אלפיון הנפש המשונה

 מדוע איני כותב מבחני דרכים על מכוניותיהם של מדושני היכולת? כרגיל במחוזות האצלי, יש סיפור מאחורי ההחלטה

היו חודשים ושנים שבזכות קשריי החברתיים עם ידיד אחד, שבינתיים נעלם מהאופק הציוני, איש העונה לקידומת ס"מ, יכולתי לכתוב דוקטורט על ההתייחסות של בעלי יכולת מוגזמת לרכב שהם רכשו. כי חוץ מ-ס"מ (ובעצם, גם בזכותו) הכרתי עוד כמה דמויות חו"ליות דומות לו.

ס"מ שלי החזיק בעשרות מכוניות שהיו פזורות בכל מיני מקומות באירופה הקלאסית – בלונדון, בפאריס, באחוזתו בדרום ספרד ובמונטה-קארלו. הייתה לו מכונית אחת גם בתל-אביב, וולבו 264 בגרסה מפוארת, 2.7, שהוא שכח פה ואני דאגתי לה במשך כמה שנים מבלי לנהוג בה כמעט.

העברתי אותה טסטים, קניתי לה מפלט כי המקורי כרע תחת עול החלודה, רחצתי אותה פעם בחודש ושילמתי את דמי החנייה שלה בחניון של הילטון. נדמה לי שכבר סיפרתי את זה, אבל לא את ההמשך.

אני מרעיף והוא מעיף

באחדות ממכוניותיו של ידידי ס"מ הקוסמו-אירופי נהגתי – אם לבקשתו ואם סתם כדי ליהנות מהן ולכתוב עליהן במגזין 'טורבו' שערכתי. ואז התחוורה לי תופעה מוזרה: די היה שגיליתי סימן התלהבות לגבי אחת ממכוניותיו של ס"מ, או הערתי משהו בסגנון "זו גברת שצריך לשמור עליה טוב-טוב כי יש לה נפש זהב" – וכבר ס"מ היה ממהר למכור אותה, כמו כדי להתריס שיש לו דעה משלו, השונה בתכלית מהתייחסותי שלי לקופסת הפח. וכיוון שאני התלהבתי, נאלץ ס"מ לאמץ את הגישה הנגדית, לפיה אין להחזיק מהמכונית הזו יותר מדי.

זה קרה שוב ושוב: אני משבח – וידידי משַלֵח. זה קרה עם פרארי ברלינטה חביבה תושבת מונטה-קארלו, עם ראנצ'רובר פריסאית שהמרחב הפנימי שלה היה עשוי בסגנון רולס-רויס (יפה כל כך שלא הסכמתי לרדת איתה מהאספלט), וגם עם פורשה 911 נחמדה למרות תיבת הילוכים חצי-אוטומטית וצבע שלא התאים לי. והכי עצוב: גל המכירות של ידידי גרף איתו גם יגואר 3.4 ידנית, שבטעותי החמאתי לה בשיחתי עם ס"מ.

פרארי ברלינטה

ביני ובין יגואר זו נקשרו חוטים מיוחדים, סודיים, כי במשך חודש ימים הייתי עושה איתה אותה שגיאה: הייתי מתיישב מאחורי ההגה ומגלה שאין לה הגה, כי צד שמאל שבו התיישבתי היה מיועד לנווט. נדמה היה לי שיגואר זו מחייכת אליי בבוקר, עד ש-ס"מ מכר גם אותה.

 טירוף המכירות של ס"מ

לנוכח כך פיתחתי כבר פרנויה, וחשבתי שאפילו את היאכטה הלבנה שעגנה במרינה של קאן – החליט ידידי ס"מ למכור על כל צוותה, המונה 17 איש, רק משום שאמרתי לו שהמראה שלה עם פרארי על סיפונה הוא חיזיון מצודד. בשלב מסוים התחלתי כבר לחשוש שרק בגללי מכר ס"מ את פסנתר הסטנווי הלבן והעתיק שלו, לאחר שהקשתי על כמה קלידים ואמרתי ש"יש לו צליל אלוהי". אך שיאה של הפרנויה שלי הגיע כאשר ידידי מכר את הווילה במונטה-קארלו, שמהמרפסת שלה אהבתי להשקיף על מרוצי הגרנד פרי. כבר התחלתי לחשוש שאם ארמוז לידידי שאני שבע-רצון מעצמי, האיש ימכור גם אותי.

 איזהו עשיר? המסתדר בלעדיי

את הדוקטורט בפסיכולוגיה של העשירים לא כתבתי עד היום, אך בזכות התחקיר שביצעתי על ס"מ וחבריו לאלפיון העליון, החלטתי שלא אכתוב – לא בחו"ל ולא אחרי חזרתי ארצה – מילה אחת שבורה על מכוניות סופר-פרימיום, המשרתות את המגזר בעל הנפש המשונה הזו.

זאת, כדי שהתפעלותי מאיכות הנהיגה, מהביצועים וכדומה לא תמתח חיוך של סיפוק מהקנייה המוצלחת על פניו של שכשכן-הג'קוזי. שלא אסב, חלילה, קורת-נחת נוספת לאלו שקנו מכונית מהסרטים, אך את הנהיגה היאה לה הם יכולים לראות רק בקולנוע.

 אאודי מפוארת, כתיבה מפוארת

 נזכרתי בהחלטה הוותיקה שלי, שלא בגדתי בה עדיין שהרי איני כותב על מכוניותיהם של חוגי המדושנים, כאשר קראתי את מבחן הדרכים של אאודי מפוארת כהוגן, אשר ביצע וכתב ידידי יואב קווה (מרקר week, מוסף סוף השבוע של דה מרקר, 2 ביוני 2011).

אצל קווה מבחן הוא מבחן, ולא משהו כאילו. ואני – תמיד, או לפחות בדרך כלל – מסכים איתו בתחושותיו ופסיקותיו לגבי רכב מבחן כזה או אחר. זה כמעט לא קורה לי עם מבחני רכב שמבצעים עיתונאים אחרים, גם בארץ וגם בחו"ל, כולל סנובים חביבים כמו קלארקסון מ'טופ גיר' וחבורתו.

אלא שהפעם יואב קווה כתב לא רק מבחן מעולה, חד ומדויק (אף שהוא לא גילה כי באאודי A6 קוואטרו אפשר להוריד, בעזרת MMI, לא מעט מהחדות של ESP) – אלא גם סיפק לי, מבלי משים, הנאה.

קריאת מבחנו של קווה הייתה מעין מתנה. חשתי ממש כמו בילדות, כאשר קיבלתי מהוריי לרגל יום הולדתי סוס נדנדה. אני קורא במבחן שלו, וקנאה (של סיפוק) חונקת אותי כהוגן. כי אינני אוהב שום דבר כפי שאני אוהב את רגשות הקנאה שלי המתעוררים כאשר אני נתקל במישהו המביים טוב ממני, נוהג טוב ממני או כותב טוב ממני (בפולנית על פי רוב, ובעצם – תמיד).

 מיומנו של ישרא-עשיר

 אז מה עשה יואב שעורר כך את התפעלותי? הוא פשוט התעלם מהסטנדרט המקובל שלפיו הבוחן שופך על רכב המבחן את הגיגי התרשמותו – וכתב על אאודי A6 קוואטרו במתכונת מקורית: המבחן נכתב מזווית ראייה של בעל יכולת אשר שילם על האאודי חצי מיליון שקלים ועוד קצת.

במסגרת הכניסה לנעליו של הישרא-עשיר, יואב לא שכח שום פרט, שום נגיעת אצבעות שעברו מניקור על העור המשובח של אאודי, והפליא להתחקות אחר דפוס המחשבה (והשפה) האופייני למגזר שָבֵע וכוחני זה. הנה דוגמה:

"לסמוך על הלב? זאת דרכם של החלשים. העולם כולו אינטרסים. (לכן) אני בוחר באאודי A6 החדשה. 535 אלף שקל. המכונית הזאת משדרת היי-טק, ואני בתקופה האחרונה בענייני סטרט-אפים. היא משדרת ניקיון, מקצוענות ואינטגריטי – בדיוק כמוני.

"והמכונית הזאת, תסתכלו על החזית שלה, משדרת גם כוחנות. בחיים שלנו, במיוחד בעסקים, אתה חייב להיות כוחני. כשצריך להתנחמד, אז תתנחמד. אבל כשצריך לאיים, תאיים. (לכן אני מבסוט מכך ש) ל-A6 החדשה יש גריל ענק ופנסים קדמיים בסגנון דארת' ווידר ממלחמת הכוכבים. אני לא משווה את עצמי לרשע הזה. חלילה. אבל בחיים, את זה למדתי בגיל קטן, צריך אפקט הרתעה. וגם פנסי קסנון".

 דוחה, ועוד קצת

 הרושם העולה למקרא מבחן רכב שובב זה – ולפיו בעל האאודי, המאושר על שקנה זה עתה גרמניית-שרד, הוא טיפוס דוחה למדי – הוא בלתי נמנע. שפטו בעצמכם מהציטטה הבאה:

"אני שונא הפתעות. רוצה לדעת הכול מראש. חייב לתכנן. טפו טפו, השיטה הזו מוכיחה את עצמה. נכון שיש כמה אנשים שטוענים שדרכתי להם על הראש, אבל זה רק מפני שהם לא התכופפו בזמן ונתנו לי לעבור. אם הם היו מתפשרים קצת, זה היה גם לטובתם".

 ירַקדו הצעצועים לפניהם

 קראתי את המבחן הממזרי הזה, המנתח באופן אינטליגנטי את הפרופיל של הרכב ובעליו הייעודיים גם יחד. קראתי וחשתי מאושר שנותרתי נאמן להחלטתי הוותיקה שלא לכתוב מילה אחת סדוקה על צעצועיהם של המידאסים העבריים.

 אוליגרך בג'ינס ישן?

אני מודה (גם בלי להתיישב על כיסא הפוך עם שק שחור לראשי) שאני אוהב דווקא לנהוג מכוניות המיועדות לאוליגרכים או לפלייבואים. לא אשכח את הרגעים שטיילתי ברחובות מונטה-קארלו בפרארי ברלינטה בוקסר האדומה, בעוד הקהל המקומי מביט עליי כעל רמאי בגלל הג'ינסים הישנים שאהבתי וחולצת הטריקו הדהויה (שבגללה איזה מטורף עצר אותי בתל-אביב וגייס אותי ל'טורבו').

לא אשכח את הצליל של ברלינטה זו, שאפילו ב-2,000 סמ"ק הייתה גורמת ליושבי בתי הקפה לסובב ראשים כמו במאצ'-בּוֹל בווימבלדון. הייתי צריך לגייס לב חזק כדי לנסוע אנרגטית בטיל יבשתי זה בכביש הצר שבין מונטה-קארלו לקאן, כאשר מולי היו איטלקים שתויים חוזרים הביתה בסגנון סלאלום.

זהו עוד נתח זיכרונות המזכיר שיש לי דווקא חולשה למכוניות יקרות ולהנאה מהן, אך כאמור, לא אכתוב עליהן בגלל רצף הסיבות הנ"ל.