Skip to content

איפה הילד

בשלושת הגוגלים – העברי, הפולני והאנגלי – אין אף מילה על הנריק יונגוירת, שבקיאותו בתולדות ירושלים הייתה עשויה להפתיע את המשיח עצמו

במאמץ סיזיפי, שרק הפסד מצפה בסיומו, ממשיך הקשיש המורשה לנבור באי-פעם, שוב במטרה וירטואלית אשכרה: ניסיון להיזכר בפרטי חייו של הנריק יונגוירת (Jungwirth), עורך מוזיקה קלאסית ב"קול ישראל", אשר בחייו הפרטיים, בפנאי שנותר לרשותו, היה מכור למומחיות בנושא ירושלים.

יונגוירת לא היה סתם בקיא בתולדות עירו. ירושלים הייתה חברתו, משוש נפשו, אוויר לריאותיו, אור לרגליו והדת שלו. כרוך אחר ירושלים בכל נימי רוחו, יונגוירת חקר את תולדותיה והיה שבוי בכל אבן ואבן בעיר הקדושה לו. מעולם לא נלאה לפענח את אלפי הסודות הצפונים בסמטאותיה.

והנה, בשלושת הגוגלים שבהם בדקתי – העברי, הפולני והאנגלי – וגם בוויקיפדיות בשלוש שפות אלה, יונגוירת אינו מופיע. לא תמונתו, ולא תולדות חייו של לוחם בודד זה. לא נשאר זכר אחריו. הוא היה, הוא נעלם, וזהו זה. כי ליונגוירת לא הייתה משפחה, לא בארץ ולא בפולין הרחוקה.

השרוף והציניקן

קומץ קטן של מעריצים אדוקים השייכים לקולוניה הקטנה של יהודים ותיקים יוצאי פולין וביניהם אנו, זוג עולים חדשים, ניסה לאהוב את הנריק יונגוירת. מיודעיו לא הבינו איך קרה שעוד לא הספקנו להכיר אותו, והִפגישו בין יונגוירת המוזר ובין הקשיש המורשה, שהיה אנטיתזה דו-רגלית של אוהד ירושלים המושבע, השרוף כולו על העיר ויורה לכל הכיוונים בשם יופייה ואופייה.

כי אני, מודה הקשיש המורשה, דווקא לא אהבתי את ירושלים, למרות טיולים ברחובותיה שכללו הסברים נרגשים של יונגוירת, מורה דרך מעולה ובעל זיכרון מופלא. סיפוריו היו מפיחים חיים בכל שער חלוד ובכל חצר נידחת בעיר. הוא היה מצביע על איזו מדרגה סדוקה, ומסביר כי עליה ניבא ישו הנוצרי לתלמידו פטרוס "בטרם יקרא התרנגול תתכחש לי שלוש פעמים".

לא נתפסתי על ידי ירושלים כי בשנות השבעים הצעירות והשקטות שלפני המלחמה המתקרבת, דעתי הייתה סבורה שהעיר מתאימה בעיקר לַגְלויות שצולמו מהגג של מלון "אינטרקונטיננטל" ולהתפעלויות קולניות של תיירים.

הלכה האנדרטה בגוגל

אלא שלמרות יחסו המפוקפק-מינוס לגבי ירושלים, הקשיש המורשה מודה שהוא לא הפסיק לחשוב, אף לא לרגע, על צילום סרט דוקומנטרי על העיר, אשר קִסְמָהּ הוא קונכייה שאפשר לשמוע בה עבר ועתיד.

סרט זה יהיה, כך תכנן הקשיש, אימפרסיה פואטית באורך מלא שגיבורהּ הראשי הוא הנריק יונגוירת, ועלילתה תתבסס על סיפוריו, הקשורים בהיסטוריה העתיקה של התנ"ך, בגורלו של בית שני, באגדות הקוראן ובתולדות ירושלים בתקופה הצלבנית, בכיבוש הירדני, התורכי והבריטי – זיכרונות עתיקים אשר יונגוירת ידע לזרוע בתודעתך המשתאה.

אינני צנוע אני. אין לי ספק כי לוּ הייתי מצליח לצלם סרט זה, שתסריטו התגלגל רק בדמיוני – שמו ופניו של יונגוירת היו חוגגים היום, וגם בעוד מאה שנה, בגוגל, ודמותו הייתה ידועה היטב בזכות יוטיוב.

אך פרצה מלחמת יום הכיפורים, וכאשר הקשיש המורשה חזר מהרפתקאותיו בחזית הצפונית, הרעיון לסרט על ירושלים היונגוירתית דעך, התרחק ולא חזר. זוהי הסיבה שהקשיש מאשים כעת את עצמו בכך שדיוקנו של הנריק יונגוירת נשאר רק בניצוצות זיכרונם של איזה זקן או זקנה עבריים, ואולי גם אצל זקן או זקנה אי-שם בפולין הרחוקה.

זולת זאת, לא נשאר כלום מיונגוירת. אף דבר ואף תצלום. כי משום מה, למרות העובדה שבתקופה ההיא הלכתי עם לייקה על כל שעל וכל שעה – דווקא אותו לא צילמתי. כי הוא, באיזו ענווה עיקשת, התנגד בתוקף להיות בפריים.

פולין בקומה השנייה

משפחת אטלר הכירה את יונגוירת כאשר הגיעה לירושלים והפכה לחלק מתושביה של שכונת קריית-היובל, כמה מאות מטרים ממקום מגוריו הצנוע של האיש הבלתי שגרתי, החי בודד בין ארבע קירות של דירת סוכנות קטנה – שהפכה למוזיאון חייו בגולה.

עברו הפולני של יונגוירת היה נוכח ונושם בדירה שלו, כולל השואה, שהוא שרד בזכות ידידיו מלפני המלחמה, אשר סיכנו את חייהם כדי להציל אותו, היהודי. הבית היה גדוש בזיכרונות החיים שיונגוירת השאיר מאחוריו. ערמות תקליטים, תמונות שתלו על הקירות בצפיפות עד כי יצרו שטיח, ומאות ספרים, רובם בשפה הפולנית, מילאו את החדר הקטן, שהאיש היה חוזר אליו בתום עבודתו ואחרי עוד שוטטות בעיר שנמשכה עד סוף שעות האור.

במָקום של כבוד תלה יונגוירת על הקיר תמונה של חברו, קָזִימְייז' רוּדְסְקִי, איש קברט, תיאטרון ורדיו מפורסם, שפניו היו דומים לפניו של יונגוירת כי שניהם היו ונותרו תאומים סיאמיים, מהבחינה המנטלית כלומר. יונגוירת גם שמר על מכתביו הנרגשים של רודסקי, אשר כאב עד כלות את עזיבת חברו, שנסע ארצה במסגרת העלייה של שנות החמישים, כמה שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה.

חשדנותו אמנותו

יונגוירת היה מעיר שהוא וחברו רודסקי בדקו על עצמם את התיאוריה שאדם זוכה במשך חייו לידיד קרוב אחד בלבד, שאין לו תחליף, "כך שאחרי הפרֵדה מחבר הנפש, האדם אינו מסוגל להתיידד עם אף אחד", לימד אותי יונגוירת. הבנתי את הרמז, ועוד חשבתי שממילא אף אחד לא מסוגל להיות חברו של יונגוירת, בגלל פגמים מוזרים באישיותו, ששָפעה פרנויות, לא תמיד מצחיקות, וחשדנות.

לדוגמה: זוג מכרים מבוגרים אסף את יונגוירת אליהם הביתה כאשר הוא חלה. הם טיפלו בילד בן השבעים, הביאו לו אוכל שאהב, תרופות ועיתונים ואף ציידו אותו בפטיפון, כדי שיוכל לשמוע מוזיקה כלבבו במהלך השבועות שהוא שכב אצלם במיטה וסירב לעבור לבית חולים.

עד שיונגוירת החלים, קם, חזר הביתה וסיפר: "ניצלתי מהמנוולים האלה, שתכננו להרוג אותי. הם חתכו את שרשרת המתכת שהחזיקה את הגִ'ירָנְדוֹל (נברשת ענקית וכבדה), והיא השתחררה והתנפצה ממש על ידי", נסער האיש.

גם לי קרה דבר דומה עם יונגוירת, כאשר יום אחד הוא חדל להתקשר אלינו, ואף היה טורק את השפופרת כשניסינו אנו לצלצל אליו. עד כי אחד ממיודעיו סיפר לי שיונגוירת זועם עליי משום שלטענתו נפגשנו ברחוב והעמדתי פנים שאינני מכיר אותו, ועוד כרעתי ברך אל מול איזו אישה שישבה באוטו. הבנתי שהוא ראה אותי מדבר עם אסתר דר, שלמדה עריכת סרטים בצרפת ועבדה ברוממה על סרטים שביימתי. היא הייתה עדינת גובה, ועוד ישבה במכוניתה הנמוכה פיאט ספיידר, אשר שִחְזַרְתִי למענה את כל מערכת החשמל אחרי ששכניה העלו את רכבה באש.

"לא כרעתי על ברכיי אלא רק רכנתי לעברה של אסתר, וכך החמצתי אותך, החולף מולנו", ניסיתי להסביר ליונגוירת, אך חלפה חצי שנה עד שהוא סלח לי.

נוטר קדמוניות היה

הכרתי אז ירושלים אחרת מהעיר הנערצת על יונגוירת, אשר לא ביקר בקריית-מנחם ולא בקטמונים, ולא ראה את הנשים היושבות מול בתיהן עם סיגריה בפה ועם רולים של נייר בשיערן.

יונגוירת גם לא היה מתיישב ב"טעמון" אצל מרדכי קופף, לא פטפט עם המשורר יהודה עמיחי, לא שיחק שח עם פרופסור אריה זקס, ולא פגש דמויות כמו איש העסקים דוד מונשיין, המהפכן דן עומר ועוד הפנתרים השחורים הצעקניים.

ודאי שיונגוירת גם לא היה מסתובב בלילות הירושלמיים בין שני הברים היחידים שפעלו אז בעיר הקודש.

בנוסף, יונגוירת לא מכר את נפשו למכונית כלשהי. "אתה מעדיף את מכוניתך על בני אדם", היה מאשים אותי.

נעלה או יללה?

אגב, יונגוירת לא היה עיוור ליחס האמביוולנטי שגיליתי כלפי עיר מגוריי, מה שלא הפריע לו לנסות לחנך ולתקן אותי בעניין.

הוא רתח כאשר מלשינים מסרו לו שטענתי כי השיר "ירושלים של זהב" הוא מופת של גרפומניה שטחית, שמאלץ ופאתוס, וכי הזמרים המדברים אליי הם אריק איינשטיין, צביקה פיק וזוהר ארגוב, ולא שולי נתן המייללת.

"אני אמרתי דבר כזה? מה פתאום!", עניתי להנריק הזועם. "לדעתי זה שיר פטריוטי מעולה", שיקרתי כדי לחסוך מיונגוירת התקף לב. הודיתי רק שאני מעריך מאוד את איינשטיין, שבסיבובים המבשרים את ירושלים אני נוהג לקצבו של פיק, ושאני מנסה לשכנע את קברניטי התחנה רוממה שיתעוררו וישדרו כבר, גזענים שכמותם, את שירי ארגוב הנפלאים. מה שלא קרה.

תל-אביב? איכס

בתקופת התקרבותי ליונגוירת גיליתי לשמחתי את תל-אביב, אך היהודי-פולני הירושלמי לא אהב את סיפוריי על הרב אורי זוהר וחבורתו, ועל מתיישבי קפה "כסית" הפותחים שולחן ארוך בימי שישי.

הוא גם לא חייך כאשר סיפרתי לו שנכנסתי לים מול רחוב פרישמן עם גלגל הצלה בידיי וצעקתי "איפה הילד? איפה הילד?", וכל הרוחצים והמשתזפים, גברים, נשים וטף, רצו אחריי בים בצעקות "איפה הילד?", עד שזרקתי את גלגל ההצלה עשוי הפלסטיק וחזרתי לשכב על החול.

"איפה הילד?", שאלו אותי ההמונים, ועניתי להם שאינני יודע משום שאין לי עדיין ילדים.

"התל-אביבים כמעט הרביצו לי", סיכמתי את הסיפור המטופש בגאווה, אך פניו של יונגוירת נותרו קפואות, אותן פנים בדיוק כמו אלה שעטה על עצמו חברו הפולני קזימייז' רודסקי בהופעותיו, כאשר סיפר בדיחות על במה.

וגם אני הפסקתי לחייך, כאשר יונגוירת כיבה את התלהבותי בהצהרה הכללית שלפיה אותו, כירושלמי אמיתי, "הביוב התל-אביבי" לא מעניין כלל.

לא אותה העיר

אני לא יודע מה קרה עם המוזיאון הביתי הקטן של יונגוירת, שהיה צריך לעבור לספרייה הלאומית השוכנת בעיר שהוא אהב כל כך או לבית התפוצות בתל-אביב.

אני גם לא יודע איפה יונגוירת קבור, ואם גם הוא, כמו פרנסואה רבלה, אבי הספרות הצרפתית, ביקש להיקבר עם מקל עץ, כדי שיוכל לסלק מקרבתו העתידית "זרים בלתי ראויים".

גם אין לי מושג אם מישהו ישב שבעה אחריו, ועוד חזר לקברו בשלושים. ברור לי רק שירושלים בלי יונגוירת איננה אותה העיר, אשר למרות כל הסתייגויותיי ממנה הקסימה אותי בכל זאת בזכותו.

Hispano Suiza 1930

זקנות שוות: עיתון דה מרקר כתב השבוע ש"מכוניות משומשות כדאי לקנות עד גיל שנתיים". התכוונתי להתווכח עם ההמלצה, אך גיליתי מיד שהשגיאה מקננת רק בכותרת, כנראה פרי דמיונו של משורר במערכת שלא קרא את המאמר עצמו, אשר מסביר בהיגיון דווקא את שיקולי הכדאיות בנושא רכבי יד שנייה.

זה כבר זמן רב שבשוק המכוניות הוותיקות נרשמת תופעה מעניינת: עלייה תלולה לא רק במחירי דגמים מלפני כמה עשרות שנים ויותר, עתיקות כמו פרארי ורולס-רויס, אלא נסיקה מטורפת גם במחירים של דגמים בני כארבעים בלבד, כמו אופל ג'י-טי שלי, מיני קופר אמיתיות, וולבו ומרצדסים. לוּ עמוס אהרוני, שקנה ממני את ג'י-טי, היה שומר אותה – הוא היה יכול לקנות כעת מזארטי תמורתה.

אינני עוקב אחר ערכן המאמיר של לנצ'יות ואלפות שהיו שלי, כי אני, הבוגד, מתגעגע אליהן בגלל יופיין ונפשן ולא בגלל השווי האסטרונומי הנוכחי שלהן.

בצילום העליון: היספאנו סויזה (Hispano Suiza) מודל 1934, שנמכרה באחרונה בארה"ב תמורת 8.5 מיליון דולר. היספאנו כזו, רק עם גג קשיח, חנתה בוורשה על יד ביתנו. בעליה היה רוחץ אותה פעם בשבוע כדי להשכירה לחתונות. בצילום התחתון: היספאנו סויזה 1934. כמקובל בשנות השלושים, שמלותיו של דגם זה נתפרו בידי חייטים שונים, כך שהעותקים ששרדו אינם זהים

Hispano Suiza 1934

טיפ טיפה

דברים מעניינים לומדים כאשר משוטטים אצל אחרים, בדפיהם על רכב. מוצאים למשל המלצה סמכותית שאסור להתניע מנוע בטרם כָּבות כל נורות המידע שנדלקות על לוח המחוונים. אם לא נחכה כראוי, מזהיר האיש, ונתניע בעוד הנורות דולקות – מחשב הרכב עלול לא להספיק לערוך בדיקת מערכות, מה שעשוי להוביל לתקלה. במיוחד אם נחזור לסורנו ונתניע כך את המנוע בכל פעם שנתיישב מול ההגה.

טעות. רק במכוניות מעטות קורה שמחשב הרכב, שאינו מספיק להשלים את תהליך בדיקת המערכות, אינו מאפשר להפעיל את הסטרטר. אבל זהו תרחיש לא שכיח, כי ברוב מכוניות הבנזין אין צורך לחכות עד שהנורות יכבו. אם הן אינן כבות לפני התנעת המנוע, הן יעשו זאת רגע אחריה.

רק במכוניות המצוידות במנועי דיזל יש לחכות עד שהנורה הכתומה תיכבה. בדיזלים המודרניים מחכים כמה שניות, ובדיזלים הוותיקים היא דולקת 20-30 שניות. בניסאן בלו-בירד שלי עליה השלום הנורה דלקה במשך חצי דקה לזכרו של אב כל הדיזלים, מר רודולף דיזל.

שואלים את אדוארד

חגית סופר: יש לי רנו מגאן 2005 אוטומטית. המנוע שלה טוב, אבל לאורך השנים היא מבקרת במוסך עקב קלקולים בתדירות די גבוהה.

הבעיה האחרונה: היא לא נדלקת, ולעתים נכבית במהלך הנסיעה. יש סטרטר, אני מנסה כמה פעמים להדליק, ואז – או שהיא נדלקת (ולעתים נכבית שוב תוך זמן קצר), או שנגמר המצבר. אני קוראת לשכן שימלא את המצבר, ומנסה שוב להדליק. אם האוטו נדלק ולא נכבה בהתחלת הנסיעה, הוא בדרך כלל יידלק שוב באותו יום. הייתי פעמיים במוסך, והוא לא הצליח לאתר את התקלה (מוסך שאני סומכת עליו מאוד). אני די מיואשת, ורוצה למכור אותו לחלפים. לא רק בגלל הבעיה הנוכחית אלא בגלל הבעיות לאורך כל הדרך.

מה דעתך? מה יכול לגרום לתקלה כזאת? האם לתת לאוטו סיכוי במוסך החברה?

תשובה: כנראה, האשם הוא בחיישן הקראנק או בחיבוריו. זהו עקב האכילס ברכב זה, והוא קל יחסית לטיפול.

חוץ מזה יש לבדוק את פעילות הסליל, להחליף פלאגים, חוטי הצתה ומסנן דלק (אם המוסך לא עשה זאת), לנקות את המצערת, ולבדוק באמצעות מולטימטר אם האלטרנטור מספק די חשמל (המינימום ההכרחי הוא 13.7 וולט, והמרב הוא 14.2 וולט).

אם המנוע כובה בסיבובי סרק, יש לנקות או להחליף את מנוע הצעדים, המספק אוויר לתא השרפה.

ואם מגאן תמשיך למרוד, מומלץ לחבר אותה למחשב דיאגנוסטי במוסך היבואן. לפעמים יש צורך לרענן את מחשב הרכב, או להקליט מחדש תוכנת עבודה מתוקנת.

נועם מועלם: ניסיתי לבצע חיפוש לגבי התייחסותך לסטיגמה הישראלית כלפי  יפניות-אירופיות בכלל ולגבי הצרפתיות בפרט, אך לא מצאתי. האם יש אמת בכך שהאירופיות לא ניתנות לתחזוק יעיל?

תשובה: לצערנו, זוהי איננה אגדה טהורה. היפניות, ואחריהן הקוריאניות, אמינות יותר מהאירופיות, ובפרט מהצרפתיות, כפי שציינת. למעט אולי קליאו 2002 אחת השייכת לידידה שלי. צרפתייה זו מסרבת בעקשנות לציית למוסכמות ולהתקלקל כהוגן.

מסיבת אדם

אחרי שלושים שנה חזרתי לנמל יפו. הפעם לא בגלל "הכיתה המתה", הצגה מזעזעת של טדיאוש קנטור, אלא בשביל מכונית קטנה ואלגנטית בשם אופל אדם

לא מזמן חשפתי, במדור העונה לשם "המסיבות שמתו בשיבה טובה", כי יבואני הרכב הישראלים בגדו במסורת, וחדלו לארגן מסיבות עיתונאים לכבוד הופעתם של דגמים חדשים. במקום זאת נוקטים כיום ברוני הייבוא, שגדלו בזכותנו, טכניקת יחצ"נות זולה בהרבה: הם שולחים למדיה מידע בנוסח פרסום על אודותיו של הדגם החדש התורן, כולל תצלומים, ומצַפים, בצדק מסוים, שכתבי החצר יספקו להם, כהרגלם, כתיבה מתקתקה, הדואגת לעסקי אדוניהם גם ללא מסיבה.

שהרי לשם מה ליבואן להשקיע בארגון אירוע, לשכור מקום, להכין עוגות, קפה ושקשוקה, ועוד לספוג שאלות שאינן בהכרח נעימות לאוזניו? למשל: מדוע בחר היבואן בגרסה הנחותה דווקא של הדגם חתן השמחה, ולא בגרסה מעניינת יותר – שממנה נהנים הגויים.

חשבתי שמאמרי זה המספיד את מוסד המסיבות נעל את הנושא, ועל כן הופתעתי כאשר חברת שלמה, המשווקת בארץ את דגמי אופל, ארגנה מסיבת עיתונאים מסורתית בנמל יפו כדי להציג את אדם החדשה.

גאון בין עכברים

ההשקה בנמל יפו החזירה אותי אל תחילת שנות השמונים. אז, באחד ההאנגרים החשוכים בנמל זה, שעכברים חגגו בו ואף הסתובבו בין השחקנים, הועלתה ההצגה הבלתי נשכחת "הכיתה המתה", אשר טדיאוש קנטור, מורי ורבי הפולני, צייר, מחזאי ובמאי, הביא לתל-אביב.

הכרתי את האמן עוד בקרקוב של אחרי מלחמת העולם השנייה, כאשר קנטור הגיע לבית היתומים היהודי שלנו ונשא בפנינו, נערים ונערות נפעמים, הרצאות על אמנות. בהמשך חידשתי את הקשר איתו כאשר למדתי באקדמיה לציור בקרקוב, וכאשר ביקרתי קבוע בתיאטרון קריקוט (Cricot), שבו הועלו הצגותיו של קנטור.

Tadeusz Kantor XL

טדיאוש קנטור ז"ל, צייר, במאי ומחזאי פולני, בסטודיו שלו בקרקוב, שנות השישים. אל סטודיו זה הייתי מביא את יצירותיי כדי לשמוע את דעתו של המאסטרו עליהן 

אמנות תמורת מַלְשָנוּת

כאשר עזבנו את פולין נאלצתי להיפרד מהאמנות של קנטור, עד אשר "הכיתה המתה" שלו מצאה אותי במולדת החדשה. ההצגה שהועלתה כאן, בנמל יפו, זעזעה אותי עמוקות. לא אשכח שחשתי, בגרון יבש ובלב שפעימותיו עצרו, כאילו אני עצמי יושב בכיתה זו, ועומד למות יחד איתה.

בתום ההצגה לחצתי בהתלהבות את ידי האמן, ובישרתי לו בחוצפה ים תיכונית שאני מתכוון להעתיק ממנו את סגנון התפאורה ואת שיטת הבימוי – אם אקבל הזדמנות לביים סרט באורך מלא, אשר הרעיון לו מסתובב בראשי. חשבתי על "שועל הכסף של פליציה ט'".

"אני מסכים להשאיל לך את שיטתי", חייך קנטור, "אם רק תספר לי בתמורה מי גנב את ציור הענק שלי, בגודל של קיר, שציירתי לצורך הסרט 'זהירות, ציורים', שצילמו עליי החברים שלך, סטודנטים באקדמיה לקולנוע בלודז'. השאלה מי המנוול מטרידה אותי כבר שנים", הוסיף האמן.

ואני הלשנתי לקנטור שצוות ההפקה הוא אשר בִּיתֵר את ציור הענק לכמה פיסות, וחלק בשלל.

Tadeusz Kantor w porcie rybackim Yaffo

טדיאוש קנטור בנמל יפו, תחילת שנות השמונים. צילום: אדוארד אטלר

נורמלי לתלפיות

ועכשיו אני שוב בנמל, ומול ההאנגר, אולי אותו אחד שאירח פעם את טדיאוש קנטור, עומדות ומצטלמות להן שתי אופל אדם, אחת אדומה והשנייה כחולה, המעוררות בך סימפטיה כבר ממבט ראשון. לשמחתי, אני מגלה בהן מנוע רגיל של אופל בנפח נורמלי של 1.4 ליטרים, ולא איזה דאון-סייזינג מחוזק במגדש טורבו – פתרון טכנולוגי מעניין, אך כזה שאינו נושא הבטחה לימים ארוכים.

אמנם גם לאופל אדם קיימת אופציה למנוע מוקטן נפח, 1.0 ליטר טורבו, שלושה צילינדרים, 95/115 כ"ס – אך חברת שלמה התעלמה ממנו בחוכמה, ובחרה במנוע N/A 1.4 המפיק 87 כ"ס, אשר מספקים לאדם את האמינות המסורתית מבית אופל וגם ביצועים בהתאם, כי גרמנייה זו אינה כבדה.

אופל GT, שב-1970 רכשתי בירושלים אצל יבואן אופל דאז ליאו גולדברג, הייתה מצוידת במנוע 1.9 סמ"ק בעל 90 כ"ס. בפנסים קדמיים סגורים, לטובת האווירודינמיקה, הייתה GT שלי מגיעה ל-200 קמ"ש במקום 185 הקמ"ש הרשמיים, ואפשרה למשפחת אטלר להגיע מהבירה לאילת בשעתיים. המחיר: אחרי טיסות אלה הייתי מוכרח להחליף את משאבת המים, שלא אהבה סל"ד גבוה.

שיפרתי במקצת את GT כדי לנצח באשקלון את גרנד פרי ישראל 1970, אך כפי שסיפרתי כבר בעט נחמץ, התחרות הופסקה.

קטנות מעדיפות קשישים?

לאופל אדם יש בסך הכול שלושה סוסים פחות מכפי שהיו ל-GT שלי, אך אולי אלה לא אותם סוסים גברתניים של פעם, שהרי העולם השתנה. בהתאם לחשדנותי זו אינני מאמין לדף הנייר הנלהב המוצמד לאדם. עיון צונן בו נותן להבין כי הצד החזק של הביצועים של אדם הוא חיסכון בדלק.

חרף פקפוקים ציניים אלה הייתי שמח – לולא החשש מהמלשינים, מהמצלמות, מהרדארים ומהלייזרים, ולולא העובדה שברשותי נמצא רק רישיון נהיגה אחד – לבדוק בעצמי את האפשרויות הדינמיות של אדם, משום שלפי הרגשתי וחשבוני היא מסוגלת להשאיר מאחוריה לא מעט מהמתחרות האמביציוזיות.

אין לי מושג מדוע, אבל אצלי, הקטנות האלה מקבלות פלפל. אולי יש להן איזו חולשה מסוקרנת לקשיש מורשה?

זעירה בעלת הַדְרָה

אופל אדם תכבוש לבבות ותדובב כיסים בזכות העיצוב החיצוני שלה, אשר צורת הגג תורמת לייחודו, כפי שהזכיר במסיבת העיתונאים מנכ"ל חברת שלמה, אילן טל. ואכן, רואים מיד שאין מדובר במכונית זולה אלא בתכשיט על גלגלים.

שימוש בזָן דומה של "מכונית קטנה אך בלתי שגרתית" עשתה חברת אסטון-מרטין הבריטית, אשר על בסיסה של טויוטה iQ הקטנה בנתה את אסטון-מרטין סיגנט (Cygnet) כדי לספק את תאבונם של בעלי היכולת לזעירה על רמה. בדומה לסיגנט, גם אופל אדם תשמור על מעמדה כפרימיום אם נחנה אותה לצד מכוניות יקרות ממש. רק קטנות מועטות ניחנו בהדרת-כבוד חזותית שכזו.

גם עיצוב הפנים של אדם אינו משאיר ספק שמדובר במכונית מושקעת. ההגה מצופה העור אינו מסתיר את השעונים, מה שקורה באחרונה במספר רב של דגמים איכותיים כביכול. בנוסף, בכיסאות של אדם לא חוטפים חוויית ישיבה המזכירה קרש של רהיט סניטרי מסוים (כפי שקורה בפיאט 500, שלמדה יותר מדי מפיאט פנדה, ולא למדה דבר מפיאטים 500 המקוריות).

לאופל אדם יש עוד כמה יתרונות מול המתחרות שלה – כמו פיאט 500 ומיני one שאליהן התייחסו מארגני האירוע בנמל, וכמו עוד כמה מתחרות קטנות שהייתי מוסיף אני. למשל, העובדה כי מהנדסי אופל שיבצו כל סוויץ' וכל מתג באדם בשום-שכל, מה שמאפשר תפעול אינסטינקטיבי שלה, מבלי להתעמק בספר הרכב.

לשכת רווחה? רק קדימה

ייתכן שנהג של אדם אשר יזמום לנסוע בה ברביעיית מבוגרים יתאכזב מהמקום המצומצם במושב האחורי, אשר מתאים לנערים בעיקר ומצויד במתקן המאפשר להרכיב את מושבי הילדים בקליק.

הצפיפות האדמית מאחור היא תוצאת ההתעקשות על מושבים קדמיים נוחים מאוד אך גם עבים במיוחד, שנועדו כנראה לנסוך בנוסעים תחושת בטיחות. מושבים אלה ממוקמים טיפל'ה גבוה כדי להשאיר תחתיהם מקום לנעלי הטרמפיסטים, ובאותה הזדמנות לשפר את הראות, כולל את הראות לאחור.

טורא בטורא פגע,

אדם באדם לא פגע

במסיבת אדם, שנערכה אל מול ים חורפי רוגע וסירות דייגים שסיפקו לאירוע תפאורה נינוחה, למדנו בין השאר כי מכונית זו יכולה לשנות צורה לפי טעמו האישי של הקונה.

אך אם חברת שלמה תשווק בשנה הקרובה את אדם לאלף מבינים בלבד, שיעריכו את צורתה מושכת העיניים, את נוחותו של הנהג, את זריזותה בעיר ולקינוח את החיסכון בדלק – לא יהיה צורך במאמץ כזה לבידול צורני, משום שהסבירות שאדם תפגוש אדם לא תהיה גבוהה במיוחד.

כרטיס הביקור של הפירמה

מחירה הבסיסי של אדם, 91 אלף שקלים, הופך אותה למכונית לא זולה בקבוצת הקטנות, אשר מחיריהן נמוכים בהרבה משלה. ועם זאת, לפני שאנו מקימים אוהלי מחאה ברחוב המסגר, כדאי לזכור כי אופל אדם, כמו אסטון-מרטין סיגנט היקרה המוזכרת לעיל, שואפת להתחרות בסגמנט הפרימיום. והרי לפרימיום חוקים משלו: אין בו כניסה לפחיות קטנות בנאליות, ואין תג נמוך יותר מ-110 אלף שקלים – מחיר שאופל אדם לא תגיע אליו אפילו אם נצייד אותה בשלל התוספות האפשריות שהיבואן מציע.

ולגביי לפחות, תוספות אלה אינן מי יודע מה נחוצות. כי אישית, לא הייתי מחליף את החישוקים מ-15 אינץ' ל-16 אינץ', לא הייתי מזמין את מערכת עצור-סע, שהחיסכון בדלק המושג באמצעותה אינו כדאי (ראו 'טיפ טיפה'), ומובן כי הקשיש המורשה הזהיר גם לא היה מפטם את מסך הרכב, שגודלו שבעה אינץ', בשפע של מולטימדיה ובכל האפשרויות הקיימות כאופציה, כי הַאמינו לי שפזילה אל מסך הקסמים אינה תורמת לנהיגה בטיחותית.

Opel Olympia Adam XL

פתאום קם אדם: חברת אופל בנתה את דגם אדם עוד בשנות השלושים של המאה הקודמת, ויש בכך אפילו נקודה יהודית: בזמן השואה הגרמנים ציידו את אדם צ'רנייקוב, ראש היודנראט בגטו ורשה, ברכב מסוג אופל אולימפיה אדם. הקשיש המורשה, בהיותו ילד, ראה את צ'רנייקוב נוסע במכוניתו זו ברחובות הגטו, וכעבור שנים הופתע לקרוא בביוגרפיה של צ'רנייקוב שהוא התאבד מיד כמעט אחרי שהגרמנים לקחו ממנו את האופל.

תזכורת על כך שפרסמתי בירחון "טורבו" עצבנה את חוקרי השואה המקומיים. לדעתם, לעובדה שצ'רנייקוב איבד את מכוניתו – שסימלה את מעמדו בגטו – לא היה חלק במותו של האיש. מבקרי דעתו של הקשיש המורשה, המחפש קשר בין נפשו היהודית והמכונית, טוענים כי לקראת סוף הגטו הבין צ'רנייקוב וכָּאב שהוא שיתף פעולה עם הרוצחים הגרמנים, והתאבד כאות מחאה על הרג היהודים.

Adam blue Adam interior adam red Adam ani adam 2 x et camera

פשטות אנינה

הַסכימו איתי, או לא, שמחירה הגבוה יחסית של אופל אדם יוצר תחושה שמכונית זו היא בעצם הצעה לאנינים. זן אנושי זה אינו נרתע ממחיר גבוה, ואף, בכוח הפרדוקס, רואה בו גורם משיכה.

גם סוג אנין זה של קונים ימצא כקורצת כבר את הגרסה הבסיסית של אדם, זו שהיא נטולת כל תוספות, שהיצרן מציע כאמור בשפע (רק חישוקים ממתכת קלה מומלצים)..ואם הנהג אינו מוכרח לבחור בתיבת הילוכים אוטומטית בגלל מוצאו, גילו או נכותו, אז מוטב שיבחר בגרסה הידנית של אדם. מה גם שההפרש בין מחירה של "אוטומט" ומחירה של "ידנית" אינו זורק לברכיים, ועומד על 2,000 שקלים בלבד.

וטוב שאופל אדם הידנית זולה רק במעט מזו האוטומטית, כי בזכות כך השכנים לא יסתכלו על בעליה כעל סתם דמות קשת יום או קפוצת יד. שהרי יהיה ברור לכל עובר ושב שהאיש בחר בגיר ידני לא עקב דגירה על השקלים, אלא דווקא בשל חיפוש נמרץ אחר הנאת נהיגה.

טיפ טיפה: עובדים עלינו

אחרי רשימה ארוכה של פטנטים שהבטיחו לחסוך בדלק ונכשלו, התגייסו גם יצרני הרכב לתחרות על החיסכון כביכול, והכריזו שמנגנון "עצור-סע" שהם פיתחו הוא פתרון הפלא המבוקש.

עוד בתחילת דרכו זכה מנגנון זה בביקורת מצד מומחי רכב, הטוענים, אחרי ויכוחים סוערים ועל סמך מבחנים, כי "עצור-סע" מאפשר אמנם לחסוך בדלק בשיעור של שלושה-ארבעה אחוזים – אך בו-זמנית פוגע באמינות הרכב. עצירת פעילות המנוע בכל פעם שהמכונית עוצרת והתנעתו מחדש מטילות עומס יתר על מערכת החשמל, המצבר, הסטרטר, החיישנים העדינים וגם על חלקים מכניים של המנוע – קרי מערכות ההצתה ומגדשי הטורבו, אשר ההתנעות החוזרות על עצמן פעמים רבות מקצרות את חייהם.

לרשימה נכבדת זו של סכנות הנגרמות (כן או לא, כי הוויכוח נמשך עדיין) עקב שימוש ממושך במנגנון "עצור-סע" במכונית האירופית – יש להוסיף סכנה נוספת, ייחודית לארצנו החמה: "עצור-סע" יעמיד אצלנו במבחן אכזרי את מזגני הרכב, אשר כיבוים והפעלתם מחדש היו אסורים עד כה על ידי ספרי הרכב והמוסכניקים גם יחד.

לפי תיאוריית קונספירציה, הלוחשת לאוזנינו שיצרני הרכב מחפשים דרכים לקיצור חייהן התקינים של המכוניות – אפשר לחשוד שמנגנון "עצור-סע", תמים ככל שיהיה, הוא עוד תחבולה שהגו הרעים לצורך מזימתם זו.

שואלים את אדוארד

גיל חלמיש: מה דעתך על השעייתו של ג'רמי קלארקסון מ"טופ גיר" ומהבי-בי-סי? אשמח לקרוא התייחסות אליו ואל הפרשיות שלו.

תשובה: לשמחתנו, יש לצפות שפרשיית קלארקסון תיגמר בעוד רגע עקב פניות רבות ששולחים לבי-בי-סי חסידיו של האיש הכישרוני ותוכניתו המעניינת. לרשת הבריטית לא תהיה ברירה אחרת, לנוכח ההפסדים הכספיים הכבדים שייגרמו לתחנה עקב סילוקה של דמות-על טלוויזיונית זו, שגם עמידתה במחלוקת עובדת לטובת הרייטינג.

ייתכן שהצלחתו האדירה של ג'רמי קלארקסון הצמיחה סביבו שפע של קנאים, שרק חיכו לאיזו מעידה שלו. זהו, לצערנו, מצב סוציו-פסיכולוגי או פסיכו-פתולוגי המוכר היטב לא רק בטריטוריית האי הבריטי, ולא רק בעולם הבידור והכתיבה – אלא גם בחיים הפוליטיים הלא אנגלו-סאקסיים (נכתב ביום הבחירות, לפני פרסום התוצאות).

יונתן: לצערי אני נאלץ לקנות עכשיו רכב שני לצורכי הגעה לעבודה. מטרתו של הרכב אחת היא: להביא אותי מאזור בנימין לירושלים, כמאה ק"מ ביום סך הכול. אני מחפש לצורך העניין רכב כמה שיותר חסכוני בכל המישורים: קנייה, אחזקה שוטפת, תיקונים, חלפים, דלק, ביטוח וכו'. לא אכפת לי שהוא יהיה קטן, ידני, ספרטני, ישן או כל דבר אחר שיקטין את ההוצאות.

תשובה: על סמך ניסיוני עם סוזוקי סוויפט, הייתי ממליץ לך להתביית על סוויפט מאחד השנתונים – תלוי בתקציב העומד לרשותך. אני בעד דגם זה בהיותו חיבור מוצלח בין פרמטרים כמו אמינות (המורידה את הצורך לבקר במוסך, למעט טיפולים שוטפים הכרוכים באחזקה נבונה), נוחות נסיעה, בטיחות אקטיבית, הנאת נהיגה ותיאבון צנוע לדלק.

חבל רק שיבואן סוזוקי, בעקשנות מוזרה, לא משווק בארץ את סוזוקי סוויפט הידנית בגרסת ספורט, אף כי היא מתחרה ראויה להאצ'בקים הספורטיביים מבית פולקסוואגן ורנו, וזולה מהם באחוזים משמעותיים.

אבואב מצחיק אותי

גדודי מצחיקנים צעקנים בארצנו יכולים רק לחלום על הסגולה שניחן בה מנכ"ל עמותת אור ירוק, המצליח לבדר את הקשיש ללא כוונה תחילה וללא מאמץ

כאשר עצוב לי, מודה הקשיש, אני נובר בזיכרונותיי ופולה מהם את המקרים המשעשעים, כי גם כאלה היו לי במשך חיי. כמו התקרית ההיא שאירעה בימים האחרונים לישיבתי בפולין, כאשר הקשיש החליט, לאות פרדה מהשלטון הקומוניסטי שהתחיל לרדוף יהודים, לנצח את מרוץ המכוניות הפולני אשר נערך בשדה התעופה בקרקוב.

בזכות מכוניתו, רנו R8 גורדיני משופרת על ידי סדנת הספורט של רנו, ניצחון במרוץ זה אמור היה להיות אתגר קל יחסית, לולא העובדה שהמארגנים החליטו שהזינוק יתבצע בשיטת לה-מאנס: המתחרים עומדים מול מכוניתם, ובהישמע אות ירייה הם מתחילים לרוץ אל ההגה, מתניעים ונוסעים.

שיטה זו הרתיעה את הקשיש, שלמעשה סער אז בשיצפון נעוריו, משום שבדגמים העתיקים של רנו לא היה קל להכניס מפתח לסוויץ'. אם מוסיפים לכך את עצביו העולים השמיימה של מתחרה שהוא גם יהודי נרדף, פעולת ההתנעה של גורדיני עשויה להימשך נצח.

האם הגויים החליטו על שיטת הזינוק לה-מאנס כדי לדפוק את המתחרה היהודי היחיד? לחשה לאוזני פרנויה עדינה.

מה עושים? דאג הקשיש, מוותרים על התענוג?

בתחבולות תעשה לך זינוק

יומיים לקח לקשיש, אשר ניצן קשישותו בקושי החל להיפתח, להגות פתרון: הוא הכין מפתח מקוצר, בלתי נראה, והשאיר אותו בתוך הסוויץ' של גורדיני. באופן זה, השופטים לא יצליחו להבחין שההצתה נמצאת כבר במצב on. כל שנותר הוא לסובב את הסטרטר.

והנה, גם בסעיף זה מצא הקשיש תחבולה: כדי לשכנע את הסטרטר לעבוד מיד, ניצֵל הקשיש הצעיר מערכת לוקסוס הקיימת בכל מכונית, אשר מדליקה נורת תאורה פנימית ברגע פתיחת הדלת. די היה למתוח חוט שיספק את המינוס הדרוש לסטרטר ברגע היפתח הדלת. קל וחלק אשכרה.

במציאות זה נראה כך: כל הנהגים, חבושי קסדות, רצו אל רכביהם, וביניהם הקשיש. המורשה הגיע לרנו הכחולה, פתח את הדלת, וכתוצאה מכך הסטרטר התחיל מיד להסתובב, שניות יקרות נחסכו כבר עתה, אך לקשיש לא היה זמן לנוח על זרי הסבבה של מזימתו. הוא הקליק את חגורת הבטיחות ולחץ על דוושת הגז כדי שארבעת הגרונות של המאיידים ידובבו את המנוע – ואז סגר מיד את הדלת כדי לעצור את פעולת הסטרטר. ואמנם, בזכות שתי התחבולות שתוכננו בהצלחה הוא זינק ראשון מכולם, וכמעט ללא קרב הגיע ראשון גם אל קו הגמר.

אגב, שום עיתון לא פרסם את שמו של המנצח בקבוצת 1,300 סמ"ק באותו מרוץ. כי בהיותי במאי יהודי עוין, שביים את סרטיו הציוניים "בית העלמין רמו" ו"יודאיקה", שמי הופיע ברשימה השחורה של הצנזורה. כדי לא להסתבך איתה, העיתונאים הגויים כתבו רק – "ניצחה גורדיני".

R8 Gordini zeg R8 Gordini silnik R8 Gordini kier gordini 2

צרפתייה לא בוגדנית: קשה להחליט מי הייתה המלכה בין כל המכוניות שהיו לי, אך ללא ספק, רנו R8 גורדיני ממוקמת גבוה בדירוג. הרי היא הייתה היחידה שאפשרה לי להתחרות בראלי מבלי לחשוש כי לשווא ביצענו הכנות, לשווא רשמנו כל סיבוב ולשווא גייסנו את כל האומץ והאמביציה. התחריתי בגורדיני ללא דאגה מתקתקת שמשהו בה עומד להתפרק ולהשאיר את בעליה פגוע ומאוכזב.

ב-מ-וו 700 CS שלי איבדה גלגל אחורי בסיבוב האחרון, חצי קילומטר מקו הגמר. מוריס מיני קופר שהבאתי מלונדון, משופרת כמו אחיותיה שניצחו ראלי מונטה-קארלו – לא גמרה אצלי אף ראלי בגלל תקלות מנוע, והייתה חוזרת הביתה על גבי ארגז משאית.

גורדיני אפשרה לי לשכוח את כל מפחי הנפש הללו. הבעיה היחידה שלה הייתה שמשתה האחורית, אשר רעידות המנוע וקשיחות הקפיצים (שני בולמי קוני בכל גלגל) היו מטיחות אותה אל הכביש – עד שלמדתי לרתק את השמשה באמצעות גומיות (בתצלום)

מצחיק או מציק?

אינני שייך לבעלי חוש ההומור המפותח שנהנים לצְפות בקטעים מביכים, כמו למשל הקטע חורך-המרשתת אשר מתעד, ובעצם מתעד-לאיד, את החוויה של משפחה שנתפסה בקלקלתה במהלך טיסתה לנופש בחו"ל (בהנחה שבולגריה היא חו"ל, ולא אנו חו"ל לגבי בולגריה).

גם לא עובדות עליי תוכניות בידור בטלוויזיה המתאמצות להלעיג על מבחר עניינים מחיינו, שלדעת הקשיש המורשה אינם מתאימים לצחוק בריא. "ממה אתם צוחקים? אתם צוחקים מעצמכם", גיחך לפני מאתיים שנה המחזאי הרוסי ניקולאי גוגול על הקהל הגועה בהצגתו 'רביזור'.

כוחה של רצינות

דמות בלתי חיובית בעליל כמו הקשיש המורשה, שהוא אָנוכי עדיין, מוצאת סיבה לחיוך דווקא בסיפורים ובדמויות שלא נועדו במקור לשעשע את האומה, ואף ההפך מכך. כי להשקפתו של המורשה, הלצון המצהיל ביותר הוא זה שנולד מחוץ לרחם של הסטנד-אפ וסרטוני היוטיוב.

לפיכך, הזקן חייב את תודתו לנבחרת גיבורים השייכים לתחומים הכי רציניים סביבנו, כמו פוליטיקה, חינוך, חיי היומיום, תוכניות תרבות, אופנה ובישול. אז תודה מקרב לב לאנשים יקרים אלה, אשר אינם יודעים, אינם מרגישים ואינם חושדים שהם משעשעים – מבלי דעת, מבלי להרגיש ומבלי לחשוד – את נפשו של הקשיש המורשה.

בימים טרופים אלה, כאשר הבחירות הגורליות מסוגלות לסבך את חיינו וממש אין סיבות רבות לחייך, רק דמויות אלה, הלוקחות את עצמן ברצינות גמורה, אינן בוגדות בזקן ודואגות לבדר את רוחו. להן, כפי שאמרנו, התודה.

קצת נחת מן ההפקר

יש בכך צדק מסוים, כבוד השופט. שהרי מגיעה לזקן קצת נחת, לפי כל רשימת הסיבות שברשותו. כמו הביוגרפיה של האיש, עם שואה ברקע, יתמות, ילדות קשה ורצף חיים מפוקפק של הרפתקן סדרתי, שבמקום להסתפק במסגרות מסודרות, שאין לו כי מעולם לא חיפש אותן, הוא מכר את נפשו למכוניות פרועות מזג.

שמואל א' זה קטע טוב

רצה הגורל שבזכות 15 שנות בדידות ברשות השידור כבמאי בבניין הטלוויזיה רוממה, אותה רוממה שהייתה אהבתו הנכזבת של הקשיש המורשה, ובגלל עיסוקו כבמאי ועיתונאי ועוד בגלל הרפתקאותיו חחברתיות – הזקן שבי הצליח, מבלי להתכוון, להכיר את כל הדמויות השייכות לצמרת הציונית.

וראו זה פלא: אף אחד מאותם שועי פוליטיקה, תרבות, דת, צבא וחברה שהקשיש פגש לא גרם לו לחייך במלוא המשרעת כפי שעשתה זאת הנַגְלָה האנושית שצצה בפתחה של המאה ה-21.

קחו למשל את עמותת "אור ירוק", תורמת סדרתית לחיוכו הבלתי נמחק מפרצופו של הקשיש. כדי לא להתפקע ממנת יתר של צחוק, נאלץ המורשה, בלב כבד, לתת פקודה לג'ימייל – וכל המכתבים מעמותה זו נושרים אל פח הזבל. אך לעולם לא הייתי שולח לפח הזבל את מנכ"ל העמותה, מר שמואל אבואב.

כי מר אבואב יקר לי מדי. כי כל גיבורי הסאטירה המקומית, כמו משפחת השוקולד שטסה לעיר הקיט וההימורים ורנה – וסליחה, אבל גם אנשי בוהמה ובכללם להקת בדרני הצמרת פרי כישרונם של הבמאי מוטי קירשנבאום והתסריטאי ב' מיכאל – אינם מגיעים לקרסוליו של שמואל אבואב. תלמדו מאדון ענק זה, שדיבוריו בכל במה שהוא מוזמן אליה מסגירים שאין לו, בעצם, מה להגיד. מה שלא עוצר אותו, חלילה.

בכל הזדמנות הוא פולט סיסמאות בסיסיות, שחוקות, שהמרחב הציוני, החסון נפשית חרף הפסימיות והקטסטרופיזם של אבואב ודומיו – בולע אותן ועומד עליהן כפי שרומא עמדה על גבי פילים, לפי השמועה העתיקה. מה שוויקיפדיה מנסה להסתיר.

העמותה לחקר התמותה

למזלו של הקשיש, אבואב תמיד יימצא בכל מקום, לפי חוק מורפי. כי אבואב אינו מסתפק בהופעות על המסך ומול מיקרופונים, ושולח את ידו גם אל מקלדות חסרות ישע. הוכחה לכך היא מאמרו של האיש בדה מרקר מיום שלישי שעבר (י"ב באדר, 3.3.2015). הכותרת, "ככה לא חוקרים תאונות", בלבלה את הקשיש המורשה. לרגע חשבתי, מודה הזקן, שמנכ"ל עמותת אור ירוק מודה סוף סוף כי שקרית ומטומטמת הייתה עמדת העמותה שלו, אשר האשימה את ידידו של הקשיש, העיתונאי והאופנוען המנוסה טל שביט, אדם יקר – בכך שהוא עצמו גרם למותו בתאונה בצומת מורשה.

מומחי עמותת אור ירוק גויסו כדי להטיל רפש בשמו הטוב של טל כאופנוען, אך כשלו בכך באופן מוחלט. האמת יצאה לאור בבית המשפט, שהאשים את נהג המכונית בגרימת מותו של ידידנו.

אך במאמרו של אבואב, למרות כותרתו "כך לא חוקרים תאונות", האיש אינו מכה על חטא על טעותה זו של העמותה שהוא עומד בראשה, עמותה של פטפטנים כרוניים שלדעתי, ולרוב בושתי, תופסים טרמפ על הקטל בדרכים. אבואב כתב את המאמר כדי לקדם את עמדת העמותה, שלפיה חקירה של תאונות דרכים קשות צריכה לעבור ממשרד התחבורה אל "גוף חיצוני אובייקטיבי".

קל להבין שאבואב ועמותת אור ירוק היו מוכנים לארגן בעצמם גוף-על כזה, המופקד על חקר תאונות. זוהי שאיפה חולנית ומעוררת חלחלה, אם זוכרים את ביצועיה של העמותה בחקירת התאונה של טל שביט.

 אין כבישים אדומים, יש נהגים אדומים

כדי לנמק את טענתו, מר אבואב הקדיש שליש ממאמרו לפרשת הניצבים. אבואב מתמוגג מכך שהחשדות נגד הניצבים נבדקו על ידי מח"ש – שהיא גוף חיצוני שאינו כפוף למשטרה אלא למשרד המשפטים, וסבור כאמור שיש צורך בגוף חיצוני דומה לחקר תאונות. כמו תאונת האוטובוס בכביש 31, שלפי כותב המאמר משרד התחבורה אשם בה, משום שהוא לא עשה דבר לשיפור התשתית הגרועה שם, המעודדת תאונות.

כאילו המנכ"ל הנכבד אבואב אינו יודע שתאונות נגרמות אצלנו גם על כבישים מטופחים כמו כביש 6 או כביש 1, משום שבכל תאונה מעורב גורם אנושי שגינוני הנהיגה שלו מפוקפקים – תוצאה של חינוך לקוי, גסות רוח ואמונה עיוורת ב"זכותי!"

נהפוך הוא

צעירותו של הקשיש המורשה עברה עליו במקום מסוים בגולה שבו כל הכבישים הבין-עירוניים והבין-כפריים היו "כבישים אדומים", לפחות לפי הקריטריונים המקובלים בתקופתנו המודרנית. התרגלנו לנסוע על כבישים מסוכנים אלה, המכוסים שלג, לוטים בערפל ומאיימים גם בבוץ ובשלוליות.

אז מה, חלקלקוּת זו של הכבישים פוטרת את הנהג מאחריות או גורעת ממנה? אולי ההפך הוא הנכון – דווקא כבישים פורעניים דורשים מהנהג ערנות יתר, והתאמה עדינה יותר של מהלכיו לתנאי הדרך.

תריסי הלב סגורים

שמואל אבואב מצחיק אותי בכך שהוא מתעלם מסגנון הנהיגה הרווח בארץ. אבואב ועמותתו אור ירוק אינם עומדים על רגליהם האחוריות אל מול מציאות מקומית מצמררת זו.

את לבם ואת שכלם של האבואב-ים לא מקוממת העובדה שמקרים של נהגים שהורגים את שותפיהם לכביש אשר עצרו בשוליים עקב תקלה כלשהי, כי עצירתו החוצפנית של המנוח פגעה בזכותו הלגיטימית של הרוצח המתקרב להשתמש במלוא רוחבו של הכביש – הפכו אצלנו כבר לנורמה.

טיפ טיפה

חזרתו של המותג דאצ'יה לשוק הרכב הישראלי, הפעם בשיווקו של גוף חזק ואחראי כמו חברת קרסו, יבואני רנו וניסאן – מעוררת את זיכרונם של תושבים ותיקים לגבי הנפילה המפורסמת של דאצ'יה 1310 אצלנו, אי-אז באמצע שנות השמונים.

Dacia 1310

הרומנים השאפתניים צבעו את דאצ'יה 1310 בגוון בלו-פראנס, ושלחו אותה לראלי

בימי הוויכוח הציבורי ההם לגבי הרומנייה חשדנו אנו, במגזין "טורבו" ז"ל אשר ערכתי, כי ההתקפות על דאצ'יה, מכונית עממית וזולה שהיא העתק של רנו 12 – הן תוצאה של משימה מאורגנת על ידי היבואנים הוותיקים, החשים מאוימים מהמתחרה החדשה, הקורצת לקהל הרחב, ולכן מנסים להשחיר את שמה.

כדי לבדוק כמה באמת שווה דאצ'יה 1310, ועד כמה היא אמינה או לא, לקחנו אותה למבחן דרכים שנמשך חודשיים. ערכנו לדאצ'יה מבחן סטנדרטי, הכולל סלאלום והערכת ביצועים, תנאי נסיעה וצריכת דלק. אמנם דאצ'יה לא התגלתה במבחנים כאלילת-כביש, אך היא גם לא נפלה רחוק מהמתחרות שלה, היקרות ממנה באופן משמעותי. ומה שחשוב לא פחות: למרות שימוש אינטנסיבי למדי בדאצ'יה כמכונית המערכת של "טורבו" – היא עבדה ללא דופי ולא דרשה התערבות מוסך.

עד כי באחת הנסיעות הבוחן הראשי של הירחון, אוהד פרנס, והצלם רונן טופלברג, החליטו לבצע בדאצ'יה קפיצה ספורטיבית מעל פסי רכבת. בנחיתה הברברית נפגע הקרטר הרומני, השמן הרומני ניגר והמסבים ניזוקו. ידענו שלא דאצ'יה אשמה בתקלה אלא רק אנו, ולכן החלפנו את המסבים השחוקים אצל חברים במוסך אלכס אשדוד, והחזרנו ליבואן מכונית בריאה כפי שהייתה.

המתחרים הצדקנים של "טורבו", שהיו משרתים את היבואנים הוותיקים, ניצלו את התקרית המביכה כדי להאשים אותנו בכך שהסתרנו את האמת על דאצ'יה, משום שבמבחן הדרכים שפרסמנו עליה לא סיפרנו על התקלה שהיא עברה. אכן לא דיווחנו, שהרי לא הייתה זו תקלה של הרומנייה אלא תקלה שאנו עצמנו גרמנו לה.

אגב, דאצ'יה 1310 חגגה 25 שנות ייצור, מ-1979 עד 2004. נפילתה הכואבת בשוק הישראלי הייתה חריגה בקריירה העולמית שלה.

שואלים את אדוארד

אלעד אוסטר: אנחנו משפחה ובה תינוקת בת שבעה חודשים שעיקר הנסיעות שלה הן מגוש עציון לירושלים פעמיים בשבוע, ופעם בשבועיים למרכז. לאחרונה נפרדנו מהסוזוקי אלטו שלנו בעקבות צפיפות, והחלטנו לעבור לרכב משפחתי. הזדמנו לי שתי מכוניות אפשריות: הראשונה היא טויוטה קורולה 2004 אוטומטית GLI, והשנייה היא פורד פוקוס חמש דלתות אוטומטית טרנד. לשתיהן קילומטראז' זהה של 120 אלף, ובאופן מפתיע את שתיהן קיבלתי במחיר זהה.

אנחנו מחפשים רכב אמין לשנים הקרובות, שלא נצטרך להתעסק איתו יותר מדי, ויחד עם תא המטען הגדול יותר נטינו מעט לקורולה. מצד שני, המחירון של הפורד, הנובע מההפרש של ארבע השנים בייצור, תומך בפורד. יש לך המלצה בשבילנו?

תשובה: עם קצת מזל, אך לא בהכרח, פורד עשויה להתגלות כאמינה לא פחות מטויוטה. אמנם מנוע ה-1.6 של פורד חלש במקצת, אך הפיצוי מגיע בדמותם של המתלים, האסתטיקה והנאת הנהיגה.

אם טויוטה מצוידת בגיר רובוטי טיפש, מוטב לשכוח ממנה.

בחיסוי שם: קורא שביקש לא לפרסם את מכתבו הארוך שואל אם תיבת ההילוכים במכוניתו בת העשר סובלת מקושי בהחלפת ההילוכים עקב אי החלפת שמן גיר. הוא כותב: "לאחר לבטים החלפתי שמן ומסנן המומלץ בפורומים השונים. האם אמור להיות מורגש שיפור בהחלפת ההילוכים, או שזהו טיפול מונע ותו לא? מדוע היצרן לא אומר להחליף, ומה הסיכון אם כן מחליפים?"

תשובה: אתה אמור להרגיש אם החלפת השמן אוששה את הגיר. השאלה למה היבואנים ומוסכיהם אינם מנחים את בעלי הרכב להחליף שמן גיר אחרי 60-80 אלף ק"מ, כפי שדורשים יצרני השמנים ומוסכים עצמאיים – היא שאלה של מיליון דולר. אם אתפתה לענות עליה כאן, אני עלול לשלם סכום דומה במשפט הדיבה שהיבואנים יגררו אותי אליו.

האדונית ורוכל הזיכרונות

הליכה רגלית דרך שוק הכרמל העברי גוררת את הקשיש המורשה חזרה אל היה היה

חברי מארק נוֹבָקוֹבְסְקִי, סופר פולני ז"ל כבר שנה, חי, נשם ואהב את השוק הגדול של ורשה, את פניו, את הנפשות הפועלות סביב הדוכנים, את הקוסמוס שלו ואת שפתו – כפי שג'רמי קלארקסון, איש התוכנית 'טיפ גיר', חי, נושם ואוהב מכוניות.

קלארקסון שייך לאותה אדמת אנוש של נובקובסקי, אלא שלהבדיל מהסופר הפולני הוא רחוק מעידון. כי קלארקסון, סנוב בריטי מדופלם, אינו בוחל באף שיטה המסוגלת לייצג את רגשותיו בפסקי הדין שלו לגבי הפציינטות שנאלצות למסור בידיו את חייהן במבחני דרכים, אותן גיבורות ראשיות במופע שהבדרן הענק קלארקסון מביים ומגיש בחן ובכישרון רב.

בניסיון להוציא את מכוניות המבחן מהשלווה המטופחת שהן התרגלו אליה, קלארקסון נוהג בהן עד גבול יכולתן ועוד קצת. הוא אינו מהסס לרסק אותן, לשרוף את גופתן ואף להשליכן מגובה רב. הוא גם בונה על חשבונן בדיחות, לא בהכרח בטעם טוב ולא תמיד מצחיקות.

אלא שאותו קלארקסון הציניקן יודע גם להיפרד ממכוניות המבחן שלו במילות האהבה החמות ביותר שנמצאות במילון אוקספורד אינגליש.

הפך את הנמוך למעדן

מארק נובקובסקי הצנוע והשקט נשאר בזיכרוני כאנטיתזה מוחלטת של קלארקסון. פולני זה לא כתב על החיים היומיומיים בשוק של ורשה בגסות רוח קלארקסונית, בשנינות משועשעת הנובעת ממרחק פילוסופי. הוא לא כתב ממרומי גובהה של הסוציולוגיה, ולא פיאר את כתיבתו באסוציאציות אינטלקטואליות.

במקום לחפש מילים גבוהות, ניסה נובקובסקי לאורך כל שנות כתיבתו להיות אחד מהחבר'ה של השוק. הוא רקח לשון ספרותית מיוחדת מהשפה של המקום, מהביטויים של המוכרים הפשוטים ומהסלנג של העולם התחתון, והזדהה עם גיבוריו. בקיצור, הוא הפך פולקלור לאמנות.

הזדהות דומה של קלארקסון עם מכוניות הייתה גורמת לשפשוף סוליות נעליו על האספלט בענני עשן, ונגמרת ודאי בהתהפכות.

Marek Nowakowski 2AA

הסופר הפולני מארק נובקובסקי ז"ל. הפך את הווי השוק לאמנות 

רינת התגרנים

נדמה לי ששום שוק באירופה, ואולי בעולם כולו, לא זכה לסופר המתעד את רינת חִיוּתו ואת דכי חיותו כמו השוק בוורשה, שקיים מהמאה ה-18. רק גיבוריה היהודים של אודסה זכו, באמצעות יצחק באבל הגאון, לתיעוד דומה של ההווי שזכה לו השוק הפולני, אשר בין מלחמות העולם הראשונה והשנייה, הטרגית, הנפשות הפועלות בו דיברו יידיש בעיקר.

נובקובסקי הגיע לשוק זה כמה שנים אחרי המלחמה השנייה, כאשר לא נשאר כבר דבר מהרוכלים ומהקונים היהודים בו.

הסיפור לרשותך, מארק

בפגישה האחרונה בינינו נוכחתי שמארק נובקובסקי, גוי למהדרין, גידל זקן המשווה לו חזות של שומר מצוות. "רק כיפה חסרה לך למראה הנכון", חייכתי, וכפי שהבטחתי לו בשיחת הטלפון, סיפרתי לו פֶּרֶק מעלילותיו של השוק האהוב עליו, שאין למצוא בכרוניקה של המקום וגם לא בספריו.

הנה הסיפור:

משרה במקום קערה

היה זה בסוף שנת 1942, כאשר ברחתי מהגטו ולפי המלצה טובה של מישהו מצאתי את עצמי משוטט בשוק, הנמצא בחלק הארי של ורשה. "כדאי לך להסתובב בשוק. ארגוני סעד מחלקים שם מרק חם, ועוד אפשר לאסוף פירות שנזרקים בידי המוכרים", נאמר לי.

אלא שבשוק לא זכיתי במרק כי איחרתי. כבר פירקו שם את השולחן עם הסירים, התרוודים והקערות מכיוון שהשוק עמד להיסגר עקב שעת העוצר. גם בדוכני הפירות לא חיכו לי הפתעות נעימות כי היה שם צפוף עדיין.

נדחף ונדחק על ידי ההמון התכוונתי כבר לעזוב, אך מאחד הדוכנים שעל ידם חלפתי נפל בדיוק ארגז עץ, והירקות שבו התגוללו אל הקרקע. התחלתי להרים אותם חזרה, והמוכרת, שהייתה שבעת רצון מעזרתי, שאלה אם אני מוכן לעזור לה גם להתקפל. סייעתי לה להניח את הסחורה בעגלה, ושנינו, היא ואני, דחפנו אותה לכיוון היציאה.

"איפה אתה גר?", שאלה אותי האישה המבוגרת. עניתי שיש לי סיבוכים בבית, כי ההורים התגרשו והחבר החדש של אמי שותה וודקה ומרביץ לי.

האישה קנתה את סיפורי, והציעה לי ללון אצלה. "בתמורה תעזור לי בשוק, וגם בעבודות בית פה ושם. ישתלם לך. אני לא שותה. ייחסכו ממך המכות", חייכה.

היהודים אשמים בכול

כך הפכתי לדייר של גברת וִילֶנְסְקָה, ולעוזר שלה בדוכן שהיא הציבה בשוק. הכול היה טוב ויפה, חוץ מפרט שהתגלה מיד כמעט: אישה טובה זו הייתה אנטישמית אדוקה, ומול כל אחד שהיה מוכן לשמוע את דבריה היא קיללה יהודים מבוקר עד ליל. היא האשימה את עמנו במלחמה, בכיבוש הנאצי של ורשה ואפילו בבלגן בשוק שהיהודים השאירו אחריהם כאשר הלכו לגטו.

חוץ מזה גברת וילנסקה הייתה קתולית כבדה, "דֶבוֹטְקָה" בפולנית. מדי ערב היא דרשה ממני שאתפלל איתה, יחד עם קומץ שכנים, מול פסל של ישו הניצב במרכז החצר הפנימית בבניין מגוריה, ולפנות בוקר הייתה מעירה אותי כדי שאזמר איתה תפילה שאת מילותיה ולחנה היא לימדה אותי. לאחר ששרנו את התפילה בדואט הייתי הולך עם מעסיקתי, עדיין בחושך שלפני הזריחה, אל המיסה בכנסייה הקתולית הסמוכה. רק אז, אחרי הטקס הקדוש של המיסה, היינו יוצאים אל השוק בשחר הקר.

"תראה", הייתה מסבה את תשומת לבי אל מאן דהוא שיושב בספסלי הכנסייה. "הוא נראה לי יהודי, כי הוא לא יודע מתי לכרוע ברך ומתי לקום. את הכול הוא עושה באיחור. אני מריחה יהודי ממרחק של קילומטרים", התגאתה.

דייר לא מוגן

גרתי אצלה איזה חודש והתרגלתי לעבודתי בשוק, שהיה חלק אוטונומי של ורשה הכבושה כי אליו הגרמנים לא היו נכנסים כדי לא להתקרב להמון העני הפוקד אותו, מוכרים וקונים.

מצבי היה מושלם כמעט, עד כי מאי-שם נחתה אצלנו הבת הבלונדינית של וילנסקה, שבעלה או המאהב שלה זרק אותה מהבית. היא אמנם לא דיברה אנטישמיוּת, למעט הערה שהגבר שלה היה "גרוע יותר מיהודי", אך הביטה בחשדנות בדייר של אמא, שנראה לה מוזר, והתייחסה אליי בעוינות.

באחד הערבים שמעתי את הרוכלת ובתה מתלחשות במטבח ש"על אכסנת יהודי בבית חוטפים עונש מוות". נדלקה לי נורת אזהרה, לקחתי קצת בגדים שגברת וילנסקה נתנה לי בנדיבות, וברחתי לקראת הבוקר, כאשר שעת העוצר נגמרה. לא עוד קורת גג מעל ראשי, לא עוד אוכל וכביסה.

ודאי שאחרי פרשה זו שמרתי על מרחק מהשוק.

bazar muzyka

שיר הרס: הצלילים של חבורות נגנים היו ונותרו חלק בלתי נפרד מהווי השוק בוורשה. בתקופת הכיבוש הנאצי, וגם אחריה, נשמעה בין הדוכנים נעימה שמילותיה עגומות. נעימה זו הפכה למעין המנון המקום, וכבשה גם את אוזניו של ילד שברח מהגטו ולמד את המילים על-פה, ולא שכחן: 

"טעם של לילה ללא שינה/ נשאר על שפתיי/ אצל יוסף הזקן ברחוב גְנוֹיְנָה/ התייצבה חבורת הוללים/ הרמוניה מנסרת חרש בשלושה רבעים/ כולם רוקדים/ ואני לא/ זה תמיד עשוי להיגמר רע/ כאשר אנו מבלים ברחוב גנוינה".

פזמון: "בלי אוכל וללא שינה/ רק שיהיה מה לשתות/ אנטק על ההרמוניה מנגן/ רק לרקוד ורק לחיות".

"אנטק עם אקדח ביד, חברו בדלת עם גרזן/ וההרמוניה מנגנת חרש/ שחר, פנסים כבים/ מרחוק שורק שומר לילה/ והתליין מצ'ייסקי, תחת הגרדום, מחכה כבר לאנטק/ ההרמוניה מנסרת חרש בשלושה רבעים"

Bazar 1

אחרי דניאל שליט נזהרתי

"אתה צריך לכתוב על זה ספר", הציע לי נובקובסקי, ובתמורה לפתיחת לבי שאל אותי אם אני מכיר את יוסף חן, סופר יהודי בן תשעים החי בפולין. "בטח שאני מכיר", עניתי.

אחרי רדיפות היהודים של 1968, חן שלח אליי לירושלים מכתב שבו שאל אם כדאי לו להגיע ארצה. לא ידעתי מה להשיב לו. הרי אני הוא ששכנעתי את הבמאי דניאל שליט, בוגר גטו לודז' ואושוויץ, להגיע אלינו לישראל, וזה לא נגמר טוב. גם פרשת שליט היא אולי נושא לספר, בגלגול הבא.

"אז מה ענית לחן?", שאל נובקובסקי.

"תנהג לפי ההרגשה שלך, תעשה מה שממליץ לך ניסיון החיים", יעצתי ליוסף חן במכתבי, והוא נשאר בוורשה, כתב ספרים וביים איזה סרט.

סיפורו של חן

"הזמנים הישנים הלא טובים נדחסים אל בוידם העבר, אך חיים עדיין בזיכרונם של הזקנים ביותר", אמר נובקובסקי, והמליץ לי לשמוע מה מספר יוסף חן היהודי על חבר גוי שלו, המשורר וסופר הילדים הידוע יאן בְּזֶ'חְבָה, אשר זוכה בפולין במעמד של אליל הקוראים הצעירים.

הנה הסיפור:

התאבדות יצירתית

בזמן הכיבוש הגרמני התאהב הסופר-משורר יאן בז'חבה בעלמה בשם יאנִינָה, שבהמשך הייתה לאשתו. אלא שבתקופה של ורשה הכבושה הייתה יאנינה אדישה עדיין לחיזוריו של בז'חבה, וגם הייתה בקשר עם מישהו אחר. המשורר היה אומלל, אלא שהוא לא חדל מניסיונותיו לכבוש את לבה של אהובתו.

יום אחד קנה יאן בז'חבה עוגות והלך לבקר את משאת נפשו יאנינה, אך זו גירשה אותו מעליה, ועוד צעקה עליו בחדר המדרגות. בדרכו הביתה, מושפל ונדכא ובוכה, נתפס יאן על ידי חבורת בריונים פולנים. הם שאלו אותו אם הוא יהודי, ויאן, השרוף באהבתו הנכזבת, ענה להם שכן. הבריונים דרשו מהמשורר כסף תמורת אי הסגרתו לגרמנים, כסף שלא היה לו, ואז, משנוכחו כי אין בו כל תועלת, לקחו אותו לגסטאפו.

הקצין הנאצי התורן שאל את בז'חבה אם הוא אכן יהודי, ובז'חבה ענה שכן. אך כאשר תבע הקצין מהמשורר להפשיל את מכנסיו, התגלה שהוא אינו נימול.

"למה שיקרת שאתה יהודי?", שאל איש הגסטאפו.

"כי אני לא רוצה לחיות עוד. לחיים שלי אין שום משמעות", ענה המשורר, עיניו לחות עדיין מדמעות.

"השתגעת? פה בכל מקום מעמידים אנשים אל קיר ויורים בהם, ואתה מתנדב למות? לך מפה!", צווח הגרמני.

בז'חבה יצא ממטה הגסטאפו, אך כעבור דקות אחדות חזר לשם, היישר אל תוך חדרו של הקצין הגרמני המופתע. "שכחתי את העוגות", הסביר.

טיפ טיפה

"טיפ טיפה" של השבוע הוא בניצוחו של מר עקיבא פאוסט.

עקיבא: יש לי סוזוקי סוויפט מודל 1995. החימום הפסיק לעבוד, התשובה של המוסך הייתה שאני אלבש פליז (כנראה מפחדים לנתח זקֵנה).

אחרי מחקר באינטרנט, ניתקתי שני צינורת שמובילים ליחידת חימום – ואז חיברתי צינור מים מהברז של הבית לצינור היוצא מהיחידה של החימום כדי לשטוף אותו בכיוון ההפוך. אחרי שחיברתי את הצינורות חזרה, הוספתי מים ירוקים ובדקתי אם יש נזילות. פלא פלאים: החימום עובד.

בזמן האחרון, אחרי לילות קרים ולחים, הסוויפט לא הסכים להתניע לפני עשר בבוקר (אולי הרכב עוד לפני הקפה). המנוע הסתובב, אבל לא נדלק. ייעוץ לא יעיל של "מומחים" משני מוסכים אמר לי: פלאגים, כבלים, משנק.

אני מכיר מקום אחד שאסור שתהיה בו לחות, וזה מתחת המכסה של המפלג. פתחתי את המכסה והאטם נראה בסדר, אך שמתי לב למשהו לא הגיוני: שיש פייה פתוחה בצד אחד, ובצד השני אטום. בדקתי תמונות באינטרנט, וראיתי שצריך להיות פקק על הפייה. במקום פקק, אטמתי את החור באמצעות דיבל פלסטיק. עכשיו הרכב קם בלי שעון מעורר.

אדוארד: תושיית בעליה של סוויפט לגבי התקלות בה מאששת את הערתו של הסופר הבריטי גרהם גרין, שבספרו "האדם השלישי" קבע כי לחובבן יש יתרון מובהק על פני מקצוען, משום שהחובבן אינו לכוד במוסכמות.

שואלים את אדוארד

ד"ר אילן דן: ראיתי לאחרונה את הסרט המצוין "אידה". אני מניח שראית אותו, ואם לא – ממליץ לרוץ לראות. חשבתי על הסיפור שלך, שבמובנים רבים דומה לסיפור בסרט, וכנראה גם לסיפורים רבים דומים שלא נשמע עליהם לעולם. מה סוג המכוניות שרואים בסרט? אני מבין שמדובר על שנות החמישים. כ"פולני" שסבא וסבתא שלו עלו, כפי שגיליתי היום, מביאליסטוק ב-1926 וב-1930, שניהם בעקבות הסבים שלהם שהיו ציונים, היה לי עניין רב בסרט.

ותגובה לגבי השאלה על החלפת מיצובישי לאנסר בטויוטה קורולה. חשבון גס שלי: הייתי מוריד עשרת אלפים שקלים על הדגם, עשרת אלפים על השנה, ועשרת אלפים על הקילומטרז'. בטח לא יותר מזה. גם לי הייתה לאנסר, 1991, שעשיתי איתה 450 אלף ק"מ ללא תקלות, וגם קורולה 2006 שעשיתי איתה 420 אלף מבלי לראות מוסך… אולי משעמם בלי תיקונים, אבל את הכסף אפשר להוציא על דברים אחרים. אני מסכים לדעתך שאפשר להישאר עם הלאנסר. היא רק אוכלת יותר דלק מהקורולה: עשרה ק"מ לליטר דלק לעומת 13 ק"מ לליטר אצל הקורולה. אולי סוזוקי SX היא גם פתרון טוב ושדרוג.

הסיפורים על ההיסטוריה שלך בזמן המלחמה ולאחריה מרתקים גם מההיבט האישי וגם מההיבט ההיסטורי.

תשובה: המכונית הנראית רבות ב"אידה" היא ורטבורג (Wartburg) מתוצרת גרמניה המזרחית, בעלת מנוע שלושה צילינדרים ושתי פעימות. ב"אידה", שבינתיים זכה באוסקר כסרט הזר הטוב ביותר, שחזור התקופה הוא מדויק, גם בעזרת המכוניות.

לצד ורטבורג מופיעות ב"אידה" מכוניות כמו ורשבה (Warszawa), "לימוזינה" בעלת גיבנת שהיא אחותן של פּוֹבְּיידָה ומוסקביץ' הרוסיות, וגם סקודה סְפָּארְטָק הצ'כית.

סוזוקי SX עשויה לשרת את הקונה לטווח ארוך, אך לא תספק לו נוחות נסיעה כפי שסיפקו קורולה ולאנסר.

יעקב זלוטניק, פתח-תקווה: מכתבותיך שקראתי בעבר עולה שאתה ממליץ על המכוניות מתוצרת דאצ'יה, שבשבועות אלו החל שיווקן. מאידך, הדאסטר שבו אני מתעניין הוא בעל מנוע 1.2 ועם טורבו. מתחת ביקורת על אמינות המנועים מסוג TSI, ועל כך שיש לצפות לבעיות בתום תקופת האחריות. האם גם מנועים מוגדשי טורבו צפויים לעשות בעיות, ואז לטווח ארוך הרווח על עלות זולה בקנייה יקוזז מול עלויות נכבדות בתחזוקה??

אודה לתשובתך המלומדת לצורך קבלת החלטה בנושא הרכישה.

תשובה: מנוע רנו 1.2, האמין במקור, אשר מותקן בדאצ'יות איננו מזן TSI, ואין עד כה מידע על תקלות כלשהן הכרוכות בו. אגב, מנועי TSI עברו בינתיים שינוי: שרשרת הטיימינג הבעייתית שלהם הוחלפה בחגורת תזמון.

איך התגרשתי מהנֶצַח

כאשר הגורל לוקח מאיתנו חברים, מכוניות מנסות למלא את החלל הריק. הרי אין אכזבה מנפשן של איטלקיות או יפניות. אין מפח נפש מהניהוג, מתפקוד השסתומים, הבוכנות וגלי הזיזים. לפחות במקרה שלי

קורא בלתי שגרתי בעליל, "אנונימי", סידר לי הפתעה מעולם ההפתעות הגרנדיוזיות ביותר. אנונימי היקר שלנו נכנס אל טור התגובות בבלוג של הקשיש המורשה, 'מכונית הנפש', ופרסם במלואה כתבה שלי שראתה אור במגזין "טורבו" ז"ל לפני 28 שנים בערך, כשהמרחב הציוני היה צעיר יחסית.

קראתי כתבה זו, העונה לכותרת "לנצ'יה פולביה ראלי 1600 HF – כיף דאשתקד", בצרור רגשות מעורבים. מצד אחד, היא הזכירה לי את אהבתי המטורפת ללנצ'יה פולביה HF 1.6 קופה ראלי, כמו גם את העובדה שכבר אז לא התביישתי לספר סודות, נתחי ביוגרפיה נאים יותר ונאים פחות, הרבה לפני שהפכתי קשיש מורשה שמותר לו לספר כל דבר, כולל דברי מבוכה אשכרה-איים, בזכות השנים הרבות שהוא סוחב על גבו.

מצד שני, כתבה ישנה זו, אין להכחיש (ומדוע לטרוח), הביאה לביתי גם שרשרת קרונות של עצב, בגלל שתי עובדות. הרי הן:

שבועה או בועה

ראשית, הַסכימו איתי שכתבה זו הוכיחה ללא בושה וללא ספק שפעם כתבתי טוב יותר מכפי שאני עושה זאת כעת. כתבתי אז בנימה רגשית יותר למרות השגיאות בעברית פה ושם, המאותתות על הפז"ם החצי אפוי שלי בארץ.

אך מה שהכי מעציב אותי הוא משפט בסוף הכתבה המבטיח ללנצ'יה HF ש"אף פעם לא אמסור אותה לידיים זרות". את שבועת אמונים זו כתבתי לפי ההתלהבות שלי מ-HF הלבנה, ובהתאם לאמונתי העיוורת כי אהבָתי אליה יכולה להישאר לנֶצַח ועוד קצת. לא חשבתי על אפשרות פרדה מלנצ'יה HF בשום שלב של היותי במחיצתה, ובכל זאת קרה שכעבור זמן לא ארוך מסרתי אותה לידיים זרות.

בכך אִכזבתי לא רק את קוראיי דאז אלא גם את HF עצמה, אשר נפשה המלכותית נפגעה מבגידתו של בעליה החוקיים. כן, התגרשתי מהמסכנה מבלי לחשוב שאולי גם האיטלקייה הספיקה לקשור איתי יחסים נפשיים עמוקים כפי שאני קשרתי איתה.

הצד החשוך של פלורידה

היו סיפורי רקע מסוימים, מפחידים למדי, אשר ליוו את פרדתי הכואבת מלנצ'יה HF, כמו גם את הפרֵדה המטופשת מהאחות האדומה שלה פולביה 1.3 ומלנצ'יה פולביה זאגאטו, האדומה אף היא. הנה הסיפור הראשון:

בצד השני של מלון "פלורידה" ברחוב הירקון, ומאחורי גבו של הבית מס' 162 ז"ל, שהיה ביתנו, בּוֹנֵי תל-אביב של פעם הקימו רחוב קטן, שקט, שקיים עדיין כנראה, לא בדקתי. ברחוב זה, ממש חמישים מטרים משערי ביתנו האחוריים, הייתה שוכנת לה מכולת חביבה וצנועה, ולמזלנו גם מצוידת היטב. היה זה המקום המועדף על משפחת אטלר – הגברת, בעלה, הילד והכלב – לעריכת קניות של כל דבר, החל באוכל, דרך כימיה ועד דברי חשמל, וכך התאפשר לנו להתעלם מסופרמרקטים בנוסח כלבו שפרצו לאופנת הבורגנים המתחילים, הצעקניים והדוחים.

והנה קרה, ביום בהיר אחד, שנכנסתי למכולת זו, והופתעתי מהמראה של מדפים הפוכים ושל צנצנות ריבה ובקבוקי שמן שבורים זרוקים על הרצפה. בעלי המכולת התנצל. "סידרתי מה שאפשר", אמר, "אבל לא הספקתי". זיהיתי דמעות בעיניו, ושאלתי בעדינות איזה פוגרום עבר על העסק שלו ולמה.

"ביקרו אצלי שני בריונים", סיפר האיש. "הם עשו בלגן, נתנו לי כמה סטירות ודרשו שאסגור את המכולת לאלתר ואפסיק להפריע, במחירים הנמוכים שלי, לחנות הכלבו הפועלת ברוֹטוֹנָדָה, המבנה העגול הזה, ומשרתת תיירים הבאים לים. הבנתי שמוטב לי לא להתחרות בחנות של בריונים אלה, וגם לא בקיוסקים האחרים הממוקמים בכיכר אתרים".

"הלכת למשטרה?", שאלתי, אך האיש רק הניד בראשו.

"לא הלכתי, כי הבריונים איימו עליי שהם יודעים איפה אני גר עם האישה והילדים", הסביר, והמכולת אכן נסגרה.

צו גירוש

"טוב שאין לי שום עסק המזמין ביקור של בריונים", הסברתי לחבריי בירחון "קוואטרו", שהופתעו כמוני לשמוע על גורלה של המכולת, ולא ידעתי שגם לי אורבת הפתעה.

על שמשתה של לנצ'יה HF שלי, תחת המגב, מצאתי הודעה קצרה: "תעיף את כל המכוניות שלך מהחניה הזו ברחוב – אחרת, אנחנו ניקח אותן. אתם תופסים חניה ללקוחות העסקים בכיכר. כדאי לך למהר".

ודאי שרצתי למשטרה בדיזנגוף, על יד קפה-בר "זיגל". הצגתי את עצמי כעיתונאי, עורך "טורבו" לשעבר ועורך "קוואטרו" בהווה, ומסרתי לחוקר את הפתק שקיבלתי. החוקר שאל אם יש לי איזה קצה חוט או חשד מי עשוי לאיים עליי.

"אין לי מושג", עניתי, והשוטר הניף את זרועותיו לאות "העסק אבוד", אך הבטיח שהפטרולים המשטרתיים העוברים ברחוב הירקון ישימו עין על מכוניותיי.

מתקפה על האריסטוקרטיה

עברו כמה ימים, וגיליתי שמישהו פרץ לפולביה HF ושבר בפטיש את זגוגיות מד המהירות ומד הסל"דים. התקשרתי למשטרה, אך הם סירבו לבוא ולקחת טביעות אצבעות; טענו שאולי איזה בליין שיכור או מסומם ניסה לחזור לביתו שבחולון או ביפו במכוניתי, לא הצליח להתניע אותה והתעצבן.

מצאתי אצל שען פלסטיקים שקופים עגולים השייכים במקור לשעונים מעוררים, אך מתאימים בול לתיקון הנזק במדי HF ההרוסים, ושכחתי כמעט מהמקרה. עד שמישהו רקד על גגה של לנצ'יה 1.3 והתעלל גם בזאגאטו. המהלומות הברוטליות עיקמו את מכסה המנוע האריסטוקרטי מבית זאגאטו, העשוי אלומיניום טהור ושייך לגרסה הראשונה, הכי מפורסמת, זו הנפתחת לצד. גם דלת ימין בזאגאטו, אף היא עשוית אלומיניום, התקערה עמוק פנימה עקב הבעיטות. "ביקשנו שתעזוב", הזכיר לי פתק חדש.

לא יכולתי עוד לראות בכאבן של שלוש בנותיי. ביקשתי את רוני סמדרסמן שישמור לי על HF בכרכור, את האדומה 1.3 שמר לי, באחד מחניוניו, חברי יוסי שדה, שותפי ל"קוואטרו", ואת זאגאטו החניתי בפיז'מה ברחוב קטן על יד המכולת הסגורה. ביומיום השתמשתי באלפא 33, שחניתי בשדרות בן-גוריון.

Fulvia HF with Etler junior 1.6  HF zeg 1.6 HF Campoli 4 x Solex

רק נראתה תמימה: שני בעלי פולקסוואגן GTI 1.6 – מכוניות משעממות למדי שבתחילת שנות השמונים נחשבו ספורטיביות, ועודן נחשבות כך משום מה עד ימינו – גילו כי בציר האחורי, הקשיח, של לנצ'יה פולביה HF שלי עובדים קפיצים אופקיים כמו בעגלות סוסים, ועל כן חשבו שהם יכולים לרכוב עליה.

אני לא צריך לספר מה HF שלי עשתה לגולפים אלה בזינוקים, בסיבובים ובמהירות מרבית בכל מבחן שזוג הליצנים ביקש לערוך. אל מול האיטלקייה הכועסת, חטפה "הטכנולוגיה הגרמנית המובילה" טראומה. וזה עוד לפני שיפור המנוע אחרי חזרתי מסיציליה עם החלקים הנדרשים.

רק באחרונה הבנתי מדוע HF, אשר כובד משקלה הוא בציר הקדמי, לא סבלה מתת-היגוי. לפלא זה תרמו צמיגי פירלי P7, שהיו שחוקים כל כך עד כי אחזו באספלט כמו צמיגי סליקס

לא עוד נהמה סיציליאנית

באותו זמן בערך נשבר הקראנק במנוע של פולביה HF, והאפשרות היחידה להחזיר את האיטלקייה אל תיקונה הייתה להביא מנוע קומפלט מאנגליה. יהיה זה, ריסנתי את נהמת ציפיותיי, מנוע סטנדרטי בעל 114 סוסים בלבד, ולא מנוע מרוצים מסדנת קאמְפּוֹלִי, התואם לערכיה של גרופ IV במסגרת FIA, המכתיבים 145 כ"ס. להקת סוסים כזו הבאתי בזמנו ל-HF מסיציליה, כאשר נסעתי ליהנות מפורד סיירה XR4i על המסלול האגדתי טַרְגָה-פְיוֹרוֹ.

ומהיכן אקח כסף למנוע החדש, דאגתי. ומה אעשה עם HF בלי חניה תחת ביתי, שם אפשר היה לשבת בלנצ'יה, לעשן מקטרת, ולארגן את הכתיבה וגם את החיים.

אפקט דומינו

ואז, בעוד שלוש הלנצ'יות שלי חוסות במקומות מסתור, מצא אותי איש שגם הוא, כמוני, התאהב בלנצ'יה HF שלי, היחידה שהייתה בארץ. ואני מסרתי אותה לידיו, כי מצאתי את לבו וכיסו מתאימים להחזיקה כראוי.

ואחרי העסקה ההיא, הפעם ללא נפילת עשתונות מיותרת, מכרתי כבר את כולן: את שתי הפולביות שנשארו לי, את אלפא שעברה מרוצים, וגם את הדירה הדו-קומתית מול כיכר אתרים הארור.

חילקנו רהיטים בין חברים, קנינו כרטיסים, לקחנו מעט חפצים – וטסנו לוורשה לחפש שורשים אבודים.

תמיד הוא מרחב מעוקם

ושוב אני חוזר לסורי, וכותב פעם אחר פעם ש"לא אמכור עוד אף מכונית". שוב אני מפריח שבועה יוקדת כי כל הצעצועים שלי – שתי ההונדות שאליהן הגעתי, CRX המשתוללת על צמיגי סליקס והאצ'בק בעלת מנוע 1.8 של אינטגרה R, אלפא GTV 2.0 וב-מ-וו Z3M 3.2 קופה המזנקת ל-100 קמ"ש בחמש שניות – יישארו אצל הקשיש המורשה לתמיד. הכי תמיד שיש.

האם גם הפעם זוהי רק שבועת עוועים, כמו במקרה של HF? האם גם הפעם אני מְפַלֵל שבועה שתברח על נפשה ברגע שהמציאות תשלח את זרועה הארוכה והאלימה?

שהרי הזקן ימכור את ארבע בנותיו הנוכחיות מבלי להסתכל בעיניהן – הצהובות ב-GTV, הלבנות בהונדות, ובעלות מבט הקְסֶנוֹן בב-מ-וו – אם לא תישאר לו חלילה אף דרך אחרת להציל את חייו של מישהו קרוב לו. או שהזקן ימסור אותן ללא נקיפת-היסוס תמורת מידע איפה נמצא האפר של הוריו.

טיפ טיפה: נהמה על רוב מאומה

החיפוש אחר כוחות מנוע נוספים עשוי לאכזב. מפלט free flow יודע אמנם לייצר צליל קרבי, אך הוא מוריד את המומנט ואינו בהכרח מרומם את כוח המנוע. גם פילטר אוויר "ספורטיבי" משנה בעיקר את צליל המנוע, ומתגלה כחיובי, אם בכלל, רק אם הוא מורכב במקום שמספק לו כניסת אוויר קר.

כדי לשפר את כוח המנוע באופן רציני, יש לבצע טיפולי שורש המתחילים בבחירת גלי זיזים בגרסה גזעית, המיוצרת בעבור רוב המנועים. בנוסף על כך, תהליך השיפור דורש בוכנות המעלות את יחס הדחיסה, סעפות מיוחדות ועוד תוספות רבות כמו מזרקים מוגדלים, משאבות לחץ דלק גבוה ועוד – תלוי מה התקרה של הכוח המבוקש.

במקרה של מנועי הונדה למשל הסיפור שונה במקצת, כי ההישג של בית החרושת – 100 כ"ס מליטר אחד של נפח מנוע – אינו משאיר כמעט אפשרות לשיפור. במנועי בנזין, להבדיל ממנועי דיזל, שִכתוב ה"מפות" במחשבי הרכב אינו משנה דבר באופן משמעותי.

הופתעתי למשל כאשר אחרי המלצות רבות בפורומים זרים, הזמנתי מארה"ב גלגלי שיניים מיוחדים, כאלה המורכבים על גלי הזיזים כדי לקבל אפשרות לכוון את ההצתה "בין השיניים". התגלה שהמקום האופטימלי של ההצתה נמצא בגלגלי השיניים המקוריים דווקא.

חברי מועדון הונדה CRX מחזקים את מנועיהם בטירוף באמצעות מערכות טורבו או קומפרסורים. הקיצוניים שבהם הגיעו ל-350-400 כ"ס מנפח מנוע של 1.6. "זה טוב למרוצי מאה מייל, אך לא לטווח שימוש ארוך יותר מחצי שנה", שכנעתי את בני, והוא חיזק את האצ'בק הביתית 1.5 באמצעות מנוע של אינטגרה R, אשר כוחו כפול מזה של מנוע ההאצ'בק (190 כ"ס במקום 95) –

בתוספת תיבת הילוכים קצרה, מעצורי Brembo ואפשרות להנמכת המכונית בזכות מערכת קוני, המאפשרת שינויי גובה.

יפה, אך גם עצוב, כי אחרי כל המאמץ והכסף שהושקעו, זה עדיין מעט מכדי להתחרות בסיוויק R החדשה, בעלת 280 כ"ס מקוריים.

Civic Type R

הונדה סיוויק R החדשה מתחילה את דרכה עם 280 כ"ס

שואלים את אדוארד

אור אלכסנברג: ברשותי פיז'ו 206 XS ידנית 1,600 (110 כ"ס) שנת 2002 שעברה 143 אלף ק"מ. הרכב נוסע מצוין ומטופל בקפידה. רציתי לשאול אותך לגבי כמה שינויים שחשבתי לעשות ברכב כדי להעלות את ההספק.

קראתי בכמה פורומים על אפשרות להחליף את סעפת היניקה בסעפת של 106 GTI וסעפת פליטה משופרת, שעם שינוי במחשב כמובן ומצערת חוט יתנו ביחד הספק יפה של עוד כמה סוסים.

כמו כן קראתי גם על אפשרות להחליף את כל מערכת הפליטה עם הממיר, ולהרכיב סעפת יניקה של מנוע NFX ולהזיז את הפילטר למקום נורמלי יותר, שכל זה אמור להעלות את ההספק לסביבות ה-130 כ"ס.

הרבה דעות ובלבול יש בפורומים האלה. אשמח לשמוע את דעתך בעניין, ואם יש לך הצעה אחרת לשיפור היכולת של המנוע הקיים ולמקום מומלץ שמתמחה בשיפורי מנועים/כלי רכב בכללי.

בהזדמנות זו אודה לך אם תוכל להמליץ על תוסף טוב שבאמת מועיל לרכב (אם יש דבר כזה) והוא לא סתם בזבוז כסף. ואם יש לך המלצה לגבי שטיפת מנוע – איך, כל כמה זמן ואיזה מקומות חשובים – אשמח לשמוע.

צירפתי תמונות של האריה שצילמתי. מקווה ששלומך טוב כמו מצב הסוסים באורוותך.

תשובה: אמנם אני ממליץ על ביקורים בפורומים, זירה להחלפת מידע בין בעלי מכוניות, אך נדרשת זהירות משום שלא כל ההמלצות שמופרחות שם מניבות בהכרח תוצאה חיובית.

במקרה של 206 X6 הנפלאה, שהיא שירת הברבור של פיז'ו, די לדעתי ב-110 כ"ס כדי ליהנות מהנהיגה. במקומך, הייתי רק מרכיב תחת מכסה המנוע מוט מייצב בין החיבורים העליונים של הבולמים – ואת הבולמים המקוריים, מבלי להתייחס למצבם, הייתי מחליף (קדימה לפחות) בבולמי קוני, המאפשרים את שינוי דרגת ההתנגדות, או בבולמי בילשטיין B6, הקשיחים יחסית.

חוץ מזה, במכוניות קטנות כמו האריה שלך חשובה מאוד הבחירה בצמיגים שמתאימים לנהיגת אקסטרים. אני חסיד של טויו R888.

אם השאיפות שלך גבוהות יותר, פתרון קסם הוא החלפת המנוע ב-S16 של פיז'ו, השייך לדגם 306 בגרסתו הספורטיבית ומחזיק 167 כ"ס.

לגבי שיפורים ביתיים וחוץ-ביתיים אכתוב ביתר הרחבה ב"טיפ טיפה".

הראל ב': מה דעתך על הדאצ'יה? אני מתעניין בדגם המיניוואן שבעה מקומות שלהם.

תשובה: דגם זה של דאצ'יה זכה באירופה בפופולריות רבה, ולא בכדי. על המיניוואן של דאצ'יה נכתב שהוא נוח, אמין ועולה פחות משני שלישים מהמתחרים, שאינם ממוצא רומני.

למעשה, לא נתקלתי עד עתה בקוץ כלשהו בתפרחת-היתרונות מבית דאצ'יה. אומרים רק שהאבזור של דגמי הפירמה בסיסי למדי, אך לנוכח מחירם זוהי רטינה מתפנקת במקצת.

לישון עם חומר נפץ

אסור לי לחזור לכמה מאות משפטים השמורים בתיקי קרטון ישנים, אל אלפי המילים שכתבתי פעם ולא פרסמתי

רק באיחור הבנתי שאסור לי לגעת בחומר הנפץ הזה, ברגע שבו, בטעות איומה, הוצאתי ממגרה דף נייר וקראתי את תוכנו. זהו סָפֵק פֶּרֶק קשה באיזה יומן שכתבתי ולא המשכתי, ספק סיפור קצר, המתאר בדייקנות פרוטוקולית את הפרדה האחרונה מכלבי בוני.

אותו כלב רב-גזעי שלקחנו יחד איתנו מתל-אביב מבלי לקבל את הסכמתו, והבאנו לפולין בתחילת שנות התשעים. היה זה כאשר עזבנו את ביתנו ברחוב הירקון מס' 162 מתוך רצון לקחת פסק זמן, לרגע או לתמיד.

נטישה בריבוע

לפני אותה נסיעה או בריחה נפרדתי בלב כבד מהרביעייה החונה למרגלות הבית, מול כיכר אתרים: שלישיית הלנצ'יות הגזעיות שלי, ואלפא אחת, 33 תלתן ירוק, שעברה ב-85' שיפורים מאל"ף עד ת"ו לכבוד השתתפותה בראלי קרוס אשקלון. אחרי הופעתה על המסלול חזרה אלפא לכביש – צבועה מחדש ומחופשת למשפחתית רגילה, מוכנה ומזומנה לשרת את השחקן-בדרן וילוז'ני.

פגישה לאין קץ

היום אני פוגש את המכוניות שהיו שלי לא רק בזיכרוני אלא גם – ובעצם, בעיקר – בסרטונים, שקוראים יקרים לי, נפלאים, מוציאים בעדינות מהרשת ומכבדים בהם את הבלוג 'מכונית הנפש'.

בזכותם, אני פוגש שוב ושוב את פולביה HF ראלי 1.6 שלי, שנפלה על ידיים טובות דווקא, וגם את פולביה 1.3 קופה ופולביה זאגאטו האדומה, העומדות כיום במוזיאון בתפן.

הבטחה בלתי מציאותית

הבטחתי לבוני, כאשר הוא התיישב איתנו במטוס אל-על, שאני עוד אקח אותו חזרה לתל-אביב, אל עיר היהודים החמה, השקועה בשמש עד ארכובותיה. כאשר תחזור איתי, הבטחתי, נסתובב בכיכר אתרים, שאתה מכיר בה כל אבן וכל מדרגה היורדת לים.

אנו עוד נתיישב בקפיטריית 'טרמינל' שבפינת הרחוב, או שנלך לרחוץ בים, וכך יוכל בוני לברוח שוב ליפו לאורך קו החוף הרטוב – מה שהוא אהב לעשות כדי לסובב את ראשו ולהציץ בי, הרץ אחריו חסר אונים עם רצועה, מבקש לשווא שיעצור.

אלא שבמקום להחזיר את כלבי ארצה, כפי שהבטחתי לגוש הפרווה היקר, אני הוא שקברתי אותו בעצמי בְּאדמה עוינת, אי-שם בסוף הסתיו, בגינה המחכה לשלג, סגור בקופסת קרטון. גופו של בוני שלי, שחדל לפעום, היה מכוסה בשמיכה שאהב, וראשו היה מונח על הכרית שלו.

דיו כחול, עמוק

כתבתי את זה על דף נייר ועט נובע מונבלאן, השמור אצלי למטרות מיוחדות. עט כזה בדיוק היה לאמא שלי בגטו, ואני מרגיש כאילו זה ממש אותו עט נובע, אשר אבא קנה לאמי לפני מלחמת העולם השנייה.

אבל יודע שזה לא, שהרי את המונבלאן שלי קניתי בחנות עטים בגיברלטר כדי לכתוב ספר. שלא כתבתי.

ואחר כך, רק בגלל בוני, כתבתי בדיו כחול זה שהאדמה הזרה בגינה שלנו הייתה נוּקְשָת כפור איום ונורא, ולא הניחה לחפור בתוכה מקום לכלבי, כאילו לא רצתה לקבל אותו לתוכה.

אמשיך בגילוי נאות. מכיוון שהתרגלתי לספר רק לבוני על מה אני כותב ועל מה אינני כותב בגלל סיבות שונות, סודיות ביותר, כלב זה היה הדמות היחידה סביבי שידעה דברים. בהתאם למצב הנ"ל הפך הכלב המסכן – לא גדול, טוב לב ולבוש פרוות שחור-לבן – בנק הסודות שלי.

mont blanc 3

היום הנורא ההוא

"עם כלבים זה נגמר תמיד רע ומר", אמרתי לרופאת החיות שהגיעה לביתנו לבקר שוב את בוני החולה. הבאתי לה כוס וודקה, ועוד כוס בשבילי, והאישה נתנה לבוני זריקה, כי הסרטן לא הרשה לו להמשיך לחיות איתנו בבית הקיץ, אשר מרוב נסיבות הפך לבית היחידי שלו ושלנו.

באחוזה כפרית צנועה זו התיידד בוני עם חתולה שקיבלנו יחד עם הבית, יצא למסעות רחרוחים בגינה הפרועה, רחבת המידות, אשר כולה שלו, וכאשר התחשק לו – היה נוסע איתי בהונדה המשוגעת, ומחלונה הוא נבח בעברית על הגויים העוברים ושבים.

"תלמד פולנית", ביקשתי את בוני, כי לא רציתי שבעלי הבתים הסמוכים יתעניינו באיזו שפה אני מדבר אל כלבי השובב ומעדכן אותו בכל דבר שקורה.

למי יהיה אכפת

עוד בתל-אביב היה בוני הראשון ששמע ממני על גורלו של הירחון "קוואטרו", כאשר חזרתי הביתה והתיישבתי בחושך וגם המקטרת לא עזרה לי. הוא הגיע אליי בכשכוש זנב, ואני אמרתי לו – "דע לך שאתה כבר לא כלב של עורך של ירחון מוטורי המודפס על נייר כרומו".

בוני הרכין את ראשו, כמבין לצערי, ואני שיתפתי אותו בתחזית שלפיה יושבי המרחב הציוני – המצוידים כעת במסכות גז, ויושבים מאחורי זגוגיות מחוזקות במסקינג טייפ ועם סמרטוטים רטובים תחובים בחריצי הדלתות – לא ירגישו אולי שמגזין "קוואטרו" שלנו איננו עוד.

ראיתי שהוא מקשיב והפלגתי אל תחזית רב-שנתית: "בעלי הרכב אדישים אולי לגורלו של 'קוואטרו', אבל המכוניות יסבלו מסגירתו, כי אחרי מלחמת המפרץ הרחוקה, שטיליה הגיעו עד תל-אביב, לא יכתבו על לבן ועל נפשן הראל ברוידא, אוהד פרנס ועוד כתבים מוכשרים אחרים, מהארץ ומחו"ל – אשר יוסי שדה, בעליו האמיץ של הירחון, ואני, שותפו, הצלחנו לגייס ל'קוואטרו'. גם ספק רב אם אחרי מותו של הירחון שלנו, מישהו בארצנו ייקח את המכוניות למבחן סלאלום. ואם ייקח, הוא בטח לא יהיה נהג מעולה כמו רם לנדס, רמי שוכטוביץ' ורוני סמדרסמן".

boni2

חיים של כלב: לבוני לא היה יבואן כלבים המוביל את המדיה ברצועה קצרה. לכלבי לא היו גם כתבי חצר, אפילו טיפשים, המוכרים את נפשותיהם תמורת עצם מהשולחן של אדוניהם, ברוני היבוא. ורק אני צילמתי אותו, כשהוא עוד היה איתנו, וגם כתבתי עליו, ובזכותו גם על עצמי, כאשר הוא לא היה כבר מסוגל לשפוט אם סיפרתי עליו ועלינו אמת. לבוני היו חיים של כלב משפחה, ואנו חייכנו בהשפעתו, עד שהלך.

בריחה מהעיר הבוערת

לא פרסמתי ולא אפרסם את הטקסט המקורי על הפרדה מבוני, המגולל אותה דקה אחר דקה.

גם לא אספר מה כתבתי על חודש אוגוסט 44' האכזרי, שבו ברחנו מוורשה עם פרוץ המרד הטרגי נגד הכובשים הגרמנים. ברצוני להוריד את המסך על כל הזיכרונות לגבי חודש זה, המתחילים ברגע שבו הקייאק שלנו, אשר סחבתי מהמקום להשכרת סירות שבו עבדתי, חתר לאורך נהר הוויסלה והגיע לצד השני של המים הזורמים. מכרנו את הקייאק בפרוטות והצטרפנו – אמא שלי, אחותי ואני – אל ריצת ההמון, אל שורות הגויים הבורחים, שהיו עייפים כמותנו ורעבים כמותנו.

ברחנו בלי כלום זולת בגדי קיץ לעורנו, צועדים בטור ארוך העובר דרך שדה חיטה. היינו חלק מתושבי העיר הגדולה המנסים להתרחק מהעשן השחור המפחיד, ומרעש היריות, המפחיד עוד יותר, אשר בקעו מן המרד הפולני הנואש.

תמונה זו של נחיל אדם המפלס את דרכו בין שיבולים דוקרניות מלוּוָה בפסקול, כי הגויים הבורחים נשאו תפילות המבקשות את עזרתה של מריה הקדושה. הם התפללו באותו טקסט נוצרי שגם אנחנו – אחותי אירנה, אמא שלי ואני, היהודים היחידים בתוך המון הנמלטים מוורשה – ידענו על-פה כל מילה בו, כי למדנו את מילות התפילה עוד בגטו, לפני שעברנו אל הצד הארי של ורשה.

זהו טקסט החוזר על עצמו ברצף מונוטוני, כמין מנטרה אינסופית, בפנייה נרגשת למריה. "שמעי אותנו, הנוטה חסד אל בני האדם. שמא בכי היתומים יפקח את לבך הרחום. המגורשים של אווה קוראים אלייך לרחם עלינו. רחמי עלינו, לבל נהיה נעים ונדים", התפללו הגויים הבוכים, שחיפשו בכפרים הפולניים מקום לינה או אוכל כלשהו, ולוּ כוס מים.

ואנו היינו ביניהם וסבלנו כמותם, כי הכפריים לא אהבו את תושבי העיר ולא מיהרו להגיש להם עזרה.

בין הכפרים

אמא שלנו הלכה ונחלשה, ואנו ניסינו לתמוך בה כדי שתוכל ללכת, עד שלא יכלה עוד. וזה הזיכרון הכי קשה שנותר לי עד עתה, ואולי גם הלאה מכך. ודאי שאפילו לרגע אחד לא שקלתי לשלב את תמונה נוראית זו בסִרטי "שועל הכסף של פליציה ט'". פחדתי שהניסיון לשחזר את הרגעים שקרו אחר כך יעורר את זיכרונה של אחותי אירנה.

לא ידעתי שאחותי תעזוב את העולם הקטן שלה, את הציורים שלה ואת האנשים, המסכנים יותר ממנה, ואת החיות שהיא דאגה להן, ותלך לדרכה לפני שסִרטי יעבור את כל מדורי הגיהנום שלו ויזכה להיות מוקרן.

אפילוג

אני לא פותח את המגרה הארורה, אך לא מפסיק לחשוב מה יהא גורלה. האם יהיה לי די כוח לשרוף אותה, על כל תכולתה, או שעליי להסכין עם האפשרות שהיא עוד תחגוג שחרור מהשמירה הקפדנית שלי ותחשוף את סודותיה, ואף תמסור אותם למאגר הייסורים הכללי.

טיפ טיפה: סוזוקי ויטארה 2005

במקום להמשיך את המסורת של גרנד ויטארה, מה שנראָה טבעי, סוזוקי הפתיעה את השוק עם ויטארה חדשה שכבר אינה גרנד וגם אינה שאפתנית לגבי נהיגת שטח כפי שהייתה מאז 1988, מה שחיפשו בה חסידי הרפתקאות ג'יפיות.

סוזוקי ויטארה בגרסתה הנוכחית, 2015, ריככה את אופייה הוויטארי שאליו התרגלנו, והחליטה להתחרות בכל נבחרת הקרוסאוברים האופנתיים, הקומפקטיים והמפנקים כביכול, כמו קיה סול (Soul), פיז'ו 2008 או רנו קאפטור. לאיזה מהם יש הנעה 4X4 כמו לוויטארה? לאף אחד. וזהו הרי פרט חשוב לבוחרים בוויטארה החדשה, לאלו שרוצים או צריכים מכונית ארוכה יותר רק במעט מארבעה מטרים, בעלת מרחב פנימי רחב לחמישה נוסעים, ראות טובה לנהג, גישה נוחה לתא המטען והנעה לכל ארבעת הגלגלים. ויטארה מספקת את הפרופיל הזה. היא לא פוחדת ממדרכות גבוהות וממהמורות האטה.

Vitara 2015 Paris Show Vitara 2015 panel

כמו בדגמים אחרים של סוזוקי, גם בוויטארה היצרן היפני לא נסחף לשיטת הדאון-סייזינג, הכופה על המנוע נפח מוקטן וחיזוקו במערכת טורבו. לשמחת הקונים הנרתעים עדיין מהמודרניות, שאינה מבטיחה למנועים האקולוגיים חיים ארוכים – צוידה ויטארה בשני מנועים שהכרנו ב-SX4 בתצורת S-cross (הנקרא אצלנו קרוסאובר): מנוע VVT 1.6 המייצר 120 כ"ס, ומנוע דיזל DDIS, אף הוא בנפח 1.6 ובעל 120 כ"ס – אלא שלמנוע זה מומנט מרשים, 320 Nm. מנוע הבנזין של ויטארה יכול לשתף פעולה עם גיר ידני או גיר אוטומטי בעל שישה הילוכים, ואילו הדיזל מצויד רק בגיר ידני.

בכל צירוף של מנוע-תיבת הילוכים, הנהג של סוזוקי ויטארה נהנה מאפשרות לבחור בין הנעה קדמית ובין אופציית ALLGRIP, המסובבת את כל ארבעת הגלגלים.

סוזוקי אינה מסתפקת בהצגת ראווה של ויטארה החדשה בתערוכת ז'נבה במארס הקרוב, אלא התחילה כבר לשווק באירופה את הגרסה הבסיסית של ויטארה, VVT 1.6 בהנעה 4X2, השוקלת רק 1,075 ק"ג (מה שמבטיח חיסכון בדלק), במחיר תחרותי: 16 אלף אירו. גרסת 4 4Xמזן ALLGRIP האינטליגנטי, היודעת להעביר את רוב המומנט לציר האחורי כאשר המערכת מגלה שהגלגלים הקדמיים מחליקים – דורשת תוספת של 3,000 אירו בלבד.

שואלים את אדוארד

יוני מ': זכורני שבזמנו כתבת משהו על חשיבות הטענת המצבר מדי פעם במטען מיוחד. יש לי כמה שאלות בנושא:

א. למה זה חשוב כל כך? למה צריך להטעין את המצבר, מה רע בהטענה של האלטרנטור?

ב. האם הכוונה ממש להעלות את המצבר ללילה בבית? אם כן, האם חשוב לקנות מצבר חלופי קטן כדי שהזרם לא ייפסק? (כשהחלפתי מצבר ראיתי שאיש המצברים עשה משהו כזה…).

ג. איפה אפשר לקנות כזה מטען (ואני מתכוון למשהו זול יחסית, אך יעיל), ומהו, פחות או יותר, טווח המחירים?

ד. כל כמה זמן כדאי לבצע הטענה כזו?

תשובה: אם אנו רוצים שהמצבר יחזיק מעמד במשך שנים רבות, הרבה מעבר לטווח האחריות – אז אין ברירה אלא לחזק אותו מדי כמה חודשים באמצעות מטען ביתי. הסיבה: האלטרנטור, האחראי על הטעינה, אינו מבצע טעינה עמוקה, כזו השומרת לאורך זמן על בריאות הפלטות שבתוך המצבר.

מניסיוני עולה כי גם מצבר זול, שטווח האחריות שלו הוא 12 חודשים בלבד, מכיר תודה על תחזוקה תקופתית באמצעות מטען ביתי וחוגג חמש שנות פעילות נמרצת, ללא סימני עייפות.

גלעד: יש לי התלבטות בין שני דגמים:

א. מיצובישי גרנדיס 2010 שעשתה 71 אלף ק"מ. הטסט בעוד חודש. יש להחליף טמבון קדמי, גלגלים ומראה – תיקון של 7,000 שקלים. המחיר המבוקש הוא 72 אלף שקלים, יד שנייה פרטית.

ב. מאזדה 5 שנת 2011 מהשכרה, שעשתה 97 אלף ק"מ. הטסט לחצי שנה, האחריות היא לשנה. מחיר מבוקש: 74 אלף שקלים. מה דעתך?

תשובה: אתה צריך להחליט באיזו מבין המועמדות אתה נהנה יותר לנהוג. לגרנדיס יש יתרון קל של מרחב פנימי לנוסעים – אך צריך לבדוק אם הנזק בטמבון הקדמי לא גרם לפגיעה בשלדת הרכב.

באשר למאזדה 5, לא הייתי פוסל אותה משום שהיא מהשכרה, פרט שמוריד את שוויה הכספי. במקרים רבים, מכוניות מהשכרה שנפלו על נהגים אחראיים הן במצב טוב יותר מאשר מכוניות יד ראשונה שלא זכו ביחס נאות – לא מצד בעליהן ולא מצד המוסכים.

פסיכותרפיה

לפי תפיסה פילוסופית שנולדה ביוון העתיקה, הכול בעולם משתנה ודבר לא נותר יציב. זה כולל את מכוניותינו, שהיינו רוצים לראותן יפות ומתפקדות לנצח, כמו גם את בעליהן

הכול נסחף, דבר לא נותר יציב (Panta rhei, kai ouden menei) , למד לפני שנים רבות הקשיש המורשה המתהווה את ה"אני מאמין" של יווני חכם, הרקליטוס מאפסוס, וכעת המציאות התל-אביבית אינה נחה, ואף מחזקת בגדול את הפתגם העתיק.

הלך הקפה שאחרי העו"ש

חוכמתו של הרקליטוס מתגלמת בסגירתו של סניף בנק לאומי הממוקם, לעת עתה, קרוב לתיאטרון 'הבימה'.

"נראה לי שהנהלת בנק לאומי מוכרת את הבניין המרשים שלכם כדי שהיא תוכל לשלם לאמריקאים את הקנס המפורסם בגובה של מיליארד שקלים וחצי", התבטא הקשיש המורשה אל הגברת שמנהלת בסניף זה את חשבונותיו, אך אף אחד בבנק לא חייך.

באותו שבוע נסגרה גם קפיטריית העיתונאים שפעלה על מרפסת בית סוקולוב ברחוב קפלן, חמישים מטרים מאבן גבירול, אשר בה נהגתי לשתות קפה אחרי שביררתי את מצב העו"ש. עוד רגע, חוששני, דבר לא יישאר לאורך מסלול הטיולים העירוני של הקשיש המורשה.

שעשועי גורל בדרך לטבק

אני עובר ליד קיוסק ההגרלות הממוקם ברחוב ע"ש אבן גבירול, שהיה, כפי שסיפרו לי, פילוסוף ומשורר יהודי מימי הביניים. היו זמנים שהקשיש המורשה שבי מצא את המנוחה ואת ביתו ברחוב הסמוך, ע"ש יוסף אליהו, ופעם או פעמיים בחודש, בדרכו לחנות המציעה מבחר טבקים משובחים למקטרת, המורשה מילא טופס לוטו אחד או שניים, ללא יותר מדי תקווה אלא ככה סתם, כדי לתת צ'אנס לגיטימי לגורל.

והגורל לא אכזב אותו, כי בכל פעם זכה הקשיש בשלישייה ואף ברביעייה, שהיו, ברוב שמחה ובהתנדבות, מממנות לו את המשחק.

תשמע צביקה, נגמלתי

הקשיש המורשה היה ממלא את טופסי הלוטו כי תכנן, בעזרת הזכייה התיאורטית, לקנות עוד שני צילינדרים לסיטרואן ויזה קלאב שלו. כך לפחות הוא נהג להסביר את התמכרותו ללוטו באוזניו של העיתונאי הוותיק צביקה אלגת, שאיתו שיחק הקשיש שחמט על מרפסת הקפיטריה בבית העיתונאים, השוכן מאה מטרים מהקיוסק.

אחרי זמן-מה עדכן הקשיש המורשה את ידידו צביקה שהוא הפסיק לגמרי עם הסיפור של הלוטו, כי בנו, שביקר בארץ, קנה לו באלף שקלים עוד סיטרואן ויזה קלאב אחת, אף היא לבנה ובעלת שני צילינדרים, כך שהקשיש הגיע כבר לבעלות על ארבע בוכנות רועשות העובדות בשיטת הבוקסר.

ודאי שהקשיש המורשה לא סיפר לצביקה את האמת: שהוא התחיל להתבייש בעמידה בין חבורת המאמינים בגורל הצובאת על הקיוסק, ובאופן כללי להתבייש במילוי טפסים בפרהסיה.

2xVisa Club

שתי סיטרואן ויזה קלאב. פעמיים שני צילינדרים, פעמיים 652 סמ"ק, פעמיים 35 כ"ס  

שלום צביקה, שלום קיוסק

אחרי זמן-מה קרה שצביקה נטרד מאיתנו אל עולם שכולו טוב, ובהתאם לכך הפסקתי לגמרי עם השח, וסתם התיישבתי בקפיטריה מול הכיסא הריק שהשאיר אחריו ידידי.

עד שלצורך שינוי האווירה הכבדה חזרתי לסורי הלוטואידי, ואז גיליתי במבוכה שמשהו השתנה בשיטת המשחק, כי השלישיות והרביעיות שלי נעלמו. גם הזוגות חדלו לפקוד אותי, כאילו הלוטו הנוכחי עוקף לגמרי את שיטת הגורל ונוקט שיטה אחרת, מתוחכמת. כך לפחות אפשר לחשוד.

עכשיו, בדרך לחנות המקטרות והטבקים, אני חולף על פני הקיוסק באבן גבירול ולא עוצר לידו, בוודאי, כדי לא לצאת פראייר התורם למנוולים שמנהלים את ההגרלות בשיטת כייסים.

ובכל זאת, אני מניח לעצמי לדמיין מה הייתי עושה לוּ פרס המיליונים היה נופל עליי.

אני מסודר, תודה

ובאמת, מה הייתי עושה בפרס הגדול? הרי לצילינדרים נוספים אינני זקוק כבר, כי הללו התרבו אצלי בשפע, ברוך השם. הבה נספור אותם לצורך הבידור:

שניים כפול ארבעה צילינדרים של הונדות (CRX מנוע VTEC ועוד האצ'בק, שארבעת הצילינדרים שברשותה הם של הונדה אינטגרה R), ארבעה צילינדרים של אלפא GTV, שישה צילינדרים של ב-מ-וו (Z3M קופה), ועוד ארבעה צילינדרים של אלפא 33 IE התל-אביבית. סך הכול: 22 צילינדרים, המייצרים בעבודתם המשותפת 901 כ"ס. די והותר לקשיש מורשה אחד, שאינו ממהר לשום מקום כי הזקן שבו התחיל לדאוג לגהותם של מעט החיים שנשארו לו.

בשמה של אותה דאגה החליט הקשיש, בין השאר, שהגיע הזמן להשתחרר מהשפעתה של הסיסמה של סטיב מקווין, שחקן אגדתי וחסיד גדול של הספורט המוטורי, שטען כי "החיים הם רק תחרות, וכל מה שלפני ואחרי הוא רק המתנה".

זיכרון מצקצק

ומתיישב לו הקשיש עם מקטרת מול הכיסא של צביקה אלגת, הריק עדיין, משועשע מניצוצות הזיכרון הטרי. זיכרון זה מצקצק בעקשנות כי לא מזמן קנה הקשיש להונדה CRX ארבעה צמיגי סליקס, ועוד כעס על היפנית שיש לה הנעה קדמית. "לו אלוהים היה בעד הנעה קדמית, היינו הולכים על הידיים", נזף בה.

הזיכרון הלשין גם שהזקן האמביציוזי רכש למען ב-מ-וו שלו קפיצים קשיחים ובולמי בילשטיין B8, קשיחים עוד יותר, ועוד הזמין, האידיוט המושלם הזה, את ביטול ההגבלה האלקטרונית שריסנה את המהירות המרבית של Z3M בגבול של 250 קמ"ש בלבד.

והוא הרי רצה יותר, מגחך הזיכרון על בעליו.

לזכרה של אירנה

ובכל זאת, אין מנוס אלא לעבור, בדרך לקופסה הצהובה של הטבק Erinmore Flake, על פניו של קיוסק הלוטו הארור, אשר הכול סביבו יימוט והוא עצמו ייכון כנראה לעד.

הקשיש המורשה מביט בפוסטר המכריז על פרס המיליונים. אז מה היית עושה, לוּ היית מקבל את הכסף הזה? שואל הזקן את עצמו. זוהי שאלה רטורית כמובן, כי התשובה ידועה לי מראש.

בסכום הזכייה בלוטו הייתי קונה בית ישן ומוזנח בעיר הנמל גדנסק שבפולין. זהו בית דו-קומתי ברחוב צדדי שאחותי אירנה גרה בו עד מותה. הייתי מקים לה מעין מוזיאון, בית הנצחה צנוע, כדי שכל הציורים שהיא השאירה ימצאו מקום על קירות, ומאחורי זכוכיות הייתי מניח את מאה אלף הפיצ'פקעס שאירנה אספה ושמרה – פרחים יבשים, חפצי נוי וכלים למיניהם שאין לדעת מהיכן הם ולמי היו שייכים.

מהמוסך הקטן הנשען אל בית אחותי הייתי מוציא ומשפץ את מכונית הסירנה, שאיש לא נגע בה במשך שנים, מאז שבעלה של אחותי מת אחרי מחלה ארוכה. הוא אהב את אותה מכונית פשוטה בעלת לב שתי הפעימות, ונסע בה לאזור האגמים. במשך שעות היה יושב על גדות המים עם חכה, שדגים לא היו ממהרים אליה.

הוא היה פסל כישרוני, איש שקט, אילם, שאיבד בילדותו את השמיעה בשתי אוזניו כאשר חיילים גרמנים הכו אותו ברובים כדי שיודה שהוא יהודי – מה שהוא לא היה.

גם את הפסלים של איש יקר זה שאהבתי, אשר שמו היה כשמי, אדוורד (כך מבטאים אותו בפולנית), הייתי מציג במוזיאון לזכרה של אחותי, לצד עבודות ציור של שניהם, שמן ואקוורלים. זה היה גם המקום הנכון לתצלומים המעטים מלפני מלחמת העולם השנייה שנותרו מחיי משפחתנו, לטבעת של אמי ולשעון הצימה של אבא.

ולא הייתי שוכח להציג, במוזיאון ביתי זה, את הפתקים שהחליפו ביניהם אחותי ובעלה כי לא היו יכולים לדבר.

חדר משלו

ועוד דבר: בבית המוזיאון המוקדש לאחותי, לוּ רק הייתי מסוגל להקים אותו, יהיה עוד חדר, שבו אנו – כלומר בתה של אחותי אירנה, אָנְיָה, אף היא אמנית וציירת, ובנה פאבל, איש מחשבים – נסדר מקום מתאים לחתול ג'ינג'י ענק, שעד הרגע האחרון ישב על מיטת אחותי ולא גרע ממנה את מבטו. מאז לכתה ועד היום, הוא עדיין לא מוצא את עצמו.

666
אדוארד ואחותו אירנה בפולין, בקיץ שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה

דוכן גורלות חסין גורל

על כל זאת אני חושב בעוברי ברחוב אבן גבירול על פניו של קיוסק הלוטו, העשוי דיקט כחול כהה ופיסות פלסטיק בצבע כתום.

טיפ טיפה

כאשר הבולמים אינם מתפקדים, רשימת התופעות אינה מסתכמת בטלטול הנוסעים, בצניחת פרונט הרכב בעת בלימה, בזווית גלגול מפחידה בסיבובים, בקושי לשמור על קו ישר בישורת, בחריקת צמיגים בזינוק ובסנוור הנהגים ממול.

גרועה מכל תופעות אלו, המטרידות בפני עצמן, היא העובדה שכתוצאה מחולשת הבולמים, אל לנו לצַפות ש-ABS תמנע את הינעלות הגלגלים ובכך תסכל החלקה, ואל לנו לסמוך על ESP, על כל גרסאותיה, שתציל אותנו מאיבוד שליטה על הרכב. זאת, משום שקופצנות המכונית עקב איבוד הבולמים משגעת את החיישנים של שתי מערכות אלקטרוניות חיוביות אלה, שאחת מהן שומרת על אחיזת הכביש בעת בלימה (ABS) והשנייה מונעת איבוד שליטה בסיבובים (ESP).

והנה, חרף חשיבותם הרבה של הבולמים – המצב שלהם מדאיג את הבוחנים במכוני הטסטים השנתיים (או חצי שנתיים, כשמדובר במכוניות ותיקות) רק במקרה שהבולם דולף. כאילו מובטח לנו שבולמים אשר אינם דולפים שומרים על בטיחות הנסיעה!

לנוכח זלזול ממשלתי זה, נופלת האחריות לבדיקת מצב הבולמים על בעלי הרכב. נהג שבטיחות הנסיעה יקרה ללבו, יפה יעשה אם ייגש למוסך ויבקש בדיקת בולמים. בדיקה זו מצריכה, על פי רוב, את פירוק הבולמים מהרכב – הן כדי להשוות ביניהם והן כדי למדוד בקפדנות את אחוזי התנגדותם.

אנו מעדכנים בזאת את משרד התחבורה שבמדינות מתקדמות, מכוני הטסטים מצוידים במכשור המאפשר לבדוק בדייקנות את כשירות הבולמים על מסלול בדיקה סטנדרטי, מבלי לפרק אותם מהמכונית.

Corsa OPC 1 corsa OPC 3 corsa OPC 4

קטנה עם פלפל: המדור עודכן כי קורסה החדשה בגרסת OPC, שאמורה להיחשף בתערוכת ז'נבה באביב הקרוב – תזכה גם לעלייה ארצה. OPC מוסיפה פלפל לדגמי אופל כפי ש-AMG עושה למרצדס, כפי ש-M עושה לב-מ-וו וכפי שאברת' עושה לפיאט.

במקרה של קורסה, OPC חימשה את המכונית הקטנה ב-207 כ"ס, המאפשרים לה לאיים על פיז'ו 208 (200 כ"ס), על רנו קליאו  (200 כ"ס), על אלפא רומיאו מיטו QV 1.4 TB מולטי  (170 כ"ס), ועל פולו  (190 כ"ס). הכוח של קורסה OPC, המלווה במשקל נמוך של המכונית, מעניק לה יתרון ממשי אל מול כל קבוצת הספורטיביות הנ"ל.

המדור אינו מפרסם ידיעות שיחצ"נים שולחים אליו, במחאה על חיסול מוסד מסיבות העיתונאים, שהיו מאורגנות על ידי היבואנים כדי להציג כלי רכב חדשים הנכנסים לשוק. זה נגמר כאשר היבואנים החליטו להזמין ולעדכן רק כתבי חצר – חוג שאנו לא שייכים אליו, כפי שכתבנו במדור "המסיבות שמתו בשיבה טובה".

אלא שהפעם, לשם השינוי, אנו כן מתייחסים לידיעה ששלחה לנו יחצ"נית, גברת דנה פרנקנשטיין, משום שהיא הפתיעה אותנו בבשורה על שינוי במדיניות של חברת שלמה יבואנית אופל, אשר עד עתה התעלמה מדגמי OPC. במסגרת המדיניות הקודמת, לא זכתה כאן לשיווק קורסה OPC הקודמת, כפי שלא עלו ארצה אסטרה OPC השרירית ומריבה OPC

שואלים את אדוארד

אלעד: נכנסו ברכב של אשתי, יונדאי i10, וגרמו לו טוטאל לוסט. כרגע אנחנו מחפשים רכב קצת יותר גדול, והסתכלנו על הסקודה פאביה.

יש לנו הצעה מנהג פרטי לדגם Ambiente ידני 16V חמש דלתות 1.4, בעל 86 כ"ס. הרכב הוא שנת 2012 והקילומטראז' הוא 19 אלף. המחיר שהמוכר דורש הוא 54.5 אלף שקלים. הוא אומר שהרכב של אשתו, רכב שני של המשפחה, ומדי שלוש שנים הוא מוכר את הרכב וקונה לה רכב חדש. האם זה משתלם?

תשובה: מומלץ ומשתלם. לא רק בשל הקילומטראז' הנמוך אלא גם משום שזוהי פאביה מהעידן שלפני מנועי TSI, ועוד בעלת גיר ידני, חסכוני.

עמיחי: רציתי לשאול בעצתך לגבי רכב מליסינג. אני מתלבט בין שתי אפשרויות: טויוטה קורולה ופולקסוואגן ג'טה. הג'טה זולה יותר ב-100 שקלים לחודש. אני נוסע הרבה, כך שחשובה לי בעיקר צריכת דלק. וגם בטיחות וחוויית נהיגה. עד עכשיו הייתה לי קורולה והייתי די מרוצה ממנה.

תשובה: בין שתי האפשרויות הייתי מעדיף את קורולה. אמנם חוויית נהיגה איננה הצד החזק שלה, אך מנוע ה-TSI שבפולקסוואגן ג'טה עלול להתנכר בסעיף האמינות.

שרי: אנחנו הורים לשלושה ילדים קטנים, תאומות בנות ארבע (עדיין על בוסטרים) וילד בן שנה. עד עכשיו הצלחנו להסתדר עם האימפרזה 2003 החבוטה שלנו – הבנות ישבו מאחור, הבן על הסלקל מקדימה, ואחד מאיתנו נדחס מאחור בין הכיסאות. עכשיו הבן שלנו צריך לעבור למושב בטיחות לפעוטות, מה שאומר שהוא לא יכול להמשיך לשבת קדימה. שלושה מושבים לא נכנסים מאחור, ומכאן שאנחנו צריכים להחליף רכב.

בשלב זה של החיים התקציב צפוף, ולכן אנו זקוקים לעצתך. אנחנו ממש לא מחליפים כלי רכב בתדירות גבוהה, ולכן זקוקים לרכב שיוכל להכיל את שלושת הזאטוטים (פלוס אופציה לאחד נוסף, אם ירצה השם) בשנתון המינימלי ביותר הנדרש. כאמור, אנחנו לא יכולים להשקיע המון כסף.

תשובה: פה ושם מסתובבות עדיין פיאט מולטיפלות במצב סביר. אם תתקשו לצוד אחת כזו, בין אם בעלת מנוע דיזל או בנזין, אני מציע לכם לבדוק שתי אופציות: הונדה FR-V, שהיא בעלת שישה מקומות כמו מולטיפלה, ורנו לוגאן MCV קומבי (סטיישן), שיש בה מושב אחד יותר.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 238 שכבר עוקבים אחריו