Skip to content

מיומנו של במאי מתוסכל 2

אפריל 23, 2012

נזכרתי בבמאי אנדריי מונק, שנהרג בעיצומם של הצילומים לסרטו המסקרן. הזיכרון הזה הוליד אצלי מחשבה פרנואידית שאינה נובחת, אבל נושכת

אנשים רבים שהכרתי מתו בטרם עת, כפי שמקובל לומר כשמביעים תימהון זהיר על שמיא. אך מותו הטרגי והטיפשי של אנדריי מוּנְק – במאי יהודי-פולני שבלט בכישרונו הקולנועי ובאישיותו המעניינת ונשכח במשך הזמן – כפה עליי את אחת הפרידות העצובות שחוויתי. את צערי רק מגבירה העובדה שמונק נהרג בפיאט 600 הלבנה שלו, שגאוותו הייתה עליה, כמו גם העובדה שהוא בחר בי ובצלם הידוע יז'י ליטמן כמוריו לנהיגה מתקדמת.

אינני יודע מה למד מונק מחברי יז'י, אף הוא ז"ל זה זמן רב. אני, בכל אופן, ניסיתי להסביר למונק שנהג מוכרח להכיר במגבלותיו הפיזיות ולתפקד בהתאם. במקרה של מונק, מודעותו לראייה הלקויה שלו הייתה חשובה יותר לגביו מאשר בקיאות בפרטים טכניים פרוזאיים כמו החלפת הילוכים נכונה, ניגון קולח בשלוש הדוושות והחזקת הגה הגונה.

מחוץ לעיר הכול מעורער

הבה נפתח בכך, פניתי למונק, שעליך להימנע מנסיעות בפיאט מוורשה ללודז' ובחזרה. סע ברכבת, אמרתי, ותַרגל בינתיים נהיגה עצמאית ברדיוס העירוני בלבד. לצורך כך, הצעתי, הטוב ביותר הוא שתיסע אחרי מישהו מבלי לעקוף אותו, תוך שמירה קפדנית על מרחק. אם תבחר להידבק למונית, למשל, עצור כשהוא עוצר לאסוף נוסעים או לפרוק אותם, והמשך לנסוע כשהוא ממשיך.

בתור התחלה, התוויתי לחברי תוכנית אימונים, נעשה את זה לאור יום ואחר כך בערב, פעם בכביש יבש ופעם בגשם. ואל תשכח, ביקשתי את מונק, שנסיעה בכביש בינעירוני לא דומה לנסיעה בתוך העיר. אני מכיר הרבה אנשים שמתפקדים ממש טוב בתוך העיר, אך מאבדים ראש כשהם יוצאים לכביש הפתוח, במהירות אחרת מזו שאליה התרגלו.

נוסף לזה, הזהרתי אותו, כביש בינעירוני שורץ משאיות מאיימות, עליות, טפיחות רוח פתאומיות ושוליים בוגדניים. סוּר ממנו!

ספונטניות יכולה להרוג

מונק הקשיב לשיעור המבוא, הנהן למשמע העקרונות שהוצגו בו ותרגל במסירות את נסיעותיו בתוך העיר כשאני יושב לצידו, מפעם לפעם.

אך יום נמהר אחד, בתחילת שנות ה-60, הוא החליט לנסוע בפיאט שלו מלודז', שהייתה אז בירת הקולנוע הפולני, אל ורשה, ונהרג באמצע הדרך מפגיעה חזיתית של משאית.

חולשתה של המפקדת הנאצית

אני נזכר במותו של מונק בגלל מחשבה פתאומית שתוכפת עליי בימים האחרונים ומדאיגה אותי. המחשבה הזו נובעת מכך שזכוּר לי היטב שהתאונה הטרגית פקדה את הבמאי מונק בהיותו בעיצומם של הצילומים לסרטו 'נוסעת'. איזו מחשבה מטרידה הוליד זיכרון זה, ומדוע היא רודפת אותי דווקא כעת? על כך בהמשך.

קודם נספר כי סרטו של מונק, 'הנוסעת', מתאר יחסים מוזרים בין שתי נשים: האחת היא מפקדת גרמנייה במחנה המוות אושוויץ, והשנייה אסירה במחנה, ספק יהודייה ספק פולנייה. לקצינה הגרמנייה הייתה חולשה לאסירה זו, וזיכרונות המחנה חוזרים אל שתיהן שנים אחרי המלחמה הגדולה והשואה, כאשר שתי נשים אלו נפגשות על סיפונה של אוניית פאר.

הסרט מבוסס על ספר פולני נחבא אל הציבור, לא רב-מכר, כמו גם על ניסיון חייו של מונק עצמו, שאת הכיבוש הנאצי והשואה הוא עבר בפולין כיהודי נרדף.

עבר את השואה, אך לא הצליח להגיע לוורשה. הבמאי היהודי אנדריי מונק

עבר את השואה, אך לא הצליח להגיע לוורשה. הבמאי היהודי אנדריי מונק

ואף על פי כן, קולנוע ינוע

והנה, יום אחד, אין במאי. ההסרטה של 'נוסעת', שהייתה כאמור בעיצומה, נעצרה בעקבות התאונה המחרידה לחצי שנה, ואחר כך לשנה ועוד קצת, עד שעוזרו של הבמאי המנוח, לֶשֶביץ', החליט לקחת יוזמה ולהמשיך את העבודה במקומו של מונק.

בניהולו של לשביץ' החל צוות ההפקה, שחקנים, צלמים, אנשי קול וכל היתר, לצלם קטעי קישור קצרצרים לצורך העריכה, שהתבססה ברובה על הקטעים שמונק הספיק לצלם, ובמיוחד אלו המתרחשים באושוויץ.

החיים הסוערים שאחרי המוות

וכאן קרה דבר שבזמנו היה חסר תקדים בקולנוע. הסרט, שהבמאי נטש באופן פתאומי, זכה בשל כך לדחיפה אדירה. מותו הטרגי של הבמאי תפקד כצימעס דרמטי נוסף על הסנסציות הגלומות בסרט עצמו, ולכן רק הגביר את הסקרנות כלפיו. מה שהגביר עוד יותר את העניין סביב הסרט הוא הוויכוחים שהתגלעו בין חברי צוות ההפקה בנוסח "מה הבמאי מונק היה עושה, ואיך הוא היה מגלגל את העלילה".

הציבור עקב אחר הוויכוחים האינסופיים שניטשו בצוות, ובעיקר בין השחקנים הראשיים ובין הסופר-משורר שכתב את דברי הקריינות. בסופו של דבר, ב-1964, זכה הסרט 'נוסעת' בתעודת כבוד בפסטיבל קאן, וגם בפרס Firpresci (פרס עיתונאים). אגב, הביקורת, הן בפולין והן בעיתונות הבינלאומית, צקצקה שסרט הפוסט-מורטום של מונק הגיע לגבהים ושבר קופות גם בגלל מות הבמאי, ואולי אף בעיקר בגללו.

סצנה מתוך הסרט 'הנוסעת', שהושלם לאחר מות הבמאי

סצנה מתוך הסרט 'הנוסעת', שהושלם לאחר מות הבמאי

הששון שאחרי האסון

והנה, אחרי פרולֶגוֹמֶנָה (הקדמה) ארוכה מדי זו אני חש מוכן לווידוי שלי, שהוא הסיבה העיקרית, החשאית, האישית והאינטימית לכך שבאמצע האביב, חצי מאה בערך אחרי התאונה על הכביש הצר שבין לודז' וורשה, אִזכרתי במדורי הנוכחי את חברי אנדריי מונק.

נזכרתי במונק כי אחז בי החשש הפרנואידי שהמפיק הפולני של סרטי 'שועל הכסף של פליציה ט" אינו ממהר לארגן תנאים לעריכת החומר שצילמנו, שהיא התנאי להמשך הצילומים בתל-אביב – משום שהוא, המפיק, כמו כל פולני העוסק בקולנוע, מכיר על-פה את המיתולוגיה סביב הצילומים הקטועים של הסרט 'נוסעת' וסביב הפוּש הדרמטי שסיפקה לסרט התאונה של הבמאי. החשש הפרנואידי לוחש לי שהמפיק הפולני שלי מטפח בחשאי תקווה שגם לי יקרה משהו. האם זה ייתכן?

ואם המפיק אכן מטפח תקווה כזו להסתלקותי הפתאומית, יש לתקווה זו על מה להסתמך. הרי בידי הקשיש (שהוא אנוכי) נמצאים מכשירי תנועה חזקים יותר מהנהג, שהזדקן שלא ברשותו. ואם לא אירוע גרנדיוזי בדרכים – הרי קיים גורם סיכון נוסף העונה לשם ביולוגיה. אולי המפיק בונה גם עליה?

פנטזיה ממש פיצוץ

הבה נודה על האמת: מבחינתו של המפיק הפולני שלי, היעלמותי בטרם עת עשויה להיות הזדמנות פז, ממש פיצוץ. שהרי במקרה כזה, הוא לא יצטרך לשלם לבמאי את מה שההפקה חייבת לו. אם פנטזיה זו תתממש בעבורו, המפיק גם יוכל להסביר למשקיע של הסרט, מכון הקולנוע הפולני בוורשה, שההפקה נעצרה עקב עזיבתו הפתאומית של הבמאי עליו השלום, וכך לזכות בארכה לסיום הסרט, ואולי גם בתקציב נוסף.

ועוד בונוס להיעלמותי מהשטח: המפיק יוכל לגמור את הסרט איך שבא לו. והרי לא חסרים לו רעיונות מוזרים, שבזמן הצילומים היו מרימים השמיימה את לחץ הדם של הבמאי הקשיש, לפני שהוא שלח רעיונות אלו למקום הראוי להם (פח הזבל).

כך שכמו במקרה של הסרט 'נוסעת', גם במקרה של 'שועל הכסף של פליציה ט" עשוי סוף דרכו של הבמאי לשרת את הצלחת הסרט. כמובן, תוך הקפדה על טוב-טעם בניצול היחצ"ני של המוות הפתאומי.

הידד לסטטיסטיקה האלימה

ולצורך יחצ"נות פוסט-מורטום זו, המפיק יכול לצלם את השער הראשי של הטבלואיד (צהובון) ידיעות אחרונות מהשבוע (16.4), שנשא כותרת ענק באותיות שחורות: "כל שעה מת ניצול שואה אחד" (טעות הלשון במקור; נכון לומר "מדי שעה". אך נראה כי לצהובון חוקים משלו). המפיק צריך רק להוסיף "שלום, חבר".

נ"ב סודי

ובעוד המפיק הפולני תולה אולי תקווה שאסתלק בגלל מכוניותיי השובבות או בגלל גילי – הוא אינו יודע שהוא יכול לתלות את התקווה האפלה הזו בעובדה נוספת: בכך שאני זומם בסוד להגדיל את המשפוּחֶה המכנית בחצר באמצעות אחד משני דגמים אכזריים: ב-מ-וו Z3M קופה 321 כ"ס, שלא הפסקתי לחשוב עליה, או תכשיט תנועה אמיתי, פורשה 964, אמנם קשישה בת 22, אך גם היחידה בשבט ה-911 שהיא מכונית פולחן, בהיותה האחרונה שניחנה בקירור אוויר וחופשייה מאלקטרוניקה.

לדעת לבי ונפשי, פורשה 911 בגרסה הוותיקה והמטורפת 964 מגיעה לניצול שואה כפיצוי. היא יכולה להגשים גם את חלומותיו של המפיק הפולני שלי, המטפח אולי תקווה אפלה לגביי

לדעת לבי ונפשי, פורשה 911 בגרסה הוותיקה והמטורפת 964 מגיעה לניצול שואה כפיצוי. היא יכולה להגשים גם את חלומותיו של המפיק הפולני שלי, המטפח אולי תקווה אפלה לגביי

סוס בחליפה וחמור במדים

כדי שהמדור לא יסתיים בנימה פסימית, ועוד סהרורית, הנה עוד זיכרון ביעף על אנדריי מונק.

זה קרה במסעדת האמנים 'ספאטיף', אשר בשנות ה-50 וה-60 שכנה ברחוב קוֹסְצ'וּשקי בלודז'. הבמאים רומן פולנסקי ואנדריי מונק התערבו על משהו ופולנסקי ניצח. לפי תנאי ההתערבות, הבמאי המפסיד, כלומר מונק, היה צריך לשאת את הבמאי המנצח על כתפיו, וכך ללכת עימו ברחוב עד למלון גרנד, המרוחק200 מטריםמהמסעדה.

הבמאים יצאו לרחוב. מונק העמיס את פולנסקי על כתפיו והחל ללכת, אך נתקל בשוטר, שדרש ממנו שיוריד את פולנסקי למדרכה.

"מה אתה מדבר עם הסוס?", צעק פולנסקי. "אני הבעלים שלו, אני הרוכב. תדרוש ממני לרדת מהסוס שלי".

השוטר, תושב לודז' טיפוסי, כלומר נטול הומור, שלף אלת גומי והחל לחבוט במונק. "מה אתה מרביץ לסוס שלי?", צעק פולנסקי מלמעלה, ואז עצרה מול כל המהומה ניידת, ושני הבמאים הושלכו למעצר עד למחרת בבוקר.

"ישבתי מאחורי סורג ובריח עם ה'סוס' מונק, ושוב התערבנו על משהו", סיפר לי פולנסקי.

טיפ טיפה

כמו בכל העולם, גם אצלנו גדל מספר המכוניות הנוסעות על צמיגי Run flat (אל-תקר), המאפשרים לנסוע גם לאחר פנצ'ר. ואולם, צמיגים אלה מעוררים שתי בעיות: ראשית, הנסיעה בהם רכה פחות מזו שמספק צמיג רגיל; והבעיה השנייה, המיוחדת לישראל – ברגע שהאל-תקר תופס תקר על כבישי הארץ וזקוק לצמיגאי, מתגלה שאף פנצ'רייה עברית אינה מצוידת עדיין במכשור לתיקון צמיגי ה- Run flatהחדשניים. הציוד המסורתי, בנוסף ללום ולפטיש, הורס את האל-תקר משום שהוא אינו מתאים להורדת הצמיג מהג'אנט ולהרכבתו מחדש. לפעמים גם החישוק נהרס.

מומלץ אפוא לשמור מרחק מהאל-תקרים למיניהם, עד שיגיע ארצה המכשור ההולם לתיקונם.

מודעות פרסומת
One Comment
  1. אדוארד היקר,
    דווקא ה-993 (1993-1997), היא אחרונת מקוררות האוויר של פורשה, ועליה אני ממליץ בכול לב (חזקה ובטוחה מקודמתה ה-964). איחוליי בריאות והנאה.
    ג'רי

    נ"ב
    וראה בקישורים הבאים:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: