Skip to content

על זיכרונות ועל אברת'

דצמבר 21, 2011

יש האומרים שהסיסמוגרף מצביע על אותה עוצמה של רגש כאשר אני כותב על שואה ועל מכוניות. אז אומרים

בימים שאחרי מלחמת העולם השנייה, הפסיכולוגית מריה הוכברג מריאנסקה, שאני זוכר אותה יפה וגבוהה ודומה בפניה לאסטרונום הפולני מיקולאי קופרניקוס (בן המאה ה-15), הסתובבה בבית היתומים היהודים בקרקוב בין כמה עשרות ילדים שניצלו מהשואה. היא ישבה מולם ארוכות ובכתה איתם באותן דמעות, כאשר רשמה בדייקנות את מה שהם סיפרו.

בשלב מסוים הגיעה גברת אצילה זו, אינני יודע אם הייתה יהודייה או גויה, גם לחדרי, אך אני, משום מה, סירבתי לחלוק עימה פרטים כלשהם מעברי. "את הסיפור שלי ושל משפחתי אכתוב לבד", הבטחתי לה.

עבר זמן רב ועוד קצת, עד שהרגשתי שאני מוכן כבר לעמוד בהבטחתי. או אז התיישבתי מול המחשב וכתבתי את 'שועל הכסף של פליציה ט".

 סבב הסרטה אחרון בפולין

אני נזכר בכך בהיותי כעת בלודז', לילה לפני סדרת ההסרטה האחרונה המתבצעת על אדמת פולין. נשארו לנו חמישה ימי צילום פה, ועוד כמה ימי צילום בארץ, על שפת הים ובמשרדים ממשלתיים, שם גיבור הסרט מחפש את חלקת האדמה שאביו קנה על הכרמל לפני המלחמה והשואה – וזהו זה.

היום בבוקר (שני) הגיעה מתל-אביב לאתר ההסרטה השחקנית הצעירה ים ברוסילובסקי, ומחר תגיע הנה, בפעם השנייה כבר, יבגניה דודינה, שבזכותה ובהשראת כישרונותיה נכתב התסריט מלכתחילה. כל הזכויות על גיוסן של ים ושל יבגניה מגיעות למפיק הישראלי מרק רוזנבאום, שעזר לנו בימים הקריטיים.

ים ברוסילובסקי

יבגניה דודינה

 

אשת הגנרל ומיכאל

גולדה נגד היתומים היהודים

הספר 'ילדים מאשימים', שהגברת הוכברג-מריאנסקה התקינה מסיפוריהם של היתומים היהודים, יצא לאור בוורשה בשנת 1947, שנה לאחר כתיבתו. עותק מקורי שלו עלה איתי ארצה, בין הספרים המעטים שבמנוסתנו מהפוגרום של 1968 הצלחתי לקחת מהספרייה שלי.

בשנת 1993 החליטה ביזנס-וומן יהודייה פולנייה בשם גולדה טנצר, דמות דוחה גם כאשר היא אינה שרה ביידיש ואינה רוקדת על במה, להוציא מחדש את הספר תחת שם מתוקן – 'ילדים יהודים מאשימים'. שמתי לב שהספר, במופעו המחודש והערוך בידי טנצר, דק בהרבה מהמקור השמור אצלי. ועוד הזדעזעתי כאשר הלכתי אחרי הסיפורים ושמות הילדים ופניהם שנותרו בזיכרוני, וגיליתי שטנצר זו גירשה מהעותק המקורי את כל הסיפורים שבהם הפולנים היו רעים, והשאירה בגרסה שלה רק סיפורים שבהם פולנים טובים עזרו לילד/ה המספרים!

נראה כי טנצר פחדה שהוצאתם לאור מחדש של סיפורים אותנטיים מזעזעים שנרשמו בדם ליבה המזדהה של הוכברג מריאנסקה, אחרי כמה עשרות שנים של שכחה – יזיק לאינטרסים שלה כאשת עסקים התלויה בנדיבותו של השלטון הפולני. למשל: התיאטרון היידי, שנגנב מאידה קמינסקי בימי הפוגרום של 1968 ומנוהל כיום בידי גולדה טנצר ובעלה שמעון שוּרְמֵיי ("ספק יהודי ספק אוקראיני", אומרים עליו) – עלול להפסיד את המימון הממשלתי של משרד התרבות הפולני, התומך רק בשלושה-ארבעה מוסדות תיאטרון. או שמישהו עלול לבדוק אם עמותת 'שלום' ("ישראלית-אמריקנית-ישראלית-פולנית", מכנה אותה טנצר, העומדת בראשה) היא אכן עמותה נקיית כפיים הפועלת ללא מטרות רווח.

האם גם הגרמנים הולבנו?

אני לא רוצה לחשוב על אפשרות מצמררת נוספת: האפשרות שטנצר זו גירשה מהספר המקורי לא רק את הסיפורים שבהם הפולנים לא יוצאים טוב – אלא גם את הסיפורים שבהם הגרמנים יצאו כפי שהיו באמת: ברברים, חלאות אדם, שופכי דם יהודי בהנאה (וזאת, בניגוד לאופן שבו מצטיירים הגרמנים באגדות של שפילברג על אוסקר שינדלר, או בסרט 'הפסנתרן' של פולנסקי).

אין לי אפילו חשק לבדוק את זה.

הגדיעה הסופית

חלק מהילדים שסיפרו למריה הוכברג מריאנסקה מה קרה להם בשואה וכיצד ניצלו – אינם עוד בין החיים או שאיבדו עצמם לדעת. הסיפורים האישיים שהם הגישו למריאנסקה בבית היתומים היהודים בקרקוב, אשר שכן ברחוב אוגוסטיאנסקה בוצ'נה 1, סמוך לנהר הוויסלה – בקול שבור ובבכי בלתי פוסק – הם כל מה שנותר להם מהשואה.

ילדים אלו, שהפסיכולוגית הרושמת דובבה אותם ברגישות אין-קץ, כמו הבינו שסיפוריהם, המתארים את עומק כיעורה של האמת – יסייעו לאנושות להבין לאיזה שפל של צלם אנוש הגיעו הרוצחים הגרמנים ומה קרה לעם היהודי על אדמת פולין.

אך כאמור, גולדה טנצר, בתרגיל פושע, מנעה מהעדויות של הילדים המספרים – שחלקם נותרו חסרי אמצעים וחלקם אינם עוד בין החיים – להגיע לאקדמיה היהודית, להיסטוריוני השואה ולקוראים. הילדים וסיפוריהם נגדעו לא רק מתקופתנו ומהחוקרים הפועלים בה, אלא גם מהתקופות הבאות שיגיעו בעוד 20, 50 או 100 שנה, כאשר השואה הגדולה תהפוך לעוד סיפור אגדה.

שואה סחוטה היטב

אינני מאמין שעותק מקורי מהספר 'ילדים מאשימים', חתום על ידי מריה הוכברג מריאנסקה, נמצא ב'יד ושם' או בספריית קיבוץ לוחמי הגטאות או במכון לחקר השואה או באוניברסיטה ישראלית כלשהי. לכל המוסדות הללו סיפקה, מן הסתם, גולדה טנצר את העותק שלה, המשכתב את השואה היהודית (כאמור, בהתאם לשיקוליה כאשת עסקים בפולין).

אם יש לכם מושג כלשהו מה עומדת טנצר להגיד להגנתה מול השופט העליון – ספרו לי.

קטנה אך משוגעת

בפולין הקרה, במהלך ההמתנה להמשך הצילומים, הייתה לי הזדמנות לטעום במשך יומיים את פיאט 500 אברת' Esseesse, קטנה אך משוגעת. זו אותה מכונית שעמיתיי הישראלים מתפעלים ממני גם בגרסתה הקוּלית פחות (זו שיש לה 135 כ"ס, במקום 160 הסוסים שעמדו לרשותי בגרסת הגזעית esseesse).

abarth 500 esseesse

נפתח בכך שחשתי מרומה כבר לנוכח חזותה היוקרתית של גמדה אדומה זו. הרי היו לי 4 (ארבע) פיאטים 500 ישנות, אחת בפולין ושלוש על אדמת הארץ – כולן מקוריות, נהדרות ובעלות הנעה אחורית והיגוי חלומי. והנה, מישהו מנסה למכור את הנוסטלגיה שלי בגרסת ספורט יקרה מאוד המיועדת לעשירים בלבד.

Esseesse היא הגרסה הכי חדה של אברת' 500 המותרת לשימוש בדרכים ציבוריות. אפשר לקנות אותה מוכנה בסלון מכירות כאן בוורשה, או לשפר את האברת' הרגילה, זו בעלת 135 כ"ס, בעזרת חלקים המגיעים מהמפעל של אברת' בארגז עץ. בארגז זה תמצאו קפיצים קשים יותר מהמקוריים, דיסקיות ודיסקים ספורטיביים, חישוקי17 אינץ'עם צמיגי 205/40/17, פילטר אוויר ספורטיבי, דיסק עם תוכנת מחשב מעודכנת, מערכת המודיעה את לחץ האוויר בצמיגים ואף מדבקות דקורטיביות.

ארגז הפלאים: ערכה להפיכת פיאט אברת' הרגילה ל- Esseesseגזעית

עוד בגרסתה הרגילה, פיאט 500 אברת' היא מכונית יפה – ערכת רענון הביצועים הנ"ל של אברת' Esseesse רק מוסיפה על סגנונה הספורטיבי (מוסיפה באופן מידתי: הרכב נראה אגרסיבי אך לא וולגרי). היא גם עשויה היטב, אף כי על כביש שאינו חלק משהו חורק בה. עם מתלים קשים, זה בעצם בלתי נמנע.

יורה ובוכה

במושבים הקדמיים לא חסר מקום. לפחות אם מתעלמים מהקונסולה השמנה העשויה פלסטיק קשיח ומפריעה לברך ימין – חלק מירושתה של פיאט פנדה. מקום מאחור? נפח של תא מטען? חלל לחפצים? האם במכונית כזו יש טעם בכלל לתהות על סוגיות טריוויאליות מעין אלו?

מה טוב באברת' Esseesse זו? טוב בה המנוע, שכוחו עלה כאמור מ-135 כ"ס ל-160 ומפיק צליל לא רע. זאת ועוד: אף שמנוע זה מגודש, אין בו טורבו-חורים מעצבנים כמו במנועים גרמניים 1.2/1.4 בעלי הזרקה ישירה ומגודשים. להבדיל מגרמניים אלה, המנוע של אברת' Esseesse מבקש סל"דים גבוהים. מה זה מבקש? דורש! למעשה, כאשר מסירים את כף הרגל מדוושת הגז נשמעות יריות מחאה מרשימות מהאגזוז. "רחוק לה מהיריות הגזעיות שלי", מתחצפנת אלפא GTV שלי.

שמנמונת עם פיצוי

על הנייר, פיאט 500 אברת' Esseesse זו מגיעה ממנוחה ל-100 קמ"שתוך 7.4 שניות. לא בדקתי את זה, אך בעימות עם הונדה CRX VTEC שלי, כאשר הגענו ל-100 קמ"ש, נותרה אברת' אדומת-השחץ מאחור, במרחק של איזה שתי מכוניות ומחצה (כלומר, פער של כשליש שנייה). זו כנראה תוצאה של עודף משקל: אברת' שוקלת1,150 ק"ג, בעוד שהונדה לא חוצה את מחסום ה-1,000 קילו, ועוד יש לה סט צמיגים הבנויים לביצועים ספורטיביים. בעזרת החלפת הילוכים ברוטלית יותר, היפנית הקשישה שלי, בת עשרים כמעט, בהיקלעה למרוץ אל ה-100 קמ"ש, תוריד מהאיטלקייה שנייה ועוד קצת.

על מהירות מרבית אין על מה לדבר. אצל אברת' זה211 קמ"ש, אצל הונדה230 קמ"שכמעט (בדוק, לצורך שמירת נפשו והאגו של הנהג המזדקן). אלא שאברת' Esseesse, בניגוד להונדה CRX השקטה יחסית, מייצרת רעש קולני וקופצת גם בלי סיבה – מה שגורם לנהג הפיאט להרגיש כאילו הוא נוסע מהר יותר מכפי המציאות. אינני מזלזל בכך. גם תעתוע הוא סוג של פיצוי.

יותר מבורגנית, פחות מספורטיבית

הניהוג הוא הצד הכי חלש של פיאט אברת' Esseesse. המתלים הקשים רק פוגעים באחיזת הכביש, במקום לשפר אותה. כל מהמורה או שיבוש דרך קטן גורמים לה לאבד את השפיות ולנסוע בזיגזג. סבורני שבדרכים הרגילות אפשר לנסוע מהר יותר באברת' הרגילה (שלא נהגתי בה), ללא סכנת איבוד שליטה.

מאכזבת גם מערכת ההיגוי של Esseesse, שבמצב 'ספורט' אינה פועלת טוב יותר מאשר בפיאט 500 רגילה. להפתעתי, אין בה אף תכונת אופי גו-קארטית, שציפיתי לה מצעצוע Esseesse זה.

על פיאט 500 Esseesse החדשה משלמים באירופה 20 אלף אירו כמעט. זה מעט על מכונית ספורט, וזה יקר על מכונית קטנה שאינה נוחה ואינה שימושית. תכשיט טוב לאגו, הפטרתי כאשר החזרתי אותה.

טיפ טיפה – פינת הטיפים

הזהרנו כבר שמד הקילומטראז' האלקטרוני, המותקן ברוב המכוניות המודרניות, נוח לזיוף הרבה יותר מהמדים הוותיקים, המכניים. ואולם, לא ציינו שכל 'שיפוץ' נתונים במד האלקטרוני – המבוצע ברוב מגרשי המכירה – קל מאוד לגילוי בעזרת מחשב דיאגנוסטי משוכלל, הנמצא כידוע במוסכים המורשים. הסיבה: הערך האמיתי של הקילומטראז' נשאר בכמה תיקיות של מחשב הרכב.

וכך, בעזרת המחשב הדיאגנוסטי, אפשר למשל לבדוק מה היה קילומטראז' הרכב בעת ביקורו האחרון במוסך; כמה פעמים הותנע המנוע; מה היו כמויות הדלק שעברו בתא השריפה (מה שנותן עוד אינדיקציה לקילומטראז' האמיתי) וכך הלאה. השאלה היא רק, אם עובדי המוסך יידעו לחלץ מהמחשב הדיאגנוסטי מידע זה.

מודעות פרסומת
2 תגובות
  1. שולמית permalink

    אדוארד היקר
    אני עוקבת אחר המדור שלך כבר מספר שנים. אני שמחה על ההזדמנות לכתוב לך באופן אישי עד כמה אתה מרגש בסיפוריך ובזכרונותיך. כבת לניצולי שואה אני חשה שאתה משלים עבורי חלקים בפאזל הזה ששמו שואה ואני מודה לך מקרב לב על כך שאתה משתף אותנו הקוראים בחוויות ובזכרונות שלך בשפתךהמיוחדת.
    בהוקרה,
    שולמית

  2. אניאלה permalink

    פשוט תענוג לקרוא אותך:-)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: