Skip to content

חצי גפרור ותו לא

כל עוד שכדור הארץ מסתובב לא אשכח לרגע את החדר שלנו בגטו, שבו קרוביי היחידים – אבא, אמא ואחותי אִירֶנָה – הביטו עליי, החותך גפרור בודד לשני חלקים נפרדים

אני זוכר גם שאבא לא הסכים שאני, באמצעות סכין גילוח חלוד, אפצל לשתי חתיכות את כל הגפרורים שעוד נשארו בחפיסה, "כי יהיה קשה להוציא אותם מבלי שיישברו", הסביר.

חבורת הבולשיט, סליחה

כדי לשנוא את "יד ושם", די לבצע בחוסר זהירות תאונה חזיתית במחקרים הבומבסטיים שעורך המכון בנושא השואה כביכול. מחקרים חסרי תוכן אלה הביאו לבנאליות ולכלום. ממש כלום ביחס להשקעה וביחס לשם המכון. ממש כלום זולת חלוקה של דוקטורטים ומשרות יוקרתיות למקומיים זריזים, חלקם יוצאי קיבוץ, שהתייצבו כהיסטוריוני שואה in spe, חברי מועדון הערצה הדדית. דמויות אלה ויתרו – כדי לקבל את חלקם המביך בהולוקאוסט ביזנס, ומתוך שיקולי ציניות של הבטחת קריירה על במת המכון – על האפשרות לגלות את האמת.

אגב, השואה חיסלה לי הכול. לקחה את ההורים, את הבית, את הילדוּת, והנה אני רואה ושומע את המצליחנים האלה, המנופחים אחד אחד מצדקנות, עושים את השואה קרדום לחפון בו.

אדולף היה נכס

אנשי "יד ושם" הפגינו פסיביות מטופשת, חסרת היגיון מדעי, כאשר לא התנגדו לתליית אדולף אייכמן, שהיה יכול לספר למכון-אים אלה על הגנאולוגיה של רצח היהודים, על המערך הלוגיסטי והטכנולוגי, וגם על הפילוסופיה הנאצית בעלת השורשים הגרמניים העמוקים – שלושת הפרמטרים שתפקדו מאחורי הקלעים של מנגנון ההשמדה.

פרשת ד"ר אדלמן

הנה עוד דוגמה לאוזלת דעתו של המכון: המכון-אים של "יד ושם" והתחקירנים שעבדו איתם נמנעו בשיטתיות לחקור, או לפחות לשמוע, את סגן המפקד של מרד גטו ורשה מארק אדלמן, איש בעל זיכרון פנומנלי. התעלמו ממנו בנימוק האינפנטילי אשכרה שניצול השואה ולוחם זה הוא "בונדיסט כפייתי ולא-ציוני טהור".

מותו המצער של ד"ר מארק אדלמן (1922-2009), שהקשיש המורשה זכה להכירו מקרוב, לבקר בביתו ולשמוע את דבריו – עשה טובה ל"יד ושם", המתנהל במגמתיות אובססיבית. לא הייתי מופתע לשמוע שאנשי המכון הרימו כוסיות בשמחה כאשר נעלם מהבמה איש בעייתי זה, אשר אחרי המרד היהודי הטרגי שבגטו הוסיף ללחום נגד הגרמנים, הפעם בשורות המורדים הפולנים, במרד ורשה שפרץ באוגוסט 1944.

אדלמן היה יכול לספר לאנשי "יד ושם" שחלק מאנשי המרד הגדול, שהשתייכו לארגונים פולניים ימניים, ירו ביהודים אשר באו להצטרף אליהם מבלי לדעת שמדובר באנטישמים. אך המכון-אים לא היו מעוניינים לשמוע מפיו של אדלמן פרטים אלה מהעבר כפי שהיסטוריונים רציניים אמורים לשמוע.

בדיוק כמו שהיום הם מגיפים אוזניים בפני המציאות הפוליטית הנוכחית בפולין, מציאות מכוערת, שבמסגרתה אותם הורגי יהודים שניצלו מהשואה מתקבלים על ידי השלטון החדש בוורשה כגיבורים לאומיים.

איינזצגרופן פולני

למזלו של מארק אדלמן, אוהב מושבע של פולין מולדתו וחסיד תרבותה – המוות הציל אותו מלשמוע כעת שהפרלמנט הפולני (סיים) הנוכחי, הלאומני עד כאב שיניים, הכריז כי ארגון NSZ, שהיה עסוק ברצח יהודים-פולנים אחרי מלחמת העולם השנייה, היה לא פחות מאשר פלא. בהתאם לקביעה פרלמנטרית זו, עומדים אנשיו של ארגון רצחני זה לקבל פסלי הוקרה, בבתי הספר במדינה ילמדו על מעלליהם, ורחובות ייקראו על שמם.

הייתם מצפים שהמכון-אים הירושלמים יתייחסו לשערורייה מביכה זו באיזה מכתב לנשיא פולין, או שהם יארגנו הפגנת מחאה בשם הקורבנות מול שגרירות פולין בתל-אביב, שבה יונפו דגלי "יד ושם"? נסחפתם, כפי שהמורשה נסחף.

המוצגים שלא תראו

באולמות מוזיאון "יד ושם" אין גפרור שחתוך לאורכו לשניים, לצורך החיסכון. לא מוצג גם סכין גילוח, שמחירו ברחובות הגטו היה גבוה יחסית כי רבים מבין אסירי הגטו שמרו סכינים אלה כדי להתאבד.

במוזיאון המאורגן על ידי המכון-אים אין למצוא בוודאי גם אלות עץ, ששוטרי היודנראט השתמשו בהן בגטו, וגם לא את הכובעים והנעליים הגבוהות שלהם, אשר מתאימות לרכיבה על סוסים, שלא היו.

במוזיאון "יד ושם" לא מוצגת גם ריקשה, אותו תלת-אופן בעל מושב קדמי מרופד, ומובן שלא קיימת בתצוגה מכונית מסוג אופל אולימפיה, אשר ראש הגטו אדם צ'רניאקוב קיבל מהגרמנים והתאבד בבליעת כדור ציאניד כשהם לקחו אותה ממנו. "חוקרי המכון אינם מייחסים לאופל אולימפיה זו כל חשיבות, כי הם אינם ערים לקשר האמוציונלי ההדוק שבין היהודי לרכבו", כתבתי לפני כעשרים שנה.

מיטת דום

מישהו (מ') כתב למדור בדאגה שהוא חושש כי להבדיל מרוב החברים היקרים שהקשיש המורשה איבד, הקשיש עצמו "אינו עומד למות במיטה שלו, סבורני", משער האיש. והזקן, עקב צנעת הפרט, לא התעניין של מי תהיה מיטה זו שבה הוא יְיַשֶר את רגליו.

זוהי שאלה די מסקרנת, כי הנפש היחידה שהמורשה הנוכחי משמיע לה את "רקדי אותי עד סוף האהבה" (ליאונרד כהן, 1934-2016) היא רק בווארית בצבע כסף העונה על הכינוי הלועזיטי "Angry Heidi".

אני Blanche, אני?

בכל אופן, אחרי המכה הנסתרת בסיפא של המכתב ששלח מ', הזקן הצליח להתאושש כלשהו, רק כדי לגלות שוב בחושך ההרואי של היותו שהוא אלטר-אגו קריקטורלי למדי של בלאנש, גיבורת המחזה של טנסי ויליאמס "חשמלית ושמה תשוקה".

בלאנש, שהתאכזבה מכולם, מחבקת את הפסיכיאטר שנשלח על ידי המשפחה כדי לסגור אותה בבית משוגעים, ומנצלת את הרגע כדי לדקלם לו דעה שהמורשה אוהב במיוחד: "תמיד בטחתי בטוּב הלב של זרים".

איזו בושה

האמת שאחרי זוג הפשלות שביצעתי לאחרונה הייתי צריך להעניש את עצמי באיזה חרקירי, שהרי אין לעבור בקלות על כך שבתשובה למכתבו של מיכה דיאמנט, בעל סובארו B4, המלצתי בין השאר "להחליף חוטי חשמל" ועוד "לבדוק את חיבורי הקויל".

טעיתי בגדול, כי בסובארו של מר דיאמנט אין כבר חוטי החשמל המסורתיים שעבדו בדגמי B4 הקודמים ואצל הדודניות שלה מבית סובארו, וּבִמְקוּם קויל בודד היא מצוידת כעת בסט קוילים נפרדים. לכל פלאג ב-B4 זו מוצמד קויל משלו, ממש כמו בב-מ-וו Z3M קוּפֶּה שלי. הזקן לא היה מעודכן שגם הסובארו דנן עברה לליגה של הבווארית. בושה.

בפשלה השנייה ביקרתי את טויוטה ההיברידית על סמך נסיעה קצרה שערכתי בה אי-אז, באחד מדגמיה הראשונים, אשר לפי זיכרוני לא התלהבתי ממנה. לצערי, שכחתי לרגע שכדי להכיר מכונית כראוי, בוחן אחראי אמור להשקיע במועמדת זמן רב, לגלות מה מציע (או לא מציע) מנוע הבנזין העובד בשיטת אטקינסון, ולהבין לאיזה קהל יעד מיועדת מכונית זו ומה יהיה תפקידה במשפחה.

נסיעה קצרה, חפיפית, אינה מאפשרת לעמוד על יתרונותיה של היברידית זו לעומת המתחרות הרגילות, המצוידות רק במנועי בנזין או דיזל. לרוב מזלי, מר בני שוורץ סיפק מניסיונו האישי זווית ראייה מדויקת יותר על פריוס (ראו "שואלים את אדוארד" הנוכחי), אך הבושה נשארה ככתם.

מורדת בעלת שבע סבתות

אלא שהכותב מ', הדואג מה יהיה איתי, אינו מתייחס לבערה העצמית של מצפוני עקב הפשלות. נדמה לי שרצונו של האיש הוא לנחש מהו היחס שלי לסוף דרכי הבלתי נמנע. שהרי הוא מצטט במכתבו צרור הכרזות שלי בנוסח "לא אכתוב את ספר זה כי לא אספיק", ואף הבין טוב ממני את משמעותה של הכותרת "הַקְדָּמָה לפני הכלום", שחיבר בשמי המחשב החוצפני שלי.

מ' שלח לי מבחר מדבריי מבלי לדעת שפרסמה אותם מאחורי גבי המקלדת שלי, המורדת אשכרה. פנטזיונרית כפייתית זו, השייכת ללפטופ MacBook, יודעת להפתיע אותי מפעם לפעם באיזו יצירה עצמאית שלה, אם כי דרגת ההשראה והערמומיות שלה רחוקה מזו של אוסף מכונות הכתיבה שנשארו לי, שקרניות מדופלמות: שש אריקות 5 עתיקות וקונטיננטל פורטבל אחת.

חבורת הבוהמה של שחרחרות אלה ישובה בצפיפות על מדף בכניסה לבית הקיץ שלי, אי-שם בגולה, ומפטפטת בניגון נוסטלגי על הזמנים האבודים שבהם מכונות אלה התחרו עדיין על דעתי בתקתוקים המתכתיים הבלתי מתעייפים שלהן.

כעת הן רק מתווכחות ביניהן ומגלגלות רכילות על איזושהי ממזרת צמרת, אריקה מבית נוישטיין, שהצליחה להפתיע אותי בדיווח הכי שערורייתי שהייתי חתום עליו, אשר כתבתי תחת אחד מעשרת השמות הבדויים שהשתמשתי בהם בזמנו.

תעלומת המחבר

האם ייתכן שהמקלדת של מקבוק 17 Pro יפה התואר, אפור מטאלי צבעו, נדבקה מסבתות אלה, הצבועות בלקה מבהיקה בנוסח פסנתר ומקשקשות בלועזית? כי אין הסבר אחר לכותרת הביניים הפרובוקטיבית "חבורת הבולשיט, סליחה" המופיעה במדור הנוכחי. מי כתב את זה, הזקן או המקלדת שלו?

ננסה לבדוק את אפשרות היפותטית אשכרה זו ולגלות את האמת, הנעימה או לא, עוד לפני יציאתו של המורשה הנוכחי מהאנטיקווריאט של הזיכרונות.

טיפ טיפה: שתי גישות למבחן

קשה להחליט מה משעשע יותר: הכותרת ב-ynet המבשרת על זכייתו של אלון דאי באליפות אירופה למרוצי נאסקאר (לא ידעתי שמרוצים אלה יעברו את האוקיינוס האטלנטי), כותרת המצמידה לאלון את התואר "נהג מירוץ" במקום "נהג מרוצים", ועוד מאייתת את "מרוץ" עם יו"ד מיותרת – או לראות את הכַּתָּב של אותו ynet נוהג בפורשה GTS החדשה.

הוא צולם בווידאו נוסע ב-GTS האריסטוקרטית כאילו אינו שייך לה, יושב גבוה מדי מול הגה לא מכוון, ומדקלם פרטים עליה כאילו היה קורא אותם מדף הסבר של היבואן, בלי צל של התרשמות עצמית מהנהיגה עצמה.

להבדיל מהליצן של ynet, עורך התוכנית "עולם הרכב" (ספורט 5) כפיר כשריאן ממש חי כולו על ההגה של מכונית המבחן לקסוס LC 500. אם איש ynet נראה כמו קריקטורה מביכה של ג'רמי קלארקסון, אביו הרוחני של סגנון ה"דיבור תוך כדי נהיגה", כפיר מ"עולם הרכב" דווקא למד לא רע מהאביר הבריטי: הוא מחייך, מספר על רגשותיו ועל ביצועי הלקסוס שקסמו לו. מרגישים שלקסוס זזה, ולא זוחלת על הכביש כמו פורשה.

נחשו מי מבין שני הבוחנים הצעירים יתאים בול למכונית העתידנית, האוטונומית, שלא תזדקק לנהג, ומי מביניהם יחווה עינויי טנטלוס כאשר ייאלץ לשבת מול הגה של מכשיר תנועה כזה (אם בכלל יהיה בו הגה).

20171006_133253-120171006_133236-1-120171006_133249-120171006_120817-1

הפראיות האחרונות. הקורא י"א מדווח: המפגש השנתי של מועדון החמש, שהתקיים בחול המועד סוכות, הפתיע במקבץ של מכוניות ראלי מיתולוגיות מ-Group B של שנות ה-80.

Group B סימן עידן מרתק וסוער במיוחד בתולדות ההיסטוריה של הראלי, עידן שכמעט לא הוטלו בו מגבלות טכניות בפיתוח ובשיפור המכוניות: מנועי טורבו עוצמתיים בהספק של 400-700 כ"ס, חומרים קלים, שיפורים אווירודינמיים בסיוע מערכות הנעה כפולה מתוחכמות, וגם הידוק מרכז הכובד וחלוקת המשקל.

תקנות הראלי מאותם הימים חייבו ייצור ושיווק של גרסאות "אזרחיות" לקהל הרחב בכמות של 200 עותקים לפחות, כתנאי סף להשתתפות בקטגוריה. דגמים "מתורבתים" לכאורה אלו התאפיינו בקרבה גנטית למפלצות הראלי הרשמיות, וסיפקו מנועים בני 250-350 כ"ס. תודות לכך זכינו לפגוש נציגוּת מהגרסאות ה"אזרחיות" הללו בהפנינג הנ"ל, נציגוּת אשר כללה את פיז'ו 205T16 , רנו 5 טורבו בעלת מנוע מרכזי, מטרו 6R4 וסיטרואןBX 4 TC . כיבדה אותנו בנוכחותה גם לנצ'יה דלתא S4 הבלתי נשכחת.

המכוניות הללו היו תחרותיות במיוחד וקשות לשליטה בתנאים הבלתי צפויים של הראלי, וכתוצאה נגרמו תאונות רבות עם נפגעים גם בקרב הצופים, אשר הצטופפו לאורך צירי התחרות ללא כל גדר או חיץ. בשלהי שנות ה-80 הוטלו מגבלות טכניות למכביר, לרבות על ההספקים, וכך הסתיים לו אחד הפרקים היותר אקסטרימיים בתולדות הספורט המוטורי העולמי.

שואלים את אדוארד

יורם שוורץ: אבי, יליד פולין (1934), נמצא באיכילוב עם סרטן ברגליים, בריאות ובראש, ובמצב רוח ירוד מאוד.

כילד אני זוכר שהוא היה שולח אותי לחנות העיתונים השכונתית כדי שאביא לו את העיתון הפולני שהיה מגיע אליהם בימי שישי. חשבתי שהוא ישמח לקרוא את מאמריך בפולנית (שכתבת שם). האם יש מקום שבו אני יכול להדפיס את המאמרים האלה?

תשובה: מכתבך המרגש מוצא אותי עשרות שנים אחרי שהפסקתי לכתוב בעיתון הפולני "נוֹבִינֶה קוּרייר", שהופיע בתל-אביב בעריכתו של הנריק שפיר, ושלוש שנים או יותר לאחר שהפסקתי לכתוב בפולנית בכלל.

שבועון פולני אחד שהצטרפתי אליו איבד את האמביציה האנרכיסטית שלו, שעשתה לו מוניטין כעיתון לוחם במציאות הפולנית של שנות ה-90 – והפך למקומון די משעמם ומאכזב, חוץ ממלחמותיו בכנסייה. ואילו העיתון הפולני השני שכתבתי בו התגלה כבמה של אנטישמיות גלויה, בהתאם למה שקורה בפולין הנוכחית. ודאי שברחתי משניהם.

בכל אופן, שלח לי את מספר הטלפון שלך כדי שנמצא דרך לשעשע בפולנית את אביך היקר, בעזרת טקסטים עתיקים שלי וסיפורים מצחיקים כביכול על סדרת הפנינגים עיתונאיים שביימתי בוורשה בתחילת שנות ה-90, כלומר עם "חזרתי הקצרה לשורשים". כיום אני מתקשה להאמין שעשיתי אצל הגויים הפולנים את כל התעלולים הפרובוקטיביים האלה, אך למזלי, אוסף הקטעים המודפסים נשאר בארכיון שלי, כולל תמונות שיעניינו אולי את אבא שלך, וגם, אולי אולי, יצליחו לעורר את חיוכו.

בינתיים מסור לאבא ד"ש חמה ממני, ואת אמונת לבי לגבי חזרתו המהירה והמוצלחת לבריאותו.

בני שוורץ: בכמה מתגובותיך הסתייגת מלהמליץ על פריוס. להבנתי, טענת שהרכב חסכוני רק בעיר. אני מכיר את הטענה הזו, אך מבקש לשפוך אור מניסיוני מהשנים האחרונות, שבמהלכן אנחנו מחזיקים שתי פריוסים ותיקות (שתיהן בנות שמונה, אחת 1.5 והאחות שלה 1.8(.

הרכישה נערכה לאחר שסימנו את היעד: רכב מרווח (אני ארוך קצת… ובכלל, אוהב כלי רכב מרווחים ולא קופסאות גפרורים, גם מצד המרחב הפנימי וגם מצד התנהגות כביש), אמין וחסכוני בדלק. אני חייב לציין שלמרות ביקורות שליליות שקראנו טרם הרכישה על המרחב הפנימי, ועל כך שגבוהים יסבלו בישיבה לא נוחה וכו', בפועל:

א. הרכב נוח מאוד בעבורי ופרקטי מאוד עם ילדים, כולל קשירה לבוסטרים וכו'. מבוגרים יושבים מאחור ללא בעיה, ומבלי שאצטרך להצטמק בכיסא הנהג ולהידבק להגה.

ב. הבגאז' לא ענק במצב הנורמלי, אבל ברגע שמקפלים את הכיסא האחורי נפתח מרחב גדול ונוח להעמסה.

ג. חוויית נהיגה: אנחנו גרים בשומרון ועובדים במרכז, עליות וירידות. אני אישית נוסע המון בכל רחבי הארץ, כולל ירושלים ורמת הגולן. נכון שהרכב לא ספורטיבי וחוויית הנהיגה שונה מרכב ידני "של פעם" (אח, געגועים לקורולה 95' הידנית), אבל שונה לא בהכרח לרעה. פשוט רכב אחר: שקט וסוחב סביר. לא תאוצה מבריקה, אבל מגיע למהירויות יפות בדרכו שלו. לא תמיד אני זה שעוקף, אבל גם לא בהכרח מזדחל מאחור.

ד. חיסכון: אף שרוב הזמן הנהיגה לא במתווה עירוני, הממוצע בכל אחד משני כלי הרכב עומד על 1:18. אני יודע שיש יותר חסכוני גם מזה, אבל במחיר שרכשנו את כלי הרכב האלה, האלטרנטיבה הייתה קיה פיקנטו או יונדאי i10 – בצריכת דלק חסכונית פחות, ובהתפשרות על מרחב פנימי ונוחות נסיעה כללית.

האחזקה לא יקרה באופן כללי, מעבר להרחבת האחריות על המצבר ההיברידי, כ-600 שקלים שנתי. עד כאן החוויות שלי על הפריוס, והנה השאלות:

  1. ברכב יש הילוך"B" . ממה שאני מבין, זה הילוך של בלימה באמצעות המנוע ולא באמצעות מערכת הבלמים, בדומה להורדת הילוכים ברכב ידני. האם אני מבין נכון את ההילוך הזה? מתי נכון/לא נכון להשתמש בו – לפני עצירה ברמזור? בירידות קשוחות?
  2. בגרסת ה-1.8 יש מצבECO" ". האם יש מניעה להפעיל את המצב החסכוני באופן קבוע? האם הוא מזיק בדרך כזו או אחרת למנוע? אם כן, כיצד להשתמש בו, אם בכלל?

תשובה: 1. אמנם אין לי טויוטה פריוס, וחסר לי ניסיון בהיברידית אחרת, אלא שלפי כללי ההיגיון, במקומך לא הייתי מגזים בשילוב ההילוך B מבלי להתייעץ קודם עם מכון מנוסה לגירים אוטומטיים ולשמוע את דעתם של מומחיו. כי לא הכול פלא בהילוך B – שאכן עוזר במצבים של בלימה ובמיוחד בירידות ממושכות, שבהן הרפידות והדיסקים מתחממים כתוצאה מהשימוש הממושך ונחלשים.

אל מול כל היתרונות הללו של הילוך B, אני מרשה לעצמי להמליץ על זהירות, שכן ייתכן ששימוש מופרז במצב B מוביל לא רק לבזבוז דלק, אלא מסוגל גם לפגוע בתיבת ההילוכים האוטומטית של פריוס. בדוק את טענה זו במקום מוסמך, כי קיימת אפשרות שאני מגזים.

  1. נקיטת זהירות מתבקשת גם בשימוש במוד Eco. באופן כללי, לא מומלץ לכפות על הקשישה הנאמנה שלכם חיסכון בדלק כאשר היא עמוסת נוסעים וחפצים, מתמודדת עם עלייה או נדרשת להפגין ביצועים כלשהם.

שימי לוי: ראית את הפרק ב-Wheelers Dealers על שיפוץ סירנה שנת 1983? זכרתי שהייתה לך פעם אחת כזו.

תשובה: תודה שימי. אכן הייתה לי סירנה, אחת הראשונות שיצאו מפסי הייצור של FSO בוורשה של שנות ה-60. למדתי ממנה מכונאות.

דוד קע: ברשותי פולקסוואגן פסאט 1,800 טורבו שנת 2010 שעשתה 165 אלף ק"מ. בחצי השנה האחרונה יש תמיד חוסר מים. בדקתי, ואין נזילה נראית לעין, אך המים במכל כבר שמנוניים ובצבע שחור.

בבדיקה בחברת צ'מפיון נמסר לי שמשאבת המים הלכה והקולר לא תקין, ויש גם צינור שאמורים להחליף. הצעת המחיר של החברה היא 10,000 שקלים, ונמסר לי שאם יתברר שיש בעיה במנוע, אזי טיפול כזה (ראש מנוע) אמור לעלות 15 אלף שקלים נוספים.

בדקתי אפשרות לרכוש מנוע בקבוצת "שלמה נאור" בבית-נקופה, ומתברר שמנוע חדש 0 ק"מ עולה 10,000 שקלים, ההתקנה עולה 2,000 שקלים לא כולל מע"מ, ובסך הכול 14,040 שקלים. הציעו לי 3 חודשי אחריות, וכשביקשתי מסמך שמאשר שהמנוע הוא אמנם 0 ק"מ, נאמר לי שלא אקבל מכתב המאשר זאת, ולגבי המנוע החדש אקבל שטר מכר בלבד.

אשמח מאוד אם תוכל לייעץ לי מה לעשות.

תשובה: במצב העניינים שאתה מתאר נראה שאין ברירה אלא לקנות מנוע חדש או קצת חדש, זה לא משנה. אלא שאישית הייתי בודק קודם את האפשרות לתקן את התקלה בקטן: מחליף את סתם הראש, את משאבת המים, את המצתים ואת שמן המנוע, מנקה את הרדיאטור, זורק מילת קסם כלשהי – ומתניע… אם זה היה עובד, אז ב-15 אלף השקלים הייתי מארגן לפסאט חגיגה לרגל הולדתה מחדש.

מודעות פרסומת

אלו רק רסיסים, חביבי

שלושה שבועות לפני יום הכיפורים 73' עלו על שרטון והתרסקו יחסיי התקינים עם הקצין ס' מאיר, האחראי על החיילים שהתגייסו ליחידה הירושלמית

44 שנים ועוד קצת חלפו מאז פגשתי לראשונה את האיש בלשכת הגיוס, ואחר כך במחנה שנלר, שם היה ס' מאיר מסתובב בנעלי צנחנים אדומות ובברט אדום על ראשו.

ס"מ זה שירת גם כמדריך בקורס בצריפין, שבו הסביר לנו על יתרונותיו של תת-המקלע עוזי "לפי תורת הצנחנים", היה מזכיר בכל הזדמנות.

ודאי שלא אשכח לעולם את השיטה שס"מ היה פותח בה את שיעוריו. אוחז בתת-המקלע, הוא היה מדגיש שלפני כל טיפול בכלי יש להוציא ממנו את המחסנית, גם אם היא ריקה מכדורים, להסיט את הבריח אחורה ולבדוק באצבע שמא איזה כדור יתום נשאר חלילה בקנה, לסגור חזרה את הבריח, ורק אחרי כן לכוון את הקנה אל התקרה, וללחוץ על ההדק כדי לוודא סופית שהעוזי לא יפלוט כדור בהחלטה עצמית.

קופץ מגדרו

לטרום-קשיש הציניקן היה קשה לגרש מראשו את הרושם שטקס זה הנערך על ידי ס"מ שייך למחזות האבסורד הלועזיטיים. כי ס"מ, קצין נמוך קומה ובעל משקל זבוב, לא הסתפק בהסבר טכני אלא היה תופס פתאום, באמצע השיעור, את תת-המקלע עוזי בין ברכיו, מכוון את הקנה לאיזו מטרה מדומה לפניו, וקופץ חצי מטר קדימה, ועוד חצי מטר, עד לקיר הצריף.

עקבנו אחר הקפיצות הנחושות של ס"מ, שהוא ליווה בצליל "טרר טרר" כדי להמחיש איך יורים בעוזי צרור אחר צרור כדי לחסל אויבים היפותטיים. "ככה אנו, הצנחנים, עושים את העבודה הזו", התגאה הקצין כדי להרשים את תלמידיו.

ואחר כך קרה שבזמן שטיפלנו בעוזי לפי הסבריו של ס"מ, התבלבל פתאום חברנו איציק, עולה חדש מברית המועצות. אמנם גם הוא בדק תחילה באצבעו אם בתת-המקלע שלו נשאר כדור בלתי רצוי, אלא שמיד תחב לעוזי מחסנית, ופשוט לחץ על ההדק!

סיפור אמוק

סיפרתי את זה אחר כך בקפה טעמון, שם חבורת הפציפיסטים, הפנתרים השחורים בעיקר, עקבה בהתעניינות אחר הקריירה הצבאית שלי.

הם שמעו ממני שבזכות הזריזות שרכשתי במרוצים הייתי הראשון שהטיל את עצמו לרצפה, עוד לפני הירייה הראשונה, כי הבחנתי בכוונתו של איציק ונשכבתי על גבי כמו ג'וק בתוך הבלגן שהתרחש, וכך זכיתי להיות בין היחידים שלא נפגעו כאשר חברנו הטוראי איציק, שעבר קורות עלומות בברית המועצות באיזה גולאג או שניים, חטף פתאום אמוק קרבי והמשיך בירי עד הכדור האחרון במחסנית.

למזלנו, הפציעות בתאונה זו היו קלות, רובן מריקושטים או חלקי זכוכית, כי רוב הכדורים פגעו בקירות או יצאו אל הטבע דרך החלון. ואז, בעודנו המומים מהמטח, הפתיע אותנו ס"מ הצנחן בהפגינו שביעות רצון לגבי המקרה המזעזע. "לשמחתי, קיבלתם שיעור באש חיה, עם הזיעה, עם הדמעות ומעט דם! ממש כמו במלחמה אמיתית", צהל בשמחת מחנכים.

יתרון החובבן

סיפרתי בפינת טעמון למכר חדש, המשורר יהודה עמיחי, שאפילו המאסטרו אז'ן יונסקו, הגאון הרומני ממוצא יהודי, לא היה מדמיין סצנה כמו זו שביים לנו הקצין ס"מ לפי תסריט המציאות.

גברים במחסום

זמן מה לאחר מכן קיבלתי צו מילואים, ונשלחתי לשמור על הכניסה לירושלים יחד עם בן זוג, אותו חייל איציק שפתח באש בצריפין ותפקד עדיין על תקן עולה חדש, אחד כזה שמבין בעברית את מה שמתאים לו להבין.

סוסיתא צבאית לקחה אותנו לסיבוב מוצא, ושם, מטרים ספורים לפני עיקול האספלט המפחיד את הירושלמים החוזרים הביתה ואת התל-אביבים העולים לבירה, סידר הקצין ס"מ מחסום פתע תקני המורכב משרשרת ברזל מצוידת בדוקרנים, והסביר לנו את פרטי טקס הבדיקה.

"אתם נותנים לנהג המתקרב פקודה לעצור. הוא ממילא לא יכול להמשיך לנסוע בלי לפוצץ צמיגים. ואז", המשיך ס"מ, "אתם מתקרבים לאוטו, כל אחד מכם מצד אחר, כדי לבדוק מי נמצא בפנים. אם קיים חשש שמדובר חלילה בערבים, תדרשו מהנהג לצאת מהאוטו, תערכו עליו חיפוש, ותבדקו מה יש לו בתא המטען. במקרה שהנהג מסרב לצאת מהמכונית לבדיקה ומתגלה שהוא חמוש – אתם, כמו סיירת מטכ"ל, יורים במנוול ומחסלים גם את הנוסעים שלו. הכול ברור?"

"כן המפקד", הסכמנו, אני במבטא פולני וחברי איציק במבטא רוסי, וס"מ המשיך לבחון אם אנו אכן מוכנים לשמור היטב על שלום העיר ותושביה מפני זממם של טרוריסטים בכוח. הוא התרחק מאיתנו כמה-עשרה מטרים לכיוון תל-אביב, ורץ חזרה אלינו בנעליו האדומות. "נסו לדמיין", ביקש, "שאני נוהג במכונית חשודה, ואני (הצביע על עצמו) מחבל שבמקום לצאת מהאוטו, כפי שדרשתם ממנו, מתחיל לשלוף את הנשק".

– "נו, תגיד בבקשה מה תעשה", תבע ס"מ בהצביעו עליי, "מה תעשה? הרי יש לך תת-מקלע, וכבר דרכת אותו כשהרגשת בסכנה. מה תעשה עקב המצב? לפניך מכונית מחבלים! נו, מה תעשה?"

– "אני יורה באיציק", עניתי.

טוראי מטורלל

– "מה יש לך, השתגעת?", התעצבן הקצין, שעד עתה היו לי איתו יחסים קורקטיים. "למה לעזאזל אתה מתכנן לירות באיציק?", הוא צעק בטירוף על טוראי א"א, "למה?!?", וגם איציק נראה מופתע ולא מאושר. "אתה עומד לירות בי, מטורף כמוך? אתה טומטמת כולך או מה?", ירה עליי, הפעם את עלבונו.

בינתיים עצרו לידנו כמה מכוניות, ונהגיהן רצו לשמוע על מה אנחנו מתווכחים. הם הריחו דרמה והיו מעוניינים לקחת בה עמדה, כך שבמקום להסביר את כוונתי, כלומר למה אני מוכרח לחסל את איציק, נשלחתי על ידי ס"מ להזיז הצדה את הברזל המדוקרן כדי שהסקרנים יעברו. ללא בדיקה בוודאי, כי הקצין ואיציק היו עסוקים בוויכוח לגבי מצב בריאות הנפש שלי, וחשיבות המחסום חדלה לעניין אותם.

חזרתי אליהם והסברתי שבתרחיש שתיאר לנו ס"מ, אין כל ברירה אלא להוריד את איציק מהשטח, "כי אם אני לא יורה באיציק – אז איציק יחסל אותי. כי אתה, המפקד, בחרת לנו עמדות ירי משני צדי הרכב של המחבלים, זה מול זה, כך שיש סיכוי טוב שהכדורים שאני יורה בערבים לא יפספסו את שותפי איציק, שבמקביל לירי שלי יפגע בראשי כמו מטרה במטווח במחנה שנלר. בינתיים, האויבים ההיפותטיים שבתוך הרכב, הנמצאים ביני ובין איציק, יספיקו, עם קצת מזל, להתכופף, וימשיכו בנסיעתם לבירה כדי לבצע את זממם כשהם חולפים על פני גופותינו", טענתי.

"מאיפה באת כדי לבקר את עקרונות צה"ל?", צחק ס"מ, "הרי אנחנו, בלי עזרתך ברוך השם, ניצחנו את כל אויבינו בשנת 48', ב-56' ובששת הימים של 67'! תלמד היסטוריה במקום להתחצפן. במקומך", המליץ בנדיבות הקצין הצנחן, "הייתי מתנצל ומבקש ממני ומקצין העיר שלא נעניש אותך בימי מחבוש בגלל האיום שלך על חיי החייל, בגלל הביקורת שלך על פקודות מבצעיות, ובגלל הטענה שהעוזי שווה כקליפת השום".

הערוץ יעבור לדום!

הקצין ס"מ גם ידע היטב היכן אני עובד, וטען שאנו, "הפרזיטים שעובדים בטלוויזיה הממלכתית הארורה", משוכנעים שכל החוכמה נמצאת בבניין התחנה, הממוקם מרחק יריקה ממחנה שנלר. עם חלק מהביקורת שלו על הרוממאים הזדהיתי דווקא, אך לא עם ההמשך, כאשר ס"מ הצנחן סינן "חכו חכו עד שצה"ל יעשה איתכם סדר".

חזון זה הרגיע במקצת את הקצין, שנכנס לסוסיתא הצבאית הלבנה ונסע ירושלימה, ואנו, איציק ואני, התחלנו לחשוב איך לשפר את המחסום בחוכמה, כך שטקס הבדיקה לא יסכן את צווארינו.

"אני אעמוד קצת קדימה", הציע איציק בתושייה.

"כל הכבוד", הסכמתי, והוא התקרב אליי ושאל אותי ברוסית, בשקט מתוח, אם באמת חששתי שהוא יהיה מוכן לירות בי. "Nie znaju" (אינני יודע), עניתי, "אלא שנדמה לי שאני דווקא הייתי יורה בך ללא היסוס, כי חיי חשובים לי כפליים כשאני במדים והמדינה סומכת עליי".

מלחמת גולדה ושות'

זמן מה אחר כך פרצה המלחמה, ואני החלטתי להיות נהג צבאי. רצתי לקצין העיר כדי להתנדב, ואכן קיבלתי ג'וב של נהג. נשלחתי לצפון, לא מעט בעזרת המזכירה של מנהל הטלוויזיה, שעשתה מילואים אצל קצין העיר, ונהגתי בג'יפ סיור יומיים או שלושה, עד שצה"ל ויתר עליי בגלל טענות של חיילים שנפלו מהג'יפ בסיבובים "עקב נהיגה רשלנית של המטורף הזה", התלוננו עליי.

האמת היא שהם לא קשרו את הבזוקה לפי התקן, והיא, לפי כוח הקינטיקה והגרביטציה, אשר זרקה אותם מסיפון הג'יפ. לא אני.

שוב איתם

בכל אופן, קיבלתי פקודה להגיע לקיבוץ איילת-השחר ולשמש נהג של צוותי הטלוויזיה שהתמקמו שם. כך מצאתי את עצמי נהג-חייל המשרת קולגות מרוממה – את הבמאים, הצלמים והמקליטים, אשר עבדו תחת המטרייה של דובר צה"ל.

במשך שעות ארוכות וקשות מאחורי ההגה, בשטחים ובכביש, הייתי נוסע מרמת הגולן עם סרטי צילום במכוניות שגויסו מעמך, פורד קורטינות ואופל רקורדים בעיקר, וכך למדתי בלית ברירה על המצב הטכני האנוש שמאפיין את מכשירי התנועה של האזרחים – מעצורים שאינם עוצרים בקו ישר, ומנועים הפולטים עשן חונק.

יום אחר יום הייתי מסיע את חבריי בשטחי רמת הגולן, במרחק בטיחות מקו האש בוודאי, כי הקולגות מרוממה היו די זהירים. הייתי היחיד שבחזרתו לקיבוץ לא סעד עם הכתבים בחדר האוכל, אלא מיהר לירושלים עם חומר מצולם ועם הקלטות כדי שהעורכים ברוממה יספיקו להכין סרטונים למהדורת מבט.

באחת הנסיעות הבאתי אף לצפון את אופל ג'י-טי שלי כדי להפוך את נסיעותיי אלה לכיף, אלא שדווקא אז, לקראת סוף המלחמה, סידר דובר צה"ל לצוותי הטלוויזיה מטוס קל שהעביר את החומר ירושלימה, מה שסיפק לי זמן להבין איפה אני נמצא ומה אני עושה.

האקדוחנים העבריים

על החברים לא הסתכלתי. הרי די והותר ראיתי אותם ושמעתי את חוכמותיהם ברוממה, ובימי המלחמה בצפון עוד גיליתי את מעלליהם, שהשתיקה יפה להם, כך שדווקא הקיבוץ המארח החל לעניין אותי.

שאלתי למשל קיבוצניקית צעירה שהכרתי מדוע באיילת-השחר שלה לא רואים כלבים. היא ענתה לי שחברי הקיבוץ החליטו לחסל אותם, ארגנו ציד, ירו בהם וזהו זה. "הילדים קצת נבהלו", אמרה, "אבל הסבירו להם שכלבים רק אוכלים ואין בהם תועלת, והם התרגלו להיעלמותם".

עמדנו בפרוזדור, קרוב לדלת שמאחוריה נשמעו קולות מוזרים. "מה יש שם?", תהיתי, והקיבוצניקית הציעה שנבדוק. פתחנו את הדלת ונכנסנו.

היה זה חדר אפלולי למדי, זולת נורה חשופה שתלתה נמוך מעל השולחן, אשר סביבו עמדו גברים שהקשיבו בעניין לאחד מהם. הלה הניף את אקדחו אל גובה הנורה, וסיפר שאקדח זה היה אמור להרוג אותו, אלא שלמזלו הקצין המצרי התבלבל או שהיה לו מעצור בנשק. "יריתי בו ראשון, והנה הכלי", אמר האיש בפאתוס, ודפק את אקדחו בשולחן.

השתרר רגע של שקט, עד שבחור אחר הניף את אקדחו, וסיפר על איזה מרדף באזור תעלת סואץ. "גבורה", אמר, "פשוט גבורה, מה יש לספר. הנה האקדח שמצאתי על שבוי. דרכתי ויריתי בו. הוא לא ציפה שימות מהאקדח שלו, שהוא ניסה להסתיר", סיפר האיש, ובום, דפק גם הוא את אקדחו בשולחן, ומישהו נוסף גולל את ההרואיקה שלו.

"זה אקדח של שריונר סורי", גילה, "אל תבקשו ממני פרטים, הם לא נעימים. למלחמה יש חוקים משלה", חשק שפתיים, וכמו קודמיו זרק את אקדחו לשולחן, הרים אותו, נישק והחזיר לנרתיק.

מבלי לחשוב התקרבתי גם אני לשולחן. הוצאתי מכיסי את ה-38 ספיישל, ידיד האמת שלי, הנפתי אותו בדרמטיות, לפי הטקס, ואמרתי: "הנה סמית' אנד ווסון מחנות נשק ירושלמית ברחוב קינג ג'ורג', 400 לירות בארבעה תשלומים", הוספתי, ודפקתי עם התופי שלי על השולחן.

"בוא נברח", מלמלה לאוזני הקיבוצניקית, ודחפה אותי לדלת. "הם היו מוכנים להרוג לי אותך", אמרה לי אחר כך, כשחזרנו לביתה.

גבר לעניין

למחרת המקרה הגיע לאיילת-השחר צלם הערוץ הראשון צדוק פרינץ, בחור נחמד שלפני המלחמה אהב לצלם סרטי טבע, חיי ציפורים וכדומה. בקיבוץ איילת-השחר הוא זעם השמיימה שאין די אקשן לגביו, ושהפרזיטים מרוממה חיים בקיבוץ כמו בקייטנה, ועוד דורשים ממנו לצלם שבויים, רתח צדוק, שתיעב "עיתונאי סוכר".

הוא לקח את ילקוטו ונסע דרומה, שם עבד עם רון בן-ישי. הם הלכו עם הצנחנים ושלחו לרוממה כתבות מלחמה אמיתיות, שאינן מבוימות כמו הקטעים של הרוממאים שעבדו בצפון, בעזרתי הנדיבה או נגדה.

חבר נפש בנוסח רוממה

המלחמה נגמרה, התיידדתי עם צדוק, ושנינו קיבלנו קשה את הבשורה על נפילתו הטרגית של חברנו זאב אלטבאום, עוזר במאי. מלחמה ארורה זו קטעה את כל תקוותיו, הזכרנו, וגם סיפרנו זה לזה מה היה איתנו. צדוק סיפר על המלחמה בדרום, ואני תיארתי מה קרה איתי בצפון אחרי שהוא התאכזב ועזב.

לכן לא היה לי נעים כאשר ערב אחד, בביתי, ביקש אותי צדוק שאמכור לו את אחת האלפות שלי. "יש לך ארבע אלפות נדירות", אמר, "ולי אין אפילו אחת כזו שיכולה לשנות את חיי".

לנוכח מצוקת חברי נאלצתי להסכים למכור לו את ספיידר, שהוא בחר "כדי שחיי ישתנו ואשתי לא תעזוב אותי". החלטתי למסור לו את אלפא רומיאו ספיידר ג'ולייטה 1.6 בטמטום רוחני פוסט-לועזיטי כאשר עמדנו על המרפסת ברחוב בן-סרוק ברחביה, והשקפנו מלמעלה על שרשרת האלפות שלי החונות לצד המדרכה.

אני ואשתי בדיוק חזרנו בספיידר זו מטיול לאירופה, שם מצאנו לה, אחרי מאמצים רבים, גג קשיח של פינינפארינה. מכרתי לצדוק את ג'ולייטה בזיל-הזול, במחיר מצחיק, ועוד בצ'קים דחויים, ולהפתעתי, שעדיין לא התאוששתי ממנה, חבר הנפש שלי, אותו צדוק פרינץ, מכר כבר אחרי ימים ספורים את ספיידר זו שכה אהבתי לרוממאי אחר, הטכנאי אורי ג'אנה. מכר לו ביוקר כמובן, ובמזומן.

ישראלי תקני, בכל זאת 

 התביישתי לספר לחבריי בטעמון על ההשפלה שטעמתי, המהווה סוג של סגירת מעגל אכזרית אחרי המלחמה הזו שבה צדוק, גיבור הרפתקן אמיץ, כבש את לבי כגבר ישראלי לעניין.

פתחתי את פנקס הכתובות והטלפונים, ומחקתי ממנו את פרינץ. הראשון בשורת פרינצים שעוד יבואו.    

20170603_181002-3

20170121_150610(0) (1)

20170718_100842

20170315_125508-2-1

הפינה של י"א: נדרש יותר מקורטוב מזל כדי להנציח מפגש עם פרארי FF , ככל הנראה היחידה במדינה, שחולפת לה בדיוק כשהמצלמה בהיכון בסמוך לבית ועד הקהילה הוותיק והמשומר – אחד ממבני הציבור הראשונים בעיר הלבנה, עוד מ-1924, פרי תכנונו של האדריכל דב הרשקוביץ.

עיצוב אדריכלי יוצא דופן זוכה לחיי נצח כמבנה לשימור. מסקרן אותי לדעת אם עיצובה המאופק של FF מבית סדנת פינינפארינה, עיצוב יוצא דופן בפירמה, יזכה אף הוא לחיי נצח כמכונית קלאסית, וכיצד יתמודדו בעוד כמה עשורים עם אחזקת המערכות האלקטרוניות המורכבות בפרארי זו, ועם ההנעה הכפולה המתוחכמת והייחודית של הדגם. 

אאודי Q5 התמקמה לצד מבנה בסגנון אקלקטי עתיר פרטים משנת 1925 של האדריכל דב טשודנובסקי. בפריים בדיוק חולפת לה, באווירת החגים, בחורה בחולצה לבנה אוחזת בזר פרחים בדרכה לארוחה חגיגית אצל משפחה או חברים.

מרצדס W114 , הזכורה לטוב בקרב הוותיקים שבינינו כמונית הנפוצה משנות השבעים, הייתה חזקה ועמידה לפחות כמו מבצר אנקרה העתיק שבאחד משעריו היא נלכדה בתצלום, ושירתה את הציבור נאמנה מאות על מאות של אלפי קילומטרים. 

את רביעיית התצלומים סוגר דיפנדר 110 באווירה מדברית במכתש רמון. פרֵדה מסוס הטיולים הוותיק שהוחלף לאחרונה בדיפנדר חדיש ומעוצב, שלא עושה חשק לגרד במחיצתו סלעים או מסלולים מאתגרי עבירוּת כמו מיודענו הוותיק והשחוק.

טיפ טיפה: לחץ בתא המטען

במכוניות המצוידות עדיין בגלגל חלופי, כדאי לבדוק פעם בכמה שבועות אם לחץ האוויר לא ברח מפריט חיובי זה.

אגב, בגלגל החלופי – שיצרנים רבים החליטו לוותר עליו כדי לחסוך בהוצאות ועוד להגדיל את נפח תא המטען – מומלץ לשמור על לחץ של 2-3 Psi יותר מהלחץ התקני בגלגלים העובדים.

שואלים את אדוארד

מלי: במחיר של משפחתית משומשת (מאזדה 5, פורד גלקסי וכדומה) שנת 2009-2010 אפשר לרכוש וולבו xc90 שנת 2006-2007.

האם לדעתך זה כדאי בעבור משפחה ממוצעת?

תשובה: הייתי הולך על xc90 כי יש לי חולשה אליה. אמנם וולבו זו אינה מכונית חסכונית מי יודע מה, אלא שהיא משלבת בטיחות פסיבית עם בטיחות אקטיבית יוצאת דופן.

צריך רק לוודא שהבעלים הקודמים של מועמדת חביבה זו לא חסכו על הטיפולים הנדרשים, ולא ביצעו עליה יותר מדי קילומטרים בגלל נוחות הנסיעה והנאת הניהוג.

מנחם קרפ: בהמשך לדיון באי הדיוק של מד המהירות במכוניות, יש לי הסבר מכני:

מד המהירות, הספידומטר, מוזן מכבל שבקצהו מחובר גלגל שיניים ובצדו השני מגנט שמחובר לגל ההינע הסופי או ישירות לגלגל. הנתון הזה הוא מכויל ומדויק, כי מדובר במתכת.

הבעיה היא שהכיול מול הצמיגים הוא בהתאם למידה של הצמיגים שהיצרן הרכיב במקור ובלחץ מדויק. החלפת הצמיג המקורי במידה אחרת או איבוד אוויר מהצמיג יביאו לנתוני מהירות וקילומטרז' שגויים, בשל השינוי בקוטר הצמיג.

כך, למשל, כאשר קוטר הצמיג קטן בשל ירידה בלחץ האוויר, מהלך הצמיג לכל סיבוב קטן אף הוא, ומתקבלת מהירות אמיתית נמוכה מזו שתוצג במד המהיר.

תשובה: ודאי שאתה צודק. אלא שהשקר של מדי המהירות הדיגיטליים המודרניים, הן במכוניות והן באופנועים – חושף נטייה של יצרני הרכב לחוסר דיוק מתוחכם ושיטתי, כפי שהזכרנו.

הַקְדָּמָה לפני הכלום

30 שנה עברו עד שהבין הזקן שעיניו של הכלב הענק שתפקד נגדו בשליחות משטרת מַרְבֶּלָה, הזכירו לו את עיני הבעלים של 50 אחוז מ"טורבו". פרולגומנה (הקדמה) לפי אריסטו ושות'

המקום: ספרד, אחוזה ענקית השייכת לטייקון הפרטי של אנוכי, סטיב מורל, אשר ניסה לחדש את ארוחות יום חמישי המפורסמות שערך במאה ה-18 מלך פולין סטניסלב אוגוסט.

להבדיל מטייקונים תקניים עכשוויים, שהנאתם מתרכזת בעסקים, חברנו מורל, אין לי כיום ספק, נבחר על ידי הכוכבים כדי לייצג דמיון חסר גבולות ופנטזיה פרועה גם מחוץ לצבע הכסף. לפחות עד שיצא ממנו האוויר, ובעודו צעיר חש על כתפו את נשימת הזִקנה.

סטיב התחיל להזכיר את הרפתקאותיו בתקופת השואה, את שייכותו לקבוצת ילדי טהרן ואת הניתוק מאמא שלו, וכך, גם בהשפעת שפת הקלפים שאשתו המכשפה פתחה לו, הוא מכר את הפרארי, את היאכטה ואת ביתו במונטה-קארלו. הוא נותר חשוף לגורלו.

פטרון ללא רון 

אלא שבתקופה שלפני שקיעתו המוקדמת מדי, חברי סטיב מורל שאף לתפקד כמין פטרון של אמנים. וכך, כמו בארמונו המפואר של המלך סטניסלב אוגוסט, שָם גלגלו ביניהם אנשי האמנות של המאה ה-18 שיחות על ספרות, תיאטרון, ציור וארכיטקטורה – סטיב הזמין אל אחוזתו בספרד את הסופר והדנדי יז'י קושינסקי, את הסופר והמחזאי סלבומיר מרוז'ק וגם את אנוכי א"א. רק שלהבדיל מהמלך סטניסלב, שערך את ארוחותיו פעם בשבוע, הטייקון שלי ערך את "ארוחות האמנים" שלו מדי יום ביומו, במשך חודש וחצי.

במהלך שהייתנו הממושכת בבית הכפר המפואר של סטיב היינו אמורים להגשים את חזונו הרוחני ולדון בענייני אמנות, אך אכזבנו את סטיב על כל הקופה. קושינסקי לא הגיע כלל מניו-יורק לאחוזה בספרד כי הוא שמע שהקשיש המורשה יהיה שם, אותו קשיש שהמשיך, בוודאי או אולי, להאשים את קושינסקי בכך שלצורך תסריט סרטו "להיות שם" הוא גנב ללא מצפון, אחד לאחד ממש, את תוכנו של ספר מלפני מלחמת העולם השנייה, כפי שהזקן טען כבר קודם לכן, במונטה-קארלו.

לאכזבתו הנוספת של סטיב מורל, אנוכי וחברו המחזאי סלבומיר מרוז'ק דיברו ביניהם רק על מכוניות, ושיחקו טניס.

עבודת ניירת

ככה זה הלך, עד שבשלב מסוים של האירוע החברתי/תרבותי/ספורטיבי, שנמשך כאמור באחוזה של מורל כמה שבועות ועוד קצת, נזכר אנוכי בחוסר נעימוּת שתאריך הטיסה חזרה לתל-אביב מתקרב, והוא עדיין לא קנה ניירות ליצירה עצמית של סיגריות כפי שביקש ממנו דב פרידמן, דוגמן ושחקן ושותפו של איש העסקים בני ברונר בבעלות על הירחון "טורבו", שערכתי אז.

"אני אקפוץ למַרְבֶּלָה", הודיע הזקן לחבורת ארוחות יום חמישי, שנחה על שפת הברכה.

"מה זה הניירות האלה?", שאלה אווה מורל, אשתו של המארח, המלך סטיב, שהיה ספק מאושר ספק מאוכזב, אין לדעת, כי כמקובל בברנז'ה העליונה הוא שמר על פני פוקר.

"אין לי מושג", ענה אנוכי, שהכין את הרנצ'רובר לנסיעה, "התרגלתי", הוא הסביר במבוכה מסוימת, "שבכל נסיעותיי לחו"ל, לתערוכות רכב או למבחן של דגם חדש, אני מביא לפרידמן את הניירות האלה, שעולים פרוטות. האיש טוען שתוצרת חו"ל טובה יותר מזו הנמכרת בתל-אביב, למרות שהניירות נראים אותו דבר. ייתכן, אם כי לא בדקתי, שיש הבדל בשאכטה", הוספתי, ונסעתי לעיירה הציורית מרבלה, המרוחקת רק רבע שעה נסיעה מהאחוזה של המארח.

הכנסת אורחים ספרדית

חניתי את הרנצ'רובר של סטיב על יד חנות סיגריות, שוקולדים, קוקה קולה וגלויות. הספרדי חייך בהבנה כשביקשתי את נייר הסיגריות Smoking Gold (מתוצרת ספרד במקרה, כפי שפרידמן יידע אותי).

"רק רגע", ביקש הזבן, נעלם בחלק האחורי של החנות, חזר, ויצא מהחנות בתנועת ידיים בנוסח "רק רגע" בשפה הלבנטינית.

חיכיתי לו כמה דקות וכמעט חזרתי לאוטו, כשפתאום נכנסו לחנות שני שוטרים וכלב. הם ביקשו ממני דרכון, ניירות רכב ורישיון נהיגה, ועוד לפני שבדקו את המסמכים סימנו לכלבם הענק להתקרב אליי. הכלב החל לרחרח בדייקנות את גופי, מלמטה למעלה. תחילה הריח את נעליי, את הכיסים שבג'ינס, ואחר נעמד על רגליו האחוריות, הניח את כפותיו העבות על כתפיי, וממרחק של סנטימטרים בודדים הריח את אוזניי. עד היום לא שכחתי את העיניים הירוקות-צהובות של חיה ענקית זו שנצמדה אליי, ואת נשימתו החמה של הרועה הגרמני בגרסה הספרדית ממש קרוב לפי.

נזכרתי שכלבי גישוש מאולפים למצוא סמים באמצעות כך שגורמים להם להתמכר לחומרים נרקוטיים אלה ולהיות מטורפים עליהם. הברכיים רעדו לי. אם הכלב יתאכזב, הוא עלול לנעוץ את שיניו בגרוני או באפי, חששתי.

אך מטרידה לא פחות הייתה המחשבה שעיניו הצהובות-ירוקות, האפופות ערפל דק, מזכירות לי מישהו. לא ידעתי את מי, עד סוף הסיפור הזה.

חומר הנפץ של "טורבו"

עברו דקות עד שהכלב הניח לי, והשוטרים ביקשו את מפתחות האוטו. הם פתחו את כל הדלתות, והכלב ערך חיפוש בכל פינה של הרנצ'רובר, הריח תחת המושבים והשטיחים ובתא המטען. במשך כמה-עשרה דקות אלה לא הייתי שקט, כי חששתי שמא סטיב, או אורחיו או נהגו או מכונאי כלשהו השאירו משהו בלתי כשר לפי החוק. אך למזלי השוטרים לא מצאו דבר, התנצלו, נכנסו לג'יפ שלהם ונסעו.

קיללתי בפולנית וחזרתי לחנות. "שכחת לתת לי את הניירות הארורים", כעסתי באנגלית, והמוכר, בחיוך של מלשין לא מוצלח, הגיש לי את חפיסת ה"סמוקינג-גולדים", וסירב לקבל כסף.

היום, כשאני מנסה להבין מה גרם לנפילה של "טורבו", נראה לי כי הירחון התנפץ גם – ואולי בעיקר – בגלל ניירות אלה, שהייתי מביא לדוֹבי מכל טיסותיי.

הנה סיפור שמתאר את השפעתם של הניירות ושל החומר המגולגל בהם.

מזגן לוהט

יצרן המזגנים המפורסם אלכס אורגינל ביקש את הנוכחי שיבוא לפגישה אצלו. זה קרה לקראת שקיעת שנות ה-80 היפות, שבמהלכן הקשיש המורשה העתידי ערך עדיין את ירחון "טורבו". לא יכולתי לזלזל בפגישה הזו או לסרב לה חלילה, כי אחד משני בעלי הירחון, דוֹבי פרידמן, האחראי על מחלקת הפרסום, הסביר בפשטות שאלכס אורגינל מזגנים הוא לקוח פוטנציאלי למודעות על השער האחורי של "טורבו", כלומר הוא מקור היפותטי לתרומה של 5,000-6,000 דולר, 12 פעמים בשנה, תמורת הדפסת הפרסום שלו.

"לגבינו זה ממש לחיות או למות", שכנע פרידמן את העורך בהגזמה ההמלטית שלו, שאפיינה אז את דיבורו השוטף.

ואכן הלכתי לפגישה, נזכר הקשיש המורשה כעבור 30 שנה כמעט.

מתלבש על העצבים

בדרכי לפגישה ניסיתי להבין מה מצפה ממני היצרן האורגינל המנוסה. אולי הוא מחכה להתנצלותי העמוקה. שהרי ברגע לא מאוזן כראוי כתבתי באיזה מבחן דרכים ש"בִּמְקוֹם סתם ללחוץ במשפחתית או הספורטיבית הנבדקות על דוושת הבלמים כדי להאט על חשבון הדיסקים והדיסקיות – די להפעיל את המזגן של אלכס אורגינל! נסו ותיהנו מהבלימה המיידית המוצלחת!"

אלא שמר אלכס אורגינל, שהיה מבוגר מכפי ששיערתי וכעוס מכפי שציפיתי, הפתיע אותי בברוגז אחר, שאינו קשור במה שכתבתי על מזגניו. לדבריו, דוֹבי פרידמן ביקר אותו במשרדו והתיישב מולו בחולצת טריקו של תיכוניסטים, במכנסיים קצרים ובסנדלים, כלומר הופיע בלבוש שמתאים אולי לשוק ים תיכוני, אך אינו מקובל בפגישות עסקים.

"תמסור בבקשה למר פרידמן שאם הוא מעוניין לקבל מאיתנו פרסום למזגנים, אז התנאי הבסיסי הוא שינוי הופעתו הביטניקית, שמפחידה את המזכירות במשרדי. הלבוש הזרוק של פרידמן הוא גם הבעת זלזול מטופשת כלפי המארח, שבמקרה או לא במקרה הוא בעל גינונים אירופיים", הבהיר אורגינל בע"מ בהדרת כבוד עצמי.

לא ידעתי מה לענות למר אורגינל הרותח בזעמו. הרי לא יכולתי לגלות לאלכס את השורש האמיתי לסגנון הופעותיו, העסקיות ולא רק העסקיות, של דוֹבי. הבטחתי רק שחריגות הטעם הללו לא יחזרו על עצמן, והתנצלתי בשם הירחון על הסמרטוטים שלבש חברנו.

וכדי להרגיע סופית את המארח, סיפרתי לכבודו הפגוע שדובי נסע אליו בתלבושת רשמית ראויה, אלא שבמגרש חניה ציבורי הוא נפל קורבן לשודדים, והללו חמסו ממנו את כספו, את טבעת הנישואים, את שעונו ואת הבגדים שלבש. הוא איבד לטובת הפושעים לא רק את הז'קט, את מכנסיו, את החולצה עם החפתים ואת נעליו, אלא גם את העניבה. "הם שחררו אותו בגרביים, אך למזלו השאירו לו את הגולף GTI שלו, והוא מיהר למשרדך לפגישה שקבע איתך. זה בעצם הסיפור", הסברתי.

אלא שמר אלכס אורגינל לא חייך למשמע המהתלה ונשאר ברוגז, כשפת המיעוט היהודי שבגולה הלועזיטית אשר ממנה הגענו שנינו, מר אורגינל זה ואני.

זיכרון של רומני

אלכס לא שכח כלום מהופעתי אצלו, וכעבור כשנתיים נקם בי באופן כואב, כאשר הבטיח שייתן לירחון "קוואטרו", שפתחנו זה עתה לאחר בריחתנו מ"טורבו", פרסום לשנה מראש, אם ירחון זה יפרסם כתבה אוהדת עליו, על דרכו בחיים ועל משפחתו.

הירחון עמד בהסכם הג'נטלמני. שלחנו אל האיש כתבים וצלמים ופרסמנו כתבה בארבעה עמודי צבע, אך מר אלכס אורגינל, כפעולת נקמה כנראה, ניתק כל מגע עם העיתון.

אני מזכיר זאת כדי להציל משכחה חלק מהסיפור על "הקמתם ונפילתם" (הלוגו האהוב כל כך על סופרים עבריים) של הירחונים "טורבו" ו"קוואטרו". נפילה בלתי נמנעת, שבינתיים הסתפקתי רק ברמזים לסיבותיה.

החמישייה האבודה

אגב, מישהו צריך לכתוב ספר על "טורבו". ספר שיתאר את קורות הירחון מאז הקמתו, דרך שיטוטיו במדבר הטכנולוגי והרוחני של אז, ועד סופו הטרגי. זו צריכה להיות כרוניקה המזכירה את גיבורי הירחון ואת תרומתם למוּדעות המוטורית בארצנו – הראל ברוידא, אוהד פרנס, רם לנדס, רוני סמדרסמן, בני הספל ונפשות יקרות אחרות שתרמו לתוכנו ולהשפעתו של "טורבו", אשר בימי הזוהר שלו הודפס ב-25 אלף עותקים, כמות כפולה מההישג של המתחרים.

היחיד שמסוגל להרים ספר כזה הוא הנוכחי בוודאי, אלא שהזקן המורשה לא יעשה את זה במעט הזמן שנשאר ברשותו, וכנראה יסתפק רק בפרסום הזדמנותי של רסיסי זיכרונותיו, שהם בעלי נפח גרוטסקי בנוסח אנטון צ'כוב או לפחות בנוסח סלבומיר מרוֹז'ק – אותו מחזאי גאון אשר נמנה עם חמש הדמויות הבלתי נשכחות שהקשיש המורשה פגש לאורך תולדותיו, למד מהן והתיידד איתן.

בנוסף למרוז'ק כללה חבורה זו את הצייר יז'י נוֹבוֹשֶלְסְקִי, את הצייר-במאי-מחזאי טדיאוש קנטור, את המלחין כריסטופר קוֹמֶדָה ואת הסופר יאנוש גְּלוֹבָצְקִי. כולם הלכו לדיור מוגן אי-שם.

swift sport 140 KM 4Swift sport 140 KM 3swift sport 140 KM 2swift sport 140 KM

הצהובה האסורה: לא מפתיע שכתבי החצר העבריים נמנעו לבקר בתערוכת המכוניות הנוכחית בפרנקפורט, שנסגרה שלשום. כנראה נמאס להם סוף-סוף להסתובב באולמות הנוצצים, ולנחש על אילו דגמים חדשים אדוניהם ברוני היבוא אינם מעוניינים לשמוע. כמו למשל הצורך להיזהר ולא להרגיז חלילה את יבואן סוזוקי עם איזו התלהבות טיפשית לגבי סוויפט ספורט 2018, המצוידת במנוע חדש המייצר 140 כ"ס.

מדורנו, לעומת זאת, ממשיך באופן קבוע בהמלצותיו על כל הסוויפטים, כולל הוותיקות, כי מכונית זו מזכירה לזקן את מיני קופר האגדתית שהייתה לו בתחילת שנות ה-60. יתרה מכך: הקשיש מודה שדגמי סוויפט מזכירים לו את קופר שלו הרבה יותר משחזורי המיני המצועצעים מתוצרת בוואריה. רק סוויפט מחזירה את הזקן לאָלֶק איסיגוניס (Issigonis), המהנדס היווני שלפני חצי מאה ועוד קצת החל לעבוד בלונדון על קונספט המיני תחת הכרזתו המפורסמת "שילכו לעזאזל כל המכוניות המכוערות".

וראו זה פלא: באותה עקשנות שמדורנו ממליץ על סוויפט על כל גלגוליה, יבואן סוזוקי ממשיך להתעלם דווקא מגרסאות הספורט החביבות של אותה סוויפט. וכך, יש לנו יסוד סביר לחשוש שבכוח האינרציה, גם הגרסה העכשווית של סוויפט ספורט תחמיץ את העלייה ארצה. לוואי שנתבדה.

טיפ טיפה: סודות הגומי

בשם הבטיחות, יצרני הצמיגים לא רק מנסים לשפר את אחיזת הכביש וכושר הבלימה של סחורתם, הקשורים בעיקר בתערובת הגומי שהצמיג עשוי ממנה ובחיתוכי הסוליה – אלא גם חורצים בצד הצמיג את המהירות המרבית שניתן לנסוע בו מבלי שהוא יתפוצץ. כך למשל, לצמיג שחרוצות עליו המידות 185/55/16 מוסיפים היצרנים את האות H, המציינת כי ניתן לנסוע בו עד מהירות של 210 קמ"ש, ועל צמיג חזק יותר מטביעים יצרניו את האות V, המסמנת כי הוא מסוגל להתמודד עם מהירות של 240 קמ"ש.

הנה אינדקס האותיות המציינות את המהירות המרבית שמתאימה לצמיגים:

S = 180 קמ"ש

T = 190 קמ"ש

U = 200 קמ"ש

H = 210 קמ"ש

V = 240 קמ"ש

W = 270 קמ"ש

Y = 300 קמ"ש

האם כדאי לנו להרכיב למכונית צמיגים בדרגה גבוהה יותר מזו המצוינת בספר הרכב? מה יקרה אם במקום צמיגי H, המומלצים על ידי יצרן הרכב, נבחר בצמיגי V למשל? מצד אחד, נקבל התקדמות מסוימת בסל המאפיינים החיוביים, כמו שיפור יציבות המכונית בנסיעה נגד הרוח; נסיעה מדויקת יותר, שכן המכונית תגיב טוב יותר לתנועות ההגה; ונהיגה ספורטיבית בטוחה יותר.

אלא שמאידך גיסא, לצמיגים מדירוג גבוה יותר יש חסרונות: הם יקרים, פוגעים בנוחות הנסיעה, מגבירים את אכילת הדלק ומשנים את התנהגות הרכב בנסיעה – לא תמיד באופן חיובי.

כך שהשיקולים החשובים לנו הם שיכריעו אם לשדרג את הצמיגים אם לאו.

שואלים את אדוארד

מיכה דיאמנט: בסובארו B4 משנת 2010 שברשותי יש בעיה: בכל יציאה ממצב עמידה המנוע כאילו נחנק והמכונית לא זזה, ואחר כמה שניות המנוע מעלה טורים והמכונית זזה.

במוסך טענו שיש להחליף פלאגים, ובאמת באותו זמן הסובארו עשתה 105 אלף ק"מ, שזה הזמן להחלפת פלאגים על פי היצרן. הפלאגים הוחלפו, והבעיה אכן נעלמה. אחרי חודש התקלה חזרה.

בבדיקת מחשב במוסך נמצא שהתקלה היא בחיישן האוויר – התערובת עשירה מאוד. הם הרכיבו חיישן שלהם, והבעיה נעלמה.

לדבריהם, חיישן חדש עולה 2,700 שקלים. בשלב זה הם ניקו את החיישן שלי והרכיבו חזרה והבעיה נעלמה, אך לדבריהם היא תחזור.

מצאתי ב-eBay חיישן (Subaru AIR FLOW METER 05-07 EJ204 AFH70M 5922680-AA360), אך טווח המחירים נע בין 200 שקלים ל-1,400 מכל מיני ספקים בעולם – אוסטרליה, סין, בריטניה, וביניהם ספק מיפן שכותב שהחיישן מקורי והמחיר הוא 626 שקלים לא כולל מע"מ.

איך אדע במה לבחור? האם יש לך כתובת אמינה שאוכל להיות בטוח שאני רוכש בה מוצר אמין?

תשובה: ייתכן שכל החיישנים הללו הם מתוצרת אותו יצרן אסייתי, והבדלי המחירים ביניהם הם תוצאה של כמה משווקים בדרך, המוסיפים את עמלתם. אגב, כל חבורה זו אינה מגיעה לקרסוליים של רודף הבצע שלנו, בעליו המנוסה של המוסך שאתה מתאר. 2,700 שקלים על חיישן נראים כמו אליפות עולם בביזנס.

בחירה באחת ההצעות היא כמו מילוי טופס לוטו. אני בכל אופן הייתי בוחר ביפנית, לפי ניחוש בלבד. יחד עם אותו חיישן הייתי מזמין גם חוטי חשמל חדשים, כי הפלאגים הקודמים, שלא תפקדו כראוי, היו עשויים לפגוע בחוטים ובחיבורים שלהם באזור הקויל.

יגאל: בבדיקה של מבחני בטיחות לרכב בארה"ב ראיתי כי הם נותנים ציון שהוא יחסי לרכב באותה קטגוריה, ומכאן שהמבחן הוא לא אחיד לכל המכוניות מגדלים שונים.

ספציפית, בדקתי לגבי סובארו אימפרזה 2017 מנוע 2.0 ליטרים AWD החדשה, ושם היא מקבלת ציון 5 כוכבים, יותר מאשר ניסן אלטימה. אם הבנתי נכון את השיטה, אז הציון שהסובארו קיבלה הוא מול כלי רכב משפחתיים קטנים, אולם אם היא תתנגש חלילה עם ניסן אלטימה, הרי שנוסעי האלטימה ישרדו טוב יותר. אם לא הבנתי נכון והציון הוא מוחלט, אז נוסעי הסובארו ישרדו טוב יותר.

אשמח לדעתך.

תשובה: אני מודה שמבחני ריסוק אלה מרשימים אותי פחות מהמקובל, וזאת בגלל המגמתיות שלהם, בגלל חוסר ההתייחסות שלהם לפגיעות מאחור, ומשום שהם מייחסים חשיבות יתרה לשטויות כמו קיומו או אי קיומו של חיישן חגורות בטיחות.

בנוסף, מבחנים אלה מסתירים את העובדה שבתאונה חזיתית, המכונית שנוסעת מהר יותר נפגעת פחות.

אליאב מייסון: אנחנו מחזיקים בהונדה ג'אז 2008 שאנחנו אוהבים מאוד, אבל היא מתקרבת במהירות לקו 200 אלף הקילומטרים, ובנוסף נכנסו לי ללו"ז נסיעות לערבה. החלטנו שהגיע הזמן לרכב משפחתי יותר, ואם אפשר – אז שיהיה גם חסכוני. התקציב המוגדר שלנו הוא עד 60 אלף שקלים.

אני עדיין מקובע על יפניות בגלל ההונדה (אני לא יודע אם זה טוב או רע), והמחשבה הראשונית ממה שראיתי בגבולות התקציב היא על טויוטה פריוס 2011 (הקילומטראז' הכי אופטימי הוא בסביבות ה-135 אלף). הונדה אינסייט היברידית (שאולי קטנה מדי) ניתן להשיג במחירים טובים ובשנתונים 2013-14. ואולי פשוט סיוויק רגילה? עלה גם רעיון לעבור לדיזל. אשמח לשמוע מהן המלצותיך (גם מחוץ לגבולות יפן).

תשובה: חוץ מלהתגעגע לג'אז, נשארה לכם האפשרות לבדוק שלוש אופציות: הונדה FRV, טויוטה קורולה ורסו וסקודה יטי החביבה – הדגם הכי מוצלח של סקודה, שהוסר משום מה מפסי הייצור. אגב, פריוס חסכונית אמנם בעיר, אך משעממת לנהיגה.

תשמעי אותי, קאליופה

שעות ארוכות, ימים ושבועות חיכה הזקן המורשה בצריף העץ שבנה – אך המוזה קאלְיוֹפֶּה לא הגיעה אליו. וזה אסון, כי ללא נוכחותה הקשיש המתוסכל אינו מסוגל לתפקד

בימים של צעירותו השנייה, הים תיכונית, הציונית, הירושלמית בעיקר, שהגיעה אחרי צעירותו הקשה בגולה, שני נוזלי קסם התגייסו לעזור למורשה לפזר ספקות:

הראשון היה דלק 91, המשופר באוקטן בּוּסְטֶר ביחס של 1:10, שהזקן העתידי היה שופך לאופל ג'י-טי שלו, והנוזל השני היה ברנדי אקסטרה פיין, משקה הבית של קפה טעמון דאז. טעמון קיים עדיין, טוענת ויקיפדיה ומלשינים הירושלמים, אך ימי האקסטרה פיין מאושפזים בהיסטוריה.

וחוץ מזה, לזקן ממש אין מה לחפש ברחוב קינג ג'ורג' הסואן, שהרי אין למצוא שם את המלצרית התימנייה כרמלה, דמות בלתי נשכחת של טעמון, אין יהודה עמיחי, אין אמנון טייטלבאום, במאי מוכשר וחברי מימיי הראשונים בירושלים, אין דן עומר, שהמורשה ניסה להציל אותו מנטיות שמאלניות, ואין אפילו אריה זקס, הפרופסור מהחוג לתיאטרון אשר לפני הפסד בשח היה קם מהשולחן ובורח מטעמון בתואנה ש"מחכה לי מישהי", שיקר.

הזקן גם פוחד לשאול אם שרד בעל המקום, היהודי הנצחי מרדכי קופף, כך שהספקות אכן נשארו.

אגב, המוכר בחנות המשקאות ברחוב אבן גבירול מספר שאספנים מוכנים לשלם 200 שקלים על בקבוק ריק של אקסטרה פיין. היית מאמינה, קאלְיוֹפֶּה? הייתן מאמינות, קליאו, אוטרפה, תאליה, מלפומנה, טרפסיכורה, אראטו, פוליהימניה ואוראניה?

דרושות: עוד שתי מוזות

בואי, קאליופה, בואי כבר, מבקש המורשה, ומוזת האמנויות עונה לו בכעס מאיזו פינה חשוכה שיעזוב אותה במנוחה, "כי בעצם לא ציור מעניין אותך", היא מאשימה, "אלא מכוניות בלבד".

"תשמעי", מבקש הזקן מהחשובה שבין המוזות, "אמנם באמצע המאה ה-18 הפילוסוף הצרפתי שרל בטה (Batteux) קבע כי ההגדרה 'אמנות יפה' (בצרפתית: beaux-arts) חלה על ציור, פיסול, ארכיטקטורה, מוזיקה, שירה, ריקוד ותיאטרון – אלא שבָּטֶה פספס את הקולנוע ואמנות הנהיגה, כי סרטים עוד לא היו ומכוניות עוד לא נולדו. האם לא הגיע הזמן לתקן את אוכל צפרדעים זה?"

פטרונית, הטי לי חסד

והמשיך הזקן לספר לקאליופה שהוא נמצא אמנם בצריף הקטן שהוא בנה לעצמו בגולה בגלל ציוריו, אך נתקע במלאכת השלמתם ללא תקווה ובאין מוצא, "ולכן אני זקוק לעזרתך, קאליופה היקרה", יילל הזקן, והוסיף כי ברצונו לחלוק איתה, ורק איתה, את מה שמדאיג אותו לאחרונה, "מה שלא סיפרתי לאף אחד", הוא מגלה לה.

"נדבר", ענתה קאליופה בסופרן, המלוּוֶה בציוץ להקת ציפורים הבונות את קנן על גג הצריף, "כולי אוזן, רק קצֵר בדבריך כי יש לי התחייבויות".

דוחות אחת אחת

"גיליתי בתדהמה", התוודה הקשיש המורשה בפני קאליופה, המתעניינת בדבריו בנדיבות, "שכל המכוניות החדשות נבנו נגדי, אחת אחת ממש. הן כל כך אנטישמיות כלפי הזקן, עד כי בחלקן הוא נאלץ לנהוג בכפפות כדי להימנע מנגיעה בגופן העוין, הדוחה".

אותו יחס לגבי הזקן, כלומר זלזול ברגשותיו וקרקור ריק מתוכֶן, משדרות גם ה"מודרניות" שלא ביקרו כלל בחצרו של הזקן, לא הביטו בציוריו בצריף האדום-אש, ולא מסרו לו את ההגה, כלומר מכוניות שהזקן למד על הצעתן רק מהקולגות. אגב, רוב דו"חות המבחן שלהם נלהבים, כי גם הכתבים הלועזיטים נגועים בחוות דעת המוזמנות על ידי אדוניהם, בדומה לעמיתיהם הלבנטינים.

ספורטיביות מדוּמה

הבה נתחיל, קאליופה היקרה, בכך שהזקן מעדיף ואף אוהב לסובב גלגל הגה שלם, זאת אומרת עגול, אך האירופים, האסייתים וגם האמריקנים התחילו לקטום את החלק התחתון של גלגל ההגה ולהגיש אותו חתוך – כנראה כדי להקל על בעלי הבטן המטופחת והכבדים את כניסתם למכונית והיציאה ממנה. אפילו בסיאט איביזה FR המסכנה, בעלת מנוע 3 צילינדרים בנפח ליטר בודד אחד, המתכננים הספרדים אכלו את ההגה מלמטה.

אדרבה, תהיו בריאים, תהיו אופנתיים, אך מדוע, לכל הרוחות, הגה חתוך מסמן "ספורטיביוּת" בפרשנות של כתבי החצר העבריים?

בטיחות מדוּמה

וממשיך הזקן להתוודות בפני קאליופה שהוא התרגל להביט רחוק, עד סוף הכביש ועוד קצת, במקום לבזבז מבטים על דברים הנמצאים קרוב למכסה המנוע. וכדי לעקוב אחר מה שמתרחש במרחקים, ולטַכֵּס תוכנית נהיגה בהתאם למצב המאיים על נסיעתנו או משמח אותה – למד הזקן שמוטב לו לשבת נמוך, קרוב לרצפה, מה שבאותה הזדמנות מאפשר גם לחוש טוב יותר את המכונית ואת הפנטזיות שלה, את אחיזת הכביש, את ההחלקות בנוסח תת היגוי או היגוי יתר, את איכות הצמיגים, וגם את תגובת המכונית לדוושת הדלק והבלמים.

והנה קרה פתאום שכל המודרניות מאכזבות את הקשיש עקב העובדה הפרוזאית שבהתאם למגפת האופנה, הקובעת את הייצור והעיצוב – כולן מציעות ישיבה גבוהה. כבר אין מדובר רק ב-SUV-ים ובג'יפים, אלא גם במשפחתיות מסורתיות של 4-5 דלתות ובמבחר האצ'בקים, כולל אלה הנקראות "חמות" ומציגות יומרות ספורטיביות כביכול. גם הן, כמו כולן, מציעות ישיבה על הגובה, בדומה לכיסא מחשב או לכיסא בפינת אוכל.

כתבתי כבר, קאליופנה שלי, שישיבה גבוהה, המספקת יתרון פסיכולוגי מדוּמֶה על הסביבה ומועדפת על ידי אנשים בעלי מגבלות גוף שונות, פוגעת בתפקוד הנהג, בהבנת המכונית, בהנאה מנהיגה וגם בנוחות, כי מושבים הממוקמים גבוה לא משאירים רווח רב בין הגג לבין ראשיהם של הנהג והנוסעים, גם כאשר רווח זה אינו מתבזבז בגלל חלון פנורמי.

היחידה שמתאימה לך לדעתי, קאליופה, כי עדיין יושבים בה נמוך, היא מאזדה MX5 הפתוחה, שאבותיה היפנים דאגו לכך שגם אחרי סגירת הגג, התקרה שמעל הראש תתאים לנהגים גבוהים ולא רק לגמדים.

חוקר במקום לצייר

פרטים אלה ואחרים המאפיינים מכוניות חדשות יצאו לאור בנסיעות מזדמנות שהזקן ערך בחוסר חוכמה במקום לארח את קאליופה, ובעזרתה לעבוד על ציוריו בצריף שבנה, כדי לא להתבייש בתערוכת עבודותיו שהוא מתכנן לערוך בתל-אביב, בבית העיתונאים שברחוב קפלן.

ובמבחנים גנובים אלה שביצע הזקן במקום לצייר, התגלה בין השאר שכאשר רגל ימין של הנהג נשלחת לכיוון הרצפה כדי ללחוץ על דוושות הדלק, היא משפשפת בדרכה אל הדוושה את הקונסולה המרכזית, העשויה פלסטיק קשיח. ממש סבבה.

התגלה עוד שבכמה מהמכוניות החדשות, אלה המצוידות עדיין בסוויץ' הצתה ובמפתח המוצמד למוט ההגה – ברך ימין של הנהג עלולה להיפגע באופן רציני במקרה של התנגשות, ולוּ קלה. אגב, פגם מסוכן זה אינו מוריד כוכבי בטיחות במבחני NCap. היית מאמינה, קאליופה יקרה?

אפס כוכבים והמון אור

שמעי גם, קאליופה, פרשנות הוגנת המתבססת על דפי ההיסטוריה. זה קרה לפני חצי מאה כמעט, כאשר גוי שהכרתי הותקף בפגיעה חזיתית על ידי משאית.

הוא נסע ברנו 16 במהירות של כ-120 קמ"ש, וגם המשאית הייתה בשוונג נאה. במכונית מודרנית של ימינו, האוחזת בחמישה כוכבי בטיחות, בכריות אוויר קומפלט ובסופגי חבטות מיוחדים (שבהינתך מהלומה מתכווצים כמו אקורדיון) – התנגשות כזו הייתה ממיטה אסון על יושבי המכונית. והנה, נהג הרנו 16 הוותיקה ואשתו יצאו מהתאונה בחיים, ואף ללא פגע, זעזוע מוח קל ותו לא. כי המנוע של רנו 16 נדחק אל מתחת לרצפה כך שכל החלק הקדמי ספג את המכה, והכבאים לא היו צריכים לחתוך פחים כדי לשחרר את הזוג. הם פשוט פתחו דלת ויצאו.

ואני, קאליופה, שומר בסוד ולא מתכוון לפרסם את התצלום של רנו גורדיני שלי, שבה התהפכנו בראלי, אני והנווט שלי, בגלל ערפל סמיך שזלזלנו בו, והמשכנו ב-150 קמ"ש עד שפספסנו את הסיבוב. כל גגה של גורדיני נכנס פנימה, ובתצלום רואים שאני שוכב עליו ומחייך, ועל ידי עומדת רעייתי וכועסת.

אני קורא עשרות פעמים על מוות והתהפכויות סתמיות, ומביט בתמונה זו. האומנם תעשיית המכוניות לא למדה כלום מרנו?

והנה מגיע העיקר

אני מקבל מכוניות מודרניות לשעתיים או לחצי יום, ואת רוב הזמן הזה אני משקיע בלמידת התוכנות של המכונית התורנית, באמצעות הספר או לפי הסבריו של איש החברה. גם חמוֹר מחשבים כמוני לומד לבסוף היכן בתפריט הרכב נמצא כל יישום, שפעם היית מגיע אליו באופן אינסטינקטיבי, מבלי לתת לאצבעות לרוץ על הטאבלט המותקן בלוח המחוונים.

ואני שואל את עצמי, קאליופה, מה מסוכן יותר: לדבר בטלפון המוחזק ביד, להיות שיכור או מסומם, לסובב ראש לכיוון הילדים שיושבים מאחור, לשלוח סמס ולקבל דואר – או לחפש בטאבלט תפעולים פשוטים וחיוניים כמו מהירות המגבים? שלא לדבר על השתקעות בצג לצורך בחירת סוגי נוחות וספורט, במקום להתרכז בנהיגה.

למעשה, הנהג של היום מניח לאינטליגנציה מלאכותית דפוקה, על הדיודות והאפליקציות שלה, להשתלט על ההגה, מבלי להיות מודע למחיר האפשרי.

שימותו הקנאים לחירות

המודרניות, קאליופה, הפכו לסמארטפונים, וכמו סמארטפונים משוכללים הן דורשות מהזקנים שימותו כבר, כי הם ממילא לא מסוגלים לשלוט עליהן.

איזה כיף, קאליופה, שמכוניותיי הרועות בחצרי בגולה נולדו לפני שיצרני המכוניות איבדו לגמרי את ראשם.

M550i 2M550iM550i 4BMW M550i xDrive

בַּרְבּוּר במחסום פה: ב-מ-וו M550i מזנקת ל-100 קמ"ש ב-4 שניות, 0.3 שניות מהר יותר מאשר M5, שירדה מפסי הייצור מצוידת באותו מנוע, כלומר V8 בנפח 4.4 ליטרים ו-462 כ"ס. המהירות של M550i מוגבלת ל-250 קמ"ש, ולפי היצרן "לא קיימת תוכנה המסוגלת לשנות את זה". אותו הדבר ציינו הבווארים כאשר נולדה Z3M קופה, אלא שהקשיש, שלא אוהב מחסומי פה ולא מסתפק ב-250 קמ"ש, מצא מוסך קטן שהסיר את ההגבלה תמורת 150 אירו, וכתוצאה המחוג של היידי עוצר ב-272 קמ"ש. הבדל קטן, אך משעשע.

סדרה 5 קסמה לזקן עוד לפני כ-30 שנה, כאשר הוא הכיר אותה בימי העיתונות על מסלול המרוצים הוקנהיים. אך נראה שההזדקנות הגבירה את בררנותו, כי הזקן אינו חולם על שירת הברבור של גזע ה-5, כלומר M550i. מפריעים לו בה שלושה פרטים: ראשית, קל אמנם לבחור בין תוכנת נוחות לתוכנת ספורט, אך קשה לדרוש מהמחשב מצב ביניים, כזה שאינו קשה באופן קיצוני ולא רך. חוץ מזה (2), הזקן פוסל מכוניות בלי בלם יד. ודבר אחרון (3), ב-מ-וו זו מצוידת במערכת המחסלת את זווית הגלגול כאילו חוקי הפיזיקה אינם חלים עליה. מי שהתרגל בסיבובים לזווית גלגול נורמלית, ירגיש ב- M550iמנותק מחוויית הנהיגה.

טיפ טיפה: חידושים והפתעות

שתי פצצות טכנולוגיות עשו כותרות בעולם המוטורי, וגנבו את ההצגה בין החידושים התורנים. הראשונה היא בוגאטי Chiron, שמופיעה בימים אלה בתערוכת פרנקפורט עם המספר 42 על הגריל הכהה. זה לא סתם מספר סדרתי, אלא מספר השניות שמכונית זו זקוקה להן כדי לזנק למהירות של 400 קמ"ש ולעצור. מזינוק ועד עצירה, בזמן המדהים של 42 שניות בלבד, בוגאטי זו עוברת מרחק של 3 קילומטרים. אף מכוניות לא עשתה דבר כזה לפניה.

Bugatti Chiron 42

מה לוקחת בוגאטי כדי לזנק ל-400 קמ"ש, ועוד לעצור, בתוך 42 שניות בלבד? גם הבווארית של הזקן מעוניינת לנסות תמריץ כזה 

על הפצצה הטכנולוגית השנייה חתומים מהנדסים ספרדים, שפיתחו מתקן האטה אקטיבי, אשר משנה את גובהו בהתאם לסוג הנהג: המִתקן  שטוח לגמרי בתגובתו למכוניות המתקרבות אליו באיטיות, אך מתמתח ומקבל גובה אשר מקפיץ עבריינים המגיעים למתקן במהירות גבוהה מדי. פטנט מעניין זה, המסוגל לחסל את הבעיה של מהמורות ההאטה הרגילות, עשויות הבטון, שנהגים מסביב לעולם מקללים – מתבסס על תכונותיו של נוזל מיוחד, "אנטי ניוטוני" כהגדרת הספרדים, אשר משנה את נפחו בהתאם לכוח הקינטי המופעל עליו.

עד שפטנט ספרדי זה יקבל אישור לעלות ארצה, כדאי לזכור שאסור לבלום ברגע שבו הגלגלים הקדמיים עולים על מתקן האטה סטנדרטי, כלומר קשיח. זאת, משום שבעת בלימה קפיצי הרכב מתקצרים, כך ששלדת הרכב חוטפת מהמהמורה מכה, אשר פוגעת בה ובמערכת ההיגוי. לעתים קרובות, מכה חזקה ופתאומית כזו שוברת גם את חלקו התחתון של המנוע (קרטר).

שואלים את אדוארד

טובה: ברשותנו שתי מכוניות טויוטה, ולאחרונה שכרנו בארה"ב ניסאן אלטימה. המשותף לשלוש המכוניות הללו הוא שמדי המהירות ברכב מראים באופן קבוע מספר שהינו גבוה ממה שה-GPS מראה, וממה שמראים הצגים האלקטרוניים המודדים את המהירות במקומות רבים בארץ במעבר מכביש מהיר לאזור עירוני. נראה גם שהסטייה היא פרופורציונית למהירות, ומעל 100 קמ"ש היא מגיעה ל-10 קמ"ש.

האם ייתכן שיצרני המכוניות היפנים מעוניינים להטעות את הצרכן, ולהעניק לו הרגשה שביצועי הרכב טובים מכפי שהם במציאות – או ששני הנתונים המתקבלים ממקורות חיצוניים לרכב הם השגויים?

תשובה: אכן, כל הספידומטרים משקרים. תופעה זו קיימת לא רק במשפחתיות סטנדרטיות על כל גרסאותיהן, ב-SUV-ים ובג'יפים, במסחריות ואף במכשירי תנועה קטנים, חלשים, אלא גם בדגמי פרימיום גזעיים, ספורטיביים, בעלי עוצמה ויקרים בהתאם.

לפי התיאוריה המקובלת, היצרנים כיננו ביניהם הסכם חשאי בלתי כתוב – אם מתוך תחושת אחריות וזהירות, ואם בגלל לחץ של אנשי פרסום – המחייב אותם לוודא שמד המהירות בסחורתם יצביע על 100 קמ"ש, בעוד שהמהירות האמיתית מגיעה בקושי ל-92-95 קמ"ש.

אין ברירה אלא להסכין עם שקר מתוק זה, המסב אופטימיות ושמחה לנהגים האמביציוזיים, העוקבים אחר ביצועי מכוניתם. את נתוני האמת על המהירות אנו מקבלים מההלשנה של GPS, מידע אשר מופיע ברוב מכשירי הניווט.

אריאל: משפחתנו, המונה 6 נפשות, נוסעת מעת לעת בהונדה FRV שנת 2008 (כשנאלצים לנסוע כולם יחד; בשאר הזמן אנחנו מתניידים בקטנוע או ברכב משפחתי קטן, לפי העניין).

היות שלרכב ה-FRV אין לדעתי תחליף עד היום (רכב ובו מקום לשני מבוגרים ו-4 ילדים, עם תא מטען ובלי להחזיק רכב שנראה כמו אוטובוס וזולל דלק), אני רוצה להמשיך ולהחזיק בו עוד כמה שנים כנראה.

לאחרונה חשבתי שאולי כדאי להשקיע בו קצת כדי לשפר את חוויית הנסיעה (אשתי מתלוננת על רעשי הרוח והכביש למשל). שאלתי היא: האם שווה לשקול להחליף את החישוקים בחישוקים קלים, 16 אינץ' או אפילו 17 אינץ', ולהחליף בצמיגים איכותיים יותר? אם כן, אילו?

אשמח לשמוע ממך אם יש לך איזה רעיון לאופן הטיפול/שדרוג ולכל המלצה בנושא, בהנחה שאני ממשיך להחזיק את הרכב עוד כמה שנים.

תשובה: את חישוקי הפלדה המקוריים מחליפים בדרך כלל בחישוקים עשויי סגסוגת קלה לא רק בגלל סיבות אסתטיות, כמו חניה ליד קפיטריה – אלא בעיקר כדי לשנות את גודל החישוק, או לפחות את רוחבו. כי אפילו צמיג סטנדרטי בגודלו, לפי הספר, מתיישב טוב יותר על חישוק ברוחב 6.0-6.5 אינץ', ולא על 5.5 האינצ'ים של החישוק המקורי, עשוי הפלדה.

גם חסידי נהיגה ספורטיבית התרגלו לשחק עם גודל הגלגל, ובמקום מידות סטנדרטיות כמו 15 אינץ' הם מרכיבים חישוקי 16-17 אינץ'. על גודלו המקורי של הגלגל הם שומרים באמצעות צמיגים רחבים בחיתוך נמוך – אשר משפרים אמנם את אחיזת הכביש בסיבובים ובבלימה, אך פוגעים בנוחות הנסיעה אם החלפה זו אינה מלווה בשינוי הקפיצים וקשיחות הבולמים.

במקרה של FRV עניין זה מסובך במקצת, כי במכונית נפלאה זו, שאכן אין לה כרגע מחליפות ראויות, גודל הגלגל והאלסטיות של הצמיג המקורי הם חלק מהחבילה כולה, כלומר – מייצגים התאמה מוצלחת לנוחות הנסיעה, לכוח המנוע ולתיבת ההילוכים.

אמנם הונדה הציגה בזמנו FRV בעלת חישוקי מגנזיום מקוריים, הנמצאים ב-FRV של הבן שלי, שנוהג איתה בגולה כבר כמה שנים, אלא שגרסה זו, הגזעית כביכול, לא שווקה בארץ על ידי היבואן המקומי, הדואג רק לענייניו.

הניסיון להרכיב ב-FRV חישוקים קלים מתוצרת סין (בגודל של חישוק סטנדרטי) דורש זהירות מיוחדת בעניין ה"אופסט", הווה אומר: נדרשת שמירה על המרחק בין החישוק לבין הנאבה שאליה הוא מורכב. המידע לגבי האופסט הנכון אמור להיות חרוט על החישוק, וכדאי להקפיד עליו כדי שהחישוק החדש יעבוד בתנאים שהיצרן קבע, ולא ישנה את הגיאומטריה.

הכמיהה ופתרונותיה

האירועים בעולם המוטורי שנרשמו אצלנו בקיץ הפתיעו כהוגן, לקחו שבויים, שעשעו או העציבו – אלא שהם לא הצליחו להתחרות במהפך הסוציולוגי והתרבותי אשר מעודד להיטות למרצדס: עגל הזהב לקראת הסתיו

אמנם מצפונו של הזקן המורשה התלכלך דיו בגלל הגרמניות שהיו לו, פעמיים פולקסוואגן (אמפיביה וחיפושית), פעם אופל GT, כאילו אמריקנית בזכות ג'נרל מוטורס, בעליה דאז, וכרגע Z3M קוּפֶּה הקרויה "הבווארית" (תמיד באותו הסבר ש"לניצול שואה מותר ליהנות מפיצויים מוטוריים"), אך נפשו של הקשיש נפגעה בכל זאת מהעובדה שפירמה גרמנית זו, שבזמנים לא רחוקים כל כך שימשה אייקון ברייך השלישי והייתה מועדפת על אדולף היטלר – הפכה לגיבורה חדשה המחשמלת את יושבי ציון, יחד עם יוסף (טרומפלדור), חנה (סנש), יוני (נתניהו) ואחרים. או במקומם.

היידה, רייך!

הריצה ההמונית אחר מרצדס אינה מתרחשת במחתרת, או לפחות בנימוס ובהתחשבות כלפי היהודים המעטים שחושבים עדיין אחרת, אלא מתגלגלת הפוך דווקא, בתרועת התמוגגות רמה. ההתפעלות מאלילת הכביש הגרמנית מוּבַּעַת ללא נקיפות מבוכה, מעל כל במה – ברשת, על מסכים ועל דפי עיתונים, בעידודה של המדיה, הפותחת בקבוקי שמפניה במסיבות אצל היבואן.

להקת כתבי החצר, המנסה להחליף את היחצ"נים המקצועיים בריצה אחר הצַלַּחַת והג'קוזי של אדוניהם ברוני היבוא, יוצאת כעת מעורה כדי לקדש את מרצדס, ולשכנע את קוראי ידיעות אחרונות והקהל של ynet שהעם היושב במרחב הציוני הצליח סוף סוף להשתחרר מהאזיקים הפסיכולוגים האנטי-גרמניים הוותיקים. ששון ושמחה: לא עוד עכבות מאובקות, נהיינו ככל הגויים.

לא קל להיות אידיוט

וכך, באין סיבה להסתיר את התשוקה לאחוז בהגה של מרצדס כלשהי, אולי אפילו כזו השייכת לקרום העליון, כמו מרצדס משופרת בידי AMG או איזו SLS/SLK – פרסם ynet מבחן דרכים המהלל את מרצדס S קלאס. וכדי להוכיח שלא קל להיות אידיוט, הבוחן מ-ynet סיכם את נסיעת המבחן שהוא ערך בקביעה:

"בעד: איכות-שיא, נוחות, אבזור, ביצועים.

נגד: ממתינים לאוטונומית".

והזקן חשב לתומו שהמשקפיים מטעים אותו וניקה אותם, אלא שאותו משפט מטופש של סוֹפֵר ynet – הקובע כי החיסרון היחידי של מרצדס S החדשה הוא העובדה שהאנושות מחכה למכונית אוטונומית – נשאר אֵיתָן כמו שור. ככה כותבים עובדי החצר כאשר נגמרות להם המחמאות: אלה האמיתיות ורק מוגזמות, ואלה המצוצות מהאצבע בהתלהבות מוזמנת.

פנטזיה ב-G מז'ור

והעמך, אשר עושרו רחוק מכדי לחשוב על דגם S המפואר, ואפילו לא על S ה"רגילה", מתגעגע למרצדסים הצנועות יחסית מהבצירים C, E או A הקומפקטית, או מַפנה את כמיהתו אל אובייקט מרצדסי סמלי למדי (סמארט הזעירה).

יהדות השטח האמביציוזית, לעומת זאת, אחוזת הטירוף ל-4X4, מפנטזת על מרצדס G הכבדה ורבת העוצמה, שתמורת 2 מיליון שקלים, אם היא תשווק כאן חלילה, תשמח להרוס למענו של הקונה המאושר פיסות טבע ביעילות רבה יותר מזו של כל ג'יפ אחר, לפגוע בחלקי הנוף המועטים שנשארו, בפרחים מוגנים ובשיחים, לחסל שבילים להולכי רגל, להפחיד חיות או לדרוס אותן. הכול כדי לסמן את גבריותם של בעלי הכלי.

20170204_162659-1-1-1-1

כבר לא מזילים ריר במחתרת. מרצדס. צילום: י"א

מרצדס לפשוטי העם

חיישני הסיסמוגרף בחברת ההשכרה באדג'ט לא פספסו כמובן את סימני המהפך, ובהתאם לרצון הציבור, העורג אל הנוחות, הבטיחות והמצליחנות שמרצדס משדרת – סיפקה החברה ללקוחותיה 20 מרצדסים חדשות.

היחצ"נית הצעירה, בעלת קול סימפטי, התקשרה לזקן ושאלה אם הוא עומד לפרסם במדורו "המפתחות בפנים" ובבלוג "מכונית הנפש" את המידע שנשלח אליו, המכריז על המרצדסים החדשות שבאדג'ט גייסה לתפריטה. "אתה תעביר את זה לקוראים שלך?", שאלה האישה.

"אני אפרסם את זה? מה פתאום", ענה המורשה, והיחצ"נית המופתעת שאלה אם נושא המרצדסים, הניתנות סוף-סוף להשכרה אצלנו כנהוג בחו"ל, אינו מעניין אותו. "אכן לא מעניין אותי", שיקר חלק הזקן, בהסתירו את האמת, והאמת היא שהאפשרות לשכור מרצדס באזור הציוני זרקה אותו מיד אל העבר, כאשר רגשותיו ודפיקות לבו הכתיבו לו מה להגיד.

עור לגויים

חזרתי אל המבחן הוותיק של מרצדס S קופה 500 שפרסמתי בירחון "טורבו" ז"ל, אשר המשפט הפותח בו נשמע כך: "לפני רגע סגרתי את דלתותיה של מרצדס מרשימה זו. מאחורי השמשות הכהות נותרו המושבים, המצופים עור בהיר, עדין במיוחד. עם קצת פחות מזל, חביבי, היה זה יכול להיות העור שלי או שלך".

בשטוטגרט לא שוכחים

מרגע פרסומן של מילות פתיחה אלה עברו כ-30 שנה, אלא שאנשי מרצדס לא שכחו – לא ברייך הרביעי, לא בשטוטגרט ולא בתל-אביב – את גישתו זו של עורך "טורבו" הזקן. הם זוכרים עדיין מה כתבתי בגרסה המקורית (וזאת בניגוד לקשיש, שציטט את דבריו הישנים מהזיכרון, מבלי לחפש את המקור בערמות הירחון ז"ל או בוויקיפדיה).

לכן לא הופתעתי שגם בגרמניה וגם אצלנו נבנו גדרות ביטחון, גבוהות ותת-קרקעיות, בין מרצדס לבין הקשיש. לשמחתי, קונצרן זה אינו מכבד את הזקן המורשה ברכבי מבחן מפוארים כמו אלה המוגשים לכתבי החצר, אשר משרתים את אדוניהם בפה מלא מחמאות מבלי להזכיר את ההיסטוריה. לא במילה ולא ברמז.

בנקמנות מנומסת, הגרמנים אינם שולחים את הקשיש הנוכחי לטוס בביזנס קלאס לאלפים כדי שייהנה ממרצדס S63 AMG המצוידת בטמפומט אוטומטי מתקדם, שיודע לקרוא נתונים ממערכת הניווט ולהגיב בהתאם, לבלום לפני סיבוב וגם לציית לסימני דרך, כפי שגילה יואב קווה במוסף "רכב" של עיתון הארץ.

מצאו את מי להחרים

יש צדק בחרם של מרצדס על הזקן הבעייתי, הזוכר יותר מדי, אך בשבילו אין זה עונש חלילה, כי הקשיש מסוגל עדיין ליהנות ממכוניותיו, דווקא משום שהן אינן מצוידות באלקטרוניקה האוחזת בהגה ולוחצת על הדוושות במקום הנהג.

והמורשה הנוכחי עוד נהנה מההרגשה המתוקה שמרצדס S, גם בגרסת AMG (מיליון וחצי שקלים, אם מכונית זו תשווק על קרקע הארץ כדי שעשירי ציון יאבדו את רישיון הנהיגה), מוכרחה להתאמץ ברוב כוחה ובמלוא מומנט המנוע, המסופק על ידי מגדשי טורבו כפולים – כדי להתחרות בבווארית של הזקן, שהיא בעלת מנוע אטמוספרי N/A (נטול טורבו) וטמפומט מפגר השייך לדורות קודמים, ואינה משתמשת בתוכנת זינוק אלקטרונית אלא רק בנעל של הקשיש, הנצמדת לדוושת הדלק סתם כך, בלי אלגוריתם ובלי מורא.

3.8 ספיישל

לקראת הסתיו העומד במפתן ציון, ולכבוד תערוכות הרכב שנפתחו בפריז ובפרנקפורט, היצרנים המובילים שִכְלְלוּ את הציד המטורף אחר קונים פוטנציאליים המעוניינים, בגלל סיבות פסיכולוגיות בעיקר או עקב מגבלות פיזיות, לשבת גבוה יותר מכפי שישבו בעבר במכוניות משפחתיות רגילות – והם מציעים כעת לקראת התחרות נשק חדש: מיני-קרוסאוברים.

גימיק ממזרי זה, הזומם להשתלט על השוק, נשמר בסוד אצל גדודי כתבי החצר העבריים – משום שהמידע על המיני-קרוסאוברים עלול לפגוע במכירות הקרוסאוברים וה-SUV-ים הוותיקים שנמצאים על המדפים או בבוידם של אדוניהם היבואנים.

וכך, הקונה העברי אינו יודע כי בשרוול של היצרנים מחכות כקלף משמעותי מיני-קרוסאוברים צרפתיות, כמו זו הבנויה על פיז'ו 1008 וכמו זו של סיטרואן, לצד מתחרות בעלות תעודת זהות גרמנית כמו פולקסוואגן T-Roc, ולצד שתי קוריאניות ויפנית, בינתיים אחת, שתוכננה על בסיס טויוטה אייגו.

הניסיון להשתלט על השוק באמצעות כלי נוח, קל ולא יקר, אשר אורכו אינו עובר את ה-3.8 מטרים, הוא למעשה הימור מושכל של היצרנים שלפיו ריצת הלקוחות אחר קרוסאוברים רגילות עומדת להסתיים, וזאת מכמה סיבות:

ראשית, ציבור הקונים, גם זה שאצלנו, תפס שבסופו של דבר הוא משלם על גימיק שקוף של משפחתיוֹת משעממות שרצפתן התרחקה מהקרקע ומשקלן גורם לאכילת דלק מוגזמת, כמו במקרה של פורד קוּגָה ומאזדה CX5, טיגואן של פולקסוואגן וכך הלאה. בכל החבורה הזו של הקרוסאוברים ה"מסורתיות" בולטות לטובה רק סיטרואן C4 פיקאסו ופולקסוואגן טיגואן בגרסת דיזל 2.0 ליטרים 240 כ"ס, שאינה משווקת בארץ כי בצ'מפיון רק רואי חשבון מחליטים בְּמָה היהדות תנהג.

רק המחיר בריא

אך בינתיים, SUV-ים וקרוסאוברים נשארו באופנה, למרות שהן שורפות הרבה יותר דלק ממכוניות בתצורת קומבי, אוחזות בכביש גרוע יותר מקומבי, והן פחות בטיחותיות מהקומבי בגלל שיווי משקל דפוק, היגוי מלאכותי וקשיי בלימה – ועוד המחירים של קרוסאוברים ו-SUV-ים גבוהים יותר מאלה של הקומבי.

ובכל זאת, קונים אותן עדיין אנשים מסוממים על ידי האופנה – גם כאשר אופנה זו מתקרבת לסופה.

אגב, נוחות וביצועים בנוסח קרוסאובר או SUV היו לקשיש בניסאן בלו-בירד קומבי 2.0 ליטרים דיזל הוותיקה, שהייתה חסכונית בטירוף.

נזכיר ש-99 אחוזים מקרוסאוברים ו-SUV-ים אלה לא יירדו מהאספלט החלק, ושבעליהן, כמו כל נהגי המשפחתיות, מוכרחים להוריד מהירות לפני מהמורות האטה, אף כי יש להם מכשיר תנועה "המאפשר כניסה לשטח קל".

לפי הזקן, חובב כפייתי של סרקזם וציניות, השיווק המוצלח של מכוניות רגילות – אלה שרק מוגבהות ומצוידות בגלגלים גדולים יותר מאשר במקור, ועוד במחיר גבוה ב-25 אחוזים – הוא אליפות העולם במסחר. הלוואי עלינו אליפויות דומות בחינוך, בהבנת הנקרא ובספורט.

שטיק מעיק

לגימיק המתוכנן על ידי היצרנים, קרוסאוברים קטנות, תהיה כנראה השפעה רחבה, כי הפעם לא רק המשפחתיות ישנו את צורתן אלא גם קטינות אירופיות ואסייתיות, שיאמצו את השטיק המעיק הזה של הגבהת הרצפות ותו לא. סביר להניח שהציבור יבלע את זה, כפי שהצליחה בעבר אחיזת העיניים של מאזדה CX5, פורד קוגה ושות', עד שהיא נבלמה על ידי התעוררות התודעה.

אמנם אין ספק שבקרוסאוברים וב-SUV-ים הקטנות יהיה קל יותר לחפש מקום חניה בעיר וההוצאה על הדלק תפחת, אלא שאלה הם היתרונות היחידים. כי בעיקרו של דבר, המיני-קרוסאוברים הן לא יותר מאשר ההמשך של מגפת הקרוסאוברים הכבדים, הקודמים, מגפה אשר פגעה וממשיכה לפגוע בהנאת הנהיגה, ולשמחתנו עומדת לגלגל את הפוסטר שלה.

KIA con 3KIA con 4KIA conKIA con 2

אף ארוך, פתיל קצר: עונת ההשקות נפתחה גם אצל היצרנית הקוריאנית קיה, שיצאה עם סטינגר ואחריה עם סטוניק, שגם היא זכתה בהתעניינות. אך אין זה סוף החידושים. לתערוכת פרנקפורט הקרובה הכינו הקוריאנים הפתעה נוספת, כפולה, בדמותם של דגם Pro ceed, וגרסה נוספת בעלת הכינוי KED-12, שהיא פנטזיה עיצובית על סיד החדשה, השונה מכל הסידים שהצלחנו להכיר עד עתה.

KED-12 המהפכנית שייכת לגזע shooting brake (חרך ירי), וזהו חידוש אמיתי בדגמי קיה. השילוב בין קומבי וקופה הוא בחירה עיצובית מעניינת ומרעננת אשר מושכת במיוחד את הקשיש המורשה, כי shooting brake בגרסת קיה מזכירה לו את ה-shooting brake הביתית, כלומר את הבווארית, בתו האהובה של הזקן, אף היא בעלת מכסה מנוע ארוך, שבמקרה של העיצוב הקוריאני מופיע בתוספת קווים אלגנטיים בנוסח מאזדה 6.

ועד להופעתה של KED-12 בתערוכת פרנקפורט באמצע החודש הנוכחי, היצרן שומר בסוד את כל הפרטים לגביה: מה יהיה כוח המנוע, האם KED-12 תיוצר כהיברידית, מהם מידותיה ומשקלה ומהם ביצועיה. האם היא תגיע ל-200 קמ"ש בתוך 18 שניות, כמו ה- shooting brake של הזקן, ילידת בוואריה? קיה מבטיחה רק שהטכנולוגיה במכונית זו תתאים להפליא למראה שלה.

טיפ טיפה: איך להציל את DSG

כידוע, DSG וגירים דומים לו אינם פטורים מבעיות אמינות המפחידות את בעליהם, במיוחד כאשר אחריות היצרן פגה. האם יש אפשרות למנוע תקלות בגירים אלה, או לפחות לדחות את התקלות לעתיד?

ראשית נזכיר כי תיבות ההילוכים DSG של פולקסוואגן, וכל הפטנטים הדומים של המתחרות האירופיות והאסייתיות אשר מתבססים על אותו עיקרון טכני של הקונצרן הגרמני – סובלים מאי-החלפת שמן כאילו היו גירים פלנטריים רגילים. ודאי שלבריאותם של גירים מסוג זה יש להחליף להם שמן במכון גירים אוטומטיים מנוסה, ולא במוסך כללי, גם אם הוא שייך ליבואן.

בנוסף, אין לשכוח שתיבת ההילוכים DSG ודומותיה ניזוקות עקב זינוק בחריקה, ובכלל מזיקה להן נסיעה נמרצת מדי, "ספורטיבית", הגורמת להרס המצמדים.

DSG רגיש גם לנסיעה בתוכנת ECO, שבה האלקטרוניקה שומרת על סיבובי מנוע הגבוהים רק במעט מ-1,000 סל"ד, מה שמוביל לתקלה בגלגל התנופה הדו-מסאי, ומייצר רעידות בלתי מאוזנות הפוגעות במערכת ה-DSG, במצמדים ובמכניקה הקשורה בהם. אמנם השימוש בתוכנת ECO מניב חיסכון דלק (מינימלי), אלא שזה בא על חשבון גלגל התנופה, שחייו יתקצרו.

בנוסף לכל המגרעות הללו, בזמן סחיבה ממושכת בפקקים, כאשר המכונית בקושי זזה, תיבת ההילוכים DSG מתפקדת על "חצי מצמדים", מה שהורס אותם. בפקק מומלץ אפוא לעמוד בגיר במצב D ובדוושת בלם לחוצה, לא לנפנף בהילוכים ולהימנע משימוש בבלם יד, כי אז כוח המנוע אינו מתנתק ועובד על חשבון הגיר.

שואלים את אדוארד

אליעם: אני קורא אותך שנים ב"דיוקן", וכעת, לקראת רכישת רכב חדש, אשמח להתייעץ איתך.

אשתי ואני נסענו בשנה האחרונה בסאאב se 9-5 שקיבלנו מאבא שלה, חובב סאאב מושבע. הרכב חזק ובטיחותי, אך זולל דלק ורואה מוסך כל העת, 18 שנה על הכביש… אנו מצפים לילד, ומתלבטים בין סקודה פאביה לטויוטה קורולה. התקציב שלנו הוא עד 30 אלף שקלים. מחפשים רכב משפחתי בסך הכול, בטיחותי וכמה שפחות מוסך.

ראינו השבוע קורולה 2008 יד שנייה מאדם שאנו מכירים, שעשתה 176 אלף ק"מ, שמורה מאוד, אך בבדיקה במוסך לפני מכירה נאמר שצריך להחליף קלאץ' בקרוב. מה דעתך? מה אתה אומר על הרובוטית? האם היא נמנית עם משפחתה הבטוחה של קורולה שלא רואה מוסך, או שמא בגלל הקלאץ' עלינו להתרחק ממנה? המחיר הוא 22 אלף שקלים.

תשובה: הבודק לא אמר שצריך להחליף את המצמד מיד, אלא קבע בזהירות שיהיה בכך צורך בעתיד. ובינתיים, בגלל חולשת המצמד, הטבעית אחרי 176 אלף ק"מ, החלפות ההילוכים בגיר רובוטי זה אמורות להיות מורגשות פחות. האומנם כך?

בכל אופן, יש להיכנס למכון גירים אוטומטיים מנוסה (ולא למוסך כללי, אפילו הוא שייך ליבואן), להתעניין מה מחירה של החלפת המצמד העתידית, אם יהיה בה צורך, ולהוסיף שזקן אחד המליץ להחליף בקפדנות את שמן הגיר, כולל המסנן, כדי להקל על עבודתה של תיבת הילוכים זו.

במקומכם הייתי הולך על עסקת הקורולה, הנראית הגיונית.

שריאל: ברשותי מאזדה MPV שנת 2004 שעשתה 130 אלף ק"מ. האוטו שמור מאוד, ואני יד שנייה. יד ראשונה הייתה פרטית. לפני זמן-מה החלו שתי תופעות מוזרות:

  1. חיישן נקישות מנוע מופיע כתקלה במחשב, מחליפים אותו, והתקלה חוזרת על עצמה.
  2. בהתנעה ראשונה בבוקר נורת Hold מהבהבת. אם מעבירים ל-D, האוטו קופץ חזק מאוד. צריך לכבות את המנוע ולהתניע מחדש.

במוסך בדקו את הנושא – חיברו למחשב, ולא מצאו תקלה. ביקשו שאבוא שוב בעוד זמן-מה. הגעתי, ופתאום מצאו שחיישן המהירות לא תקין. כדי להחליף את החיישן הזה צריך לפרק את הגיר. מדובר בעבודה יקרה נורא שלדעתי לא בטוח כלל שתפתור את הבעיה, מכיוון שבפעם הראשונה שהאוטו היה במוסך לא ראו את התקלה במחשב.

אשמח לשמוע את דעתך – מה לעשות?

תשובה: אפשר כי כל התקלות שאתה מתאר (כולל חיישן המהירות הנמצא בתוך הגיר) קשורות בתפקוד לקוי של תוכנת המחשב במאזדה MPV שלך.

במקרה זה, כדי לרענן או להחליף את תוכנת המחשב – שהתבלבלה מזקנה או מרטיבות, או סובלת מחוסר התאמה לתפקוד המנוע, או שהסתבכה עם מערכות חשמל אחרות – מומלץ לחפש חשמלאי מנוסה, מומחה למחשבי רכב, ולא מכונאי.

 

מה עוד לא כתבתי

"נהיגה, הפעילות הכי מעניינת והכי מסוכנת, מושפעת ממה שלמדנו, ומתבצעת על הכביש בהתאם לניסיון. אלא שאין לשכוח את השפעתם של כוחות הסוס הפסיכולוגיים, שכן אופן הנהיגה נקבע בעיקר מכל מה שעברנו בחיים" (נהג המרוצים בן קולינס, המוכר כ"סטיג") 

חוץ ממנועים, תיבות הילוכים, שלדות, מערכות היגוי ונפשות של מכשירי תנועה אשר פעם ועד עתה הסכימו לחיות עם המורשה, לטוב ולרע – נשארו בזיכרונו של הזקן גם קטעים בעלי ערך רגשי המורכבים מתמונות, צלילים, מילים בשפות זרות, חרוזים וּפָנִים, וכל ההמולה הזו בונה על התערבותה של המקלדת.

כי ללא עזרת MacBook, הפעם חולה ופעם מתאושש, כלומר משרת ומורד לסירוגין ולציעורין, כל הבלגן הזה, בלגן ציורי, ספרותי וקולנוע הנושם עדיין במלאי, ילך בשקט לאיבוד. עם הזקן או לפניו.

לשרוד את האפור

שנות ה-50 המוקדמות. קומוניזם עמוק בלודז', עיר הפועלים הענקית, עיר אפורה כולה. אפורים הבתים, אפורים הם פני התושבים, ואפורים העלים בפארק היחידי.

זכיתי להתקבל לשנה ראשונה באקדמיה לקולנוע. סטודנט שחרחר וגבוה מתקרב במסדרון לקשיש המורשה העתידי, ולוחש לאוזנו, "עָמְכוּ?". ביידיש תקנית, "עמכו" היא שאלה אם אתה יהודי.

"יוֹ!" (כן), ענה המורשה, והשחרחר, שמציג עצמו כרומן היינברג, סטודנט שנה שנייה (וכעבור שנים, סגן הרקטור במחלקה לקולנוע של אוניברסיטת לוס-אנג'לס, שנקרא שם רומן הארט), מזהיר את המורשה לבל ילך חלילה בצעיף צהוב.

"למה לי ללכת בצעיף צהוב?", שאלתי את היינברג, ולמדתי ממנו שסטודנטים באקדמיה לקולנוע הולכים בצעיפים כאלה כשהם מבקרים בעיר, ועוד חובשים בארט שחור, הסביר הקולגה החדש.

"אז למה לי אסור?", התעניינתי, "משום שרק התחלתי ללמוד?"

היינברג הניד בראשו לשלילה, והאיר לי שחוליגנים מקומיים מחפשים ברחובות העיר וברכבת הקלה את הסטודנטים של האקדמיה לקולנוע, מזהים אותם לפי הצעיפים הצהובים, ונהנים להחטיף להם מכות.

akademia kolnoa 1954

האקדמיה לקולנוע בלודז', 1954. מנותקת מהעוני ומהדיכוי הקומוניסטי

פרחים, חוצפה וסוס

– "איך התקבלת לאקדמיה?", חקר אותי היינברג, "הרי השנה היו מעל 600 קופצים, מפולין ומחו"ל, על 12 מקומות. הבאת תצלומים?"

– "לא", עניתי, "אין לי מצלמה, ואני לא יודע לצלם".

– "אז מה הבאת לוועדת הקבלה?", התעניין היינברג.

עניתי שלשלב הסינון האחרון, הקובע, הבאתי תמונות שציירתי באקדמיה לציור בקרקוב, "ואולי עזר לי שעניתי בחוצפה לשאלות הפרופסורים היושבים בוועדת הקבלה", הוספתי. אך לא הפללתי את עצמי בפני היינברג בעובדה שבנוסף לציוריי שלי, הבאתי לוועדה גם שתיים-שלוש עבודות של אחותי הציירת, המתמחה בציורי פרחים, ותמונה אחת של חברי לאקדמיה לאמנות בקרקוב, סוס גזעי בקפיצה.

זו הייתה טעות, כי במשך כמה השנים הבאות נהג פרופסור מְייזֶ'ייבְסְקי, שלימד סטודנטים לקולנוע לצייר, לשאול אותי מדוע הפסקתי לצייר סוסים. "זה דווקא הלך לך טוב, אדוארד", חייך באופן מסתורי, כאילו רמז שגילה את התרגיל שלי.

או ש – הלוואי – הוא סתם לא שכח את הסוס שהבאתי אל אורוות הקולנוע. לא שאלתי אותו על כך גם בחלוף עשרות שנים, כשהפכנו חברים.

אנרכיסט חוצפן

גם לא סיפרתי להיינברג שוועדת הקבלה לאקדמיה לקולנוע בלודז' הגישה לי דף נייר, בבקשה שבתוך חמש דקות אכתוב קטע המתאים לסגנון סרטיו של היצ'קוק. ואני כתבתי את "חלום אימה":

חלום אימה

בליל עיוור

מסמר בלי ראש

על רקע אפל.

על רקע אפל

בלי ראש המסמר

ורק הלחש:

תישאר.

הטקסט שמסרתי עבר מיד ליד, והפרופסורים שאלו אם יש לי מה להוסיף. מלמלתי משהו בכיוון ש"אנו, קורבנות החלימה, התרגלנו לפחד מסיפורי אימה מדומים, שהם חזקים יותר מכל מה שמתרחש במציאות, ומנסים לא לסבול בגללם מהתקף לב או מאיזו טראומה פרפסיכולוגית ממושכת. וכאשר חלומותינו הבלתי רצויים הללו באים אל סיומם, אנו מנסים באופן אינסטינקטיבי לשכוח אותם, למחוק מהר ככל האפשר את הרפתקאות אלימות אלה מהזיכרון, בניסיון להגן על נפשנו. וחבל, כי כך עבודתו המזהירה של התסריטאי המסתורי סתם הולכת פייפן".

"אתה חושב שאלפרד היצ'קוק מנצל את חלומותיו?", שאלה הגברת היחידה בחבר השופטים.

"אין לי ספק בכך", עניתי.

הפתק שלי עבר שוב מיד ליד. "אתה היחיד שהתבטא בשיר", ספק הופתעו השופטים ספק האשימו.

"לא התכוונתי", עניתי להגנתי, והוספתי שהחברה שלי משוררת. "אולי נדבקתי ממנה", חייכתי במבוכה, ובמבוכה עמוקה עוד יותר התנצלתי שהטקסט שלי, שנכתב אד-הוק, אינו מייצג את הריאליזם הסוציאליסטי שמומלץ על ידי האידיאולוג הרוסי אנדרי ז'דאנוב, אשר הכתיב את הקריטריונים המפלגתיים ביחס לאמנות.

זכיתי במטח מבטים קרים, המאותתים על עוינותה של הפרופסוּרה הבכירה כלפי המועמד הציניקן, אותו אנרכיסט חובב מבולבל, והיה לי ברור שבאותו רגע הפסדתי את המשימה להצטרף לאקדמיה לקולנוע, להיות במאי או צלם, או לפחות תסריטאי.

לא נשארתי כדי להידכדך מול רשימת אלה שכן הצליחו להתקבל, ונסעתי לדודה שלי בגדנסק. כעבור ימים ספורים קיבלתי מברק ממזכירות האקדמיה. "חסרים לנו תעודת הבגרות וגיליון הציונים שלך מהאקדמיה לציור בקרקוב", ביקשו ממני בטלגרמה. הבנתי שקרה פלא בלתי מציאותי. שאני בפנים.

ארמון בתוך הדיכוי

הלימודים נפתחו, 8 שעות בכיתות שסודרו בתוך ארמון הממוקם במרכז לודז' ובנוי בסגנון המאה ה-19. המבנה היה שייך בעבר לשושלת אצילים בלודז' בשם פוזננסקי, אולי יהודים אולי לא, והולאם על ידי השלטון הקומוניסטי לטובת אקדמיה לקולנוע.

המוסד הגבוה שהוקם היה מנותק מהסביבה, מהדיכוי ומהעוני. באולם ההקרנות של האקדמיה רצו סרטים נון-סטופ, אשר אנו, יותר דיירי המקום מאשר סטודנטים רגילים, ראינו די פעמים כדי לדעת את הדיאלוגים שלהם על-פה, ולשיר את שיריהם עד שהפכו להיות הלייטמוטיב של הלימודים.

היינו מתיישבים הכי קרוב למסך כדי להיות, פיזית ונפשית, בתוך הסרטים – סרטים רוסיים ישנים כמו "צ'אפייב", אך גם סרטים מערביים שלא הוקרנו בבתי הקולנוע הרגילים.

איך חזרתי ליהדות

בחצר הארמון נבנה צריף שתפקד כמעון קטן לסטודנטים. נשלחתי לחדר ובו מיטת קומתיים, שהקומה העליונה בה הייתה שלי והקומה התחתונה של סטודנט שנה שלישית.

החלפנו "שלום שלום", עליתי למיטתי ונרדמתי. קמתי בלילה לשירותים, ירדתי, ולאור הירח המציץ דרך החלון ראיתי את שותפי ישן על גבו בעיניים פתוחות לרווחה.

הלכתי, חזרתי, והוא עדיין ישן בעיניים פקוחות. עליתי על מיטתי, אך נחרד מהמראה, לא הצלחתי להירדם. בבוקר ביקשתי להעביר אותי לחדר אחר. ואכן, קיבלתי שותף חדש, אף הוא סטודנט שנה שנייה או שלישית, קצת צולע, אינטליגנטי, מבריק.

התעוררתי בבוקר, וראיתי שלצד מיטתו עומדת הרגל שלו, המנותקת מהגוף, מולבשת במכנסיים שהידלדלו עליה ונעולה נעל מצוחצחת. הפעם כבר לא הלכתי למזכירה לחפש שותף שלישי, אלא פניתי ל"עמכו" היינברג. "מה עם הבורסה של הסטודנטים היהודים שאתה גר בה?", שאלתי, "יהיה שם מקום גם בשבילי?"

"אז למה אמרת תחילה שאתה לא מעוניין לגור במעונות האלה?", הזכיר לי האיש, "הרי אמרתי לך ששקט שם ושדואגים לנו. בבוקר יש ארוחה חינם, מחלקים לנו בגדים של הג'וינט, ומדי יומיים מקבלים קופסת סרדינים. גן עדן, אידיליה", צחק היינברג. "נו, אתה קונה את זה?"

הסברתי להגנתי שניסיתי לחיות בין גויים תקניים כשווה מול שווים, כי לא התאים לי להיסגר בגטו, שהגויים נהנים לראות אותנו בו גם אם גטו זה אינו מוביל לתחנה טרבלינקה. אך מה לעשות, נכשלתי.

הלכתי עם היינברג לרחוב פרנצ'סקאנסקה 15, אל חדר בקומה 5 ללא מעלית, וכך חזרתי לחיבוק היהדות, שממנה התנתקתי עם עזיבת בית היתומים היהודים בקרקוב.

היטמעות מהירה

כיהודי פיקח, למדתי עד מהרה להחליף במכולת הסמוכה את קופסאות הסרדינים של הג'וינט בבירה צ'כית, המספקת שלווה.

טיפ טיפה: רומן נכזב בחמישה כוכבים

*

בשנת 1985 מישהו מהנהלת חיפה כימיקלים קרא בירחון "טורבו" ש-א"א, כותב המדור "בלי מעצורים" ובעל ניסיון בראלי בארץ מולדתו, קנה אלפא 33 תלתן ירוק חדשה, בניילונים, ומתכוון להשתתף בה בתחרויות ראליקרוס באשקלון.

**

החיפנים פנו אל א"א, נפגשו איתו, ושאלו בנימוס אם המורשה הטרום-נוכחי מוכן לקבל את חיפה כימיקלים כספונסרית, ובתמורה להשקעתם בהכנתה של אלפא – א"א ייסע בראלי עם המדבקה "מתנול, דלק המחר".

המורשה הסכים, וסיכם עם החיפנים שהם רק יעזרו לו בפירוק האלפא מכל דבר שאינו חיובי במרוצים, כמו מושבים כבדים, פלסטיקים דקורטיביים בדלתות ובלוח השעונים, שטיחונים וציפוי גג.

הוסכם בין הצדדים שמדבקת המתנול תמצא את מקומה על הכנפיים הקדמיים משני צדי הרכב, ובתמורה, המכונאים של חיפה כימיקלים לא רק יסייעו בפירוק האביזרים הנ"ל, אלא גם ישמרו במחסניהם בחיפה את כל מה שפורק, כך שבתום עונת מרוצים אחת או שתיים המורשה יוכל להרכיב חזרה באלפא כל פרט שפורק ואוחסן בחיפה כימיקלים, כדי להחזיר את מכוניתו לכביש האזרחי.

***

הפירוק הלך חלק. אלפא איבדה קילוגרמים רבים, והמורשה הכניס באופן אישי כל בורג וכל פלסטיק מפורקים לשקיות שקופות, שעליהן הוא כתב מהי תכולתן ומהיכן נלקח כל חלק. ציפוי הדלתות, המנועים שמרימים ומורידים שמשות, כל סוויץ' וכל בורג – כל אלה נסגרו במחסן כשהם נושאים תוויות מדוקדקות, ועל כל חבילה וחבילה התנוסס המשפט: "בעל הנכס הוא א"א, אלפא 33 מרוצים. נא לשמור על המדפים, לא לפנות".

המורשה אף וידא בעצמו שהמדפים התמלאו בחפציו, וכעת היה יכול להתרכז במרוצים בראש שקט. "אל תדאג", אמרו לו הכימיקלים, "אנחנו יקים אחראיים", והמורשה האידיוט האמין להם.

****

סדרת המרוצים סיפקה ב-50 אחוזים את האמביציה של המורשה, כי אלפא תמיד לקחה חלק בגמר, אף שהיא הייתה היחידה בקבוצת 1.6 שאינה מצוידת בדיפרנציאל ננעל, החיובי בסיבובים חוליים. חרף כך הייתה אלפא, שנעמדה בפניות הללו על שני גלגלים, מפסידה רק לשלוש הגולפים המשופרות בצ'מפיון, ופעם אפילו נכנסה ביניהן בטירוף, והגיעה שלישית.

המנוע המשופר בידי מוסך אלכס אשדוד עבד על 9,000 סל"ד, והגיר הקצר של אנג'ליני, שהגיע מרומא, היה שווה כל דולר שהושקע בו. חבל שהתקציב לא אפשר להביא גם דיפרנציאל ננעל, אבל זה לא גרם עוגמת נפש כפי שגרמה הבגידה של חיפה כימיקלים.

*****

מרוצי הראליקרוס נגמרו, והמורשה נסע לחיפה כדי להרכיב חזרה כל חלק שפורק, אך לא מצא שום-כלום במחסני כימיקלים! לא רק שאף חלק לא נשאר על המדפים, אלא אנשי כימיקלים התחייכו וגיחכו בפינות המוסך, והמליצו למורשה לחפש ב"פחי הזבל של אשתקד".

המורשה לא מצא שום דבר שלו, בשום מקום, וגם הנהלת הפירמה ניסתה להתנער ממנו בזלזול, לא ענתה לפקסים והתחמקה מלדבר בטלפון.

בעבודה סיזיפית ותמורת כסף רב, בארץ ובחו"ל, המורשה שִחְזֵר בכל זאת את אלפא. הוא השיב לה כל פרט וכל בורג, כולל מושבים מקוריים ומערכת חגורות בטיחות (שבמקומן אלפא השתמשה בחגורת מרוצים של Salbet), ועוד כ-100 פיצ'פקעס אחרים שנעלמו, החל בשטיחונים האדומים, הסוויץ' על מוט ההגה, מקלט הרדיו והרמקולים ועד המאפרות. הכול נקנה והורכב באלפא מחדש, ורק על המיזוג ויתרתי.

והיום, כאשר הקשיש המורשה קורא על הצרות של חיפה כימיקלים, הזקן, בנדיבותו, אינו מסנן "יש שופטים שם למעלה", ואינו שמח לאידם של גנבי החלקים של אלפא 33 תלתן ירוק, אנשים דוחים שנזרקים בימים אלה מעבודתם בחברה, הדוחה כמוהם.

******

20170811_18585220170811_18354820170811_17193520170811_170609

קפסולות זמן. י"א מצלם ומדווח: בנצר-סירני התקיים לאחרונה מפגש קלאסיות חגיגי לרגל סיום שחזורה של ווקסהול קרסטה PA מודל 1962 בבעלות חבר מועדון החמש גיל מירן. סלון 4 דלתות זו אינה מהווה משאת נפש טבעית בעבור אספנים, בשל האתגר הרב באיתור חלפים בשבילה. גם חותם היסטורי יוצא דופן לא הותירה בריטית ותיקה זו, למעט העובדה ששימשה את אליזבת השנייה (בחירה לא לגמרי טבעית גם בעבור בית המלוכה, שהרי קרסטה אינה שיא הפאר ועוד יוצרה באופן המוני).

מפגש עם מכוניות קלאסיות מתקופות שונות, ובהן יגוארים וצמד רולס רויסים, עשוי ללמד רבות על החברה האנושית: על השפעת אירועים היסטוריים ומשברים כלכליים על תעשיית הרכב, על התפתחות הטכנולוגיה, על האופנה ועל הבדלים בין מדינות. כך קורה למשל עם אופלGT , שמדגימה פרשנות אירופית שונת-טעם לעומת אחותה, קורבט C3 האמריקנית, תחת המעטפת המשותפת של ג'נרל מוטורס. אבולוציית השנים יכולה ללמד גם על יחסי הגומלין שבין ההנדסה והעיצוב, כפי שממחישה פיז'ו D4A משנת 1956, שנראית כאילו המעצב שכח את הרדיאטור והוסיפו כלאחר יד בפרונט לאחר השלמת התכנון ההנדסי (או שמא להפך…).

בתום האירוע הזדמן לי לנסוע בעקבות כוכבת ההשקה, קרסטה. 95 כ"ס מנפח 2,655 סמ"ק מהווים בהחלט מפרט פוטנציאלי להשתלבות בתנועה המודרנית, אולםPA  שייטה לה בקצב נינוח. כנראה, לאחר האירוע המרגש היא לא מיהרה לסגור את היום, מה גם שכל כך הרבה מבטים מלווים את נסיעתה.

שואלים את אדוארד

תמר הירדני, בתגובה ל"סטיפה": תנחומיי על מות חברך המוכשר יאנוש גלובצקי. בגיליון האחרון כתבת בין התגובות: "צריכת דלק גבוהה היא בדרך כלל תוצאה של סגנון נהיגה בזבזני". אשמח לדעת מהו סגנון נהיגה בזבזני.

תשובה: סגנון נהיגה בזבזני הוא נקיטת סיבובי מנוע גבוהים ללא צורך, כמו גם שימוש מוגזם במעצורים במקום להוריד רגל מדוושת הגז ולבלום בעזרת המנוע. בזבזנות דלק נוספת היא נסיעה לטווחים קצרים, כאשר שמן המנוע עוד לא מגיע לטמפרטורת עבודה מיטבית. יש עוד דרכים לבזבז דלק, נכתוב עליהן בקרוב.

שמוליק: בשל המלצותיך המרובות במדורך רכשתי לפני כשנה הונדה FRV שנת 2008. הרכב, מיד ראשונה, גמע אמנם 250 אלף קילומטרים, אך הוא במצב תקין ב"ה ואני מודה לך על המלצתך. הרכב מרווח ונוח, מקום גדול למטען, וכמובן סוחב יפה בעליות. תודה.

לצערי, כפתור העלאת/הורדת חלון הנהג נשבר, והחלפתו במוסך הונדה יקרה מאוד (מעל אלף שקלים, ויש צורך להמתין לייבוא הרכיב). האם אפשר להסתייע בך למצוא חלף כזה בחו"ל הניתן להזמנה ברשת?

תשובה: אלף שקלים ומעלה תמורת שטות כזו שנשברה בהונדה שלך הם כבר לא ריצת בצע של המוסך, אלא שוד לאור יום. לא ייאמן לאן הגענו.

מדובר במתג דו-כיווני פשוט, אשר דומה (ואולי אף זהה) למתגים מסוגו במכוניות אחרות. אני למשל קניתי לאלפא 33 שלי מתג רזרבי שיש בו תאורה פנימית, ותמורתו שילמתי ללועזיטים 4 זלוטי, כלומר 4 שקלים בלבד.

תוכל לנסות להזמין את הרכיב ב-eBay, ואם לא תצליח, אז בינתיים כל חשמלאי בעל ידי זהב יוכל להרכיב לך מתג דו-כיווני, או אפילו שני מתגים בודדים – אחד להעלאת השמשה והשני להורדתה.

דוד: הייתה ברשותנו דייהטסו טריוס 2008, ורצינו רכב דומה, אך כבר לא מייצרים אותו.

אנחנו צריכים רכב בעבור 4-5 נוסעים (חמש דלתות, לא 4X4) הדומה לטריוס, שיהיה גבוה דיו לנסיעות בדרכי עפר. מה תוכל להמליץ?

תשובה: המחליפה הראויה לטריוס היא דאצ'יה דוסטר, בחירה מוצלחת לא רק בשל מחירה העממי עדיין.

דורון לוי, מושב כנף: נפלה בחלקי הזדמנות לקנות ביואיק לה סייבר 2005 מיד ראשונה, שמורה בקפדנות ובעלת קילומטראז' של 45 אלף. חשבתי להתקין מערכת גז כדי לחסוך בהוצאות הדלק. השאלות:

האם זה כדאי? אם כן, אז האם יש דגשים מיוחדים? האם אתה מכיר מתקין מועדף? אני גר ברמת הגולן.

האם יש לך הערות/הארות לגבי התייחסות לרכב שנסע מעט קילומטרים בחודשים הראשונים, "עד שייכנס לתלם…"?

תשובה: מכיוון שהסבה לגז היא עניין רציני, וחשוב לשמור על אמינות המנוע, אני מציע לך לפנות למוסך "גז חיש". אמנם הוא נמצא בפתח-תקווה ולא בצפון, אך זהו מקום מקצועי ואחראי. שלומי, מומחה המדור לענייני גז, יענה לכל שאלותיך בטלפון 050-9977797.

סְטִיפָּה

stypa (סטיפה) הוא מנהג לועזיטי ידוע, אחד הטקסים הפגאניים שמהם לא הצלחתי להתנתק. בסטיפה תקנית יושבים הגויים על מותו של קרוב, מדברים עליו, מגלגלים זיכרונות או סתם שותים ומעשנים. אלו שיודעים לבכות, בוכים

והנה הזקן היהודי דָּבֵק במסורת אקזוטית זרה זו, ויושב בסטיפה משלו עקב מותו הפתאומי של ידיד נפשו ואליל דור שהולך ונעלם: הסופר הפולני, התסריטאי והמחזאי יאנוש גְּלוֹבָצְקִי.

אין נים ואין שכנים

הזקן שהתנחל בי יושב בסטיפה הפרטית שלו, יושב לבדו, במרפסת קטנה הטובלת בְּלַיְלָה תל-אביב חשוך, עם בקבוק ומקטרת. מולו של הקשיש רק מַפָּל של תריסים חשמליים סגורים בבית ממול, אין סימן חיים, כלום, רק אור של פנס רחוב.

התריסים סגורים גם בדירה אשר עליה ועל דייריה התכוונתי לספר לגלובצקי אך לא הספקתי, כך שחברי לא ישמע ממני כבר שבשכונה זמנית זו שבה נתקעתי נדלקים ונכבים ניצוצות של חיים, פיסות אנושיוֹת בעלות איכות ספרותית אשר מלוות בתמונות בנוסח ריאליטי, כאילו הן שייכות למחזות שיאנוש כתב.

הרי האפיזודות והתמונות המתרחשות ברחוב מקס ברוד הצדדי דומות לאותם קטעי חיים קטנים, שוליים לכאורה, אשר סיפקו לחברי המנוח קריירה מטאורית בברודווי, בפריז, ברומא, ובוודאי בוורשה שאחרי נפילת השלטון הקומוניסטי.

ככה סתם, כאילו כלום

הדירה שמול המרפסת שלי, אף היא בקומה השנייה, נקנתה לא מזמן על ידי משפחה עשירה דייה כדי להחזיק משרתת אפריקנית שחומת עור, העסוקה בטקס קבוע של ניקוי סביבת המגורים של בעליה, כביסה, ייבוש וגם בישול.

שבוע אחר שבוע עובדת הכושית נמרצות, מצהריים עד ערב, בנוכחותם של בעלי הנכס. אלא שמדי בוקר, כאשר הילדים נשלחים לגן ובעלי הבית נוסעים אל עסקיהם, אשת אפריקה שחורה זו מציתה סיגריה, מסדרת בדייקנות כריות גדולות על הספה הלבנה שבמרכז המרפסת, ומתפרקדת עליה במנוחה.

זה כאילו כלום, אלא שמשום-כלומים כאלו יצר גלובצקי את המחזות הכי מעניינים שלו, אז ודאי שרציתי למסור לו את הקטע כדי לשעשע אותו עם עוד ריקושט מהעולם היהודי שעניין אותו כל כך, אך לא הספקתי.

מטלית פלאית

ונשארה עוד תמונה, קולנועית משהו, שאני נאלץ לשמור לעצמי במקום לחלוק עם גלובצקי: בזמן הסיאסטה של אותם שכנים שלי, כאשר התריס שלהם נשאר פתוח לשם השינוי והשמשה הענקית בסלון, הכהה במקצת, קיבלה תפקיד לשמור על המיזוג, התרחש לפתע פלא: מטלית בהירה ניקתה את השמשה בעצמה, בלי שום יד אנושית מחוברת אליו, ואפילו בלי מקל ארוך.

היה זה מחזה מסתורי ובלתי מובן, ורק כעבור דקות ארוכות הבין הזקן שהגאנית/קנייתית/סודאנית הממרקת את השמשה פשוט התמזגה כולה ברקע השחור, ורק הסמרטוט הבהיר נראה לעין.

חוק שימור החום

בשיחה האחרונה בינינו, בקפיטריית הסופרים Czytelnik (הקורא) בוורשה, 200 מטרים ממלון שרתון, הודה הזקן בפני גלובצקי שהוא לא הצליח עדיין להתרגל לעזיבתן של כמעט כל הדמויות שהשתייכו אי-פעם לתקופה הלועזיטית של חייו.

מילא הקרובים פחות, שהמפגש איתם הצטמצם למילות נימוס, אם בכלל. אלא שקשה לקבל בהבנה כלשהי את היעלמותם של פָּנִים וקול השייכים לאנשים החשובים לנו יותר מכול. הרי החום כלפיהם נשמר גם לאחר היעלמותם, ואף גובר.

וכך, צעירותו ז"ל של הקשיש המורשה הנודד, וצעירותו של גלובצקי הגוי בעל הנפש היהודית (אמרתי לו את זה) – מאושפזות בספר זיכרונות שגיבוריו הראשיים ניטלו ממנו פתאום.

שישה ספיישל 

הייתי גאה להיות חברו של יאנוש גלובצקי, כפי שהייתי גאה ואף משוויץ בקשרי הידידות שלי עם כריסטופר קומדה המלחין, עם סלבומיר מְרוֹזֶ'ק הסופר והמחזאי, עם יז'י נוֹבוֹשֶלְסְקִי הצייר, עם אנדרי ויידה הבמאי ועם אמן הבמה והצייר טדיאוש קנטור. כולם ז"ל.

וואלה, כמה הזקן המורשה מבין את הווידוי של המאפיונר אל קאפונה, שאמר כי החבר היחיד שלו הוא שומר הראש 38 ספיישל.

Janusz 3

כוחות הפרדוקס: בשבת האחרונה נפטר יאנוש גלובצקי, סופר פולני חתן אינספור פרסים בינלאומיים, מחזאי ותסריטאי, אשר כוח עליון סיפק לו חושים מיוחדים שאפשרו לו לחקור ברגישות פנומנלית אירועים המתרחשים בדורו ובסביבתו – פיסות דרמה קטנות, צלילי רקע ומילים – ולהצילם משכחה. כמו בתסריט לסרטו של ויידה "ציד הזבובים", שבו צייר גלובצקי תמונה טרגית-קומית של התפוררות משפחה, וכמו במחזה "אנטיגונה בניו-יורק", שסלל את דרכו לבמות המובילות בארה"ב ובעולם.

גלובצקי, שביקר בין השאר באוניברסיטה העברית, שימש כמרצה באוניברסיטת קולומביה ובבנינגטון קולג', ושיתף פעולה עם "ניו-יורק פאבליק תיאטר", עם "מארק טאפר פורום" בלוס-אנג'לס ועם "מרכז האמנויות של אטלנטיק" בפלורידה. גלובצקי גם פרסם מאמרים ורשימות ב"ניו-יורק טיימס".

השלטון הקומוניסטי הפולני רדף אחר יאנוש גלובצקי, שהואשם בבריחה למערב ובכתיבת סיפורים ומחזות בעלי תוכן ביקורתי לגבי מולדתו. בשיחה עם הזקן המורשה הודה הסופר בחיוך שהשנאה שזכה לה בוורשה הקומוניסטית והרדיפה המטורפת אחריו, כולל איסור שהוטל עליו לחזור לפולין, אל ביתו ואהובתו – עזרו לו, בכוח הפרדוקס, לפתח קריירה בעולם החופשי.

סופר לאומי עם צלקת

ובאותה פגישה אחרונה עם גלובצקי שמע ממנו הזקן שסופר המדע הבדיוני הפולני הידוע סטניסלב לֶם, שתורגם ל-41 שפות, היה יהודי ניצול שואה אשר הפוגרום ביהודי לבוב שבמזרח פולין (כיום באוקראינה) השאיר בו צלקות שלא נרפאו עד מותו בוורשה, בשנת 2006.

ועוד שמעתי מגלובצקי שאותו סטניסלב לם אהב בטירוף מכוניות, ופרסם הרהורים סרקסטיים. אחד מהם היה: "בסוף גזע האנושות יתגמד לגודל שמתאים למשרתים חסרי בינה, אשר יועסקו אצל גאוני מתכות וחשמל, ואולי יחלקו לאדוניהם כבוד כמו לאלוהים". האפוריזם השני של לֶם שגלובצקי הזכיר בשיחתנו היה: "עד שלא התחברתי לאינטרנט, לא ידעתי שיש בעולם כל כך הרבה אידיוטים".

רודפת האמנים

אחרי שחייכנו על ההברקה של לם, סיפרתי לגלובצקי שמנהלת משרד הצנזורה הקומוניסטי הפולני, היהודייה מריה לוֹרְבֶּרוֹבָה שהכרתי עוד בילדותי, באיזו קייטנה יהודית, סיפרה לי כעבור שנים, בלודז', שהייתה עסוקה בחיפושים מדוקדקים לאורכם ולרוחבם של ספרי ה-SF (סיינס פיקשן, מדע בדיוני) של סטניסלב לם, שמא מסתתרות בהם חלילה אי-אלו אלגוריות אנטי-שלטוניות.

צנזורית זו חקרה חקור היטב שמא גיבוריו של לם, הבאים מעולם אחר או טסים בגלקסיות בין כוכבים, הם למעשה דמויות בפרודיה הפוגעת במדינות מזרח אירופה ובברית המועצות. "התלבטתי אם לתת אור ירוק ל'סולאריס', ספר שנשלח בסתר למערב והתקבל בזרועות פתוחות ובהתלהבות על ידי הרוויזיונרים והאימפריאליסטים".

"אני ממש מתנצלת שרדפתי אחר סטניסלב לם", הוסיפה והודתה לורברובה בפני הקשיש המורשה לקראת 1968, וממש באותה שנה, כבר בגל האנטישמיות המתפרץ, הספיקה גברת זו להכניס את שמו של הזקן הצעיר, יחד עם שמו של יאנוש גלובצקי, לרשימת אויבי המדינה הקומוניסטית, שאת שמותיהם ויצירותיהם אסור היה להדפיס או להפיץ בשום צורה.

לקראת סופה של אותה 1968 גורלית זו עזבה גם הצנזורית לורברובה עצמה, כמו הזקן, את פולין. כיהודייה נרדפת היא הצהירה שהיא מזנקת לישראל, אלא שעצרה את נסיעתה בפריז.

Stanisław Lem

סטניסלב לם. אחרי הפוגרום שעבר בלבוב ב-1941, פחד עד מותו להזדהות כיהודי

פינה את השולחן

לפני כמה חודשים קבעתי עם גלובצקי שאקרין לו את גרסת הבמאי של סרטי "שועל הכסף של פליציה ט'", כדי לשמוע ממנו את דעתו, בעד או נגד. רציתי שהוא יגיד אם מוצאים חן בעיניו בית הקיץ שלי, אוסף מכוניותיי והתמונות שציירתי, ורציתי שיכיר את בני, האוהב כמוני את כל מה שגלובצקי כותב.

"אתה לא צריך להתקשר", אמר גלובצקי לזקן המורשה, "כי בשעות הצהריים, אם אינני בביתי בניו-יורק, אני יושב תמיד באותו שולחן בקפיטריית 'הקורא' ברחוב וייסקה 12 בוורשה. אני מחכה לך שם", הבטיח בחיוך, ולא הצליח לקיים. יהי זכרו ברוך.

אפילוג

ולפני הפגישה הבאה בינינו, אי-שם מעל העננים, אנסה לבקר את גלובצקי בבית הקברות בוורשה, להניח אבן קטנה על השיש הנוצרי הכבד, ולמסור לסופר המנוח שקפיטריית Czytelnik החביבה עליו עומדת למות יחד עם האינטליגנטים האחרונים שעוד נותרו.

טיפ טיפה: פספוס

ייתכן בהחלט שהקשיש המורשה היה זוכה במעגל חברתי יקר, לוּ רק היה נענה לעשרות הזמנות שהוא מקבל מפייסבוק, לינקדן ורשתות חברתיות אחרות, אשר מגיעות לתיבת הג'ימייל שלו למרות הודעת הזקן כי המורשה שומר מרחק מרשתות אלה ולא מוכן להצטרף אליהן.

וכך, השבוע הפסיד שוב הקשיש המורשה את הנפשות המזמינות אותו ללינקדן – הפעם לירון, שריתה, איתמר, אסתריא, מוטי, בני ואחרים, ועל כן הזקן יכול רק לדמיין מיהם פונים אלה ל- e.teksty@gmail.com, ומהם הפרופילים שלהם ברשת.

לא נותר למורשה אלא להצטער שעקרונותיו האובססיביים, המכתיבים את התעלמותו המוחלטת מרשתות חברתיות בע"מ, אינם מאפשרים לזקן להכיר מקרוב את הנפשות הפונות אליו.

שואלים את אדוארד

אלי: אשמח לחוות דעתך על שברולט קפטיבה דיזל 7 מקומות. בשנתונים 2008-2010, כפתרון למשפחה בת 6 נפשות. המחירים באתרי יד שנייה נעים בין 35 אלף שקלים ל-55 אלף.

אשמח לדעתך על איכות הרכב, עלויות אחזקה וכדאיות מול המקבילות במשפחת המיניוואנים כדוגמת מאזדה 6 וכדומה.

תשובה: כדי לענות על שאלתך נדרשות קצת יותר מילים מהמקובל בתת-המדור "שואלים את אדוארד". אז הנה הסיפור:

ספק בגלל גילו המתקדם וספק בגלל השפעת חום הקיץ הנוכחי, מר לוי יצחק ממשיך בהפצת מחירים חסרי פרופורציה לכל גזע המיניוואנים המשפחתיים, ה-SUV, הקרוסאוברים, הג'יפים ומשהו שנקרא "מכוניות פנאי" (כי לגבי הקשיש המורשה, מכונית פנאי אמיתית היא רכב דו-מושבי, כמו הבווארית שלו Z3M קוּפֶּה וכמו מאזדה MX5).

במקביל למחירון לוי יצחק, שאינו רלוונטי אשכרה, חבורת כתבי חצר מעוותת אף היא את המציאות עקב אינטרסים צרים, שקופים לעתים. כך קרה גם במבחן השוואתי בין פולקסוואגן טיגואן למאזדה CX5. עורך המבחן קבע שמאזדה היא "בית חרושת יפני קטן המוכר בעיקר למדינת ישראל", כאילו מאזדה לא חוגגת באירופה בזכות דגמים כמו אותו CX5 דווקא, ובוודאי בזכותן של מאזדה 6, מאזדה 3 ומאזדה MX5. דמות חצרית זו מעדיפה על פניה של CX5 את טיגואן בעלת שני עקבי האכילס (מנוע TSI וגיר DSG), ולא מגלה משום-מה שהטיגואן השווה היחידה היא זו המבורכת במנוע דיזל של 240 כ"ס.

בקיצור, עקב שערוריית המחירים אצלנו, המצוצים מהאצבע בגלל קומבינות אלו ואחרות ואינם פרופורציונליים לשווי האמיתי של הדגמים בקבוצת ה"שבעה מקומות", ודאי כי במקומכם הייתי לוקח את קפטיבה, שמחירה נשאר עממי כי תחקירני המחירון, או המנכ"ל עצמו, מצאו באמריקנית זו גנטיקה דרום-קוריאנית, ולא לקחו בחשבון שהקוריאניות האמיתיות, כמו יונדאי וקיה, זוכות אצלנו בתואר "אמינות".

שברולט קפטיבה עשויה בהחלט להיות בחירה הגיונית, ובלבד שהיבואן יתחייב לספק לבעליה חלקים מקוריים, כמו גם שירות ברשת מוסכים אשר מתמצאים באחזקת דגם זה – מוסכים אשר אינם ממליצים על החלפת שמן מנוע בתדירות פושעת של 30 אלף ק"מ, וכך הורסים מנועים רק כדי ליישר קו עם פירמות רכב מתחרות המנופפות בשטות פרסומית זו ומיישמות אותה.

שורה תחתונה, תתחדשו.

חני גלזר: לאחר שהיונדאי i25 שלנו נגנב אנו מחפשים רכב חדש, כשהשיקול המרכזי מבחינתנו הוא חיסכון ובטיחות (יש לנו 2 ילדים). אציין כי גם אני וגם בן זוגי רואים ברכב מוצר פרקטי, ופחות מחפשים חוויית נהיגה… אנחנו גם לא מבינים כל כך במכונאות, והביקורים במוסך תמיד הסתיימו בסכומים לא מבוטלים ובתחושה שעבדו עלינו.

שנינו יורדים פעמיים-שלוש בשבוע לתל-אביב מירושלים לצורכי עבודה ולימודים. לאור זאת חשבנו ללכת הפעם על רכב חדש עם אחריות מהיבואן, שיחסוך לנו הרבה כאב ראש. בגלל הנסיעות המרובות, וכדי לחסוך בדלק, חשבנו לבחור ברכב היברידי (ה-i25 לא הייתה חסכונית בכלל).

הרכב שקיבלנו עליו המלצות הוא יונדאי איוניק, שזול יותר מהפריוס ב-18 אלף שקלים בערך והאחריות עליו ארוכה יותר. מה דעתך עליו? והאם הבחירה ברכב היברידי כדי לחסוך בדלק היא נכונה (מול השיקול של ירידת ערך בקניית רכב חדש)? אשמח לחוות דעתך המלומדת.

תשובה: קודם כל, תשכחו לגמרי מרכב היברידי, אשר אינו מתאים למתווה השימוש שאתם מייעדים לרכב המשפחתי.

  1. היברידיות אינן חסכוניות בנסיעות בינעירוניות, אלא אך ורק בנסיעות בתוך העיר.
  2. בגלל השימוש במנועי בנזין שעובדים בשיטת אטקינסון – החסכונית כביכול, אך גורמת לחולשה המתבטאת בעליות – אז תהיו בהיברידית האחרונים לעלות את הקסטל. גם את זה כדאי לקחת בחשבון.
  3. בכל אופן, לנוכח החששות שלכם מ"כאב ראש" באחזקה והציפייה לאמינות, נראה לי שמוטב שתתכבדו בטויוטה קורולה, שתספק לכם את חבילת המאפיינים המבוקשת.

אגב, צריכת דלק גבוהה היא בדרך כלל תוצאה של סגנון נהיגה בזבזני.