Skip to content

על קו הגמר של האשליות

מרץ 30, 2011

שלשום קיבלתי הצעה פגז. נציג של חידון התנ"ך, בחור בשם איתי, הודיע לי שנבחרתי להציג למתמודדי החידון שאלה, שתצולם מראש במסגרת כתבה קצרה עליי. "הכתבה הקצרה תוקרן במהלך החידון, שישודר ביום העצמאות", אמר הנציג, וסיפר כי באירוע ישתתפו ראש הממשלה, הנשיא ומכובדים אחרים.
עניתי שההצעה ממטה חידון התנ"ך מחמיאה לי כעיתונאי, כיוצר וכניצול שואה – ובכל זאת, אינני יכול להיענות לה. נציג חידון התנ"ך ניסה לשכנע אותי להשתתף בכל זאת בצילומים, אך עמדתי על מיאוני. אמרתי שלא הוא ולא צוות פסיכיאטרים מסוגלים לשנות את עמדתי זו.
והנה ההסבר להתנגדות שלי ליטול חלק באירוע הממלכתי.

תחילה, קצת היסטוריה

בתקופת לימודיי באקדמיה לקולנוע בלודז', בפולין של שלהי שנות ה-50, נסעתי לאוניברסיטה בקרקוב ברכבת לילה לפחות פעם בשבוע, כדי לשמוע את הרצאותיו של הפילוסוף טדיאוש קוֹטַרְבִּינסקי. שש שעות ברכבת ל-collegium maius, ושש שעות ברכבת חזרה ללודז'. אך היה זה מחיר פעוט ממש תמורת מחרוזות-הדעת היקרות ששמעתי מפיו של הפילוסוף, שדיבר בהבדלים שבין התפיסות הפילוסופיות השונות.
ואגב, חרף שייכותה של פולין דאז לגוש הקומוניסטי וחרף הצנזורה הקשוחה, קוטרבינסקי לא חשש לפגוע אנושות בדיאלקטיקה המטריאליסטית-מרקסיסטית שאומצה על ידי המפלגה השלטת במדינה.
חבריי לאקדמיה לקולנוע שאלו אותי אם לא חבל לי לבזבז זמן רב כל כך על נסיעות אלו במקום לשבת בחדרי העריכה. עניתי שהקשבה להרצאותיו המאלפות של קוטרבינסקי נראית לי חשובה ביותר לסרטים שאעשה בחיים, אם אעשה, ותשפיע חזק גם על כתיבתי, אם אכתוב.
כעבור שנים רבות הבנתי שבזכות קוטרבינסקי, לא היה רגע בחיי שבו חדלתי להאמין שהפילוסופיה היא קסומת חוכמה.

תיאוריות במקום תיאורים

האמת היא שעודני מאמין בכוחה פורץ הגבולות של הפילוסופיה, אף שבארץ שבה נחתתי, רוב הפולמוסים והמאמרים האקדמיים נסבים על התנ"ך ותקופת החכמים שלאחריו.
ודאי שאני נהנה מקריאה מזדמנת של החכמים הנוכחיים, החושפים בפניי עולם יהודי שלא הכרתי עד כה. אך במקביל, צר לי שאותם חוקרי יהדות מודרניים וחריפי שכל, המתפלשים עד דק בפילוסופיה של דת משה – בורחים אל עולם התיאוריה והוגים תלי-תלים של פרשנויות לגבי ההיסטוריה של עמנו, כדי להתחמק מכתיבה על העולם היהודי האמיתי, שאותו הכרתי בזכות הפשיזם הגרמני בגטו ורשה. שם ראיתי סביבי את היהדות הממשית כשהיא שרויה במצוקה אמיתית, מבלי שייפול עליה מַן מהשמיים.
וכיוון שבארצנו מושקע רוב-רובו של המאמץ האקדמי בחקר העבר הרחוק והנחלתו (כמו גם בדיונים אינטלקטואליים כה ערטילאיים, עד כי הם גובלים לעתים בפרפסיכולוגיה) – דווקא נושא השואה נפל, באופן פרדוקסלי, לידיים ולמוחות מהדרגות הנמוכות יותר.
השואה מטופלת בידי אנשים נטולי ידע היסטורי אמיתי ומחוסרי כלים פילוסופיים נדרשים, שאינם מסוגלים לחקור את תולדותיה ולנסות להבין מה בדיוק קרה שם לעמנו.

לא ענו לעובדיה

תחושה של אובדן ועצב תקפה אותי, כאשר נוכחתי כי אף פילוסוף יהודי, פרופסור בכיר או רב נודע לא פרסמו תשובה אמיצה לטענתו המפורסמת של הרב עובדיה יוסף, לפיה אלוהים העניש את קורבנות השואה על חטאים שהם ביצעו בגלגול הקודם. חיכיתי שנים למענה נבון ומושחז, ולא עוד.
האליל שלי, פרופסור קוטרבינסקי, היה שואל את כבוד הרב עובדיה מה היו בדיוק החטאים שביצעו נספי השואה בספֵרת החיים הקודמת שלהם. ואני, החש עצמי עדיין כתלמידו של קוטרבינסקי, שואל במקומו: אילו חטאים גרמו למותו של אבא שלי? האם בגלגול הקודם הוא היה אנס כמו קצב, התעלל בילדים כמו מפלצת אחרת, או סתם הרג מישהו כאחד מפושעי נתניה?

שושן כן, גטו לא

קראתי בהתעניינות רבה את מאמרו של פרופ' יהודה ליבס במוסף שבת האחרון המגלגל את הרהוריו על מגילת אסתר. הפסקתי לקרוא במשפט שבו הכותב המלומד תהה, אולי כדי לפלפל את דבריו, אילו סוג של יחסים היו בין אסתר המלכה לאחשוורוש.
האם מישהו כתב בארץ על אהבה בגטו? האם מישהו טרח לחקור אם הייתה קיימת שם בכלל אהבה, או שמא כל הרגשות האנושיים כובו בעוצר האכזרי שהוטל לקראת האומשלאגפלאץ והמוות?

פילגש בגיא צלמוות

ידידה ירושלמית שלי הדואגת להשכלתי (קצת מאוחר מדי, אבל תודה לך, פ') שלחה לי מאמר של פרופסור אחר, העוסק בשאלה אבסטרקטית: מי כשל בפרשת פילגש בגבעה?
האם איזה היסטוריון או פילוסוף יהודי החוקר את שורשי היהדות טרח להתעמק בשאלה הפרוזאית מה היה מעמד הפילגשים בגטו? הרי סגירת היהודים מאחורי חומות גבוהות תפסה בני אדם באמצע חייהם.
בדירת הגטו שחלקנו עם משפחות אחרות, גרה איתנו משפחה של גבר, אשתו, ילדיו והפילגש. מבלי שרצינו, נאלצנו לשמוע ויכוחים סוערים, צעקות קנאה וניסיונות להסביר לילדים מה עושה איתם ה'דודה'.
עד שלבסוף הם הפסיקו להתחבא איתנו בחדרון שמאחורי הארון, שם התחבאנו בכל פעם ששוטרי היודנראט השתוללו בדירה. הם קמו, אמרו להתראות לנותרים, והלכו לאומשלאגפלאץ מיוזמתם.

דירה לדיראון

נראה, אפוא, כי האמת על הגטו אינה מעוררת את יצר החקרנות של האקדמאים העבריים, חובשי הכיפות והחילונים כאחד, שבהתאם הקונספציה היד-ושמית מתייחסים לקורבנות השואה לפי מספר הנפשות, ולא לנפשות עצמן.
זאת ועוד: אף חוקר/אינטלקטואל עברי לא קם בשבוע שעבר כדי להסביר למר נתניהו ש"5,000 דירות לקשישים ולניצולי שואה" זוהי בדיחה עלובה ועצובה, העושה בציניות הון פוליטי על גבם של ניצולי השואה. הרי גם אם בעתיד הרחוק יצליח נתניהו להקים את אותן 5,000 דירות – ניצולי השואה האחרונים יהיו כבר מצידה השני של הקשת.

אחד כמוני

כך שלאחד כמוני, שבחר בתחביב המכוניות ובנהיגה כמזור לנפש, לא נותר אלא להדליק מקטרת.
כי לאחד כמוני, דמויות כמו יאנוש קורצ'ק הקדוש, מארק אדלמן גיבור הגטו האמיתי וחברי יז'י ליפמן ז"ל, צלם קולנוע מוכשר שעבר את השואה במדי אס-אס גנובים – חשובות יותר מהאהבה שהייתה או לא הייתה בין אסתר לאחשוורוש.
אז אין להיפלא שאחד כמוני סירב להופיע כשואל בחידון התנ"ך. הרי עוד הייתי עלול לשאול את משתתפי החידון ואת עצמי שאלות שעדיין לא קיימת להן תשובה אקדמית מוסמכת.

זוג אשליות העמך (קראו להן, אם תרצו, אשליות מוטוריות) – התפוגגו לצמיתות

1. זהו זה. אי אפשר כבר לקנות מכונית ותיקה, קטנה, בסכום של 2,000-3,000 שקלים, להשקיע בה חופן שקלים דומה לצורך החלפת חגורת הטיימינג, משאבת מים, צמיגים, בולמים ומעצורים – ולשעוט אל המרחב. כפי שעשיתי אני לפני עשר שנים בערך, כאשר קניתי לי את סיטרואן ויזה קלאב ב-1,500 שקלים ונהניתי ממנוע בוקסר נמרץ בעל שני צילינדרים 652 סמ"ק, 35 כ"ס ותיאבון צנום לדלק.
האם אפשר בכלל לתאר את קורת-הצהלה שחשתי כאשר ויזה קלאב שלי עקפה בתל-אביב את הפרארי של מיכאל לוי?
רגע אחרי, היו לי כבר שתי ויזות, כי הבן שלי ביקר בארץ, צחק ממני "איך אתה נוסע בדבר כזה, אין לך בושה?", אך לפני שחזר לוורשה קנה לי עוד ויזה אחת, אף היא לבנה. יום אחד נסעתי באחת, ובמשנהו בשנייה.
היום, שתיהן לא היו עוברות את הטסט החצי-שנתי שלהן, עקב תקנות משרד התחבורה הלוחם נגד מכוניות ותיקות. זוהי ספק מלחמת קודש בשם האקולוגיה, ספק מבצע טיהור שנעשה מתוך 'הזדהות' (בואו נקרא לזה כך, מחמת הזהירות) עם קרטל היבואנים והליסינגאים, המעוניינים בהתפחת מעגל הקליינטורה.
2. אשליה נוספת שהתפוגגה בידיים של העמך המסכן: האשליה שנסיעה במכונית חשמלית (שזכתה במדור זה לכינוי 'שקע-מוביל') היא ידידותית לא רק לגבי הסביבה, אלא גם זולה ללא תקדים לשימוש יומיומי. אמנם הוזהרנו מראש ששקע-מוביל יהיה יקר יותר ביום קנייתו ממכונית בנזין, דיזל או היברידית, אך נתנו לנו להבין שהשקעה זו תשתלם, שהרי השקע-מוביל אינו זקוק, כידוע, לדלק.
עתה התגלה שהמהפכה החשמלית תעבור מעל לראשו של הארנק העברי.

המכונית הש"חמלית /// ש"ח-מוביל /// עבדים נהיה

כי התגלה שהנהג היושב בציון נמצא תחת שלטון הפרעונים, כמו לפני עזיבתנו את מצרים. הפרעונים העבריים, אותם רודפי בצע מדופלמים השולטים במשק הישראלי, ומר אגסי ההרפתקן שהצטרף אליהם, רואים במהפכה החשמלית הזדמנות פז להתעשר על חשבונו של הנהג הישראלי התמים.
חבורה זו, המנסה לשלוט בענף הרכב החשמלי, מתכוונת – בעזרתן של הרשויות הרלוונטיות וחברת החשמל – לגבות כופר מכל קילומטר שיעשה השקע-מוביל העתידי שלך, אזרח יקר ותמים.
אם הכול ילך לפרעונים אלה למישרין, בארץ הקודש לא יהיה אפשר (בניגוד לארצות הגויים) למלא את המצבר של המכונית החשמלית בשקע הביתי, במשך הלילה, וככה סתם לנסוע בזול במשך היום לעבודה או לקניות. בעלי שקע-מובילים יתחייבו למלא את המצברים בעמדות של בטר-פלייס (אכן בטר-פלייס! אבל רק לפרעה וחצי שיקבלו את הזיכיון לעסק עסיסי זה), או להחליף את המצבר תמורת תשלום נאה שישמח את הפרעה העברי.

הצער יחלוף מעל ראשי / יגון לא קודר

כתבו שבעוד 25 שנה ייעלמו מכוניות הבנזין. למזלי, כבר לא אחזה בכך.

מודעות פרסומת

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: