Skip to content

אפלה בצהרי היום

מאי 17, 2011

לפעמים נפער במציאות בולען פתאומי, ואתה נופל לסיוט שמתאים אולי לברוס וויליס

הוֹרוֹר מלאכותי אפשר למצוא בקולנוע תמורת כרטיס. אך אני לא הולך לסרטי אימה ולא מחפש הורור מזויף בכל צורה שהיא. די לי בהורור הכי אמיתי שיש, זה הרודף אחריי מהיום שבו הכרתי את עצמי.
די לי, גם, בהורור המשתולל על כבישינו, כפי שמספרים לי עליו מכתבים. אני דווקא לא מרגיש אותו, כי בתוך האנדרלמוסיה ואווירת הציד האכזרית אני מרגיש טוב דווקא. אני רק מחייך, כשמישהו מנסה לדחוף אותי בגסות מהנתיב שלי או לעוקפני בפראות. לגביי, זה כיף לזהות סכנה מראש ולהתחמק ממנה, במקום ליפול בפח וליילל "אבל הצדק היה איתי…"

גם אידיליה היא אימה

אני מבין היטב את שלושת הבריטים האלה מ'טופ גיר' – ג'רמי קלארקסון ועוד שניים – הטוענים כי נהיגה בתנאי אידיליה, כמו בשוויץ, היא שעמום המסוגל להמיט על עפעפי הנהג.

האזרח הנמעך במוסך

לא. לא שכחתי שיש גם סדרות הורור במוסכים, וגם על כך אני קורא במכתבים הנשלחים לאגף 'שואלים את אדוארד', בנסותי להגיש עזרה למטורטרים מעוכי-העצבים – עד כמה שניתן לעשות זאת בהתכתבות.

הטיפשוּת חיונית לאמינוּת

סליחה על ההקדמה הארוכה שרשמתי לפני הסיפור, המתאר רגע של הורור שתפס אותי בהפתעה מוחלטת, שלשום, בצהרי היום.
לא התכוונתי לספר על כך ברבים, ולהפוך לגיבור האפיזודה המטופשת ביותר שניתן לדמיין. אז למה אני מספר? האמת, אין לי מושג. אולי משום שהתרגלתי לספר גם סיפורים שבהם אני יוצא טמבל. אני עושה את זה כי אחרת, אף אחד לא היה מאמין לשאר הסיפורים, אלה שאני מצטייר בהם כדמות חיובית יותר.

החשמל מת, יחי הסיוט

אז ככה. אני נכנס לחניון תת-קרקעי ברחוב פרישמן בתל-אביב. משום מה, אין מקום פנוי, ואני יורד למטה כמה קומות. עדיין אין מקום. בעודי מתכוון לעלות חזרה מהמפלס התחתון, ולהמתין עד שמישהו ייצא עם רכבו – אני מבחין פתאום, באיזו פינה מצד שמאל, במקום חנייה צר מאוד, תחום בין שני קירות, הנראה לי רחב דיו לאלפא.
אני יוצא מהמכונית, מקפל את מראות הצד שלה ומשתחל בזהירות, ממש גלגל בצד אגודל, לתוך המנהרה החשוכה.
הצלחתי. אני סוגר את השמשות, מדומם את המנוע, ומנסה לפתוח דלת כדי לצאת מהרכב. אלא שאז מתגלה שאין שום סיכוי שאצליח להידחק בין הקיר לדלת, שהרי הרווח ביניהם עומד על סנטימטרים ספורים.
בפניי עומדות שתי אפשרויות: או שאני יוצא מהנקיק הזה בהילוך אחורי ומנסה להיכנס שוב, הפעם תוך ניסיון להתקרב ככל האפשר לקיר הימני, וכך לזכות בעוד כמה סנטימטרים מצד שמאל שיאפשרו לי לצאת מהאוטו – או שאני יוצא מהמערה הדחוקה הזו כדי לחפש חנייה במקום אחר, כפי שתכננתי קודם לכן.
אני מסובב את המפתח בסוויץ', ופה הפתעה: החשמל מת. פשוט אין מצבר. זו התפגרות מוזרה מאוד, משום שעד עתה הוא לא הפגין שום חולשה. מה עוד שכל שבוע בדקתי את המצבר (ורטה בן ארבע) בוולטמטר. עד לפני יום-יומיים המכשיר הצביע על 12.5 וולט, ערך אידיאלי, והאלטרנטור מצידו היה מספק 14.2 וולט. זאת ועוד: לא מזמן פירקתי את המצבר מאלפא, מילאתי אותו בבית, והפסקתי להשתמש ללא צורך באזעקה ובמזגן. גם סידרתי למצבר שלי כובע עשוי קרטון רב-שכבתי עבה, כדי להגן עליו מפני צלהבי השמש. ועוד התכוונתי להרכיב לו מאוורר קטן, כמו זה שגיליתי ביגואר E-type של ידידה שלי בלונדון.
אז למה הוא בגד בי, המצבר שלי, במקום לגמול לי על היחס החם והידידותי שהוא זכה לו? מה זה, לכל הרוחות? לי, לעשות דבר כזה? לא רק שהסטרטר לא עובד, גם אורות אין, וגם לא צפצפה. אפילו לוח המחוונים חשוך.

מנואלת המוח עובדת

תקוע בין שני קירות חשוכים, חשתי כמו בסרט אימה. לצאת מהמלכודת אי אפשר, כי אין חשמל – ומאידך אין גם אפשרות לנוע בכוח הסטרטר (לו רק המנוע היה מסרב לעבוד). לצאת מאלפא אי אפשר, הטלפון לא עובד בגלל הקומה התת-קרקעית (מינוס ארבע משהו) מצופת הבטון, וגם את החלונות אי אפשר לפתוח – כי המנגנון שלהם חשמלי אף הוא.
לכך יש להוסיף את העובדה שאיש אינו חולף קרוב למערה החשוכה שבה אני נצור. ממש פדיחה.
"שב, שתה מים, הדלק מקטרת, תחשוב", אני אומר לעצמי, במטרה לשכנע את האידיוט שקלע את עצמו לצינוק החנייה, שעוד רגע הוא ימצא דרך להימלט.
רעיון המקטרת לא היה מוצלח, כי העשן הסמיך מילא את חלל האלפא. אני עובר למושב האחורי. מה שלכלב שלי, שייקה, לוקח שנייה או שתיים, לקשיש שעם גופו אני נאלץ להסתדר זה לקח כמה דקות.
ושם, במושב האחורי, אפשר להפשיל למטה את השמשות, כי למזלי בדלתות האחוריות יש מנואלות רגילות ולא לוקסוס חשמלי.
אני פותח שמשה, ורואה קיר צמוד-כמעט לדלת (פה התכוונתי לצאת? מה אני, חתיכת נייר?). אני מושיט את כפות ידיי החוצה, מצמיד אותן לקיר המחוספס, ומשתמש בו לדחיפת האוטו אחורה בכל כוחי – אך אלפא לא זזה, כי בלם היד נעול. אני משחרר אותו, ומנסה שוב. מילימטר אחר מילימטר, אלפא נסוגה.
אין לי מושג כמה זמן לקח לי הרוורס הידני הזה. חצי שעה? יותר? העיקר שהשתחררתי. עמדתי ליד הרכב ופרצתי בצחוק. רגע אחר כך הגיעה נשמה טובה במאזדה, הצמדנו כבלים – ואלפא הגיבה מיד בבס-בריטון שלה.
"לי זה לא קורה", אמרתי למציל שלי. "אני דוקטור בדברים האלה", התגאיתי, והוא חייך, ואז תיקנתי את עצמי, "נו, אולי לא דוקטור, אלא רק פרמדיק".

אין סלחנות? יש חנות

כעסתי כל כך על המצבר שלי, שאפילו לא בדקתי מה קרה לו. "מקומך בזבל, בוגדן", אמרתי לו. עצרתי ליד חנות ברחוב הירקון, לפני הנמל, וקניתי מצבר חדש.

מודעות פרסומת
One Comment
  1. שי permalink

    אחד הטורים!!!! מעולה!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: