זה, לדעתי תעודת האחריות שלהם אינה שונה מהותית מזו של האחרים, למעט העובדה שאצל (חלק מ)המתחרים האחריות היא לשנתיים…

תשובה: תודה על המכתב, שרבים ילמדו ממנו ודאי. לצערי, אני עצמי לא יכולתי לפנות לשכנים כדי לשאול מהם וולטים ואמפרים, כעצתך, כי השכנים שלי בעלי נפש שאינה לרוחי: הם עסוקים בפעילות וואטסאפ נמרצת, שבמסגרתה הם זוממים איך להרוג חתולים שמעיזים לנמנם בחניון התת-קרקעי של הבניין.

יפרח: יש לי טויוטה ורסו 2012. הצופר לאחרונה לא תקין: צריך ללחוץ הרבה עד שיוצאת צפירה. המוסכניק שלי פרק את ההגה ובדק. הוא אמר שזו לא בעיה בצופר ולא בפיוז, אלא בסליל ההגה. לדעתו, צריך להחליף את כל המנגנון (נראה כמו עיגול שחור מסביב להגה).

מהחברה אמרו לו שאין במלאי בארץ וצריך להזמין, והמחיר מעל 2,000 שקלים!!!

לחלופין הוא הציע לי לשלוח לאדם שמשפץ את הסליל תמורת 600 שקלים, או לחפש מפירוק, כשלדעתו זה יעלה לא פחות מ-600-700 שקלים. זה נראה לי המון, וגם מוזר.

מה דעתך?

תשובה: אדון חשמלאי (המוסכניק המטפל בטויוטה ורסו שלך, כי מדובר בתקלה במערכת החשמל) צריך לבדוק תחילה אם הפעלת הצופר הכושלת היא תוצאה של היעלמות ה"פלוס", שברוב הצופרים מחובר אליהם קבוע – או שבשתיקת הצופר אשם ה"מינוס" דווקא, אשר אמור להישלח באמצעות מגע אצבעותיך המנסות להפעיל את הצופר, אלא שמינוס זה אינו מגיע אליו.

בכל אופן, הסיבה לתקלה בפעילות הצופר במכוניתך נראית כחיבור רופף לסירוגין (שהרי הצופר כן מצפצף לפעמים). לחלופין, הסיבה היא פעילות לקויה של הפיוז, קורוזיה בחיבורו וכדומה.

מר חשמלאי, המוסמך לקבוע מחיר תיקון אסטרונומי, צריך גם לבדוק אם הצופר מוכן להתעורר לחיים עקב אספקה ישירה (אליו) של כוחות המינוס. לחלופין, יש לבדוק אם הצופר מוכן להפסיק את התנגדותו המעצבנת ולבצע צפצוף מיידי, כראוי, לאחר חיבורו אל מתח (כלומר, עקב העברה ניסיונית של הפלוס מהמצבר אל הצופר).

כל זאת, בהנחה שהצופר עצמו אינו מקולקל, ואינו דורש החלפה בסכום של כ-200 שקלים, כולל עבודה.

פתרון אחר הוא ויתור על הצופר הסטנדרטי, והתקנת צופר פנאומטי קטן, לא יקר ועוד מנגן את "התקווה". הבעלים הקודמים של אלפא רומיאו GTV הקשישה שלי התקינו בה, בנוסף לצופר רגיל, עוד צופר, פנאומטי, המשמיע מנגינה מהסרט האהוב עליי "הגשר על נהר קוואי". חוויה מוזיקלית אדירה כשאני נמצא לבד על הכביש ומתגעגע לסר אלק גינס, שמשחק בסרט מלחמה קלאסי זה את הקצין הבריטי קולונל ניקולסון.

Most na rzece Kwai

עימות בלתי נשכח. השחקן הבריטי סר אלק גינס בתפקיד קולונל ניקולסון השבוי, והשחקן היפני הענק ססואה הייאקאווה בתפקיד מפקד מחנה השבויים הבריטים. הסרט "הגשר על נהר קוואי" אהוב עליי כבר חצי מאה ועוד קצת.

כאשר רגש מתעבר

ייתכן שבגלגול הבא יהיה לי הרבה זמן כדי לכתוב, לצלם סרטים, לצייר, לאהוב ואולי גם לנוח

כי בגלגול הבא שלי כבר לא אבזבז את זמני על נהיגה ועל טיפולי מנוע, ואפילו לא על רחיצת איזו אלפא, לנצ'יה או הונדה, וגם, סליחה, ב-מ-וו. בגלגול הבא יהיה לי פנאי לרוב, כי מכוניות העתיד לא יעניינו אותי.

כבר עכשיו מתעורר בי ריגוש שלילי לנוכח דור הרכב החדש על שלל אמצעיו המעודכנים, הפוטרים את הנהג מעול המחשבה העצמית, מנטל הפעלת הדמיון ומהצורך בשליטה ידנית על האוטו. כבר היום לא כיף לנהוג ברכב שגמדיו השכלתניים קובעים לך באיזו דרגת אומץ תלחץ על דוושת הבלם, מורידים ממך כל רגש של היגוי ואינם מאפשרים לך להחליק את האוטו בסיבוב כאוות נפשך.

ועוד לא הזכרתי את הדאון-סייזינג-גייט, את הטאבלטים המודבקים ללוח המחוונים, ואת השיטות החצי-אוטומטיות המשחררות את הנהג מהצורך לחשוב ולהתרכז. למזלי, הצלחתי לחמוק מכל הבלגן הטרחני הזה.

משנה לשנה ומדגם לדגם אוזל הסיפוק מנהיגה, וכמעט לא נשאר ממנו דבר. אפילו פורשה 911 GT2 RS החדשה אינה פורשה 911 הרתחנית של פעם, קרש גיהוץ אלים ובוגדני, אשר מבוקר עד אחר צהריים אחד עשתה ממני צחוק אדיר על מסלול המרוצים בהוקנהיים, עד שסוף סוף התחלתי להבין אותה וליהנות מאיומיה ומקפריזיותה.

בגלגול הבא שלי אסבול כנראה מחוסר-הרפתקנות בנהיגה (אם בכלל אדע/אזכור הרפתקנות בנהיגה מהי). זאת, כמובן, בהנחה כי בסאלטת החיים הבאה לא אקבל את צורתו ונפשו של החתול הלועזיטי שלי זלוטו-קרוס, שמתעניין אך ורק בטיפוח החן שלו ובציד עכברים (אף הם לועזיטים בוודאי); או את גופה ולבבה של הרוטוויילר שלי ניקיטה, שעד יום מותה לא הסכימה, תמורת כל עצם שבעולם, להיכנס למכונית כלשהי.

דבר אחד ברור: אם רק יהיו לי שתי ידיים, עשר אצבעות ומחשב – בגלגול השני אכתוב ספר בשם "הפאסינאציות שלי" (סליחה על הלעז), שגיבורתו הראשית תהיה, איך אחרת, לנצ'יה פולביה HF ראלי.

העולם: תשכח מלנצ'יה

חלק מהגלגול הנוכחי שלי, כלומר נתח של כמה שנים יפות, בזבזתי על ריצה לפולביה HF. לא הצלחתי לקנות אותה כשהיא הייתה בשיא האופנה, לאחר זכייתה באליפות העולם (בראלי 1971-72, כשנהגו בה האיטלקים מונארי ומאנוצ'י), האינטרנט עוד לא היה קיים, וגם המצאת הפקס טרם נולדה, כך שנאלצתי לשלוח מהארץ עשרות מכתבים ולקיים מאות שיחות טלפון עם כל גוף בעולם שרק הבין על מה אני מדבר ומה ברצוני לקנות. התשובה הייתה תמיד אחת: "תשכח מלנצ'יה HF כי הסדרה שלה הייתה קצרה, וה-HF שנשארו אינן עומדות למכירה. חלפים יש ככל שתחפוץ, אבל מכונית שלמה – אין".

בייאושי כי רב חשבתי אפילו לקנות לי לנצ'יה פולביה רגילה, כלומר קוּפֶּה 1.3, ולהפוך אותה בעצמי ל-HF 1.6, אך הרעיון היה בלתי-ממיש: רוחבה של הלנצ'יה הרגילה שונה מזה של ה-HF, דלתות ומכסה מנוע מאלומיניום אין בה, מנוע ה-1.6 לא משתבץ, וגם המעצורים ותיבת ההילוכים אינם כשירים למבצע ההסבה.

רוברטו דה-פולביה

וכשכל העולם כבר אמר לי "תשכח מ-HF", אני דווקא מצאתי אחת, ועוד מול ביתי בתל-אביב, כמו בחלום ולא במציאות.

גרתי אז ברחוב הירקון, בין מלון באזל למלון פלורידה, והפולביה HF פשוט עמדה מול כיכר אתרים. היה הייתה שייכת לפקיד הקבלה, אבל את זה גיליתי רק בהמשך. בתחילה השארתי על המגבים שלה פתקים, אתם יכולים לנחש את תוכנם: "אדוני היקר", כתבתי, "אני מעוניין לקנות את מכוניתך. אני יודע מה זה ואני רציני. נא התקשר, אדוארד". אך איש לא השיב לפתקיי. הפולביה לא משה ממקומה, ורק הפתקים היומיומיים שלי היו נעלמים משמשתה הקדמית.

לאחר מאמץ בלשי מסוים גיליתי שבעליה של הפולביה, יהודי-איטלקי נחמד בשם רוברטו, הביא אותה מרומא, נתקע איתה זמן-מה אחרי שהגיע ארצה, ולא הצליח להתניעה מחדש. "קיבלתי את הפתקים שלך", אמר לי רוברט כשאיתרתי אותו מאחורי דלפק הקבלה של מלון פולרידה, "אבל רציתי קודם להחזיר אותה לאיתנה, ורק אחר כך להיפרד ממנה".

בקיצור, קניתי את HF המכוסה אבק, והיא התניעה לי די בקלות. אולי ריחמה עליי, ואולי פשוט ידעתי לנקות ולכוון את שני מאיידיה הכפולים, ולהחליף לה מצתים ופלטינות.

שופינג ברומא

אחר כך נסעתי לרומא עם קבוצת עיתונאים ישראלים למבחן של איזו פיאט או משהו איטלקי אחר (אינני זוכר מה, כי בשלב הביוגרפי ההוא שום מכונית, זולת לנצ'יה HF, לא עניינה אותי). למטוס אל-על שהחזיר אותי ארצה עליתי עם בלוק מנוע חדש, 4 בוכנות, 8 שסתומים ו-12 טבעות – הכול כדי לבצע לפולביה HF את האוברול שהיא נזקקה לו עקב חיינו המשותפים, שלא פינקו אותה.

אגב, זה לא היה סתם בלוק מנוע אלא גוש ברזל בעל 4 צילינדרים בצורת V, בזווית של 18 מעלות. לפני כ-20 שנה טענה פולקסוואגן במצח נחושה שהיא המציאה את הבלוק הזה, שראש המנוע שלו משותף לצילינדרים העובדים בצורת V, פטנט המשובץ בגולף VR-6. הגרמנים לא הודו שהעתיקו את הפתרון מלנצ'יה.

האם הבלוק ייחסם?

מכיוון שלא הייתה לי זכות רשמית לייבא לארץ היהודים חלקי חילוף כלשהם, חששתי שפקידי המכס יחרימו לי את בלוק המנוע ונספחיו. בלית ברירה החלטתי לעבור במסלול הירוק, ולהסתמך על המזל שעומד לצידם של עבריינים מתחילים.

הכנסתי את הבלוק ואת כל הגופים המתכתיים הנלווים, כולל סתם הראש, אל תיק עור חזק שהבאתי איתי במיוחד. בגלל עומס המשקל שלא הכירו כמותו, חטפו גלגלי העגלה הנתב"גית זווית שלילית. מלמלתי בפולנית "על החיים ועל המוות", והפלגתי עם העגלה הפוזלת לעבר המסלול הירוק.

"אני אעזור לך", אמר לי עמנואל רוזן, שבימים ההם היה כתב צעיר במעריב ולא הפרשן הפוליטי-מדיני של היום, "תן לי רק ללכת ראשון", ביקש.

מבריח מדומה

(וסופר בלי רזומה)

לא ידעתי כיצד מתכנן עמנואל להעביר אותי בבטחה אל הארץ המובטחת, אך דחפתי את העגלה אחריו, כבקשתו. נכנסנו למסלול הירוק, וכמעט נפלתי מצחוק: רוזן, שחקן מעולה, התחיל לעשות סדרה של תנועות מגוחכות, חשודות. הוא הביט בחשש שמאלה וימינה, הרכין ראש כבורח ממבטיהם הנוקבים של פקידי המכס, וניסה להתחבא מאחורי העגלה שלו. כאשר נוכח כי הפקידים שמו עליו מספיק עין, עמנואל התחיל ללכת בצעדים קטנים ומהירים לכיוון היציאה.

מובן שברגע זה איבדו הפקחים את סבלנותם, והתנפלו עליו כולם. ואני עברתי את המסלול הירוק באין מפריע, עם עגלה חורקת עד השמיים מרוב עומס, המאיימת לכרוע תחתיה בכל רגע.

בגלגול הבא, חוששני, לא אזכה להרפתקאות כאלה, משום שלא יהיו לי חברים כמו עמנואל רוזן, וגם לא תהיה לי לנצ'יה HF שזקוקה לשיפוץ מנוע. ואם כך, אז מה אני אכתוב, לכל הרוחות, בכל הזמן הפנוי שיעמוד לרשותי בגלגול הבא?

סיכוי להינצל

מטיול משותף זה לאיטליה זכור לי היטב שניסיתי לשכנע את עמנואל, אז בחור צעיר, נחמד, אינטליגנטי ובעל חוש הומור, שכדאי לו להתאהב במכוניות ולכתוב עליהן. ייתכן שקיננה בי איזו מחשבה לגייס אותו למגזין 'טורבו' שערכתי.

בכל אופן, לו היה רוזן שועה להמלצתי זו, סביר להניח שלא היה מסתבך בפרשת ההטרדות ומעורר את זעמן של ברקודות פמיניסטיות. כי מכוניות, להבדיל מנשים, לעולם אינן רצות למדיה עם סיפורים אישיים, אמיתיים במידה כזו או אחרת – אלא שומרות על דיסקרטיות בכל הקשור לרומנים שלהן, אלה היפים יותר ואלה היפים פחות. מכוניות לא מלשינות על מטרידן שמגיע אליהן עם מפתח שבדי.

גם אנוכי זכה

יש מקומות שבהם אזרח שזכה בהגרלות למיניהן בסכום של שש ספרות מקבל פסיכולוג צמוד. כך דואגות רשויות לועזיטיות למנוע מהזוכה דיכאונות ואף התאבדויות, שלפי התסריט המפחיד החוזר על עצמו אורבים למתעשרים במפתיע, אשר אינם יודעים ברובם להתמודד עם מעמדם החדש.

אי-אז בצעירותו גם הקדם-זקן, אותו מוּרשה פוטנציאלי, הרגיש כאילו זכה בהגרלה, כאשר זמן-מה לאחר הילדות הקשה נפתחו בפניו שערי גן עדן, והוא התיישב לראשונה במושב הנהג של מכונית אשר כולה שלו. ברכיו רעדו מול המזל שקבעו לו הכוכבים: מזל שנפל עליו והמשיך ללוות אותו צמוד במשך שנים, כאשר אנוכי זכה להתענג על עשרות מכוניות השייכות לו, כמו גם מאות מכוניות אחרות שהוא נהג, יפות ומכוערות, שידעו או לא ידעו להחזיר את המורשה אל אותה התפעלות ראשונה שהוא טעם בתחילת התמכרותו הגורלית למנועים, לתיבות הילוכים ולרביעיות גלגלים.

גשר אל שינוי התודעה

אך הייתה זו התמכרות בררנית. תמיד העדפתי מכוניות המאפשרות להבין אותן מיד, להרגיש כחלק אינטגרלי מהן, לקלוט את רצונן וליהנות משליטה בהן – או להפך דווקא: ליהנות משליטה שלהן על הנהג, כמו במקרה של כניעתי לפורשה 911 מזן 964, שהתעללה בזקן המופתע על מסלול הוקנהיים. היסטוריה.

אלא שאף מכונית לא שינתה את התואר של הזקן ל"בעל נכס אדיר ונהג מאושר" כפי שעשתה זאת לנצ'יה פולביה 1.6 HF ראלי. הזקן לא ישכח איך פגש את HF בפעם הראשונה, ב-1967, בראלי לאליפות אירופה. הטרום-אנוכי נהג אז ברנו R8 גורדיני שלו, ושמר על זהירות בנסיעה אל נקודת הזינוק של קטע הספיישל-סטייג' (מרוץ נגד השעון). היה זהיר, כי הכיר את הדרך וידע שביציאה מהיער יש גשר מסוכן, שאינו רק צר אלא גם בנוי מבולי עץ רופפים ביותר. המקומיים היו עוברים אותו באיטיות, כדי לא להזיז את בולי העץ או להניפם חלילה ממקומם.

והנה, גורדיני הכחולה של הבלתי-זקן ממשיכה להתגלגל דרך יער חשוך על שביל כורכר לא רחב, ופתאום, בשמשה האחורית של גורדיני בוהק אור חזק, נשמע צופר, ושתי מכוניות אדומות עוברות את גורדיני, אחת משמאל אחת מימין, משפשפות מעט את הצרפתייה הכחולה לפני שנעלמו בענן חול.

הבנתי שהיו אלה האיטלקים אלופי אירופה, מונארי ומאנוצ'י והזוג השני, שכנראה לא ידעו שבעוד 200 מטרים מחכה לפולביות HF שלהם גשר הדורש עדינות. הקדם-זקן תפס את זה ולחץ אף הוא על דוושת הגז, כדי לצפות מקרוב בהמשך העניינים ואולי להגיש עזרה, אם הם יסתבכו.

יצאתי מהיער והספקתי לראות את האדומות, שהתחרו זו בזו, נכנסות לגשר מבלי לבלום! בולי העץ ניתזו למעלה וחלקם נפלו למים, אך האיטלקים עברו איכשהו את הגשר, ורק הטרום-נוכחי ההמום נאלץ להמשיך אחריהם בהילוך ראשון.

כאשר פגשתי את האיטלקים מחכים לזינוק נגד השעון הצבעתי על גורדיני שלי, וטענתי שבמהלך נהיגתם המטורפת ביער הם גילחו לי את מראות הצד, השמאלית והימנית. "בשביל מה לך מראות צד?", התפלא הצוות מונארי-מאנוצ'י. "הרי המטרה היא רק נהיגה מהירה, מבלי להתייחס למה שעושה או יעשה הזיפת שנשאר מאחור", חייכו האלופים, וגם אני חייכתי. התיישבתי לרגע על המושב של מונארי בלנצ'יה פולביה HF שלו, ולא הבנתי, ואינני מבין עד היום, איך אני, המאוהב בהנעה אחורית בלבד וחולה עליה, יכול ככה סתם להתאהב במפלצת HF בעלת הנעה קדמית!

אלא שזה מה שקרה אז. התודעה הותמרה, וזהו. התאהבתי בלנצ'יה HF, כי אף מכונית מלבדה לא מכשכשת בזנבה כמו כלב עם כל שינוי כיוון, התנהגות שהיא חדלה ממנה רק כשלוחצים עוד יותר על דוושת הגז.

נגזר עליי להמשיך להתגעגע אליה עד היום, כשאני נוהג בב-מ-וו Z3M קוּפֶּה שלי בעלת ההנעה האחורית. בווארית גזעית זו מספקת לזקן הנאה אבסולוטית בנהיגה, אך אינה מגרשת ממנו את קרקוש-הרגש העיקש כלפי האיטלקייה.

כשהראש מוכן, הפלא בא

זה קרה, הבה נזכיר שוב, ב-1967, Anno Domini בשפת הגויים, שנה לפני גירוש היהודים מפולין וההפלגה אל קידומת 972. המרחב הציוני שינה הכול, ובין הפלאים שהעתיר על הזקן הייתה גם פולביה HF.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

fulvia HF hegeLancia fulvia HF motoreLancia Fulvia HF rally

לנצ'יה פולביה HF 1.6 ראלי. נשארו לי ממנה גריל, זוג פנסים גדולים, חגורות מרוצים Sabelt ומקום בלב

טיפ טיפה: זקן באיילון 2

עד לא מזמן היה משעשע את הזקן לנסוע באיילון, צפונה או דרומה, לא חשוב, שהרי בשני הכיוונים חגג אותו סגנון נהיגה מקומי. קצת כמו זה שהזקן הכיר היטב מיד עם עלייתו ארצה, כלומר משהו ציוני מקורי, מפתיע כמו משחק ברידג' אצל דודתו התל-אביבית של הזקן, ונדה ז"ל, אשר שיחקה עם אורחיה.

"זה בכלל לא ברידג'!", גילו העולים החדשים, הטרום-זקן ורעייתו, שהתגלגלו מצחוק בפינת הסלון של הדודה כאשר שמעו את התבטאויות הרביעייה המשחקת – דוברי פולנית יידישאית. הופתענו להכיר משחק כאילו-ברידג': נטול הכרזות סטנדרטיות, נטול החוקים הנוקשים של ברידג' אמיתי, גזעי. אצל דודה ונדה היה זה משחק אחר, מקומי.

הנהגים הישראלים של סוף שנות ה-60 הפתיעו אותנו לא פחות מאשר דודה רוזה ואורחיה, המשחקים ברידג' בגרסה צפון תל-אביבית (הצפון הישן). "איך הצלחתם להגיע עד תעלת סואץ במלחמת ששת הימים?", שאלתי את חבריי החדשים בטלוויזיה רוממה, בעלי טרנטות, וזכיתי בתשובה ש"במלחמה, הכול משתנה. זה סוד ישראלי", לימדו אותי.

בכל אופן, עד לא מזמן חגג באיילון אותו סגנון נהיגה דלעיל, המשלב בין רשלנות מזעזעת לחוצפת קופים, כאשר חלק מהנהגים היו עסוקים בסמארטפונים וחלק אחר, הממהרים, חיפשו איך לעקוף את האיטיים בשיטת הסלאלום. הייתה זו ממש הצגה סבבה בשביל צופה ציני כמו הזקן, אך פתאום קרה משהו לא ייאמן מכפי לשתוק עליו: אותם נהגים שגרמו לנו לחייך, ממשיכים אמנם באותו סגנון מסורתי שלהם, הכפוף לאזור הציוני, אלא שהם כאילו התחשמלו והחלו לזוז בכל כוחות המנועים!

אחת מהשתיים: או שהספידי-גונזלסים גילו שעל איילון אין מלכודות רדאר, אין שוטרים ואין מלשינים, או שהם קיבלו אמביציה ספורטיבית. אולי, למשל, הם התעוררו לאחר ששמעו על פתיחת מסלולי מרוצים בדרום. בכל אופן, בימים אלו הכול על האספלט של איילון מתרחש כמו קודם, רק במהירויות גבוהות ממש. יתרה מכך: לתחרות זו נכנסו כלים אופנתיים שאינם מתאימים למשחקים אלו, כמו

דגמי פנאי, SUV-ים וקרוסאוברים, אשר אחיזת כביש, זריזות ובלימה אינן החלק החזק שלהן.

בקיצור, נסיעה תמימה על איילון הפכה למשחק מסוכן. ראו הוזהרתם.

שואלים את אדוארד

חיים גליק: ראשית, תודה על כתיבה כל כך טעימה. כן זו התחושה שלי כשאני קורא את הטור השבועי שלך. פשוט כיף לקרוא את הטור המקצועי כשהוא מתובל בשנינות, הומור וציניות שזורים יחדיו.

כעת לשאלה שלי: בבעלותי טויוטה ורסו 2012 בעלת גיר רציף וכמעט 150 אלף ק"מ. הרכב מטופל במוסך מורשה של טויוטה בקביעות ובדייקנות, בזמנים המוגדרים על ידי היצרן.

לאחרונה הרגשתי פידבק מוזר מעט מהגיר. בתחילת נסיעה הגיר מתמהמה מעט בהילוכים הנמוכים לפני שהוא עובר, וגם לקראת עצירה הגיר משתהה לפני שהוא יורד. אך בסך הכול התחושה בנסיעה בסדר, עד שתהיתי אם התחושה נכונה או פרי דמיוני.

לפני כחודש וחצי נדלקו כמה נורות בו-זמנית: נורת אזהרה כללית, נורת מנוע, נורת ESP וכיתוב האומר .check vsc systemפניתי למוסך טויוטה רייכמן בבני-ברק, והם השאירו את הרכב לבדיקת קוד התקלה. בבדיקה, הכוללת "פריצת כספת", כלשונם, נמצאו התקלות C1201 וגם .P2763הם אמרו שזה אומר שיש תקלה בגיר. הם בדקו שמן גיר ואמרו שהוא תקין. הם מציעים לעשות שיפוץ גיר בעלות של כ-14 אלף שקלים, או להרכיב גיר מפירוק בעלות של כ-8,000 שקלים. הם מחקו את קוד התקלה ואמרו שאני יכול להמשיך להשתמש ברכב בינתיים, ואם המצב יחמיר איאלץ לטפל בגיר.

לפני כמה ימים הנורות נדלקו שוב. הן נשארו דלוקות כמה ימים, ובוקר אחד שוב נעלמו. אחרי יום שקט הם שבו ונדלקו. לקחתי את הרכב למכון גירים אוטומטיים של ספי בצומת סגולה. אחרי שהוא חיבר את הרכב למחשב ומצא את קוד התקלהP2763 , וגם בדק את שמן הגיר ואמר שהוא גם נראה וגם "מריח" מצוין, הוא חזר על ההצעה של המוסך המרכזי "להחליף גיר מפירוק, בתנאי שיימצא רכב עם מעט קילומטראז', או שיפוץ גיר".

שאלתי – כפי שאמרתי למעלה, מבחינת הנסיעה ברכב התחושה די בסדר. האם יש לך עצה מה ניתן לעשות כדי לא להגיע להוצאה כה כבדה? האם תוכל להמליץ על מישהו שמומחה לגיר רציף של ורסו שאוכל לפנות אליו?

האם לאחרונה טויוטה לא אמינה כפי שהייתה, או שזה רק מזל רע שלי?

חיים גליק, שאלת המשך: תודה שחזרת אליי טלפונית ונתת לי עצה כדלהלן: החלפה של כמה שיותר מהשמן גיר עם עדיפות לשמן של LIQUI MOLY מסוג Top Tec ATF 1200 או Top Tec ATF 1800, ומזיגת תוסף ATF additive.

עדכון:

  1. בנהיגה עצמה אני כבר חש יותר בעייתיות. המעבר בין ההילוכים פחות חלק. אפילו קרה שכשהכנסתי לרוורס הרכב לא נסע. רק כשהעברתי לניוטרל ושוב חזרה לרוורס, הרכב הגיב.
  2. באתר של חברת LIQUI MOLY נראה לי שבשביל גיר רציף מומלץ להשתמש בשמןATF 1400 , בבקשה תקן אותי אם אני טועה.
  3. פניתי למכון גירים אוטומטי "ספי צומת סגולה", והוא מתעקש שהשמן נראה ממש אדום צלול ומצוין, ממה שהוא בדק בפתיחת הבורג בתחתית האגן. הוא מוכן כמובן להחליף סטטית ואפילו החלפה כפולה כדי להחליף כמה שיותר מהשמן (כ-1000 שקלים לפני מע"מ), אך אומר שלדעתו זה בזבוז לחינם כי השמן ממש צלול.

הוא מציע לפתוח את הקרטר ולנקות/לשפץ בלוק שסתומים. הוא אומר שאולי יש שם ג'יפה שמפריעה לאחד השסתומים (כ-3,000 שקלים לפני מע"מ).

האם לדעתך כדאי להחליף שמן גם אם הוא נראה בתחתית האגן אדום צלול? מה דעתך על ניקוי /שיפוץ בלוק שסתומים?

תשובה: עניתי למר גליק כי לתקלה גרם כנראה שמן גיר שלא הוחלף, וכי קיימת אפשרות שחלקיקי לכלוך הנמצאים בשמן המקורי פגעו בעבודת השסתומים העדינים של הגיר. באמצעות מערכת להחלפת שמן אוטומטית (לו הייתה קיימת בארץ) היה אפשר להחליף את כל כמות השמן לאחר ביצוע פלאשינג, ואז למזוג לשמן החדש את תוסף ליקווי-מולי, המגביר צמיגות.

אלא שאי אפשר לבצע פלאשינג, הסברתי, כאשר מחליפים שמן באופן ידני, כי בשיטה זו חצי מכמות השמן המקורי נשארת בגיר, כולל הכימיקלים המנקים של הפלאשינג, שאינם חיוביים לעבודת הגיר.

בלית ברירה, במקום לשלם על גיר חלופי, הצעתי למר גליק להחליף שמן בשיטה כלשהי, ולשמן החדש להוסיף את תוסף הליקווי-מולי ATF additive, המגביר את הצמיגות.

אור חדש על ההתכתבות בינינו שפך הקורא יעקב אדרי, שכתב כך:

יעקב אדרי: תודה על הכתיבה המעניינת.
בעקבות טענותיך המוצדקות (נגד החלפת שמן גיר אוטומטי בשיטה הידנית) – רציתי להמליץ על מוסך אלפא מוריס בתלפיות (מוסך מורשה אופל). למוסך זה הפנה אותי שכנו קובי גירים, אשר סירב לקחת אחריות על החלפת שמן ידנית לאחר 100 אלף ק"מ בסוזוקי SX4‏ שקנינו, ואשר בעקבות המלצותיך רציתי להחליף בה שמן גיר.

למוריס יש מכונת 'דיאליזה'. אמנם שילמתי 1,200 שקלים על הטיפול, אך הוא כלל פלאשינג, תוסף ו-1 ליטר שמן גיר, כך שהמחיר נראה לי סביר, וגם השירות מעולה.

תשובה: בזכות מכתבך התגלה לשמחתי שיש בארץ אפשרות להחליף שמן גיר באופן אוטומטי באמצעות מערכת חכמה. מערכת זו אינה קיימת משום-מה במוסכי היבואנים – אולי מטעמי קונספירציה עסקית של בעלי עניין, חששתי, כי לא היה לנו הסבר אחר לכך שהמוסכים מנסים לא להחליף שמן גיר חרף ההוראות הברורות של יצרני השמן.

יובל מיכאליס: מתגעגע לטור שלך במקור ראשון.

ברשותנו רכב ליסינג, וכעת אנו מעוניינים לרכוש רכב שני לנסיעות קצרות של עד 15 אלף ק"מ בשנה. נקבל עבור הרכב החזרי הוצאות.

התקציב הוא עד 20 אלף שקלים לרכישה. נשמח להמלצות למכונית קומפקטית.

תשובה: הייתי מצביע על סוזוקי סוויפט, אלא שבעצם לא חשוב מה תקנו בגודל כזה. העיקר שהמועמדת תבוא אליכם מבית טוב, כזה שדאג לה, שהקילומטראז' שלה יהיה נמוך ככל האפשר, שהיא תהיה צעירה יחסית, ושלא תזדקק לטיפולים רציניים מיידיים חוץ ממקבץ החובה של החלפת מעצורים, דיסקיות מעצורים, מצתים ופילטרים.

הווזווז עשה את שלו

עמי כתב: "לאדוארד, כמה חבל שזרקת את הדיוקנים למיחזור, ולא שאלת בבלוג אולי מישהו מעוניין בהם, אני בטוח שרבים היו עומדים בתור"

והזקן ענה על זה: "אמנם כן, הייתי פזיז, כנראה בגלל סערת רגשות שהפתיעה פתאום. אכן חכם היה יותר לוּ הייתי מציע את הגיליונות העודפים לקוראים, אך הבנתי שיש בכך הסתבכות, שאנסה להסביר במדור הבא".

והנה המשך הפרשה המביכה והכואבת, שהסתיימה בדחיסתם של מאות גיליונות כפולים של 'דיוקן' אל פח האשפה.

מודה הזקן שחלפה בו המחשבה לתרום את אוסף הדיוקנים העודפים שלו לספרייה כלשהי או מוסד לימודי, אלא איך להסביר להם מדוע הקשיש מציע לתת רק את החלק התרבותי של השבועון, ולא את 'מקור ראשון' כולו?

ודאי, ידידיי, ששקלתי גם את הרעיון לספק את הדיוקנים הכפולים למי מקוראי העיתון, המעוניין אולי לחזור לאיזה מדור בשנית – אך לשם מה המאמץ? הרי חלק ממדורי 'המפתחות בפנים' הנושנים נמצאים בהישג יד בארכיון הבלוג 'מכונית הנפש', כולל שמותיהם ותאריך הופעתם.

אך הסיבה העיקרית שבגללה הקשיש נמנע מתרימת הדיוקנים, למוסד או לאדם פרטי, הייתה ההבנה שלו כי צעד כזה יהווה מתנה לעשרות סופרי דיוקן, שייהנו חלילה מכך שכתבותיהם ותצלומיהם יינצלו מן השכחה, הגורל המר שאורב ליצירותיהן.

אין לי חשק להעלות מן האוב את כתביהם של הקולגות לשעבר, סופרי וסופרות 'דיוקן', משום שהם קיבלו את פיטוריי בקלות נפש. אף אחד מהם לא הרגיש אפילו צל סולידריות עם הקשיש המורשה (שנזרק למרות פופולריות שזכה לה אחרי מעל 20 שנות עבודה נמרצת). איש מכותבי דיוקן לא פנה אל העורך חגי סגל, בניסיון לשנות את החלטתו הבלתי הגיונית, ואף הוולגרית למדי.

בשימוע שהקשיש עבר בבית המו"ל, 'ישראל היום', ישבה יד ימינו של סגל. אישה זו אמנם לא אמרה מילה במפגש התל-אביבי, אלא שבזוג עיניה השתוללה עוינות כלפי הווזווז הזקן שהולך הביתה.

סולידריות חד-צדדית

ובכל זאת, תודה לכנופיית ההנהלה של הראשונים במקור, כי בזכות העובדה שהם ניקו את השטח מהווזווז וחיסלו את מדורו 'המפתחות בפנים' – ובכך הפסיקו את התכתבות הזקן עם הקוראים, עצרו את זיכרונותיו מהשואה, פגעו בהמלצות הקשיש לגבי טיפול במכונית וכו' – הותנע בזיכרונו של הקורבן מצעד שקופיות מהעבר.

וכך, נזכרתי שבתולדות שבועון זה קרה, פעמיים או שלוש, שבעלי 'מקור ראשון' (הקודמים) תכננו לפטר כתבים – והזקן, אף שהם לא היו חברים קרובים שלו, הצטרף מיד למאבק וחתם על מכתבי תמיכה במפוטרים, עד כי רוע הגזרה הוסר מהם.

אף אחד לא קם כאשר הקשיש עצמו חטף צו לכיוון אחד, עם מענק פרידה משפיל בשווי 4,500 שקלים.

עבודת חינם. לחינם

כן, הציד האכזרי אחר הווזווז – ציד שאורגן ובוצע על ידי 'מקור ראשון' בתחילת 2018 לפקודתו של הספונסר 'ישראל היום', אשר דרש מהשבועון המבזבז את כספו של שלדון אדלסון כי יצמצם את כוח האדם שלו – שלח את הזקן הקורבן לא רק הביתה, אלא גם אל יומן  הזיכרונות.

וכך הופיעו על מסך ההווה שלי תמונות מזמנים קשים עוד יותר של מקור ראשון, שבהם העיתון גסס ממש והמשיך בכוחות אחרונים, טובע בחובות. אפילו הטלפון נותק והפקס הפסיק לתפקד. הייתי אז מתניע את סיטרואן ויזה בעלת מנוע שני הצילינדרים כדי לספק למערכת הגוועת, תחילה בבני-ברק ואחר כך בפתח-תקווה, את מדוריי המודפסים במכונת כתיבה. באופן זה פרסמתי את 'המפתחות בפנים' במשך חודשיים או יותר, ללא פרוטה בוודאי.

גם עובדים אחרים נתנו כתף, וכך ניצל  מקור ראשון – רק כדי שכיום תיהנה כנופיית ההנהלה של עיתון זה ממשכורת טובה ומשליטה. אותה שליטה אשר בתחילת 2018 אִפשרה לעורך חגי סגל וליועצת שלו להיפטר מהווזווז הזקן והמוזר. כנראה, היה קשה להם לסבול, בין השאר, את העובדה שהזקן מקבל 20 מכתבים ביום אף כי אינו גר בעפרה.

כאשר הדיוקנים הכפולים נתחבו לפח חשתי הקלה, כאילו גם פרצופה של כנופיה זו נתחב יחד עם העיתונים. לולא הג'נטלמניות הפולנית, הייתי כותב זאת בפחות עידון.

טיפ טיפה: ציד אחר הוולטים

רציתי בסך הכול לרחוץ את אלפא 33 IE, כולל בוודאי את המנוע שלה, באמצעות תכשירים מתוצרת Sonax שקיבלתי למבחן מהיצרנית. כך, בעצם, החל הסיפור הדרמטי: ירדתי לחניון התת-קרקעי כדי להוציא את אלפא לרחוב, סובבתי את מפתח ההתנעה – וגורנישט! רק הבנדיקס של הסטרטר הסתובב כמטורף על ריק, ללא חשק להתחבר לגלגל התנופה.

הייתה זו הפתעה מושלמת, כי מדובר במצבר חדש, ועוד כזה המתהדר בשם האריסטוקרטי 'שנאפ SR Super Strong', שהחזיק חצי שנה בקושי. זאת להבדיל מהמצבר הקודם, זול בין הזולים, שלא אכזב אותי במשך חמש שנים, עם חיזוקים תקופתיים באמצעות מטען. עד שנמאס לי לדאוג לו, והוא הוחלף במצבר חדש מהמדף הגבוה-לכאורה.

חשבתי מה יכול היה לפגוע ב'סוּפר סטרונג' זה. האזעקה הרי לא הייתה מחוברת, הרדיו לא דרש וולטים, ואפילו נוקיה הוותיק לא היה בטעינה. בכל אופן, הבאתי לשנאפ העברי מטען תקני מתוצרת לועזיטית, חיברתי ביניהם כראוי, והנה הפתעה נוספת: השנאפון סוּפר-סטרונג לא הגיב כלל לזרם, ורק המטען הגוי התחמם כתנור אפייה.

פירקתי את החיבורים, וסרקתי את כל הסיבות ההיפותטיות לבעיה. האם מצבר שלי שייך, חלילה, למצברים המודרניים אשר מיועדים בעיקר למכוניות היברידיות או למכוניות בעלות מערכת עצור-וסע – כלומר, לאותם מצברים מתוחכמים שאחרי התרוקנות עמוקה אינם מאפשרים את חיזוקם? אם כך, הזקן אכל אותה, ניחמתי את עצמי.

נזכרתי במבוכה כי בגולה, הרחק מאלפא 33 התל-אביבית, מחכים במוסך של הבווארית זוג מטענים מתקדמים ביותר משני סוגים, היודעים לעורר לחיים תקינים כל מצבר מוֹרד, ואף מספקים חשמל חזק המתניע את המכונית נגד חוקי הפיזיקה, מה שנוסה לא פעם על אלפא GTV הקשישה. אבל איפה הגולה ואיפה אני, עם אלפא 33 המקולקלת בתל-אביב.

ודאי שלא שכחתי את האפשרות להתניע את אלפא בכבלים, כדי להפליג לחנות שבה רכשתי את המצבר. זה הפתרון הפשוט ביותר, בהנחה שלפחות הסטרטר נמצא במצב תקין. אכן בחרתי בפתרון זה, ותחילה הצצתי בדף האחריות הנמצא בתא הכפפות. גיליתי בהקלה שהמצבר הבעייתי הוא אכן בן חצי שנה בלבד, כלומר – במחצית תקופת האחריות. סבבה.

אך כאשר קראתי את מה שכתבו השנאפים באותו כתב אחריות, התגלגלתי מצחוק. כי מיד אחרי ההתחייבות החגיגית "מפעלי ע. שנפ בע"מ ושות' מתחייבים, בכל פנייה על ידי הלקוח, לתקן את המצבר או להחליפו מבלי לחייב את הלקוח בתמורה כלשהיא", מפורטת רשימת מקרים ארוכה אשר פוטרת את היצרן מתיקון המצבר או החלפתו, ושם, בין הסיבות הסטנדרטיות שמשחררות את היצרן מאחריות (כמו "פגם שנגרם למצבר עקב תאונה או שרפה" או "חוסר מים מזוקקים") – מצוין, באותיות רציניות לחלוטין, כי האחריות לא תהיה בתוקף גם במקרה ש… המצבר ריק (!). כלומר, כדי לממש את האחריות, על הלקוח להגיע אל "נקודות השירות והמכירה" עם מצבר תקין!

כבשתם את ליבי, שנאפים שכמוכם, עם הבדיחה שלכם. אני מנחש שאינכם יודעים כי בגלל בדיחות דומות לזו שלכם החליט סטלין לערוף את ראשו של הסאטיריקן הרוסי הידוע זוֹשְצֶ'נְקוֹ.

בכל אופן, קריאת דף האחריות דרבנה אותי לחשוב איך לעורר לחיים את המצבר המעולף באופן עצמוני, ללא 'עזרת' היצרן הנדיב. וכך, במקום המטען הסטנדרטי, שכשל בהחייאה, הבאתי לאלפא 33 IE מטען ותיק קטן שמצאתי במגרה, עשוי פח חלוד ומיועד בעיקר לאופנועים בגילו או לטרנטות. מין ממזר גס רוח, אף הוא גוי בוודאי, שאינו מושפע מאלקטרוניקה מתקדמת, וגם לא מהתרוקנות שכבתית או עמוקה. הוא לא חושב מהו התֶקֶן/שְמֶקֶן, אלא פשוט מחליף את 220 הוולט שנובעים מהקיר במספר הוולטים הדרושים ממנו כדי לעורר את המצבר.

20180729_151600 (1).jpg

המנוע ומצבר השנאפ של אלפא 33 IE בעת ההטענה הדרמטית

גם הוא מתחמם כמו תנור אפייה, ואף רועד עוד יותר מהמטען האינטליגנטי, שלא עמד במשימה, אלא שזרם הוולטים עבר לשנאפ ללא התווכחות במשך לילה שלם של מעין אונס ברוטלי, שאחריו גם המטען שנכשל ביקש, לקראת בוקר, להשתתף בחוויה. נראה כי השנאפ סופר-סטרונג הבין את הרמז של התנעה בכוח, וכבר לא התנגד לקבל את המטען הסטנדרטי, שהדיודות האדומות שלו הודיעו לשמחתנו, כעבור שעתיים, שפרשת המצבר נגמרה.

נשארות שתי שאלות מסקרנות.

  1. אם כך יודע לאכזב שנאפ 'סופר-סטרונג', אז איך עובדים שנאפים רגילים, שאינם נושאים את התואר הגאה?
  2. מה ההיגיון בהבטחה לאחריות בת שנה, כאשר היצרן מבהיר ללא בושה בדף ההסבר כי בעצם אין לו כוונה לעמוד באף ציפייה ממנו כאשר המצבר ילך פייפן? נראה כי בחברת שנאפ סבורים כי הביטוי "תמיכה בלקוח" מוגבל ליום הקנייה בלבד, ומשמעותו היא שהמוכר מרכיב את המצבר ברכב בשביל לקוח המתקשה בכך.

שואלים את אדוארד

שמאי ס' אייזנמן: נהניתי לקרוא את הטור השבועי שלך ב'מקור ראשון', והצטערתי כשהטור ירד…

בשל סיום עבודתי אני נאלץ להחזיר את מכונית הליסינג מאזדה 3 שנת 2016 שהייתה ברשותנו בשנתיים וחצי האחרונות, ועל כן אנו עומדים בפני רכישת רכב.

יש לנו כיום רכב שני, טויוטה אוריס היברידית שנת 2013, אשר רכשנו לפני שנתיים ורבע ונסענו בה 60 אלף ק"מ בתקופה זו. במאזדה נסענו 104 אלף ק"מ בתקופה דומה.

אנחנו גרים בגוש עציון. אשתי נוסעת כל יום לעבודה בירושלים, כאשר פעם בשבוע לפחות היא נוסעת גם למרכז. אני עובד מהבית ומתנייד בעיקר באזור. יש לנו 3 ילדים חיילים, שהם נהגים נוספים בבית, ובקרוב תתווסף נהגת חדשה נוספת, בת 17…

אני מעדיף לקנות רכב משפחתי שיחליף את המאזדה, בעוד שאשתי סבורה שהטויוטה אוריס שברשותנו יכולה להפוך לרכב העיקרי, וכרכב נוסף נוכל לקנות רכב קטן יותר.

אנחנו מתלבטים בין שני כלי רכב שבדקנו:

טויוטה פריוס 2011, יד 2 פרטי, 111 אלף ק"מ, מחיר מבוקש 57 אלף שקלים.

וניסאן נוט 2012, יד 1 פרטי, 54 אלף ק"מ, מחיר מבוקש 41 אלף שקלים.

אני מעדיף את הפריוס בגלל הגודל ותא הנוסעים המרווח, בעוד שאשתי סבורה שאנחנו יכולים להסתפק בניסאן נוט.

אנחנו בדרך כלל נוסעים ברכב עד שהוא כבר לא תקין, ולא רואים ברכישת רכב השקעה. אשמח לשמוע את דעתך בעניין.

תשובה: טויוטה פריוס אמינה מאוד וחסכונית בנסיעות עירוניות, אלא שהיא יכולה להיות גם בעייתית עקב שימוש נון-סטופ בידיים מתחלפות. כי פריוס מתאימה לנהג שמיומן בניהוג ובטיפול בה, ואינו מצפה להנאת נהיגה.

חוץ מזה, בקניית פריוס מומלץ לבדוק מהי תוחלת חייה של מערכת המצברים שלה, כי החלפה היא מכה כספית רצינית.

כך שבחירה בניסאן נוט נראית לי הגיונית יותר. הרי מדובר במכשיר תנועה ידידותי בעל אופי נחמד, שקל להסתדר איתו.

יוסי כרמל: האם יש למארק אדלמן ילדים? האם הם יהודים? מי קרוביו בישראל? מי אומר עליו קדיש? והאם ראית דגם של גטו ורשה בקיבוץ יד-מרדכי?

תשובה: היהודי היקר מארק אדלמן, גיבור מרד גטו ורשה ולאחר המלחמה קרדיולוג שהציל חיים של נפשות רבות, לא היה אדם מאמין. תנועת ה'בונד', שאדלמן נמנה עליה, הייתה אגנוסטית.

זמן מה לאחר המלחמה, כאשר ד"ר אדלמן היה פעיל בתנועת 'סולידירות' הפולנית וחשש מכוחות השלטון, הוא שלח את אשתו ובנו לחו"ל.

את הדגם שהקיבוצניקים בנו לא ראיתי, די לי בזיכרונות.

יוסי: נהנה מאוד לקרוא את טורך, חבל מאוד על ההפסקה ב'מקור ראשון'. אני נוסע נסיעות בין-עירוניות ארוכות, חשוב לי רכב נוח ואמין. אשמח לדעת מה דעתך על סונטה היברידית, או יש לך המלצה על אלטרנטיבה במחיר הזה.

תשובה: לא נהגתי בסונטה היברידית, אך שמעתי רק דברים טובים על אמינותה, נוחות הנסיעה בה והחיסכון בדלק. המתחרות שלה, האירופיות והיפניות, יקרות ממנה בהרבה. עם זאת, ודאי שכדאי לך לערוך נסיעת מבחן, כדי להיווכח אם היא מתאימה לך.

אם אשמע עוד משהו על סונטה היברידית, אעדכן אותך.

כשי לקוראים, אנו מביאים כאן מקבץ תצלומים פרי עדשתו של י"א:

 211213 67320170204_143616-220170204_142455(0)-120161224_123350-2-1-1 (1)

 

 

 

שקילה של בנות מחמד

מודה הזקן שדווקא השבוע וחצי שבהם הוא לא כתב דבר, היו מלאי הפתעות

ראשית הפתיעה את אנוכי המורשה התלהבותו הפתאומית ממנוע 3 צילינדרים, גזע דוחה שהזקן ניסה לא להתקרב אליו, ואף על פי כן מנוע זה – יש להודות בהשתאות שהיא אגו מורכן – מיטיב דווקא עם פורד פוקוס החדשה 1.5, בעלת 3 צילינדרים המייצרים 150 כ"ס.

בו-זמנית הופתע הקשיש מכך שהוא מסכים לחלוטין עם פרופ' יהודה באואר, שהזדעק נגד מסמך ההבנות בין ראש הממשלה נתניהו עם הפולנים, המנסים לטשטש את חלקם המביך בפשע השואה.

"בגידה!", האשים באואר, והזקן שבי מצא את עצמו תומך לחלוטין (ועוד קצת) באותו פרופ' ירושלמי מעצבן, אשר דעותיו הקודמות לגבי השואה הרגיזו את אנוכי במשך 30 שנים ברציפות, לא פחות מכפי שהרגיזו מעשיו של הקן המדעי-כביכול של פרופ' באואר ושות', כלומר מכון יד ושם, המתייחס לשואה כאילו הייתה רכושו.

ונרשמו עוד אירועים, שנזכיר בהמשך, כמו הגילוי שרנו מגאן ספורט החדשה צוידה בהיגוי של ארבעה גלגלים שמפחיד את הנהג, החש כאילו הציר האחורי מאיים להתנתק מהמרכב.

אלא שהנ"ל המורשה התקשה לכתוב על כל הללו עקב טראומה שנפלה עליו. אפשר לחשוב שבמשך רצף ימיו סָבַל הזקן מגירעון בסעיף הטראומות – אלא שהפעם הייתה זו פגיעה מסוג שונה. כי הזקן עצמו התניע את האירוע שהלם בו, כאשר הוא החל להשליט סדר בערמות של מוסף 'דיוקן' של השבועון 'מקור ראשון'.

גידול פרא בחדר השינה

אכן, ערמות הדיוקנים הישנים, שהצטברו במשך 20 שנה בערך, הגיעו כבר עד התקרה, והזקן לא רצה בוודאי לסלק את מִגְדַלֵי מלל אלו ממקום מגוריו אלא רק לדלל את הגיליונות הכפולים (מגדלי התאומים?), שהוא שמר בהמוניהם כדי שלעתיד לבוא הוא יוכל לחתוך את מאמריו לתיק נפרד, מבלי לפגוע באוסף הדיוקנים השלמים.

עד שהבין הזקן את נפח הטמטום שבהקמת תיק נפרד ל'המפתחות בפנים', שהרי העתיד לא מיהר לבוא, וממילא כל הטקסטים נמצאים (פעם אמרו 'רוֹדְמִים') בזיכרונות המחשבים, ועוד בתצורה נטולת אבק. וכך, ביד קלה, החל הזקן בסלקציה.

הוא עבר גיליון גיליון, וערמת הגיליונות הכפולים התייצבה בגובה של הדיוקנים הבודדים ואף גברה עליהם, כי חלק מה'כפולים' היו בעצם שלישיות או רביעיות. ריבוי-פרא זה נוצר משום שהזקן לא רק שמר את הגיליון הבודד שקיבל למחרת ההדפסה, אלא נהג גם להרים מהמדרכה או לחלץ מהפח דיוקנים ישנים, ולהביאם הביתה כפי שמביאים כלב או חתול שאנו חסים עליהם. והרי 'לחוס', בעברית, פירושה גם לשמור…

מנהרה עם זרם סוחף

אלא שכבר בשלב מוקדם של המיון הבחין הזקן כי כוחות על-טבעיים בלתי מזוהים אשר השתלטו עליו מנסים לגרור אותו לדמעות. הם נכשלו בכך, אך הצליחו למחוק את החיוך מפרצופו המופלג, וכך גרמו להתרחקותו הזמנית של הזקן מהמקלדת.

כי צלילתו הבלתי נמנעת של הזקן אל מנהרות התוכן של כ-1,000 מאמריו לא השאירה אותו אדיש. ליבו התכרכם במדקרות של רגש במהלך ההצצה ב"מפתחות בפנים" הישנים, אלו האישיים יותר ואלו האישיים פחות, שהחזירה אותו אל זיכרונות השואה, אל הפקות הסרטים, אל 'טיפ טיפות' שונות, אל המלצות שביקשו קוראים ואל התחייבויות לקוראים, לא רק בענייני רכב.

דרכו ורקדו

בגלל נהרות-המלל הללו שהזקן, בניגוד לאמרתו של הרקליטוס, דווקא הצליח לטבול בהם בשנית, תפס אנוכי, במבוכה ובגועל, שהירושלמים לא רק ויתרו עליו, אלא התעללו בו בסיפוק. שמחו לאידו של הזקן הירושלמים ממקור ראשון, וחגגו גם בעליהם מהחינמון ישראל היום, אלו שדרשו מהעורך-הליצן חגי סגל לפטר את הזקן.

מבלי לקרוא את דבריו, הם קבעו שהמפתחות בפנים "לא מתאימים לקונספציה", והעורך, אקס-פירומאנייק וחשדן כפייתי, לא התנגד, וביצע את פקודת אדוניו בניגוד לרצון הקוראים, חרף מכתבי המחאה הרבים ולמרות הפסדים של אלפי שקלים עקב מבול ביטולי המינוי.

רק חתן הגירוש לא ידע

מפחיד במיוחד, הרהר לו הזקן, שכל התליינים של המפתחות בפנים, אלו הירושלמים ואלו התל-אביבים, שנשמו לרווחה לאחר שנפטרו מהזקן, ידעו היטב שהאיש, בגלל גילו המופלג, ילך הביתה בלי דמי אבטלה, למרות עבודתו הנמרצת, ללא ימי חופשה, מאז הקמת העיתון ועד לפני כחמישה חודשים.

הם ידעו היטב שהחוק אינו מאפשר לשלם לקשיש דמי אבטלה במשך שישה חודשים כפי שמשלמים למפוטרים צעירים יותר.

שילכו לעזאזל, מלמל הזקן, בעודו דוחף למעלית את העגלה הרביעית הנושאת גיליונות דיוקן כפולים.

כבוד אחרון

"אני מניחה שתזרוק אותם לפח הזבל הכחול, של מחזור העיתונים", חייכה שכנה נחמדה שוחרת סביבה.

"מה פתאום", ענה לה הזקן, הדוחף את עגלת הגיליונות של מקור ראשון, "לירוּדוֹן הזה, מקור ראשון המנוול, ולעורכו הדוחה, לא מגיע להיות בין עיתונים". אלא שהוא לא קיים את הכרזתו, ומילא את הפח הכחול בגיליונות כדי שמאמרי 'המפתחות בפנים' שלו לא יתערבבו עם זבל.

20180629_140317

פרדה ללא דמעות. שלום ולא להתראות ל-80 קילוגרם של 'דיוקן'

דוקטורט בעוינות

בימי הטראומה הנ"ל שטעמנו, הן זו של הגירוש והן זו של ציפָתוֹ בזיכרון כפי שגושים צפים בחלב מקולקל, הייתה לנו תחושה כאילו נפגשנו שוב באותה אכזריות מטורפת אשר לפי הניסיון המר של חיינו הייתה מאפיינת אנטישמיות או גזענות בעולם הגויים.

הקטע עם מקור ראשון הזכיר לנו גם את השנאה והטיפשות שחגגו בשנות ה-70 בבניין הטלוויזיה הממלכתית ברוממה. עברנו גם את זה – מצביעים על הרוממאים מהצד, זָרים לרוב עובדי התחנה, חמושים בציניות ובסרקזם – ואף זכינו בדוקטורט בסוציולוגיה של קיבוץ גלויות.

לעולם לא נשכח איך חבורת הרוממאים הרעים חיסלו את הבמאי בודר אושוויץ דניאל שליט, ואיך הם התעללו גם באחד משלהם, נסים קיוויתי.

נראה כי ניסיון עשיר זה שצברנו עם עוינות לסוגיה – אנטישמית או רוממאית – מסייע לנו כעת לקום מטראומת העוינות הנוכחית, זו שחטפנו מצד המקוראשונים, המסוגלת להרוג סוס, אם הוא עדין נפש.

לזקן המתאושש מסייעת גם העובדה שבתקופת-תעוקה זו של פיטורים טריים הוא ארז בגולה חבילה של 24 ציורים כדי לארגן מהם תערוכה בתל-אביב, שמועדה ומיקומה יפורסמו בקרוב בבלוג.

וכן, גם בלוג זה מחזיק את הזקן בימים טרופים אלה, ולא רק עקב הסטטיסטיקה, אשר זכתה עד עתה ב-400 אלף ביקורים כמעט, ולפעמים כמה מאות כניסות ביום. כשהקשיש מתעורר באמצע השינה, הוא משתאה לגלות שמישהו מוצא בבלוג אי-איזו נחמה לילית.

פסימיות כבזבוז משאבים

וחוץ מזה, הנוכחי המורשה צריך להיות אידיוט גמור כדי לחטוף פסימיות – כאשר בביתו הקיצי מחכים לו צעצועים מוטוריים שחלמנו עליהם מיום שנולדנו. בדקנו כבר את כוחם הממוצע, ואת זמן הזינוק הממוצע שלהם ל-100 קמ"ש (ממוצע לא רע, בזכות 5.0 השניות של הבווארית Z3M קוּפֶּה וצמיגי הסליקס שעונדת הונדה crx).

הפרופיל של ארבע הבנות, הכחולה, הכסופה, הכהה והאדומה, חסר רק את משקלן הממוצע, נתון ששכחנו לבדוק בגלל כל הבלגן שנפל עלינו (ואשר הפך כבר לִפְתוֹתֵי היסטוריה). לכן אקח אוויר, אפליג אל בנותיי, ואשקול אותן אחת אחת.

לעזאזל עם הקנאים, כבר אמרנו?

טיפ טיפה: בוידם בתעריף מלא

לא יפה לצחוק מצרות של אחרים, אך קשה להתאפק ולא לחייך לנוכח הבעיות של כתבי החצר, שכדי לא לפגוע בדגמים הנמכרים כעת אסור להם לדווח על שתי גרסאות חדשות של בסט-סלרים ישראליים מתוצרת קוריאה: קיה ספורטאז' ויונדאי טוסון.

להבדיל מספורטאז', שזכתה למתיחת פנים מצודדת, לארכיטקטורת-פנים מתוקנת ולאינספור חידושים בסעיף הבטיחות, טוסון החדשה נראית אפילו משעממת יותר מהדגם היוצא, וגם עיצוב הפנים לא שמע על מהפכה.

החידוש האמיתי בספורטאז' ובטוסון שוכן תחת מכסה המנוע, שם, לצד מנועים מוכרים ומשופרים במקצת, מחפש כעת את מזלו מנוע 'היברידי רך', אשר משותף לשני הדגמים. מנוע הדיזל 2.0 בספורטאז' ובטוסון מגיע ל-185 כ"ס, ויחידה חשמלית בודדת מחליפה את הסטרטר והאלטרנטור גם יחד באמצעות מצבר נוסף, 48 וולט, אשר מותקן בחלקו האחורי של הרכב. מעניין אם מצבר זה, המחוזק פי ארבעה בוולטים, גורם לקרינה, שעליה דיווחנו במדורנו "שמועה, חצי שמועה".

עקב פרסום קיומם של הדגמים החדשים הנ"ל, הורידו ה'דילרים' (יבואנים) הלועזיטים את מחיריהן של ספורטאז' וטוסון הנוכחיות, כפי שהדילרים הלועזיטים של הונדה החלו לא מזמן למכור בהנחות-ענק את אוונסיס, שאף היא עומדת להפתיע עם גרסה חדשה, הפוזלת אל כתר "מלכת השנה 2018".

עקב הופעתה הקרובה של ניסאן ג'וק החדשה המשופרת, שתגיע לשוק בסוף יולי, הלועזיטים המוזרים הורידו כבר משמעותית את המחירים של ג'וק הנוכחית, כך שניסאן ג'וק מהבוידם הפכה לקרוסאובר העירונית הזולה ביותר בשוק – זולה יותר באלפי שקלים מרנו קאפצ'ר (Capture) ומסיטרואן C3 Aircross.

ורק אצלנו, דגמים חדשים (המגיעים, אגב, באיחור לא מובן) אינם משפיעים על מחירי הדגמים הישנים המצויים במלאי. אין הנחות על בוידם.

בכל אופן, נראה לזקן שהיבואנים התל-אביבים לא סמכו על שתיקת כתבי החצר, וליתר ביטחון, כדי למנוע התלקחות של התלהבות אמוציונלית מצד כתבים אלה – היבואנים לא שלחו אותם להשקה החגיגית של הקוריאניות החדשות בפרנקפורט.

הזקן, כידוע, אינו אוהב SUV-ים, המזכירים ללא רחמים שאין לו משפחה רחבה. אך הטיעון המשכנע יותר נגד כלי רכב אלה הוא אוזלת-הסיכוי למצוא אחד מהם שמעניק הנאת ניהוג, ופחד המוות לבדוק אותם בסלאלום, שבו SUV-ים תקניים (כלומר, לא אלה היקרים מבית פורשה או מרצדס) מפגינים זווית גלגול מפחידה ומרימים רגליים.

כאשר האמריקנים פרסמו באחרונה שבין כל מכשירי התנועה, דווקא ה-SUV-ים ה'משפחתיים' הורגים הכי הרבה הולכי רגל ורוכבי אופניים, מישהו אכזרי (לא הזקן, חלילה) כתב בפורום: " SUVאיננה מכונית אלא מצב של השֶכֶל".

20180518_18554620180508_164748

מפגש של קיץ עדין. שלוש מבנותיי, הונדה crx, אלפא GTV והבווארית ב-מ-וו Z3M קוּפֶּה, נהנות מתחילתו של קיץ אירופי מנומס. אני תמיד תוהה אם הן מתגעגעות אליי כפי שאני מתגעגע אליהן, או שהן נושמות לרווחה כשאני איננו

20180601_072848

כדי לשעשע את נפשו בגולה, הזקן מנצל את צריף הציור שלו שם גם כסדנת יצירה קונספטואלית. אחד המוצגים שנולדו בסדנה זו (מימין, לצד קסדת מרוצים) הוא זוג רמקולים החובש את אחד מכובעיו של הקשיש – "מוצג ספק נאיבי ושמח, ספק עוקצני ואף נוגה", העירה אורחת

שואלים את אדוארד

שלומית ולר: הייתה לי יונדאי i10 אוטומטית 1400 סמ"ק, הייתי מרוצה אבל כעת אני מחליפה, בא לי משהו אחר, ואני מתלבטת בין מאזדה 2 להונדה ג'אז.

שמעתי שלמאזדה יש צריכת דלק גבוהה, וההונדה חסכונית יותר ממנה (זה גם הגיוני, אם לוקחים בחשבון שהמאזדה היא בנפח של 1500 סמ"ק וההונדה 1300). שיקולים נוספים: המרחב הפנימי של ההונדה גדול יותר, אבל המאזדה נראית "חמודה" יותר.

מה אתה ממליץ? אני יודעת שזו לא ברירה של רכב מפואר מאוד, אבל עדיין…

תשובה: ההכרעה בין שתי המועמדות שציינת אינה צריכה להתבסס רק על השוואת פרטים טכניים, כמו כוחות מנועים ותיאבונם לדלק. מדובר גם, ואולי בעיקר, על חיפוש ידידה שתלווה אותך לאורך פרק זמן. כי החשוב מכול אינו התאמת המכונית למטרות או ציפיות מסוימות – אלא הרגש של הנהג/ת כלפיה, שמוצאים איתה שפה משותפת. הווה אומר: מרגישים בה בטיחות, לא מתעייפים בנסיעות ארוכות איתה, ונהנים משליטה בה ומהניהוג.

השימוש במנועי N/A (נטולי טורבו, אשר דורש זהירות בשימוש) הוא פרמטר חיובי, המשותף להונדה ג'אז ולמאזדה 2. לזכותה של מאזדה נזקפים ביצועים, היגוי ותחושה ספורטיבית. היא גם יפה כתכשיט, כאילו תוכננה לשימוש של נשים.

לבחירה בהונדה ג'אז מושכת הארגונומיה, האפשרות לתפעול אינסטינקטיבי של כל המערכות, השימושיות היומיומית שלה וארכיטקטורת פנים מחוכמת.

אני מציע לך לבדוק בשתיהן את קלות הכניסה והיציאה, את נוחות הישיבה ואת ההרגשה הכללית שהן ינסכו בך בנסיעות המבחן.

שירה גולדרייך: ראשית חשוב לי להודות לך על הכתבות המרתקות עוד בימים שכתבת ב'מקור ראשון'. הוריי ביטלו את המינוי לעיתון, וחזרו אליו כדי להמשיך ליהנות מפי עטך. מה חבל שבשבוע שהחזרנו את המינוי זאת הייתה כתבת הפרדה שלך. מיותר לציין שהוריי ביטלו את המינוי בשנית, בין השאר מהסיבה הזאת.

וכעת לשאלה. אני בת 24, רווקה ומתגוררת עם ההורים ביישוב באזור לטרון, בעז"ה אתחיל לעבוד בעבודה חדשה במרחק של 8 ק"מ מהבית. ההגעה לעבודה בתחבורה ציבורית ובטרמפים בעייתית מעט, ולכן אני שוקלת לרכוש רכב לראשונה בחיי. ב"ה לא קיימות מגבלות תקציב.

הרכב צריך לשרת אותי לנסיעות לעבודה מדי יום וכן אחת לשבוע לירושלים, בנוסף לנסיעות מטעם העבודה לערים בכל רחבי הארץ בתדירות של פעם בחודש.

פרט לבדיקות שמן ומים אני לא מבינה בכלי רכב, ולכן חשוב לי שיהיה רכב טוב שלא אצטרך לבלות איתו הרבה במוסך. הכי נוח לי לקנות רכב בליסינג פרטי (הוריי רכשו לפני כשנה באופן זה טויוטה קורולה ומאזדה 3 והם מרוצים מאוד), ואני מתלבטת איזה רכב לקנות לעצמי.

ההתלבטות היא בין טויוטה יאריס (70-80 אלף ק"מ), מאזדה 2 (83 אלף ק"מ) וקאיה ריו 5 דלתות (51 אלף ק"מ). כולן משנת 2015. השכל אומר ללכת על היאריס כי טויוטה זאת חברה מעולה, אבל הרגש נוטה לכיוון הקיה. הבעיה שאני לא מבינה שום דבר בקיה, ולכן אני רוצה לשמוע את דעת המומחה.

תשובה: את דעתי הכללית על בחירת רכב תמצאי בתשובה לעיל לגברת שלומית ולר, המתלבטת בין הונדה ג'אז ומאזדה 2. אותם שיקולים ועקרונות שפירטתי שם, כוחם יפה גם לגבי המועמדות שלך. שלושתן – טויוטה יאריס, קיה ריו ובוודאי מאזדה 2 – מכוניות טובות ואמינות.

כמו במקרה של שלומית ולר, גם מטרתך היא לחפש ידידה אמינה לחיים משותפים. כזו שתרגישי בה נוחות, בטיחות וסיפוק מהנהיגה.

רק נסיעת מבחן בשלושתן, נסיעה לא קצרה וחפיפניקית, תאפשר בחירה נכונה, כזו שלא תצטערי עליה.

בכל אופן, הבחירה הניצבת בפנייך קלה יותר מהבחירות העומדות בפניי, שכן בנוסף לכל השיקולים שפירטתי, אני תמיד מחפש מכונית שתשמש לי גם כפסיכולוגית צמודה.

אגב, אם ניחושי אינו מטעה אותי, אז מתאימה לך מאזדה 2.

אלעד ממן: רציתי לשאול על המלצה לרכב לזוג צעיר שיוכל לשמש גם כאשר יהיה ילד. התקציב הוא סביב ה-25 אלף שקלים, והרכב ישמש בעיקר לנסיעות של כמה פעמים בשבוע בין עפולה לכרמיאל (כ-50 ק"מ כל צד).

מחפש שהרכב יהיה אמין וחסכוני. כמו כן הוא צריך להיות אוטומטי.

תשובה: סכום השקלים העומד לרשותכם מאפשר בחירה בין הצעות רבות. המטרה היא להגיע למועמדת מבית טוב, שבו דאגו לה. מוטב, בוודאי, ללכת על קילומטראז' לא מפחיד ודגם פופולרי, שהוא קל לטיפולים ולחיפוש חלקי חילוף. כאלה הן למשל סוזוקי סוויפט ורנו קליאו B.

לא הייתי פוזל לכיוון מכוניות קטנות, שמפתות אמנם בחיסכון בדלק, אך מתאימות רק לנסיעות עירוניות ואינן מבטיחות בטיחות בנסיעות אל מחוץ לעיר.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com