דילוג לתוכן

זקן דואג לזקן

הקרצייה המזדקנת האחראית לבלוג זה נושמת ומתפקדת עדיין בזכות הסקרנות שלה מדוע נעלם שלדון אדלסון מעין הציבור, והיא אף מאיימת שלא תלך לעזאזל לפני שתפתור את התעלומה

לא ייאמן, אך ארבעת מוספי הסופשבוע, כולל המוסף של האיש היקר עצמו, האוליגרך הנ"ל, חדלו לפרסם תצלומים המתארים דמות מסתורית זו לבדו או עם רעייתו, ואף חדלו להודיע מהי תפוקתו היומית של אדלסון בדולרים.

כמעט אפשר לדמיין, דואגת הקרצייה המזדקנת בעצב, שכפי שהרוסים שלחו פעם לקוסמוס את הכלבה לייקה – כך המדענים הסינים חטפו את אדלסון ושיגרו אותו לחלק הבלתי נראה של הירח, והוא עוד נאלץ לשלם לחוטפיו על הטיול.

ואם לא זה, אז נשארת האפשרות – שעליה הקשיש המורשה מצטער עוד יותר מאשר על תרחיש החטיפה לחלל – שחוקי הביולוגיה האכזריים עצרו ככה סתם את דרכו של מידאס האמריקני, והוא ירד בשקט הרואי מהפלנטה המאכזבת.

ואם כך, ייתכן שכוחות חשאיים בינלאומיים התחילו לשמור על שתיקה לגבי גורלו של שלדון, כדי לא לחולל מפולת פיננסית עולמית שתוביל להתפטרותם של טראמפ, פוטין, מנהיגי סין וצפון-קוריאה. הכול אפשרי.

ואם אדלסון אכן ירד מהכוכב שלנו, אז זה קרה – חלילה – עוד לפני שהקרצייה המזדקנת אנוכי הצליחה להלשין לזוג אוזניו האדומות של אדלסון על הנעשה בעיתונו בתל-אביב, ביתם הטבעי של גאים ושות'. קרצייה זו לא הספיקה להלשין למיסטר מידאס שהכנופיה האלימה המשרתת אותו, כלומר הגרפומנים בעיתון 'ישראל היום' השייך לאדלסון, חדלה לכמה רגעים מכרכורי האפותיאוזה שלה סביב נתניהו, ובמקום לבצע את הפקודה הבלתי כתובה "ללקלק כרגיל לנתניהו, לאשתו ולנסיך" – הם התנפלו על הקשיש המורשה, ניצול שואה כפייתי שעבד ב'מקור ראשון' המפסידון, עיתון המוחזק על ידי הקופה הקטנה של החינמון של אדלסון, אימפריה של פרסומי-אגו ושל כלום בריבוע.

דע, מר מידאס, שמשרתיך בישראל היום דרשו מעורך מקור ראשון חגי סגל לפטר את הקשיש בניגוד לדעת קוראים רבים, אשר במשך כעשרים שנה התרגלו לקרוא את המדור 'המפתחות בפנים'. דע לך שבמחאה על גירוש המדור ביטלו מאות מאוכזבים את המינוי על מקור ראשון, ועברו לקרוא את דברי הקשיש בבלוג שלו, 'מכונית הנפש'.

תודה למשרתים שלך

שנה בדיוק אחרי פיטוריו המשפילים של הקשיש, הבלוג חי טוב דווקא, ואף חוגג הישג בענף הבלוגים העבריים: 415,371 אלף כניסות, נכון לכעת. הכול בזכות השלישייה הפותחת אדלסון-סגל-מוריה.

אז תשמע, כבודו מידאס, אני אומר לאדלסון: מגיעה לך רק תודה, אדוני, על כך שמשרתיך דרשו לפטר אותי, ועל כך שהעורך סגל, טרוריסט יהודי לשעבר וטרוריסט מילים בימים טרופים אלה, קיפל את הזנב בין הרגליים וציית מיד לדרישת בעליו. כאילו בזקנתו, ועוד עקב פחד הפרנסה המלווה באופן כללי את קבוצת המלקלקים לנתניהו, כבר אין לעורך זה האומץ המיתולוגי של לוחמי המחתרת היהודית. אותה מחתרת שעמוס עוז המנוח כתב עליה:

"כת קטנה, משיחית, אטומה ואכזרית, שהגיחה מתוך פינה אפלה של היהדות והיא מאיימת להחריב את כל היקר והקדוש לנו, ולהשליט עלינו פולחן דמים מטורף".

בכל אופן, הזקן התל-אביבי שולח תודות לזקן הגלובלי והטרנס-אטלנטי אדלסון. תודה רבה, מר מידאס, שפוטרתי מעיתונך 'מקור ראשון', אשר אתה, המולטי-מיליארדר ועוד קצת, מחזיק אותו לשם שעשוע, כמו כפתור בגטקעס. בערך כך אתה מחזיק את העורך סגל ואת מוחו של סגל, המנכ"לית מוריה.

תודה, כי הקשיש המפוטר יכול כבר שנה לכתוב מה שבא לו, מבלי לצנזר את עצמו ומבלי לחשוש שמישהו ינסה לצנזר אותו. תודה, מיסטר מידאס, תהיה בריא באי-שם שבו אתה מגדיל את ההון המיתולוגי שלך כעת, ומטפח את אהבותיך הלגיטימיות.

תוגת המלקלקים

בעיניים השייכות לאמני הליקוק הכפייתיים כלפי נתניהו אפשר לזהות תוגה, תסכול והשפלה, כמו בעיניהם של כלבים שמגינים על אדונם והלה לא זורק להם עצם. כי הדמות שעיתונאים אלה מלקלקים לה, ומהללים את אישיותה גם כשהיא רקובה – אינה מחזירה אהבה לכיתות הליקוק, וגם לא טורחת להעניק יחס אישי לבולטים שבין המלקלקים.

נתניהו יודע היטב שחבורה זו, היוצרת בעבורו שלדת אפותיאוזה, היא מיעוט בשוק הכותבים, ושליקוק נפשו ומהלכיו בפומבי דורש מבני החבורה חירוק שיניים ואומץ רב. חרף זאת, מלוקלק בכיר זה אינו מזמין את המלקלקים אל מעונו, לסעודה על שולחנו או לג'קוזי, וגם אינו מבקש שמזוכיסטים אלה יכתבו לו נאומים ויתכתבו בשמו ברשת חברתית. כלום.

נתניהו לא זורק אף פירור למלקלקים: הם אינם מלווים את המלוקלק בטיסותיו, בהופעותיו, בישיבות, באירועים משפחתיים. הוא מחזיק אותם בחושך הרואי, בשתיקה, והם נאלצים ללקלק לכבודו של הראשון בשלטון תמורת משכורת בלבד. כזהו למשל אמנון לורד, שכתב בישראל היום על תיקי נתניהו: "25 שנות חקירות לא גילו את השלד בארון. מה שנחשף אלו פרשיות שמשפטנים מסוגלים לתרגם לעבירות".

גן העדן האבוד של סגל-לורד

חגי סגל, לשם הגיוון, המציא שיטת ליקוק אוונגרדית: הוא חדל לצטט את שם המלוקק, ולוחם בחירוף-עט נגד כל יריביו – האמיתיים וההיפותטיים – מהשמאל, מהמרכז ומ"הימין החדש" של בנט ושקד (אשר סגל מאשימם בבגידה).

אך עם כל ההבדלים בסגנון כתיבתם של סגל ולורד, גורל אחד להם: זוג קלאסיקני-ליקוק אלה, וחבריהם מ'ישראל היום', נמצאים בעינויי גיהנום אכזריים, כי לא נותר להם אלא לקנא מרה בשיטות האחזקה בנוסח גן עדן שמהן נהנים עמיתיהם, כתבי חצר בענף הרכב!

כי בניגוד לנתניהו היהיר והמרוחק, ברוני הייבוא מתייחסים בחום אנושי לגדודי המשרתים – בכללותם, ולכל אחד מהם לחוד. ברוני הייבוא לא שוכחים לשלוח מתנות לכתבים (המתחרים ביניהם בליקוק), לא חוסכים מהם מילים יפות בימי הולדת או לרגל הולדת ילדיהם, ודואגים בוודאי שכתבי החצר ייהנו מביזנס קלאס וממלונות פאר, ויכירו מקרוב לא רק מכוניות חדשות אלא גם כתבי חצר לועזיטים, כדי שהכתבים המקומיים המוגבלים יתקדמו עוד קצת במקצוע הליקוק.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

 טיפ טיפה: מי מחק את יגואר

"נתונים חדשים מגלים ששוק הסופר-פרימיום בארץ פורח", הודיע חגיגית ynet בכתבה על שוק מכוניות ה"פרימיום פלוס", אשר הופיעה תחת הכותרת המטופשת "מיליון שקל, בלי שאסי".

בין "הנתונים החדשים", שפורסמו ב-8 בינואר השנה ואינם מפתיעים מי יודע מה, בולטת בכתבה זו התעלמות מוזרה של כתב החצר הסדרתי אודי עציון מתוצרת מעניינת ביותר של קונצרן JLR (Jaguar Land Rover).

אגב: הייתה זו גם הכתבה האחרונה מסוגה ש-ynet הניח לקהל הרחב לקרוא בלי כופר השקלים שהוא החל לגבות. כאילו לאתר של מוזס ושות' חשוב היה לפרסם אותה ברבים, ולא רק בקרב מנויים המוכנים להשקיע עשרות שקלים בחודש.

התעלמות מוזרה זו מיגואר פגעה בזיכרונות הזקן, שבין מכוניותיו שיחקו תפקיד בלתי נשכח גם היגוארים הקלאסיות, כמו מארק IX, כמו e-type וכמו מארק I בנפח מנוע 3.4. בדגם M1 (אשר מכונה בבריטניה 'ג'אמפינג ג'אג') 3.4 אשר היה שייך ל"טייקון האישי שלי" סטיב מורל, נסעתי בלונדון ב-1980 במשך חודש ימים. זה היה אחרי שצברתי קצת ניסיון ביגואר אחרת, e-type בעלת מכסה מנוע ארוך שמסרה לי לשבוע המפיקה האמריקנית ברניס בלוך, שקנתה ממני תסריט וחשבה כנראה שתמורת הנהיגה ב-e-type של חברה שלה אוריד את מחיר התסריט.

בכל אופן, נהגתי די כדי להרגיש בשוני שבין e-type לבין כל מכשיר תנועה אחר שזז. במיוחד בנסיעותיי ברחובות הצרים של הסוהו, שם הייתי עוצר את היגואר לפני כל הצטלבות, ויוצא ממנה החוצה כדי לבדוק בזהירות אם מישהו מתקרב ברחוב החוצה, כי ממושב הנהג רואים רק את אפו הארוך של מכשיר תנועה זה.

אחרי e-type נשארתי זמן-מה בהלם הגון, אלא שלא שכחתי את המפגש הראשוני שלי עם יגואר. היה זה בתקופה לא קלה בחיי, שבה תמורת מגורים בוורשה עבדתי שנה-כמעט כנהג של אלמנת גנרל. המנוח הותיר לגברת את מכוניתו, יגואר מארק IX! ואני החזרתי לחיים את התכשיט הבריטי המוזנח, שנעזב במוסך קר וחשוך.

"אני יודע מה את מרגישה", אמרתי למארק IX, "כי גם אני שבור ועזוב טוטלית, יקירתי", התוודיתי.

נהגתי את יגואר זו למען אלמנת הגנרל, לבקשתה, וגם טיילתי בה לבדי, וכך הכרתי את כל פרטיה של מארק IX. כנראה התאהבתי בה, כי הנערה אניילה, המשרתת בבית האלמנה, שמעה ממני התבטאויות בנוסח "אם יקרה איזה אסון, ומכל בריטניה הגדולה תישאר רק יגואר – לי די בכך…"

בסרטי 'שועל הכסף של פליציה ט" מצטט את משפט זה אבישי הדרי, המגלם בכישרון רב את טרום-הזקן, אשר מחלק בין היגואר לאניילה את האהבה החדשה שנפלה עליו בביתה של אלמנת הגנרל.

בניגוד לבלבול המגמתי של אודי עציון ב-ynet, יגואר דווקא חיה וקיימת בארצנו, קיימת ועוד איך! בָּדוּק, בזכות אירוע נהיגה ביגוארים שנערך על מסלול המרוצים ב'מוטור-סיטי' של שדה-תימן, קרוב לבאר-שבע. דיווח על אירוע זה, היוצא דופן בפני עצמו, ועל היגוארים החדשות, יימסר במדור הבא.

jaguar mark ix

יגואר mark 9

jaguar mk 1 3.4 l. jumping jag

יגואר mark 1

jaguar e-type

יגואר e-type

20190110_092004

יגואר F-type. עברו עשרות שנים, ואנו הכרנו את היורשת של e-type המיתולוגית: F-Type, שהיא תרגום של הקלאסיקה להנדסה מודרנית. נפח המנוע הוקטן ל-2.0 ליטרים טורבו, לדרישת האקולוגים. 'רק' 300 כ"ס, ו'רק' 5.7 שניות בזינוק ל-100 קמ"ש. אך אל דאגה, יצרני יגואר הכינו כבר מנוע V8 בנפח 5.0 ליטרים, 4.1 שניות ל-100 קמ"ש – אם כי בינתיים רק למען SUV בשם F-pace SVR, במטרה להתחרות בפורשה מקאן. אחר כך הוא יגיע כנראה גם ל-F-type…

שואלים את אדוארד

אריק קרסו (בתגובה ל"יום הולדת ארור"): לעניין החופש, מבין לגמרי. הארמאדה שלי בעלת מכל של 100 ליטר, אבל 400 הסוסים שלה (V8 מנוע 6 ליטר) משאירים לה טווח של ליף דור 4 בין תדלוקים, ואני בכל זאת עושה איתה 15 אלף ק"מ בשנה (הראשונה בינתיים), בעוד שהליף מסתפקת בפחות מ-5,000. והמבין יבין…
נ"ב, נתוני הארמאדה "עוגלו" קלות לצורך המחשה.

תשובה: בדיוק פורסם בעיתונות הלועזיטית שפולקסוואגן החלה לייצר Power Box ניידת, שיכולה לספק קילוואטים ברגע הצורך. ניסאן ארמאדה החסונה לא תתקשה לגרור אחריה פטנט שימושי זה.

שירה מאור: אנחנו משפחה בת שש נפשות, ובקרוב נתרחב ונהיה שבעה. כרגע אנחנו נהנים מהונדה frv שמשרתת אותנו נאמנה, אך לאור ההתרחבות הצפויה ניאלץ להיפרד לשלום. אילו המלצות יש לך לרכב אמין, מרווח וחסכוני? חשוב לנו שיהיו בגאז' גדול וגלגל רזרבי באוטו. התקציב שלנו עומד על 100 אלף שקלים.

תשובה: גם הפעם אני ממליץ על סיטרואן C4 פיקאסו, שלדעתי מעניינת יותר מכל מתחרותיה לקבוצת 7 המקומות. אמנם אין לפיקאסו גלגל חלופי (שאפשר להוסיף לה), אך יש לה אינספור יתרונות, כמו תנאי נסיעה נוחים והיעדר צפיפות גם בשורה השלישית, אכילת דלק לא מפחידה, אמינות של המנוע והשלדה, וגם פרט חשוב ביותר: נהיגה בפיקאסו אינה מעייפת גם למרחקים ארוכים, והילדים יתרגלו אליה מהר וירגישו בה טוב, ללא הקלאוסטרופוביה המלווה את רוב מכשירי התנועה בגודלה של סיטרואן זו.

אינני ממליץ על פורד S-Max למרות הנאת הנהיגה שהיא מעניקה בשפע בזכות היגוי חד ומתלים ספורטיביים – כי שבעת המקומות בה נמצאים רק על הנייר, וצריך לשכוח אצלה גם מתא מטען. בעיית תא המטען מאפיינת גם את טויוטה ורסו. טויוטה זו קלה אמנם לנהיגה עירונית (מסתדרת היטב במקומות חנייה בעייתיים), אלא שאין די בכך כדי להמליץ עליה כפתרון יומיומי לשבע נפשות.

נשארת מועמדת ראויה בדמותה של דאצ'יה לוגאן MCV, הזולה ביותר מבין המתחרות שבקבוצת 7 המקומות. לטובתה ייאמר שהיא פשוטה יחסית, כמו מכוניות של פעם, בנויה מחלקי רנו מוכרים ואמינים, נוחה, אינה מתעללת ביושבי השורה השלישית, חסכונית וקלה לניהוג. הבעיה של MCV היא 'אנטי-סנוביות', הניכרת בה אל מול המודרניות ההדורות, שבנויות לייצג בכבוד את בעליהן ואת הנוסעים. לי זה לא מפריע בוודאי, להפך דווקא, כי אנטי-סנוביות אינה קללה אלא סגנון חיובי לנוכח הבורגנות האובססיבית והדוחה. מעין התרסה שקטה. אך אין לי ספק שהילדים ייהנו יותר לצאת אל בית הספר מתוך משהו גבוה יותר, אפילו מיצובישי אאוטלאנדר, מאשר מהקומבי של דאצ'יה, המתאימה לחשמלאי או שרברב. כך שצריך אומץ מסוים כדי לבחור ב-MCV.

 

יום הולדת ארור

בסתיו 1956 קיבלתי אומץ לנהוג בפעם הראשונה במכונית, שקניתי. הייתה זו P-70 זוויקאו (Zwikau) ירוקה בעלת מנוע שתי פעימות, שבו עבד זוג צילינדרים בנפח משותף של 700 סמ"ק, שהיו מייצרים כ-35 כ"ס

"תתחיל כבר לנסוע בה", המליץ לי חבר עיתונאי בעל מכשיר תנועה זהה, אשר האמין כנראה בשמועה עירונית שעברה מפה לאוזן בהוליווד הפולנית, הלא היא לודז', ובפרבריה, כמו בָּלוּטִי וחוֹיְנֶה. במקומות אלה בפולין, בעלי P-70 היו משוכנעים שגדודי עכברים מאיימים לזלול את הדלתות, הכנפיים ומכסי המנוע של רכביהם, העשויים במזרח גרמניה מפלסטיק 'דוּרוֹפְּלַסְט'. במיוחד פיתה את כנופיות המכרסמים הרעבים דורופלסט סגור במוסך חשוך, ואשר אינו זז.

כאשר הממסד היה לצידי

נסיעת הבכורה שלי ב-P-70 נערכה אחר הצהריים. לפני הזינוק וידאתי שרישיון הנהיגה בן היומיים נמצא בכיסי, סובבתי את המפתח, שילבתי הילוך במוט, שדמה בצורתו לידית דלת ביתית, והמכונית החלה להתגלגל בעצלתיים תחת פיקודי. לצידי על כיסא הנווט יושב ידידי רישרד מארֶק גּרוֹנְסְקִי, משורר צעיר, סאטיריקן ויוצר קטעים לקברט הסטודנטים STS.

הוא היה נרגש לא פחות ממני לקראת נסיעה זו. "רק תהיה זהיר", ביקש אותי מארק, ואני אכן הפלגתי באיטיות ברחובה הראשי של לודז', פְּיוֹטֶרְקוֹבְסְקָה, עד שבזהירות ושלווה הגענו לפינת רחוב מוֹנְיוּשְקִי, שם שָכַן קפה האמנים האגדתי 'הוֹנוֹרַטְקָה', שכדי לבקר בו עצרנו, והחלטנו לבצע סיבוב פרסה.

"תבדוק אם יש אחרינו מישהו", ביקשתי את מארק, והוא סובב ראשו והודיע לי בסמכותיות שאין אף אחד. "סע, אֶדְגִ'יקוּ", אמר ברוגע, אף כי ביקשתי אותו עשרות פעם שלא יקרא לי כך, גם לא בארבע עיניים. מבלי לחשוש, הצלחתי לסובב את ההגה שמאלה אך במעט כדי לבצע סיבוב במקום – ו-P-70 המסכנה חטפה מיד חבטה חזקה. משענות הגב שלנו נשברו, ושנינו, מארק ואני, נזרקנו אל המושב האחורי, ופיסות דורופלסט ירוק השייכות לשמלת הגרמנייה שלי עפו לכל עבר.

"נכנסה בנו מונית, אֶדְגִ'יקוּ", העיר מארק בנועם, ואני, המום, עוד לא בחרתי מה להגיד לשוטר, שהופיע על ידינו דאוס-אקס-מכינה, כמו על במת אופרה – אך הופתעתי מההמשך הבלתי צפוי של המקרה: שוטר זה התנפל בצעקות על נהג המונית דווקא, אשר ניסה להטיל את האשם בי בטענה שהשתוללתי בפרסה, ועוד בלי איתות.

עד היום אין לי מושג איך זה שדווקא עבריין מתחיל כמוני זכה בתמיכתו של השוטר, איש גבוה בעל שפם שהופעתו ברחובות הייתה מפחידה את נהגי לודז', אשר היו מועטים בשנים ההן.

"כנראה, אֶדְגִ'יקוּ, היה לשוטר חשבון ארוך עם איש מונית זה", הסביר לי מארק, ואני שומע את קולו המשועשע עד היום, הוא יום ההולדת הארור שלי, כמה עשרות שנים אחרי התקרית, כבר ללא התנגדות לכינוי שמארק הדביק לי ללא רחמים.

העד האישי שלי

והנה, ביום ההולדת שלי התעוררתי בשש בבוקר, עדיין בתחושת נזק בלתי מחיק שהלמה בי בעקבות מותו הפתאומי של מארק גרונסקי, ידידי במשך שנים ארוכות והעד האישי שלי.

הייתה זו בעצם עדות משותפת: אני הטיתי אוזן קשבת לחלומותיו, והוא היה אורח קבוע בביתנו, שבו הכיר מארק היטב את אשתי הראשונה, המשוררת, ואחרי עזיבתה עזר לי לשרוד ולא לטפס על קירות. בנוסף לתמיכתו הנמרצת, היה למארק מה להגיד על כל מה שכתבתי וצילמתי – ואני מצידי הייתי עד להתפתחותו המטאורית כיוצר. אלא שלא הכרתי את אשתו, כי הוא היה בודד במשך 79 שנות חייו.

"אתה נשוי למוזה קאליופה", הייתי מתאר לו בסארקזם, "אולי תספר איך היא?", ביקשתי.

"מדהימה ממש", ענה לי ידידי היחיד בימים הטרופים ההם של שנות ה-50, בחיוך האושר שהיה דבוק לפניו. ופתאום הוא איננו עוד.

דצמבר המר  

והנה אני קם בבוקר, בוקר היומולדת, ומנסה להסתדר עם תחושת עצב במשקל כדור הארץ. זה לא העצב הרגיל, שכבר היו לנו אפשרויות לטעום לא פעם ולא פעמיים, אלא עצב מהסוג המזעזע, שבו הסתבכנו שוב ושוב אחרי מותם, ועוד מותם, של חבריי ומכריי, שהשאירו בקרבתנו מרחב ריק – מקרים רבים מדי שאירעו בחודש ה-12, אי-שם בגולה הקרה והמושלגת, וכאן בתל-אביב המחוממת בשמש יהודית.

אלא שאסון כבד, תוצאת הפרדה ממארק, אינו ניתן להתמודדות בעזרת המקלדת, כל שכן למחיקה. ממש כמו במקרה הפרדה מידידי המלחין כריסטופר קומדה, אשר ממותו הטרגי בקליפורניה ב-1969 לא הצלחתי להתאושש עד היום, ולא אתאושש אף פעם.

סאטיריקן לסאטיריקן זאב

אני זוכר איך פרץ מארק אל הקפיטריה 'הונורטקה' בצעקה "חיפשתי אותך, אדג'יקו", ובישר בגאווה, לי ולסקרנים היושבים אל השולחנות, שזקפו אוזניהם לשמוע כי מריאן חֶמָר, האב הרוחני והמלך של הקברט הפולני לפני מלחמת העולם השנייה, משורר וסאטיריקן ענק, אליל המהגרים הפולנים האנטי-קומוניסטים שחיים בלונדון – אזכר אותו בבי-בי-סי! "פעמיים הוא אמר את שמי!", הודיע מארק בהתרגשות.

"מה הוא דקלם עליך מעל הגלים האנגלוסאקסיים הקצרים של רדיו הבי-בי-סי?", שאלתי, ומארק ציטט את מילותיו של חמר: "חוששני, שאתה, מארק רישרד, לא תהיה היורש של העט הנובע שלי", קבע המאסטרו בתחומי הקברט, הסאטירה והחרוזים.

"מדוע יהודי מפורסם זה כועס עליך דווקא?", התעניינתי, ומארק סיפר לי שמריאן חמר הגדול היה מועמד לפני כמה שבועות לכהן כנשיא הממשלה הפולנית הגולה בלונדון, ומארק כתב עליו ש"זהו צדק היסטורי שעל אדמת בריטניה יכהן נשיא מהקברט בממשלת-גולה קברטית".

צחקתי בוודאי מהעוקצנות של מארק לגבי חמר, אלא שגם ציננתי את התלהבותו. "במקרה, ידידי היקר, למרות הסתייגותך מהשלטון הקומוניסטי, ולמרות הבחילה כלפי התרבות הזרה והצנזורה הרודפת אחרינו – בכל זאת יצא שכתבת מילים מתוקות על המפלגה השלטת כאן, בכך שהקנטת את מתנגד משטר הדיכוי בפולין, כלומר את חמר…".

"גֶ'סוּס כרייסט", מלמל היהודי גרונסקי, "לא חשבתי על כך. אכתוב לו התנצלות", הבטיח.

ועכשיו הוא באמת יכול להתנצל בפני מריאן חמר, אי-שם בצד השני של הקשת, שם לכולנו, המאמינים בכך, תהיה זכות להיפגש, להמשיך להתווכח ולטייל בין עננים.

חוכמה נכחדת  

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה קיבלתי שיעור יקר מלוחמי היחידה הצבאית אשר בשורותיה נסעתי לברלין כילד גדוד, ספק רק קמע ספק גם חייל. למדתי מחבריי המבוגרים המנוסים, שעברו את כל הדרך מברית המועצות, שאפשר לברוח מהמוות אם נשכב במכתש שנוצר מהתפוצצות פגז, שהרי "פגזים לעולם אינם נוחתים פעמיים באותו מקום", אמרו.

ולפי חוכמה צבאית זו הייתי מחבק בחוזקה את תת-המקלע פֶּפֶּשָה שלי, ובזמן הפגזות כבדות שכבתי איתו במכתשים הטריים, בין רסיסי פגזים חמים עדיין.

במכתש שנוצרה אחרי פגז-מותו של מארק אין מקום לזרים המעוניינים להמשיך לחיות. קשה גם לדמיין איך נעכל מעתה את המציאות התרבותית או הפוליטית ללא הפרשנות האירונית של המנוח.

עזיבתו של מארק מסמנת את המשך שקיעתה של חוכמת היהדות הפולנית המיתולוגית, אשר את עקבותיה ואת זיכרון השטייטל ניסה מארק גרונסקי להציל משכחה, אי-שם רחוק בגולה.

Ryszard Marek Groński

רישרד מארק גרונסקי. שלום, חבר

פרדה מהעד

בימים שלפני גוגל, ויקיפדיות ואינסטגרמים כיניתי את מארק "אנציקלופדיה על שתי רגליים", קישוט לכל שולחן חברים, ושופט מוסמך בכל ויכוח, כי מארק באמת קרא כל מה שאפשר לקרוא בספרות יפה ובשירה. הוא ראה את כל הסרטים הראויים לצפייה, ידע מה תלוי על קירות המוזיאונים, ידע מי בנה מה בארכיטקטורה, מי לחם, מתי ואיפה, מה ההבדלים בין הדתות – ולא שכח דבר.

התפעלתי. מתי הוא מוצא זמן לכתוב בעצמו? ומארק אכן כתב הרבה, תוך שמיעה אבסולוטית לצליל המילים. הוא כתב רבות לבמה, הוציא ספרים, בין השאר ספר בשם 'הקברט של חֶמָר', כתב שירה וביקורת בירחוני ספרות, והתבטא בשבועונים סאטיריים, ביניהם 'Nie' (לא), שבו כתבתי גם אני ואף ערכתי הפנינגים מופשטים, בין השאר כדי לבדר את מארק.

היה כיף בלתי רגיל לדבר איתו ולהשתעשע מסיפוריו, אלא שחשוב עוד יותר היה לדעת שהאיש הזה יודע הכול גם עליך. שהוא עד לדברים שעשית, וגם לדברים שניסית לעשות ולא הצלחת.

נדמה שבלתי אפשרי לחשוב עליו בהגדרות יבשות של "סופר מוכשר והיסטוריון קברטים מעולה". בכל אופן, ברור לזקן בוודאות שהקדוש ברוך הוא אהב את גרונסקי אחרי שקרא את פסוקו: "אם יכריז אלוהים שאלוהים איננו – אז גדולתו ראויה לתשבחות. אלא שאם יכריז אלוהים שהוא אכן קיים, אז הלוואי שידו תגן עלינו".

יהי חיוכו ברוך

חוששני שלא ייקרא רחוב על שמו של רישרד מארק גרונסקי, לא בוורשה ובוודאי לא בתל-אביב. פסלים לא יוצבו, ולא תודבק אפילו לוחית שיש על הבתים בלודז' ובוורשה שבהם הייתה קאליופה מבקרת אותו.

חוששני גם שילדים יהודים מסביב לעולם לא ישמעו על המשורר והסאטיריקן העונה לשם מארק גרונסקי, אשר ירד לנוח.

בכל אופן, הזקן משער כי היהודי רישרד מארק לא היה עובר בהצלחה אף ועדת קבלה של אף אחת מהדתות הקיימות – ועל כן לא היה מתקבל לגן העדן בשמיים. אלא שברור לזקן בוודאות שאיש זה לא נזקק לשמיים כדי להיות מאושר.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: אני רק ציטוט

ציטוט מתוך ידיעה שהתפרסמה ב-ynet ב-28.12.2018:

"ייהרגו פה שני חיילים": קצין בטיחות תיעד ליקויים חמורים בג'יפ צבאי

קצין בטיחות בפיקוד הדרום חשף בביקורת פתע בצאלים ליקויים חמורים בגלגל של ג'יפ, רגע לפני נסיעה של 130 ק"מ בדרום. הקצין תיעד את הסכנה מול המצלמה: "יכולים לכעוס עליי 200 איש, זה צריך להגיע לכל צה"ל ואחותו ולכל אימא של חייל שחושבת שהצבא דואג לו". דו"צ: "הנסיבות ייבדקו"

דווקא בשבוע שבו צה"ל מודה בקיומם של ליקויים חמורים בזרוע היבשה – מתפרסם תיעוד מבסיס צאלים שמעיד על מחדל מסוכן.

סרטון שהועלה ביממה האחרונה לקבוצות וואטסאפ ורשתות חברתיות מציג אדם שמצביע על שחיקת ברגים מסוכנת בגלגל של ג'יפ צבאי מסוג סופה. בבדיקת ynet עלה כי האיש שמתריע על הסכנה הוא לא חייל מילואים שאיבד עשתונות וניפח ליקוי זעיר, אלא קצין בטיחות בפיקוד דרום.

ככל הנראה, הסרטון הועלה לאחר שקצה נפשו של קצין הבטיחות מהליקויים שבהם הוא נתקל במהלך עבודתו. חלק מהברגים בג'יפ נשחקו כאמור לחלוטין ואחרים אף יצאו ממקומם, ולמרות כל זאת נדרש נהג הרכב להמשיך לנסוע עמו בכבישי הדרום.

"יש פה שני גוז'ונים. אחד שבור ואחד פה עף, נאכל", מתאר הקצין בסרטון. "נשארו לו שלושה ברגים. אבל מה מצחיק? שהג'יפ הזה ייסע, ישתחרר לו גלגל בירידות לעין יהב, יתהפך וייהרגו פה שני חיילים. יביאו מהנדסים מכל העולם לבדוק למה ובסוף יעלו על זה שהברגים נפלו לו. הנה התמונה: הברגים נפלו ומשוחררים ומפה אומרים לו להגיע לעין יהב". ברקע הדברים יצוין כי הנסיעה מצאלים לעין יהב מתפרשת על פני 130 קילומטרים ואורכת קרוב לשעתיים".

Kacin ha gibor we et gużonimbragim b galgal...

קצין הבטיחות הגיבור והגוז'ונים האכולים

*

מעניין שהקצין הגיבור שהציל את החיילים לא התפלא שהחייל שנהג בג'יפ וחבריו לא שמו לב לגוז'ונים החופשיים, שאחד מהם שבור (כנראה משום שהגלגל לא היה מאוזן נכונה), כך שהגלגל עלול לעוף כל רגע. האם אין זו תוצאה של המודעות המוטורית המדולדלת בארצנו? עוד נחזור לנושא.

שואלים את אדוארד

יוסי סוויד, מנהל פיתוח תוכן במרכז מורשת מנחם בגין: שמעתי כי בפיך עדות על הדגלים שהונפו במהלך מרד גטו ורשה. האם אתה יכול לאשר ידיעה זו?

תשובה: למיטב ידיעתי, אין תצלום ואין עדות מוסמכת לגבי דגלי לאום פולניים שהונפו על גגות גטו ורשה הלוחם.

כאשר שאלתי על כך את מארק אדלמן, הוא ענה לי שגם אליו הגיעו לאחר המלחמה השמועות שלפיהן במקום כלשהו בגטו נראה דגל אדום-לבן. אדלמן שיער כי אם הדגל אכן הונף, זה נעשה במטרה לדרבן את המחתרת הפולנית להגיש עזרה ליהודים – או לפחות לשלוח נשק מתאים ללוחמי הגטו, המצוידים רק באקדחים מעטים, בלתי שימושיים בקרבות רחוב מול הגרמנים, שהיו חמושים בנשק אוטומטי, ברכב משוריין ובארטילריה.

אגב: אחרי מלחמת העולם השנייה הונפו דגלי פולין על גגות הגטו בסרט העלילתי 'רחוב גְּרָנִיצְ'נָה', בבימויו של אלכסנדר פורד היהודי. זו הייתה כנראה פנטזיה של יוצרי התסריט, כמו הסיפור כולו, המרגש עד היום.

אסף כהן: רציתי לאחל לך יום הולדת שמח, ושתזכה בעזרת ה' לעוד הרבה שנים של בריאות איתנה ונחת רוח.

בנוסף אשמח לדעת: האם יש אפשרות כל שהיא למצוא כתבות עבר שלך מהמגזין 'טורבו' שערכת? יצא לי לראות רק כתבה אחת שלך ממנו, בזמן שקראתי בבלוג שלך 'מכונית הנפש', ונתקלתי שם בכתבה שלך מהמגזין שאחד הקוראים העלה על הלנצ'יה HF 1600 דגם ראלי – ונהניתי מאוד.

ובהחלט תודה על כל הכתבות שאתה ממשיך לכתוב לנו.

תשובה: בספרייה שלי בגולה נמצאים כל גיליונות 'טורבו', כך שאני יכול לסרוק כתבות ספציפיות. בנוסף, ייתכן שגיליונות אלה שמורים בספריית בית אריאלה בתל-אביב, וסביר מכך – בספרייה הלאומית בירושלים.

רונית בצלאל: ברשותי סוזוקי סוויפט שנת 2016 שנקנתה ישירות מהחברה.

כבר תקופה ארוכה שיש לי בעיה בדוושת הבלם, שמתבטאת בכך שבעת עצירה כאשר הרכב בעלייה מתונה – דוושת הבלם מתקשה.

בנוסף, כאשר אני מתחילה בנסיעה, בין שעמדתי ברמזור או בכל מצב אחר, ומרימה את דוושת הבלם, אני מרגישה שהדוושה לא עולה חלק אלא כאילו נדבקת ועולה בשני שלבים. או שהיא משמיעה רעש ותזוזה כאשר אני דורכת עליה…

הרכב היה במוסך כמה פעמים, אולם לטענתם הכול תקין בדוושה/בבלם. אני נוהגת כל יום לעבודה בירושלים מהשומרון ומודאגת .אשמח לחוות דעתך.

תשובה: נראה לי שהסיבה לתקלה שאת מתארת מצויה במגבר הכוח של המעצורים (המוצמד למשאבת המעצורים). ייתכן שהחיבור הפניאומטי של המגבר (לחץ אוויר) עם המנוע אינו תקין, או שהמגבר עצמו תקול.

תשובה לקוראים ששאלו על מוסך אמין שמטפל בתיבות הילוכים: במכתבים שהגיעו לבלוג זה קיבלתי שתי כתובות מומלצות: 'סופר גיר' ברחוב ישראל ב"ק בתל-אביב, ומכון גירים בצומת סגולה בפתח-תקווה. אישית, לא נזקקתי לעזרתם, כך שאין לי מידע על מקומות אלה זולת ההמלצות החמות של הקוראים.

תמונה

מזל טוב לרוב

איחול

וידוי של קרצייה מזדקנת 2

אומרים שתמונה חזקה יותר מאלף מילים. האם שיר קצר חזק יותר מתמונות וממילים גם יחד?

הזמן מסמן לי

הזמן החופז

מה לקחת איתי

לחוף ההוא שם.

כלום.

האם זה כבר

הכול,

מאמע.

כן בני, זה כבר הכול.

אז מה, רק מעט כל כך,

כה מעט?

אלו כל החיים?

כן, החיים כולם

הכיבוש העברי משחית?

הזקן תקווה כי תרגום-היעף שלו לא פגע בשיר המזעזע 'הזמן מסמן לי', שחיבר המשורר הפולני טדיאוש רוּזֶ'בִיץ' (1921-2014). סליחה שבמקום 'אמא' כתבתי 'מאמע'. עשיתי זאת משום שבביתנו, ואחר כך בגטו, אני ואחותי קראנו לאמא שלנו "מאמע" או "מאמעל'ה", ואבא היה "טאטע". בשם נוסטלגיה זו, התרגום מנצל את חוק ה"licentia poetica" (חירות אמנותית).

אגב, במסגרת התרגום החופשי הרשיתי לעצמי לשתול בשיר זוג סימני שאלה, שאינם קיימים בשפתו של מחבר השיר רוז'ביץ'.

רפורמה במשק האופטימיות

כל מיני סימנים מזכירים בעדינות לאנוכי שגופו אינו חסין מהמוות, ובשנים האחרונות הם התרגלו להגביר את איתותיהם לקראת דצמבר ובמהלכו. כך שהזקן הופתע כאשר דווקא באמצע חודש 12 הנוכחי הגיע לידיו איתות הפוך – רישיון נהיגה חדש, בר-תוקף עד שנת 2020.

הרגשתי מיד, מגלה המורשה, שמשרד התחבורה והעומד בראשו מר ישראל כץ מחייבים אותי לנשום ולנהוג עוד שנתיים, וכנראה מצפים במשרדיהם, אי-שם בירושלים, שכך יהיה איתי.

יפה מצידם, כַּלְבִּי, אמרתי לשייקה המנמנם, והוא פקח עין אחת והבהיר לי שהשר ישראל כץ בעד המשך העתיד שלי משום שלא קרא מה כתבתי על הבייבי הצעקני שלו מבית מובילאיי.

בכל אופן, החיזוק הירושלמי שהגיע בדואר ישראל דרבן את הזקן לנקוט כמה צעדים רלוונטיים, וביניהם ההחלטה לנסוע בזהירות, ואף לוותר על תוכניתו להתאמן בבווארית על הקטע הצפוני של מסלול המרוצים נורבורגרינג, במטרה להופיע בספר השיאים כנהג הכי מבוגר שהקיף את המסלול, אשר זכה לכינוי "הגיהנום הירוק", בפחות מ-8.5 דקות.

בנוסף, מאז שנחת הרישיון חדל הקשיש לעשן את הטבק האהוב עליו, Erinmore Flake, לטובת דריכת המקטרת ב'קפטן בלייק', תערובת מתאימה יותר לזקנים ולנשים בהיריון.

את הרפורמה עיבה הזקן גם במעבר לצמחונות, בטיול נוסף עם הכלבים, והוא אף שוקל לצמצם את מגעיו עם הוויסקי בן ה-18 שעומד בסלון.

עיזבון חוקי?

אלא מה יקרה חלילה, הבין פתאום המורשה ברגע של חולשה שנפל עליו, מה יהיה חביבי, הוא שאל את עצמו, אם למרות פֶּרֶץ הדאגה לבריאות, והתמיכה האנושית המגיעה לביתו בדמותו של רישיון נהיגה שמפלרטט עם העתיד – אתה בכל זאת תאכזב לגמרי את משרד התחבורה ואת כבוד השר, ותתפגר בחוסר טקט?

האם במקרה הנ"ל (טפו טפו, לא עלינו) יהיה מותר למנוח להעביר בירושה את אותה חתיכת פלסטיק אלגנטית, רישיון נהיגה עברי דרגה ב', המאפשר לנהוג על כבישי הארץ וגם בחו"ל על כל מכשירי התנועה שמשקלם עד 4 טונות, לגרור נגררת וגם לעבוד על טרקטור?

וליתר דיוק: האם יהיה חוקי להוריש רישיון זה לגברת אחת, אשר סיפרה במכתב מרגש ששלחה לבלוג 'מכונית הנפש' על כמה-עשרה ניסיונות כושלים שלה להשיג רישיון נהיגה?

קרון-זיכרון שניתק מהרכבת

שעת לפנות בוקר. הזקן פותח מחשב כדי לבדוק משהו בגוגל, ובדרך לגוגל, כמו תמיד, הסקרנות גוררת אותו לסטטיסטיקה של הבלוג 'מכונית הנפש'. בדיוק לפני רגע התחדשה בדיקת wordpress, והיא מדווחת שנרשם כבר ביקור ראשון בבלוג. מישהו חיפש את המדור "כי תמול אנחנו ולא נדע", וקרא גם את "רכבת לגדנסק".

"תמול" הוא מדור ותיק, נסתר למדי ברשימת הפוסטים, להבדיל מ"רכבת לגדנסק", סיפור שאך לא מזמן עזב את אמא-מקלדת, וכבר דורש ממחברו להתנצל בפני הקורא הלילי הנ"ל שבחר לקרוא אותו, ובעצם להתנצל בפני כל מבקרי הבלוג.

להתנצל, משום שסיפור הרכבת אינו שלם. שהרי הוא אינו כולל את ויטולד סוֹבּוֹצִ'ינְסְקִי, צלם קולנוע פולני מפורסם, שלמד עם הזקן באותה כיתה באקדמיה לקולנוע בלודז', לפני שהתחיל לצלם סרטים של אנדריי ויידה.

ידיעה עיתונאית קצרה שבישרה על פטירתו של סובוצ'ינסקי בשבוע שעבר ופירטה את תולדות חייו, ידיעה בלתי הגיונית בעליל, נפלה על הזקן וחשמלה אותו. "מה קורה, לעזאזל, שמתים פתאום כל אלה שלא מתו קודם מעודם?", רגז הזקן.

מותו של הצלם, קולגה ומגיבורי האקדמיה, הזכיר לזקן שהוא אמנם סיפר על סובוצ'ינסקי לכרטיסן באותה נסיעה לגדנסק אשר מתוארת ברשומה "רכבת לגדנסק" – אך הזקן לא ציין זאת ברשומה!

"ויטולד היה אחד כזה שקינאתי בו לא בגלל הישגיו באמנות כסטודנט, אלא בגלל דמותו הבלתי השגרתית, שהפכה אותו לסטאר, כבודו הכרטיסן. זאת האמת", התוודיתי בפניו.

בלית ברירה חזר הזקן אל קטלוג זיכרונותיו, וכעת עומד לשחזר את מה שסיפר לכרטיסן, אותו סקרן כפייתי בנוסח "איך אתם שם, בלודז'".

והנה סיפורו האמיתי של ויטולד סובוצ'ינסקי על מדרגות האקדמיה, סיפור ששעשע את איש הרכבת, אלא שכאמור הסיפור לא מצא את מקומו ברשומה שכן הזקן פשוט שכח לדווח עליו. כי לזִקנה, בנאלית שכמותה, יש תופעות של זקנה.

היכל הקולנוע

האקדמיה לקולנוע התנחלה בלודז' לקראת שנות ה-50 של המאה הקודמת, תחת שלטונו הקופח של שמש העמים, ומתנחלת עד ימינו אנו באותו ארמון, אשר היה שייך אי-אז למשפחת האצולה המבוססת פוזננסקי, בעלת מפעלי טקסטיל בעיר לודז', ספק יהודים, ספק יהודים שהתנצרו.

אלא שאין ספק שהם נשארו בעלי ראש יהודי טהור, אחרת, סבורני, משפחת פוזננסקי לא הייתה מגיעה להון שהגיעה אליו.

בכל אופן, בארמון אפור-בהיר זה ברחוב טרגובה, אשר אוּפר ושופץ לאחר המלחמה, הקים השלטון הפולני אקדמיה לקולנוע שתפקידה, אשר תוכנן בקפידה על ידי המפלגה הקומוניסטית PZPR, היה לגדל דור של מהנדסי נפשות – במאים, תסריטאים, צלמים ואנשי הפקה.

למדנו בקומת הקרקע, ואל הקומה שמעל הכיתות הובילו מדרגות תלולות למדי. בסוף המסדרון הארוך שבקומת הקרקע, שאליו היו צמודות כיתות הלימוד, המזכירוּת ולשכת הרקטור, עמד ביתן פרימיטיבי עשוי דיקט ושמשות, בפולנית קראנו לו 'קיוסק', שבו שמרו אנשי ניקיון את ציודם – מטאטאים, דליים, מברשות וסמרטוטים. ממש מול ביתן זה ניצבו המדרגות, שבהן היינו עולים כדי להגיע לאולם ההקרנות שבקומה השנייה. המדרגות טיפסו חצי קומה, התעקלו שמאלה, עלו עוד חצי קומה, ואז נמשכו היישר אל הכניסה לאולם החשוך, שבו הוקרנו סרטים ללא הפסקה.

תעופה מלשון אופוריה

אני זוכר איך זה נגמר, אלא שאינני זוכר איך זה התחיל.

בכל אופן, יום אחד התחלנו לערוך תחרות על הקפיצה הכי רחוקה ממדרגות אלו למטה, אל השטח שבין המדרגות לביתן. התייחסנו לתחרות ברצינות, וספרנו בדייקנות את מספר המדרגות שהמתחרים התעופפו מהן. רשמנו הישגים מרשימים של קולגות שקפצו מגובה של 10-12 מדרגות, והצליחו ליהנות מנחיתה מבוקרת על שתי רגליים.

אני לא ניסיתי את כוחי בספורט הקפיצה, אלא רק סיפקתי את חלקי בשיפוט. ואז הגיע אלינו ויטולד סובוצ'ינסקי.

"אתם משחקים בקקי", קבע בסמכותיות, "זוזו ואל תפריעו, חבר'ה, אני אלמד אתכם קפיצה מקצועית מהי". עזבנו את המדרגות כפי שביקש החוצפן, ו-ויטֶק (כינוי חיבה של ויטולד) טיפס במדרגות עד אולם ההקרנות, ושם, סיפרו אחר כך עדים, הוא פתח בריצה מטורפת עוד בין הכיסאות שבאולם, המשיך בה אל המדרגות, ומבלי להוריד את מהירותו חלף על פני העיקול שבמרכז הגרם, קיפל את גופו כמו היה רוכב על אופנוע מרוצים, התיישר, הניף את זרועותיו מעל ראשו, ופתאום קפץ מעל כל המדרגות שעוד נותרו בדרכו, כ-20 במספר, כאילו זלזל בחוקי הפיזיקה ובמרחק הארוך שנותר לו עוד לעבור עד לרצפת המסדרון.

בטיסתו מעל המדרגות ראינו אותו מסובב רגליים באוויר כמו היה מדווש על אופניים, צועק כמו אינדיאני במערבון אמריקני, ואז נוחת על הקרקע בבום על-קולי, מוטח בראשו ובגופו אל תוך הביתן. הקיוסק התנפץ בוודאי, רסיסי זכוכית ניתזו לכל עבר, ו-ויטולד נעלם בהריסות תחת חתיכות דיקט.

"מה קרה לבחור הזה?", התעניין הכרטיסן, ושמע ממני שגיבורנו יצא רק מטושטש. בנות שפכו עליו מים, והוא התאושש.

רק טירוף יגביה עוף

ודאי שבעקבות אותו מקרה דרמטי הופסקו מיד תחרויות הקפיצה מהמדרגות, והן אינן מתקיימות באקדמיה עד ימינו.

וכיום, עשרות שנים אחרי המקרה, העיתונאים שמגיעים ללודז' לרחוב טרגובה כדי לבקר ב"אקדמיה לקולנוע הטובה בעולם", לא מפסיקים לשאול שוב ושוב, בלועזית לסוגיה וגם באסייתית, היכן המדרגות המפורסמות שכל הגדולים – פולנסקי, סקוּלימוֹסקי, ויידה, מייבסקי ואחרים – ישבו עליהן בהפסקות שבין השיעורים, והתווכחו עליהן בעשן סמיך של סיגריות.

על תחרות הקפיצות ההיא איש מהאורחים לא שואל, כי איש לא שמע עליה. ורק אני, כשנתיים אחרי הקפיצה של סובוצ'ינסקי, הבאתי לאקדמיה את אשתי הראשונה, המשוררת אליזבט. "תראי, יקירתי", אמרתי, "אלו המדרגות שסובוצ'ינסקי, צלם הקולנוע המעולה שגם מתופף בלהקת ג'ז וזכה לכינוי "דֶנְטוֹקְס", קפץ מהן. אין לך מושג כמה קינאתי בו אז על המוניטין הגברי, המטאורי והעל-אנושי אשכרה, שהוא כבש בקפיצה בודדה זו".

ואחר כך סיכמנו שנינו – אני, שעוד היו לי תקוות, והיא, כישרונית שלא תיאמן בשירה (חתנית פרס הנובל ויסלבה שימבורסקה העתיקה ממנה לא מעט. בדוּק) – שבאמנות בת זמננו, בין שציור, פיסול, כתיבה או קולנוע, אין מפואר כמעשה טירוף. דבר לא ישווה לו, גם אם נתרכז כהוגן ונזכה בכל עלי הדפנה האפשריים המיובאים מהאולימפוס.

ומהרהר הזקן: ייתכן שלוּ היה לי אומץ לקפוץ כמו סובוצ'ינסקי, המשוררת שלי לא הייתה עוזבת אותי.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

A. Bocklin _Wyspa Umarłych_

'אי המתים', פרי מכחולו של הצייר הסימבוליסט ארנולד בּוֹקְלִין (1827-1901). "תרבות שתיקה, בעתה רומנטית, טרגדיה אנושית שהופכת לתקווה כדי שכל מה שהיה אמור להיות סוף הדרך – יתגלה כתחילתה בלבד" (ציטוט מתוך הכיתוב לתמונה, אשר מוצגת במוזיאון בבאזל)

טיפ טיפה: לא ייתנו לזקן

היו זמנים שיבואני רכב צנועים, כאלו של פעם, חיפשו גימיקים חברתיים, ועל כן ארגנו לכתבי רכב תחרויות נהיגה, כל מיני מבחני סלאלום וג'ימקאנות. אירועים מסוג זה אינם מתקיימים עוד. הם נמחקו מתפריט בעלי ההון העכשוויים ונשכחו – למרות פרט שתומך בחידוש תחרויות אלה, ולא היה קיים בעבר: האפשרות לנצל בתחרויות הכתבים את אחד מ"מסלולי המרוצים" (מסלולי אינסטנט) אשר צמחו במרחב הציוני יחד עם עסקים שפועלים סביבם.

אין להסתיר את הסיבות לכך שאירועים ספורטיביים "לכתבים בלבד" חדלו להתקיים, ובראשן חוסר האמונה של ברוני הייבוא ביכולת הנהיגה המאפיינת את שורות כתבי החצר, דמויות שימושיות מאוד לאדוניהן. סיבה נוספת להיעלמותן של תחרויות אלה היא החשש השורר בארמונות היבואנים, חשש לא מופרך יש להודות, שאחד או יותר מגיבורי המקלדת יתהפכו בעיקול של המסלול וייפגעו חלילה. תקרית כזו עלולה לשבש את תזרומת הכתבות החיוביות שמקהלת הכתבים מנפיקה בנושא הסחורה, להזיק לפרסום של דגמים חדשים, לפגוע בתעמולה שמאדירה את חיוניות האמצעים האלקטרוניים לנהג, והכי גרוע – לגרום נזק בלתי הפיך למוניטין הכותב, דמות סמכותית ושימושית, המתבטאת בחלקלקות בעיתונות הכתובה וגם באינטרנט.

ואולי, רק אולי, יש עוד סיבה לכך שהתחרויות בין כתבי הרכב לא התחדשו. שהרי מה יהיה אם תחרות כזו תאורגן ברשלנות, וכתוצאה מכך ישתתף בה בטעות גם זקן אחד שאינו שייך לגילדת כתבי החצר המושחתים?

זקן זה ייסע מהר, משום שהוא עיוור דיו כדי לא לראות את הסכנות וחירש מכדי לשמוע אזהרות. חרף זאת, ואולי דווקא בשל כך, מכוניות מחבבות אותו.

 שואלים את אדוארד

אלן מרזל: אני עדיין מתגעגע לכתבות שלך במקור ראשון וסומך בעיניים עצומות על שיקול דעתך. לכן באתי לשאול שאלת בטיחות:

לאחר שהזדקנתי מעט, וקשה לי להיכנס לרכב נמוך, אני מתכוון לרכוש טויוטה ראב 4, בתקווה שזו בחירה טובה…

היבואן דורש תוספת של 15 אלף שקלים כדי להוסיף חבילת בטיחות, שתכלול בעיקר התראה על רכב חוצה מאחור וכן אזהרה במראות הצדדיות על שטחים מתים. החבילה כוללת גם פינוקים, כמו חימום המושב… אבל אלה לא מעניינים אותי.

האם כדאי להשקיע סכום כזה בעבור שני ענייני הבטיחות הנ"ל?

תשובה: טויוטה ראב 4 היא בחירה הגיונית מכל הבחינות ועוד קצת. באשר לתוספות בנוסח 'פרימיום' ומחירן, נראה לי שאין ברירה. אמנם, כידוע, אינני מעריך (בצדק או לא בצדק) את מבחר המערכות האלקטרוניות שמטרתן לעזור לנהג בשמירה על בטיחותו – אלא שזלזול זה אינו כולל את ABS, את הטמפומט האקטיבי, וגם את האמצעים האקטיביים המסוימים שהיבואן מציע לך. במקומך, לא הייתי מוותר עליהם.

ישראל וייץ: ראשית, תענוג לקרוא ולחוש בכל כתבה שלך. זה ודאי ידוע, עדיין אציין את המובן מאליו. ולשאלתי: אלפא ג'וליה תלתן ירוק, או בשמה ג'וליה QV, אם איני טועה, מומלצת? או שברמות המחיר שלה יש היגיון לא לקנות אותה?

תשובה: ג'וליה, על כל דגמיה, והונדה Type R, הם שני דגמים בלתי שגרתיים בין כל המכוניות המשווקות כעת בארץ. בזכות תרומתן האדירה לניהוג ולחדוות הנהג, שתיהן שוות כל שקל המושקע בהן.

הייתה לי הזדמנות להכיר לא רע את ג'וליה וֶלוֹצֶ'ה 2.0 (280 כ"ס), ואת ג'וליה Quadrifoglio האדירה והמטורפת, 2.9 B טורבו (210 כ"ס).

אכתוב עליהן בקרוב. אם תרצה לשמוע פרטים בעדן, לצד קצת ביקורת, שלח לי את מספר הטלפון שלך.

יוסי: אני עומד לפני רכישת רכב חדש. מתלבט בין טויוטה קורולה היברידית (כבר משווקת) לבין ניסאן ליף דור שני (לפי פרסומים, תגיע לארץ במהלך שנה הבאה).

לגבי הניסאן לא מצאתי פרטים על הסוללה שתגיע לארץ, 60 קילוואט או 40. מקווה שיביאו את ה-60. אני נוסע כ-50 אלף קילומטרים בשנה, הרוב בין-עירוני.

ההעדפה שלי ללכת על החשמלית נטו, עם טווח הנסיעה והאפשרות להטעין בבית, כולל החיסכון הצפוי. אשמח לשמוע מה דעתך.

תשובה: נשאלת השאלה אם יספק אותך טווח נסיעה קצר, שיתקבל אחרי טעינה ביתית בלילה. האם לא תרגיש שבוי של ליף, הקובעת עד כמה רחוק ומתי מותר לך להפליג איתה?

האם לא יעיק עליך שהצרפתייה החשמלית, כמו גם מתחרותיה היקרות ממנה, אסייתיות ואירופיות, אינן שייכות לפילוסופיה של מכונית פרטית, אשר מאפשרת לשוטט בכבישים חופשי, מבלי להתייחס לרצועת-הטווח ולמיקומן של עמדות הטענה?

בקיצור, קח את ההיברידית. במיוחד אם עדיין לא שאלת את ליף איך היא תסתדר בעליות ירושלימה.

רכבת לגדנסק

השנה היא 1953: פולין הקומוניסטית מקבלת את מותו של יוסף ויסריונוביץ' סטלין כאסון לאומי. רק כיום נשמעות טענות הפולנים כי מותו של הרוצח, שאת מעלליו חשף ניקיטה חרושצ'וב 3 שנים לאחר ההלוויה – סימנו בעצם את "תחילת שחרור המדינה מחיבוק הדוב הרוסי"

אלא שהזיכרון לוחש שהמציאות הפולנית של אז הייתה הפוכה מקביעתם של היסטוריונים עכשוויים: הרי גם העם הפולני, ולא רק הממסד המפלגתי, הגיב למותו של סטלין בבכי מר, בהיסטריית עצב בלתי מבוימת, כי התעמולה הקומוניסטית ואהבת ההמון כלפי "שמש העמים" עשו את שלהן.

נוסע סמוי

רכבת מלודז' לגדנסק. אני עומד אל חלון באחד מקרונותיה ועוקב בעניין אחר הנוף הפולני, העובר מפריים לפריים כמו בסרט אילם. בתחנות הקטנות, שהרכבת המהירה חולפת על פניהן בזלזול-יעף, ועל קירות בתי המגורים המוזנחים הנותרים מאחור, תלויות כרזות ענק שבהן מתנוססות פניו של הרודן המנוח, מעוטרות כולן בסרטים שחורים. פה ושם דולקים נרות, ועל ידם תושבים עצובים מתחבקים זה עם זה.

אני מסובב ראש מהמראה הזז, הזז מאחורי השמשה, ומביט באיש שנעמד על ידי במדים של עובדי הרכבת. "כרטיס בבקשה", דרש, בציפייה שאתן לו לביקורת פיסת קרטון, שאין לי.

"אין לי כרטיס", הודיתי, והוספתי שאני סטודנט באקדמיה לקולנוע בלודז'. "הנה התעודה שלי. תוכל להיווכח, אדוני הקונדקטור, שאינני פנטזיונר שמשקר. לא קניתי כרטיס כי אין לי כסף, ואני מוכרח להגיע לגדנסק לדודה שלי כדי שתיתן לי לאכול ותיקח את בגדיי לכביסה. האמן לי, כבודו, לו היה לי כסף כלשהו, הייתי קונה כרטיס, אלא שאין לי כסף ואין לי כוח. אני חלש מלילות שלא ישנתי ומרעב. בגלל זה לא הייתי מסוגל לברוח ממך מקרון לקרון".

כלב שמירה מתוסכל

"יפה מצידך", אמר הכרטיסן בנימה סרקסטית, "שלא סגרת את עצמך בשירותים, מה שאתם, הנוסעים הסמויים, עושים בדרך כלל כדי לחמוק ממני". האיש הוסיף והעיר ביובש שנמאס לו כבר להוריד מהרכבת מטיילי-חינם כמוני בתחנה הקרובה, ולמסור אותם ליחידת שומרי הרכבות כדי שייעצרו על ידם ויעמדו למשפט. "לא פחדת מאפשרות כזו?", שאל אותי הקונדקטור, אשר בפולין נקרא 'קונטרולר'. "ומדוע לכל הרוחות אין לך כסף?", התעניין. "אין לך משפחה חוץ מהדודה הטובה הזו בגדנסק?"

התוודיתי שאין לי אף אחד חוץ מדודה יָנִינָה זו ואחותי אִירֶנָה,שנמצאת אצלה, והאיש המשיך וחקר אותי איפה גדלתי ואיך הסתדרתי עד עתה.

מזל מטורף וחלטורות

סיפרתי לו שאחרי המלחמה גרתי בבית יתומים בקרקוב, שעשיתי בעיר זו בגרות בתיכון אמנויות, שלמדתי שם ציור, ובהמשך התקבלתי לאקדמיה לקולנוע בסוג של פלא. הרי ללודז' הגיעו כ-600 מתחרים על כל כיסא בכיתה, ואחרי סדרת מבחנים קשוחה, שנמשכה שלושה ימים, התקבלתי במזל מטורף שאין לו הסבר.

"ודע, אדוני", ניסיתי לחייך, "שלא תמיד אוזל לי הכסף, כי חוץ מהלימודים אני עובד פה ושם בלודז', תופס כל הזדמנות. אלא שכעת, בגלל סוף הסמסטר, היה מתח בלימודים, לילות בלי שינה עקב בחינות, ולא היה לי זמן לחפש תעסוקה בעיצוב חלונות ראווה של חנויות בעיר, מה שהייתו טוב בו, או בתפאורות לאירועים מפלגתיים כלשהם, או בציורי פחם ענקיים של דיוקנאות המנהיגים האידיאולוגיים, הרביעייה מרקס-אנגלס-לנין-סטלין, שהופיעו בדרך כלל בפרופיל, ורק לפעמים ב-en face (פנים חזיתיות)".

הבמאי הולך יחף

בעודי מוסיף ומגולל את מצבי, שמתי לב שהבעת העוינות על פניו של מר קונדוקטור מתחלפת בהבעת סקרנות. מעוּדד מכך, המשכתי לספר שבאקדמיה לקולנוע בלודז' אנו לומדים לעשות סרטים, מקבלים שיעורים בבימוי, בצילום או בהפקה, תלוי במסלול שבחרנו, ובכל רגע חופשי יכולים ליהנות מסרטים באורך מלא, אשר מוקרנים נון-סטופ על המסך באולם הצפייה שבקומה העליונה – שיתפתי את הכרטיסן בהתלהבות.

"איזה סוג של סרטים אתם רואים? מקומיים או רוסיים?", שאל הקונדקטור, והתפעל לשמוע ממני שמדובר בכל סוגי היצירות, כולל סרטי בידור חסרי צניעות מתוצרת אמריקה, שאינם מוקרנים בבתי הקולנוע הציבוריים בפולין, מערבונים מהמערב הפרוע, סרטי מלחמה בריטיים, קומדיות צרפתיות רומנטיות כמו "תחת גגות פאריס" של רנה קלר, סרטי ניאו-ריאליזם איטלקיים כמו "רומא, שעה 11", "גנבי האופניים" ו"פאיזה", הסרט הרוסי המשגע "צ'אפאייב", עם שיר האנרכיסטים שהפך להמנון האקדמיה שלנו, וסרטים אחרים.

"זה הקטע הכי מדליק בלימודים בלודז', אך אני, לצערי, מוכרח לברוח מההקרנות אל עבודות מזדמנות בעיר, כי אחרת אין לי כסף לכלום", הסברתי לכרטיסן. "בשנה הבאה נתחיל לצלם סרטונים קצרים ויהיה לי קל יותר, כי הובטח לי שאקבל מלגה אמנות", ציינתי בגאווה.

פת וסימפתיה

"חכה לי רגע", אמר פתאום הקונדקטור, ופתח למעני תא עם ספסלי עץ. "שב ותנוח", הציע, "תיכף אחזור".

התיישבתי, ואכן הכרטיסן חזר כעבור כמה רגעים. הוא התיישב מולי, פתח תיק עור חום, והוציא ממנו תרמוס תה וכריך ענק, שהוא תחב לידיי. "תאכל, תשתה", ביקש, "לי אין דודה, אבל יש לי אישה שדואגת לי היטב. האוכל יספיק לשנינו", חייך.

ישבתי, אכלתי, וזאת הייתה הארוחה הנורמלית הראשונה שלי אחרי שבוע של כלום-כמעט, שבו נשארתי בבית ספר ריק עקב סוף הסמסטר.

דיאטת לפתן

זה קרה משום שכל חבריי נסעו לחופשה בבתיהם, ואני נשארתי במעונות הסטודנטים המיותמים כי נאלצתי לשמש עוזר צלם אצל סטודנט שנה רביעית, רישרד גוֹלְץ שמו.

שנינו גרנו במעונות ועבדנו בסט, שהיה ממוקם בפארק מול האקדמיה. לשנינו, כלומר גם לצלם שהייתי עוזרו וגם לי, לא היה כסף לאוכל חם, וגם לא לאוכל קר, ודי סבלנו מרעב, אך הצלחנו לא להישבר בזכות עזרתו של זוג עצי תפוח שגילינו בגינת האקדמיה.

את המאמץ הפיזי הנדרש בסט יכולנו להשקיע רק בזכות כך שמדי שיום היינו יורדים למטבח באגף הסטודנטים כדי להדליק גז ולבשל תפוחי עץ – יום אחד הצלם רישרד ובמשנהו אני, עוזרו. אותו תבשיל תפוחים, ספק מרק ספק לפתן, היה מזוננו היחידי במשך שבועיים, עד שיום אחד שבו היה תורי לבשל הודעתי לרישרד שאני כבר לא יכול להסתכל על משהו שעשוי מתפוחי עץ.

"תבשל, חביבי!", פסק רישרד, "תבשל, אני כבר אוֹכל את זה…"

בלית ברירה, בישלתי את תפוחי העץ החינמיים שלנו, אך לא נגעתי בקומפוט. רישרד אכן אכל, וכשסיים הפתיע אותי בהכרזה חגיגית ש"צרותינו הגיעו לסופן" כי הוא מצא חלטורה: לצלם בחתונה מפוארת את הזוג המאושר. "הם הבטיחו כסף טוב, ובאותה הזדמנות שנינו, אתה ואני, נאכל סוף סוף כמו בני אדם!"

חיממנו מגהץ, התקנו את בגדינו, צחצחנו נעלינו, ולקראת ערב נסענו בחשמלית לשכונת חוֹינֶה, פרבר די רחוק של לודז', ואפור ומוזנח עוד יותר מהעיר עצמה.

אכן חתונה עליזה

ואכן היה שם שמח. בפה מלא חייכו אלינו המוזמנים, שהסבו אל שולחנות עמוסי אוכל משובח ושתייה משמחת, אלא שלפני שהספקנו לטעום משהו, החליט רישרד לצלם את אנשי חוינה אשר חוללו בריקוד זוגות מוזר: גברים בנפרד ונשים בנפרד.

קרבנו אל רחבת הריקודים, והאורחים – חובשי כובעים שמולעטים מבפנים בניירות עיתון שנועדו להתפיח את הכובעים לגובה, כצו האופנה המוזרה של חוינה – התעצבנו למראה הלייקה העוקבת אחריהם, והרביצו לרישרד הצלם, וגם ממני לא חסכו בעיטות כשניסיתי להציל את חברי ודיברתי אל ליבם.

הם חששו, הבנתי מצעקותיהם, שהגענו אל חוינה כדי לצלם אותם רוקדים בששון בזמן לוויית סטלין! פחדו שאנו נלשין עליהם!

בקיצור, ברחנו משם מבלי לאכול דבר. אני יצאתי בזול יחסית, אלא שרישרד הצלם התכבד בפנסים כחולים תחת שתי עיניו, וגם הלייקה שלו התקלקלה מהמכות. למחרת היה תורו לבשל תפוחי עץ לשנינו, אך ויתרנו על זה.

"זה קרה אתמול? שלשום?", שאל הכרטיסן בסקרנות.

"אכן שלשום", עניתי, והוא פתח שוב את תיקו, והגיש לי כריך נוסף. "אם תעשה סרט משלך, אל תשכח להזמין אותי", ביקש, הלך, ולא ראיתי אותו עוד.

אפילוג

הגעתי לביתה של דודה רוזה. אחותי אירנה שאלה מה איתי, איך הולך לי באקדמיה, ואני תיארתי לה את המפגש עם הכרטיסן ברכבת. "זה היה אמיתי או סתם חלום?", תהיתי באוזניה. "הרי רעב שנמשך תקופת-מה מסוגל לעורר הזיות בעלות קשר פסיכומטופאי עם המציאות. למדנו את זה בגטו, זוכרת?"

ואולי אמיתיים היו רק תפוחי העץ החינמיים, הפנסים הכחולים בפניו של רישרד, הדם שניגר מאפו, והלייקה השבורה שלו.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

 טיפ טיפה: מי כאן מכוער

לפני עשור ועוד קצת הושמצה במדיה העברית טויוטה פריוס היברידית כמכונית מכוערת אשכרה. "הכי מכוערת מבין המכוערות", נקבע.

את היחס לאסתטיקה של פריוס התחיל חמור אחד שמתאימות לו בול מילותיו של הבדרן האמריקני גראוצ'ו מרקס: "הוא בעל מראה של אידיוט, הוא מדבר כאידיוט, אלא שאל תטעו – הוא באמת אידיוט". למרבה הפרדוקס, דווקא דעתו של איש זה על פריוס הפכה לקונצנזוס קבוצתי בקרב חמולת כתבי הרכב, אשר שייכים, במקרה או לא במקרה, לגזע כתבי החצר, גזע שהיה אז בחיתוליו וכיום שולט בענף.

חלף הזמן, ופריוס כבר אינה בודדה בשוק כי צצו היברידיות נוספות, אסייתיות ואירופיות, אשר מתחרות בה. אלא שחברֵי הגזע האלים – כלומר, אותם כתבים אינטרסנטיים שזכו בתמיכת ברוני הייבוא, והתחזקו דיים בעזרת אדוניהם כדי לשלוט על דעת הקהל העברית – לא שכחו משום-מה את דעתם, ועדיין מקללים בצוותא את צורתה החיצונית של פריוס התמימה. כאילו הם היו מבינים משהו בעיצוב, בפיסול ובאסתטיקה.

אך בורותם זו לא מפריעה להם לחרוץ, בשחצנות סמכותנית, עמדה אסתטית, וזאת חרף העובדה שטיפוסים פשוטים אלה, שאת אף אחד מהם לא הייתי מזמין לירחון 'טורבו' ז"ל שערכתי – נפלו אל עיתונות הרכב ממקום לא ידוע, לא למדו היסטוריה של האמנות ולא מבינים דבר גם בדרישות הבסיסיות של האווירודינמיקה.

לא עזרו לפריוס המסכנה ניתוחי פנים שעברה, שמלות חדשות שלבשה, וגם לא אמצעי בטיחות נוספים שהיא צוידה בהם. היחס כלפיה לא השתפר גם כאשר הוגדל טווח הנסיעה על חשמל של דגמיה, והועמקו חסכנות הדלק ואמינותה. "מכוערת!", צועקים רעים בכל הזדמנות, כאילו התחייבו לקלל את הופעתה.

אינני רואה בפריוס מפלצת. ההפך הוא הנכון דווקא, כי קוויה החדים של טויוטה זו, במיוחד בתחילת דרכה, מזכירים לי את אהובתי הונדהcrx VTEC, הצעירה-קשישה שלי בת ה-26, אשר יופייה וכוחה עשו אותה מכונית פולחן. בדיוק כפי שציפיתי שיקרה כאשר התאהבתי בה בתערוכת פרנקפורט והזמנתי אותה חדשה הביתה, כולל רוח הקרב שלה, הנושפת ב-160 כ"ס. והיא, לאות תודה, הביאה לי את גביע אליפות העיתונאים הלועזיטים בראלי. היסטוריה.

אגב, אני מוכן להילחם על כבודה של פריוס חרף העובדה שלצד כל המחמאות המגיעות לה באופן טבעי (אם כי טבעיות זו מוקדחת אצלנו, כאמור) – היברידית זו אינה מספקת אפילו צל של הנאת ניהוג, ואינה מפתיעה בביצועים הנדרשים על ידי הזקן.

שואלים את אדוארד

אמרי גיל: התחלתי ללמוד נהיגת מסלול באחת מהחברות בארץ. הלימוד מתבצע על הרכב שלי, הונדהfk8 . אני קצת חושש לרכב (ירידה מהמסלול, תאונה וכו'), וחשבתי לקנות ספיד קאר (רישיון אפור) של חברת semog – מנוע סוזוקיgsx600r , משקל עצמי 300 קילוגרם.

אשמח לקרוא את דעתך לגבי אמינות רכב מסוג זה, או לחילופין המלצה על רכב שמתאים לנהיגת מסלול, אבל לא יהיה כואב מאוד בכיס לתיקון (חשבתי גם על סיוויק ידנית בת ארבע-חמש שנים).

תשובה: קניית הונדה סיוויק בת 4-5 כדי להתאמן בה על מסלול אינה נראית לי מעשה חיובי, כי רוב סיוויקים אלו, ואף צעירות מהן, נמכרו בארץ מצוידות בתיבת הילוכים אוטומטית, אשר אינה מתאימה לנהיגה ספורטיבית (או לנהיגה בכלל, לדעתי) – גם כאשר גירים אלה משתפים פעולה עם מנוע לא רע (1.8 ליטרים המייצר כ-140 כ"ס).

במקום סיוויקים עצלניות ומתנודדות אלה הייתי מחפש הונדות Type-R ישנות, אלו שגילן 15, כלומר מתחילת הופעתן, או אלו מהסדרה השנייה. בעזרתן הנדיבה אפשר לגלות את הטעם המיוחד והנשכח של קשישות אלה, שמנועיהן מנגנים באך (טוקטה ופוגה) ונהנים מ-8,000 סל"ד וממומנט הממוקם גבוה, כמו באופנוע.

במטרה דומה לזו שלך (אם כי לא רק לרגל אימוני מסלול, אלא גם לכיף של נסיעות יום-יום…), הבן שלי שיפר בעזרתי סיוויק האצ'בק 1996. הוא הרכיב לה מנוע של הונדה אינטרה R (200 כ"ס כמעט), גיר קצר ומתלי 'קומפלט' של קוני, כולל קפיצים ומוטות מייצב, וגם מושבים של Type-R.

באשר ל-fk8 שלך, שהיא לגביי מכשיר התנועה הכי מעניין בארץ, גם מול מבחר "ספורטיביות" כביכול היקרות ממנה פי שלושה: אכן חבל להשחית אותה במסלולים הקצרים שצמחו אצלנו באחרונה, אשר נבנו בידי בעלי עניין לצורך פרנסה או פרסום שקוף. מסלולים אלה אינם מתאימים למלכה שלך, הזקוקה למסלולים מקצועיים נורמליים, שאינם קיימים במרחב הציוני.

קיימת גם סכנה שבכל ביקור לימודים על "מסלול מרוצים" עברי, יתנפלו עליך חבורות "מדריכים" כדי ליהנות מנהיגה על fk8 שלך ולהשתולל עליה, לשרוף את צמיגיה וכך הלאה – הכול באצטלה של הענקת חוויית לימוד… הרי לא חסרים אצלנו מי שמתהדרים בתואר "נהג מרוצים" אף כי לא תמצא בעולם מרוץ או ראלי אשר רשם את השתתפותם.

בקיצור, אם חשוב לך להריח ולטעום נהיגת ספורט, בין השאר כדי להתאמן בהתנהגות ששומרת על חיינו בכביש – אז דע שהמורה הטובה ביותר היא… fk8 . רק אל תיתן לאף אחד לנהוג בצעצוע שלך, כפי שאני שומר את הבווארית שלי לעצמי.

בעצם, אין מנוס אלא לנסוע לחו"ל, לאחד מבתי הספר המובילים בתחום. בפינלנד זהו מכון הלימודים אצל משפחת אלטונן, ראונו ובנו, ובגרמניה זה קורס נהיגת מרוצים של ב-מ-וו על מסלול הוקנהיים על יד פרנקפורט, או אימונים על מסלול נורבורגרינג, שם אתה יכול לבקש הדרכה על fk8.

מעדשתו של י"א:

20181130_134547

פורשה בוקסטר היא אכן דליקטס, כפי שמכריז השלט מעליה

DSC_0187

רחוב אלנבי בתל-אביב, לא רחוק משוק הכרמל. הצילום מעיד כי י"א מצלם יפה גם בלי מכוניות בפריים

 

 

 

 

 

 

על חלזונות ואנשים

הנה רק אמת, המוגשת על ידי הזקן המורשה, שבזכות גילו המופלג מתאים לו לשבת על מרפסת עם מקטרת. הרדיו מנגן צלילי שנות ה-60. אידיליה

אלא שהזקן אינו מסתפק בנירוונה רוחנית זו, הכוללת גם הצצה אל חמולת החלזונות שהתנחלה באותה מרפסת שאנוכי נושם בה.

אולי זה לא ייאמן, אך זו עובדה קיימת: חלזונות בכל הגדלים והמינים, שהגיעו לא ברור מאיפה, מרגישים טוב על המרפסת הצנועה, שנשקף ממנה הבלון הלבן הענק אשר תלוי מעל גני יהושע.

זאת תמונת רקע מתאימה לכך שהזקן חולם ומגלגל זיכרונות לסירוגין.

דיירים מסיתים

נוכחות דיירים חדשים אלה, הבלתי הגיונית בעליל, דורשת זהירות בהליכה כדי לא למעוך אותם על רצפת המרפסת. בלית ברירה, יש להתפתל ביניהם איטית, בסוג של סלאלום זהיר, תוך הרהור המנסה לשכנע את עצמו שזוהי אינה מציאות רגילה אלא רק חלום ליל סתיו שלנו על החלזונות, או לחלופין חלום ליל חורף שלהם עלינו. כך או כך, הנפשות שהתקבצו פועלות במחזה שכתוב בחלזונית ומבוצע על במת המרפסת.

לא קל להסתדר עם המצב הזה, ועוד לחפש בגוגל איך מאכילים את הדיירים החדשים בעלי השכפ"צים הקשיחים, אלא שבגוגל הפולני ממליצים רק איך לחסל אותם או לבשלם, מה שאינו לרוחו של הזקן, שמרגיש פתאום רצון להתפרע על ארבעה גלגלים, כי החלזונות שמגיחים לעת חשכה ממקומות מסתרם דורשים ממנו לזוז במהירות על-חלזונית אשכרה.

"חייבים לזנק מפה", מדרבן הזקן את עצמו להשתולל, בונה על ההנחה שאם ייתפס חלילה על תזוזה לא חוקית וייגרר לבית משפט, השופט, בין שהוא עברי ובין שלועזיטי, לא יאמין, עקב מראהו המביך של הזקן, שהוא אכן ביצע את המיוחס לו בכתב האישום המשטרתי היבש.

Hilazon

אפס ביטולים

אז מה עושה הזקן כדי להתפאר בכל עוצמת ששת הצילינדרים בשוּרה? איך הוא מכין את מכוניתו לצורך הטירוף המוטורי הנדרש על ידי נפשו? הרי המרחק בין המושב להגה נקבע עוד מזמן, ולא השתנה כמובן, כי לעת זקנה כבר לא משמינים ולא גבהים.

בכל זאת הזקן מוודא, כהנחיית אמנות הנהיגה, ששני פרקי ידיו נוגעים בחלק העליון של גלגל ההגה כאשר גבו מוצמד למשענת. אחר כך הזקן (הסכיתו היטב, כי הכול אמת כמו שהבטחנו) אינו מבטל את מנגנון עצור-סע, ואינו מבטל אף מערכת בטיחותית כלשהי כמו ESP, ESC, LBW ודומותיהן, כלומר לא מוותר על אף רצועה/זמם אלקטרוניים, אקטיביים או פסיביים, אשר שומרים שהגלגלים לא ייסחפו לאזימוטים בלתי רצויים ומאזנים את הכוחות ביניהם.

במילים אחרות, הזקן לא מבטל אף שמרטף אלקטרוני לפני הטירוף המתוכנן, כלומר לפני החלקות ודריפטים, אשר רכבו של הזקן אוהב עוד יותר מהזקן עצמו. הוא לא מבטל שום מנגנון כזה, ולא לוחץ על לחצן הספורט, ממש לא עושה כלום, כי מכוניתו, העומדת להגיש לו סיפוק אמיתי – התנתקות פיזית, ולא רק רוחנית-קונספטואלית, מכל האסוציאציות שמעוררים בזקן החלזונות על המרפסת – אינה מצוידת כלל באמצעי בטיחות אלקטרוניים עוכרי-חגיגות כלשהם.

הקשיש לא צריך להשתיק שום מחסומי-פה, כי הם לא קיימים חלילה בבווארית Z3M קוּפֶּה הבוגרת, אהובתו הנוכחית וכנראה האחרונה של הזקן. החשמל אצלה רק מפעיל מראות, מזיז מושבים ומחמם אותם.

מנגנון סע-עוף

כך שאם יש לזקן חשק לראות את הכביש מבעד לשמשות הדלת הימנית או השמאלית – אף גרסת ESP ודודותיה לא תעצור אותו מלבצע רעיון מטורף זה, לפני שהזקן יחזור למרפסת המחוּלזנת כהוגן, יצית מקטרת, ויתחיל לשאוף לריאות זיכרונות, שלפעמים יש בהם יותר מ-4,200 סוגי הרעלים שאומרים כי יש בטבק.

הגותו של נהג מונית

במונית משדה התעופה הביתה, גררה אותי המציאות במקום מגוריי הזמני לחשוב, ושוב לחשוב, על חמולת החלזונות המחכה לי במרפסת, ושאלתי את הנהג "למה כולם זזים לאט כל כך כשנדלק ירוק?"

"מוכרחים להתחשב באלה שנכנסים באדום", לימד אותי האיש, "מתרגלים לזה כדי למנוע תאונה", הוסיף.

"למה הם נוסעים באדום?", המשכתי, "ממהרים או מנצלים את היעדר השוטרים? לא פוחדים ממצלמות?", המשכתי, וקיבלתי הסבר ש"השמאלנים האלה בעיקר עסוקים בסמארטפונים או טאבלטים, ומפספסים את החלפת צבעים".

היגרו מרצון

בבית חיכתה לזקן הפתעה. חמולת החלזונות נעלמה, ועל המרפסת נשארו רק חילזון קשיש אחד בודד ושני צעיר, כנראה בנו. אולי רובם פתחו במנוסה ומצאו מחסה חדש מכיוון ששמעו כי אנו שוקלים לפנותם לגינה? אמנם כמעט התרגלנו לדו-הקיום איתם, אך הוא הפך בלתי אפשרי. כמעט כמו עתידנו.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: שלמה ארצי מתמוגג

פגשתי בנתיב הימני של איילון טויוטה C-HR לבנה שעל גגה נוסעת קופסת פלסטיק נושאת כיתוב "ל". לדעתו של הזקן, השימוש במכונית זו למטרת לימוד נהיגה הוא מהלך חיובי אשר תורם למודעות המוטורית בארץ, כי בעזרת C-HR יבינו תלמידי אמנות הנהיגה שבתקופה המודרנית הנוכחית, לחזותו הקרבית של רכב משפחתי אין כיסוי בביצועים…

הרי טויוטה זו, עם כל הספוילרים שלה, בקושי זזה, כך שעוקפת אותה בקלות אפילו אלפא 33 EI בת 24, הכי חלשה באוסף הקלאסיקות שלי, בעלת עוצמה של 98 כ"ס לפי ניירותיה. צר לי לבשר לכם, צוערי הנהיגה העברים, שנכנסתם לקלחת המוטורית קצת מאוחר מדי.

אגב: החזקה מבין בנותיי הזקנות, כאשר היא מוערת משנתה במוסך שלה בגולה, מוכנה לגרור אחריה את C-HR, ובעוד זו תלויה על הכבל שלה, היא יכולה לעקוף C-HR נוספת בישורת, בעליות ובסיבובים – אם רק תבקשו אותה. זה לא היה קורה לוּ היפנים היו מרכיבים ל- C-HRאת המנוע של טויוטה GT86 (200 כ"ס), אלא שהם עדיין לא עשו זאת.

מסקרן אותי אם במהלך שיעורי הנהיגה על C-HR, או על מכשיר תנועה אחר, לומדים כמה שיטות נהיגה חיוביות שלא זכו לעלייה ארצה. כמו תרגיל הריצ'רץ' המנומס שהזכרנו אי-מכבר, שננקט בחו"ל כאשר כביש דו-נתיבי הופך פתאום לחד-נתיבי, והנהגים נכנסים לנתיב הבודד לסירוגין – פעם אלו שמצד ימין ופעם אלו שמצד שמאל. זאת, במקום להידחף בכוח אל הנתיב הבודד תוך התגוששות אלימה, צפירות, קללות והידחקויות, כמקובל במחוזות הכאן והעכשיו. לצערי עוד לא גיליתי אצלנו סימני מודעות לקיומה של שיטה לועזיטית זו, הכדאית בהחלט לאימוץ.

ועוד למד הזקן מהלועזיטים לאותת כאשר עוקפים אופניים. האיתות מזהיר את הנוסעים אחרינו שלא סתם סטינו שמאלה, אלא עשינו זאת כדי לשמור על חייו של רוכב אופניים הנמצא לפנינו, וקל להחמיץ אותו בגלל התעסקות בסמארטפון.

הלועזיטים אף מגזימים מעט, ומאותתים בארבע פינות הרכב כאות תודה למי שנתן להם (ולא רק עקב החוק היבש) זכות קדימה כדי שישתלבו בתנועה, או כאות תודה על מחוות אדיבות אחרת כלפיהם. הייתי מאמץ גם גינון חברתי זה, המטפח אחווה בין הנהגים.

אך מה שחוגג אצלנו באחרונה הוא לא מאמץ לשינוי האווירה בכביש אלא אמונה עיוורת באמצעים האלקטרוניים, שנועדו להחליף את ערנותו הטבעית של הנהג (באצטלה של "תמיכה" בו). הופתעתי למשל מההתפעלות של שלמה ארצי בטור הרדיופוני שלו. הזמר שפך מחמאות ומילות תודה נרגשות על וולבו שלו, שלדבריו הצילה כמה פעמים את חייו כי "עצרה אוטומטית" כדי לא להיכנס בעוצמה במכונית שנסעה לפניו. ודאי כי שרעפיו אלה של הזמר שייכים לסגנונו הפואטי, הבא לידי ביטוי בשיריו כמו גם בסטריפטיז הרוחני שהוא עורך באמצעי התקשורת.

אלא שמסוכן להצטרף להתפעלותו של האמן הלאומי שלנו מהאלקטרוניקה השבדית, כי דבר לא מחליף – עדיין – ערנות אנושית בעת הנהיגה. כן, הזקן שייך לנהגים של פעם, אלו ששומרים על עצמם בעיניים ואוזניים המקיפות את ראשם כנזר בלתי נראה. אי-אז, בלימודי נהיגה על מסלול המרוצים Brands Hatch, לא רחוק מלונדון, שמעו הטרום-זקן וחבריו מכמה מדינות המלצה על הצורך "לגייס את כל החושים לצורך מעקב אחר כל דבר שמתרחש על האספלט ובסביבתו כדי להיערך לכל סכנה אפשרית, ואף לצפות שהיא תיפול ללא אזהרה".

"נסו לדמיין ללא הרף מה יכול לקרות בכל רגע", ביקש המדריך הבריטי לפני 50 שנה, ושום אמצעי אלקטרוני עכשווי לא ימחק את האקטואליות של עצה ותיקה זו – לא בנהיגת מרוצים ולא בנהיגה אזרחית יומיומית.

 שואלים את אדוארד

יוסי לאור: בסדרת כתבותיך "משומשת חיל מי ימצא" כתבת בין השאר: "ואם כבר התבייתנו על פקק השמן, יש להסיר אותו בזמן שהמנוע עובד בסיבובי סרק: אם ניתזות טיפות שמן, סימן שמצב המנוע אנוש".

שאלתי: אני פותח פקק שמן בסוזוקי ספלאש, רואה מיד מתחת לפתח מילוי השמן את שרשרת התזמון – ואני לא רואה מצב שלא יתיז שמן כאשר המנוע עובד.

גם בסוזוקי ויטרה גל הזיזים קרוב מאוד לפתח, וגם כאן, להערכתי, אם המנוע עובד – יותז שמן.

האם אני טועה ?

תשובה: הבדיקה שהמלצתי עליה אינה ישימה במנועים המועטים שבהם פקק השמן נמצא מעל שרשרת ההצתה ובקרבתה – כך שטיפות השמן מותזות החוצה ללא קשר למצב הבוכנות והטבעות.

יעקב לוי: שמעתי על המדור שלך מכמה מקורות, וחשבתי שאולי תסכים לעזור לי נקודתית…

אני עם קורולה GLI מעולה ארבע שנים, ועכשיו מעוניין להרחיב בשל גדילת המשפחה. האם אוונסיס ורסו 2005 שעשה 186 אלף ק"מ מומלץ לדעתך? באופן כללי ראיתי עליו ביקורות חיוביות, אבל איכשהו שמעתי על בעיות גיר ומנוע בכמה דגמים כאלו. לא מוסיפה העובדה שטויוטה הפסיקו לייצר אותו… (גם ברכב שאני בודק הוחלף המנוע).

אשמח לשמוע דעתך.

תשובה: שאלתך אינה פשוטה כפי שהיא נראית במבט ראשון. חוששני כי טויוטה אוונסיס ורסו שאתה בודק כעת מסוגלת לאכזב אותך. אמנם דגם זה של טויוטה מצטייר כבחירה הגיונית משלל סיבות, למרות הצפיפות המעצבנת שבו ותא מטען מצומצם בעת שימוש בכל המושבים – אלא שבדגם מסוים זה המוקש נמצא במקום אחר: המנוע שהוחלף.

הרי אין לדעת מה מצבו של מנוע זה – אם בעליו הקודמים דאגו לכל צרכיו, לפחות לפי ספר היצרן/יבואן. גם לא ברור במשך כמה אלפי או מאות אלפי קילומטרים המנוע תפקד, עד שפורק מאיזו טויוטה מנוחה. מטרידה גם השאלה כמה זמן חיכה המנוע המשומש להשתלה, ובאילו תנאים הוא נשמר.

את מצבו של מנוע זה מסוגלת לחשוף רק בדיקה קפדנית במכון דיאגנוסטי. זו צריכה להיות בדיקה שאינה מסתפקת בחיבור למחשב, כמו רוב הבדיקות הסטנדרטיות – אלא כוללת גם מדידה של יחס דחיסה בכל הצילינדרים, חיפוש סימני שמן בנוזל הקירור, בדיקת תוכן הפליטה, ואיתור רעשים בזמן העבודה.

גם בבדיקה מקפת זו אין די, כי האמת על מנוע חשוד זה (לגביי) תתגלה רק אחרי כמה חודשים, שבמהלכם אפשר יהיה לסמוך רק על המזל.

אלא שכל זה פחות חשוב מהשאלה מדוע ננעלת על אוונסיס ורסו דווקא, כאשר בעצם אתם זקוקים רק למקום נוסף אחד כדי להחליף את טויוטה הנוכחית שלכם, בעלת חמישה מושבים בלבד. כך שגם במקרה שתיארת, אני ממליץ על הונדה FR-V בעלת ששת המושבים, יפנית מעולה הבנויה על עיקרון הנדסי שמשפחות רבות הכירו במשך השנים באמצעות פיאט מולטיפלה.

ידידים שלי, זוג עם ארבעה ילדים, נהנים כבר זמן-מה מאפיוניה של FR-V, מכונית נוחה, בטיחותית, אמינה, בעלת תא מטען סבלני וחסכונית למדי. הונדה זו הפכה אצלם לבת משפחה, מה שלא מפתיע. הרי ברוחה ובנפשה, בסעיף אחיזת הכביש, באיזון המשקל ובהיגוי, מאפשרת FR-V ליהנות מניהוג – פרט שנכחד כבר, ואינו קיים ברוב מכשירי התנועה המודרניים, נשלטי האלקטרוניקה.

ערן לוי: ראשית, קריאת מדורך מסיבה לי אושר רב 🙂

שנית, מציעים לי יונדאי איוניק ויש לי תינוקות בבית. האם באמת יש מה לחשוש מסוגיית הקרינה?

מאחל לך בריאות איתנה ושמחה לאורך ימים.

באהבה והערכה רבה.

תשובה: על נושא הקרינה האלקטרומגנטית במכוניות היברידיות – קיימת או לא – כתבתי כבר במדור "שמועה, חצי שמועה", ואין לי מה להוסיף. באחרונה, אחד מאתרי הרכב המנוהלים על ידי כתבי חצר מנוסים בחן את קיה נירו ההיברידית, ולא חסך במחמאות לגבי החסכוניות ואמצעי הבטיחות שבה. אלא שבהתכתבות שתחת הביקורת החיובית כתב מישהו (יוס) כך:

"הרכב חסכוני ובטיחותי, אולם ההגנה של הקוריאנים מפני הקרינה שנוצרת מהזרם החשמלי העובר מתחת למכונית בין המנוע (מקדימה) למצברים הגדולים (מאחורה), והקרינה המסוכנת לילדים, מונעת אישית ממני לשקול רכב זה". (

משרד התחבורה ומשרד הבריאות עדיין לא פרסמו את דעתם על הספקות לגבי קרינה בהיברידיות.

DSC_0169DSC_0072DSC_0061

מַפעימה מתקופת הפעם

י"א מצלם ומדווח: המפגש השנתי החגיגי של מועדון החמש כיבד כהרגלו את המבקרים במקבץ נדיר של מכוניות קלאסיות ממגוון תקופות. זו שצדה את עיניי יותר מכולן הייתה יגוארSS 100 בירוק מרוצים בריטי משנת 1938.

יגואר זו היא אחת ממכוניות הספורט המרשימות, הנחשקות ואף הנדירות משנות ה-30 של המאה הקודמת. ראשי התיבות של שם הדגם מסגירים את ראשיתה של החברה כיצרנית סירות צד לאופנועים דווקא, Cars ,Swallow Sidecar אך שם החברה שונה ליגואר לאחר מלחמת העולם השנייה כדי להתנער מההקשר הנאצי. 

מהדו-מושבית הפתוחה הזו, שהייתה בעצם מכונית מרוצים חוקית גם לכביש, נוצרו רק 198 עותקים בגרסת ה-2.5 ליטר, בעוד שגרסת ה-3.5 ליטר יוצרה אף פחות מכך – רק 116 עותקים שלה נולדו בשנים 1936-1941.

הביצועים היו מרשימים לשעתה, ובאו לידי ביטוי במהירות מרבית של 160 קמ"ש, כאשר המספר 100 בשם הדגם נועד להבטיח מהירות סופית של למעלה מ-100 מיילים לשעה, נתון מרשים ביותר לימים ההם. פוטנציאל התאוצה ל-100 קמ"ש היה 10.4 שניות בגרסה הבכירה.

יגואר 100SS נטעה את הבסיס העיצובי המצטיין של הפירמה המלווה אותנו עד היום, כפי שתוכלו להתרשם בעצמכם מהתמונות.

הרוצחת הותירה דנ"א

חוששני כי הטויוטה לנדקרוזר שהשתוללה על כביש 90 – עד שגרמה לתאונה חזיתית באזור המלונות ורצחה את משפחת עטר – שופרה לנסיעות בשטח קשה, ועקב שיפוריה אלה לא הייתה מתאימה לנסיעה מהירה על אספלט

לדידו של הזקן, ולפי רוב חוקי הג'יפולוגיה, ג'יפים המשופרים לתנאי שטח קשים מעל הסטנדרט, כלומר, אלו שעברו הכנה מחתרתית לקרבות האמביציוזיים שמנהלים בעליהם בשטח המתנגד נמרצות לתנועה על גלגלים – תפסו גובה רב, שונתה בהם גיאומטריית המתלים, התחזקו, התקשחו ולבשו צמיגי שטח מיוחדים – אינם מאפשרים כבר נסיעה בטיחותית על אספלט.

ג'יפים אלה – אשר איבדו את תקן היצרן ועל כן מתקשים באחיזה הנדרשת לכביש רגיל, בין השאר בגלל ההיגוי הבעייתי שלהם, שאינו מאפשר לצלוח בכבוד מבחן סלאלום תקני – צריכים להיות מוגבלים בנסיעות על כביש פתוח למהירות של 40 קמ"ש.

המכתב של שרה

שלום לך אדוארד. מאז פרסום דבר התאונה המחרידה בכביש 90 שבה נספתה משפחה שלמה בת שמונה נפשות, איני יודעת מנוחה. זה בלתי נתפס. עוד לא סיימו לחקור את התאונה, אך השאלה שלי אליך היא בנוגע לעליית הרכב באש. האם זה קשור לסוג הרכב? לתקינות שלו? לעוצמת הפגיעה? האם אפשר לחזות מתי רכב יעלה באש ומתי לא? זה מאוד מטריד אותי, ואשמח לשמוע את דעתך. בתקווה לידיעות חדשותיות מנחמות יותר…

תשובת הקשיש המורשה

במשך זמן-מה ניסיתי להתעלם מהוויכוח הטיפשי והבלתי אחראי על התאונה בכביש 90. התעלמתי מדעתו של ההמון הנפחד והמבולבל שהתבטא באינטרנט, ולא התייחסתי גם לאזהרות המומחים כביכול, הנפחדים והמבולבלים לא פחות משולחי התגובות לפורום ynet.

שתקתי עקב הרצון לא להתערב בדרמה האנושית, עד כי מכתבך, שרה, הזכיר לי שבעצם אסור למדור, ואסור לי אישית, להישאר מחוץ לוויכוח, עקב העובדה שדווקא הנושא המרכזי הקשור בתאונה זו אשר קרתה באזור מלונות ים המלח נמצא עדיין בצל, כאילו היה אפוף חוסר עניין.

אני מתכוון לפרמטר טכני בנאלי אך מחריד, אשר גילינו מתוך התבוננות בתצלומי התאונה. להפתעתנו המושלמת, פרמטר זה אינו מעניין משום-מה את משרד התחבורה, לא מדאיג את המוסדות הפעילים בארצנו נגד תאונות דרכים – ואינו מסקרן גם את אנשי המשטרה העסוקים בחקירת האסון.

עקב מצב תמוה זה, החלטנו להקדיש את מדור זה במלואו לרצח של 8 נפשות משפחת עטר, רצח אכזרי שבוצע על כביש 90.

לא רק זולות ננעלות

האמת שעד הפנייה של שרה, השואלת בפשטות "האם עלייתו של רכב באש קשורה לסוג שלו?", לא התעסקנו בתאונה הנ"ל בגלל סיבות מורכבות ואי ידיעת פרטים מדויקים. שמרנו על שתיקה גם כאשר חיממה את הקשיש המורשה דעתו הלא מאוזנת של ראם סמואל, בעל ניסיון בספורט המוטורי.

סמואל רמז מפורשות כי למותם של 8 הנפשות גרמה רנו דאצ'יה-לוגאן MCV, אשר מהשורה השלישית של מושביה "קשה להיחלץ גם בשגרה, שלא לדבר על חירום".

סמואל, העוסק בהדרכת נהיגה, שכח לגמרי, או ניסה לשכוח מסיבות הידועות רק לו, שקשיי התיישבות או יציאה משורת המושבים השלישית ברכב משפחתי אינם מאפיינים רק את דאצ'יה-לוגן MCV, אלא טיפוסיים לכל המכוניות המשפחתיות בעלות 7-8 מקומות (כולל רכבי פרמיום או חצי פרמיום, כמו פורד S-MAX שאני אוהב…) – כי לאף אחת מהן אין דלת צדדית נוספת. בכולן, יקרות ככל שיהיו, נאלצים יושבי השורה האחרונה המעוניינים לצאת מהרכב לקפל את המושב שלפניהם, שעליו יושבים נוסעים אחרים.

בנוסף, כדאי להזכיר לראם סמואל שתאונות חזיתיות חזקות נועלות את כל דלתות הרכב, בין שרכב זה הוא יקר או זול! אחרי תאונות קשות, כוחות ההצלה אינם מסוגלים לפתוח דלתות כדי להוציא נפגעים או גופות, אלא נאלצים לחתוך את הפח בציוד כבד, ולעיתים אף להסיר מהמכונית המרוסקת את הגג.

כוכבים נוצצים, בעיקר

ראם סמואל התריע גם שב"דוס-מובילים" כמו רנו לוגאן שמשפחת עטר נסעה בה לא מותקנים "אמצעי בטיחות אקטיביים" – אך לא ברור לנו אילו "אמצעי בטיחות", משוכללים ככל שיהיו, היו מסוגלים להציל את בני משפחה זו מהתאונה החזיתית שביצע נגדם ג'יפ כבד משתולל.

זאת ועוד: הג'יפ התנגש בלוגאן במהירות גבוהה בהרבה מזו שנבדקת במבחני הבטיחות של EuroNCAP. האירופים מסתפקים בבדיקה של תוצאות תאונות הנערכות ב-64 קמ"ש, וגם זאת כאשר האובייקט שהמכונית מתנגשת בו הוא נייח. מכון הבדיקות הלז אינו מביים תאונות שבהן שני הצדדים ניידים. הווה אומר: כוכבי הבטיחות היוקרתיים שמכון זה מעניק אינם מעידים על יכולת השרידוּת של מכונית ויושביה בתאונה המתרחשת במהירות גבוהה, קל וחומר תאונה חזיתית.

כך שגם לוּ רנו לוגאן הייתה מעוטרת בציון בטיחות גבוה, אין זה מבטיח שהייתה ניצלת מגורלה – כפי שרמזו הן הכתב והן המרואיין שלו סמואל.

התמרה ממארת

והנה טענתנו העיקרית: השינויים שנגרמו במבנה הג'יפ עקב התאונה, הנראים בתצלומי הלנדקרוזר פוסט-מורטום, מצביעים על מכה במהירות גבוהה מאוד, שבוצעה בכלי תחבורה ששופר כנראה לנסיעות שטח קשות. על כך מצביע צינור אוויר בקוטר 3.5 אינץ' הממוקם גבוה, שנועד לאפשר ללנדרוזר לצלוח מקווי מים עמוקים.

קיומו של צינור נשימה זה מעורר את החשש כי מדובר בטויוטה לנדקרוזר מוּתמרת (תרתי משמע), כלומר: רכב שעבר הגבהה בכמה עשרות סנטימטרים. מניפולציה זו יפה לשטח, אך יש לה השפעה שלילית על אחיזת הגלגלים באספלט רגיל.

ואם ג'יפ זה היה גם נעול צמיגי שטח, המאפשרים עבירוּת בתנאים מחוספסים במיוחד, אזי אחיזתו באספלט הייתה בעייתית עוד יותר, כזו שמתנגדת לנסיעות מהירות בכביש רגיל – וזה היה כנראה הגורם הטכני הראשי לתאונה.

כמו נסיעה על פנצ'ר

כדאי גם להוסיף שחסידי נסיעות בשטח "מאתגר" התרגלו להוריד את לחץ האוויר בצמיגים כדי לשפר את הנסיעה בדרכי חתחתים – ופעמים רבות אינדיאנה-ג'ונסים אלה אינם טורחים להעלות חזרה את לחץ האוויר בשובם אל כבישי האספלט המתורבתים.

אני מניח שמומחי משטרה בדקו את סוגם ומצבם של כל ארבעת הצמיגים של הלנדקרוזר, לרבות לחץ האוויר שלהם.

גבוה, מעל הרדאר הממשלתי

הרצח על כביש 90 צריך לעורר שאלה עקרונית: האם המוסכים הפיראטיים העוסקים בהתאמת ג'יפים מקוריים לתנאי שטח – מוסכים שמגביהים את הג'יפים ומשנים את גיאומטריית המתלים שלהם כדי להגביר את עבירוּת הכלי – מקבלים את הסכמת משרד התחבורה?

האם מישהו במכוני הרישוי הממשלתיים בודק את השינויים שעברו הג'יפים הללו?

מה גרם להתלקחות

מבחני הריסוק האירופיים של EuroNCAP, כמו גם המבחנים האמריקניים המתחרים בהם, אינם בודקים גם כיצד משפיעה מכה חזיתית או צדדית על המתחולל תחת מכסה המנוע.

אני מתכוון לכך שמצבר הנזרק ממקומו כתוצאה מתאונה חזקה עלול לפלוט ניצוצות, אשר ידליקו את אדי הדלק. זה, כנראה, מה שקרה בדאצ'יה-לוגאן MCV על כביש 90.

רמיזות נלוזות

בתקשורת צוין כי נהג הג'יפ מעשן קנביס, פרט שאמור לרמוז כי הרגלו זה תרם/גרם לתאונה האיומה.

אמנם מעולם לא ערכנו מבחן נהיגה תחת השפעת עישון קנביס, אך לפי דעתנו, אם קנביס רפואי מקל על סבלם של אנשים ובכך מהווה תרופה לכל דבר, אך מצד שני חשוד כמערפל שיקול דעת בעת נהיגה – אז המסקנה המתבקשת היא שמשרד הבריאות חייב להזהיר מפני נהיגה אחרי עישון.

ואם לא קיימת הזהרה ממשלתית ברורה בנושא זה – ואכן עדיין לא קיימת, למיטב ידיעתנו – אז מוטב להימנע בינתיים מהרמיזות שתאונת הרצח קרתה בגלל קנביס.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: תאונת צפייה

להבדיל מהתאונה דגם רצח שבין טויוטה לנדקרוזר לבין דאצ'יה-לוגאן MCV, אשר התרחשה מחוץ לטווח הצילום של מצלמות אוטומטיות, דווקא התאונה השנייה, שקרתה במרחק רב ממלונות ים המלח אך עדיין באותו כביש 90 ("המקולל", כפי שהוא מכונה במדיה המקומית) – זכתה לתיעוד ויזואלי, המסוגל להסביר את השתלשלות האירוע.

וכך דיווחה העיתונות היומית על המפגש האכזרי בין המשאית למיניבוס, שעליו שילמו בחייהם שישה תושבי מזרח ירושלים: "בתיעוד ממצלמת אבטחה נראית המשאית סוטה ממסלולה בעת עיקול לנתיב הנגדי שבו נסע רכב ההסעות, ומיד לאחר מכן רכב ההסעות סוטה לכיוונה ומתנגש בה חזיתית בעוצמה".

90...next one 2

90...next one

מה שאנו ראינו בסרטון אינו תואם את פרשנות ה"מומחים"

תיאור זה מצביע על כך שהכתבים לא הבינו מה הם רואים בסרטון ופספסו את העיקר, כמו רוב הפרשנות העיתונאית שליהגה על שתי תאונות אלה. כי כאשר אנו צפינו באותו סרטון, פריים אחר פריים, ראינו שהמשאית עברה את עיקול הכביש במהירות גבוהה מדי ביחס ליכולותיה וביחס ליכולות של נהגה, וכתוצאה מרשלנות זו, ביציאה מהסיבוב נזרק הצידה החלק האחורי של הכלי הכבד, תופעה הידועה כ"היגוי יתר".

בשלב זה היה נהג המשאית צריך לייצב את רכבו באמצעות קונטרה אינסטינקטיבית בהגה, אך הוא לא עשה זאת אלא ניסה כנראה לבלום, מה שגרם לחסימת הכביש על ידי המשאית. נהג המיניבוס מצידו, שראה משאית מטורפת דוהרת המאיימת לחסום את מסלולו, ניסה כנראה לעקוף את המשאית משמאל, מה שהתברר כטעות גורלית. כי ברגע זה נהג המשאית התעשת, ובעזרת ההגה הצליח סוף-סוף לייצב את רכבו, אך היה זה מאוחר מדי, כי תאונה חזיתית בין המשאית למיניבוס הייתה כבר בלתי נמענת.

בעצם צפינו בשתי שגיאות גורליות של הנהגים, שהתרחשו בזו אחר זו: נהג המשאית נסע מהר מדי בעיקול ובכך גרם כאמור להיגוי יתר שלא ידע להתמודד איתו כראוי – ואילו נהג המיניבוס טעה קשות עם הרעיון לעבור לצד שמאל של הכביש בניסיון לברוח מהמשאית. נהג ההסעות היה צריך להגיב "לפי הספר", כלומר: לבלום מיד כשראה את המשאית משתוללת, ולנסות להיצמד לימין הכביש תוך שימוש בשוליים, שהם רחבים למדי במקום זה (לפחות לפי הסרטון). אלא שנהג המיניבוס טעה כאמור, רצה לברוח מהמשאית שמאלה, ולא ניצל את ההזדמנות היחידה שהייתה לו, כאשר המשאית אחרי הסתבכותה המפחידה התייצבה באמצע הכביש, והמיניבוס היה יכול לחלוף על ידה ולצאת ללא פגע, לו רק היה בולם ונצמד לימין.

הערת אגב: קשה להתעלם מהעובדה שהמפגש הטרגי בין המשאית למיניבוס הפלסטיני מזכיר מצב טיפוסי שנהגים בעלי ותק מכירים היטב, שורדים אותו למזלם, ומספרים אחר כך ש"זה היה ממש כמעט".

לפי עיתונאים שהפכו פתאום למומחי תחבורה עקב רצף התאונות שנרשם על כביש 90, כמו אורלי וילנאי מ"הארץ", שטוענת שגדר הפרדה תחסל את תאונות הדרכים בכביש 90 הדו-כיווני – אחרים טוענים שרק מכוניות אוטומטיות יפסיקו את הקטל בדרכים, וכיוצא באלה הצעות של "מומחים", שצמחו כמו פטריות אחרי הגשם.

לפי וילנאי, רק העלות הגבוהה של גדר הפרדה כזו בולמת את יישומו של פתרון-הפלא: וכך היא כתבה: " 58.5 מיליון שקלים. זאת העלות של הצבת גדר הפרדה בכביש 90. זה הכול. 58.5 מיליון שקלים. כמו עלות הקמת הטרמינל הזמני בשדה דב, כמו התקציב לפינוי נתיב האבות. בדוגמאות האקראיות האלה התקציב לא היה פקטור מעכב, כי מדובר בכסף קטן. ביחס לתקציבי המשרדים הרלוונטיים בפרט וביחס לתקציב המדינה בכלל. הפרדה בכביש, השווה הרבה יותר ממחירה בפועל, הייתה יכולה אולי למנוע את שתי התאונות האחרונות. אולי הייתה מצליחה להשאיר בחיים כמה מ-120 ההרוגים שגבה הכביש הזה בעשור האחרון, ואולי להציל מקצת מאלפי הפצועים".

אך כסף הוא הבעיה הכי קטנה של הפתרון האוטופי הקרוי "גדר ההפרדה". החיסרון האמיתי של הצעה זו, שגם עמותת אור ירוק תומכת בה (אלא מה), הוא האיוולת הגרנדיוזית שלה. שהרי גדר כזו שתיבנה במרכזו של כביש צר תשלול מהנהגים את האפשרות לעקוף, וכל טרקטור מזדחל יהפוך את התנועה לתהלוכה של ברווזונים, לאורך קילומטרים רבים ואולי גם שעות.

ועוד לא דיברנו על התרחיש החמור יותר שכרוך בגדר כזו: הרי בזמן מלחמה, אשר במרחב הציוני עומדת על הפרק ללא הרף כמעט, גדר ההפרדה (פתרון פלא, לפי וילנאי ואחרים) תמנע את האפשרות להפוך את כביש 90, שכיום הוא דו-כיווני, צר, והארוך בכבישי המדינה – לכביש חד-כיווני רחב, כזה שיוכלו לעבור עליו כוחות הביטחון, משאיות אספקה ומובילי טנקים.

jeep al kwish 90

ג'יפ טויוטה לנדקרוזר הרוצח. צינור האוויר הגבוה מעורר חשש שהג'יפ עבר שיפורים לצורך נסיעות שטח

שואלים את אדוארד

הנרי זולצבכר, רעננה: אני מעוניין לרכוש רכב ראשון למשפחתי הצעירה. רוב הנסיעות שלנו הן בתוך רעננה-הרצליה, אבל יש גם נסיעות בין-עירוניות פעם ב… ואנחנו גם אוהבים לבקר בירושלים פעם בחודש-חודשיים.

ראיתי הונדה אינסייט היברידית שנת 2014 שעשתה 63 אלף קילומטרים במחיר של 44 אלף שקלים. הבנתי שצריכת הדלק (1 ל-20 בערך) חסכונית מאוד. אבל, ראיתי הרבה תגובות באינטרנט (בעיקר מאמריקה) על כך שלהונדה אינסטנט 2012-2013 היו בעיות עם השמן, כגון צריכה מופרזת של שמן ו/או דליפה של שמן לצילינדרים ולמנוע.

רציתי לשאול בעצתך:

א. האם לדעתך הונדה אינסייט מתאימה לצרכים שלנו?

ב. האם אתה מכיר בעיות דומות בהונדה אינסייט 2014 בעניין השמן?

תשובה: ידעת את מי לשאול, חביבי, כי תפסת קשיש מורשה שהוא חסיד הונדה מושבע, המתלהב בוודאי מאינסייט. זאת, משום שזוהי ההונדה היחידה שדומה ל-crx VTEC, דגם שבצדק הפך למכונית פולחן.

הונדה crx שלי, צעירונת כחולה בת 27, לא התקלקלה במשך השנים בביתנו אפילו פעם אחת. היא נהנית מצמיגי סליקס, ועדיין עוקפת בקלות את רוב ההאצ'בקים החמות המודרניות.

לא מזמן עצרתי איתה על יד שכן בעל אינסייט, והחלפנו מילים לגבי מכוניותינו. שאלתי איך היא, ושמעתי רק מחמאות. אמנם אינסייט אינה חזקה כמו crx, והעסק החשמלי לא תורם לה מי יודע מה (ובעצם כלום כמעט), אך היא זריזה, אמינה, מאפשרת ליהנות מניהוג, חסכונית אכן, וגם סימפטית. "בזכותה אני מחייך", אמר האיש. הצעתי לו להחליף את השמן הסינתטי 5W40 פעם ב-10,000 קילומטרים, ולא פעם ב-30 אלף ק"מ לפי הספר, ונפרדנו.

במקומך הייתי הולך עליה, אך אינני אובייקטיבי, בוודאי.

יאיר, פתח-תקווה: הצטערתי לראות את ירידת הטור שלך ממקור ראשון. קראתי בו בקביעות.

ברשותי מכונית (ירושה) יונדאי סונטה 2006 שהייתה במשפחה 7 שנים, אשר קפצה בשרשרת טיימינג. מדיבור עם שני מוסכים הובהר שלא כדאי לתקן.

כרגע אנו מחפשים רכב לשני אנשים, לנסיעות בעיר בעיקר ונסיעה לעכו פעם בחודש+ נסיעה מדי פעם בשומרון הקרוב.

תקציב: 60-70 אלף שקלים.

תשובה: סונטה היא סוס עבודה עמיד, נוח וקל לאחזקה. כבר לא עושים מכוניות כאלה, וחבל.

חבל גם שהמוסכים שלנו חדלו לתקן מנועים, כי במקרה, במנוע של סונטה צריך בסך הכול להוריד את ראש המנוע ולבדוק אם השסתומים התעקמו עקב מפגש עם הבוכנות. אם זוהי הבעיה, התיקון אינו מסובך. כך שבמקומך לא הייתי נשבר, והולך למוסך שלישי או רביעי, שלפחות יציצו לראות מה גודל הנזק.

ייתכן גם שכדאי לך לחפש מנוע חלופי, כדי ליהנות עוד כמה שנים מסונטה הידידותית.

בלה גלעדי: לסבי וסבתי, ישראל זאב וביילה ווידסלבסקי, היה בית נופש בעיירה אוטבוצק. נשאר לי מעט מאוד מידע על ביתם שם ואין תמונות.

קראתי לפני זמן רב שהזכרת תפאורנית בשם יוסטינה, ששחזרה למענך את עיירת הנופש. האם תוכל ליצור קשר בינינו? האם יש דרך לקבל קישור לשחזור שהיא עשתה?

תשובה: יוסטינה, שהייתה התפאורנית של סרטי 'שועל הכסף של פליציה ט", מצאה לא רחוק מלודז' עיירה פסטורלית שדומה לאוטבוצק כפי שהשתמרה בזיכרונותיי. כך שיוסטינה לא שחזרה את אוטבוצק עצמה, אך אפשרה לנו לצלם בלוקיישן שמתאים מאוד לאווירת הסרט.