Skip to content

הנהג של אשת הגנרל

מאי 8, 2011

תקציר הסיפור הקודם, 'שועל הכסף של פליציה ט":

על מה שאני ומשפחתי עברנו בגטו ורשה כתבתי אך מעט, וכנראה לא אספיק לכתוב עוד הרבה, אבל את הסיפור על שועל הכסף שלנו הייתי מוכרח לכתוב. כי השועל, שהיה סגור איתנו בדירה אחת בגטו, ובהמשך עבר איתנו לדירה שנייה, ואז שלישית, קטנה ומוזנחת עוד יותר – הוא שהבדיל בינינו ובין שאר המשפחות בגטו. הרי לכולם היו הורים שהגטו הרג או ניסה להרוג. כולנו חיינו בסכנת מוות. לכולם היה אבא מושפל שלא יכול להביא אוכל לילדיו, וכולם סבלו חרפת רעב וקור. אבל רק לנו, ולא לאף אחד אחר בגטו – היה שועל כסף.
הסיפור 'שועל הכסף של פליציה ט" (גיליון אאא) נפתח כך: "כשהיא עקרה עם בעלה ושני ילדיה מעיירת הנופש המוריקה אוֹטְפוֹצְק אל הגטו שהוקם ליהודים בוורשה, פליציה ט' לא לקחה איתה שום חפץ שעשוי היה להיות שימושי לדרך החיים החדשה. היא לא לקחה כריות, שמיכות, בגדים, סירים או קומקום, אלא דחסה לתיקה רק קופסת קרטון מוארכת ובתוכה שועל הכסף".
ימים ספורים אחרי שנסגרנו בגטו, החלו חיינו מאחורי החומה להתנהל סביב שועל הכסף, שדווקא בגטו הפך לדמות מרכזית בבית: ליטפנו אותו, חיבקנו, בכינו איתו. דרך חרכי הדיקט, שאטם את החלונות במקום השמשות השבורות, שועל הכסף שמע איתנו מהרחוב בכי, צעקות, יריות, וראה איתנו את הגופות הזרוקות ברחובות, מכוסות עיתונים. הוא ראה אנשים נפוחים מרעב.
שועל הכסף הסתתר איתנו כאשר שוטרי היודנראט היו פורצים לדירה, ושכב איתנו במקום מסתור חשוך כשהוא שותק, אינו שואל דבר, ואנו היינו מרגיעים אותו ואומרים ש"הכל יעבור, והכל יהיה בסדר". היום אני כבר לא יודע אם פחדנו יותר על עצמנו, ששוטרי היודנראט האלימים ייקחו אותנו לאומשלגפלאץ, או שדאגנו יותר לגורלו של שועל הכסף.
בכינו כאשר שמענו שיהודי הגטו הצטוו למסור ליודנראט כל פיסת פרווה, כי הגרמנים היו זקוקים לפרוות בקור האימים הרוסי, שהפריד בינם לבין סטלינגרד. אחר כך גמל לנו שועל הכסף על כל האהבה כלפיו, והציל את חיינו. רק את אבא לא הצליח השועל להציל.
'שועל הכסף של פליציה ט" מסתיים בתמונה שבה אני מצטרף, עם אֵת על כתפי, לקבוצת הפועלים האחרונה היוצאת מהגטו לעבוד בצד הארי של ורשה. אבא דרש שאלך איתם, כדי לשרוד בין הגויים.
לא רציתי לעזוב את אבא, אבל הוא שכנע אותי שלבדו, יהיה לו קל יותר בגטו. "לֵך, אל תסובב ראש", הספיק אבא לבקש כאשר שורות הפועלים החלו לצעוד לכיוון היציאה מהגטו. לא שמעתי לאבא והפניתי אליו את ראשי, בעוד השוטרים מזרזים אותי באיומי מקלות. אבא עמד בכניסה לביתנו וידו מונפת לפרידה, כאילו ידע שאני אסתובב לראות אותו בפעם האחרונה.

הנהג של אשת הגנרל

זה קרה בתחילת שנות השישים של המאה שעברה, עשרים שנה אחרי האירועים המתוארים ב'שועל הכסף של פליציה ט". כאשר למדתי בדרך הקשה עד כמה עשויים חייו של אמן להיות מייסרים עזבתי את הוליווד של פולניה, הלא היא לודז'-סיטי הבוגדנית, לטובת עיר הבירה ורשה, כדי לחפש פינה משלי במקום החדש.
תחילה עצרתי באטלייה של חברי הצייר יז'י מ' ברחוב נובי-שפיאט, אך כעבור ימים ספורים זרק אותי חברי ללא רחמים, לאחר שלא עמדתי בפיתוי והוספתי את השפם הספרדי של סלבדור דאלי לפורטרט העצמי של בעל הבית, שעליו הוא עמל במשך חודש ימים.
מגורש מעליית הגג, עמדו בפניי שתי אפשרויות – לשלם על חדר במלון, או ללון במכונית. בחרתי באפשרות שלישית, ופרסמתי בעיתון מודעה קצרה בזו הלשון: "במאי קולנוע מחפש מקום מגורים זול".
כעבור כמה ימים, כאשר הגעתי לסניף הדואר לברר אם הגיעו אליי הצעות כלשהן, הגישה לי הפקידה גלויה שבה נכתב: "נא להתקשר אליי. אשת הגנרל פ', מספר טלפון כך וכך". את המספר חייגתי מתא טלפון ציבורי. לאחר חילופי דברים עם העוזרת של אשת הגנרל נסעתי לכתובת שנמסרה לי, המקום שאמור להיות ביתי.

II

האחוזה של אשת הגנרל השתרעה בשכונת וילות לא רחוקה ממרכז ורשה. אך לפני שהתקרבתי לבית הדו-קומתי, שחלונותיו עטורי וילונות לבנים והוא טובל בגינה, כמה עצים ודשא, ומוקף גדר ברזל – עצרתי את המכונית וחזרתי בזיכרוני לסתיו שלפני 20 שנה בערך, שבו מצאתי את עצמי באותה שכונה בדיוק, שכונת זוֹליבּוֹש, ובאותו רחוב.
זה קרה אחרי שעזבתי את הגטו עם קבוצת הפועלים היהודים האחרונה שהלכה לעבוד בצד הארי של ורשה. על כתפינו נשאנו אתים, שהיו אמורות להבהיר לכל שאנחנו פועלים. לאמיתו של דבר הקבוצה לא נזקקה לאתים כדי לעבוד, כי היתה מועסקת בליטוש עדשות באיזה מפעל קטן לאופטיקה שתוצרתו נשלחה לצבא הגרמני.
עד ליציאה מהגטו שמרו עלינו שוטרי יודנראט, צעקנים והיסטריים, אשר ללא שום סיבה הלמו בנו באלות עץ. כך שנהנינו כאשר שוטרי היודנראט נותרו בגטו עם צעקותיהם ואנו המשכנו הלאה, אל מחוץ לחומה, בליווי שוטרים פולנים 'כחולים', נושאי רובים. הם לפחות לא קיללו אותנו ולא הרביצו סתם.
תחילה צעדנו בשלשות, בסגנון הגרמני, כפי ששוטרי היודנראט סידרו אותנו בגטו; אבל אחר כך, בצד השני של החומה, צעדנו בשולי האספלט הארי בטור, מסודרים לפי הגובה. כיוון שהייתי צעיר הפועלים צעדתי אחרון, וכאשר השוטר התעכב ליד קיוסק כדי לקנות סיגריות – חמקתי אל כניסה חשוכה של איזה בית.
בחצר הקטנה, המוקפת קירות בתים גבוהים, היה חשוך כמו בור. במרכז החצר התפללה קבוצת נשים פולניות אל מול פסלה של מריה הקדושה, דמות לבנה במעיל כחול. הנשים זימרו תפילה מונוטונית, ואחדות מהן כרעו על ברכיהן. המזמור הדתי "תתחלנה, שפתיים, לרומם את העלמה הקדושה, תתחלנה למלל את מעלותיה הנשגבות" נשמע מהחצר, בעת שברחוב הסמוך התרחקו הפועלים היהודים עם השוטרים.
כאשר העזתי לבסוף להציץ אל הרחוב, חבריי כבר נבלעו בהמון הפולני, לקול צלצולי האזהרה של החשמלית האדומה שבדיוק חלפה, מוחקת לעד את מראה הקבוצה הגטואית. הצצתי שוב ממקום מחבואי, ורק כאשר וידאתי שאיש אינו עוקב אחרי הסרתי מהשרוול את טלאי המגן דוד, ויצאתי אל הרחוב.
עכשיו כבר בלי טלאי, אבל עדיין עם אֵת על הכתף, צעדתי קדימה במהירות, לא חשוב לאן, העיקר להתרחק ככל האפשר מחומות הגטו ומזירת בריחתי.

III

לא נפטרתי מהאת, שנסכה בי תחושת ביטחון. האת הזרוקה באגביות על הכתף סימנה לעיניים זרות שאני הולך לאן-שהוא, ושאני ממהר כי מישהו מחכה לי לעבודה באיזה שטח או גינה. אחרת, השיטוט שלי ברחוב היה נראה חשוד על רקע הילדים הפולנים בגילי, שעם ילקוטים מלאי ספרים רצו לבית הספר בקבוצות צוהלות, צווחות. הם דילגו בעליזות על רגל אחת, הבנים מקניטים זה את זה בדחיפות קטנות ומושכים לבנות בצמה.
החשתי את צעדיי, כאילו אני חושש לאחר, אף שאיש לא חיכה לי בשום מקום. הלכתי ללא מטרה, מנסה להתרחק ככל האפשר מהמסלול היומי של הפועלים היהודים. וכך, כשאיש לא פונה אליי, הגעתי לשכונה של בתים צמודי קרקע, שגינות קטנות הפרידו בינם לבין הרחוב.
התיישבתי לנוח על ספסל אחד, למרגלות גדר של כלונסאות עץ צבועות ירוק. בצידה השני של הגדר רכנה אשה מעל ערוגה של איזה ירק. היא הביטה בי בסקרנות, קרבה לגדר ושאלה אם מתחשק לי כוס חלב. הנהנתי, והיא שאלה אותי בחיוך אם אני מעדיף אולי סיגריה. מופתע, עניתי שאינני מעשן. האשה נעלמה בתוך הבית, ותוך כמה דקות חזרה עם כוס חלב ושתי פרוסות לחם בחמאה.
התאפקתי לא להתנפל על הכוס והצלחת, כדי שהאשה לא תחשוד שזהו הלחם הטרי הראשון שבא אל פי מזה שנתיים ימים, והחלב הנורמלי הראשון אחרי אבקה לבנה מעורבת במים. אך האשה לא התעניינה בנימוסי האכילה שלי וחזרה לעבודתה בערוגות.
כיוון שלא ידעתי כיצד להודות לה, הצבעתי על האת ושאלתי אותה אם אני יכול לעזור לה בעידור גינתה. "איחרת, חמוד", אמרה לי, "הכל כבר זרוע. אבל אתה יכול לעזור לי בהשקיה", הציעה. וכך, במשך איזו חצי שעה, מילאתי שוב ושוב את המזלף במי הבאר.
אחר כך האשה שוב נעלמה בתוך הבית, וכשחזרה הניחה בידי מטבע של 5 זלוטי. "הרווחת את זה", אמרה, ובמבט מודאג שאלה אותי אם יש לי איזה כיס ללא חור. הייתי כבר בשער הבית, מוכן לצאת שוב לרחוב, כאשר האשה ביקשה שאחכה רגע.
"תזרוק את האת", הציעה, "כי איתה אתה נראה כמו פועל יהודי מהגטו".
"אני לא מהגטו", הכחשתי, "יש עליי תעודת לידה".
"זה כבר בכלל לא טוב", גערה בי האשה. "ילדים בגילך לא הולכים עם מטריקה בכיס. תעודת לידה מחזיקים בבית, בתוך מגירה בשידה", לימדה אותי. "לילד שלי, שהוא בגילך, יש בכיס רק תעודת בית ספר וכרטיס חודשי לחשמלית. אני לא מאמינה שאף אחד לא אמר לכם את זה".
לא הייתי יכול להסביר לאשה הטובה הזו שכדי להשיג את תעודת הלידה, אמא מכרה את שועל הכסף היקר לנו כל כך. עם הנייר המזויף שנח בכיסי, הרגשתי ששועל הכסף עדיין שומר עליי, כפי שעשה בגטו. פחדתי לחשוב על כך, כדי לא לבכות.
האשה חיכתה עד סוף השתיקה שלי, וביקשה שאקרב אליה. כשניגשתי אליה, ענדה לצווארי מדליון כסף קטן תלוי על שרשרת דקה. "הלוואי שסנט כריסטופר הקדוש ייקח אותך תחת חסותו", אמרה ברצינות פתאומית.
"תודה לך מכל הלב", אמרתי בגרון ניחר. יצאתי אל הרחוב, והשענתי על הגדר שמאחורי הספסל את האת שהבאתי מהגטו. לא סובבתי ראש אחרי האשה. עזבתי מהר כדי לא לסכן אותה. ידעתי שבגלל עזרה ליהודים, הפולנים מקבלים עונש מוות.

IV

יצאתי מהשכונה הפסטורלית, משוטט רחוב אחר רחוב, עד שמצאתי את עצמי על שפת נהר הוויסלה. ירדתי אל קו החוף ושם, תחת גשר הברזל, קרוב למים הזורמים לאיטם, ישבו כמה ילדים בגילי סביב מדורה דועכת. כשהבחינו בי סימנו לי להתקרב.
"הי, חבוב, יש לך איזה כסף קטן?", שאלו. "אנחנו אוספים למסריחים".
הוצאתי מכיסי את 5 הזלוטי שקיבלתי מהאשה. "מיליונר", הם התפעלו, ואחד מהם רץ להביא סיגריות. כשהוא חזר, הדלקנו את ה'יוּנָקִי' הגרמניות, שתינו לימונדה בטעם סכרין והוצאנו מהאפר תפוחי אדמה צלויים, שלהטו בין האצבעות ועל הלשון.
"אתה לא יודע לעשן?", צחקו ממני כשראו אותי משתנק מהעשן. הם לימדו אותי להוציא אדים מהאף, והציעו שמחר בבוקר אלך איתם לכנסייה בצד השני של הוויסלה. "הכומר מחפש עוזרים חדשים, מיניסטראנטים", אמרו. "מנומס כמוך מאה אחוז ימצא חן בעיניו".

V

חלפו 20 שנה, ופתאום, בעודני במכוניתי מחפש את ביתה של אשת הגנרל, אני מוצא את עצמי ממש באותו רחוב שהגעתי אליו עם אֵת על הכתף מיד אחרי בריחתי מהגטו. זה היה מוכרח להיות איפשהו פה, אני מנסה לשחזר את מיקום הבית. אלא שברחוב בו אני נמצא כעת, הנושא את השם סְלוֹנֶצְ'נָה, רחוב השמש, אין גדר כלונסאות ירוקה. איננו גם הספסל שעליו ישבתי.
אני יוצא מהאוטו וחולף דרך מדשאה, עד לדלת הבית שפותחת העוזרת. "אשת הגנרל מצפה לך", היא אומרת, ומובילה אותי לסלון אפלולי.
על כיסא ליד החלון יושבת אשה מאובקת פודרה, מושיטה לי יד לנשיקה. אני שונא לנשק ידיים של נשים זקנות, אך מה לא עושים כדי לקבל פינה משלי. האשה מזמינה אותי לשבת מולה, והעוזרת מגישה לנו ספלי תה. אחרי החלב ששתיתי לפני 20 שנה, זה כבר המשקה השני שמגישים לי באותו רחוב. "ממה האדון מחייך?", תמהה אשת הגנרל, ואני עונה לה שמכלום. "סתם נזכרתי במשהו".
"רציתי להכיר את הבמאי שמחפש מקום לינה זול", פותחת אשת הגנרל. "מעניין אותי, ממתי במאי קולנוע סובלים מחוסר קורת-גג".
"התגרשתי", אני מסביר לה, ואשת הגנרל נדה בראשה לאות הבנה.
"האהבה מתה?", היא שואלת בטון מציצני בלתי נעים.
"משהו כזה", אני ממהר להסכים איתה.
בעלי הגנרל, מספרת אשת הגנרל, שאיתו חייתי במשך חצי מאה, נפטר לפני שלוש שנים. "נותרתי לבד", היא מסכמת בנימה נטולת צער, "ואני מוכנה להשכיר לאדון חדר בעליית הגג. זה תמיד חיובי שיש גבר בבית. רישיון נהיגה יש לאדון?"
"כן", אני אומר. "הגעתי עם אוטו".
אשת הגנרל קמה מכיסאה, קרֵבה לחלון ומביטה על סירנה FSO שלי, המחכה ברחוב.
"כמה צילינדרים יש לזה?", היא שואלת.
אני מסביר לה ששני צילינדרים, ומוסיף שזהו הדגם הראשון שיוצר בבית החרושת בוורשה. עכשיו כבר יוצאות שם מפסי הייצור סירנות בעלות שלושה צילינדרים. "כשיהיו לי אמצעים, אקנה לי אחת כזו, חדשה", אמרתי.
אשת הגנרל משכה בכתפיה בחוסר הסכמה. "בעלי הגנרל החזיק בהשקפה שלמכונית צריכים להיות שישה צילינדרים לפחות, אם לא שמונה, ומוטב שנים-עשר. הוא בשום פנים ואופן לא היה נכנס לדבר כזה", הצביעה במיאוס על סירנה שלי.
ניסיתי להסביר לאשת הגנרל בעדינות, שמוטב שני צילינדרים מאשר תחבורה ציבורית, חשמליות או אוטובוסים, אך האלמנה לא השתכנעה. "תחבורה ציבורית!", היא החרתה אחריי בלעג, "מה זה עלה על דעתו של אדון!"
הלכתי אחר אשת הגנרל במדרגות עץ חורקות שהובילו לעליית הגג, שם ציפה לי חדר קטן עם חלון ותקרה אלכסונית. לחדר היה צמוד חדרון אמבטיה, שהיה החלל הבהיר היחידי באותה קומה, כי עליית הגג עצמה, כמו גם המסדרון המוביל אליה, היו מצופים טפט כחול-כהה.
"מתאים לאדון?", שאלה אשת הגנרל. עניתי שכן, וירדתי לאוטו להביא מזוודה ומכונת כתיבה, 'קונטיננטל פורטבל' עליה היתה גאוותי.
"זה כל מה שיש לו?", לגלגה אשת הגנרל. "כשבעלי הלך לטייל, שישה משרתים צבאיים היו סוחבים אחריו תרכוסים ענקיים וכבדים", סיפרה בטון נוזף.
"אבל אני לא גנרל, גברתי", עניתי, ורקעתי בעקבי נעליי רקיעת כבוד צבאית. "אני בסך הכל סגן במילואים. כמה אהיה חייב לגברתי תמורת החדר?", שאלתי, אך אשת הגנרל לא ענתה. "נדבר על זה מחר, בארוחת הבוקר", אמרה ועזבה את עליית הגג.

VI

למחרת בבוקר, לצד הכריכים והקפה השחור שהוגש בספלי פורצלן מעוטרי פרחים כחולים, שמעתי את הצעת אשת הגנרל: אני לא אשלם על המגורים אצלה אפילו אגורה אחת, אך תמורת האירוח – חצי פנסיון וכביסה – אתחזק את המכונית שהותיר אחריו הגנרל, שעבר לעולם שכולו טוב. בשעת הצורך, אמרה אשת הגנרל, תצטרך גם להסיע אותי לקניות ולביקורים.
מובן שהסכמתי מיד לעסקה, ורק התעניינתי איזו מכונית זו, וכמה זמן היא עומדת ללא שימוש. רגע אחר כך כמעט נפלתי מהכיסא מרוב תדהמה. הקרואסון המתוק נתקע בגרוני כאשר אשת הגנרל סיפרה, שמדובר ביגואר MK9 בעלת מנוע בנפח 4.0 ליטרים, העומדת במוסך ללא שימוש מאז מותו של גנרל פ', כלומר כבר שלוש שנים, שלושה חודשים ושבועיים.
"האדון יכול לגשת לראות את המכונית", אמרה לי אלמנתו של גנרל פ', אשר ידע לבחור מכוניות, והושיטה לי צרור מפתחות.
יצאתי לגינה, ורגע אחר כך לחמתי בדלתות הכבדות של המוסך, שמזמן כבר לא נפתחו בשביל אף אחד. עדיין התקשיתי להאמין שבעוד רגע קט אעמוד מול יגואר MK9. בפולין הקומוניסטית של אז, יגואר כזו היתה רק אחת, והיא היתה שייכת לראש הממשלה יוזף צירנקביץ', שהוא עצמו נהג בה בחברת אשתו, השחקנית הדרמטית נינה אנדריץ'.
ופה באמת עמדה יגואר, כמו בסרט אנגלי, עדיין מלאת הדרת-כבוד, אף שבצמיגיה חסר אוויר ושמשותיה הכהות היו אחוזות קורי עכביש.
ירדתי לרחוב להביא מסירנה משאבה ידנית, והתחלתי לנפח את אוויר השכונה בצמיגיה הרחבים של היגואר. עד הערב המאוחר נלחמתי עם המשאבה החורקת, עם הוונטילים, עם קורי העכביש ועם מכסה המנוע, שתחילה לא רצה להיפתח ואחר כך כמעט ערף את ראשי כשניסיתי לנקות את מכסה האלומיניום של השסתומים.

VII

למחרת בבוקר נסעתי עם המצבר הענק של היגואר לחשמלאי, כדי שימלא אותו. "מה יש לך?", התפלא החשמלאי, "משאית?"
חזרתי לביתה של אשת הגנרל, בדקתי את מפלס השמן במנוע, את מי הקירור ואת מצב נוזל הברקסים, ואחר התחלתי לנקות את פנים האוטו. העור בגוון הכתמתם, שציפה את המושבים הרחבים כמו במועדון לונדוני, נראה כמו חדש לאחר ניקויו בסתם סמרטוט רטוב. מסגרות הכרום מסביב לשעונים הבהיקו, על רקע חיטובי העץ האציליים של לוח המחוונים.
הרכבתי את המצבר הכבד וסובבתי את המפתח בסוויץ'. שעוני היגואר זרחו בירוק, ותחת המחוג האדום של מד המרחקים התגלה קומץ המיילים הזערורי שעשתה המכונית מרגע שעזבה את פס הולדתה בקובנטרי שבלב אנגליה, באזורWest Midlands . סך הכל 20 אלף מייל ומשהו. הגנרל לא האמין, כנראה, בטיולים ארוכים.
כל השעונים עבדו היטב. מד הדלק של המכל הראשון הצביע על אפס, אך במכל הדלק השני התגלו סימני אוקטנים – המחוג רטט על טווח הרזרבה לשעת חירום. לא אשאב את הלכלוך מהתחתית, החלטתי, ונסעתי בסירנה עם ג'ריקן לתחנת דלק, חזרתי, שפכתי ליגואר 20 ליטרים, והפעלתי סטרטר.
המנוע הסתובב, אפילו במרץ, אבל לא רצה לעבוד. לא איתי, משחקים כאלה, חביבי, הזהרתי את יגואר.
שוב פתחתי את מכסה המנוע הכבד, הפעם תומך אותו במטאטא כדי שלא יתפתה לעוט על צווארי. פתחתי את המפלג, ניקיתי את הפלטינות, ובזהירות שפכתי 100 גרם בנזין לסעפת היניקה של שלושת מאיידי ה-SU. המתנתי קמעה וניסיתי להתניע שוב. הפעם המנוע נכנע ללא התנגדות, רק השתעל פעמיים או שלוש והחל לעבוד בטרטור שקט. ממפלט היגואר, שקוטרו 2.5 אינץ', החלו לצאת ענני עשן אפור מעורב בטיפות מים.
הנחתי למנוע היגואר לעבוד במשך רבע שעה והעשן חדל, למזלי, כי למרות שדלתות המוסך היו פתוחות לרווחה, הייתי כבר מטושטש מהרעלים. מחוג הטמפרטורה עצר באמצע הסקאלה.
הקפתי את האוטו כדי לבדוק את האורות. כל הפנסים דלקו. התיישבתי במושב הנהג, שילבתי להילוך אחורי, ויגואר נענתה לי ויצאה מהמוסך לתהליך הרחיצה. מתחת לשכבה העבה של אבק ובוץ הזדהרה לקה בצבע בורדו, והטמבונים החסונים של יגואר נדלקו בכרום טהור.
ייבשתי את הפח במטלית זמש, סגרתי את המוסך והודעתי לאשת הגנרל שהמכונית מוכנה ומזומנה לנסיעת מבחן.
"והרדיו?", שאלה אשת הגנרל, "האדון בדק את המקלט? הגנרל מעולם לא הרשה לקחת אותו בלי מוסיקה קלאסית".
"הרדיו עובד, גברתי", אמרתי, "הכל עובד כראוי. החימום, המאותתים, המגבים, ואפילו המאוורר שמקרר את הבטרייה. גם לדלתות היגואר לא תהיה החוצפה לחרוק, כי כל הצירים שומנו".
"אז אולי אדון יעשה סיבוב", הציעה אשת הגנרל.

VIII

התיישבתי מאחורי ההגה אחוז חששות. ידעתי שליגואר אין ביטוח, וזה למעלה משלוש שנים שאין לה טסט בתוקף. לא נותר לי אלא לקוות ששוטרי התנועה לא יעצרו את היגואר לבדיקה, בחושבם שהמכונית שייכת לראש הממשלה צירנקביץ'.
אבל מה יהיה, הודאגתי, אם אני אדפוק במשהו את הטמבון החסון של יגואר הפוסט-גנרלית, או אם מישהו ינגח בה מאחור?
בזהירות עילאית הגעתי ל'ספאטיב', מסעדת אמנים בשדרת ירוזולימסקה. יושבי הקבע של המקום פערו אישונים נדהמים למראה היגואר החונה, וחיפשו בהתרגשות את ראש הממשלה. "אם היגואר עומדת בחוץ", אמרו, "צירנקביץ' מוכרח לשבת פה באיזה מקום". אך כעבור כמה דקות דעכה ההתעניינות ביגואר, בזכות מבקר ספרותי אחד שהלך מכות עם איזה משורר-סאטיריקן, אני כבר לא זוכר מי.
למחרת ביקשה אותי אשת הגנרל, מבושמת מכף רגל עד ראש ב'שאנל 5', שאקח אותה לעיר העתיקה. היא התיישבה במושב האחורי של יגואר לבושת שחורים, כולל כובע שחור ורעלת תחרים שחורה המסתירה את פניה. "בתא הכפפות מימין, האדון ימצא כפפות לבנות. הגנרל אף פעם לא הרשה לנהג להסיע את היגואר בלי כפפות".
הבנתי מיד שברגע שאשת הגנרל התיישבה בנוחות ביגואר, איבדתי סופית את סטטוס הדייר המכובד שבעלת הבית שתתה איתו אתמול בערב קפה ודיברה איתו על ספרות וקולנוע.
"לא נעים לי", שיקרתי חלק, "אבל את הכפפות מסרתי לניקוי יבש". הבטחתי לאשת הגנרל שבפעם הבאה כבר אקח אותה לטייל בכפפות. אולי האשה תשכח עד אז מהרעיון הזה, קיוויתי בנאיביות.
הקהל הרב הקיף את היגואר שלנו תכף בהגיענו לכיכר העיר העתיקה, שאותה בנו הפולנים מחדש לבנה אחר לבנה על גבי החורבות שהשאירה אחריה המלחמה. אשת הגנרל לא עשתה שום סימן שבכוונתה לצאת מהאוטו. היא ישבה ללא ניע, כביכול אדישה להתרגשות ההמון. ידעתי למה היא מצפה.
עזבתי את ההגה, הקפתי את היגואר ופתחתי למען הגברת את דלתות האוטו רחב ככל האפשר. אשת הגנרל יצאה מהמכונית בריחוף מסוגנן, כמו כוכבת קולנוע שמגיעה ברולס-רויס למלון מג'סטיק בקאן, והודיעה באגביות שהיא הולכת לשחק רמי עם חברה. "האדון צריך בינתיים לשמור על המכונית ולא להתרחק ממנה אפילו לרגע, משום סיבה", אמרה.
וכדי לתת שואו להמונים הצובאים על היגואר, פקדה בקול רם יותר: "נהג, חכה", ונעלמה בשער בית שנראה כמו תפאורה לסרט.
הסקרנים סביב היגואר הלכו ורבו. "כמה זה סוגר?", שאלו הפולנים, מציצים במד המהירות הבריטי ומתרגמים את המיילים לקילומטרים. "דלק רגיל, מתאים פה? כמה היא לוקחת?"

IX

מאותו רגע ואילך, לא היה כבר שבוע שלא הסעתי את אשת הגנרל לפה ולשם, לפחות פעמיים-שלוש.
סירנה שלי עמדה מיותמת משימוש במדשאה שמול הווילה, בעוד אני מצאתי עצמי עמוק בשבי היגואר: רחצתי אותה בשמפואים הטובים ביותר וקרצפתי את חמוקיה עד להברקה מרבית. הייתי מנער את השטיחים המהודרים של יגואר, בצבע ברונזה, שלוגו הפירמה רקום עליהם בצהוב, מאוורר את חלל היגואר עד שהתנדף ממנה הריח המעופש שהצטבר בשלוש השנים, מניח פרחים טריים באגרטל קריסטל טהור, ומחליף שמן במנוע ובתיבת ההילוכים.
כך קרה שההכנסות שקיבלתי תמורת התקתוקים הליליים שלי על ה'קונטיננטל', הלכו כולן על פילטרים מקוריים של שמן ואוויר, על 12 ליטר שמן קסטרול שהבאתי מאנגליה, על 'הידרול' הבריטי למעצורים, על נוזל אנטי-קורוזיה ירוק למערכת הקירור ועל שישה מצתי גולדן-לודג', בעלי ארבע אלקטרודות כל אחד.
התיקון של מפלט היגואר לבדו, שנכנע לקורוזיה ונפל פתאום עקב חוסר שימוש ממושך, עלה יותר מאחזקת הסירנה במשך חצי שנה, כולל ביטוח ודלק.
היו ימים שבגלל היגואר, החדר בעליית הגג אצל אשת הגנרל עלה לי כמו דירה במלון בריסטול המפואר במרכז ורשה.
אבל הייתי משקר לו הייתי כותב כעת שהדאגה ליגואר לא הסבה לי סיפוק. אפילו לרגע לא חשתי כמשרת של אשת הגנרל, לא חשתי מושפל אפילו כאשר הסכמתי, בעקבות בקשותיה ואיומיה, לנהוג את היגואר בכפפות לבנות כשהסעתי מוורשה לעיירה קז'ימייש את בעלת האוטו ואת חברתה הדומה לה, אף היא אשה בת שבעים לפחות.
הרגשתי שנפלה בחלקי זכות, ואפילו כבוד, למלא תפקיד של חצרן בכיר אצל הוד-מלכותה, כלומר היגואר, שממנה התפעלתי. אם האימפריה הבריטית היתה נמחית, מסיבה כלשהי, מעל פני האדמה, והיתה נותרת ממנה רק יגואר MK9 – הדורות הבאים היו יכולים להקיש ממנה מה היתה בריטניה, חשבתי.

X

לצערי, למגוריי אצל אשת הגנרל, שהיטיבו עם היגואר, היו גם צדדים מביכים. בעלת הבית הקשישה התרגלה, למשל, לחטט בחפציי כשהייתי מחוץ לבית. היא קראה בטיוטות שלי, חקרה מה אני כותב, והגרוע מכל – היתה לה נטייה להציץ לאמבטיה כשהייתי מתרחץ. זכוכית המאט באמבטיה תסכלה כנראה את אשת הגנרל. חדר הרחצה היה בנוי כך שהמתבונן מבחוץ לא היה יכול לראות דבר, למעט צללים מטושטשים, אבל מי שהיה בתוך המקלחת, ראה היטב מי מתקרב לדלת.
"אני מבקש מהגברת שתרד למטה כי אני עלול להתרגז, להחליק על סבון ולשבור רגל", ביקשתי אותה כשישבתי באמבטיה, ואשת הגנרל היתה קופאת במקומה ומעמידה פנים שהיא איננה שם. כבעל חינוך נכון, האמון על נימוס עילאי כלפי הזולת בכלל ונשים בפרט, לא הזכרתי תקריות מצערות אלה בעת טקסי ארוחת הבוקר.
למען היגואר הייתי מוכן לסבול השפלות, ואפילו כואבות יותר. כמו הפקודה שנתנה אשת הגנרל בחברת אורחיה – "שהנהג יוציא את המכונית מהמוסך ויחכה עם מטרייה על יד הדלת", דרשה.
אשת הגנרל היתה גם משובשת מעט בדעתה. פעם עמדה בדלת חדרי כשהייתי עסוק בכתיבה, והודיעה לי שבזמן שלא הייתי בבית, היא התוודעה לכלי הרחצה שלי. "איך אתה יכול להתגלח בדברים נחותים כאלה?", אמרה בזעזוע. "בעלי הגנרל בשום פנים ואופן לא היה לוקח לידו סכין גילוח מתוצרת מקומית. הוא השתמש רק בסכינים הטובים ביותר, שהוא הביא מחו"ל. הבאתי לך כמה שנשארו אחרי הגנרל", אמרה, והגישה לי קופסת פח מלאה עד גדותיה בסכיני גילוח ישנים, הדבוקים זה לזה בסבון גילוח שהתקשה כאבן וממנו מבצבצים זיפיו הכהים של הגנרל.
"האדון ייקח את זה, בבקשה", אמרה ויצאה.
הבטתי בסכינים בתיעוב, בעטתי את הקופסה תחת האמבטיה, ושכחתי מהם. עד שיום אחד הייתי מוכרח להתגלח במהירות ולצאת מהבית לפגישה חשובה, אך אוי לאותה הדרמה – בשום מקום לא מצאתי את סכיני הגילוח המקומיים שלי, האמינים, שהושלכו כנראה לעזאזל על ידי בעלת הבית.
רגע של שבירה, והחלטה. אני מוציא מתחת לאמבטיה את הקופסה עם דבוקת סכיני הגילוח הישנים שהותיר הגנרל, מסיר אחד בעזרת אולר ושוטף אותו במים חמים. תוך שניות הסכין מבריק בכחול-ג'ילט כמו חדש. אתגלח בו אפילו אם יהיה קהה כמו סכין חמאה, החלטתי בייאוש. אך איזו הפתעה. סכין הגילוח מתגלה כנהדר. מעולם לא התגלחתי במשהו דומה. הבנתי שהגנרל השתמש בכל סכין רק פעם אחת ואחר זרק לקופסה, מבלי לנצל אותו קודם במשך שבוע.
אני מודה בבושה שבעזרת האולר הפרדתי עשרות סכיני גילוח מתוך גוש המתכת, ניקיתי אותם אחד-אחד מהלכלוך העתיק, ייבשתי והנחתי אותם בקופסאות גפרורים, כשבין כל סכין וסכין שמתי פיסת נייר.
בסכיני הגילוח של הגנרל השתמשתי עוד זמן רב אחרי הפרידה מאשתו והיגואר שלה.

XI

סופם הבלתי צפוי של מגוריי תחת גגה של אשת הגנרל נראה כך:
אני חוזר לחדרי מלודז', הלא היא הוליווד הפולנית, שם הייתי צריך להתחיל בצילומים לסרט חדש. אשת הגנרל עמדה בפתח הסלון, כמו חיכתה לי שאשוב מהנסיעה.
"מוטב יהיה אם אדון לא ישאיר את הסירנה תחת השמיים", אמרה. "עוד רגע תתחיל סערה. מוטב שהוא יכניס את רכבו למוסך", הציעה.
"והיגואר?", אני מתפלא. "הרי שתי המכוניות לא יכולות להיכנס יחד לאותו מוסך".
"אין יגואר", הודיעה אשת הגנרל. "מכרתי אותה אתמול, כי בעצם אין לאן לנסוע במדינה הזו. בכל מקום כבר היינו, כמו שהיה הגנרל נוהג לומר. והנה הכפפות הלבנות של אדון, אנא ישמור אותן למזכרת".
עליתי לעליית הגג לארוז מזוודה. היה חבל לי על היגואר. מה זה חבל, על נפשי ניחתה מהלומה של אובדן. האם בעליה החדשים של יגואר יידע שאת המנוע שלה צריך להזין בשמן קסטרול לכל הפחות? שדיסקיות הברקסים מוכרחות להיות תוצרת ATE? שאת מגיני הברקסים צריך לחרוט בקרוב? שאת גומיות המגבים היבשות יש להחליף, פן יחרצו שריטות על השמשה? שאת שסתומי היגואר צריך לכוון כשהמנוע הקר עדיין עובד בטורי סרק?
"אדייה, גברתי אשת הגנרל", אמרתי לה, חולף על פניה לכיוון דלת היציאה. העמסתי על סירנה את המזוודה ומכונת הכתיבה, טרקתי את דלתות מכוניתי עשוית הפח הדקיק, בעלת שני הצילינדרים, שפולטת עשן כחול בחן של מנוע דו-פעימתי, ויצאתי מהמדשאה אל מחוץ לגדר החווילה.
תהיתי אם היגואר של אשת הגנרל מתגעגעת אליי. כנראה כן, חשבתי, הרי למכוניות יש נפש, והן יודעות ליצור קרבה עם בני אדם. בכל אופן, הן טובות יותר מנשים הפכפכות ושתלטניות. לא זכרתי אפילו אם אני כתבתי את זה, או מישהו אחר.
אשת הגנרל צדקה. באמת ניתך גשם שוטף, שאת הבשורה עליו ייללו משבי רוח חזקים. מגבי הסירנה שלי, כתמיד, שבתו תחילה, ורק אחר כך החלו לעבוד, וכך פתאום מצאתי את עצמי בתוך מערבולת רוח המסחררת עלי סתיו צהובים ונתזי בוץ. היו רגעים שלא ראיתי כלום כמעט, ועוד פחות מכלום. נסעתי בחושך המשנה צבעים מברונזה לירוק כהה, מפולח במבזקים פתאומיים של ברק. נסעתי הכי לאט שאפשר בתוך ערפל כהה וסמיך. עדיין הרגשתי כאילו איבדתי משהו או מישהו יקר לי כאשר לחמתי בהגה של סירנה המסכנה בטפיחות הרוח הפתאומיות.
זכור לי שבשלב מה הדלקתי אורות ולא ידעתי אם הם נדלקו או לא, עד שהמגבים הצליחו לגבור על הבוץ והעלים, ובעזרת הגשם המצליף ניקו חלק מהשמשה הקדמית. או אז נגלה לפניי רחוב אחר. רחוב שבו אותן גינות פרטיות הזכורות לי מלפני שנים רבות, ואותה גדר כלונסאות ירוקה שאותה לא שכחתי.
עצרתי את האוטו. על יד הספסל עמדה עדיין האת שלי מהגטו. הידקתי אצבעות על הידית החלקה, הרטובה מהגשם, הנפתי את האת על הכתף ועשיתי איתה כמה צעדים אנה ואנה.
אחר כך עליתי על הספסל והצצתי אל מעבר לגדר. עמד שם בית קטן, נמוך, טובל בצמחייה עד גגו. דלתות הכניסה היו סגורות, והחלונות היו עיוורים מאחורי תריסים מוגפים. הנחתי את האת במקומה שעל יד הגדר, נכנסתי למכוניתי ונסעתי.

XII
שעה קלה אחר כך עצרתי ליד תא טלפון וצלצלתי לרחוב נובי-שפיאט, לחברי הצייר. "אני יכול לגור אצלך באטלייה כמה לילות?", שאלתי.
ישבנו עם בקבוק יין, וחברי יז'י מ' שאל אותי למה אני נראה כמו שאני נראה. "כמו שאני מכיר אותך, זה או שהמנוע שלך התפרק, או ששוב עזבה אותך איזו משוררת מקרקוב!", הוא פסק.
"אתה לא רחוק מהאמת", אמרתי. "פעם אכתוב על זה".

מודעות פרסומת
One Comment
  1. עידית permalink

    אני זוכרת שפירסמת את זה בעיתון. זה סיפור כל כך יפה וכל כך מדכא….. תודה שאתה דואג להעלות את המפתחות בפנים לאינטרנט. האם יש לך גירסה פולנית לבלוג או לפחות לחלק מהטורים שלך? אשמח להעביר לידיד פולני.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: