דילוג לתוכן

חסידת אומות הטמבלים

לראשונה בתולדות 'מכונית הנפש' מופיע המדור במתכונת מצומצמת, בלי שאלות-תשובות ובלי 'טיפ טיפה', שישובו במדור הבא. הרעיון הוא שהמדור הנוכחי יעמוד למבחן בזכות עצמו, ללא חיזוקים

הזקן, שממשיך לייצר את 'מכונית הנפש' או לחלופין נגרר ללא חטא מצידו אחר הבלוג – שווה בדיוק כמו המדור האחרון שפרסם. זה חוק היסוד האכזרי של מגפת הבלוגים.

ברור למוּרשה התקוע בפקק המציאות, שבו עומדים קשישים רבים המרגישים אף הם מורשים אשכרה – שאת שוויו הנוכחי קבעה יריעת-התבטאותו לפני כשבועיים, שנשאה את הכותרת "ידית לעת צרה".

ואין לזקן ברירה אלא להודות שלהבדיל ממדורים מוצלחים יותר, שזכו בתנועה של קוראים ובעשרות פרשנויות – דווקא "ידית לעת צרה" זכה רק במכתב אחד בודד מאת ורדית פברן, שכתבה: "תודה! שימחת זקנה! אפילו בלי להעביר אותי את הכביש".

תודה לך, ורדית, נעים לשמוע מה הרגשת. תגובות הן בעצם מה שכותב מייחל אליו, גם אם האגו שלו מְפוּסְטָר כהוגן. אלא שהייעוד של המדור המסוים הזה היה שונה במקצת. הקשיש מודה שהתפקיד של "ידית לעת צרה" לא היה לקושש תשואות, חיוביות או נבזיות, אלא להציל את הבלוגר עצמו. ואכן, מדור זה העביר את נפשו ואת גופו של הזקן אל הצד השני של הכביש (אם יוּתר לי לנקוט פרפראזה על דבריה של גברת פברן).

באיזה כוח על-טבעי קרה, קורה ועוד יקרה שהמורשה חוזר בהילוך אחורי אל עצמו, בעודו מהדק בחוזקה את אצבעותיו על ידית הרנו R8 גורדיני לשעבר, המוברגת כעת אל קיר האמבטיה.

שפיות תחת אש. וכפור

לידית זו הייתה לאחרונה עבודה רבה בכל הקשור לשמירה על שפיותו של הזקן ועל כוחו מול הצרות שהתגודדו סביבו. חלקן בגלל סרטו 'שועל הכסף של פליציה ט", שגורלו לא התייצב עדיין, והוא תלוי באוויר בין אמונות, תקוות, מפחי נפש והבטחות לא מציאותיות או מציאותיות חלקית – לבין פסימיות כהה, שמהרהרת בקול רם מדי כמה היו שוות, אם בכלל, כל הטיסות הבהולות לוורשה, וכל המפגשים הגורליים כביכול.

ועוד פגע בזקן מותו של כלבו שייקה (ישעיהו) אטלר, גיבור סיפוריו של הזקן וחברו האמיתי. הזקן לא מתבייש להודות שאהב כלב זה, ושקשה לו להסתדר בלעדיו. כְּפוֹר של בלעדיו.

מזכירים ל-ח'

ומזכיר הזקן ל-ח' הבוכה בסקייפ שעד לא מזמן היינו שלושה: אַתְּ, ח' היקרה, אני ושייקה. והייתה לנו גם כלבה קטנה וחכמה, גוֹשָה, שהגיעה משום מקום.

כעת אנו שוב שלושה, אַתְּ, אני וגושה, בלי כלב רזרבי. ואַתְּ, אומר הזקן ל-ח', נשאר לך רק קרש הצלה אחד כדי להימנע משבירה: תכתבי על שייקה שהלך.

תכתבי מה שלא יוצא, אם זה סיפור ארוך או ספר. תכתבי את האמת, שאת השייקה שלנו הרגה רפואת כלבים נונשלנטית, וטרינריוּת מזויפת המוּנעת, מתגנב החשש, מבצע כסף.

אותה רפואת כלבים שבגללה גם גושה קיבלה טיפול שגוי בכימיה, שהרסה לה את הכליות. למזלנו, ברגע האחרון הצילו את חייה רופאים אמיתיים בבית החולים בכפר הירוק.

פריבילגיה של קשיש

ח' מוכרחה לכתוב, כי אין לה אופציה לבקש מהידית של האקסית שלי R8 גורדיני הכחולה "תשמרי אותי, יקירתי", כמו שמבקש הזקן מידית הפלא במרחק 4 שעות טיסה מצפון תל-אביב.

הזקן מחזיק את הידית של גורדיני דקה או שתיים, וחוזר בזיכרונותיו למשהו שהוא מעולם לא סיפר או כתב עליו.

בסוויטה עם איב מונטאן

קרה זה בתקופה לא קלה, חונקת, מבלבלת, אשר בה הזקן – שהיה עדיין ארכי-טרוֹם – למד לחיות לבד, פתאום ככה סתם, אחר שאשתו המשוררת עזבה אותו.

הוא התקשה לכתוב, ובעצם לא כתב כלום כמעט, בגלל מחסום כתיבה, ובברנז'ה ידעו את זה.

עד שיום אחד ביקש אותי עורך עיתון בלודז' לנסוע לוורשה, למלון בריסטול היוקרתי, כדי שאנסה לראיין שם את הזמר והשחקן הצרפתי איב מונטאן. "הוא לא מוכן להתראיין לאף אחד", הבהיר העורך שמדובר במשימה נואשת למדי, אולי כדי לשקם אותי ככתב.

ואני נעניתי לרעיון, ואכן נסעתי להיפגש עם הצרפתי המפורסם, גם משום שהייתה לי סיבה משלי להכיר אותו.

המתרגמת של המלון הובילה אותי אל הסוויטה שהכוכב שהה בה. איב מונטאן פתח את הדלת בהבעה מסויגת, והושיט יד מנומסת לעיתונאי הצעיר, כנראה כדי לסרב לי בנימוס – אך להפתעתו של מונטאן, העיתונאי האורח, כלומר אני, תפס את כף ידו ונישק אותה.

מונטאן הנבוך ניסה לשחרר את ידו, ואז הסביר לו העיתונאי שנשיקה זו אינה בגלל שיריו היפים, וגם לא בגלל הפופולריות שלו אצל נשים צעירות, אלא בגלל סוף הסרט הצרפתי "מחיר הפחד" בבימויו של אנרי ז'רוז' קְלוּזוֹ. במיוחד הקטע שבו קורסיקני בשם מריו (בגילומו של איב מונטאן) נוהג משאית שבה הוביל קודם לכן, בכבישי המוות של דרום אמריקה, ניטרוגליצרין מסוכן לטלטול, ג'וב שתמורתו קיבל מחיר נאה. אלא שבמהלך המשימה, שהצליחה לכאורה, מריו איבד חבר (שהוא עצמו גרם לפציעתו למוות), וכעת הוא נוסע הביתה בסלאלום מטורף לצלילי ואלס של שטראוס.

הוא רוקד בסלאלום ימינה ושמאלה, עד כי בכוונה ברורה להתאבד דוהר במשאיתו אל המדרון. זה מה שדרשה מגיבור הסרט האופנה האקזיסטנציאליסטית של ז'אן פול סארטר, אשר שלטה בשנות ה-50 של המאה שעברה.

לא קיפח. קיפד

ואיב מונטאן ענה לעיתונאי הפולני משהו ארוך בצרפתית, וכאשר המתרגמת עדכנה את טרום-הזקן בדברי הכוכב, התברר שהוא סיפק סקופ: מונטאן גילה לי שכל מבקרי הקולנוע שהגיעו לפסטיבל קאן של 1953 לא הבינו שגיבור הסרט מריו, בגילומו כאמור של מונטאן, התאבד לצלילי הוואלס בכוונה תחילה.

"הוא נהרג בטמטום, ברשלנות", קבעו מומחי קולנוע מוגבלים אלה, שסברו כי התאונה של מריו נגרמה סתם כך במקרה, בגלל ההשתוללות חסרת הזהירות שלו על הכביש.

ואלס של מתיקות רעילה

לא סיפרתי לאיב מונטאן, ובעצם לאף אחד, שבגלל הקטע הזה בסרט 'מחיר הפחד', הכֹּה שלוֹ והכֹּה מטורף, גם לי קרה שיצאתי מדעתי, מסיבות משלי. שנסעתי בגורדיני הכחולה שלי עם דמעות בעיניים, בסלאלום פוטוגני משלי, פרוע לא פחות מזה שנראה על המסך הגדול, בכביש הנפתל שבין זאקוֹפָּנֶה ההררית לבין קרקוב.

נסעתי בדוושת גז לחוצה עד הרצפה, ובכל רגעי הסלאלום האלה שידר לי הזיכרון שוב ושוב את צלילי הוואלס הגן-עדני של שטראוס מהסרט הצרפתי – וגם אני, באותו מבט של מונטאן בסרט, שחררתי את חגורת הבטיחות וזרקתי את מכוניתי שמאלה.

אלא שרנו גורדיני שלי, לראשונה בחייה אצלי, לא צייתה לבקשתי, וּבִמְקוֹם לפנות בחדות כפי שדרש ממנה גלגל ההגה, החליקה קדימה בתת-היגוי… ועצרה.

חגרתי חזרה את חגורת הבטיחות, ונסעתי הביתה.

Renault R8 Gordini 1966

רנו R8 גורדיני. אלופת אירופה לשנת 1965, וגם חסידת אומות הטמבלים

לא רצתה ללכלך את השמלה

כך בגדה בי גורדיני, לראשונה מאז שנחתה אצלי, לאחר שהצרפתים שלחו לי אותה מפאריס. היא הסכימה אמנם לנסוע בסלאלום לצלילי הוואלס, אלא שלא שברה שמאלה כמו שביקשתי, אלא החליקה ישר, בתת-היגוי תקני – אף כי שהגלגלים היו מכוונים שמאלה באופן קיצוני!

מאז, נשאר לי הספק אם גורדיני החליקה ישר בגלל צמיגי ה-Kleber V10 המשופשפים, כמעט סליקסים, או שאולי-אולי היא התערבה באופן מופגן, וסירבה לפקודה "תיזָרקי שמאלה!". כנראה היה חבל לה להרוס את הרומן בינינו. או שיוהאן שטראוס נשמע לה שמאלצי.

הנה כי כן, אהובתי הכחולה, ששני פסים לבנים משתפלים מגגהּ אל מכסה המנוע שלה, סתם שמרה על יהודי טיפש, אידיוט, רגיש מדי בצעירותו.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

 

 

ידית לעת צרה

כתבתי כבר שבין שאנו אוהבים את זה ובין שלא, המכונית, תיבת ההילוכים שלה, מערכת ההיגוי, המנוע והצמיגים מתפקדים כסט של החיישנים הראשונים שמגלים אם הזדקנת, ועד כמה

אלא שאפילו מכונית אשר דואגת לך, לנוסעיך ולעצמה אינה יודעת – גם אם אתה מנהל איתה, עם כוחה ועם ביצועיה קשר מטפיזי – שזִקנה גורמת ללקוחותיה, ובהם גם אתה, לחזק את יחסיך עם החפצים סביבך, שהתרגלת לנוכחותם בחייך.

מחשבות על הגורל העתידי המצפה לחפצים אלו בעידן שבלעדיך, גורל שיקפוץ עליהם ללא עוול מצידם, מסוגלות לגרום חָנְדְרָה: דרגה ראשונה של פסימיות, מעין רפרוף של דכדוך.

חי באָסְפַנְיָה

וזו בעצם הסיבה שהקשיש המורשה שמע את משק כנפי התוגה. שהרי במשך תולדותיו הוא אסף מאות חפצים וחפָצוֹת, כמו שעונים או מכסי שסתומים של מכוניות שהיו לו, כמה מכוניות כתיבה אריקה 5 וקונטיננטל שעזרו לו אי-אז להתבטא, מצלמות לייקה ישנות, שתי מסרטות 16 מ"מ, אָטוֹן ובֶּל-האוול, מערכת סטריאו פישר ותיקה על מנורות, רמקולים AR ועוד אינספור חפצים פשוטים למראה.

בימים שיגיעו אי-פעם, כל הענתיקות ספוּנות-הנפש הללו לא יספרו דבר לעיניים זרות, כי לא רשום עליהן תפקידן הסודי, האמוציונלי, לעורר זיכרונות.

על אביזרים אלה חשב הקשיש המורשה כאשר סגר במרכאות שתי מילים, "דברים שחולפים", ככותרת לספר שהוא עובד עליו בזקנה הנוכחית, הרחוקה מא-מחייה (יידיש: כמו בגן עדן), להזמנתו של המכון להיסטוריה יהודית בוורשה.

מאחז של שפיות

הזקן חיפש משהו במגרה ונתקל בידית שחורה, שבשנות ה-60 של המאה הקודמת הותקנה בפאריס על ידי מחלקת הספורט של חברת רנו במכונית R8 גורדיני בצבע בלו-פראנס (כחולה), שהזקן זכה באפשרות להתחרות בה בראלי לאליפות אירופה.

בסיבובים חדים ובהשתוללויות אחזו בידית זו, שהוברגה מעל מושב הנווט, עשרות ידיים, ביניהן יקרות. בגלל זה פירק הזקן את הידית מהמכונית שנמכרה, וכאשר גורש בגל האנטישמיות של 1968 הטמין אותה במזוודה בין ספריו ועלה איתה ארצה.

בהמשך מצא פריט זה את מקומו באופל GT, ואחר כך באלפא רומיאו 2.0 בֶּרְטוֹנֶה, אשר בה בת זוגו של הטרום-זקן, במאי בתחנת הטלוויזיה רוממה, אחזה ידית זו בכל כוחה בנסיעות מטורפות מירושלים לאילת, שארכו שעתיים בדיוק.

gordini-ahawati

הנדבנית: רנו R8 גורדיני אהובתי, ששלחה את הידית שלה להמשך דרכה אצלי בארץ טרופית

שני ברגים אל הנֶצָח

עד שידית זו, לרצף ארוך של שנים, מצאה מקום במגרה. "כשיגיעו צרות, אפשר יהיה לאחוז בה גם בלי אף מכונית", תכנן הזקן. אלא שצרות אמיתיות לא הגיעו, והידית השחורה של גורדיני נשכחה בשקט הרואי עמוק, וכך לא עזרה כשהמפיק רודף הבצע מלודז' חיבל בהפקת סרט הקולנוע של הזקן המורשה 'שועל הכסף של פליציה ט".

עד כי שלשום פתח הזקן את המגרה. "הנה את, נחמד לפגוש בך שוב", מלמל לאוזנה של הידית הפריסאית השחורה, הביא מקדחה, והתקין את חפץ נשכח זה באמבטיה, כדי ללפות בו בחוזקה ולא להחליק.

"זו לא סתם ידית", אמר לבנו, "זה החפץ שלא חשוב מה יפתיע אותנו חלילה על פני הפלנטה, שני ברגים ישמרו אותו להישאר לנֶצָח".

20200122_184644 (2)

מהראלי אל האמבטיה. הידית

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: פשיטת רגל ריגושית

הקשיש המורשה ישב בפורשה Taycan (טורבו חשמלי?) לצד הנהג, והרגיש כאילו היה מטייל בחוסר כל אמוציה ברכבת חשמלית עירונית. בהבדל אחד: ברכבת אין אווירת צפיפות כמו זו שיש בפורשה.

אלא שאותה קלאוסטרופוביה אשר מעיקה בטייקאן הבורגנית הדוחה (וטיפוסית למדי לדגמי פורשה) הייתה נפלאה לפני כ-30 שנה, בדגם אחר של הפירמה. הזקן זוכר את נהיגתו על מסלול הוקנהיים בפורשה 911 המקוררת עדיין באוויר (דגם 964 הפרוע), אשר הצפיפות בה נסכה בנו את התחושה החמימה-מפנקת שלבשנו בגד שנתפר בדיוק למידותיו של הגוף.

וחוץ מזה, התגובה המיידית ללחיצה על דוושת הגז שיתפה פעולה עם הצליל העמוק של המפלט בפורשה אריסטוקרטית זו, ושתיהן יצרו חוויה בלתי נשכחת.

"פורשה עוד לא הכריעה איזה צליל לבחור לטייקאן", אמר הנהג שלה, איש מכירות, "הם מחכים להצעות הקהל, כי לפי החוק, מכונית חשמלית חייבת להשמיע סאונד בנסיעות עירוניות של עד 40 קמ"ש", הסביר.

"תשלח להם הצעה שטייקאן צריכה להשמיע צליל פעמונים, כמו זה שרכבות חשמליות עירוניות משמיעות כבר מעל 80 שנה", הציע הזקן.

Porsche Taycan

די משעשע שפורשה טייקאן T צריכה לחדש את מחסן הקילוואטים שלה מדי חצי שעה כדי לנסוע במהירות המרבית של Z3M קוּפֶּה, הפסיכולוגית הפרטית של הקשיש המורשה… (270 קמ"ש, אחרי הסרת 'מחסום ה-250' של ב-מ-וו)

שואלים את אדוארד

בת-שבע: אחותי מחפשת רכב קטן יחסית, שיוכל להתמודד עם העליות של ירושלים, וגם עם נסיעות ארוכות יותר מחוץ לעיר, פעם בכמה זמן…

אלה האפשרויות: אופל קורסה 1,400 סמ"ק שנת 2011 יד שנייה, שעשתה 150 אלף ק"מ; סוזוקי סוויפט 1,500 סמ"ק שנת 2008 יד שנייה, שעשתה 100 אלף ק"מ; סקודה פאביה ספייס 1,200 סמ"ק שנת 2011 יד שנייה, שעשתה 166 אלף ק"מ; יונדאי i20 מנוע 1,400 סמ"ק שנת 2010 יד שנייה, שעשתה 135 אלף ק"מ; סיטרואן C4 מנוע 1,600 סמ"ק שנת 2009 יד שנייה, שעשתה 144 אלף ק"מ (עולה 8,000 שקלים, אז זה קצת מחשיד); סוזוקי סוויפט 1,500 סמ"ק שנת 2009 יד שנייה, שעשתה 129 אלף ק"מ; סוזוקי ספלאש 1240 סמ"ק שנת 2010 יד ראשונה, שעשתה 137 אלף ק"מ; פיז'ו 308 מנוע 1,600 סמ"ק שנת 2011 יד שנייה, שעשתה 156,200 ק"מ.

תשובה: במהלך היסטוריית המדור המלצתי כבר על כל אחת מבין 8 האפשרויות שציינת, משום שכולן מכוניות ראויות ועדיין לא סמארטפונים על גלגלים.

באופן מסורתי הייתי ממליץ במיוחד על סוזוקי סוויפט משום שאני מכיר את הדגם כאמין, חסכוני ונוח, אך הפעם הייתי בוחר ביונדאי. היא אהודה מאוד באירופה, לא רק בזכות חיסכון בדלק ונוחות (שגם סוויפט ניחנה בהם) אלא גם בזכות בטיחות אקטיבית והנאת נהיגה.

באשר לנסיעה בנסיעות ממושכות, בכל מכונית קטנה מומלץ להוריד הילוך לפני העלייה – ולא לחכות ש-D ייאבד כוח וירים ידיים.

דורון רוטשילד: לפני 10 שנים המלצת לי על רכישת קיה סיד סטיישן. קניתי, ונהניתי מאוד. אני שוקל לקנות שוב רכב חדש בסגנון של הסיד . מהי המלצתך ?

תשובה: מאז שקנית קיה סטיישן, סיד רק התקדמה. הייתי אפוא ממשיך עם קיה ובודק את ההצעות החדשות שלה, לוּ הייתי רוטשילד.

עדי והב: הרי הקומבינה שמאפשרת למכוניות שניזוקו בהצפות לחזור לכביש ולסכן חיים:

https://rotter.net/forum/scoops1/596562.shtml

 

ביקור בטירת הזכוכית

הזקן המורשה, שבהתאם לגילו המופלג סובל מסקרנות כפייתית, ניסה משום-מה את פייסבוק, שעד עתה שמר ממנה מרחק בטיחות הגון

 וכמעט מיד קיבל הזקן, בהתקשרות פייסבוקית חדשה, את השיר 'העיר', פרי עטו של המשורר היווני קונסטנטין קוואפיס, בתרגום לפולנית. את השיר, המסוגל לזעזע בפסימיות שלו ולהַנְדִיד את שנתם של מזדקנים, שלח אליי מפאריס לוּדְוִיק לוין, אף הוא משורר.

בדומה לזקן הנוכחי, גם לודוויק לוין עזב את פולין לכבוד 1968, שנת הפוגרום האנטישמי, פוגרום חסר פשרות אשר אורגן בששון ובזדון על ידי השלטון הקומוניסטי של אז – אך אין שום קשר בין עזיבתנו זו את פולין, לבין הקדרות חסרת התקנה אשר נוסך בנו כעת, חצי מאה מאז ההגירה ההיא מוורשה, השיר 'העיר', אשר מדבר על האפשרות, וליתר דיוק חוסר האפשרות, לעזוב את העיר שהתרגלנו לחיות בה.

במילים פשוטות, לא בגלל הביוגרפיה אני מזדהה עם השיר, אלא בגלל העובדה שהוא מתעלה מעבר לממד הריאלי אל הממד הקיומי.

להפריט את העיצבון

עניתי ללוין שאני מתכנן לתרגם את השיר של קוואפיס לעברית כדי "לסכל באמצעות המקלדת את האִיוּם שדווקא עליי ייפול, חלילה, התפקיד המביך להיות העצוב היחיד בארץ הקודש בגלל השיר הזה".

ההודעה הפייסבוקית שלי על הכנת תרגום משלי הפתיעה את הקולגה הפריסאי, הזוכר היטב את התכתבותנו מלפני 40 שנה ועוד קצת, שבמסגרתה בישרתי לו בחוצפה שבתל-אביב, מקום מגוריי החדש, אני עורך ירחון מוטורי בשם 'טורבו' מבלי לדעת עברית כהלכתה.

"קצת התקדמתי מאז", עדכנתי את לודוויק לוין, ובמהלך ההתנעה של מאמציי לתרגם את שיר המופת הזה ניסיתי לברר אם המשורר היווני קוואפיס (1863-1933) תורגם כבר לשפתנו, עוד לפני שבחר אותי כקורבנו העברי הפוטנציאלי.

ובעזרתו הנדיבה של גוגל השו"תניק, גיליתי ש'העיר' אכן תורגם בידי יורם (יוּרֶק) ברונובסקי, סופר, משורר ומתרגם גאוני בעיניי. יורם ניחן באישיות צנועה יחידה במינה, המשאירה אותי מתגעגע אל הידידות בינינו, שהייתה מאוחרת ולרוב צערי גם קצרה.

היופי מכרסם בפסימיות

ודאי שהתנפלתי על התרגום של ברונובסקי, וגיליתי שידידי בחר בדרך לא פשוטה, ותרגם את השיר 'העיר' בשפה גבוהה, יפהפייה בצלילה, פואטית בזכות עצמה – אך גם כזו שמרשה לעצמה לקחת את ההגה, ומכרסמת לא מעט בעצמאותו של השיר.

אצל ברונובסקי, המנגן במילים את הקונצרט התרגומי שלו, מתעמעמת הפסימיות העמוקה של קוואפיס, כמו גם הסימבוליזם של המשורר היווני.

אצל ברונובסקי גם אין סימן לניהיליזם של המשורר, המתבטא בביקורת עצמית נוקבת שהמשורר מותח על עצמו במחצית הראשונה של השיר. במחציתו השנייה של השיר המשורר 'עונה' לטענותיו כלפי עצמו – וכך נוצר מעין דואט מוזיקלי מיואש, המלווה בדפרסיה תהומית.

קורבן פריבילגי

בלית ברירה התחלתי, כפי שהבטחתי ללוין, לעבוד על תרגום המפשר בין התחכום של ברונובסקי לבין התרגום הפולני הפשוט, אשר נצמד יותר לארומה היוונית המקורית (כפי שניתן להבין מהתרגום האנגלי).

הנה מה שיצא (לא סופי):

העיר/ קונסטנטין קוואפיס

בתרגום שלי, המבוסס על תרגומו של יורם ברונובסקי מיוונית, אך גם על תרגום מיוונית לפולנית:

אַתָּה אוֹמֵר: "אֵלֵךְ לְאֶרֶץ אַחֶרֶת, אֵלֵךְ לְיָם אַחֵר,
אֶמְּצָא לִי עִיר אַחֶרֶת, יָפָה יוֹתֵר מִזֹּאת.
כָּל שֶׁאֶרְצֶה לַעֲשׂוֹת כָּאן יוּקְדָח, שָגוּי יהיה.
כְּמוֹ גְּוִיָה לִבִּי כָּאן נִרְקַב.
כָּאן שֻׁתְּקָה רוּחִי וּמְעוֹפָהּ קָפַא,
בְּכָל אֲשֶׁר אֶפְנֶה, בְּכָל שֶׁעֵינַי יביטו
אֲגַלֶּה כָּאן רַק אֶת חַרְבוֹת חַיַּי הַמַּשְׁחִירוֹת
בְּעִיר זוֹ שֶׁבָּהּ כִּילִיתִי שְׁנוֹתַי כֹּה מַהֵר."

אֶל חוֹף חָדָש לֹא תַּגִיע, כָּל חֲלוּפָה הִיא זוֹהָר-עִוְעִים
הָעִיר תִּרְדוֹף אחרֵיךָ. לְעוֹלָם תִּסֹּב
בְּאוֹתָם הָבָּתִים, בְּאוֹתָן שְׁכוּנוֹת הַזִּקְנָה תֶּאֱרֹב
שֵׂעָר רֹאשְׁךָ יַלְבִּין בְּאוֹתָן דִּירוֹת.
תָּמִיד תִּהְיֶה בָּעִיר הַזֹּאת. אָל תְּקַוֶּה לִתְּמוּרוֹת –
אֵין סְפִינָה בִּשְׁבִילְךָ, מוֹצָא מִכָּאן תְּחַפֵּשׂ אַךְ שָׁוְא
כִּי כְּשֶׁכִּלִּיתָ אֶת יָמֶיךָ כָּאן וְעַכְשָׁו
בְּפִנָּה נִדַּחַת זוֹ, כִּלִּיתָ אוֹתָם עַל פְּנֵי כָּל הָאֲדָמָה.

ושוב קראתי את השיר, בפעם המי יודע כמה, והבנתי פתאום את כוחו של הפרדוקס. הרי הפואטיקה הווירטואוזית של יורם ברונובסקי מוכיחה, בין שהוא התכוון לכך ובין שלא, כי לחינם חש עצמו המשורר היווני כקורבן עירו, האוחזת בו בלפיתת ניוון, בעבותות של מִשְגִים כרוניים – משום שלמרבה הפרדוקס, דווקא עיר זו חוללה במשורר שירה יפה, אשר פותחת בפניו את שעריה של כל עיר בעולם. כך שחיבוק הדוב שלה מתבטל לכאורה.

למרבה הצער, פרדוקס זה לא התלפף סביב המתרגם ברונובסקי, כלומר: שירתו היפה לא פתחה בפניו נתיב מילוט מעירו תל-אביב, אשר הרגה אותו בדמי-ימיו. יורם לא שמע לאזהרותיי "לשבת בבית בשקט", כפי שביקשתי אותו, ומסר את עצמו לניתוח לב רשלני באיכילוב, שממנו לא שב.

שדה הכבידה של העיר

תל-אביב של ברונובסקי לא עזבה אותו גם לאחר מותו, והוא נקבר בקיבוץ קרוב אליה, בטקס חילוני הכי עצוב שיש.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

 טיפ טיפה: מדע בדיוני אמיתי

מה מעולל כעת המפיק הפולני מלודז' אשר עצר את הפקת סִרטי 'שועל הכסף של פליציה ט", לא מוכן להעביר את ההפקה לאף אחד, ושומר את החומר המקורי של הסרט בכספת שלו?

ובכן, מתברר כי מפיק זה, אשר מצפצף על החלטת בית המשפט הפולני הקובעת כי עליו להחזיר לספונסר של הסרט, המכון הפולני הממלכתי לקולנוע, את כל סכום התמיכה שקיבל להפקת הסרט – אינו קופא על שמריו, והגה כעת מזימה חדשה.

לא תאמינו, כי גם אני עדיין לא מאמין, אך מפיק נוכל זה דורש מבמאי הסרט, כלומר ממני, להחזיר במקומו למכון הקולנוע את המיליונים שהוא, המפיק, זרה לרוח (או לכיסו, אינני יודע). למה? ככה.

אף שהדרישה נשמעת מופרכת ואבסטרקטית, אין לזלזל בספין זה, שנועד כנראה להפחיד את הזקן המורשה. כך קרה שאנו, כלומר הבמאי וזהירותו, טסנו לוורשה לשבועיים-שלושה כדי לבדוק אם מדובר באיום טיפשי וחסר תוכן, או במהלך מחוכם של פושט רגל כספי ומוסרי, שהבין שאין לו מה להפסיד ובחר בניסיון סחיטה – מעשה פלילי אשכרה, שייתכן כי אצטרך לדווח עליו למשטרה.

עוד נעדכן מזירת האבסורד.

 שואלים את אדוארד

אסף: ראשית, עליי לומר בפה מלא שאתה אלוף! הכתבות המרתקות וסיפור חייך, שאפו.

שנית, אשמח לעזרתך המקצועית בבעיה אצל קטיה.

קטיה היא קופרה מתוקה שנת 2010 שידעה שני חברים לפניי. מנוע 2 ליטר טורבו חזק וגיר ידני. 70 אלף ק"מ.

במהירות מעל 100 קמ"ש, בעת האצה בלבד, יש רעד מכיוון הפרונט – שפוחת בעת שחרור הגז.

צמיגים הוחלפו (מישלן פיילוט ספורט), גלגלים אוזנו, פרונט נבדק, עלתה על ליפט לבדיקה – והכול נראה תקין. מוסכניק מקצוען וחבר טוב. עלתה השערה שהציריות.

בעיה נוספת שקיימת ולא נמצא לה פתרון היא שבעת פניות חזקות, לאחר העברת הילוך, הקלאץ' נשאר חצי לחוץ – ועולה בישורת או בעזרה עם הרגל.

בבקשה עזרתך.

תשובה: חוששני שהנערה קטיה שוברת הלבבות מתגעגעת כנראה לבעליה הקודמים, או לאחד מהם, ומאותתת על כך באמצעות גלגל תנופה בעל שני לבבות (שתי מסות) כועסים.

אם אינני טועה, וגלגל התנופה אכן לא עובד כראוי כמבטל הרעידות המוסמך – אז מצבו האנוש משפיע גם על הקלאץ', שמפגין בשל כך התנהגות מוזרה.

אגב, לפני כ-55 (!) שנה פצחה ברעידות טרנטה שלי, סירנה FSO דו-פעימתית, בנסיעה בין ורשה לגדנסק. עצרנו בכביש, ובעזרת נהג משאית גילינו שגלגל התנופה של סירנה השתחרר מהקראנק. בקור, בחושך ובשלג נשכבנו שנינו, אני וחברי הצייר ליאון צאנגֶר, במשך שעות על האספלט, פירקנו את תיבת ההילוכים, הידקנו את חמשת הברגים, ונסענו.

אמנם בתקופה ההיא היו גלגלי תנופה של מכוניות עשויים עדיין גוש פלדה אחד, מונובלוק (ולא בעלי שתי מסות, כמו בימינו המודרניים; לפחות בדגמים על רמה), אך עד היום אני רואה בגלגל התנופה חשוד מיידי לרעידות.

תודה על המחמאות. אשמח לשמוע ממך אם האבחנה הנ"ל הייתה נכונה, אם כי לא יפתיע אותי אם יתברר שהבעיה הייתה גם בפעמון הפנימי של הצירייה.

אריאל ויעל, מעלה-אדומים: אשתי ואני רוצים לקנות רכב, ורצינו לשמוע ממך על מה אתה ממליץ…

אנחנו זוג צעיר, גרים במעלה-אדומים ומתכננים להשתמש בו בעיקר לנסיעות ארוכות יחסית, פחות ליום-יום (ההורים שלנו גרים בשדה-אליהו וירושלים).

התקציב הוא 20-25 אלף שקלים. רכב אוטומט.

המליצו לנו על טויוטה יאריס, אבל לא על השנתונים 2006-2011. מה דעתך?

תשובה :באופן מסורתי, אני מציע לכל מי שמצפים ממכוניתם שתהיה חסכונית, זריזה ובטיחותית לחפש סוזוקי סוויפט, דגם שמציע כבר שנים אמינות ובטיחות אקטיבית.

מומלץ לשים יד על מועמדת מבית טוב, שלא הפנה עורף לצרכיה והחליף שמן מנוע מדי 10,000 ק"מ. המחיר תלוי כמובן בגיל ובקילומטראז'.

ש"ק: אבקש את התייחסותך לידיעה הבאה שהתפרסמה בשבוע שעבר: "הקהילה היהודית של פולין הודיעה כי היא תומכת בהחלטתו של נשיא פולין, אנדז'יי דודה, לבטל את השתתפותו באירוע מרכזי לזכר השואה שייערך בירושלים. הקהילה מביעה תמיכה בטענתו כי הפולנים לא היו מעורבים בפשעים נגד יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה".

תשובה: לא ברור מיהי בדיוק "הקהילה היהודית". סביר מאוד שמדובר בדמויות ספורות שניצלו את ההזדמנות כדי להביע הזדהות עם נשיא פולין – אשר מהתקשורת הפולנית ספג דווקא ביקורת חריפה עקב ביטול השתתפותו באירוע של פורום השואה הבינלאומי בירושלים.

כנראה, אלו שמיהרו להביע תמיכה בנשיא פולין אנדז'יי דוּדָה הם ראשי ארגונים יהודיים אינטרסנטיים שניסו להפגין פטריוטיות פולנית, כאילו הם לא שמעו שהנשיא הפולני תכנן לנצל את האירוע הירושלמי הבינלאומי לצורך מעשה פרובוקטיבי, שהנשיא לא טרח להסתיר: דודה התכוון לשאת שם נאום חריף שמתקיף את נשיא רוסיה ולדימיר פוטין על דבריו האנטי-פולניים בנושא מלחמת העולם השנייה. פוטין האשים את פולין, בין השאר, בכך שהצבא שלה שיתף פעולה עם הוורמאכט הגרמני בעת כיבוש צ'כוסלובקיה – ובכך תרם להתחוללותה של מלחמת העולם השנייה.

בפולין שוררת הסכמה גורפת כמעט שהפרובוקציה האנטי-רוסית שהנשיא דודה התכוון לבצע בטקס ב'יד ושם' הייתה מזיקה לפולין, ואף מעמידה אותה בסכנת עימות עם הדוב הענק ממזרח. זה לא הפריע ל"קהילה היהודית" לצאת נגד דעת הרוב במדינה, ולהביע תמיכה חנפה בנשיא הפולני.

מארגני האירוע הירושלמי ידעו על כוונתו הבעייתית של נשיא פולין, והחליטו, מתוך רצון לשמור על כבוד הטקס, שהוא יהיה אמנם אורח כבוד, אך מבלי לנאום – ודודה המאוכזב ביטל את השתתפותו.

פולין הפכה באחרונה לבמה רחבה שמתפרסמים בה, ללא כל התנגדות מצד השלטון, מאות גילויי-דעה אנטישמיים, כולל סרטוני שטנה ביוטיוב ובטלוויזיה הפולנית. בנוסף לכך, מתחזק כוחה האלקטורלי של מפלגת 'קונפדרציה', אשר אנטישמיות גסה היא האידיאולוגיה היחידה שלה, מה שמבטיח למפלגה זו מספר מושבים דו-ספרתי בסיים (הפרלמנט הפולני).

באווירה זו, שמזכירה כבר את הפוגרום בנוסח 1968, לא נשמע קולם של מי שאמורים למחות – קולם של ראשי הארגונים היהודיים, הרבנות הראשית ואינטלקטואלים יהודים. פרנסי ציבור יהודים אלו שותקים כאילו אינם חפצים להרגיז את השלטונות – אשר שתיקתם אל מול מגפת האנטישמיות הגזענית, המחריפה ללא גבולות חוק או מוסר אנושי, הולכת ונמשכת.

שותקות מפלגות פולניות מימין ומשמאל, ושותק גם נשיא פולין אנדז'יי דודה, אף שהוא נשוי ליהודייה מבית קורנהאוזר, מה שהופך אותו לאב של בת צעירה, יהודייה אף היא לפי ההלכה.

_U9P9619 (1)

בתצלום: השחקנים אבישי הדרי וים ברוסילובסקי בגרסת הבמאי של הסרט 'שועל הכסף של פליציה ט" – בסצנה של הרומן שהם מנהלים בווילה של אלמנת הגנרל.

אני חייב סליחה לכל השחקנים שהשתתפו בסרטי, ועדיין לא ראו את עצמם על המסך. גם לא נעים לי שהשחקן המצליח אוֹלֶק מינצר לא קיבל עד היום אגורה על התפקיד הענק שגילם, תפקיד אבא שלי.

אני מניח שהשחקנים המנוסים שהופיעו בסרטי, כמו אולק מינצר ויבגניה דודינה, יודעים שהתעשייה הזו היא רבת סיכונים, ועל כן אכזבתם מהעובדה שהסרט טרם הוקרן מתונה יותר.

לא כך הוא לגבי השחקנים שהופעתם ב'שועל הכסף' הייתה התנסות-הבכורה שלהם בקולנוע, כמו הדרי וברוסוליבסקי. הללו לקחו חלק חשוב בסרט, ועמדו בציפיות הבמאי באופן מושלם – אך להפתעתם, מצאו את עצמם בחוויה של מפיק המועל בתפקידו ומחבל בהפקה. לא כך תיארו לעצמם את טבילת האש שלהם באמנות המשחק.

 

 

 

מחכים לשועל  

אף אחד לא היה יכול לפנטז, לדמיין, לקרוא בקפה או לחלום שאנו נסתבך בדרמה המזכירה את מחזה האבסורד הסוריאליסטי של סמואל בקט – כלומר, נחכה עד בוש לשחרורו מהשבי של אסיר ציון היקר לנו, הלבוש פרוות כסף

שבוע או שבועיים אחרי שנכנסתי לבית היתומים היהודי בקרקוב, לגופי עדיין מדי הצבא של ילד הגדוד שהייתי, ביקרה אותי שם אחותי אִירֶנָה. היא הגיעה מגדנסק הרחוקה, שם גרה תחת חסותה של דודה שלנו, יֶנִינָה ווּקאבְסְקָה, אשר לפני המלחמה נקראה רוזה טוּכְבָּנְד.

אירנה נחה חצי שעה אחרי הלילה הקשה והארוך שבילתה ברכבת, אכלה איתנו ארוחת בוקר, וכמנהגה קשרה במהירות יחסי ידידות עם סביבתה, במקרה זה חבריי לבית היתומים, שכמותנו עברו כולם את השואה.

המדובבת הנוגה

אמרתי לאירנה שהיא באה מאוחר במקצת, כי עד אתמול בצהריים הייתה אצלנו גברת מרים, שליחה שהגיעה מוורשה כדי לרשום את סיפורי השואה של חוסי בית היתומים.

במשך כמה ימים הייתה גברת מרים, אישה תמירה ואלגנטית שעיניה נוגות ושיערה אך החל להתכסף, מאזינה בסבלנות במשך שעות ארוכות לכל אחד מעשרות היתומים השוהים במוסד, ורושמת בקפדנות את תולדותיו במלחמה. כל הסיפורים היו מצמררים, ונבדלו זה מזה רק בדרגת האימה, בזהות המתעללים (גרמנים, אוקראינים, פולנים) ובעלילה, שנכתבה במחברת העבה של גברת מרים.

כעבור פחות משנה הופיעו הסיפורים הללו במתכונת של ספר שנקרא 'ילדים מאשימים', אשר הפך לסנסציה תיעודית וספרותית של התקופה, 1947 ליתר דיוק.

טיפול יופי להיסטוריה  

בספר שאני כותב כעת להזמנת המכון להיסטוריה יהודית בוורשה תהיה התייחסות לפרשת הוצאתו לאור של הספר 'ילדים מאשימים', אשר העדויות של חבריי היתומים מכונסות בו לקראת הסוף, בפרק מיוחד הנקרא "ילדים יהודים".

אזכיר בספרי את העובדה שכעבור כך וכך שנים עבר הספר של מרים צנזורה מוזרה וגסת רוח, שבוצעה בהתאם לאג'נדה של עמותת 'שלום' ה"ישראלית-אמריקנית-פולנית", כהגדרתה.

במהדורה שהוציאו אנשי עמותה זו הושמטו כשליש מהסיפורים שהתפרסמו בספר המקורי של מרים, משום שהם הכילו תיאורים של אכזריות שהפגינו פולנים כלפי ילדים יהודים. הסיפורים הללו נחתכו משום שהעמותה, משיקוליה הפוליטיים, לא חפצה להרגיז את השלטון הקומוניסטי בפולין.

ההחנפה-זוטא לשלטון (בנוסח "תראו, היהודים לא מלכלכים על מולדתם פולין") לא עזרה כנראה, כי ב-1968 הוא חולל 'פוגרום' בדמותו של נחשול אנטישמיות, אשר נשא אותי ארצה.

במזוודה שלנו, שהייתה מלאה ספרים בעיקר, היו שתי המהדורות של 'ילדים מאשימים', זו המקורית וזו המעוקרת.

לב הומה, מסדרון שומם

אבל בינתיים אנחנו נמצאים בבית היתומים היהודי בקרקוב, והשנה היא 1946. אמנם לא כל הנערים והנערות במוסד זה סבלו מגרון ניחר ודמעות כאשר גוללו באוזני גברת מרים את גורל משפחתם ואת הפחד שנתקפו כאשר קרסה אמונתם שיישרדו – ובכל זאת, האווירה הנעימה בבית היתומים התפוגגה לחלוטין בגלל 59 העדויות שנמסרו על תקופת הרדיפות והרציחות הברבריות.

אירנה לא יכלה להחמיץ את אולם המשחקים הריק בקומה השנייה של בית היתומים, ואת הספרייה השוממה. גם במסדרונות לא נראתה נפש חיה. הנערים הסתגרו בחדריהם, ויצאו רק לבית הספר או לארוחות בחדר האוכל.

אחותי נראתה מופתעת. לא היה זה המקום החמים והידידותי שתיארתי לה במכתבים.

"מה שאת רואה כעת", הסברתי, "אין לו שום קשר עם האופטימיות ששררה עד לא מזמן בבית הזה, לפני שהוא נכבש מחדש בחוסר רחמים על ידי הזיכרונות המזעזעים, הטריים עדיין".

אמנם גברת מרים חזרה כבר לוורשה עם המחברת העבה בכריכה הקשיחה, אך אנו לא מיהרנו לחזור לריצות אחרי כדור בחצר. וכאילו במקרה, הפסקנו גם להתפרץ בצחוק מכל שטות. נעזב גם שולחן הפינג-פונג הירוק, וכבר לא רבנו סביבו על מחבטים וכדורים.

מנהל ניכר בכעסו

"ומה אתה הוספת לסיפורים?", שאלה אותי אירנה, "האם עוד מישהו חוץ ממך סיפר על החיים בגטו ורשה?", המשיכה לשאול, כאילו רק לצורך השיחה, ולא נראתה מופתעת כאשר אחיה הסורר סיפר לה כי החליט לא לקחת חלק בפסטיבל הסיפורים, וכי בגלל סירובו זה כעס עליו מנהל בית היתומים.

לצערי, נמחק מזיכרוני שם המשפחה של מנהל זה, אשר קדם לזוג הנפלא סֶבֶרִין ויֶבְגֶנְיָה גוֹסְטִינְסְקִי שהחליף אותו במשרה. אך בחדות תמוהה אני זוכר לא רק את מראהו של האיש, ומבעד אילו משקפיים התנוצצו עיניו בעלבון עכור, אלא גם את מילות הזעם שהטיח בי כאשר קיבל אותי במשרדו, ואת אגרופו שהלם בשולחן.

הוא האשים אותי בצעקות בכך שהרשיתי לעצמי, בחוצפה ובגסות רוח, לזלזל במרים, שליחה מטעם ארגון מרכזי של יהודי פולין השוכן בוורשה. המנהל הנמיך לרגע את קולו, והוסיף שבעצם צפצפתי גם על קהילת בית היתומים ועל הנהלתו, כולל הוא עצמו, "פדגוג בעל מוניטין שמשרד החינוך שלח לקרקוב", סינן.

עניתי למר מנהל שאני יכול רק להצטער שלא השתתפתי בטקס הווידויים, אבל מסיבות אישיות שלי, שאני נאלץ לשמור לעצמי, אינני מסוגל לשנות את החלטתי, גם אם היא קולעת אותי למצב לא נעים, ואני מבקש להתייחס אליה בהבנה, ביקשתי, יצאתי מחדרו, ואמרתי לאירנה שנתתי את כתובתה בגדנסק לגברת מרים, רגע לפני שעזבה את קרקוב.

חוטף גם מאחותי

"אל תכעסי עליי", ביקשתי את אחותי, "שבתמורה לבריחה שלי מפסטיבל הזיכרונות הלשנתי לשליחה על קיומך, ובהזדמנות זו סיפרתי לה שאת רהוטה מאוד, שאת אוהבת לספר על עצמך, ומשום שאת גדולה ממני בשנתיים את זוכרת הרבה יותר ממני. גם יש לך מה שמצפים מציירת מתחילה: ניחנת בכישרון להתבוננות, שיכול לעזור כשמספרים על גטו ורשה, שהכרנו באופן חודרני – ולתמיד".

"אולי תוכלי לתפוס את אחותי אירנה בגדנסק, או להזמין אותה לוורשה", הרשיתי לעצמי להציע לגברת מרים.

"אתה טועה בי", הזדעפה אירנה, "לא ביקשתי אותך לתת את הפרטים שלי לאף שליחה. גם אני לא מתכוונת לחלוק עם אף אחד את הזיכרונות שלנו מהגטו. ואם אי-פעם יהיה לי רצון לזה, אז כמישהי שיודעת לכתוב, אתיישב ואכתוב זאת בעצמי".

נוסעת לצייר פרחים

אחותי העיפה מבט אחרון בבית היתומים שלנו, ונסעה בחשמלית אל תחנת הרכבת. במעמד הפרדה הצהירה כי בבית של דודה יאנְקָה, כפי שקראה לדודתנו יֶנִינָה, יש לה יותר זמן לצייר פרחים בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי הנדרש, מאשר הזמן שהיה עומד לרשותה לוּ הייתה נוחתת עלינו בבית היתומים בקרקוב.

"גם האווירה בגדנסק עליזה יותר מאשר אצלכם. במיוחד אחרי מרתון סיפורי השואה, שבטח ידכדך אתכם לשנה או שנתיים", קבעה אירנה, וכעבור שבוע כתבה אליי שקיבלה מכתב מגברת מרים.

"היא קוראת לעצמה מרים הוכברג-מריאנסקה, מנסה את כוחה בספרות תיעודית, ומתכוונת להגיע אליי עם המחברת שלי", דיווחה אחותי. "ביקשתי אותה לא להגיע אליי כי 'בדומה לאחי, אני לא מתכוונת לספר דבר', כתבתי לה".

"אני מקבלת את עמדתך, גברתי", ענתה לאירנה גברת הוכברג-מריאנסקה במברק קצר ומנומס.

אף אחד לפני כן לא כינה את אחותי 'גברת'.

המלאך הכסוף

לשנינו, אירנה ואני, היה ברור גם מבלי לדבר על כך שאי אפשר להשוות את השנתיים שנסגרנו בגטו ורשה עם הסיפורים של הילדים האחרים בבית היתומים בקרקוב, אשר דיווחו על רדיפות ועל גורל טרגי של קרוביהם – כי רק לנו קרה ששועל הכסף של אמא נסגר יחד איתנו מאחורי חומות הגטו.

חיינו באווירה יומיומית של אפותיאוזה והערצה כלפי השועל, אווירה שהיה בה אף נופך מיסטי. התפעלנו מנוכחותו הנאמנה של השועל הכסוף, ומכך שהוא משפיע עלינו רוגע בתנאי הכלא של הגטו – שלא היו בו עצים ירוקים, בעלי חיים או אנשים נורמליים, כאלה שמסוגלים להסתכל זה בזה בעיניים, להחזיק ידיים ולא לדבר בצעקות.

וכך, מיום ליום ומשבוע לשבוע התחזקה בנו, מאחורי הדלתות הסגורות של דירתנו בגטו, האמונה ששועל הכסף לא נמצא איתנו במקרה אלא נשלח אלינו לגטו על ידי כוח עליון רחמני, כדי לשמור על ביטחוננו בכל מקום שנהיה.

משכך כאבים שעיר

בגלל אמונה זו התוודינו בפני השועל, בדמעות ובנשיקות, על הפחדים שלנו, וחיפשנו ניצוצות של הבנה בעיני הזכוכית הכהות שלו.

שועל הכסף של אמא שלנו היה לגבינו סמל של תקווה להישרדות באימה המשתוללת מאחורי חלונות הדירה. הוא שיכך ככל האפשר את הצעקות והפקודות של שוטרי היודנראט המתקלגסים בתושבי הגטו. הוא שיכך את הלמות מגפיהם של השוטרים במדרגות, ואת בכי האנשים שנגררו ממקומות המסתור שלהם אל הרחוב.

בזכות השועל שחיבקנו יכולנו להאמין – אני מאוד, ואירנה ללא גבול – שאנו והורינו נצלח את הגיהנום הזה ללא פגע, עד שהוא ייגמר. ועד אז, בעזרת שועל הכסף, יהיה לנו קל יותר להתגבר על הפחד, על הקור המקפיא ועל הרעב נטול-ההרף.

אנו, אירנה ואני, לא נשכח את ההסכמה השקטה של אבא, שראה ושמע את ההיקסמות שלנו מהשועל, והעיר משועשע ש"בעצם יש לכם פסיכולוג פרטי שרק מלכים או עשירים מופלגים נהנים ממנו בדרך כלל".

ואולי שועל הכסף היה מעבר לפסיכולוג. כי בתמימות ילדותית היינו מתפללים אליו, ובלחש שלחנו לאוזניו תחינה לעזרה נגד הרוע הזומם מאחורי המשקופים.

אבא טען שאנו מגזימים, ואירנה ענתה לו בחוצפה ש"הכוח העליון לא צויר ולא צולם מעולם, כך שאין לדעת איך הוא נראה. ייתכן", הוסיפה אחותי, "שהקדוש העליון, מטעמיו הוא, התגלם דווקא בתוך גופו של השועל שלנו".

לא הסגרנו אותו

ואז תלה היודנראט כרזות שהקפיאו את דמנו, אשר בישרו כי עונש מוות מוטל על כל יהודי בגטו שהשוטרים ימצאו אצלו פיסת פרווה כלשהי.

אבא ואמא הביטו על השועל שחיבקנו, והתלחשו ביידיש. מוּדעים לצו ההפקעה, פחדנו לחשוב על מה הם מדברים, אלא שהורינו לא לקחנו מאיתנו את שועל הכסף – אשר בכוח הפרדוקס, סכנת המוות שהייתה כרוכה מעתה בהחזקתו דווקא טענה אותו בכוח נוסף, וחיזקה את ההילה סביבו.

עתה, משהיודנראט הפושע, המכור לגרמנים, דרש להחרים את השועל כדי לספק את החום של פרוות היהודים לחיילי הוורמאכט שבוססו בשלג ובכפור הרוסיים – רק התגברה אהבנו אל היצור המוכסף.

החבאנו את השועל מהשכנים, חוששים שהיצור האצילי, הרדוף לפי החוק הגרמני והיהודי, ישאיר אותנו בודדים ועזובים. כעת קיווינו ביתר שאת שברגע הקריטי הוא ישתמש במגיה הקוסמית שלו כדי להציל אותנו, חסידיו הנאמנים.

מה שאכן קרה, כאשר מעבר להשגתנו נשארנו בחיים בזכות השועל.

מתוך 'שועל הכסף של פליציה ט'. עדיין שבוי בידי המפיק הנוכל 

הציל רק את הילדים

אלא ששועל הכסף – אשר הברחתו מהגטו אל הצד הארי של ורשה הצילה אותו מהגרמנים ומהסייענים שלהם, שוטרי היודנראט – לא היה מסוגל לגמול לכל בני המשפחה. הוא לא הצליח להציל את אבא שלנו, שנשאר בגטו.

וכאשר השועל של אמא הגיע לחלק הארי של ורשה, הוא התייסר עמוקות על כך שלא היה יכול להמשיך לעזור לאמא שלנו, משום שהיא מסרה אותו לידיים זרות כדי לקנות למעני ולמען אירנה תעודות לידה קתוליות מזויפות.

שובר שתיקה

בתחילת שנות ה-80, בקפה טעמון בירושלים, הפסקתי את השתיקה, וסיפרתי על השייכות המיסטית של שועל הכסף לביוגרפיה שלי ושל אחותי אירנה.

זה קרה בשיחה עם המשורר יהודה עמיחי, שקרא לי כמה משיריו, וכבש את דמיוני וליבי בַּשוּרות "מן המקום שבו אנו צודקים/ לא יצמחו לעולם/ פרחים באביב" – ואני, בתמורה, סיפרתי ליהודה על השועל.

סיפרתי לעמיחי גם על רשימת הקשיים שיחכו לי בדרך לעשיית סרט באורך מלא בשם 'שועל הכסף של פליציה ט", רוטן באוזניו שאיאלץ להילחם לבדי על הנושא הזה של אהבתנו לשועל הכסף בגטו ורשה – ולא ידעתי באיזו עוצמה תתגשם תחזית זו בעוד כמה עשורים, שיתגבשו לכדי גביש צלול ועכור הקרוי 'עכשיו'.

ויהודה עמיחי קטע את רטינתי, והציע לי להאמין שבהתאם לחוק השירה הסוריאליסטית, "כוחו של השועל שלנו יאפיל על כל הקשיים".

ואכן, בהתאם לנבואת הנחמה של עמיחי, הצלחנו להרים את הפקת 'שועל הכסף' – כנראה בזכות הקשרים הפרפסיכולוגיים של השועל עם "פְּלָנֶטוֹאִידִים למיניהם", כלשונו של עמיחי, אך גם בזכות המאמץ המשותף של צוות הצילום והשחקנים המעולים, יבגניה דודינה, אוֹלֶק מינצר ואחרים, שמצאו את עצמם בשחזור ההוויה ההיא מהגטו.

אלא שבינתיים העסק נתקע בגלל המפיק מלודז', שמעל באמוננו וקטע את הפקת הסרט. בִּמקום להמשיך להשקיע ביצירה שהייתה עשויה להניב לו כבוד וממון – מפיק זה העדיף לבזבז את הכסף שקיבל מהמכון הממלכתי לקולנוע על מטרותיו העלומות, שלא לומר מפוקפקות.

אסיר ציון תקוע בלודז'

כך קרה ששועל הכסף, שבוודאי שמור לו מקום בפנתיאון של חסידי אומות העולם – מצא שוב את עצמו בשבי.

הפעם, הוא נתפס ומוחזק בלודז' בידי מפיק פושט רגל. ובהתאם לחוק האבסורד, מפיק זה, נוכל ככל שיהיה, נהנה מחופש פעולה לגבי היצירה שנפלה לידיו, ומבעלוּת על חומר הצילום. לבמאי נותרה רק "גרסת הבמאי" של הסרט, כשעה וחצי אורכה, שאסור לו להקרין.

אך לבמאי נותרה גם תקווה שידידיו של השועל – פלנטות, שביטים וכוכבים – יגישו עזרה לאסיר הציון.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

 טיפ טיפה: פלאג-אין המפונקת

מכונית היברידית פלאג-אין, כמו טויוטה פריוס ומתחרותיה, היא שלב ביניים בין היברידית רגילה למכונית חשמלית – שמאיימת להציפנו בכמויות. אם מחברים היברידית פלאג-אין לשקע חשמלי, וממלאים את המצבר שלה בוולטים ובאמפרים – אז אפשר לנסוע כ-50 ק"מ ללא שימוש במנוע בנזין.

פתרון תחבורתי חביב, אלא שאצלנו לא מזהירים את קוני ההיברידיות הפלאג-אין – לא המוכרים שלהן ולא כתבי החצר המנוסים, הדואגים לעסקי אדוניהם היבואנים – מפני זלזול בשמירה על המצבר, שחייב להיות מלא.

בַּעלות על היברידית פלאג-אין משתלמת רק אם המכונית מחוברת לשקע חשמלי בכל פעם שהמצבר מתרוקן. אחרת, תשכחו, רבותיי, מהאפשרות שההיברידית פלאג-אין שלכם תהיה חסכונית. נהפוך הוא: היא תהיה דווקא בזבזנית מפחידה, בגלל אופיו של מנוע הבנזין שלה ומשקל הרכב, שמותקן בו מצבר כבד יחסית.

אין גם לצפות מהיברידית פלאג-אין שמנוע הבנזין שלה יהיה מסוגל למלא באופן משמעותי את המצבר – גם לא בסיבובי סרק ובעת בלימה.

בקיצור, אם רכשתם פלאג-אין (שאינה זולה), אז חפשו בשבילה שקע חשמל בחניה הביתית, במידה שהיא קיימת, ושקע נוסף במקום העבודה שלכם. אחרת, תוכלו לשכוח מנסיעות שקטות על חשמל בלבד, ותהיה לכם מכונית עצלנית, שזזה בקושי ומצטיינת שלילית בשתיית דלק.

לא בשביל זה נגררתם אחרי האופנה, והזמנתם הביתה היברידית פלאג-אין.

 שואלים את אדוארד

שלום קולין: במוסך שלי, שאני מאוד סומך עליו, טעו והכניסו בטיפול 15,000 למכונית של הבת שלי, ניסאן מיקרה 2009 אוטומטית מנוע 1400, שמן 10W40 במקום 5W30.

האם אפשר להשאיר זאת, ובטיפול הבא לשים את השמן הנכון, או שצריך להחליפו במיידי?

תשובה: עקרונית, שימוש בשמן 40W10 שנשפך בטעות במקום 30W5 המומלץ בספר הרכב – הוא לא בעיה מי יודע מה. הרי בעלי מכוניות רבים, ואני ביניהם, מעדיפים ממילא שמן בצמיגות גבוהה יותר מזו ה'תקנית', במיוחד לנוכח האקלים הסובטרופי שלנו. כך למשל, יצרן ב-מ-וו ממליץ לב-מ-וו Z3M קופה שלי שמן 0W30, אך אני מגיש לה 30W5.

בשל נטייה ידועה זו, לא יקרה אסון למסבים, לבוכנות ולטבעות, אם ניסאן מיקרה שלכם תעבור את ה-15 אלף ק"מ שלה עם שמן לא תקני, לפי היצרן.

עם זאת, אתם מוכרחים לחקור אם מדובר בשמן 40W10 סינתטי מלא או בשמן חצי סינתטי (כמו רוב השמנים בצמיגות 40W10!) – או שחלילה זהו שמן מינרלי, שחייבים להיפטר ממנו מיד!!!

את כל פרטי השמן לומדים מהכיתובים שעל הפחיות, מה שיהיה בלתי אפשרי אם המוסך משתמש, מטעמי חיסכון, בשמן אנונימי ששמור בחבית.

עדי והב, אפרת: תענוג לקרוא את רעיונותיך, והטיפ שנתת לבחור כיצד להחנות את רכבו ולהתניע – כדי שלא ייתקע – היה במקום. שנים שאני מנסה לאלף את ה"סוררים" בעניין. לא תמיד מצליח.

להלן התייעצות, ואני מתנצל מראש אם אני מאריך.

אני רוצה לעבור לרכב קרוסאובר, ומבקש את עצתך בעניין. הסיבה להחלפה – אני מתחיל להתקשות בכניסה לרכב המשפחתי (טויוטה), ועוד יותר ביציאה ממנו, על אף שהוא איננו ממש נמוך, אבל אויה, הגיל, הגיל…

מה חשוב לי? כניסה ויציאה חלקות, שיהיה גבוה אבל לא גבוה מדי, הכי שקט שאפשר, גיר רציף חלק, חיסכון בדלק, אוטומטי, עם כמה כוחות סוס זמינים למקרה שצריך לבצע תמרון חד ומהיר.

עשיתי כמה "נסיעות מבחן", ולא עפתי. בכל רכב משהו אחר חסר:

הונדה HRV  – נחמדה, לא גבוהה דייה,  ר ו ע ש ת מאוד בהאצה. אחיזת כביש טובה וצריכת דלק (נתוני יצרן) סבירה.

יונדאי טוסון (נהדרת) ומאזדה CX-5 – גדולות מדי וזוללות דלק.

קיה ספורטאז', סוזוקי ופיז'ו  – לא מזמינות.

טויוטה – ה-CHR קטנה מדי וקלסטרופובית, והראב 4 היברידית – גדולה מדי ורועשת.

ניסאן – רכב מעניין בגרסת הבנזין 160 כ"ס, גרסת הדיזל איטית וכבדה. הגיר בכלי רכב אלה, כמו ברבים אחרים, הוא DSG, וגיר זה מפחיד אותי.

גרמניות – לא מתקרב מטעמים אידיאולוגיים.

א. מה הצעתך? על איזה כיוון ללכת?

ב. מה דעתך על הגיר הפועל בשיטת DSG? חוץ מהתחושה הלא נעימה של "מכה קלה" לפעמים.

ג. איך אתה מסביר את זה שעל אף הפחתת הנפחים בכלי רכב, צריכות הדלק נשארו גבוהות?
האם זה באשמת הטורבו או יחסי משקל מנוע לא נכונים? משהו אחר?

זה המקום לצל"שים. האחד – אזהרותיך מפני "טרור הירוקים" שהגיע גם לכלי הרכב. הקדמת את זמנך. הטרור הזה מצער כל כך. אין בו שום ממש בחיסכון וזיהום.
השני – אזהרותיך בדבר המטרד שבצפצוף המעיק בסטייה מנתיב לנתיב, ושאין בו דבר בשיפור הבטיחות.
השלישי – התרעותיך בדבר השפל ביחס לרכב ובטיפול בו בעקבות שיטות המימון החדשות. לא רק שהפחיתו את היחס, אלא דפקו עד עפר את שוק "יד 2" וצופפו את הכבישים.

תשובה: המכונית שאני מציע לך לבדוק כאופציה היא סוזוקי ויטארה. היא אינה מעוררת קלאוסטרופוביה, ומספקת בטיחות, חיסכון בדלק והנאת ניהוג – ובכך תענה אולי לחלק מציפיותיך.

נסעתי באחרונה ברנו קליאו חדשה בגרסה שאינה משווקת בארץ, משום מה: גיר ידני ושתי דלתות רחבות במיוחד, כך שהכניסה אליה קלה יותר מזו שבדגם הרגיל. מה שמייתר את הצורך לקנות קרוסאובר או SUV רק בשל קלות ההשתחלות.

אגב, אני בעד סוזוקי גם באופן כללי יותר, בגלל אמינות המנועים והמתלים של פירמה יפנית זו.

יניב שם-טוב: ברשותי קיה קארנס 2014. הרכב עשה 140 אלף ק"מ, ומטופל במוסך מושיקו בירושלים. בשנה האחרונה נדלקת כל 1,500-2,000 נורת חוסר שמן הכתומה, אולם בבדיקה במוסך לא נמצאה הסיבה. נאמר לי שיש קשר בין הממיר הקטליטי להיעלמות השמן. האומנם?

תשובה: טוב שפנית אליי, כי התופעה שאתה מתאר מסוכנת – ודורשת טיפול מיידי. ככל הנראה, אחד מהחלקים הפנימיים של המנוע, כמו למשל מוביל שסתומים או גל זיזים, חוללו את ההתרעה עקב חוסר שימון נקודתי – שהוא כנראה תוצאה של סתימה באחת מתעלות השמן העדינות.

בדיקה באמצעות מד שמן אינה רלוונטית במקרה כזה, משום שהיא אינה חושפת את חוסר השימון בנקודה מסוימת, שבה מתכות מתחככות זו בזו ללא שימון.

אני ממליץ לבצע מיד רחיצה פנימית של המנוע:  יש להוסיף לשמן המשומש חומר רחיצה מיוחד מתוצרת אחת החברות הידועות בשוק, ואז להניח למנוע לעבוד כחצי שעה בטורי סרק בלבד – מבלי לנסוע, חלילה!

בתום חצי השעה יש לנקז את השמן המשומש, הכולל בתוכו את חומר הניקוי ולכלוכים. בטרם הוספת שמן חדש צריך, כמובן, להחליף גם את מסנן השמן המשומש.

אגב, בין כל ההשמצות המסתובבות בעולם הרכב, יש גם שמועה שלפיה רחיצת מנוע מבפנים גורמת לו נזק. ובכן, כזב.

בחיסוי שם: אני מחפשת לקנות רכב במחיר של עד 45 אלף שקלים. העבודה שלי היא עבודת שטח, ואני נוסעת 20-25 אלף ק"מ בשנה.

אנחנו לא בעלי אמצעים, ולכן לא מתאפשר לי להחליף רכב מדי שנתיים-שלוש. ב-7 השנים האחרונות נהגתי על דייהטסו סיריון 2011. נהניתי ממנה מאוד.

אני מחפשת רכב חסכוני, שלא יראה הרבה מוסך. הציעו לי רנו קליאו 2016 שעשתה 40 אלף ק"מ ב-40 אלף שקלים, ופורד פוקוס סטיישן שעשתה 89 אלף ק"מ, ב-40 אלף שקלים גם היא.

האם כדאי לקנות אחת מהן? ואם לא, מה המלצתך?

 תשובה: איזו מקריות מלבבת: בתוך כל ים המכוניות הסתמיות הנמכרות בסכום העומד לרשותך, התמקדת בשני הדגמים שאני ממליץ עליהם.

כל אחת מהמכוניות היא ברוכת יתרונות שונים. על כן, תהיי מוכרחה לערוך נסיעת מבחן גם בקליאו וגם בפוקוס, כדי להחליט באיזו מהן את מרגישה יותר בטיחות, נוחות והנאת ניהוג.

שיקולים לדוגמה: קלות כניסה לחניה, מזגן נעים ומקום מרווח לנוסעים במושב האחורי, אם זה חשוב לך.

 

ד"ש מפורטובלו

20191223_170136(1)

את החנוכייה עשוית הנחושת קניתי בלונדון, בשוק פורטובלו, השנה הייתה 1964. היא נסעה איתי לוורשה, אחרי שנים לירושלים, משם לתל-אביב, ושוב לוורשה, קצת, ועכשיו היא בתל-אביב בשנית או בשלישית, כבר לתמיד, בעזרת השם.

במהלך חייה של חנוכייה זו אצלי היא לא רק הביאה לי מזל, אלא גם מילאה תפקיד מרגש (אותי, ואולי גם אותה) בסִרטי 'יודאייקה' (הנמצא בבלוג זה בקטגוריית "סרטים קצרים") – שבו היא מצולמת בוערת ברקע מי נהר של הגויים.

מרוב נסיעות התפרק ממנה לפני 20 שנה המגן-דוד שהתנוסס במרכזה, ובִמקום להלחים אותו חזרה קשרתי אותו לשרוך, ואני עונד אותו על צווארי. מגן-דוד זה יחזור לחנוכייה בשלב כלשהו.

בלוג מכונית הנפש מאחל חנוכה שמח לכל הקוראים ולבני משפחותיהם!

(ולאחר הפסקה קלה, בימים הקרובים יתחדשו שידורינו בבלוג. תודה על הסבלנות)

מקרה פלהנדלר

הזקן שבי התרגש לחזור למאה שעברה, אל שנות ה-40 בעיר הפולנית קרקוב, לחזור אל בית היתומים היהודים שגדלתי בו אחרי המלחמה הגדולה

הַרשו לי לחזור אל מוסד זה, אשר בחום ובאהבה הצליח לסדר לנו, עשרות ילדים ניצולי שואה, בית באווירה משפחתית אשכרה, שניסה לפצות אותנו על כל מה שהפסדנו: ילדות מאושרת, ההורים שאינם, קרובים שלא שרדו את הגטאות, סבים וסבתות וסוללה של דודים וילדיהם.

כבר מזמן הייתי צריך לפרסם את זיכרונותיי על בית יתומים מופלא זה – לכתוב עליו בפולנית לגויים, או בעברית למודת-החריקות שלי בירחון 'טורבו', בדבר העורך, ואחר כך בעיתון 'מקור ראשון' שבו עבדתי, או להקדיש לבית היתומים הנ"ל מדור או שניים בבלוג 'מכונית הנפש'.

גם לא ברור לי מדוע בזמן עבודתי בטלוויזיה רוממה המנוחה לא ניסיתי לביים, לצורך הפרוטוקול ההיסטורי, איזשהו סרט תיעודי על מוסד הילדים התת-הסתברותי הזה. הרי באף מקום בעולם, לא באפריקה ובאסיה וגם לא בפולין של ימינו, וגם לא בישראל על כל תולדותיה – לא קיים ולא מתַפקד עד ימינו מקום שדומה לבית יתומים יהודי זה שגדלתי בו, אשר היה ממוקם בקרקוב ברחוב אָאוּגוּסְטְיאנְסְקָה בּוצְ'נָה 1, ועטף אותנו בביתיות שבזכותה גדלנו ולמדנו, כל אחד מאיתנו בדרך שהוא חלם עליה.

יום חג פתאומי

אלא שבינתיים אכתוב רק על יום אחד בתחילת 1948, שבו האבא והאמא של הבית, המנהלת יבגניה גוֹסְטִינְסְקָה ובעלה סֶבֶרִין, הודיעו חגיגית לנו, חוסי המוסד, שהוועדה המרכזית של יהודי ורשה שלחה אלינו את מר פֶלְהֶנְדְלֶר, חוקר מיוחד מהאגף היהודי במפלגה הקומוניסטית, לשוחח באופן אישי עם ילדי הבית – עם כל יתום ויתום בנפרד.

הרגשנו קצת חשובים. בכיר במפלגה השלטת מתעניין בנו, עזוּבֵי גורל ערוּפֵי מזל.

אפרוריותו של הרוע

הייתי בין הראשונים שהוזמנו להתייצב לשיחה אישית עם החוקר המיוחד פלהנדלר. הוא ישב לבדו במשרדה רחב הידיים של מנהלת הבית גוסטינסקה, ועד עתה נשארה בזיכרוני תמונתו של איש זה, רזה ואפור משהו וחבוש משקפיים עגולים של פקיד, יושב מאחורי מכתבה גדולה וכבדה.

פלהנדלר היה יהודי נמוך קומה, דמות סתמית למראה שאינה מעוררת עניין כלשהו, לולא סימני המתח שנחרצו על פרצופו כאשר הוא הציע לי להתיישב מולו ולשמור בסוד את תוכן השיחה.

"תשתוק, אל תספר לאף אחד, אחרת תיעצר", איים על הילד שהייתי. מיד הבנתי למה חבריי, שדיברו איתו לפניי, שתקו, ולא סיפרו לי דבר מהמפגש עם חוקר זה.

"ספר לי אם אתה מתכנן לנסוע לפלשתינה", ביקש.

"אני? מה פתאום", עניתי, והוספתי שאני לומד כעת בתיכון אמנויות מפורסם ברחוב ע"ש יוּלְיוּש ליאו, ובכוונתי להמשיך ללמוד ציור באקדמיה בת 600 שנה, גם היא בקרקוב ולא בפלשתינה, בוודאי.

"אז אתה לא מתכוון לעזוב את פולין?", חזר החוקר על שאלתו, ואני אמרתי שוב שאין לי שאיפה להצטרף לציונים ולחלוצים. "מעתה ואילך, מטרתי היחידה היא ללמוד ועוד ללמוד – ורק הקדוש ברוך הוא יודע מה יהיה הלאה, אם אזכה באיזה עתיד טוב או לא. בינתיים הולך לי לא רע", אמרתי.

"אז מה תגיד על זה?", הטיח בי החוקר פלהנדלר, והוציא מתיקו כמה מעטפות פתוחות שנסגרו בגומיות.

על הכוונת של הביון

"אלה המכתבים שכתבה אליך מגדנסק אחותך אִירֶנָה, שמתגוררת אצל דודתכם רוזה", נופף החוקר במעטפות, "ממכתבים אלה אפשר להבין שאתם, אתה ואחותך, נמצאים בקשר עם קבוצות 'השומר הצעיר' המתפקדות בפולין, לוקחים חלק בפעילותה הציונית של התנועה, לומדים עברית, שרים ורוקדים הורה. מהמכתבים ניתן להבין ששניכם, אתה ואחותך אירנה, מתכוונים לבקש את אישור שלטונות פולין כדי לעלות לפלשתינה, עם ניירות על שם משפחת אדלר".

"מאיפה הגעתם לשם בדוי זה, ואיך השגתם את הניירות המזויפים?", צעק לפתע פלהנדלר, שכבר לא היה אפור אלא אדום.

האבא המאמץ שלנו

ודאי שלא הסברתי לחוקר המעוצבן כי לשם 'אדלר' התחברנו, אחותי ואני, בגלל אדם אדלר היהודי, קצין בצבא הפולני שפגש אותנו משוטטים בכפר סְטארָה-מִילוֹסְנָה, עוד לפני שחרור ורשה ההרוסה.

אדלר הודיע אז למפקדיו הרוסים שהוא מצא את הילדים שלו, וקיבל אישור לקחת אותי אליו ליחידתו כ"ילד גדוד". נסעתי איתם לחזית, ואחותי נשלחה לעבוד במכבסה צבאית.

אחרי המלחמה איבדנו כל קשר עם אדם אדלר, כי בברלין הוא ברח מהצבא, התחבר או אף התחתן עם יהודייה מצרפת ניצולת ראבנסברוק, מחנה הריכוז וההשמדה הגדול בגרמניה, נסע איתה למשפחתה בפאריס, ומשם המשיך אדלר לבדו לאמריקה, כי משפחת זוגתו לא רצתה בו כבן-בית – וכך אנו, אני ואחותי, נשארנו עם שמו של אבא תפור זה.

איך להרגיע ילד

אלא שאני, במקום לספר כל זאת לחוקר פלהנדלר, כמעט הפכתי את המכתבה הכבדה, וצעקתי על המנוול "מאיפה תפסת את המכתבים שכתבה אחותי, מכתבים שלא הגיעו אליי?"

"חרא כמוך", המשכתי לקלל את החוקר בביטויים רוסיים גסים שלמדתי בצבא. הייתי כבר מוכן לפרק אותו במכות, אך הפסקתי להשתולל כשהוא שלף מתיקו אקדח רוסי TT.

"שמע", אמר לי פלהנדלר בקול שקט בעודו משחק עם האקדח, "תגיד מה שאתה רוצה, אך תדע שאישור נסיעה לפלשתינה, לא תקבל משלטונות פולין. לא על שמך האמיתי ולא על שם אדלר. אני גם אדאג לכך שלא תגמור את התיכון שלך, ובטח שלא תהיה באקדמיה", הפתיע, קיבל פתאום קריזה, וצעק שהעתיד היחידי שלי הוא להתפגר תחת גדר כלשהי.

"לא אכפת לי מה יהיה", עניתי גם אני בטונים גבוהים, "אך תדע, פלדהנדלר, שבעתיד כלשהו, איזה שלא יהיה, ובעזרת השמיים, אני אתפוס אותך, ואתה, פלהנדלר, תשלם על המכתבים שגנבת מאחותי ועל האיומים הטיפשיים שלך, מנוול", ועזבתי את החדר בטריקת דלת.

טָרוֹף טוֹרַף יוסף

לא שמעתי עליו עוד, עד כי בסתיו 1969, בווינה, במחנה הסוכנות 'שֶֹנָאוּ' שחיכינו בו לטיסה לישראל, גיליתי פתאום את פלהנדלר מסתובב חופשי בין היהודים הפולנים, אשר גורשו מרכושם ומבתיהם בפולין הקומוניסטית בגל האנטישמיות, ושהו בתחנת המעבר בווינה לקראת עלייתם ארצה.

"הנה אתה, merde", צעקתי, תפסתי את פלהנדלר בגרונו, הצמדתי את גופו לקיר וטלטלתי אותו. כדי לא לסכן את עיניו, הסרתי את משקפיו העגולים מפרצופו, זרקתי אותם לרצפה ודרכתי עליהם.

"המשקפיים שלי! המשקפיים", צעק פלהנדלר, "אני לא רואה כלום. מי אתה?", מלמל האיש בבהלה, "אני לא מכיר אותך. מה אתה רוצה ממני? השתגעת?"

"אני אזכיר לך, פלהנדלר, מאיפה אנו מכירים. 1948, קרקוב, בית היתומים היהודי. באת מוורשה. שכחת את המפגש בינינו?"

"אני לא פלהנדלר. שמי ויין, יוסף ויין. אני היסטוריון שואה. התבלבלת ביני לבין מישהו. שחרר אותי", ביקש אותי האיש המותקף על ידי, גם הוא נמוך קומה ואפור משהו. ממש אותו טיפוס חיצוני כמו פלהנדלר, כאילו היה אחיו התאום.

שחררתי

שחררתי את מר ויין מיד, וביקשתי את סליחתו. "אקנה לך משקפיים חדשים", הבטחתי, "אני מצטער מעומק הלב".

מר ויין סלח לי כנראה, משום שכאשר נפגשנו בירושלים הפכנו אפילו חברים, כי שנינו גרנו בקריית-יובל. הוא התקבל לעבודה ב'יד ושם', וכעבור זמן-מה הודיע לי חגיגית כי פלהנדלר זה שאני מחפש יומם וליל עלה ארצה, ועובד בספרייה של אוניברסיטת בר-אילן.

אך אני לא נסעתי לרמת-גן להתחשבן עם האיש השפל הזה. עבדתי בטלוויזיה רוממה, הייתי עסוק בבימוי סרטים, וטיפלתי באהבתי דאז, אופל GT אדומה, כדי להוסיף לה 50 כ"ס לפחות לִכבוד הגרנד-פרי אשקלון, שהתכוונתי לנצח בו בקלות.

כך שלא היו לי עניין וחשק לפספס את זמני בגלל התקרית המביכה ההיא.

img494

img494לשם הקוריוז, צילמתי את אופל GT שלי בעלת הצורה העתידנית בקריית-מנחם הצנועה והשמרנית של אז. אך לא רק התושבים בשכונה זו היו מתגודדים סביב האדומה, אלא גם תל-אביבים וירושלמים רבים. היום, אפילו פרארי איננה מעוררת עניין דומהimg494

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

 טיפ טיפה: עוד נמשך המצוד

לפני 20 שנה בערך עבדתי בבירת פולין ככתב של שלושה עיתונים ישראליים בזה אחר זה – 'דבר', 'ידיעות אחרונות' ו'הארץ'. זכור לי, פחות או יותר, על מה כתבתי מוורשה, עם מי נפגשתי ודיברתי, ולמה. אך במיוחד נותר בזיכרוני ריאיון שערכתי בבניין משרד החוץ הפולני, השוכן בשדרה ע"ש שוּך, עם פרופסור ולדיסלב בַּרְטוֹשֶבְסְקִי, אסיר מחנה ההשמדה אושוויץ אשר לימים נתמנה לשר החוץ של פולין.

בתקופת הכיבוש הגרמני היה ברטושבסקי פעיל בארגון המחתרת זֶ'גוֹטָה, שעזר ליהודים אשר ברחו מהגטו וחיו בין הגויים תחת שמות פולניים בדויים. ז'גוטה היה מצייד יהודים נמלטים אלה בניירות הדרושים, כמו תעודות לידה נוצריות או קֶנְקארְטֶה – תעודת זהות של גנרלגוּבֶרְנֶמַן (הממשל הכללי) שהגרמנים הנפיקו לתושבי פולין הכבושה.

ודאי כי על כל מי שנחשד בהשתייכות לארגון ז'גוטה או בקשר כלשהו עם מחתרת זו, הכובש הגרמני הטיל עונש מוות – שהוטל גם על 'סתם' פולנים שעזרו ליהודים, סיפקו גג לראשם או אוכל, גם אם פולנים אלה לא היו שייכים למחתרת כלשהי. הגרמנים היו הורגים כל יפה-נפש כזה, על משפחתו, ומודיעים על כך בכרזות אדומות שהודבקו ברחבי ורשה.

סיפרתי לפרופסור ברטושבסקי שאמא שלי מכרה את שועל הכסף שלה בצד הארי של ורשה כדי לקנות לנו, כנראה בעזרת ארגון ז'גוטה שהוא היה פעיל בו, תעודות לידה נוצריות מזויפות – אחת ע"ש זָקְשֶבְסְקִי (בשבילי) והשנייה ע"ש זָוִיצְקָה (בשביל אחותי אירנה). "כך שועל הכסף האהוב על אמא", ניסיתי לחייך, "תרם להצלה שלנו מהמרדף הגרמני הרצחני".

"בעזרת השם, עזרנו לכמה מאות יהודים", פתח ברטושבסקי את סיפורו, שאת כולו הקלטתי בדייקנות, אלא שבהמשך הוסיף מידע שלא היה לי מושג עליו: שמעתי מהפרופסור איש המחתרת לשעבר כי פולנים רבים שראו את שכניהם עוזרים ליהודים – הלשינו עליהם (על הפולנים) לגרמנים.

ברטושבסקי המשיך וסיפר כי גם אחרי המלחמה המשיכו פולנים רבים להציק לשכניהם הקתולים שעזרו ליהודים לשרוד – עד כי רבים מבין פולנים טובי לב אלה נאלצו לעזוב את בתיהם, כדי לא לשלם בחייהם או בגופם על שייכותם לחסידי אומות העולם.

נזכרתי בעדותו זו של פרופסור ברטושבסקי בימים טרופים אלה דווקא, משום שהיא מספקת הסבר לכך שהחומר המקורי של סרטי 'שועל הכסף של פליציה ט" נמצא עדיין בשבי אצל המפיק הרמאי מלודז'.

והנה ההסבר: הרי לפי עדותו המוקלטת של הפרופסור היהודי, שהפולנים עצמם רואים בו איש אמין, מבריק ואינטליגנטי, וגם לעדותם של אנשים אחרים ששוחחתי עימם – ההמון הפולני היה ונותר קסנופובי, ובמיוחד אנטישמי. עד כדי כך, שבבחירות האחרונות הצליח המון זה להכניס לפרלמנט הפולני (סיים) מפלגה פשיסטית טהורה. והמון זה, שניצח החודש בבחירות, לא מוכן בשום פנים ואופן לשמוע שהיו פולנים אשר בזמן המלחמה הגדולה והשואה הצילו, או אפילו ניסו להציל, את שכניהם היהודים הנרדפים על ידי הנאצים. באוזניו של ההמון, עזרה ליהודים נשמעת כמו מעשה לא פטריוטי.

איך עלייתו של האספסוף לשלטון בפולין קשורה לקשיש המורשה ולסרטו התקוע? ובכן, נזכרתי כי בסִרטי 'שועל הכסף של פליציה ט" יש קטע די ממושך שבו אישה פולנייה מארחת בביתה ילד יהודי (בן דמותי) שברח מגטו ורשה, עוזרת לו ככל שיכלה, מאכילה אותו, נותנת לו קצת כסף ולבסוף עונדת לצווארו את מדליון כריסטופר הקדוש, שאמור היה לשמור על ילד זה – ואכן שמר. "לעולם לא אשכח שמול הילד שגילם אותי, אָת בכית בדמעות אמיתיות", אמרתי לשחקנית המגלמת את הפולנייה אצילת הנפש.

וכעת אני חושש שהשלטון הפולני הנוכחי, האוחז בעמדה לאומנית ואשר רגיש במיוחד לדעותיו של ההמון הפולני שהצביע לו – מתנכל לסרט שלי בגלל הסצנה הזו. שהרי פולין החשוכה של היום אינה מעוניינת להיות מיוצגת בהקרנות מסביב לעולם ובפסטיבלים יוקרתיים באמצעות סרט הקולנוע הביוגרפי שלי, אשר מראה במשך דקות ארוכות מדי פולנים שדווקא עזרו ליהודים נרדפים, למרות סכנת המוות – תופעה שהקהל הפולני הרחב היה רוצה לשכוח, ואינו מוכן לראות על המסך הגדול.

וזו כנראה הסיבה האמיתית לכך שהפקת סרטי אינה מתחדשת. זו גם כנראה הסיבה לכך שהמפיק הנוכל מלודז' ממשיך בעבודתו על סרטים אחרים, מבלי שמשרד התרבות הפולני יטיל עליו סנקציות כלשהן, ואף מכבד אותו, את הנוכל, בתקציבים נאים.

 שואלים את אדוארד

שלומי, ירושלים: הצילו, אדוארד. כשהמכונית שלי עומדת בעלייה או בירידה תלולות, אינני יכול לעבור חלק ל-D או ל-R. איך אתה מסביר את זה?

תשובה: התופעה שאתה מתאר היא תוצאה תקנית למדי של עצירת מכונית בשיפוע מהסוג שמורגש באופן בלתי חוקי. התהליך הנכון של עצירה בשיפוע תלול כזה נראה כך:

  1. קודם כל, אתה מוכרח להכניס לעבודה את בלם היד או את הבלם האוטומטי, תלוי במה מצוידת מכוניתך.
  2. אחר כך יש לשלב את מוט ההילוכים (בגיר אוטומטי או בגיר ידני) להילוך ניוטרל (N) – ואז להעביר להילוך P. רק כעת ניתן לכבות את המנוע.
  3. בחזרתך לרכב, העומד כאמור בעלייה או במדרון, אתה מתניע, מעביר מ-P ל-N, ורק כעת משלב להילוך הדרוש, כלומר D או R – אשר אמור להיכנס חלק.
  4. הפעולה האחרונה היא לשחרר את בלם היד, ולנסוע. ספר אם מחרוזת הנהלים הזו, המחייבת לעבור דרך בלם היד וניוטרל, עזרה לך.

גדעון טויטו, ירושלים: אני קורא ותיק שלך מימי 'מקור ראשון', וזוכר היטב שנהגת להדגיש שלא כל מוסך יודע להחליף שמן גיר אוטומטי בפרוצדורה הנכונה.

יש לי סוזוקי סוויפט 2012 וסוזוקי קרוסאובר 2016, שתיהן אוטומטיות. אנא ציין מוסך או שניים שאתה ממליץ עליהם.

תשובה: מכיוון שאין לי ומעולם לא הייתה לי מכונית אוטומטית, אינני מכיר אישית אף מוסך המתמחה בהחלפת שמן בתיבות הילוכים אלו. אך משום שאתה ירושלמי, אני יכול להפנות אותך לידידי יהודה, מנהל מוסך מושיקו בתלפיות.

אמנם אינני יודע אם המוסך הזה עוסק בהחלפת שמן, אך אם לא, תגיד ליהודה שאני שלחתי אותך, ובקש שיפנה אותך למקום הנכון.

אגב, להבדיל מיצרני השמנים, יצרני רכב אירופיים רבים נמנעים מהמלצה על החלפת שמן בתיבות הילוכים אוטומטיות. הסיבה: הם לא רוצים להסתבך עם האיחוד האירופי, שאוסר על החלפה זו מטעמי איכות הסביבה.

והנה, נושא זה זימן לקשיש המורשה סקופ, שכתבי החצר, שאינם מעוניינים להביך את אדוניהם ברוני הייבוא, שותקים לגביו: מתברר כי אותם יצרנים אירופיים שנמנעים מהמלצה על החלפת שמן בגיר אוטומטי בכל דגמיהם, עקב תקנות האיחוד כאמור, ואף מפריחים את הסיסמה "שמן לכל החיים" – כן ממליצים על נוהל החלפת השמן כאשר הם שולחים את אותם דגמים לארה"ב!

וכך, ראו זה פלא: כאשר הרוכש האמריקני פותח את ספר הרכב שלו, הוא קורא על ההכרח להחליף שמן מדי 60-80 אלף ק"מ. למעשה, יישום ההנחיה הזו היא תנאי לאחריות על הרכב.

את המוסר הכפול הזה נוקטת חברת פולקסוואגן, למשל, במיוחד בדגמי אאודי. גם יצרני רכב אסייתיים נוקטים את כפל הפנים הזה, כאשר הם משווקים את סחורתם באירופה.

img493 (1)

דיוקן של אלפא רומיאו ספיידר ובעליה המזוקן, מיד אחרי מלחמת יום כיפור. צולם בסיני, בדרך אל א-טור. הספיידר הנראית בתצלום היא ג'ולייטה 1.6 וֶלוֹצֶ'ה, שטיילנו בה גם ברחבי אירופה.

עד היום כואב לי שמכרתי אותה תמורת נזיד השקרים של צלם רוממה צדוק פרינץ. הוא סיפר לי שרק מכשיר תנועה זה מסוגל להציל את חייו המתפרקים, ואני נשברתי למשמע הווידוי קורע הלב, ומכרתי לו אותה.

צדוק שילם לי על ספיידר אהובתי פרוטות, ועוד בצ'קים דחויים – וכעבור יומיים מכר אותה בכסף טוב לאורי ג'אנה, עובד רוממה אף הוא. כאלה היו ידידיי בתקופה ההיא. "לירוק ולשכוח", אומרים ברוסית על כגון דא

 

גיהנום עם נקודת אור

מישהו כתב עוד לפניי שלא יישאר אחרינו דבר זולת ערמות ברזל חלודות, ועוד יהדהד אחרינו לעגם החלול של הדורות הבאים, שיזלזלו בנו בחצי פה

ככה זה נשמע בתרגום מלועזיטית לשפתנו, ואני, בלית ברירה עד כאב שיניים, מוצא את עצמי מקבל את חוכמולוגיה פטליסטית זו של הפסימיות. אמנם הקביעה "לא יישאר אחרינו דבר" וכו' מאומצת אצלי בעצב, אך מבלי שתעורר בי התנגדות ממשית. הרי לפסימיות יש כוח שכנוע על קשישים.

היה זה המשורר הפולני המוכשר טדאוש בורובסקי אשר את דבריו הניהיליסטיים אשכרה ניסיתי לתרגם לפני רגע, במסגרת מצב הנמשך אצלי באחרונה ואילך, אשר מפלרטט מאחורי גבי עם קַדְרוּת.

לנוכח האפשרויות המילוליות המינוריות שלי, אני קד לדברים שהאיש פרסם בהזדמנות אחרת, שבה קבע כי בני אדם מייצרים את גורלם על פני האדמה לפי זכותם הלגיטימית. דעה זו של הדמות הטרגית (המשורר המבריק בורובסקי, אסיר אושוויץ לשעבר, התאבד ב-1951, בהיותו בן 30 בלבד) הייתה ונותרה מקובלת בעולמם התרבותי והפילוסופי של לועזיטים חושבים – אך מובן כי אינה מקובלת אצלנו.

הרי אנו למדנו מהחכמים שלנו להאמין בכוח עליון שהוא התסריטאי, הוא הבמאי, והוא גם השופט הראשי ותליין מנוסה לפעמים, אשר תיקון החלטותיו או ערעור עליהן אינו אפשרי.

זיכרון עם זיק-רוֹן

האם כוח מסתורי וקדוש זה הוא אשר קבע, או לפחות הסכים לכך, שעד סוף חייו של אנוכי יזכיר לי נר הדולק עד כלות את הימים בגטו?

ימים אלה היו אמנם מצב איום ואכזרי בנוסח גיהנום, אך מחויב אני להודות שלצד הייסורים שתקופה זו הטעימה אותנו, הייתה זו גם התקופה האחרונה בחיינו אשר בה נמצאנו כולנו יחד, ארבע נפשות שדואגות זו לזו, מחובקות בחושך או לאור נר, בקור ובחוסר אונים, מתאמצות לא לבכות.

והיה איתנו גם שועל הכסף של אמי, אף הוא בן-בית, שהבטיח לנו לספק מזל. מה שבסופו של דבר מומש רק באופן חלקי.

מסך אפור, עדיין

ואחרי שנים, זיכרון הגטו הזה, שאני מתרפק עליו חרף היותו מר, מצא את דרכו אל סִרטי 'שועל הכסף של פליציה ט".

עתיד הסרט על השטיחים האדומים של הפסטיבלים ועל מסכי הקולנוע – כפי שחלמנו עוד לפני ההפקה, שאורגנה על ידי מפיק רשע – מוטל עדיין בספק, בגלל שילוב אכזרי בין הבירוקרטיה הפולנית לבין האנטישמיות החדשה, שמרימה כיום בוורשה את ראשה המכוער כפי שעשתה בסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת.

וכך, מכל תפרחת התקוות שתליתי בסרט שלי – שצילומיו, כולל כל העיכובים והצרות שבדרך, הושלמו כבר לפני 4 שנים – נשארה רק גרסת הבמאי של 'שועל הכסף', המאופסנת במחשב שלי. יצירה זו, 130 דקות אורכה, עשויה מחומרי גלם שאסור לי לשדר ברבים, לבל אפגע בזכויות של המפיק הרמאי, שהוא שומר עליהן בקנאות, כעל בבת-עינו.

זיכרון שמְאַיין – או מְאַייל

והנה חזרתי על עצמי ושוב תיארתי את גורלו המר של סרטי, אלא שהפעם זה קרה בגלל הירושה שהשאיר לי המשורר טדאוש בורובסקי, קורבן פוסט-מורטום של אושוויץ, שזיכרונותיו מהמחנה נעצו בו את טלפיהם בעודו צעיר, רק שש שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה, והוא שלח יד בנפשו.

דרך הפוכה עשה ידידי ז"ל יצחק גולדפינגר, אשר הגיהנום האושוויצי שעבר דווקא חיזק אותו עד סוף חייו. "למדתי", סיפר לי יצחק, "שאין סוף לדברים שאדם מסוגל לסבול מבלי להישבר!"

בדירתו הקטנה בחולון, אותו אי של ניצולי שואה, שמר ידידי יצחק בארון מיוחד כל ספר, חוברת או מחקר שנכתבו על אושוויץ שלו בעברית ובפולנית, כולל בוודאי הספרים המזעזעים שפרסם בורובסקי לפני מותו.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

הנזרקים: רכבות משא שהיו מעבירות את אסירי גטו ביאליסטוק למחנה ההשמדה הגרמני טרבלינקה היו מאטות על יד הכפר הפולני וואפֶּה (Lapy). היהודים, שנכלאו בקרונות, היו מנצלים את תנועתה האיטית של הרכבת כדי להשליך החוצה את ילדיהם הרכים, בתקווה תמימה שאולי בכך יצליחו להצילם מהמוות.

בסביבת הכפר וואפה, שאחרי כמה עשרות שנים הפך לעיירה, עדיין נשמעים סיפורים על מותם של הנזרקים, שצוותי הרכבת הגרמניים, באכזריות חייתית, ירו בהם, כסוג של משחק גברי, וחיילי הוורמאכט, ששמרו על פסי הברזל מפני פעולות חבלה של הפרטיזנים, היו מבצעים בקורבנות הקטנים וידוא הריגה. הם הרגו את הילדים הפצועים, ולא אפשרו לכפריים המקומיים להצילם.

את הדיוקן המאויר ביצע על סמך הסיפורים המקומיים האתנוגרף החובב והבמאי הפולני טדאוש וישנייבסקי. ברישומיו הקשים הללו הוא השתמש בסרטו התיעודי המרגש 'Castoways'.

אף אחד, לא יהדות ישראל ולא יהדות הגולה, לא ניסה עד עתה להקים אנדרטה צנועה על יד העיירה וואפה לזכר גורל הילדים היהודים שנזרקו מהרכבות – ואילו הרוצחים הגרמנים הצליחו לאורך השנים, ובעצם עד ימינו, לטשטש את זהותם האמיתית תחת הכינוי "נאצים".

הרוע שמאחורי הנימוס

אני חוזר שוב, באובססיה מסוימת, אל גורל סִרטי 'שועל הכסף' בגלל קביעתו של בורובסקי ש"אחרינו יישארו רק ערמות ברזל" (הוא כתב עליכן, הסברתי למכוניותיי, אבל גם עליי, כי אני לא עוזב אתכן) ו"לעג חלול כלפינו מצד הדורות הבאים".

אך את לעג עתידי זה, שבורובסקי מתאר באכזריות ובאירוניה, אני טועם כבר עכשיו בוורשה. זהו לעג שמוזרם אל עורקיו של הבמאי הקשיש המורשה בדמות התעללות מתוחכמת מצד המכון הפולני לסרטי איכות.

למראית עין, פקידיו של מכון ממלכתי זה מפגינים סולידריות עם המבוי הסתום ש'שועל הכסף' נקלע אליו, ומהנהנים לעברו של הבמאי היהודי בעוגמה מנומסת. אנשי המכון אף גררו לבתי משפט את המפיק הרמאי מלודז', שהפסיד בכל הערכאות ונגזר עליו להחזיר למכון כספים שקיבל לצורך הפקת סרטי (המפיק, כמובן, לא החזיר אפילו זלוטי יבש אחד).

אלא שממש באותה העת, ההנהלה של המכון התרבותי הנ"ל, האנטישמית או סתם מרושעת, תמכה מאחורי גבי ברמאי זה, וסיפקה לו בנדיבות כספים להפקת עוד סרט. הפעם אין זה סרט על משפחה יהודית בגטו אלא סרט נוצרי טהור, המתאר את עלילותיו של כומר פולני יפה-נפש שחוסל בידי הקומוניסטים.

זה מה שהתברר לי לאחרונה, לתדהמתי המתונה. מתונה, כי תמיד חשדתי בלחיצת ידיים סודית בין הנוכל למכון, וכעת התקבל לכך אישור מהתקשורת.

הדרך היחידה, אולי  

האם אשכח את 'שועל הכסף'? אשכח את התרומה האדירה של שחקנים מעולים כמו יבגניה דודינה (בתפקיד אמי), אולק מינצר (בתפקיד אבא), ים ברוסילובסקי, אבישי הדרי ואחרים? האם אשלים עם כל המונקי-ביזנס על חשבוני, הרוחש במסגרת האנטישמיות החדשה בוורשה? האם אשתוק אל מול השמחה-לאיד של אויביי החוגגים? אין סיכוי לכך.

אתמול צלצלתי למפיק הישראלי חברי מרק רוזנבאום, אשר כתומך חם בסרטי עזר לנו בכספו הפרטי להפיק את ה'שועל' בתל-אביב, ואף שילם לשחקנים כדי שהמפיק מלודז' לא ירמה אותם, כפי שתכנן. גיליתי למרק שבלית ברירה, נשאר לי רק ללכת למלחמה משפטית מול מכון הקולנוע הממלכתי בוורשה: לחשוף את צעדיו המלוכלכים של המכון (הממשלתי כאמור) בטיפול בסִרטי, ואת ההתעללות הברורה שלו ביצירה שלנו ובי אישית, התעללות אנטישמית חסרת רחמים.

גיליתי עוד למרק שבשמו של 'שועל הכסף' ולכבודו, ובמאמץ להציל את הזיכרון המשפחתי שלי, אני מוכן ללכת עד הסוף, כולל פנייה לבית הדין הבינלאומי לזכויות אדם בשטרסבורג – שבו ניתן להגיש תלונה נגד מדינות. הקשיש המורשה מתכוון לנצל זאת לצורך הגשת תלונה נגד פולין בגין אנטישמיות.

זאת, כדי להזכיר לפולנים שמחלות נפש כמו גזענות ושנאת זרים (קסנופוביה) עדיין אינן מקובלות בציוויליזציה האירופית – אותה פלטפורמה אידיאולוגית ורוחנית שהפולנים, באופן פרדוקסלי, גאים כל כך להשתייך אליה.

 לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: הקטע האבוד

אם להודות על האמת, אז אני מאשים לא רק את הגויים, שהפקירו את סִרטי – אלא גם את עצמי.  אולי לחמתי די על צילום כל הקטעים שכתבתי בתסריט של 'שועל הכסף של פליציה ט". במיוחד היציאה של השועל מהארון בדירתנו בגטו, אותו קטע שבגלל בעיות ההפקה החלטתי לשמור לספר הזיכרונות שאכתוב, וכעת מתחוור לי שהמקלדת שלי לא תעשה את העבודה בלעדיי.

הנה הקטע המדובר, אשר כפי שהצטערתי מזמן, לא נכנס לסרט:

לילה בגטו. נר כבה בפינת החדר. אמא, אבא, אחותי אירנה ואני ישנים תחת השמיכות, ולאורו החיוור של הירח נפתחת דלת הארון בחריקה עדינה, ויוצא ממנו שועל הכסף של אמי.

הוא מסתובב בחדר בצעדים זהירים, עיניו, כבר לא מפלסטיק כהה אלא אמיתיות, מצלמות צלחות ריקות על השולחן, ואת נעלינו הזרוקות על הרצפה. לפתע קופא השועל על מקומו, וזוקף אוזניו לשמע צעקה המגיעה מהרחוב.

והוא, כמו בדאגה זהירה, מתקרב אלינו, הנמים, ומצמיד את חוטמו אל פנינו, כמו מנסה לחלוק איתנו את תוכן השינה וריחה, לחלום איתנו על עולם מחוץ לשבי – עולם מהעבר או מהעתיד.

מהרחוב נשמעת שוב צעקה, והשועל המפוחד עוצר את תנועותיו בסטופ פריים עד שהרעשים מתרחקים. או-אז הוא מבצע סיבוב פרסה, וחוזר אל מקומו בארון.

למחרת בבוקר לא היה ברור לילד, ועדיין אין לו מושג גם אחרי עשרות השנים שעברו מאז תחילת סתיו 1942 ועד תחילת סתיו 2019, אם היה זה רק חלום לילי שלו, או שהוא אכן עקב בעיניו אחר שועל הכסף היוצא מהארון, מטייל בחדר ובודק בדאגה אם כל בני המשפחה נושמים.

שואלים את אדוארד

אשר: לחבר שלי יש ב-מ-וו740i  מודל 2010. איך בודקים אם יש שמן בגיר האוטומטי?

תשובה: במקרה, הכרתי את הנושא שאתה כותב עליו כי עזרתי לחברי להחליף שמן ב-740i e38 V8 בנפח 4.4 ליטרים. בדיקת מצב השמן, שלגביה שאלת, היא חלק מתהליך ההחלפה, ובעצם, ניתן לבצע בדיקה זו בעצמנו, בלי עזרת מוסך – זאת, בהנחה שיש לנו אפשרות לעבוד תחת הרכב, ושהוא עומד על משטח ישר, ללא שיפוע חלילה. אם אין לנו אפשרות כזו, אז התערבות המוסך היא בגדר חובה.

לפני בדיקת השמן בגיר אוטומטי ובמהלכה יש לנקוט את הצעדים הבאים:

  1. לוודא שהמנוע יימצא בטמפרטורת עבודה של 50 צלסיוס בערך, ושתיבת ההילוכים (נקייה מבוץ) תהיה בעת בדיקת השמן במצב P, בעוד שהמנוע עובד בסיבובי סרק.
  2. מחפשים את הבורג שסוגר את פתח מילוי השמן, המסתתר בחצי הגובה של תיבת ההילוכים, בצד ימין שלה. כדי לפתוח בורג זה יש להשתמש במפתח imbus 8 מ"מ, ואז לנסות למזוג בזהירות את השמן החדש – עד ששמן מתחיל לגלוש החוצה. זה בעצם סוף התהליך, ונשאר לנו רק לסגור את בורג המילוי.
  3. אם לא יודעים איזה שמן נמצא בתיבת ההילוכים, מוטב להוסיף את Mobile AFT, שאינו מתנגד לערבוב עם שמנים אחרים.

עדו: הורי מעוניינים במכונית חדשה – כרגע יש להם ספייס-סטאר אוטומטית בת 4. חשוב לומר שהם בני 80 ( אמא פחות, אבא יותר).

הם שוקלים להחליפה בספייס-סטאר חדשה, ואני מעדיף אוטו בפרופיל בטיחותי גבוה יותר… בעל מנגנוני בטיחות כמו בלימה אוטונומית, התרעת ערנות, שמירה על נתיב וכו'. מובן שזה עולה יותר, אבל אני מאמין שזה יכול להציל חיים וגם כסף. מה דעתך?

בינתיים מצאתי את איביזה כאופציה מעניינת. האם יש לך כמה המלצות טובות יותר? זולות יותר?

תודה רבה, אתה חסר לי במקור ראשון!

תשובה: גם בזכות גילו של הזקן המורשה, הוא יודע מה מתאים לאנשים מבוגרים. מתאימה לנו הארגונומיה שהתרגלנו אליה; מתאים לנו לדעת על-פה היכן נמצאים כל מנוף וכל כפתור במכונית; להכיר היטב את התייחסות רכבנו לכביש, את רגישות ההגה, את רוחב-המציאות הנשקפת מהמושב הקדמי, ואפילו את סגנון המראות, שלימדו אותנו את המרחק משותפינו-אויבינו לכביש.

בהתאם לגישה זו, אני ממליץ להוריך להמשיך עם מיצובישי ספייס-סטאר, רק חדשה. בגרסתה העדכנית זכתה ספייס-סטאר בשינויים שמחזקים את נוחות הנסיעה, את הבטיחות הפסיבית והאקטיבית, ואף את יופייה הכללי. בנוסף, החלל הפנימי שקט יותר.

לסיכום, זוהי מכונית סימפטית, שחבל לא לחדש את נדר הנישואים איתה.

אוריאל ריפקין: כבר זמן שאני נהנה מאוד לקרוא את מה שאתה כותב. אצטרך עצה בעניין רכישת רכב.

סבתי ביקשה ממני למצוא לה רכב חדש. כשהיא שמעה על כלי רכב עם אופציית חניה אוטומטית היא התלהבה מאוד, אבל אני כבר שכחתי באילו דגמים ישנה האופציה.

אשמח אם תוכל לספק סקירה קצרה של הדגמים.

תשובה: חניה בשיטה האוטומטית מבוצעת באופן הטוב ביותר על ידי מכוניות יקרות: אלו מבית מרצדס, ב-מ-וו, בנטלי ואאודי. האחרונה מיוצגת בתחרות זו באמצעות חשמלית חדשה מדגם e-tron, המצוידת במערכת אלקטרונית חכמה שמורידה לאפס כמעט את תפקודו העצמי של הנהג.

את ראש הטבלה כבשה פולקסוואגן פסאט החדשה, אף היא יקרה מעבר למסורת הפירמה, אלא שמי שקונה אותה משלם על יכולתה לחנות באופן עצמאי – גם עם נגררת…

בכל אופן, אם סבתך אינה מלכת בריטניה או רעייתו של מר שלדון אדלסון, אז היא בהחלט יכולה, לדעתי, להסתפק ברנו קדז'אר (Kadjar). זוהי מכונית נוחה, שמתאימה בול לאנשים שכבר אינם צעירים, ולא יקרה מי יודע מה.

אלא שבכל זאת, kadiar זו מפתיעה ביכולתה לחנות אוטומטית ברמה של פורד פוקוס – אלא שפוקוס אינה משווקת בארץ, לעת עתה.

חלופה נוספת, זולה יותר וגם נחמדה, כי היא מאפשרת לנהג/ת להשוויץ בתרגילי חניה מעולים, היא התקנה של 4-6 חיישנים בחלק האחורי והקדמי של הרכב. חיישנים אלה שומרים בעת חניה על מרחק ממכוניות עומדות, או בין הטמבון וקיר. אני ממליץ על שיטה זו, המקלה על מלאכת החניה.