דילוג לתוכן

אימוץ גורלי

ופתאום, באור יום שישי הרגוע, הלכה ונפתרה החידה למה שמרתי בביתי את הסרט הקצר שביימתי על דדי בן-שאול, עד שהוא הגזים והתחיל לחלוק איתי בחיי

הסרט 'דדי בן-שאול' נמצא בבלוג זה בקטגוריית הסרטים הקצרים. אמנם הוא מסתתר תחת פוסט בשם "השטן מצלם סלפי", אלא שבכל זאת הוא זכה לתשומת לב הקוראים בגלל דדי, גיבורו הבלתי שגרתי.

בגלל חוקי הטבע האכזריים, איש זה, עם כל הקסם שלו, איננו עוד כבר כשנה. 12 דקות הסרט עליו הן מעט מאוד כדי להיות איתו.

דֶדֶיאיזם

את הסרט הוותיק שביימתי על דדי מצאתי לא מזמן במזוודה ישנה. פתחתי את קופסת הפח החלודה, וניסיתי להיזכר בסיבה שהובילה אי-אז לכך ששמרתי בין חפציי במשך עשרות שנים דווקא את סיפור זה, הצנוע למדי, אשר צולם כפי שנכתב האבסורד: צילום צייר המכור לצבעים – באין-צבעים. זאת, בגלל עידן השחור-לבן של ערוץ הטלוויזיה הממלכתי שפעל ברוממה, אשר בה עבדתי אז.

שאלתי את עצמי למה בחרתי לקחת איתי לחו"ל את דדי דווקא, ולא כמה מהסרטים האחרים שלי, הבולטים בתחקיר, בבימוי ובעריכה, עד כי אינם דורשים הבנה מעמיקה בשפת הקודש כפי שדורש הסרט על דדי. שברתי ראש על תהייה זו, עד אשר הבנתי שבחרתי בדדי כדי להביט בו בכל הזדמנות.

כי התכוונתי, באותה חוצפה ווזווזית שעליתי איתה ארצה, ללמוד מדדי את צליל השפה הדדיאית, את הקצב המיוחד שלו, את ההתייחסות החמה של הצייר והמורה ב'בצלאל' כלפי הנפשות שפגש בצעירותו, וגם, ואולי בעיקר, ללמוד את האירוניה העצמית שלו, אשר נצנצה בשובבות כאילו דדי היה מצייר את סביבתו ואת עצמו באיזו פוסט-צבריות קלילה אך מודעת לעצמה.

עקבתי אחר קצב התנועות שלו בסטודיו ולבושו והזדהיתי איתו, עד שדדי הפתיע אותי כשהוא זרק פתאום לרצפה את אותה עבודת קרמיקה שאך לפני רגע הוא חיבק כמו שאבא מחבק ילדונת באהבה. את הניתוץ עשה בחיוך מוזר על שפתיו.

אספתי מרצפת הסטודיו כל פיסה וכל רסיס של הכד שנופץ, ושחזרתי אותו עם דבק אפוקסי. הכד הזה של דדי עומד אצלי בבית עד היום, ואני מבקש את סליחתו ומחבק אותו. נדמה לי, אני אומר לו, שדדי פגע בך במקום לפגוע בעצמו. אולי קסמה לו יותר מדי המגלומניה של סארטר.

דדי בן-שאול, צייר ומורה ב'בצלאל' שהזקן חשב ללמוד ממנו את סגנונו הצברי הגזעי, ונכשל בכך. תמונות מתוך היצירה התיעודית הקצרה עליו, אשר הצלחנו לשחזר באחרונה

גנֵבה בכוונה תחילה

בכל אופן, אחרי שנים כבר ברור לי שהעולה החדש שהייתי, ודי נשארתי, לטוב ולרע, שמר את הסרט בתקווה שבעזרת דדי הוא יצליח אולי לְצַבֵּר את עצמו. מין תקווה סודית שבאמצעות חיקוי של דדי, ועל חשבונו, יצליח הטרום-אנוכי לאמץ את גינוני הדיבור וצורת ההתנהגות, שלא דומים לאלו של הקולגות עובדי רוממה ז"ל, דמויות ריקות מאינטליגנציה וממאפיינים של תוכן אנושי.

בקיצור, ניסיתי לסגל את סגולותיו.

וכך, פעם אחר פעם גררתי את סרטו של דדי בן-שאול אל שולחן העריכה 'שטיינבק' כדי ללמוד לחיות לפי דדי, אלא שלצערו של הטרום-קשיש שהייתי, הגנב הפוטנציאלי נכשל כאשר גילה שהשפה והסגנון המקוריים של הדגם הירושלמי הם חלק בלתי נפקד מיופיו החיצוני של האיש.

מה שבלתי אפשרי להעתקה.

ועוד בקשר לקולנוע

סרטים בנויים מחלקים שנקראים 'שוטים', כלומר רצפי התמונות שרושמת המסרטה מרגע הלחיצה על כפתור ה"רוץ" ועד לפקודה "קאט", העוצרת את ריצת התמונות.

כל סרט או מחזה מצולם בנויים מכמה-עשרה (במקרים מיוחדים) עד מאות שוטים ויותר, המגוללים את הסיפור הקולנועי. בהיסטוריה של התרבות הצליחו להיחרת שוטים בעלי משקל אמנותי ודרמטי, השייכים לסרטים הקלאסיים. אלו השוטים שבגללם נשארנו חסידים של אמנות הקולנוע בנוסח אורסון וולס או פליני, ועד השמונצעס האדיר 'קזבלנקה'.

אלא שלפי חוק האבסורד קורה שגם בסרטים בינוניים לגמרי ניתן לזהות, פה ושם, איזשהו שוט בודד שתוכנו שווה את הצפייה.

נזכרתי בחשיבותו של השוט הבודד ובמשקל הדרמטי שלו כאשר צפיתי בטלוויזיה האוקראינית בצילום של בני הזוג נתניהו יורדים מהמטוס, עד המקרה המביך של הזריקה המפורסמת של החלה האוקראינית בידי רעייתו של ראש ממשלת ישראל.

שוט אדיר זה נפתח בתמונה של הזוג המלכותי יורד מהמדרגות בסלואו-מושן זהיר, צעד אחר צעד, כל אחד בנפרד, הוא בנפרד והיא בנפרדת, בפנים רציניות המשדרות רק מתח בנוסח טרנס מוזר ותו לא, ללא צל של חיוך או איזה מבט סקרן לכיוון הנציגים האוקראינים המחכים למטה. האם ייתכן שעם היציאה מהמטוס הבינה שרה נתניהו שצריך יהיה להעמיד בפני כיתת יורים את הסטייליסט או הסטייליסטית המטופשים שלה, שהלבישו אותה בחליפה בנוסח תוכי, בעלת שני צבעים הנושכים זה אחת זה כפי שרק כחול וצהוב מסוגלים לנשוך את עצמם?

את כוונת הלבוש הבעייתי ביאר בהמשך בעלה, שהסביר כי רעייתו שרה לבשה את צבעי הדגל האוקראיני בגלל הסימפטיה לאומה זו, כך שבזריקת החלה לרצפה אין לראות זלזול באוקראינים ובפולקלור שלהם, הדורש לקבל אורחים בלחם ובמלח.

אבל גם בסעיף "לשבות את לב המארחים" פישלו אותם סטייליסט או סטייליסטית, כי בדגל האוקראיני הצבע הצהוב נמצא למטה, כלומר היה מתאים לחצאית או למכנסיים, ולא לז'קט. כך שלשרה הייתה כל זכות להתעצבן.

השמדה-שיק

ועם זאת, ודאי שהניצוֹל שבי נפגע מזריקת החלה, מעשה די כואב לגבי כל תושב גטו שעדיין חי ואוצר בזיכרונו את הכמיהה ללחם. אך תעזבו אתכם מעלבונות זוטא מטופשים. הרי תקופתנו מעליבה את ניצולי השואה בדרכים פוגעות בהרבה מאשר הפרשת חלה ספונטנית.

קחו לדוגמה את כניסתה של חברת אמזון לשוק הישראלי ואת הסיפוק המקומי מכך, שאינו מתייחס לעובדה שאותה אמזון מרשה לעצמה, ברדיפת בצע מטורפת, לשווק חולצות שמודפס עליהן תצלום של הריגת יהודי בידי הנאצים. קהל היעד של פריט האופנה הוא כנראה אנטישמים וניאו-נאצים למיניהם, או סתם גרמנים הגאים עדיין בשליטתם המוחלטת על אירופה בתקופת מלחמת העולם.

ולא מדובר בסתם תצלום אלא בדוקומנט השואה המפורסם ביותר בעולם, שהוצג בבית המשפט בירושלים ששלח את אדולף אייכמן לתלייה. נראה בו יהודי כורע על ברכיו, רגע לפני שהוא נורה למוות בידי חבורת קלגסים גרמנים שמקיפה אותו.

zdjecie-ktore-pojawilo-sie-jako-nadruk-na-odziezy-sprzedawanej-na-amazonamazon poleca

רוצחים גרמנים השייכים לכוחות אַיְינְזַצְגְרוּפֶּן (בגרמנית:Einsatzgruppen – קבוצות משימה) אשר פעלו בשנות ה-40 של המאה שעברה, נבחרו על ידי חברת אמזון כהדפס לחולצות בשיווקה.

הנהלת מוזיאון אושוויץ הפולני דרשה מאמזון להפסיק את שיווק חולצות אלה, והשיווק אכן הופסק, לפחות בבריטניה. בגרמניה אפשר עדיין למצוא את פריטי "אופנה" אלה במדפי אמזון

מַכֶּה במסילתיים

עלבון נוסף שספגו ניצולי השואה בישראל הוא מצד ישראל כץ, בהיותו עדיין שר תחבורה. הנה מכתב שהעבירה למדור לילי האבר, יו"ר התאחדות יוצאי פולין בישראל. את המכתב קיבלה האבר מניצולת שואה בשם ש"ה, שכתבה ללילי "יישר כוח" על מכתבה לשר.

ללילי שלום רב,
אני רוצה להודות לך על הדברים שכתבת לשר התחבורה ב"מזכר" שהגיע לידי בימים אלה. גם אני משורדי השואה, בת 90, מפולין, והייתי מזועזעת מהדברים שנאמרו.
תודה שהיית לנו לפה, אולי דברייך יגרמו לכך שהפוליטיקאים יפסיקו להשתמש בנספים בכל עת, ולגרום לנו זעזוע ועוגמת נפש.

גם לי יש בקשה לפוליטיקאים: אנחנו ישראלים לכל דבר, והניחו לנו ולזיכרונותינו. את רוב חיינו חיינו פה. למדנו, עבדנו, שירתנו בצה"ל, תרמנו, התנדבנו, גידלנו משפחת וגם תיעדנו את התקופה הנוראה במקומות רבים. ועתה אנו מבקשים מעט שקט. לא נשארו לנו שנים רבות, כבדו את בקשתנו.

ושוב תודה רבה לך לילי, והמשיכי בעבודתך!
ש"ה

והנה המכתב המדובר ששיגרה האבר אל שר התחבורה:

מכתב לשר ישראל כץ בשם בני משפחתי שהובלו אל מותם ברכבות

בעצרת הזיכרון ערב יום השואה והתקומה תשע"ט, בקיבוץ תל-יצחק, אמר השר ישראל כץ: "כל מסילת רכבת כאן היא תשובה לאותן מסילות שהובילו יהודים אל מותם… כשאני פועל בתפקידי כשר התחבורה להקים כבישים, נמלים, שדות תעופה ורכבת – זה הניצחון האמיתי שלנו על מה שהנאצים ניסו לעשות".

כבוד השר, דבריך מקוממים ומחליאים. מי הסמיך אותך לדבר בשם הנרצחים שהובלו אל מותם במחנות ההשמדה ברכבות? איזה קשר אתה מוצא בין רכבות המוות שהובילו נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, ילדים וטף אל החנק בתאי הגזים – לבין הרכבות בישראל, האמורות להוביל את תושבי ישראל ממקום למקום, לעבודה, לבית, לבילוי?

כבוד השר, האם עולם הדימויים שלך דל כל כך? האם אינך יכול להבטיח לאזרחי ישראל שירותי תחבורה ציבורית סבירים מבלי להזדקק להשוואות מופרכות? איזה מין ניצחון זה? על הפקקים ההולכים ומתארכים? על ההרוגים בתאונות הדרכים? על האיחורים הבלתי נסבלים? לא כל דבר הוא תשובה ל"שואה", ולא כל כביש, נמל, רכבת או שדה תעופה הם "ניצחון על הנאצים".

כבוד השר, בני משפחתי וקהילתי, כולם יהודים ילידי פולין אשר הובלו למחנות המוות באמצעות רכבות גרמניות (יעילות), אינם זקוקים לניצחונות המפוקפקים שלך. הם ראויים שנזכור אותם, נכבד אותם, ולא נשתמש בהם לצרכים פוליטיים.

לילי האבר

 סכנה

 אוי ויי זְ' מיר, מסוגל אך זאת למלמל הזקן המורשה, המריח בחוש הזִקנה שהשר ישראל כץ מחכה בסבלנות להעלאה נוספת בדרגתו הפוליטית, עד, אולי, משרת ראש ממשלה.

 לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

 טיפ טיפה: סיבוב אגדתי

על הזִקנה המעצבנת שממשיכה להתעלל בי כתבתי כבר מספיק, ואפילו מספיק מדי, אלא שכתיבה נמרצת זו המשיכה לאכזב: היא לא הצליחה לשנות את מצב הזקן המורשה, כלומר לשחרר אותו מההצטרפות הפטאלית לכוחות הקשישים הסדרתיים שאינם מורשים. אך זה מה שיש, ולצערי גם עומד להישאר.

לא רק על נושא הזקנה פטפטתי באופן אובססיבי, אלא גם על סיבוב מסתורי שנמצא בכביש דו-סטרי המוביל לצריף העץ שבניתי אי-שם בגולה, אותו צריף אדום שאחראי ל-24 ציורים שנולדו בו כדי להציג את הגולה ושות' בתערוכה תל-אביבית בבית העיתונאים ע"ש סוקולוב.

פיתה אותי הרעיון להוסיף לתערוכה גם דיוקן צבעוני של סיבוב מסתורי זה, המלווה אותי כבר עשרות שנים, אלא שברגע האחרון עצרה אותי קאלְיוֹפֶּה. "אל תחשוב אפילו לצייר ולמסגר את הפרובוקציה הטיפשית הזו, המזמינה עין הרע", לחשה לאוזני המוזה.

מה שלא אנושי בסיבוב הנ"ל הוא צורתו, שתמימותה מכזבת. כאילו הסיבוב יודע להפוך את עורו כאשר העיקול שלו נסגר פתאום ל-90 מעלות, במטרה נבזית לדפוק לקוחות שלא למדו את אמנות הלחימה על חייהם, והפכו לקורבנות כי נסעו בהילוך שגוי ועל הצד הלא מתאים של האספלט.

הווידוי שלי, שמתעקש לעשות בושות, מגלה כי כבר לפני זמן-מה החל סיבוב זה לעבוד אצלי כחיישן מתוחכם, הבודק באין-רחמים את התפתחות זקנתי.

משני צדדיו של האספלט נֶעֶבָה יער, שפעם היה צעיר ושקוף משהו, ואפשר היה לזהות בו דמויות כפריים או תיירים מוורשה המחפשים "אצלנו" פטריות בין עצי האורן. אלא שיער זה הפך כבר מזמן לחומה של עצים חשוכים המזכירים תפאורה למחזות של שיקספיר. לכך מצטרפים צלבי זיכרון שניטעו בצידי הכביש ומפחידים את עוברי הדרך. למרגלות הצלבים דולקים נרות, לזכר עונש המוות שהטילו על עצמן נפשות של אלמונים שלא התאימו את מהירותם לתנאי הדרך.

למרות תפאורה קודרת זו – ואולי דווקא קצת בגללה, כהתרסה, שהרי מה לי ולצלב – המשכתי לזלזל באיומיו של הסיבוב המתעתע, ואף מצאתי קסטה ותיקה ובה מוזיקה שמתאימה בול לצעקות הצמיגים המלוות את נסיעותיי. בקעו ממנה אותם צלילי שיריו של צביקה פיק שבחרתי עוד בירושלים כרקע מוזיקלי מתאים להחלקות בסיבוב מוצא ז"ל.

ופעם קרה שצביקה פיק שר את הלהיט הקופצני שלו כשנכנסתי למוצא בחזרה מתל-אביב, ואלפא 2.0 ליטרים האדומה שלי לא ביצעה, משום-מה, את ההחלקה המסורתית הפוטוגנית שלה, שאהבתי, אלא איבדה שפיות ותכננה התנגשות עם מעקה הבטיחות. הייתה לה כוונה ברורה לקפוץ מעל מעקה זה, ולהתהפך בשמחה על יד הפונדק הממוקם למטה, בכניסה ליער הירושלמי המוביל ליד ושם.

בעזרת השמיים וידידי מיסטר הנדברקס הצלחתי איכשהו למנוע אסון, לנוח ולבצע מחקר כדי לבדוק את נסיבות המקרה המפחיד. התגלה שכמעט הרגו אותי המדענים מהטכניון החיפני, שפיזרו על האספלט בסיבוב מוצא איזושהי שכבה של חומר בטיחותי, סוג של דבק המצמיד את הצמיגים לקרקע וכך מונע החלקות. מאז, אינני חסיד של המדע הציוני.

ואחר כך הייתה תערוכת פרנקפורט ההיא אשר בה כבשה את ליבי הונדה crx VTEC, שניתן היה להשיגה רק בארצות הלועזיטים. וזו הייתה אחת הסיבות לכך שבמשך זמן-מה, שנמשך לסירוגין, שיניתי קידומת טלפונית מ-972 ל-48.

וכאשר נסעתי לאנטוורפן כדי להביא את הונדה הביתה, חשבתי כל הדרך חזרה הביתה מה יהיה איתה בסיבוב הפולני הזה; האם הוא יצליח להפחיד אותה או לא. ואכן, פתחתי באימונים באותו מקום, כמה פעמים ביום, בניסיון לנצל ב-crx את כל – או כמעט כל – מה שבית החרושת היפני הטמין בה. כלומר: נסיעה בסיבוב בהילוך שלישי בדוושה על הרצפה וב-9,000 סל"ד, באמונה שאף אחד לא יגיח ממול.

כנראה, רק בזכות אימונים קדחתניים אלה ניצחה הונדה את תחרות ראלי העיתונאים, ראלי של אליפות המדינה המאורגן בהרים, שם השאירה היפנית הכחולה שלי מאחור מבחר מפלצות 4X4, והביאה הביתה גביע עשוי קריסטל טהור. לא נסתיר כי הניצחון הביא עימו גם אנטישמיות טהורה, שעלתה אז השמיימה עקב זכייתם המפתיעה של הנוכחי הטרום-קשיש ובנו הנווט בתחרות יוקרתית זו.

עד כאן כבר גלגלתי פה ושם את סיפורי סיבוב זה, ואף הוספתי שהכביש הדו-סטרי הזה פוּסטר: הרשויות חילקו אותו בקו הפרדה לבן רציף, ועוד כפול, ואף הציבו בשוליו תמרור המגביל את המהירות החוקית ל-40 קמ"ש.

אלא שלא בגלל הגבלות אלה הקשיש המורשה התייר לא מוכן כבר להתקרב לסיבוב, המתפתל עדיין בסביבת היער והאגם, ומעדיף לנסוע לעיירה פְּיאסֶצְ'נוֹ בכביש חלופי משעמם. בכביש זה זקנים אינם נרדפים על ידי סיבובים עוינים שמוכנים לבדוק באין-רחמים את התפתחות גילם – האם הוא כבר מופלג, ואם כן, עד כמה, ועוד רושמים, הסיבובים, בזיכרונם הדיגיטלי את אחוזי הפחד של זקנים אלו, פחד תקני לגמרי בעת חיבוק הדוב של הגיל.

שואלים את אדוארד

קובי ליאני, בתגובה ל"השטן מצלם סלפי": אתה שוב מצליח להעלות על פניי חיוך על הבוקר. הטקסט על הב-מ-וו בגשם היה אחד המשעשעים שקראתי לאחרונה. משובח.

תענוג לפתוח את האתר שלך.

תשובה: אני מודה שהיה לי תענוג מיוחד לקרוא את תגובתך לגבי המדור "השטן מצלם סלפי", הנמצא ברשימת הסרטים הקצרים, וכך מסתתר במחתרת כביכול.

ועוד יש לי תענוג לשמוע לקינוח שאתה נמצא בין הקליינטים של הבלוג 'מכונית הנפש'. הרי בזכותך אני לומד על דברים מעניינים בענף הרכב העברי, ובמיוחד בנושא הספורט המוטורי (ע"ע ההצלחות של קליע המרוצים העברי G1, פרויקט ה"בראשית" האמיתי לגביי)

זמיר פראווי: רציתי להתייעץ איתך לפני רכישה של מכונית של 7 מקומות. הרכב ישמש גם לעבודה וגם למשפחה. אנחנו 6 נפשות.

לעבודה צריך מרווח גחון. אני יורד לשבילים, לא שטח קשה. אני עושה בערך 50 אלף קילומטר בשנה.

למשפחה צריך שיהיה בגאז' סביר, כולל המושב המקופל.

האופציות שחשבתי עליהן: סקודה קודיאק דיזל, ניסאן אקס טרייל דיזל. האם אתה מכיר את המכוניות האלה? והאם אתה ממליץ על אחת מהן?

תשובה: ודאי שמכוניות משפחתיות סטנדרטיות בעלות 7 מקומות אינן מתאימות לנסיעות שלך, כך שבצדק אתה מתלבט בין דגמי סקודה וניסאן שהזכרת.

אינני אובייקטיבי, משום שהכרתי תחת גג ביתי את מנוע הדיזל של ניסאן, אשר הרבה בזכותו אקס טרייל היא סוס עבודה אמין. את סקודה קודיאק אני לא מכיר כמעט.

רונית בצלאל: אני מבקשת להתייעץ עמך לגבי קניית רכב חדש, ולשמוע המלצותיך.

אני נוסעת כל יום מאלקנה לירושלים. מחפשת רכב חסכוני בדלק, בתקציב של עד 90 אלף שקלים, שיעמוד בנסיעות יומיומיות לירושלים. רכב חזק ולא מתאמץ, זריז, יציב על הכביש וקל לתפעול…

כיום אני נוהגת בסוזוקי סוויפט שנת 2016, ומחפשת משהו בסגנון. אשמח לעצתך.

תשובה: אם את מרוצה מסוזוקי סוויפט, שאני ממליץ עליה מאז שסבתא שלה הייתה ברשותי, אז במקומך הייתי ממשיך עם דגם זה.

המתחרה של סוזוקי היא רנו קליאו 1.2 טורבו, הגוברת על סוויפט בביצועים ובנוחות הנסיעה.

איתן זוסמן שלח למדור את הלינק:

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5559866,00.html

ושואל לגבי התמונות מוורשה שפורסמו ב-ynet: האם זוהי חנות הפרוות שנזכרת בסיפורך 'שועל הכסף'?‎

תשובה: תודה, איתן, על הלינק האדיר, שפספסתי והכרתי בזכותך. זהו אוסף תמונות בעלות חשיבות היסטורית עליונה, שאני מביט בהן שוב ושוב.

לדעתי, בין התיירים הצרפתים שביקרו בוורשה היהודית בשנת 1930 וצילמו את התמונות הללו היה אולי גם הצלם המפורסם אנרי קרטייה ברסון עם הלייקה שלו, כי אחרת אין הסבר לדרגה האמנותית הגבוהה של התצלומים, שמציעים התבוננות סוציולוגית ואטימולוגית מעולה.

תמונות אלו צולמו ברחוב היהודי נָלֶווקִי בוורשה, שאינו קיים עוד, בוודאי, כך שכל חומר תיעודי עליו הוא יקר ערך. הייתה זו שכונת עוני, וחנויות הפרווה ששכנו בה לא מכרו את שועלי הכסף היקרים שהוצעו למכירה ברחוב הראשי של ורשה, מרשלקובסקה.

 

 

המלאכית שלחה קובץ

לשמחת אויביי, נפשי עברה עינויים קשים במשך שנים עקב המידע שהערוץ הראשון חיסל מעל 100 כתבות וסרטים שביימתי בארץ במשך 16 שנות עבודתי כבמאי – וכעת התגלה שמידע זה היה שקרי

גברת בילי סגל-גזליוס, שאחראית כבר במשך שנים על ארכיון הסרטים הישנים של רוממה, תיקנה אותי בשבוע שעבר בדבר הטעות המרה, ומאז נפשי אינה יודעת את נפשה.

בילי שלחה לג'ימייל שלי קובץ ובו רשימה של כתבות שטח וסרטים שנמצאים בארכיון תחת שמי. "רצ"ב האקסל ממסד הנתונים שלנו. מה שחסר, אנא ציין, ואחפש פרטנית לפי שם הסרט", כתבה לי באדיבות.

בשיחת טלפון הוסיפה סגל-גזליוס שסרטים אחרים שביימתי, נסתרים עדיין, שאינם כלולים ברשימה, היא תוכל לנסות לאתֵּר לפי תמצית תוכנם, כפי שזו נרשמה על ידי עובדי הארכיון.

התגלה, אם כן, שחלק מסרטיי ממשיך לחיות, אך תחת שמות בדויים, כפי שאנו שרדנו בחלק הארי של ורשה תחת שמות בדויים ותעודות מזויפות.

סליחה ועוד סליחה

"לגביי את מלאך", הודיתי לבילי, "את מלאך ממש כמו הדמויות הללו מהשמיים שטסות מעל מכוניותיי כדי לדאוג לי, ולקשיש שבי נשאר רק לשמור על כללי השפיות ולא לנסוע מהר יותר מאפשרויות התעופה של מלאכים אלה".

ביקשתי ממעתירי חסות שמיימיים אלה סליחה לאחר שברגע של חולשה הסרתי ממכוניתי את ההגבלה האלקטרונית ל-250 קמ"ש. מהמלאך בילי עליי לבקש סליחה שקיללתי את הספרייה שלה ואת עובדיה על רצח סרטיי המדומה.

ההפסקה התארכה מאוד

והנה הקטע הרלוונטי מהביוגרפיה המטופשת הרשומה על שמי, שהחל בשנת 1985, עת ביקשתי מרשות השידור לקבל "הפסקה ללא תשלום" כדי לערוך את ירחון הרכב 'טורבו'.

אכן ערכתי את 'טורבו', שעזבתי כדי לערוך את המגזין 'קוואטרו', אך זה לא שרד את מלחמת המפרץ, אשר קטעה את ההכנסות מפרסום – ונסעתי לפולין ל"חיפוש שורשים", משפחתיים ואמנותיים. עד שבאמצע שנות ה-90 עליתי תל-אביבה שוב, ובסופו של אותו עשור התחלתי להתעסק בכתיבה על מכוניות בעיתון 'מקור ראשון'.

במשך כל אותה תקופה לא ביררתי מה עלה בגורל הסרטים שהשארתי מאחור.

עשיתי להם בית ספר  

ובכל זאת, בכל אותן שנות גירושים חצי-עליזים מרוממה לא שכחתי את עבודתי בה, ומפעם לפעם כתבתי זיכרונות מהתחנה אהובתי, אשר חלקם, אני מודה, היו דומים יותר למערכוני-פארסה מאשר לממוארים נוסטלגיים…

על מִכוורת רוממה (שם מעודן ביחס למציאות, שהייתה דומה יותר ל"קן הצרעות של רוממה") גיליתי הכול כמעט, חוץ מדבר אחד: כקשיש צנוע, לא סיפרתי שמרגע התקבלותי לתחנת הטלוויזיה הירושלמית, עוד כשנוסדה, לימדתי את עובדיה בשצף-רצף את רזי המדיום.

לצלמים המקומיים הסברתי איך לתפוס חדוּת (בעזרת עדשת טרנספוֹקָטוֹר) ואיך להעמיד חצובה (עם רגל אחת מושטת קדימה). עורכי התחנה עברו אצלי שיעורים בעריכה, והשחקנים בדרמה העברית הראשונה שביימתי ('קיץ 70" מאת א"ב יהושע) תודרכו איך לשחק.

לחמתי גם כדי להכין ולביים את סרטי 'חלונות שאגאל', סרט הטלוויזיה העברי הראשון שצולם בצבע, שנשכח, כמו כל יתר תרומתי.

ורק כעת, אחרי שתיקה ארוכה של שנים, אני מספר לראשונה, בהתרגשות, על בית הספר ההוא, שפתחתי ברוממה כדי לעבוד שם מבלי להתבייש.

הפקרתי את ילדיי בגטו

ודאי שנשארו בזיכרוני עשרות סרטים שהייתי די גאה בהם, ועוד התגעגעתי אליהם, כך שכאשר חזרתי ארצה, אי-אז באמצע שנות ה-90, התקשרתי לסרטייה ברוממה לשאול על האפשרות לצפות בסרטיי "כדי לכתוב זיכרונות", שהרי מדובר בחלק נכבד מחיי בארץ.

וגברת כלשהי ענתה לי שהסרטייה של הערוץ הראשון "נפטרה בלית ברירה מהסרטים הישנים", עקב הגילוי שהתפרקו להם ה"סְפְּלַייסים" (הדבקות סקוץ' בין התמונות). ועל כן, קבעה, אין לי מה לחפש.

הם נזרקו? שאלתי, וגברת זו אישרה שסרטיי אכן נזרקו לפח.

ודאי שקיבלתי קשה את הבשורה על השלכת סרטיי. כל הקורפוס האמנותי שלי בארץ – קאפוט? הבושה לא עזבה אותי ימים ולילות. התביישתי שברחתי לפולין מאוכזב כאשר נאלצתי לסגור את 'קוואטרו', והשארתי ככה סתם את סרטיי בגטו. גם כן אבא.

שנות ה-70 בזבל

כתבתי לא מעט על נושא עגום זה שפגע בנפשי, אלא שבמקביל לא עזבה אותי המחשבה שהמפסיד העיקרי מהגורל המר של סרטיי אינו בהכרח אני – אלא הסוציולוגיה, האתנוגרפיה והתיעוד ההיסטורי של הארץ בשנות ה-70! חוקרי תחומים אלה הם אשר ייצאו נפסדים עקב השמדתו של רכושי הרוחני היקר.

שהרי אם מישהו ירצה לעשות סרט על השנים ההן בארץ, קבעתי בזמנו בבלוג שלי, אז בלי סרטיי יעמוד היוצר העתידי בפני שוקת תיעודית ריקה, כי רק אני והצוותים שלי צילמנו את אזרחי ישראל ברקע שלהם, בפספרטו האתני-משפחתי. התסריטים שכתבתי היוו בעצם מחקר מצולם איך נראים גיבורי סרטיי, מה מדאיג אותם, מה הם לובשים, מה הם אוכלים ואיך, ומהי סביבתם הטבעית.

לעומת זאת, הקולגות שלי ברוממה הסתפקו בתקופה ההיא, שנות ה-70, בצילום של ראש מְדַבֵּר, ללא רקע, ללא תמונות המתארות את החיים האמיתיים.

אבל קבוצתי

כאשר הופעתי לאחרונה בוורשה ובלודז' מול קהל פולני הזכרתי את מותם של סרטיי הישראליים, והודיתי בפני הגויים שהבשורה על מותם עוררה בי זעם, עצב ואף שיברון-נפש. בקיצור, אֵבֶל.

היה זה לפני חודשיים, כאשר הפולנים הפתיעו אותי עם שני "אירועי הוקרה" שכללו הקרנה של עשרות סרטים פולניים ישנים שלי משנות ה-60, אשר ביימתי לפני גירושי עקב גל האנטישמיות של 1968 ועלייתי ארצה.

בתשובה לשאלות הקהל על המשך עבודתי הקולנועית בארץ, עניתי שהסרטים שביימתי בארץ הקודש אינם עוד, כי הם התפרקו באופן מוזר ונזרקו לפח אף שהיו מצולמים על קודאק, השייך לאליטה הפוטו-כימית, ולא על חומר אגפא המזרח-גרמני הפרימיטיבי, שבפולין דווקא שרד עד ימינו, ולא התפרק בארכיון הגויים.

ישועת השם כהרף מייל

אחר כך הגיעה סנונית קטנה של תפנית: בין החפצים בבית מצאתי את הסרט הישראלי היחידי ששרד, 'דדי בן-שאול'. הצלחנו לקומם אותו מזקנתו, ובני הכניס לסינק את הפסקול המקורי, המוקלט על סרט מגנטי.

ושוב היה לי עצוב, כי הסרטים שנעלמו ברוממה, ומתו כנראה (כך חשבתי וכתבתי), היו מצולמים ומבוימים באותו סגנון שבו צילמתי וביימתי את הסרט על דדי. כך לפחות אמרתי לנטע עפרוני, עורכת לשעבר ברוממה שכתבה לי מכתב.

"שאלת את בילי? היא אחראית על הסרטים הישנים של רוממה", כתבה לי נטע, שראתה בבלוג זה את הסרט על דדי בן-שאול ושלחה לי את מספר הטלפון של גברת סגל-גזליוס היקרה, אשר בתוך רגע, במשפט אחד שהפתיע אותי מהקרשים, הפכה כאמור למלאך שלי, כאותן דמויות המרחפות מעל מכוניותיי הנוסעות ושומרות לבל יבולע לקשיש. כנראה, קשיש זה נחשב משום-מה במרומים שימושי עדיין בעולם השפל.

הרשימה ממריאה לאט

בקיצור, יש סרטים – ואם כולם ניצלו או רק חלקם, זה כבר פחות חשוב. אנו שנינו, בילי ואני, נבדוק את זה לצורך הפרוטוקול ופתיחת שמפניה.

עכשיו אני מכין לסגל-גזליוס את רשימת הסרטים שאני מחפש במיוחד, כמו הסרט על מועדון השחמט ברחוב הירקון בתל-אביב, וכמו הסרט על שירו של דוד אבידן "הרחובות ממריאים לאט".

אבקש מבילי לחפש גם את הסרט שעפרה חזה בת ה-12 בערך נראית בו שרה בחלון ביתה בשכונת התקווה, להנאתם של העוברים ושבים. ואת הסרט על אריך (אריק) בראואר, צייר-משורר מוכשר אשר חי בעין-הוד הפסטורלית עם אשתו, הילדים ומיני חיות, כולל עזים וחמורים. בראואר הוא דמות כריזמטית שמצייר בסגנון הריאליזם הפנטסטי, ובתו תמנע בראואר היא זמרת ג'אז.

ויש לי גם רצון להתגלגל מצחוק מול הסרט 'שיער', שאחת מגיבורותיו היא פנינה רוזנבלום הצעירה, שדיברה למסרטה לאחר שצה"ל ויתר על גיוסה. הסרט מתאר את תשומת הלב וההשקעה המגוחכות לעיתים שבני האדם, ורוזנבלום במיוחד, מקדישים לאיבר לא-איבר זה.

אגב

הביטוי "לשמחת אויביי", אשר פותח את מדור זה, מסוגל לעורר את השאלה מיהם האויבים של הקשיש. האם זהו המפיק הפולני שמתעלל בסרט 'שועל הכסף'? ואולי זהו עורך 'מקור ראשון', שציית לדרישת 'ישראל היום', ונפטר מהקשיש המורשה שמעדיף מכוניות על נתניהו?

ובכן, אף אחד מהם. זוג שליליים קטנים אלו רחוק מלהיות אויביי. תשאירו לי את המפיק, אני מבקש את שמֵי הגולה, כי אני מקווה להסתדר איתו בעצמי. ובאשר לעונש התקני לעורך הפחדן של 'מקור ראשון', הוא כבר מתבצע: הרי אני קורא את הלקלוקים השבועיים שלו לאדונו, ומתגלגל מצחוק על כך שאף אחד לא עורך את העורך, וגם הטבע לא עוצר אותו.

כך שהאויב האמיתי שלי קיים במקום אחר, ומתבטא באתר אשר כולו שלו. כ-40 שנה הוא נושם את שמי כרעל, כי אני תרמתי לכך שהוא איבד שפיות. אלא שלהבדיל מהמפיק והעורך, אותם פשפשים שקרנים, השונא הראשי שלי יודע להיות הוגן: הוא פרסם 50 תמונות של דגמי הב-מ-וו השווים ביותר בתולדות הפירמה, ותחת תמונת הבווארית שלי Z3M קוּפֶּה, היורשת של M3 e46 האגדתית, הוא כתב: "Z3M קופה – Z3 היחידה שאהבנו, בגלל שהייתה מטורפת".

חשבתם שלא אצטט את קולות אויביי?

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: לעשות לעצמך reset

במסגרת פעילותי כקשיש מורשה, הסברתי למישהו איפה ואיך לתקן נזק שנגרם למכוניתו החדשה עקב התנגשות קלה בטמבון מכונית שעמדה לפניו בפקק. "קראתי סמס, וחוץ מזה הייתי די עצבני", נימק הצעיר לזקן את חוסר תשומת הלב שלו.

"עצבנו אותך נהגים אחרים? רוכבי קורקינטים חשמליים או הולכי רגל שקופצים לכביש עם סמארטפונים ביד ואוזניות תחובות בראשם?", שאל הזקן, והבין מיד שהלקוח של תת-המדור 'שואלים את אדוארד' התעצבן בגלל סדרת מתחים בביתו.

וזה הזכיר לזקן את הפרט הבסיסי המבדיל אותו אשכרה מהיהדות הנוהגת. כי הזקן מאוכזב אמנם ממיני פיחותים שספג עקב גילו המופלג, אך גאה עדיין בכישרון האחרון שנשאר לו: הוא פשוט אינו נוהג במכוניתו מעוצבן, משום סיבה כלשהי, כי התרגל כבר עשרות שנים שאחיזה בהגה משחררת אותו מכל הצרות והמתחים! כאילו המכונית היא סוג של אואזיס נפשי.

אמנם הסיפוק הזה מפלא הנהיגה עומד להיעלם עוד רגע בשל מבול סוגי הרכב העתידניים – אך לעת עתה הוא עושה עדיין את שלו, ומתבסס על תחושה של היצמדות פיזית ונפשית למכונית, כאילו היה הקשיש חלק בלתי נפרד ממנה.

לטובת שלוות הזקן ברכבו עובד סט של כלי מנגינה נאמנים, אשר כולל שלוש דוושות, גלגל הגה, בלם יד ואפילו חגורת בטיחות, המאפשרים לזקן להתנתק בתוך רכבו מתחושות של עצב, מועקה או עצבנות.

"הגעתי לבצע בעזרתכן reset!", מודיע הזקן לשלוש הבנות – ב-מ-וו, הונדה ואלפא – המחכות לביקורו. "אתן", מלמד אותן הזקן, "מייצגות יותר חוכמה, אינטליגנציה, אובייקטיביות, רגש ונאמנות מאשר כל כוחות היועצים/יועצות/פסיכולוגים שעסוקים בהורדת מתחים בחיי לקוחותיהם, בין שהמתח הוא בבתיהם ובין שבעבודתם.

פסיכולוגים אלה יורדים לפרטים נפשיים אינטימיים, מנתחים את מה שלא צריך לנתח, מקשקשים, והכול לצורך ריפוי אבוד מראש – אך פסיכולוגים אלה, שלא מגיעים לקרסוליים של שלוש בנותיי, וגם לא לקרסולי הרביעית האדומה, הנהנית מלב של אינטגרה R שמושתל בה, רק מגבירים את העצבנות בשוּרותיו של הקיבוץ גלויות העברי, ועל כן, חושד הזקן, תורמים לתאונות.

20180518_185555

חברות הסגל הפסיכולוגי שלי, הונדה crx VTEC, אלפא GTV וב-מ-וו Z3M קוּפֶּה

שואלים את אדוארד

אלי כהן, חולון: אני קורא נאמן של כתבותיך מימים ימימה ונהנה מהן מאוד. המילייה שלי ואני הצטערנו מאוד לשמוע ש'נטשת' את הטור שלך 'המפתחות בפנים' בעיתון 'מקור ראשון', אולם שמחנו לשוב ולקרוא אותו בדוא"ל. את העיתון קיבלנו מגיסי, שביטל את המינוי שלו בעיתון בעקבות כך.

למותר לציין שאנחנו, כולנו (בני 68 ועד 73 שנים), נהנים מאוד מסגנון כתיבתך, ומפיקים תועלת מרובה מעצותיך בכלל ובנושא האוטומטיבי בפרט. הדור השני שלנו מכור אף הוא לכתיבתך המרתקת,

השופעת חוכמת חיים והומור. חן חן לך, איש יקר!

אם לא יקשה עליך, ברצוני להציג בפניך בעיה נושנה שקיימת במכוניתנו. בעיה זו הועלתה כבר, אלא שלא זכתה להתייחסות.

במכוניתנו, ניסאן קשקאי מודל 2011 (אוטומטית, בנפח 2,000 סמ"ק), קיימת בעיה של 'תצרוכת' מצברים מהירה. שנה לאחר הקנייה הוחלף המצבר בחדש על ידי החברה ועל חשבונה. כך גם שנה וחצי לאחר מכן, וכך שוב ושוב.

בדקתי טעינה באמצעות וולטמטר (בעצתך), ומצאתי תופעה מעניינת, הקשורה לדעתי למנגנון

STOP / START, שאין במכוניתי, לפחות לא בשלמותו: קיימת טעינה בעמידה או בנסיעה עד ל-12.4 וולט. מעבר לכך נפסקת הטעינה. אם תיבת ההילוכים משולבת ודוושת הדלק אינה לחוצה, במורד או לאחר האצה, מתקבלת טעינה ללא תלות במתח המצבר! עם לחיצה על דוושת הדלק, במידה שמתח המצבר מעל 12.4 וולט, נפסקת הטעינה. אם המתח נמוך מכך – הטעינה נמשכת עד לרמה זו.

במוסכים טוענים שהכול תקין, ושככה זה בגלל מיעוט הנסיעות. גם במרכזי טוענים כי "ככה זה, זה בסדר, זה חוסך דלק".

לדעתי הבעיה נעוצה במנגנון הפיקוח על הטעינה לשם חיסכון בדלק, שמנתק את הטעינה מוקדם מדי. מובן שהמצבר אינו טעון במלואו, ואני נאלץ להשלמות ממטען קיר לעיתים תכופות, גם במצבר תקין וטוב.

יש לך אולי רעיון כל שהוא כיצד אני מעלה את סף ניתוק הטעינה?

תשובה: הבעיה עשויה להיות קשורה במערכת החשמל המודרנית CAN, שכנראה נמצאת מעבר לידע של המוסכים שפקדת, אשר אמרו לך שטויות על "חיסכון בדלק" ו"מיעוט הנסיעות".

כאשר מערכת חשמל עובדת כראוי, ללא בריחת וולטים ואמפרים – המצבר מסוגל לעבוד שנים גם כשהמכונית נייחת במשך שבועות ואף חודשים, ובלבד שבעליה דואג לחבר את המצבר הנחלש למטען, כפי שאתה עושה. כל מכוניותיי יודעות את זה, ומתנהגות בהתאם.

אבל יכול להיות שהבעיה בקשקאי שלך אינה קשורה ב-CAN אלא ככה סתם באלטרנטור, שלא מייצר את כוח הטעינה המבוקש, כלומר עד 14.5 וולט. הטעינה שאתה מגלה באמצעות מולטימטר, 12.4 וולט, היא כוח המצבר עצמו – ולא כוח טעינה!

כאשר מחברים מולטימטר למצבר, ורק אחר כך מתניעים את המנוע (וזהו סדר הפעולות הנכון), ההבדל בין הנתון שהתקבל במנוע דומם לבין הנתון שהניב מנוע פועל (אפילו בסיבובי סרק) אמור להיות מובהק.

במקומך, הייתי מבקש בדיקה של האלטרנטור, ואת שיפוצו במידת הצורך. את הבדיקה יש לערוך כמובן אצל חשמלאי מוסמך, ולא במוסך כללי, שימהר למכור לך אלטרנטור חדש.

משה קליין: בחיפושיי אחר מודלים של מכוניות שאני אוהב וכנראה לעולם לא ארכוש, נתקלתי במודל של הבווארית הידועה מסיפוריך לאורך השנים (מצורף לינק להלן).

כפי שהרבה חובבי רכב רבים מחזיקים רק את המודלים של המכוניות האהובות עליהם, אני חושב שאולי גם אתה תמצא לנכון להחזיק מודל מוקטן של הבווארית בשהותך במזרח התיכון, כשאתה רחוק מצי כלי הרכב הנבחר שלך.

להלן הלינק:

https://www.ebay.co.uk/itm/UT-models-BMW-Z3-COUPE-SILVER-PAINT-1-18-SCALE-MODEL-CAR-20421/383081105764?epid=649029454&hash=item593169c964:g:-RQAAOSwwAldQfUA

תשובה: תודה, משה, לא אשכח את דאגתך, אף כי עוד לפני שנתיים רכשתי אותו מודל של הבווארית, שהגיע אליי בקופסת עץ הדורה. כבר פרסמתי במדור תמונה של מודל זה מונח על אדן חלון, כאשר מצידה השני של השמשה, במרחק של כמה עשרות מטרים, עומדת הבווארית עצמה, המקורית, באותו צבע של המודל.

יש לי גם מודל קטן יותר של הבווארית, בגודל 10 ס"מ, הניצב על מדף בתל-אביב כדי להזכיר לי אל מה אני מתגעגע.

אייל אוריין: אני נהנה לקרוא את הכתבות שלך מאוד!! אודה לעצתך לגבי כמה בעיות שיש לי בטויוטה יאריס 1.3 דגם SOL שנת 2004.

א. בהתנעה הראשונה הרכב מגיב מצוין, אבל אם מכבים את המנוע ומדליקים לאחר כמה דקות, אפילו עד 20 דקות, הוא לא מתניע מיד אלא לוקח לו זמן. מה יכולה להיות הבעיה?

ב. ברכב זה יש מסך דיגיטלי. אצלי באוטו הוא התקלקל, ולעיתים אינו פועל כלל. האם אתה מכיר את הבעיה? מה אפשר לעשות?

תשובה: א. הייתי בודק את מסנן הדלק, את החוטים של המצתים, ואת המצתים עצמם.

ב. לפני קנייה של מסך דיגיטלי חדש הייתי בודק את החיבורים של החשמל, במיוחד את המינוס.

יוסי כ': ברשותי וולבו XC90 שנת 2007. עד עכשיו היה לי צמיגי מישליין, אני צריך להחליפם, הבעיה שהם יקרים.

בזמנו ראיתי המלצה שלך על צמיגי TOYO יפניים. האם זאת המלצתך גם היום?

תשובה: אינני יודע אם יבואן טויו משווק בארץ את הצמיגים מדגם R1R, שעליהם המלצתי לנהיגה רגילה כי אלפא GTV שלי לובשת אותם בהנאה.

אלא שאם אתה בוחר בטויו מדגם זה או אחר, מוטב שבטרם קנייה והרכבה תבדוק בספר הרכב אם הפרטים הטכניים של הצמיג תואמים את דרישות היצרנית וולבו לגבי XC90.

חיים: המלצת לי על הונדה FR-V כרכב ל-6 אנשים, אך בשוק קיימות מועמדות משנת 2009, הבעייתית ברכב כזה. רכב לאחר 10 שנים הוא איננו כרכב בן 3 שנים.

האם למרות העובדה שהרכב 'לא צעיר', כדאי עדיין לרכוש אותו ?מובן שאבדוק אותו.

תשובה: מדובר על רכב אדיר, יחידי במינו, אמין ומזדקן יפה. FR-V נשארת צעירה חרף גילה, שלא מורגש עליה. לא מייצרים כבר מכוניות דומות, וזו הסיבה שעודני עומד מאחורי המלצתי לרכוש אחת כזו, גם אם היא בת עשור.

 

הלחישה שהצילה אותי

מהאשפוז הקצר שלי באיכילוב לפני שנים רבות נשארה לי למזכרת פיג'מה כחולה של בית חולים זה. אני שומר את הפיג'מה כפי שניצולי אושוויץ שומרים את בגדי הפסים של מחנה המוות הגרמני

 את יורם (יוּרֶק) ברונובסקי הכרתי מאוחר מדי. מאוחר באיזה 20 שנה, אשר עברתי בגלות התל-אביבית שלי מבלי לדעת שבין הנפשות של מקומיים תקניים נמצא גם איש בלתי שגרתי זה, השייך במובהק לדמויות מתוך דפי הספרות האירופית או מהקולנוע.

בהיותו ידען וציניקן אך גם אנושי ועדין, היה לי ברור בלֵית-ספק שיורם ברונובסקי, סופר, מתרגם ומשורר, אינו דמות מתאימה למציאות הציונית הצעקנית, חסרת הרגש, נטולת הסבלנות, ובקיצור, די דוחה.

ברונובסקי, המכור כולו לתרבות, לשירה ולשחייה חופשית במספר רב של שפות, התייחס בסקרנות לכך שמכרתי את כל נפשי לעולם הרכב, וראה במחלתי זו מעין סטייה עדינה, תוצאה של עבודתי כעורך ירחון 'טורבו'.

בכל אופן, ניסיתי לצמצם בשיחות בינינו את נושא המכוניות, אך לא תמיד הקפדתי על הדיאטה, וכך קרה שגיליתי ליורם שהטייקון האישי שלי סטיב מורל, העשיר ללא בושה, הזמין אותי לפאריס ליהנות מנהיגה במרצדס ספורט חדשה ומפוארת שהתווספה לאוסף שלו.

"תבוא", אמר לי סטיב, ופיתה אותי בפרטים שמדובר בדגם S ידני בעל מנוע בנפח 5 או 6 ליטרים, אז ודאי שטסתי, מבלי לדעת על ההוֹרוֹר שיחכה לי בפתח חוויית הנהיגה.

ליטוף מבעית

סיפרתי ליורם ברונובסקי איך בפאריס, השכם בבוקר (הוא היה כותב אולי "הַשְחֵר בבוקר, מלשון שחר), ירדתי מחדר האורחים של סטיב מורל לחניון התת-קרקעי, החשוך בעוינות אנטישמית, ואיתרתי את מרצדס בין עשרות דגמי יוקרה אחרים כי רק זו, אחרי לחיצה במפתח שלה, נענתה לי באיתות אורות, בדיוק כפי שלימד אותה בעליה החוקיים, המלכותי בהליכותיו.

פתחתי את הדלת, התיישבתי על מושב הנהג מצופה העור, סובבתי את המפתח בסוויץ', והרגשתי פתאום שמישהו היושב במרצדס מאחוריי נושף בחושך על עורפי, נוגע בכתף שמאל שלי ומלטף אותי בחוזקה…

יצורים זרים של פחד החלו לזחול על חוט השדרה שלי. "זה היה נורא", סיפרתי ליורם, "כולל התהייה אם דמות מסתורית זו הנמצאת מאחוריי אוחזת בסכין או מתכוונת לחנוק אותי בחוט פלדה, כמו בסרטי אימה בנוסח היצ'קוק".

הזיעה הקרה של הפחד לא הספיקה להתייבש ולא עזבה אותי גם כאשר גיליתי שהמרצדס של סטיב מורל ניסתה בסך הכול, בטוב ליבה ומדאגה לבריאותי, לסגור עליי את חגורת הבטיחות האוטונומית.

ביקור אצל המשורר

המתח שכך, יצאתי עם המרצדס של סטיב אל שאנז אליזה, ומיד הפלגתי בעיר לפי התוכנית שקבעתי עוד במטוס, כלומר, פתחתי את מפת פאריס וחיפשתי את מיקומו של בית הקברות 'פֶּר לאשֶז' במטרה להגיע לקברו של גיום אפולינר.

זאת לא הייתה משימה קלה, סיפרתי ליורם. שוטטתי בעיר המתים הנאה לא מעט זמן, עד שהנהלת בית הקברות סידרה לי מורה דרך ומצאתי את המצבה. כך שעל פר לאשז נפל כבר חושך כאשר הגעתי לאבן גבוהה נושאת הכיתוב:

Guillaume Albert Apollinaire Kostrovicki

המשורר בחר בשם הבדוי 'אפולינר', שבו הכיר אותו העולם. אמו אנג'ליקה קוסטרוביצקי, פולנייה מפורסמת רבת עלילות ואהבות שהייתה מבאי הקזינו במונטה-קרלו, לא גילתה מעולם לאיש מיהו אביו של אפולינר.

מלבדי לא הייתה נפש ליד מצבת המשורר, אך מישהו כנראה ניקה עלים מסביבת הקבר והשאיר זר פרחים טריים, שעמדו באגרטל זכוכית ליד נר דולק. חטיבת הפרחים שקניתי בכניסה לפר לאשז נראתה מסכנה משהו, והתביישתי לצרף אותה.

מה שנשאר לי מול קברו של המשורר, המשכתי לתאר ליורם, היה למלמל על-פה את המילים של אפולינר החותמות את הפואמה שלו על אדמונית יפהפייה. את אותן כמה שורות אשר מה שלא יהיה, לא אשכח אי-פעם. לא בעולם זה ולא בעולם הבא.

טיוטת תרגום

מכיוון שלא הכרתי אז שום תרגום של אפולינר לעברית, הייתי מוכרח להיאבק על כך בעצמי, ויצא לי משהו כזה:

אדרבא, לעגו לי, בני אדם בעולם,

בני אדם מקומיים,

הרי יש דברים הרבה שאיני מרהיב להגיד

כל כך הרבה דברים לא תיתנו לי להגיד

אז רחמו עליי

 "בפולנית ובצרפתית הקטע הזה מזעזע בטירוף. אולי תתרגם את זה אתה?", ביקשתי מיורם ברונובסקי, והוא אמר שיתרגם בשמחה את קטע זה, ואת השיר כולו, כאשר יחזור מבית החולים.

"איזה בית חולים? מה קרה?", נתבהלתי, ושמעתי מיורם שהרופאים באיכילוב החליטו לנתח את ליבו, כי לאחרונה הוא נחלש וקשה לו לעלות במדרגות ובאופן כללי להתאמץ.

"בשביל מה לך לעלות במדרגות?", הקשיתי, "גם לי היה קטע כזה בעבר. לרוץ לניתוח זה לא פתרון, לדעתי, אם אנו עדיין נושמים ומתפקדים כראוי!", ניסיתי להניאו.

ייי

לגבי הטופ של הטופ מבין גיבורי התרבות שקבורים בבית העלמין הפאריסאי הוותיק, 'פר לאשז' הוא הגרסה הלועזיטית אשכרה לעולם הבא. ציפורים שחורות משחיזות את מקוריהן על צלבים עשויי שיש. אתה עדיין כאן, מיסייה אפולינר?

ברח, אדוארד, ברח

לא סיפרתי ליורם שגם אני ביליתי באיכילוב, שָלוּח לשם על ידי רופא המשפחה ד"ר יורם ברגר כי ראיתי כפול משהו, ואף איבדתי את ההכרה ברישום הכניסה.

כשהתעוררתי הקיפו את מיטתי כמה רופאים לבושי לבן ודנו על ניתוח ליבי, החיובי לגביהם, בעודי מחובר לאינפוזיה וחוטים מקשרים את גופי לאיזה מסך או שניים.

הם כבר החליטו לנתח אותי עוד השבוע והחלו לעזוב את החדר, ואז קרב אליי רופא צעיר דובר רוסית. "אל תסכים לניתוח", לחש לאוזני, "תברח, זו בסך הכול אנגינה פקטוריס, תוצאה של התרגשות יתר. זה יעבור לך, אם תשכח את הסיבה שגרמה לך למצב הזה", מלמל, ומיהר להצטרף אל להקת הרופאים העוזבת.

ואני נזכרתי מיד כי מצבי אכן הידרדר לאחר שקראתי בטעות את מה שכתבתי על מותו של כלבי הישראלי בוני ועל הפרדה ממנו בכפר פולני קר, כולל כמה פרטים טכניים. הבטחתי לבוני להחזיר אותו אל כיכר אתרים, שהוא אהב להשתין על מרצפותיה, ואל הריצות המטורפות על שפת הים. הבטחתי, ולא עמדתי בכך.

לא פרסמתי את הקטע, וחומר נפץ זה נשאר במגרה ותפס אותי חצי שנה אחרי המקרה.

ויתור על ביתור

בכל אופן, אימצתי אל ליבי, או מה שנשאר ממנו, את הצעתו של הרופא הצעיר, קמתי ממיטתי באיכילוב, שחררתי את גופי מהחוטים ומהאינפוזיה, ויתרתי על הג'ינס, החולצה והנעליים שלי, רצתי יחף לקומת הקרקע בפיג'מת השני חלקים של בית החולים, תפסתי מונית וברחתי הביתה, לרחוב יוסף אליהו 8, שם גרתי בשכירות.

הפיג'מה הכחולה של איכילוב נמצאת אצלי כבר כמה עשרות שנים, ואני שומר אותה כפי שניצולי אושוויץ שומרים את בגדי הפסים של מחנה המוות. ההבדל היחידי הוא שיצאתי מסכנת חיסול ללא מזכרת של מספר מקועקע.

השיר נותר יתום

אך את יורם ברונובסקי חיסלו להקות של מומחים מדופלמים. הוא לא חזר מאיכילוב כמו שהתכוון, ואין אף אחד שיכול לתרגם את אפולינר כפי שהיה מסוגל המנוח היקר, עוד קורבן מסכן של הרפואה התל-אביבית.

התליינים לא הניחו לברונובסקי להוסיף עוד יצירות גאוניות שלו ולמות במיטתו, והגעגוע אליו הומה.

יהיה זכרו ברוך, ולא נדיר כמוהו.

150-e1562847225344.jpg

יורם (Jurek) ברונובסקי לא חזר הביתה מאיכילוב, ונקבר בקיבוץ. אין דבר עצוב יותר מלוויה חילונית תצלום: אדוארד אטלר

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה
שֶקֶט הוא שֶקֶץ – מכוניות חשמליות יפסיקו לשתוק

 האיחוד האירופי דורש שיצרני מכוניות חשמליות והיברידיות יתקינו בהן מנגנון שמפיק רעש מלאכותי. זאת, משום שמדובר במכשירי תנועה שקטים אשר מסכנים הולכי רגל, ובמיוחד עיוורים המלווים בכלבי נחייה.

החוק שתובע את שתילת הרעש הבטיחותי נכנס לתוקף ב-1 ביולי 2019, וקובע בין השאר כי מכוניות חשמליות והיברידיות מהדור הנוכחי ישדרו "רעש מנועים מלאכותי רב-דציבלים" כאשר הן נעות במהירות של עד 20 קמ"ש, וזאת כאמור במטרה להזהיר עוברי אורח מפני התקרבותן.

לפי מומחי תנועה לועזיטים, לא תהיה חובה להשמיע את צליל ההתרעה במהירויות גבוהות יותר מ-20 קמ"ש. במילים אחרות, אותו חוק אירופי יבש מאפשר לחשמליות ולהיברידיות שנוסעות ב-30-50 קמ"ש – מהירות טיפוסית בעיר – להתקרב לקורבנותיהן בשקט מוחלט!

זו הבעיה הקשה ביותר בחוק החדש, אך לא היחידה. גם סוג הרעש שהחשמליות וההיברידיות חייבות להפיק לא הוגדר כראוי. אמנם החוק מציין כאמור שיהיה זה "רעש מנועים", אלא שחברת מרצדס הודיעה כבר שבחרה בצליל של מוזיקת רוק כבד, וב-מ-וו נמצאת בשלב של בחירת צלילים משלה. כך שאפשר רק לתאר את הקונצרטים והקקפוניות אשר יבקעו ממכוניות בחניונים וברחובות.

אגב, האיגוד האירופי הכריז שגם דגמים שקטים ותיקים יחויבו בעתיד בהתקנה של מערכת הרעש המלאכותי, הנקראת AVAS (Acoustic Vehicle Alert System), ושבלעדיה הם לא יעברו את הטסט השנתי.

"לא מעניין אותי אקוסטיק שְמָקוּסְטִיק", אמר הקשיש המורשה לבווארית הכסופה שלו. "הרי אין לי וגם לא תהיה לי בת חשמלית, וכנראה גם לא היברידית".

"טמבל כמוך שכח שהוא חוצה מדי יום כביש בדרך למכולת או לקפיטריה, מה גם ששמיעתך, בגלל גילך המופלג, כבר לא דקה כשהייתה", הזכירה לזקן בתו הבווארית, בעלת 4 צינורות מפלט המנגנים תצהולת של 321 סוסים.

שואלים את אדוארד

יפעת: אני רווקה שמחפשת רכב בעל קילומטראז' נמוך ויכולת לחצות את הארץ לאורכה ולרוחבה… גודל בינוני, מנוע 1600, מהשנים 2010-2015. התקציב הוא 20-30 אלף שקלים.
ראיתי סיטרואןC  אליזה שנת 2013 שעשתה 67 אלף, ורציתי לשאול לדעתך: האם למרות שזה רכב צרפתי, ולא יפני כמו שמרבית הישראלים אוהבים לרכוש, הוא אמין וטוב? אם לא, אשמח לקבל המלצות אחרות.

תשובה: לי יש ניסיון טוב דווקא עם האמינות של סיטרואן. לדגם שאת שוקלת לרכוש, סיטרואן C אליזה, יש יתרונות, החל בהנאת נהיגה וחיסכון בדלק, דרך בטיחות, ועד נוחות נסיעה שלא מאפיינת את האסייתיות.

אלא שהמשפט שלך על נסיעות ארוכות, כאלה שהן מעבר לסטנדרטיות, מדליק אור אדום, ומעלה את ההצעה שתרכשי סוסת עבודה, כמו הונדה סיוויק 1.8 (פחות חשוב השנתון), פולקסוואגן גולף וטויוטה קורולה.

חשוב לחפש מועמדת מבית טוב, שדאג לה.

נטע עפרוני, בתגובה לסרטך על דדי בן-שאול (שהקישור לו מופיע בפוסט "השטן מצלם סלפי"): לפני 50 שנה ערכתי אתך כתבה, ואז שאלת אותי "אולי את רוצה גור חתולים יפָה". חשבתי מעט ואמרתי "כן". אחרי כמה דקות שאלת אותי "אולי את רוצה שתיים. שלא יהיו לבד". סיימנו את העריכה, והיו לי שני גורי חתולים.

ז'קלין, שחייתה 17 שנה, והזכר, שאת שמו איני זוכרת כרגע (הגיל הגיל הגיל), שמהר מאוד התאקלם בחברת חתולי השכונה.

מאז הפכתי לחובבת חתולים מושבעת ומשוגעת. תודה לך, או אולי לא – .

השבוע קיבלתי עותק של "אוד מוצל" – דדי בן-שאול. כשהייתי בת 16 ודדי היה בן 27, משהו בתחילת שנות ה-60, היינו דדי ואני חברים ואהבנו. החיים התגלגלו ונעשיתי חברה טובה של אלינור, בת זוגו האחרונה של דדי ואם 3 מבנותיו, עד עצם היום הזה. היא זאת ששלחה לי את הכתבה.

קיבלתי דדי חי, נושם ובועט. דדי כפי שכולנו זוכרים אותו. הצלחת ליצור פורטרט נפלא שלו, קלטת אותו לחלוטין. ותודה לך.

הרבה שאלות יש לי אליך, איפה אתה, מה, מתי ובכלל. וגם לגבי הכתבה/סרט לטעמי. אשמח אם תשיב לי.

תשובה: תודה על מכתבך הנחמד, ודאי שלא שכחתי אותך, עורכת בכירה ברוממה, כי גם קשישים לא שוכחים בחורות יפות ואינטליגנטיות, שבלטו על רקע השחץ חסר הכיסוי שרווח ברוממה.

אבי י': רציתי לשמוע את חוות דעתך על אאודי S8 שנת 2008, מנוע 5.2 עשרה צילינדרים בעל 451 כ"ס. האם כדאי לרכוש את הדגם? יש כמה מכוניות כאלה שנמכרות כרגע במחיר נמוך במיוחד.

מה עלות של אחזקת רכב כזה? שמעתי שיש נטייה להצטברות של פחמן בצילינדרים של המנוע, ותיקון של זה יכול להגיע לסכום גבוה במיוחד…

לחלופין, האם כדאי יותר לרכוש פולקסוואגן פולו gti שנת 2011, שמחירה סביר, הן מבחינת צריכת דלק ועלויות תיקון שפויות, והן מבחינת שימוש יומיומי? (אני יודע שהמכוניות שונות בתכלית, אבל שתיהן מעניינות אותי מאוד).

תשובה: אני מבין את ההתעניינות שלך ב-S8, כי גם אני הייתי פוזל לאפשרות חוץ-שגרתית זו. הייתי רק שואל את המוכר אם יש ברשותו רישיון נהיגה. אם כן, זוהי אינדיקציה לכך שאאודי זו נסעה לאט מסיבות כלשהן – מה שרומז מפורשות שהמנוע שלה סובל מההשלכות של סיבובי מנוע נמוכים, ובהן הצטברות פיח בתא השרפה ובשסתומים.

תופעה זו, שנקראת LSPI, מקצרת את חייו התקינים של המנוע, שבסיבובים נמוכים עובד כאילו היה דיזל, כלומר – בנקישות, שנמשכות גם לאחר כיבוי המנוע.

כך שפולקסוואגן פולו gti היא כנראה לא רק אופציה מבריקה בפני עצמה, אלא גם שפויה יותר, כזו שאינה מאיימת על משק הבית.

נעמי: בשבועות האחרונים המכונית שלנו (שברולט אורלנדו בת 5) גומרת את כל הטנק דלק (סולר) בתוך כמה ימים. עד עכשיו המכל הספיק לשבועיים-שלושה. לא נראה שזה דולף למדרכה, וכשממלאים שוב הטנק באמת ריק, כלומר לא נראה שיש תקלה במד. במוסך לא יודעים. מה יכולה להיות הסיבה?

תשובה: אם לא מגלים עקבות נזילה, אז ייתכן שהדלק ה'בורח' פשוט נשרף בכמויות על-טבעיות עקב תקלה (נפוצה למדי) בשסתום EGR, אשר תפקידו להחזיר לתא השרפה גזים שנשרפו כבר.

אני משער שזה הסיפור באורלנדו, ואם כך, אז מומלץ לנקות את שסתום ה-EGR או להחליפו (באותה הזדמנות יש לשקול להחליף גם את המוסך).

 

 

 

 

השטן מצלם סלפי

ספק אם הייתה זו טעות טיפשית מביכה או סתם ביטוי של זקנה. בכל אופן, יומיים לפני חזרתי ארצה הלכתי לישון, והשארתי את הבווארית שלי בודדה בגינה. אמרתי לה לילה טוב, במקום לסגור אותה במוסך שלה כפי שדאגתי ל-GTV ולהונדה. לא ידעתי מה זומם לנו הטבע של הגולה

אבל בינתיים, הזקן חוגג בתל-אביב את הצלת סרטו הקצר 'דדי בן-שאול', אחד מבין למעלה מ-100 סרטים שביימתי בערוץ הראשון ז"ל במשך 15 שנות עבודתי כבמאי ברוממה.

עותק בודד זה של סִרטי 'דדי בן-שאול' ניצל מהפוגרום ברוממה, אותו פוגרום יסודי שבו חוסלו כל הסרטים של הטרום-זקן עקב התקפת טירוף של קנאים רוממאים.

אחרי מעל 30 שנה התגלה העותק הוותיק של 'דדי בן-שאול' בין חפצי הזקן, ושוחזר במעבדות מקצועיות בוורשה. הוא זכה שם ב-scanning דיגיטלי דייקני ובשחזור פסקול, שעבר בהצלחה מהמקור, המוקלט על 16 מ"מ מגנטי.

קשה לזקן לא להתרגש מסרטו הישן, המייצג למדי – ואף לא מעט למדי – את סגנון היצירה שעלה ארצה עם הבמאי. צורת הצילום והעריכה בנוסח 'נון-קונטיניואיטי', המשאירה בסרטו 'דדי בן-שאול' מרחב לדמיון, היא אנטי-תזה מוחלטת לסרטים בנוסח קרן-קיימת-לישראל שחגגו בארץ בשנות ה-70 וה-80, ובלטו כמובן בהפקות הרוממאים.

לצפיה בסרט, לחצו על התמונה

עעעעעללל

הכסופה חוטפת סופה

את טעותו הגורלית הבין הזקן בשעה 02:30 לפנות בוקר, כאשר אותם שמי גולה ידידותיים, שעד עתה רקמו למענה של הבווארית Z3M קוּפֶּה הכסופה אפיריון כחול ההולם אותה היטב – סידרו לנו הוֹרוֹר.

כמו בהצגת מתח מבית המאסטרו דנטה אליגיירי, שמיים אלה תפסו קריזה והפתיעו בהיפתחות חרצובות הגיהנום עם צרור ברקים מלווים ברעמי נפץ, שהפכו את חושך הלילה לנגטיב.

מופע אורקולי זה היה עשוי להרהיב על במת אופרה, אלא שבמציאות היה המחזה מבעית. אפשר היה לדמיין שהשטן הפָּפָּרָצִי גילה את מקומנו החשאי בכפר הפולני הפסטורלי, והחליט לצלם בפלאשים בוהקים סלפי עם הזקן, עם ביתו ועם גינתו. עד שנמאס לו כנראה, כי חושך הרואי כבש שוב את חצר הבית והעלה עליה מסך אטום לכמה דקות, כמו כדי להקרין עליו מקבץ פרסומות. רגע אחר כך ניתך מבול כבד על גגה של ב-מ-וו המסכנה, שלא זכתה באזהרה מבעליה החוקיים או ממלאכיה וחטפה טונות מים לדקה.

יהודי סקפטי

ערב לפני הסערה הגיעה אל כפרו של הקשיש סדרת סמ"סים מעיריית פיאסצ'נו הקרובה, אשר הזהירו את תושבי האזור, ובמיוחד בעלי מכוניות, ש"בלילה שבין חמישי לשישי עומדת לפרוץ סופת גשם, ברד ורוחות חזקות, כך שכדאי להתרחק מעצים, שעלולים לקרוס. יש גם להגן על הרכב ממטחי הברד, שמסוגל לנפץ שמשות", נשלחה ההתרעה אל מכשירי הנייד של הגויים.

אלא שהזקן, יהודי סקפטי שאינו שש לכוף עצמו להיסטריה מוניציפלית, השאיר בכל זאת את הב-מ-וו מוכנה לנסיעת בוקר ביום שישי. כי השמיים היו רגועים למשעי והכוכבים נצנצו בתדר רך, מבלי לספק בדל כיסוי לסמ"סים הדרמטיים של הפקידים.

שיקסה פרועה מול זקן

וכעת הזקן לא מאמין שהוא מתעורר לקול רעמים וברקים, שהוא מחפש את מגפי הגומי, שנעלמו, ולכן רץ יחף בטירוף בחושך מזולעף, עם פנס, עד שמצא בצריף העץ הישן כיסוי פלסטיק לאוטו, שהקשיש לא פתח אף פעם, ואז ממהר לב-מ-וו כדי לכסות אותה נגד הברד לפחות, ומצליח איכשהו לעשות את זה מול זעף הטבע.

אכן, היהודי קשה העורף חטף אמבטיה קרה. ובשובו אל מיטתו, ספוגי כשושנת ים, התגלגל הזקן מצחוק מטורף על המחשבה מה היו אומרים על מראה לילי זה ועל תפקוד הקשיש אותם אנשי תרבות מכובדים שארגנו לזקן זה פסטיבל הוקרה של סרטיו הישנים: הקרנה חגיגית במוזיאון לסינמטוגרפיה בלודז', השוכן בארמון מפואר מהמאה ה-19, ועוד הקרנה יומיים אחר כך, במוזיאון ה'זאכֶנְטָה' היוקרתי בוורשה.

סרטון המראה את הזקן רץ בפיז'מה רטובה בגשם וברוח – אותה שיקסה פרועה המעיפה נגדו חתיכות דיקט, קרשים ופחיות למיניהן – היה יכול להיות אייטם משעשע למדי בשביל הקהל אשר יומיים קודם לכן, וגם ארבעה ימים קודם, הגיע להקרנות הסרטים החגיגיות של אותו זקן.

בעזרת אחותי

בשני אירועים אלה ניסה הזקן לענות בכבוד ובנימוס על שאלות הקהל הסקרן על הסרטים שצילם לפני 50 שנה בערך, על מקומו של הזקן בתעשיית הסרטים, ועל דעותיו ואמונותיו בענייני קולנוע, במאה הקודמת וגם היום.

הזקן התבקש להסביר מה נשאר אצלו אותו דבר, ומה בראשו השתנה מאז, וכמובן לענות על שאלות לגבי הגניאולוגיה של קטעים מסוימים, כמו כניסתה והיעלמותה של הנערה אל תוך קיר בית הכנסת בסרטו 'בית העלמין רֶמוּ'.

ובמעמד זה גילה הזקן לסקרנים פרט שלא חשף מעולם: שדמות הנערה אשר הגיחה משום-מקום ונעלמה אל תוך הקיר נכתבה בתסריט של 'בית העלמין רמו' לפי סיפור של אחות הבמאי – אִירֶנָה. היא אמרה לאחיה, הטרום-זקן, שביקרה בקרקוב, ובעקבות המלצה של מישהו נכנסה לבית כנסת זה, העזוב על ידי אלוהים והנפשות, ו"פתאום שמעתי את עצמי לוחשת באולם בית הכנסת הריק את הקריאה 'טאטע', לוחשת את אותה קריאה ביידיש אף כי מעולם לא דיברתי מילה אחת ביידיש", סיפרה רועדת. "לא ידעתי מה קרה לי", הוסיפה, "וזה עדיין מדאיג אותי".

וכך נשאר לבמאי להודות לפני הקהל שכל עבודת הבימוי שלו בקטע הזה ב'רמו' הייתה לצטט את אחותו בדייקנות, ולבקש את השחקנית יוֹלָה בּוֹכְדָל לקרוא "טאטע". את הצעדים של יולה, המודגשים בצלילי כסילופון, הוסיף לסרט ידידי המלחין כריסטופר קומדה, – סיפר הבמאי לקהל בערבי ההקרנות.

cof

מוזיאון 'זאכֶנְטָה' בוורשה.  בשבוע שעבר נערך בו ערב הקרנת סרטים ותיקים של הזקן, שנשמרו בפולין בקפדנות ואף באהדה. מול הזקן יושב סטניסלב וֶלְבֶּל, שארגן את האירוע והנחה אותו. איש צעיר זה, מבכירי עולם האמנות בפולין, מכיר את הפילמוגרפיה של הזקן יותר ממנו     

הזהו אותו זקן?

קל יותר להתוודות על ההשראה לסצנה זו במפגשים עם צופים, מאשר להבין כמה ימים אחר כך שאותו במאי זקן מוכן, חרף גילו המופלג, לרוץ בטירוף דרך גשם לילי סוחף, מול הרוחות והפירוטכניקה של הקב"ה, רק כדי להציל את מכוניתו ממהלומות הברד, שאכן איים לנפץ את זגוגיות הבווארית ואת חלון הגג שלה.

לא ייאמן שאותו זקן אשר רץ אל הב-מ-וו עם כיסוי פלסטיק כבד, ונפל לשלוליות מים שהפכו לבורות, לקח גם חלק בוויכוח אינטלקטואלי מְעוּנָב לגבי רעיונותיו האמנותיים אי-פעם, ולגבי הקולנוע של שנות ה-60.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: אמנות הדריפט

כל נהג מאושר שבבעלותו מכונית המצוידת בהנעה אחורית, קלאסית, ישמע בשלב כלשהו את השאלה "איך היא הולכת לצדדים?". מדובר כמובן בכישרון המכונית לנסיעה בדריפט, שבמהלכה הנהג והיושב/ת על המושב הימני רואים את הכביש מבעד חלון צד, כי הנהג חולל בנסיעתו דריפט – או בהחלקה מכוונת-מבוקרת, או משום שהוא נקלע לאיבוד שליטה על אחיזת הכביש, ואז מאוים באחת משתי תוצאות: ביצוע צלחת או התנגשות.

מומלץ אפוא ללמוד לבצע דריפט מתוכנן, כי דוקטורט באמנות הדריפט – שמושג בזכות אימונים על כביש חלק אחרי גשם או על משטח שהורטב במתכוון לצורך אימוני נהיגה – מאפשר לצאת ללא פגע ממצבי תאונה שנוצרים עקב החלקה מסוכנת. שמפתיעה לגמרי נהג בלתי מיומן.

לדריפט בר-שליטה יש שלושה שלבים:

  1. היגוי יתר (היזרקות האחוריים של הרכב).
  2. קונטרה מיידית, כלומר סיבוב ההגה לכיוון היזרקות הזנב.
  3. באלאנס, כלומר משחקים של לחיצה-הרפיה על דוושת הדלק, המחזיקים את המכונית בהחלקה מבוקרת. לבאלאנס (איזון) המוצלח מגיעים אחרי משחקי התאמה בין עומק הקונטרה לבין יישור זמני של ההגה במשך שברירי שנייה, המאפשר (יחד עם לחיצה-הרפיה על דוושת הגז) לשמור על המשך הדריפט.

במדינות לועזיטיות אפשר ללמוד את אמנות הדריפט בעזרת מדריך, שמראה לתלמיד את התרגיל המבוקש מתחילתו, ובהמשך מדגים החלקה מבוקרת בסיבובים באמצעות באלאנס נכון בין זווית הקונטרה לבין לחיצה על דוושת הגז. רק בשלב הבא מלמד המדריך לבצע את התרגילים הללו על כביש יבש. זהו פעלול מסובך יותר, שכן הוא מתבצע במהירויות גבוהות מאלה שפיתחנו על כביש רטוב.

בשטח יבש, מוכרחים קודם כל לחולל היגוי יתר. הדוקטורנטים של הדריפט לא מתביישים להשתמש לצורך כך בבלם היד ובלחיצה קצרה על הבלמים, שמטרתה להסיט את משקל הרכב אל הציר הקדמי – ואז לסובב במהירות את ההגה כדי להוציא את המכונית משלוותה.

הזקן למד בצעירותו פטנט נוסף: לפני פנייה שמאלה הוא היה מסובב את ההגה לכיוון ההפוך, כלומר ימינה, ואז, כשהמכונית התמימה מבולבלת, היה הטרום-זקן מסובב את ההגה לכיוון האמיתי של הסיבוב, כלומר שמאלה, מגלה בסיפוק את היגוי היתר, אשר לו הוא חיכה מראש עם קונטרה, ובשלב הבא, כדי לבצע דריפט, היה מחפש את הבאלאנס הגואל.

האלפות של הזקן הכירו את השיטה על-פה, ונהנו לעבור בדריפט מבוקר וב-100 קמ"ש את סיבוב מוצא ז"ל, אשר נחשב אז מפחיד ואגדתי.

שואלים את אדוארד

הודיה גרוס: כבר שנים שאני קוראת את הטור שלך במקור ראשון, עוד לפני שהיה לי רישיון כמדומתני. עכשיו גדלתי, יש לנו 3 ילדים ואנחנו צריכים לקנות רכב. החלטנו ללכת על רכב 6/7 מקומות (חושבים קדימה).

התקציב שלנו הוא 50-60 אלף שקלים. אנחנו גרים בשומרון, הרבה עליות. הרכב ישמש אותי בעיקר לעבודה וחזרה, לא נסיעות ארוכות ביום-יום.

ראינו הרבה המלצות על כל מיני דגמים, ביניהם שברולט אורלנדו ופורד גלקסי. למיטב הבנתנו, כלי רכב כמו רודיוס ומאזדה 5 צורכים הרבה מדי דלק, כנ"ל הגרנדיס. חשובים לנו החיסכון בדלק וקילומטראז' נמוך יחסית בעת הקנייה.

נשמח לשמוע את דעתך-המלצתך, ואם יש לך רעיון לרכב שאולי פספסנו…

תשובה: הסכום שברשותכם מאפשר את הקנייה הכי טובה בכל הפרמטרים שציינת. קוראים לה הונדה FR-V, ואני ממליץ עליה בחום.

יונתן טובי (אזרח ותיק בן 73): ברצוני להגביה ב-10-15 ס"מ את מכוניתי, יונדאי i30 CW, מפני שלאחרונה היא כנראה 'שקעה' קצת, וגם הרגליים שלי זה לא מה שהיה…

האם תוכל להמליץ על דרך לעשות את זה?

תשובה: אם אין לך סיבות מיוחדות המחייבות הגבהה מעל הסטנדרט, הפתרון ל'שקיעת' המכונית הוא החלפה של הקפיצים בחדשים (או במחוזקים), והתקנה של בולמי זעזועים 'קוני'.

הגבהה של יונדאי i30 מעל המקובל לא תהפוך את רכב זה לקרוסאובר, אלא רק עשויה לפגוע באחיזת הכביש שלו. מרכז הכובד החדש יהפוך בהכרח את הנהיגה למורכבת וזהירה יותר בגלל זווית הגלגול השונה, מה שיקדיח את הנאתך מאחיזת ההגה.

 

פרנויה ושות'

בניסיון לעקוף את כוחות הפרנויה ושותפיה האכזריים, אינני מחפש חלילה קשר בין הצרות של סרטי 'שועל הכסף של פליציה ט" לבין האנטישמיות המתבטאת כעת חופשי על אדמת פולין

אני מנסה להתעלם מהעוינות המורגשת כאן כלפי יהודים – שהיא תוצאה של שימוש בנשק האנטישמיות במלחמות שמתרחשות על הבמה הפוליטית-אידיאולוגית בפולין, בשם פטריוטיות כביכול – אך זו איננה משימה קלה. במיוחד לנוכח מכה חדשה שפגעה ב'שועל הכסף', דווקא ברגע שהוא עמד, לשמחתנו, להתאושש לחיים אחרי מחמאות שקיבלה 'גרסת הבמאי'.

מכה כואבת זו שספג הקשיש – אשר ספק קשורה לאיבה האנטי-יהודית הרוחשת ברחובות הבירה ובפריפריה ספק לא – נולדה באולמות בית המשפט בוורשה. שם, בהיכלות הצדק הגויי, הכריז הספונסר הראשי של הסרט, המכון הפולני לקולנוע איכות, שהוא מבטל באופן רשמי את תמיכתו הכספית בהפקה משום ש"המפיק הרמאי מלודז' בזבז את התקציב שקיבל, והפסיק לעבוד על סרט זה במשך 4 שנים".

המכון הממלכתי לתככים

הבמאי המופתע, הזקן המורשה, התקשר למכון הממלכתי, אותו ספונסר בוגדני, והודיע למנכ"ל ששני מוזיאונים פולניים – מוזיאון הקולנוע המפואר בלודז', ומוזיאון האמנות היוקרתי 'זאכֶנְטָה' בוורשה – מארגנים כעת פסטיבל סרטים ישנים של אנוכי, כולל הופעתו האישית על במה מול מנחה, והוא, הקשיש, יעמוד בוודאי מול שאלות מבקרי הקולנוע שהוזמנו לאירועים, ושאלות הקהל הרב, באשר לגורל סרטו 'שועל הכסף'. בזמן צילומי ה'שועל' המדיה עקבה אחריו בהתעניינות, וכעת הבמאי יישאל ודאי לאן נעלם הסרט.

"מה אני אענה להם?", שאלתי את מנכ"ל המכון בטלפון ואחר כך במייל, "האם באמת נשאר לי רק להתוודות בבושה בפני הסקרנים שבמשך חמש שנים ועוד קצת אָתֶּם, המכון הממלכתי לקולנוע אמנותי, שיתפתם פעולה עם המפיק מלודז', נוכל מתוחכם – כדי לרמות אותי?"

זעם קר-רוח

תשובה לא הגיעה בוודאי, אלא שהכדור נמצא כעת אצל הזקן הזועם, אשר מתכנן לדרוש מהמכון הממלכתי לעמוד בהתחייבויותיו לגבי סרטי, ולפני הכול – אדרוש שמכון זה יאלץ את המפיק המועל לשחרר את ההקלטות המקוריות של הסרט.

ואם המכון ימשיך להתחמק מחובתו האלמנטרית, בגלל איזו לחיצת-יד סודית עם המפיק המפוקפק, אז נדרוש ממכון זה פיצויים גבוהים בגין התעללות בקשיש.

חיבוק חשוד

אגב, מעניין למה למרות שלושת המשפטים שהתנהלו נגד המפיק מלודז' והוכיחו את רמאותו – המכון הקורבן, שלא הצליח לקבל חזרה את כספו מהנוכל, בכל זאת אִפשר לא מזמן לאותו איש מלודז' לבצע סרט נוסף, גם הפעם בתמיכה כספית ורוחנית של אותו מכון.

באיזה פלא מבאיש קרה, לכל הרוחות, שמכון פולני ממלכתי מחליט לתמוך ברמאי מקצועי במקום להיפרע ממנו, או לפחות לנתק איתו קשר?

אגדה עם באג

נפתולי 'שועל הכסף' שיחקו סיבה ראשית בנסיעה הנוכחית של הזקן לוורשה. ביקורו בו-זמנית אצל שלוש הבנות מבית אלפא רומיאו (GTV), בית הונדה (crx) ובית ב-מ-וו (Z3M קופה) התגלה כמשענת רוחנית לנפשו של התייר היהודי.

20190603_182331

משפחה שכזאת: שלווה שוררת בין שלוש בנותיו של הקשיש, ב-מ-וו, אלפא והונדה. אין מתחים, קנאה וגזענות

כפי שסופר כבר בבלוג זה, הבווארית האדירה, העתק טכני וקונספטואלי של ב-מ-וו M3 האגדתית, נטולת האלקטרוניקה זולת ABS והמצוידת במנוע 6 צילינדרים N/A (נטול טורבו), ככל שהיא נפלאה בזוגיות, יש בה בכל זאת פגם צורם: להגה שלה אין כיוון עצמאי, כך שהנהג מוכרח לתפוס את הישיבה הנכונה באמצעות כיוון מושבו, הן קדימה-אחורה והן מטה-מעלה.

זהו פתרון יעיל רק תיאורטית, כי לצערו של הזקן, רגלו השמאלית אינה מסוגלת ללחוץ את דוושת המצמד עד הרצפה!

תחבולה כמו שימוש בנעל שמאל מיוחדת, בעלת סוליה בגובה 4.5 ס"מ, היא פתרון הגיוני אך מביך, אם רוצים למשל לצאת מהאוטו וללכת רגלית.

גבר הולך לריבּוּד

אלא שהזקן לא היה זקן מורשה, לולא היה מבצע תיקון בבווארית שחברת השיפורים M"" לא חשבה עליו: הוא פשוט תכנן מחדש את דוושת המצמד באמצעות ריבודה בשכבות גומי ואלומיניום, וכך קירב אותה אל רגל קצרה מדי… וזה עובד.

עוּף, גורל, חתוך את השמיים

לוואי שהצרות של 'שועל הכסף', הנמצא בשבי בלודז', היו ניתנות לפתרון בפשטות כזו. אך לרוע המציאות, דין סרט תקוע אינו כדין הגה תקוע.

על פתרונות אלגנטיים פחות, ואף דרסטיים, לחילוץ 'שועל הכסף' אני צריך לדון עם חברי המפיק הישראלי מארק רוזנבאום, המפיק-השותף שעזר בכספו להפקת הסרט על אדמת הארץ, שילם לשחקנים (במקום המפיק הנוכל, שהתרושש), סייע בבחירת אתרי הצילומים ומימן את השכרתם (וכך הציל את ההפקה) – ונמצא כעת במצב מביך לא פחות ממני.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: שלטון עריצות

ב-מ-וו M8 בגרסאות קוּפֶּה ורואדסטר עצבנו את הקשיש המורשה, כי שתיהן מתכוונות לעלות ארצה כדי לפנק רק את היהודים הטרופיים המאושרים ממילא, בעלי יכולת שִקלית מרשימה. החלטנו לא לשתוק מול הפלא הבווארי הדו-ראשי, והנה דעתנו הסובייקטיבית:

למרות ניסיונות אמביציוזיים של ב-מ-וו, שחזרו ם על עצמם במהלך 20 השנה האחרונות – לא הצליחה הפירמה הגרמנית לבנות מכונית לנהג, כפי שהייתה M3 בימי הזוהר שלה, בסוף שנות ה-90.

היו אלה ימים בלתי נשכחים של המאה הקודמת, שבהם גדודי עיתונאי רכב מכל העולם היו נפגשים במסלול הוקנהיים בגרמניה כדי ליהנות, במשך יומיים-שלושה, ממבחר של M3, אדומות בדרך כלל, ולהרגיש, כל אחד מאיתנו העיתונאים בעומק נפשו, שזוהי מכונית שנבנתה במיוחד בשבילו, אשר יודעת לשרתו בנאמנות ומאפשרת לו – לנהג התמים – להתענג על האשליה שהוא בעל יכולת נהיגה כמו זו של אלופי עולם במרוצים.

והנה, אף כי בהמשך הייצור של M3 ואחותה M5 נרקחו גרסאות חדשות שלהן, המצוידות במנועים ובשלדות שהתחזקו, אכזבה ב-מ-וו שוב ושוב את חסידיה הנאמנים, כאשר בדגמי המשך אלה היא לא הצליחה, או לא רצתה, לשחזר את אווירת הפולחן והנאת הנהיגה האמיתית שסיפקו דגמיה הקלאסיים. אמנם הדגמים החדשים, שהופיעו בזמנים המודרניים תחת אותו לוגו "M3", היו חזקים יותר מסבתא, בזכות נפח המנועים שגדל, תוספת צילינדרים וכוחם שהוגבר במערכות טורבו משוכללות, וגם חידושים בהעברת הכוח ובמתלים – אלא שההנאה מנהיגה חדלה, ללא ספק וללא בושה, להיות היעד הראשי של M3 החדשות.

שלטון העריצות של האלקטרוניקה, הסמארטפוניזציה האופפת את סביבת הנהג, הדיגיטליזציה המתקדמת שהחליפה את המכונאות הפשוטה, והטירוף הבלתי נגמר של חיישנים – כל אלה כוננו מקדש בורגני שאינו שונה בהרבה מההצעות של מרצדס, ואף מקוריאניות מתקדמות.

הנה כי כן, כל מה שהתרגלנו אליו בב-מ-וו עובר שינוי כדי לצמצם את תפקיד הנהג. אפילו בדגמים הקטנים של ב-מ-וו – שנחשבים מתקדמים לפי האסכולה של הזרם האסייתי, האופנתי – הולכת לאיבוד ההנעה האחורית, שהייתה עד לא מזמן סימן ההיכר של הפירמה!

"ואת הפנים החדשות של ב-מ-וו הציגו אצלנו זוג אחיות M8, קופה ורואדסטר, בנות זמננו האבודים", אני מזהיר את ב-מ-וו Z3M קופה שלי, אהובתי בת ה-20 כמעט, העתק של M3 האגדתית שהכרתי במסלול הוקנהיים, ולא שכחתי. ואני עוד מספר לבווארית שהמציאות המוטורית, הגלובלית והציונית גם יחד, זוממת להידרדר עוד יותר עם הופעת החשמליות למיניהן והאוטומטיות העתידניות, שייצורן על ידי ב-מ-וו החל כבר.

20190530_142907

ב-מ-וו Z3M קופה. כאשר בנו אותה מתכנניה בסדנת השיפורים M, הם לא ידעו שהיא תשמש פסיכולוגית מוסמכת של זקן אחד. השיפור הנוסף שהזקן המורשה ביצע בב-מ-וו Z3M קופה שלו, לצד הסרה של הגבלת מהירותה ל-250 קמ"ש והרכבת בולמי זעזועים בילשטיין 8, הוא דוושת מצמד מרובדת

edf

שואלים את אדוארד

אלחנן דה-רוס: אני מחפש רכב מיני/קטן לנסיעות ארוכות, כ-150 ק"מ ליום. חשוב שיהיה רכב אמין וחסכוני בדלק. חשבתי על פיז'ו 208 ידנית או סיאט איביזה, אבל לא ברור לי אם כלי הרכב האלה אמינים לנסיעות ארוכות, ואם עלות האחזקה סבירה.

חשבתי להוציא 20-30 אלף שקלים על מועמדת רצינית. אשמח להמלצתך לדגמים הללו. או שיש לך המלצה נוספת?

תשובה: פיז'ו 208 וסיאט איביזה הן אפשרויות ראויות, אך אני מציע גם את פולקסוואגן פולו, פורד פיאסטה, ואפילו את רנו קליאו, סוס עבודה מפתיע.

הדבר החשוב ביותר הוא לחפש מועמדת המגיעה מבית טוב, כזה שזיכה אותה בטיפול הנדרש. כך היא לא תדרוש השקעות נוספות, לפחות בטווח הקצר.

אלומה ונתן: כרגיל, נהנית מאוד לקרוא את הסיפורים והמילים שלך. מלאי חיים ומרתקים!

אשמח להתייעץ איתך לגבי רכב. אנחנו גרים בחווה בגוש עציון, ונוסעים הרבה בשבילי עפר וכבישים משובשים. משתדלים לשמור על הרכב, אבל זו המציאות ונמשיך לנסוע כך למרות החסרונות הידועים…

מלבד זאת אנחנו נוסעים מעט ביום-יום, ונסיעות ארוכות להורים וכו' בערך פעמיים בחודש. התקציב שלנו הוא 5,000 שקלים, וקיבלנו מסבא תקצוב נוסף של עוד 5,000.

חשובים לנו חיסכון בדלק ובטיפולים, יציבות על הכביש וגובה הרכב. ראינו את כלי הרכב הבאים: פיאט פונטו גרנדה דור 3, 2009, פיאט פונטו ספייס דור 2, 2005 ואופל קורסה 2002. כולן ידניות, טובות לנהיגה, ובתקציב.

שיקול נוסף: יש לנו פיז'ו 206 שהלך לה הראש מנוע, אז השארנו אותה אצלנו לחלפים. אנו לא רוצים כל כך לקנות פיז'ו כי היה לנו מזל רע כבר עם שני פיז'ו 206…

נשמח לשמוע מה דעתך, ואם יש דברים חשובים נוספים.

תשובה: כל שלוש המכוניות שראיתם לא מתאימות לנסיעה בשבילי עפר ובכבישים משובשים. חייהן אצלכם יהיו קשים. כך שחשוב לבחור ביניהן את זו שהקילומטראז' שלה נמוך יחסית, ואינה זקוקה להחלפת בולמים, צמיגים וכל יתר החלקים שיעמדו במבחן.

אידיאלי לגביכם היה סוזוקי ג'ימני, המרגיש כמו דג במים על משטחים מרובי מהמורות ושקעים, אלא שהתקציב שלכם לא יאפשר כנראה את ניכוסו.

חיים נ': אני רוצה לרכוש גרנד סניק 2016, יש לי 4 ילדים. האם זה כדאי מבחינת אמינות ובטיחות (לפי הסדר הזה)? האם הגיר לא בעייתי?

תשובה: אמנם רנו גרנד סניק עונה להיבטים שהזכרת, וגם להיבט החיסכון בדלק שלא ציינת, אך במקומך הייתי מחפש מכונית תפורה למשפחה של 4 ילדים, והיא הונדה FR-V. עם קצת מזל, אפשר עדיין להשיג אותה בסכום נמוך מזה שיידרש לסניק.

 

לפני 50 בערך

לפני כחצי מאה, בעיר קרקוב שבפולין, בהצטלבות רחובות בשכונת קז'ימייז', שאוכלסה אי-פעם ביהודים ובאדמו"ר שלהם, נתקלתי בעימות אלים בין שני נהגי מוניות, שניסו לקבוע בצעקות ובדחיפות מי מהם האחראי להתנגשות הקלה של רכביהם

 "חכה רגע", ביקש אותי חברי צ'סלב קוֹזְלוֹבְסְקִי, איש עסקים מפוקפקים, שעצר ליד המהומה. הוא השאיר אותי במכוניתו, והתקרב רגלית לניצים המוכנים לתגרה, שאחזו מנואלות כבדות, המכשור התקני של אז להתנעת המנוע כאשר הסטרטר במונית פּוֹבְּיידָה (ניצחון) הסובייטית לא תפקד.

קוזלובסקי, שמזמן הייתי צריך לכתוב עליו ספר בשני כרכים, אחד על חייו בפולין והשני על עסקיו בגרמניה, פנה אל נהגי המוניות, והכריז שהוא עומד לקבוע מי מבין שניהם אשם בשבירת הפנסים ובנזק לפח.

"ומי אתה?", שאלו הנהגים את קוזלובסקי, והוא הצביע בגאווה על מכוניתו הקטנה והאדומה, NSU ספורט-פרינץ. "אל תשאלו מי אני, תראו את מכוניתי!", התרברב, ומיד פתח במנוסה כאשר שני הגויים הבריונים התקרבו אליו בקללות בפיהם והמנואלות בידיהם.

ואני, שישבתי על מושב הנווט ב-NSU של קוזלובסקי, סובבתי ברגע של פיקחות את המפתח בסוויץ', כך שהמנוע בעל שני הצילינדרים פעל כבר כאשר חברי פתח את הדלת, שילב הילוך – וברח בחריקת צמיגים.

NSU Sport Prinz

NSU ספורט-פרינץ של קוזלובסקי. בחלק השני של חייו, שסידרתי לו בגרמניה, היו לו רק מרצדסים

מנוע אפלטוני

נזכרתי במקרה הוותיק בשבוע שאבד עליי בגולה, שבו שכן פולני ראה אותי לסירוגין פעם בב-מ-וו Z3M קוּפֶּה הבווארית שלי, פעם בהונדה crx ופעם באלפא GTV הקשישה, והריח שהזקן מבין כנראה משהו בעולם הרכב. "תגיד לי", ביקש, "מה כדאי לבחור בין שלוש ההיברידיות החדשות טויוטה ראב 4, הונדה CR-V ולקסוס NX?"

עניתי שאין לי צל של מושג לגבי השלישייה שהוא מתלבט בה. אמנם הכרתי מעט את CR-V ואת ראב 4, אך הן היו בגרסה נורמלית ולא בגרסה היברידית מודרנית, שהיא חסכונית לפי הפרוספקט והשמועה, ויקרה בהתאם.

"אולי תעשה איתי את נסיעות המבחן?", הציע האיש, ואני הסכמתי. נפגשנו למחרת, נסענו בשלושתן, ובאחת מהן, CR-V, אף נהגתי בסקרנות, שניעורה משום שהונדה זו בנויה בקונספציה שונה מזו של ההיברידיות הסטנדרטיות: מנוע הבנזין שלה, הפועל בשיטת אטקינסון, אינו מסובב את הגלגלים בשום שלב של הנסיעה אלא רק ממלא מצברים – כך שהיברידית זו היא בעצם מכונית חשמלית.

"היפנים העתיקו ל-CR-V ההיברידית שלהם את השיטה החוגגת בקרונות רכבת!", גיליתי לעצמי המשועשע ולקונה הפוטנציאלי.

הלב כברירת מחדל

"נו, מה אתה אומר?", שאל האיש כאשר הפקת נסיעות המבחן נגמרה, ואנו התיישבנו על כוס קפה, מצוידים בפרוספקטים. עניתי במיאוס מנומס שהבחירה אינה קלה, כי כל השלישייה ניחנה בביצועים שאינם זורקים לברכיים, זהים כמעט. הוא הדין בנוחות ובאווירה הכללית.

"תיקח את מה שנראה לך מתאים, את מה שיהיה לך סימפטי וידידותי. תשאל גם את אשתך, ותבחרו לפי הלב", הצעתי.

"אבל מה אתה היית בוחר לעצמך?", הקשה, "הבנתי שאתה חסיד של הונדה. היית בוחר ב-CR-V?"

נאלצתי לרדת מעץ הנימוסין ולהסביר לאיש בלשון שאינה משתמעת לעמימות כי לצערי, לא הייתי לוקח אף אחת מהשלוש – לא את CR-V (שאני אכן מחבב אותה למדי בגרסת בנזין רגילה, אך לא בגרסה היברידית בוודאי), לא את לקסוס ולא את טויוטה. לא מושך אותי החיסכון שלהן בדלק ולא שום בונבון אחר בפרופיל שלהן, כולל סגנון הפנאי – כי בשלושתן מפריעה לי שריקה חזקה ומעצבנת המופיעה במהירויות שמעל 100 קמ"ש, המזכירה אזעקת "צבע אדום" בעוטף עזה.

אחת היא בעיניי אם שריקה זו מיוצרת על ידי גנרטור החשמל בהונדה, או על ידי תיבות ההילוכים הרציפות בטויוטה ראב 4 ובלקסוס NX. רעש זה הוא ממש צליל גיהנומי לגבי הזקן, שאין לו ברירה אלא למחוק לגמרי מהזיכרון את גזע ההיברידיות-פנאי, בין שהן אירופיות או אסייתיות.

שובל של גויים מאוכזבים

השכן, שהתאכזב מהפסילה הגורפת, שאל לדעתי כי מבעד לגדר הוא ראה את שלוש בנותיי בגינה ואת הזקן המטפל בהן אישית, ודי היה בכך כדי שאעשה עליו רושם של מומחה לדיני רכב – רושם קונספטואלי אשכרה שהתפוצץ בסוף המפגש ולא בתחילתו, כמו במקרה של קוזלובסקי בקרקוב לפני 50 שנה בערך.

פיגמליון האישי שלי

אני משער, במידה של עוגמה או פיכחון (שזה היינו הך, לרוב), שלא יישאר לי זמן לכתוב על קוזלובסקי ספר שלם, אפילו חד-כרכי, ובלית ברירה איאלץ להסתפק במדור מצומצם שאקדיש לו, אשר יתאר בגילוי לב איך במטרה להעניש את הגרמנים על פשעיהם בשואה, ביימתי את הפיכת ידידי צ'סלב קוזלובסקי, גוי די טיפש, לידוען-צמרת יהודי (!) בברלין.

למעשה, בזכות התעלול שלי קוזלובסקי כמעט נבחר למנהיג קהילת גרמניה בשנת 1999, אחרי מותו של ראש הקהילה הוותיק איגנץ בוביס הגדול – אלא שברגע האחרון יהדות גרמניה החלה לחשוד בקוזלובסקי החלקלק, לאחר שהוא הזמין את בכירי הקהילה למסיבת יומולדת מפוארת שלו ביום הכיפורים דווקא.

נראה שלא אעמוד בפיתוי, ואכן אכתוב מדור מיוחד על עלילות קוזלובסקי, שרלטן אשר שיסיתי בגרמנים ה"חדשים".

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

cof

עבודה שבגלל גודלה לא נשלחה ארצה, ולא השתתפה בתערוכת הציור שערכתי בבית העיתונאים בתל-אביב

טיפ טיפה: היה שיק?

הבטחתי להמשיך את טענותיי לגבי אלפין A110 החדשה – ומצאתי את עצמי במלכודת, כי אני קשור רגשית לרנו בגלל אינספור סיבות. העיקרית שבהן היא שבזכות הצרפתים ממחלקת הספורט הייתה לי הזדמנות פז להתחרות בעשרות תחרויות ראלי על סיפונה של R8 גורדיני האדירה, שהייתה מלכת הקבוצה 1.3. כל כך מלכה, שכדי לנצח תחרויות נוקשות די היה לא להפריע לה.

אגב: כפי שציינתי כבר, אלפין של אז הייתה מצוידת במנוע של R8, בתיבת ההילוכים שלה, בבולמי קוני (זוג לכל גלגל) ובמעצורים מחוזקים – הכול עטוי בשמלה של דוגמנית צמרת.

והנה, אני כועס על רנו, שבחוסר טעם ניצלה, לצורך השיווק, את שמה של אלפין האמיתית, הקלאסית, מבלי לחוש אחריות כלפי סבתהּ האצילה. אני לא מתכוון להנדסה בת זמננו, המגבילה את סיפוק הנהיגה, שהרי הקונים הפוטנציאליים של אלפין המחודשת מעדיפים ממילא תיבות הילוכים אוטומטיות, בולמי יד חשמליים, טאבלטים וחיישנים אשר מסנדלים את הנהג.

הטענה שלי לגבי רנו קשורה דווקא באיבוד הנפש של A110 האמיתית, ובעיצוב החדש, הסטנדרטי-סתמי. כאילו מחשבי רנו קבעו במזיד שצורתה הנוכחית תהיה דומה למתחרותיה הגרמניות, היפניות והקוריאניות. אלא שלא חוכמה להאשים את המחשבים, בִּמקום בני אדם חסרי רגש וטעם.

כך שנשאר רק להצטער על כך שבכל הבלגאן התכנוני נעלם מבלי להשאיר עקבות אותו שיק פאריסאי, סנטימנטלי ומרגש כדבעי, של שנות ה-60 ז"ל. אלפין המחודשת איננה פסל סביבתי כמו ישות-המקור, ישות אשר הייתה מלווה בלייט-מוטיב מוזיקלי שהבמאי רנה קלייר בחר לסרטו 'תחת גגות פאריס'.

נוסף על כך, אדית פיאף שרה לאלפין בת-זמנה שיר על אהבה נכזבת, ושרל אזנבור הקדיש לנפשה את שירו על כוחה הנצחי של האהבה.

אני, בכל אופן, גיליתי באין-ספק את אלפין A110 של פעם ביצירה 'הרקדנית' של פיקאסו, יצירה שהיא אסוציאציה ברורה למכונית זו. לא לחינם ממשיך ההדפס, חתום בידי המאסטרו, להיות תלוי בביתי. הוא מזכיר לי שאף פעם לא הבנתי נהגי מרוצים המוכנים לקחת למסלולי רצח את מדמואזל A110 העדינה והיפה כל כך. בגלל רחמים אלה והסולידריות איתה, ויתרתי עליה אחרי יומיים-שלושה.

רגישויות אלה, והחשש לגורלה בספורט מוטורי תחרותי, לא היו מציקים לליבי ביחס לאלפין החדשה, לוּ הייתי מוכן להיות איתה. אך אני לא.

cof

cof

'הרקדנית' ((La Bailarina, פבלו פיקאסו, 1954. הדפס על נייר שהאמן ייצר בעצמו. הקשיש המורשה רואה בציור זה מחווה חשאית לאלפין A110 הקלאסית.

התצלומים של A110 הקלאסית המופיעים בתגובות לפוסט הקודם, "תפרחת האבסורד", הם באדיבות י"א ('אנונימי')

שואלים את אדוארד

משה קליין: בדרך כלל אני כותב לך שאלות בענייני רכב, אבל אני עדיין תחת הרושם של רשימות הבלוג שלך מיום השואה החולף. בהתייחס לחוויותיך הקשות בגטו, נטלתי חירות לעצמי לשאול אותך שאלה שאין לי בעצם את מי לשאול פרט ממך, כי רק מי שהיה שם יכול להשיב עליה: האם בימינו, כאשר מדינות המערב הולכות ומתרחקות ממלחמות, כאשר גזענות ואנטישמיות נענות מיד בתגובות חריפות, האם האנושות מסוגלת לבצע ולהכיל השמדת עם?

השאלה הזו מטרידה אותי זה זמן רב, ובפרט שאני מתגורר כיום באנגליה, ואני מתחבט ביחסיי עם מדינת ישראל כמדינה וכמקום ליהודים.

האם אתה סבור שעצם אי התרחשותה של שואה נוספת כלפי יהודים קשורה לקיומה של מדינת ישראל, או שהאנושות למדה?

באיחול לחיים ארוכים וטובים, ובציפייה לקרוא עוד ועוד מפרי כתיבתך המצוינת.

תשובה: השואה, שעברתי על בשרי, היא אכן נושא מרכזי בבלוג זה לצד מכוניות.

בקשר לשאלתך: סביר להניח שהכוח הצבאי והרוחני של מדינת ישראל ישמור על עמנו מפני שואה נוספת. נוסף על כך, אפשר גם לשער שרוב האנושות הנוכחית מזועזעת עדיין מהחור השחור בתולדותיה, ולא תרצה לחצות שוב את אופק האירועים שלו.

 

 

תפרחת האבסורד

בימים אלה מרגישים יהודי פולין כמו בימי הפוגרומים האנטישמיים. הבודדים שנשארו פה ושם מנסים להסתגר בבתיהם, ולא להגיב בפומבי על הפרובוקציה המטופשת והבלתי אחראית שהגיעה מעבר לאוקיינוס האטלנטי. זו שליבתה את האווירה נגדם

מדובר על יוזמה שוחרת טוב לכאורה של כמה מהדמויות המובילות ביהדות אמריקה, לוביסטים עשירים ובעלי קשרים בבית הלבן השייכים ל-WJRO, ארגון יהודי עולמי להשבת רכוש יהודי שאין לו יורשים.

הדרישה החדשה של ארגון זה, שזכתה בתמיכתו המבולבלת והאימפולסיבית בעיקר של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, היא שפולין תשלם ל-WJRO סכום פיצויים כללי של 300 מיליארד דולר בגין הרכוש היהודי שנגזל במדינה זו במהלך השואה ואחריה, תחת השלטון הקומוניסטי.

דרישה זו לפיצוי-עתק נפלה על הלאומנים האנטישמיים בפולין כמו מתנה מתוקה משמיים, לא פחות מכך. הלאומנים לא יכלו לחשוב על דרך מוצלחת יותר לחזק את כוחם לקראת הבחירות הבאות לסיים (הפרלמנט הפולני), המאיימות להתרחש עקב תוצאות הסקרים האחרונים.

רוקדים על הקירות

ואכן, הפשיסטים בפולין רוקדים על דרישת הארגון היהודי. ברחובות פולין – לא רק בערים ובכפרים של הפריפריה אלא גם בוורשה הבירה – תלויות כרזות ענק המזהירות מפני הדרישה "הבריונית" של "היהודים" לקבל חזרה רכוש פוסט-יהודי שאין לו יורשים. הכרזות מודבקות על קירות, על לוחות מודעות, בתחנות רכבת, בכל מקום. הזקן תלש שתיים מהן לצורך הארכיון האישי.

כרזות אנטישמיות אלה מצטטות, בין השאר, את הכרזת נשיא ארה"בJust 447" ", אשר לפי הלאומנים הפולנים המאוגדים בארגון 'קונפדרציה' מוכיחה מעל כל ספק שאמריקה החליטה לתמוך בדרישות הכספיות המטורפות של היהודים (300 מיליארד דולרים כאמור – לפחות לפי 'קונפדרציה' האנטישמי. הארגון היהודי עצמו לא נקב בשום סכום).

התעמולה עובדת במרץ. יד אלמונית, כנראה של 'קונפדרציה' הפשיסטי, תלתה על חזיתות בתים רבים בפולין שלטים מתסיסים בנוסח "בית זה עומד בקרוב לחזור לבעלות יהודית. תעשו משהו, תזוזו!"

חבר שלי השתגע

לזקן לא נעים להודות שבראש הארגון האנטישמי 'קונפדרציה', שכל פעילותו מכוונת נגד יהודים – עומד חברו לשעבר של הזקן המורשה יאנוּש קוֹרְבִין מִיקֶה (המכונה JKM), פילושמי חם לשעבר שבגיל 77 התקרר משום מה, השתגע, והפך את עורו מהקצה אל הקצה.

korwin mikke

יאנוש קורבין מיקה. חברי לשעבר, טפו טפו

באופן פרדוקסלי, קורבין מיקה, שהפך אנטישמי יוקד, היה מיודד עד לא מזמן עם יהודים רבים, כמו יֶזִ'י אוּרְבָּן, עורך השבועון האנרכיסטי "Nie" (לא), ועוד אנשי תרבות ואמנים יהודים, וביניהם יידישאים אשכרה, וגם כאמור עם הקשיש המורשה הנוכחי, הישראלי, אשר מתבייש כעת בעובדה שהוא היה מוזמן על ידי JKM לאירועים פרטיים בארמונו הכפרי. היה זה עוד לפני שהמארח המפורסם הריח פתאום שמנכ"לות של ארגון 'קונפדרציה' האנטישמי היא ג'וב שמסוגל להקפיץ אותו לשלטון.

קרנבל מנוול

הלאומנים הפולנים, בהובלתם של יאנוש קורבין מיקה וחבורתו, חוגגים כמו חזירים בגשם (כמאמר ביטוי מקומי) על הסוגיה הנפיצה של "היהודים דורשים פיצויים של 300 מיליארד דולר".

קרנבל השנאה אינו מסתפק בכרזות. אנשי "קונפדרציה" האנטישמי גם מופיעים במדיה – בעיתונות, ברדיו ובתחנות הטלוויזיה ה'אובייקטיביות' – ומזהירים כי "אם אנו לא נחזיר מיד את הסכום האבסטרקטי הזה ליהודים, מה שירושש את המדינה – ארה"ב לא תבנה על אדמתנו מערכות נגד הטילים של פוטין, ולא תשלח אלינו חיילים אמריקנים עם הציוד המלחמתי הדרוש כדי לחזק את כוחנו מול רוסיה".

וכך, בתחכום דמגוגי, נוצרת האווירה שהיהודים הם איום קיומי על פולין.

מעניין להם את קצה המרפק

מובן כי כנופיית המיליונרים היהודים באמריקה – אותם חסרי אחריות שתכננו את הפרובוקציה הדבילית, אשר מציבה דרישה שאין לה תקדים בחוק באף מדינה בעולם לגבי רכוש שאין לו יורשים – לא מתכוונת, חלילה, לחלק את השלל העתידי ההיפותטי בין ניצולי השואה האחרונים, שביניהם הקשיש המורשה למשל.

מי יעץ לנתניהו?

לצערו של המצפון של הזקן הנ"ל, ראשי המפלגה המובילה בארצנו, הליכוד, כולל ראש הממשלה בנימין נתניהו וסביבתו הלאומנית, כולם, כלהקה, תמכו בחצי-פה ביוזמה של ארגון WJRO, וכעת עברו לנוהל פה-מלא, ומגדירים כבר כ"לגיטימיות" את דרישות הארגון ביחס לרכוש השייך (גנטית?) לעם היושב בציון.

כן, גם אצלנו יוזמת WJRO אשכרה מנוצלת במחשבה בריאה על הבחירות המתקרבות, מתי שהן לא ייפלו עלינו – ממש כפי שהאנטישמים הלאומנים בפולין מנצלים את היוזמה לצבירת כוח לקראת הבחירות ברפובליקה שלהם, תוך שימוש בפעולות גסות רוח ומסוכנות המכוונות נגד יהודים ונגד מוסדות יהודיים.

כל חינגת השטנה הזו הוצתה, כאמור, בעזרתו הנדיבה של הארגון היהודי WJRO ואנשיו, מיליונרים הרודפים בסך הכול אחר פרסום. להשקפתו של הקשיש מדובר במסכנים, אשר הונם הכבד לא עזר להם להיחלץ ממאסר הטיפשות.

הצגה משכנעת מדי

בכל אופן, הסימטריה הפתאומית והמטורפת בין ישראל לפולין נראית לזקן כמו הצגה שנכתבה לבמת תיאטרון מודרני עד כאב שיניים, שהאבות הרוחניים שלו הם זוג גאוני מחזות האבסורד אוז'ן יוֹנֶסְקוֹ הרומני וסְלָבוֹמִיר מְרוֹזֶ'ק הפולני, חברו הז"ל של הזקן.

ואם זו לא הצגה בסך הכול – אז מה זה צריך להיות, לכל הפחדים ולכל הרוחות?

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: מלכת צרפת המזויפת

אפשר לעזוב לרגע את מדינת תל-אביב – החוגגת את האירוויזיון עם כל התוספות המביכות (כמו מדונה) – כדי, כמו במקרה של הזקן המורשה, לבדוק בוורשה את מצב סרטו 'שועל הכסף של פליציה ט", ובנוסף עוד לבקר את שלוש בנותיו של הזקן מבית אלפא, הונדה וב-מ-וו. אלא שבגלל המצאת האינטרנט לא נשארה, לצערנו, אפשרות לברוח מהחוצפה והאינפנטיליזם של כתבי חצר המוטוריקה העברית.

כל המאפיינים האלה, מחוצפה ועד אינפנטיליזם, היו בכתבה שפרסם ynet, אשר סוּפר בה על אלפין A110 "המחודשת" על ידי רנו.

שתי טעויות גסות בכתבה: ראשית, אלפין A110 הוותיקה של פעם לא "חודשה", אלא נבנתה בשמה מעין קריקטורה. שנית, Ynet מציין כי אלפין A110 הקודמת, שניצחה במספר רב של תחרויות ראלי באירופה, הופיעה "לפני רבע מאה", כלומר לפני 25 שנה. שקר! הרי לטרום-זקן הייתה אלפין A110 כזו, כחולה (בלו-פראנס), עוד ב-1967. זאת אומרת, לפני 52 שנה.

היא נקנתה בשיתוף עם חבר פולני, חלקנו אותה בינינו כמה ימים, אך המשך השותפות התגלה כבלתי אפשרי. תכננו לנסוע איתה בכמה תחרויות ראלי, שבהן נתחלף במושבים לסירוגין: בתחרות אחת חברי יהיה הנהג והטרום-זקן ישמש כנווט, ובתחרות הבאה אני אנהג וחברי יהיה הנווט. התוכנית הייתה טובה, אך פרצו בינינו מריבות בלתי נעימות בנושא השימוש היומיומי באלפין – והשותפות התרסקה בתוך פחות משבוע.

בלית ברירה, הטרום-זקן מכר לחברו את חלקו ביפהפייה לפני שיתאהב בה, והסתפק בהמשך פעילותו הספורטיבית בתוך רנו R8 גורדיני, בעלת אותו מנוע ואותה תיבת הילוכים שהותקנו באלפין A110.

אחר כך חלפה בקושי שנה, ולביתנו הפולני בוורשה הגיע צונאמי אנטישמי בעל הקידומת 1968. עלינו ארצה, והדבר הראשון שעשינו אחרי הנחיתה על אדמת הקודש היה כתיבת מכתב למחלקת הספורט של רנו. "לא תאמינו", כתבתי, "אך אחרי שתי ה-R8 גורדיני שלכם, ואחרי כל הראלי שעשיתי איתן – אני נוסע כעת בחיפושית 1.2, שכמובן אינה מתאימה לי כלל. כך שליבי, ניסיוני, כבישי האספלט העבריים החלקים, ואישיותי שהכרתם לטוב ולרע – ממליצים לי להזמין אצלכם את אלפין A110 ולייבאה הנה, לישראל".

המשכתי וכתבתי ש"אלפין A110 תמצא במדינת היהודים בית חם ודואג לכל צרכיה, והיא גם תשמש, בוודאי, כרטיס ביקור ממש טוב שלכם בתל-אביב, בירושלים ובאילת", הבטחתי. אלא שלאכזבתי המוחלטת, מכריי הפאריסאיים, אוכלי צפרדעים, לא הסכימו לשגר אליי אלפין A110 "בגלל הדלק הישראלי הבלתי הולם והיעדר השירות אצלכם, אדוארד". או-אז הלכנו למר ליאו גולדברג, יבואן GM, וקנינו אצלו אופל GT 1,900. הרכבנו לה בולמי קוני, דיפרנציאל של קאדט ראלי ושני מאיידים, והעלינו את יחס הדחיסה בצילינדרים.

על אלפין A110 הישנה ועל המכה ה"מחודשת" שלה נספר במדור הבא, כי זה נושא חשוב למודעות המוטורית, אשר נמצאת במדרון בגלל הדיגיטליזציה של הכלים והמוחות.

alpine A110

אלפין A110. יופי אמיתי, קלאסי, מתנגד לשעתוק ירוד

שואלים את אדוארד

חיים נ': אני מעוניין ברכב בעל 6 מקומות במחיר עד 80 אלף שקלים. הדברים החשובים הם אמינות ובטיחות.

האם כדאי להסתכל על מאזדה 5 או שהיא קטנה מדי? ראיתי גם את אופל זפירה ורנו סניק.

תשובה: האופציה היחידה לרכב 6 מקומות ששווה רכישה היא הונדה FR-V, המוצלחת מכל בחינה – אמינות, חיסכון בדלק, נוחות וסיפוק מנהיגה.

יסכה: אני מחפשת רכב למשפחתי (2 מבוגרים ו-6 ילדים) בתקציב של 60 אלף שקלים. על מה היית ממליץ?

אני עובדת קרוב לבית, וגם בעלי, כך שהרכב משמש אותנו לנסיעות להורים ולחופשים. אני לא לחוצה על בגאז' כי יש לנו צימיגג, וזה יעיל.

תשובה: פולקסוואגן טרנספורטר היא המענה, אלא ש-60 אלף שקלים יספיקו רק לדגמים ותיקים יותר.