Skip to content

האושר בא בזעם

ינואר 5, 2012

אז שאלתי את מקס ובר אם נראה לו נכון שאכתוב סוף סוף את האמת שלי

 נפלתי למצב שלא היה לי עם מי להתייעץ לפני כתיבת המדור הנוכחי. הרי ישעיהו (שייקה) אטלר, יועץ הנימוסים וההליכות המדופלם שלי, נשאר בארץ. אך למזלי, המלאך שלי דאג לי (אולי כאות תודה על שאיני נוסע בטירופים, והוא יכול לדאוג לי מלמעלה בטיסה נינוחה?) ושלח אלינו את מקס וֶבֶּר, שהגיע באור יום, no name ומשום מקום, כמו בעצם כל הכלבים שהיו לי עד עתה, ויישארו אצלי עד האות האחרונה במקלדת, אם לא יימאס להם לדבר עם קשיש. ודאי שפרסמנו את תמונתו של מקס באינטרנט ובמודעות מודפסות שהדבקנו בסביבה. איש לא הגיע, ולאוצר החדש גם אין שבב או סימן זיהוי אחר. תתחדש, אדוארד, בירכתי את עצמי.

מי קישוט של מי? מקס ובר עם אלפא GTV

מכורים לעלבונות

אז שאלתי את מקס ובר אם נראה לו נכון שאכתוב סוף סוף את האמת שלי לגבי האופן שבו מתנהלים עניינים מוטוריים בארצנו. "לך על זה", ענה לי מקס, ועוד הזכיר לי שהאמת, גסת רוח ככל שתהיה – יפה יותר משקר מפודר ומפורכס, מסוג השקרים שמתפשט בכל פינה של הארץ המתגלגלת על ארבע.

והאמת היא שלפני ששאלתי את מקס לדעתו, ביקרתי איזה אתר מוטורי שהדמות המרכזית המנהלת בו את העניינים אחוזת אמוק של צדקנות ביזארית. האיש כבר עשה בזמנו צחוק מהדת, עלב בגסות רוח במשפחות מרובות ילדים, וכעת מסביר מדוע הטרור הפלשתיני מוצדק בעצם.

מעניין שטוקבקיסטים באתר זה מתייחסים בכפפות של יראה לאיש הרודה בהם בגערות, בחרפות, בהשפלות ובהתנשאות. כפי שאסירי מחנות הריכוז התייחסו לקאפו שלהם.

מפנטזים בזמן ההלוויה

חוץ מזה, ראיתי על מסך המחשב הסובל איתי איזוהי 'תוכנית מוטורית' של ערוץ 10 ושמעתי שם התפעלות מהעתיד המוטורי המופלא המצפה לנו. כמה יהיה זה נהדר כאשר מכונית תישא אותנו ממקום למקום ללא צורך בהתערבות הנהג (פרויקט של גוגל).

זאת לא עמדה, מקס היקר שלי, שאני מצפה לה ממי שקורא לעצמו כתב תחבורה, ועוד עורך את מגזין 'אוטו'. במקום לשמור על הכבוד ולהתאפק לא לבכות בהלוויה של 100 שנים ועוד קצת של התרבות המוטורית, כולל מרוצים, כולל ריח שמן שרוף, כולל ניסיונות לסַגל לעצמנו את אמנות הנהיגה וכל צדדיה האחרים של החוויה המוטורית האמיתית, שהייתה לנו הזכות לקחת בה חלק – כתבי הרכב העבריים כבר חוגגים על רכב המאפשר לנהג לקרוא עיתון.

קשים חייו של פטריוט

בסוג של פטריוטיות, ניסיתי להפוך לאוהד של זוג נהגים ישראלים שעמדו לייצג את מדינתנו בראלי דקאר. מצאתי את רז היימן והלל סגל ברשימת המשתתפים, אלא שהם נעלמו ממנה, משום מה, עוד לפני הזינוק: תחת המספר 363 הופיעו ארגנטינאים בטויוטה. חשבתי שהם לא זינקו כלל, אולי בגלל חוסר התאמתו של רכבם לתקנות הראלי, אך ברשימת התוצאות חזרו לפתע הישראלים, ועוד במקום נכבד, 37.

צרה דומה נפלה על שבעה quadim שהשופטים פסלו בגלל שימוש במנועי אופנוע. הם קיבלו אפשרות להשתתף בדקאר בקטגוריה מיוחדת, מחוץ למסגרת. זהו אינו גורלם של הישראלים, הנוסעים עדיין בחיקו החם של המרוץ הרשמי – אך שוב אינם מופיעים ברשימה הכללית של המשתתפים (ראו www.dakar.com). הבלגאן חוגג. רק בלילה חזרו נהגינו לרשימת המשתתפים, תחת המספר 376.

זנב לאריות – אבל שלנו

את אהדתי החמה אני מחלק בין הישראלים ובין נהג שאני מכיר אישית, כריסטופר חולופציץ, פולני הנוסע השנה במיני all 4 racing, אבטיפוס המצוידת במנוע ב-מ-וו דיזל3.0 ליטרים370 כ"ס. ביום הפתיחה של הראלי לקח חולופציץ מקום שני, 5 שניות אחרי המנצח הרוסי נוביצקי ו-9 שניות לפני הצרפתי פטרהנסל (כל השלישייה במיני). הישראלים הגיעו אחרי שלישייה זו באיחור של 9 דקות ו-40 שניות, אבל לפני הקטארי הידוע אל-עטיח, מנצח דקאר בשנה שעברה הרוכב על האמר 3 מפלצתית.

ביום השני לראלי, הקטארי תיקן את עצמו וניצח בקטע הדירוג. על תוצאת הישראלים מוטב שלא לדווח, מטעמי צנעת הפרט.

הקטוליטרים של שמחה

אז ככה: האמת היא שכמות הדלק שאלפא GTV בת ה-28 שלי (גיל מעולה לבנות, לוחש לי מקס באוזן) שורפת ביום נהיגה אחד – הייתה מספיקה לשבוע נסיעות של בעלי מנועים מוקטנים (down sizing למיניהם) המצוידים בהזרקה ישירה ומחוזקים בטורבו זהיר. ועוד וידוי מושחת: מה שנשאר במכל הדלק של אלפא כאשר המחוג מצביע על אפס – מאפשר לנהגים של מכשירי תנועה בנפח 1,000 סמ"ק לעלות ירושלימה ולחזור לתל-אביב עיר החטאים (עם קצת עזרה של ירידה ורוח חיובית).

אבל דיצת הנהיגה שאלפא מגישה ברוחב לב וברוחב אגזוז (2.5 אינץ') מחזירה את כל ההקטוליטרים הזורמים דרך שני מאיידים כפולים, כלומר דרך ארבעה גרונות וארבעה פרפרים, שאינם מכירים באמצעי חיסכון מקובלים בציבור כמו חיישני אוויר או חיישני למדא.

חיסכון בדלק – שעליו חולמים בגלל נפח מוגבל של הכיס או בגלל טרור של הירוקים – הוא הרי אנטיתזה להנאה מנהיגה! בכל ה-downsizing שטעמתי, המומנט הגיע במכה ולזמן מוגבל. הנהג מקבל דחיפה בגב מהמשענת, ותוך הרף רגע המכונית כבר לא נוסעת אלא מפליגה באיטיות.

כל עקיפה ברכב מגזע downsizing דורשת הורדת הילוך. לא כמו באלפא GTV, וודאי לא כמו בהונדה CRX, שבהן כוח המנוע מתפתח בהדרגה – עד היווצרו של צליל המתאר את זעם המנוע כאשר מחוג מד הטורים מתקרב ל-8,000 סל"ד. בלי העצירות הנדרשות על ידי הטורבו המתורבת, בלי המתנות מרגיזות ובלי קפיצות.

כמו שצריך או כלום

כך שאם אתה אוהב את המכונית ונהנה לנהוג בה בימים שאין ממה ליהנות – אז אין מקום לטענות בדבר תאבונה המוגזם לנוזל היקר. "מה וכמה למזוג לה?", שואל המתדלק בתחנה של shell. "תביא 100 אוקטן מלא, שיהיה לה לבריאות", אני עונה.

נהיגת אקו דורשת אישיות שאין לי בתחומים אלה, שהרי להשקפתי, ויתור, ולו חלקי, על הטמפרמנט של המכונית אינו מאפשר הנאה מהנהיגה עצמה. ובכל זאת, גם לי יש מרשם לחיסכון בדלק: לפי הפילוסופיה שלי, אם כבר לחסוך בדלק אז לא טיפין טיפין אלא באופן מוחלט, כלומר לוותר לגמרי על שימוש במכונית כאשר אין הכרח בו לטובת שיטת per pedes (לטינית: עבודת רגליים). במילים אחרות, אם אין כוונה לעבור ממקום למקום כדי ליהנות מהנהיגה, אז משאירים את האוטו במוסך הביתי ונוסעים ברכבת, או מבקשים טרמפ מבני בהונדה HR-V הנוחה שלו.

אגב, לאושרי, בני אוחז בדעה דומה, וכדי ליהנות מנהיגה הוא אינו מתעלל ב-HR-V, אלא נוסע מפעם לפעם בהאצ'בק שלו, שתיינית מדופלמת בזכות המנוע המושתל בה מהונדה אינטגרה R, בעל 190 כ"ס.

היום שאחרי התקווה האחרונה

יותר ויותר יצרנים מרכיבים במכוניות כפתורים למיניהם במקום הידית המסורתית של בלם היד. לדעתי זהו מהלך מסוכן מאוד. בלם יד אמור לעזור במצב חירום. כאשר הכול במכונית הולך פייפן, כאשר מת החשמל ונכבות דיודות האזהרה, בלם היד הוא התקווה האחרונה. הוא מציל אותנו כאשר הוא עשוי מוט וכבל פלדה. מנגנון חשמלי הוא אולי זול יותר מבלם היד המכני, אך חיסכון ובטיחות הנוסעים הם – במקרה של בלם היד – שני ערכים שאינם עולים בכפיפה אחת.

בלם או בלעם

באים לראשי כמה תרחישים שבהם הבלם החשמלי לא יעזור, כי הוא צעצוע מעולם משחקי המחשב:

1. אנו משאירים את המכונית על בלם יד והולכים לישון, אך במשך הלילה המצבר מתפגר בגלל קצר כלשהו. אין לנו מצבר רזרבי ואין לנו שכנים. כיצד נשחרר את בלם היד החשמלי?

2. נוסעים בכביש מהיר במהירות של מעל100 קמ"ש. בגלל קצר או תקלה (לא נדיר במכשירים חשמליים), בלם היד שלנו נכנס פתאום לפעולה על דעת עצמו – והרכב נעמד על רגליו האחוריות כמו סוס של פרארי. זה רק נשמע מצחיק.

3. נוסעים באותו כביש מהיר, ודוושת הבלם נשמטת פתאום עד הרצפה משום שנוזל הברקסים דלף החוצה. במצב כזה מומלץ להוריד מהירות בעדינות ובהדרגתיות בעזרת בלם היד, אך לבלם חשמלי אין פשרות: או בלימת חירום או כלום. ושוב המכונית עוצרת באופן פתאומי, ושוב היא נעמדת כמו סוס על רגליה האחוריות, וכמה מכוניות שנסעו אחרינו עוצרות היישר אל תוך תא המטען שלנו.

4. עקב תקלה בבלמים, מוכרחים לעצור בעזרת בלם היד – אך אנו מגלים שהבלם החשמלי מגיב באיחור לפקודה שלנו. כתוצאה, דופקים את האוטו ומבצעים התנגשות.

5. חושך, ואנו מוכרחים לעצור את הרכב בעזרת בלם היד. לצערנו, איננו יכולים לתפוס באופן אינסטינקטיבי במוט, כי במקומו מסתתר, אי שם בין המושבים, כפתור קטן. דופקים את הרכב או נכנסים בהולכי רגל.

לשלוט או להרפות

לא לכל אחד חשוב להרגיש שהוא האדון ברכבו; שהוא המחליט – כאוות שכלו או באינסטינקט חייתי – מתי להחליף הילוכים, מתי ללחוץ על דוושת הגז ומתי לעצור. כי יש אנשים שהשליטה היא בעבורם כורח, ויש כאלה שהיא לגביהם טורח. ולכן, כפי שהיצרנים יודעים להגיש לנו בחירה בין תיבת הילוכים ידנית או אוטומטית – מדוע שלא יגישו לנו בחירה כזו גם במקרה של בלם היד?

טיפ טיפה

אם הנטייה המטופשת להחליף את בלמי היד המכניים בכפתורים חשמליים תמשיך לחגוג אצל היצרנים (ראו ביקורת במדור הנוכחי), אז ילדי ילדינו רק ישמעו באגדות של סבא שבעזרת בלם יד מכני של פעם, וכעת ז"ל, אפשר היה לבצע במכונית תרגילים פוטוגניים. למשל: זריקה של ירכתי הרכב ימינה ושמאלה, ביצוע סיבוב במקום והשתתפות בתחרויות דריפט (החלקה מבוקרת ארוכה).

לי נדמה שבלי משחקים אסורים עם בלם יד נורמלי, קשה ללמוד שליטה על רכב. לפיכך, סוף עידן בלם היד המכני מסמן גם את סופן העצוב של תחרויות הג'ימקאנה

תודתי

תודה למר יוסי דה ליאון על המצגת המרגשת "צה"ל מבקר בפולין". רק נפלו בה כמה טעויות, הנה אחדות מהן: השחקנית הדגולה אידה קמינסקה לא עלתה ארצה, אלא החליטה להתיישב בארה"ב ב-1968, בעקבות גל האנטישמיות בפולין. מרק אדלמן, לוחם המרד וסגן מפקד גטו ורשה, אדם נפלא שהיה לי המזל להכירו, זכה בארץ למקומו בפנתיאון הגיבורים רק לאחר מותו.

אך חוסר דיוקים אלו אינו חשוב, לדעתי, כמו העובדה הפרוזאית המדאיגה שהעם היהודי היושב בציון ושולח משלחות לפולין, במדים ולא במדים, מזיל אמנם דמעה בטקסים לזכר קורבנות השואה, אך בו-זמנית, אותו עַם המתרגש כל כך ומבין בשואה ובתוצאותיה – משלים בשתיקה עם חוסר העזרה הממשלתית הפושעת לניצולי השואה. וזאת, למרות הדיבורים האינסופיים הנמשכים כבר עשרות שנים, למרות ועדות והתחייבויות בכתב ובעל-פה, ולמרות פיצויים בהיקף של מיליארדי אירו שהמדינה קיבלה ועודנה מקבלת מממשלת גרמניה.

מודעות פרסומת
2 תגובות
  1. יוני permalink

    יש לך טעם טוב בבעלי ארבע גלגלים וגם בבעלי ארבע רגליים 🙂

  2. נטע permalink

    אהבתי את התמונה!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: