Skip to content

הכול זורם

מאי 23, 2012

בהתאם לביטוי panta rhei (הכול זורם – הזכויות שמורות להרקליטוס), הרדיוס הציוני לא נשאר סטטי, אלא משתנה בזמן שמשאירים אותו לבד

 בכל פעם שאני חוזר מחו"ל אני מגלה שההרגלים של יושבי ציון השתנו, בעיקר כאשר השהות שלי בנכר ממושכת יותר מסתם טיול לכמה ימים או שבועות.

כך קרה גם בתחילת שנות ה-90, כאשר עזבתי את המדינה לשנתיים ועוד קצת "לצורך חיפוש שורשים בפולין", כך לפחות הסברתי את הצעד הנ"ל. עם חזרתי ארצה, גיליתי שברוני הייבוא של מכשירי תנועה ליהודים הצליחו לגייס כמות נאה של כתבי חצר – ובעזרתם הנדיבה השתלטו על כלי התקשורת.

בין הכתבים שנענו בהמוניהם לציפיות היבואנים וחיזקו את מערך היחצ"נות, מצאתי לאכזבתי גם כמה מבני הטיפוחים שגדלו במגזין 'טורבו'. כמו אותו נער סימפטי שבסך הכול חתם מינוי למגזין שלנו, ובהגרלה שהתקיימה בין המנויים זכה בפיאט אונו אדומה. הוא כתב למערכת מכתב תודה שבו סיפר בהתרגשות על התקרבות ליבו לעולם הרכב, והיה זה מכתב כה אישי ומרגש, שהצעתי לנער זה להצטרף לצוות 'טורבו' ככותב מן המניין.

חנכתי לנער

"איך אני אעשה את זה?", שאל אותי חתן הפרס. "הרי אף פעם לא כתבתי מאמר כלשהו".

"פשוט תכתוב באותו סגנון שבו כתבת אלינו את מכתב התודה שלך. נסה לשחרר רגש לגבי מכוניות, נסה להבין את נפשן, שפתן ויופיין, ונתח את אופיין כפי שניתחת את האוּנו שקיבלת. אם תעשה את זה – אני משוכנע שתצליח בכתיבה", חנכתי לנער.

נער מזדקן, מה עשו לך?

לא טעיתי. הבחור הצטרף עד מהרה לקבוצת הכותבים המובילים ב'טורבו', לצד הראל ברוידא, אוהד פרנס, רם לנדס וד"ר מנדלבאום. והנה, גם בחור מוכשר זה שצמח בחממה של 'טורבו' ז"ל נמנה כעת עם להקת כתבי הרכב המטופחים על ידי ברוני הייבוא. אם מרצונם החופשי ואם בגלל כפייה עדינה, מהמקלדת של כתבים אלה בוקע קול מתקתק שערב לאוזני פטרוניהם הסמויים.

אפילו מלך היחצ"נים של פעם, יאיר ברק הגדול, שאין כבר דומים לו, לא ידע לשורר כך את תהילתן של פולקסוואגן, סקודה וסיאט, כפי שיודע אותו כישרון צעיר שגיליתי ב'טורבו'.

לוּ הייתי, לצורך הבידור, משחק איזו דמות טרגית הלוחמת נגד תופעה מביכה זו של כתבוּת חצר, ולא סתם משקיף מהצד בשעשוע סונט – הייתי כותב לאותו נער מזדקן שגדל ב'טורבו': et tu Brute contra me"" (גם אתה, ברוטוס, נגדי? – מילותיו של יוליוס קיסר לפני מותו).

פוסלים במומם

כבר התרגלתי לכך שרבים מהקולגות שלי, ובהם חברים לשעבר, משרתים את היבואנים, חלקם בגלוי וחלקם בחצי פה. וכיוון שהתרגלתי לתופעה, היא מצחיקה אותי רק במקרים מיוחדים. למשל, כאשר כתב המשרת יבואן מסוים או שניים מאשים את הקולגות שלו, המשרתים יבואנים אחרים, באותה נאמנות-יתר ממש…

משרת על רמה

אקס חבר שלי, שהכרתי כנער ירושלמי חכם חובש כיפה, נכנס יום אחד לקפה טעמון והתעניין באלפא שלי, GT ברטונה 2.0. הנער קיבל הסבר ונסיעה, נדלק על מכוניות ונשאר דלוק עליהן גם אחרי שנים, כאשר גדל והיה לפובליציסט המוביל של עיתון הארץ. עד שהוא עזב את עיתון זה כדי לשרת את היבואנים ברמה ספרותית, מעל דפיו של טבלואיד תל-אביבי עשיר.

אחר כך הוא חדל מכך – אולי משום, חוששני, שרמזתי על מנהגו הנלוז. האם עצוב לי שהאיש לא אומר לי שלום? בכלל לא.

טיסה נהימה

וגם עכשיו, אחרי שנסעתי לחו"ל לחצי שנה וחזרתי, הופתעתי לגלות תופעה חדשה בארצנו: נהגינו, שברובם הם איטיים מלידה כביכול ופוחדים מהצל של עצמם ומרגישים טוב רק בנוסעם בתוך העיר, ואם הם יוצאים אותה מעדיפים לנסוע בתוך עדר צפוף ומבוהל כמותם – עברו מטמורפוזה והפכו, בזמן שנעלמתי, לקמיקזות עבריים.

גיליתי זאת בכביש מס' 1, שבו מחסום המהירות המותרת נפל שדוד. אמנם שיטת הנסיעה בעדר נמשכת במלוא דביקותה, אך מובילי הקבוצות נוסעים עכשיו חופשי ב-140-150 קמ"ש. כתוצאה, אזרח תמים הנוסע ב-120 קמ"שנאלץ להתרגל לכך שטייסי הקרקע עוקפים אותו מימין ומשמאל כאילו היה פרה תועה שמפריעה לתנועה.

שאלתי את עצמי מהיכן הגיעו לאספלט העברי אומץ הלב והנחישות הללו, שחוץ מאשר בשדה הקרב ובזירת העסקים האכזרית, לא הבחנתי בהם במשך כל הוותק שלי ברדיוס הציוני הגאה.

פותרים את החידה

דומה כי נהגינו קראו ושמעו על המבצע להתקנת מצלמות מהירות משוכללות, שכבר פוזרו ברחבי הארץ, אך רק במספר מצומצם בינתיים, ועוד לא על כביש מס' 1 – והם פשוט מנסים ליהנות מימי פומפיי האחרונים. אותם ימים נוכחיים שבהם מגלי הרדאר, הלייזרים והאזהרות מדודה ג'-פי-אס המצויים בידי הציבור (ולפעמים גם בידינו) מסוגלים עדיין להגן עלינו מפני ידו הצדקנית של האח הגדול.

לילה לא שקט

אך אותו זלזול במהירות המותרת בכביש מס' 1, שבמשך היום נוסך בך תחושה שאתה תייר ישראלי הנוהג להנאתו בכבישים בינעירוניים באיזו מדינה אירופית – הופך לעת ערב לאֵימה ובעתה. כי אז יוצא לאור (ובעצם, לחושך) חוסר תרבות הנהיגה הדורסני של הקמיקזות, המתבטא בצורה מסוכנת ממש. וכך זה נראה:

אלו שבאור יום נסעו מהר למדי, אך הצליחו להסתדר והעפילו בעזרת השם ירושלימה – נאלצים בלילה, בדרך חזרה לתל-אביב, לחרף את נפשותיהם.

כי חלקם, בעלי ראות מוגבלת או אחוזי פחד מהנהיגה הלילית, יורדים אמנם לאט, אך מרגישים בטוחים יותר בנתיב השמאלי, בשיירה הארוכה והמוארת, שבה הם שומרים על מרחק שתי השניות המומלץ. ואולם, זהו בדיוק המרחק המאפשר למהירים מהם להידחק לרווח ה'בטיחותי' שנוצר ולהשתחל אליו בחציפות!

בתרגיל זה, הקמיקזה נכנס לרווח שתי השניות, ובולם מיד בחוזקה כדי לא להתנגש בנהג הנוסע לפניו. וגם הנהג הנעקף, המופתע מהתרגיל, בולם, כמו גם הנהגים שאחריו.

כך קורה שכל רגע כמעט נדלקים פנסי הבלימה. מישהו מנסה שוב לדחוף את עצמו לנתיב השמאלי, עד שהנהגים האיטיים מבינים את הרמז ובורחים לחושך המבלבל של הנתיב הימני, שממנו הם ניסו להימנע.

אם הדינמיקה הסואנת-אונסת הזו מתרחשת באחת הירידות, כמו הקסטל או שער הגיא, פנסי הברקסים דולקים פול-טיים-ג'וב ומסנוורים, כי נהגינו לא למדו שאפשר ומומלץ להוריד מהירות בעזרת המנוע – לפי הכלל שיורדים מההר באותו הילוך שטיפסנו עליו.

השילוש הנדוש

עוד בתחילת העליות המובילות לעיר הקודש, עומדת בצד הדרך שורת מכוניות שהתחממו. זה קורה משום שנהגיהן:

1. לא הורידו הילוך לפני העלייה ולא שמרו על הסל"דים הגבוהים (בין ערך המומנט הנקוב בספר הרכב ובין כוחו המרבי של המנוע).

2. המשיכו לנסוע בעלייה במזגן פועל.

3. ראו שמחוג החום עולה, אך לא הפעילו את החימום כדי שנוזל הקירור יצטנן ברדיאטור נוסף.

שלוש טעויות אלה הן פועל יוצא של מחדל חינוכי, פשוטו כמשמעו: בתי הספר לנהיגה בארץ חדלו, כבר מזמן ועוד קצת, ללמד את החלק הטכני של הרכב והטיפול בו.

רווח שהוא הפסד

אני מודה שלמרות הכול, דווקא נהיגה בארץ מעניקה לי חבילת סיפוק. שהרי רק אצלנו אנו מרגישים בסוף כל נסיעה כשורדים ממולחים שהצליחו להתגבר על המלכודות.

אני מודה גם שאינני מציית למשטר הקדוש של שתי שניות רווח, כי אין לי חשק להזמין משתחלים לרווח זה. גם אלפא שלי שומרת על נפשי ולא מניחה לרוצחים פוטנציאליים להתקרב לבעליה. היא עושה את זה בעליות ובמורדות, באור יום ובחושך, כאשר השטן חוגג.

מודיעין במקום רותחין

ובעיר, במקום להפגין צדקנות וללמד את מפריעי התנועה בעזרת צפצפה וצעקות, כמנהגם הנואש של אכפתניקים רבים, אני רק מחייך ומנסה לזהות את הסכנות מראש. למדתי להבחין מרחוק מי מדבר בטלפון, מי שולח סמ"ס, מי לא מאותת או מאותת הפוך ממעשיו, ובאופן כללי, מי זומם מה.

השטח מת, תחי הזהירות

כאשר אני בנתיב הימני, והנהג שלפניי מתכוון לעקוף משאית הנוסעת בנתיב האמצעי, אני לא מתפתה לעקוף אותה יחד איתו, שהרי נהג המשאית לא יקלוט במראה שלו מכונית קטנה הנמצאת בשטח המת שמימינו. גם אם הנהג שלפניי יסתפק בצפצוף כדי לשלוח את המשאית לנתיב הימני, זה עלול להסתיים באסון התנגשות איתה.

זו רק דוגמה אחת מ-101 מלכודות שיש להישמר מהן. אין לזלזל בסטטיסטיקת המקרים העגומים – הרי יש לה יכולת ביצועית מוכחת.

טיפ טיפה

לא רק השגיאות שעושה הנהג במהלך נסיעה בעלייה גורמות להתחממות המנוע. מכונית עשויה להתלהט גם בגלל מצב טכני לקוי שלה, שנגרם בשל הסיבות הבאות:

* כיוון הצתה שגוי

* תרמוסטט שאינו נפתח עד הסוף

* מצתים וחוטי הצתה שלא הוחלפו

* מסנני אוויר ודלק מלוכלכים שלא הוחלפו

* מעצורים ש'נתפסו' עקב קורוזיה שהצטברה על הבוכנות (כתוצאה, הדיסקיות לא משתחררות מלפיתת הדיסקים)

* נוזל קירור במפלס ירוד

* שמן מנוע בכמות פחותה

* לחץ אוויר נמוך מדי בצמיגים

* מטען שמכביד על הרכב

מידע בלום
במצבם האמיתי של הדיסקים והדיסקיות במערכת הבלמים אפשר להיווכח רק אם מורידים את הגלגל, שמסתיר את המערכת. ואולם, מכוני הטסטים שבודקים את מערכת הבלמים אינם טורחים להוריד גלגל, כדי לא להאריך את תהליך הבדיקה של הרכב. לפיכך, החובה לוודא שהדיסקים והדסקיות של הבלמים במצב תקין מוטלת על הנהג. אם אין ביכולתו לבדוק אותם בעצמו, עליו לגשת למוסך מדי10,000 ק"מלכל היותר

שואלים את אדוארד

עדי והב: האם יש לך עצה – האם היה ניתן למנוע את התאונה למוות שהייתה הלילה בדרך לטבריה?

משה: עקב התאונה המחרידה הלילה, שבה אובדן הבלמים גרם לשמונה הרוגים, רציתי להציע למדור 'המפתחות בפנים' שייתן מענה לנושאים הבאים:

א. איך הנהג ההדיוט ידע לזהות מבעוד מועד שהבלמים זקוקים להחלפה?
ב. מה לעשות במקרה שהבלמים לא עובדים, חס וחלילה ?

אושרה: בעקבות התאונה הנוראה שאירעה השבוע למשפחה שנהרגה בשל בלמים לא תקינים, שאלתי: מה עושים במצב שהבלמים לא עובדים לפתע? האם התשובה שונה במצבים שונים – בירידה, בדרך מהירה, בדרך מישורית, במצב של מהירות גבוהה/נמוכה?

אגב, לאור העובדה שרק הילדה שהייתה ללא חגורת בטיחות ניצלה – מה דעתך על חגורות בטיחות?

תשובה: כפי שמצוין בגוף המדור הנוכחי (שנכתב לפני התאונה הטרגית בטבריה), בתי הספר לנהיגה טועים בכך שאינם מספקים לתלמידיהם ידע טכני כלשהו. מצב זה תורם לתאונות הדרכים ובהן זו האחרונה, הקשה במיוחד, שבאחריות עליה נושא גם משרד התחבורה. הרי לפני חלוקת רישיונות הנהיגה, המשרד אינו דורש מנהגים חדשים להוכיח ידע טכני בסיסי במבנה הרכב ובטיפול שוטף בו.

התאונה לא הייתה מתרחשת, לוּ הנהג של מיצובישי גרנדיס היה יודע שאפשר להוריד את מהירות המכונית בשילוב להילוך נמוך. במיוחד לנוכח העובדה שהברקסים 'נגמרו' ארבע דקות לפני הירידה התלולה – שהות מספקת כדי לעצור את האוטו באמצעות שילוב להילוכים נמוכים, ולבסוף משיכה בבלם היד.

משרד התחבורה נושא באחריות לתאונה זו מסיבה נוספת: הוא אינו דורש ממכוני הטסט שיבדקו את מצב הדיסקים והדיסקיות – מה שמצריך את הורדת הגלגל מהרכב – במקום להסתפק רק במדידה של כושר העצירה על רולרים מסתובבים. למעשה, במצב הנוהג כיום, גם דיסקיות שחוקות ודיסקים במצב אנושים עוברים בקלות טסט, במיוחד כשהם קרים ולא נדרש מהם מאמץ ממושך.

זאת ועוד: ודאי שאף אחד לא בודק אם נוזל המעצורים הוחלף במועד, לפני שאיבד מחמת זקנה וספיחת מים את יכולתו לעמוד בטמפרטורות גבוהות.

אין כאן מקום להאשים את הנהג בחוסר ידע או באיבוד תושייה ברגעי הלחץ, אך כאשר הוא הבחין שהתאונה היא בלתי נמנעת, היה עליו לחפש דרך למיתון עוצמת ההתנגשות: למשל, להתחכך במעקה הביטחון במקום להתקיף אותו חזיתית.

טעות נוספת הייתה, כמובן, להושיב תשע נפשות במכונית המיועדת לשבעה אנשים.

לו המודעות המוטורית הייתה גבוהה יותר במקומותינו, היה מוקד 100, שדיבר עם הנהג לפני התאונה, מציע לו להירגע, לשתות כוס מים, להסיר רגל מהגז, להוריד הילוך ולמשוך בבלם היד ברגישות, כדי לא לשרוף אותו. במקום הדרכה בסיסית זו, המוקד שלח ניידת.

אך מה לנו לבוא בדרישות לפקידי ממשלה כאשר עיתונאי רכב ותיק, בעליו של אתר הרכב nectar, שאמור להתוות כאן תרבות מסוימת, מלביש על התאונה בטבריה את האידיאולוגיה השמאלנית-אנרכיסטית שלו. וכך הוא כתב: "מעניין מי מצפה מפרימיטיביים שעושים 7 ילדים שיידעו לנהוג או שיתאימו את הרכב למספר הנוסעים ושידאגו שכולם יהיו רתומים וחגורים (שלא לדבר על תחזוקה ראויה)…". ומוסיף אותו עיתונאי לגבי הנספים: "ואנשים כאלה יהיו כאן עוד מעט רוב, וכבר היום הם מנהלים לנו את המדינה".

נושא הבלמים יזכה כאן בקרוב להתייחסות מורחבת.

אברהם טל: אני מתחבר בדרך כלל למדורך, ולמה? כי אני בעליה של לנצ'יה קאפא 2,400 גיר רגיל שנת 1998 שברשותי כבר שמונה שנים. כן יש ברשותי אלפא 147 ידנית 2,000 סמ"ק שנת 2008, רכב נהדר.

לכבוד יום ההולדת ה-50 אשר יהי בקיץ אני רוצה להתחדש באלפא או בלנצ'יה. אני נוהג רק גיר ידני ולכן אין בינתיים אפשרות לקנות לנצ'יה, כי יש רק אוטומט. האם לחכות לאלפא ג'וליה או לקנות את אלפא 159 או אלפא ג'ולייטה? אני רוצה לקחת בחשבון גם את צריכת הדלק, שהיא די משמעותית היום.

תשובה: לדעתי המשוחדת, המתנה הנכונה ליומולדת היא אחת משלוש אלפות – 159, brera או GT. גם ג'ולייטה כמובן ראויה לאירוע, אך רק זו המצוידת במנוע 1,750 סמ"ק. בכל אחת מהארבע הללו אתה יכול לחכות לבריאתה המובטחת של ג'וליה המיתולוגית בעלת ההנעה האחורית, שתהווה אולי מתנה ליום הולדתך ה-60.

אגב, אני אוהב מאוד את 147 שלך וחושב שבארץ היא אינה זוכה להערכה הראויה לה.

נורית ויואל הופמן: "מומחים" מכל עבר ממליצים לא להתייחס להוראות היצרן ולהחליף שמן מנוע לעתים תכופות יותר כדי לשמור על המכונית. ברשותנו טויוטה אאוריס 2010 שעל פי הוראות היצרן יש להחליף בה שמן מנוע כל 15 אלף קילומטרים. האם אתה ממליץ להחליף לעתים תכופות יותר? ננהג על פי המלצתך.

תשובה: ההסתייגות שלי מהוראות היצרן בנושא החלפת שמני המנוע השונים קשורה בהנחיה המרגיעה לפיה מכונית יכולה להסתפק בהחלפה אחת מדי 30 אלף ק"מ. אני שייך לאסכולה של הפרנואידים הרואים בהנחיה זו מהלך פרסומי טהור. הרי כל יצרני השמן מבקשים להחליף אותם מדי שנה, מבלי להתייחס לקילומטראז'. זה נשמע אולי מוגזם במקצת, לפחות אצלנו, ארץ שבה הבדלי הטמפרטורה בין חורף וקיץ אינם תהומיים – אך אני, בכל אופן, מחליף שמן מדי שנה וחצי, אם הקילומטראז' אינו דורש זאת קודם.

נראה אפוא כי תדירות החלפה של 15 אלף ק"מ, כהמלצת טויוטה, הגיונית בהחלט. רק אל תשכחו להציץ במפלס השמן פעם בחודש לפחות.

מודעות פרסומת
להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: