Skip to content

בתוך טרנס מטורלל

כשבחוץ גשום ונפשו נעגמת, הזקן משוטט במציאות בחיפוש אחר סיבה לשעשוע, או סיבה אמיתית לעצב

אין מה לחייך, מודאג הקשיש המפוטר, עד שמצלצל לו הפתגם היידישאי הטוען ש"בְּמָקוֹם שאין דגים, גם סרטן הוא דג".

ואמנם, מיד מצליחים לשעשע את הזקן התצלומים במדיה של חשודים בשחיתות, והגילוי שהגיבורים המככבים בפרשיות הללו הם בעלי אותו גוף עב-בשר וכמעט אותן פנים עגולות. כאילו את רוב השלל הם בזבזו על אכילה, ולא על פרארי לעצמו של המושחת או איזו מרצדס AMG לאשתו, כדי לא לחשוף את הונם. זה לא מצחיק?

אלא שחיזיון זה של בעלי שררה מדושני מידות גם העציב את הקשיש, משום שהוא הציף זיכרון אישי מילדותו, אשר לוחש לו לאוזן שבגטו ורשה רק העשירים היו שמנים, והם בלטו ברחובות הרעבים כאשר ישבו לבדם או עם רעייתם על מושב מרופד של ריקשה, בעוד שמאחורי גבם היה מדווש יהודי רזה, שרוף משמש.

רוב עשירי הגטו בנו בונקרים תת-קרקעיים שצוידו היטב ונשמרו על ידי שומר ראש, כי המחתרת היהודית דרשה מהם כסף לנשק. "הם לא שילמו", סיפר לי מארק אדלמן, גיבור מרד הגטו, "אך גם לא שרדו, כי הגרמנים שרפו את כל בתי הגטו, וגילו את הבונקרים של העשירים לפי הרישומים שהיו בידי היודנראט, או בעזרת הלשנות".

איילון דרומה ללא דְהַרְמָה

נהגתי בקליאו של ידידה שלי, ומובן כי בטרם נסיעה, באופן אינסטינקטיבי, שאצל הזקן תקין עדיין, הסגתי את מושב הנהג לאחור, ובדייקנות של קשיש מורשה מפוטר כיוונתי את זוג מראות הצד.

הכול התפתח בשעמום המבורך הרגיל, הדלקת אורות, החלפת הילוך. אלא שרגע אחר כך נפשי נחרדה מהמראֶה שסיפק לה ראי ימין, אשר שידר ללא רחמים תמונה מאיימת: של חבורת נהגים ורכביהם, אשר רודפים בטירוף אחר קליאו הלבנה והתמימה, ממש בצמוד אליה, ובעוינות מוזרה, בלתי מוסתרת.

וכך, קיבלתי את הרושם המטריד שכל דבר הזז מאחוריי באיילון דרומה, על 4 גלגלים או 2, מנסה להיצמד לקליאו קרוב ככל האפשר, במרחק נגיעה כמעט, ועוד בליווי צליל מעצבן של צמיגים זולים וצפצוף פה ושם. המצב המלחיץ תודלק בעובדה שחלק מכלים אלה נסעו בזגזוג, מה שהזכיר לי גוי שיכור שחוזר הביתה בהליכה, אחד כזה שלא למד מאבא לתפוס גדר, להקיא ולנוח.

בקרת סיוט

הופתעתי מתמונה זו שנתקעה ממוסגרת בראי, שנראתה כמו חלום אימה המופיע באמצע המציאות הגשומה, וניסיתי להבין: מדוע אינני מזהה סכנה זו של פחיות אלימות הנהוגות בידי נפשות אחוזות-ציד, סכנה אשר דוהרת אחריי במראת הקליאו – כאשר אני מטייל באותו מסלול, רק באלפא שלי?

אולי זה בזכות העובדה הפשוטה, הפרוזאית להביך, שבנהיגה במכוניותיי התרגלתי במשך השנים להתעלם מהמתרחש מאחור, ולהתרכז בדאגה רק במתרחש על מסך ה"לפניי", שאינו סטטי אלא משתנה ללא הפסק, כמו באנימציה, וכך סיננתי את הסיוט.

בהחרגה אחת: בנסיעותיי בגולה החורפית, אני דווקא מנטר את החזית הדרומית בראי, שמא אזהה בו חלילה את פרצופה של ב-מ-וו 330i מגזע x-drive. כי הגויים הפיקחים ממשטרת התנועה בוורשה ובפריפריה קיבלו כמה עשרות בוואריות כאלו, החמושות במסרטות וידיאו שרושמות מהירות.

ההווה לא שווה

אי-אז, כאשר בני למד נהיגה, גיליתי לו סוד: כדי לחזור הביתה בשלום לא חשוב כלל הצילום של מצב התנועה המתרחש כעת לפנינו, מי, מה ולמה – אלא אתה מוכרח לדמיין מה יהיה בעוד רגע. היכן יהיו כולם, מי יעקוף את מי, ואת מי אתה עצמך תבחר לעקוף.

מה שמזכיר את הביטוי הארמי "תעתיד קשטא", שמשמעו הכנה לאמת. אם מפרשים את הביטוי כפשוטו, מתקבל ש"העתיד הוא האמת". כמו בכביש.

יענטזו הנהגים לפנינו

את אותו סוג אוכלוסייה שאנו מזהים בראי, מזהים גם דרך השמשה הקדמית. הפעם המזגזגים נמצאים לפניי. ירכתי המכונית שלהם מתפתלות ללא היגיון, אם משום שהנהג בהשפעת נירוונה, אם משום שהוא עסוק בשיחות/קריאת/כתיבת סמסים, ואם משום שהוא סתם מנסה להתעסק עם טבלט הרכב, אך בקושי מגיע לאייקונים בצג חסר הסבלנות, הדורש נגיעות מדויקות. ואולי המזגזג רק מסובב הגה עקב ניסיון להחליף מסלול לימני או שמאלי, תרגיל שבסופו של דבר לא מבוצע.

קורת סבבה

כל הטרנס המטורלל הזה של ענטוז מוטורי המתרחש לפנינו הוא משעשע יותר מאשר מסוכן, ובלבד שאנו מצליחים לגייס חוש הומור וזהירות, ולא כועסים חלילה על מישהו שאינו מאותת, או בולם בלי כל סיבה.

אם נתייחס לכל הבלגן הים תיכוני כאל סוציולוגיה של קיבוץ גלויות, ונבין שהוא חלק מחוויית הניהוג במרחב הציוני – דיינו.

Dakar

זה לא מאדים, זה דקאר. ב-2017 קיבלנו בהבנה את הניצחון בפעם ה-13 של סטפן פֶּטֶרְהָנְסֶל (מכוניות), את ניצחונו השני של אדוארד ניקולאייב (משאיות), וגם את ניצחונם הראשון של סאם סָנְדֶרְלָנְד (אופנועים) ושל סרגיי קָרְיאקִין (quads). השנה, לצד האלופים הידועים, יעמדו שוב על פודיום דקאר מתחרים שאינם מוכרים עדיין לקהל, אשר עוקב אחר הראלי הקשה בעולם.

כל הצוותים שמתחרים בדקאר 2018 דיווחו עד כה שהמסלול ותנאי מזג האוויר העלו את המשוכה גבוה, אפילו גבוה מדי, מה שגרם לביטול של חלק מהמסלול, ולקיצור משמעותי של כמה מקצי ספיישל סטייג'. ואכן, מפרך להתמודד עם ערמות חול, נקודות רישום מוסתרות היטב ומלכודות בוץ, אלא שבאופן פרדוקסלי, זה לא צפוי לפגוע בדקאר הנוכחי, שכנראה ייגמר כמו תמיד. הרי התרגלנו לכך ששלוש פעמים פיז'ו לקחה את הפודיום בקבוצת המכוניות, שלוש פעמים ניצחה KTM בקטגוריית האופנועים, שלוש פעמים ניצחה ימאהה בקוואדים, ושתי "קאמאזים" רוסיות היו שוב ראשונות מבין המשאיות. בנוסף על כך, המפעלים וצוותיהם עומדים שוב להוכיח את כוחם – אלא שהפעם, בתחרות קשה מול החובבים.

הקשיש המורשה שלח למארגני דקאר שאלה בקשר לגורלם של המתחרים הישראלים, המנוסים יחסית בראלי שטח, אשר לפני הזינוק לדקאר התגאו בהשתתפות עם משאית משופרת במיוחד, אך נעלמו בדיונות בלי אף מילה עליהם במדורי הספורט של המדיה – לא בספורט 5 ולא בוואלה ספורט. התשובה בקשר לגורל הצוות הישראלי הייתה שהישראלים הגיעו לנקודת הבידוק בקטע IV בפיגור של מעל שעה וחצי אחרי המשאית המובילה, וכך התייצבו במקום ה-25. אמנם זהו אינו פער קריטי בתנאים האתגריים של ראלי דקאר הנוכחי, אך הבחורים שלנו מוכרחים להגיע למקום הראשון, לכל לפחות, כדי שיכתבו עליהם במולדת.

בנוסף, קיבלנו מידע על התלאות של המובילים בתחרות: מנצח האופנועים בשנה שעברה, סנדרלנד, פרש כבר, והמצב בקטע IV הסתבך. ארבע שעות לקח לסבסטיאן לוב (Loeb) להגיע לגמר. למקום השני הגיע קרלוס סיינז, שבקילומטרים האחרונים של קטע זה הצליח להוריד 5 דקות מהפער מול סטפן פטרהנסל, שעד עתה הוביל.

לפי המארגנים, הנסיך מקטאר נאסר אל עטיה (טויוטה) תקוע בקילומטר ה-204 של המסלול. בדומה לסיריל דספרס הצרפתי, גם הנסיך מקטאר יכול לשכוח מניצחון השנה. חבל, כי הוא היה עשוי לקלקל לבאגים של פיז'ו את החגיגה הקבוצתית.

בתמונה: הנסיך הקטארי, כשהיה עדיין במצב נסיעה

טיפ טיפה: לטרוף את פאריז ב-9 דקות

במכתב שהגיע השבוע למדור מאריאנה הקטר, אשר כולל לינק לסרטון, התפעלה הכותבת (כמוני) מהנסיעה המטורפת במכונית שביצע לפני 39 שנים ברחובות פאריז הבמאי היהודי-צרפתי קלוד ללוש.

מדובר בסרט מתח באורך 9 דקות, הנושא את השם C'etait un rendez-vous ("זאת הייתה פגישה"), יצירה קלאסית בלתי נשכחת, יחידה במינה, שהפכה מיד לסרטון פולחן, אשר כבש לא רק חסידי מכוניות אלא גם אוהבי קולנוע רבים מסביב לעולם.

ללוש סיפר שאחרי גמר ההפקה של אחד מהסרטים באורך מלא שלו, שהוא ביים לפי תסריטו – הוא גילה שנשארו על המדפים 300 מטרים של נגטיב בלתי משומש, אשר ניתן לצלם עליו עוד 10 דקות. אפשרות זו הלהיטה את הבמאי, שהוא גם צלם ותסריטאי ידוע, משום שהיא התאימה להגשמת חלום שלו, שהוא חשב עליו זה זמן-מה.

ללוש הרכיב מסרטת 35 מ"מ על הטמבון הקדמי של מכוניתו הפרטית, מרצדס 450 SLE בעלת מנוע בנפח 6.9 ליטרים, התיישב מאחורי ההגה השכם בבוקר ביוני 1978, התניע, וזינק אל רחובות פאריז, הריקים-כמעט עדיין באור השחר האפרפר. הוא נסע מבלי להתייחס לחוקי התנועה העירונית, לרבות רמזורים אדומים, שהבמאי היה חותך בנסיעה פרועה, פה ושם גם נגד הכיוון, ומבלי לפחד או להתרשם מהמהירות, העולה על 200 קמ"ש.

אלא שאריאנה הקטר, שהוקסמה כמו הקשיש המורשה מהסרט "זו הייתה פגישה" של קלוד ללוש – טועה לצערי בהערכתה שנסיעה בלתי שגרתית זו נערכה בפרארי 275 GTB, ושהאחראיים עליה, לדעתה, היו נהגי פורמולה 1, חבריו של הבמאי. האמת היא כי ללוש עצמו נהג, במרצדס השחורה שלו, החזקה דייה – והשתמש רק בצליל המפלט של פרארי 275 GTB, שהוא שתל בשלב העריכה של הסרט משום שהצליל המקורי של מרצדס 450 SLE לא היה מרשים דיו.

בעבר הרחוק, אחרי שהוזמנתי להקרנת סרט נפלא זה במועדון המוטורי הישראלי ז"ל, קרה שבנוסף להתפעלות מיידית, מתוקה, שהתנסכה בלבי, הרגשתי גם את טעמה המריר של קנאה עמוקה, אשר תפסה את גרוני בחוזקה כזו, עד כי לאחר ההקרנה ניתן היה לחלץ ממנו רק שתי מילים: זהו זה.

עברו השנים, ובעידן יוטיוב המודרני – עידן מסרטות הווידאו המוצמדות לשמשות מכוניות וסמארטפונים בעלי יכולת צילום – עשרות נהגים אמביציוזיים מתגאים בנסיעות מטורפות שהם עוללו, מצלמים אותן, מעלים את הסרטונים לרשת ללא חשש, וחלקם נתפסים על ידי המשטרה, ומופיעים אזוקים במהדורות החדשות. ללוש היה הראשון ב"מועדון ההפללה העצמית". ויקיפדיה מלשינה על הבמאי שבגלל סרטו הבלתי חינוכי הזה, המתעד נסיעה הרפתקנית, הוא איבד לזמן-מה את רישיון הנהיגה שלו, ושילם קנס לא קטן.

לגביו של הקשיש המורשה, המקרה של קלוד ללוש הוא עוד הוכחה שהדרך לאמנות קולנועית כרוכה בהפתעות בלתי נעימות ואף ייסורים. הזקן יודע זאת היטב מהדרמה האופפת את סרטו שלו, אשר מספר על שועל הכסף של אמו.

שואלים את אדוארד

אליה, בתגובה ל"כוחות החמור של האירוניה": מצפה לקרוא את קובץ מכתבי הקוראים. ניסיון העבר מלמד כי גם רשימת מכתבים יכולה להפוך תחת ידיך למסמך מרתק.

תשובה: אנו עובדים על כינוס מכתבי הקוראים שנשלחו למדור עקב מחיקתו מעיתון 'מקור ראשון'. ערמה נכבדת זו, שנכתבה על ידי ידידי "המפתחות בפנים", תתפרסם כנראה רק בפוסט הבא – משום שהמכתבים, כמו גם ההודעות הרבות על ביטול המינוי לעיתון במחאה על יירוט המדור, ממשיכים עדיין לזרום.

רות וינקלר: כמו שכתבו לך רבים, גם אני מצטערת על הפסקת פרסום מדורך ב'מקור ראשון'.אנחנו מעוניינים לקנות מכונית שהיא גם גבוהה וגם חסכונית בדלק, ומזהמת מעט. השאלות:
א. האם ההיברידיות אכן צורכות פחות דלק ומזהמות פחות?
ב. מה דעתך על קיה נירו? האם היא עדיפה על טויוטה באותה קטגוריה? האם יש מכונית אחרת כדאית יותר, באותו טווח מחירים?

תשובה: למכוניות היברידיות, כולל גזע הקרוסאוברים הקומפקטיים, אכן יש יתרון בחיסכון בדלק מול מכוניות רגילות מכל הסוגים, המצוידות במנועי בנזין ואף דיזל – חיסכון שניכר במיוחד בנסיעה עירונית.

אמנם במקרה של קיה נירו היצרן מגזים במקצת באופטימיות, אשר מבטיחה צריכת דלק ממוצעת של 3.8 ליטרים ל-100 ק"מ – אלא שגם התצרוכת האמיתית, העומדת על 6 ליטרים, כפי שעלה מטסטים, היא עדיין מתונה ביחס למכונית בנויה השוקלת 1,500 קילו, ואשר חמישה נוסעים יושבים בה בנוחות. זאת, משום שלהבדיל מכמה מתחרות שלה, קיה נירו יועדה מראש להיות רק מכונית היברידית.

זאת ועוד: את היתרון של נירו מול טויוטה באותו גודל (C-HR) ירגישו הילדים היושבים במושב האחורי, שלא יראו הרבה מבעד לחלונות האחוריים הקטנים של טויוטה.

לא צריך לצפות מנירו, החביבה לנהג ולנוסעים, שתהיה טיל, כי כל המאמץ ההנדסי של הקוריאנים הושקע בחיסכון בדלק, ובכל זאת, הזינוק ל-100 קמ"ש ב-11.5 שניות אינו מאכזב.

אופיר נווה: יש לי יגואר xf שנת 2009, בעלת מנוע וי8 בנפח 4.2. רציתי לדעת: האם צריך להחליף שמן ופילטר גיר? אם כן, אז כל כמה קילומטרים? ועל איזה מכון גירים אתה ממליץ?

תשובה: מומלץ להחליף שמן גיר ומסנן מדי 60-80 אלף ק"מ. לצערי, אינני מכיר מכון לגירים אוטומטיים שאני יכול להמליץ עליו.

אגב, ביגואר הגזעית שלך הליך החלפת שמן הגיר הוא מסובך למדי, ודורש יתר זהירות ומיומנות.

מודעות פרסומת

כוחות החֲמוֹר של האירוניה

פרשנות צנועה לגבי ניהול אקזוטי המתמחה בזלזול במנויים

לפני כמה עשרות שנים הציג מוזיאון הלובר בפינה של כבוד ממצא ארכיאולוגי נדיר: כד ענק מהתקופה האטרוסקית. מאות מתושבי העיר, כמו גם תיירים רבים המבקרים בפאריז, היו מגיעים למוזיאון הצרפתי ועומדים בתור כדי להתפעל מהחפץ העתיק.

ההמולה סביב הכד הִתמיהה את אחד משומרי המוזיאון, שעבד באולם התצוגה. האיש פשוט לא הצליח להבין את הסיבה להתפעלות הציבור מהחרס הכבד והפשוט. להפתעתו המרוגזת של השומר, העניין במוצג רק התחזק מיום ליום, משבוע לשבוע – עד כי איש זה חטף אמוק, הניף את הכד והשליכו לרצפה. הכד, ששרד אלפי שנים, התנפץ לרסיסים.

למגר את היצור המוזר

נזכרתי באגדה הפריזאית הוותיקה כאשר מי ממובילי 'מקור ראשון', זה שהוריד את השבועון מפסי התרבות שאליהם התרגלנו – השליך את מדור הרכב מהעיתון.

אותו מוביל לא קרא את המדור שהרג, בדוּק, ואם הציץ בו, לא הבין. עקב כך נגרם לו כנראה סבל פסיכופתולוגי לנוכח מבול המכתבים שמגיעים ל'המפתחות בפנים' – מכתבים הנשלחים מקוראים! – תופעה מוזרה שהתמיהה אותו, מן הסתם. עד כי לצורך הגנה על נפשו הוא ניפץ את מדור הרכב בהתפרצות של אמוק, אשר דומה למעשהו הפרנואי של עובד המוזיאון.

בקרוב: המכתבים שהעיתון השתיק

אם תליין המדור יבין משהו על המעשה המביך אשכרה שלו, יהיה זה רק אחרי השיעור האכזרי שיקבל ללא מעצורים בדמות מכתבי קוראים, אשר יופיעו בקרוב בבלוג 'מכונית הנפש' במקבץ אחד ארוך ומרגש.

מקבץ זה ירכז חלק ממכתבי המחאה ששלחו קוראי 'מקור ראשון' בעקבות השמועה שהסתובבה בין המנויים המופתעים, ולפיה הקשיש המורשה פוטר ומדורו נסגר. את מכתבי המחאה שהגיעו לירושלים המערכת השתיקה, ולא פרסמה אותם במדור המכתבים הכללי של העיתון.

מקבץ המכתבים, אלה שהגיעו למערכת והושלכו לפח (כנראה) ואלה שהגיעו ישירות לג'ימייל של הקשיש, יפורסם בקרוב ואילך, לצד העניינים הרגילים שהמדור עסוק בהם, כמו חדשות מעולם הרכב, זיכרונות מיבשת אָז-יה, תשובות טכניות וטיפים.

הייתי מתפטר בעצמי

הזקן הנוכחי, שפוטר מ'מקור ראשון', ערך אי-אז ארבעה מגזינים – שלושה מהם בארץ (שני ירחונים, 'טורבו' ו'קוואטרו', ושבועון בשפה הפולנית בשם 'נוֹבִינֶה קוּרייר'), ואחד בפולין, לפני העלייה, שאותו הוא הקים עם חבריו וערך תחת השם 'קולות'.

ודאי כי לוּ הייתי נקלע, באחד המגזינים הללו שערכתי, למצב היפותטי (ורק היפותטי) שבו בעל העסק היה דורש מהעורך אנוכי לפטר עובדים כדי לחסוך בהוצאות למרות שעיתונו היה רווחי דווקא – הקשיש המורשה היה מתפטר בעצמו, ולא שולח הביתה את חבריו.

עברו השנים, והגענו למצב שהבעלים של השבועון 'מקור ראשון', קבוצת 'ישראל היום' המוחזקת על ידי מיליארדר מתוצרת אמריקה, דורשת מהעורך לפטר עובדים אף כי 'מקור ראשון' אינו מאכזב את בעליו העשירים, אלא דווקא מספק להם רווח נאה! (כך לפחות לפי הכרזתו המפתיעה של העורך שפרסם את דבר העלאת מחיר המנוי ב-10 שקלים).

והנה, פקודה אומללה זו של קבוצת 'ישראל היום' – פקודה נטולת מוסר, נטולת טעם ונטולת לוגיקה שחיסלה בין השאר את מדור הרכב 'המפתחות בפנים' מבלי לקחת בחשבון מה מדור זה תרם לעיתון השבועי הנ"ל במשך 20 שנה – התקבלה במערכת הירושלמית ללא התנגדות ועצב, ומובן שהעורך לא שקל התפטרות עקב הלחץ הברוטלי שהופעל עליו, ואף הזלזול במעמדו מצד בעלי ההון.

הפוּך, גוטה, הפוּך. פקודת בעלי ההון התבצעה על ידי עורך 'מקור ראשון' ושותפיו בעלי החן השלילי ללא התקוממות. פקודת החיסול שהם קיבלו בוצעה על ארבע, כאשר זנבם של מובילי הבמה הפוליטית הלוחמת בין רגליהם.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

 

 

 

 

 

87 כוחות סוס

הקשיש המורשה וודאי היה מנסח היטב את האירוניה בה נפגשו באותו היום הטור האחרון ויום ההולדת שלו, אך כרגע זכות הדיבור היא שלנו.. אז אדוארד, קבל נא את איחולינו האוהבים מכל הלב. מוזמנים לצרף את האיחולים שלכם בתגובות! באהבה רבה, מאיתנו – עורכי הבלוג

ברכה1

מדור אחרון

מדורֵי "המפתחות בפנים", שהופיעו 1,064 פעמים ב"מקור ראשון", מתחילת הקמתו של השבועון ובמשך 20 שנה כמעט – מורידים כעת את המסך, ומהשבוע הקרוב עוברים למהדורה דיגיטלית, אל הבלוג "מכונית הנפש". גם הוא של הזקן המתוסכל

זה היה יכול להיות ניסיון מעניין דווקא להיכנס לעידן הדיגיטלי, המודרני, לוּ רק הנוכחי, הקשיש המורשה המפוטר, היה שייך לחסידי כת הסמארטפונולוגיה השלטת, במקום להשתייך לגזע הזקנים התקניים ולהיכלא בגוף הקשור רוחנית, מנטלית ופיזית לנייר.

אחד כזה, שהתרגל לקרוא מהנייר מאמרים של אחרים ולראות את דבריו מודפסים, לא מתחבר בקלות לטקסט הווירטואלי, אשר מספק סוג של ריגוש-יְעָף, מין רפרוף של כמעט.

הכול סגור. תפנים

בנקודה זו כדאי לזקן המדוכדך לקחת אוויר, ולזכור את החוכמות היידישאיות של דודה רוזה טוכבנד, שעברה לעולם שכולו טוב תחת השם הפרטי הלועזיטי יָנִינָה, אשר בחסותו היא עברה את השואה. מדוֹדה רוזה-יאנְקָה זו, אישה נהדרת שאהבה בני אדם, חיות וטבע (ואשר הייתה מוכרזת כקדושה, לוּ רק הייתה גויה), למד הזקן שאם אין לנו מה שאנו אוהבים, אז מוכרחים לאהוב את מה שיש, במיוחד במצב הקיים, המתאים לביטוי האוניברסלי, אף הוא מבית דודה ז"ל: "אאוּסְגֶס קְלוּצְ'קֶס" (הכול סגור), הייתה קובעת ביידיש.

שחר חסר שחר

אותה דודה רוזה-יאנקה סיפרה על פדיחה שהיא חוותה לאחר בריחתה מגטו ורשה, כאשר חייתה כנוצרייה בצד הארי של העיר. היא ידעה היטב שתצליח לשרוד בין הגויים הפולנים אם רק לא תמשוך חלילה יותר מדי תשומת לב, ולכן הקפידה על לבוש בסגנון אפור ועל גינונים שקטים, והשתדלה לא לבלוט גם בעבודתה בבית החרושת.

עד שיום אחד, בשעת ערביים אפרורית, היא חזרה ממשמרת ונפלה לשינה לאיזו שעה, ופתאום הקיצה בפחד שהיא תאחר לחשמלית לעבודה, רצה בטירוף לתחנה, והגיעה מתנשפת אל העמדה שלה בבית החרושת, במחשבה שעכשיו שחר.

כל פועלי המשמרת השנייה התגלגלו מצחוק, ואחד מהם קבע שיהודייה לא הייתה דופקת טעות טיפשית כזו, שהרי ידוע כי "יהודיות לא מכורות לטיפה המרה כמונו", קבע.

הבית החדש: "מכונית הנפש"

והנה לקחנו את פסק הזמן הנדרש למצבנו והזכרנו ארוכות את דודה רוזה-יאנקה, ובינתיים המדור המבוגר ממשיך לעבור את טקס המודרניזציה. תהליך ממש, אבל ממש, לא קל למדור המזדקן, שהתרגל לפטפט חופשי על דפי העיתון ללא חשבון וללא מעצורים, התרגל לפטפט על מכוניות של פעם ועל השואה, על דמויות יקרות שהיו ואינן, על הגולה הלועזיטית, שפעם עוינת ופעם לא.

המדור פטפט על שני דפי העיתון גם על קולנוע, ועל מה שרואים ממושב הנהג המתיישב במכוניות בנות זמננו. הוא התייחס לכל זה, עד שהוחלפה לו הקידומת, ומתחילת ינואר 2018 המדור "המפתחות בפנים" עובר, עם כל חפציו הרוחניים והטכניים, אל הבלוג. זאת עקב, נניח, מגמה כללית עכשווית, המעדיפה את עזיבת הנייר לטובת האינטרנט. או שהעיתון, שאירח במשך שנים את "המפתחות בפנים" בסבלנות ובסובלנות, איבד את שתיהן, ואיתן גם את המדור.

הכול בזכות פ' מירושלים

בכל אופן, למזלו של הזקן יש לו בלוג חם וקיים, כך שחפציו של "המפתחות בפנים", כולל ארכיון, תצלומים, זיכרונות וערמות של גיליונות "מקור ראשון" מהרצפה ועד התקרה, לא ימצאו את עצמם זרוקים לרחוב או לפחי האשפה, אלא יזכו לבית אינטרנטי מתאים שיארח אותם בכבוד.

הכול בזכות רצונו של המקרה שהזקן המורשה יפגוש לפני כמה שנים ידידה, המצניעה את עצמה תחת הכינוי "פ' מירושלים", עיתונאית, עורכת ואמנית, והיא אשר הסבירה לאנוכי הזקן, שהיה אז הורֶה של מדור רכב של נייר, את כל סודות הבלוגים – את הכוחות המגנטיים שלהם ואת עקרונותיהם המסתוריים, הסוציולוגיים והחינוכיים.

כך הצליחה הגברת הצעירה לשכנע את הזקן לארגן, בעזרתה הטכנית והלוגיסטית, בלוג משלו, תחת לוגו שהיא בחרה לכל החבילה – "מכונית הנפש". גם פ' מירושלים וגם אני הופתענו שבתוך זמן קצר, הבלוג זכה ל-353,900 ביקורים.

בלי כדורי רעל

הזקן לא מתכוון לרוקן את מצברי האנרגיה והסנטימנטים על ניתוח של כל הבלגן סביב מעבר המדור לבלוג, ולכן לא עומד לטפל בנושאים בנוסח מי, מה ולמה. במקום זה, הוא ינצל את הבמה האחרונה שלו על הנייר כדי להתרכז, בניסיון להשליט סדר בנושאים שנשארו במלאי.

הנה אחד מהם.

מבקרי רֶקֶב

במקרה או לא במקרה, שקיעתו של המדור המודפס תפסה את הזקן בעידן הסמארטפוניזציה, אשר מכוניות איבדו בו את קסמן המסורתי. מיעוטן יפות, אך רובן מכוערות כל כך עד שהן כובשות את האנשים, אשר כבר במאה ה-18 אהבו לדגמן לציירים עם קופים בחיקם.

אכן, בתקופת חייו של המדור עברו המכוניות מטמורפוזה יוצאת דופן, הן בחזותן והן ברמתן הטכנולוגית, ואיתן עובר שינוי גם היחס האנושי כלפיהן. אך השינוי הגדול מכולם הוא זה שעברה ביקורת הרכב, אשר בימים של פעם ניסתה עוד להתייחס לאירועים מעניינים בעולם המכוניות, למגוון הדגמים החדשים ולעקרונות בולטים של המודרנה, האמיתית או המזויפת – אך בימינו עברה כיתה.

מה שנשאר מביקורת הרכב בעולם המוטורי הישראלי אינו דומה כבר לביקורות ספרות המשבחות ספרים או מלעיגות עליהם, לביקורות קולנוע הממליצות על סרטים או מזהירות מפניהם, או לביקורת על תיאטרון, שכותביהן מנסים לפחות להבין את ההצגות. לא ולא. ביקורת הרכב העברית השתחררה מתפקידיה המקובלים בתחומי האמנות, התרבות והטכנולוגיה לטובת פעילות באגף הפרסום.

וכך, ביקורת הרכב העברית, שאף פעם לא הייתה חכמה מי יודע מה, ולא הייתה לה נציגות בגופים בינלאומיים הבוחרים את "מכונית השנה" – הפסיקה לגמרי לשרת את הציבור בהלשנה נאמנה על שוק המכוניות, מה טוב בדגם כזה או אחר ומה רע בו. היא נכנעה ללחצים, הרימה ידיים ודואגת כבר שנים לעסקים של אדוניה, ברוני הייבוא.

למעשה, טושטשה לגמרי ההבחנה, שהתקיימה איכשהו בעבר, בין שני קטבים: בין פעילותם המקצועית של יחצ"נים לבין ביקורת רכב כתובה, אובייקטיבית ובלתי תלויה עד כמה שאפשר. כיום, הקטבים הללו מעורבבים זה בזה באין הפרד. המדיה העברית נהנית מהטשטוש הזה תמורת פרסום, המאפשר לה לנשום ולהתקיים.

זולת זקן אחד עקשן ועצבני, הצליח כל עולם המכוניות העברי, "הברנז'ה" בעיני עצמו, להתרגל למצב זה.

כל סיום הוא פאתטי

כדי להתאושש מכל הבלגן הטוטלי, שחלקו הכבד נפל גם עליו – ברח הזקן אל בית הקיץ שלו בגולה, אל זרועות הפסיכולוגית הראשית שלו, אלפא רומיאו GTV בת 34.

"סליחה, גברתי, שאני מפריע לך בהכנות לשנת החורף שלך", אמר לאלפא הקשיש התייר, ולא הדליק אורות במוסך של הקשישה כי בחר להתיישב בחצי-החושך ההרואי הפולני על המושב מול הגה העץ, ולהניח לראשו לגלגל מבחר מחשבות, בעוד שהרדיוטייפ הישן של בְּלָאוּפּוּנְקְט משמיע שוב ושוב את אריק איינשטיין, השר את הגרסה העברית של השיר היווני "שכשנבוא".

hhhhh

לא סתם צידנית: בשנות האי-פעם מילאה סוסיתא מתוצרת הארץ, לבנה בדרך כלל, בשביל העם היושב בציון אותו תפקיד ידידותי אשר מילאה במאה הקודמת פורד T בשביל האמריקנים, כפי שבעידן הבא סיפקה חיפושית 1.2 תחבורה לגרמנים, מיני מוריס (ואוסטין) 1.0 שימשה את הבריטים, לאדה עבדה למען הרוסים, פיאט 500 לאיטלקים, ופיאט 126 לפולנים. בכל החבילה הזו רק סוסיתא זכתה אצלנו בזלזול, שלא הגיע לה.

הסוסיתות המועטות שנותרו בארץ אצל אספנים, ביניהם חברי מועדון החמש, מעוררות נוסטלגיה, וגם את הזיכרון שעד תמול-שלשום ראינו אותן מסתובבות כשהן נושאות מספר רישוי רגיל ולא רק של רכב אספנות. בשנות ה-80 ירדו כל אנשי ירחון "טורבו", כולל העורך (כיום זקן מורשה), אל החניון כדי לראות את און יעקובסון, שהגיע לביקור מערכת בסוסיתא של אבא, מבצע עליה נסיעה על שני גלגלים.

לוּ זה היה אפשרי, הייתי מציע לכל אחד מאיתנו להתיישב בסוסיתא ולנהוג בה, כדי לגלות שאפשר להסתדר בלי גננות אלקטרוניות משוכללות הלוקחות על עצמן את רוב הניהוג והאחריות עליו, כולל קריאת תמרורים וציות למגבלות שהם מציבים. האם סוסיתא של פעם, ידידה ומורה, תהיה מסוגלת להחזיר לנו את החושים הטבעיים שאיבדנו? (צילום: י"א)

טיפ טיפה: אמבולנס

לגברת תותי אלישיב-ברוקנטל

חברי יאנוש מורגנשטרן ז"ל, במאי יהודי-פולני הידוע בזכות עשרות סרטים עלילתיים מעניינים שביים, עשה גם, בשנת 1961, סרט קצר באורך 9 דקות בשם "אמבולנס". הנושא: תא גזים נייד על גלגלים במסווה מחוכם של אמבולנס.

הסרט "אמבולנס" נפתח בנאום של אדולף היטלר ברייכסטאג, המצהיר על המטרה הגרמנית: מחיקת הגזע היהודי. אחר כך נשמע השיר הגרמני "היידי-היידו" ((Heidi-Heido, אשר שימש למצעדים צבאיים שהתקיימו ברייך ובמדינות שכבש, והתמונה עוברת לריצת מרובעי בטון של אוטוסטרדה, עד שהיא מתחלפת בתמונה של ענני עשן שחור שמשאיר אחריו האמבולנס הדוהר הנושא סמלי צלב. או-אז עוברת המסרטה של מורגנשטרן לשטח רחב מגודר בתיל, שבו עומדת קבוצת ילדים יהודים עם איש מבוגר, "כנראה אסוציאציה ליאנוש קורצ'אק", כתבו העיתונים.

דלתות האמבולנס נפתחות, והילדים נכנסים אליו תחת שמירה של אנשי אס-אס, ונעלמים אל הדרך האחרונה של חייהם, מלווים בשיר היידישאי "קינדער יאָרן זיסע קינדער יאָרן", שיר על ילדוּת יהודית מתוקה המתרפק בבכי על ימי הזהב שלה, הטבולים ברוך, בביטחון וביופי.

השיר, שכתב והלחין מרדכי גבירטיג, זכה לביצוע מרגש של זמרת הנשמה חוה אלברשטיין. ספק אם הזמרת עצמה, כמו גם המתרגם העברי של "קינדער יארן", ידעו על התפקיד המזעזע שמילא שיר זה בסרטו של מורגנשטרן.

שואלים את אדוארד

תותי אלישיב-ברוקנטל: אני סטודנטית לתואר שני ב"תוכנית הבין-לאומית ללימודי שואה" באוניברסיטת חיפה. באחד המאמרים נתקלתי בעובדה שמשאיות הגז במחנה ההשמדה חלמנו היו מתוצרת רנו (היו גם דגמים נוספים כגון אופל בליץ ו-Saurer). התאים שהורכבו על המשאית היו מתוצרת גאובשכט הגרמנית.

תהיתי אם ידוע לך, או שיש לך רעיון עם מי לשוחח על כך, אם בהזמנה של המשאיות להשמדה היה מפרט טכני ייחודי למשאיות אלו, או שדי היה בהתאמה של התא עצמו. הדבר משמעותי במיוחד לגבי לואי רנו, שהואשם כידוע בשיתוף פעולה עם הנאצים וייצר כמות גדולה של כלי רכב בעבור הגרמנים (צאצאיו מכחישים זאת בתוקף עד היום). אני מתנצלת אם השאלה טכנית וקרה. מכיוון שחלקם של הבירוקרטים/טכנאים/מתכננים בתכנון ובהוצאה לפועל של ההשמדה גדול ומשמעותי כל כך, מסקרנים אותי דווקא התהליכים ה"רגילים" לכאורה.

חבר טוב של הוריי (גר גרמני ממשפחת אצולה בעל סיפור מרתק בפני עצמו), אדריכל במקצועו, נהג להציג את הישיבות בחברת "טופף ובניו" ואת המהנדסים היסודיים והמהוגנים הנהנים מהתכנון המושלם של התנורים שבנו…

תשובה: בגוגל הלועזיטי מופיעות רק שלוש משאיות ששימשו כתאי גזים ניידים, מתוצרת דודג', מרצדס ו-Saurer. ייתכן ששלטון וישי הפרו-גרמני, שהוקם בצרפת הכבושה בזמן מלחמת העולם השנייה, לא רק שלח את יהודי צרפת אל מחנות המוות אלא גם סיפק לרוצחים הגרמנים משאיות צרפתיות, שבידיים הגרמניות אכן הוסבו לתאי גזים. ראי "טיפ טיפה" הנוכחי.

צופיה ויצמן: ברשותנו רכב עם דלקן לנסיעות ארוכות (זמין בסופי שבוע, בעלי בקבע), ואנו מעוניינים לקנות רכב נוסף, שישמש אותי בנסיעות בתוך מצפה-רמון ולנסיעה שבועית לבאר-שבע. חשוב שיהיה מקום לעגלה ובטיחותי.

העניין הוא שהתקציב דל. נשמח לשמוע מה האפשרויות.

תשובה: לא ציינת את גובה "התקציב הדל". האם הוא מספיק רק לרנו קליאו B מבוגרת, שמסוגלת להפתיע לטובה – או שהוא מאפשר לקנות סקודה רומסטר, האוונגרדית עדיין, שעליה ממליץ הזקן?

אורית ספרא: אשמח לדעת אם אתה ממליץ על מיצובישי ספייס סטאר לנסיעה יומיומית מפתח-תקווה לרחובות (70 ק"מ לכל כיוון). האם יש לדעתך עדיפות משמעותית למיצובישי אטראז'?

תשובה: הבחירה תלויה בציפיות שלך מהמכונית. בין ספייס סטאר רגילה לבין אטראז', טובה יותר זו שהקילומטראז' שלה נמוך יותר ואשר טופלה כראוי בידי בעליה הקודמים.

רותם ידידיה: אנו זוג צעיר המעוניין לקנות רכב. רוב הנסיעות יהיו בתוך העיר, אבל כשלוש פעמים בשבוע תהיה נסיעה בינעירונית (מתל-אביב לאריאל).

התקציב שלנו הוא עד 55 אלף שקלים. חשובות לנו בעיקר צריכת דלק נמוכה ובטיחות. חברים הציעו לנו קיה פיקנטו וסקודה ראפיד.

נשמח אם תוכל להמליץ לנו על מגוון דגמים.

תשובה: בין פיקנטו וראפיד, סקודה מתאימה יותר, מטעמי בטיחות, במיוחד בגלל הנסיעות הבינעירוניות, אך גם בתוך העיר.

ב-55 אלף שקלים אפשר לבחור בין עשרות דגמי יד שנייה. נסו לערוך נסיעות מבחן כדי לגלות בעצמכם באיזו מועמדת מרגישים הכי טוב. המדור ה"אחרון" לפני המעבר לבלוג מציע את סקודה רומסטר, שהיא לכאורה בעלת סגנון "מסחרי" אך אינה מסחרית כלל – שכן בזכות מתלים, היגוי וביצועים היא מפנקת בנסיעה, בהנאת ניהוג ואף מפגינה חיסכון מסוים בדלק.

אהרן ברנר: ברשותי פורד גלקסי 2011 בעלת גיר אוטומטי (לא רובוטי, נאמר לי) ומנוע בנזין 2.3 ליטרים, שעשתה 150 אלף ק"מ.

לפני כחודש הוחלף המנוע. המכונית נוסעת טוב, אין רעשים וההילוכים מתחלפים מצוין.

לפני כמה ימים נדלקה נורית אזהרה, ובהודעות של הצג כתוב שצריך טיפול למערכת התמסורת (גיר?). במוסך לא מצאו משהו רציני, ואיפסו את התקלה, שהופיעה שוב… הלכתי אליהם שוב, והם שלחו אותי למומחה לגירים בירושלים, צדוק גירים בתלפיות. גם הוא איפס, ואמר שאם הנורית תידלק שוב אגיע אליו, וכנראה הגיר הלך וצריך החלפה.

הנורית נדלקה שוב. היא לא נדלקת מיד עם ההתנעה אלא לאחר נסיעה של 15-20 דקות. הרכב נוסע מצוין. אולי מדובר בחוסר שמן או באי החלפתו? במדורך אתה מציין תמיד ששמן מחליפים אצל מומחה לגירים ולא סתם במוסך. הוא אומר שכנראה לא, ושצריך לפרק ולבדוק. מדובר בעלות משמעותית של 8-10 אלף שקלים והשבתה של שבוע. מה לדעתך עליי לעשות? צירפתי את תמונת הצג ברכב.

תשובה: התגלה לצערי שלא תמיד עוזר להתייעץ עם מכון גירים מנוסה, כפי שנהגתי להמליץ, כי לפי עדויות של קוראים, גם את מקומות אלה מלווה החשש שהם נגועים ברדיפת בצע כמו המוסכים הרגילים, שאינם בקיאים במחלות גירים.

במקום לשפץ גיר פגוע במחיר המבוסס על שעות עבודה ועל חלקי חילוף, דורשים ה"מומחים לתיבות הילוכים אוטומטיות" להחליף את הגיר בחדש (ששופץ על ידם?), וזאת אף מבלי לבדוק את מצב השמן – את כמותו, את צבעו ואת ריחו, אשר חושפים את איכותו. עצוב.

נועם פניגשטיין: אני מחפש רכב משפחתי 5 מקומות בסכום של 50 אלף שקלים, שייכנסו בו לפעמים 4 ילדים קטנים מאחור, אז לא קטנצ'יק. הייתה לי דייהטסו סיריון רחבה מבפנים ואמינה מאוד. הלכה בתאונה. מובן שצריכת דלק חשובה גם, וקילומטרז' נמוך לא יזיק. אשמח לעצתך.

תשובה: מפחיד אותי המראה של ארבעה ילדים שחלקם דחוקים במושב האחורי בין כיסאות הבטיחות, אשר צידם הקשיח מסוגל לפגוע בפעוט בכל התנגשות קלה. הרכב המתאים לכם הוא הונדה FR-V, בעלת שישה מקומות ישיבה. הסכום שברשותכם מאפשר להשיג אותה.

ע' מאפרת בתגובה ל"הציד אחר הקוד" (ה"טיפ טיפה" של הרשומה "והימים ימי המלך קיטש"): מדורך על "התנעה ללא מפתח" בשיטת ה-keyless בכלי הרכב החדשים העלה הרבה הרהורים. למשל:
– האם העובדה שיש קודן איננה מנטרלת את האפשרות של גנבת הרכב באמצעות המפתח? אם לא, אז מודע צריך את הקודן?

– האם אפשר להוסיף מפסק on/off על המפתח, ובכך לנטרל אפשרות גנבה קלה בהשתלטות על התדר?

– ואם נשתמש במוט מנעול הגה, אפשר לנסר את ההגה בנקודות המגע למוט. יותר קל, שקט ומהיר.

– ובציניות: אם נחזור לשיטות של פעם, אולי כדאי בכלל לקשור את האוטו לעמוד?

– ושלא בציניות: הדרך לסייבר בכביש היא קצרה ביותר. וכמו שמשתלטים על קוד המנעול – מה ימנע מהאקרים להשתלט על מחשב הרכב בעת נסיעה? ומה עם הרכב האוטונומי, שבנוי כולו על WI-FI? מפחיד.

תשובה: מבחר הפטנטים המנסים להפריע לגנב לבצע את זממו, בהנחה שהפושע המודרני יגיע למכוניתך מצויד בתיק ג'יימס בונד, ולא חמוש בפטיש 4 קילו ובמסור – מבטלים לגמרי את ההנאה מ-keyless, שעליה שילמנו! אמנם המפתח נשאר עדיין בכיס, אלא שבעל האוטו נאלץ, בטרם התנעה, לשחרר באופן ידני את המעצורים וההגה מהאזיקים הכבדים, או להסתדר עם הקודן, שכבר מזמן אינו מפחיד גנבים פיקחים.

אכן, לא מופרך החשש שהעלית מפני האקרים למיניהם, כולל טרוריסטים פוטנציאליים שבהם. בקיצור, אתה צודק. המצב הוא בהחלט מפחיד, והסכנות שציינת לא קיבלו עדיין תשובה בנוסח פתרון פלא.

מדור לפני אחרון

בלי קשר לגורל המדור, המכין את העברת חפציו, טענותיו ומחשבותיו אל הבלוג "מכונית הנפש" – העולם המוטורי חי ונושם כרגיל, ואף מפתיע

כמו ההפתעה שחיכתה לזקן בוורשה, שם התגלה לו כי אאודי Q2 החדשה בעלת מנוע TFSI בנפח 1.0 ליטרים, שאינו מתאים לאמביציות שלה, עולה אצל הפולנים רק 90 ומשהו אלפי שקלים (כי זלוטי פולני שווה שקל).

הוא גילה גם שאותה אאודי Q2 נמכרת רק ב-109 אלף שקלים כשהיא בעלת מנוע 1.4 TFSI, אשר מתאים לה בול ומאפשר לה להתחרות עם מיני קאנטרימן. ממש מכונית כיף, קבע הזקן כאשר סקר את חמודותיה: מושבי ספורט נפלאים, עיצוב פנים באלומיניום שהוא אלומיניום, בעץ שהוא עץ ובעור שהוא עור, רמקולים שהם רמקולים ואפילו מסך מגע סימפטי, המאפשר להתעסק עם המזגן גם בנסיעה מהירה יחסית, ללא צורך לעצור לקריאת מדריך.

"כל הכבוד, עשית עסקה מבריקה", אמר הזקן למכרו הגוי, שלפי המסורת מבקר את הזקן היהודי כדי להשוויץ ברכב חדש תורן. "בסכום הזה ששילמת, אף פירמה לא הייתה נדיבה כלפיך כמו אאודי", גמגם הזקן בהתפעלות.

"כמה אתה חושב שהאאודי הזו עלתה?", שאל הקולגה בחשדנות, והתגלה שעל Q2 1.4 TSI הוא לא שילם 109 אלף זלוטי/שקלים כפי שכתוב בפרסום של Q2, אלא מעל 212 אלף!

כי התוספות אשר כה קסמו לזקן התמים – החל באלומיניום ועץ אמיתיים בעיצוב הפנים, ציפוי עור נעים למגע, כל מערכות הצליל והתרעות הבטיחות, דרך מושבים שמחבקים את הגוף בסיבובים ועד חישוקים עשויי מתכת קלה בגודל 19 אינץ', הלובשים צמיגי מישלין פיילוט ספורט – עלו, כך התברר, מעל 100 אלף זלוטי/שקלים. "לוּ הייתי רוצה גם תיבת הילוכים אוטומטית, הנעה 4X4 וסתם מצלמת רוורס, הייתי משלם עוד 45 אלף זלוטי", המשיך הקולגה בריסוק האידיליה.

"יתרון בטכנולוגיה", מפרסמת אאודי את עצמה, אך היתרון שלה בתחום המחיר, נאנח הזקן באכזבה, הוא רק אשליה ותו לו.

סלחן קטן שלי

לא ברחה מזיכרוני העובדה שעיתונות הרכב העברית היא לא הקופים שלי ולא הקרקס שלי. ובכל זאת, בגלל סיבות מיוחדות, כמו למשל ימים די טרופים, אגו במצור ועוד, ממש חבל לי לוותר על הבידור הזה, המגיע לזקן כמו מלונה לכלב.

במסגרת אותו תחביב אינפנטילי, אנוכי מרשה לעצמו לעקוב אחר התבטאויות של כתבי חצר, ואף החליט לארגן תחרות טיפשוּת, שבה מוביל נכון לעכשיו כתב ynet. לגביו של כתב זה, שמטעמי רחמנות הפרט לא נזכיר את שמו, פרשת "דיזל-גייט" המביכה-לשמצה, שהתפוצצה בארה"ב, "יצאה מכל פרופורציה", כי לדעתו לא קרה דבר שמצדיק את הרעש הציבורי אשר פגע בשמה הטוב של הפירמה הגרמנית.

הכתב החצרונאי של ynet התייחס להונאה של קונצרן פולקסוואגן בסלחנות, כאילו הייתה רק מעידה קלה. כאילו הקונצרן לא שילם באמריקה קנס אסטרונומי של מיליוני דולרים, לאחר שהגרמנים הפיקחים אִיבֶּר אָלֶס, מתוחכמים ומשוכנעים בעליונותם, נתפסו על ידי השלטונות המקומיים בניו-יורק ובקליפורניה על הונאה גרנדיוזית, שבמסגרתה מנועי הדיזל של הפירמה נהנו מחיישנים שידעו לזהות סכנה של בדיקת מעבדה העומדת לגלות את השיעור האמיתי של הגזים הרעילים הנפלטים מדגמי הדיזל, ושינו את תפקוד המנוע כך שהתוצאה תתאים לתקן הזיהום.

קחו את הרעל בקלילות

היה זה תרגיל מלוכלך, פשוטו כמשמעו: בעוד שבעבודתם הרגילה של מנועי הדיזל, כלומר בנסיעות על כבישים בינעירוניים בארה"ב ובאזורי מגורים, מנועים אלה היו עובדים בכל כוחם, מרעילים את הטבע ומסרטנים חופשי בני אדם, חיות ויבול – בבדיקת מעבדה סטנדרטית, הנערכת כאשר המכונית נייחת, אותם דיזלים של פולקסוואגן היו יוצאים נקיים למופת, כמו בפרסום שלהם.

הקונצרן, שנתפס על חם, לא רק שילם על הונאה זו קנס גבוה אלא גם נתבע בבית משפט וחויב לשלם פיצויים לבעלי מכוניות מזהמות.

וזהו "מקרה מינורי", לפי כתב ynet. ומהרהר לו הקשיש בחיוך מר: כתב זה דואג כל כך לאינטרסים של היבואן-יצרן הפולקסוואגניים, עד כי הוא היה מגיב אולי בסבלנות ובסובלנות גם אם דיזלים אלה היו פולטים ציקלון B.

גם שתיקה היא סחורה

אגב, הגולם הנקרא "המדיה העברית", שליבו נמלא סימפטיה ורחמים כלפי הרייך הרביעי, אינו מחזיק ככה סתם כתבי חצר בעיתונים, בגלי אתר ובאינטרנט, שהרי הם מספקים לו במקצועיות את הסחורה הרצויה לו, שהיא חנופה לבעלי הממון.

ולראיה: כתבים אלה לא פרסמו שבעקבות הפשלה הנוספת של פולקסוואגן, כלומר הגילוי שלא ניתן לתקן את מנועי הדיזל כך שהם לא יפלטו רעלים מבלי שייאבדו אחוזים ניכרים מכוחם – הקונצרן המתוסכל החליט לעזוב כליל את תחום הדיזלים.

רודולף דיזל המצונזר

כתבי החצר העבריים לא פרסמו גם את דבריו של נשיא פולקסוואגן מתיאס מילר, הטוען כי "שלטונות גרמניה צריכים להפסיק לאלתר את תמיכתם הכספית בייצור מנועי דיזל, להפסיק עם המסים המופחתים לרכבי דיזל, ולאסור על רכבי דיזל מזהמי אוויר את הכניסה למרכזי הערים".

לכאורה, עמדה רדיקלית זו של קונצרן פולקסוואגן קשורה לפרשת "דיזל-גייט", אך מדובר ביותר מכך: כי הגרמנים, שהצליחו כבר להרוויח מיליארדים על מכירת דיזלים, עומדים לבצע עוד סיבוב על בעליהם של "המזהמים הכפייתיים", אשר מוכרחים כעת להיפטר ממכוניותיהן הנרדפות לטובת כלים נקיים, שאינם דיזל, מאותה תוצרת!

כתבים לועזיטים עלו על "התרגיל הכפול", ורק במרחב הציוני ימשיכו כתבי החצר העבריים בשתיקתם, ויימנעו מלהדביק לפולקסוואגנואידים המלוכלכים כינויים כגון "רמאים" ו"גנבים".

יתרה מכך: הכתבים הישראלים, שהם פרו-גרמניים כמו המדיה העברית בכללותה, אשר מפרסמת "נדל"ן גרמני זול" ו"דרכונים גרמניים בחינם", לא חשפו שאותם דיזלים מזהמים, המגורשים מארה"ב כי אסור להם להרעיל את הטבע האמריקני – מרעילים ומסרטנים בלי חשבון ובאין מפריע את נופי ארץ ישראל, את אוכלוסייתה, את בעלי החיים ואת צמחייתה.

להפוך את דיזל לדיז"ל

אין ספק שייצור דיזלים שאינם אוכלים שמן ואינם מזהמי אוויר יוצא לגרמנים פחות טוב מאשר לאיטלקים ולצרפתים. אז במקום להתחרות בדיזלים מוצלחים יותר, הגרמנים החליטו פשוט לחסל את המתחרים האיטלקים והצרפתים – תחילה בחצר שלהם, במרכזי הערים הגרמניות, ובעתיד בכל האיחוד האירופי, שגרמניה היא הדומיננטית בו.

כך עומדים להידפק האיטלקים והצרפתים, שהשקיעו מיליארדי אירו בקידום טכנולוגיית הדיזל, והגרמנים עוד יעקפו את מתחריהם בסיבוב כאשר יגייסו את כל כוחם לייצור מכוניות היברידיות וחשמליות. לצורך כך, יפתחו הגרמנים בקמפיין יחצ"ני שנועד לשכנע את אירופה שמנועי דיזל הם פאסה, ורק היברידיות וחשמליות הן פתרון ראוי לדאגה הסביבתית.

ועוד ייתכן, מריח הזקן, שפולקסוואגן תאשים את שלטון הרייך הרביעי שתמיכתו הנלהבת בדיזלים היא אשר הכניסה את הקונצרן לפח האמריקני והובילה לפגיעה הקשה בתדמית הפירמה, כלומר, בגלל מדיניות הרייך הרביעי נדחף הקונצרן לבצע את הונאת הענק. דרך פשוטה לפולקסוואגן לקבל פיצויים מהשלטון.

אתם אמרתם

מכתבי התמיכה היקרים המגיעים אל תת-המדור "שואלים את אדוארד" היו יכולים למלא את כל שטח הנייר בשני המדורים האחרונים של "המפתחות בפנים", מבלי להשאיר מקום לתשובות, לכותרות ביניים ולתצלומים.

לא היה לנו קל לעמוד בפיתוי. התלבטנו רבות אם לפרסם מכתבים מעודדים אלה או לא, עד שהחלטנו, בכל זאת, לא לפרסם אותם בשבועיים האחרונים של שנה זו, כלומר הימים האחרונים של נוכחותנו על דפי העיתון.

מתפרסמות רק התגובות שמגיעות לבלוג "מכונית הנפש", אשר אין לנו אפשרות טכנית לעצור את פרסומן מבלי לפגוע בחופש הביטוי של כותביהן. לעומת זאת, את מכתבי התמיכה, החום והפגנת הסולידריות שהגיעו לדואר המדור ברגעים הקשים (תודה!) – לא נפרסם, כאמור. כי בחרנו לנקוט אקט מוסרי לפי עקרונותינו, אקט ג'נטלמני "פולני" שנראה לנו נכון, ולחסוך להנהלת "מקור ראשון" את המבוכה שהייתה יכולה להיווצר לוּ היינו מפרסמים את קולות קוראי העיתון והמנויים, אשר תוהים מדוע החליט העיתון להתנתק מהמדור שהם התרגלו לקרוא.

ודאי שלא נשכח אף מכתב יקר כל כך לליבנו, וכל המכתבים שנגנזו ונגנזים ימצאו בתחילת ינואר 2018 מקום מכובד במסגרת בלוג "מכונית הנפש", שיישאר פעיל ונוקם כרגיל. בנוסף, כל מכתבים אלה יודפסו ב"ספר לבן" שאנו מתכוונים לערוך ולהדפיס במהדורה מצומצמת לזכר המדור "המפתחות בפנים" ז"ל.

אלא שכל זה אינו סוף פסוק, כי הזקן הלוחם מתכנן להפיק, בעזרת השם (וספונסרים), סרט דוקומנטרי בשם "המדור", שתסריטו יתבסס על מכתבי קוראים ועל שיחות נפש איתם.

טיפ טיפה: מלכת הטופ ומלכת הטוב

בתחרות "מכונית השנה 2017", שאורגנה לפני כמה חודשים על ידי COTY (Car of the Year), ניצחה בפלא פלאים פיז'ו 3008, אשר השאירה מאחוריה דגמים "המצוידים בטכנולוגיה חדשנית ושייכים לפסגת האמנות", התלהבו במדיה מאלפא רומיאו ג'וליה (מקום שני בגמר), מרצדס קלאס E (מקום שלישי בִּמְקוֹם ניצחון) וגם מוולבו S90/V90.

את רשימת הפינאליסטיות, והניצחון הנחרץ של 3008, קבע סגל של 58 כתבי רכב לועזיטים. וכל מיני חסידי מכוניות, ביניהם הזקן שלכם, הקשיש המורשה, לא היו מסוגלים, שוב, להבין את השופטים, וסתם התעצבנו עקב החשש הלוחש כי קֶשֶר בין סוללת האדונים של COTY ויצרני הצמרת הוא אחד מסודות המאה.

אלא שכעת, לקראת סוף שנת 2017, צוות אחר של כתבי רכב אירופאים, המייצגים 36 מדינות (כתב אחד מכל מדינה), ארגן את תחרות Auto Best. זהו אירוע צנוע יותר אך מחשמל לא פחות מאשר COTY הסנובי, כי ב- Auto Bestמתמקדים ב"דגם לכל כיס", אשר להבדיל ממלכות COTY – המתחרות ביניהן בחדשנות טכנולוגית שאופיינית לדגמים היקרים – מוכרז כ"קניית השנה הכדאית ביותר ל-2018".

בַּקרב על כתר הכדאיות מתחרות ב- Auto Best רק מכוניות שמחירן אינו עולה על 20 אלף אירו. כך ניצחה הקרוסאובר סיטרואן C3 AirCross, שגרפה 1,423 נקודות. את המקום השני לקחה אופל גרנדלנד X עם 1,302 נקודות, ושלישית הייתה פולקסוואגן T-Roc עם 1,205 נקודות. בקבוצת "המכוניות הכי כדאיות לשנת 2018" שבחרו שופטי Auto Best נמצאות גם סיאט איביזה (1,190 נקודות), פורד פיאסטה (1,182 נקודות) והונדה סיוויק (1,138).

208 RC 4208 RC 3AUTO - RENCONTRES PEUGEOT LEDENON 2017208 RC

בקרוב אצלנו: קבוצת לובינסקי, יבואנית פיז'ו וסיטרואן, מדווחת על כוונתה להעלות ארצה את דגם הספורט של הצרפתים, פיז'ו 208 רייסינג קאפ (RC), במטרה לפתוח בית ספר למרוצי כביש בהנהלת נהג המרוצים הוותיק חברנו ראם סמואל.

208 RC, העומדת להגיע ארצה בקרוב, נהנית ממנוע 1.6 N/A (אטמוספרי נטול טורבו) המייצר 140 כ"ס, תיבת הילוכים ידנית, מעצורים משופרים, כלוב בטיחות ומושבי ספורט.

בנוסף לגימיק הפרסומי הנחמד, קבוצת לובינסקי מתכוונת להביא ארצה גם מרוצי מסלול, בנוסח אלה שמארגנים הצרפתים לנהגים הצעירים של 208 רייסינג קאפ. צעד נוסף של לובינסקי, בלתי נמנע לדעתי, יהיה בניית מסלול מרוצים תקני, רחב דיו כדי לארח תחרויות.

אגב, חברת קיה מארגנת כבר כמה שנים במזרח אירופה מרוצי פיקנטו, בדגמי פיקנטו רגילים משופרים לספורט, שבהם נהגים צעירים, בנים ובנות, מתחרים על מסלולים בפולין, בצ'כיה ובהונגריה, לרבות מסלול הונגרורינג, המפורסם בזכות פורמולה 1. מרוצים אלה מושכים את סקרנותם של מאות אלפי צופים, המגיעים למסלולים או עוקבים אחר התחרויות בטלוויזיה.

citroen C3 Aircross

סיטרואן C3 AirCross.  זכתה בתואר "המכונית הכדאית ביותר לקנייה לשנת 2018" בתחרות Auto Best

autobest finale

הפינאליסטיות. סיטרואן וחברותיה לתחרות "המכונית הכדאית ביותר"

שואלים את אדוארד

מאיר שרייבר: ברשותי פיז'ו 208 אוטומטית, שעשתה 18 אלף ק"מ.

מיומה הראשון מורגשות קפיצות בהילוך שני, משהו הדומה לסתימת דלק או לשימוש בהילוך גבוה שלא תואם את מהירות הנסיעה, ברכב של הילוכים.

שלוש פעמים הייתי במוסך. בפעם הראשונה עדכנו תוכנה ולא הועיל; בפעם השנייה החליפו שלושה מצתים ולא באה ישועה; בפעם השלישית ערכו נסיעה ארוכה, אישרו כי התופעה אכן קיימת, "הקליטו" את נתוני הרכב בנסיעה ושלחו ליצרן, אשר טוען שהכול בסדר.

התופעה ממש מפריעה כי ההילוך השני שימושי מאוד בעיר ובפקקים הבינעירוניים. מה עושים?

תשובה: אל תוותר חלילה כי התקלה, שלפי תיאורך פוגעת בינתיים רק בסיפוק מהניהוג, עשויה רק להתחזק.

לדעתי אתה צריך להחליף מוסך, שהמכונאים בו אינם מסוגלים לגלות את הבעיה האמיתית. דוגמה לכך היא החלפת המצתים המקוריים, שהיו אמורים לתפקד עד 60 אלף ק"מ ואף יותר. אם ה"מומחים" אכן גילו שהמצתים פגועים (לפי מראה האלקטרודות שלהם), אז הם היו צריכים לבדוק גם את מצב התערובת, לנקות את המצערת, להחליף מסנן דלק, ולבדוק את תפקוד משאבת הדלק והקויל – כל זאת, בהנחה שבקפיצות בהילוך השני אשם המנוע, ולא שיבוש בתיבת ההילוכים. אגב 1: מדורי רכב לועזיטיים מזהירים מפני מצב שבו מכוניות חדשות מגיעות לשוק במפלס שמן גיר נמוך מדי, מה שגורם בהמשך לתקלות בתיבות ההילוכים. אני ממליץ אפוא לבחון אפשרות זו, כלומר לפתוח את הטיפול בפיז'ו 208 שלך בבדיקת מפלס שמן הגיר.

אגב 2: עד לא מזמן הייתי ממליץ להתייעץ עם מכונים מנוסים לגירים אוטומטיים, במקום לפספס זמן וכסף על מוסכים כלליים, שאינם בקיאים בגירים. אלא שלצערי הרב, התגלה באחרונה שגם מכונים המתמחים בתיבות הילוכים אוטומטיות נגועים ברדיפת בצע, ובמקום לשפץ גירים דפוקים (כפי שנעשה בחו"ל), הם ממליצים להחליף אותם תמורת סכומים גבוהים. אל תיפול לידיהם.

משה ברוס: אנחנו קוראים מדי שבת את מדורך, ונשמח לעזרתך בהתייעצות בנוגע לרכישת רכב. אנחנו משפחה של 2 ילדים ואחד בדרך. לי יש רכב מהעבודה שבו הנסיעות העיקריות, ואנחנו מחפשים רכב נוסף לאשתי.

הרכב יהיה בשימוש מדי יום מגוש עציון לירושלים (הר הצופים), 30 ק"מ. התקציב הוא 30 אלף שקלים פלוס מינוס, אך גמיש אם יש מציאה… הרכב צריך להחזיק מעמד כמה שנים. להלן האפשרויות:

  1. מ"אלבר" (אחרי השכרה) – מיצובישי אטראז' שנת 2014 , 83 אלף ק"מ ב-33 אלף שקלים, טסט עד אמצע 2018, מנוע 1.2.
  2. מטרייד-אין טויוטה – סקודה אוקטביה יד ראשונה (פרטי) מנוע 1.2 טורבו, 125 אלף ק"מ, ב-41 אלף שקלים. צריכה לעבור טסט בעוד חודש…
  3. טויוטה רנקיס 2007 יד ראשונה, 110 אלף ק"מ, ב-25 אלף שקלים.
  4. סיטרואן C4 שנת 2012, פרטי יד ראשונה, 106 אלף ק"מ, ב-34 אלף שקלים (טרייד מוביל).
  5. פיז'ו 308 שנת 2012 בעלת 120 כ"ס, 64 אלף ק"מ ב-36 אלף שקלים.

תשובה: למדתי בזכותך משהו על מחירי המציאות יד שנייה (תודה), ונהניתי לגלות שוב שהמחירים שלהן ירדו. מבין המועמדות שציינת, הייתי מעלה לשלב הגמר שתיים: את טויוטה רנקיס (מס' 3) ואת פיז'ו 308 (מס' 5). אשתך צריכה לקבוע באיזו מהן היא מרגישה טוב יותר בנהיגה.

מה עוד לא כתבתי 2

בפטפוטיי השבועיים בנושאי שואה, תרבות וידידותיי המכוניות, על נפשן וסודותיהן, נשארו פה ושם סיפורים קצרים מפוספסים

לא הספקתי למשל לדווח על דודה אֶמָה, אשר ב-1941 גורשה על ידי הגרמנים ממקום מגוריה ברייך השלישי, ובעזרת היודנראט מצאה אותנו בגטו ורשה, והגיעה לביקור.

אחותי אִירֶנָה ואני לא ידענו עליה דבר, כי בבית לא שמענו על דודה אֶמָה המסתורית אף מילה, לא בקול רם ולא בלחש. במקרה או בכוונה תחילה, נשמר מאיתנו בסוד כל פרט על קרובת משפחה זו. לא קיבלנו אפילו מידע אם דודה אמה, שהכרנו באופן פתאומי, היא אחות אמי או אחותו של אבא, אם היא נשואה לגרמני או לא, אם יש לה ילדים. כלום.

דודה מאוהבת

אך סקרנים ככל שהיינו, לא שאלנו את אבא או אמא על דודה זו גם כאשר היא עזבה את דירתנו בגטו בטריקת דלת בעקבות ויכוח סוער, שהתקיים ברובו ביידיש כך שבקושי תפסנו על מה היה מדובר. הבנו רק שהתגלו חילוקי דעות קשים בין הורינו לדודה.

רק זמן-מה אחרי ביקורה הסוער של דודה אמה, שמענו את אמא ואבא מסבירים בפולנית למשפחה שחיה איתנו בחדר הסמוך על מה נסב הריב הקולני עם דודתנו. מה הייתה הסיבה לצעקות, שנגמרו רק עם עזיבתה.

התגלה כי דודה זו, עוד בטרם הספיקה לאכול משהו או לשתות, התפרצה בצעקות שהיא "לא מוכנה להתיישב כאן ולשמוע ביקורת על הגרמנים", אשר לדבריה אף אחד מהיהודים, בוודאי לא כאן בגטו, אינו מוכן להבין אותם ולתפוס את העובדה שהרעים בגיהנום הזה שאורגן במרכז ורשה הם לא הגרמנים האמיתיים, האִיבֶּר-מֶנְשִים הארים יפי התואר, אלא כל מיני פושעים פולנים או אוקראינים, כמו גם יהודים חסרי מצפון חבושי כובעי משטרה המרביצים לאסירי גטו החלשים והורגים אותם על חשבון שמם הטוב של הגרמנים, שאינם מסוגלים לרדת אל הלכלוך והצפיפות שבגטו כדי לא להידבק במחלות ובכינים.

כי העם הגרמני, הסבירה דודה אמה, אינו סתם עם אלא עם לדוגמה, עם שהסדר הוא נר לרגליו, עם היודע לעבוד וליהנות מהחיים, עם תרבותי בטבעו, עם שאוהב חיות, העם של וגנר וגתה. לפי דודה אמה, אסור להשוות את הגרמנים לעמים האחרים, הלא טהורים, הלא אריים, כלומר לכל מיני צוענים או "דאס אוֹסְטְיוּדֶן כמוכם!", צעקה, עד שאבא ביקש אותה לצאת.

דודה אמה הבליגה על העלבון, הצביעה על תיקה, ואמרה שהגרמנים שגירשו אותה מביתה בהמבורג נתנו לה, בהגינותם, מכתב הדורש מכל אנשי שלטון מקומי, כולל הנהלת הגטו, להתייחס אליה בכבוד, התגאתה והלכה.

אזרחית גאה

מאז אותו ביקור לא שמענו עוד דבר על דודה אמה, חוץ מאשר סיפור, שהיה ספק עליה ספק על מישהי אחרת, דומה לה – על אישה לבושה בקפידה עם כובע מהודר על ראשה, אשר צעקה על שוטרי היודנראט שהיא אינה הולכת עם מגן-דוד מודפס על בד לבן כי היא אזרחית גרמניה בכלל, ויש לה מסמך הדורש להתייחס אליה בכבוד.

אלא שהשוטרים התעלמו מחתיכת הנייר שהיא דחפה להם לידיים, הרביצו לה קצת באלות העץ שקיבלו מראש הגטו צ'רניאקוב, ודחפו אותה בבעיטות לקבוצה ההולכת לאומשלאגפלאץ.

רוחה עוד כאן

הבנתי באחרונה שעמדתה של דודה אמה על הגרמנים מזכירה לי את עמדתם של הישראלים הצעירים שמחפשים את מזלם בברלין, עמדה המפורסמת ללא בושה, ואף בהערכה, בניסיון להסביר למה הם ירדו.

אין לי מה להוסיף חוץ מהפרט שבגלל מדור זה (שבעוד רגע יהיה ז"ל, לפחות ב"מקור ראשון") ובזכות הבלוג שלי "מכונית נפש", אחדים מבין יורדים אלה יצרו איתי קשר בסקייפ וסיפרו עד כמה הם נהנים מהחיים הנוחים כל כך בגרמניה, חיים זולים וחסרי מתח, גדושי חוויות תרבות וכו'.

כאשר נזכרתי בדודה אמה, מחקתי כל קשר איתם.

הערצת הֶעָרִיץ

גם הבמאי דניאל שליט, בוגר גטו לודז' ששרד גם את אושוויץ, סיפר לי, עוד לפני שהקולגות הרוממאים חיסלו אותו בהשפלות ובלעג, שהיהודים הגרמנים שנפלו לגטו לודז' ב-1942 גוועו ברעב, אך לא נתנו להגיד מילה רעה על התליינים הגרמנים.

דניאל אמר לי גם שלא הזכיר תופעה פסיכו-סוציולוגית זו בסרט דוקומנטרי פולני שהוא ביים – משום שהתבייש.

לא בדקתי, ואין לי חשק לבדוק, אם איזה דוקטור לשואה במכון "יד ושם" התייחס לנושא זה של יהדות גרמניה, אשר גם בעיצומה של השואה לא נפגמה התפעלותה מהעם הגרמני.

תשאול נוּגֶה

ורשה, מוקדם בבוקר. שדה התעופה ע"ש פרדריק שופן. הסלקטורית הישראלית של "אל על" שואלת את הזקן אם הוא ארז בעצמו את כל תכולת המזוודה.

"בטח, לבדי סידרתי", ענה המורשה והסביר כי המשרת ברח ממנו כאשר שמע שהזקן פוטר מעבודתו.

"איזו עבודה זו הייתה?", התעניינה הגברת.

"משהו בעיתון", הוא ענה במבוכה. "היה לי קטע קבוע משלי, לא משהו, אלא שהוא עומד להיסגר כי העיתון החליט להתקדם", הסביר הזקן בנימה מינורית של עצב, אשר נטפלת אליו בכל פעם שהוא נדרש לנושא מותו של המדור.

"לא נעים, אך מתרגלים", הוסיף הזקן, והאישה, בחיוך הבנה, הצביעה על דלפק אל על. "תמשיך אצלם", אמרה, "טיסה נעימה ארצה". אלא שהזקן לא מש ממקומו עם המזוודות.

"מה זה צריך להיות?", הוא הופתע עקב מראה של שלושה-ארבעה פקידים המחכים לקבלת נוסעים בעמדות אל על, "בחרתם רק גברים, לשם השינוי?", שאל הקשיש המורשה את הסלקטורית בדאגה, אלא שהגברת החביבה הרגיעה אותו שאין מדובר חלילה באיזה שוביניזם של הציונים, או זלזול מצד אל על בכוחות הנשיים. "עוד רגע תהיה גם אישה", הבטיחה לזקן.

סימפטיה בצבע זהב

"הנה, תראה, כבר הגיעה אחת", הצביעה הסלקטורית בידה, ואכן, בעמדה השמאלית של שורת הדלפקים התיישבה בחורה ששערותיה צבועות בג'ינג'י לוהט. מה זה לוהט. אצלה, הג'ינג'י בוער כמו פנס על אוטוסטרדה המאותת בהזהרה מפני ערפל.

הזקן דחף את העגלה עם חפציו לכיוון הפקידה הג'ינג'ית, יודע כי לשתי המזוודות שלו ולתיק היד של מצלמת הלייקה יש משקל יתר. אמנם לא משהו רציני, אלא שדי בכך כדי ליצור ויכוח לא נעים עם פקידים גברים, שהיו ודאי מתעללים במזוודותיו, שוקלים אותן, ובמקום לשלוח הלאה היו מרימים ידיים בנוסח "אין מה לעשות", ועוצרים את תהליך הקבלה. אצל נשים קל יותר לצפות לסימפטיה. בדוק.

הזקן מסר אפוא את הדרכון לפקידה הצעירה, ושאל אותה בנימוס אם היא מכירה את השיר שאפולינר כתב על שערות אדומות. "השערות שלה מזהב / דולקות משולהבות/ לעולם אינן כבות".

"מכירה היטב", ענתה האדמונית היפה, "מצטטים לי את הקטע הזה די והותר", חייכה, ואף היא איחלה לזקן טיסה נעימה.

הזקן לא אמר לה שהוא טס אל לוויית המדור.

טיפ טיפה: תהיו נדיבים

ב"טיפ טיפה" של השבוע שעבר הזהרנו, תחת הכותרת "אל תהיו נדיבים", שאין למלא דלק "עד הפקק", ופירטנו את הסכנות הכרוכות בנוהג זה. היריעה הייתה קצרה מכדי להזכיר שמסוכנת גם השיטה ההפוכה, כלומר: נסיעה על טיפות הדלק האחרונות. עצירת עבודת המנוע, או תקלה במשאבת הדלק, הן העונשים הקלים ביותר על מפלס דלק לא נדיב, ואין זה חשוב מהו גיל המכונית ומה הקילומטראז' שלה.

מומלץ להקפיד שהדלק ימלא רבע מהמכל לפחות, במיוחד במכוניות שמשמשות לטווחים קצרים כמו נסיעות עירוניות, או במכוניות שעומדות ללא שימוש קבוע.

סכנה נפוצה למי שאינו מקפיד על מפלס דלק נאות היא קורוזיה בתוך המכל, שנוצרת עקב הלחות הטבעית באוויר הרב מדי הנמצא במכל. גם הדלק המודרני מעודד קורוזיה, בשל התוספים שהוא מכיל. מעניין שהדלקים של פעם היו אמנם עשירים פחות באוקטנים, אך ידידותיים יותר כלפי מתכות.

זאת ועוד: נסיעה על "הדלק האחרון" גורמת ליניקת משקעים – לרבות חלקיקי חלודה – מתחתית המכל. חלק מלכלוך זה נבלם על ידי המסנן, אך חלקיקים זעירים יותר עלולים לקלקל את משאבת הדלק, שאינה סובלנית כלפי לכלוך. או שהחלקיקים יעברו איכשהו את המשאבה ויגיעו למערכת ההזרקה. אם זו הזרקה ישירה, שהיא מדויקת יותר ועובדת בלחץ גבוה, המזרקים היקרים ייפגעו בהכרח.

מפלס דלק נמוך יכול לפגוע גם במשאבת הדלק עצמה, שהרי הדלק אמור לשמן ולקרר אותה. לכן, עבודה של משאבת דלק "על יבש", במיוחד בסיבובים או בעת בלימה – שני מצבים שבהם מפלס הדלק יורד באופן מלאכותי, בגלל נטיית הרכב – מקצרת את חיי המשאבה.

בעיה זו רלוונטית במיוחד למכוניות שנוסעות על גז LPG, משום שבעליהן נוטים להסתפק בכמויות דלק מינימליות, שהנהג מייעד אותן להתנעת הבוקר בלבד.

Plenty of space: The new Opel Insignia Sports Tourer

הושקה השבוע בתל-אביב: אחרי בוגאטי וֶרוֹן ושברולט קורבט, גם אופל אינסיגניה החדשה החליטה להתהדר בכינוי "גרנד ספורט". לצערי נסעתי רק בגרסת הדיזל 1.5, כך שאינני יודע אם הליפטבֶּק החדש של אופל, שיופיו המיוחד בולט מול המתחרות האירופיות והאסייתיות, ראוי לקרוא לעצמו ספורט, ועוד גרנד, לוגו שלקוּח מהמדף הגבוה.

אך אין ספק שהסגנון הכללי של אינסיגניה, שהישיבה בה הונמכה ב-3 ס"מ, מצדיק את התואר "ספורט", ודאי בגרסת המנוע 2.0 טורבו, 260 כ"ס, הנעה כפולה, 100 קמ"ש ב-7.3 שניות. לכך מצטרף הדיפרנציאל האחורי של אינסיגניה זו, שבסיבובים יודע להגביר את מהירות הגלגל החיצוני – מה שמאפשר, אחרי ניתוק ה-ESP, להחליק בדריפט כמעט כמו פורד פוקוס RS. כך לפחות סיפרו לי בעלי מזל שניסו את גרסת-על זו של אינסיגניה.

בוורשה, היכן שנפלה לידיו של הזקן לבילוי של חצי יום אינסיגניה GS דיזל 1.5 טורבו, 165 כ"ס, הנעה קדמית ותיבת שישה הילוכים ידנית, היה בלתי אפשרי להגיע לחוויה של הגרסה החזקה, אפילו על אספלט רטוב. ובכל זאת, גם אצל הדיזל הצנוע אפשר לחפש נטיות ספורטיביות. מתברר שגם עם 9 שניות ל-100 קמ"ש ממש קל לחיות, ורק בעקיפות, שהנהג יוזם עקב נקיפות-חשק ספורטיביות, מוכרחים לשלוח יד אל מוט ההילוכים, כי ה-250 Nm של המומנט בדיזל 1.5 הם קצת מעט מדי לחזון הסיפוק השלם של הקשיש המורשה. לטובתו של מנוע זה יש לציין שהוא אינו רק חסכוני במפתיע, גם לעומת דיזלים בעלי מוניטין, אלא עוד עובד חלק כמו מנוע בנזין גזעי, ולא מכיר מצבים של "חורים בטורבו", שמעצבנים אצל המתחרים.

אינסיגניה GS, הן בגרסתה הקרבית והן בגרסת הדיזל, עברה דיאטת ספורט. היא השילה 175 ק"ג, מה שמשפיע על הנהיגה כי אופל גדולה זו אינה מזכירה כל הזמן לנהג את אורכה, והמתלים שלה, אף שהם קשיחים למדי, יודעים לצלוח את מהמורות הכביש בעדינות ובשקט.

גם לוח המחוונים עבר דיאטה, אלא שאת השינויים עשו בעיר רוסלסהיים בחוכמה, כך שאפשר עדיין לטפל "על עיוור" בצליל הרדיו ולסדר את החימום. מסך המגע והקרנת הנתונים על השמשה הקדמית אינם נופלים מאותם פתרונות בב-מ-וו.

אפשר להרגיש שמהנדסי אופל ידעו כבר מזמן שמקום עבודתם יעבור לצרפתים מ-PSA (פיז'ו-סיטרואן), ורצו להפגין את הרמה הגבוהה של כישרונם לרגל סוף עידן האופל האמיתית. וכך, הם בנו את אחד הדגמים הטובים ביותר של הפירמה, מכונית שבגרסתה העליונה מובילה בספורטיביות, בנוחות נסיעה, בשקט ובזריזות בין כל האינסיגניות הרועות בתפריט אופל.

שואלים את אדוארד

אלחנן להמן: אנחנו מחפשים רכב שני למשפחה בתקציב של כ-30 אלף שקלים. כידוע לך אני מניח, היו בעיות רבות בגיר של פורד פוקוס בשנים 2012-2015, שהובילו את היצרן לתת 5 שנות אחריות על הגיר ו-10 שנים על המחשב.

להבנתי היצרן טוען שהבעיה נפתרה, וזימן את כלל הרוכשים לשדרוג מחשב .בכל אופן, כלי הרכב נמכרים במחיר נמוך משמעותית מזה של כל המתחרות (2014 מליסינג, 75 אלף ק"מ, ב-30 אלף שקלים ועוד קצת).

השאלה היא: האם באמת נמצא פתרון למחלה בשדרוג המחשב שהיצרן ערך, ויש כאן הזדמנות לרכב טוב, זול משוויו – או שמדובר בראש בריא למיטה חולה?

תשובה: לפי פורומים זרים באינטרנט, התקלות בגיר האוטומטי של פוקוס, ובעצם חצי אוטומטי, התרחשו בגלל סגנון השימוש של הנהגים  ורמת אחזקה נמוכה. בכל אופן, רוב הקונים הלועזיטים שלא רצו לאבד את פוקוס, המעולה בכל היבט אחר, עברו לגרסאות גיר ידני. אצלנו, אגב, גדודי כתבי החצר הצליחו לטשטש ולהשתיק את הבעיות של בעלי פוקוס המצוידות בגיר powershift ("פאוור-שיט", בשפת המוסכניקים…).

במקרה שלך, הייתי הולך בכל זאת על פוקוס, אשר אין לה מתחרות ברמת השלדה וההיגוי, וכנגזר מכך – בחוויית הניהוג. הייתי לוקח את הסיכון שאתה מתאר גם לאור העובדה שהמכונית נמצאת עדיין באחריות. אלא שבטרם קנייה הייתי עורך בה נסיעת ניסוי, בדגש על מעקב אחר עבודת הגיר.

אגב, מוזר שהיבואן, המודע היטב לצרות הקשורות בגיר הפאוור-שיפט, החליט בכל זאת לא לשווק בארץ את דגמי פורד שמצוידים בתיבות הילוכים ידניות.

יוני נצר: קראתי בהלם מוחלט על החלטת "מקור ראשון" לסיים את מדור "המפתחות בפנים". קודם כל תודה על כל המדורים וכל החוויות שעברתי יחד איתך בזכות מדור זה. אני חושב שאתה ייחודי ונפלא בנוף ארצנו. שנית, דע לך שפניתי ל"מקור ראשון" במכתב נזעם על החלטתם זו. אני מקווה ומייחל לכך שעוד קוראים רבים אחרים יעשו כמוני, והלוואי שנוכל לבטל את רשעותה וטיפשותה של החלטה זו.

ודע לך שבזכותך אני עובד כרגע על שיפוץ רכב, דבר שלא העזתי לעשותו לפני שקראתי את חוויותיך מעולם הרכב.

באהבה רבה.

תשובה: לא חשבתי שאפרסם אי-פעם באגף השאלות מכתב כמו שלך. הרי במשך כעשרים שנות הופעתו של המדור מחקנו כל מחמאה, ואפילו מרומזת, והשארנו רק את העניינים הטכניים. צוק העתים עשה כנראה את שלו. תודה לך.

20161007_17493720161007_17532920161007_17535420161007_174811

חלומו של כל מכור. י"א צילם ומדווח: בעת אירועים מוטוריים אני אוהב לשוטט גם ברחבת החניה הסמוכה למוקד ההתרחשות, כי מבקרות בה לעיתים מכוניות נדירות ומעניינות – חביבות עליי במיוחד מכוניות "צבריות" חד-פעמיות – אשר שייכות לחובבי רכב המגיעים לצפות באירוע.

באחד האירועים הופתעתי לפגוש לוטוס סוּפֶּר 7 מסדרה S4, מכונית יקרת המציאות שהייתה יכולה וראויה לכבוש בקלות את בימת האירוע המרכזי, אלא שהיא נחבאה אל הכלים בחניה. מידידינו און יעקובסון, אקס ירחון "טורבו", למדנו כי המכונית הובאה ארצה לחיפה כחדשה על ידי מולי גרובר ז"ל עוד בשנת 1972. מולי, דמות אהודה ומוכרת בחיפה, נשבע שלא ימכור אותה לעולם ועשה בה שימוש יומיומי, כולל הובלת הגלשן לים, עד לפטירתו בטרם עת בשנת 2009. המכונית עברה לידי חובב רכב אדוק ושופצה באופן משמעותי לפני שנים אחדות, תוך שינוי הגוון מצהוב לאדום. 

לוטוס סופר 7, ולאחריה "קייטרהאם" אשר רכשה את זכויות היוצרים מלוטוס והמיוצרת עד היום בהיצע דגמים בעלי ביצועים מרשימים, תימצא בהכרח ברשימת 10 המכוניות החלומיות ביותר של חובבי המכוניות המכורים ביותר – שכן שתיהן שילבו ביצועים מדהימים שנסכו תחושה של מכונית פורמולה חוקית לכביש. זאת, הודות למשקל הנמוך, תכונות המתלים, השלדה, ההיגוי המדויק, חלוקת המשקל והקרבה לקרקע, שתרמו לתחושת נהיגה ייחודית, מרגשת ובלתי מתפשרת.

דעתי הזדקנה, שוב

במשך אינספור שנים תפקד הזקן הנוכחי כמו יהודון צעיר טיפש דיו כדי להתנחם באשליה שהזִקנה לא תיפול עליו לפני שאישיותו, נפשו וגופו יחזרו אל מלון מסוים ברומא

מדובר במלון קטן הנושא את השם "מלון לה טרווי" (Trevi La), הממוקם, איך לא, בכיכר טרווי, מול מזרקת טרווי, שהיא מוצג היסטורי ואיקונוגרפי מסקרן ואף מסתורי דיו כדי שתיירים אמריקנים יזרקו בו מטבעות.

שחזור מוצלח מדי

במשך חיי הזקן, אלו אשר בעבעו במאה הקודמת ואלו שבריאליטי כעת, כמו גם בכל הרֶפְּלִיקוֹת של אישיותו וההתחזויות השונות והמשונות שלו – לא היה אפילו רגע מַבְזִיק אחד שהזקן היה מוכן להפסיק להתגעגע אל מלון לה טרווי, שמחלונותיו אפשר, במשך 24 שעות ביממה, להביט על סביבת המזרקה, הלא מתעייפת בזכות הקסם הנושם בה.

ושם, מול מזרקת טרווי, הזיכרון מתרפק על מרצ'לו מסטרויאני, המאהב הנצחי של הקולנוע האיטלקי, אשר חזר אל כיכר טרווי כדי לפגוש את אהובתו לשעבר, אניטה אקברג.

במפגש זה שאורגן ברומא בין מסטרויאני, אליל נערץ בסינמטקים מסביב לעולם, לבין השבדית היפה, גם היא כוכבת קולנוע – שהתחרתה על לבו של מסטרויאני עם פדריקו פליני, עד שהפסידה – החליפו שני השחקנים, בנימוס המתבקש, כמה משפטים שהכינו בשבילם תסריטאים, ואחר כך, באותו טקס המתוכנן בדייקנות, נכנסו מרצ'לו ואניטה אל מי המזרקה, ממש כמו בסרט הישן שלהם, ושוב, כמו לפני שנים, התחבקו לאור הפנסים בתצלום רומנטי, המבוים לפי כללי הנוסטלגיה וההתרגשות.

אלא שלהפתעת אנשי ההפקה המנוסים, שכבר ראו הכול בעבודתם – גיבורי השחזור הקולנועי במזרקת טרווי לא חדלו משום-מה להתחבק כאשר המסרטות עצרו, אלא המשיכו לעמוד במים האיטלקיים הקרים כאילו היו עוד פסלים במזרקה זו, ובכו בדמעות אמיתיות.

סולחה עם מנוול

תמול שלשום נזכרתי לי בכוחות המגנטיים המטורפים של סביבת טרווי ותכננתי ברצינות לעזוב לטובתה את הכול – מה שאני עושה ממילא בוורשה, שבה אני מנסה לשווא, ושוב לשווא, לחלץ את שועל הכסף של אמי מהתרדמת שנכפתה עליו.

הגעתי אפילו להבנה שבמצב הקיים אין ברירה אלא לארגן – כפי שמציע לי המפיק הישראלי וחברי מארק רוזנבאום – איזשהו טקס סולחה עם המפיק הפולני יאצק גוויזדאלה, וללכת איתו על הסכם, כולל קבלת התנאים שהוא הכין.

זה צעד הכרחי אם אנו, מארק ואני, רוצים להציל את סִרטי. אמנם איש ערמומי זה היושב בלודז' חוסל כבר כהוגן על ידי בתי משפט ומעקלים, אלא שלמרות ההפסדים והעונשים שספג, הוא עדיין מחזיק ברשותו את חומר הצילום המקורי של "שועל הכסף של פליציה ט'".

ואנו אכן נצטרך כנראה להיכנע לתנאיו של המנוול או לחלק מהם, כי אין לנו זמן לחשבונות ולמשחקי כבוד. כי האווירה האנטישמית ברחובות הגויים אינה שוככת ורק מתחזקת, מה שגורם לסִרְטִי להפוך ליהודי יותר ויותר. כתוצאה, מניותיו של הסיפור על שועל הכסף של אמי נשכחות בכוונה תחילה על ידי מוסדות התרבות שהשקיעו בסרט. למעשה, לנוכח סיסמאות הנאו-פשיזם הפולני, הזומם כעת כפי שזמם ב-1968, המניות של השועל היהודי אף יורדות למחתרת.

גנבה אסור, רצח מותר

הנהלת "המכון הממלכתי לקולנוע איכות", שהשקיע ב"שועל הכסף", כועסת על המפיק גוויזדאלה רק בגלל הכסף. הם מאשימים אותו שלקח לכיסו את כל תקציב ההפקה כמעט, אך לא שופטים את המנוול על הריגת הסרט.

מעשה מגונה זה של המפיק, שמחזיק בשבי את משפחתי ואת זיכרונותיי, לא מעניין אף אחד בוורשה של היום, משום שלא מדובר בנושא פולני, לאומני ופטריוטי.

מלון עם נוף לעתיד

כתוצאה מהמצב הנ"ל, הגיע הזקן להחלטה שתאפשר לו אולי לשמור על נפשו וחיוכו: לקחת פסק זמן, מין tea time מיידי, אשר ינתק את הזקן מכל צרותיו, או לפחות ייתן לו קצת הפוגה מהשטח הממולכד.

שזה אומר להוציא את הכבל מהשקע, להתיישב בבווארית ולהפליג בה לרומא, אל מלון לה טרווי, מקום בעל השפעה מסתורית על הזקן, אשר כאורח המלון הצליח כבר כמה פעמים, בזכות הסתכלות ארוכה על המזרקה מולו, להחליט על צעדים חשובים בחייו.

היה זה במלון לה טרווי שהחלטתי למשל לעזוב את ירחון "טורבו", ושם טיכסתי גם כמה מהלכים אישיים סודיים, חשובים יותר מאשר עזיבת העסקן בני ברונר והדוגמן דוֹבי פרידמן, בעלי הירחון.

עם כוס קיאנטי ביד, השקיף הזקן ממלון טרווי על תל-אביב הרחוקה, שָם ברונר ופרידמן התלחשו במערכת "טורבו" בתל-אביב "צריך דם חדש", בהביטם לכיוון שולחנו של העורך הפולני. אמנם בזכותו של עורך זה הם היו מוכרים 20 אלף גיליונות, מקבלים מנויים לרוב וממלאים את בתיהם במוצרים יקרים, פרי עסקאות בארטר תמורת פרסום – אך כל זה לא הפריע לברונר לפטפט על "דם חדש" שיעלה את ירחון "טורבו" "לגבהים", כלשונו. שותפו פרידמן היה מסכים איתו בלחש, וחיוך זומם דבק בפניו.

ומה היה הלאה, כולם יודעים. הזקן חזר מרומא, נטש את המו"לים הליצנים, והזוג ברונר את פרידמן אכן הצליח לגייס צוות עריכה חדש לגמרי. הם הוציאו שניים-שלושה גיליונות "טורבו" סתמיים, המודפסים בנייר כרומו מבריק, בכריכה מהודרת וב-100 עמודי צבע – חסרי תוכן ונפש בוודאי – והשאירו אחריהם חובות ענקיים כאשר נפלו, ונעלמו משטח העיתונות המוטורית.

שידור חוזר

וכעת ההיסטוריה חוזרת, כי בנוסף למלחמה על סרטו, שפעם נראית מבטיחה ופעם אבודה מראש, אויביו המתחלפים של הזקן מתלחשים בפינות חשוכות בנוסח ברונר ופרידמן – והקסמים של כיכר טרווי, אשר אליה אני מתכוון לחזור, יצטרכו לעמוד בדילמה לא פשוטה: האם להציל את הזקן, את דרכו, את כתיבתו ואת סרטו, או להשאיר את כל החבילה הזו בתוך המערבולת.

מסע התעוררות לרומא

תמול שלשום התכונן הזקן אל טיולו. הוא כבר הרכיב על הפאנל של הבווארית Z3M קוּפֶּה מכשיר ניווט TomTom המדבר איתו פולנית – אשר מזהיר את המורשה ממלכודות רדאר ומפקקים, בוחר דרכים חלופיות, מגלה את מיקומן של תחנות דלק, ועוד ממליץ על הפסקות שינה, מה שלא משנה כלום לזקן, שממילא רדום כבר שנתיים, ומתעורר לסירוגין רק עקב סכנות שאורבות לו.

וכפי שתוחבים כדורים למחסנית אקדח, או את 38 פֶדֶרָל לתופי של התופי, או טילי 12 לשוטגאן של סטיב מקווין בסרטו "הבריחה הגדולה" – כך תחב הזקן למכשיר הרדיו בבווארית את הדיסק של אריק איינשטיין. בשביל השיר "שכשנבוא", בוודאי.

בתא המטען של הבווארית הונחה כבר, כלאחר כבוד לגילה, המזוודה הישנה, אשר נושאת מדבקות של גרנד פרי מרלבורו ושל מלון לה טרווי, וזוכרת את כל טיסותיו של הזקן באוויר ועל הקרקע.

ופתאום קרה שהכול נעצר.

"לא יהיו מלון לה טרווי ולא מזרקה, לא ייפלו שם החלטות ולא נערער שם על גורלות. הפסדנו", אמר הזקן לבווארית. "אנו לא ניסע לרומא, וגם לא לפָּרְנַמְבּוּקוֹ", אכזב אותה אביה.

התוכנית הוקפאה. פשוטו כמשמעו

כי בלילה שלפני הזינוק נפלו על הגולָה, כולל חלקה הפולני, כמויות מסחריות של שלג, שחיסל לגמרי את תוכנית הנסיעה של הזקן. הרי הבווארית, כמו אחיותיה לגזע Z3M, אינה מסכימה לטייל בחורף, כי בררניות אלה מעדיפות לשמור מרחק מהמלח האכזרי שהלועזיטים הדפוקים שופכים בחוכמתם על הכביש כדי להפוך את השלג לבוץ, אך רק מְגַדְלִים חלודה, הנדבקת למתלים של כל דבר שזז.

גם האופציה של הונדה crx לא באה בחשבון, כי יפנית זו לובשת את הסליקסים טויו R888, שבזכותם אינה מרגישה שהיא כבר בת 25 פחות קצת ועושה שרירים – ולכן לא רוצה לשמוע על החלפת סליקסים אלה בצמיגי שלג.

אל צריף הווידויים

לא נותר לי אלא להכין את בנותיי לשינה החורפית. חיברתי את המצברים של שתיהן, הונדה והבווארית, אל מטענים, ועם מטען נוסף הלכתי לצריף של בתי השלישית, הנסיכה אלפא GTV.

בגלל הקשרים המיוחדים בינינו, רצתי אל GTV בשלג כדי לעדכן אותה באירועים מבלי להסתיר ממנה דבר, בעיקר משום שהאיטלקייה הכהה שהבאתי מהארץ, בעלת הפנסים הצהובים, לא רק שומרת על סודותיי אלא מוכנה גם לעורר את זיכרונו של הזקן ברגעי בלקאאוט מעצבנים.

"אספר לה מה כמעט היה ונמחק", תכננתי, אלא שאת כוונותיי עצר רב בריח המאבטח את הדלת. המפתח נשבר בתוכו, והזקן ירד למציאות, שכולה נגדו כרגיל, חתך את המנעול בדיסק, פתח את שערי הברזל, התיישב על מושב הפיקוד, ובמקום לשפוך את לבו על כל צרותיו, הוא רק סיפר לאיטלקייה בהתרגשות שאחרי 30 שנות ניתוק בין חברת אלפא רומיאו ומרוצי הפורמולה 1 – החליטה אמא של GTV, תושבת מילאנו, לצפצף על פיאט שהשתלטה עליה, ולחזור למרוצי הגרנד הפרי.

Sauber Alfa Romeo

אפילוג

אלא שאלפא GTV לא ביקשה פרטים, שתקה, ורק המפלט שלה הגיב בזלזול. הוא כחכח, יָרַק עשן כחול, ושאל את הזקן אם לא נמאס לו כבר לדמיין.

טיפ טיפה: אל תהיו נדיבים

כאשר בזמן התדלוק "אקדח הדלק" מפסיק את הזרמת הנוזל, כעלי מכוניות רבים לוחצים שוב על ההדק כדי לתדלק בשיטת "עד הפקק" – מה שעלול לגרום לסתימת מנגנון האוויר, המתבטאת בשיבושים באספקת דלק למנוע. וכך נראים שיבושים אלה: גם כאשר מצליחים להתניע, מרגישים בעת נסיעה שהמנוע לא מגיע לסל"דים המבוקשים, שהוא מאבד כוח (וכך משבש את החלפת ההילוכים בגיר האוטומטי) ורועד בסיבובי סרק, שאינם יציבים.

די רק בחלק מההתנהגויות הללו כדי שהמוסך יחליט ש"משאבת הדלק הלכה", וימליץ להחליף אותה בחדשה, כולל המסנן. אם זה לא עוזר, אז מר מוסכניק, בעזרת מחשבו, מאשים את כל מה שבא – את המזרקים, את המצתים, את חוטי החשמל והקויל, ואפילו את המצבר.

במוסך עובדים קשה ויקר (על חשבוננו בוודאי), במקום לבצע בדיקה פשוטה: להתניע את המכונית כשהפקק של מכל הדלק פתוח… אם התקלה נעלמת, אז כל הטיפול הדרוש מסתכם בפתיחת המעבר במנגנון האוויר, שנסתם בגלל הדלק אשר מילאנו במכל מעל המומלץ.

2xMacBook

אני ואתה: זוג המקבוקים שבתצלום מציג תרגיל המאפשר לקשיש המורשה להתאושש מהקפריזות של המקבוק הבודד, העוין לגביו אשכרה. לשווא ניסינו להבין מה קורה בנפשו של הסדיסט הנ"ל, עד שמצאנו פתרון: המנוול קיבל עוד מקבוק, כדי ליצור תחרות ביניהם.

ואכן, רבותיי, כאשר הם עובדים סימולטנית, פתאום לא נמחק מה שניסינו לשמור, ויד זרה כבר לא משוטטת אצלנו בג'ימייל. גורנישט!

מסקנה: כדי לכתוב בבטחה או לטייל בנועם באתרים עבריים או לועזיטיים, מומלץ להביא הביתה מקבוק נוסף, מאותו גזע ומאותה שנת ייצור, והם יתחילו לדבר, בהדלקת דיודות ובשפה הדיגיטלית, על כך שבמאה ה-19, ועד שני שלישים של המאה ה-20, מכונות כתיבה לא התחרו ביניהן בכלום, ודאי לא בהרפתקאות, וגם מכוניות שיצאו באותה תקופה מפסי הייצור לא נזקקו למחשב דיאנוסטי. הכול השתנה בגלל האינטליגנציה המלאכותית שהשתלטה על מכשירים פשוטים, אשר היו משרתים ללא חוצפה – וכך נפתחו שערי הגיהנום לזקן תמים שאפילו לא התאמן בסמארטפון, ובכל זאת ניסה לנצל את יכולתם של המכשירים המודרניים.

הפתרון הוא בת זוג. כמו אצל בני אנוש.

שואלים את אדוארד

אביתר הראל בתגובה ל"ריחוף חוזר" ("המפתחות בפנים" 1060) ולרשומה "לונה פארק" (בבלוג "מכונית הנפש"): הטור הזה הותיר בי רושם מיוחד, הכתיבה שלך מרשימה ולא פחות מכך סיפור חייך.

מעריך מאוד!

תשובה: זהו למעשה לה גרנד פינאלה. רוב תודות על מכתבך, שהגיע אליי והתפרסם ברגע לא קל לאנוכי, כי השבועון "מקור ראשון" החליט פה אחד שהמדור "המפתחות בפנים" הגיע לקצה הדרך, ויסיים את הופעתו מעל דפי "דיוקן" בסוף דצמבר הנוכחי.

קוראים שהתרגלו לקרוא את המדור – המפטפט על מכוניות ועל שואה כבר 1,061 פעמים, מאז ייסוד "מקור ראשון" ועד עתה – ימצאו את המשך דבריי בבלוג שלי "מכונית הנפש", המארח בימים טרופים אלה 350 אלף מבקרים. להתראות.

פרופ' גרשון בקון בתגובה ל"ריחוף חוזר" ("המפתחות בפנים" 1060): תודה לזקן המורשה על הטורים האחרונים המרגשים על הקרוסלה ליד חומות הגטו ועל שעון היד של אבא שלו שליווה אותו במשך השנים. כפי שכתבתי לך כמה פעמים בעבר, קטעים אלה רק מחזקים אצלי את הרגשת האכזבה שלא כתבת דברי זיכרונותיך בצורה מסודרת ומקיפה יותר. הגילוי של "טפח" כאן ו"טפח" שם מעורר טעם לשמוע עוד ועוד. כתבת בעצמך שהזיכרון האנושי הוא מה שנשאר בסופו של דבר, אבל אם לא מוסרים אותו לאחרים, מה יהא עליו?

קריאת הטורים האלה עוררה אצלי מחשבות על מקורות ספרותיים הקשורים לדבריך: שירו הידוע של מילוש,Campo di Fiori , שגם מתייחס לאותה קרוסלה וגם לדברים המעופפים ברוח מתוך הגטו הבוער. כמה מרגש לקרוא שאתה בעצמך חווית את החוויה הזאת כילד שנמלט לצד הארי של ורשה. ולגבי השעון והתקתוק שליוו אותך, נזכרתי בשיר של המשורר היהודי-פולני ולדיסלב שלנגל שהיה כלוא בגטו ורצה להתקשר למישהו בחוץ, אבל בסופו של דבר לא היה לו למי, ובמקום זה הוא התקשר לשעון הטלפוני.

ולבסוף אני ממשיך לאחל לך הצלחה בניסיונותיך לחלץ את הסרט שלך ושנזכה לראות אותו סוף סוף. הרוחות המנשבות בפולין כרגע אינן מעודדות, אבל כמוך גם אני בקשר עם בעלי דעות שונות בתכלית בפולין של היום, אלה של עמיתיי ההיסטוריונים, המנסים לשמור על גישה מאוזנת להיסטוריה הפולנית בכלל ועל ההיסטוריה של יחסי פולנים ויהודים בפרט.

אמנון רז-קרקוצקין בתגובה ל"ריחוף חוזר" ("המפתחות בפנים" 1060) ולרשומה "לונה פארק" (בבלוג "מכונית הנפש"): אני קורא נאמן של מדורך, ונהנה מן הקול הייחודי והמורכב. בעקבות מדורך ריחוף חוזר" מהשבוע האחרון, והסרטון המרתק, תהיתי אם אתה מכיר את תמונות הלונה פארק הזה, השוכן ליד חומות גטו ורשה, אשר מופיעות בסרטו של חיים גורי. הצילום הזה של הגלגל הענק מול הגטו הבוער השאיר חותם כבר אז, ועכשיו שב דרך התיאור שלך. תודה.

שניאור שפירא: ראשית אציין שאני קורא את מדורך ב"מקור ראשון" כבר שנים רבות, ונהנה בכל פעם מחדש מכתיבתך המצוינת.

לפני כחודש רכשנו הונדה ג'אז היברידית 2011 שעשתה 115 אלף ק"מ. האוטו בסדר גמור בסך הכול. חסכוני בדלק כמו שהוא צריך להיות, ונסיעה נעימה ביותר למעט בולמים שחורקים מעט (וידענו על כך לפני, במכון בדיקה אמרו שזה סביר לרכב בן 6 שנים).

השבוע אשתי נסעה ברכב והוא התניע בלי בעיה. לאחר נסיעה של כשני קילומטרים היא חנתה, ניסתה להתניע שוב כעבור חצי שעה – וכל הנורות בלוח המחוונים נדלקו והרכב לא התניע. בסיבוב השני הוא התניע בקושי. לאחר נסיעה קצרה נוספת וחניה, הרכב לא התניע כלל. בנוסף, כל מערכת החשמל הפסיקה להגיב, כולל שלט וקודן. התנעתי באמצעות כבלים, והרכב התניע. למחרת חזר הסיפור על עצמו – בפעם הראשונה הוא התניע חלק; לאחר נסיעה של כ-20 קילומטר עצרנו לשעתיים והוא התניע בניסיון שני; לאחר עצירה שלישית לא התניע.

אשמח לשמוע אם לדעתך מדובר פשוט במצבר ישן (מה שסביר מאוד), או בתקלת חשמל מורכבת יותר. אנחנו זוג סטודנטים תפרנים, וממש לא בא לי לבזבז כסף על מצבר אם זו לא התקלה.

תשובה: העובדה שהמכונית בת 6, אין פירושה שהמצבר בג'אז הוא מקורי עדיין ולא הוחלף פעם אחת או יותר. שהרי אצלנו לא מקובל לנקות את החיבורים, ולחבר מצבר חלש למטען. לא מתייחסים גם להמלצה לבדוק את מצב הוולטים במצבר ואת טעינת האלטרנטור.

חפש מישהו שזוכר מה כתבנו בנושא תחזוקה שוטפת של המצבר – והתייעץ איתו.

בנימין: ברשותנו שברולט אורלנדו שנת 2013 שרכשנו לפני כמה חודשים. הרכב הוא בעל מנוע דיזל טורבו. לפני כשלושה שבועות נסעתי בכביש 6, ולפתע הופיעה התרעה בלשון הזו: power is reduced Engine. ההודעה נעלמה בעצירה מוחלטת (ברמזור ולא בכיבוי הרכב), אולם הופיעה עוד פעמיים במהלך הנסיעה.

המוסכניק שלי חיבר את הרכב למחשב, וקיבל חיווי שיש בריחת אוויר מהמנוע. הוא התיז ספריי מסוים ואמר שהבעיה סודרה, אולם שבועיים אחרי הטיפול הופיעה ההתרעה פעם נוספת.

הפעם המוסכניק ביצע בדיקה מקיפה יותר ועדכון מחשב (שאני לא מבין את מהותו), ובסיום אמר שהטורבו נחלש אבל אני יכול לנסוע איתו בינתיים, ואין סיבה להוציא כרגע אלפי שקלים (בין 6,000 ל-8,000 שקלים על טורבו חדש).

לפני כמה ימים הופיעה שוב ההודעה. לחצתי על כפתור menu בכידון הווינקר, שמוחק את ההודעה ומחזיר את מסך הקילומטראז' הדיגיטלי, תוך כדי שאני לוחץ על דוושת הגז, ושמתי לב שהמהירות לא עולה למרות הפול גז. מה ניתן לעשות, ומי המומחים שאליהם ניתן לפנות בעניין?

תשובה: ייתכן שאפשר עדיין להציל את מנגנון הטורבו, שכנראה סבל בשברולט אורלנדו שלכם ממפלס שמן נמוך, שלא הוחלף מדי 15 אלף ק"מ, ממבחני נסיעות למרחקים קצרים ומכיבוי מיידי של המנוע, כאשר הטורבינה חמה עדיין.

אל תסמכו על מוסך כללי, אלא חפשו עזרה במכון המתמחה בשיפוץ טורבינות.