Skip to content

רבאק

יצרני המכשיר שמטריד נהגים מספרים בפרסומת שפטנט זה מבוסס הרדאר, אשר "בעוד רגע יהיה חובה בכל רכב", מסוגל להפחית את תאונות הדרכים ב-70 אחוזים. אם נוסיף על כך את הירידה בתאונות ב-45 אחוזים שמבטיח ד"ר יעקב שיינין – אז לא חסר הרבה שניאלץ לייבא תאונות מחו"ל

כי אחרת, לא תהיה עבודה לפחחים, לצבעים, לשמאים, לעורכי דין ולחברא קדישא. חברות הביטוח יפשטו רגל, כמו גם התעשייה המשגשגת של מאכרים המחזירים לשוק גרוטאות שעברו טוטל לוסט.

כל הבלגן הזה, שעושה שימוש מגונה בנתונים סטטיסטיים מצוצים מהאצבע, נמשך ומתפקד באין מפריע.

גם קברניטי עמותת "אור ירוק" רוכבים על התאונות תוך שהם מנופפים בסטטיסטיקות מבית סבתא. לא ייאמן, אך האיש בעניבה שעומד בראש העמותה, וחולם כנראה להיות שר תחבורה (לפחות), מנצל כל הזדמנות של תאונה, לא חשוב איזו, כדי לפרסם את בּוּקסות-ההטפה של העמותה שלו, אשר חשה עצמה כמין משרד תחבורה אלטרנטיבי – ובוקסות אלה חוזרות ומזכירות כי למגפת התאונות לא אחראי חלילה הגורם האנושי, כמקובל לחשוב, אלא "התשתית המפגרת".

האבסורד עצמו מתבייש

למרבה האבסורד, גם כאשר נהג מסומם או שיכור הורג הולכי רגל על פסי חצייה, או מתפרץ אל מדרכה כי "איבד שליטה" – כמו אותו רוצח צעיר שלא היה ברשותו רישיון נהיגה, ונהג מגיל 13 (!) – גם אז, עמותת "אור ירוק" אינה מפספסת הזדמנות כדי להשמיע שוב את טענתה המטופשת, שלפיה התשתית היא האשמה כביכול, ולא הנהג הרוצח!

האמינו או לא, זוהי הבוקסה שפרסמה "אור ירוק" בעקבות הרצח הנ"ל: "תאונות דרכים הן לא גורל אלא מחדל! בישראל יש 63 צמתים מסוכנים ו-216 קטעי כביש אדום שנהרגים בהם מדי שנה 92 בני אדם בתאונות דרכים (!). לא רק הנהג אשם, ממשלת ישראל חייבת לשים בראש סדר העדיפויות את הצלת החיים בכבישים".

האבסורד עצמו מתכווץ לו בקרן בושה למשמע הטיעון התמוה, אשר משרת מטרות אינטרסנטיות עלומות.

נראה כי האיש התלוי על עניבה, שעמותתו הפכה כבר מזמן לכת מוצהרת, עם קהל מאמינים ומתנדבים, לא שמע שבמדינות לועזיטיות מלמדים נהגים להתאים את נהיגתם לתנאי הכביש. כלל בסיסי זה הוא כנראה פרימיטיבי מדי בעבור העמותה המתקדמת, חובבת הטבלאות.

הנהג עקום, לא הרצפה

רק אם איננו מתאימים את נהיגתנו לתנאי הדרך ולמלכודותיה, הכביש שאנו נעים עליו אכן הופך "תשתית רצחנית". העמותה המסכנה בלבלה בין תוצאה וסיבה.

קומץ משוּמָר בחומץ

אף כי המכוניות המודרניות אינן מתוכננות לשאת את שני האפיונים המועדפים על הקשיש המורשה – כלומר: אינן אמורות לספק תוחלת חיים מעבר לטווח האחריות של היצרן, וגם לא נבנו כדי להגיש סיפוק כלשהו מהנהיגה – עדיין, קומץ משוגעים מחפש איך לדאוג לאחזקת מכונית טובה יותר מזו שהיצרנים ממליצים עליה.

קומץ זה מנסה גם ליהנות מהניהוג, למרות הקושי שמציבים מנועים אקולוגיים חסרי נפח, למרות כוחות הגה חשמליים, ולמרות טרחנותן המגונה של גננות אלקטרוניות – שלושה אלמנטים חמוצי-צדקנות.

כך נולדה לה עובדה סוציולוגית מביכה, שאין טעם להסתיר אותה: אנשים אנכרוניסטיים אלה, אשר מפיקים עדיין הנאה מהטיפול במכונית ומהניהוג – חשים כמו אזרח נורמטיבי אשר נאלץ, ללא חטא מצדו, לעבוד בפירמה שנקנתה על ידי גאים כדי לספק פרנסה לחבריהם, בעלי אותה אוריינטציה מינית.

פעם מוהיקן, תמיד מוהיקן

היחס הציבורי כלפי המוהיקנים העבריים האחרונים שמנסים לחיות עם אוטו כמו פעם, לפני עידן הסמארטפון – אביזר שהפך חברם הטוב ביותר של בני האנוש במרחב הציוני ובעולם העגול – מזכיר לי את התקופה שהצעתי את מועמדותי לטלוויזיה הממלכתית ברוממה כבמאי, וזכיתי להתקבל במכרז.

מיד הרגשתי כמיעוט. שאינני רוממאי טהור. שנוכחותי מפריעה למקומיים. שמביך אותם ללמוד משהו מ"הפולני הזה".

למשל, ניסיתי להסביר לקולגות החדשים שלי שאת הפוקוס (חדות) עליהם לחפש בטרנספוקטור, עדשה שמשנה את שטח הראייה שלה, באמצעות התקרבות מרבית לאובייקט המצולם – ורק אחר כך בונים פריים רחב. או שרגל אחת מבין שלוש הרגליים של החצובה מוכרחה להיות מכוונת אל עבר יעד הצילום, אחרת המסרטה תיפול. אך הם לא רצו לשמוע, צילמו סרטים בלי פוקוס, שברו מסרטות, ואז שנאו אותי עוד יותר, לשמחתי המזוכיסטית משהו.

באושוויץ שרד, ברוממה לא

הסתכלתי על עמיתיי לטלוויזיה בסקרנות, עקבתי אחר תנועות גופם, והעמדתי פנים שאינני מבין כדי לא לענות על כל מיני התקפות מילוליות.

אך חברי הבמאי דניאל שליט, תושב גטו לודז' וניצול אושוויץ, לא ידע להסתדר כמוני, ושילם במותו כאשר הרוממאים בחרו אותו למטרה.

כיסוני נחמדוּת ממולאים פחד

היחס העוין כלפיי השתנה פלאים בגלל שתי סיבות שאינן קשורות זו בזו. הרוממאים, בלית ברירה, החלו פתאום לשאול מה שלומי, כאשר נעמדו בתור כדי לקבל ממני עזרה עקב צרות ברכבם.

הסיבה השנייה לנחמדותם הפתאומית של אנשי התחנה כלפיי הייתה שהם ראו באיזו גסות רוח (חינוכית אמנם) התייחסתי אל אורח שלהם מהאקדמיה, ד"ר תום לוי.

לא נכנסתי עם לוי לוויכוחים מוסריים בעברית גבוהה, אשר לא ידעתי, אלא שכחתי לרגע את מעמדי כעולה חדש, וכיבדתי את המרצה המכובד בסטירות לחי.

"בצדק הרבצת לתום", לחש לי חברי הבמאי צדי צרפתי, "חבל רק שקיללת אותו בגלל נטייתו המינית", הוסיף צדי בעצב.

"האיש הזה מתחיל איתי בבוטות", נימקתי את המעשה להנהלת רוממה המופתעת ולאגף כוח אדם, שניסה לעשות בינינו סולחה.

"לא מקובל עליי להיות מותקף פיזית בשירותים", הסברתי. "לי אין סימפטיה לגאים. מוטב שהדוקטור שלכם ינסה את מזלו אצל עמירם ניר", הצעתי.

הרוממאי הכי דוחה

ידעתי אמנם שעמירם ניר, שעין הזכוכית הכחולה שלו הזכירה לי בובה מרוסקת שהייתה לאחותי בגטו ורשה, לא היה גיי, ובכל זאת הצבתי אותו ללא דילמה בראש רשימת הרוממאים הדוחים ביותר שפגשתי.

כמעט לא הכרנו כאשר עמירם זה פנה אליי במדרגות המובילות לבניין הטלוויזיה בשאלה מה אני מתכוון לעשות הערב. "כלום", עניתי, "חוזר הביתה".

לא הבנתי למה הוא עצר אותי, ומהיכן צצה ההתעניינות שלו, אך עמירם המשיך. "יש לי הצעה בשבילך", אמר. "בדיוק צלצלתי להוריה של הארוסה שלי, פולנים, אנשים מאוד אינטליגנטים, ותיקים בארץ. הבטחתי להם להביא אותך לארוחת ערב. כבר מזמן סיפרתי להם עליך, על הכתבות שלך, והם סקרנים לשמוע על פולין של ימינו. מה השתנה בה, איזו תרבות יש בוורשה אחרי המלחמה והשואה. הם מחכים לנו. תיסע איתי לתל-אביב?"

"לכתב צבאי לא מסרבים", חייכתי. גם לא הייתה לי סיבה לסרב לנסיעה, כי בדיוק קניתי אופל ג'י-טי, והסתובבתי פה ושם כדי לגמור את ההרצה.

התעלמות חזיתית

נסענו. הגענו לרמת-גן. עצרנו על יד איזה בית. עמירם כיסה את עין הזכוכית שלו ברטייה שחורה, פתח את דלת האופל, אמר שלום, יצא ונעלם. ישבתי רגע המום, אחר כך התנעתי, ומכיוון שהיה כבר חושך, משכתי את המוט הפותח את פנסי הצפרדע, הבולטים על מכסה המנוע, ביצעתי פרסה, והתחלתי בדרך חזרה.

"ארוחת ערב", נזכרתי לי בבושה. "זקנים פולנים סקרנים". "הגברת הצעירה רוצה לראות את האופל ג'י-טי". רבאק!

מה הוא יגיד, המניאק, כאשר ניפגש מחר-מחרתיים, ניסיתי לדמיין, אך לא שיערתי שעמירם ניר פשוט עומד להשתמש בפתרון של התעלמות חזיתית, בהתאם לאסטרטגיה הרוממאית השולטת בבניין: לא לראות, לא להגיד שלום, כאילו אתה שקוף, חביבי.

העקרב של הבניין

עברו כמה ימים, ועדיין התקשיתי לשכוח את הנסיעה המטופשת עם ניר, עד שתפסתי את הכתב הצבאי שרימה אותי יושב במזנון עם שתי עוזרות הפקה, שהביטו בו כמו בקשת בענן.

התקרבתי לשולחן ואמרתי בקול רם, "תשמע, ציקלופ מלוכלך כמוך, אתה פשוט (ופה צירפתי כמה מילות גנאי בפולנית, ומילה אחת ברוסית). תשאל את הזקנים של ארוסתך מה זה אומר".

"באמת לא ידעת עם מי יש לך עסק?", התפלא הצלם מיכה פָּן. "אף אחד כאן לא מתקרב לאיש הזה. בבניין שלנו מנסים לשמור מרחק מהמלשין והאינטריגנט הזה. אתה עוד לא מבין עברית כמו אדם מהיישוב, אז בינתיים כדאי לך לשאול אותי לפני שתיקח מישהו לאוטו שלך או תזמין אותו לביתך".

הנצחה צחה

עברו 45 שנה, ואני לא יודע אם לחייך או לדכא את הבחילה שעולה בי למראה תצלום חגיגי של "גן עמירם", גן משחקים ברמת-גן ע"ש עמירם ניר. שמעתי שגם אולפן ירושלמי נקרא על שמו של הרוממאי שגנב לי נסיעה.

ניר, כידוע, נהרג בתאונת מטוס קל בדרום אמריקה, ועד היום לא ברור באילו נסיבות. אני מרשה לי לשער שמישהו שעמירם סידר בשכר הנשק, היה נטול חוש הומור ומימש את כעסו.

 

טיפ טיפה: התנצלות

כמה פעמים בשבוע אני מקבל בג'ימייל שלי הזמנות לקרוא מכתבים הנשלחים אליי באמצעות רשתות חברתיות. אני נאלץ לבקש סליחה מהשולחים היקרים, שיש להם מה להגיד על מה שכתבתי, או על מה שלא כתבתי בגלל חוסר ידע בתחום זה או אחר, או שהם מתייחסים למה שעשיתי בחיי, או למה שלא הספקתי לעשות, או מזמינים אותי לקרוא מה הם עשו בחייהם או לא עשו.

אני מתנצל שכל זה נשאר בגדר סוד, משום שאינני פותח דואר הנשלח אליי באמצעות רשתות חברתיות, אלא רק דואר שנשלח ישירות לג'ימייל שלי (ובלבד שהוא אינו נעלם מהתיבה באופן מסתורי, מה שלצערי יודע לקרות).

אולי הייתי צריך להתנצל על כך קודם. כפי שבזמנו ביקשתי סליחה טלפונית מידידי יורם קניוק, על שלא נעניתי להזמנתו אל רשת לינקדין.

נשאר לי רק להוסיף שלמדתי ממרפי ש"אם קיימת אפשרות שיהיה רע עוד יותר, אז יהיה", וחוק זה מסביר את התייחסותי, שהיא ספק בלתי חברתית ספק רק מוזרה, אשר במסגרתה אינני מתקרב לאף פייסבוק או רשת אחרת, ושומר מרחק גם מפטנטים דומים – לא כותב בטוויטר ולא שולח תצלומים לאינסטגרם. די לי בכך שגוגל, פטפטן בלתי נלאה, עוקב אחריי חופשי כדי להודיע בשמחה לכל האקר חובבן היכן אני חונה את מכוניתי, לאן אני נוסע, את מי אני פוגש, והיכן אני מעדיף לערוך קניות.

אני שומר מרחק מהרשתות, כי אם יש אפשרות שאיזה אח גדול יידע עליי עוד יותר מגוגל – אז הוא יידע.

הדבר היחידי שנותר לי לעשות כדי לשמור על איזו גומחת פרטיות, כפי שמציעה לי אינספקטור פרנויה, הוא לא להכניס רגל לשטח של סקרנות ציבורית, קרי: לא להצטרף למרחבי השיתוף הווירטואליים. עם הנפגעים הסליחה.

20160810_123732

ד"ש מהעבר: תמונת הטוסטוס, סימן מהעבר בתפאורה ירושלמית כפי שצילם י"א, שובצה כאן במקום תצלומים של עשר מכוניות שג'רמי קלארקסון בחר כ"הכי מעניינות לגביו". אין פלא שבעשירייה המומלצת על ידי הבריטי הסקפטי, שערוריין מורשה, חוגגת ב-מ-וו M2.

קלארקסון צדק, שהרי הבווארית שהוא מעדיף על נבחרת המודרניות משלבת את פילוסופיית המכונית הרגילה עם כישרון פלאים באחיזת כביש וביצועים בלתי שגרתיים. גם אני הייתי בוחר ב-M2, שירת הברבור של עידן המכוניות הקלאסיות, יצור שיישאר בלתי נשכח. עוד בימי הזוהר שיחקה מכונית זו אלטרנטיבה חסרת סיכוי מול הגל העתידני של מכשירי תנועה אוטומטיים, שהדורות הבאים יהיו מוכרחים להסתפק בהם.

BMW M2

(ב-מ-וו M2 נהדרת מכל בחינה, אך משוגעת פחות מאשר הבווארית הפרטית שלי, שדלק 100 אוקטן שוצף בדמה)

אלא שאני כנראה היחיד שלנוכח מקהלת המחמאות וההתפעלויות מ-M2, מוצא בה בכל זאת יותר מדי מחסומי פה אלקטרוניים, העוקבים אחר פעולות הנהג ומחליפים אותו באחיזת הגה ובתפקוד על הדוושות – מבלי שהוא יתרגש מכך. זוהי הסיבה שהבררן הזקן שבי מעדיף על M2 את הבווארית הפרטית שלו, את Z3M קופה, ילדה קשישה נטולת כל מנגנוני עזרה מלאכותיים, זולת ABS וכוח הגה הידראולי.

Z3M החצי-ותיקה שלי מצוידת במתלים של אחותה M3 ובמנוע שישה צילינדרים בשורה, נטול טורבו עד כאב שיניים, המספק 321 כ"ס באופן לינארי, ולא בהתפרצויות. גם עליה קלארקסון שר בזמנו באוקספורד אינגליש

שואלים את אדוארד

ידידיה: רציתי לשמוע את דעתך לגבי חיישן גל זיזים סיני למאזדה לאנטיס 2002. אני מבין שהיפני עדיף, אבל הפרש המחירים עומד על 400 שקלים. האם אפשרי להסתמך על הסיני?

תשובה: הסינים מצטיינים דווקא בחשמל ובאלקטרוניקה, כפי שהם מוכיחים בסמארטפונים. כך שלא הייתי פוסל את חיישן גל הזיזים מתוצרתם. ואם אתה מעוניין להרגיע כל ספק: אותו מחשב דיאגנוסטי שגילה את החיישן המקורי התקול, יגלה בקלות אם גם הסיני מזייף.

אגב, האם לפני החלפת החיישן בדקו לך את כל החיבורים?

בחיסוי שם: לפני כשנה רכשנו מאזדה 626 שנת 2002 בעלת מערכת גז ועם משמנת. לפני כחצי שנה התחילה המכונית להיכבות כשהייתה במצב גז ובעמידה (לעתים נדירות גם במצב דלק), בעיקר כשהמזגן פועל. לאט לאט החמירה הבעיה, ולאחרונה פנינו למוסך שאבחן בעיה בראש מנוע.

הבנתי שמדובר בתקלה ידועה במערכות גז (שסתומים שנהרסים), וראיתי מקומות רבים באינטרנט שמתלוננים על כך.

שאלתי היא: האם יש לך המלצה על מקום לעשות בו את התיקון באזור פתח-תקווה? מה המחיר המקובל לתיקון שכזה? והאם יש שסתומים שיכולים לעמוד טוב יותר בפני הגז שכדאי לבקש מהמוסך להחליף אליהם?

תשובה: כנראה, מאזדה שלכם סובלת מהזנחה בטיפולים השוטפים, או מהתקנה בעייתית של מערכת הגז.

תוכל להתקשר לשלומי יוקר ממוסך "גז חיש" בקריית-אריה, פתח-תקווה. זוהי הכתובת לצרות כאלה, וגם אחרות.

שרגא: ברשותי אופל קורסה בעלת תיבת הילוכים רובוטית משנת ייצור 2004. במהירות של 100 קמ"ש המכונית עוברת את ה-3,000 סל״ד, וכל הגברת מהירות מעלה משמעותית את הסל"ד. שעון המהירות במכונית בנוי עד למהירות של 230 קמ"ש.

האם 100 קמ"ש הם אכן גבול המהירות הסבירה של הרכב, או שבעיה כלשהי לא מאפשרת מהירות גבוהה יותר בסל״ד סביר ?

תשובה: אין כמעט ספק שתיבת ההילוכים בקורסה שלך נעולה, מסיבה כלשהי, על הילוך נמוך. אין מנוס אלא לגשת למכון של תיבות הילוכים אוטומטיות. אם יש לך מזל, אז החלפת שמן גיר בחדש, כולל מסנן, תפטור מהצורך לפרק את הגיר כדי לשפצו.

אסף: אני מחפש לקנות אופנוע. הוא אמור לשמש לטיולים בשטח, לנסיעות בתוך העיר, ומדי פעם גם לנסיעות ארוכות בכביש. התקציב שלי הוא עד 20 אלף שקלים.

האופציה שנראית לי כרגע הכי טובה היא CRF250L של הונדה. מצאתי אחד כזה יד שנייה ב-22,500, הבעיה היא שאני לא בטוח שהדגם הזה מוצלח לנסיעות ארוכות. אשמח להתייחסות.

תשובה: אינני בקיא מי יודע מה באופנועים, וידידי טל שביט, שאיתו הייתי מתייעץ, איננו עוד. בכל אופן, כשמדובר על אופנוע שטח גזעי כמו CRF250L, נראה שאפשר להסתדר איתו גם בכבישים בינעירוניים.

גילה את זה אחד מחבריי, שהתאים את אופנוע השטח שלו לשימוש בנוסח כבישטח באמצעות החלפת הצמיגים ברגילים, המיועדים לאספלט, או בדו-שימושיים, והרכבת אוכף נוח יותר. הוא גם שינה את כיוון המתלה הקדמי והתנהגותו.

 

 

הסוף האמיתי של קיץ 70'

אחרי כמה נסיעות שלנו, אמר לי חברי זאב שהוא כבר נדבק דיו כדי להאמין כמוני שמכונית היא חברת נפש אמיתית. אלא שזאב לא הספיק ללכת עם זה הלאה, כי הוא נפל ביום הכיפורים

כאשר חזרתי מהמלחמה לתחנת הטלוויזיה רוממה, ראיתי כי בכניסה, על הקיר בצד ימין, הודבק לוח שיש המנציח את נפילתו של זאב, הקורבן היחיד של הפירמה הממלכתית, אשר העובדים שלה, כמעט קומפלט (זולת קומץ בודדים כמו זאב אלטבאום, אדיר זיק, דן בירון והנוכחי), מצאו בטיחות ושלווה במרחק-מה מהקרבות תחת המטרייה של דובר צה"ל, כעיתונאים וכפרשנים כביכול.

שנה או שנתיים אחר כך נעלם גם לוח שיש צנוע זה, והתזכורת היחידה שנותרה לזאב בחמש הקומות של בניין הטלוויזיה נשמעה מפיו של חיים הויזמן, איש יקר שכיהן כראש מחלקת הדת, אשר המנוח עבד אצלו כעוזר הפקה והוא, הויזמן, זכר אותו כצעיר מסור וחייכן.

שאלתי את הויזמן אם הוא חושב שזאב, בחור משכיל ונעים הליכות, התאים ללבישת מדים, "כי לי, שראיתי את המלחמה הזו מקרוב, ההשתתפות של זאב לא נראית הגיונית", אמרתי לחיים.

הוא שתק רגע. "אני חושש שאתה צודק", אמר בעצב.

הפולני הממושקף הזה

בכל אופן, בגלל חוסר האמפתיה שהפגינו הקולגות הרוממאים לגבי מותו הטרגי של זאב, "הפולני הקטן הממושקף הזה", הפסקתי לתקן להם את המכוניות. "תלכו למוסך", המלצתי, וסירבתי לשמוע מה מציק להם.

והנה אתמול, כשחיפשתי תמונה של זאב אלטבאום לקראת מדור זה המוקדש לו, גוגל העברי אכזב אותי, ונשאר אדיש למילות החיפוש "עובד הטלוויזיה הישראלית" + "נפל" + "יום כיפור". לא קיבלתי דבר, כלום.

כנראה, כוח האדם של הערוץ הראשון החליט להשתיק בגוגל ובוויקיפדיה הישראליים את דבר נפילתו של זאב, כדי לשכך את המצפון של עצמם ושל רוב עובדי הטלוויזיה, אשר בפרוץ מלחמה זו הצליחו לחמוק משירות פעיל בצבא.

סייען ספרותי  

פגשתי את זאב בטלוויזיה העברית כשזו אך החלה את דרכה. את תפקיד עוזרות ההפקה (PA-ניקיות) מילאו אז בנות בעיקר, ורק שני גברים צעירים אחזו בג'וב נשי זה – זאב אלטבאום ויגאל גורן. יגאל, אגב, היה אחיינו של הרב המפורסם, וסיפר כי במלחמת ששת הימים הפיל דודו באמצעות רובה צ'כי טיל מצרי שהתקרב אליו. ודאי שאהבתי את סיפור גבורה זה של הרב, אשר במדיה החמיצו.

את זאב קיבלתי כעוזר במאי, כאשר עמדתי לביים דרמה טלוויזיונית לפי הספר "בתחילת קיץ 1970" מאת א"ב יהושע. מנהל התוכניות צחי שמעוני שלח אליי את "הפולני" של רוממה כדי שילווה את העולה החדש שהייתי במבוך הספרות העברית.

עוזר שוחר-טוב

לא הספקתי גם לגרור את חברי זאב לרחוב קינג ג'ורג' הירושלמי, אל קפה "טעמון", מקום ססגוני, רב-פרצופי, רועש.

"זו צִיגָנֶרְיָה (חבורה מובחרת) לא בשבילי", נבהל זאב בפולנית. "החבורה הצעקנית שיושבת שם לא מדברת בשפת אנוש. ממש אפריקה", התרשם אחרי ביקור קצר.

מהרגע הראשון התגלה זאב כבלתי שייך לחבורת הרוממאים התקניים. לא רק בגלל הפולניוּת הבולטת והיעדר החוצפה אלא גם, ובעיקר, בגלל השקט הנפשי, הבלתי אופייני לסביבה זו. במסדרונות של גסות, קנאה ותככים היה זאב עוף מוזר.

גם אשתו של אלטבאום לא הייתה שייכת למועדון בנות הזוג של הרוממאים, הצעקניות ברובן, שהיו מסתובבות חופשי בבניין הטלוויזיה ומרכלות במזנון.

תפקידו של זאב היה לתרגם לי את מה שכתב הסופר החיפני בשפה גבוהה, הרמטית, המאיימת על בוגרי אולפן לא מוצלחים במיוחד כמוני. וזאב אכן תרגם בשבילי לפולנית את "קיץ 1970", והופתע לשמוע ממני שיצירה זו מייצגת גרפומניה נקייה כבדולח.

"אתה לא מתייחס לשפה היפה של א"ב יהושע", מחה זאב, וניסה לשכנע אותי שיש הצדקה לשורות בנוסח "והלילה ממשיך, כמין שכרון, הטל מתחיל לעטוף אותנו", או "ומראה להם על האופק הכחלחל הנמוג בהבל", שהרי גיבור הספר הוא מורה לתנ"ך, הטעים באוזניי העוזר שוחר הטוב.

שיעור באבסטרקט

אך זאב הופתע עוד יותר כאשר שמע ממני פרטים על סגנון ההסרטה שתכננתי, העומד להתחמק מכל ניסיון להסביר בעזרת השחקנים והבימוי את הסיפור המבולבל של א"ב יהושע.

העוזר הנבון שלי הבין, לחרדתו, שאני מתכוון דווקא לסבך עוד יותר את התוכן של "קיץ 1970" לכיוון האבסטרקט, "עד כי לטובת הדרמה, ממש לא יהיה חשוב מי, מה ולמה", הסברתי. "אנחנו נשאיר לצופה את ההנאה להבין מה קורה על המסך", בישרתי לזאב.

למשמע דבריי חטף זאב טראומה. הוא לא שמע קודם לכן על העקרונות העומדים מאחורי תיאטרון האבסורד, שהייתי מכור לו, ובוודאי שלא למד על הסרטה מסוג כזה באותו קורס צילום קצר שהוא עבר מטעם משרד העבודה, לפני שהתקבל לרוממה.

אלא שבהמשך, זאב הבין את כוונות הבימוי שלי. "רק אל תספר את זה למפיקה קפלנסקי כי היא עלולה לחטוף שבץ", הזהיר אותי. שנינו ידענו כי נעמי ציפתה שהסרט שלנו יסביר את עלילתו המעורפלת של הסיפור.

לצלם כמו ילד

גם הצלם מיכה פָּן נרתע מהרעיון האמנותי שתיארתי. הוא לא אהב את בקשתי לצלם את "קיץ 1970" כמו ילד שמצלם את משפחתו ואת הנוף במצלמת 8 מ"מ של חובבנים – רק במסרטות הרגילות שלנו. רציתי שהצילום יהיה רועד, רשלני כביכול, וכך יעמוד בניגוד לתפאורה המוקפדת והמושקעת, בניגוד למיזנסצנות התיאטרליות שהכנתי, ובניגוד לסגנון המשחק המלאכותי אף הוא.

אגב, עשרים שנה אחר כך, בשנות התשעים, אימצו סדרות טלוויזיה אמריקניות את סגנון הצילום ה"אגבי" הזה. הידועה שבהן היא NYPD, שהצילום ה"מרפרף" הוא סימן ההיכר שלה.

נרתע ממסרטה ביד

אלא שהצלם שלי לא אהב את הגישה ה"מהפכנית". הבנתי את זה כאשר מיכה הביא אל האולפן חצובות כבדות, והתחיל לבנות את הפריימים בדייקנות קולנועית. "עזוב אותו", ביקש זאב, "העיקר שיצלם בפוקוס".

גם מצד נעמי המפיקה היו לי צרות. "למה אתה לא מרשה לשחקנים לקרוא את התסריט?", התקוממה קפלנסקי. הסברתי לה שזוהי שיטת העבודה שלי עם שחקנים. "זה לא מקובל אצלנו", כעסה המפיקה, אשת פלמ"ח לשעבר.

והנה, כבר למחרת ראיתי את השחקן הראשי, המבוגר, המגלם אב שכול-לא-שכול, טובע כולו בדמעות, רועד, לא מסוגל לדבר.

"מה קרה?", שאלתי.

"נעמי סיפרה לי שהבן שלי עומד להיהרג", מלמל.

זאב הפיקח רץ אל שוק מחנה-יהודה הקרוב, הביא לשחקן המבוגר בננה, והוא התאושש.

גוגל נרדם

לכל מלחמות האמנות האלה אין זכר בגוגל. למעשה, אין אפילו אזכור לעובדה שהנובלה הזו של א"ב יהושע זכתה כלל לעיבוד טלוויזיוני.

זאב מעודן

חקרתי את זאב מהיכן הוא, מאיפה הפולנית הטובה שלו. התגלה שהוא נולד בסמרקנד שברוסיה, ומשם עבר עם משפחתו לפולין. בהיותו בן 12 נפטר אביו, ושנתיים לאחר מכן עלה זאב ארצה עם אמו ואחותו במסגרת "עליית הנוער".

אין ספק כי בזאב היה משהו מעורר סקרנות, משום שלא זכור לי שהתעניינתי כמלוא הנימה במוצאם ובעברם של רוממאים אחרים. גם נשותיהם של הרוממאים לא עוררו בי עניין מיוחד. נגעה ללבי רק אשתו של זאב, שפגע בה שיתוק ילדים. ראיתי את הקשר החזק ביניהם. הם הלכו יד ביד, כגוף אחד.

לא אמרתי זאת לזאב, אך הוא הזכיר לי חבר אחר שלי, מפולין, הצייר יז'י נוֹבוֹשֶלְסְקִי, שאף הוא היה נשוי לאישה שנפגעה בשיתוק ילדים, ואף ביניהם שרתה אהבה מהסוג הרך, המכמיר.

שירות תיקונים כללי

זאב, שהיה גם בוגר החוג לתיאטרון באוניברסיטה העברית, לא רק עזר לי בבימוי ובעריכה של "קיץ 1970" – אשר היה הדרמה הראשונה שהפיקה הטלוויזיה הישראלית – אלא תיקן אותי פה ושם גם בחיי האזרחיים.

הוא נסער כאשר שמע כי כתבתי לאחותי אירנה, שנשארה פולין, שבמקום מגוריי החדש סובלים חבריי לטלוויזיה מחור בהשכלה משום שאין כאן תרגומים של ספרות עולם, ועל כן אין לחבריי לעבודה מה לקרוא חוץ מעיתונים. זאב מיהר לתקן אותי.

"לא ראוי שבגלל הבורות שלך, אחותך תחשוב שנפלת לג'ונגל. הרי לא חסרים לנו תרגומים של ספרות עולם. טולסטוי, דוסטויבסקי, צ'כוב, פושקין, קפקא, קונרד ורוב הסופרים האמריקנים, מסטיינברג ועד קפוטה – כולם תורגמו כבר מזמן לשפת הקודש, כולל אפילו 'יוליסס' של ג'ויס, בקט, פרוסט ומלפרטה", האיר זאב את עיניי, בניסיון להגן על כבוד מולדתו החדשה.

rrrrr

זאב אלטבאום. מאד ישראלי אבל לא רוממאי

ובעת ההיא המשכיל יידום

היום תפסתי כבר, אך לצערי אין לי אפשרות לספר את זה לזאב, שהקולגות שלנו ברוממה פשוט הקדימו את זמנם בחצי מאה. שהרי הם אימצו, במין טרם-עת פיקחי, את המנטליות של המודרנה הגלובלית, אשר במסגרתה אין מבזבזים זמן על קריאה. אותה מנטליות שגיבורי התרבות של היום אוחזים בה. למעשה, ברור לי שהרוממאים של פעם היו מסתפקים בקריאת סמסים, לוּ רק עמדו לרשותם סמארטפונים.

הייתי אומר את זה לזאב, אלא שהוא התגייס, ונפל ברמת הגולן בתוך גרוטאת זחל"ם ותיק, הזוכר את מלחמת העולם השנייה, שנפגע על ידי טיל.

לא נהנה ממתיקות הספק

להבדיל מדמותו של הבן ב"קיץ 1970", אשר ספק נפל בקרב ספק חי, חברי זאב אלטבאום נפל ומת בוודאות, לתפארת מדינת ישראל.

אלא שבכל זאת נשארה בינינו קרבה, משום שזאב קבור בבית העלמין קריית-שאול, 300 מטרים בערך ממקום מגוריי הזמני.

HR-V

פילוסופיית המוות: ממנטו מורי (זכור את המוות) – מלמד י"א את הונדה HR-V הנאמנה שלו, כשהוא מצלם אותה על יד טנדר זרוק בשטח. על סיפונה של הגרוטאה הלבנה, שעצרה בדרכה אי-שם, נשאר איזה ויגוום, אוהל אינדיאני, גומחה למנוחה או למגורים של מאן דהוא. סימן חיים אולי, אין לדעת, אבל מותר לדמיין.

את מאמרי "פילוסופיית המוות" אכתוב בוונציה, מרחק יום וחצי נסיעה מוורשה. הייתי מגיע לשם מהארץ, באלפא 33 IE, אלא שלצערי נעלמו כבר האוניות הצנועות, יווניות ברובן, שהיו לוקחות אותנו עם המכונית מנמל חיפה עד ונציה או אנקונה, בסכום דומה לכרטיס טיסה. חבל עליהן, כפי שחבל על דברים רבים שהיו ואינם. כך ש-33 שלי לא תזכה להחליף את מנוע ה-1.5 ב-1.7, ולי יישאר לבחור את המועמדת לנסיעה זו מבין בנותיי בגולה.

הבווארית הייתה עשויה לפתות, לולא הצורך לשמור עליה מסביב לשעון, שהרי הגנבים האיטלקים ישחיזו ציפורניים מול Z3M קופה, הבנויה בהתאם להשקפתם, כאילו נולדה במילאנו. לשלווה ולכתיבה לא תתרום גם האופציה של אלפא GTV, בשל הסכנה שהקשישה תנסה להישאר בסביבה שממנה היא באה. לאור העובדה שגם גברת האצ'בק אינה מתאימה לוונציה, משום שהיא בנויה למסלול ולא למרחקים – ניצבת באופק רק הונדה CRX, המוכנה לשרת את בעליה בששון ובשמחה.

או-אז יישאר לנו להתחבר לחשמל האיטלקי, ולפרוק מהמזוודה את הנובלה של תומאס מאן ("מוות בוונציה", 1912), כדי לתרגם את אהבתו החולנית של הגיבור לאהבה אפלטונית אצילה למכונית

טיפ טיפה: חילול בכוונה טובה

היה כתוב בעיתון שלגברת מירי רגב, שרת התרבות והספורט, יש חלק בזכייתה של הג'ודוקא ירדן ג'רבי במדליית ארד באולימפיאדת ריו. כי לפני הקרב המכריע על מדליה זו, השרה רגב, שליוותה בכבודה ובעצמה את משלחת ישראל לברזיל, שלחה ארצה סמס לרב נתנאל שריקי, מקובל מנתיבות, בבקשה שיתפלל לניצחונה של ג'רבי.

לא צוין אם כבוד הרב נענה לבקשתה של רגב, ואכן התפלל למען ג'רבי כדי לסייע לה בקבלת המדליה – או שמא, כפי שמדמיין הקשיש המורשה, ציניקן מקצועי מוכר, כבוד הרב סירב לנצל את קשריו עם שמיא לצורך עניין פרוזאי כמו ספורט. בין כך ובין כך, כל המבצע שהגתה ויישמה הגברת האמביציוזית אשר עומדת בראש משרד התרבות והספורט השאיר בלבו של הזקן טעם מביך, רע בכללותו.

זה לא בגלל הסכנה שהחיזוק הרוחני שספגה הספורטאית הישראלית היה עלול להוביל לגירושה מהכפר האולימפי – כפי שמארגני האירוע הגרנדיוזי גירשו כבר מריו ספורטאים גויים שנתפסו בחיזוק גופם בחומרים אסורים. לא זו הסיבה להסתייגות.

הטעם הרע האופף את לבי הוא תוצאה של זיכרון מר, ההולך אחריי עוד מימי הגטו הנוראיים. לא אוכל לשכוח שבכל פינת מגורים חשוכה בגיהנום שממנו ברחתי התפללו לעזרה אסירי גטו, ביניהם רבנים מקובלים, שחיכו למוות אכזרי.

שואלים את אדוארד

מיכל: אני בת 22, סיימתי שנה ראשונה של לימודי מוזיקה בבית ספר גבוה למוזיקה בהתמקצעות על פסנתר. לאחר שהבנתי שאני אוהבת מאוד מוזיקה אך לא במסגרת התובענית הזאת, החלטתי לעזוב את הלימודים בבית הספר ולהמשיך עם המוזיקה בדרכי שלי, והפעם לנסות את מזלי על צ'לו. בנוסף נרשמתי ללימודי ריפוי טבעי בצפון, מה שאומר שאעבור להתגורר בגליל העליון.
עם המעבר לצ'לו (שקשה להתנייד איתו ללא רכב) ועם המעבר לצפון, אזדקק כנראה לרכב. אני מניחה שאגור במרחק של כחצי שעה ממקום הלימודים, וכנראה יהיו גם נסיעות ארוכות יותר פעם בשבוע-שבועיים לאזור ירושלים. אני מוכנה להשקיע ברכב קטן ונוח בסביבות 25 אלף שקלים. וכאן מגיעה השאלה: על מה אתה ממליץ?

תשובה: המכתב המעניין שלך ראוי להמלצות רכב בונות ורציניות, ובוודאי לא לבדיחה שבה אני פותח, ולפיה מתאימה לך לדעתי באופן מיוחד מאזדה MX5 רואדסאר, מכונית דו-מושבית פתוחה!

אני נהנה לתאר לעצמי איך את יושבת מול ההגה, ולצדך, על מושב הנווט, מונח בשלווה גמורה הצ'לו שלך, רתום בחגורת בטיחות וכרית האוויר מולו מנותקת, כמו בנסיעה עם תינוק.

זוהי תמונה מושלמת, שווה צילום, אלא שהיא לא רלוונטית, משום ש-MX5 יד שנייה עולה פי שלושה או ארבעה מהסכום שאת מייעדת להשקעה.

לנוכח כך, נדמה לי שאת ובן לווייתך האציל תרגישו טוב באחד מבין שלושה דגמי סקודה: רומסטר 1.4 מזן 16 שסתומים, רומסטר 1.6 או פאביה קומבי.

תקראי בהזדמנות בבלוג "מכונית הנפש" את המדריך לקניית יד שנייה "משומשת חיל מי ימצא", שמספק כל מיני עצות המסייעות בבחירת מכונית נעימת-צֶבֶר (קילומטרים). אם תהיה לך מועמדת קונקרטית, את מוזמנת לשלוח שאלת המשך.

ע': אנחנו משפחה של שש נפשות – ילדה בת 13 וילדים בני שלוש, חמש ושש, מה שאומר שצריך שלושה כיסאות.

אנחנו חיים בצמצום רב. הייתה לנו רנו לוגאן, אבל היא הלכה בטוטאל-לוסט. כרגע יש לנו כסף (80 אלף שקלים במיידי, ואם ממש צריך אז אפשר עד 100 אלף) כי בעלי קיבל ירושה, ולכן אנחנו רוצים לקנות רכב.

מכיוון שאנו לא יודעים מה יהיה בעוד שלוש שנים מבחינה כספית, אנחנו מחפשים רכב שיחזיק מעמד זמן רב יחסית. ונעבור להתלבטויות:
1. האם לקנות דאצ'יה חדשה, שאז יש יתרונות של אחריות חברה?
2. האם לקנות סיטרואן C4 שנת 2012 שעשתה 7,000 ק"מ? (הם מבקשים 67 אלף שקלים).
3. האם ללכת על יפניות (מאזדה או טויוטה).

נודה לעצתך, אנו אובדי עצות.

תשובה: לכל האפשרויות שציינת יש הרבה מן הבעד, ורק מעט מן הנגד, כמו במקרה של דאצ'יה חדשה. אם אתם מעדיפים סגנון אלגנטי, פינוקים ונוחות, אז בחירה בסיטרואן C4 פיקאסו היא צעד נכון.

אלא שמצדי הייתי ממליץ לכם לבדוק אם יש למכירה הונדה FR-V, שהיא לא רק בעלת שישה מקומות אלא גם אלופה באמינות, ומעניקה בטיחות אקטיבית כמו גם סיפוק מהנהיגה. היא גם לא מבזבזת דלק.

אם תצליחו למצוא FR-V, חלק מה-80 אלף יישאר בחשבונכם לצורך התקנתה של הונדה לחיים במחיצתכם.

קברי זיכרונות ותו לא

לרוץ בין פה ושם כמו מטוטלת בשעון קיר ישן – זה תענוג אציל של הנפש לעת זקנה. מעשה מלמד ומחזק. בדוק

עוד לפני שנים נדבק אליי, ועדיין לא משחרר את גרוני מהלפיתה, השיר "סַפָּרוּת" (Strzyzenie) מאת המשורר היהודי יוליאן טוּבִים, אמן מילים שהעיר הפולנית לודז' גאה בו אף כי האיש עזב אותה, ובכך הפר את התחייבותו, החתומה בחרוזים, שלפיה:

"אינו מתכוון לנסוע/ משום שטרם יציאה צריך להסתפר/ האומנם ראה מישהו את המנוח מתיישב מול הראי? / האומנם ראה מישהו עיניים שאינן חיות/ הנפקחות כדי להביט על נעורים שאחזה בהם שֵיבָה/ בצליל מספריים חורק ברקע/ עת שְעָרוֹתיו של המפוחד נשפכות כאפר"

מועדון הפורמייקה

בקפה "טעמון" הירושלמי, שבו מצאתי מקלט מרוממה של שנות השבעים, ומקום מסתור מהקולגות הרוממאים, אשר אחזו בבוּרוּת מדהימה בכל תחום, ניסיתי לתרגם את תוכן השיר "סַפָּרוּת" של טוּבִים למשורר יהודה עמיחי, אורח הכבוד של מרדכי קופף, בעליה של קפיטריה זו.

ישובים אל שולחן מצופה פורמייקה, הסכמנו, עמיחי ואני, ש"סַפָּרוּת" אינו מתאר הסתפרות ממשית של הכותב או תיקון שנדרש בתסרוקתו, אלא ששירו של טוּבִים עוסק, בסגנונו המטפורי, בקתרזיס – אותה אמבטיה קרה, או לחלופין קלחת לוהטת – שמוכרחה לעבור נפשו של הנוסע, המצויד כבר בדרכון ובכרטיס.

שלום, אני נוסע,

הגולה מחכה לי

ולפי המסורת, בטרם נסיעה אני מטייל בתל-אביב, בסיור מזדמן, בין מקומות הנמצאים בלב העיר. סוג של הליכה בתוך הזיכרונות. זה בעצם חלק בלתי נפרד מכל הנסיעות שלי, מין טקס פרדה, שהרי אין לדעת אם נזכה או לא בעוד ביקור כזה בין כתובות נבחרות.

המפגש עם מקומות אלה מעורר נוסטלגיה, שבניגוד לתדמית שלה אינה רכה כל עיקר אלא סדיסטית המתמחה בלעורר כאב.

כפי שמעורר החניון הקטן ברחוב הירקון, מול כיכר אתרים, שפועל כיום בַּמָקוֹם שבו עמד ביתנו, 162 ז"ל, אשר הוחרב על ידי בעליו החדשים.

וייסוב הירקון לאחור

נשארה המדרכה הירקונית שחנו אצלה שלוש הלנצ'יות פולביות שלי – אחת לבנה, HF קופה ראלי 1.6, ושתי אדומות, 1.3 וזאגאטו. בוקר אחד, כאשר ירדתי עם דלי כדי לרחוץ את HF, פנה אליי איש מבוגר דובר פולנית.

"למה לא תחנה את האוטו אצלי במלון?", הציע, והצביע על "פלורידה" הצמוד לביתנו. עניתי שאני כבר שוכר מקומות בשני חניונים. במלון הילטון אני שומר את וולבו 264 השייכת לחברי סטיב מורל, שהשאיר אותה בתל-אביב תחת חסותי, ובחניון תת-קרקעי של כיכר אתרים אני מחזיק את אלפת המרוצים שלי, "כך שכל האפשרויות הכספיות שלי מנוצלות", התנצלתי.

האיש תיקן שלא הבנתי אותו. "אצלי תחנה חינם, און דה האוס, כי אינני זקוק לכסף. הרי לא אקח שקלים לקברי", חייך, ואני נזכרתי ב-carpe diem (תפוס את היום, הורציוס), ונעניתי להצעתו הנדיבה. חניתי את HF בחניון התת-קרקעי של מלונו, ובהמשך נפגשתי לא מעט עם האיש, ודיברנו על כל מיני דברים שקרו לנו בעבר, "ואולי עוד יקרו. לך תדע. הרי לא יודעים איזה עתיד הכינו לנו השמיים", טען המארח, כאילו היה בקיא בתזות הבסיסיות של האפיקוריזם.

עקב מגורי הלוקסוס שלה ב"פלורידה" השכן, נהנתה לנצ'יה שלי מגן עדן, ממש א-מחייה, עד כי באי-אלו צהריים נתקלתי במודעת אבל שהודבקה על קיר המלון. ניגשתי לאלמנה, שישבה במשרדו של המנוח בעיניים דומעות.

"יפה שבאת להביע את תנחומיך", אמרה בפולנית, "מתי תיקח את מכוניתך?", שאלה.

פרישמן פינת בן יהודה

בפרישמן פינת בן יהודה אני עוצר בקפה "מרסנד", ההומה אדם כמו בעבר, כאשר היה שייך לאיש שמראהו צעיר נצחי, חייכן, לבוש היפי במקצת. בעזרתו הייתי מחליף דולרים לשקלים אחרי חזרתי מפולין, ושקלים לדולרים לפני הנסיעה הבאה.

מפעם לפעם החלפנו גם כמה מילים, מועטות אמנם כדי לא להפריע לו בעבודתו. הוא היה הנפש של המקום, כפי שהיה קופף ב"טעמון" הירושלמי, ועל כן הופתעתי כאשר חדלתי להיתקל בנוכחותו. עד שזיהיתי את האיש בדמותו של הזקן היושב בכיסא גלגלים במדרכה שבכניסה ל"מרסנד", ראשו המורכן חבוש כובע בוקרים שמודבקים עליו צדפים, וצווארו ענוד שרשרת של אבנים וגדילים דמויי שמש בנוסח הסיקסטיז. עיניו של האיש, אותן עיניים בהירות שהכרתי, היו אדישות כעת למתרחש בסביבה.

"מה קרה?", שאלתי את המלצרית. "לא שמעת? נפל עליו שבץ", היא ענתה.

באותו בן יהודה, 100 מטרים מפרישמן, שוכנת חנות קטנה של מתוקים, שתייה וסיגריות. ב-11 בספטמבר, בדרכי למרפאת מכבי של יורם ברגר, הממוקמת מול סופרפארם, עצרתי בחנות קטנה זו, כי בטלוויזיה המונפת מעל המדפים נראו מטוסים שמחריבים בזה אחר זה את זוג המגדלים הניו-יורקיים, מרכז הסחר העולמי, גאוות אמריקה. היה זה מראה אבסטרקטי, לא מציאותי בעליל, שכמו שייך לסרט אימה הוליוודי ולא למשחק הריאליטי חלילה. החנות קיימת עדיין, מקלט טלוויזיה אין בה כבר.

בן יהודה פינת מאפו

אני ממשיך בבן יהודה, לכיוון ד"ר ברגר. בצד ימין, קרוב לפינת רחוב מאפו, יש עוד קפיטריה, קטנה יותר, שבה פגשתי במקרה את הבמאי אמנון טייטלבאום, הישראלי הראשון שדיברתי איתו על קולנוע לאחר נחיתתנו בירושלים.

אמנון הצעיר הוא שהכיר לי את "טעמון", המיתולוגי כבר אז. ישבנו שם המון, גם בתוך בית הקפה וגם על הברזלים שמולו, ואחר כך, כאשר נתקלנו זה בזה כעבור שנים בתל-אביב, באותו בית קפה במאפו שאמנון ישב בו עם חבורתו של יגאל תומרקין, התחבקנו ועברנו לשולחן נפרד.

התגלה שחברי טייטלבאום זוכר את כל הכתבות והסרטים שביימתי ברוממה. ביקשתי אותו שיהיה זהיר כשהוא חוצה כביש, כי אהיה זקוק לו ביותר אם אכתוב אי-אלו זיכרונות, אך אמנון נפטר פתאום, בגיל צעיר יחסית.

קראתי על זה בעיתון, אלא שלא מחקתי את מספר הטלפון שלו. אני שומר את מספרו של אמנון לצד מספרי טלפון של חברים אחרים שנעלמו. כמו טל שביט, האופנוען שנהרג פעמיים, פעם על ידי נהג רוצח שהתפרע על הכביש, ובשנית על ידי חבורת מנוולים מעמותת 'אור ירוק', שהאשימו את טל שהוא גרם לתאונה; יורם ברונובסקי, שהכרתי מאוחר מדי; יעקב לנדאו, שהיו לנו אהבות משותפות, מכוניות ודאונים; יוסי ויין הצלם; יצחק גולדפינגר בוגר אושוויץ, שכתבתי עליו אך לא מספיק; וסָאלֶק אלברט, חברי מבית היתומים היהודים בקרקוב.

ויש עוד כמה טלפונים של נפשות יקרות שהתפוגגו, אך מהוות עדיין חלק פעיל בחיי. הרי כל כך הרבה שיחות בינינו נשארו בלתי גמורות.

אפילו לרגע אינני מאמין שנפשות אלה באמת אינן.

הצל האדום של ג'י-טי

ואם תלך בפרישמן לכיוון הים, אז בצד שמאל, בפינת רחוב הירקון, עומד מלון שב-1970 הכנסנו לחניון החשוך שלו את אופל ג'י-טי החדשה שלנו בנסיעתנו הראשונה מירושלים לתל-אביב.

בחוץ לא יכולנו לעצור או לחנות את ג'י-טי מבלי לחולל התגודדות של כמה עשרות סקרנים, שרצו לגעת באוטו בעל המבנה האווירודינמי הבלתי שגרתי, לראות מי יושב בו, לצפות בפנסים הנפתחים שהופכים לעיני צפרדע, ולשאול כמה צעצוע כזה עולה.

עד שכמעט השארנו פתק על השמשה המבהיר כי על אופל ג'י-טי האדומה שילמנו ליבואן אופל האמיץ, מר ליאו גולדברג, 12 אלף מרק בהתחייבות חודשית.

תוגת בעלי הפרארי

היום, שום פרארי, מושכת ככל שתהא, אינה מעוררת התפעלות דומה אצל עוברי אורח תל-אביבים – כי האספסוף המודרני אינו מעוניין להסב נחת נוספת לאיזה טייקון דוחה שהבנק מחק לו את חובותיו.

קפה עם דודינה

ואם אני הולך בפרישמן עד החוף, קרוב לים שוכנת קפיטריה שבה צילמנו את החלק התל-אביבי של סִרטי "שועל הכסף של פליציה ט'", המתאר מפגש ספק דמיוני ספק אמיתי בין הזקן ובין יבגניה דודינה, אשר מגלמת דמות שהיא ספק פסיכולוגית החוקרת ניצולי שואה, ספק אמא של הזקן, פליציה ט' בעלת השועל, וגם ספק אלמנת הגנרל.

לקטע זה בחיי יש לי תזכורת בגולה, שהיא זירת פעילותו של הרמאי המנוסה אשר ברשתו נפלתי, המפיק גוויזדאלה.

מציק להלגה, הלגה מציקה לו

אני מציק להֶלְגָה שלי, הבווארית Z3M קופה, על כך שההגה שלה הוא נטול כל אפשרות כיוון, לא למטה ולא למעלה, וגם לא לעומק, כלום, וגם על כך שהיא זקוקה ל-18 שניות כדי לעבור את ה-200 קמ"ש, ולא מגיעה ל-300 כמו פורשה 911 זן GT3.

"ומה איתך?", מקניטה אותי גברת שוּטִינג ברייק (חרך ירי. כך קוראים באנגלית לסגנון הבנייה של הבווארית). "מי אתה בכלל?", לא נשארה הגרמנייה שלי חייבת. "הרי להיות במאי סרט שנגזל על ידי רמאי, זה כמו להיות שחקן תיאטרון שנשרף", היא מחייכת על חשבון אבא.

ואני לא מספר להלגה שלפני הנסיעה אליה, אל הונדות, אל אלפא ומקס וֶבֶּר וכל היתר, כולל גינה ירוקה, הסתובבתי שוב בתל-אביב בין תחנות האי-אז משום שאף פעם לא הייתי, וגם לא אהיה, משוכנע בכך שאצליח לחזור אליהן שוב. אחת סרקסטית כמו הלגה לא בהכרח תבין זאת.

507 elvis xx507 elvis x507 elvis

שווה מיליון דולר: האגדה של אלביס פרסלי משפיעה על ההתעניינות במכוניתו, ב-מ-וו 507 פתוחה, שאליל הרוקנרול קנה במינכן בשנת 1958, כאשר נחת בגרמניה כחייל בצבא ארצות הברית.

בסכום צנוע של 3,750 דולר מכרה סוכנות ב-מ-וו לאלביס מכונית בת שנה, ששימשה אמנם כרכב מבחן, אך עברה שיפוץ יסודי, כולל מנוע ותיבת הילוכים. פרסלי הזמין גם החלפת צבע, לבן במקורו, לאדום בנוסח פורשה.

הזמר, שהפופולריות שלו גברה למרות שירותו הצבאי, לקח את הב-מ-וו שלו הביתה בשנת 1960, ושנתיים אחר כך מכר אותה לתושב אלבאמה, שהחליט להשתתף איתה במרוצי רבע מייל, שלכבודם הוחלף מנוע הב-מ-וו ב-V8 הגדול של שברולט, אשר שיתף פעולה עם תיבת הילוכים Borg-Warner וגשר אחורי של ג'נרל מוטורס.

507 המחוזקת השתתפה פעמים אחדות במרוצי הרבע מייל האהודים, ואז קנה אותה ג'ק קאסטור, מהנדס מקליפורניה, שתכנן לשחזר אותה לצורתה המקורית. אלא שבינתיים, קאסטור סגר את 507 במחסן למשך חצי מאה כמעט, עד שבשנה שעברה היא נשלחה חזרה למינכן. במשך כמה ימים הוצגה הגרמנייה של פרסלי, במצבה האנוש, במוזיאון ב-מ-וו, ובהמשך עברה לידי המומחים ב"ב-מ-וו קלאסיק", שם הוחזרה באהבה וביסודיות להווייתה המקורית, כולל לובן כביום הולדתה.

בימים אלה מחכה 507 להשתתפותה בתחרות יופי ב-Pebble Beach בקליפורניה, שם תופיע כחלק מחגיגות המאה של ב-מ-וו

טיפ טיפה: הערות מאל"ף עד טף

בכל סוגי המדיה וברשתות החברתיות (שאינני נוגע בהן) חוגגים פטנטים המציעים תרופות-נגד לנטייה החדשה בחיינו: שכחת ילדים ברכב. ברקע של רשימות הפלא – שאין טעם לצטט אותן, אלא רק לציין שהכוונות שלהן קדושות למהדרין – נשמעת שוב ושוב ללא לאות אותה מנטרה סלחנית הטוענת בעקשנות ש"כל אחד יכול לשכוח טף".

את דעתי על הסיסמה כבר פרסמתי, על ראשי כבר קיבלתי, והנה כמה הערות שאמורות לחזק את טענתי המעצבנת הרבים, שלפיה "לי זה דווקא לא יקרה":

א. בביתי אכן לא קיימת סכנה שאשכח את הילד באוטו. סביר הרבה יותר שהילד שלי ישכח אותי.

ב. ואם יקרה שאקבל ילד לא שלי לשמירה, להובלה לגן, או כדי להשמיע לו את קונצרט מס' 23 של מוצרט – אז כדי לעשות עליו רושם אקח אותו/אותה לטייל בבווארית Z3M קופה הדו-מושבית. אחת כזו אינה מאפשרת לשכוח ילד על סיפונה. וגם: אחת כזו, לא יהיו עוד כמוה כאשר הילד יגדל.

ג. בנוסף לכל זה, שִמעו המלצה מהקשיש המורשה: בתום נסיעה וסגירת דלתות מכוניותיו, הזקן התרגל לא להסתפק בצליל הנעילה או בתגובה החביבה של המאותתים והפנסים בנוסח "שלום אדוארד" – אלא ממשיך ומוודא בעצמו (וממליץ את זה לכולם!) בשיטה אמפירית, כלומר ידנית, שכל הדלתות אכן נסגרו כראוי.

הסיבה למעשה: הגנבים המודרניים התקדמו, ולמדו כבר לשבש את הליך סגירת הדלתות באמצעות שלט רחוק, כך שלאחר סגירה רשלנית שביצענו מבלי דעת, המכונית נשארת פתוחה לכל דורש. מובן כי הרגל זה שנסגל לעצמנו, של וידוא אינסטינקטיבי שהדלתות אכן נסגרו – יגלה גם ילד שכוח.

Rally Ashkelon (1)

ראלי אשקלון 86'. הסיסמה "מתנול – דלק המחר" מודבקת על הכנף של אלפא 33, הנוסעת על דלק רגיל. לא היה קל לפרוץ (בלי דיפרנציאל ננעל) מבעד לנבחרת הגולפים GTI המשופרות על ידי צ'מפיון, ולקחת מקום שלישי!

שואלים את אדוארד

שמואל ג': ברשותי טויוטה קורולה 2006, מטופלת מדי 10,000 ק"מ במוסך מורשה. למרות זאת, לאחרונה כשהרכב עומד או במהירות נמוכה יש רעש מהגיר, הדומה לטרטור של מנוע דיזל שעובד.

במוסך אומרים שהשמנים מוחלפים בכל טיפול. האם יש לך מושג ממה זה נובע?

תשובה: כנראה, המוסכניק התכוון להחלפות שמן מנוע, ויפה מצדו שהוא עושה זאת מדי 10,000 ק"מ. אלא שלהתרשמותך, הרעשים המדאיגים נשמעים מהגיר. מה עם שמן הגיר, שאמור להיות מוחלף מדי 60-70 אלף ק"מ?

מומלץ לגשת מיד למכון גירים אוטומטיים, שכן החלפת שמן גיר (כולל מסנן) היא הליך מסובך הדורש מיומנות רבה, כפי שהזכרנו כאן לא פעם. התערבות מקצועית כזו עשויה עדיין להציל את הגיר, מבלי לפרק אותו לצורך שיפוץ.

עדי, אפרת: בכתבה ב"גלובס" שהכותרת שלה היא "הטבות חדשות: כך תחסכו עשרות אחוזים במחיר הדלק", נכתב שהחל בינואר הקרוב צפויות להיכנס לתוקף תקנות שמטרתן לעודד תדלוק כלי רכב בבנזין "ירוק", שמהול במתנול בריכוזים שונים.

האם יש משהו בזה? תוכל להסביר?

תשובה: בסוף שנות השמונים, לבקשת הספונסר שלי "דור כימיקלים", נשאה מכוניתי שהשתתפה במרוצי ראלי-קרוס באשקלון מדבקת "מתנול – דלק המחר". אלא שוודאי שלא הייתי מאכיל את אלפא שלי בדלק מדולל במתנול, כי קראנו בעיתונות הזרה אזהרה, שדאגנו לתרגם ולפרסם בירחון "טורבו" שערכתי, ולפיה מתנול הורס מנועים משום שהוא מנקה את הבוכנות משכבת השמן.

"דור כימיקלים", שהיה לה אינטרס עסקי במתנול, הייתה שולחת לאשקלון מכליות שחילקו חינם דלק עם מתנול לנהגי ראלי. רק נהגים מעטים, שלא דאגו למנועיהם, קפצו על ההזדמנות לתדלק ללא כסף.

מכיוון שלא קראתי שמחקר כלשהו זיכה את המתנול מההאשמות, נשמע לי תמוה ש"דור כימיקלים" מנסה כעת לשחזר את תרגיל המתנול (שגלובס דיווח עליו בתמימות) – הפעם תחת הסיסמה האופנתית "דלק ירוק", סיסמה ששכנעה כנראה את הרשויות.

נחמיה פריאל: יש ברשותי סוזוקי באלנו שנת 97' שנקנתה ממוסכניק ומתפקדת נהדר, כולל צריכת דלק מרשימה לטובה.

בחודש שעבר, כשעשיתי טסט, הבוחן עיקם את האף והציע לי "להיפטר ממנה". התלונה העיקרית שלו הייתה על נזילת שמן. נזילה, יש לציין, שאינה משאירה כתמים על הכביש, רק ניכרת הזעה על הצינורות התחתונים.

המוסכניק טען שלא כדאי לתקן את זה, ושמקור הנזילה הוא בעיה ברצועת הטיימינג .

האם זה סביר, או שיש לנו עסק עם חבורה מאותגרת כלי רכב ותיקים?

תשובה: אם אתה מודאג מהנזילה המינורית (שלא הייתי מתייחס אליה, כל זמן שאין סימני שמן על הקרקע), אז מתישהו בעתיד, בעת תהליך ההחלפה של רצועת הטיימינג, יש לפרק ולהחליף את מחזיר השמן המורכב על הקראנק.

אכן, סביר שיש לנו עסק עם חבורה מאותגרת כלי רכב ותיקים, כלשונך. זה המצב.

לאכול קציצות פושרות

רודנותם של ברוני הייבוא, הקובעים בבלעדיות, בעקשנות ובנחישות אילו דגמי רכב יכבשו את שוק המכוניות בארץ, מזכירה את שלטון מפא"י ושות', שאיש לא ציפה ממנו לנפק הסברים לגבי שיקוליו, או לתת דין וחשבון לגבי צעדיו

בלית ברירה, התרגלנו לכך שהיבואנים העבריים מביאים ארצה רק סחורה שמתאימה לשיקוליהם. שהם בוחרים בדייקנות רק דגמים ששיווקם אצלנו מסוגל להניב רווח נאה.

כדי לדרבן את תזרומת רווחים זו, ברוני הייבוא השכילו להפוך למעין שליטי צללים בברנז'ה, אשר מסייעת להם, תמורת זוטות-הנאה, להגן על מעמדם כטייקונים. הברונים מחלקים ביניהם את השליטה בתקשורת ללא אופוזיציה, כנראה בהסכמתו השקטה של משרד התחבורה.

סט כיסוי לרכב

כדי להשאיר את הלקוחות במצב צייתני וכנוע, הברונים שומרים בסוד כמוס את קיומן של גרסאות השמורות לגויים – גרסאות משוכללות יותר, נוחות יותר, המצוידות בתוספות בנוסח פרמיום ובבטיחות אקטיבית, אשר מושגת באמצעים אלקטרוניים, בהנעה 4X4 ובשלדות מתקדמות.

מנגנון כיסוי זה לא היה עובד, לולא היו ברוני הייבוא מטפחים, בנוסף למערך היחצ"נות הרשמי, גם כתבי חצר נאמנים. הללו דואגים כבר להצניע את קיומם של דיזלים והיברידיות – במקרים שגרסאות אלו לא נבחרו לשיווק.

החצראים מסתירים מהציבור הישראלי גם את דבר קיומם של מנועים נוספים, אלה שנמצאים מחוץ לתפריט המנועים הסטנדרטיים – אשר נבחרו על ידי רודפי הבצע כנוחים לשיווק גם משום שקל לתקן אותם במקרה הצורך.

בלי מידע, הציבור מיידלע

כדי למנוע תסיסה בקרב הלקוחות, ברוני הייבוא אינם מסתפקים בשתיקה לגבי כל מה שהם לא מייבאים – אלא מוודאים, כאמור, שגם נציגי המדיה התלויים בהם ישתקו כהוגן לגבי כל סוד וסוד.

ואכן, הכתבים מצייתים לצו איסור הפרסום הבלתי רשמי הזה, ונמנעים לתרגם קטעים מעניינים המתפרסמים בעיתונות הרכב הזרה. במקום זאת, החצראים השפופים מסתפקים בדיווחים קצרים, ועוד מצונזרים, על תערוכות רכב בינלאומיות שנערכות בז'נבה, בפרנקפורט ובפאריס. תערוכות שבעבר הלא רחוק כל כך, אך חופשי בהרבה, השקענו בהן עשרות עמודים ותצלומים, מבלי להסתיר דבר, גם אם הוא עשוי להביך יבואנים.

אמצעי התקשורת, שצמחו אחרי הירחון "טורבו" ז"ל כמו אחרי המבול, כבר לא יספרו חלילה על חידושים נחשבים או על החלפות דגמים המתקרבות לשערי הארץ. במקום זאת, הם מתמקדים בקציצות פח של אתמול, או סתם קציצות פושרות, ומנסים להעלות את תאבונו של הסועד העברי כלפיהן. זו בעצם השיטה העכשווית שנוקטים ברוני הייבוא העבריים כדי לשלוט, ללא התנגדות כלשהי, על רצונם וטעמם של הלקוחות.

שיטה זו מאפשרת לברונים לבנות ולתפעל, מאחורי גבו של המחוקק, מערכת משומנת שבמסגרתה הם חופשיים לנקוב במחירים מצוצים מהאצבע, ולשווק את סחורתם בעזרת דחיפה מהעיתונות. אשר למדה לשתף פעולה עם ברוני הון, ועוד רואה בכך אתיקה "מודרנית", ולא שחיתות חלילה.

זווית ראייה צרה

שיתוף הפעולה בין יבואני הרכב והתקשורת מתבטא יפה ב"מבחנים השוואתיים", שהם בעצם קשקושים ולא מבחנים.

כמו ההשוואה שעשו כוחות ynet בין ארבעה ג'יפונים עירוניים: סוזוקי ויטארה, פיז'ו 2008, יונדאי i20 קרוס וסאנגיונג טיבולי. למרבה ההפתעה, את המקום השני אחרי פיז'ו תפסה ויטארה, כנראה כדי לסמן את סוף החרם המסורתי שהכריזו כתבי החצר על יבואן סוזוקי. אולי כעת תיחשף לעין הציבור גם סוזוקי באלנו החדשה, הנעדרת משום-מה מתעשיית ההשוואות ומהדיווחים המוטוריים.

אך מעניין יותר שבאותו מבחן ג'יפונים עירוניים שפורסם ב-ynet לא צוין – גם לא ברמז או בנוטריקון – כי לוויטארה החדשה קיימת גרסת 4X4, המאפשרת ליהנות מהניהוג, ואף לרדת מהאספלט ולחזור מהשטח ללא עזרת טרקטור.

במשך שבוע ימים ניסתה ויטארה זו לשכנע את הקשיש המורשה להיסחף אחריה. לא לחינם היא התאמצה. הרי אינני מאבד את ראשי לכל מיני ג'יפונים, קרוסאוברים ו-SUV-ים למיניהם, המנסים להתהפך בכל הזדמנות עקב כך שמרכז הכובד שלהם ממוקם גבוה. הזקן שבי מעדיף לשבת נמוך, ולא לדאוג לזווית הגלגול בכל סיבוב.

ובכל זאת, קשה להחמיץ בוויטארה 4X4 את שיתוף הפעולה המעניין בין מנוע 1.4 טורבו בעל 140 כ"ס (המזכיר את מסורת סוזוקי באופנועים) ובין הנעה כפולה – שילוב שאי אפשר להשוות אותו לוויטארה ה"ישראלית" האנמית.

אז מדוע כתבי החצר לא הזכירו בשולי ה"מבחן" שלהם שאי-שם על הגלובוס הלועזי קיימת גרסה כזו של ויטארה, היודעת לזוז מ-0 ל-100 קמ"ש בתוך 9 שניות? אמנם זוהי תלולית זמן, אך היא נמוכה ב-4 שניות לעומת הגרסה המשווקת כאן, הנמכרת תמורת בוכטה של 125 אלף שקלים.

מסרבות לשעמם? מסורבות עלייה

וכפי שהחצראים הממושמעים הסתירו את ויטארה 4X4 מיושבי ציון, כך הם גם לא סיפרו, ולוּ בחצי-פה, ב"מבחן" גרנדיוזי של קיה ספורטאז' (מבחן שלא כלל כמובן מִקצה סלאלום, הדורש ידע בנהיגה) – כי קיימות שלוש גרסאות נוספות של ספורטאז', אשר שמורות לגויים בלבד. ואלו הן האחיות המוכחשות:

קיה ספורטאז' SX בעלת מנוע 2.0 טורבו AWD והספק של 237 כ"ס, המתחרה בסובארו פורסטר XT (250 כ"ס) – אשר רק פורשה מקאן (Macan) גוברת על שתיהן בקלות; ספורטאז' ה"אמריקנית" בעלת מנוע אטמוספרי של 181 כ"ס; וספורטאז' האירופית 1.6 טורבו 177 כ"ס, שתיבת ההילוכים שלה כפולת מצמדים ובעלת שבע מהירויות, ויש בה טמפומט ועצירה אוטומטית.

אגב, ספורטאז' אירופית זו – כדי להתאושש מההשפלה של הדרתה מאדמת הקודש – לקחה מקום שלישי בין מכשירי התנועה המועדפים על ידי אוכלוסיית הגאים. הייתה תחרות כזו, דיווחו בלועזית. לך תדע אם זה טוב למוצר או לא.

בָּעַטוּ או נִבְעָתוּ?

נשאלת השאלה: האם כתבי החצר התעלמו במודע ובמתכוון מרשימת הספורטאז'ים המעניינות הנ"ל כדי לא לפגוע בשיווק המוצלח של קיה ספורטאז' ה"ישראלית", שהפכה אצלנו מניה נבחרת – או שמא הפחד מברוני הייבוא הוא אשר מחק בלא-משים מהמוחות של החצראים כל מידע מוטורי שאינו שייך לתפריט של אדוניהם, המאכילים אותם בנדיבות, מזמינים לסיגר בג'קוזי ושולחים לחו"ל?

20160729_17362820160729_17433420160729_174419gggg

מועדון החמש פלוס: בהתאם לזמנים המודרניים, השתנה גם "מועדון החמש" הישראלי, שהצלחתי להכיר כאשר היו עוד ברשותי כמה לנצ'יות ואלפות משנות השישים והשבעים. כך נשאר בזיכרוני ארגון חברתי מצומצם, חם, צנוע ורומנטי, השומר על אווירת נוסטלגיה וגאה בה.

אמנם במפגשים של "מועדון החמש" הנוכחי מופיעים עדיין בעלי ענתיקות, המשוחזרות על ידיהם במסירות ובאהבה, כלומר בעבודה קדושה – כולל חיפוש בלתי נגמר אחר חלקי חילוף מקוריים, הוספת בורג אחר בורג, ניקל אחר ניקל, כמו במקרה של רנו דופין שפגשנו לא מזמן ברחבה של היכל נוקיה – אך רוב ההצגה נגנבת כעת על ידי ענתיקות פאר, המיובאות מחו"ל בכסף רב.

החוק המאפשר פעילות זו נכנס לתוקף מאוחר מדי, לפחות לגבי ידידי כתב הרכב ג'רי ליבוביץ', שבתחילת שנות התשעים ניסה להעלות ארצה את פורשה 928 השייכת לאשתו, עולה חדשה מארה"ב. בהתאם להחלטת משרד התחבורה, החרימו פקידי המכס את רכבם של בני הזוג ללא רחמים, והפכו אותו גרוטאה במגרש שלהם בלוד.

והנה, בין התצלומים של י"א ("אנונימי"), נראית פורשה 928 שהגיעה מחו"ל במצב של חמישה כוכבים, וגם רולס רויס מרשימה, כולל צלו של הצלם האנונימי הנראה בפינה השמאלית, ואפשר לראות בו מעין חתימת האמן

טיפ טיפה: דרכו של המותג עמוס למותג הונדה

התכתבות מסקרנת-כביכול שניהל השבוע היחצ"ן של הונדה ישראל עם מנהלי מכירות בסוכנות הונדה הגיעה – בטעות כנראה – אל הג'ימייל של הקשיש המורשה.

בעצם, לא נפל דבר חדש במרחבנו כאשר מר יחצ"ן הודיע באופן חגיגי למנהלי המכירות שהשחקן עמוס תמם מתעניין באפשרות להחליף את סובארו פורסטר שלו בהונדה CR-V. המוען והנמענים כאחד סבורים שזוהי הזדמנות פז לגייס את הסלב ליחסי הציבור של הפירמה – כולל תמונת פפראצי "ספונטנית" המתעדת את רגע הנישואים בין הכוכב והיפנית החדשה שלו.

המכותבים תוהים – במין יבושת נרגשת של אנשי מכירות – מה צריך להיות גודלה של "הנחת הסלבס", אך מסכימים שהשחקן הוא "נכס טוב לתדמית הפירמה", משום שגם הוא, כמו הונדה CR-V, "משלב גבריוּת, משפחתיוּת ואמינוּת". השחקן מצדו, כך נטען, "הביע כבר נכונות" להביא נדוניה, כלומר: "להשתתף בפעולות יח"צ מגניבות כמו פעילות במועדוןCR-V , פלוס השתתפות חד-פעמית באירוע של הונדה אופנועים למשל".

עד כאן מתפתחת התכתובת – אשר פורשת לתמם מכמורת שנועדה לצוד קצת מהילת הזוהר שלו – באופן בנאלי למדי. רק המייל האחרון הצליח לשעשע את הקשיש. במכתב זה מציין היחצ"ן שעמוס "מתחבר בצורה מושלמת למותג". נראה כי הכוונה היא להתחברות נפשית בלבד בין השחקן והונדתו, ולא להתחברות אימפולסיבית מדי, האסורה בחוק.

למה בעצם השקענו קריאה ומחשבה בהתכתבות הפנימית הנ"ל? הסיבה לכך היא העובדה הבלתי תיאמן שהאדונים המתכתבים מוֹכרים מותג מבלי לדעת מה הם מוכרים. ממתי CR-V היא "גברית" בטבעה? הגיוני יותר להגדיר אותה כנשית דווקא, בזכות הצורה העגולה שהיא לובשת, מושבים נוחים, כוח מנוע מוגבל ביחס למשקלה, גיר אוטומטי עצל ודיפרנציאל אחורי שאינו ממהר לפעולה.

"גברית" היא לנדרובר ככבישטח, או ניסאן פטרול הוותיקה. גבריוֹת יותר מ-CR-V הן גם הונדה HR-V (הקודמת), או שתי ההונדות של הקשיש המורשה: CRX מנוע VTEC אשר נעולה צמיגי סליקס, והאצ'בק האדומה 1996, המצוידת במנוע הונדה אינטגרה R (195 כ"ס) ויושבת על מתלי מרוצים של קוני.

שואלים את אדוארד

שרה: היינו שמחים לשמוע את דעתך בנוגע להתלבטות שלנו בין שתי מכוניות: סיטרואן C4 גראנד פיקאסו 2012 (כנראה מליסינג) לעומת דאצ'יה לודג'י חדשה. הפער ביניהן הוא כ-50 אלף, והשאלה היא אם הוא מוצדק.

אנחנו רוצים לקנות רכב שבעה מקומות, וחשובות לנו מאוד צריכת דלק (שתיהן, לפי מה שראינו, סבירות) ואמינות, מבחינת כמות תקלות ועלויות תיקון. פחות חשובים לנו ביצועים, פינוקים ושאר שמונצעס (אני לא נהגת מרוצים, ובעלי לא יכול להיות נהג מרוצים כשאני נהגת המשנה).

תשובה: אכן, דילמה ראויה להתכבד בה. מול דאצ'יה, שאני ממליץ עליה בכל לב, ניצבת סיטרואן השייכת למדף גבוה יותר, שהאפשרות להשיגה מפתה.

סבורני שההכרעה תלויה במצב המכני והחיצוני של C4 פיקאסו, בקילומטראז' שלה ובהערכת ההשקעות שהיא תדרוש בקדנציה אצלכם.

אליחי: ברשותי יונדאי i25 מודל 2012 אשר נקנתה מליסינג ומתפקדת כראוי. לפני כחודש לערך הפסיקו האיתותים לעבוד, ובעקבותיהם גם אורות החירום. הלכתי למוסך והחליפו לי פיוזים, והדבר הסתדר.

למחרת נשרפו שוב הפיוזים, והאיתותים הפסיקו לעבוד. שוב הלכתי למוסך, שוב בדקו, החליפו לי פיוזים – ושוב הכול התקלקל למחרת.
שוב הלכתי למוסך, והפעם טענו שבדקו את הרכב, וידית ההילוכים היא זאת שמקצרת. החלפתי אותה – ולמחרת האיתותים נשרפו שוב.

תשובה: שמע, אליחי, איזה קטע: התכוונתי לשאול את המוסכניק שלך איך הוא הגיע לקשר בין הישרפות הפיוזים ובין ידית ההילוכים, שנשמע הגיוני בערך כמו קשר בין הפיוזים לנעל שמאל שלך. ופתאום נזכרתי שכמה ימים לאחר שקניתי את ב-מ-וו Z3M קופה נשרף הפיוז פעמיים, ואורות האיתות חדלו לעבוד – והאשם בכך אכן היה מוט ההילוכים!

גיליתי את זה מכיוון שראש המוט של הבווארית היה חם באופן חשוד. בדגם זה יש בראש המוט נורה, שנדלקת ברגע הכנסת המפתח לסוויץ'. חתכתי את כבל החשמל המגיע למוט, ובכך ויתרתי על הדקורטיביוּת המעצבנת – שבלעדיה הפיוזים החלו לתפקד.

אם זיכרוני אינו מטעה אותי, ב-i25 מוט ההילוכים לא מואר, כך שמקור הקצר הוא כנראה אחד מבתי הנורות בפנסי האיתות.

יובל סמואל: בשבוע שעבר עברתי דרך העיר מינכן. לפתע קלטו עיניי אוטובוס כחול שעליו שלט "מקס וֶבֶּר". אינני יודע אם זה שם של מקום או שם של חברת האוטובוסים, אבל נזכרתי שזה שם כלבך הנוכחי. אז מעתה דע כי שמו של כלבך מפורסם מאוד, במינכן לפחות.

תשובה: תודה. לא אני ולא כלבי ידענו שהגרמנים עושים לו נפשות.

נעם יורב-רפאל: אני נהנה לקרוא את מדורך, אבל בעניין עזיבת הילד ברכב אתה פשוט טועה. כתבת (בתשובתך לבשמת, "טיפ טיפה" 990) – "זה לא יקרה לָך, כפי שזה לא יקרה לי, לא יקרה לחבריי, ולא יקרה לקוראי מדור זה. כי רשלנות פושעת כזו מתרחשת לצערנו באוכלוסיה מסוימת, חבורה שעסוקה רק בעצמה עד איבוד חושים, חבורה המצפצפת גם על אור אדום, על הולכי רגל, על שותפיה לכביש, על הצורך לאותת, נוהגת בשכרות או בעייפות. האם זניחת ילד ברכב אינה חלק מחבילת התנהגות זו?"

התשובה היא: לא. במו עיניי ראיתי איך שכן שלי, איש יקר, עדין, משכיל, שומר חוק, שמשקיע בילדים שלו הרבה יותר ממני, מגלה ששכח את בנו ברכב ונחרד. למרבה השמחה זה היה בחורף, כך שלא קרה אסון, אך באותה מידה זה היה יכול לקרות גם בקיץ. זה אכן יכול לקרות לכל אחד. זה נובע מאותו מנגנון מוחי שגורם לנו לפעמים לנסוע בדרך שבה אנחנו רגילים ולא לאן שאנחנו צריכים.

יש פחות סיכוי שזה יקרה למי שמבין שאתה טועה ושזה יכול לקרות גם לו, ולכן נוקט אמצעים כדי שזה לא יקרה לו. השארת סמארטפון על המושב האחורי אינה אומרת שהטלפון חשוב יותר מאשר הילד. היא שימוש בעובדה שהסמארטפון, בניגוד לילד, צמוד אלינו כל הזמן, ולכן סביר שנגלה ששכחנו אותו מהר יותר.

הדברים שכתבת מעודדים חוסר אחריות. אדם אחראי לא אומר "לי זה לא יקרה" – כי זה לא נכון. אדם אחראי נוקט אמצעים כדי שזה לא יקרה לו. אני מקווה שתחזור בך מטעותך המסוכנת.

תשובה: אתה צודק לגמרי. כל מילה שלך בסלע, כפי שנהוג לומר. אך לצערי, אותי לא שכנעת. הסיסמה השחוקה "זה יכול לקרות לכל אחד" נשמעת תמימה, אך היא מסוכנת. לכאורה, היא רק מקלה על מצפונם של הטועים, אך למעשה פוטרת אותם מאחריות.

שהרי בסיסמה הסלחנית "זה יכול לקרות לכל אחד" אפשר להשתמש גם לגבי מי שגונב משהו ברגע של חולשה, או אונס מישהי, או עובר באדום, או נרדם לשלוש שניות בעת נהיגה במהירות של 110 קמ"ש, שלוש שניות שבמהלכן מכוניתו עוברת 100 מטרים ללא פיקוח, ועלולה להרוג נפשות בהתנגשות חזיתית.

אגב, סיסמה אוניברסלית זו משרתת כבר יזמית מקומית זריזה, שפיתחה מכשור אלקטרוני משוכלל המגלה ילד שנשכח באוטו, ומוכרת את האפליקציה ב-1,764 שקלים.

נ', אפרת: קראתי שמשרד הבריאות ומשרד התחבורה מנסים למצוא דרך למנוע שכחת תינוקות ברכב. השבוע כשיצאתי מהרכב ולחצתי על נעילה, הרכב לא ננעל ואף צפצף משום שאחת הדלתות לא הייתה סגורה כראוי. ואז עלה לי רעיון – מה אם ישימו כפתור זהה בתוך האבזמים של החגורות, וכל עוד החגורה נעולה הרכב לא יינעל או יצפצף. כך, בתקווה שכולנו לא זזים עד שכולם חגורים, אי אפשר לנעול את הרכב עד שכל החגורות משוחררות.

בינתיים, עד שיתקינו את הכפתורים האלו ויחברו אותם למערכת האזעקה, למרות שמומחי הבטיחות למיניהם לא מתים על זה, כדאי לשים את הסלקלים במושב ליד הנהג (כמובן, לאחר שנטרלתם את כרית האוויר), כי כך אי אפשר להתעלם מנוכחותם.

שנשמע רק בשורות טובות.

תשובה: הרעיון שלך מעניין מאוד, אך ייתכן שהתופעה הכאובה מצאה מענה. התבשרנו שהכנסת התבקשה לאשר הצעת חוק שתחייב התקנה של מערכת התרעה ברכבי הורים לילדים עד גיל ארבע. אם הצעה זו, שהוגשה ברצינות, אכן תעבור, ישראל תהיה למדינה היחידה בעולם שמחייבת הורים להשתמש במכשור נגד שכחת ילדיהם.

נפילה

אותם חלומות אלימים שהשאירו בנו פצעים חוזרים שוב, מבלי להתייחס לוותק של הקורבן. "הם מנצלים את כל הידע על חיינו כדי לראות אותנו מפוחדים", אני מספר לכלבי

כל הבלגן החל כאשר בין ניירות ישנים, מוכנים לזריקה, גיליתי כמה דפים שלא ריחמו עליי. וכך, באגביות אכזרית, בלי איזו התראה עדינה המתחשבת בגילי המופלג, נפלה עליי מוּדעוּת ששכנעה את נפשי (המבוישת כהוגן) כי פעם, בעזרת מכונת כתיבה אריקה 5 מבית נוימן – אחד ממכשירי ההתבטאות הישנים, החברות האמיתיות שלי, שנותרו אצלי עד היום – הייתי מסוגל להפתיע את עצמי בכתיבה. אז זה היה המודוס הטבעי, אך אחרי בוכטה של ביוגרפיה, אותה כתיבה ישנה מפתיעה פתאום במלוא מובן הרגש.

עד כדי להצמיד את גופי לכיסא, עד כדי לעצור לרגע את נשימתי, עד כדי להגביר את דפיקות לבי.

ברגע מבאס זה, שבו נחשפתי אל המתחיל בדרכו הבלתי מורשה שהייתי, בן עשרים ומשהו או שלושים וכמה, התגלה דבר שחששתי לגלות: שלמרות כל הוורדים, קבצים, פי-סי-אים ומאצ'בוקים מחוברים לעננים, למרות מקלדות אלחוטיות הכותבות בכל שפות אנוש, וכל הגוגלים המנסים לקדם אותי בדרכיהם החשוכות ועוקבים אחריי ללא בושה, ועוד מבחר ג'ימיילים המשוטטים חופשי ב-Wi-Fi הגלובלי, הן בבית, הן בקפיטריה והן בשפת הים, איפה שרק תהיה ואיפה שלא תהיה – רחוק לי כבר מעצמי הקודם, מעצמי של פעם.

אין להתווכח עם המסקנה שהנוכחי נמצא כעת ברִיחָקוֹן אסטרונומי מהדמות המתוסכלת ההיא של פעם, אשר הייתה בונה גג על ראשה פה ושם, ועוזבת. "אתה כבר בתת-ליגה, חבּיבּי", סיכמתי בעצב מתגבר בעקבות קריאה נוספת בדפים הישנים, והלכתי לישון.

בן חורין מלך אוב

אך לפני שנרדמתי, חשבתי על אפשרות – המסתחבקת יותר מדי עם מישור התכלס – שלא רק כתיבתי בגיל מופלג אינה עומדת בסטנדרטים שקבעתי לי פעם, אלא נפילה זו מתרחשת גם בנהיגה.

נסיגה זו דווקא לא מתרחשת חלילה בַּמהירות הממוצעת של נסיעותיו, המהירות היומית, השבועית, החודשית, שהרי תחת גגו של הקשיש המופלג עד קו האוזניים נרדמים כעת סוסים רבים, ועוד שתויים מדלק איכותי – שאין להשוות אותם ללהקות הסוסים הצנועות של פעם, אשר היו רעבים לאוקטנים אמיתיים ולא לאתינול המזרח אירופי העלוב.

אך לזִקְנָה הערמומית יש ארסנל חוקים משלה, ובהתאם למצב מביך זה, האדון הקשיש שהתנחל בי, ספק ברשותי ספק על דעת עצמו, הוא בכל זאת זהיר ומתחשב יותר מהפרחח שניהל אותי בצעירותי, אשר ראה במכונית סממן של חופש, צ'אנס להתנתק מהמציאות, אפשרות לחיות בתנועה רציפה, לנסוע ללא מטרה.

אתה נזכר בצביטת ערגה שאהבת לנהוג בלילות לבדך, למרחקים ארוכים, בעוד שכעת אתה מנסה להימנע מנסיעות בחושך שנועדו רק לכיף.

בצעירותך המטופשת גם לא היית חוכך כלל אם כדאי או לא כדאי לך להרכיב מַפְלֶט רֶמוּס למפלצת האהובה שלך בת מדינת בוואריה, שאכן ראויה למתנה לכבוד יום הולדתה. לא בגלל תגבורת של איזה 8 או 10 סוסים נוספים, שהרי כוח לא חסר לגרמנייה גם כך – אלא בגלל הבאס-בריטון בנוסח פול רובסון האמריקני, אליל שנות השישים השר על מיסיסיפי, שקולו העמוק מהדהד בתוך ארבעת הטרומבונים האוסטריים, בקוטר של 3.5 אינץ' כל אחד.

האם הם באמת יישארו בחנות?

בַּמפוקפק יש משהו נכון

בימי האז נהנית להתחרות בראלי, ניסית לא לפספס אף ג'ימקאנה, ואף טסת מתל-אביב לנאצי-לנד, מוכן להביט בעשרות פרצופֵי אקס "היטלר יוגנד" מדושני חיוך כדי להשתולל בב-מ-וו M3 על מסלול הוקנהיים.

היית זוכר כל סיבוב אספלט אשר שורף את הצמיגים הגרמניים ומתמיר אותם לעשן לבן, ובבית, כבר באלפא שלך, היית מתחרה בכביש ערד-ים המלח ברוכבים על אופנועי סוזוקי 750 R – כי מכוניות לא ראית בראי.

ופתאום אתה כבר לא מחפש הרפתקאות אלא דואג לסיבולת של המזגן, וזה בעצם סימן מדויק לכך שהתרחשה תפנית דהויה בנהיגתך – כלומר בחייך. רק אצלך זה כך, או אצל כל זקן שפוי?

שינה מיטיבה. עם עצמה

במקום להמשיך בווידוי בלתי רצוי בעליל, סתם נרדמתי, הודות למלאך הדואג מלמעלה לזקנים במצוקה. לא ידעתי שדווקא בחסות השינה התמימה, נפשו של הקשיש תעבור כביסה אכזרית, ברברית.

כלבים שמחליפים בתים

פה יש לעצור את הדיווח, ולהוסיף לאמינותו של הפרוטוקול שבמסגרת מדיניותו הסודית של הקשיש התגבש מצב משונה, שלפיו במיטתו שבתל-אביב חולם הזקן על ביתו הקיצי אי-שם בגולה, על היחסים המשפחתיים שם, על סרטו שביים, ועל פתרונות אפשריים המסוגלים לחלץ את "שועל הכסף" של אמו של הזקן מהבוץ הפולני – לפחות בחלום יום קיץ.

הוא חולם, הקשיש, סיפורים מתגלגלים סביב מכוניותיו, המספרות הבלי רכילות זו לזו, ועל חיותיו, ומורפיאו חוזר ומנצל זאת כדי לתעתע בזקן.

וכך, הקשיש רואה ושומע את כלבו העברי ישעיהו (שייקה) אטלר נובח בגולה, ורץ בטירוף לאורך השביל החולי אשר פולח את החצר הלועזית הירוקה עד השער – בעוד שהכלב הנוצרי, מקס וֶבֶּר הבריון, שומר על הקשיש בתל-אביב. גם זה רק בחלום, בוודאי.

מכוניות שמחליפות בתים

וזו רק התחלת האפשרויות מדגם אבסטרקט, המתפרצות מכל עבר בחלומותיו של הקשיש, כי:

אלפא 33 IE בעלת לוחיות הרישוי הצהובות, מרמת-השרון במקור, מסיעה את הזקן מביתו הקיצי הכפרי אל העיירה פְּיָאסֶצְ'נוֹ, שלפני השואה ישבו בה יהודים, וכעת לא נותר דבר מבתי הכנסת ומהישיבות ומבית האדמו"ר מפיאסצ'נו – בעוד שדווקא בצפון תל-אביב מוכרח הקשיש המבולבל לחפש בחלומותיו ארבעה מקומות חניה: אחד לב-מ-וו Z3M קופה כסופה בעלת הכינוי "בווארית", חניה שנייה להונדה CRX כחולה, שלישית להונדה האצ'בק אדומה מטורפת, וחניה רביעית לאלפא GTV כהה, בררנית כפייתית הדורשת לעמוד בצל – שלא נמכר בבית מרקחת.

והיה ביתי למשיסה

ושוב אין ברירה אלא לעצור את הדיווח, כדי לציין שכל חלומותיו של הקשיש על ביתו שבגולה היו נפתחים עד עתה באותה תמונה של גדר הבית שעל ידה עוצרת מונית. אם שער הכניסה היה נמצא בצד שמאל של הגדר ולא במקומו המקורי, מימין על יד העץ – הקשיש המאוכזב היה חושף מיד שלפניו מתחיל להתגלגל רק חלום, ולא ריאליטי.

זוהי הסיבה שבין אתמול ושלשום נפל הזקן בפח של מורפיאו. כי המונית שהביאה את הקשיש משדה התעופה בוורשה לא הייתה, וגם גדר לא הייתה, והגינה נעלמה לגמרי והפכה שטח פרוץ לציבור שבו מסתובבים גויים רבים, ביניהם גם אנטישמים מן הסתם, שהתרוצצו באמוק לכל עבר, ללא סיבה נראית לעין.

הקשיש, העוקב אחר האפליקציה Pakamon Go (כך קוראים לזה בפולנית), המשגעת את אירופה, יפן וחצי אמריקה, הבין מיד שההמון הפולני רץ בטירוף עם סמארטפונים כדי לחפש בביתו הקיצי של הזקן, ובמוסכים של מכוניותיו, את הפוקימון, דמות ציורית המסתתרת באיזו פינה.

"אז לשווא חזרתי וביקשתי מבני לא לאפשר לגוגל לצלם אצלנו!", רתח הקשיש, אלא שהסיפור השתנה פתאום. ציידי הפוקימונים נעלמו, ובמקומם הופיעו משאיות, שהחלו להסתובב בגינה הגדולה, ההרוסה עד השיח האחרון, ולצאת מבית הזקן אל הרחוב, רצוא ושוב, כשהן עמוסות אבנים ואדמה.

הקשיש המופתע התקרב אל ביתו, העומד כאילו כרגיל, ונוכח כי הכניסה למרתף הפכה פֶּתַח רחב הפעור אל מכתש ענק שנמצא תחת הבית. צריך לצלם את זה, החליט הקשיש, כי בלי התמונה איש לא יאמין לי אם אכתוב במדור מה קורה פה. לייקה האָמינה החלה בעבודתה הנמרצת, והתרשמה מהבור, שתיים-שלוש קומות עומקו, אשר ממנו דלו המנופים הכתומים ערמות של בלאטות וקרשים, ופרקו אותן במשאיות.

"קח קסדה", הציע מישהו בקסדה.

"מה קורה פה?", שאל הקשיש, "אתם בונים פה במה שעליה הפוקימונים יילחמו ביניהם? האם יהיה פה אמפיתיאטרון כמו בקיסריה, רק תת-קרקעי?"

"מה איתך?", הופתע האיש, כנראה מהנדס, באשר הוא אחז באיזה תיק רישומים ועל צווארו היה תלוי מכשיר מוזר, "הרי פוקימונים זה כבר היסטוריה, כמו הנינטנדו. לא תאמין מה בונה כאן הבן שלך", תיאר הגוי, ולהפתעתו המוחלטת של הקשיש הפטיר בעברית, "רק השמיים הם הגבול".

גם הקשיש עבר לשפת הקודש. "איפה בני?", שאל הזקן, והמהנדס הגוי-ספק-גוי הצביע על מרצדס SLK כסופה, שכדי לעשות רושם הורידה את גגה באמצעות חשמל, והפועלים הסירו לכבודה את הקסדות כאילו היו בכנסייה. הזקן הבחין כי על ההגה הלבן יושב צעיר לא מוכר, לבוש כמו ילד פרחים מאמריקה של פעם.

"הם בדיוק חזרו מפסטיבל וודסטוק. יש להם תוכנית ששמה את הפוקימונים בכיס הקטן", הסביר המהנדס לאוזנו של הקשיש, וזה הביט בבנו, היושב בנוחות על המושב האחורי, מקועקע כולו.

"מה עשית פה?", שאל הקשיש הנחרד. "איפה הצריף עם הציורים שלי? איפה הבווארית? מה זה צריך להיות פה? מי ישלם על כל זה?", רגז, ובנו היקר התחיל להסביר לאבא משהו בשפה שהקשיש לא הבין ממנה אף מילה. "דַבֵּר ברור", ביקש הזקן, אך המרצדס של בנו זזה, ונעלמה בין המשאיות והפועלים.

מישהו צלצל בדלת והלך, או שהמרצדס צפצפה מרחוק. הקשיש התעורר, התיישב על המיטה, והתקשה לחזור לעצמו. עד עכשיו.

לא עזרה לו להתאושש גם שיחת טלפון אל בנו, שבה האשים אותו שהייתה לו החוצפה להופיע בחלום אימה.

Podium2, Silverstone-45Roy Nissany, Lotus, Test Alcaniz2016-5515-2רוי ניסני מקום ראשון בסילברסטון 23.7.2016 (1)Roy13

שמחת ההקפות: ירון מיכאלי, המלווה את נהג המרוצים הישראלי רוי ניסני, מבשר כי ניסני "עשה השבוע היסטוריה" כאשר ניצח בפעם השנייה ברציפות בתוך 24 שעות על מסלול סילברסטון שבבריטניה, במסגרת אליפות העולם למכוניות פורמולה 3.5 ליטרים. "התקווה" הושמעה אפוא על המסלול האגדי פעמיים בתוך יממה.

קשה להבין למה העיתונות הישראלית אינה עוקבת אחר דרכו של רוי ניסני הצעיר לפורמולה 1. מדורי הספורט בארץ אינם כותבים עליו די, או מתעלמים כליל מהישגיו באליפות העולם למכוניות פורמולה 3.5 ליטרים, וזאת על אף העובדה שהוכחו כבר כישרונותיו של רוי בנהיגה תחרותית, נהג המרוצים הישראלי האמיתי הראשון על הפודיום.

חוששני שהסיבה להתעלמות המוזרה מרוי ניסני ומצרור ההישגים המרשימים שלו – היא האמונה של כתבי החצר העבריים שרק הם יודעים נהיגה ספורטיבית מהי… טיפשונים אלו לובשים בחוצפה סרבלי מרוצים, מצטלמים ללא בושה בקסדות, ומפטפטים שטויות חסרות כיסוי על נהיגה ספורטיבית.

אדוניהם היבואנים חדלו כבר מזמן לארגן תחרויות עיתונאים כמו ג'ימקאנות וסלאלומים, כפי שהיו מארגנים פעם, כדי שהמשרתים שלהם לא יקבלו שיעורים מביכים מזקן אחד

טיפ טיפה

מכתב שהגיע ל"טיפ טיפה" מאת בשמת, בתגובה ל"טיפ טיפה" מהשבוע שעבר:

אני לא מסכימה איתך שאלה רעיונות אוויליים (להשאיר תיק, סמארטפון, נעל וכדומה ליד הילד). במקום להתווכח עם המציאות, שבה יש אנשים שמסוגלים לשכוח את הילד שלהם באוטו למוות (עובדה!), נחוצים רעיונות שיאפשרו לכל אחד להתנהג באחריות.
לדעתי אלה רעיונות יצירתיים, שכוונותיהם הטובות ניכרות, שנקודת המוצא שלהם אינה שיפוטית, ביקורתית, צדקנית או מטיפנית, ולכן יש סיכוי שהם יצילו כמה תינוקות שהיו נשכחים בלעדיהם.
ועוד דבר: גם הבחירה לטעון ש"זה עלול לקרות לכל אחד" חכמה בעיניי. היא חוסמת מראש את הנתיב הצדקני. ככל שאדם חסר אחריות יותר, כך הוא פחות מוכן לקבל "הטפה" כי היא עושה לו רע. לכן, ככל שהמסר נטול שיפוטיות וביקורתיות, כך גובר הסיכוי שהוא יתקבל בדיוק בקרב הפחות-אחראים. כי אם זה עלול לקרות לכל אחד, אז אף אחד לא טוב יותר ממני, וזה אומר שמותר לי להודות באפשרות שאשכח, ולכן מותר לי לנקוט אמצעי מניעה.
ה"אחראים באופן רציף" אינם זקוקים לעזרה הזאת. יש להם משאבים להיות אחראים באופן רציף.

תשובה:

בשמת, שלום.
הקביעה שלפיה "זה יכול לקרות לכל אחד" לשכוח את הילד באוטו אכן התקבלה בהבנה בציבור, המזדהה עם כאבם של הורים שאיבדו כך את ילדיהם. אך קביעה זו, שמטרתה לפטור את ההורים הללו מאחריות על מעשיהם, או לפחות לספק להם בדל נחמה, היא שגויה, שהרי רוב ההורים לא ישכחו בשום מצב את ילדיהם.

עזיבת הילד ברכב לא תקרה לכותבת התגובה המסתייגת מדבריי. זה לא יקרה לך, כפי שזה לא יקרה לי, לא יקרה לחבריי, ולא יקרה לקוראי מדור זה. כי רשלנות פושעת כזו מתרחשת לצערנו באוכלוסיה מסוימת, חבורה שעסוקה רק בעצמה עד איבוד חושים, חבורה המצפצפת גם על אור אדום, על הולכי רגל, על שותפיה לכביש, על הצורך לאותת, נוהגת בשכרות או בעייפות. האם זניחת ילד ברכב אינה חלק מחבילת התנהגות זו, הדורשת לחנך באופן יסודי את קיבוץ גלויות ושות'?

אני גם נגד אמצעי ה"הגנה" על הילד בעזרת סמארטפון או לפטופ שנזרקים על המושב האחורי. לא מתוך צדקנות, אלא משום שלא מקובל עליי שהורה מוכן להודות שלפטופ או סמארטפון חשובים לו יותר מחייו של הילד!

יש משהו אכזרי ברעיון הצלה כזה. עוד פרט חשוך המחזק את התזה של הקשיש שאנו עם נפלא, עם יחידי במינו, אלא שהאוכלוסייה נוטה לפגר. מראית העין המתקדמת שמעניקים הגדג'טים אינה מכסה על הפגימה המנטלית-ערכית, ואף מחזקת אותה.

שואלים את אדוארד

רפאל ברזני: בנובמבר 2015 קניתי מ"אלבר" פורד מונדיאו אקובוסט גיר רובוטי, שעשתה רק 92,500 ק"מ. אחרי חודש נתקעתי תוך כדי נסיעה, לא יכולתי להגביר מהירות.

הגעתי למוסך שאמור להיות שלהם. הוחלפו מסנן אוויר, פלאגים וראש מצת מיוחד. זה עלה 1,850 שקלים, שהם התנערו מהם. מה גם שהם לא עשו את ההחלפות הללו בטיפול 90,000 כפי שכתוב בספר: ראיתי שהמצתים הם האוריגינליים של האוטו מתחילת עלייתו לכביש, והמסנן היה סתום, וגם הוא לא הוחלף ב-90,000 ק"מ.
עכשיו הגעתי ל-115,000 ק"מ, ולאחר שלפני חודשיים אמרו לי באלבר שלא החליפו שמן גיר ומסנן ב-60,000 כנדרש, עשיתי זאת בעצמי במוסך פורד, שאישרו לי כי לא הוחלף שמן גיר ב-60,000, אך מפחדים לתת אישור בכתב על כך.
הגיר מרעיד את האוטו בתחילת נסיעה, אבל אחר כך נוסע מצוין, ולפעמים כשאני עוזב גז ואחר כך נותן, יש כאילו קצת שיהוי ומחנק.
שאלתי היא: ממה זה נובע? האם מהגיר, או להחליף עוד פעם מסנן? אולי ראשי המצתים לא מגיבים כראוי כי הטורים יציבים?
שאלה שנייה: אני רוצה לתבוע את אלבר על שלא עשו טיפולים כנדרש, אף שהסוכן הבטיח שהאוטו מטופל פיקס (אחרי שנתקעתי הוא עצמו יעץ לי לתבוע אותם). ברצוני לדרוש את מחיר הטיפול הראשון, וכן את החלפת שמן גיר ומסנן גיר, כמו גם עוגמת נפש שהייתי בלי אוטו ארבעה ימים כשנתקעתי. כמו כן ברצוני לקבל אחריות לעוד מאה אלף ק"מ לכל מה שיקרה לגיר או קורה עכשיו.

האם לדעתך כדאי לתבוע אותם? מה הסיכוי שאקבל פיצוי על כל הנ"ל ?

תשובה: הדרישות שלך מהמוכרים צנועות ולגיטימיות, כי לא הוזהרת שהמכונית שקנית לא עברה טיפול תקופתי כנדרש. לא נראה לי שחברה רצינית כמו "אלבר" תרצה להופיע בבית משפט, במיוחד אם תתחמש בשמאי מנוסה כמו ויקטור עידן.

אחינעם: בהמשך לתשובתך מהשבוע שעבר, אני רוצה להתייעץ איתך על רנו קליאו דור 3. מישהו מוכר כזאת שנת 2008, שעשתה 68 אלף ק"מ, ב-20 אלף שקלים. עכשיו הוא עושה לה טסט.

הרכב שייך להוריו שכבר לא נוהגים בו, והוא היה בליסינג שנה בערך. מה דעתך הכללית על הדגם? וספציפית על ההצעה הזאת?

תשובה: אמנם קליאו זו נראית מתאימה לך מאוד, אך בכל זאת הייתי לוקח אותה לבדיקה במכון, כדי לוודא שלא עברה הזנחה.

גאולה לפי שיינין

לפני חמש שנים בדקנו וכתבנו מפורטות כמה שווה התוכנית האינפנטילית שהגישה "ועדת שיינין" לצמצום תאונות הדרכים, פרי מוחו של הכלכלן המכובד. השנים הוכיחו שצדקנו, כי התאונות רק צחקו משיינין, והתגברו

כעת, אותו יעקב שיינין, אשר עד לפני כשנה כיהן כיו"ר הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, עשה טעות נוספת. ביום 14 ביולי הנוכחי הוא שלח לתיבת הג'ימייל של הקשיש המורשה מצגת נרגשת – עד כמה שניסוח פקידותי מאפשר זאת – הקוראת לממשלה ולכנסת ליישם בדחיפות את "תוכנית שיינין".

עיניו של הקשיש רגילות כבר לדרשות תוכחה של מיני מטיפים שרק הם יודעים איך לגאול את עם ישראל מ"הצוררת השקטה", הלוא היא מגפת התאונות. הרי למדור זה נשלחים בהתמדה מכתביו של בעל העניבה שעומד בראש עמותת "אור ירוק" – אותו ארגון שמתחרה במפעלו הממשלתי של שיינין.

שני הארגונים גם יחד חוגגים על טבלאות נתונים סטטיסטיים, מְשַחֲקִים עם המִסְפָּרִים ומפיקים מהם ניצוצות של צדקנות, כפי שפעלולן רחוב מלהטט בשלושה-ארבעה כדורים ואף חמישה, תלוי בהשכלתו.

נביאי זעם צוננים

הצלחנו כבר להתרגל לכך שבמסגרת הלחימה על שלום הציבור הנרדף על ידי תאונות, ה"מומחים" שפועלים בחזית זו מתייחסים לתאונות ולקורבנותיהן כאל עוד מכה אזורית המלווה את חיינו במרחב הציוני. אלא שלהבדיל ממלחמות קיום ומעשי טרור – כולל רציחות המבוימות על ידי משפחות הפשע, שהיו כבר לתופעות טבע – תאונות הדרכים דווקא "ניתנות לעצירה", טוענים מומחים אלו, אם רק נתייחס לנתונים הסטטיסטיים שהם מציגים.

וכך, יעקב שיינין, כלכלן צמרת המקובל במסדרונות השלטון, מנופף במקל נתונים שיכול לדעתו להפוך לגזר, וגם בעל העניבה, אשר מתחרה במדיה בשיינין ובשר התחבורה, אינו טומן ידו בקלחת הסטטיסטיקה הצוננת, אשר צוֹפָה לנו המשך פורענות פּוֹרֶה.

אם זהו אינו מחזה סוריאליסטי, אז מה זה, שובר את ראשו הקשיש המורשה.

ספאם כרפואה מונעת

כדי להישאר שפוי גם בגיל מופלג, הקשיש המורשה ניתב כבר מזמן לפח הזבל את ערמות הדואר המגיע אליו שבוע אחר שבוע מעמותת "אור ירוק" המגלומנית בטיבה. דבריו הנוכחיים של שיינין ניצלו מפח הזבל הנ"ל, שהם ראויים לו בהחלט, משום שהם נפלו על הקשיש בהפתעה מוחלטת.

שהרי בעקבות העימות הקצר אך קולני שהתרחש בין הקשיש ובין הכלכלן המכובד לפני חמש שנים, במפגש שנערך בבית העיתונאים ע"ש סוקולוב בתל-אביב, שבו ניסה מר שיינין לקדם, ברצינות גמורה, את תוכניתה של "ועדת שיינין" – הזקן לא ציפה שאיש זה ישלח לו מכתב, ועל כן לא התקין בדוארו מחסום הגנה ראוי.

הכלכלן האלטרואיסט

מכתבו של מר שיינין נפתח בהכרזה נדיבת לב, שלפיה הוא מגיש את המלצותיו אלה כ"תרומה לקהילה". האם "תרומה לקהילה" זו שווה משהו? תוהים ספקותיו של הקשיש המורשה הציניקן.

כי לפי מה שקוראים בין שורות האיגרת הבכיינית, האיש לא קידם מאומה במלחמה התיאורטית שהוא ניהל נגד תאונות דרכים אמיתיות. ממש כלום. גם אם הוא מתגאה בכך ש"הירידה הגדולה במספר ההרוגים בשנת 2012" הושגה בזכות התוכנית של ועדת שיינין, שהממשלה אישרה בשנת 2005.

לאמיתו של תכלס, שיינין לא התניע אף דמיון יצירתי, אף שינוי, חוץ מהעובדה שבהיותו יו"ר הרשות לבטיחות בדרכים, הוא מסר למשטרה מאה ניידות תנועה ל"מתנדבים". זה לא מפריע לשיינין לרמוז שאם רק יחזירו אותו לעמדת כוח ממשלתית, דרקון התאונות יקפל זנב ויברח.

צולע אך קולע

המתחרה הראשי של מר שיינין, איש העניבה מעמותת "אור ירוק", הצליח לפחות, במשך השנים של פעילותו הצולעת אך נמרצת, לקדם חוק האוסר על ג'יפים ודומיהם לטייל חופשי בשפת הים, ובכך לסכן את חיי הנופשים (שלא לדבר על בעלי החיים הנרמסים).

אמנם הנימוק ש"אור ירוק" משתמשת בו כדי להסביר את נחיצות החוק הוא אווילי – העמותה מדברת על "כלים גדולים וגבוהים שלא רואים מהם מה מתרחש על החול" – אלא שהחוק החדש עצמו נראה חיובי. זאת בהנחה שהבבונים, ביניהם גם שתויים ומסוממים, יישמעו לשומרי החופים, ויסחבו על גבם את הסירות שלהם ואופנועי הים.

מר שיינין שלנו, לעומת זאת, לא קידם מאומה זולת בלה-בלה, אף כי ישב בכיסאו הממלכתי במשך כמה שנים טובות, והיו לו הכוח והתקציב – גם אם מוגבלים לטענתו. כעת הוא מנמק את כישלונו בכך שהרשות הלאומית לבטיחות בדרכים לא זכתה למעמד עצמאי ולתקציב עתק.

שיינין דורש אפוא כעת שהרשות הלאומית תזכה למעמד "סטטוטורי" ולתקציב שמן. אך יש לתהות: האם גוף חדל-אישים (ואף אימפוטנטי אשכרה), שרק תופס מקום – אכן יהפוך את עורו אם רק ישכשך באמבטיה של מיליונים?

קחו מישהו מהברנז'ה

סביר-עד-כאב להניח שמצב התאונות היה נראה אחרת, לוּ שר התחבורה ישראל כץ היה בוחר בזמנו להעמיד בראש הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים לא כלכלן איש אקדמיה, כפי שהיה המינוי של שיינין, אשר תרבות מוטורית ותשתיות כבישים הן בשבילו אברה-קדברה – אלא מישהו הבקיא בעסק כולו. מישהו השייך לברנז'ה המוטורית ומבין בנפש הנהגים.

לקשיש המורשה יש שני מועמדים מסוג זה, המתאימים להוביל את הרשות הלאומית נגד תאונות, שניהם בוגרי יחצ"נות רכב. קחו למשל את בני ברק, ממליץ הזקן. כי ברק, היחצ"ן האגדתי של צ'מפיון, הוא מבוגר אחראי. המועמד השני הוא רוני אקרמן, צעיר בדור וחצי מברק, אף הוא איש יחסי ציבור מעולה, אינטליגנטי ובעל רעיונות.

שניהם היו פותחים את המשימה של צמצום התאונות ביוזמה ששיינין ושות' לא חלמו עליה: במקום להטוטי סטטיסטיקה, המתאימים לשכנוע ועדות הכנסת – היה מינוי רענן כזה שָם את רוב הדגש על חינוך מוטורי שמתחיל עוד בבית הספר.

כי מדוע שילדים לא ילמדו פרטים מסקרנים על מבנה הרכב? מדוע שלא ישמעו מהו כוח מנוע, וילמדו מושגים כמו מומנט, הבדלי נפח, הזרקה ישירה, תיבות הילוכים, הנעה קדמית, הנעה אחורית וארבע על ארבע? מדוע לא נתמוך בקארטינג, שבו צעירים ילמדו בבטחה את סודות האחיזה בהגה עוד לפני כניסתם למכונית של ההורים?

במקום כל זאת, מונה כאמור הכלכלן יעקב שיינין, שמתמודד עם רִתְחַת-הבלגן בכבישים באמצעות דחיסתה למשוואות קרות: ""נבלמנו' ברמה של כ-6.3 ההרוגים למיליארד ק"מ נסועה, המדד האובייקטיבי המקובל. זאת כאשר ב-5 המדינות הבטיחותיות הממוצע היום נמוך מ-3.9" (שגיאת הלשון במקור).

די להזיל דמעות שקלים

רק רשות לאומית רצינית, אמיתית, ולא תפאורה רעועה מִדֶגֶם כאילו – יכולה לחולל שינויים משמעותיים במערך לימוד הנהיגה כך שהוא יתאים למכשירי התנועה החדשים, המצוידים בפיצ'פקעס, ויכלול נהיגה מעשית בתנאים משתנים: ביום ובלילה, על שטח יבש ורטוב, בעיר ובכבישים בינעירוניים.

הרשות לבטיחות בדרכים צריכה להיות מפעל יצירתי ועתידני, שישתחרר מזווית ראייה שייניניסטית – כלכלית בעיקרה – המזילה דמעות תנין בנוסח "כמה עולות לנו התאונות", כאילו כסף חשוב מחיי אדם ("החיסכון הצפוי ל-10 שנים, חיסכון בניכוי עלות התוכנית, עומד על מעל 18 מיליארד שקלים", מטעים שיינין)

רשות אמיתית, כמו זו שמתאר הקשיש המורשה, תתמוך גם בבניית מסלולי מרוצים, שהרי ספורט מוטורי הוא מקפצה למוּדעות מוטורית ולתרבות נהיגה – מה שיתבטא בהכרח על הכבישים. למה לא נלמד ממדינות בעלות ותק בתחום התחבורה על גלגלים, שהבינו כבר מזמן שמסלולי מרוצים הם מיקום טבעי ביותר לבתי ספר לנהיגה מתקדמת?

סוגדים לאֵל המוֹדֶל

במחשבה נוספת, יפה מצדו של מר שיינין ששלח לי את המאמר שלו המבשר על "תרומתו לקהילה", כהגדרתו. כי בזכותו של כלכלן הצמרת התגלה שמצבנו על הכבישים עשוי להידרדר עוד יותר, עקב הרמת הידיים של הרשויות, המאמינות במודלים כלכליים מופשטים, מְסַבְּנֵי-עיניים, המסופקים על ידי מר שיינין ושות', או על ידי איש העניבות המתחרה.

אגב, ההיצמדות למודלים אינה מבטיחה לגרש את הבלבול. כי בחלק אחד של קריאתו המלומדת מבטיח שיינין שאם רק ניישם את תוכניתו כהלכתה, תחול ירידה של אלף הרוגים בתוך עשור: "פוטנציאל חיסכון מצטבר במהלך של עשר השנים הבאות הוא כ-1,000 הרוגים בעשור". ואילו בחלק אחר של המצגת הוא מבטיח ירידה של 200 הרוגים בלבד: "התוצאה האפשרית לשנת 2025: הפחתה במספר ההרוגים בסדר גודל של 200 נפש".

גם כאן, שגיאת הלשון במקור.

צניעותו של יעקב

ובכל זאת, מילה טובה על יעקב שיינין. ראשית, אין לשלול את האפשרות שמכת התאונות אכן טורדת את לבו, והוא אינו סתם לוטש עין אל כיסאו הממשלתי, שהופקע ממנו לפני כשנה.

ועוד יש לומר לזכותו של שיינין שהוא אינו לוקה בחוצפה המגלומנית של איש העניבה, אשר בעקבות כל תאונה העמותה שלו מפיצה מין פרשנות בוקסה (תיבת טקסט ממוסגרת), שלפיה האחראית לתאונה היא התשתית ולא הגורם האנושי.

לדידו של הקשיש, מלחמת התיאוריות בין שיינין ואיש העניבה מתאימה לתיאטרון האבסורד של ז'נה, יונסקו ומרוז'ק.

בין כך ובין כך, הרשויות מאמינות משום-מה לשני גופים אלה, שאינם רלוונטיים אשכרה ומגלגלים את האינטרסים שלהם – במקום לתמוך ברפורמה אמיתית בשטח, הפעילות היחידה שמסוגלת להציל חיי אדם הנתון במִקְלָעָת התנועה.

mazda 3 017mazda V6 017

לא רק יפה: מאזדה החליטה לחדש במקצת את 3, שזכתה אצלנו לפופולריות רבה. צורת הגריל והפנסים השתנתה, הארגונומיה השתפרה בעזרת גלגל הגה חדש, ובגרסאות המדף הגבוה מגלים את פטנט Head-up, אשר מקרין על השמשה הקדמית נתוני מידע על קמ"שים וסל"דים. בנוסף התחמשה מאזדה 3 דגם 2017 באמצעי הבטיחות advanced SCBS, המתריע על מכוניות והולכי רגל, ואם צריך, כופה עצירת חירום.

חידוש נוסף במאזדה 3, שאמורה להגיע לאירופה בסתיו הקרוב, הוא מערכת GVC, הדואגת לשיתוף פעולה בין מומנט המנוע ובין מנגנון ההעברה לגלגלים כך שההעברה תהיה מיטבית – מה שלפי היצרן היפני משדרג את הניהוג ונוחות נסיעה.

אך הדבר המעניין באמת במאזדה 3 החדשה הוא שכאופציה נוספת למנועים שהכרנו כבר, דגם 2017 עומד ליהנות גם ממנוע V6 טורבו 2.5 ליטרים 250 כ"ס, שהוא המנוע הרשמי של SUV CX-9. אפשר לצפות כי גרסת הסדאן המחוזקת בסוסים חדשים תהיה אלטרנטיבה לאוקטביה RS ולפורד פוקוס ST, וכי ההאצ'בק של מאזדה 3 (היפה פחות מהסדאן) תתגלה סוף סוף כמסוגלת להתחרות בקטגוריית ההאצ'בקים הספורטיביים, שעד עתה מאזדה 3 רק הביטה עליהם בקנאה

טיפ טיפה: השיטה העתיקה בעולם

שום מעשה שלילי שהנהג מבצע – כמו בריחה פושעת אחרי תאונה מבלי להגיש עזרה לנפגעים, ובוודאי כל הזוטות שנצפות על כבישינו מדי יום, כמו נסיעות באור אדום שהפכו לשגרה, נהיגה בשכרות או בריונות – אינו מחריד אותנו כמו הברבריות הטיפשית החוזרת על עצמה של ילדים הנשכחים למוות ברכב חונה.

קשה להבין את המקרים הטרגיים הללו, להסביר את הסיבות שהובילו להם, וקשה עוד יותר לסלוח להורים שהרי "הם כבר שילמו את המחיר הנורא". אנו מכירים את המנטרה הזו, החוזרת על עצמה בכל אסון כזה, כמו גם את התזה המקוממת עוד יותר ש"זה יכול לקרות לכל אחד".

וזה בוודאי טמטום ושקר, כי אדם נורמלי, בעל חושים בריאים, לא היה שוכח באוטו אפילו את כלבו, ובוודאי לא את הילד, הנפש היקרה לו מכול, אשר בגיל שלוש-ארבע מודע היטב, עד שיפסיק לנשום, לכך שההורה שנישק אותו באהבה ובדאגה, ואף האם שילדה אותו והאכילה, בגדו בו ככה סתם, משום שהם היו טרודים מדי בענייניהם, השווים כקליפת השום.

אחרי כל מקרה כזה נשמעות טענות כלפי יצרני הרכב על שלא סיפקו חיישני התרעה, בנוסח הדיודות המזכירות שבלם היד אינו משוחרר. ועד שימציאו אפליקציות לעירור הזיכרון הרופס, כל מיני ארגונים להגנת הילד מפרסמים הנחיות. כמו הרעיון להשאיר על המושב האחורי תיק עם כסף וכרטיסי אשראי, סמארטפון או לפטופ (כי אביזרים כאלה לא שוכחים…). קראנו אפילו הצעה שהנהג/ת יחלצו נעל מרגל שמאל, שממילא אין זקוקים לה בנהיגה, וישאירו אותה על יד הילד. גם לאיש שהגה את רעיון אווילי זה היה רצון טוב.

רק שיטה אחת לא הומלצה: להיות אדם אחראי באופן רציף.

שואלים את אדוארד

יוסי: יש לי מיצובישי גראנדיס. בהתנעה בבוקר, או לאחר הרבה שעות ללא נסיעה, הרכב רועד עד כדי כיבוי-כמעט בדקה הראשונה ובנסיעה איטית. גם כאשר אני בעצירה ועל דרייב, הרכב רועד ו'משחק' מעט עם הטורים כלפי מטה (מגיע ל-600 בערך).
אציין שכאשר אני מעביר לפארקינג, העניין מסתדר מיד והטורים עולים.
המוסכניק שלי זרק משהו על "קויל". יש לך כיוון ממה זה יכול להיות?

תשובה: מחשב דיאגנוסטי במוסך היבואן אמור לגלות את הסיבה לתקלה המעצבנת. הניחוש שלי מהמר כי חל שיבוש בקשר החשמלי שבין מחשב הרכב ובין תיבת ההילוכים. זה יכול להיות חיבור רופף, קצר בין החוטים, או חיישן שאינו מתפקד כראוי.

יושי פז: אני מחפש רכב יד שנייה בטווח מחירים של 15-20 אלף שקלים. הדרישות הן אמינות וחיסכון; מרווח והאצה טובה יהיו בונוס (כרגע הרכב מיועד לשימושי בלבד, ללא ילדים וכדומה). אשמח לעצתך.

לאחר שתהיה לי רשימת מועמדות, בבואי לבחון אותן, מהם הדברים החשובים ביותר שעליי לשים לב אליהם? ובפרט, לאילו טיפולים עליי לשים לב באופן מיוחד, לאילו רעשים מהמנוע עליי להאזין ולאילו עניינים מתחת מכסה המנוע עליי להתייחס? (באמצעות ידע טכני בסיסי בלבד, לצערי…). זכור לי שעסקת בנושאים אלו ב"טיפ טיפה", אך בעוונותיי איני זוכר הרבה…

תשובה: 1. עקב ירידה תלולה במחירי רכב יד שנייה, סכום של 15-20 אלף שקלים די בו לסוס עבודה ותיק המתאים לציפיותיך. האפשרויות רבות מכדי לפרט פה, העיקר הוא, כפי שאני חוזר ומזכיר, לחפש מועמדת מבית טוב אשר דאג לפרנס את בריאותה.

הסכנה היא ליפול על מכונית שעשו בה שימוש בשטח (סימני מכות בגחון חושפים זאת). גרוע מכך רכב שטבל במי שיטפונות.

בנוסף לבדיקה מקדימה במכון, יש לוודא שהמכונית אינה מושכת לצד כלשהו, הן בנסיעה והן במהלך עצירה; לוודא שהיא אינה מעשנת; ולוודא שהמנוע אינו מתחמם ואינו משמיע רעשים חריגים.

בתוך ים האפשרויות, מומלץ להתמקד בדגמים כמו סוזוקי סוויפט, וגולף 3 או 4 בעלות מנוע 1.6, שהמחיר הנמוך שלהן מפתיע אותי ומאפשר להשיג אותן בסכום שציינת. אופציות אחרות הן רנו קליאו B ודייהטסו סיריון, שאחרי קנייתן יישארו בכיסך שקלים לצורך התקנתן לעידן שבמחיצתך.

  1. עצות נוספות אפשר למצוא בבלוג שלי "מכונית הנפש", ברשומה "משומשת חיל מי ימצא".
  2. תמיד טוב להיעזר במכר כלשהו שמבין במכוניות, ויודע לרחרח הצעות חשודות.

אחינעם: אני מחפשת רכב שאוכל לנסוע בו יום-יום לעבודה, כ-40 ק"מ הלוך וחזור (אינני נשואה, אז אני מחפשת רכב קטן יחסית). שיהיה חסכוני, אמין, בעל תיבת הילוכים אוטומטית, בתקציב של 20 אלף שקלים.

אילו דגמים עשויים להתאים?

תשובה: קראי את התשובה ליושי פז, ואם תמצאי דגם מועמד, תוכלי לשלוח שאלת המשך.

בחזרה אל מדמנת רוממה

מדי פעם מזכירים לי גלי ה-Wi-Fi ושות' שאין לשתוק, שאין לשכוח ושאין מנוס

הם מפמפמים לי בעקשנות שמוטב לרוץ נגד הזמן, ולספק מנת בידור נוספת לחטיבת הסקרנים אשר מעוניינים להציץ תחת מכסה קופסת הפנדורה הממלכתית, בעלת חמש הקומות, העומדת עדיין ברוממה.

מקומיים מוזרים אלה

במשך 15 שנה וחודשיים, כבמאי בדרגה 8 פלוס, הייתי אזרח אי זה, אי בודד בכפייה, אי ריבוני השוכן לא רחוק משוק מחנה-יהודה ההומה.

חלק מחבריי, חיוורים משהו וקוראים לעצמם בנימת גאווה "ווזווזים", חיפשו בשוק מנות פלאפל והשראה אקזוטית, ואילו קולגות אחרים שלי, שזופים כהוגן, אשר כעונש או לפי שיטת הגזע נשלחו על ידי מנהל התחנה ארנון צוקרמן למחלקה הערבית בראשותו של סלים פטאל, חיפשו בין דוכני מחנה-יהודה השכן את שורשיהם האבודים.

על מוצא ועל אֶמוֹצְיָה

הגזענות הייתה חוגגת חופשי בבניין הטלוויזיה הממלכתית, החל במזנון שלמטה, דרך מחלקת כוח אדם שבקומה הראשונה, המדרגות, המעלית וחדרי העבודה ועד אולפני ההקלטות. בכל מקום.

לא הבנתי, מודה הקשיש המורשה, מדוע אלה שנאו את אלה, ומדוע שני המחנות, המסוכסכים בגלל ענייני מוצא בעיקר, ידעו פתאום להתלכד ולהפוך למחנה משותף כדי להציק לקורבן תורן נבחר, כמו למשל נסים קיוויתי, כתב ושדרן ספורט ותיק הנראה ונשמע נחמד. האדונים אלכס גלעדי ודן שילון, ששלטו באגף הספורט, עשו על קיוויתי נעים-ההליכות סיבובים נון-סטופ.

ויש להזכיר, לצורך הדיוק הפרוטוקולי, שכמעט כולם בבניין חיפשו את הנוכחי ("הבמאי הפולני"), שזכה משום-מה במכרז היוקרתי לתחנת רוממה, ותפס מקום השמור לטאלנטים מקומיים.

אותו גאה מזופת

מבלי להתעייף, ניסו הרוממאים הדפוקים להציק לי בכל הזדמנות, במזנון, במסדרונות ובחדרי עריכה, עד שגילו כי אני – אבטיפוס דוחה אשכרה, אותו גאה מזופת בכך שזולת 25 מילים שהוא למד בקפה טעמון, הוא לא מדבר עברית – בכל זאת יכול לתקן להם את רכבם, לעורר לחיים טרנטות חלודות, אופל קאדטים, פיאטים 850 ופורדים אסקורטים 1.3. הכול, רק בעזרת מברג, מפתח שבדי והיפנוזה.

ואז פתאום התפעלו הרוממאים מכישרונותיו כביכול של האיש, ואף התעניינו בעברו הקולנועי בגולה הקומוניסטית, התרגלו לעובדה שביתו סגור בפניהם באופן הרמטי, ואף ניסו לחקור אם הוא באמת למד באותה אקדמיה לקולנוע בלודז' שסיפקה לאנושות את רומן פולנסקי הגדול.

בריחה מהקלחת

חלק צנוע מזיכרונותיי הירושלמיים פרסמתי כבר, כדי לשבור את קשר השתיקה החוגג עדיין בחבורת הרוממאים העבריים, אשר נפלתי אליה מבלי לזהות מהי.

בבעבוע הלא-עדין של קלחת הטמטום הבחנתי עוד בצעדיי הראשונים בתחנה ההיא, וזה נמשך הלאה והלאה, עד שנמאס לי, וב-1985 ברחתי מכול המפעל החולה הזה, משתי סיבות. ראשית, כדי לשרוד ולא לטבוע בגלי הטמטום, ושנית, ולא פחות חשוב: כדי לתפוס שלווה בין המכוניות, שאף פעם לא בגדו בי.

ואת זה אכן השגתי תחת עיסוקי החדש – עריכת ירחון הרכב "טורבו".

כתבנו לענייני שנאה

ניסיתי לשכוח את הדמויות שנשארו ברוממה, אך לא הצלחתי. בכל מגרה בשולחן העורך של 'טורבו', לצד קטלוגים של רכב, סליידים ומכתבי קוראים, הפתיעו אותי דמויות מהעבר הרוממאי, ובמיוחד שני טיפוסים טבעיים, שבקושי מדברים זה עם זה במגרות שלי: כתב הטבע האנושי חיים גיל, והכתב הצבאי רון בן-ישי.

נפתח בגיל, שהיה לו הלוקסוס לשנוא אותי משום שלא הייתה לו מכונית ולא נזקק לעזרתי. "אם תקנה סנדלים חדשים, תביא לי אותם לשדרוג", המלצתי לגיל, שלמראי היה מסתובב ויורק.

כדי למחוק אותי סופית, הוא הקליט במצלמה נסתרת איזוהי הופעה שלי במזנון, ואת הסרט שבכיכובי הוא ערך בסגנון נלעג למסיבת פורים. הניסיונות שלי לדבר עברית בעזרת ידיים היו אמורים לבדר את כולם, חוץ ממני.

גיל הזמין קהל רב, הכין כיסאות במגרש החניה של רוממה, ובמשך שבוע התרברב במזנון כמה נדפקתי. "הסרט הזה יהרוג את אטלר", צחק.

ניסיתי לעצור את ההקרנה, אך הנהלת רוממה לא הסכימה אפילו לדבר עם העורך דין שלי. בלית ברירה, נאלצתי לגלות היכן הכתב-במאי גיל, והמנוולים שעבדו איתו (ביניהם העורכת רינה בן-מלך, שעבדה איתי. ברוטוסית!), שמרו על חומר הגלם הערוך, כולל הפסקול, שלפי גיל דפק את כבודי עוד יותר מהתמונות עצמן.

חתכתי את מה שצריך בארון החשמל בקומה 4, כדי ששומרי הסרט, גיל והעורכת, ייאלצו לרדת למזנון לשתות קפה עד שהחשמל יחזור. וכך הם אכן עשו – מה שאִפשר לי לפרוץ לחדרם, להכניס לילקוטי את הסרט ש"יהרוג אותי", ולנסוע לעין-כרם, שם השלכתי את שללי בפח אשפה ענק.

לחיים גיל, הרותח בזעמו, נשאר רק לשדר במסיבת פורים החגיגית סרטוני הנפשה משופשפים של באגס באני, שבעזרתם ניסה לרַצות את הקהל. הוא נכשל בזאת, וכך שנאתו כלפיי עלתה השמיימה.

היום חבל לי שחיסלתי את הסרט עליי, כי הייתי משדר אותו בבלוג שלי.

דוכן אחד רחוק מדי

חיים גיל היה מבקר קבוע במחנה-יהודה הסמוך, ובכתבות שלו היה מראיין דמויות בשוק מה הן חושבות על פוליטיקה, על כלכלה, על הציונות, על מצבנו הביטחוני וכו'.

גיל, הפיבוריט של ההנהלה, הפתיע אותי בגסותו כאשר בספטמבר 1972 הוא הלך דוכן אחד רחוק מדי, ושאל את גיבוריו, מוכרי אבטיחים, מה הם מציעים לעשות כדי לשחרר את הספורטאים שלנו במינכן.

"הייתם משחררים את כל הרוצחים הנמצאים בידינו?", שאל את אנשי הבאסטות בתמימות מעושה, ומדבריהם המתלהמים ערך כתבה בסגנונו, כלומר ש"העם רוצה כך וכך", תוך שהוא מצליח לגרור את בעלי הדוכנים לוויכוח קולני, חסר טעם לדעתי, אך מקור גאווה למחלקת החדשות.

רון לא יוצא מגדרו

גם לי הייתה תיאוריה לגבי מינכן, תסריט שכתבתי מיד כשנודע על השתלטות הטרוריסטים על מעונות הספורטאים. אני מאמין כי לוּ תסריט זה היה מופק ומבוים באופן קפדני, הוא היה מסוגל לשחרר את הספורטאים ללא אף תשלום. מאמונתי זו לא זזתי בחלוף 44 השנים שהסיעוני לרגע זה.

ודאי שאז, בדיוק כמו בימים המודרניים – שבהם אני מציע, בכתבה תחת הכותרת "לשרוד באוטו", תוכנית להגנה עצמית במקרה שמכוניתנו מותקף בידי רכב חולף – לא היה לי כל קשר עם מערכת הביטחון. אלא שאז, בימי רוממה, היה לי קולגה לעבודה, רון בן-ישי, קצין קומנדו במילואים אשר בימים האזרחיים שלו שימש כתב צבאי בתחנה אהבתי.

ידעתי כי רון, המראיין את כל הגנרלים ומסתובב במסדרונות משרד הביטחון, יכול לקדם את הרעיון שלי למקומות ראויים, מה שיְזַכֶּה אותו לפחות בביקורת. פניתי אפוא אל בן-ישי כדי להעביר דרכו את התוכנית להצלת הספורטאים משבי הטרוריסטים.

רון הגיב בזלזול עוד בתחילה. "מה לך ולביטחון? הרי אתה חובבן בתחום הזה, עזוב".

אמרתי לו שגרהם גרין טוען כי לחובבן יש תמיד יתרון לעומת המקצוענים.

"מי זה גרין הזה?", התעניין רון, מה שלא הפתיע אותי, כי הרוממאים שהכרתי, למרות שייכותם לעם הספר, לא היו בקיאים בספרות העולם. גיליתי את זה בתדהמה עוד בתחילת דרכי בתחנה.

"גרין כתב את 'האדם השלישי'", הסברתי, "ושם הוא חלק מחמאות לחובבנים כמוני. אז תשמע את תמצית רעיון ההצלה שלי".

רעיון ההצלה ממינכן

לפי מה שפורסם, פתחתי את דבריי לבן-ישי, הטרוריסטים מארגון "ספטמבר השחור" דורשים שני מסוקים, שבלילה הקרוב יביאו אותם יחד עם הספורטאים השבויים שלנו לשדה התעופה פירסטנפלדנברוק, הסמוך למינכן.

אני מציע, אמרתי, שהגרמנים יסכימו לדרישת הטרוריסטים, אך יכינו לא שני מסוקים, אלא ארבעה! שניים לטרוריסטים ולשבויים שלהם, ושניים לאנשי קומנדו.

התסריט הוא כזה: שני המסוקים ובהם הטרוריסטים יתניעו, יעלו לאוויר, ויתחילו לטוס לכיוון שדה התעופה, בדיוק כדרישת הטרוריסטים. ה"טייסים" מצדם, כביכול כדי להגן על הטרוריסטים, לא ידליקו אורות. הם יטוסו בחושך ויבצעו סיבובים במקום, כדי שהטרוריסטים במסוק האחד יאבדו קשר עין עם המסוק השני – מה שיאפשר לבצע החלפה באוויר.

ההחלפה: בחסות החושך, כל אחד משני המסוקים שבהם הטרוריסטים יקבל "בן זוג" חדש, כלומר מסוק ובו אנשי קומנדו, והנחיתה של שני זוגות המסוקים הללו תיערך בשני חלקים נפרדים של שדה התעופה, רחוקים זה מזה.

תראה מה יקרה, אמרתי לרון. הטרוריסטים שייצאו מהמסוק, במקום להיתקל בחבריהם שאמורים לצאת מהמסוק השני, ייתקלו בהפתעה מוחלטת בכיתת קומנדו הרצה לכיוונם עם נשק, כמו אקדחים עם משתיקי קול וסכינים.

אותו דבר יקרה עם המסוק השני: גם הטרוריסטים שייצאו ממנו ייתקלו, במקום בחבריהם, בלוחמי קומנדו מיומנים.

קל לשגע אותם, הסברתי, כי לטרוריסטים יש רק מפקד אחד, כך שלפחות באחד המסוקים לא יהיה מנהיג שמסוגל לתת פקודות כאשר העניינים משתבשים.

וחוץ מזה, הוספתי, הטרוריסטים לא יפתחו באש על השבויים, משום שהם יהיו עסוקים בקרב הישרדות עם הקומנדו.

קבורת חמורון לרעיון

רון האזין לתסריט שלי ברבע אוזן, מלמל משהו בסגנון "הרעיון לא רלוונטי", החווה בידו תנועת ביטול, ועזב את המזנון שבו דיברנו בצעדי ברווז סמכותיים.

מהרגע ההוא ועד היום, אף פרשנות של רון בן-ישי לא מסוגלת לעניין אותי.

ש"ג חצוף 

אגב, האם ייתכן שכבר בתחילת חיי על אדמת ארץ ישראל הייתה לי נטייה לנסות להציל נפשות?

אם כך, אז התוכן של "לשרוד באוטו" הנוכחי הוא רק המשך מעלליו של אותו חובבן, סמל במילואים, בוגר קורס מפקדי כיתה בבה"ד 7 וש"ג, שהתחצפן בעידודו של הסופר הבריטי גרהם גרין.

Dom

על כלבים ואנשים: מישהי שעזבה אותי בצדק לפני חצי מאה חרתה בזיכרונו של הקשיש המורשה כמה מילים, שמזעזעות את הנוכחי עד היום. "הייתי רוצה", כתבה, "להגיע לגן העדן של הכלבים, מקום שנמצאים בו רק החברים האמיתיים שלי, ואין בו נפש רעה".

המדף הביתי שבתצלום הוא גן עדן למצלמה האנלוגית הוותיקה Fed, חיקוי רוסי עלוב של לייקה האגדתית. אחרי מלחמת העולם השנייה הביאו הרוסים כשלל מגרמניה הנאצית מכונות ייצור של לייקות, שמהן יצאו פֶד-ים וזוֹרְקִי-ים. הרוסים הביאו הביתה גם פסי הרכבה של אופל קאדטים ואולימפיות, כמו המכונית היחידה בגטו ורשה, שהייתה שייכת לאדם צ'רניאקוב, ראש היודנראט.

צ'רניאקוב התאבד כאשר הגרמנים לקחו ממנו את אופל אולימפיה. "כי חזקים עד לא ייאמן היו הקשרים בין יהודי ורכבו", סיכם הקשיש המורשה על סמך יומני צ'רניאקוב, והרגיז את חוקרי "יד ושם", הטוענים בעקשנות שצ'רניאקוב התאבד בגלל מצפונו, לאחר ששלח אלפים מתושבי הגטו למחנות המוות.

מהמכונות שהולידו את אופל אולימפיה של צ'רניאקוב יצאו בברית המועצות דגמי "מוֹסְקְבִיץ'" המִסכנים. היסטוריה

טיפ טיפה: שלום לך, עולם התיק-תק

אכן מגיע הזמן להגיד שלום לעולם האנלוגי הנחמד, שהאביזרים האחרונים שלו, כמו טלפונים ישנים, מצלמות פילם, מכונות כתיבה ומכוניות בעלות נפש, נמצאים עדיין ואף מתפקדים בביתנו. אלא שעוד מעט, גם במרחב הציוני המתקדם הכול יהיה דיגיטלי לגמרי, כולל המלחמות בוודאי.

אמנם קשה לדמיין מרוצי גרנד פרי של מכוניות חשמליות, שיילחמו על המסלולים ללא רעש המנועים המסורתי, הדרמטי – אלא שזהו העתיד האורב לנו בסיבוב הבא. כבר היום, חלק מהיצרנים מוסיפים, באמצעות מגבר ורמקולים, צליל מלאכותי, חזק כביכול, למנועים המוקטנים, המתאימים למכונת כיסוח דשא ולא למכוניות – גם כאשר מכוניות אלה הן בגודל עגלת סופרמרקט.

לקראת סוף דרכן, גם מכוניות המצוידות במנועי בערה פנימית הופכות, ללא התנגדות, למחשבים על גלגלים, ובעליהן שטופי המודרנה מוצאים את עצמם מוקסמים עד קו האוזניים מהדיגיטליוּת החוגגת. הם נהנים ממסכים עתירי אינצ'ים, נהנים משיחות/תכתובות היוצאות ונכנסות אל חלל הרכב, נהנים ממוזיקה דיגיטלית, עתידנית, ואינם מתייחסים לחוקי התנועה, שהם עדיין אנלוגיים אשכרה.

כי במכונית כלילת-דיגיטליוּת הם מרגישים חוסר שייכות לשטויות כגון אלה, ולכן חונים איפה שבא להם, לא מאותתים, עוברים באדום, ומפספסים את קיומם של רוכבי אופניים והולכי רגל.

טוב שמותר לנו עדיין לאהוב את האביזרים האנלוגיים האחרונים שבידינו, את השעונים המשמיעים תיק-תק, ואת המכוניות המדברות בצינורות פליטה.20160711_164936-1

הפרשנות האסוציאטיבית של י"א ל'טיפ טיפה'

שואלים את אדוארד

יואל: בהמשך לכתבה שלך מהשבוע שעבר "לשרוד באוטו", אפשר להוסיף עוד כמה פעולות להגנה מפני רכב עוקף/תוקף:

  1. כאשר התוקף מתקרב ממש, לבצע פנייה חדה חצי שמאלה למסלול התנגשות איתו, כדי לגרום לו לסטות שמאלה לשול כמוצא היחידי למנוע התנגשות – בתקווה שהוא יתהפך או יתנגש עם איזשהו מכשול. זה דורש מיומנות מסוימת, ולכן כדאי להתאמן קודם.
  2. לעבור למרכז הכביש ולא לתת לו לעקוף. פה הסיכון שהוא יפתח באש מאחור, אבל אז יש הגנה מסוימת מריהוט הרכב. ככלל, אין לתת לרכב שנראה לך חשוד לעקוף בכלל.
  3. להתקין אפליקציית קישור למוקד הקרוב, כאשר בלחיצת כפתור עם GPS משודרת אזעקה לכוחות הביטחון, כולל מיקומך המדויק.
  4. אם יש נשק, לשקול את נשיאתו בכבישי יהודה ושומרון במצב טעון/נצור, ואם המנוולים מצליחים לעקוף ולפתוח באש, להשיב אש ביד אחת, כל עוד שהיד השנייה נמצאת על ההגה.

תשובה: כל ארבעת מהלכי ההתגוננות שהוספת על חמש ההנחיות שלי עדיפות בהרבה מאשר פסיביות – המשחקת לידי המחבלים.

אלומה: אני צעירה שמחפשת רכב אמין וחסכוני (הכי חשוב), שיעמוד בנסיעות ארוכות. התקציב שלי הוא 15 אלף שקלים בערך. אני מעדיפה ידני, בגלל החיסכון וגם כי יותר נוח לי.

ראיתי פיז'ו 206 ידנית שנת 2008 שנראית מצוין, ללא תאונות, קילומטראז' נמוך וכו', אבל כולם מפחידים אותי שהמכוניות הצרפתיות לא עמידות ועושות הרבה תקלות.

אשמח לשמוע את דעתך בנושא.

תשובה: 206 היא הפיז'ו הכי המוצלחת בתפריט של הפירמה. אם יהיה לך מזל, המועמדת שעומדת על הפרק תהיה הסוסה הנאמנה שלך, חביבה לניהוג ואמינה לטווח הארוך. קחי אותה בשתי ידיים, כי לא מייצרים כבר מכוניות דומות (ע"ע "טיפ טיפה" הנוכחי).

יהושע: ברשותי טויוטה ראנקס בן עשר שנים. לאחרונה הרכב מתחיל לרעוד כאשר לוחצים על דוושת הגז בתחום המהירות 90-120 קמ"ש.

צמיגאי שהייתי אצלו שלל את האפשרות שהבעיה היא מהצמיגים.

מה יכול להיות מקור הבעיות? הציריות הקדמיות? כיוון פרונט?

תשובה: נוסף לכל הבדיקות שאני מציע במקרה שהמכונית רועדת בנסיעה – חיבורים, מתלים, איזון גלגלים מיוחד וכדומה – כדאי לבדוק גם שמא הצמיגים האחוריים "התרבעו" מסיבה כלשהי, כמו שימוש בבלם יד או עמידה ממושכת.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 311 שכבר עוקבים אחריו