Skip to content

פקקוספרה

"תנו לפקקים לחיות", ממליץ הזקן לציבור הנהגים חסרי התקווה, אשר מאשימים כל פקק ופקקו באנטישמיות ואף רואים בהם סכנה קיומית גדולה יותר ממלחמות, שאיתן למדנו להסתדר

אזרחים רבים תופסים את פקקי התנועה כאסונות טבע קשים שלא מאפשרים לחיות, או לפחות ליהנות מהחיים, ורק ק"מ (הקשיש המורשה, אנוכי) אינו מבין על מה כל המהומה, שמלווה בהיסטריה ובתרעומת-בכי.

אינני מזדהה עם שנאת הפקקים והפחד מהם, ולכן אין לי כל סיבה להצטרף למפלגת האוחזים בהגה שמתכוונים לדרוש פעולה מיידית נגד הצפיפות בכבישים. כי הזקן שבי אינו סובל באף פקק, אלא להפך: ציניקן כפייתי זה, אותו אגואיסט דוחה אשר הנני, למד ליהנות דווקא מהמצב הפסיכולוגי והפיזיולוגי שהפקקים מחוללים.

דברי פרקליט השטן

שהרי במצבנו אנו, רק פקק נותן למחשבות לרוץ, כפי ששר אריק איינשטיין ב"סע לאט" – והזקן, שאוהב לרדת לחניון תת-קרקעי כדי לשבת לבדו במכונית, מוצא הנאה דומה בפקק.

כי הפקק, אשר לגבי אחרים הוא רק מפגע אלים ובלתי נסבל, דומה בעיני הקשיש לאותו חניון מינוס שתיים האחוז חשכה צהבהבה ודממה – שניהם מאפשרים לזקן לערוך בראשו את הסדר הנדרש לצורך ספירת מלאי, כלומר להיזכר בְּמַה שהוא לא כתב עדיין, או במה שהוא כן פרסם בִּמְקוֹם לתת לרעיון צ'אנס להמתנה ממושכת.

וכך, בזכות הנסיעה האיטית בפקק, מתוודה הזקן בפני עצמו ומתנצל עמוקות באותו וידוי שהוא עדיין לא כתב את סיפורו המלא על קיבוץ איילת-השחר במלחמת יום הכיפורים, כפי שתכנן במשך עשרות השנים שעברו מאז.

אמנם הזקן פתח במשימה זו, אלא שהוא ביצע סיבוב פרסה, התפספס, וסיפק למקלדת נושאים פחות דרמטיים מאשר המטען הסוציולוגי והקרקע האנושית אשר אפיינו קיבוץ זה, המזעזע בזיכרונות ובמשפטי הפתיחה, שלא זכו להמשך.

רודפי הרווח הקל והיפוכם

הזקן התרגל לנצל את הנסיעה והעמידה לסירוגין שכופה פקק תקני כדי להביט בפניה הקשוחים של היהדות הנוהגת משמאלו ומימינו. אנוכי עוקב אחר דמויות המנצלות כל הזדמנות כדי להשתחל בזריזות לכל רווח מוגזם שמשאיר מישהו מעצבן – אם משום שהוא מדליק סיגריה, עוסק במולטימדיה או סתם מדבר בטלפון.

באותה התעניינות ממש מביט הזקן גם באלה שלא אכפת להם להשתרך באיטיות, כאילו התרגלו כבר מזמן לפקק היומי ולמדו שזיגזוג בין מסלולים אינו משנה דבר.

שיעור הפקק

העוינות הציבורית כלפי פקקים מסמנת לזקן שהעם היושב בציון איבד לגמרי את נטייתו הקודמת, שבמסגרתה הוא אהב דווקא להשתעשע, להתרוצץ ולהסתופף בתוך המון צפוף.

למדתי את זה היטב, נזכר הזקן בתוך אלפא שלו הזוחלת בפקק באיילון, כאשר בתחילת שנות השבעים היינו נוסעים בסופי שבוע לנואייבה, לשארם או לפחות אל החוף המרוחק כמה עשרות קילומטרים מאילת. זוהי אותה פיסת חוף מוזהבת שהזקן כתב עליה בפולנית את בקשתו לראש הממשלה דאז מנחם בגין: "תחזיר למצרים מה שבא לך, אדוני, ואת מה שהם מבקשים, אך תשאיר לנו את חתיכת הנוף הפסטורלית הזו".

גן העדן האחרון נחשף

את קטע הים הסודי שלנו מצאנו אחרי בריחה מוצלחת מהגיהנום שהיה נופל עלינו בכל פעם שההמונים, צהולי ניצחון מלחמת ששת הימים, גילו עוד חלקת טבע חשאית ונהרו אליה בקונטסות ובסוסיתות ובפורדים על טפם, נשותיהם וסיריהם. אך גם המקלט האחרון שלנו, אותה רצועת חוף מהאגדות, נחשף.

הופתענו פעם אחר פעם כאשר אחרי נהיגה לילית הגענו לפנות בוקר לגן העדן הפרטי בסיני, נטינו את האוהל הקטן, הלבשנו את אופל ג'י-טי בפיז'מה ואת עצמנו בבגדי ים, פתחנו צידנית והתיישבנו לארוחת בוקר, ואז, מכיוון טאבה, התחילו לבוא משפחות אחרות, מרובות ילדים או לא, ובנחישות מוזרה, כמו בחלום אימה, הן הציבו את אוהליהן הכי קרוב שאפשר לאידיליה, ברזנט צמוד לברזנט. בתוך דקות הוקפנו בהמולה מכל הכיוונים – עשן מדורות סמיך וצעקות השמחה סביבן, וכמובן טרנזיסטורים המשמיעים בקולי קולות חדשות, שירי מולדת ואת שלישיית הגשש החיוור.

גילינו אז, במבוכה לועזיטית של עולים חדשים בתחילת דרכם, כי עמנו אוהב להיות צפוף, ראש בראש, כתף אל כתף. מנטליות חביבה זו שרדה עד שהגיעו הפקקים.

היה הייתה דינגי

אך המכה הכי כואבת חיכתה לנו בשפת הים על יד א-טור, וזה בגלל שני מקרים. ראשית, בגלל הנהלת הטלוויזיה רוממה, שסירבה לקבל ממני תסריט על העיירה הנטושה א-טור, אשר ברחובותיה שוטטו רק גמלים בודדים ולצד בתיה הריקים עמדו רהיטים שהתושבים הבורחים הוציאו מדירותיהם, אך לא לקחו איתם. זאת הייתה אמורה להיות אימפרסיה פואטית נוסטלגית ומתוחכמת, אך היא מצאה את מקומה בפח הזבל.

המקרה השני אירע באותו נוף מסתורי, עת ערב אחד פשטו על קטע החוף שבחרנו עשרות משפחות מקיבוץ מעלה-החמישה. לאור הירח המצרי ופנסי רכביהם הם נטו אוהלים ושרו עד הבוקר, ואז עזבו לשמחתנו, אך יחד איתם נעלמה דינגי שלנו, סירת גומי קטנה שהבאנו מאיטליה, ניפחנו והתכוונו לנסותה למחרת.

סירת הדינגי הממולאת אוויר הייתה קשורה בשרשרת לאלפא ג'ולייטה ספיידר שלנו, אך זה לא עזר לה נגד החלפת הבעלות. התנחמנו בכך שבחנות הסירות באָנְקוֹנָה חסרו לנו כמה לירטות כדי לצרף לדינגי את המנוע. מזל.

זה מוסרי להעציב גנבים שמחים?

במזנון של בניין הטלוויזיה סיפרתי לרוממאים על הנזק. חלקם הזדהו איתי, והמליצו לי לאמץ כנקמה את יסודות המוסר בנוסח הקיבוץ, חלקם לא הסתירו את הנאתם לשמוע שנדפקנו, ואילו קולגה אחד שאל אם דינגי שלנו הייתה צהובה, כי הוא ראה אחת כזו בברכה של קיבוץ מעלה-החמישה. "עשרות ילדים נהנו ממנה, וזה היה מחזה בלתי רגיל של שמחה", הוא סיפר.

חזרתי הביתה, ובישרתי לאשתי שהדינגי תחזור אלינו אוטוטו. "עדיין נמצאת אצלי הקבלה של המכס ובה המספר הסידורי של הסירה. אָאוּגֶס קְלוּצְ'קֶס (הכול נעול)", סיכמתי בביטוי היידישאי של דודתי.

"אתה באמת תיקח את הסירה מהילדים?", שאלה רעייתי רק לפרוטוקול, כי היה לה ברור שלא אעשה את זה.

שעתיים בלי מזגן 

מהנסיעות לחו"ל הבאתי ארצה את התובנה שפקקים הם משהו שבין המצאה עצמית מזוכיסטית של הגויים, ובין מגפה שהומטה עליהם משמיים כדי שהם יפסיקו לחייך ללא סיבה ויתחילו לסבול.

כך או אחרת היה לי ברור שהעם הנבחר לא יזכה להידבק במכה דומה, אשר זקוקה למספר רב של מכוניות כדי להעניש את בעליהן ואת נוסעיהם – שאינם אשמים בדבר, לא בהזנחת הרכב ולא בנהיגה פרועה חלילה – באמצעות הפגשתם במזיד באותו ציר תחבורתי ובאותה שעה. אצלנו זה לא יקרה, חשבתי.

עוד זכור לי הפקק הלועזיטי הראשון בחיי. זה קרה על "אוטוסטרדת השמש" (Autoroute du Solei) המחברת בין קוט דה אז'ור ופריז. נסענו ממונטה-קארלו באלפא סוּד Ti 1.5 שהבאנו מהארץ, והטרמפיסט שלנו, הטייקון האישי סטיב מורל, הופתע מהמהירות הממוצעת שרשם הקשיש המתחיל, כ-130 קמ"ש כולל הפסקת קפה בתחנת דלק. "כל הכבוד", החמיא לי סטיב, "זה בדיוק מה שהנהג שלי משיג במרצדס 500S. עוד חצי שעה אנחנו בפריז, אם לא יהיה טראפיק", אמר בביטחון ידידנו בעל המאה (ועוד קצת), וממש באותו רגע אכן נתקענו בפקק.

עמדנו בו חצי שעה, זזנו קצת, ושוב עמדנו, וכך זה נמשך שעתיים. "בארץ דברים כאלה לא קיימים", סיפרתי לסטיב בגאווה ציונית.

עוד הפגזה נגד ההגה

והנה הפקקים הגיעו אלינו ובשפע, וחכמים דנים על כך במדיה וברשת הפרצוף-בוק. את המלחמה נגד הפקקים הובילו השבוע שתי נשים. האחת היא סופרת עיתון "הארץ" מירב מורן, שפרסמה מאמר ארוך, בגודל שני עמודים, המנסה לשכנע אותנו לעזוב כבר את ההגה לטובת כידון.

לזקן נראה כי מורן מייצגת תמהיל של שורשים קיבוציים, שעליהם כתבה בנוסטלגיה, של גיל נשי שנבדק בדייקנות על ידי אונורה דה בלזק, וגם של שייכותה האינטנסיבית לדעות המיוצגות בצוותא על ידי הסופרים עובדי שוקן. שלושת רכיבים אלה התבטאו במאמר שלה, רשם לעצמו הקשיש.

לצורך השכנוע, ציטטה הכותבת בהרחבה הן את עצמה והן סוללה של מומחים, שהסבירו מדוע אנו מכורים למכוניתנו הפרטית. ד"ר משה גבעוני למשל, ראש המעבדה לחקר התחבורה באוניברסיטת תל-אביב, הסביר כי "בכל העולם נוצרה קודם הדרך ורק אז ההתיישבות, ואילו בישראל הציונית המצב הפוך: קודם בא היישוב, ואז נזכרים שצריך גם דרך". לדבריו, "התוצאה היא יישובים שאינם נמצאים על דרך טבעית, ואוטובוס שנדרש לעבור במסלול ארוך ולא יעיל".

האדריכלית מיכל ריזל ציינה שהתכנון הלקוי של הערים המודרניות מעודד אותנו להשתמש במכונית גם בנסיעה למרחקים קצרים, וזאת משום שהדרכים בערים המודרניות אינן "רחוב שקורים בו דברים מעניינים, אלא רק כביש ששועטים בו כלי רכב". לפי אותו מאמר, גם האפליקציות אשמות בהיצמדות שלנו למכונית, משום שהן מסייעות לאנשים בניווט (ווייז) ובחניה (פנגו) – וכך גוזלות מהתחבורה הציבורית שני יתרונות חשובים שהיו לה לעומת הרכב הפרטי.

ואילו הגברת השנייה, מיטל להבי, סגנית ראש העיר תל-אביב והממונה על אגף התחבורה, הבינוי והתשתיות, התבלבלה מול המסרטה של ynet, ובנוסף לטיעון האנרגטי בעד שימוש באופניים, במיוחד אלה הירוקות השייכות לעירייה (אשר להבי הצטלמה לידן) – היא הכריזה בפה מלא שהמכוניות שהעירייה תשכיר בקרוב "יתרמו לשחרור הכבישים מהפקקים". העברית סובלת גם את זה.

שתי לוחמות חופש התנועה הנ"ל ממליצות לעזוב את המכונית לטובת אופניים או per pedes (תנועה אלטרנטיבית רגלית). הן לא מכירות כנראה את הסרטון מבירת קוריאה הצפונית, שבו נראית שוטרת העומדת בצומת על חבית ומכוונת את התנועה בשני הדגלים שבידיה. בשטח לא נראה אף כלי רכב.

שרד את אושוויץ, לא את הפרֵדה

ודאי שבמניפסטים של לוחמות אלה, מניפסטים צודקים או צדקניים (תלוי בהשקפה), אין אף מילה על הקִרְבָה שבין אדם ורכבו, כמו בדוגמה של חברי יצחק גולדפינגר, ניצול שואה בוגר אושוויץ.

למרות דעתי היוקדת, שהתבססה על טיעונים פסיכולוגיים, יצחק מכר את סובארוDL שלו כי זוגתו, ילידת רומניה, עשתה לו חור בבטן ש"האוטובוס בין חולון ובת-ים יספיק בהחלט, ואם לא, אז נזמין מונית, זה משתלם יותר מאוטו". יצחק שמע לה, אך זמן-מה אחרי שנפרד מסובארו איבדו עיניו את הברק השובבי שהתנוצץ בהן, והוא מת.

כך נפל חברי גולפינגר בַּקְרָב על ההבנה שאסור לגרש את המכונית הפרטית מחייהן של הנפשות האוהבות אותה, גם כאשר מדובר בסובארו DL לבנה 1.6 בעלת שלושה הילוכים בלבד.

UK fixLatrun2 x UK bdbLatrun fix

ממרור למרמלדה. י"א מספר לנו על אירוע שהתקיים ולא התקיים באותה עת: "מדי שנה לפני חופשת הפסח אני "משריין" ביומן את התאריך של צעדת השריון המסורתית בלטרון, שבשנים האחרונות מארחת תצוגה של מכוניות קלאסיות ממועדון החמש המגיעות מכל רחבי הארץ. מה רבה אפוא הייתה אכזבתי כשהגעתי הפסח לאתר, והתבשרתי כי תצוגת הקלאסיות התבטלה עקב התחזית הקודרת…

האכזבה הייתה קשה שבעתיים לאור התכונה הבולטת בקרב אספני מכוניות קלאסיות (וגם שריונרים), שהיא נחישות, מהסוג ששום קושי או מכת מצרים כגון אבק, אובך, שיטפון, חלודה או היעדר חלפים לא יעמדו בפניה. לנחמתי התקיים כמתוכנן חלקו האחר של האירוע, שממנו ניתן היה ללמוד לא מעט על מורשת החיל ואנשי הפלדה.

מרור האכזבה הומר לאחר קומץ ימים בטעם מרמלדה למראה צמד אחיות בריטיות קלאסיות ממשפחת M.G , שהגיחו כמוני בחופשת החג לספוג מעט שמש אביבית בסמוך לכיכר הבימה, האחת מדגם TD והשנייה, השחורה, מדגםA , צעירה אך במעט בשרשרת הבין-דורית. כך שמה שנשתנה בפסח הזה הוא שהפרחים (האחיות) נראו הפעם גם מחוץ לקנה."

טיפ טיפה: קירור שמן

מצנן שמן המותקן בחלקו הקדמי של הרכב הוא תרופה טובה נגד התחממות המנוע, במיוחד במדינות טרופיות כמו שלנו. אם אין להשיג מנגנון כזה בארץ, ניתן להשיגו דרך eBay. באירופה, מערכת כזו, הנפוצה בספורט המוטורי, עולה 100-400 שקלים, כולל מתאם המאפשר הרכבה.

שואלים את אדוארד

ק' מחיפה: ברשותנו מזה שנתיים וחצי קאיה קרניבל מודל 2005 שעשתה 260 אלף ק"מ, ומטופלת במוסך קאיה מורשה לפי הספר. מכיוון שאנו גרים בחיפה, הרכב רגיל לעלות מדי יום בעליות של הכרמל.

רצף של התחממות מנוע באופן חריג עד כדי כיבויו מטריד אותנו מאוד. עוד בקיץ 2015 כבה המנוע עקב התחממות, נשלח למוסך, וחזר לפעילות. באוגוסט 2016, בעת טיול משפחתי, במשך העלייה מים המלח לירושלים, עלה מחוג טמפרטורת המנוע והמנוע כבה. לאחר שהייה והוספת מים הצלחנו להכניסה לירושלים ומשם לגרור אותה למוסך. בעקבות כך הוחלף מכסה הרדיאטור.

במארס 2017 חזרו סימנים של התחממות. הרכב נשלח שוב למוסך, ואז הוחלפו תרמוסטט ומאוורר מנוע. בחג הפסח האחרון, גם הפעם בנסיעה משפחתית בעליות לירושלים, עלה מחוג הטמפרטורה והמנוע כבה. זה קרה לאחר כשעה וחצי של נסיעה, ולאחר ששמנו לב כי המזגן אינו מקרר כבר מתחילת הנסיעה.

שוב נשלח הרכב למוסך, והפעם נבדק ולא נמצאו נזילות או בעיות אחרות הקשורות למערכת הקירור. המוסכניק חושש שמדובר בבעיה באטם ראש המנוע ("פאקונג ראש"), שהחלפתו והסדרתו יעלו כ-6,000 שקלים!

כל התקלות הללו אירעו בימים חמים, בנסיעה בעלייה, וכשהרכב מאויש במלואו פלוס ציוד. האם אטם ראש הוא הסיבה האמיתית לכל האירועים הלא נעימים הללו? האם כדאי לבדוק בכיוון אחר? האם מסתתרת פה בעיה גדולה יותר, שתתגלה בפעם הבאה שניתקע עם הרכב ולאחר שהוצאנו את מיטב כספנו? הרכב ממתין במוסך להחלטתנו, אז אודה מאוד על תשובה מהירה.

תשובה: אם המנוע ימשיך להתחמם ללא סיבה ברורה, כדאי לבדוק אם כל ארבעת הגלגלים של קרניבל מסתובבים בקלות, ללא הינעלות חלקית. אפשרות כזו מגלים באמצעות נגיעת יד בכל החישוקים אחרי נסיעה רגילה – האם אחד מהם התחמם?

בכל אופן, במקרה שאתה מתאר הייתי בודק אם ההתחממות נגרמת בגלל כיוון הצתה לקוי, שהוא תוצאה של טעות בשן אחת בזמן החלפת חגורת הטיימינג או של הימתחות שרשרת ההצתה – תלוי מה עובד במנוע של קרניבל שלכם.

בנוסף, כדאי לבדוק את מצב משאבת המים גם אם היא לא נוזלת, ואת איכות התערובת, שמא היא ענייה מדי (מה שחושף הצבע של אלקטרודות המצתים). להתחממות מסוגלים לגרום גם מסנן דלק סתום חלקית ותקלה במערכת המזרימה אוויר למכל הדלק.

הייתי מסכים להחלפת סתם ראש המנוע ("פאקונג ראש") במקרה שהמוסך גילה סימני שמן בנוזל הקירור, או סימני נוזל קירור בשמן המנוע, וגם במקרה שהתגלו סימני C02 בנוזל הקירור.

ב"טיפ טיפה" הנוכחי אני כותב כמה מילים על רדיאטור שמן שמורכב בנוסף לרדיאטור המים. בדוק במוסך את האופציה, אם כל הכיוונים שתיארתי כאן ייכשלו.

שמעיה, רמת-מגשימים, בתגובה ל"שכשנבוא" ("המפתחות בפנים" 1,027): גם אני ממרום גילי חשבתי כי דבר לא השתנה באופניים, אך לפני כשלושה חודשים טיילתי במרוקו, ולהפתעתי ראיתי עשרות זוגות אופניים בחנייה ברחבי העיר במתכונת "תל-אופן", אשר דבר-מה בלתי ברור בהם משך את עיניי, עד שהבנתי מה איני רואה: לאופניים לא הייתה שרשרת, ובמקומה היה מוט גל הנעה!!!

לצערי לא ניתן היה להעמיק בבדיקה כדי להבין את יחס קורונה/ פיניון ויתרונות השיטה. למדתי כי כל החיים לומדים.

תשובה: תודה, זה מעניין, לא ידעתי שפתרון כזה קיים. אם תבקר שם שוב, ספר לנו איך זה עובד. אולי בשלב הבא בעלי הפטנט ירכיבו באופניים הללו גם תיבת הילוכים חצי אוטומטית, בעלת שני מצמדים בגודל מטבע של חמישה שקלים…

Bli sharsheret

אופניים ללא שרשרת – להשכרה במרוקו

 

 

 

 

 

שכשנבוא

אנוכי מקנא כשהוא קורא סיפורים של אחרים על ילדותם. כי בעיניו של הזקן, ההיזכרות בילדוּת נראית אבסטרקטית כמו הניסיון לתאר לעיוור את חיוכה המסתורי של הג'וקונדה

לך תדע אם מכריך המספרים על חוויותיהם בגיל הרך מפליגים על גלי פנטזיה שהם התרגלו להאמין בה, או שהשנתיים שהנוכחי בילה בגטו מחקו כמעט מזיכרונו את כל הדברים שקרו בתחילת דרכו – בביתו בוורשה ברחוב רֶמָרְסְקָה 2/4, ובהמשך בביתו הקיצי בעיירת הנופש אוֹטְבוֹצְק, שם תפסה אותנו המלחמה.

לפיכך, התמונות מתחילות להתגלגל מהרגע שמסרנו את כלבנו הקטן דראפק לשכנה גויה, מה שגרם לי ולאחותי לבכות כל הדרך מאוטבוצק דרך היערות אל הגטו, בכרכרה שאבא שכר כדי שלא נידחק בין מאות היהודים המגורשים שהלכו עם מזוודות לתחנת הרכבת.

הסאלטה האמיתית של הפעלולן

מהתקופה שלפני בית הקיץ באוטבוצק, שאליו עברנו מוורשה עקב מצב בריאותה של אמא, נשארו בזיכרוני רק רטרוספקציות בודדות, כמו ביקורים בחנויות של אבא או ערב בקרקס, שם מאחורי הקלעים הכרנו גוי פעלולן עשוי גומי בשם הֶרוֹנִים קוֹסְטְקָה, שאבא לקח אותו כשותף בעסקיו כדי שהלוגו הפולני "קוסטקה ושות'" יתנוסס על החנויות שהיו לאבא ברחוב הראשי בוורשה, לבל ינַפצו האנטישמים את שמשותיהן הגדולות.

והרונים קוסטקה זה, שאהבנו לשחק איתו, מצא אותנו אחר כך בדירתנו בגטו, שאליה הוא הגיע עם חבריו הגרמנים כדי לאיים על אבא.

גן עדן מטושטש

אבא שכר לנו בית קיץ בעיירה אוטבוצק כדי שסביבת גן העדן שם, יערות מלבלבים ואוויר צח, תתקן את הריאות של אמא. אלא שכפי שאני מספר בסרטי "שועל הכסף של פליציה ט'", סביבה ירוקה זו לא הספיקה לחולל את נפלאותיה.

מתקופת ילדותי באוטבוצק אני לא זוכר הרבה, חוץ מהטראומה והבכי ביום ההולדת שלי, כאשר קיבלתי אמנם את האופניים שהבטיחו לי ההורים – אלא שהיו אלה, גיליתי, האופניים של אחותי, בעלי מסגרת המתאימה לבנות. עברו שנים רבות עד שהשתחררתי ממפח נפש זה.

Otwock 1Otwock 3Otwock 4Otwock 2

הפסטורליה האחרונה: סוס העץ הלבן בעל הכתמים של הילד נראה בזיכרונותיו כמו הסוס שמשך את הכרכרה שהובילה אותו ואת משפחתו אל גטו ורשה.

זהו פרט משחזור הזיכרונות של הבמאי, שחזור מדויק ככל האפשר שנערך בשלב ההכנות להפקה ובזמן הצילומים. דאגה זו לא הצילה את הסרט "שועל הכסף של פליציה ט'" מגורלו. המפיק קטע את ההפקה, לא שילם לשחקנים ולא לצוות הצילום, פיזר כספים באופן חשוד, הפסיד במשפטו מול הספונסר, "המכון הפולני הממלכתי לקולנוע אמנותי", ואף כי מפיק זה לא החזיר את הכסף כפי שפסק בית המשפט, הוא עדיין שומר לעצמו את הזכויות על הסרט.

מה שייזכר אולי מ"גרסת הבמאי ובנו", שאורכה שעה וחצי, הוא הצילומים של יוֹלָה דִילֶבְסְקָה, המוזיקה של כריסטופר קוֹמֶדָה, הנופים האמיתיים והתפאורות המשחזרות את הבתים ואת הגטו, והדבר הכי חשוב, ההופעה המעולה של השחקנים הראשיים – יבגניה דודינה בשלושת תפקידיה (אמא, אשת גנרל ופסיכולוגית), אולק מיצנר בשני תפקידיו (אבא ונוסע באונייה עם כלב), ובוודאי משחקו של הילד אוסקר וחבריו הצעירים מבית היתומים בלודז'.

גיהנום זכור היטב

כך שסרט הזיכרונות שלי מתחיל לרוץ בגטו ורשה. משם נשארו לי פרטים שהייתי מעדיף לשכוח, כדי שאוכל להאמין במה שאני מעדיף להאמין, כמו אמונה בהשגחה ובטוב לב המגיעים מלמעלה, וכמו תקווה.

זכור לי בין השאר שלדירה שלנו בגטו היו מגיעים שכנים כדי לדבר עם אבא החוזר מותש מהעבודה. היו אלה יהודים חיוורים, אחוזי פחד, מבולבלים, ואנו, אחותי ואני, חיכינו שהם יישתו כבר מים וילכו, כדי שאבא יתיישב על קצה המיטה וימשיך לספר לנו את הסיפור שהוא החל בו אתמול, עד ששנינו נירדם.

"הוטל פולסקי"

ופעם הגיעה אל חדרנו החשוך תקוות השחרור, שאיזה אורח סיפר עליה בהתלהבות. שמענו ממנו שאפשר לקנות לכל המשפחה אזרחות זרה, להשיג דרכונים, ספק אמיתיים ספק מזויפים, ולעבור איתם לצד הארי של ורשה, אל "הוטל פּוֹלְסְקִי", מלון פולני קטן שהגרמנים עומדים לשלוח את דייריו מהשטח הכבוש על ידם אל מדינות שאינן קשורות במלחמה.

וכך, אל ארבעת הקירות שלנו הגיע רגע של תקווה, שנמוג עם משפט של אבא החרות בזיכרוני. אבא אמר ש"האידיליה של 'הוטל פולסקי' אינה רלוונטית לחיינו, כי אין לנו כסף".

ואמנם, עקב חוסר אמצעים לא הלכנו לחפש תקווה במלון הפולני השוכן בצד השני של חומות הגטו, וזה היה למזלנו, כי הגרמנים אכן הוציאו ממלון זה את דייריו העשירים והמאושרים, על חפציהם ותכשיטיהם – אך לא אל החופש כפי שהבטיחו המתווכים מהיודנראט אלא למחנות המוות.

ואם כך, משקר הפתגם היידישאי "לפני שהשמן ירזה, הרזה יתפגר". אלא שאת זה תפסתי רק אחרי המלחמה.

בוגדנות בגלגול מודרני

הבנתי גם את החשיבות שיש לזיכרונות במשך החיים, אם רק יודעים להשוות בין העבר ובין המציאות הנוכחית. כך למשל, עולם הפלאות של הסמארטפונים והאפליקציות מסוגל להתגלות כמו התרמית של "מלון פולסקי".

בהקשר זה, חשיבות מיוחדת מקבלת האזהרה שפרסמה מחלקת "פרויקט 0" של גוגל, שגילתה פרצה מסוכנת באבטחה של מודול Wi-Fi בסמארטפון. לפי האזהרה, כל משתמש עשוי להפוך למטרה של האקרים, אם בידו נמצא מכשיר העובד על אפליקציות Wi-Fi של Broadcom – וכאלה הם כל האייפונים דור רביעי, משנת 2010 ועד הדגמים החדשים. בסכנה עומדים גם סמארטפונים מבוססי אנדרואיד כמו Nexus 6 וגם Nexus 6P, וחלק מהדגמים המובילים של סאמסונג.

שימוש ברשת Wi-Fi במקום ציבורי שנמצא בו האקר (כמו שדה תעופה, מסעדות וכדומה) חושף אותנו לסכנה להפוך לקורבן התקפה. בכל רגע, מזהיר גוגל, מסוגל האקר להשתלט על הסמארטפון שבידינו מבלי שנדע על כך. פושע סייבר יכול לקרוא מיילים, לשמוע שיחות, לקרוא קבצים פרטיים ולגלות סיסמאות.

ההמצאה מעוקרת בכפייה

איכשהו קרה שבאֶלֶף ומשהו המדורים שכתבתי עד עתה, לא הוזכרה האבחנה שהמכונית הייתה ונשארה ההמצאה החשובה ביותר לציוויליזציה האנושית. לכן מצער שכל מכשירי התנועה הארבע-גלגליים שהיו גאוות המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 הופכים לנגד עינינו לסמארטפונים זזים, מה שמלהיב באופן חשוד את היצרנים המשווקים אותם. רק האופניים נשארו, מבחינה הנדסית וטכנולוגית, בערך כמו האופניים של אחותי אִירֶנָה בת העשר.

תהליך העיקור של המכוניות קורה ממש כעת, כלומר כעשר שנים מוקדם יותר מהתחזיות למהפך זה, שבו מכוניות אוטונומיות עומדות להשתלט על השטח, ולשנות במכה כואבת את כל מה שהאנושות התרגלה אליו במאה השנים האחרונות ומעלה.

המכוניות, המפוחדות מהגורל המר בנוסח "המלון הפולני" שמחכה להן בפינה, מאבדות כבר את אופיין האהוב על ידי תושבי הגלובוס. אזרחי כוכבנו אינם מסוגלים למנוע את הסכנה שהעתיד האלים והבלתי נמנע יחדל או-טו-טו להסתפק באיומים, ויעבור לפעולה ממשית וברברית, כלומר – ימחק ללא זכר את היחסים ההדדיים שהתקיימו עד עתה בין בני אדם לרכבם הפרטי.

המובלעת האחרונה נפרצה

רק האופניים, כפי שציינו, נשארו עם אותם אוכפים, כידונים, דוושות ושרשראות, אשר משרתים את הרוכבים גם כאשר כוח רגליהם ונפח ריאותיהם מקבלים חיזוק על ידי חשמל.

לכאורה, סבבה. אלא שבשל מִתקן מיוחד המאפשר להרכיב סמארטפון גם על האופניים התמימים השתנה אופי הרכיבה, המזכירה כעת, ברחובות העיר ועל פסי חצייה, תנועת שיכורים בערפל.

חבל שהפסקתי

במוסך העץ של הונדה CRX שלי תלויים על הקיר אופני מרוצים Bertin Duralinox צרפתיים, שלפני שלושים שנה בערך קניתי אותם חדשים ברמת-גן בחנות של אלי סמוכה, לאחר שידידי יעקב לנדאו גייס אותי להשתתף בטיולי הסופשבוע של המועדון "גלגלי עץ".

רכבנו בכבישים בינעירוניים, עד אשדוד וחזרה או צפונה, בערך 100 קילומטרים במכה. אופניים ותיקים אלה שנשארו לי שוקלים 7.5 קילו, פחות מאופני מרוצים חדשים העשויים טיטניום וסיבי פחם.

גם המכוניות של פעם היו קלות יותר מהדגמים המודרניים אשר מתהדרים לשווא בשמן. כמו למשל מיני קוּפֶּר "רטרו" שנקנתה על ידי ב-מ-וו.

העצב הנושך

אני נזכר בנוסטלגיה במיני קוּפֶּר בגרסת מונטה-קארלו שקניתי בלונדון, בסדנת המרוצים של BMC  (בריטיש מוטור קואורפוריישן). התכוונתי להשתתף איתה באליפות פולין בראלי ואחר כך באליפות אירופה. מה שלא קרה.

אמנם המיני קופרים ששופרו באותה סדנה בלונדון יחד עם קופר שלי לקחו מקומות ראשונים בראלי מונטה-קארלו – אך אני נשארתי בוורשה. כי קופר שלי סירבה לתפקד, ומכל אירוע ספורטיבי הייתה חוזרת הביתה על משאית.

זה לא הפריע לי לאהוב אותה, לרדת בלילה לחצר החשוכה כדי לוודא שלבריטית שלי לא אוּנָה דבר, לשבת בתוכה כדי לחוש ברוח הקרב שלה, רוח רדומה ובלתי מנוצלת ממש כמו הרעיונות הקולנועיים שלי, שגם הם זכו לביטוי רק בחלקם המינורי.

וכך, הייתי יורד בבוקר אל קופר שלי עם דלי, רוחץ אותה בדייקנות, מתניע אותה, והייתי מאושר כאשר המפלט של מיס דיאנה היה מנגן בקול גברי דווקא, בבס-בריטון, ומחוג לחץ השמן של הגזעית שלי ריחם עליי ולא צנח לאפס.

פחות זה טוב יותר

קופר זו לימדה אותי שמינימום סוויצ'ים, מתגים ומנופים, המותקנים במקומות הנכונים, מאפשרים להתרכז בנהיגה ורק בנהיגה. היא לימדה ששום-כלום לא מוכרח להחליף אותך, לא בהחלטות ולא בפעולות נהיגה ממשיות. שרק אתה הנהג מחליט – בעזרת דמיון פרוע ככל האפשר, בעזרת שלוש הדוושות, בעזרת ההגה הדק אשר מתחמם באחיזה הדוקה ובעזרת בלם היד.

בדלת שמאל של קופר המיתולוגית שלי, כמו גם בדלת הנווט, לא היו שמשות רגילות עם מנואלות, כמקובל כבר אז, אלא סתם חלונות פלסטיק הזזים במסילה. זהו הרָכִיב העיקרי בקופר המצביע על המאמץ להשיג בשבילה משקל זבוב – היתרון הכי חשוב של הבריטית לא רק לעומת מתחרותיה על כתר בעולם הראלי, אלא גם לצורך הנאה יומיומית בנהיגה.

בנוסף למשקל קליל הייתה קופר שלי מצוידת גם בזוג מאיידי SU מוגדלים, במנוע 1.3 ליטרים ששופר לכדי 137 כ"ס N/A (נטול טורבו), בתיבת הילוכים קצרה, בדיפרנציאל ננעל ובארבעה גלגלים קטנים ונמרצים לבושי צמיגי דאנלופ ספורט. זה מה שאהבתי.

עָבָה שכבר אינה תאווה

אני חושב על מיני שלי מתחילת שנות השישים כעת, כעבור חצי מאה, כאשר אני מתיישב במיני "קאנטרימן" קרוסאובר החדשה. היא כבר לא מיני ולא רטרו, כי אכלה תרד גרמני במפעל של ב-מ-וו, השמינה כפליים כמעט מסבתה הבריטית והתרחבה לכל הכיוונים, "לנוחותם של הנהג והנוסעים", טוענים היצרנים והמשווקים בצדק אולי, שהרי גם נהגיה הנוכחיים של מיני (אלק) השמינו, וכך גם נוסעיהם.

תסריט תמורת פיטומית?

אלא ש"מיני" קאנטרימן החדשה הצטיידה לא רק במידות חדשות, אלא גם בכל מה שאפשר להצטייד בו כדי להיות in בין המכוניות שהפכו לסמארטפונים.

ספק רב אם הייתי בוחר במיני קאנטרימן מפוטמת אלקטרוניקה זו, לוּ איזה מפיק אמריקני אמביציוזי דיו היה קונה ממני שוב את התסריט "אונייה לאדיס-אבבה", המספר על גורלו של יהודי שנמלט מהגטו. הסיפור שבזכותו קניתי לי אז את מיני קופר המקורית.

אמנם הזכויות על "אדיס-אבבה" שלי חזרו אליי, אך אף קונה לא נראה באופק, וטוב שכך, כי ממילא קופר של היום היא קופר כמו שאני רקדן באלט טיבטי.

וחוץ מזה, למה לי בהרפתקה קולנועית חדשה, כאשר עודני עולה על קירות בגלל הפרשה המביכה של הסרט "שועל הכסף", אשר נמצא ב"גרסת הבמאי ובנו", שאסור לי עדיין להקרין כדי לא להפר את הזכויות של המפיק הנוכל.

mini cooper czaruje

בחרתי רע. את האדומה מצד ימין בחר הנהג הפיני מאקינן, שניצח איתה בראלי מונטה-קארלו. בירוקה נסע הפיני השני, אלטונן, שעמד אף הוא על הפודיום. את האדומה מצד שמאל לקחתי אני תמורת 750 גיניאות (כ-800 פאונד) 

מבחינת הבנה, אני מסודר

ואם ברצוני במכונית שתבין אותי, די לי לחפש הבנה וחיזוק בקרב בנותיי – שתי יפניות, איטלקייה ובווארית, הדורשת לאחרונה לכנות אותה Hungry Heidi – שלשמחתי אינן נגועות בתסמיני סמארטפוניזציה.

ארבע גזעיות אלה, שמחכות לי בכפר נופש פולני, היו מוכנות לקחת מעולם הרכב המודרני רק דבר אחד: את המנגנון המתוחכם שמותקן באופל אינסיגניה החדשה, אשר יודע להעביר בכניסה לסיבוב את רוב כוח המנוע אל הגלגל החיצוני ביחס לסיבוב. לא כמו מאזדה 6 הטיפשה, שבטרם סיבוב מבצעת רק בלימה כדי להצמיד את הציר הקדמי לקרקע.

חגיגת עצמאות

מיני קוּפֶּר "קאנטרימן", סמארטפונית מודרנית, אינה קוסמת לקשיש המורשה גם בגלל החשד שהיא עלולה להתנהג כמו הסמארטפון שלי, אשר בהפגנה של עצמאות מערבל את רשימת הקשרים, ומחליף חופשי בין תמונות הפנים ובין מספרי הטלפון של מכריי.

ניסיונות תיקון של סטיית הסמארטפון לא הועילו, ובלית ברירה הוציא הקשיש המורשה מהמגרה את נוקיה 530-10 הוותיק, אשר על מסך הפתיחה שלו מופיע המוטו Non Omnis Moriar (לטינית: לא כולי מת), אשר שתלתי אי-פעם והוא עודנו בתוקף.

נוקיה עתיק זה אינו מתבלבל, אינו מלשין על תנועותיי, ואינו דורש הטענה פעמיים ביום כמו סמארטפון אלא רק פעם בשבוע.

לנשנש את צפיחית ההווה

האם המכונית הסמארטפונית היא אכן טרף קל להאקרים, אשר מסוגלים בקלות לא רק לגנוב אותה מתי שבא להם אלא גם לשלוט עליה בזמן שבעליה החוקיים נוהגים בה?

כי אם זה כך, אז אולי כדאי ללכת אחר הזקן שחזר אל הנוקיה העתיק, ולנצל את האפשרות החוקית, שנמצאת עדיין בתוקף, להמשיך לחיות עם המכונית הוותיקה. כל זמן שדחפורי ה"קִדמה" לא יעלו עליה.

טיפ טיפה: חומדת את הקול

גוגל פנתה לקשיש המורשה בשאלת "כן או לא" אם הזקן ירשה לפירמה להשתמש במיקרופון המותקן במחשבים שלו. "אמנם אני לא כזה זהיר", עונה הזקן, אך מודה שהוא מיישם את המלצתם של מומחים ברשת, ומדביק סלוטייפ שחור על העדשות של הלפטופ ThinkPad והלפטופ MacBook המשרתים אותו.

אלא שבכל זאת, שאלה תמימה זו של הסקרנית הכפייתית גוגל הצליחה לסמר את שערותינו על הראש. כי הנה, הוטחה בנו העובדה שהאפשרות לעקוב אחר התנועות שלנו כדי לרשום יומן היכן אנו נמצאים, עם מי אנו נפגשים, מתי ואיפה – כבר אינה מספקת את מציצנותו של הרכלן הגדול. מנוול זה מעוניין עכשיו לשמוע מה קורה בביתנו, גם כאשר המחשב סגור.

מה גוגל ייזום הלאה, ומה הוא עוד עומד לדרוש? את מי ומה הוא משרת?

שואלים את אדוארד

נעמי: האם יש כיום רכב כלשהו שהוא תחליף ראוי ל"טנק" החביב עליי, וולבו 940GLS ? ברור לי שרכב זה אינו מהאהובים עליך… מכיוון שהוא אינו מיוצר עוד, החלפתי לאחר התלבטויות באקורד, אבל זה לא זה.

אנו מחפשים רכב כבד אבל משמח (זווית הסיבוב של הוולוו והתנהגותה בחניות – אין דברים כאלו), שיגן על נוסעיו בכבישי הגליל הפראיים.

תשובה: היורשת המוצלחת ביותר לוולבו שלכם היא וולבו 940 צעירה יותר, או בעלת קילומטראז' צנוע. אם לא תמצאו כזו, כדאי לבדוק את האופציה של מרצדס יד שנייה במחיר סביר.

ואם הרעיון של מרצדס צורם לכם, מסיבה ברורה, אז נשארות היפניות: הונדה (אך לא אקורד אלא לג'נד) או ניסאן מקסימה.

מחיר הפחד

אין ברירה אלא להתרגל שצווארי סובל מנשיפת הזִקנה, ושבהתאם לתופעה זו השתנה לרעה שיתוף הפעולה ביני ובין גלגל ההגה מתוצרת נארדי ושלוש דוושות הפלא, אשר היו לקשיש המורשה כחברי נפש אחרונים ופתאום הם מלשינים עליי לאוזני. "ברחה ממך המציאות", לוחשת דוושת המצמד

הם לא יודעים שאתה טמנת לעצמך את כל שלבי המבחן האכזריים. כמו כניסה לחניון תת-קרקעי מסוים בתל-אביב שבְּעָבָר הסתובבת בין אותם עמודים בו ואותן פניות חדות בדוושת גז לחוצה עד הרצפה.

וכמו הסיבוב הקרוב לביתך בגולה, שכבר למדת לעבור אותו ב-140 קמ"ש כאילו הוא לא קיים, ואילו כעת, עם צמיגי סליקס הנפלאים של טויו ועם סט בולמי קוני המכוּוָנִים לשני שלישים מהקשיחות – אתה בולם לפניו ועובר אותו ב-110 קמ"ש זהירים.

תוגת הנורמטיביוּת

האם ייתכן שהקשיש המורשה, אשר השתקע בי כאילו אני שייך לו, יתחיל לנהוג כמו אזרח נורמטיבי גם בכביש האגדי שבין ערד לים המלח? בתוואי נפתל זה אהבנו, אני ומכוניותיי, להתחרות באופנוענים, אשר לפני המדרון עקוב-הפיתולים עמדו והתפללו בתחנת הדלק.

האם קרב היום שגם אתה, המופחד על ידי המציאות, תפסיק להסתמך על הראי, וכמו שכניך תתחיל לסובב ראשך לכל הכיוונים באוזלת אמון?

כוכב הגעגועים

בין כך ובין כך אתה תופס את עצמך, במכוניתך ומחוצה לה, טובע בזיכרונות, חוזר שוב ושוב, ספק באובססיביות ספק באופן הכרחי, אל אותה חבורת דמויות אשר היו יקרות מכדי להישאר על כוכבנו, ועל כן הן אינן.

בגלל הֶיצֵף הגעגועים אל הנפשות שתרמו לבניית חייך, נראה לך טבעי להזכיר במדור פָּנִים השייכות לעבר הרחוק, כמו הבמאי-צייר טדיאוש קנטור, הצייר-פילוסוף והמומחה לדתות יֶזִ'י נוֹבוֹשֶלְסְקִי, איש "קול ישראל" הנריק יוּנְגֶרְוִירְט שהיה מאוהב באבני ירושלים, אמן התיאטרון חנוך לוין, המסאי והמתרגם יורם ברונובסקי, וגם שניים-שלושה אלופי מרוצים אגדתיים ובהם הנהגת פט מוֹס.

נדיר יותר שאתה מזכיר כאן את אלו שלא הצלחת או לא רצית להכיר באופן אישי. כזה הוא הסופר הפולני מארֶק חְוואסְקוֹ, שלא היו בינינו קשרי ידידות כלשהם, אך מכיוון שהייתי קורא נלהב שלו הוא בכל זאת חלק מתולדות האני. הנה הסיפור עליו:

נפגשנו רק בגזיר עיתון

בחצי המאה הקודמת למדתי באקדמיה לקולנוע בלודז', והתקיימתי בזכות עבודות שונות כמו עיצוב תפאורות, רישום בפחם של דיוקנאות ענק של הרביעייה מרקס-אנגלס-לנין-סטלין, וכתיבה של ביקורות קולנוע, תיאטרון ואמנות בעיתונים ובירחונים.

ידידה שלי, אָגְנְיֶישְקָה אוֹשֶצְקָה, מלחינת פזמונים ידועה, הייתה מאוהבת בסופר מארק חוואסקו ורצתה להכיר בינינו. היא הפתיעה אותי כאשר גזרה מהעיתון ומסרה לחוואסקו את הביקורת שכתבתי על הסרט "מחיר הפחד" של הבמאי הצרפתי אנרי קלוּזוֹ. חוואסקו הודה, סיפרה לי אגניישקה, שגם עליו עשתה רושם בלתי נשכח אותה סצנה בסרט המתרחשת בין הצרפתים הזרוקים באורוגוואי באין פת לחם.

"במיוחד ריגש את חוואסקו הדיאלוג שאתה ציטטת בהתפעלות", הוסיפה אגניישקה, שהתכוונה לאותו דו-שיח מזעזע שבין נהג משאית המוות מָרְיוֹ (איב מונטאן) ובין ג'ו (צ'רלס ואנֶל) הפצוע אנושות, אשר בכוחותיו האחרונים לוחש למריו בתסכול שהוא זוכר איזו חומה מסתורית בפריז שתמיד רצה לגלות מה יש בצדה השני, ולא הספיק.

– "אין לך מה להצטער", עונה לו מריו. "אני מכיר את החומה הזו, גרתי קרוב אליה די שנים".

– "אז מה יש מאחוריה? ספר לי", מבקש ג'ו הגוסס, כאילו בתקווה שהידע הזה על החומה יגרש ממנו את מלאך המוות. "מה יש שם, אנא אמור לי".

– "כלום", עונה לו מריו, "ממש אין שם כלום…".

ויתרתי על ההיכרות איתו

אך עם כל ההערכה שלי כלפי הכתיבה של חוואסקו, התחמקתי מלהכיר אותו, עקב ההבנה שיש לו די חסידים גם בלעדיי, ועוד בגלל העובדה המביכה שבנוסף לנשים יפות תמכו בחוואסקו גם שני סופרים ידועי שם בעלי סטייה מינית שהם לא הסתירו, להפך, והוא עזב את פולין בעזרתם, גם הכספית, כדי לחפש את מזלו במערב.

חוואסקו נסע חדור תקווה, והתאכזב כמעט מיד מהעולם החופשי. כי הסופר הצעיר והכישרוני, שהגיע מוורשה אפוף הילה של מהפכן לוחם, התקבל בחשדנות על ידי המהגרים הפולנים הוותיקים במערב, שראו בחוואסקו רק העתק זול ומזויף של ג'יימס דין.

וכך, הסופר השאפתן נחת במציאות זרה שאינה מתלהבת ממנו ומהסיפורים הקצרים שלו, אשר היו אהודים בוורשה ואף נערצים, בהיותם שונים מהתוצרת המקומית, ששירתה ברובה את השלטון הקומוניסטי.

לא רק שאווירת המיתוס סביב חוואסקו בנוסח "נהג המשאית הכותב" נשארה בפולין האבודה, הסופר המהגר עוד סבל נפשית בגלל רומן שלו עם שחקנית קולנוע גרמנייה בשם סוניה זימן, שהייתה מבוססת דייה כדי לפרנס אותו. חוואסקו, המושפל מכך שהוא מוחזק על ידה, כינה אותה בחיבה מרירה "גסטאפו שלי", וברח ממנה אל מדינת היהודים.

בוהמיין בין כובעי טמבל

חוואסקו הגיע ארצה זמן קצר אחרי העלייה הגדולה של יהודי פולין ב-1956, והעולים החדשים של אז קיבלו באהבה ובהבנה את הגוי הכריזמטי, שניסה לכבוש לבבות מתל-אביב ועד אילת.

האגדה שלו עבדה בישראל הצעירה למרות סגנון החיים הזר והפרוע שהוא הציע למקומיים, סגנון שלא היה מקובל בקרב האנושות הציונית הפוריטנית של אז, הלא שתויה ולא דקדנטית כמו במזרח אירופה.

שטן בשדה שיפון

היה זה רק עניין של זמן עד שמארק חוואסקו ימשוך אש גם ביישוב היהודי המהוגן והצנוע. ואמנם, הטבלואיד "מעריב", שראה אז בעצמו לוחם על עקרונות מוסריים כביכול, האשים את חוואסקו המשתולל שהוא בסך הכול "פסטרנק הפולני". כך הכריזו המעריבים באינפנטיליות פרובינציאלית, שכן הם לא היו מסוגלים לדעת שההסתבכויות של חוואסקו הן תוצאה של תסכול, סכסוך עם נפשו, כאב וגעגועיו העזים לימי הזוהר שהוא החמיץ עם עזיבתו את פולין.

הכתבים העבריים לא היו יכולים לנחש גם שהאורח הזמני חוואסקו המשוטט בשדות השיפון העבריים מחפש את דרכו הנפשית, הרוחנית והספרותית במדף העליון, בהשפעת הסופר הרוסי איסאק באבל ואמריקנים כמו ג'ון סטיינבק, ג'יי די סאלינג'ר, ארנסט המינגווי, ובוודאי בהשפעת הצרפתי ג'ורג' ארנו (Arnaud), שכתב בין השאר את הספר "מחיר הפחד", שהבמאי קלוזו הפך לסרט.

ברדיפה קבוצתית, ואף סוג של לינץ' אכזרי, הלשינו הכתבים של "מעריב" ו"דבר" על מעלליו של חוואסקו, השמיצו אותו ברדיו, והציגו אותו כדמות שטנית הזרוקה במקומות ציבוריים, שותה עד איבוד עשתונות והולכת מכות בכל הזדמנות. "חוואסקו אינו מתאים לנו", קבעו ופרסמו מהנדסי הנפשות העבריים, כולל שבועון הרכילות "העולם הזה" ועורכו אורי אבנרי, אשר תופעה פסיכולוגית בלתי מובנת כמו אהבתו של הגוי חוואסקו ליישוב היהודי נראתה לו חשודה.

רייך, הוליווד, רייך

אחר כך חוואסקו חזר לרייך הרביעי אל השחקנית סוניה זימן, וברח ממנה שוב, הפעם ללוס-אנג'לס, מוזמן על ידי הבמאי רומן פולנסקי כדי לכתוב בשבילו תסריט. אך חוואסקו גורש בבושת פנים מביתו של פולנסקי, שהתאכזב מהרעיונות של הסופר, אשר לא תאמו לדעתו את הרמה ההוליוודית.

חוואסקו התגבר על ההשפלה, נשאר בלוס-אנג'לס, מצא עבודות מזדמנות במפעלים, והתרועע עם חבורת בטלנים פולנים שחיו שם, אשר כמותו היו אחוזים בתסכול, בשתייה ובסמים. ההידרדרות נמשכה עד שחוואסקו עזב את אמריקה והתאבד במלון גרמני זול.

בידיעה על מותו צוין כי הגרמנים מצאו בכיסו כרטיס טיסה לישראל, כאילו הוא תכנן לחזור למדינת היהודים כי פולין הקומוניסטית סגרה בפניו את הכניסה.

*

מרתק גם היום: דמותו יוצאת הדופן, נפתולי חייו ויצירתו של הסופר הפולני מארֶק חְוואסְקוֹ היו הנושאים של אירוע שארגן ביום שישי שעבר המכון הפולני, הממוקם ב"בית פסגות" שבשדרות רוטשילד. לאירוע, שנערך בספריית המכון, הגיעו ישראלים דוברי פולנית, שחלקם זוכרים את חוואסקו, שבשנות החמישים של המאה שעברה חיפש במדינת היהודים בית חם.

הנוכחים החליפו זיכרונות הקשורים בסופר, שהזכיר להם את המקום שממנו באו, ואשר הפרוזה שלו עודנה מרתקת גם כיום. הם סיפרו כי ניסו לעזור לחוואסקו שנחת במדינת ישראל הצעירה, עטפו אותו בחום, אהבו אותו וחלקו איתו את אכזבותיו.

באירוע מרגש זה הקריאו מסיפוריו של חוואסקו הקשורים בישראל, והבמאי אורי בר-און סיפר על תחקיר שעשה לקראת סרטו התיעודי על הקשרים שבין חוואסקו ומדינת היהודים אשר הקסימה כה את הסופר.

"אלא שאין לשכוח", סיפר הזקן לנוכחים באותו אירוע, ותיקי הקהילה הפולנית בתל-אביב, "שבהיותו בלוס-אנג'לס הרחוקה, חוואסקו שלכם, השתוי והמבלה בסגנון פרוע, דחף למדרון את המלחין כריסטופר קומדה, חברי הטוב, שלפני שעשה קריירה בהוליווד כתב מוזיקה לרוב הסרטים הקצרים שביימתי. דחיפה זו של חוואסקו גרמה למותו של קומדה", אמר אנוכי והוסיף: "התאבדותו של הסופר חוואסקו, כתוצאה מרגשי אשם עמוקים על מעשהו, אינה מוחקת ממנו את האחריות למקרה הטרגי".

Hłasko 1Hłasko et KomedaCena strachu explosiveCena Strachu 1

בתצלומים: הסופר מארק חוואסקו; חוואסקו מחבק את המלחין כריסטופר קומדה; ושתי תמונות מתוך הסרט "מחיר הפחד"

Cena Strachu plakat

"מחיר הפחד" של הבמאי הצרפתי אנרי קלוזו (1953), thriller שחור-לבן שהיה גאוות תעשיית הסרטים הצרפתית במאה הקודמת, מילא את בתי הקולנוע, זכה בפסטיבלי קאן ("דקל הזהב") וברלין ("דב הזהב"), ופתח את דרכו של ז'אנר ה"סרטי פעולה" הפופולרי.  

האם ייתכן שסופו של "מחיר הפחד" – התאבדותו של הגיבור מריו (איב מונטאן) בנסיעת סלאלום מטורפת של המשאית לצלילי ואלס "הדנובה הכחולה" של שטראוס – השפיע על התאבדותו של הסופר מארק חוואסקו, חסידו המושבע של סרט זה? הרי גם הדמות הקולנועית מריו האשימה את עצמה במותו של חבר.

עוד דוגמה לקשרים שבין בדיון ספרותי-קולנועי לחיים האמיתיים

טיפ טיפה: שמפו נגד קשקשי הזמן

המדור קיבל למבחן סט תכשירי ניקוי וטיפוח לרכב של חברת Sanox. הוצאנו מהחניון התת-קרקעי את אלפא 33 IE בת ה-22 – נסיינית אידיאלית, שהרי כישרון בחידוש צבע ישן הוא הקטע שמבדיל בין תוצרת טובה ובין כימיקלים טובים פחות או לא שווים כלל התעניינות. השמפו של סונאקס הפתיע לטובה. הוא לא רק ניקה אלא גם הותיר שכבת וקס מבריקה, והירוק המטאלי של אלפא הבהיק כמו בצעירותו.

– "איך אתה שומר על הצבע הזה?", שאל אותי עובר אורח.

– "ביקשתי את אלפא לא לצאת מהחניון התת-קרקעי", עניתי, "וחוץ מזה אני עובד עם סונאקס", הצבעתי על מכל הפלסטיק.

הייתי שבע רצון גם מהספוג הדו-צדדי של הפירמה, בעל שני משטחי קרצוף שונים, הסופח מהדלי כמויות מים ענקיות. אלא שלצערי הספוג חדל לשרת אותנו, משום שמישהו חסר מצפון גנב אותו כאשר הנחתי לרגע את ספוג זה על גגה של אלפא כדי למלא את הדלי בעוד מים. "מה הסיכוי שיגנבו לך ספוג, מוצלח ככל שיהיה, בשכונה של עשירים, בחצי הדקה המצ'וקמקת שהפנית לו את גבך?", הגיבה תושבת פרבר משועשעת שסיפרתי לה על המקרה.

החלטתי שאת המשך המבחן לסונאקסים – כולל תכשירים לִפְנִים המכונית – אעשה בגולה על ארבע בנותיי, הזקוקות לרחיצה אחרי החורף הארוך שקפח עליהן, כל אחת במוסך שלה. והרי בבית קיץ זה אני ממילא משתמש בתוצרת סונאקס, הפופולרית במדינת הלועזיטים. והרי שתי היפניות, האיטלקייה והבווארית דורשות כבר מזמן להצטלם אחרי אמבטיה.

שואלים את אדוארד

איציק, רחובות: הלך הגיר. מה עושים?

א. חדש?

ב. לשפץ הקיים?

ג. לקנות משומש ממגרש?

תשובה: א. רק אם אין ברירה.

ב. אם תמצא חלקים ומומחה לשיפוץ.

ג. האופציה ההגיונית ביותר.

רבקה גולדברג: הנני פונה אליך בתקווה לקבל מענה לבעיה של סרבניתי – יונדאי אקסנט 2008 אוטומטית. בחודשים האחרונים התעוררו בעיות בהתנעה. בחנות שבה נרכש המצבר לפני כשנתיים בדקו, וטענו כי המצבר תקין וכנראה קיימת בעיה של זליגת חשמל.

פניתי לחשמלאי אמין, שמצא דיבורית נסתרת מהעבר שכנראה הייתה אחראית לתקלה. הוא תיקן זאת ועוד תקלות קטנות, וטען כי בדיקת המצבר במכשיר מקצועי מוכיחה שהמצבר אינו תקין.

לאחר כמה ימים שהתקלה לא נפתרה החלפתי מצבר. הרווחה ארכה כשבוע ימים, ושוב אני נתקלת בבעיה. עייפתי להסתובב מאחד לשני ללא פתרון. אשמח לשמע את דעתך מי ה"אשם" ולמי עליי לפנות.

תשובה: אם הקשיים בהתנעה אכן קורים בגלל בעיית חשמל, אז ייתכן שהסיבה היא בנאלית ביותר – כמו למשל מגעים רופפים בכבל הראשי של המינוס שיוצא מהמצבר.

ובקשר למצבר עצמו: כדאי לך לקנות מכשיר מולטימטר (שמחירו לא מגיע ל-100 שקלים), ולבדוק באמצעותו בבוקר את כמות הוולטים שיש במצבר. אם המצבר תקין, המולטימטר אמור להצביע על 12.5 וולט. גם סטייה של עשירית לכאן ולכאן היא בסדר. כעת יש לבצע את הבדיקה במנוע פועל: אם את מצליחה להתניע והמנוע מטרטר בסיבובי סרק, אז אותו מכשיר מולטימטר אמור להצביע הפעם על 14.5 וולט. גם כאן מותרת סטייה זעירה לשני הכיוונים.

אם הבדיקה שתערכי למצבר במנוע פועל תגלה פחות מ-13.5 וולט – זהו סימן שהאלטרנטור במכוניתך אינו תקין. במצב כזה יש לתקן את האלטרנטור או להחליפו, כי בגללו המצבר אינו מקבל טעינה נאותה בעת נסיעה (וזאת עוד לפני זליגת החשמל שהמצבר סובל ממנה אולי).

את המדידות במולטימטר יש לבצע לפי הנחיות היצרן המופיעות בדף הסבר (את הפלוס של המכשיר יש להצמיד לקוטב הפלוס של המצבר, ואת המינוס של המכשיר לקוטב המינוס של המצבר). אותו מולטימטר עוזר גם באיתור זליגת החשמל, אבל זו כבר דרגה טכנית גבוהה יותר, ומוטב להיעזר באיש מקצוע.

דן כהנא מספק אזהרה ידידותית בנושא רכב חדש:

מזל טוב! רכשת רכב חדש. אבל האם הוא באמת כזה?… לאחרונה רבו ה"מבצעים" והמחירים המפתים, אבל מניסיון אישי, יש לבדוק שני דברים:

1. להקיש את מספר השלדה המלא באתר

http://www.vindecoderz.com

ולגלות איזה מודל הוא באמת, ולא להסתפק בהגדרה הסתמית "תאריך עלייה לכביש". רכב שנקנה בתחילת 2017 הוא לא בהכרח מודל 2017. הבעיה היא בפירוש תקנה 282 לרישום רכב חדש, המאפשרת ליבואנים למכור רכב שטרם חלפה שנה מיום ייצורו כרכב חדש, הווה אומר, גם אם הוא בן 364 ימים…

כעיקרון אין כאן עברה על החוק מצד יבואן זה או אחר, אלא התנהלות לפי השינוי המוזר בתקנות, ששווה לבדוק מי ומדוע שינה אותן. לפי השינוי הזה, במקום לרשום ברישיון הרכב את תאריך קנייתו ואת המודל האמיתי שלו, כפי שנהוג כיום ברוב הארצות והיה נהוג בארצנו עד מארס 2008 – רושמים כיום רק תאריך עלייה לכביש, והלקוח התמים חושב כי קיבל רכב  מודל 2017…

2. מומלץ מאוד לבדוק בגוגל איך נראה הרכב המתפרסם ב"מבצעים" רעשניים! פשוט להקיש באנגלית את שם היצרן פלוס שם הדגם פלוס 2017. לפעמים יש כמה הפתעות, וייזהר הקונה.

אשמח אם תמצא לנחוץ לתת במה לבעייתיות הזו. יש לי עוד המון חומר, כולל חומר המחשיד יבואנים מסוימים בייבוא כלי רכב משומשים, אולי מליסינג – ומכירתם כחדשים.

תשובה: תודה על ההמלצה בנושא המטריד והמעציב. נושא זה דורש טיפול של כתבי כלכלה המתמחים בחקר התופעה של רדיפת בצע בגילוייה השונים. ועד שייערך תחקיר כזה, הנה פרסמנו את אזהרתך, שאין מה להוסיף עליה.

חרל"פיאדה  

לפי הכרזה של מר שמואל חרל"פ שהתפוצצה על דפי דה מרקר, כבר ב-2030 יסולקו מכוניותינו האהובות לטובת מכשירי תנועה אוטומטיים, ונהיגה תהפוך לעברה פלילית. לאור הפתגם היידישאי הוותיק "בעל המאה הוא בעל הדעה", אין ברירה אלא להאמין למר חרל"פ, גם אם תוכן הכרזתו עומד להטיל על חיינו חושך עוין מאי-פעם

מר שמואל חרל"פ, מבעלי המניות הגדולים בגיבורת החודש מובילאיי, שנמכרה ב-15 מיליארד ירוקים לאינטל, טוען שהעסקה הפתיעה אותו. אמנם ב"כלכליסט" נכתב שדירקטוריון מובילאיי דן בעסקה עוד בינואר, אבל לא לנו לחפש את האמת.

חרל"פ הוא גם יבואן מיצובישי, ואני הספקתי כבר להתאכזב מקודמו, אשר בסוף שנות השמונים התחיל לשווק בארץ את דגמיה של פירמה יפנית זו, וסיפק לאנסר חדשה אחת, לבנה, למבחן דרכים של "טורבו", הירחון שערכתי אז.

נסענו בלאנסר זו, נהנינו, ערכנו לה סלאלום תקני כדי לבדוק את אחיזת הכביש, זממנו לעמת אותה מול סובארו ליאונה, ורשמנו את ההבדלים בין לאנסר ריקה (זולת הנהג) ובין לאנסר הנושאת חמישה נוסעים וציוד בתא המטען – איך היא בולמת בהיותה קלה ובהיותה עמוסה.

מבחנים כאלה יצאו מהאופנה, כי היבואנים לא אהבו אותם.

החטא ועונשו

בכל אופן, הזיכרון לוחש לי שלאנסר עמדה בגבורה בדרישות המבחן, ואנו המשכנו אל צילומי סטילס. מצאנו חלקת טבע רומנטית, צילמנו את היפנית בכל הפוזות, ובטיפשותנו השארנו אותה חונה בפנסים דולקים כאשר צוות המבחן התיישב על הדשא ופתח צידניות של אוכל ושתייה, כי שום קפיטריה או מזנון לא נמצאו בקרבת אתר הצילומים שבחר הצלם רונן טופלברג.

וכאשר נגמרה הסעודה והתיישבנו חזרה בלאנסר, היא סירבה להתניע. כי כפי שהזכרתי כבר, זלזלנו בחוקי החשמל והנחנו לסוללה להתרוקן. לוּ לאנסר הייתה ידנית היינו מתניעים אותה בדחיפה, אלא שבגלל הגיר האוטומטי נאלצנו לדחוף אותה קילומטרים רבים עד הַגיענו אל חיק הציוויליזציה, שם נפשות טובות עזרו לנו עם כבלים. בושה.

ודאי שאפשר היה לשתוק לגבי המקרה המביך, אלא שמשום-מה בחרתי לספר על תקרית זו בכתבה שפרסמתי על לאנסר. בסוג של אוטו-אירוניה מרוצה מעצמה, הודיתי שהשארנו בטעות פנסים דולקים, והוספתי כי "נפשו הטהורה של המצבר עלתה השמיימה בתקווה שבצד השני של הקשת היא תזכה בחופש ובמנוחה, ללא צורך לשרת בוולטים ובאמפרים בוחני 'טורבו' טיפשים".

הכול בגלל שורה אחת

הייתי די מבסוט כאשר עורכת הלשון של "טורבו" חוה לנדאו העירה כי הופתעה מהאומץ שלי להודות בטעות הבוחנים. "מוצא חן בעיניי סגנון ההתוודות שלך, שאני מגלה בו נטיות פואטיות", החמיאה לעורך שהייתי.

אך לא הספקנו להשתכשך בעלי הדפנה, וכבר התקשר אלינו יבואן מיצובישי דאז, רותח על פרסום המידע שמצבר הלאנסר התרוקן לנו במבחן. "בגלל המשפט שלכם על המצבר שהתרוקן, נפגע קשות שיווק הלאנסר", זעם האיש.

"אבל הכתבה שבישלנו על הלאנסר הייתה חיובית דווקא", ניסיתי להזכיר, אך היבואן צעק שהוא החליט להפסיק לספק לנו מכוניות מבחן. "מעתה ועד הנֶצח, ירחון 'טורבו' מחוק אצלי", הודיע בעל המאה לפני שטרק את השפופרת.

ואכן נאלצנו להסתדר אחר כך בלי מיצובישי ובלי סובארו, כי גם יבואן סובארו ברקוביץ', אף הוא בעל מאה ודעה, כעס על הכתבה שפרסמנו על לאנסר. לדבריו של ברקוביץ', אם כבר שיבחנו כל כך את היפנית המתחרה בסחורתו, היינו צריכים באותה הזדמנות להוסיף הערה מסתייגת, הקובעת כי סובארו ליאונה היא עודנה המכונית הלאומית, ושום מיצובישי, מוצלחת ככל שתהיה, לא תזכה למעמד כזה.

הפעם, האיום כואב

וכעת, יבואן מיצובישי הנוכחי שמואל חרל"פ משמיע איום אחר, כואב יותר, ולפיו מבול המכוניות האוטונומיות יפרוץ כבר בעוד 13 שנה. חרל"פ הוא לארג' יותר מחבריו-שותפיו במובילאיי אבירם זיו ואמנון שעשוע, הסבורים כי האוטונומיות יגיעו לכבישים בעוד 4 שנים בלבד, כלומר עוד לפני שנהיגה עצמית תהיה אסורה לפי חוק.

ואם כך יהיה, אז אנו, המכורים לנהיגה, נצטרך להתחיל לחשוב לאן לברוח כדי לתפקד עדיין על המנוע ועל ההגה.

פוזה של נאורוּת מוטרדת

ד"ר שמואל חרל"פ אינו מודאג מהסכנות הכרוכות בעתיד הרובוטי. אין מדובר בסכנות רחוקות, אלא בכאלה שמבצבצות כבר כעת. הנה כמה מהן:

  1. סכנה ביטחונית: לפי הלשנה של "גלובס", עסקת מובילאיי טומנת אולי בחובה סכנה ביטחונית לישראל. החשש הוא ש"מאחורי המהפכה, מסתתרת סכנה של זליגת טכנולוגיות צבאיות קריטיות לידיים זרות".
  2. עבריינות פיננסית: לפי הלשנה של "כלכליסט", רשות ניירות הערך האמריקנית חושדת ששני ישראלים – פרופ' אריאל דרבסי מהאוניברסיטה העברית וד"ר אמיר ולדמן – סחרו במניות מובילאיי בעזרת מידע פנים על האקזיט הענק, וכך גרפו לכיסם רווחים אסורים של כ-5 מיליון דולר. הליך האכיפה שהרשות לניירות ערך פתחה בו מתמקד בקשרים המסועפים שבין האוניברסיטה העברית לבכירי מובילאיי.
  3. 3. סכנת נפש: תקופת הביניים המתקרבת, שבמהלכה מכוניות רגילות יחלקו את זכויות התנועה עם מכוניות אוטונומיות, עשויה לגרום התנגשויות ופקקים. זאת, משום שנהגי המכוניות ה"רגילות" יתקרבו מימין ומשמאל אל האוטונומית הזהירה והאיטית כדי להציץ מקרוב אם המושב מול ההגה אכן ריק. האם אנו מוכנים בכלל למעבר אל העידן האוטומטי, עם התשתית המפגרת שלנו ועם המנטליות הים תיכונית?

עממיוּת במסווה אינטלקטואלי

לא רק יבואן מיצובישי אינו מודאג מההשלכות של המכונית האוטונומית – גם השוקנים אינם מוטרדים משום-כלום. לפי רשימה שפורסמה ב"מוסף הארץ" תחת הכותרת "אני לא נוהג משמע אני לא קיים" (24.3.17), האיום העיקרי שמציבה המכונית האוטונומית הוא פסיכולוגי: חרדת הסירוס שהיא מעוררת בגברים. שהרי מכונית זו גוזלת מהגבר מרכיב מהותי בגבריוּתו – את חוויית הנהיגה, שהיא שאיפה לשליטה.

תזה שוקנית זו מתהדרת בניחוח אינטלקטואלי, אך היא מבוססת על הנחת מוצא עממית למדי, עממית מאוד אפילו, ולפיה מכוניות ונהיגה הן עסק של גברים, ולכן מהפכת האוטונומיות מאיימת עליהם בעיקר. והקשיש שואל את "הארץ": יש לי ידידה חובבת נהיגה הסולדת עמוקות מרעיון המכונית האוטונומית. האם גם היא סובלת מ"חרדת סירוס"?

רשימתו של עפרי אילני (אינני יודע אם זהו כותב או כותבת) אינה רק מוגבלת מהבחינה המגדרית, אלא גם מבולבלת כמו שַבְשֶבֶת המוצבת על אֲרוּבָּה. כי מצד אחד הרשימה מלגלגת על "הגבר הישן", אשר מבואס מהחוויה הפסיבית שמציעה המכונית האוטונומית, סמל של קדמה, אך מצד שני הרשימה יוצאת גם נגד המכונית האוטונומית, המבשרת על עידן מפחיד העומד לפתחנו – עולם הנשלט על ידי "מוח על חסר פנים וגוף", מה שיהפוך בהכרח את החברה האנושית למנוכרת וחסרת מובן.

נהיגה כאקט פשיסטי

הכותב (או כותבת) עפרי אילני הוא נטול עמדה לא רק ביחס למכונית האוטונומית, אלא גם ביחס למכונית המסורתית, זו המאפשרת לנהוג בה וליהנות ממנה.

בהיעדר דעה משל עצמו, נאלץ אילני לגייס לעזרתו את מה שהצרפתים קוראים "סַבָּלֵי מחשבה", כלומר הוא מצטט סוללה של אנשי רוח. וכך, הרשימה מצטטת מצד אחד את הפילוסוף תיאודור אדורנו, אשר נחרד מהמכונית משום שהוא "זיהה בעקבות השואה את המאפיינים הפוליטיים הברבריים של האזרח-נהג", בקובעו: "בכל התנועות שהמכוניות דורשות מהמשתמשים בהן, כבר קיימות האלימות וההתפרצות הרצופה של הפשעים הפשיסטיים" (וואלה! אם זו אמת, ידידיי, אז המדענים של מובילאיי הם בעצם לוחמים אנטי פשיסטים – א"א). ומצד שני, הרשימה מצטטת את האדריכל הצרפתי הנודע לה קורבוזייה, אשר כתב בהתלהבות: "מכונית, מכונית, מהירות! ההנאה הפשוטה והנאיבית של הימצאות בלב הכוח, העוצמה. אתה נוטל בכך חלק, אתה משתתף בחברה מתהווה".

אז האם הרשימה היא בעד או נגד המכונית האוטונומית? לא ברור, משום שהכותב מקפיד לשמור על עמימות, שהיא תבלין יעיל לתבשילים פסאודו-אינטלקטואליים. מה שברור הוא שרשימה זו, המתעטפת בשיק של "נאורוּת מוטרדת", אינה עושה חסד עם נשים – אשר דעתן על המכונית האוטונומית אינה מעניינת כלל את הכותב.

אותה תיאוריה חבוטה

הרשימה המקושקשת "אני לא נוהג משמע אני לא קיים" אינה מתייחסת לעובדה שקומץ המתוסכלים המצוטט בה אינו מסתדר עם נהיגה עצמית, אם משום שהוא אינו נוטה אליה, ואם משום שנהיגה דורשת ריכוז, אוסרת לשתות,להסתמם, לסמס או להירדם ולו לרגע.

בתחילת הרשימה לועג אילני לאדם שהוא פגש באוטובוס הרוטן על חוויית הנסיעה בתחבורה ציבורית (הכותב לועג לו כפי שכתבי רוממה ירדו לשוק מחנה-יהודה כדי להגחיך טיפוסים עממיים). סופר "הארץ" אינו מסוגל להבין שיש אנשים שפשוט אוהבים לנהוג, ולכן נהיגה היא בעיניו רק פעילות שוביניסטית נחשלת או תחליף לפעילות העתיקה בעולם.

"אתם אוהבים מכוניות בִּמְקוֹם…", הקניט אותי לפני 35 שנה ירון לונדון.

"במקום מה?", היתממתי כאילו לא הבנתי את הרמז הדק, והצלחתי לחלץ מירון את התיאוריה הטיפשית החוזרת כעת ב"הארץ" כמו גילוי של אמריקה.

"רגע רגע", שאלתי את לונדון, "גם חברנו מוטי קירשנבאום צריך את הוולבו שלו בגלל חולשה כלשהי בגבריות? גילית לו את דעתך זו עליו?", שאלתי, ולא זכיתי בתשובה עד היום כי לונדון השתתק. כי עוד בהיותם צעירים, ירון לונדון וחבריו לבניין הטלוויזיה הממלכתית בירושלים לא תפסו שנהיגה עצמית, גם בימי סוסיתא הנפלאים, היא סמל של חופש, למרות הסכנות האורבות בכביש ולמרות עלויות האחזקה והדלק.

והנה, בימי הכלים המודרניים, דבר לא השתנה. סופר/ת "הארץ" המוזכר לעיל הסתבך בפקעת סותרת של תובנות – שהוא הגיע אליהן בעזרת ציטוטים, אמיתיים או מצוצים מהאצבע, אשר מציגים את המילה "גבריות" באור לא מחמיא. כך קורה שגם רשימה שוקנית זו, כמו רבות אחרות בעיתון זה, מאותתת כביכול על סולידריות כלפי התנועה הגאה – שאכן מתאימה לתחבורה האוטונומית כמו כפפה ליד.

הן ידעו לפחות לשתוק

אנו אוהבים את מכוניתנו למרות השמועות על הרווח האסטרונומי של היבואנים – שני מיליארד שקלים בשנה לפי דה מרקר – אשר נשאב ישירות מכיסנו. אנו אוהבים את מכוניתנו בגלל הנטייה האנושית (או הפגם) לחפש דמות טובת לב, סוג של פרטנר שאפשר לסמוך עליו/ה.

או שאנו אוהבים את המכונית שלנו לפי חוק האהבות, שאין מה להתווכח איתו. הרי גם את הסמארטפון אוהבים אנו, היהודים, למרות אכזריותו, המתבטאת בכך שהוא עוקב אחר בעליו, אוגר ידע על כל צעד שלו, על כל שיחה, על כל סוד שהצלחנו לשמור איכשהו לפני מגפת הסמארטפון.

המכוניות שלנו יודעות לפחות לשתוק, לשמור לעצמן את הידע שצברו על הנהג ומעשיו. אך כל זה עומד להשתנות כשהן יהיו רֶפְּלִיקוֹת מתגלגלות של הסמארטפון. הן יהפכו מנושאות גופנו, כלינו ונפשנו – למשת"פיות.

ehang 184 4

ביצה לטובת הציבור: כבר ביולי השנה תכניס נסיכות דובאי חובבת הטכנולוגיה לשימוש מכשיר תנועה מעופף לטובת הציבור, שעד עתה אפשר היה לראות רק בסרטי מדע בדיוני. אין טייס. צריך פשוט להיכנס, לסגור את הדלת, לחפש על המסך את היעד הרצוי מתוך רשימת היעדים הקבועה, וללחוץ על כפתור הזינוק.

הרחפן EHang 184, חד-מושבי ובצורת ביצה, הוא בעל 8 מדחפים,

8 מנועים חשמליים ומוח אלקטרוני. ההמראה היא אנכית, אוטומטית וחרישית. המונית המעופפת יכולה לנסוק לכמה רגעים לגובה של מעל אלף מטרים, ובמהירות של 60 קמ"ש אמורה לעקוף את כל הפקקים וההפרעות לפני שתחזור לתנועה אנכית, ותנחת בעדינות במקום המבוקש.

רחפן נטול פליטה זה, חלומם הוורוד של שוחרי איכות הסביבה, עבר כבר ניסויים רבים. הוא יודע לטוס ברוחות ובלהט המדבר, בשעות היום והלילה, ורק בסערה עזה מוטב להימנע מלעלות בו לאוויר. מרכז הבקרה הקרקעי יכוון אותו, ובמקרה של תקלה המרכז מסוגל להנחית את הכלי בעדינות.. כך לפחות טוען היצרן הסיני, שעומד לספק לדובאי את צי המעופפים. ברור רק שהנוסעים הראשונים של רחפנים אלה יזדקקו לאומץ לב ולאמונה באל.

בכל אופן, פתרון מהפכני זה מעניק לבעלי פרארי, למבורגיני, מרצדס ורולס רויס הרבים שמצויים בנסיכות – את התקווה שסכנת המכוניות האוטונומיות לא תגזול מהם את הנהיגה העצמית במחמד-העל. לפחות בנסיכות דובאי.

טיפ טיפה: כך תזהו מתחזים

לא קל לזהות כתב תחבורה מתחזה, כי כמה עשרות כתבים מתחרים על התואר. מתחזים אלה מנסים להסביר מכוניות וכותבים על כדאיות קנייתן – אך מפרסמים בעיקר את דברי היחצ"נים. כתוצאה, לאחר טיול התרשמות קצר הנקרא בשפתם "נסיעת מבחן" – כולם כאיש אחד רושמים אותו הדבר, בניסוח שונה. העיקר שהיבואן לא יתרגז בגלל הערה שאינה מתלהבת דייה.

ובכל זאת, בתוך כל הצביעות המשופשפת הזו, יש דמויות שמתחזות יותר ומתחזות פחות. מעטים בין כתבי הרכב מנסים בכל זאת להגיד משהו מקורי, מבלי לשרת את היחצ"ן בכל מילה ומילה – אך כתבים משופרי-אתיקה אלה נופלים למלכודת מביכה אחרת: הם חושפים את חוסר הידע שלהם בנהיגה או בתחום הרכב בכלל.

טעות טיפוסית של כתבים מסוג זה היא התפעלות מבלם יד חשמלי, אוטומטי, אשר שימושי רק בחניה, או התפעלות מבלם יד המופעל באמצעות הרגל, כמו במכוניות אמריקניות משנות השישים. כתבים אלה לא למדו שבלם יד אמיתי הוא נכס, משום שהוא בבחינת דוושה נוספת – אשר מאפשרת ביצוע פעלולים, גלישה לדריפט או מניעת תאונה (במצב שהדוושות הקונבנציונליות ומערכת ההגה מרימות ידיים וההצלה יכולה להגיע רק מהיגוי יתר מלאכותי). לא לחינם זכה בלם היד במכוניות ראלי ובבווארית Hungry Heidi של הקשיש לחיזוק הידראולי, בדיוק כפי שזכה לכך בלם הרגל.

טעות אחרת שכתבי רכב נופלים בה היא הלעגה על מד סיבובי מנוע שהמחוג שלו פועל נגד כיוון השעון. הקשיש המורשה אוהב פתרון זה, המופיע באחרונה בפיז'ו 308 GTI. אי-פעם, בצעירותו של הזקן, הותקן מד סל"ד הפוך זה במיני קוּפֶּר דגם מונטה-קארלו, ביגואר, וגם במכוניות ללימוד נהיגת מרוצים בבית הספר הבריטי Brand Hatch. מד סיבובים הפוך מאפשר לערוך מפגש משעשע בין מחוג מד הטורים ובין מחוג הקמ"שים! משחק למבינים בלבד.

בנוסף לטעויות הנ"ל, אשר נובעות מהבנה מוגבלת, מאופק תרבותי דל ומהרצון לרַצות יבואנים – כתבים חוטאים גם בשגיאות הנובעות מחוסר ידע. כך קרה במבחן שערך לאחרונה ynet לאאודי RS6. ה-ynet-ים הכריזו כי RS6 מגיעה ממנוחה ל-100 קמ"ש ב-3.9 שניות בלבד, והוסיפו: "וכדי להכניס את נתון זה לפרופורציה – (זהו) זמן זהה לפורשה 911 קאררה S, אחת המכוניות המהירות על הפלנטה". קביעה זו מצאה חן בוודאי בעיני היבואן אלא שהיא שקרית. כי קאררה איננה המהירה מבין הפורשים המהירות ממש.

יתרה מכך: לא רק שאאודי RS6 אינה שייכת ל"אחת המהירות על הפלנטה", היא נחותה גם לעומת 39 מכוניות-על אמיתיות, החל בבוגאטי veron ועד TVR, אשר משיגות 100 קמ"ש בתוך 2.6 שניות עד 3.0 שניות.

ואם כבר אנו מעוניינים ב"פרופורציה" אמיתית, כלשון ynet, אז צריך לציין כי מעל 120 מכוניות (!), החל בפרארי 458 ספיישל (3.1 שניות) ועד wiesman GT, מגיעות ל-100 קמ"ש בפחות מארבע שניות. דווקא אאודי 6RS, המפלצתית לפי ynet, נעדרת מרשימה זו.

להיום זה מספיק. אם תרצו, יהיה המשך.

שואלים את אדוארד

יצחק עמיהוד בתגובה לפואמה של יהושע רדוזקוביץ, שהתפרסמה ברשומה "להסתכל להלוגן בעיניים": אתה משתמש ארבע פעמים בביטוי "יש משהו קסום בלנסוע ברכב ישן". ראוי שתחליף את המילה "בלנסוע" במילה "בנסיעה". בהמשך אתה כותב: "יש משהו עצוב בלרדת מנסיעה ברכב ישן". ראוי לכתוב "בירידה".

תשובה: תודה על ההערה, אך לא אני הוא שכתבתי את הפואמה המרגשת הזו אלא יהושע רדוזקוביץ. עורכת הלשון של המדור הבחינה בשגיאות הלשון שאתה מצביע עליהן עוד לפני פרסום הפואמה, אך בשם החירות האמנותית (licencia poetica) היא בחרה לא לתקן אותן כדי לשמר את האופי המיוחד של היצירה.

יהושע: אני פונה בשם סבי אשר מחזיק בפיז'ו 306 מנוע 1.6 שנת 2000, אשר עברה רק כ-35 אלף ק"מ. לאחרונה התחיל המנוע לאבד את יציבות הטורים, ואבחנו את זה כבעיה ב"מנוע הצעדים".

א. האם בהתחשב בנתון שהחליפו את החלק הנ"ל לא מזמן (לפני כשנה-שנתיים), יש לחשוד בבעיה אחרת?

ב. איפה אתה ממליץ לעשות בדיקה/טיפול? או לחלופין: האם עדיף להזמין את החלק מחו"ל ולהחליף בעצמי?

תשובה: במכוניות שאני מכיר היטב (אלפא, הונדה וב-מ-וו) כדאי לנקות מדי פעם את מנוע הצעדים. זה כנראה יעיל, משום שטרם נצרכתי להחליף חלק זה. אם בפיז'ו 306 של סבך התמונה נראית אחרת, כלומר אין די בניקוי, אז כדאי לך לחפש חלק חדש ב-eBay.

אביחי: אנחנו משפחה של זוג פלוס שני ילדים, ובקרוב בע"ה תצטרף חברה נוספת. אנו מתלבטים איזה רכב לרכוש – סקודה אוקטביה או הונדהHRV..

האוקטביה רחבה ובעלת תא מטען עצום, ידועה ומוכרת בסך הכול. כאן אנחנו מתלבטים בין דגם ה-1.0 ליטרים החדש, 115 כ"ס 3 צילינדרים, ובין דגם ה-1.4 שהוא בעל 150 כ"ס ו-4 צילינדרים. הונדה HRV רחב יחסית (אמנם פחות מהאוקטביה), אך הוא ג'יפון שיושב גבוה על הכביש. מבחינת העלות, ההונדה יקרה בעשרת אלפים שקלים.

הרכב ייסע כ-25 אלף ק"מ בשנה, לרוב בקו ירושלים-מודיעין ומדי פעם לנסיעות ארוכות יותר. אחד הפרמטרים החשובים מבחינתנו הוא עניין הסחירות, שכן סביר להניח שבעוד כמה שנים נבקש להחליף לרכב שיש בו יותר מקומות…

נשמח מאוד לקבל את דעתך בין האפשרויות: סקודה 1 ליטרים (בכלל, מה דעתך עליה??), סקודה 1.4 או הונדה?

תשובה: אינני ממליץ על אוקטביה, שהיא אכן שימושית מאוד וגם השתפרה באחרונה, אלא שהיא עודנה מצוידת בגיר DSG, אשר אינו אמין במיוחד. אמנם תיבת הילוכים זו כבר בעייתית פחות ביחס לדור הראשון שלה, אך גם האחריות עליה הצטמצמה להבהיל, כך שאין זו בחירה נבונה לטווח ארוך משנתיים. בנוסף לכך, תוספת הטורבו באוקטביה דורשת תחזוקה מוקפדת במיוחד.

לעומת זאת, להונדה HRV יש עדיין מנוע N/A (כלומר לא מגודש), אמין מאוד מניסיוני רב השנים. ולהבדיל מאוקטביה, דגמי הונדה מספקים גם הנאת נהיגה ובטיחות אקטיבית. זאת, אף כי הצ'כים עמלו על התאמת המתלים המסורתיים של פולקסוואגן לדגמי סקודה, וביניהם אוקטביה.

דודה מובילאיי

"אל תחפשי אותנו בצד הארי", ביקשה דודה ונדה את אחותה פליציה ט', אמא שלי, ברגע פרדה מוזרה זו בגטו, פרדה לא חמה, פרדה בלי נשיקות, בלי לחיצת ידיים, כאילו הסתיים מפגש בין אנשים זרים

בשבוע החולף נשאל הקשיש המורשה שוב ושוב, במיילים ובטלפון, מה יש לו להגיד או להתנצל בעקבות העסקה שנערכה לאור יום תקשורתי בין אינטל ובין מובילאיי, אשר כפי שדווח, מכרה את עצמה לקופצת על ההזדמנות תמורת סכום אסטרונומי של 15 מיליארדי דולרים.

האם אין זו הוכחה לגדולתה של מערכת מובילאיי? נשאלתי. האם אינך מתחרט שהאשמת את מובילאיי כי אינה תורמת דבר למלחמה של האומה הציונית בתאונות הדרכים ואף מסכנת את נסיעות היהודים, באשר היא אינה דורשת מהנהג המקומי הכושל לשמור על ערנות גם ללא עזרה של גננת אלקטרונית, המגיבה בהיסטריה על כל אות של הרדאר?

האם שינית את דעתך השלילית לגבי מובילאיי? חקרו אותי הסקרנים, ורמזו כי הקשיש צריך לשפוך אפר על ראשו מעל בימת המדור.

אני רק הנהנתי

עִזבו אותי ידידיי במנוחת קשישים, ובמקום לצלצל ולכתוב אליי מיילים, העבירו נא את שאלותיכם ישירות אל כלבי ישעיהו (שייקה) אטלר. הרי הוא זה שפרסם כאן את דעתו על מובילאיי ושות', שהיא אכן דעה שלילית, ואני רק ציטטתי אותה בהרחבה תחת הכותרת "ישעיהו נגד מובילאיי".

אז פְּנוּ בבקשה אליו, שהרי בזהירות של זקנים לא חשפתי את דעתי שלי. רק הסכמתי עם ההערה הכללית שצקצק שייקה לגבי מובילאיי, ולפיה מדובר במטרידן לאומי שאינו מאפשר ליהנות מנהיגה.

העניין של הדודה

לא רק שלא יצאתי נגד ההמצאה המעצבנת של מובילאיי, למרות הסתייגותי העקרונית ממנה – אלא אף הייתי עדין כלפיה. זאת משום שמערכת מובילאיי הצעקנית, המתחרה בעמותת "אור ירוק" בהפחדת נהגים – מזכירה לי את דודתי וַנְדָה טוּכְבָּנְד ז"ל.

כי אישה זו, ניצולת שואה, הייתה מוכנה לנסוע איתי ב-200 קמ"ש מבלי להתווכח ואף נמנמה לה במהלך הנסיעה, והגיבה בשתיקה גם כאשר כוח G צנטריפוגלי, מלווה בבכי הצמיגים, היה מטיח אותה לימין ולשמאל – אך דודתי זו, המבוגרת ביותר מבין שבע אחיותיה של אמי לבית טוכבנד, הייתה פותחת בצעקות היסטריות דווקא ברגעי הנהיגה הנורמטיביים בתוך העיר שבהם עקפתי מכונית אחרת.

דודה ונדה הייתה נדלקת עקב כל הורדת הילוך עם גז ביניים שבוצעה במכונית בעלת תיבת הילוכים ידנית, ועקב כל קיק-דאון שהוגש על ידי גיר אוטומטי. מכיוון שצעקותיה של הדודה הוציאו אותי, הנהג, מדעתו וממיומנותו, התחלתי להזמין לה מוניות.

אך לאמיתו של עומק, חדלתי לתפקד כנהג של ונדה לא רק בגלל הצעקות שלה בנוסח מובילאיי, המורידות את החשק לנהוג, אלא גם עקב ההיסטוריה המשפחתית.

ערב אחד בגטו

היה לי קשה לשרת את דודתי ולהתייחס אליה בחיבה ובדאגה משום שבמשך כל גלגולי חיי לא הצלחתי לשכוח אף לרגע את ביקורה של דודה ונדה זו בדירה החשוכה בגטו ורשה שאליה נדחקה משפחתי.

היא ביקרה אצלנו זמן קצרצר לאחר שהוריי החליטו כי אמי, שניחנה במראה המאפשר לה היטמעות בין הפולנים הגויים, תעזוב את הגטו, תחפש מקום מקלט, ובהמשך תנסה לסדר גם לאחותי ולי איזה מחסה בצד השני של החומה.

והנה ערב אחד, שעתיים לפני העוצר, נכנסה דודה ונדה אל הגטו מהצד הארי של ורשה, מלוּוָה על ידי המאהב שלה, גוי בשם בּוֹלֶק קוּפְּייצקי, צעיר ממנה בעשר שנים.

הבטתי בה בעניין, כי כבר מעל שנתיים לא ראיתי אישה יהודייה שיד ימין שלה אינה חבושת טלאי לבן שמאויר עליו מגן דוד כחול. דודתי והחבר שלה התיישבו בחוסר נוחות, וללא הקדמות מיותרות, מבלי לשאול מה איתנו ואיך אנו מסתדרים, הציעו מיד לאמא שלי, פליציה ט', להצטייד בתעודת לידה קתולית מזויפת. "זה פריט חובה לפני בריחה מהגטו", הזכירו לנו אורחינו את אשר ידענו היטב.

חסידת אומות הזלוטי

"כמה זה יעלה?", שאלה אמי את קופייצקי, והוא העיף מבט בדודה ונדה, אשר סימנה לו את התשובה באמצעות שתי אצבעות המגרדות את אפה.

"אלפיים זלוטי", ענה מיד קופייצקי, "זה המחיר", מלמל, ושלף מכיסו תעודת לידה של אָפּוֹלוֹנְיָה זָקְשֶבְסְקָה, שם פולני מובהק, בת שלושים ומשהו. בן זוגה של דודתי ספר את הכסף שקיבל מאבא, ושניהם, ונדה והוא, התחילו לעזוב מבלי לומר דבר, עד שעצרו פתאום בדלת.

"אל תחפשי אותנו בצד הארי", ביקשה דודה ונדה את אחותה, אמי פליציה ט', ברגע של פרדה מוזרה זו, פרדה קרה, בלי נשיקות, בלי לחיצת ידיים, כאילו היה זה מפגש בין אנשים זרים.

"ואם יתפסו אותך בדרך בריונים פולנים ציידי יהודים, שוטרים או גרמנים, מי שזה לא יהיה – אל תספרי חלילה מהיכן קיבלת את תעודה זו", הוסיף קופייצקי לפני ששניהם נעלמו, "תספרי שמצאת אותה ברחוב".

ואני, ממקום עומדי בחלון, ראיתי אותם יוצאים מהבניין ומתיישבים בריקשה שחיכתה להם. נהג הריקשה דחף תחילה את מכשיר התנועה שלו, בעל שלושה גלגלי אופניים, קפץ על האוכף והחל לדווש.

האנוכית והמלאכית

אחרי המלחמה הגדולה ברח קופייצקי מדודה ונדה, והתחתן בחופזה, בנישואים קתוליים, עם פולנייה צעירה שהכיר. ואילו ונדה העזובה על ידי המאהב הנצחי, שהיה גם שותפהּ לעסקים, התעצבנה, הפסיקה להילחם כדי להחזיר את הסורר הביתה, וב-1956 עלתה ארצה.

"היא הציעה לי לנסוע איתה, ולהיות העוזרת שלה בתל-אביב", סיפרה לנו על ונדה דודה אחרת, רוזה, ששמה הפולני היה יָנִינָה, הצעירה משבע הבנות לבית טוכבנד. שתיהן היו האחיות היחידות ששרדו את השואה.

רוזה, אישה-מלאך שאהבנו, נשארה בפולין, בביתה שבעיר גדנסק השוכנת לשפת הים הבאלטי. היא נהגה לומר שבישראל הקטנה אין מקום לשתיהן, כלומר לה ולאחותה ונדה. עד יום מותה גידלה דודה רוזה בביתה את אחותי אירנה כאילו הייתה אמא שלה, אף כי דודה זו חיה בדוחק ונאבקה על לחמה. יהי זכרה ברוך.

מיליארדים תמורת קרקורי געוולד

פרשת מובילאיי מזכירה לי לא רק את הצעקות של דודה ונדה בזמן נסיעותינו, אלא גם פרקים אחרים בחייה של דודתי – בעיקר את העסקים הסודיים שהיא גלגלה עם החבר שלה קופייצקי בעת הכיבוש הנאצי ולאחריו. עסקים אלה שניהלה דודה ונדה היו לוטים בערפל סמיך, ובלתי מובנים לא פחות מההתקפות ההיסטריות שלה במכונית, עשרים שנה אחר כך, בישראל.

אמנם עסקת מובילאיי אינה מפלצתית ומפוקפקת כמו דודתי זו, אלא שגם בה לא חסרות נקודות עמומות. נקודות תמוהות כל כך, עד כי הקשיש המורשה מתקשה להאמין שעסקת ענק זו היא אכן פשוטה ושקופה כל כך כפי שהיא מתוארת. שהרי בעסקת מובילאיי, צד אחד קונה תמורת הון-עתק מוצר המתַפקד בשוק ברגל שמאל, כלומר מערכת מעצבנת אשר רחוק לה מאמצעי בטיחות אקטיביים. אמצעים כאלה – שהיצרנים עצמם מתקינים במכוניות פרימיום – אינם מסתפקים כמו מובילאיי בצעקות "געוולד" מפחידות, אלא לוקחים פיקוד על ההגה והדוושות.

אגב, גם פתרון יעיל זה אינו מקובל על שייקה (ישעיהו) אטלר, הדוגל כמתברר בטהרנות מוטורית – ריבונות הנהג, והאחריות הנגזרת ממנה.

הברווז הפך לאוצר?

והנה מוזרוּת נוספת בעסקה הכבירה: איך זה שאינטל קונה במיליארדים פטנטים שהענקית "טסלה" התאכזבה מהם? הרי כתבים לועזיטים פיזרו שמועות שלפיהן הגירושים בין "טסלה" למובילאיי – המזכירים לי את פרדתה של דודה ונדה מהגוי שלה – קרו בשל התאונות שעברו כלי הרכב האוטונומיים של טסלה עקב הפתרונות של הגיבורה העברייה.

גם בגלל שמועה מביכה זו, שאיש אינו מכחיש אותה בשפת הקודש, קשה לזקן להאמין שמורשת מובילאיי תקדם את עתידן של מכוניות אוטונומיות.

בין אופוריה לשיטיון

רמז השופך אולי אור על חידה מסקרנת זו ניתן לראות בעלייה התלולה במניות מובילאיי מ-48 דולר למניה ל-63.5 דולר למניה – המחיר שאינטל עומדת להציע לבעלי המניות של החברה העברית. משגשגות גם מניות של חברות דומות למובילאיי, כגון חברת פורסייט המתמחה אף היא בחיישנים המריחים סכנות בכביש.

לא רק שוק ההון רותח אלא גם המדיה, שמתחולל בה ריקוד מטורף של פרשנויות, המתחרות ביניהן בגימיקים ובזוויות ניתוח. רק תובנה אחת משותפת לכל הכותבים, והיא שעסקת מובילאיי דומה לניצחוננו בששת הימים.

עובדי ynet/ידיעות ודה מרקר למשל הסתחררו כל כך מהעסקה, שהם לקו בפיצול אישיות קל. מצד אחד הם פרסמו כתבה רצינית, המנסה לעקוב אחר גורלן של חברות סטארט-אפ אחרות, אשר 600 מהן נסגרות מדי שנה (הכתבים לא בדקו כמובן אם הן עוזבות את השוק ברווח כספי או בהפסד) – אך במקביל הם פרסמו כתבה אינפנטילית המפרטת את הדברים שמובילאיי יכולה לקנות במיליארדים שהיא קיבלה מאינטל הנדיבה.

בכתבה שטותית זו הסביר ynet כי סכום של 15 מיליארד דולרים מאפשר למובילאיי לקנות 75 מטוסי קרב מסוג F-35C , או את כל הדירות בכפר-סבא, או מחצית מקונצרן טויוטה, או את ארמון בקינגהאם (אך זה לא מומלץ, העיר ynet, בשל הווילונות הרבים בארמון, המצריכים איבוק תדיר). לחלופין, מובילאיי יכולה לנקוט אקט של נדבנות, ולקנות את התוצר הכולל הנומינלי של סנגל, כתבו ה-ynet-ים.

מצפצפים על המציאות

ומהרהר הקשיש המורשה: חוששני שפרשת מובילאיי הגרנדיוזית, אשר חושפת – באמת או כביכול – את כוחות האינטלקט הטמונים במרחב הציוני, מזכירה לי את המשחק "מונופול". כי גם פרשת מובילאיי וגם משחק ילדים ותיק זה חצופים דיים כדי לצפצף על המציאות ועל הפרופורציות המקובלות בה.

גם מבוגרים עניים אוהבים להצטרף למשחק המונופול של ילדיהם, כדי ליהנות מהפנטזיה של התעשרות עקב עסקאות תיאורטיות.

אגב, כאשר שני מכרים שלי, אנשי עסקים, שיחדו פוליטיקאי בכיר בפולין בשני מיליון דולר, שאלתי אותם אם סכום זה נכנס לתא מטען של מכונית. הם ענו שבתא היה די מקום בשביל הכסף, שנתחב בקלות גם לכספת הבנק של אותו פוליטיקאי. מעניין אם מישהו ראה בכלל את 15 מיליארד הדולר בעסקה המפורסמת, או שסכומים כאלה מועברים מיד ליד כסוג של משחק. ואין כאן רמז לכלום, זו רק הערה בעלמא.

fiat im zanaw

זנב אלים: מפחיד לדמיין איך נראה גורל של אופנוען, קטנוען או רוכב אופניים אשר עקב טעות שעשו – כמו עצירה לא מוצלחת או סתם החלקה על אספלט רטוב – מוטחים אל החלק האחורי של פיאט 500 תמימה זו, שצולמה בשכונת המשתלה בתל-אביב.

מסקרן אותנו אם האיטלקייה החביבה שבתצלום מבצעת את הטסט השנתי שלה כשהיא חמושה במתקן להובלת אופניים המורכב עליה, או שבעליה הפיקחיים מפרקים ממנה את הנשק האכזרי לפני הביקור במכון הטסטים.

ומדוע מתקן מאיים זה זוכה לאישור הרשויות, שציידו את הפיאט בלוחית רישוי נוספת מבלי להתייחס לסכנת הנפש הזועקת על הקיר?

הפיאט שצילמנו היא כמובן לא היחידה שהצמידה לעצמה מתקן פוגעני לנשיאת אופניים. ראינו גם ניסאן נוטה ועוד כמה מכוניות נוסעות עם המתקן האלים – שכנראה אושר לייבוא על ידי מכון התקנים, משרד התחבורה והמכס.

טיפ טיפה: שיעור באנטומיה

נהג שנסע בכביש 40 תיעד במצלמת הדרך שלו את התאונה שאירעה שם לפני כחודש (שהוא עצמו אינו מעורב בה). בסרטון רואים כיצד מכוניתו של הנהג הפוגע, בן 21, "טסה" אל צומת אוהלים וחוצה אותו באדום מלא – וכך פוגעת במכוניתו של יוסף ניר ז"ל, אשר פנה לתומו שמאלה אל אותו צומת ברמזור ירוק.

ניתוח התאונה שמביא ynet, המבוסס על כתב האישום שהוגש לבית המשפט בבאר-שבע, מסביר נכונה כי האשם במותו של ניר הוא הנהג שניסה לעבור את הצומת באור אדום. שהרי בסרטון שפורסם באתר הנ"ל רואים בבירור שברגע הידלקותו של האור האדום, מכונית שנסעה בנתיב הימני עצרה כחוק – ואז המסחרית הפושעת, אף היא לבנה, עקפה אותה משמאל, וניסתה בהתפרצות לגנוב את האדום, כמקובל על כבישי המדינה.

לכאורה, אין כאן חידוש. הרי אין יום שאנו לא מופתעים על ידי מכונית שעוברת באדום. כבר התרגלנו לזה, ולמדנו להיזהר בכניסה לצומת גם כאשר יש לנו זכות חוקית לזנק כי האור הירוק דולק לנו.

אך ynet לא הבחין כי במקרה שלפנינו, המכונית שעצרה כחוק באור האדום (ונעמדה בנתיב הימני, כאמור) חיסלה למעשה את שדה הראייה של שני הצדדים המעורבים בהתנגשות – הן את שדה הראייה של העבריין, אשר "טס" בנתיב השמאלי אל הצומת מבלי להבחין שנכנסה אליו כבר התנועה החוצה; והן את שדה הראייה של הקורבן שלו, שלא היה יכול לראות את המסחרית הדוהרת אליו, ועל כן התאונה נפלה עליו בהפתעה מושלמת. במצב כזה, אגב, שום מובילאיי, משוכלל ככל שיהיה, לא היה מונע את התאונה – בין שהמערכת הייתה מותקנת במכונית הקורבן ובין שהיא הייתה מותקנת במכונית העבריין.

המקרה הטרגי שלפנינו מלמד כי אם אנו נתקלים בשדה ראייה המוסתר על ידי מכונית אחרת, מוטב שננקוט זהירות מרבית. זה מתבטא לא רק בצמתים פרועים מחוץ לעיר אלא גם בסיטואציות בעיר, כאשר נהג אחד עוצר להולכי רגל ואילו נהג אחר מתעלם מהעצירה וממשיך לנסוע אל מעבר החצייה. גם כאן התנגשות היא בלתי נמנעת כמעט, כי שוב מתהווה אותו מצב שבו נחסם שדה הראייה של שני הצדדים – הן של הפוגע והן של הנפגע.

גם במקרה זה, האחראי לחסימה הכפולה והמסוכנת של שדה הראייה הוא, באופן פרדוקסלי, דווקא שומר החוק המנומס שעצר לפני מעבר החצייה! כי דווקא מכוניתו של הנהג שציית לדרישות החוק וההגינות ועצר את רכבו, מסתירה פעמיים: פעם אחת היא מסתירה להולך הרגל הפוסע על מעבר החצייה את המכונית המתקרבת אליו בנתיב השני, ובאותה העת היא מסתירה לנהג העבריין את הקורבן הפוטנציאלי.

ואם נחזור לצומת אוהלים, אז עצוב לקבוע שלולא מותו של הקורבן, היה מדובר על מקרה יומיומי, בנאלי לחלוטין, של עוד גנבת אור אדום.

שואלים את אדוארד

מנחם מרגלית: ברצוני לשאול על התאונה המחרידה בצומת אוהלים, שהשבוע התפרסם תיעוד מצולם שלה: האם במצב הנראה בסרטון שצולם בזירת התאונה בזמן אמת – היה לנהג שנהרג איזה בדל של סיכוי להציל את חייו אל מול הרוצח שלו, שנסע ברמזור אדום במהירות גבוהה?

תשובה: אנו מתייחסים למקרה ב"טיפ טיפה" הנוכחי, ולא חשבנו על האפשרות שאתה מתאר. האמת היא שאם הקורבן היה מצליח לסובב את ההגה במהירות לצד ימין, ברגע שהבחין בעבריין המתפרץ לצומת – אז מכוניתו, שנכנסה לצומת באור ירוק, לא הייתה חוטפת מהנהג העבריין פגיעה קטלנית בחלק האמצעי שלה, ודלת הנהג לא הייתה נהרסת והורגת אותו, אלא המכונית הייתה סופגת פגיעה בזווית מסוכנת פחות, אולי אף בחלקה האחורי.

אלא שלצורך בריחה כזו מהתרחיש הפוגעני ביותר אל תרחיש מזעזע פחות, נדרשת תגובה מהירה – שהיא מיומנות הנרכשת בנהיגה ספורטיבית או באימונים על סימולטור.

אגב, בזמנו הצעתי להתאמן על תנועות הגה מהירות.

שלומית: אנו זוג בגילי שבעים. יש לנו מאזדה 3 בת כשלוש שעשתה רק 20 אלף ק"מ, והיא נמוכה מאוד. לבעלי יש בעיות נוירולוגיות, ויש צורך במכונית בעלת מושבים גבוהים. מה היית מציע?

תשובה: נראה לי שכדאי לכם לבדוק את האופציה של גולף פלוס יד שנייה (שייצורה הופסק). לחלופין, תוכלו לנסות את סיטרואן קקטוס, אם תמצאו מועמדת בשוק היד שנייה או בהצעות הליסינג המוזלות בנוסח "אפס קילומטרים".

שלום: אני מתכנן עם אשתי טיול בן כמה ימים בארץ. הזמנתי מחברת השכרה רכב מקטגוריית 1,400 סמ"ק. מכיוון שגם החיסכון בדלק חשוב לנו, נשמח לשמוע דעתך אם יש עדיפות משמעותית לאחד הדגמים הבאים: קיה ריו, יונדאיi25 , מאזדה 2, טויוטה יאריס, ואולי דגמים נוספים.

תשובה: כל המכוניות שהזכרת דומות לא רק בצריכת הדלק אלא גם בסגנונן, המתאים לטיול הכיף שאתם מתכננים. הדגמים הללו יעניקו לכם נוחות שאינה מלווה בקלאוסטרופוביה, פינוק יחסי ובטיחות על כבישי ארצנו הסוערים.

אלא שאם שחיסכון ונוחות נסיעה חשובים לכם באמת, הייתי בוחר במשפחתית גדולה יותר המצוידת במנוע דיזל, כמו למשל רנו פלואנס, או משהו דומה מההיצע של הדיזלים.

 

פסיכודרמה

בשנות השבעים העבריות, שהקשיש המורשה מאזכר בנוסטלגיה שוות ערך, היה ההמון הציוני, ספק זהיר ספק סקרן, נושם וזז כשהוא מצויד בטרנזיסטורים, אשר סיפקו לאומה את מהדורות החדשות, את המבזקים ואת השירים של כוורת

כדאי להוסיף גם, לצורך הפרוטוקול והיסטוריית ההרפתקאות של הציונות, שבתקופה ההיא, אשר התרחשה כמה עשרות שנים לפני מבול הסמארטפונים, חלק מתושבי העיר אחזו אפילו בשני מכשירים, כי בנוסף לטרנזיסטור החובה הממולא בחדשות, הם הלכו גם עם רדיו שותק, שפורק ממכוניתם לבל ייגנב. אגב, אותו רדיו מפורק הבהיר באותה הזדמנות כי האדם אינו סתם הולך רגל, אלא שייך לקאסטה המובחרת של בעלי המכוניות.

אחר כך נעלמו הטרנזיסטורים מהנוף, ואיתם התפוגגו גם רוב הדאגה, ואולי אף האכפתיות, לגבי העתיד הקרוב – הביטחוני, הפוליטי והכלכלי. כאילו תושבי המרחב האהוב שלנו, הרועד תחת רגלינו, עזבו שטויות אלה שלגביהן ניסו הטרנזיסטורים להתריע, והתרחקו מטרדות האומה לטובת ענייני ביתם ועיסוקיהם האישיים.

אידיליית הכלום

האידיליה של "בלי כלום", אם לא נחשיב את הופעתו של נוקיה 3010 לקראת סוף העידן, החזיקה איזה עשר-עשרים שנה, תלוי את מי שואלים, עד שנשכחה אף היא כמו הטרנזיסטור ז"ל. או-אז החלה התקופה הצנועה שלפני מגפת הסמארטפון המודרני, המצויד במבחר בלגאנים חברתיים המסופקים על ידי Wi-Fi ועל ידי Webbing, פייסבוקים, אינסטגרמים, טוויטרים, e-bay-ים וכדומה.

לא ייאמן, אך קיימים עדיין שומרי סנטימנטים לתקופת טרום-סמארטפון זו, שבה האנושות המקומית הסתפקה בטלפונים ניידים פשוטים, אלא שספק אם מישהו מלבד הקשיש המורשה מתגעגע אל הטרנזיסטור הישן, כמו זה שליווה את הטרום-זקן כנהג צבאי במלחמת יום הכיפורים.

מאובנים חיים 

בכל אופן, המראֶה הטיפוסי המאפיין את המרחב העברי בשנות השבעים וקצת הלאה – של תנועה ציבורית רגילה במדרכות העיר, בשוק, בשפת הים ואף בבית הקפה הירושלמי "טעמון" אשר עוצרת על מקומה מדי שעה לקראת מהדורות החדשות – הזכיר לעולה החדש אטלר את הסרט הצרפתי הארכיוני "פריז יְשֵנָה", פרי דמיונו של הבמאי רנה קלייר.

בסרט קצר זה, רנה קלייר הצעיר, שנמנה עם חסידי הפילוסוף ז'אן ז'אק סארטר, מגלם בעצמו דמות של קוסם שבגלל מעשה להטים שלו, פריז כולה נעצרת בסטופ-פריים: נפסקת התנועה ליד מגדל אייפל ובאולמות מוזיאון ה"לובר", וקופאים על עומדם גם האנשים בתחנות הרכבת הקלה, בבתי הקפה ברובע האמנים מונטמארטר, ביער בולון ובשדרות שאנז אליזה.

זמר רחוב פריזאי, שנוכח כי החולפים על פניו קפאו פתאום על מקומם, השתתק ונשאר בפה פעור, וגם מבקרי בית הקברות "פר לאשז" התאבנו מול המצבות עם הפרחים בידיהם. כל תושבי העיר ותייריה האמריקנים הפכו נוּקשים כמו מוצגים במוזיאון השעווה "מדאם טוסו".

לגנוב מקלייר, ולברוח

"למה שלא נצלם את הגרסה העברית של 'פריז יְשֵנָה' של רנה קלייר?", שאל הטרום-זקן את אשתו.

"השתגעת?", הגיבה רעייתו בחוסר הבנה מוחלט. "מאיפה ניקח כסף להפקה, להשכרת מסרטת 35 מ"מ, לחומר גלם יקר ועוד למעבדה?", היא לעגה לבעלה, אך הטרום-זקן רק חייך.

"פיתחתי שיטת הסרטה שלא תדרוש תקציב גדול, ובכל זאת תעניק לנו סיפוק שאין טעם לחפש בתחנת רוממה, המוחזקת על ידי אינפנטילים כפייתיים, שמחפשים השראה בין המשרד של גולדה מאיר ושוק מחנה-יהודה. הרי בהתאם להתקדמותי בשפת הקודש על לא עוול בכפי, אין לי כבר ספקות לאן נפלנו – אני כבמאי ואת כעורכת סרטים", הסביר אנוכי לרעייתו.

תנופת פיתוח

לא הסתפקתי ברעיון, ופתחתי בהפקה. מטעמי תקציב, או היעדרו ליתר דיוק, ויתרתי בוודאי על הרעיון להסריט תנועת אנשים במסרטה  קולנועית, ואז, ברגעים המתאימים, להקפיא את תנועתם בסטופ-פריימים בעזרת המעבדה של "אולפני הרצליה" היקרים.

במקום שיטה מתבקשת זו, שוטטתי ברחבי המדינה עם לייקה האמינה שלי, וצילמתי את תושבי ציון המחזיקים בטרנזיסטורים, פיתחתי את הנגטיבים בבית, ובמכונת הגדלה הנפקתי תמונות בגודל 30X40. היו לנו ימי צילום בסיני – בא-טור ובנואייבה, שלאחריהם לייקה עבדה באילת, בתל-אביב – בחוף פרישמן וברחוב דיזנגוף, וגם בירושלים – בשוק, בבית המשפט, במגרש ימק"א.

ודאי שצילמתי גם בקפה "טעמון", שתפקד כאולפן הקליטה שלי בניצוחו של מרדכי קופף. הצלחתי לתפוס בלייקה את המלצרית כרמלה, אותה תימנייה כחושה-קשוחה בעלת חן, כשהיא זורקת לרחוב שיכור משתולל השוקל פי ארבעה ממנה. הייתה לכרמלה שיטה מסוימת לטפל בשיכורים, שהסרט שלי חשף.

הפקה זולה, אפקט עשיר

צילמתי את סרטנו בהפוגות שבין עבודות הבימוי בטלוויזיה, עד שאמרתי די כאשר לייקה שלי נכנעה ודרשה החלפה של התריס הפנימי, האחראי על זמן החשיפה.

מתוך 800 התצלומים שעשינו בחרתי כ-200, כולל תמונות משכונת מאה-שערים וממחנה שנלר. הדבקתי את נבחרת תצלומיי על דיקט, וצילמתי אותם במסרטת קולנוע "אריפלקס" 35 מ"מ, ששכרתי ליומיים מהאחוזה של מרגוט קלאוזנר.

כדי שההשכרה תצא בזול, הזמנתי רק עדשה אחת ומעט חומר צילום בשחור-לבן של קודאק, אף הוא במחיר הזדמנותי משום שפג תוקפו – מה שדווקא שימח אותי, כי רציתי לצלם בסגנון סרטים ישנים.

ואמנם, בסרטנו "מהדורת חדשות" לא ניתן היה לזהות שדמויות החיילים והחרדים אשר קפאו על עומדם כדי לשמוע את איריס לביא מ"קול ישראל" – הן למעשה רק רפרודוקציות של תצלומי סטילס ולא סטופ-פריימים קולנועיים אמיתיים, כמו אלה המבוצעים במעבדות הוליווד בשביל הפקות עשירות.

קאט. כי התקציב קט

יום צילום וחצי לילה. זה מה שלקח לטרום-זקן ולמסרטת אריפלקס השכורה שלו (המורכבת על חצובה) לעשות את צילומי המאקרו של תמונות הסטילס מהשטח. יום נוסף הקדשנו לצילומי אקשן אמיתיים, כלומר להסרטה אשכרה.

ביום זה צילמנו באריפלקס 35 מ"מ של קלאוזנר ושות' דמויות עבריות לרוב המניפות אל אוזנן טרנזיסטורים עקב הפיפסים של מהדורות החדשות, קטענו את הצילום, והמשכנו להסריט את התנועה  הרגילה ברחוב, המסמנת שהחיים חזרו למסלולם אחרי החדשות.

לצערי, עקב מגבלות תקציב, נאלצנו להסתפק ביום צילומים בודד ודחוס, ולכן לא הספקנו להסריט באריפלקס המקצועית של קלאוזנר את דרום הארץ. וכך, קטעי ההסרטה הצטמצמו ללוקיישן של תל-אביב וירושלים.

מה שבא, ברוך הבא

ערכנו את הסרט במשך כחודש ימים. אולפני הרצליה ייצרו את עותק העבודה הראשון – שהיה גם העותק הסופי, משום שלא היה לנו כסף כדי לשנות משהו בתמונה או בקונטרסט כך שהשחור יהיה שחור ולא אפור, או לתקן את הפסקול האופטי כך שהצליל יהיה מאוזן. בלית ברירה הסכמתי לתוצאה הראשונה, חתמתי בהרצליה על כמה צ'קים, ולקחתי את סרטי הביתה.

איציק קול, אקס-קיבוצניק ושותפה של מרגוט קלאוזנר, ליווה אותי ביציאה מהאולפנים. אופל ג'י-טי המבריקה שלי עמדה ליד איזו אמריקאית ענקית וחלודה של קול. "מאיפה היה לך כסף לקנות דבר כזה?", שאל על אופל שלי סגנהּ של הפרפסיכולוגית והמכשפה קלאוזנר בנימת האשמה ברורה, כאילו מנכ"ל האולפנים הבין באיחור שהוא היה יכול לגבות ממני מחירים גבוהים יותר על השכרת ציוד הצילום ועל עבודת המעבדה.

עניתי לקול אותה התשובה ששלפתי לשוטרת התנועה בדיזנגוף:  "קיבלתי את האופל ג'י-טי מהסוכנוּת. רציתי אחת שחורה, אך הנבלות נתנו לי אדומה", רטנתי בנימת התפנקות.

14 דקות לעצמי

"למי עשית את הסרט?", שאל חברי הבמאי אדיר זיק, שאיתו חלקתי חדר בתחנת הטלוויזיה הממלכתית, בקומה השלישית, ודי התיידדנו. זיק הופתע מתשובתי שעשיתי את הסרט "מהדורת חדשות" למען עצמי ולמען מוזת הקולנוע, כלומר המוזה העשירית, כי זה מה שנשאר לי. הרי לא תומכים בי אולפנים פולניים כמו בעבר, שהיו עומדים מאחוריי, מפרנסים אותי ושולחים את סרטיי לפסטיבלים בחו"ל – לקרלובה-וארי בצ'כיה, לברגאמו באיטליה וללוקארנו בשוויץ.

"באמת די לך בַּסיפוק מהסרט, או שאתה רק מתרברב?", חקר זיק, ולימד אותי שבירושלים פועל אגף קולנוע הכפוף ישירות למשרד ראש הממשלה. "במקומך הייתי פונה ליהודי יגאל אפרתי, שהוא מנכ"ל יחידה זו", הציע זיק. "תַּראה לו מה עשית, יש לו חדר הקרנה וצוות יועצים. אם הסרט שלך ימצא חן בעיניו, אז אפרתי כבר ימצא מה לעשות איתו", העיר.

שמעתי ממנו עוד שלא רק אני זקוק אנושות לפעילות כלשהי בענף הקולנוע אלא גם אפרתי ישמח בה, כי משרדו נרדם מחוסר תעסוקה. "רק אל תזכיר את שמי", ביקש זיק, "כי אפרתי שונא אותי באותה המידה שאני שונא אותו. ואל תשכח להיות זהיר, כי האיש הוא נבלה", הזהיר אותי החבר לסיום.

אפרתי, התליין של סרטי

פניתי ליגאל אפרתי, התקבלתי בחיוך ממזרי חם, השארתי אצלו את הסרט, וחיכיתי לתשובה. "הסרט יפה", הפתיע אותי האיש כעבור ימים ספורים, והודיע שמשרדו עומד לשלוח את העותק לפסטיבל הקולנוע הקרוב במונטריאול.

הסכמתי בהתלהבות, כי לא מזמן, ב-1967, לפני שעזבתי את פולין, שלחתי למונטריאול את עבודתי "אִיקָרוֹס" לתחרות של סרטים בני דקה אחת, וקיבלתי מהקנדים דיפלומה על המקום השמיני. הישג די מכובד, כי בתחרות זו, המאורגנת לכבוד תערוכת "אקספו" הגרנדיוזית, השתתפו כ-1,200 סרטים מכל העולם.

אפילו סיפרתי לאפרתי מה היה ב"איקרוס" שלי. זהו סרט אנימציה, הסברתי, שגיבורו עטוי הכנפיים קופץ מפסגת הר גבוה, ונופל לים. במהלך שקיעתו אל המצולות דגים חולפים על פניו, עד שהוא נוחת בקרקעית הים, אשר בה, כך הוא מגלה, שכובים אלפי איקרוסים כמוהו.

"גם זה מעניין", החמיא לי אפרתי, וביקש שאוסיף לסרטִי הנוכחי "מהדורת חדשות" את הכיתוב "הסרט הופק בעזרת המכון הממשלתי בירושלים".

נסעתי שוב להרצליה, והדבקתי לכותרת הסרט את הכיתוב בעברית ובאנגלית, אשר יגאל אפרתי דרש כתנאי לשליחת סרטי לפסטיבל. כיתוב זה, באורך 48 פריימים השווים שתי שניות קריאה, עלה לי בעוד צ'ק, הפעם ע"ס 180 דולר בלבד, וזה היה הסכום האחרון ששילמתי מכיסי על סִרטי – כי הוא נעלם.

אין זכר לסרט

סיפרתי לאדיר זיק ברוממה, כמו גם ליהודה עמיחי, לבמאי אמנון טייטלבאום וליושבי "טעמון" האחרים שהתעניינו בגורל הסרט, כי סִרטי נעלם באופן מסתורי, מבלי להשאיר עקבות במשרדו של אפרתי או בדואר.

כי להפתעתי המרה, במקום לקבל חזרה את עותק סרטי, קיבלתי מיגאל אפרתי את ההסבר שהקנדים עדיין לא החזירו את קופסת הפח ובה הסרט; שהוא כנראה נכשל בתחרות; שיש לחכות לו בסבלנות. "שלחתי להנהלת הפסטיבל שאלה לגבי ההתעלמות מהסרט", טען אפרתי, ובינתיים פרצה מלחמת יום הכיפורים.

חזרתי מהצפון, שם נפגשנו, אני ואדיר זיק, במדים, ופניתי שוב ליגאל אפרתי. "תעזוב", הוא התעצבן, "אתה לא יודע שהייתה מלחמה? אנשים נפלו, כמעט איבדנו את המדינה, ואתה סתם מעצבן עם הסרטון שלך, שממילא הייתה לו השקפת עולם לא בריאה", נזף בי. "אולי טוב יותר שהוא נעלם".

האמת הכעורה

"הרי הזהרתי אותך שהאיש הוא רמאי", הזכיר לי אדיר זיק, "כנראה, הוא עשה עליך סיבוב, אולי פעם תדע באיזה היקף". ואני, במקום לפחלץ את אפרתי, פניתי לעזרתו של חברי אנדרה קמינסקי, סופר ומפיק מנוסה בעל קשרים בתקשורת העולמית, עובד בכיר בטלוויזיה השוויצרית בציריך.

וקמינסקי שיגר לי העתקים של מכתבים שהוא שלח למונטריאול, ואת התשובות שהגיעו מקנדה. התגלה כי לשלושת הפסטיבלים האחרונים שאורגנו במונטריאול לא הגיע אף סרט ישראלי, והקנדים אינם יודעים כלל על מה מדובר. "אף גורם בישראל לא שלח לנו אף סרט", הבהירו.

"אם תשיג עוד עותק של יצירה זו, שלח לי אותו", ביקש קמינסקי, "כי הנושא נראה לי מעניין מאוד, תפור להקרנה פה, בטלוויזיה השוויצרית, כולל הופעתך בוודאי. אז אם אתה עדיין לא רוצה לעבוד אצלי בציריך כי שוויץ נראית לך משעממת ביחס למזרח התיכון – אז לפחות תשלח לי את הסרט הזה שלך", הפציר.

מה אתה קופץ

נסעתי להרצליה לבקש מהאולפנים שיפַתחו עוד עותק של סִרטי על חשבוני, אלא שאז התגלה שגם הנגטיב של "מהדורת חדשות" שלי נעלם כלא היה, אי-שם במעבדה של קלאוזנר ושות'.

"מה אתה קופץ?", שאלו אותי באולפנים. "לא שמעת שהייתה מלחמה? שאנשים התגייסו, נפצעו והכול התהפך? זרקנו טונות של זבל כדי לפנות מקום להפקות חדשות", הסבירו.

רק המנכ"ל והמפיק הראשי איציק קול הפגין התחשבות, שסיפקה לי בדל של תקווה. "תשאיר אצל המזכירה שלי את מספר הטלפון שלך", הציע. "אנו נצלצל אליך אם נמצא את הנגטיב מסתתר באיזו פינה חשוכה", הבטיח איציק קול, ולא התקשר אליי במשך 42 שנה. לא כשהיה חי, ולא אחרי מותו.

fleetline J.A.fleetline J.A. 2fleetline ins. XLfleetline engine XL

יותר ארוכה או יותר ירוקה? י"א פגש באופן אקראי שברולט  Fleetline קוּפֶּה, שלף את המצלמה,  ושלח לנו תצלום בליווי הטקסט הבא: "הכי מדהים זה להיתקל במכונית קלאסית נדירה ויפהפייה במקריות, שלא במסגרת מפגש מועדון כזה או אחר או במסגרת תערוכה מתוזמנת. מזל שהנהג עצר לחטוף משהו לאכול בדיוק כשעברתי בסביבה… מזל נוסף זה שיש תמיד מצלמה בכיס. אני מציע את הכותרת: 'שברולט פליטליין קופה – יותר ארוכה או יותר ירוקה?'. מה שבטוח שהיא מדהימה, ופחות או יותר בגיל המדינה"

טיפ טיפה: תעבירו את המלח

מומלץ לנהגים שנסעו או מתכוונים לנסוע בדרכים מושלגות, אפילו חלקית, בדרך לאתר החרמון למשל – לא להסתפק אחרי הטיול ברחיצה רגילה של המכונית, אלא לשטוף בזרם מים חזק גם את השלדה, ואם זה אפשרי, במים חמים.

הסיבה: הרשויות המקומיות למדו לשפוך על הכבישים מלח תעשייתי כדי שהשלג יימס. זה אכן עובד, אלא שהמפגש בין המלח והרטיבות מחולל תהליך קורוזיה, המתפשטת בחלקים התחתונים של הרכב. כך שרק רחיצה מיידית (או לפחות קרובה ככל הניתן למועד הנסיעה) אשר מסירה את הבוץ שדבק בחלקי המתכת, יכולה לעצור את ההתקפה האכזרית של המלח על רכבכם.

שואלים את אדוארד

אלישע: ברשותנו חיפושית 1971, נאצית יימח שמה. היא עברה הרבה ידיים, ועוד יותר מכך קילומטרים (המד התאפס לדעתי כמה וכמה פעמים טובות. מאוד).
אנו משתדלים לפתוח לה את הצורה, היא הרכב של הצעירים שבבית. נוסעים בה בתחושות שליחות וסיפוק – שלושה ממפקדי צה"ל בדימוס, חדורי נקם ברכב העם אלק. באמת שאני ממש מבסוט מהתפקוד שלה. הכול עובד חלק – הגיר כמעט פיקס, המגבים, האורות. אין אמנם רדיו, חסר פקק למכל הדלק, מד הדלק לא עובד, והדלת נפתחת לפעמים, אבל תענוג בסך הכול. עד שתצא נשמתה, לא מרפים.
הבעיה היא שלפעמים אני מרגיש שכמוצא אחרון, גרמניה מנסה לתת עלינו סמטוחה של ייאוש, והרבנית לא סוחבת בעליות. כאילו יש לה איזו סתימה במנוע. אולי היא מצוננת. בקיצור, החיפושית לא די חופשית. יש לך רעיון איך אפשר לפתור את זה?

תשובה: תודה על ההקדמה לשאלה. אכן, אני בעל דוקטורט על חיפושית כי היו לי שתיים – האחת אמפיביה של הוורמאכט שאת המנוע שלה פירקתי והרכבתי, וחיפושית שנייה שהבאתי ארצה בעלייתי ב-1969, ומכרתי תמורת צ'ק בלי כיסוי. היסטוריה.

התופעה שאתה מתאר, חולשה בעליות, טיפוסית לזקנתה של סוסת עבודה אמינה זו. אם יחס הדחיסה לא ברח חלילה מהצילינדרים, ולא צריך לבצע כיוון שסתומים ואולי גם להחליף טבעות – אז בדוק במאייד אם איזה לכלוך סתם את הדִיזָה הראשית.

מרדכי: באחרונה נשברה המראה השמאלית במיצובישי אאוטלנדר מודל 2015 שלי. רציתי להחליף. ניגשתי למוסך של מיצובישי, והם ביקשו כאלפיים שקלים בעבור החלק השבור לבדו, מה שנראה לי מוגזם ביותר. משם הלכתי למוסך פחחות שאני מכיר את בעליו, ומה נדהמתי כשהלה טען (לאחר בירור מקיף לטענתו) שהחלק ללא הכיסוי החיצוני, הלבן, עולה כ-2,500 שקלים.

שאלתי היא: איפה ניתן להשיג את החלק במחיר שפוי והוגן, אם לא בארץ אז לפחות אצל אחינו הלועזיטים?

תשובה: במעט תושייה אפשר אולי לשחזר את הראי, ובלבד שהחלקים הפנימיים שלו לא נפלו. וגם אם זה קרה, אפשר להשתמש בראי בלי מערכת הכיוון, כלומר בכיוון ידני. הרי ממילא מכוונים את המראה משהו כמו פעמיים בשנה, אם בכלל.

אם המראה שלך בלתי ניתנת לשחזור, פתרון אחר הוא לקנות ראי שמאלי פשוט של כל רכב אחר. יש להרכיב אותו, ואז לחפש בסבלנות ראי של אאוטלנדר מפירוק (אחרי תאונה).

בכל אופן, גם אני לא הייתי משלם סכום מופקע כזה על פיסת מראה. מישהו כאן מפגין רדיפת בצע בוטה במקצת.

קומדה מת בשנית

להתייסר בשאלה אם הפעם, אני הוא האחראי להסתלקותו בטרם עת של חברי המלחין – זה כמו להתווכח עם שופנאואר לגבי הטעם לחיות

חתול קטן, ג'ינג'י חסר משקל, הגיע בלי הודעה מוקדמת לגינה הירוקה, השוכנת קרוב לבית הזמני שבו אני גר בתל-אביב. בגלל התייחסותו של חתול זה כלפי כלבים ובני אדם זרים, שפת גופו העדינה ומבט עיניו, ובגלל הצבע שלהן, כחול בהיר כמו שמיים, היה בו משהו מעל ההופעה של חתולי רחוב רגילים, משהו מעופף, לא ארצי, והתחלתי מיד לספק לו ארוחת בוקר כשהוא היה קם מהשינה תחת השיח, ורץ להגיד לי שלום.

והנה לפני יומיים או שלושה התחלתי לדמיין, ואף הבנתי מעל לכל ספק סביר, שחתול זה הוא לא אחר מאשר גלגול נוכחי של חברי המלחין כריסטופר קומדה, ז"ל, אף הוא ג'ינג'י ודמות מיוחדת במינה, כזו שאינה מתאימה להיות בין אנשי תכלס. האדם היחיד אשכרה שאני כותב עליו הרבה, אך לא די.

קשיש בעל נס?

בכל אופן, חשבתי לקרוא לחתול הצעיר קומדה, לקחת אותו הביתה, ולהשמיע לו את המוזיקה של חברי, שהזקן שבי עדיין אינו מקבל את עזיבתו הפתאומית לפני 43 שנים.

האם קומדה – שעליו כתבנו את הכותרת של מדור זה, כמו גם את הבלוג "אלפי מעריצים, והוא עדיין מת" (13.7.2013) – אכן חזר אליי בדמותו של חתול על-מציאותי זה?

הלחין את הנפש של הרעיון

במשך השנים, שהתרוצצו על ידי לטוב ולרע בקמ"שים שהן בחרו, ולא אני, עברו על אנוכי, גם פה וגם בגולה, עשרות שנים בלי הידיד הכי חשוב לו. כריסטופר היה בשבילי כמו אח גוי, ממש אח וממש גוי מוזר, שהיה מצטער על שלא נולד יהודי, אמר לי לא פעם.

ובשנים הללו, הן בתחילת הזקנה והן אחר כך, נשאר לי רק להיזכר בעצב, שוב ושוב, בעובדה שבתקופת האי-אז ההיא לא עשיתי אף סרט מבלי לספר לקומדה על מה אני עובד. וככה זה נראה: בזמן שכתבתי איזו נובלה או תסריט, קומדה ישב בביתו מול הפסנתר, וחיפש את הלייט-מוטיב המתאים לסרט, הקיים עדיין רק על הנייר שלי.

כך היה במקרה של "בית העלמין רֶמוּ", הסרט שלמענו קומדה הלחין את הגרסה שלו ל"כל נדרי", וכך היה בסרטִי "קראקסה", שבו סקסופון אלט בוכה על גורלה של מיני קוּפֶּר והנפשות שאהבו אותה.

סרטיי אלה שונים מאוד זה מזה, אך שניהם מייצגים את הנושאים שעליהם אני כותב עד היום, ואכתוב, אכתוב, עד שהמקלדת תעזוב אותי. ואם העיתון לא ירצה אותי כי לקוראים יהיה די ממני, והבלוגים ייצאו מהאופנה, אכתוב למגרה.

Komeda x

המלחין כריסטופר קומדה. אמן הפסנתר הכריזמטי הצטער שלא נולד יהודי

פספוס ללא מחילה

ניסיתי לדמיין מה יעדיף לשמוע החתול קומדה מהפוֹנוֹטֶקָה של עצמו: האם את שיר הערש המזעזע שקומדה כתב למיה פארו ב"תינוקה של רוזמרי"? או שמא הוא יעדיף את ג'אנגו (Django), שקומדה ניגן על הפסנתר ואני ישבתי על ידו והקלטתי?

דמיינתי ועוד הוספתי לדמיין, במקום לקחת את החתול הג'ינג'י הביתה. חשבתי שאעשה את זה מחר, מחרתיים, ופתאום אתמול בבוקר, קומדה הקטן, החתול הכמעט שלי, לא בא לקריאת "קיצ'י קיצ'י" הפולנית. עמדתי עם ארוחת הבוקר שלו ביד ודאגתי, הלכתי, חזרתי, ושוב ביקשתי שיבוא, לשווא, עד שבצהריים מצאנו אותו ברחוב מת.

הטהורים משאירים אותך שבור

זה כבר חתול שני שהקשיש מאבד אחרי עפרה, אשר שכן טוב הרעיל אותה בחניון התת-קרקעי והיא זחלה בכוחותיה האחרונים אל החנייה של אלפא שלי, שבתוכה עפרה שלי אהבה לשבת, על המושב שלצדי, כאשר ירדתי לחניון לעשן מקטרת. קודם עפרה המסכנה, ועכשיו קומדה הקטן.

אסור לי לטוות קשרים עם נפשות טהורות – בין אם הן חתולים, כלבים שקברתי, או בני אדם שהלכו ואינם בגלל אין-סיבות, שבזמנו התחזו לסיבות אמיתיות. אולי אינני מביא להם מזל?

בי-בי-סי חזרה אל הכורסה

הופעתו המטאורית של ג'רמי קלארקסון בבי-בי-סי, והזיכרון הקולקטיבי של תוכניותיו, מתניעים כבר זמן רב את כתבי הרכב הרבים לנסות להיות קלארקסונים אף הם, איש איש במדינתו.

וכמו סביב הגלובוס, גם אצלנו לא חסרים חובבי רכב שאפתניים החולמים על מעמד דומה במדיה ועל הפופולריות שג'רמי קלארקסון זכה לה, בזכות כישרונותיו הרבים והתמיכה העיוורת שהוא קיבל מבי-בי-סי.

הפירמה הבריטית הובילה אמנם במדיה הלועזיטית עוד לפני המהפכה הרעיונית האקצנטרית והאנרגטית שהובילו קלארקסון וחבריו, אך סבלה מסגנון שמרני מעייף – עד שקיבלה עזרה בלתי קונבנציונלית מלהקה של שלישיית חוצפנים, שהשתוללו בעולם המכוניות כפי שחבורת מונטי פייתון השתוללה בתחום הקברט. כך שלא רק קלארקסון ושות' חייבים תודה לבי-בי-סי עקב הפיכתם לכוכבי תקשורת, אלא התחנה האנגלוסאקסית יצאה אף היא נשכרת, משום שבזכות צוות המטורפים היא התרוממה מהשעמום המכובד, וחידשה מגוון של תוכניות.

ועכשיו, בלי קלארקסון ובלי ג'יימס מיי וריצ'רד האמונד, בי-בי-סי חוזרת לסורה, לפחות בתחום הרכב, כי כריס האריס, המנחה של "טופ גיר" המחודשת, לא ניחן בכריזמה הקלאקסונית שחובבי הרכב הלכו אחריה כמו עכברים אחרי חלילן.

לא רק המעיל הבהיל

למעשה, הרצון להיות "הקלארקסון העברי הראשון" נולד בראשו של כתב ישראלי עוד באמצע שנות השמונים, שנים רבות לפני שקלארקסון פרץ אל השידור העולמי וניער אותו.

מדובר בכתב עברי הזוכה במעמד בנוסח "היחיד בתקשורת המקומית שלא רק מבין משהו בתחום המוטורי – אלא יודע גם להוכיח את עצמו בנהיגה, ולהתבטא ברהיטות". האיש נהנה ממעמד זה גם בזכות העובדה שבשנות השמונים היפות ההן, עיתונות הרכב העברית הסתכמה עדיין בירחון "טורבו" בלבד.

"תעלה לירושלים לתחנת הטלוויזיה רוממה, ותיקח את זה!", חימם הקשיש הטרום-מתחיל את ידידו שרצה להגיש תוכנית רכב, ובהיותי במאי ותיק בתחנה הממלכתית, סידרתי לו פגישה עם ההנהלה.

וכך, קלארקסון הציוני העתידי, לפחות בפוטנציה, העפיל ירושלימה עם כל תקוותיו, לבוש בסגנון צעקני (מעיל עור אדום, אם אינני טועה) חרף אזהרותיי בנושא. אלא שברוממה האפורה חיכתה לו הפתעה שהוא קיבל כזלזול: מנהל התוכניות העסוק צחי שמעוני לא היה מוכן לדבר איתו אישית, וביקש מתחקירנית צעירה בשם מאיה לראיין את התל-אביבי, ולרשום לפרוטוקול את תוכן הפגישה ואת הפרטים של הצעתו להגיש תוכנית רכב. "תשמעי מהאיש מה הרעיון שלו", ביקש שמעוני את התחקירנית.

"תנסה לעשות עליה רושם", הציע לו הנוכחי, אלא שלא התכוונתי לרושם בועט ומתריס בנוסח קלארקסון, כפי שהקולגה אכן פיזר ברוממה כדי שהתחנה תכרע בפניו ברך. וכך, לשאלת הפתיחה של התחקירנית מאיה "מה תהיה המטרה הראשונה של התוכנית שלך", האיש זרק פצצה – "הילוך גבוה" העברית, הוא הכריז, תדרוש קודם כל מהרשויות את ביטולה המיידי של הגבלת המהירות. "מה שהגרמנים יכולים לעשות כדי ליהנות מהחופשיות ומהניהוג, גם אנחנו יכולים לעשות", הוא הכריז באוזני התחקירנית ההמומה.

מאיה מלמלה משהו על ההבדלים המשמעותיים שבין התשתית בגרמניה לתשתית בארצנו, ועל המודעות המוטורית הנמצאת אצלנו בחיתוליה, אך האיש המשיך בשלו. "תשתית הכבישים ובניית אוטוסטרדות אינן בעיה שלנו אלא נושא לטיפול מיידי של השלטון, והמודעות המוטורית כחול-לבן תתקדם ותתפתח לממדים חדשים עקב תוכניתנו בטלוויזיה", נזף בה המועמד, עיניו יורות זיקים של טירוף צודק, והמפגש הסתיים.

גם לא כקוריוז

למחרת בבוקר, במזנון של רוממה, שאל אותי מנהל התוכניות צחי שמעוני אם האיש שהבאתי לתחנה הוא דמות שפויה, כי הדו"ח המסכם שרשמה התחקירנית מאיה "די מזעזע", אמר.

"אז תעשה איתו משהו לפורים", הצעתי כדי לצאת מהמבוכה, אך צחי לא חייך, ואף כעס עליי.

רוצים להיות כוכבים

עברו שנים מאז התאונה הזו ברוממה בכיכובו של האקס-קולגה שלי, וכפי שרמזתי בעדינות, כיום כבר כעשרה כתבי רכב עבריים, ביניהם גם כתבי חצר משופשפים, התגייסו וצצו מכל כיווני המדיה בשאיפה להיות "קלארקסון הציוני". אך בניגוד לניסיון הבודד ההוא משנות השמונים – הכתבים הנוכחיים שרוצים להיות קלארקסון נזהרים לא להרגיז אף אחד, וממילא מובן שהם נמנעים מכל פרובוקציה.

וכך, ב"מבחני הרכב" שהם עורכים על כבישי הארץ – נסיעות נטולות סלאלום תקני, כי הקרוסאוברים וה-SUV-ים היו עלולים להתהפך בו אולי – כתבי חצר אלה אינם מחפשים התרסה כלשהי כלפי ברוני היבוא, ומסתפקים במה שמקליטים היחצ"נים אל תוך מוחותיהם.

אישיות מורכבת

אמנם הדיאלקטיקה המרקסיסטית מלמדת ש"כמות מובילה לאיכות", אך דיאלקטיקה זו, שהקשיש המורשה למד בצעירותו, שווה כמו קולרבי דאשתקד, שהרי ריבוי ה"קלארקסונים" העבריים הנוכחיים לא הוביל למציאת טאלנט מעניין.

אם ברצוננו לקבל בכל זאת קלארקסון עברי משובח, נצטרך להרכיב אותו מכמה וכמה דמויות. כלומר, ניקח מכל אחד מהשואפים להיות קלארקסון תכונה טובה ושימושית אחת – את כישרון הנהיגה של און יעקובסון, ידידי עוד מתקופת "טורבו", את החוצפה והקשרים של דני פרומצ'נקו, ספק ליצן עצוב ספק קברניט-מדריך באוניית השעשועים של כתבי החצר, ואת הכישרון הקומי שמפגין בועז קרפל בהופעותיו הטלוויזיוניות.

יצור הכלאיים שמעשה המרכבה הזה יניב עשוי להיות מעניין למדי. באופן מבהיל אפילו.

טבעי מדי מול המצלמה

טבעיוּת מול העדשה עשויה לקרב את בועז קרפל למטרה המתוקה, אם רק ילמד מיעקובסון לנהוג ויחשוב על תוכן דבריו, הנורים מתוך פיו כמו כדורים מתת-מקלע. במבחן של וולבו S60 החדשה, למשל, קרפל סיפר שהוא לקח אותה צפונה כדי לחפש שלג, אך התאכזב. האם קרפל היקר לא ידע שוולבו זו, הלבושה צמיגי קיץ בפרופיל נמוך, הייתה מתחפרת בשלג העוין, ודורשת טרקטור כדי להחזירה ליבואן?

אותו בועז קרפל, שאני מחבב ומעריך בדרך כלל, מצא את וולבו S60 "ספורטיבית", כפי שמפרסמים אותה היצרן והיבואן. בועז התפעל פעם אחר פעם מה"ספורטיביוּת יוצאת הדופן, תוצאה של הטיונינג המקורי שעשתה הסדנה השבדית" – אלא שבמקביל לכך הוא קבע גם שהגברת, החזקה ממש וכבדה בהתאם, נוסעת "דבוקה" לאספלט, לא מרעישה בצמיגיה, לא מרימה גלגל, כלום, כאילו הייתה רכבת. הזוהי ספורטיביוּת, לגביו של קרפל?

תן את וולבו זו, ידידי בועז, למאסטרו יעקובסון, או לפחות לזקן הנוכחי, ותראה איך אותה S60 שנהגת בה בזהירות, שורפת צמיגים ומשתוללת בהיגוי יתר ובתת היגוי מופרע, כמו כל 4X4 בעלת סוסים לעניין.

20170303_16131320170303_16055820170303_154240-1IMG_9022

צנע וראינה: "מועדון החמש" ערך השקה חגיגית לסיטרואן דה-שבו שנת 1964 שנקנתה מוזנחת ורקובה, ושוחזרה על ידי אילן ברשי במשך שלוש שנים וחצי, מאחרון הברגים ועד מנוע ה-425 סמ"ק שלה.

י"א מדווח: בהשקה, שהתקיימה ביום שישי שעבר בחניון היכל "מנורה", הוצגו תריסר יצירות דו-בוכנתיות מקוררות אוויר, כולל סיטרואן "אמי" נדירה, דיאן 6, ואפילו גרסת שטח צהובה בשם "מהארי". יתר מכוניות "מועדון החמש" הגיעו לחלוק כבוד.

הדה-שבו הדגימו את פשטותן של המכוניות מתקופת הצנע, נטולות האבזור, הפאר והמזגן. הן הזכירו לי כי כאשר ביקרתי במוזיאון חיל האוויר בחצרים כיכבה בתצוגה, לצד מטוסי העבר של החיל, גם דה-שבו אפורה ששימשה את הקצונה הצה"לית הבכירה, כמו גם כרכב הזנקה שהוביל את טייסי הכוננות ממתחמי המגורים אל מסלולי ההמראה.

באירוע נכחה סיטרואן DS מלכותית, שהיא לא רק המכונית המלוהקת ביותר בסרטי הקולנוע, אלא גם נבחרה כ"עיצוב התעשייתי המצטיין של המאה העשרים" – וזאת מכלל המוצרים בעולם, ולאו דווקא מעולם המכוניות.DS עוררה באוב את זו השחורה של השכן שאהבנו, כילדים, לצפות בה מהצד – בפלא הזה השרוע על גחונו, מתניע ומתרומם לגובה כמה עשרות ס"מ כתוצאה מהתמלאות השמן במערכת הידרופניאומטית מתוחכמת וייחודית. עובר אורח שהתעכב לצדה ארוכות מלמל בערבית: "האדה סיירה? וואלה טיירה".

טיפ טיפה: אמינות. האומנם?

בסוגיה המסקרנת של אמינותה של אלפא רומיאו 159 TBi לאחר שיפור המנוע (ראו מכתבו של אברהם טל), בדקנו את דעתה של סדנת "יוצר הכוח" (Kreator Mocy) הפועלת בוורשה. הנה מה שאמרו לנו אנשי המקום:

"באלפא רומיאו 1.8 T מתפקד מנוע טורבו בנזין בעל 200 כ"ס במקור. מנועים אלה אינם קלים לשיפורים סטנדרטיים, עקב המבנה המסוים שלהם ועקב התנהגותו של מחשב הרכב החדשני יחסית MED 17. לאחר קריאת הפרמטרים של עבודת המנוע ובדיקת התוכן של ECU, שיפרנו את כוחו המקורי ל-236 כ"ס, והמומנט גדל עד 373 Nm, מה שמבטיח דינמיקת נסיעה טוב יותר. כמו בהתערבויות אחרות שלנו, מומנט המנוע גדל באופן ליניארי במקביל לעלייה בסל"ד, כדי לא לפגוע באמינות המנוע ובאורך חייו.

"לאחר העבודה על אלפא 159 TBi ביצענו שיפור במנוע זהה, העובד באלפא רומיאו Brera. הפעם השינוי שלנו היה חזק יותר, ונגמר ב-243 כ"ס ב-5,208 סל"ד, ו-382 Nm ב-3,904 סל"ד. לדעתנו, גם שיפור זה עדיין אינו קיצוני ולא יסכן את אמינות המנוע, וגם יעמוד בדרישות הסביבתיות. השיפור ישנה אך מעט את צריכת הדלק, במיוחד בנהיגה ספורטיבית".

שואלים את אדוארד

אברהם טל: ברשותי אלפא 159TBi , ואני מעוניין לשנות את תוכנת הרכב ולהעלות את ההספק מ-200 כ"ס ל-240 כ"ס. הרכב עשה 80 אלף קילומטר. מה דעתך?

תשובה: עשרות סדנות לועזיטיות מציעות לשפר את כוחה של אלפא 159 TBi מ-200 כוחות הסוס הרשמיים ל-240 כ"ס ויותר, באמצעות שבב מתוחכם. הסדנאות "נוביטק", "זיפטיונינג", V-Tech ואחרות מבטיחות לשפר את המנוע של 159 TBi (ושל אלפא בררה) לכדי 230-260 כ"ס.

באופן תיאורטי, זהו מעשה לא מסובך גם למהנדסי טיונינג אצלנו, שהרי אותו מנוע כמו באלפא שלך, אשר מותקן בג'ולייטה QV, ניחן עוד כשהוא מגיח מפסי הייצור בהספק נאה של 235 כ"ס. אלא נראה לי שכדאי לך לקחת בחשבון שהגברתו של כוח האלפא, שללא ספק עוד תגביר את הנאת הניהוג ב-159 הנהדרת – תגביר גם את תיאבון המנוע לדלק, במיוחד בנסיעות בעיר.

בנוסף, ייתכן שהטיונינג המפתה הנ"ל אכן יקצר את תוחלת החיים של המכונית, כפי שמזהירים מוסכי היבואן. קשה להחליט למי להאמין – לעובדי היבואן או לאנשי סדנאות השיפורים (ראה "טיפ טיפה" הנוכחי).

מרק ויין: הייתי מבקש לדעת מה דעתך עלoil catch can . האם זה התקן מתבקש, או סתם בזבוז זמן/כסף/משאבים? אני מצרף כמה לינקים באנגלית שמדברים לטובת ההתקן.

תשובה: הרעיון נראה מבריק וחשוב להתקדמותם הטכנולוגית של מנועי בנזין, בדומה לעוד חידוש נוכחי – רעיון מהפכני המציע שמנועים יפעלו בשילוב של שני עקרונות עבודה: בשיטת Otto המסורתית והבזבזנית, וגם בשיטת אטקינסון החסכונית, אשר מייצרת פחות סוסים.

הרעיון בשילוב זה הוא שכאשר הנהג צריך כוח, אז המנוע יעבוד בשיטת ארבע הפעימות של Otto, ובנסיעה רגועה המנוע יסתפק בשיטת אטקינסון, החוסכת דלק.

מסקרן אם תעשיית הרכב תהיה מוכנה לאמץ את oil catch can ואת שילוב השיטות Otto ואטקינסון, או שהיא תמשיך ליישם את שיטת אטקינסון במכוניות היברידיות בלבד, שבהן מנוע חשמלי מספק את כוחו החסר של מנוע הבנזין.