Skip to content

הספד לסטיב

דצמבר 31, 2011

הוא לא היה אוליגרך רגיל, ולא סתם טייקון יהודי

את המידע על מותו של סטיב מורל, ידידי לשעבר, קיבלתי יום לפני חג המולד, כאשר עזבנו סופית את האטלייה בלודז' שבו צילמנו את קטעי הגטו, השייכים לסרטי על שועל הכסף של פליציה ט'. בין עשרות המחשבות שעברו בי מיד, כבשה שוב את נפשי ההבנה שבעצם, יותר אנשים מחכים לי אי-שם מאחורי הקשת מאשר נשארו פה על ידי.

חוץ מזה, הרגשתי גם אכזבה מהחלטתו הגורלית של הקב"ה. הרי התכוונתי להזמין את סטיב לפרמיירה של סרטי. תכננתי את זה בדייקנות: כדי להפתיע את ידידי הוותיק לא שלחתי לו, בוודאי, את הנובלה המקורית 'שועל הכסף' שעליו מתבסס התסריט – אלא חיכיתי לרגע שסטיב יצפה כבר בסרט המוכן.

חשוב היה לי לשמוע דעתו על עבודתי כתסריטאי וכבמאי, כי האיש היה קינומן אמיתי. לא פעם היה מזמין אותי לווילה הלבנה שלו במונטה-קארלו כדי שאצטרף אליו בפסטיבל הסרטים בקאן. ובאותה הזדמנות, הנופלת באמצע הקיץ הצרפתי, הייתי עוקב מהמרפסת של סטיב אחר מרוץ הגרנד פרי המתרוצץ למטה, ברחובות העיר. גם לאירוע מוטורי זה, שריתק אותי, היה המארח שלי קשור עמוקות, בהיותו השותף היחיד של לורד האסקט לקבוצת המרוצים הנושאת את שמו.

חבל שסטיב מורל השאיר את סביבתנו בלי מבטו החם והסקרני. צילום: אדוארד אטלר, 1978

מיליונר בחולצת טריקו

כשהכרתי את סטיב מורל הייתי עדיין במאי הטלוויזיה הממלכתית-ירושלמית, עסוק בהפקת סרטים דוקומנטריים ודרמות, ומספיק לא-גאה בשייכות לרוממה כדי לא לספר דבר. וממילא סטיב התייחס אליי כמו אחד שנשרף טוטלית באש הפנימית של מנועי בנזין, אחד שנוהג-כותב – ולא כאל תסריטאי ובמאי.

אני זוכר איך ומתי נפגשנו, כי בעצם, את כל מה שקרה בחיי אני יכול לעמֵד בזמן לפי המכוניות שהיו לי. כך אני יודע מתי פגשנו לראשונה את סטיב, כאשר ידידתנו הפולנייה אווה, אהובתו ובהמשך אשתו, סיפקה לו את כתובתנו בארץ והוא התקשר.

לקחנו אותו באלפא רומיאו ג'י-טי 2.0 ברטונה האדומה כדי שיטייל איתנו בסיני. הוא היה תייר נורמלי לגמרי, לבוש ג'ינס וחולצת טריקו, לא אני ולא אשתי חשנו שהוא עשיר כל כך. רק עם חזרתנו לתל-אביב התגלה שבזמן שטיילנו שבוע ימים בדרום – חיכתה לו סוויטה במלון הילטון. הוא לא החזיר אותה כדי שלא ייאלץ לסדר את המזוודות…

עומדים בתור לשנור

ועכשיו היו צריכים לעבור רק עוד כמה שבועות עד לרגע המסקרן על המסך. ציפיתי להביט בפרצופו של סטיב ברגע שבו הסרט נגמר. או אז התכוונתי להתקרב אליו ולהגיד לו בעברית או בפולנית "נו, תראה חביבי, תראה, עשיתי את זה מבלי לבקש ממך תמיכה כספית בהפקה!"

כי לסטיב מורל תמיד היו מגיעות שורות-שורות של אמנים, פוליטיקאים, ראשי ערים, ראשי אוניברסיטאות, עמותות צדקה, מוזיאונים ונציגים של מוסדות ממשלתיים כמו 'יד ושם'. כולם היו מגיעים אליו כדי לבקש תרומה. והוא, הנדבן הידוע מדי, מעולם לא שלח אותם לעזאזל – אם לא הספיק לברוח.

אני, בכל אופן, לא רציתי להימנות עם חבורת חסרי בושה אלו.

ילד טהרן הפך מַליין

התרומה היחידה שרציתי לקבל מסטיב ולא הספקתי הייתה הסכמתו שאכתוב עליו ספר או אולי תסריט. כי לא היה לי ספק שמורל הוא דמות ספרותית-קולנועית מן המוכן.

די היה לשמוע על פיסות הביוגרפיה שלו בימי מלחמת העולם השנייה, בדידותו והניתוק מאמו ואחר כך שייכותו למועדון האקסקלוסיבי של ילדי טהרן (ובהם אלוף יאנוש בן-גל), או לעקוב אחר עזיבתו את הארץ לטובת לימודים באמריקה, שם הוא החל לבנות את אישיותו בעולם הביזנס עד שיום אחד נפל עליו הון אסטרונומי, בזכות עסקה ענקית אחת.

שביל בריחה מרוצף זהב

סטיב סיפר לי שבזמן משבר הנפט הגדול, כל הנוזל המבוקש נמצא על מאות אוניות השייכות לו ולשותפיו באינדונזיה, שאותם הוא גייס כדי שישקיעו את הכסף הממשלתי בתרגיל המבריק שסטיב תכנן. מורל התיידד עם הנשיא סוקארנו ורעייתו ושיתף פעולה עם הרמטכ"ל האינדונזי, מישהו בדרגת גנרל, שהתאבד לאחר שהפרשה נחשפה.

אך בגלל הצלחתו הכספית חסרת כל הפרופורציה הפך סטיב נרדף וחי במנוסה אינסופית מהשלטונות האמריקניים, לרבות הסי-איי-אי, שתכננו לחלוק איתו בשלל ויצאו בידיים ריקות. זה מסביר, למשל, למה הוא עזב את מונטה-קארלו, שם הוא חי כנסיך עם יאכטה ענקית ופרארי בֶּרְלִינֶטָה על סיפונה.

"מכרת את הווילה עם פסנתר הכנף הלבן סטיינוויי? ומה קרה עם הרפליקה של פורד טי בעלת המנוע של מוסטאנגshelby , שהבאת מאמריקה?", המשכתי לחקור. עד ששמעתי הסבר שמונטה-קארלו ממוקמת קרוב מדי לאיטליה ולמאפיות האיטלקיות – המיומנות בחטיפות ומשתפות פעולה עם הסי-איי-אי.

סטיב עקר אפוא לספרד, לארמון ענק הממוקם באחוזה כה רחבת ידיים, שהיה צריך ג'יפ כדי להכיר את כל השטח. היו לו גם בתי מגורים באתרי נופש בשוויץ, כמו גם דירות יוקרה במרכזי פאריס ולונדון.

פתאום צ'יץ מתנכר

הבריחה הבלתי נגמרת הביאה את סטיב מורל גם אלינו, אַרצה. "ראש העיר שלמה להט ואשתו זיוה הם החברים הכי טובים", היה אומר לי. "לימוזינה של עיריית תל-אביב מחכה לי בשדה התעופה, ובסוויטה שלי בהילטון מחכים לי זרי פרחים ענקיים ששלחו הלהטים", סיפר על צ'יץ' וצ'יצ'ילינה.

"נסה לא לתרום בלי הפסקה ימינה ושמאלה, ונסה לא לחלק שעוני קרטייה – ונראה את האהבה הזו", עניתי בציניות. וזה קרה, כאשר פלוגות פועלים ומעצבי פנים גמרו לשפץ לסטיב את הפנטהאוס ברחוב רב אשי 5 קומה 8, בצמוד לרבינים המאובטחים יומם וליל בידי השב"כ. הודעתי לו שהדירה מוכנה, והוא הגיע מלונדון או פאריס ורצה לבנות איזו פרגולה, כדי שהגן המלבלב שעל הגג לא יישרף בשמש.

"שלמה סירב לתת לי אישור לפרגולה", בישר לי באכזבה, והוסיף כי להט (שהיה דומה אז, בתספורתו ובפניו, לעורכת 'דבר' חנה זמר) סירב בנימוק שהעירייה לא יכולה לתת לו זכות בנייה אפילו לגג מתקפל, בזמן שהפקחים הורסים לקשי יום ביפו בנייה בלתי חוקית.

הבאתי מהבית משקפת צבאית וביקשתי את סטיב להביט בגגות סביבנו. בכל שכונת נווה-אביבים לא היה אפילו פנטהאוס אחד בלי פרגולה. סטיב, יקיר העירייה, ראה זאת והתעצבן.

החבר הענק של אימא

באחד ממפגשנו בריביירה הצרפתית הכרתי את אמו של סטיב, ששהתה בניס בדירת מידות בעיצוב קלאסי בנוסח סנט-פטרסבורג של המאה ה-19. סטיב סיפר לי שמיד אחרי שהוא הגיע להונו הראשון הוא שלח בלשים לרוסיה, והם מצאו את אמו ואת אחותו למחצה והצליחו להעבירן למערב. אלא שאמו של סטיב הסכימה לעזוב את רוסיה רק בחברתו של איש ליטאי גדל-גוף, צעיר ממנה בוודאי, ספק בעלה ספק מאהב.

האיש המוזר הזה, חצי אלים חצי מטורף, מצא מיד בניס התחתונה מלחים ליטאים, פושעים, מאפיונרים, סוחרי נשק וסמים, והתחבר איתם. סטיב הצליח איכשהו ללכוד את הליטאי הענק והחמוש ולשלוח אותו לדרום אמריקה, אך אימא מורל דרשה לקבל אותו בחזרה. הליטאי שב לניס וחזר לסורו, עד שסטיב שכנע אותו, בממון רב, לעזוב את הריביירה מרצונו – ולצמיתות.

ליבה של אימא נשבר.

האשה שסובבה את כולם

בינתיים הכרתי את גברת מורל הזקנה, והבנתי שהיא בעצם נושא ראוי לסרט ענק – עוד יותר אולי מסטיב עצמו.

כי גברת זו הייתה דמות נשית שלא דמתה לאף אשה שהכרתי, שראיתי על המסך או שקראתי עליה. גלגוליה בתקופת מלחמת העולם השנייה, והרומנים שלה עם צמרת השלטון הרוסי הקומוניסטי ועם אמנים, אנשי צבא ופוליטיקאים (את כולם היא סובבה על אצבעה הקטנה) – הם רק קמצוץ מהסיפורים שהיא גוללה באוזניי בניס, בעודה יושבת על כיסא גלגלים ושרה רומנים של ורטינסקי בקול יפה, ואני מצלם אותה. זה שכנע אותי שכתיבת ספר עליה היא ממש חובה לטובת האנושות.

שאלתי את סטיב אם הוא מסכים שאכתוב על אימא שלו, אך הוא סירב. "אחותי אנטוניה תעשה את זה", אמר. מאוחר מדי הבנתי שחברי לשעבר היה פשוט זהיר, ולא רצה שהרפתקאותיה של אימאל'ה יתפרסמו ברבים.

היום ברור לי שהשמיים ניסו לשלוח אליי את דמות אמו של סטיב – כדי שיבגניה דודינה תקבל את תפקיד חייה.

תנחומים מבעד דלת סגורה

סטיב דוד מורל נקבר לצד אמו בבית העלמין החילוני בקיבוץ עינת. בעיתון 'הארץ' היה כתוב שבשכונת אפקה הצפון תל-אביבית יושבים עליו שבעה. התקשרתי לשם כמה פעמים מאתר הצילומים מפולין. איש לא ענה לצלצולים.

טיפ טיפה – לא לחוטפים

אם מישהו שמאוד לא אוהב אתכם יחליט חלילה לחטוף אתכם ליער בתוך תא המטען של מכוניתו, התפללו שתהיה זו שברולט קמארו. ואם אתם אלו שזוממים לקחת מישהו לטיול בכפייה, מוטב לחפש מכונית שאיננה שברולט קמארו. למשימת חטיפה בבגאז' מוטב ללכת על הלימוזינות של ב-מ-וו סדרה 7. בשעת הדחק אפשר להסתפק בסקודה אוקטביה.

הסיבה: בתא המטען של קמארו התקינו המתכננים (האם הם ראו יותר מדי סרטי פעולה אמריקניים?) ידית המאפשרת לפתוח את המכסה מבפנים. קל למצוא את הידית בחושך כי היא מצופה בצבע זרחני. החטוף מושך בה ומשתחרר בקלות משִביו.

אגב, יבואן שברולט בארץ אינו משווק כאן, משום מה, את קמארו. באירופה, מכונית אמריקנית זו, האידיאלית כאמור לחטופים, היא זולה יחסית, כ-50 אלף אירו בלבד. לא יקר ביחס לביצועים שאינם נופלים רחוק מפורשה

מודעות פרסומת
One Comment
  1. טליה permalink

    מחמם את הלב 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: