Skip to content

נֵצַח ועוד יום

הזקן מודה שגם בגילו המופלג להביך, נשאר בו עדיין ילד הגדוד שאנוכי זכה להיות לקראת הרגעים הסופיים של מלחמת העולם השנייה, בתקופה שבין סתיו 1944 ועד יום הניצחון על הגרמנים, שנחגג בבירתם ההרוסה ברלין ב-9 במאי 1945

בלילות שבין הקרבות, בעיירות הגרמניות שנכבשו על ידי הצבא האדום יָסְטְרוֹב וקוֹלְבֶּרְג, השוכנת לשפת הים הבאלטי, בכפרים ובעמדות הוורמאכט שבהם עצרנו ללינת לילה בדרך לברלין, במרתפים או בדירות חשוכות, בעשן סיגריות כבד ובריח זיעה וספירט, סיפר הילד המגויס לחבריו המבוגרים לפלוגה, יהודים וגויים, על עָבָרו שחלף זה לא מכבר.

אנוכי הילד סיפר על השנתיים ימים שהוא בילה בגטו ורשה, שם הייתי עדיין עם ההורים ועם אחותי אירנה, סיפר על הפחד, על הקור, על הרעב ועל הפרדה מאבא, שנשאר מאחורי החומות לגורל בלתי ידוע, תאי גזים במיידנק או בטרבלינקה.

אותו ילד גדוד, שהייתי אני ונשארתי עד עתה, סיפר כל זאת לחיילי היחידה, שלקחו אותו יחד איתם בדרכם אל החזית, סיפר לחבריו החדשים הרוסים, האוקראינים והפולנים, אשר רצו לשמוע את סיפוריו במקום ללכת לישון. והילד – ספק קמע של הפלוגה ספק חייל בגוף של מטר וחצי, לבוש במדי צבא שתפר לו חייט הגדוד, ואוחז בתת-מקלע פֶּפֶּשָה שהוא קיבל כדי לא להיות בודד – נענה לדרישת החיילים והמשיך לספר על הגטו.

הוא סיפר על מכות הרצח שחטף משוטרי היודנראט, שנראו כמו שטנים שיצאו מאיזו מאורה כדי לשתף פעולה עם הרוצחים הגרמנים. "הם היו מרביצים תוך כדי שנבחו עליי פקודה חוזרת כמנטרה 'תלמד יידיש!', שהם דרשו ממני בין חבטות ובעיטות", תיאר ילד הגדוד ללא מבוכה וללא מעצורים, כפי שהיום הוא מתאר בבלוג את כל מה שהוא זוכר, מבלי להתבייש לספר.

אַלָּה יוסתור

לנשיא ארה"ב, שבזמן כתיבת מילים אלה מבקר במכון 'יד ושם' בירושלים, אין סיכוי לראות במוזיאון השואה את האביזרים העיקריים של גטו ורשה, כי 'יד ושם' מתעלם מהם.

וכך, לא מוצגות בתערוכה אלות העץ של שוטרי היודנראט האלימים, אותן אלות שידעו להרוג. מעינו של הציבור מוסתרות גם ריקשות האופניים שנסעו ברחובות הגטו על שלושה גלגלים, אותו כלי תחבורה שבאמצעותו היה רוכב שרירי ושזוף, לבוש סמרטוטים, מסיע על המושב הקדמי, המרופד, את בעלי אפשרויות הביזנס קלאס הגטואי ממקום למקום, כדי שלא יותקפו על ידי רעבים ללחם.

שכר הסופרים הראשון שלי

בתמורה לסיפוריו, חיילי הגדוד לימדו את הילד לנהוג בסְטוּדְבֵּייקֶר, משאית אמריקנית שתיבת ההילוכים שלה היא ללא סינכרוניזציה, כך שהילד למד להוריד הילוכים באמצעות דאבל קלאץ'. עברו שנים, וגם בתיבות הילוכים משוכללות ממשיך הזקן שנשאר ילד להשתמש בשיטת הדאבל קלאץ', שבזכותה מובטחים לגלגל התנופה הכפול בב-מ-וו Z3M קוּפֶּה שלו חיי נצח.

ועוד בתמורה לסיפוריו, לימדו החיילים את תושב הגטו הצעיר לשיר איתם שירים רוסיים, הלופתים את הגרון כפי שרק שירים רוסיים יודעים לעשות, וביניהם השיר "פְּרָשְצָ'יי לוּבִּימִי גוֹרוֹד" (היי שלום, עיר אהובה), שיר סנטימנטלי תמים לכאורה, אלא שהוא נשא אז משמעות חתרנית, מוסתרת היטב בין המנגינה הנוגה והמילים הרומנטיות.

Edek-mlody-kontrast

אלא שאת זאת הבין אנוכי רק עשרות שנים אחר כך, בהפתעה מוחלטת ורק בזכות הגיל המופלג שלקח עליו חסות. כי בצעירותו היה זה לגביו עוד שיר רוסי אחד ששרו החיילים בדרכם לברלין, כמו "קטיוּשה" או "ליל אפלה".

סטלין לא הבין

הנה הבית של השיר "היי שלום, עיר אהובה" בשפתו המקורית בפונט הקירילי, בתעתיק ללועזית, ולבסוף בתרגום לעברית:

Прощай, любимый город
Уходим завтра в море
И ранней порой
Мелькнёт за кормой
Знакомый платок голубой

Proszczay, lubimye gorod
Uchodim zawtra w morie
I ranniey poroy
Mielkniot za kormoy
Znakomyj platok goluboy

 

היי שלום, עיר אהובה

מחר נצא לים

ובערפל השחר

תיבלע בין הגלים

המטפחת הכחולה שלך

מצעד הפְּרֵדות

והזיכרון לוחש לילד הגדוד הזקן שאסור לשכוח את אינספור הפעמים שעזבו אותו מוריו החיילים, אשר נפלו בקרב בהמוניהם, או את כל הפעמים שהוא עצמו עזב מקומות שאהב, בתים ומכוניות, והפליג מנמלים למיניהם, ובכל פעם נפרדו ממנו מטפחות כחולות והוא נפרד מהן – לטוב, לרע או לחינם.

וכעת חוזר שוב לזקן השיר הרוסי הישן שהזקן מכיר על-פה, אלא שהפעם, ברקע המנגינה, נשמעת מרחוק געיית צופר של אונייה, אשר עומדת להפליג לאותו אי-שם שבין חלום ובין השיר העצוב, שיר חסר רחמים כפייתי, המזכיר לזקן ששוב מתקרבת פרדה מהמטפחת הכחולה, האחרונה אולי.

טיפ טיפה: ידידת נפש

את הפרס הראשון בתחרות הצילום "גרנד פרי פוטו 2017" בקטגוריה "חיי היומיום" קיבלה הסופרת אנה גּוֹנְדֶק על סדרת תצלומים שהיא עשתה בתאילנד, שם כל שיאי הפופולריות נתונים ל"ילדי אלוהים", כלומר לבובות אשר לאמונת התאילנדים נושאות כוחות על-טבעיים.

"Kam Lai" (קאם לאי; בשפה התאית: ללא נשימה) הוא השם שהעניקה Ah Mui בת ה-58 לבובה שהיא קנתה אשתקד בבנגקוק מ"אדם קדוש בעל קשרים עם עולם שכולו טוב". זה לא היה סתם מוֹכר בובות, טוענת האישה, אלא קוסם בעל אמונה שהתקין ב"קאם לאי" נפש טהורה של ילדה תאילנדית אמיתית, מה ששינה לחלוטין את הבובה עשוית הפלסטיק.

Ah Mui מתייחסת לבובה זו כאל בתה. היא מדברת איתה, ישנה איתה מחובקת, ומאמינה ש"קאם לאי" מביאה לה מזל. ה"אֵם" המסורה לא משאירה את בובתה לבדה אפילו לרגע, מטיילת איתה במכונית מבלי לפחד מסכנת תאונות, ואף לוקחת אותה לעבודה, שבה ההכנסות גדלו, תופעה ש"אמא" מייחסת להתערבות הרוחנית של "קאם לאי".

העיתונאים שראיינו בפאריס את הצלמת גונדק לרגל זכייתה ב"גרנד פרי פוטו" שמעו ממנה שהתצלומים שהיא הביאה לתערוכה מתאילנד "מעידים בסך הכול איך תושבי מדינה זו מתמודדים עם קללת הבדידות".

Lalka

שואלים את אדוארד

זאב: בהונדה סטרים שלי יש בעיה ללא מרפא כבר תקופה ארוכה.

הרכב שנת 2001, 2,000 סמ"ק, ועבר לאחרונה את ה-300 אלף ק"מ. המנוע לא מצליח לעבור את ה-3,500 סל"ד, ומגמגם (גם בהילוך סרק). חשוב לציין שעד 3,500 סל"ד אין שום בעיה.

היסטוריית הטיפולים במסע אחר מקור התקלה: החיישן של הממיר הקטליטי קיבל מכה ולכן טופל. לאחר מכן הוחלף יוניט לחץ שמן של מערכת V-TEC ובוצע אתחול מחשב, ובהמשך הוחלפו גם חיישן ורשתית V-TEC. כל זה בהמלצת המוסך, ומאחר שהבעיה לא נפתרה, המוסך ואני נשארנו אובדי עצות.

לעתים רחוקות יש כמה ימים שהרכב "שוכח" מהתקלה ומתפקד כראוי, אך לא הצלחתי לגלות דפוס שגורם לזה. אשמח לשמוע אם יש לך רעיון או עצה.

תשובה: מה אומר המחשב הדיאגנוסטי במוסך השייך ליבואן הונדה? האם הוא ממליץ לרענן את תוכנת המחשב של הרכב, טוען כי האשם בתקלה הוא הקויל, או שהוא גילה חולשה במשאבת הדלק, מסנן דלק סתום או סתם סתימה במערכת המספקת אוויר למכל הדלק, שהיא תקלה פרוזאית נפוצה למדי?

אם האפשרות האחרונה היא הסיבה להפרעה שאתה מתאר, אז אפשר לנסות לנסוע כמה קילומטרים בלי הפקק של מכל הדלק – או עם פקק חלופי שיש בו נקב. אם בעקבות נסיעה ניסיונית זו המנוע לא יסרב לעבוד בטורים גבוהים, התעלומה נפתרה.

ישי: הוריי מחפשים רכב יד שנייה בעל יכולות שטח שמתאים לזוג אנשים בוגרים (חמישים פלוס). התקציב הוא מאה אלף שקלים. כרגע יש ברשותם הונדה סיוויק שנת 2012.

הפרמטרים שחשובים הם: אמינות, שיהיה נוח בנסיעות ארוכות (הם עושים מעל 25 אלף ק"מ בשנה), ושתהיה אופציה לנסיעה בשטח ללא דפיקות לב מיותרות. כרגע נראה שההכרעה היא בין ה- XVלפורסטר. אשמח לדעת מה היתרונות והחסרונות של כל דגם, ועל איזה מהם אתה ממליץ (מבין הדגמים האוטומטיים).

תשובה: היו שנים שפורסטר חוללה נפלאות בתצורת הסטיישן הוותיקה, גם עם עקב אכילס בדמות תיאבון מוגזם לדלק, במיוחד בדגמי הטורבו. החידוש בגופה של פורסטר, והמודרניזציה שעשתה ממנה משהו בין SUV לקרוסאובר – הפכו את פורסטר דומה למתחרותיה, עם יתרון משמעותי בזכות מנוע בוקסר מתוקן והנעה 4X4 קבועה.

בכל אופן, בין פורסטר החדשה ו-XV, הבחירה באחרונה נראית הגיונית יותר. היא נעימה וקלה יותר לנהיגה, ומרגישה טוב גם בכביש וגם בשטח שאינו מתורבת במיוחד.

חיים ד': א. האם קיים בשוק גלגל לרכב העשוי מגומי מלא (כמו גלגל לעגלות ילדים), ללא צורך במילוי אוויר, כך שאין מצב שיקרה תקר לגלגל?

ב. אם יש, מדוע לא משווקים אותו?

ג. אם אין, מדוע לא מייצרים?

תשובה: הפטנט שאתה מתאר היה בייצור לפני מאה ומשהו שנים, כלומר בתקופה שבה לפני המכונית הנוסעת הלכו ברגל משרתים עם פנסים. גלגלים מלאים כאלה נשארו זמן-מה רק בעגלות סוסים, בעוד שיצרני המכוניות פנו לצמיגים מנופחי אוויר.

האוויר שבתוך הצמיג מאפשר אמורטיזציה בשיתוף פעולה עם הקפיצים ובולמי הזעזועים – וכך נוצרים אחיזת כביש, היגוי ונוחות נסיעה.

דוד מזרחי: רכשתי מרצדס GLA 250 שנת 2016 מטרייד-אין "כלמוביל", שהיווה רכב הדגמה שעשה 7,878 ק"מ. בהכירי היטב את המותג מרצדס מעברי כנהג 42 שנה, ומאחר שנסעתי על b200 טורבו והייתי מרוצה מהמנוע והגיר הנפלאים שלו (וזאת בניגוד לעיצוב פנים הרכב, שעשוי מחומרים לא איכותיים ומתפרקים) – חשבתי שאני משדרג את חוויית הנסיעה בעוברי לרכב חדיש בעל אותם נתונים טכניים ויותר הספק מנוע.

עשיתי נסיעת מבחן בת 10 דקות, שבה נאמר לי שהגיר חכם ולוקח לו קצת זמן ללמוד את הנהג ולהתנהג בהתאם. נסעתי ברכב הביתה לאחר תהליך קנייה מתיש מחוסר יעילות ומחוסר כבוד, וכבר בדרך הרגשתי משונה עם הגיר: הרכב נסע אמנם חלק והאיץ בצורה יפה, לקח לו שניות לעלות הילוכים, עד כדי כך שאחרי נסיעה של 200 מטר הוא הגיע להילוך רביעי מתוך שבעה וזאת בלחיצה מתונה על הדוושה – אך כשהיה צורך להוריד את הרגל מדוושת הגז,.ההילוכים לא ירדו, המהירות ירדה, ואז כל פעם שלחצתי שוב על הגז המנוע התחיל לצלצל, ההגה רטט נואשות ודוושת הגז רעדה.

לאחר יומיים פניתי למרכז שירות מורשה, בחושבי שזו תקלה פתירה עם הכנסת הרכב למחשב. לאחר שלוש פעמים שהגעתי למוסך, שם ניסו לפתור את הבעיה, נאמר לי שזוהי התנהגות הרכב ואין שום בעיה. הייתי המום מהתשובה, שהוקלטה ושמורה עימי. לא הסכמתי בשום אופן לתשובה כזו מחברה שהשם שלה הוא ביטוי לאיכות בלתי מתפשרת. הטענה שהמערכות מכוונות לחסוך בדלק לא שכנעה אותי שמרצדס ויתרה על איכות וחוויית נהיגה למען חיסכון בדלק. לדעתי זו תקלה ברכב שהם מתנערים ממנה.

פניתי להנהלת החברה, בטענה שעלותו הגבוהה של הרכב לא מצדיקה תקלה כזו שמבטלת את חוויית הנהיגה בו, אך הם מושכים את הטיפול. פניתי לשלושה בוחני רכב מחברות מובילות לקבלת עצה. הם הבינו את הבעיה, אך אמרו (מוקלט) שהם לא מבינים מדוע אני ממורמר, אף שבזכות ההמלצות שלהם נרכש הרכב ללא חשש. כשביקשתי את עצתם קיבלתי מכולם תשובה אחת: "תמכור אותו".

יצוין כי למדתי מכונאות רכב, ובצבא שירתי כמדריך מכונאות טנקים ואף נבחרתי להיות בצוות ראשוני לפיתוח המרכבה. לאחר מכן שירתי כמכונאי ראשי ביחידה. במשך 42 שנות ניסיוני עם כלי רכב לא נתקלתי בתופעה כזו. למיטב ידיעתי והבנתי, חייו של מנוע מצלצל מתקצרים באופן משמעותי, וכמובן חוויית הנהיגה בלתי נסבלת.

תשובה: אני חושש שהמקרה שתיארת ימצא את פתרונו רק בבית משפט, שייאלץ להכריע אם נפלת קורבן לרמאות או לא. אני מציע לך לפנות לשמאי ויקטור עידן, מומחה בהערכת נזקים בכלי רכב ובהגשת תביעות.

*

תצלומי השבוע: אומרים מבלי להגיד. י"א ("אנונימי") צילם בירושלים תמונה המתאימה לדעתנו להשתתף בתחרות "גרנד פרי פוטו". קשה להאמין שהיא אינה מבוימת אלא אמיתית, אך היא כזו.

בנוסף צילם ידידנו י"א יגואר E-Type נדירה, אחת מהיגוארים E-Type הרבות אשר מחזקות את נבחרת הקלאסיות של "מועדון החמש". רק לפני כמה שנים היה החיזיון של דגם זה נדיר, ותעיד על כך השמועה הנרגשת שרצה אז על "איזו E-Type מסתורית המסתובבת בפרברי תל-אביב", אשר הכניסה את אספני העתיקות למתח.

י"א תפס גם את ב-מ-וו אִיסֶטָה, סבתהּ הרוחנית של ב-מ-וו 700 CS קוּפֶּה, שהקשיש המורשה פתח איתה את הרפתקאותיו בראלי. לצד איסטה חונה פיאט 500 הבלתי נשכחת, שיש חשק ללטף אותה כאילו הייתה חיית מחמד, ולא מכונית שמלמדת עד היום את כל האמביציוזיות על ארבעה גלגלים מהו היגוי לדוגמה, ומהי הנאת נהיגה בתנאים ספרטניים.

לזקן אנוכי היו ארבע פיאטים כאלה, אחת בפולין של שנות השישים, שקיבלתי מהאנשים שקנו ממני את רנו R8 גורדיני, אשר הוסיפו את פיאט 500 לשטרות הכסף שהביאו לי תמורת רנו. שלוש פיאט 500 נוספות היו לי בארץ. אני מתגעגע לכל אחת מהן, מודה הזקן, אשר 500 האחרונה שלו הייתה משופרת, בעלת ציריות מחוזקות וסטרטר שנתפס בבורג נוסף לבל ישתחרר בזמן נסיעה.

התצלום נוסף הוא קומפוזיציית טבע דומם של שלושה אלמנטים – מרצדס, ספסל ואופניים. הסכימו איתי שתצלום זה אומר כדבעי על סביבתנו הים תיכונית מבלי להגיד הרבה.

Jerusalem xlmercedesisetta et fiat 500jaguar E-type

 

המדריך למתחילים

הגיע הזמן להציג כמה מסקנות שהקשיש אנוכי אסף במשך ניסיונותיו הנמרצים במרחבי האמנות, הכתיבה, בימוי הסרטים, אחזקת הרכב ונהיגת המרוצים

בניגוד למה שהתרגלנו לחשוב אחרי הגן, הבגרות, הצבא, האוניברסיטה והנישואים, קיים קשר הדוק בין כל העיסוקים הנ"ל. "קשר סיבתי, מגמתי ורלוונטי", טוען בעקשנות הזקן, הנגרר כהוגן על ידי כוח האינטואיציה, אשר טווה קשרים בין תחומי האמנות שהזכרנו ובין נהיגה ואחזקת רכב.

הזקן תפס זאת רק לאחר שעבר את רוב חייו ועוד קצת, בערוב דרכו, כאשר המכשפה הקרויה "אינטואיציה אנושית" שכנעה אותו בעומק תובנותיה, ואנוכי הבין שרק כוחותיה של אינטואיציה זו, המגיעים מהקרביים בגופו של מחפש התשובה או החיזוק, מסוגלים להציל אותו ברגע הצורך.

ואם כך, אז אין ספק שברגעים הקריטיים מוטב ללכת על דמיון פרוע, ולהתעלם מהחלטות סטנדרטיות שמציע השכל.

חשק מהפנט

מִכול החשקים האישיים שמתניעים עדיין את נפשו של הנוכחי המזדקן, אותו "קשיש מורשה" esq (אדון, מר) – הכינוי שבחרה עורכת המדור חגית כ' והזקן אימץ לעצמו בהתלהבות – מהבהבת עדיין בשמחה השאיפה, המהפנטת את הזקן החוצפן, להצטרף לחבורת הגיבורים בספר השיאים של גינס בעזרתה של Hungry Heidi, כלומר ב-מ-וו Z3M קופה שלו.

כן! המורשה הכפייתי זומם להיכנס לפנתיאון של גינס כ"דמות זרה מארץ הקודש שאינה דוברת גרמנית, אשר למרות גילה המופלג הקיפה את מסלול נורבורגרינג בקצת פחות מ-9 דקות".

משימת התאבדות להמונים

כדי להשיג את היעד המבוקש, האתגרי לגביו, בילה הזקן ימים מול מק-בוק Pro 17 הוותיק, עד כי בן apple המסכן התחמם ומת בגלל הסרטונים שמגיש יוטיוב, אשר בעזרתם ניסה המורשה לזהות מקומות מסוכנים בתוואי של נורבורגרינג – אותן מלכודות שהוסתרו היטב על ידי יוצרי המסלול, ובגללן מאבדים את רכבם נהגים רבים שהם שאפתניים דיים כדי לא להסתפק בטעימה בלבד של האתר המפורסם אלא לנסות להבריק בו.

והם מנסים לשווא, רובם ככולם, כי מבחן גרמני זה אינו קל לגבי מתחילים, חובבי מתח מתוסכלים שהמסלול מחזיר אותם למציאות בששון-לאיד.

אימונים לקראת הגרדום

הזקן לא מסתפק בסרטונים המלשינים על מלכודות אלו, ומבלה שפע של שעות בסימולטור כדי למנוע אפשרות שהוא יחזק במו גופו את רשימת אלה שהתרסקו כבר על הגדר, ועוד שילמו לבעלי המסלול על הנזקים שגרמו לו ולציוד בו.

אין למורשה ספק שגם הוא מנופח באמביציה חולנית לא פחות מאשר קופצים אחרים הבוחרים מרצונם החופשי בעלייה לגרדום, קונים תלושים להקפות מסלול המזכירים לוותיקי ארצנו את תקופת הצנע, ומזנקים ברכבם.

"את מסלול הוקנהיים, אשר אף הוא ממוקם ברייך הרביעי, הכרתי ללא עזרת סרטונים כי יוטיוב עוד לא היה קיים, וגם בלי שום סימולטור", נזכר הזקן, אלא שמיד צצו שתי עובדות פרוזאיות שקלקלו את ניסיונו להמעיט בקושי של נורבורגרינג. הן הזכירו לזקן שבתקופה הטרום-אינטרנטית הקשיש הנוכחי היה צעיר יותר מכעת, ושמסלול הוקנהיים אינו משוכה גבוהה כל כך, אלא מבחן ידידותי למדי בשביל חובבני נהיגת מרוצים אמביציוזיים המאמינים בנהיגתם.

כך שאין להשוות את מסלול הוקנהיים הקצר והחביב כלפי מתחילים לנורבורגרינג, הארוך ממנו פי חמישה ומפחיד במבחר סיבובים המפתיעים בזוויות משתנות, אשר מתַפקדים כמלכודות עכברים.

אותו מוח מרושע?

בנורבורגרינג מרגישים, מגלה הזקן, שמסלול זה תוכנן על ידי אותו מוח גרמני שתכנן גם את מלחמת העולם השנייה, את רצח העמים ואת השואה. רק בגלל זה כדאי לשלוט עליו.

צייר לי מציאות

"למד אותי", מבקש הקשיש את הסימולטור, בעל הגה מצופה עור ושלוש דוושות, כמו שהילדה הרעבה באגדה של הנס כריסטיאן אנדרסן פנתה לשולחן קטן בחדרה בבקשה "ערוך את עצמך". אלא שהסימולטור יודע לשקר, כך שאין להאמין לו. נכתוב על כך בקרוב.

מבט שני הוא רנטגן

המטרה הנוספת של הזקן קשורה בסרטו "שועל הכסף של פליציה ט'", ובמיוחד בגרסת הבמאי, שהוא ובנו ערכו בביתם לפני שנתיים וחצי.

כפי שסופר כאן רבות, המורשה הזָהיר שמע בעצתם של עורכי דין, ועדיין לא הקרין בפני איש את הסרט, שאורכו שעה וחצי, כדי לא להפר את זכויות המפיק הרמאי מלודז'. שהרי הקרנה של גרסת הבמאי בציבור הייתה עשויה לאפשר למפיק מנוול זה לתבוע צדק בבתי משפט. אמנם זוהי אותה במה שהוא הפסיד עליה פעם אחר פעם, אלא שאין לו כסף להחזיר לספונסר, "המכון הממלכתי הפולני לסרטי איכות", כפי שהשופטים ציוו עליו.

והנה קרה שבזמן צפייה עצמית (המותרת עדיין) בגרסת הבמאי של סִרטו, הבין הזקן שהוא מביט בתמונה הקולנועית של חיי משפחתו וחייו שלו בגטו כפי שהוא מביט במסך הסימולטור העוקב אחר ההפתעות המרות במסלול נורבורגרינג, פרק אחר פרק, סיבוב אחר סיבוב.

וכך, במבט השני על הסרט, הביקורתי עד דק, שמע הזקן את קולה של האינטואיציה, הלוחשת לאוזניו שאין מנוס אלא לפתוח מחדש את תיק העריכה, שהוא חשב כי נסגר, וללכת איתה רחוק יותר.

סוף סוף עוזר לעצמי

בצעירותו של הזקן היו אומרים עליו שהוא יודע לתקן את העריכה בסרטים של אחרים – כלומר להתאים להם מוזיקה, לשנות את סדר התמונות, להמציא חיבורים חדשים ביניהן וכו'. לא פעם קולגות במאים ביקשו מהטרום-קשיש עזרה כאשר הגיעו לסמטה ללא מוצא, והוא התגייס למען סרטם.

והנה כעת, בזכות השנתיים שעברו מאז עריכתה של גרסת הבמאי של "שועל הכסף", קרה שאנוכי הביט בסרטו מרחוק, כאילו לא היה שלו, וכך, בכוחו של מבט צונן זה, זיהה את רוב המקומות שבהם המתח בסרטו יורד בגלל הקסם המתעתע של הזיכרונות.

כי העריכה הסטנדרטית, המשרתת את התסריט שכתב הזקן ואת המוזיקה של המלחין הגאוני כריסטופר קומדה, פספסה את השטח המת שקיים בין הדמיון המתגלגל על המסך ובין הריצה של הזיכרונות האמיתיים – כפי שבאימונים לקראת מסלול נורבורגרינג מפספס הסימולטור הסטנדרטי פרטים מכריעים, וגורם לנהג אופוריה ותחושת "וואלה, הולך לנו!", אשר מובילות להתרסקות ולהריסת גדר הבטיחות, כי אנו, חובבי נהיגת המרוצים, מבינים מאוחר מדי שמכשיר התרגול הוא פדגוג קטן מאוד, שאינו פועל בכוח האינטואיציה.

הזקן מתקשר לבנו

– "אני בא", הודיע המורשה לבנו היקר, "תכין לי מזג אוויר מתאים, ותשמור בשבילי איזה שבוע עבודה על השינויים שאני רוצה לעשות בעריכה, כי אתמול בערב צלצלה אליי המוזה והמליצה על ביצוע שינויים אלה".

– "חשבתי", ענה הבן לזקן, "שאתה עוזב את ענייניך הקולנועיים, ומגיע לגולה כדי להכין את היידי שלך לנהיגה על מסלול נורבורגרינג. חשבתי שתחליף לה בולמים, צמיגים וקפיצים, ושתתקין בה קשת בטיחות כמו ב-Z3M קופה ההיא שהקיפה את נורבורגרינג ב-7.95 דקות, בסרטון שמצאנו ביוטיוב! השחורה הזו של הבריטים הקיפה את נורבורגרינג בדקה פחות ממה שאתה חולם…", עקץ אותי החוצפן חסר הרחמים.

כך קורה, ידידיי, כשלא מפקחים מקרוב על חינוך ילדינו.

נוסעים סמויים באונייה

"תן לי דוגמה לשינוי שאתה עומד לעשות בסרט", ביקש הבן העורך, והזקן הודה שהוא עומד לערוך מחדש גם את הקטע ההוא שמרגש אותו עד היום, שבו אבא מספר לילדיו הסגורים איתו בגטו – כלומר לנוכחי ולאחותו אירנה – על הנוסע המפליג באונייה עם כלבו.

"הייתי רוצה להוסיף לקטע זה את המידע", גילה הזקן, "שהנוסע הוא למעשה יהודי בודד המפליג לפלשתינה. אנסה גם להוסיף תמונות דוקומנטריות מתקופת המנדט הבריטי, שבהן אשתול את נוכחותם של הילדים המביטים מקרוב על המשך הסיפור, כאילו לא היו נמצאים בדירתם בגטו אלא על סיפון אונייה זו, וממנו הם עוקבים מקרוב אחר הדרמה המתרחשת".

בקרת איכות משולשת

עריכה של סרט בודקים הדבקה אחר הדבקה, שוט אחר שוט – כפי שעל מסלול מרוצים, המתוכנן כדי להיות עוין, בודקים כל ישורת (מה היא מסתירה אחריה) ושואלים כל סיבוב אם הוא מאפשר להישאר בו בהילוך שלישי ובדוושת דלק לחוצה עד הרצפה.

באופן דומה בודקים גם את הציורים של הזקן, שהוא מתכוון לסדר להם תערוכה בתל-אביב: בונים סטודיו עץ כדי להיווכח איך הם נראים אחרי עזיבתם למשך חורף, ואז מוכרחים להחליט אילו מהם לקחת ארצה ואילו עדיף לשכוח או לתקן.

ומבהיר הזקן כי אף שהסרט והציורים קודמים לכול, הוא לא שכח את נורבורגרינג, ו-Hungry Heidi שלו אכן עומדת להצטייד בסתיו הקרוב בשלדת KW קשוחה ונמוכה, בבולמי בילשטיין B8 ובצמיגי מישלין פיילוט ספורט cup2, חצי סליקס כמו R888 של טויו, שאותם לובשת כבר אחותה של היידי, הונדה CRX. בנוסף על כך, היידי השמנמונת החביבה תיאלץ לרדת קצת במשקלה.

להרכין או להקרין?

אלא שעם כל הכבוד להופעה של פרויליין היידי על מסלול נורבורגרינג, אין לזקן ברירה אלא לקחת פסק זמן לפני כל החיזוקים הנדרשים בבווארית – כדי להתיישב על הסרט, לשנות קצת פה ושם, ואז להקרין בכל זאת את גרסת הבמאי 2, בבית העיתונאים ע"ש סוקולוב או בסינמטק.

כי האינטואיציה של המורשה אינה מסכימה עם עורכי הדין, המבקשים שהזקן ירכין את עצמו ויימנע מהקרנה, עד סוף ימיו אולי. האינטואיציה אומרת את ההפך: לטענתה, אם יהיו מלחמות, או לחלופין, כמו שמציעים המפיק הישראלי מרק רוזנבאום והקוראת היקרה רחל טסה, יסוכם איזה הסדר עם המפיק הפושע, השומר על זכויותיו ומחזיק בשבי את חומרי ההקלטה המקוריים של הסרט – אז שיהיה מה שיהיה. לעזאזל עם הזהירות המוגזמת, שאינה מסָפקת תשובה מסקרנת אם הגרסה הערוכה מחדש של "שועל הכסף" תנחל הצלחה או כישלון.

gti R 2gti R xl

gti 3gti R

תיק מס' 38 980 36: היו שנים ששעשע אותי לערוך רשימה של מכוניות מבחן אשר כתבי הרכב פגעו בהן על כבישי הארץ ואף חיסלו אותן כליל. גיליתי אז שההתרסקויות הן פועל יוצא של רשלנות פושעת מצד ה"בוחנים" או של חוסר ידע שלהם בנהיגה. הופתעתי מכך שהיבואנים התייחסו בסלחנות לפגיעות בסחורתם, עד שהבנתי שהעניין משחק לטובתם. שהרי אחרי כל תאונה מביכה במכונית מבחן, הכתב שעשה אותה ניסה לפצות את ברוני הייבוא ויחצ"ניהם בכתיבה נלהבת על הפירמה – וכך למעשה הפכו לא מעט מהכותבים בענף לכתבי חצר פעילים ומנוסים.

נזכרתי כעת בתחקיר ישן זה שעשיתי בגלל מותה של גולף GTI R חדשה, שנפלה קורבן לכתב שאינו מיומן דיו כדי לפקח על 300 הסוסים של R הגזעית. האפשרות ההיפותטית שה"בוחן" השאיר ברמת-גן את זוג האופניים שעליהם הוא הגיע לאולם התצוגה – הייתה אמורה להדליק בפירמה נורה אדומה, אך ספק אם אנשי צ'מפיון מוטורס התעניינו בכלל בכישורי הנהיגה של האיש שרצח להם את GTI הנפלאה.

נראה לקשיש שמחסל ה- Rלא קרא במדורנו ש-4X4 דורשת זהירות יתרה, משום שהיא אינה מסמנת לאוחז בהגה שבכוונתה להחליק כפי שמזהירות את הנהג מכוניות "נורמליות".
למטה: עדיין בידיים טובות. גולף GTI R בעלת מספר רישוי 38 980 36 באחד המבחנים, ימים ספורים לפני ריסוקה

gti R kodem

טיפ טיפה: קטינות מנוצלות ומטושטשות

בכפוף להסכם הג'נטלמני שבין כתבים ויבואני רכב עבריים, מכוניות הנמסרות למבחני דרכים מתפרסמות במדיה עם לוחיות רישוי המטושטשות באמצעות מחשב. מכוניות תמימות אלה, ביניהן גם מומלצות ואכן טובות כפי שנכתב עליהן בדו"ח המבחן – זוכות באנונימיות כמו קטינים שפניהם טושטשו לפי חוק, וכמו אנסים, גנבים, מושחתים ואנשי עולם תחתון לפני העמדתם לדין.

מה הסיבה העומדת מאחורי הקלעים של הטשטוש שעובר המספר המופיע על לוחיות הרישוי במכוניות מבחן? האם יש אמת בחשד של הקשיש המורשה, הסבור כי לפי אותו הסכם סודי שהזכרנו, הגרפיקאים מטשטשים את מספר הרישוי כדי להסתיר את העובדה החשוכה שמכונית מסוימת רשמה קילומטרים במבחנים, עברה מכתב לכתב ואולי גם נסעה בשטח לא מתאים לה, התקלקלה ותוקנה? כל התלאות הללו שעברה מכונית המבחן המסכנה הן שטויות, שהרי אחרי רחיצה, פוליש וטיפול זהיר במד הקילומטרים, שבתקופה האלקטרונית אינו משאיר עקבות – אותה מכונית מבחן משופשפת תימכר כ"יד ראשונה" נוצצת ומצופה בניילונים, מריחה טוב, ומתגאה באפס קילומטרים. ממש בתולה.

אם קיימת סיבה אחרת לטשטוש המספר בלוחיות רישוי של מכוניות מבחן המופיעות בידיעות, ב-ynet, בוואלה ובכל מדור או אתר רכב אחרים – נשמח להתנצל על ההשערה שהעלינו כאן, נפסיק לחשוד בקיומו של monkey business, ונפרסם כל הסבר, בלתי הגיוני ככל שיהיה.

שואלים את אדוארד

מהיר ועצבני: גם קומבינת מובילאיי והיבואנים ושות' בארץ ישראל  היא אירוע טרור, כי:

  1. לוקחים מכונית חדשה, "מפשיטים" ממנה את כל אבזור הבטיחות הפאסיבי והאקטיבי, את המולטימדיה המקורית וציוד עזר מקורי (כמו חיישני רוורס) של יצרן המכונית, ציוד שמוטמע היטב ומורכב באופן מקצועי בשלב הייצור וההרכבה של המכונית על פס הייצור.
    2. ואז "מלבישים" את המכונית החדשה בקומבינת גימיק של מובילאיי/שעשוע/יבואנים ששותפים במובילאיי, ומלבישים מולטימדיה סינית מפינת הזול – והכול מורכב בפלייר פטנט, איזולירבנד ואזיקונים, עם הרבה חפירה וחאפריוּת ונזק למכונית החדשה שרכשתם במיטב כספכם, שגם עלתה לכם פי שניים יותר מאשר בחו"ל. ונזכיר כי החצי מחיר בחו"ל כולל את כל האבזור, שכולו אוריגינלי, מוטמע ומורכב בידי יצרן המכונית על פס הייצור בארץ הייצור.
    3. רוכשי מכוניות חדשות בישראל, עובדים עליכם בעיניים.

עזריאל למברגר: מה דעתך על טויוטה קורולה רובוטית? יש לי הצעה מעניינת (קילומטראז' נמוך, יד ראשונה) של רכב כזה משנת 2009 או 2010.(הבנתי שעם רובוטית 2008 לא כדאי להתעסק).

או שכדאי ללכת על האוטומט ה"סטנדרטי"?

תשובה: החיסכון בדלק ברמה של גיר ידני, כמו גם אמינותו של הגיר הרובוטי, תומכים בהצעה זו.

אם כי הגיר הרובוטי אינו אופציה לבעלי טויוטות שהתרגלו להחלפה חלקה של הילוכים בגירים פלנטריים – אשר מבזבזים אמנם דלק ופוגעים בביצועים אך בתמורה מפנקים את הנהג והנוסעים. נכון שקיימות שיטות לריכוך מסוים של ההחלפות הברוטליות המאפיינות את תיבת ההילוכים הרובוטית, אך אפילו דוקטורט בתחום השימוש העדין בדוושת הדלק אינו יכול "לגהץ" את החלפות אלה.

בכל אופן, מומלץ לערוך נסיעת מבחן בקורולה בעלת גיר רובוטי, כדי לבדוק אם נישואים עם גיר זה אכן פוגעים אנושות בנוחות הנסיעה, או שהם נוסכים הרגשה ספורטיבית דווקא, שקל להתרגל אליה.

משה קליין: ברשותי אופל קורסה אוטומטית מודל 2013 שעשתה 95 אלף ק"מ. לאחר שראיתי כמה אזכורים ב"שואלים את אדוארד" לגבי החלפת שמן גיר אצל המומחים לכך, שאלתי את מרכז השירות המורשה של היבואן מתי צריך להחליף שמן גיר באופל אוטומטית זו.

נעניתי בכך שאין הוראה או המלצה של היצרן להחליף שמן גיר, ועל כן לא מחליפים.

אציין שעד עתה הגיר לא עשה בעיות כלשהן. האם המלצה כזו נשמעת לך הגיונית?

תשובה: כאשר אופל הייתה שייכת ל-GM (ג'נרל מוטורס), המוסכים המוסמכים של היצרן היו ממליצים על החלפת שמנים בתיבות ההילוכים האוטומטיות של קורסה ושל אסטרה, לדרישתן של חברות השמנים. כנראה, המיזוג של אופל עם הקונצרן הצרפתי PSA (פיז'ו-סיטרואן), שקנה את אופל מהאמריקנים, שינה את מדיניות השיווק של הפירמה למתחשבת פחות בבעלי רכב, שתפקידם הוא לקנות דגם חדש מדי שלוש-ארבע שנים.

במקומך, הייתי מבקר במכון מנוסה לגירים אוטומטיים, ומבקש בעלי מקצוע שיבדקו את מצב שמן הגיר בקורסה שלך לפי צבעו, ריחו, צמיגותו והכמות שנשארה. בהתאם לבדיקה זו יוחלט אם להחליף שמן או לא.

זקן תחת סייבר

כוחות בלתי מזוהים השתלטו בשבוע שעבר על אמצעי הקשר הניידים של המורשה, והצליחו לשתק כרצונם הזומם את המוחות האלקטרוניים אשר היו עוזרים לאנוכי

זה מה שקרה כאשר אויביו המסתוריים של הקשיש מצאו את מקום מחבואו, פצעו ללא רחמים את אמונו של האיש, חיבלו בשמחת החיים שלו, בלחץ דמו וגם בעקומת הדופק, וכך הפריעו לעיסוקו השוטף כקשיש מורשה.

רק את מספר נעליו של קורבן ההתקפה לא הצליחו כוחות עלומים אלה לשנות, והוא נשאר בינתיים 42, תודה לאל.

גם אתה, מק?

תחילה פתח במרד גאוות המורשה, הלפטופ MacBook Pro17, אשר מבלי להשמיע את ההתרעות המקובלות אצל הפירמה, שסמלה הוא תפוח נגוס על ידי ארנבת, התחיל להיכבות כאוות נפשו.

מק זה צולל אל התרדמות שלו באופן ערמומי: הוא אמנם לא מסרב להתניע מחדש פעם אחר פעם, ועובד כרגיל ב-20-25 השניות הראשונות, שבמהלכן הוא מגיב לסיסמה הסודית כאילו התאושש מאיזה נוק-אאוט אלים ואף עובר כראוי לג'ימייל ולוורד – אך ממשיך להפתיע שוב ושוב בהיכבות פתאומית, מבלי להפגין התחשבות בסיסית בזקן הכואב.

לא נותר לאנוכי אלא לחפש הגדרה קולעת למצב, כלומר קללה, במילון של אוקספורד אינגליש.

מק-רטע

בזה אחר זה הרימו ידיים טכנאי מחשב, המדביקים את כרטיסי הביקור שלהם על דלתות דירות לצד פרסומות של שרברבים וחשמלאים, והסבירו לזקן שהם מבינים אמנם בפי-סי אלא אינם בקיאים במקבוק בן 7, שממילא אין בשבילו חלקי חילוף. כאשר הזקן הזכיר להם בעדינות את שייכותם למדינה המובילה בעולם בהייטק, הם בחרו בשתיקה.

והמורשה, המאוכזב מחברו העשוי אלומיניום טהור, נאלץ לזנוח את מק, בלית ברירה ובחריקת שיניים (כי הוא גילה שאחרי מק, חזרה לפי-סי זה אסון…), לטובת ThinkPad הוותיק, שעומד להישאר בשימוש מבצעי עד שהקשיש אנוכי יטוס עם מק החולה לחפש לו מזור הוגן בארץ הלועזיטים.

עין הרע של סבתא

האם ייתכן שהסייבר העברי חיסל את מק כעונש על כך שהוא, כבן apple מיוחס, מסרב לקבל פרסומות מטרידות?

או שמא מק המסכן נפל קורבן לעין הרע של סבתא גוגל כרום, אשר יצאה מדעתה והודיעה לזקן שהיא חדלה לבצע עדכונים ב-Windows XP המקצועי. אותה XP שהיא במקרה השיטה הידידותית היחידה עד כה שהקשיש, שגדל על מכונות כתיבה, הצליח לשלוט בה לצורך כתיבת מדוריו ואמנות האפיסטולוגרפיה (התכתבות).

טכנאים זה נעים?

ממש באותו מטח סייבר ששוגר על ידי רובוטים אלקטרוניים לכיוון הבונקר של הזקן, מת במפתיע גם הטלפון, חצי סמארטפון בשם XPressMusic, שהוא ידיד הנפש הנוסף של הקשיש. ושוב חזר על עצמו אותו סרט אימה שבו כל הטכנאים התל-אביבים, הפעם הללו מרחוב אלנבי שמתמחים בסמארטפונים, אינם מוכנים לגעת באביזר הנגוע. לגביהם הוא אלטעזאכן, טענו.

וזה היה האות ששכנע את הזקן לעזוב את התחומים שלגביו הם אברה-קדברה מוחלטת, ולהתענג על ארבע בנותיו, שאי-שם בגולה חדלו לסבול מהחורף הלועזיטי העוין, אשר במהלכו הן היו סגורות במוסכים בחושך הֶרואי, כל אחת בנפרד.

הקִדמה לא פגעה בהן

למזלו של המורשה, המודרניזציה המשתוללת ללא הפרעה בענף הרכב – אותו ענף ש"בחמש השנים האחרונות התקדם יותר מאשר בחמישים השנים הקודמות" (עיתון "הארץ") – לא פגעה בארבע בנותיו, באיטלקייה, בשתי היפניות ובבווארית, אלא אשכרה להפך.

כי דווקא מודרנה אלימה זו, שאכן שולטת בשוק, הפכה את מבחר בנותיו של הקשיש לדוגמאות מופת בנוסח מכוניות פולחן – בעיקר אצל מבינים בתחום הרכב, אותן נפשות בודדות הנהנות עדיין מהניהוג בניגוד למוסכמות, וכמובן אצל אספנים.

בינה עם קומבינה

הזקן אף מודה כי הכחשה של חשיבותה הטכנולוגית, הפסיכולוגית והסוציולוגית של מכונית פרטית, והכחשה של פלא-הפלאים של אחיזת הגה אנושית ריבונית – הן לגביו טמטום, גסות רוח ושקר כמו הכחשת שואה.

על כן נחרד הקשיש לשמוע את חסידי המוח המלאכותי, עגל הזהב המודרני, מספרים בגאווה על מיני בינות מפולפלות שהם מגדלים במעבדות כמו הגולם של פראג. המטרה המוצהרת של סטרט-אפים אלה היא, כידוע, החלפת הנהג ברובוט משוכלל דיו כדי להתנווט בַּתנועה, מה שעשוי לצמצם את מגפת תאונות הדרכים – אך איש אינו מדבר על ההשלכות האנושיות, התרבותיות והמוסריות של חזון זה.

וכך, באין אופוזיציה, יכולה חבורת כת הבינות, אשר פורחת במוספי "הארץ" ובדה מרקר כמו פטריות רעל אחרי הגשם, לבצע קומבינה מתוחכמת, ולהבטיח לקוני המניות שלה גן עדן אלקטרו-מוזהב.

נודניק וטוב לו

והנה דווקא דמויות אלו, שגילו כדאיות מסחרית שלא חלמו עליה בכינון עולם-בלהות סטרילי, נטול אחיזת הגה, נהנות באופן חשוד מתמיכה נדיבה של הרשויות. תמיכה ממשלתית זו מגיעה לממדים אבסורדיים אשכרה כשהיא מורעפת על מובילאיי – פירמה שהצליחה אמנם להימכר תמורת 15 מיליארד דולר מרשימים לאינטל, אלא שהיא גם אמו הרוחנית של מנגנון ה"בטיחות" המטרידן המופיע בשם "מובילאיי".

נהגים עבריים, וביניהם הקשיש המורשה, גילו כי פטנט המובילאיי (שהרשויות תומכות בו באופן עיוור) הוא בסך הכול נודניק מקומי שצעקותיו הבלתי פוסקות מפריעות בנהיגה. משום כך הופתעו אותם משתמשי מובילאיי ובכללם אני, שניסו להיפטר ממנו כדי ליהנות בשקט מהנהיגה – כאשר שמעו במדיה שהפרופסור ממובילאיי זכה משום-מה בכבוד להדליק משואה ביום העצמאות, באירוע אשר ציין גם יובל לאיחוד ירושלים.

הקשיש סבור שבחירה ממלכתית זו במובילאיי נגועה בַּסימביוזה בת שתי המילים "הון-שלטון". זוהי הורדת כובע (chapeau bas) מוגזמת באופן נלעג של המדינה בפני הצלחה כספית מתוחכמת. כל ההתרפסות הזו קרתה בטקס הנראה כלקוח מתוך מחזה סוריאליסטי של אז'ן יונסקו או ז'אן ז'נה.

איפה החביאו את שולי?

הקשיש מוסיף שהדלקת המשואות הפתיעה אותו, כי הטקס נראה כאילו חתומות עליו דמויות בנוסח הערוץ הראשון ההיסטורי – אותם כישרונות-כביכול שהזקן הכיר היטב ומבפנים עקב עבודתו ברוממה כבמאי במשך 15 שנים, מאז הקמת התחנה.

נראה לזקן שהבמאים, הצלמים והמנהלים האמנותיים של אירוע המשואות הגרנדיוזי – שהזקן מכנה אותם "אמני במה" – כמו קיבלו הכשרה מהערוץ הממלכתי לשעבר, ולצורך הנופך המודרני רק עיטרו את המופע בגימיקים דיגיטליים מאולצים, שגם מכוניות חדשות מולעטות בהם.

כך למשל, אמני במה אלה התעללו בזמרת ריטה המסכנה, הפכו את שמלתה ל"בגד העולם" (!), ודרשו ממנה לשיר בסגנון ריטאי את "ירושלים של זהב" בִּמקום שולי נתן, שנוכחותה הייתה חסרה להדכיא.

הפאתוס המצועצע של האירוע הצליח לשעשע את הקשיש המורשה, אותו ציניקן מדופלם הסובל מחוסר סבלנות כלפי "אמנות לעם", אחד כזה שהופעתו של יהורם גאון, שהייתה מעין אקסטאזה פטריוטית מהפנטת, הצחיקה אותו עד דמעות. ובכל זאת, שום התרחשות אמנותית על הבמה, בלתי בוגרת ככל שהייתה, לא פגעה במחוות הכבוד של המדינה כלפי מדליקי המשואות, אשר פנו אל הקהל, חלקם בודדים חלקם זוגות, במשפט "לתפארת מדינת ישראל".

אגב, גם איש מובילאיי ביקש להופיע על במת המשואות עם בן זוג, אף הוא מדען ממובילאיי, אך המארגנים התעשתו ולא הסכימו לכך.

בחירה מדליקה יותר

לדעתו של הזקן, במקום הסטרט-אפיסט ממובילאיי היה צריך אולי להזמין להדלקת המשואה את בּני הספל מ"מועדון החמש", שגם עורך את ביטאון המועדון, "האוטומוביל". האהבה של הספל למכוניות ישנות איננה רק עיוּנית אלא מעשית ממש, כי האיש אוסף מכוניות ותיקות ובהן שתי פורד פאלקון משנות השישים, פורד מוסטאנג ואוטובוס (!).

לצערנו, מכוניות אלה יכונסו בגטאות כבר בעתיד הסמוך והנראה, ללא זכות להסתובב בכבישים, לפחות אם לשפוט לפי הדיווחים במדיה.

בחירה בהספל כמדליק משואה, איש שהוא אנציקלופדיה מהלכת למכוניות ותיקות (אני יודע זאת היטב משום שבזמנו הצלחתי לגייס אותו לכתיבת מאמרים נהדרים בירחון "טורבו" שערכתי) – הייתה מסמנת איזו תקווה שהמדינה אינה מַפנה את גבה לנוסטלגיה התחבורתית, וליופי האמיתי והאנושי שהיא מייצגת.

בין כך ובין כך רוב המכוניות הישנות, גם שלך, בֶּנִי הספל, וגם שלי, לא יזכו במעמד של קוריוזים במוזיאון, ויושלכו לאושוויץ של המתכות.

Beni Haspel osef

היסטוריון המכוניות היחיד במדינה. בני הספל (למטה).  פורד פאלקון ואוטובוס. חלק מהאוסף של בני הספל (למעלה)

Beni Haspel

טיפ טיפה: התהפוך בורגנית עורה?

שלוש SUV-ים ספורטיביות עומדות לגנוב את ההצגה בתערוכת פרנקפורט, שתיפתח בתחילת הסתיו השנה: סיאט Ateca קוּפְּרָה, סקודה קודיאק RS ופולקסוואגן טיגוּאָן R. החידוש העיקרי שבהן הוא הכוח הרב שמייצר מנוע TSI 2.0 ליטרים 300 כ"ס, המאפשר ל-SUV-ים אלה להתחרות על הכביש כשוות בין שוות מול כל ה"האצ'בקים החמות", ואף מול מכוניות ספורטיביות sensu stricto (אשכרה).

את Ateca קופרה, אשר אבטיפוס מחוזק שלה בודק כעת את יכולותיה על מסלול המרוצים נורבורגרינג, הקדימה לאחרונה (לא אצלנו) סיאט Ateca FR. יוזכר כי שתי האותיות FR מציינות בסיאט "גרסת על", מה שמתבטא באווירה קרבית כביכול, בספוילרים צנועים, בחישוקי 19 אינץ', במושבי ספורט, באלומיניום על הדוושות ובתפירת חומרי הפנים בחוט אדום. אלא שב-FR אין שינוי מסעיר תחת מכסה המנוע לעומת הגרסאות הרגילות בפירמה, כך שדגם הספורט האמיתי של סיאט הוא קופרה, שבנוסף למנוע 300 כ"ס מצוידת גם בהנעה 4X4 (4Drive).

ובכל זאת, אף שקופרה זו מוצלחת למדי, הקשיש תוהה: בשביל מה כל המאמץ של קונצרן פולקסוואגן? הרי מכונית ספורט אמיתית נועדה להגיש בעיקר הנאת נהיגה – שהיא תוצאה של שלדה נמוכה וקשוחה, כוח רב ומרכז כובד הממוקם נמוך ככל הניתן, שלושה תנאים שקיימים בהיידי Z3M קופה של הזקן המאושר. SUV טיפוסית, לעומת זאת, מאופיינת בשלדה גבוהה ורכה ובמרכז כובד הממוקם מעלה, כמו בכל מכשיר תנועה שבנוי לנוחות נסיעה בעיקר. כך שיש סתירה מביכה בין המושג "SUV" ובין המושג "ספורט" – אשר קופרה RS מנסה לרקוד על שניהם.

למעשה, SUV שמנסים להקנות לה אופי שחורג מהפרופיל הטבעי שלה היא יצור מוגבל כפליים: מצד אחד היא נכנעת, בסופו של דבר, לאופי הבורגני המוּבְנֶה של תצורת ה-SUV, כפי שקורה עם Ateca קופרה (וגם עם סקודה קודיאק RS ופולקסוואגן טיגואן R…) – ומצד שני, השינויים שהיו אמורים להפוך את אותה SUV עצלנית למכונית ספורטיבית הופכים אותה למוגבלת בשטח. כך שלגבי הקשיש המורשה, כל המאמץ המושקע של קונצרן פולקסוואגן, שניסה לייצר SUV ספורטיבית מתוצרת עצמו (גם בספרד ובצ'כיה) – נראה כמו מאמץ של רץ מרתון הנועל בזינוק מגפיים.

אמנם אין ביצור כלאיים כזה היגיון, אך זהו בכל זאת סוג של גימיק חביב בעולם הרכב, הסובל באחרונה משעמום. "לא הייתי קונה דבר כזה", מודיע הזקן, שפרנקפורט שוב לא מחכה לו.

i8 xl

לא מעיפים מבט: י"א צילם את ב-מ-וו i8 החדשה חונה לצד בית קפה הומה צעירים החוגגים יום אביב נאה. מה שמעניין בתצלום הוא שינוי סוציולוגי מפתיע: כי להבדיל מהמצב שלפני כמה וכמה שנים, מכונית מסקרנת לא זוכה כיום בהתעניינות הקהל, כולל חבורת אופנוענים שכליהם עומדים קרוב לשולחנות. כאילו i8 החדשנית בכל פרטיה היא חיזיון יומיומי רגיל, ולא אביזר מעולם העתיד.

כשהייתי מגיע לתל-אביב בשנות השבעים באופל GT האדומה, נזכר הזקן, בכל מקום שעצרתי חוללה מכוניתי סנסציה מקומית. עשרות אנשים ביקשו להצטלם לצד אופל, רצו לשמוע פרטים טכניים עליה, כוח המנוע, צריכת הדלק, ביצועיה וכך הלאה, או שאלו כמה משלם עליה עולה חדש, וכמה היא עולה עם מכס ומסים.

היום לא רק i8 אינה מסובבת ראשים אלא גם פרארי ופורשה RS 40 האדירה, בעלת ספוילר מרוצים המזדקר מעל גגה. ואם כך, אז אולי הציבור התל-אביבי העכשווי, אשר אדישותו כלפי מכוניות בלתי שגרתיות חשודה מבחינה פסיכולוגית, אכן ראוי להתאשפז במכשירי תנועה אוטומטיים.

שואלים את אדוארד

משפחת צחור: נעזרנו בך ברכישת הקאיה קרניבל שלנו לפני הרבה שנים. עכשיו הקאיה כבר ז"ל, ואנחנו חושבים להשקיע בקניית רכב בסביבות 80-100 אלף שקלים. חשבנו לרכוש דאצ'יה לודג'י בנזין חדשה. זאת, בהנחה שרכב חדש יחזיק שנים רבות, והדבר עדיף מאשר רכב ישן מיצרן ידוע יותר (גרנדיס, מאזדה 5, ורסו). האם ההנחה נכונה?

האם האמינות של הדאצ'יה טובה? האם 3 כוכבי הריסוק שלה הופכים אותה לבעייתית? מה דעתך לגבי מנוע סולר, בתוספת 3,000 שקלים? האם התקנת מובילאיי הופכת אותה לבטוחה יותר באופן ניכר?

עיקר מה שחשוב לנו שהרכב יחזיק שנים רבות (אנחנו נוסעים באופן סביר, ומטפלים לרוב במוסכים מורשים). יש לך הצעות אחרות?

תשובה: בשקלול הבעד והנגד, בחירה בדאצ'יה לודג'י היא הגיונית. מכונית זו עשויה לענות לכל ציפיותיכם, במיוחד כשבוחרים בגרסה בעלת מנוע הדיזל של רנו, שהוא חסכוני ואמין.

יעקב שטרן: ברשותי סובארו פורסטר טורבו 2001 מיד ראשונה. נהניתי מאוד מהנוחות ומהעבירות במשך 135 אלף ק"מ, עד שלפני שנה הרכב התחיל להתחמם לאחר שעה במאמץ. הוא נכנס ויוצא אצל המכונאי, ואין פתרון.

בוצעו: ניקוי רדיאטור, החלפת תרמוסטט, החלפת המכסה והפייה של מילוי המים, וכן בדיקה שמשאבת המים עובדת. אין בריחת מים, אך דבר לא עוזר… אשמח לעצה, כי אני מרוצה מאוד מהרכב ורוצה להמשיך ליהנות ממנו.

תשובה: ייתכן שהמאוורר החשמלי מסתובב ללא הכוח הנדרש, עקב תקלה במצמד הפנימי שלו.

בועז: 1. בטויוטה יאריס האוטומטית 2005 של אשתי לא ניתן לאחרונה להעביר את ההילוך למצב P. בהמלצת חבר ניסיתי ללחוץ על כפתור Shift Lock הסמוך לתיבת ההילוכים בתוספת לחיצה חזקה על הבלם, ואכן ההילוך הסרבן מתמקם ב-Parking – אך חוששני שזהו פתרון זמני המאותת על בעיה חמורה ביותר, הלא כן ?

  1. באותו רכב דלקה נורת ה- Check Engineלמשך ימים אחדים, נכבתה, וכעת היא דולקת כחודשיים. מהן הסיבות הנפוצות להישנות הבעיה? האם ביכולתי לפתור אותה בכוחות עצמי?

תשובה: 1. אין ברירה אלא לבקר במכון לגירים אוטומטיים. עם קצת מזל, ייתכן שאין זה מאוחר להחליף שמן גיר.

  1. רק מחשב דיאגנוסטי מסוגל לגלות את מקור התקלה. בניסיונות ביתיים, המתבססים על ניתוק זמני של המצבר, אפשר רק לנקות את זיכרון המחשב, טריק שעוזר עד הידלקות נוספת של הנורה.

רפי: ברשותי טויוטה אוונסיס 2009 בעלת גיר רציף. האם גם בגיר רציף רצוי להחליף שמן מדי 60 אלף ק"מ, כפי שאתה ממליץ לגבי גיר אוטומטי?

ושאלה נוספת: כתבת שלא רצוי לנסוע במהירות בסיבובי מנוע נמוכים. כשאני בנסיעת שיוט במהירות 100-110 קמ"ש או 120 קמ"ש המנוע מסתובב ב-2,000 סל"ד. מה דעתך?

תשובה: גיר רציף הוא עדיין גיר אוטומטי, ולכן במקרה של אוונסיס הייתי מחפש פשרה בין המלצת יצרני השמנים, הדורשים החלפות, ובין שתיקתם של היצרן, היבואן והמוסכניק בסוגיית ההחלפות, ואף הסתייגותם. למשל: להחליף שמן גיר מדי 100 אלף ק"מ.

יוסי כהן, צפת: אני מחפש רכב מרווח יחסית לשבעה נוסעים. יש לי כרגע פיז'ו 307SW מנוע 2000. אני מרוצה, אבל הוא צפוף לילדים שיושבים מאחור.

נכנסתי לפיז'ו 5008 מודל 2013 שעשתה 100 אלף ק"מ, וממש התלהבתי מהחלל הפנימי. בטרייד-אין הציעו אותה עם שנתיים אחריות על מנוע, גיר ומזגן ב-60 אלף שקלים. אבל המוסכניק שלי הזהיר שיש לה מנוע טורבו "פח זבל", מלא תקלות, ויעץ לא לקנות אותה. המוסכניק ועוד מביני דבר המליצו לי לקנות את האאוטלנדר. הרכב מתאים לי אמנם מבחינת גודל, אבל ההצעה הכי זולה שקיבלתי היא 105 אלף שקלים.

תשובה: מערכת הטורבו של 5008 רגישה במיוחד לסוג שמן המנוע ולהחלפתו הנאותה מדי 15 אלף ק"מ. יש להקפיד גם שמפלס השמן לא יהיה נמוך משני שלישים.

במקומך הייתי לוקח את 5008 בשתי ידיים. אם בעליה הקודמים תחזקו אותה כראוי, לא תידרש להפעיל את האחריות, הנדיבה ביחס לרכב יד שנייה.

 

 

לישון עם חומר נפץ 2

במדור הוותיק "לישון עם חומר נפץ", שפורסם בפברואר 2015, הצלחתי לעקוף את חומר הנפץ עצמו, בין השאר מטעמי זהירות. רק כעת אולי התחזקתי די כדי לפרק, לנטרל ולצטט כמה משפטים מהעבר שפחדתי להיות איתם

אז הנה מה שנשאר מאז, אשר נכתב בעט נובע ועדיין מתקתֵּק.

הייתי צריך להביא אֵת חדש מהעיירה פְּיָאסֶצְ'נוֹ הקרובה, ולא להיאבק עם האדמה הפולנית הנוקשה, אשר בכפור הפכה לאבן, באמצעות אֵת ישן וקהה. אבל לא יכולתי לנסוע לשום מקום כי עדיין לא התנדף ממני הוויסקי ששתיתי עם רופאת החיות השכנה, שהרדימה את בוני לתמיד.

קופסת הקרטון שקברנו בה את בוני הייתה קטנה, אך מרווחת דייה בשביל הכלב היהודי האחרון שלנו, שהתכווץ אחרי המוות, וברגליים מצונפות נרדם מכוסה בסוודר הישן שאהב.

שנה וחצי קודם הוא ישב לצדי כאשר כתבתי משהו למגרה, משהו שלא פרסמתי. "אחד מאיתנו יהדק את השני בְּאֵת", אמרתי לו אז, וכדי להמתיק את הקדרוּת הוספתי "אך לפני שזה יקרה, אנו נטייל עוד פעם בשפת הים בתל-אביב, כמו הזקן אוּמְבֶּרְטוֹ דֶה, גיבור סרטו של ויטוריו דה סיקה, שהלך עם כלב דומה לך, גם הוא שחור-לבן על רצועה".

ואחר כך קרה שנכנסתי בערב לחדר השינה, ובוני סירב לאכול, לשתות ולצאת לגינה. במשך יומיים שכב על שטיח בעיניים פקוחות, מבלי לקום. הוא לא ענה לנביחות כלבים מהצד השני של הגדר, לא בכה מכאב, כלום.

Umberto D. 2

חוף ההבטחות

זה מה שכתבתי לפני 15 שנה בערך על חתיכת נייר, בעט מון בלאן השמור לנסיבות מיוחדות. את הפתק, שנכתב בטיסה לתל-אביב, טמנתי בכיסי במחשבה שבקרוב אכתוב על מותו של בוני, אך הדבר לא עלה בידי כי זמן קצר אחרי הנחיתה, למקרא כמה משפטים מאותה פיסה, הזדעזע בי משהו, וד"ר יורם ברגר שלח אותי לבית חולים.

ושם, מחובר למכשירים המנטרים את עבודת הלב, הרגשתי כרמאי שלא עמד במילתו, שהרי בוני לא חזר איתי לתל-אביב כפי שהבטחתי לו. לא הספקתי לתת לו אפשרות לבדוק בעצמו אם קיים עדיין אותו חוף הרחוק כל כך מהגולה, אותו חוף ספק אמיתי ספק שייך רק לחלום ימי קיץ בלתי נגמרים. אותו חוף שהיה לנו מאחורי החלונות.

הבנתי שבוני לא ירוץ בשפת הים לכיוון יפו, ואני לא ארוץ אחריו בצעקת "תחזור בוני תחזור" מול אנשים זרים החושבים שאני רודף אחר כלב לא שלי. לא, אנו לא נחזור לשפת הים, וגם לא לדירה הדו-קומתית בבית הישן ברחוב הירקון, מול כיכר אתרים, אשר למרגלותיו עמדו הפולביות שלנו – HF וזאגאטו, וגם אלפא 33 אדומה משופרת למרוצים, בזו אחר זו לצד המדרכה.

בוני הכי אהב לשבת בפולביה HF, המשתוללת כי היא לא נבנתה כדי לזחול, ונבח בגאווה מסיפונה של האיטלקייה על כל מכונית שעקפנו.

כה מרופט, כה שלנו

בוני שלנו לא ידע עד סוף חייו שהנהלת העירייה, בעלי העסקים הסמוכים, עוברים ושבים, זוגות שהצטלמו בכיכר אתרים ואפילו דוורים התביישו בביתנו, שעמד בירקון 162 על עמודי הבטון העקומים שלו בין שני מלונות עטורי כוכבים.

לא הצלחתי אפילו לספר לבוני שבתל-אביב לא קיים כבר הבית שלנו, אשר חיכה לשווא לשיפוץ כי החברה שקנתה אותו, או המאכרים המסתוריים שקנו את הבניין מהחברה, לא מצאו כמשתלם להשקיע בשיפוץ הנדל"ן, ובחרו בפיקחותם להרוס את ארבע הקומות המרופטות ואת המדרגות שג'וקים טיילו בהן בנחת, ולהחריב הכול כדי לקבל 100 מטרים מרובעים של חניון, המתגאה בכך שהוא הכי יקר בעיר.

להט העט המתהפכת

במקרה או לא במקרה, בתקופה של בוני כתבתי אחרת מכפי שאני כותב בלעדיו כבר הרבה מאוד עכשיו-ים.

משום מה, אחרי מותו של בוני נעלמו ללא עקבות כל אותן התלהבויות, התפרצויות אהבה, שבהן נהגתי לתאר את מכוניותיי משום שתמיד חשבתי – ואת זה למדו ממני מכונות הכתיבה שלי והמקלדות – שלכתוב אמת אפשר רק על מישהו/משהו, נושא או סתם מקום שאיתו אנו חולקים את נפשנו ביומיום, ולא על מישהו/משהו, מקום מסוים או נושא אמנותי, כלכלי או פוליטי שעובר בחיינו ככה סתם, ביעף, כמו אהבה קנויה או מכונית שקיבלנו למבחן חפיף והחזרנו.

אינטימיות של מגורים יחד

זו בעצם הסיבה שאני מעדיף לגור עם המכונית תחת גג משותף, אשר מאפשר, ולמעשה הוא תנאי, להבין אותה ולהכיר עד תום כל פרט בה. כמו שהצלחתי להכיר את אופיין האמיתי של הונדה crx, אלפא GTV וב-מ-וו Z3M קוּפֶּה, שאני יודע ליהנות מהן, כל אחת בזכות סיבה אחרת. ואני עוד משתמש בהן כאחראיות על תיקון התייחסותי כלפי העולם, וגם לצורך השוואה מרוממת רוח עם מכוניות מודרניות, נטולות קסם.

ב-crx אני אוהב את זריזותה המיידית וההיגוי, ב-GTV את האריסטוקרטיוּת האלפיסטית הטהורה, ובב-מ-וו את כוחם של ששת הצילינדרים בשורה, את השיגעון שלה ואת נטייתה לדריפט. אלא שבהפתעתי הלא נעימה גיליתי כי ב"תקופת בוני", שנמשכה 12 שנים בערך, ידעתי לכתוב על סגולותיהן של מכוניותיי בנימה בוערת שאינה ניתנת לשחזור.

דוגמה לכתיבה כזו בנוסח "בלי מעצורים" שלח לי הקורא "אנונימי", בתגובה למדור "לישון עם מטען נפץ" המקורי. הוא ציטט את מה שכתבתי בירחון "טורבו" ז"ל גיליון 22 (יולי 1983), שבו כתבתי על לנצ'יה פולביה HF שלי, הלנצ'יה הראשונה שלקחה אליפות עולם בראלי, לפני לנצ'יה סְטְראטוֹס ולנצ'יה אִינְטֶגְרָלָה. כתבתי אז, בין השאר:

"לנצ'יה שלי נעה בתווך שבין אופנוע גזעי וגלשן, ולפי מצב הרוח – שלה או שלך – נוטה לאחד משני קטבים אלה. אך בשום מקרה אין היא דומה לאף אחד ממכשירי התנועה שאתה מוצא על כבישינו. בתוכה אינך מרגיש כל שייכות שהיא לשאר הצורות הנעות. לא אכפת לך מה עוקף אותך או מה אתה עקפת, אתה פשוט יושב בעולם אחר.

כשאני נזכר בשירו של אדגר אלן פו, המספר על עורב העורך ביקור לילי אצל אדם ולכל שאלותיו של האדם תשובתו אחת: "לא עוד!" – נדמה לי שהעורב יושב בלנצ'יה לצדי וקריאותיו מצלצלות באוזני: "לא עוד!". ואולי באמת לא יהיו עוד בעולם המכוניות שייצרו פעם .לנצ'יה פולביה קופה ראלי 1600 HF הורדה מעל קווי הייצור, ומזל דומה מחק גם את רנו אלפין.

אפילו חבריך, המחליפים מכונית מדי שנה, חושבים כי אתה נוסע במכונית שנת 70' מתוך גנדרנות משונה. כבדרך אגב הם פותחים וסוגרים דלתות של משהו, מפטפטים על יציבות בסיבובים וכו'. אחר כך הם מכניסים את מכשיריהם לטיפול 10,000 ק"מ, מדביקים להם ספוילר פה ספוילר שם ויוצאים מלאי סיפוק עצמי. כשאתה חבר של לנצ'יה, מצבך שונה. אין בך די חוצפה לערוך לה ביקורת מתי היא נכנסה להיגוי יתר או לתת היגוי, אתה פשוט מנסה להפריע לה כמה שפחות. די לך לדעת שעוצמה של 134 כוחות סוס (אחרי שיפור בסדנת אנג'ליני) מושכת אותך קדימה, גם אם שניים-שלושה מהם יצאו לגמלאות.

מכיוון שחלקה הקדמי כבד וזנבה קל, כשאתה נכנס איתה לסיבוב מחובתך לזכור היטב את כל שיעורי הסקי שקיבלת בחייך. בפנותך במדרון מושלג, אתה מטה גופך בחוזקה קדימה ואחר כך הצדה, ובדרך כלל הצלחת .בפניות החדות יש ללנצ'יה משחק דינמי זהה. הסוד הוא פשוט: על צירה הקדמי מכבידים 650 ק"ג מגופה, ורק 250 ק"ג נשענים על אחוריה. יכולת בלעדית זו שלה עשתה אותי חסיד ההנעה הקדמית. לפני שפגשתי בלנצ'יה הייתי מטיף להנעה אחורית, בהיותי בטוח שהנעה קדמית טובה רק לרוורס .
האוטו שלך זר למוסכים המקומיים. התוצאה: אתה בבית עם ספרים וכלים מתאימים, בודק נשימה ודופק של ידידתך כמו רופא משפחה מסור. ועוד לא פגשתי מכונית שיודעת לגמול לבעליה שכר טיפולים כמו לנצ'יה. כי פולביה קופה 1600 HF היא כמו אישה שלא יכולה להיות קצת בהיריון: היא לא יכולה להיות "קצת מכונית". היא דורשת דיוק, ידע ואהבה כדי שתוכל להוכיח את כישרונותיה המעולים ולהבין אותך. שניכם לא משחקים זוג לתקופה קצרה. אתם בזים לריצה מטורפת אחר חדשנות זולה ולא תמיד מוצדקת .
והיא מייצגת, יותר מכל דבר אחר, מצב פרדוקסלי: השלמות של תכנונה וניצחונותיה בראלי לא עזרו למכור אותה. מעטים הבינו את ערכה, והמפעל בטורינו כמעט פשט רגל .יש בכך סמליות וטיפשות השייכות לא רק לעולם המכוניות אלא גם לתרבות, לאמנות ולפוליטיקה בנות-זמננו. הריצה ההמונית אחר וולגריות חוגגת, והופכת לצורת חיים מקובלת .
יש ללנצ'יה פולביה קופה 1600 HF היופי הדיסקרטי והעדין של ימים עברו. איתה אני לא רק מגחך על אופנה ותרבויות חסרות משקל, איתה אני גם נהנה שוב".

HF silnikHF my white one 3HF my white one

שושנה בין נורמטיביים: לנצ'יה HF הייתה לי מורה לנהיגה בהנעה קדמית, והשיעורים איתה התגלגלו על עשרות אלפי קילומטרים. אף פעם לא התהפכתי בה כשהיא הסבירה לי את סודות הנסיעה בסיבובים. את סיבוב המוצא הייתה HF לוקחת כשלה, בהילוך רביעי וב-130 ועוד קצת קמ"ש, תלוי במצב הרוח שלי ושלה. היא הבינה צמיגי סליקס מהם כשגילתה את נפלאותיהם של פירלי P7 משופשפים עד רשת הפלדה.

הייתי רותם את כלבי בוני למושב הילד, ושר לו שיר סקוטי: My Bonnie lies over the ocean, ובכניסה לסיבוב שמאלה זורק בעזרת ההגה את לנצ'יה ימינה, ומיד היא נזרקת שמאלה, לקצב המילים Bonnie lies over the sea My, מקבלת קריזה, מחליקה, דורשת מבעליה ליישר הגה ולהצמיד את דוושת הדלק לרצפה. אחרים נוסעים פה 60 קמ"ש ומתהפכים, סיפרתי לבוני, והוספתי שירושלמים נורמטיביים הדביקו לסיבוב מוצא את הכינוי "סיבוב המוות", לך תדע למה.

ותדע, כלבי היקר, שיושבי הקפיטריה, נטולי חוש הומור בריטי כי המנדט נגמר, כעסו עליי כאשר טענתי שיש לסיבוב מוצא תפקיד חשוב – הוא מוריד מהכביש נהגים רעים וציוד מוזנח, קבעתי. Oh bring back my Bonnie to me .

ליווה השיר את לנצ'יה כאשר הייתה עוברת את סיבוב מוצא ז"ל על שלושת גלגליה המחליקים כהוגן, בעוד שהגלגל הרביעי, האחורי, מתרומם בעליצות מעל עולם הממשוּת.

השיבה הנצחית לגטו

מותו של כלבנו השחור-לבן – אשר היגר איתנו לגולה ספק בכפייה ספק מרצונו החופשי להצטרף למסענו אל השורשים; או שמא גם הוא נטש את המציאות הטרופית משום שכעס על חֶלְקוֹ שלו, הַכַּלְבִּי, במציאות זו, לך תדע – גרם לי לחזור אל זיכרונות הגטו, ובמיוחד אל הסיפור הלילי שסיפר לנו אבא על נוסע המפליג לפלשתינה עם כלבו שחלה.

קברניט האונייה דרש מהיהודי שייפרד מהכלב. "הבכי שלו על כאביו מפריע לנוסעים האחרים ליהנות מההפלגה", הסביר. "אם אי אפשר לעזור לכלב שלך, אין ברירה אלא לזרוק אותו לים", קבע רב-החובל. והנוסע אכן הלך אל קצה סיפון האונייה, חיבק בחוזקה את כלבו, וקפץ איתו לים.

סיפור זה של אבא שלנו, מוזס אדם גרוסבאום, ששלח אותנו לצד הארי של ורשה בעוד שהוא עצמו נשאר בגטו, מצא את מקומו בנובלה ובתסריט של סִרטי על אמי, "שועל הכסף של פליציה ט'", שבו השחקן אולק מיצנר מגלם בכישרון וברגש את אבא, וגם את בן-דמותו כנוסע המפליג עם כלבו.

Boni xl

אימונים בעיצבון

בגטו, אחרי שהאזנו לסיפור העצוב על הנוסע לפלשתינה, אחותי אִירֶנָה ואני בכינו, כפי שהיינו נשטפים דמעות עקב סיפורים אחרים של אבא. לפי הבנתי של היום, אבא לא רצה לספר לנו סיפורים "חמודים" המציירים אידיליה מזויפת לפני שנירדם רעבים, אלא העדיף להמציא בשבילנו סיפורים עגומים – כדי להטמיע בילדיו את האידיאה-פיקס שלו, או ההיפותזה, שלפיה המציאות מחוץ לחומות יכולה להיות לא פחות דרמטית וחסרת תקווה מאשר הגיהנום שבגטו.

וכך, בלילות הגטו אחותי ואני בכינו כמו שלמדנו לבכות, ושאלנו את אבא מה היה שמו של הכלב המסכן הזה. "אינני יודע", הודה אבא, ולאחר מחשבה הוסיף שכלבו של הנוסע היה "סתם לבן בעל כתמים שחורים, כמו רוב הכלבים".

נזכרתי בכך כמה עשרות שנים אחר כך, בתל-אביב הרחוקה מהשואה, כאשר בוני הקטן הצטרף אל סיפון המשפחה. חיבקתי אותו בהרגשה מוזרה שאדון העולם החליט, בעזרת פרוותו של כלבלב בן חודש וחצי, לעורר באנוכי את מטען הזיכרונות מהעבר.

נכתב ביום השואה 2017

טיפ טיפה: לא נעים לבעוט בשכובים

כתבי חצר מחפשים כעת מחסה עקב ביקורה בשכונה של בחורה חדשה, MG3 שמה. במחיר של 54 אלף שקלים, MG3 יוצאת הכי זולה בקבוצת הגודל שלה, כלומר "הכי כדאית" בז'רגון השמונצעס. אך אי אפשר לכתוב נגד להיט פוטנציאלי זה לטובת אחרות, בעלות מוניטין קנויים, מבלי להסתבך עם קבוצת לובינסקי החזקה, שבנוסף לסינים (MG) משווקת גם את דגמי סיטרואן ופיז'ו.

אי אפשר למשל להקניט את עיניה המלוכסנות של MG3, המאותתות על מוצאה, או להלשין ש-MG3 לובשת צמיגים סיניים. לובינסקי עשוי להתרגז על כך ובצדק.

כך שהדרמה של כתבי החצר תלויה באוויר: יהיו או לא יהיו מבחנים השוואתיים עם MG3?

שואלים את אדוארד

סבתא של איתן ובארי: במיצובישי לאנסר 2008 החליפו מצבר לפני כשישה חודשים. אחרי שלא נסעה שלושה ימים בפסח, לא הצלחתי להדליק אותה.

משירותי הדרך של "שלמה סיקסט" אמרו שהיא לא נסעה הרבה זמן (!), ובמאמצים של כחמש דקות של סיבוב המפתח ולחיצה על דוושת הגז ם הצליחו להתניע, ואמרו להשאיר את האוטו דלוק חצי שעה.

האם הבעיה היא אכן שהאוטו נח שלושה ימים, או שכדאי לבדוק בעיה אחרת?

תשובה: אני מניח ששלמה סיקסט ז"ל מתהפך בקברו לנוכח התשובה שזכית לה משירותי הדרך שלו.

ראשית, אין קשר בין הקושי בהתנעה ובין מצב המצבר, שלא היה חלש כמובן – במיוחד לנוכח העובדה שגם אחרי ניסיונות התנעה רבים היה עדיין בכוחו להתניע את המנוע. כך שההפסקה בת הימים הספורים בשימוש ברכב אינה רלוונטית. אני משאיר את אלפא שלי למשך חודש-חודשיים כשאני נוסע לחו"ל, והאיטלקייה בת ה-22, החמושה במצבר בן 7 שנים, מתניעה במכה ראשונה.

שנית, הסיקסטים לא היו צריכים להסתפק בהתנעה, אלא היו אמורים לפרק את המצתים בלאנסר שלך, ולפי צבעם להעריך אם התערובת עשירה מדי. בנוסף, כדי שבעיית ההתנעה לא תחזור על עצמה, הם היו צריכים להציע לך לנסוע למוסך – כדי להחליף שם מצתים במידת הצורך, ובאותה הזדמנות לבדוק את תקינותם של חוטי החשמל ושל חיישן הלמדא. זה מה שאני ממליץ לך לעשות.

שלמה דויטש: ברשותי טנדר פורד 350 משנת 2008, מד הקילומטרים הגיע עכשיו ל-250 אלף. הרכב שירת אותי בנאמנות כמה שנים עד ש… מהיום שהגיע ל-200 אלף ק"מ, התחיל הגיר לעשות בעיות. הבאתי את הרכב למוסך של פורד שבו אני מבצע את הטיפולים, ונאמר לי כי אין מה לעשות – זה או להחליף גיר, או לבצע שיפוץ כללי בעשרות אלפי שקלים.

בנוסף, כאשר הרכב הגיע ל-230 אלף ק"מ התחילו להידלק כל מיני נורות אזהרה. במוסך נאמר לי כי יש בעיה עם האינג'קטורים, שחודר סולר לשמן המנוע, ויש להחליף אותם או לשפץ בעלות של למעלה מ-5,000 שקלים לאחד, כלומר כ-40 אלף שקלים לכולם. בתוספת הוצאות נלוות, עלות התיקון יכולה להגיע ל-70 אלף שקלים. וכל עוד לפני פתיחת מנוע.

בנוסף, לפני כחודשיים פגע בי רכב נוסע ושבר את המראה הימנית בטנדר. מאז אני מנסה להשיג מראה ללא הצלחה, גם במוסכי החברה המורשים היא אינה קיימת. נאמר לי כי ייקח כחודש עד הגעת מראה חדשה, בעלות של כ-3,500 שקלים.

אני שואל: האם רכב עבודה, שכל מהותו עבודה ונשיאת משאות, מגיע למצב מכני כזה לאחר 200 אלף ק"מ? האם זוהי האמינות של רכב אמריקני? האם הגיוני לחכות למעלה מחודש לתיקון מראה? האם החברה אינה מחויבת בהחזקת חלקי חילוף לרכב? הרי יכולתי לקנות טנדר זול יותר (אגב, היו בבעלותי טנדרים פשוטים יותר במשך שנים, שהחזיקו מעמד מעבר ל-500 אלף ק"מ ללא תקלות בגיר או במנוע).

אני עובד קשה לפרנסתי והרכב הוא כלי עבודה חיוני בעבורי, לא פינוק. לו הייתי יודע שיש לו תוקף מוגבל, לא הייתי משקיע את הכסף הרב בקנייתו. בנוסף, השירות והפתרונות של המוסך המרכזי מתחת לכל ביקורת, ואינם עומדים בקנה אחד עם הפרסומים והתדמית שמכרו לי במעמד הרכישה. מה דעתך?

תשובה: 1. אני ממליץ לך להיכנס בדחיפות למכון גירים אוטומטיים, ולהחליף את שמן הגיר בפורד שלך. אולי עוד אפשר להציל את העסק. חבל שבמוסך לא הנחו אותך בנושא זה כבר כאשר צצו הסימנים הראשונים. בהיותך במכון, ברר לגבי האפשרות להתקין בטנדר שלך מצנן (רדיאטור) לשמן גיר – מה שמומלץ במיוחד בכלי רכב אמריקניים.

  1. שמור מרחק מהמוסך המדובר, שככל הנראה אינו אחראי. חפש מוסך שאינו קשור ביבואן המסוים ומתמחה בטיפול בכלי רכב דומים – במיוחד דיזלים.
  2. לגבי המראה, קוראים שלנו ממליצים על קנייה ב-eBay, אם מתעקשים על חלק מקורי. אפשרות אחרת היא התאמה של ראי אוניברסלי, שניתן להשיג בחנויות חלקי חילוף. הרי כשמדובר בראי ימני, אפשר להסתפק בחלק שאינו של פורד.

 

 

 

פקקוספרה

"תנו לפקקים לחיות", ממליץ הזקן לציבור הנהגים חסרי התקווה, אשר מאשימים כל פקק ופקקו באנטישמיות ואף רואים בהם סכנה קיומית גדולה יותר ממלחמות, שאיתן למדנו להסתדר

אזרחים רבים תופסים את פקקי התנועה כאסונות טבע קשים שלא מאפשרים לחיות, או לפחות ליהנות מהחיים, ורק ק"מ (הקשיש המורשה, אנוכי) אינו מבין על מה כל המהומה, שמלווה בהיסטריה ובתרעומת-בכי.

אינני מזדהה עם שנאת הפקקים והפחד מהם, ולכן אין לי כל סיבה להצטרף למפלגת האוחזים בהגה שמתכוונים לדרוש פעולה מיידית נגד הצפיפות בכבישים. כי הזקן שבי אינו סובל באף פקק, אלא להפך: ציניקן כפייתי זה, אותו אגואיסט דוחה אשר הנני, למד ליהנות דווקא מהמצב הפסיכולוגי והפיזיולוגי שהפקקים מחוללים.

דברי פרקליט השטן

שהרי במצבנו אנו, רק פקק נותן למחשבות לרוץ, כפי ששר אריק איינשטיין ב"סע לאט" – והזקן, שאוהב לרדת לחניון תת-קרקעי כדי לשבת לבדו במכונית, מוצא הנאה דומה בפקק.

כי הפקק, אשר לגבי אחרים הוא רק מפגע אלים ובלתי נסבל, דומה בעיני הקשיש לאותו חניון מינוס שתיים האחוז חשכה צהבהבה ודממה – שניהם מאפשרים לזקן לערוך בראשו את הסדר הנדרש לצורך ספירת מלאי, כלומר להיזכר בְּמַה שהוא לא כתב עדיין, או במה שהוא כן פרסם בִּמְקוֹם לתת לרעיון צ'אנס להמתנה ממושכת.

וכך, בזכות הנסיעה האיטית בפקק, מתוודה הזקן בפני עצמו ומתנצל עמוקות באותו וידוי שהוא עדיין לא כתב את סיפורו המלא על קיבוץ איילת-השחר במלחמת יום הכיפורים, כפי שתכנן במשך עשרות השנים שעברו מאז.

אמנם הזקן פתח במשימה זו, אלא שהוא ביצע סיבוב פרסה, התפספס, וסיפק למקלדת נושאים פחות דרמטיים מאשר המטען הסוציולוגי והקרקע האנושית אשר אפיינו קיבוץ זה, המזעזע בזיכרונות ובמשפטי הפתיחה, שלא זכו להמשך.

רודפי הרווח הקל והיפוכם

הזקן התרגל לנצל את הנסיעה והעמידה לסירוגין שכופה פקק תקני כדי להביט בפניה הקשוחים של היהדות הנוהגת משמאלו ומימינו. אנוכי עוקב אחר דמויות המנצלות כל הזדמנות כדי להשתחל בזריזות לכל רווח מוגזם שמשאיר מישהו מעצבן – אם משום שהוא מדליק סיגריה, עוסק במולטימדיה או סתם מדבר בטלפון.

באותה התעניינות ממש מביט הזקן גם באלה שלא אכפת להם להשתרך באיטיות, כאילו התרגלו כבר מזמן לפקק היומי ולמדו שזיגזוג בין מסלולים אינו משנה דבר.

שיעור הפקק

העוינות הציבורית כלפי פקקים מסמנת לזקן שהעם היושב בציון איבד לגמרי את נטייתו הקודמת, שבמסגרתה הוא אהב דווקא להשתעשע, להתרוצץ ולהסתופף בתוך המון צפוף.

למדתי את זה היטב, נזכר הזקן בתוך אלפא שלו הזוחלת בפקק באיילון, כאשר בתחילת שנות השבעים היינו נוסעים בסופי שבוע לנואייבה, לשארם או לפחות אל החוף המרוחק כמה עשרות קילומטרים מאילת. זוהי אותה פיסת חוף מוזהבת שהזקן כתב עליה בפולנית את בקשתו לראש הממשלה דאז מנחם בגין: "תחזיר למצרים מה שבא לך, אדוני, ואת מה שהם מבקשים, אך תשאיר לנו את חתיכת הנוף הפסטורלית הזו".

גן העדן האחרון נחשף

את קטע הים הסודי שלנו מצאנו אחרי בריחה מוצלחת מהגיהנום שהיה נופל עלינו בכל פעם שההמונים, צהולי ניצחון מלחמת ששת הימים, גילו עוד חלקת טבע חשאית ונהרו אליה בקונטסות ובסוסיתות ובפורדים על טפם, נשותיהם וסיריהם. אך גם המקלט האחרון שלנו, אותה רצועת חוף מהאגדות, נחשף.

הופתענו פעם אחר פעם כאשר אחרי נהיגה לילית הגענו לפנות בוקר לגן העדן הפרטי בסיני, נטינו את האוהל הקטן, הלבשנו את אופל ג'י-טי בפיז'מה ואת עצמנו בבגדי ים, פתחנו צידנית והתיישבנו לארוחת בוקר, ואז, מכיוון טאבה, התחילו לבוא משפחות אחרות, מרובות ילדים או לא, ובנחישות מוזרה, כמו בחלום אימה, הן הציבו את אוהליהן הכי קרוב שאפשר לאידיליה, ברזנט צמוד לברזנט. בתוך דקות הוקפנו בהמולה מכל הכיוונים – עשן מדורות סמיך וצעקות השמחה סביבן, וכמובן טרנזיסטורים המשמיעים בקולי קולות חדשות, שירי מולדת ואת שלישיית הגשש החיוור.

גילינו אז, במבוכה לועזיטית של עולים חדשים בתחילת דרכם, כי עמנו אוהב להיות צפוף, ראש בראש, כתף אל כתף. מנטליות חביבה זו שרדה עד שהגיעו הפקקים.

היה הייתה דינגי

אך המכה הכי כואבת חיכתה לנו בשפת הים על יד א-טור, וזה בגלל שני מקרים. ראשית, בגלל הנהלת הטלוויזיה רוממה, שסירבה לקבל ממני תסריט על העיירה הנטושה א-טור, אשר ברחובותיה שוטטו רק גמלים בודדים ולצד בתיה הריקים עמדו רהיטים שהתושבים הבורחים הוציאו מדירותיהם, אך לא לקחו איתם. זאת הייתה אמורה להיות אימפרסיה פואטית נוסטלגית ומתוחכמת, אך היא מצאה את מקומה בפח הזבל.

המקרה השני אירע באותו נוף מסתורי, עת ערב אחד פשטו על קטע החוף שבחרנו עשרות משפחות מקיבוץ מעלה-החמישה. לאור הירח המצרי ופנסי רכביהם הם נטו אוהלים ושרו עד הבוקר, ואז עזבו לשמחתנו, אך יחד איתם נעלמה דינגי שלנו, סירת גומי קטנה שהבאנו מאיטליה, ניפחנו והתכוונו לנסותה למחרת.

סירת הדינגי הממולאת אוויר הייתה קשורה בשרשרת לאלפא ג'ולייטה ספיידר שלנו, אך זה לא עזר לה נגד החלפת הבעלות. התנחמנו בכך שבחנות הסירות באָנְקוֹנָה חסרו לנו כמה לירטות כדי לצרף לדינגי את המנוע. מזל.

זה מוסרי להעציב גנבים שמחים?

במזנון של בניין הטלוויזיה סיפרתי לרוממאים על הנזק. חלקם הזדהו איתי, והמליצו לי לאמץ כנקמה את יסודות המוסר בנוסח הקיבוץ, חלקם לא הסתירו את הנאתם לשמוע שנדפקנו, ואילו קולגה אחד שאל אם דינגי שלנו הייתה צהובה, כי הוא ראה אחת כזו בברכה של קיבוץ מעלה-החמישה. "עשרות ילדים נהנו ממנה, וזה היה מחזה בלתי רגיל של שמחה", הוא סיפר.

חזרתי הביתה, ובישרתי לאשתי שהדינגי תחזור אלינו אוטוטו. "עדיין נמצאת אצלי הקבלה של המכס ובה המספר הסידורי של הסירה. אָאוּגֶס קְלוּצְ'קֶס (הכול נעול)", סיכמתי בביטוי היידישאי של דודתי.

"אתה באמת תיקח את הסירה מהילדים?", שאלה רעייתי רק לפרוטוקול, כי היה לה ברור שלא אעשה את זה.

שעתיים בלי מזגן 

מהנסיעות לחו"ל הבאתי ארצה את התובנה שפקקים הם משהו שבין המצאה עצמית מזוכיסטית של הגויים, ובין מגפה שהומטה עליהם משמיים כדי שהם יפסיקו לחייך ללא סיבה ויתחילו לסבול.

כך או אחרת היה לי ברור שהעם הנבחר לא יזכה להידבק במכה דומה, אשר זקוקה למספר רב של מכוניות כדי להעניש את בעליהן ואת נוסעיהם – שאינם אשמים בדבר, לא בהזנחת הרכב ולא בנהיגה פרועה חלילה – באמצעות הפגשתם במזיד באותו ציר תחבורתי ובאותה שעה. אצלנו זה לא יקרה, חשבתי.

עוד זכור לי הפקק הלועזיטי הראשון בחיי. זה קרה על "אוטוסטרדת השמש" (Autoroute du Solei) המחברת בין קוט דה אז'ור ופריז. נסענו ממונטה-קארלו באלפא סוּד Ti 1.5 שהבאנו מהארץ, והטרמפיסט שלנו, הטייקון האישי סטיב מורל, הופתע מהמהירות הממוצעת שרשם הקשיש המתחיל, כ-130 קמ"ש כולל הפסקת קפה בתחנת דלק. "כל הכבוד", החמיא לי סטיב, "זה בדיוק מה שהנהג שלי משיג במרצדס 500S. עוד חצי שעה אנחנו בפריז, אם לא יהיה טראפיק", אמר בביטחון ידידנו בעל המאה (ועוד קצת), וממש באותו רגע אכן נתקענו בפקק.

עמדנו בו חצי שעה, זזנו קצת, ושוב עמדנו, וכך זה נמשך שעתיים. "בארץ דברים כאלה לא קיימים", סיפרתי לסטיב בגאווה ציונית.

עוד הפגזה נגד ההגה

והנה הפקקים הגיעו אלינו ובשפע, וחכמים דנים על כך במדיה וברשת הפרצוף-בוק. את המלחמה נגד הפקקים הובילו השבוע שתי נשים. האחת היא סופרת עיתון "הארץ" מירב מורן, שפרסמה מאמר ארוך, בגודל שני עמודים, המנסה לשכנע אותנו לעזוב כבר את ההגה לטובת כידון.

לזקן נראה כי מורן מייצגת תמהיל של שורשים קיבוציים, שעליהם כתבה בנוסטלגיה, של גיל נשי שנבדק בדייקנות על ידי אונורה דה בלזק, וגם של שייכותה האינטנסיבית לדעות המיוצגות בצוותא על ידי הסופרים עובדי שוקן. שלושת רכיבים אלה התבטאו במאמר שלה, רשם לעצמו הקשיש.

לצורך השכנוע, ציטטה הכותבת בהרחבה הן את עצמה והן סוללה של מומחים, שהסבירו מדוע אנו מכורים למכוניתנו הפרטית. ד"ר משה גבעוני למשל, ראש המעבדה לחקר התחבורה באוניברסיטת תל-אביב, הסביר כי "בכל העולם נוצרה קודם הדרך ורק אז ההתיישבות, ואילו בישראל הציונית המצב הפוך: קודם בא היישוב, ואז נזכרים שצריך גם דרך". לדבריו, "התוצאה היא יישובים שאינם נמצאים על דרך טבעית, ואוטובוס שנדרש לעבור במסלול ארוך ולא יעיל".

האדריכלית מיכל ריזל ציינה שהתכנון הלקוי של הערים המודרניות מעודד אותנו להשתמש במכונית גם בנסיעה למרחקים קצרים, וזאת משום שהדרכים בערים המודרניות אינן "רחוב שקורים בו דברים מעניינים, אלא רק כביש ששועטים בו כלי רכב". לפי אותו מאמר, גם האפליקציות אשמות בהיצמדות שלנו למכונית, משום שהן מסייעות לאנשים בניווט (ווייז) ובחניה (פנגו) – וכך גוזלות מהתחבורה הציבורית שני יתרונות חשובים שהיו לה לעומת הרכב הפרטי.

ואילו הגברת השנייה, מיטל להבי, סגנית ראש העיר תל-אביב והממונה על אגף התחבורה, הבינוי והתשתיות, התבלבלה מול המסרטה של ynet, ובנוסף לטיעון האנרגטי בעד שימוש באופניים, במיוחד אלה הירוקות השייכות לעירייה (אשר להבי הצטלמה לידן) – היא הכריזה בפה מלא שהמכוניות שהעירייה תשכיר בקרוב "יתרמו לשחרור הכבישים מהפקקים". העברית סובלת גם את זה.

שתי לוחמות חופש התנועה הנ"ל ממליצות לעזוב את המכונית לטובת אופניים או per pedes (תנועה אלטרנטיבית רגלית). הן לא מכירות כנראה את הסרטון מבירת קוריאה הצפונית, שבו נראית שוטרת העומדת בצומת על חבית ומכוונת את התנועה בשני הדגלים שבידיה. בשטח לא נראה אף כלי רכב.

שרד את אושוויץ, לא את הפרֵדה

ודאי שבמניפסטים של לוחמות אלה, מניפסטים צודקים או צדקניים (תלוי בהשקפה), אין אף מילה על הקִרְבָה שבין אדם ורכבו, כמו בדוגמה של חברי יצחק גולדפינגר, ניצול שואה בוגר אושוויץ.

למרות דעתי היוקדת, שהתבססה על טיעונים פסיכולוגיים, יצחק מכר את סובארוDL שלו כי זוגתו, ילידת רומניה, עשתה לו חור בבטן ש"האוטובוס בין חולון ובת-ים יספיק בהחלט, ואם לא, אז נזמין מונית, זה משתלם יותר מאוטו". יצחק שמע לה, אך זמן-מה אחרי שנפרד מסובארו איבדו עיניו את הברק השובבי שהתנוצץ בהן, והוא מת.

כך נפל חברי גולפינגר בַּקְרָב על ההבנה שאסור לגרש את המכונית הפרטית מחייהן של הנפשות האוהבות אותה, גם כאשר מדובר בסובארו DL לבנה 1.6 בעלת שלושה הילוכים בלבד.

UK fixLatrun2 x UK bdbLatrun fix

ממרור למרמלדה. י"א מספר לנו על אירוע שהתקיים ולא התקיים באותה עת: "מדי שנה לפני חופשת הפסח אני "משריין" ביומן את התאריך של צעדת השריון המסורתית בלטרון, שבשנים האחרונות מארחת תצוגה של מכוניות קלאסיות ממועדון החמש המגיעות מכל רחבי הארץ. מה רבה אפוא הייתה אכזבתי כשהגעתי הפסח לאתר, והתבשרתי כי תצוגת הקלאסיות התבטלה עקב התחזית הקודרת…

האכזבה הייתה קשה שבעתיים לאור התכונה הבולטת בקרב אספני מכוניות קלאסיות (וגם שריונרים), שהיא נחישות, מהסוג ששום קושי או מכת מצרים כגון אבק, אובך, שיטפון, חלודה או היעדר חלפים לא יעמדו בפניה. לנחמתי התקיים כמתוכנן חלקו האחר של האירוע, שממנו ניתן היה ללמוד לא מעט על מורשת החיל ואנשי הפלדה.

מרור האכזבה הומר לאחר קומץ ימים בטעם מרמלדה למראה צמד אחיות בריטיות קלאסיות ממשפחת M.G , שהגיחו כמוני בחופשת החג לספוג מעט שמש אביבית בסמוך לכיכר הבימה, האחת מדגם TD והשנייה, השחורה, מדגםA , צעירה אך במעט בשרשרת הבין-דורית. כך שמה שנשתנה בפסח הזה הוא שהפרחים (האחיות) נראו הפעם גם מחוץ לקנה."

טיפ טיפה: קירור שמן

מצנן שמן המותקן בחלקו הקדמי של הרכב הוא תרופה טובה נגד התחממות המנוע, במיוחד במדינות טרופיות כמו שלנו. אם אין להשיג מנגנון כזה בארץ, ניתן להשיגו דרך eBay. באירופה, מערכת כזו, הנפוצה בספורט המוטורי, עולה 100-400 שקלים, כולל מתאם המאפשר הרכבה.

שואלים את אדוארד

ק' מחיפה: ברשותנו מזה שנתיים וחצי קאיה קרניבל מודל 2005 שעשתה 260 אלף ק"מ, ומטופלת במוסך קאיה מורשה לפי הספר. מכיוון שאנו גרים בחיפה, הרכב רגיל לעלות מדי יום בעליות של הכרמל.

רצף של התחממות מנוע באופן חריג עד כדי כיבויו מטריד אותנו מאוד. עוד בקיץ 2015 כבה המנוע עקב התחממות, נשלח למוסך, וחזר לפעילות. באוגוסט 2016, בעת טיול משפחתי, במשך העלייה מים המלח לירושלים, עלה מחוג טמפרטורת המנוע והמנוע כבה. לאחר שהייה והוספת מים הצלחנו להכניסה לירושלים ומשם לגרור אותה למוסך. בעקבות כך הוחלף מכסה הרדיאטור.

במארס 2017 חזרו סימנים של התחממות. הרכב נשלח שוב למוסך, ואז הוחלפו תרמוסטט ומאוורר מנוע. בחג הפסח האחרון, גם הפעם בנסיעה משפחתית בעליות לירושלים, עלה מחוג הטמפרטורה והמנוע כבה. זה קרה לאחר כשעה וחצי של נסיעה, ולאחר ששמנו לב כי המזגן אינו מקרר כבר מתחילת הנסיעה.

שוב נשלח הרכב למוסך, והפעם נבדק ולא נמצאו נזילות או בעיות אחרות הקשורות למערכת הקירור. המוסכניק חושש שמדובר בבעיה באטם ראש המנוע ("פאקונג ראש"), שהחלפתו והסדרתו יעלו כ-6,000 שקלים!

כל התקלות הללו אירעו בימים חמים, בנסיעה בעלייה, וכשהרכב מאויש במלואו פלוס ציוד. האם אטם ראש הוא הסיבה האמיתית לכל האירועים הלא נעימים הללו? האם כדאי לבדוק בכיוון אחר? האם מסתתרת פה בעיה גדולה יותר, שתתגלה בפעם הבאה שניתקע עם הרכב ולאחר שהוצאנו את מיטב כספנו? הרכב ממתין במוסך להחלטתנו, אז אודה מאוד על תשובה מהירה.

תשובה: אם המנוע ימשיך להתחמם ללא סיבה ברורה, כדאי לבדוק אם כל ארבעת הגלגלים של קרניבל מסתובבים בקלות, ללא הינעלות חלקית. אפשרות כזו מגלים באמצעות נגיעת יד בכל החישוקים אחרי נסיעה רגילה – האם אחד מהם התחמם?

בכל אופן, במקרה שאתה מתאר הייתי בודק אם ההתחממות נגרמת בגלל כיוון הצתה לקוי, שהוא תוצאה של טעות בשן אחת בזמן החלפת חגורת הטיימינג או של הימתחות שרשרת ההצתה – תלוי מה עובד במנוע של קרניבל שלכם.

בנוסף, כדאי לבדוק את מצב משאבת המים גם אם היא לא נוזלת, ואת איכות התערובת, שמא היא ענייה מדי (מה שחושף הצבע של אלקטרודות המצתים). להתחממות מסוגלים לגרום גם מסנן דלק סתום חלקית ותקלה במערכת המזרימה אוויר למכל הדלק.

הייתי מסכים להחלפת סתם ראש המנוע ("פאקונג ראש") במקרה שהמוסך גילה סימני שמן בנוזל הקירור, או סימני נוזל קירור בשמן המנוע, וגם במקרה שהתגלו סימני C02 בנוזל הקירור.

ב"טיפ טיפה" הנוכחי אני כותב כמה מילים על רדיאטור שמן שמורכב בנוסף לרדיאטור המים. בדוק במוסך את האופציה, אם כל הכיוונים שתיארתי כאן ייכשלו.

שמעיה, רמת-מגשימים, בתגובה ל"שכשנבוא" ("המפתחות בפנים" 1,027): גם אני ממרום גילי חשבתי כי דבר לא השתנה באופניים, אך לפני כשלושה חודשים טיילתי במרוקו, ולהפתעתי ראיתי עשרות זוגות אופניים בחנייה ברחבי העיר במתכונת "תל-אופן", אשר דבר-מה בלתי ברור בהם משך את עיניי, עד שהבנתי מה איני רואה: לאופניים לא הייתה שרשרת, ובמקומה היה מוט גל הנעה!!!

לצערי לא ניתן היה להעמיק בבדיקה כדי להבין את יחס קורונה/ פיניון ויתרונות השיטה. למדתי כי כל החיים לומדים.

תשובה: תודה, זה מעניין, לא ידעתי שפתרון כזה קיים. אם תבקר שם שוב, ספר לנו איך זה עובד. אולי בשלב הבא בעלי הפטנט ירכיבו באופניים הללו גם תיבת הילוכים חצי אוטומטית, בעלת שני מצמדים בגודל מטבע של חמישה שקלים…

Bli sharsheret

אופניים ללא שרשרת – להשכרה במרוקו

 

 

 

 

 

שכשנבוא

אנוכי מקנא כשהוא קורא סיפורים של אחרים על ילדותם. כי בעיניו של הזקן, ההיזכרות בילדוּת נראית אבסטרקטית כמו הניסיון לתאר לעיוור את חיוכה המסתורי של הג'וקונדה

לך תדע אם מכריך המספרים על חוויותיהם בגיל הרך מפליגים על גלי פנטזיה שהם התרגלו להאמין בה, או שהשנתיים שהנוכחי בילה בגטו מחקו כמעט מזיכרונו את כל הדברים שקרו בתחילת דרכו – בביתו בוורשה ברחוב רֶמָרְסְקָה 2/4, ובהמשך בביתו הקיצי בעיירת הנופש אוֹטְבוֹצְק, שם תפסה אותנו המלחמה.

לפיכך, התמונות מתחילות להתגלגל מהרגע שמסרנו את כלבנו הקטן דראפק לשכנה גויה, מה שגרם לי ולאחותי לבכות כל הדרך מאוטבוצק דרך היערות אל הגטו, בכרכרה שאבא שכר כדי שלא נידחק בין מאות היהודים המגורשים שהלכו עם מזוודות לתחנת הרכבת.

הסאלטה האמיתית של הפעלולן

מהתקופה שלפני בית הקיץ באוטבוצק, שאליו עברנו מוורשה עקב מצב בריאותה של אמא, נשארו בזיכרוני רק רטרוספקציות בודדות, כמו ביקורים בחנויות של אבא או ערב בקרקס, שם מאחורי הקלעים הכרנו גוי פעלולן עשוי גומי בשם הֶרוֹנִים קוֹסְטְקָה, שאבא לקח אותו כשותף בעסקיו כדי שהלוגו הפולני "קוסטקה ושות'" יתנוסס על החנויות שהיו לאבא ברחוב הראשי בוורשה, לבל ינַפצו האנטישמים את שמשותיהן הגדולות.

והרונים קוסטקה זה, שאהבנו לשחק איתו, מצא אותנו אחר כך בדירתנו בגטו, שאליה הוא הגיע עם חבריו הגרמנים כדי לאיים על אבא.

גן עדן מטושטש

אבא שכר לנו בית קיץ בעיירה אוטבוצק כדי שסביבת גן העדן שם, יערות מלבלבים ואוויר צח, תתקן את הריאות של אמא. אלא שכפי שאני מספר בסרטי "שועל הכסף של פליציה ט'", סביבה ירוקה זו לא הספיקה לחולל את נפלאותיה.

מתקופת ילדותי באוטבוצק אני לא זוכר הרבה, חוץ מהטראומה והבכי ביום ההולדת שלי, כאשר קיבלתי אמנם את האופניים שהבטיחו לי ההורים – אלא שהיו אלה, גיליתי, האופניים של אחותי, בעלי מסגרת המתאימה לבנות. עברו שנים רבות עד שהשתחררתי ממפח נפש זה.

Otwock 1Otwock 3Otwock 4Otwock 2

הפסטורליה האחרונה: סוס העץ הלבן בעל הכתמים של הילד נראה בזיכרונותיו כמו הסוס שמשך את הכרכרה שהובילה אותו ואת משפחתו אל גטו ורשה.

זהו פרט משחזור הזיכרונות של הבמאי, שחזור מדויק ככל האפשר שנערך בשלב ההכנות להפקה ובזמן הצילומים. דאגה זו לא הצילה את הסרט "שועל הכסף של פליציה ט'" מגורלו. המפיק קטע את ההפקה, לא שילם לשחקנים ולא לצוות הצילום, פיזר כספים באופן חשוד, הפסיד במשפטו מול הספונסר, "המכון הפולני הממלכתי לקולנוע אמנותי", ואף כי מפיק זה לא החזיר את הכסף כפי שפסק בית המשפט, הוא עדיין שומר לעצמו את הזכויות על הסרט.

מה שייזכר אולי מ"גרסת הבמאי ובנו", שאורכה שעה וחצי, הוא הצילומים של יוֹלָה דִילֶבְסְקָה, המוזיקה של כריסטופר קוֹמֶדָה, הנופים האמיתיים והתפאורות המשחזרות את הבתים ואת הגטו, והדבר הכי חשוב, ההופעה המעולה של השחקנים הראשיים – יבגניה דודינה בשלושת תפקידיה (אמא, אשת גנרל ופסיכולוגית), אולק מיצנר בשני תפקידיו (אבא ונוסע באונייה עם כלב), ובוודאי משחקו של הילד אוסקר וחבריו הצעירים מבית היתומים בלודז'.

גיהנום זכור היטב

כך שסרט הזיכרונות שלי מתחיל לרוץ בגטו ורשה. משם נשארו לי פרטים שהייתי מעדיף לשכוח, כדי שאוכל להאמין במה שאני מעדיף להאמין, כמו אמונה בהשגחה ובטוב לב המגיעים מלמעלה, וכמו תקווה.

זכור לי בין השאר שלדירה שלנו בגטו היו מגיעים שכנים כדי לדבר עם אבא החוזר מותש מהעבודה. היו אלה יהודים חיוורים, אחוזי פחד, מבולבלים, ואנו, אחותי ואני, חיכינו שהם יישתו כבר מים וילכו, כדי שאבא יתיישב על קצה המיטה וימשיך לספר לנו את הסיפור שהוא החל בו אתמול, עד ששנינו נירדם.

"הוטל פולסקי"

ופעם הגיעה אל חדרנו החשוך תקוות השחרור, שאיזה אורח סיפר עליה בהתלהבות. שמענו ממנו שאפשר לקנות לכל המשפחה אזרחות זרה, להשיג דרכונים, ספק אמיתיים ספק מזויפים, ולעבור איתם לצד הארי של ורשה, אל "הוטל פּוֹלְסְקִי", מלון פולני קטן שהגרמנים עומדים לשלוח את דייריו מהשטח הכבוש על ידם אל מדינות שאינן קשורות במלחמה.

וכך, אל ארבעת הקירות שלנו הגיע רגע של תקווה, שנמוג עם משפט של אבא החרות בזיכרוני. אבא אמר ש"האידיליה של 'הוטל פולסקי' אינה רלוונטית לחיינו, כי אין לנו כסף".

ואמנם, עקב חוסר אמצעים לא הלכנו לחפש תקווה במלון הפולני השוכן בצד השני של חומות הגטו, וזה היה למזלנו, כי הגרמנים אכן הוציאו ממלון זה את דייריו העשירים והמאושרים, על חפציהם ותכשיטיהם – אך לא אל החופש כפי שהבטיחו המתווכים מהיודנראט אלא למחנות המוות.

ואם כך, משקר הפתגם היידישאי "לפני שהשמן ירזה, הרזה יתפגר". אלא שאת זה תפסתי רק אחרי המלחמה.

בוגדנות בגלגול מודרני

הבנתי גם את החשיבות שיש לזיכרונות במשך החיים, אם רק יודעים להשוות בין העבר ובין המציאות הנוכחית. כך למשל, עולם הפלאות של הסמארטפונים והאפליקציות מסוגל להתגלות כמו התרמית של "מלון פולסקי".

בהקשר זה, חשיבות מיוחדת מקבלת האזהרה שפרסמה מחלקת "פרויקט 0" של גוגל, שגילתה פרצה מסוכנת באבטחה של מודול Wi-Fi בסמארטפון. לפי האזהרה, כל משתמש עשוי להפוך למטרה של האקרים, אם בידו נמצא מכשיר העובד על אפליקציות Wi-Fi של Broadcom – וכאלה הם כל האייפונים דור רביעי, משנת 2010 ועד הדגמים החדשים. בסכנה עומדים גם סמארטפונים מבוססי אנדרואיד כמו Nexus 6 וגם Nexus 6P, וחלק מהדגמים המובילים של סאמסונג.

שימוש ברשת Wi-Fi במקום ציבורי שנמצא בו האקר (כמו שדה תעופה, מסעדות וכדומה) חושף אותנו לסכנה להפוך לקורבן התקפה. בכל רגע, מזהיר גוגל, מסוגל האקר להשתלט על הסמארטפון שבידינו מבלי שנדע על כך. פושע סייבר יכול לקרוא מיילים, לשמוע שיחות, לקרוא קבצים פרטיים ולגלות סיסמאות.

ההמצאה מעוקרת בכפייה

איכשהו קרה שבאֶלֶף ומשהו המדורים שכתבתי עד עתה, לא הוזכרה האבחנה שהמכונית הייתה ונשארה ההמצאה החשובה ביותר לציוויליזציה האנושית. לכן מצער שכל מכשירי התנועה הארבע-גלגליים שהיו גאוות המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 הופכים לנגד עינינו לסמארטפונים זזים, מה שמלהיב באופן חשוד את היצרנים המשווקים אותם. רק האופניים נשארו, מבחינה הנדסית וטכנולוגית, בערך כמו האופניים של אחותי אִירֶנָה בת העשר.

תהליך העיקור של המכוניות קורה ממש כעת, כלומר כעשר שנים מוקדם יותר מהתחזיות למהפך זה, שבו מכוניות אוטונומיות עומדות להשתלט על השטח, ולשנות במכה כואבת את כל מה שהאנושות התרגלה אליו במאה השנים האחרונות ומעלה.

המכוניות, המפוחדות מהגורל המר בנוסח "המלון הפולני" שמחכה להן בפינה, מאבדות כבר את אופיין האהוב על ידי תושבי הגלובוס. אזרחי כוכבנו אינם מסוגלים למנוע את הסכנה שהעתיד האלים והבלתי נמנע יחדל או-טו-טו להסתפק באיומים, ויעבור לפעולה ממשית וברברית, כלומר – ימחק ללא זכר את היחסים ההדדיים שהתקיימו עד עתה בין בני אדם לרכבם הפרטי.

המובלעת האחרונה נפרצה

רק האופניים, כפי שציינו, נשארו עם אותם אוכפים, כידונים, דוושות ושרשראות, אשר משרתים את הרוכבים גם כאשר כוח רגליהם ונפח ריאותיהם מקבלים חיזוק על ידי חשמל.

לכאורה, סבבה. אלא שבשל מִתקן מיוחד המאפשר להרכיב סמארטפון גם על האופניים התמימים השתנה אופי הרכיבה, המזכירה כעת, ברחובות העיר ועל פסי חצייה, תנועת שיכורים בערפל.

חבל שהפסקתי

במוסך העץ של הונדה CRX שלי תלויים על הקיר אופני מרוצים Bertin Duralinox צרפתיים, שלפני שלושים שנה בערך קניתי אותם חדשים ברמת-גן בחנות של אלי סמוכה, לאחר שידידי יעקב לנדאו גייס אותי להשתתף בטיולי הסופשבוע של המועדון "גלגלי עץ".

רכבנו בכבישים בינעירוניים, עד אשדוד וחזרה או צפונה, בערך 100 קילומטרים במכה. אופניים ותיקים אלה שנשארו לי שוקלים 7.5 קילו, פחות מאופני מרוצים חדשים העשויים טיטניום וסיבי פחם.

גם המכוניות של פעם היו קלות יותר מהדגמים המודרניים אשר מתהדרים לשווא בשמן. כמו למשל מיני קוּפֶּר "רטרו" שנקנתה על ידי ב-מ-וו.

העצב הנושך

אני נזכר בנוסטלגיה במיני קוּפֶּר בגרסת מונטה-קארלו שקניתי בלונדון, בסדנת המרוצים של BMC  (בריטיש מוטור קואורפוריישן). התכוונתי להשתתף איתה באליפות פולין בראלי ואחר כך באליפות אירופה. מה שלא קרה.

אמנם המיני קופרים ששופרו באותה סדנה בלונדון יחד עם קופר שלי לקחו מקומות ראשונים בראלי מונטה-קארלו – אך אני נשארתי בוורשה. כי קופר שלי סירבה לתפקד, ומכל אירוע ספורטיבי הייתה חוזרת הביתה על משאית.

זה לא הפריע לי לאהוב אותה, לרדת בלילה לחצר החשוכה כדי לוודא שלבריטית שלי לא אוּנָה דבר, לשבת בתוכה כדי לחוש ברוח הקרב שלה, רוח רדומה ובלתי מנוצלת ממש כמו הרעיונות הקולנועיים שלי, שגם הם זכו לביטוי רק בחלקם המינורי.

וכך, הייתי יורד בבוקר אל קופר שלי עם דלי, רוחץ אותה בדייקנות, מתניע אותה, והייתי מאושר כאשר המפלט של מיס דיאנה היה מנגן בקול גברי דווקא, בבס-בריטון, ומחוג לחץ השמן של הגזעית שלי ריחם עליי ולא צנח לאפס.

פחות זה טוב יותר

קופר זו לימדה אותי שמינימום סוויצ'ים, מתגים ומנופים, המותקנים במקומות הנכונים, מאפשרים להתרכז בנהיגה ורק בנהיגה. היא לימדה ששום-כלום לא מוכרח להחליף אותך, לא בהחלטות ולא בפעולות נהיגה ממשיות. שרק אתה הנהג מחליט – בעזרת דמיון פרוע ככל האפשר, בעזרת שלוש הדוושות, בעזרת ההגה הדק אשר מתחמם באחיזה הדוקה ובעזרת בלם היד.

בדלת שמאל של קופר המיתולוגית שלי, כמו גם בדלת הנווט, לא היו שמשות רגילות עם מנואלות, כמקובל כבר אז, אלא סתם חלונות פלסטיק הזזים במסילה. זהו הרָכִיב העיקרי בקופר המצביע על המאמץ להשיג בשבילה משקל זבוב – היתרון הכי חשוב של הבריטית לא רק לעומת מתחרותיה על כתר בעולם הראלי, אלא גם לצורך הנאה יומיומית בנהיגה.

בנוסף למשקל קליל הייתה קופר שלי מצוידת גם בזוג מאיידי SU מוגדלים, במנוע 1.3 ליטרים ששופר לכדי 137 כ"ס N/A (נטול טורבו), בתיבת הילוכים קצרה, בדיפרנציאל ננעל ובארבעה גלגלים קטנים ונמרצים לבושי צמיגי דאנלופ ספורט. זה מה שאהבתי.

עָבָה שכבר אינה תאווה

אני חושב על מיני שלי מתחילת שנות השישים כעת, כעבור חצי מאה, כאשר אני מתיישב במיני "קאנטרימן" קרוסאובר החדשה. היא כבר לא מיני ולא רטרו, כי אכלה תרד גרמני במפעל של ב-מ-וו, השמינה כפליים כמעט מסבתה הבריטית והתרחבה לכל הכיוונים, "לנוחותם של הנהג והנוסעים", טוענים היצרנים והמשווקים בצדק אולי, שהרי גם נהגיה הנוכחיים של מיני (אלק) השמינו, וכך גם נוסעיהם.

תסריט תמורת פיטומית?

אלא ש"מיני" קאנטרימן החדשה הצטיידה לא רק במידות חדשות, אלא גם בכל מה שאפשר להצטייד בו כדי להיות in בין המכוניות שהפכו לסמארטפונים.

ספק רב אם הייתי בוחר במיני קאנטרימן מפוטמת אלקטרוניקה זו, לוּ איזה מפיק אמריקני אמביציוזי דיו היה קונה ממני שוב את התסריט "אונייה לאדיס-אבבה", המספר על גורלו של יהודי שנמלט מהגטו. הסיפור שבזכותו קניתי לי אז את מיני קופר המקורית.

אמנם הזכויות על "אדיס-אבבה" שלי חזרו אליי, אך אף קונה לא נראה באופק, וטוב שכך, כי ממילא קופר של היום היא קופר כמו שאני רקדן באלט טיבטי.

וחוץ מזה, למה לי בהרפתקה קולנועית חדשה, כאשר עודני עולה על קירות בגלל הפרשה המביכה של הסרט "שועל הכסף", אשר נמצא ב"גרסת הבמאי ובנו", שאסור לי עדיין להקרין כדי לא להפר את הזכויות של המפיק הנוכל.

mini cooper czaruje

בחרתי רע. את האדומה מצד ימין בחר הנהג הפיני מאקינן, שניצח איתה בראלי מונטה-קארלו. בירוקה נסע הפיני השני, אלטונן, שעמד אף הוא על הפודיום. את האדומה מצד שמאל לקחתי אני תמורת 750 גיניאות (כ-800 פאונד) 

מבחינת הבנה, אני מסודר

ואם ברצוני במכונית שתבין אותי, די לי לחפש הבנה וחיזוק בקרב בנותיי – שתי יפניות, איטלקייה ובווארית, הדורשת לאחרונה לכנות אותה Hungry Heidi – שלשמחתי אינן נגועות בתסמיני סמארטפוניזציה.

ארבע גזעיות אלה, שמחכות לי בכפר נופש פולני, היו מוכנות לקחת מעולם הרכב המודרני רק דבר אחד: את המנגנון המתוחכם שמותקן באופל אינסיגניה החדשה, אשר יודע להעביר בכניסה לסיבוב את רוב כוח המנוע אל הגלגל החיצוני ביחס לסיבוב. לא כמו מאזדה 6 הטיפשה, שבטרם סיבוב מבצעת רק בלימה כדי להצמיד את הציר הקדמי לקרקע.

חגיגת עצמאות

מיני קוּפֶּר "קאנטרימן", סמארטפונית מודרנית, אינה קוסמת לקשיש המורשה גם בגלל החשד שהיא עלולה להתנהג כמו הסמארטפון שלי, אשר בהפגנה של עצמאות מערבל את רשימת הקשרים, ומחליף חופשי בין תמונות הפנים ובין מספרי הטלפון של מכריי.

ניסיונות תיקון של סטיית הסמארטפון לא הועילו, ובלית ברירה הוציא הקשיש המורשה מהמגרה את נוקיה 530-10 הוותיק, אשר על מסך הפתיחה שלו מופיע המוטו Non Omnis Moriar (לטינית: לא כולי מת), אשר שתלתי אי-פעם והוא עודנו בתוקף.

נוקיה עתיק זה אינו מתבלבל, אינו מלשין על תנועותיי, ואינו דורש הטענה פעמיים ביום כמו סמארטפון אלא רק פעם בשבוע.

לנשנש את צפיחית ההווה

האם המכונית הסמארטפונית היא אכן טרף קל להאקרים, אשר מסוגלים בקלות לא רק לגנוב אותה מתי שבא להם אלא גם לשלוט עליה בזמן שבעליה החוקיים נוהגים בה?

כי אם זה כך, אז אולי כדאי ללכת אחר הזקן שחזר אל הנוקיה העתיק, ולנצל את האפשרות החוקית, שנמצאת עדיין בתוקף, להמשיך לחיות עם המכונית הוותיקה. כל זמן שדחפורי ה"קִדמה" לא יעלו עליה.

טיפ טיפה: חומדת את הקול

גוגל פנתה לקשיש המורשה בשאלת "כן או לא" אם הזקן ירשה לפירמה להשתמש במיקרופון המותקן במחשבים שלו. "אמנם אני לא כזה זהיר", עונה הזקן, אך מודה שהוא מיישם את המלצתם של מומחים ברשת, ומדביק סלוטייפ שחור על העדשות של הלפטופ ThinkPad והלפטופ MacBook המשרתים אותו.

אלא שבכל זאת, שאלה תמימה זו של הסקרנית הכפייתית גוגל הצליחה לסמר את שערותינו על הראש. כי הנה, הוטחה בנו העובדה שהאפשרות לעקוב אחר התנועות שלנו כדי לרשום יומן היכן אנו נמצאים, עם מי אנו נפגשים, מתי ואיפה – כבר אינה מספקת את מציצנותו של הרכלן הגדול. מנוול זה מעוניין עכשיו לשמוע מה קורה בביתנו, גם כאשר המחשב סגור.

מה גוגל ייזום הלאה, ומה הוא עוד עומד לדרוש? את מי ומה הוא משרת?

שואלים את אדוארד

נעמי: האם יש כיום רכב כלשהו שהוא תחליף ראוי ל"טנק" החביב עליי, וולבו 940GLS ? ברור לי שרכב זה אינו מהאהובים עליך… מכיוון שהוא אינו מיוצר עוד, החלפתי לאחר התלבטויות באקורד, אבל זה לא זה.

אנו מחפשים רכב כבד אבל משמח (זווית הסיבוב של הוולוו והתנהגותה בחניות – אין דברים כאלו), שיגן על נוסעיו בכבישי הגליל הפראיים.

תשובה: היורשת המוצלחת ביותר לוולבו שלכם היא וולבו 940 צעירה יותר, או בעלת קילומטראז' צנוע. אם לא תמצאו כזו, כדאי לבדוק את האופציה של מרצדס יד שנייה במחיר סביר.

ואם הרעיון של מרצדס צורם לכם, מסיבה ברורה, אז נשארות היפניות: הונדה (אך לא אקורד אלא לג'נד) או ניסאן מקסימה.

מחיר הפחד

אין ברירה אלא להתרגל שצווארי סובל מנשיפת הזִקנה, ושבהתאם לתופעה זו השתנה לרעה שיתוף הפעולה ביני ובין גלגל ההגה מתוצרת נארדי ושלוש דוושות הפלא, אשר היו לקשיש המורשה כחברי נפש אחרונים ופתאום הם מלשינים עליי לאוזני. "ברחה ממך המציאות", לוחשת דוושת המצמד

הם לא יודעים שאתה טמנת לעצמך את כל שלבי המבחן האכזריים. כמו כניסה לחניון תת-קרקעי מסוים בתל-אביב שבְּעָבָר הסתובבת בין אותם עמודים בו ואותן פניות חדות בדוושת גז לחוצה עד הרצפה.

וכמו הסיבוב הקרוב לביתך בגולה, שכבר למדת לעבור אותו ב-140 קמ"ש כאילו הוא לא קיים, ואילו כעת, עם צמיגי סליקס הנפלאים של טויו ועם סט בולמי קוני המכוּוָנִים לשני שלישים מהקשיחות – אתה בולם לפניו ועובר אותו ב-110 קמ"ש זהירים.

תוגת הנורמטיביוּת

האם ייתכן שהקשיש המורשה, אשר השתקע בי כאילו אני שייך לו, יתחיל לנהוג כמו אזרח נורמטיבי גם בכביש האגדי שבין ערד לים המלח? בתוואי נפתל זה אהבנו, אני ומכוניותיי, להתחרות באופנוענים, אשר לפני המדרון עקוב-הפיתולים עמדו והתפללו בתחנת הדלק.

האם קרב היום שגם אתה, המופחד על ידי המציאות, תפסיק להסתמך על הראי, וכמו שכניך תתחיל לסובב ראשך לכל הכיוונים באוזלת אמון?

כוכב הגעגועים

בין כך ובין כך אתה תופס את עצמך, במכוניתך ומחוצה לה, טובע בזיכרונות, חוזר שוב ושוב, ספק באובססיביות ספק באופן הכרחי, אל אותה חבורת דמויות אשר היו יקרות מכדי להישאר על כוכבנו, ועל כן הן אינן.

בגלל הֶיצֵף הגעגועים אל הנפשות שתרמו לבניית חייך, נראה לך טבעי להזכיר במדור פָּנִים השייכות לעבר הרחוק, כמו הבמאי-צייר טדיאוש קנטור, הצייר-פילוסוף והמומחה לדתות יֶזִ'י נוֹבוֹשֶלְסְקִי, איש "קול ישראל" הנריק יוּנְגֶרְוִירְט שהיה מאוהב באבני ירושלים, אמן התיאטרון חנוך לוין, המסאי והמתרגם יורם ברונובסקי, וגם שניים-שלושה אלופי מרוצים אגדתיים ובהם הנהגת פט מוֹס.

נדיר יותר שאתה מזכיר כאן את אלו שלא הצלחת או לא רצית להכיר באופן אישי. כזה הוא הסופר הפולני מארֶק חְוואסְקוֹ, שלא היו בינינו קשרי ידידות כלשהם, אך מכיוון שהייתי קורא נלהב שלו הוא בכל זאת חלק מתולדות האני. הנה הסיפור עליו:

נפגשנו רק בגזיר עיתון

בחצי המאה הקודמת למדתי באקדמיה לקולנוע בלודז', והתקיימתי בזכות עבודות שונות כמו עיצוב תפאורות, רישום בפחם של דיוקנאות ענק של הרביעייה מרקס-אנגלס-לנין-סטלין, וכתיבה של ביקורות קולנוע, תיאטרון ואמנות בעיתונים ובירחונים.

ידידה שלי, אָגְנְיֶישְקָה אוֹשֶצְקָה, מלחינת פזמונים ידועה, הייתה מאוהבת בסופר מארק חוואסקו ורצתה להכיר בינינו. היא הפתיעה אותי כאשר גזרה מהעיתון ומסרה לחוואסקו את הביקורת שכתבתי על הסרט "מחיר הפחד" של הבמאי הצרפתי אנרי קלוּזוֹ. חוואסקו הודה, סיפרה לי אגניישקה, שגם עליו עשתה רושם בלתי נשכח אותה סצנה בסרט המתרחשת בין הצרפתים הזרוקים באורוגוואי באין פת לחם.

"במיוחד ריגש את חוואסקו הדיאלוג שאתה ציטטת בהתפעלות", הוסיפה אגניישקה, שהתכוונה לאותו דו-שיח מזעזע שבין נהג משאית המוות מָרְיוֹ (איב מונטאן) ובין ג'ו (צ'רלס ואנֶל) הפצוע אנושות, אשר בכוחותיו האחרונים לוחש למריו בתסכול שהוא זוכר איזו חומה מסתורית בפריז שתמיד רצה לגלות מה יש בצדה השני, ולא הספיק.

– "אין לך מה להצטער", עונה לו מריו. "אני מכיר את החומה הזו, גרתי קרוב אליה די שנים".

– "אז מה יש מאחוריה? ספר לי", מבקש ג'ו הגוסס, כאילו בתקווה שהידע הזה על החומה יגרש ממנו את מלאך המוות. "מה יש שם, אנא אמור לי".

– "כלום", עונה לו מריו, "ממש אין שם כלום…".

ויתרתי על ההיכרות איתו

אך עם כל ההערכה שלי כלפי הכתיבה של חוואסקו, התחמקתי מלהכיר אותו, עקב ההבנה שיש לו די חסידים גם בלעדיי, ועוד בגלל העובדה המביכה שבנוסף לנשים יפות תמכו בחוואסקו גם שני סופרים ידועי שם בעלי סטייה מינית שהם לא הסתירו, להפך, והוא עזב את פולין בעזרתם, גם הכספית, כדי לחפש את מזלו במערב.

חוואסקו נסע חדור תקווה, והתאכזב כמעט מיד מהעולם החופשי. כי הסופר הצעיר והכישרוני, שהגיע מוורשה אפוף הילה של מהפכן לוחם, התקבל בחשדנות על ידי המהגרים הפולנים הוותיקים במערב, שראו בחוואסקו רק העתק זול ומזויף של ג'יימס דין.

וכך, הסופר השאפתן נחת במציאות זרה שאינה מתלהבת ממנו ומהסיפורים הקצרים שלו, אשר היו אהודים בוורשה ואף נערצים, בהיותם שונים מהתוצרת המקומית, ששירתה ברובה את השלטון הקומוניסטי.

לא רק שאווירת המיתוס סביב חוואסקו בנוסח "נהג המשאית הכותב" נשארה בפולין האבודה, הסופר המהגר עוד סבל נפשית בגלל רומן שלו עם שחקנית קולנוע גרמנייה בשם סוניה זימן, שהייתה מבוססת דייה כדי לפרנס אותו. חוואסקו, המושפל מכך שהוא מוחזק על ידה, כינה אותה בחיבה מרירה "גסטאפו שלי", וברח ממנה אל מדינת היהודים.

בוהמיין בין כובעי טמבל

חוואסקו הגיע ארצה זמן קצר אחרי העלייה הגדולה של יהודי פולין ב-1956, והעולים החדשים של אז קיבלו באהבה ובהבנה את הגוי הכריזמטי, שניסה לכבוש לבבות מתל-אביב ועד אילת.

האגדה שלו עבדה בישראל הצעירה למרות סגנון החיים הזר והפרוע שהוא הציע למקומיים, סגנון שלא היה מקובל בקרב האנושות הציונית הפוריטנית של אז, הלא שתויה ולא דקדנטית כמו במזרח אירופה.

שטן בשדה שיפון

היה זה רק עניין של זמן עד שמארק חוואסקו ימשוך אש גם ביישוב היהודי המהוגן והצנוע. ואמנם, הטבלואיד "מעריב", שראה אז בעצמו לוחם על עקרונות מוסריים כביכול, האשים את חוואסקו המשתולל שהוא בסך הכול "פסטרנק הפולני". כך הכריזו המעריבים באינפנטיליות פרובינציאלית, שכן הם לא היו מסוגלים לדעת שההסתבכויות של חוואסקו הן תוצאה של תסכול, סכסוך עם נפשו, כאב וגעגועיו העזים לימי הזוהר שהוא החמיץ עם עזיבתו את פולין.

הכתבים העבריים לא היו יכולים לנחש גם שהאורח הזמני חוואסקו המשוטט בשדות השיפון העבריים מחפש את דרכו הנפשית, הרוחנית והספרותית במדף העליון, בהשפעת הסופר הרוסי איסאק באבל ואמריקנים כמו ג'ון סטיינבק, ג'יי די סאלינג'ר, ארנסט המינגווי, ובוודאי בהשפעת הצרפתי ג'ורג' ארנו (Arnaud), שכתב בין השאר את הספר "מחיר הפחד", שהבמאי קלוזו הפך לסרט.

ברדיפה קבוצתית, ואף סוג של לינץ' אכזרי, הלשינו הכתבים של "מעריב" ו"דבר" על מעלליו של חוואסקו, השמיצו אותו ברדיו, והציגו אותו כדמות שטנית הזרוקה במקומות ציבוריים, שותה עד איבוד עשתונות והולכת מכות בכל הזדמנות. "חוואסקו אינו מתאים לנו", קבעו ופרסמו מהנדסי הנפשות העבריים, כולל שבועון הרכילות "העולם הזה" ועורכו אורי אבנרי, אשר תופעה פסיכולוגית בלתי מובנת כמו אהבתו של הגוי חוואסקו ליישוב היהודי נראתה לו חשודה.

רייך, הוליווד, רייך

אחר כך חוואסקו חזר לרייך הרביעי אל השחקנית סוניה זימן, וברח ממנה שוב, הפעם ללוס-אנג'לס, מוזמן על ידי הבמאי רומן פולנסקי כדי לכתוב בשבילו תסריט. אך חוואסקו גורש בבושת פנים מביתו של פולנסקי, שהתאכזב מהרעיונות של הסופר, אשר לא תאמו לדעתו את הרמה ההוליוודית.

חוואסקו התגבר על ההשפלה, נשאר בלוס-אנג'לס, מצא עבודות מזדמנות במפעלים, והתרועע עם חבורת בטלנים פולנים שחיו שם, אשר כמותו היו אחוזים בתסכול, בשתייה ובסמים. ההידרדרות נמשכה עד שחוואסקו עזב את אמריקה והתאבד במלון גרמני זול.

בידיעה על מותו צוין כי הגרמנים מצאו בכיסו כרטיס טיסה לישראל, כאילו הוא תכנן לחזור למדינת היהודים כי פולין הקומוניסטית סגרה בפניו את הכניסה.

*

מרתק גם היום: דמותו יוצאת הדופן, נפתולי חייו ויצירתו של הסופר הפולני מארֶק חְוואסְקוֹ היו הנושאים של אירוע שארגן ביום שישי שעבר המכון הפולני, הממוקם ב"בית פסגות" שבשדרות רוטשילד. לאירוע, שנערך בספריית המכון, הגיעו ישראלים דוברי פולנית, שחלקם זוכרים את חוואסקו, שבשנות החמישים של המאה שעברה חיפש במדינת היהודים בית חם.

הנוכחים החליפו זיכרונות הקשורים בסופר, שהזכיר להם את המקום שממנו באו, ואשר הפרוזה שלו עודנה מרתקת גם כיום. הם סיפרו כי ניסו לעזור לחוואסקו שנחת במדינת ישראל הצעירה, עטפו אותו בחום, אהבו אותו וחלקו איתו את אכזבותיו.

באירוע מרגש זה הקריאו מסיפוריו של חוואסקו הקשורים בישראל, והבמאי אורי בר-און סיפר על תחקיר שעשה לקראת סרטו התיעודי על הקשרים שבין חוואסקו ומדינת היהודים אשר הקסימה כה את הסופר.

"אלא שאין לשכוח", סיפר הזקן לנוכחים באותו אירוע, ותיקי הקהילה הפולנית בתל-אביב, "שבהיותו בלוס-אנג'לס הרחוקה, חוואסקו שלכם, השתוי והמבלה בסגנון פרוע, דחף למדרון את המלחין כריסטופר קומדה, חברי הטוב, שלפני שעשה קריירה בהוליווד כתב מוזיקה לרוב הסרטים הקצרים שביימתי. דחיפה זו של חוואסקו גרמה למותו של קומדה", אמר אנוכי והוסיף: "התאבדותו של הסופר חוואסקו, כתוצאה מרגשי אשם עמוקים על מעשהו, אינה מוחקת ממנו את האחריות למקרה הטרגי".

Hłasko 1Hłasko et KomedaCena strachu explosiveCena Strachu 1

בתצלומים: הסופר מארק חוואסקו; חוואסקו מחבק את המלחין כריסטופר קומדה; ושתי תמונות מתוך הסרט "מחיר הפחד"

Cena Strachu plakat

"מחיר הפחד" של הבמאי הצרפתי אנרי קלוזו (1953), thriller שחור-לבן שהיה גאוות תעשיית הסרטים הצרפתית במאה הקודמת, מילא את בתי הקולנוע, זכה בפסטיבלי קאן ("דקל הזהב") וברלין ("דב הזהב"), ופתח את דרכו של ז'אנר ה"סרטי פעולה" הפופולרי.  

האם ייתכן שסופו של "מחיר הפחד" – התאבדותו של הגיבור מריו (איב מונטאן) בנסיעת סלאלום מטורפת של המשאית לצלילי ואלס "הדנובה הכחולה" של שטראוס – השפיע על התאבדותו של הסופר מארק חוואסקו, חסידו המושבע של סרט זה? הרי גם הדמות הקולנועית מריו האשימה את עצמה במותו של חבר.

עוד דוגמה לקשרים שבין בדיון ספרותי-קולנועי לחיים האמיתיים

טיפ טיפה: שמפו נגד קשקשי הזמן

המדור קיבל למבחן סט תכשירי ניקוי וטיפוח לרכב של חברת Sanox. הוצאנו מהחניון התת-קרקעי את אלפא 33 IE בת ה-22 – נסיינית אידיאלית, שהרי כישרון בחידוש צבע ישן הוא הקטע שמבדיל בין תוצרת טובה ובין כימיקלים טובים פחות או לא שווים כלל התעניינות. השמפו של סונאקס הפתיע לטובה. הוא לא רק ניקה אלא גם הותיר שכבת וקס מבריקה, והירוק המטאלי של אלפא הבהיק כמו בצעירותו.

– "איך אתה שומר על הצבע הזה?", שאל אותי עובר אורח.

– "ביקשתי את אלפא לא לצאת מהחניון התת-קרקעי", עניתי, "וחוץ מזה אני עובד עם סונאקס", הצבעתי על מכל הפלסטיק.

הייתי שבע רצון גם מהספוג הדו-צדדי של הפירמה, בעל שני משטחי קרצוף שונים, הסופח מהדלי כמויות מים ענקיות. אלא שלצערי הספוג חדל לשרת אותנו, משום שמישהו חסר מצפון גנב אותו כאשר הנחתי לרגע את ספוג זה על גגה של אלפא כדי למלא את הדלי בעוד מים. "מה הסיכוי שיגנבו לך ספוג, מוצלח ככל שיהיה, בשכונה של עשירים, בחצי הדקה המצ'וקמקת שהפנית לו את גבך?", הגיבה תושבת פרבר משועשעת שסיפרתי לה על המקרה.

החלטתי שאת המשך המבחן לסונאקסים – כולל תכשירים לִפְנִים המכונית – אעשה בגולה על ארבע בנותיי, הזקוקות לרחיצה אחרי החורף הארוך שקפח עליהן, כל אחת במוסך שלה. והרי בבית קיץ זה אני ממילא משתמש בתוצרת סונאקס, הפופולרית במדינת הלועזיטים. והרי שתי היפניות, האיטלקייה והבווארית דורשות כבר מזמן להצטלם אחרי אמבטיה.

שואלים את אדוארד

איציק, רחובות: הלך הגיר. מה עושים?

א. חדש?

ב. לשפץ הקיים?

ג. לקנות משומש ממגרש?

תשובה: א. רק אם אין ברירה.

ב. אם תמצא חלקים ומומחה לשיפוץ.

ג. האופציה ההגיונית ביותר.

רבקה גולדברג: הנני פונה אליך בתקווה לקבל מענה לבעיה של סרבניתי – יונדאי אקסנט 2008 אוטומטית. בחודשים האחרונים התעוררו בעיות בהתנעה. בחנות שבה נרכש המצבר לפני כשנתיים בדקו, וטענו כי המצבר תקין וכנראה קיימת בעיה של זליגת חשמל.

פניתי לחשמלאי אמין, שמצא דיבורית נסתרת מהעבר שכנראה הייתה אחראית לתקלה. הוא תיקן זאת ועוד תקלות קטנות, וטען כי בדיקת המצבר במכשיר מקצועי מוכיחה שהמצבר אינו תקין.

לאחר כמה ימים שהתקלה לא נפתרה החלפתי מצבר. הרווחה ארכה כשבוע ימים, ושוב אני נתקלת בבעיה. עייפתי להסתובב מאחד לשני ללא פתרון. אשמח לשמע את דעתך מי ה"אשם" ולמי עליי לפנות.

תשובה: אם הקשיים בהתנעה אכן קורים בגלל בעיית חשמל, אז ייתכן שהסיבה היא בנאלית ביותר – כמו למשל מגעים רופפים בכבל הראשי של המינוס שיוצא מהמצבר.

ובקשר למצבר עצמו: כדאי לך לקנות מכשיר מולטימטר (שמחירו לא מגיע ל-100 שקלים), ולבדוק באמצעותו בבוקר את כמות הוולטים שיש במצבר. אם המצבר תקין, המולטימטר אמור להצביע על 12.5 וולט. גם סטייה של עשירית לכאן ולכאן היא בסדר. כעת יש לבצע את הבדיקה במנוע פועל: אם את מצליחה להתניע והמנוע מטרטר בסיבובי סרק, אז אותו מכשיר מולטימטר אמור להצביע הפעם על 14.5 וולט. גם כאן מותרת סטייה זעירה לשני הכיוונים.

אם הבדיקה שתערכי למצבר במנוע פועל תגלה פחות מ-13.5 וולט – זהו סימן שהאלטרנטור במכוניתך אינו תקין. במצב כזה יש לתקן את האלטרנטור או להחליפו, כי בגללו המצבר אינו מקבל טעינה נאותה בעת נסיעה (וזאת עוד לפני זליגת החשמל שהמצבר סובל ממנה אולי).

את המדידות במולטימטר יש לבצע לפי הנחיות היצרן המופיעות בדף הסבר (את הפלוס של המכשיר יש להצמיד לקוטב הפלוס של המצבר, ואת המינוס של המכשיר לקוטב המינוס של המצבר). אותו מולטימטר עוזר גם באיתור זליגת החשמל, אבל זו כבר דרגה טכנית גבוהה יותר, ומוטב להיעזר באיש מקצוע.

דן כהנא מספק אזהרה ידידותית בנושא רכב חדש:

מזל טוב! רכשת רכב חדש. אבל האם הוא באמת כזה?… לאחרונה רבו ה"מבצעים" והמחירים המפתים, אבל מניסיון אישי, יש לבדוק שני דברים:

1. להקיש את מספר השלדה המלא באתר

http://www.vindecoderz.com

ולגלות איזה מודל הוא באמת, ולא להסתפק בהגדרה הסתמית "תאריך עלייה לכביש". רכב שנקנה בתחילת 2017 הוא לא בהכרח מודל 2017. הבעיה היא בפירוש תקנה 282 לרישום רכב חדש, המאפשרת ליבואנים למכור רכב שטרם חלפה שנה מיום ייצורו כרכב חדש, הווה אומר, גם אם הוא בן 364 ימים…

כעיקרון אין כאן עברה על החוק מצד יבואן זה או אחר, אלא התנהלות לפי השינוי המוזר בתקנות, ששווה לבדוק מי ומדוע שינה אותן. לפי השינוי הזה, במקום לרשום ברישיון הרכב את תאריך קנייתו ואת המודל האמיתי שלו, כפי שנהוג כיום ברוב הארצות והיה נהוג בארצנו עד מארס 2008 – רושמים כיום רק תאריך עלייה לכביש, והלקוח התמים חושב כי קיבל רכב  מודל 2017…

2. מומלץ מאוד לבדוק בגוגל איך נראה הרכב המתפרסם ב"מבצעים" רעשניים! פשוט להקיש באנגלית את שם היצרן פלוס שם הדגם פלוס 2017. לפעמים יש כמה הפתעות, וייזהר הקונה.

אשמח אם תמצא לנחוץ לתת במה לבעייתיות הזו. יש לי עוד המון חומר, כולל חומר המחשיד יבואנים מסוימים בייבוא כלי רכב משומשים, אולי מליסינג – ומכירתם כחדשים.

תשובה: תודה על ההמלצה בנושא המטריד והמעציב. נושא זה דורש טיפול של כתבי כלכלה המתמחים בחקר התופעה של רדיפת בצע בגילוייה השונים. ועד שייערך תחקיר כזה, הנה פרסמנו את אזהרתך, שאין מה להוסיף עליה.