Skip to content

טנגו שברון הלב

ינואר 25, 2012

כשאתה חוזר אל מישהי ממרחק אלפי ק"מ וחצי שנה, היכון להפתעות לא זוטרות. "את זוכרת בכלל שאת פרימיום?", שאלתי אותה

 פעם, לפני מי-יודע-כמה ועוד קצת, פרסמתי 'יומן תיקוני אלפא'. היה זה לאחר שהפכתי לבעליה המאושר של 33, וברגע ההוא נראה לי חיובי לרשום כל פעולה שלתקוותי (המלפפת את חישוביי), מחזירה את אלפא למסלול שקבעו לה הכוכבים התלויים מעל איטליה של מיכלאנג'לו, פרדריקו פליני וז'וספה רוסי. חשבתי: אביא כל תיקון לידיעת קוראים פסיכו-אופטימיים כמוני, הקונים מכונית יד שנייה מוזנחת מעט, מתחממת ללא סיבה וקופצנית בגלל בולמי זעזועים גמורים, למען ימצאו עזר בדו"ח.

אך דו"ח אלפא שלי, שהופיע בהמשכים בשולי המדור, הופסק תכף כאשר 33 שלי החלימה מהצרות שנפלו עליה במשמרת הקודמת, והחלה להתייחס אליי בהתחשבות. בתמורה לתשומת לבי ולרחיצות המבוצעות על ידי באופן אישי בשמפו ריחני, ובתמורה לחישוקים הקלים והמרשימים של אלפא ספרינט שהלבשתי עליה – היא חדלה לבקש טיפולים השואבים את כיסיי, ולשמחתי צמצמה את דרישותיה להחלפה של צמיגים, נוזלי מעצורים, נוזלי קירור, דיסקים ודיסקיות מעצורים.

כתוצאה, היא ואני הגענו להכרה שצריך להקפיא את פרוטוקול התיקונים. הרי טיפולים בסיסיים מהסוג הנ"ל היו מניבים דו"ח נטול ערך חינוכי, זולת אולי הערך "הדאגה למכונית משתלמת".

מה, ליפול באודישן?

ועכשיו יש סיבה להפשיר לחיים את יומן התיקונים של אלפא 33, כי אבא (אני) של הגברת הירוקה טס אלפי קילומטרים כדי לחזור אליה לאחר בילוי של חצי שנה אצל אחיותיה שבנכר, הונדה CRX ואלפא GTV, אשר 33 לא זכתה עדיין להכירן (וקיים חשש שהיא לא תכיר לעולם).

ודאי שיש מה לטרוח על מכונית עברייה ממוצא איטלקי כשאתה חוזר אליה לאחר ניתוק ממושך של היחסים התקינים – גם אם לא מחכה לך פרויקט שיקום רציני אלא רק זוטות ידועות מראש, כמו מילוי אמפרים שברחו מהמצבר או מילוי אוויר בצמיגים.

ובכל זאת, הפתעה לא זוטרה כל כך חיכתה לי כאשר לחצתי על דוושת המעצורים. מיד התקשרתי לפתח-תקווה, אל שלומי. "יש לי אוויר במערכת הבלמים", הודעתי בקול מאוכזב. "מתי תוכלו לטפל לי באלפא?"

למחרת בבוקר, 33 הייתה כבר על הליפט. המעצורים חזרו לתיקונם והנוזל מוטול 5.1 מילא את הצינורות – אך בהזדמנות זו, כשהמכונית הונפה, גילינו מלמטה שהגומייה של מערכת ההגה קרועה ויש להחליפה לפני הטסט השנתי, התלוי מעל אלפא כמו חרב דמוקלס. הרי זו בושה לבוא לחזי מקומפיוטסט עם מכונית שלא עוברת במכה אחת, אלא זקוקה חלילה לאודישן חוזר.

ארבע יצירות מופת: הונדה האצ'בק מפלצתית של בני בעלת מנוע אינטגרה R, הונדה CRX בעלת מנוע VTEC, אלפא GTV קשישה והונדה HR-V, כי בכל זאת צריך משהו לנסיעות נורמליות. רק לרחוץ אותן לוקח שלוש שעות

להעליב את הפרופסור?

לקחתי אותה ל'מומו' ברחוב טברסקי, מומחים לכיוון פרונט וטיפולים בהגה. גיליתי את המוסך מיד עם קנייתה של 33, כאשר החלפתי את סט בולמי הזעזועים הרגילים והעייפים שלה בקוני הספורטיביים והמתוחכמים, המאפשרים לכַוון את דרגת הקשיחות.

אלא שהפעם, מומו לא שמח לראות את 33 שלי, כי החלפת גומייה זו, הפשוטה למראה, דורשת את פירוקה של כל מערכת ההיגוי. "למה שלא תלך למישהו שבשבילו זו עבודה סטנדרטית והוא מכיר אלפות?", שאל אותי המוסכניק, ואני התקשרתי לאבי ממוסך תלתן, בעל דוקטורט בתוצרת מילאנו. אמנם לבקש את אבי – מומחה למכונאות ולאלקטרוניקה איטלקית, אחד שמדבר עם מחשבי רכב בשפתם – להחליף סתם גומייה זה כמו לבקש פרופסור לרפואה למדוד את חום הגוף. אך אני, בלית ברירה, עשיתי זאת.

יריית זהב באפלה

אך ביציאה ממוסך מומו ראיתי ממול, באותו רחוב טברסקי, שלט של זגג רכב, ונזכרתי ששמשת הנהג אינה מתפקדת, מה שמכריח אותי לפתוח את הדלת ברוחב של כמה סנטימטרים מגושמים כדי להעביר כרטיס חניה בבית סוקולוב ובכל חניון אחר. אמנם התרגלתי לכך, אך בשל סטייה זו של השמשה מייעודה הבסיסי, חדלה 33 להיות מכונית פרימיום, כפי שכיניתי אותה ברבים.

הבחירה בזגג זה התגלתה כיריית זהב באפלה. תוך חצי שעה הוחלף המנגנון והשמשה הסרבנית החלה לעלות ולרדת בלחיצת כפתור. לפחות לא אתבייש מדוקטור אבי, שמחתי.

בין שלוש אחיות

בקיצור, עילת קיומו של 'דו"ח אלפא' מגיעה שוב אל קִצה. המצבר של 33, שסבל מתשישות אמפרים, טופל עוד בלילה הראשון עם אבא; הצמיגים קיבלו את החמצן הנדרש; המעצורים חודדו כתער; השמשה הוחזרה למוטב; והגומייה החדשה במערכת ההגה לא תלבין את פני המשפחה בטסט.

וכעת מוכנה הגברת בת ה-17 ומזומנה להנעים את עיתותיי עד נסיעתי הבאה. ואז, כאשר אעזוב אותה, כל הטיפולים הללו ודומיהם לא יחדלו חלילה – אלא יתבצעו על גופן של הונדה CRX ואלפא GTV, שכעת תורן לחכות לאבא, בקור הגולה המחריד. ללא ספק, יש משהו מרתק בפרידות ובמפגשים. משהו תמיד מוקפא, משהו תמיד מופשר ומשהו תמיד משתנה. המנגנון הזה, לעולם לא מתקלקל.

קשר סיבתי או שקר סיבתי

נפל לידיי עותק ממכתב ששלח מנכ"ל עמותת אור ירוק, שמואל אבוהב, הפונה בצורה דרמטית אל יו"ר ועדת הכספים, ח"כ משה גפני. אבוהב מבקש ("באופן אישי") מגפני "לפעול למניעת הקיצוץ המתמשך בתקציב הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. קיצוץ בתקציב הבטיחות בדרכים משמעותו הוא (הטעות במקור, א"א) הרוגים נוספים בכבישי ישראל".

אינני מאמין שהמכתב של אבוהב – הנושא מסר דקלרטיבי ודמגוגי שמזכיר פניות של פוליטיקאים מתחילים לציבור הבוחרים – נכתב ברצינות. כי לפי אבוהב, קיים קשר של סיבה-תוצאה בין פעילותה של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים ובין מספר תאונות הדרכים. קביעה זו מאפשרת לאבוהב להמשיך אל הטענה לפיה משרד ממשלתי המקצץ בתקציב הרשות הלאומית – יהיה בעצם אחראי למגיפת המוות בדרכים. האם יש רגליים להאשמה מצמררת זו של אבוהב, או שמא, כפי שאני חושש, היא מצוצה רק מהאצבע?

האם לרשותו של מר אבוהב עומדות תוצאות של מחקר כלשהו המחזק את טענתו החמורה?

גפני, אל תממן את העז הזו!

פרסמתי כבר די והותר את דעתי על פעילותם של הארגון הסמי-התנדבותי אור ירוק ושל הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, כאשר גופים אלו מסרו את לפיד הלחימה בתאונות לכלכלן שיינין והוועדה שלו. כך שאינני מתכוון לחזור על עצמי, ורק אזכיר פעם נוספת שגופים אלה ממשיכים בחוסר ההתייחסות להצעותיי. לתחושתי, הם אינם דואגים באמת ובתמים למודעות המוטורית בארצנו, אינם לוחמים על כך שבעלי רכב יכירו את רכבם ויבינו אותו, ועל כך שהנהגים ילמדו לנהוג בכל תנאי הדרך ובכל תאורה, ולא רק איך לעבור טסט כדי לקבל רישיון.

עוד לא שמעתי שעמותת אור ירוק או הרשות הלאומית פעלו להקמת מסלול המאפשר פעילות ספורטיבית, שבכוחה להעלות את המודעות המוטורית של הציבור הרחב, ובמיוחד בקרב צעירים. לצידו של מסלול כזה – שבו כל נהג יוכל, תמורת תשלום סמלי, להכיר את התנהגות רכבו ואת תפקוד מערכותיו – היו יכולים לשגשג בתי ספר לנהיגה מתקדמת, כנהוג באירופה.

לפיכך, אני מציע לחבר הכנסת משה גפני לא רק לקצץ בתקציבה של הרשות הלאומית לתאונות בדרכים – אלא לחדול לחלוטין לממן ארגונים ומועצות המנופפים בדגלים חסרי כיסוי. כי המנגנון המוזר הזה, הפרזיטי בעיניי, ממשיך להתעלם בעקשנות של עז בשדה כרוב מהעובדה שהסיבה הראשית לתאונות איננה תשתית לקויה או זלזול בחוקי התחבורה, אלא מודעות מוטורית ירודה.

וכל עוד שזה המצב – אל תיתן להם, ח"כ גפני, אפילו שקל שבור אחד הנלקח מכיסנו.

טיפ טיפה

מקובל להתייחס למכוניות שזכו במבחני הריסוק בחמישה כוכבים כאל מוצר בטיחותי למדי. ואולם, אין לשכוח שמבחני ריסוק אלה מתבצעים בתנאים מבוקרים ובמהירות של כ-60 קמ"שבלבד. בניסויים שהתבצעו לאחרונה במהירות של90 קמ"ש, התגלה שהמכוניות הנבחנות לא הצליחו להגן על שלמותן של בובות הניסוי.

יוצא מזה שבתאונה ממשית, מכונית שעטורה בחמישה כוכבים אינה בהכרח ערובה לשלומנו – וזאת בניגוד למה שהפרסומות מנסות לשכנע אותנו.

מודעות פרסומת
2 תגובות
  1. יוני permalink

    שלום אדוארד
    האם תוכל להמליץ על כמה מוסכים מהוגנים? אם כבר פרסמת רשימה כזאת בעבר פיספסתי אותה, ואם לא – אני אגזור ואשמור.
    תודה

  2. אפי permalink

    זה אחד הבלוגים הטובים ברשת אם לא ה-בלוג!!!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: