Skip to content

שועל הכסף של פליציה ט'

מאי 8, 2011

כשהיא עקרה עם בעלה ושני ילדיה מעיירת הנופש המוריקה אוֹטְפוֹצְק אל הגטו שהוקם ליהודים בוורשה, פליציה ט' לא לקחה איתה שום חפץ שעשוי היה להיות שימושי לדרך החיים החדשה. היא לא לקחה כריות, שמיכות, בגדים, סירים או קומקום, אלא דחסה לתיקה רק קופסת קרטון מוארכת ובתוכה שועל הכסף.
ידענו ששועל הכסף, המפורקד בקופסה מריחה מנפתלין, חשוב לאמא שלנו כמו הדלקת נרות בערב שבת. שהשועל הוא לגביה סוג של קמע למזל, שהיא מדברת איתו כשהיא חושבת שאף אחד חוץ ממנו לא מקשיב לה. בגלל זה לא היינו מופתעים שאמא לוקחת את השועל איתה לגטו, ומשאירה לאבא את מלאכת האריזה. אבל אבא, גם הוא בלתי רציונלי, תחב למזוודות רק בקבוק או-דה-קולון, כלי רחצה, חולצות להחלפה וכמה ספרים.
שמונה שנים אחרי, חיילי הבריגדה היהודית 'אלכסנדרוני' התגלגלו מצחוק למראה הערבים הבורחים מיפו ולוקחים איתם מטאטאים וגיגיות. ככה זה. אנשים במנוסה אף פעם לא יודעים מה לקחת ומה להשאיר. איזו בדיחה.

II

אמא שלנו נסעה לגטו עם שועל הכסף, כי השועל הזה היה לגביה חלק משמעותי מההיסטוריה המשפחתית שהיא גוללה באוזנינו אינספור פעמים. "הכרתי את אבא שלכם", סיפרה לנו אמא, "כשהוא עוד היה סטודנט לכימיה או פיזיקה, גר בדירת גג חשוכה שהתרוצצו בה עכברים, כתב שירים ולא היתה לו אגורה שבורה.
"גם קרובים לא היו לאביכם, וההורים שלי התנגדו לקשר בינינו והגיעו לחתונה ברגע האחרון. עד סוף הטקס לא ידענו אם הם יבואו, כי לפני שהגיעו לבית הכנסת הם שלחו לנו בדואר טלגרמה: 'ביום העצוב הזה לגבינו אנו מאחלים לכם כל טוב', כתבו.
"'אף אחת מהאחיות שלך לא עשתה בחירה פטאלית כל כך', אמרו לי הוריי פעם אחר פעם מאחורי גבו של אדם, אבל חיכתה להם הפתעה. התגלה שאחרי החתונה לא נזקקנו לעזרתם, כפי שציפתה משפחתי בסיפוק של צִדקה עצמית, אלא מהר מאוד עמדנו על רגליים משלנו.
"אבא שלכם ויתר על הפיזיקה והשירים, לקח עבודה בבית מלאכה לייצור כפפות, וכעבור זמן-מה פתח חנות משלו, תחילה ברחוב בִּיאֵלָנְסְקָה הצדדי, עם מתפרה שפעלה מאחורי הקיר, ובהמשך עוד חנות, ברחוב מָרְשָלְקוֹבְסְקָה שבמרכז ורשה. ממש לפני המלחמה הוא פתח חנות שלישית, הגדולה ביותר, גם היא במרשלקובסקה, במרחק ארבעה בתים מהקודמת, עם פרגולה וחלון ראווה גבוה שמגיע עד הקומה הראשונה. 'בזכותך אדוני, אנחנו לא מוכרחים לנסוע עד פאריס ולונדון כדי לקנות כפפות', אמרו לאבא שלכם לקוחות", הזכירה אמא שלנו בגטו, אשר נועד להפוך לכתובת המשותפת האחרונה שלנו.
"כמה שבועות לפני פתיחת החנות הראשונה בביאלנסקה, כשעוד לא היה לנו כסף ולא האמנתי להבטחות של אדם שנהיה עשירים, אבא שלכם לקח אותי לחנות פרוות ענקית במרכז העיר וביקש אותי לבחור משהו בשבילי. לא אהבתי פרוות, אבל הוא ביקש שאקח משהו כדי שהמשפחה שלי תיווכח במו עיניה שהוא עשה חיל בעסקים ושהסתדרנו בלי עזרתם. 'טוב שכל שבע אחיותייך יראו אותך בפרווה', צחק אביכם, 'כך הן יבינו שאינני לא-יוצלח'.
"אבל אני ידעתי שכסף גדול עדיין אין לנו, ויש לנו רק הרעיונות המשוגעים והפנטזיות של אדם, וכך, במקום למדוד פרווה ארוכה שמגיעה עד הקרסוליים, רק ליטפתי את שועל הכסף שהיה תלוי בפינת החנות, כי הוא נראה לי הכי צנוע והסתכל עליי בזוג עיני זכוכית בורקות. לא היה לי חשק לרושש את בעלי בגלל פרווה גדולה, וחוץ מזה, חשבתי, לאן אני ארוץ בפרווה בוורשה, שבה אין לנו עדיין פינה משלנו חוץ מארבע הקירות ששכרנו ברחוב רִימָרְסְקָה?
"'זה מה שבחרתי', אמרתי למוכר, וכרכתי סביב כתפיי את השועל הרך. לא ידעתי שהשועל הזה היה הכסוף ביותר מכל השועלים הכסופים שהוצגו בחנות, ושהוא עולה כמו שתי פרוות גדולות. אבא שלכם גילה לי את זה רק כעבור כמה שנים, כשהגעתם לעולם ואהבתם לשחק לפני השינה עם שועל הכסף שלי.
"'תיזהרי, פֵלָה', הוא אמר בחיוך, 'שהילדים לא ימרטו לך את השועל, כי זה הדבר הכי יקר שיש לנו בבית'".

III

לגטו לא הלכנו ברגל כמו יהודים אחרים מוורשה שעשו את הקיץ באוטפוצק ושם תפסה אותם המלחמה, אלא נכנסנו לכרכרה שהוזמנה על ידי אבא. נפרדה מעלינו רק השכנה שהחזיקה בידיה את הכלב שלנו, הפינצ'ר הקטן דְרָאפֶּק. כעבור שנים כתבתי באיזה מקום, ואני עדיין חושב כך, שהאשה הפולנייה הזו, שאימצה כלב יהודי קטן שגדל על כריות משי, היתה חסידת האומות הראשונה.
בכינו כאשר הכרכרה התרחקה מאוטפוצק, דרך שבילים שעברו בחורשות אורנים, ומדראפק שלנו, שנקרא על שם דראפק אחר, כלבו האהוב של המרשל יוסף פִילְסוּדְסְקִי.
"תפסיקו כבר להרטיב את עצמכם", ביקש אבא אותי ואת אירנה, הגדולה ממני בשנתיים, "הכל יהיה בסדר, המלחמה תיגמר ואחרי כמה שבועות אנחנו נחזור לביתנו", ניחם אותנו אבא.
אבל העצב המשיך להוריד לנו דמעות מהעיניים, כמו בשיר היידישאי על רֵבֵּקָה, כאשר נהג הכרכרה זירז את הסוס בשוט והשארנו מאחורינו את בתיה האחרונים של אוטפוצק.
כשהכרכרה המתנודדת חלפה על פני בית הספר, המורחק מן הרחוב בגינה מגובבת עלים צהובים שאיש לא גרף אותם בסתיו הזה, היה נדמה לי שאני רואה את חבריי לכיתה א' עומדים בחלון, אבל בית הספר היה סגור מאז פרוץ המלחמה.
אחרי זמן-מה נשארה אוטפוצק מאחורינו, ואחריה שְרוּדְבּוֹרוּב ופָלֵנִיצָה. הסוס הלבן הדהיר את הכרכרה השחורה סגורת-הגג, ואנו היטלטלנו בדרך מרובת פיתולים שהתפלשה ביער.
בגלל העצים האלה והאוויר הצח הזה גרנו בעצם באוטפוצק, מרגע שהרופאים אבחנו אצל אמא שלנו מחלת ריאות. המרחבים הירוקים ועצי האורן הגבוהים של אוטפוצק היטיבו עם אמא והיו לה כסנטוריום מביא מזור, כמו ב'הר הקסמים' של תומס מאן, אבל עכשיו אמא ישבה איתנו בכרכרה וחיבקה אל חזהּ את הקופסה עם שועל הכסף.
הדרך התגלגלה לאיטה על חישוקי העץ של הכרכרה, הצבועים לקה אדומה. שותקים, שמענו את הנהג מדרבן את סוסו בגערות 'דיו' קולניות, ופתאום אמא ביקשה לעצור. היא יצאה לרגע מהכרכרה, עדיין עם השועל שלא ירד מידיה, פסעה כמה צעדים ביער, השתוחחה אל הקרקע, אספה לידיה חופן עלים וטחב, הצמידה לאפה, השתהתה רגע וחזרה לכרכרה.
"יש לה זכות להיות סנטימנטלית, היא בסך הכל בת שלושים", אמר לנו אבא בשקט כשאמא עמדה שקועה בהרהורים בין עצי הלבנה החיוורים, בשמלתה השחורה הארוכה ובכובע אפור רחב-תיתורת.

IV

בניגוד להבטחות חדורות התקווה של אבא, שום דבר לא היה בסדר בגטו ורשה, לשם הגענו אחרי שלוש או ארבע שעות נסיעה.
את פנינו קיבלו רחובות מזוהמים מוצפי אדם שהמו צעקות יידיש עד גגות הבתים. אני ואחותי לא הבנו אפילו מילה אחת, כי בבית שלנו שימשה שפת היידיש רק כערוץ תקשורת סודי בין הורינו. ופה בגטו צעקו והתאוננו ביידיש אנשים לבושי כהים, חיוורי פנים, הנושאים על גבם צרורות בד וגוררים מזוודות כבדות. הם מיהרו מאי-שם להיכן-שהוא, מזורזים על ידי שוטרי היודנראט, שללא אבחנה היו מניפים את אלות העץ שלהם ומנחיתים מהלומות על הגב, על השכמות ועל הראש.
"איזה מזל", אמרה אחותי אירנה, "שדראפק נשאר באוטפוצק, זה לא מראֶה לכלב".
זה גם לא היה, כנראה, מראה מתאים לשועל הכסף, כי אמא לא הוציאה אותו מהקופסה בדירה שברחוב אורלה 10, שאותה חלקנו עם שלוש משפחות זרות.

V

תחילה היו שני החדרים בדירה מחולקים במחיצות דיקט שחוזקו בקורות עץ והגיעו עד התקרה, כך שלכל משפחה היתה פינה משלה. אך תוך זמן קצר הגיע החורף והיהודים, אחוזי קור עד העצם, שברו את הדיקט לחתיכות והבעירו אותן בתנור. אך מהתנור יצא רק עשן, ובדירה שרר קור כמו באיגלו של האסקימוסים שאבא סיפר לנו עליהם.
אחרי הדיקט הגיע תורם של הכיסאות, אבל גם הם לא גירשו את הקור מהדירה.
מעתה ואילך היתה הדירה מחולקת בסדינים שנתלו מהתקרה, וכל משפחה הצטופפה במרחב המוקצב לה, מסביב למזוודות ומיטות ברזל. ישבנו על המיטות ואכלנו על המיטות, כשהיה מה לאכול, או שכבנו על המיטות וחשבנו על אוכל כשלא היה דבר לאכול.
בפינה שלנו עמד ארון שניצַל מגורלם של הדיקטים והכיסאות ולא הושלך לתנור, כי הוא שימש להחבאת הפתח שהוביל לחדר קטן ללא חלונות, שם היו מסתתרים יושבי הדירה בזמן החיפושים שעשתה המשטרה, שהתפרצה לדירה פעמיים בשבוע לפחות.
היינו עוצרים את נשימתנו ומחכים עד ששוטרי היודנראט ילכו. רק שניים-שלושה אנשים היו נשארים בדירה ולא רצים למסתור שמאחורי הארון, כי היו להם תעודות עבודה שהגנו עליהם מפני לקיחתם לאומשלאגפלאץ במכות אַלָה.
כל אותו זמן התגורר שועל הכסף של אמא בארון, שעמד תחילה מאחורי מחיצת דיקט, וכשהמחיצה הלכה עם העשן הוטלה המשימה של חלוקת החדר על שני סדינים אפורים, שהשתלשלו בחבלים מן התקרה וכיתרו אותנו, את מיטותינו ואת הארון, וכך יצרו אשליה של מרחב מגורים השייך רק למשפחתנו.

VI

כשהיינו רעבים וחיכינו בדירה הקרה לאבא, שיחזור כבר מהעבודה ויגמור לנו את הסיפור שהתחיל לספר והפסיק, אמא היתה מוציאה מהארון את שועל הכסף שלה. היא היתה משכיבה אותו על המיטה כשראשו שעוּן בנוחות על הכרית, ושש הידיים שלנו ליטפו בעדינות את הפרווה החלקה שגוֹנה שחור-כסף, בעוד שלוש הפנים שלנו מתחככות בפניו המשולשות של השועל, שחרוזי עיניו עשויות הזכוכית דולקות בחדר האפלולי, ושלוש שפתותינו נושקות לראשו של שועל הכסף.
היינו מלטפים את רגלי השועל, שעדיין אצרו בתוכן את ריחה של אוטפוצק, והברקנו בסמרטוטים את ציפורניו החדות של השועל, עשויות האֶבּוֹנִיט, הפלסטיק של אז.
שיחקנו גם בפתיחת לסתותיו הלבנות של השועל, שקפיץ היה נועל אותן על זנבו. אמא שלנו, כאשר שכנענו אותה בתחנונים ובדמעות, הסכימה לצעוד מולנו, בצעדים של דוגמנית, עם שועל הכסף לפוּף סביב צווארה.

VII

בגטו לא היו חיות, כלבים, חתולים וציפורים, ולא היו עצים שציפורים יכלו לקנן בהם. מיום ליום נראו ברחוב פחות ופחות אנשים שעברו תחת החלון שלנו נטול השמשות, האטום בקרטון.
מבעד החריץ עקבנו אחרי שוטרי היודנראט שנסעו למטה על אופניים חורקניים, ומדי צהריים רצנו לחלון למשמע נקישות הפרסות שבישרו את הופעתם של הסוסים הרזים, אשר אך בקושי משכו אחריהם את העגלות עם גופות היהודים שמתו ברעב ובתשישות.
אחר כך לא היו כבר סוסים, ואת העגלות עם גופותיהם הבלתי מכוסות של היהודים משכו אנשים.
שועל הכסף של אמא שלנו היה בשבילנו הכלב דראפק שנותר באוטפוצק, וגם החתול שמת לפני כניסת הגרמנים, וגם הציפורים ששרו מאחורי החלונות הרחוקים שלנו, אי שם בעולם אחר שממנו לא נשאר דבר.
כששכבתי בחושך אמא היתה לוקחת את ידי ומניחה אותה על שועל הכסף שלה. "תדבר איתו", ביקשה, "אל תתבייש, תספר לו למה אתה בוכה".
אחר כך הודבקו פתאום בגטו כרזות, הדורשות לאסוף ולמסור ליודנראט את כל הפרוות שנשארו בבתי היהודים. עונש מוות הובטח לכל מי שישאיר אצלו אפילו בית-ידיים (שרוול פרווה שהגן על חום ידיהן של נשים) או צווארון פרווה. היהודים הצטוו למסור את הפרוות שברשותם כי הגרמנים היו זקוקים להן שיגנו עליהם מפני החורף הרוסי שבו בוססו בפאתי סטלינגרד.
"צריכים לתת את שועל הכסף ליודנראט", אמר לנו אבא. "יותר מדי אנשים ראו אותו, ויותר מדי אנשים יודעים עליו".
אחר כך התיישב איתנו בחושך, וסיפר לנו על חיילים גרמנים הרצים להתקפה עם פרוות יהודים מוטלות על גבם, ועל איזה רס"ר ורמאכט ג'ינג'י במדי פֵלְדְגְרַאוּ, גם הוא רץ בשלג עם תת-מקלע, רק ששועל הכסף כרוך סביב צווארו. הרוסים – גברים, נשים וילדים – ירו לעבר הפולשים, וההתקפה הגרמנית נבלמה. בסיפוריו של אבא נפלו הגרמנים שדודים, או ברחו בבהלה ואיבדו בתוך כך את פרוות היהודים שבזזו.
"והגרמני הג'ינג'י הזה, בשועל הכסף של אמא שלנו, מה קרה איתו?", שאלנו.
"הרוסים צלפו בו", אמר אבא בידענות, כאילו ראה את המחזה מרחוק מבעד משקפת. "הוא שוכב בשלג, והשלג נופל עליו, מכסה אותו כליל", אמר.
"והשועל?", שאלנו את אבא, "מה קרה לשועל הכסף של אמא שלנו? הקליעים לא ניקבו אותו? לא כאב לו?"
"שום דבר כזה", הרגיע אותנו אבא, "לשועל לא אונה כל רע. מצאה אותו אשה, חיילת רוסייה. היא ניערה אותו מהשלג ולקחה אותו הביתה, כדי שהשועל של אמא שלנו יתחמם ליד התנור וינוח. כשתיגמר המלחמה, האשה הזו תלך עם שועל הכסף של אמא לאופרה במוסקבה, ל'בוריס גודונוב' או ל'אותלו', ואנחנו נפתח מחדש בוורשה את חנויות הכפפות שלנו ונקנה לאמא שועל כסף חדש, סיבירי, שאיתו היא תיראה לא פחות טוב מאשר עם שועל הכסף שאנשים רעים לקחו למלחמה של הגרמנים ברוסיה. ואתם תאהבו את השועל החדש, שיהיה כסוף עוד יותר, ותספרו לו על השועל שגר איתנו באוטפוצק והחליט ללכת איתנו לגטו".
"יש לנו עד סוף השבוע למסור את השועל", אמר אבא לאחר רגע של שתיקה. "אני מביא אותו ליודנראט, הלוואי שהאדמה תבלע אותם".

VIII

לא ידענו את מי צריכה האדמה לקחת – את השועל של אמא שלנו, או את ראש הגטו, היהודי הבוגדן אדם צ'רנייקוב, שדרש מהיהודים לתת לגרמנים פרוות בכדי שינצחו במלחמה.
ישבנו על שפת המיטה מבלי לדבר, ידינו ממששות את פרוות השועל, בעוד אמא, בפינה על יד החלון, מדברת עם אבא ביידיש. הם התחבקו והסתכלו זה על זו בצורה מוזרה, כאילו עמדו לא לראות עוד אחד את השני. אחר כך שתקו ושוב דיברו יידיש כדי שלא נבין אותם.
ובבוקר, לפני שאבא הלך לעבודה, הם התיישבו על ידינו ואמרו שאמא יוצאת מהגטו לצד הארי, כי יש לה מראה טוב, לא יהודי. היא קיבלה כבר מֶטְרִיקָה (תעודת לידה) קתולית, ולכן יכולה להסיר את המגן-דוד ולצאת מהגטו, ושם, בין הגויים, היא תכין מקום וניירות לכולנו, תעודות לידה מזויפות ו'קֶנְקָארְטִי', אמר אבא.
זמן-מה אחר כך נפרדה אמא מעלינו, לקחה את הקופסה עם השועל ויצאה. לא בכינו כמו שהיא בכתה, כי ידענו שבזכות יציאתה מהגטו יינצל שועל הכסף מידי הגרמנים, ואנו לא ניאלץ להשאיר אותו בידיים זרות, ידיים של משרתים יהודים, ואחר כך פושעים גרמנים.
בשבוע או שבועיים שלאחר מכן לא קיבלנו מאמא שום סימן חיים. נשארנו עם אבא, שאיבד את העבודה והיה יכול לשבת איתנו כל היום ולספר לנו במשך שעות את סיפוריו. כמו הסיפור על אי בודד באוקיאנוס ובו שני ילדים שמוכרחים להסתדר במו תושייתם כדי לשרוד, או על נסיעתו לירח של פרופסור זקן, שהמציא כלי טיס המאפשר לו לטייל בכל רחבי הקוסמוס.
בזכות סיפוריו של אבא היה קפטן נמו מתיישב על מיטת הברזל שלנו, במקום שועל הכסף, שאותו כבר לא יכולנו לחבק. בחדר המפולח בסדינים אפורים ובטליתו של אבא היתה משייטת הצוללת נאוטילוס.
הסיפורים של אבא היו נפסקים פתאום, ללא התרעה כלשהי, כאשר לבית שלנו היו פורצים שוטרי יודנראט, שהתרוצצו בדירה בצעקות, ואבא היה נכנס איתנו למסתור שמאחורי הארון, אותו חדר קטן ללא חלונות, שם היה כבר יותר מקום, כי שכנינו היו בלתי זהירים, נתפסו על ידי שוטרים והלכו לאומשלאגפלאץ.
ישבנו בשקט ובלי נשימה מאחורי הארון עד שלשוטרים נמאס לדפוק במקלות עץ על הקירות, ועד שהתרחקו כשהם מקללים משהו או מישהו ביידיש. רק אז היינו יכולים להזיז את הארון, לצאת, להעמיד את המיטות שנהפכו עם רגליהן למעלה, לסדר מזרנים, לשבת ליד אבא ולשמוע עד הסוף את הסיפור שהופסק באמצע.

IX

כך היינו מעבירים את הזמן בלי אמא, רעבים, אבל עם סיפורי אבא, עד שיום אחד בצהריים הופיעה אצלנו פתאום אורחת מהצד השני של החומה, אשה פולנייה שהביאה לנו מכתב מאמא.
"יש לי כבר קנקארטה עם שם יפה של פולני", כתבה אמא, "אני גרה בחדר שכור, מסדרת לכם תעודות לידה, לא יעבור הרבה זמן עד שנתראה".
"איך היא הסתדרה שם?", שאלנו את האשה מהחלק הארי של ורשה, "הרי לאמא שלנו לא היה שום כסף או דבר ערך. אפילו את שתי טבעות הנישואים מכרנו בגטו כדי להשיג בשבילה את תעודת הלידה המזויפת שאיתה היא יצאה".
האשה הניפה את ידה בביטול. "עזרתי לה", אמרה, "למכור את שועל הכסף. הוא נמכר בקלות כי היה יפה מאוד".
האשה הלכה. נשארנו לבד. "אתם רוצים סיפור?", שאל אבא, "יש לי בשבילכם משהו חדש לגמרי. סיפור על שועל כסף פולני שהציל את חייה של המשפחה היהודית שאהבה אותו".

אפילוג

אחרי זמן-מה יצאה אחותי מהגטו, והצטרפה לאמא בצד הארי של ורשה. נשארתי לבד עם אבא בדירה ריקה.
אני זוכר את טעם המרק שהיינו מבשלים לנו מקרומי לחם ישנים ועבשים, ואני זוכר שברחוב שכבו גופות מכוסות עיתונים. מפעם לפעם איזה יהודי שהלך ברחוב בצעדים מהירים ומפוחדים היה מרים עיתון כדי לראות מי מת, ומיד פורח בבהלה.
אבא הפסיק להתפלל. דיברנו רק מעט, אך לעתים קרובות אחזנו ידיים. וכך עד הרגע שהגיע תורי.
אבא העיר אותי באמצע הלילה מהשינה. חלמתי בדיוק ששועל הכסף של אמא שלנו ברח מבעליו החדשים וחזר לגטו. קמתי מהמיטה ורצתי לארון, שהיה ריק.
"מה אתה מחפש?", שאל אבא.
"כלום, שום דבר", התביישתי, והסתרתי את פניי בשרוול.
"תתעורר, סידרתי לך יציאה מהגטו עם קבוצת הפולנים האחרונה שיוצאת לעבודה מאחורי החומות", אמר אבא, וענד על פרק ידי השמאלית את השעון שלו, צִימָה שחור-צג.
עמדנו על יד החלון, מחובקים ושותקים, ואחר ירדנו לרחוב. היה עדיין חושך, ועל יד ביתנו סידרו שוטרי היודנראט, בצעקות ובמכות, את אוחזי האתים בשורות. אבא דחף אותי אל בין הפועלים, ומישהו נתן לי את.
"ואתה?", שאלתי את אבא, "מה יהיה איתך?"
"אני אשאר בגטו, אחכה פה עד סוף המלחמה, ואחר כך ניפגש. עם האף היהודי שלי אין לי מה לחפש בצד השני של החומה. לֵך, אל תסתובב", הוא הספיק עוד לבקש כששורות הפועלים החלו לצעוד לכיוון היציאה מהגטו.
לא שמעתי לאבא והפניתי אליו את ראשי, בעוד השוטרים מזרזים אותי באיומי מקלות. אבא עמד בכניסה לביתנו וידו מונפת לפרידה, כאילו ידע שאני אסתובב לראות אותו בפעם האחרונה.

מודעות פרסומת
One Comment
  1. חדוה א. permalink

    לאדוארד היקר, קראתי את סיפורך זה במקור ראשון לפני כמה שנים ועד היום אני זוכרת את הרושם העמוק שהוא הותיר בי. תודה רבה לך.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: