Skip to content

באשר למוות

מאי 28, 2012

זיכרונות הם כמו מרפסת שתלויה באוויר בלי בניין

ויקיפדיה לוחשת לי בפולנית שזה קרה בחורף, 17 בינואר 1945. כוחות הצבא האדום שחררו אז את ורשה, ואני, ילד הגדוד, לבוש מדים שתפר לי חייט צבאי ועטוף מעיל ענק ששימש לי שמיכה, ישבתי על גג משאית שחצתה גשר קרשים צף, אשר הרוסים מתחו מעל נהר הוויסלה במקביל לגשר האבן העירוני, שהגרמנים פוצצו בתחילת המרד הגדול.

התיישבתי על גג הברזנט של הסטודבייקר במקום היחידי שאליו, כך גיליתי, לא מגיע ריחו הכבד של הדלק, שנדף מהחביות שהובילו המשאיות שלנו, הרודפות אחר הטנקים.

עברנו את הגשר ולפניי נגלתה, מתוך הערפל ומבין פתותי השלג הדק – תמונת גופתה המרוטשת של העיר. ניסיתי לנחש, לפי כיוון נסיעתנו, לאילו רחובות של ורשה שייכות ערימות החורבות, אך שום סימן לא עזר לי בזיהוי הרחובות, שאך לפני כמה חודשים רצתי בהם וידעתי על-פה לאיזו חצר להיכנס כדי להימנע ממפגש עם פטרול גרמני.

ועכשיו, רק קירות שרופים עמדו עדיין פה ושם על תילם, ולפעמים דווקא המרפסת שרדה והייתה תלויה על בלימה. עדיין. רצה הגורל שעד חזרתי זו לוורשה ההרוסה ראיתי הרבה הרוגים, אך את גופתה של העיר העירומה ראיתי לראשונה.

מדרגות לשום מקום

נזכרתי בתמונה זו קומץ שנים אחרי המלחמה, כאשר המשורר צ'סלב מילוש, עדיין לא חתן פרס נובל, כתב על נגן העומד בין ההריסות. "למי אתה מנגן, נגן בודד?/ הרי פה יש רק מדרגות בלי בית וקומות בלי נפש חיה/ – לָך אני מנגן, העיר היפה ביותר בין ערי הדמיון / והעצובה ביותר בין האמיתיות".

ורשה 1945. תושבים שנמלטו מבתיהם ההרוסים חוזרים למה שנשאר מהם. אין עוד חומות בין הגטו והצד הארי של העיר. ורשה התאחדה

הילד של החיילים

הגדוד שלי חלף את עשרות הקילומטרים של הריסות העיר שבה גדלתי ובה נסגרתי בגטו. עכשיו גם הגטו וגם ורשה כולה היו שרועים תחת אותן הריסות, ללא חומות. התאחדו.

יצאנו את ורשה והגענו לאיזה בית נטוש בפרברי עיירה, כ-50 ק"ממהבירה הכתושה. הלילה ירד. התיישבתי בין חיילים מהפלוגה שלי, שרצו לשמוע סיפורים על הגטו ועל חיי בו. היה ברור לי שמחצית מחיילי הפלוגה הרוסית-פולנית הזו הם יהודים, אנשים לא צעירים שאת המלחמה עברו בבריה"מ, שאליה ברחו מהגרמנים. אך ברוסיה הם מצאו רק כלא או מחנות עבודה – עד שגויסו לצבא ונשלחו לחזית.

עכשיו הם ישבו מולי ושאלו אותי דברים ש'יד ושם' לא ישאל לעולם. מה אכלנו בגטו כשהיינו רעבים? מים, לפחות, היו? מה לבשתם? היו לכם נרות, גפרורים? ידעתם מה קורה במלחמה? האם חשדתם שהיהודים שנגררו לאומשלגפלאץ או הגיעו לשם בעצמם נסעו ברכבות לקרמטוריום?

למרות עייפותם החיילים לא הלכו לישון אלא ישבו סביבי, מעשנים ושותים, שותים ומעשנים, ורצו לשמוע כל פרט, ולו הקטן ביותר.

מין קמע כזה

"ספר להם, ספר הכול", דרבן אותי רס"ר אדם אדלר, שהיה לי כאבא. הוא שגילה אותי משוטט באיזה כפר ולקח אותי ליחידתו. "מצאתי את בני!", הכריז אדלר למפקד הגדוד, הקצין הרוסי סא"ל סְקוֹבְלוֹב, וכך הפכתי לילד של כולם. מין קמע כזה, שלפי רס"ר אדלר, סיפוריו על הגטו ועל העינויים ועל המוות – חיזקו לחיילים את המוטיבציה. הרי חלק מהם השאירו בפולין הכבושה את משפחותיהם, את הוריהם, את נשותיהם ואת ילדיהם מבלי לדעת מה קרה איתם.

בגלל זה, כשהם שמעו אותי מספר על משפחתי ועל מאורעותיי במלחמה, עמדו דמעות בעיניהם.

 גרמנים לא מצוחצחים

 עברו כמה ימים, ושיירת המשאיות שלנו, סטודבייקרים אמריקניות וזילים רוסיות, הגיעה לעיירה הטובלת בתוך יערות, מקום פסטורלי   כזה, שם איזו יחידה רוסית העבירה לפלוגה שלנו כמה-עשרה שבויים גרמנים. "תשמרו עליהם", ביקשו הרוסים ונעלמו.

הסתכלתי בשבויים גרמנים אלו, רובם מבוגרים, עקומים משהו, חלקם פצועים. הם בכלל לא היו דומים לגרמנים המצוחצחים, האלימים והצווחניים שראיתי בגטו, ואחר כך ברחובות הצד הארי של ורשה. אלו שקיבלנו לשמירה לא היו מגולחים, מדיהם היו קרועים, ולולא הפחד החייתי שהתרוצץ בעיניהם הייתי אומר שהם בסך הכול דומים לחבריי החיילים, שאף הם, כמו הגרמנים, היו עייפים עד קצה גבול היכולת.

מלפרטה

הבנתי מה ראיתי ומה קרה רק כעבור שנים רבות, כאשר קראתי את הספר 'קאפוּט' של קורט מלפרטה – איך אומרים, מורי ורבי? – שהמציאות אצלו מציאותית יותר מאשר המציאות עצמה. כבר הרבה זמן אני מנסה להעתיק מסופר איטלקי ענק זה, ולא מצליח.

השבויים הגרמנים הוכנסו לחדר שבו התנחלה הפלוגה שלנו. החיילים פתחו איזה מכסה מרובע ברצפה. היה שם למטה מרתף חשוך, והגרמנים נכנסו לתוכו בזה אחר זה, ללא התנגדות, ורק לאחר זמן מה החלו לצעוק "wasser wasser". מישהו מאיתנו פתח שוב את המכסה למרתף ושפך על ראש הגרמנים דלי מים. הם השתתקו.

למחרת בבוקר

קמנו בבוקר ולא ידענו מה לעשות עם שבויים אלה. הרוסים לא באו לחקור אותם, ואנו צריכים לצאת לדרך. לקחת את השבויים יחד עם חביות הדלק אסור, הם עוד יציתו אותן; ולהשאיר אותם ללא שמירה, גם אי אפשר. בקיצור, גורלם נחרץ, ולא רציתי לחשוב על זה כאשר חבריי הוציאו אותם מהמרתף, נתנו להם מים ולחם ולקחו אותם.

"בוא איתנו", אמר לי אחד החיילים, ועוד כמה אחרים חזרו כדי לשכנע אותי. "מגיע לך לירות בהם", אמרו, "אחרי כל מה שעברת". אך אני רק התיישבתי על המיטה וסירבתי לצאת איתם אל היער.

קבר אחים שלי

אחר כך עלינו למשאיות והמשכנו מערבה. באיזה צומת דרכים, בתוך סופת שלג סוערת, עמדה חיילת רוסייה. היא חייכה והניפה דגל אדום קטן המצביע על הדרך שלפנינו. "שם ברלין, שם", צעקה.

משאית סטודבייקר אמריקנית, שעליה ועל אחותה הרוסית זיל למדתי לנהוג. בגלל הדרישות של מפלצות אלה, עד היום אני מחליף הילוכים בשיטת הדאבל קלאץ'

אך בדרך עברנו בעיר הנמל הגרמנית קולברג, שם הפלוגה שלי מצאה עצמה מכותרת גרמנים. חלק מהמשאיות שלנו נשרפו בפיצוצים. רצנו ברחוב, בתוך עשן וירי מכל הכיוונים, עד שפרצנו לאיזה בית שבקומה העליונה שלו לחמו גרמנים, זרקו רימונים וירו.

אותי סגרו החיילים על מפתח באיזה חדר. מצאתי מיטה גרמנית ושכבתי בה עם התת-מקלע פֶּפֶּשָה שלי, האמא הרוחנית של העוזי. שחררו אותי אחרי כמה שעות. היה כבר בוקר, ובאיזו גינה נערך טקס קבורה מעל קבר אחים. סא"ל סקובלוב דיבר ברוסית על גבורתנו בשם סטלין. החיילים ירו לכיוון השמיים, ואני בכיתי כאשר טרקטור קטן שפך אדמה גרמנית על גופותיהם של שליש מחיילי הפלוגה שהייתה לי בית. עפר הושלך על פניהם הבלתי מגולחות של חבריי המבוגרים – רוסים ופולנים, חלקם יהודים – שאותם לא אשכח לעולם.

אתם שאלתם

עדי והב, משה, אושרה וקוראים אחרים שאלו כיצד ניתן היה למנוע את התאונה של משפחת אטיאס בטבריה:

תשובה: את דעתי הבסיסית פרסמתי עוד בשבוע שעבר, ואין לי בעצם מה להוסיף זולת כמה נקודות שרשמתי ב'טיפ טיפה' הנוכחי.

עברו כשבוע וחצי מהתאונה המחרידה, ועודני נחרד מצירוף המקרים הטרגי שהוביל למותם של שמונת בני משפחת אטיאס. תאונה זו חוללה זעזוע ציבורי רחב וכאב אמיתי גם בקרב אנשים חילונים בעלי לב יהודי, אך חשפה גם התבטאויות מכוערות, מפחידות, נאו-נאציות באופיין (ושמא נאציות אשכרה) שנשמעו אצלנו בעברית מכיוון השוליים.

עורך אתר 'נטקאר', שכתב על התאונה בנוסח 'מיין קאמפף' ("מעניין מי מצפה מפרימיטיביים שעושים 7 ילדים שיידעו לנהוג או שיתאימו את הרכב למספר הנוסעים ושידאגו שכולם יהיו רתומים וחגורים, שלא לדבר על תחזוקה ראויה. ואנשים כאלה יהיו כאן עוד מעט רוב, וכבר היום הם מנהלים לנו את המדינה") – זכה בתמיכת מאמיניו, שבסעיף שנאת חינם הלכו אחר הגורו שלהם רחוק עוד יותר, עד הצעת פוגרום כמעט.

בגלגולו הקודם, עורך 'נטקאר' זה כתב במגזין 'טורבו' ז"ל ש"התורים לתחנות הדלק מזכירים לי תורים לקרמטוריום באושוויץ". מה אפשר לצפות, אפוא, מדמות חינוכית זו? אתם הופתעתם מפרשנותו הגסה של האיש (ותלמידיו) באשר לתאונה. אני לא.

אני תקווה שתאונה זו תשכנע את משרד התחבורה להרחיב את תוכנית לימודי הנהיגה בסעיפי מבנה הרכב, השימוש בו ואחזקתו. נראה לי תמוה שראש אגף התנועה במשטרה, ניצב ברונו שטיין, שהתראיין ל'דה מרקר' (29.5.2012) בנושא תאונות הדרכים – לא אמר מילה על האנאלפביתיות של נהגי ישראל בכל הקשור לידע בסיסי על המנוע, השלדה, תיבת ההילוכים ומערכת המעצורים.

הזוג הצעיר: ברשותנו אופל קורסה ידנית שנת 1996 שעשתה כ-240 אלף ק"מ. אנחנו זוג לפני ילדים ונוסעים בעיקר בתוך העיר (הבירה). פעם בחודש בערך יש נסיעה ארוכה. צריכת הדלק בתוך העיר עומדת על כ-11 ק"מלליטר, ובנסיעות בין עירוניות היא יורדת ל-15 ק"מלליטר. הקילומטראז' החודשי הוא אלף ק"מ. יש בלאי סביר של חלקים, אך בלי עין הרע האוטו לא נתקע עד כה, והוא מטופל היטב אצל אדם שאנחנו סומכים על יושרו. הבעיה היחידה היא המזגן, שאינו מקרר מזה זמן רב, וחברנו בעל המוסך אמר שצריך ללכת לתיקון אצל "מזגניסט". אחי-גיסי חובב המכוניות חושב שכדאי למכור את המכונית כיוון שלטענתו המכוניות החדשות בטוחות יותר, והוא אף הציע שנרכוש אותה המכונית, אך מדגם חדש יותר, בשל התוספת של כריות האוויר וכו'. אנחנו חשבנו פשוט לתקן את המזגן, גם אם התיקון יהיה יקר יחסית, במקום לרכוש מכונית חדשה. כמו כן, יש לנו חשש לעבור לרכב שכולל מחשב, שנראה לנו עדין יותר ומתקלקל ביתר קלות. האם לדעתך השיקול של הבטיחות קיים כאן? האם אפשר פשוט לתקן את המזגן ולהמשיך ליהנות מן המכונית?

תשובה: גם אני נגד גירוש מכונית חסכונית ואמינה. הצעתי היא לגשת מהר ככל האפשר למכון מזגנים ולבדוק את מצב הגז הנמצא (או נעדר) במערכת. הוספת גז אינה עניין יקר (100-150 שקלים). לעומת זאת, נסיעה בלי גז גורמת להרס המדחס (קומפרסור), כי גז המזגנים מעורב בשמן שתפקידו לסוך את המערכת.

מדחס חלופי הוא כבר עסק רציני יותר משטר של 100.

ורדית: אנחנו מחפשים רכב משפחתי עם מקום לשני כיסאות בטיחות מאחור. התקציב שלנו הוא עד 60 אלף שקלים. חשובים לנו אמינות, חיסכון בדלק ובטיחות. השימוש ברכב לא אמור להיות יומיומי, אלא לנסיעות להורים ולסידורים.

נשמח לרכב ידני, אבל הבנו שקשה למצוא במחירים האלה ולכן אפשר גם אוטומטי. על איזה רכב אתה ממליץ? האם הקורולה הרובוטית מומלצת?

תשובה: בסכום שאתם מוכנים לשלם קיים היצע רחב של מועמדות, מפירמות שונות אך דומות בסך הכול. לפי פילוסופיית הקנייה שלי, יש לחפש אחת שהיא בעלת קילומטראז' נמוך והייתה בידיים טובות.

אין כל מניעה לקנות קורולה רובוטית. הצריכה שלה חסכונית אף שהיא חצי אוטומטית, והיא גם נוחה ואמינה.

אברהם טל: אני מתחבר בדרך כלל למדורך, ולמה? כי אני בעליה של לנצ'יה קאפא 2,400 גיר רגיל שנת 1998 שברשותי כבר שמונה שנים. כן יש ברשותי אלפא 147 ידנית 2,000 סמ"ק שנת 2008, רכב נהדר.

לכבוד יום ההולדת ה-50 אשר יהי בקיץ אני רוצה להתחדש באלפא או בלנצ'יה. אני נוהג רק גיר ידני ולכן אין בינתיים אפשרות לקנות לנצ'יה, כי יש רק אוטומט. האם לחכות לאלפא ג'וליה או לקנות את אלפא 159 או אלפא ג'ולייטה? אני רוצה לקחת בחשבון גם את צריכת הדלק, שהיא די משמעותית היום.

תשובה: לדעתי המשוחדת, המתנה הנכונה ליומולדת היא אחת משלוש אלפות – 159, brera או GT. גם ג'ולייטה כמובן ראויה לאירוע, אך רק זו המצוידת במנוע 1,750 סמ"ק. בכל אחת מהארבע הללו אתה יכול לחכות לבריאתה המובטחת של ג'וליה המיתולוגית בעלת ההנעה האחורית, שתהווה אולי מתנה ליום הולדתך ה-60.

אגב, אני אוהב מאוד את 147 שלך וחושב שבארץ היא אינה זוכה להערכה הראויה לה.

נורית ויואל הופמן: "מומחים" מכל עבר ממליצים לא להתייחס להוראות היצרן ולהחליף שמן מנוע לעתים תכופות יותר כדי לשמור על המכונית. ברשותנו טויוטה אאוריס 2010 שעל פי הוראות היצרן יש להחליף בה שמן מנוע כל 15 אלף קילומטרים. האם אתה ממליץ להחליף לעתים תכופות יותר? ננהג על פי המלצתך.

תשובה: ההסתייגות שלי מהוראות היצרן בנושא החלפת שמני המנוע השונים קשורה בהנחיה המרגיעה לפיה מכונית יכולה להסתפק בהחלפה אחת מדי 30 אלף ק"מ. אני שייך לאסכולה של הפרנואידים הרואים בהנחיה זו מהלך פרסומי טהור. הרי כל יצרני השמן מבקשים להחליף אותם מדי שנה, מבלי להתייחס לקילומטראז'. זה נשמע אולי מוגזם במקצת, לפחות אצלנו, ארץ שבה הבדלי הטמפרטורה בין חורף וקיץ אינם תהומיים – אך אני, בכל אופן, מחליף שמן מדי שנה וחצי, אם הקילומטראז' אינו דורש זאת קודם.

נראה אפוא כי תדירות החלפה של 15 אלף ק"מ, כהמלצת טויוטה, הגיונית בהחלט. רק אל תשכחו להציץ במפלס השמן פעם בחודש לפחות.

טיפ טיפה

* אלף מומחים פרסמו המלצות מה לעשות כאשר מאבדים את המעצורים, אך לא כולן ראויות בהכרח לאימוץ. כזו היא העצה "לשלב להילוך הכי נמוך שיש" – מה שמסוגל לגרום תקלת מנוע מיידית כשחגורת הטיימינג תקפוץ על גלגלי השיניים.

* יוצאת דופן היא בדיקה מצולמת שערך יואב קווה: המיניוואן שהוא נהג לא עצרה בעזרת תיבת ההילוכים ובלם היד לא עזר. בקיצור, הוכחה שתיבות הילוכים ידניות עומדות במבחן חירום זה טוב יותר מהאוטומטיות, במיוחד כשבודקים רכב כבד יחסית המצויד במנוע חלש.

* מדאיגה טענתה המיידית של המשטרה, לפיה מעצורי הגרנדיס (של משפחת אטיאס ז"ל) לא פעלו משום שהיו שחוקים. איך הגיע הבוחן המשטרתי למסקנה זו, אם הרכב נשרף לחלוטין? עוד טענה המשטרה שהנהג נסע ב-130 קמ"ש. על סמך מה נקבע כך? הרי עקב ההפסקה בפעולת המעצורים לא נותרו סימני בלימה על האספלט. המשטרה גם לא ערכה סימולציות, לא על הכביש ולא על המחשב.

* טענה נוספת שנשמעה היא שדוושת הדלק של הגרנדיס נתקעה והותירה את המנוע בסל"ד גבוה, בדומה לשמועה סביב סיבת התאונות של הטויוטות בארה"ב. אם יש ממש בחשד זה, ואני די ספקני, ובתרחיש הדמיוני הזה אנו נגלה שאף כי עזבנו את דוושת הדלק המכונית עדיין דוהרת – תגובתנו המיידית צריכה להיות שילוב מוט ההילוכים למצב ניוטרל, ואז לחכות שהמכונית תוריד מהירות ותעצור. גם אם נשארים בהילוך כלשהו, כלומר לא מעבירים לניוטרל – אפשר לעצור את הרכב המורד בעזרת המעצורים. כל אחד מסוגל לבדוק זאת בקלות, אם במהירות של100 קמ"שואף יותר הוא ימשיך ללחוץ על דוושת הדלק, ובו-זמנית (ברגל שמאל) הוא ילחץ בחוזקה על דוושת הבלמים. עוד לא נתקלתי במכונית שתרגיל זה לא עזר לה, כלומר לא עצר אותה.

* אגב, שיטה זו של לחיצה בו-זמנית על דוושת הגז ודוושת הבלמים היא תרגיל פופולרי מאוד בנהיגה תחרותית, משום שהוא מאפשר לאזן בסיבובים בין כוח המנוע ואחיזת הכביש. למשל, בכניסה לסיבוב, בעזרת הבלמים מצמידים את חרטום הרכב לקרקע – והמנוע עדיין מושך קדימה, רק ללא תת-היגוי.

כדי לקנות שליטה בשיטה זו, יש לתרגל תחילה שימוש בדוושת הבלם ברגל שמאל. לולא הייתי צנוע, הייתי מעיר כאן ששיטה זו סייעה לי לנצח (בהונדה CRX ועם בני כנווט) את ראלי העיתונאים הבינלאומי המאורגן על ידי הפולנים בהרים, על מסלול אליפויות אירופה.

* לפני שהתגלה שהתאונות המיוחסות לטויוטות בארה"ב הן למעשה תוצאה של טעויות אנוש, נטען כי האלקטרוניקה המשוכללת השולטת בטויוטות החדשניות היא מקור כל הרע: היא לא אפשרה להעביר את מוט ההילוכים למצב ניוטרל, לא אפשרה שימוש במעצורים, וגם לא הניחה לנהג לכבות את המנוע. לגרנדיס אי אפשר להדביק אשמה דומה, משום שהיא אינה מודרנית עד כדי כך. יש לה אמנם מחשב רכב, כמו בכל מכונית בעלת הזרקה, אבל מערכותיה עדיין לא פועלות בקונספירציה ולא מקיימות ביניהן קשרים מפחידים מאחורי גבו של הנהג.

* נשארת ההיפותזה שלי, לפיה שמן הברקסים בגרנדיס של משפחת אטיאס ז"ל לא הוחלף, ועל כן הוא פשוט רתח, ונבצר ממנו למלא את תפקידו בעצירת הרכב. האם מישהו יבדוק חשד זה?

מודעות פרסומת
5 תגובות
  1. יוחאי permalink

    ואי אפשר לשכוח את הדאבל קלאץ' עליו כתבת פעם

  2. שרית טינרי permalink

    כמה עצוב, כמה יפה אתה כותב.
    תודה רבה.
    (ואולי תעשה מזה סרט…) (?)

  3. יחיאל בלוראי permalink

    אדוארד שלום אתה פשוט נפלא חבל שאין עוד הרבה אנשים כמוך במדינה
    אני נמנה על קוראיך הקבועים עןד מימי טורבו
    ברשותי ספארי שנת 97 שעשתה 120אלף בלבד לאחרונה הרכב פשוט מגמגם כלומר המנוע לא עובד עגול במיוחד בנסיעה מחוץ לעיר והאצה וכשהרכב עומד יש ריח חריף של דלק שרוף או דלק בכלל מהאגזוז שמתי k 44 כמנהגי אך זה לא ממש עזר יש לציין כי החלפתי חוטים לפני כמעט שנה ןפלגים לפני שנה וחצי הרכב נוסע עשרים קמ ביום בערך גם מחוץ לעיר
    אנא עצתך האפ ללכת למכון הזרקה? או שמה להחליף פלגים שזה
    עסק די יקר האם יש כוון הצתה ברכב או שצריך לחבר אותו למחשב
    בכדי לאבחן התקלה לפי נסיונך
    אודה לתשובתך
    יחיאל
    רמת גן- חולון

  4. נועם permalink

    עצוב ומרגש מאד

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: