Skip to content

מת לחזור לגטו (לידיעת היודנראט הציוני)

מאי 31, 2011

יולנטה דיבובסקה

הייתי רוצה להימצא שוב בגטו ולוּ לרגע קט. להיות עם אימא המכונסת בפינת החדר, מחבקת את שועל הכסף", אומר גיבור הסרט 'שועל הכסף של פליציה ט", שהתחלתי לביים

בשלהי חודש מאי נרשם מהפך בהפקה של הסרט העלילתי 'שועל הכסף של פליציה ט", המבוסס על סיפור בשם זה שכתבתי: היא הפכה מתכנון למעשה. הגיע ארצה צוות פולני בראשותו של המפיק יאצק גוויזדאווה, המשתף פעולה עם המפיק הישראלי הבכיר מארק רוזנבאום. עם הצוות נמנים: הצלמת יולנטה דיבובסקה (אמנית מנוסה העובדת עם בכירי הבמאים באירופה), עוזריה ואנשי קול ותאורה עם חצי טון ציוד.
אך הבנתי שההפקה חצתה את הרוביקון כאשר מול המסרטות הגדולות התיישבה השחקנית הדגולה יבגניה דודינה, המגלמת את חמשת התפקידים הראשיים בסרטי: דודינה היא פליציה ט' (אמי) וגם הפסיכולוגית, אלמנת הגנרל וגם הפולנייה העוזרת לילד היהודי שעות ספורות לאחר בריחתו מהגטו. והיא גם מרלן דיטריך.
בחרתי בדודינה (ז'ניה, בפי הקרובים לה) ככוכבת סרטי עוד בשלב מוקדם. למעשה, שחקנית זו שימשה השראה לכתיבת הסיפור שעליו מבוסס הסרט, לאחר שפגשתי אותה אצל יורם קניוק.

דמיון פתוח, מחלקה סגורה

הסברתי לצוות הפולני שאחד כמוני, ניצול שואה שבכתיבת התסריט ובמהלך הצילומים מאמין בכוח הדמיון ורואה את הנספים משוחחים עם אלו ששרדו – אחד כזה הישראלים היו מאשפזים כאן בבית משוגעים, לצד עשרות ניצולי שואה (או יותר) שכבר חוסים שם.
השלטונות (יודנראט ציוני?) היו מפקפקים בבריאותו הנפשית של הבמאי (אנוכי), אשר בסרטו מפגיש את הגיבור הזקן עם אביו הצעיר ממנו, שהרי רצחו אותו לפני שהספיק להגיע לגיל 40.

מבוגר לא מכופתר

ודאי שתמונות קולנועיות מהסוג שאני מצלם בימים אלה, המשלבות דמיון ומציאות תוך התעלמות גמורה מהרצף הכרונולוגי, לא יהיו הסרט שמצפים לו מיוצר אשר גילו הוא הרבה ורבע. כי בקולנוע יש מוסכמות: הפלגה מטורפת של מחשבות מזוהַה עם יוצרים צעירים, מודרניסטיים למיניהם – בעוד המבוגרים אמורים ליצור קולנוע מסורתי, מכופתר לפי כללי הדרמטורגיה המקובלים.
גם החברים שאיתם למדתי באקדמיה לקולנוע בלודז', והיו ברובם ליוצרי קולנוע מפורסמים, אינם משתוללים עוד כפי שעשו בתחילת דרכם. אנדז'יי ויידה לא יעשה היום סרט כמו 'יהלום ואפר' או 'תעלה'. רומן פולנסקי התרחק מאוד מהמקוריות של 'סכין במים' ו'ללא מוצא', קל וחומר מהפואזיה של 'שני אנשים וארון'.

שעמום הוא שיא-המום

באותן שיחות ערב עם הצוות הפולני, בתום עוד יום צילומים, הסברתי להם שכאשר אתה עובד בשני תחומים, עיתונות וקולנוע, המטרה הראשית שלך היא לא להיות משעמם, כי השעמום, שהוא סוג של רפיון-רוח, הוא האויב הראשי של העיתונות והקולנוע גם יחד, בהבדל אחד: מאמר משעמם קל לזרוק ולשכוח; לצאת מהקרנה, לעומת זאת, קשה יותר.
זכור לי שפעם, בירושלים, כאשר ניסיתי להימלט מסרט, עיכבו אותי בדלת אנשי הביטחון. הם שאלו "למה אתה עוזב?", בדקו שלא השארתי שום פצצה במקום מושבי, ולפני שהניחו לי תהו "למה אתה הולך באמצע, לא חבל על הכסף של הכרטיס?"

לאורך הים

הקטעים שהסרטנו בשבוע החולף צולמו בחוף פרישמן. הנה אחדים מהם:

בגטו לא היו חיות

איש זקן צועד על החוף בין המשתזפים, בין המשחקים במטקות, בין היוצאים מהים והנכנסים אליו. הוא לבוש חליפה שחורה, אך חרף חזותו יוצאת הדופן איש בחוף אינו משגיח בזקן – גם כאשר הוא מתקרב לראי התלוי על הבוטקה של המציל ומדבר אל בבואת עצמו. גם הזקן מצידו כמו לא מבחין בבנות העומדות אל מול אותו ראי ומיטיבות את תסרוקתן או איפורן.
הזקן אומר, ספק לעצמו ספק לראי: למקומיים כאן יש כלבים שהם מטיילים איתם, חתולים, אוגרים. כדי לראות קופים, ג'ירפות או היפופוטם המקומיים נוסעים לספארי ברמת-גן או לגן התנ"ך בירושלים, שם הכול קצת קטן יותר, אפילו הפיל בגודל של חמור. ואנו, לפני 70 שנה בגטו ורשה, היינו היחידים שהיה להם שועל כסף.
וזה הבדיל אותנו משכנינו לגטו, כי לילדים האחרים שהיו סגורים מאחורי החומות לא היה על ידם שום דבר שהם יכלו ללטף ולחבק. לא היה להם שום דבר חי לדבר איתו ולספר לו שהם רעבים. רק לנו היה שועל כסף שהאזין לנו בסבלנות. האמנו, אחותי ואני, ששועל הכסף שאימא הביאה איתה לגטו הוא יצור חי שתמיד יהיה איתנו.

יש בבואה, אין אובייקט

בעוד הזקן מביט במראה התלויה על בוטקה המציל בחוף פרישמן, מחשמלת אותו תמונה הנגלית פתאום לעיניו: בתוך המראה חולפת בהילוך איטי דמות של אשה לבושת שמלה ארוכה ועטוית כובע שיריעת מלמלה משתפלת ממנו אל פניה, ולכתפיה שועל כסף. הזקן מפנה את ראשו במהירות לאחור – אך מול הראי, על החול, אין אף אחד.

יש פגישה, אך עם מי?

המקום: בית קפה בחוף פרישמן.
איש זקן יושב אל השולחן מול זגוגית חלון שמעברה חוף הים. הוא מביט בשעונו כמי שמחכה למישהו. המלצרית (השחקנית ים ברוסילובסקי) טורחת מסביב, מסדרת כיסאות ומפנה כלים מהשולחנות. היא משגיחה בזקן היושב לבדו.
הזקן מתחיל לדבר אל עצמו. המלצרית אינה שומעת את דבריו. הוא קם ממקומו ומתיישב חזרה, מניע את ידיו בהתרגשות.
המלצרית לזקן: דיברת אליי?
הזקן לא עונה. המלצרית חוזרת על השאלה ברוסית. הזקן מביט בה בשתיקה, כמי שהקיץ מחלום. הוא אינו משיב לה.
המלצרית מנסה שוב את מזלה: are you talking to me? (צטטה מ'נהג מונית' בכיכובו של רוברט דה-נירו).
הזקן משיב מופתע, נבוך כמי שנתפס על חם: לא, לא אמרתי כלום. הוא סוגר עיניים, פוקח אותן ואז רואה מולו את פניה של האשה מהראי בחוף.
האשה (יבגניה דודינה, בסצנה זו בתפקיד הפסיכולוגית): אני מתנצלת על האיחור. חיכית לי הרבה זמן?
הזקן אינו משיב. הוא מביט באשה, שמוציאה מתיקה מכשיר הקלטה קטן ופנקס רשימות.
דודינה: איזו שפה אתה מעדיף לדבר – עברית, פולנית, רוסית, יידיש?
הזקן: רק לא יידיש.
פלשבק מהגטו: שוטרי יודנראט צועקים "תלמד יידיש".
דודינה חוזרת על שאלתה: חיכית לי הרבה זמן?
הזקן: 70 שנה בערך.
דודינה: אתה לא המטופל הראשון שמבקש להיגאל מסיוטי העבר. אמנם זה לא תמיד מצליח, אבל אפשר לנסות.
הזקן מניד ראשו במיאון: לא רוצה להיגאל משום דבר, לא רוצה לשכוח שום דבר. להפך, רוצה להיזכר בכמה שיותר. נותרו בזיכרוני תמונות מסוימות שאירעו לפני זמן רב ואני רוצה לסדר אותן בתודעה, לנסות להבין, לחוות אותן שוב עם אותם האנשים שאהבו אותי ואשר אהבתי.
אני רוצה להימצא עוד פעם בגטו, ולוּ לרגע קט. להיות שוב עם אימא המכונסת בפינת החדר, מחבקת את שועל הכסף. אני רוצה לבכות שוב בחושך למשמע סיפוריו של אבא על אנשים ועל חיות. אני רוצה לרעוד מפחד בחדר החשוך שלנו בגטו. להיות רעב, לחשוב רק על חתיכת לחם. להיזכר באנשים ברחוב, הרעבים עוד יותר ממני, נפוחים מרעב. ידעת שמרוב רעב מתנפחים?
דודינה: לא ידעתי. אצלנו מלמדים על הגטו בלי לרדת פרטים. כאילו הגטו הוא פלנטה רחוקה או איזו אטלנטיס.
זקן: הייתי רוצה למשל לדעת מה גרם לאימא לקחת איתה לגטו את שועל הכסף. במקום חפצים שימושיים חיוניים, שבהמשך חסרו לנו בגטו, היא לקחה קופסת קרטון ובתוכה השועל.
דודינה: אני לא רואת נסתרות, אך כפסיכולוגית אני חושבת שבעיניה של אמך, השועל היה סמל לחיים מאושרים שהיו לה פעם, מזכרת מימים נטולי דאגות, מעין סמל לשלווה ולרווחה. אמך לקחה איתה לגטו את שועל הכסף כקמע מזל המזכיר לה ימים אחרים, בבית הקיט הפסטורלי ההוא באוטפוצק. ימים שהיא חשה שהם עלולים לא לשוב עוד לעולם. אמך ידעה שללא השועל היא תיוותר תלושה, עקורה מזיכרונותיה, אומללה, כמו מגורשת מגן-עדן, ערומה.
הזקן שותק. המלצרית רואה אותו יושב אל השולחן לבדו, ממלמל שוב משהו ודוחס טבק למקטרת. המלצרית מסמנת לו שהעישון בבית הקפה אסור.
דודינה: אתה זוכר בכלל את אימא שלך? את פניה, את צבע עיניה, ריח גופה?
הזקן: לא, לא זוכר. אני רק זוכר שכולם היו אומרים שהיא דומה למרלן דיטריך.
דודינה: אם היא הייתה דומה לדיטריך, היא הייתה ודאי יפה והשועל הלם אותה.
הזקן: לכבוד חג הפורים השתדלנו לצחוק. רצינו לשכוח שאנחנו בגטו, לבדנו בין אנשים זרים, בדירה זרה עם מחיצות של סדינים. רצינו לשכוח שקר לנו ואנחנו רעבים, אז חבשנו מסיכות וכובעים מנייר עיתון, ואימא התחפשה למרלן ושרה כמו מרלן עם שועל הכסף על צווארה.

דודינה משחקת את אמא המחופשת למרלן דיטריך

חדר בגטו. פליציה ט', כובע צילינדר לראשה ושועל הכסף סביב כתפיה, שרה את מרלן דיטריך בגרמנית:
/"Ich bin von kopf bis Fu/ Auf liebe eingestell
"Den das is meine velt/

נשאר רק הצילינדר

חזרה אל בית הקפה בחוף פרישמן. הזקן רואה את הפסיכולוגית יושבת מולו בצילינדר שחור, אצבעותיה כמו אוחזות סיגריה בסגנון דיטריך, רק ללא הסיגריה. כמו קודם, גם כעת המלצרית רואה רק את הזקן ולא את האשה שמולו, דודינה, שכעת שרה:
"Das ist, was soll ich machen/ Meine nature/
Ich kann halt lieben nur/ Und sonst gar nichts"
זקן (רואה בפסיכולוגית את אמו פליציה): לא ייאמן, לא ייאמן.
המלצרית רואה אותו קם מכיסאו ויוצא מהקפיטריה. המלצרית מתקרבת לשולחן, מניחה במגש ספל קפה ריק, ופתאום רואה על הכיסא הריק שמולו ישב הזקן כובע צילינדר שחור.
המלצרית לא מבינה מהיכן הכובע, שהרי לא ראתה את האשה החובשת אותו. היא רוצה לרוץ אחר הזקן ולהשיב לו את מה שהיא חושבת ככובעו, אך הוא כבר נעלם. היא מניחה את הצילינדר על ראשה ורוקדת איתו לצלילי שירה הנ"ל של דיטריך.

הערה ראשונה

הקטעים הנ"ל, מתוך הסרט 'שועל הכסף של פליציה ט", לא בהכרח יופיעו בסרט כסדרם כאן. זאת ועוד: קטעי הבית קפה משמשים כסוג של סיפור מסגרת העוטף את שלל אפיזודות-העבר בסרט. במילים אחרות: בית הקפה שבחוף פרישמן משמש כנקודת מוצא להפלגה אל זיכרונות העבר. לדוגמה: כאשר הזקן אומר לדודינה "רק לא יידיש", המצלמה עוברת מהקפיטריה אל תמונת-עבר מהגטו, שבה רואים את הילד חוטף מכות משוטרי יודנראט כי הוא לא הבין יידיש.
דוגמה נוספת: כאשר רואים סיפור של אבא כשהוא מצולם (למשל, הסיפור על הנוסע לפלשתינה שקופץ לים עם כלבו החולה) – בתום הסיפור הסרט חוזר אל הפסיכולוגית בבית הקפה, ששואלת את הזקן: האם אתה זוכר סיפורים נוספים שאבא סיפר לכם?

הערה שנייה

בראי הקסמים שבחוף, הזקן רואה שני אנשים יוצאים מהים כשהם נושאים ארון כבד (צטטה חזותית מסרטו של פולנסקי; אחת מצטטות קולנועיות רבות השזורות בסרט – כמו מתוך 'האזרח קיין', 'צ'אפייאב' וגם 'יודאיקה' שלי).
בעוד האנשים עם הארון נבלעים חזרה אל הים, הזקן מעיר בסרקזם: שני יהודים עומסים על גבם את גורלם היהודי.

הערה שלישית

הסרט הוא עיבוד לסיפורים שועל הכסף של פליציה והנהג של אשת הגנרל המופיעים בבלוג זה.

מודעות פרסומת
4 תגובות
  1. טלי ספיר permalink

    נהנים מהמדור במקור ראשון כל שבוע.
    מצפים בקוצר רוח להנות גם מהסרט "שועל הכסף".
    (ובינתיים נהנה גם מהבלוג!)

  2. אריאל permalink

    יבגניה היא השחקנית מס' 1 בארץ, ואדוארד הוא הכותב מס' 1. איזה מפגש!!! אפשר להזמין זוג כרטיסים לסרט?

  3. הכצמנים מירושלים permalink

    תמשיך לעדכן על הסרט!! מחכים בקוצר רוח לעמוד בתור לקולנוע!!!! רק תדע שאצלינו רבים על העיתון כל סופ"ש כדי לקרוא את הטור שלך…..מזל שהתחלת להעלות לבלוג!!!

  4. סמדר permalink

    איך לא ידעתי שקיים יוצר כזה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: