Skip to content

אהבה היא קרב עתיק

אוגוסט 31, 2012

ההתעללות שלי בבווארית היא חלק בלתי נפרד מיחסינו

בדיוק נפרדתי לשלום מהתיאוריה כאילו אפשר לזהות מראש כל תקלה הנופלת על המכונית ולתפוס אותה עוד לפני הנחיתה, במקום לחכות לה בחיבוק ידיים.

מתי שיניתי את דעתי? הרי עד לא מזמן, ולמעשה, עוד בשבוע שעבר, החכמולוג שבי התיישב לו עם המקטרת (שגם ממנה הוא הספיק בינתיים להיפרד), והמליץ שוב לכל דואג ולכל דואגת להטות אוזן מושכלת לקולות הבוקעים מרכבם כדי – כך הוא כתב בזחיחות פדגוגית – להבחין בצלילים חדשים ולחקור מהיכן הם מגיעים, וכך לגלות את התקלה המתקרבת עוד באִבָּה.

אמנם תיאוריית 'האוזן הקשבת' עודנה בתוקף ועודנה מומלצת, אך המציאות המנוולת, האנטישמית מלידה, הפתיעה אותי והוכיחה שאוזן קשבת לא תמיד עוזרת. וכדי שההפתעה תהיה מושלמת, את התקלה הפתאומית ששום צליל לא צייץ אזהרה לגביה, סיפקה לי דווקא הצעירונת שבין בנותיי, ב-מ-וו Z3M, האוחזת בגיל בת-מצווה ובקילומטראז' סמלי (130 אלף קילומטרים שוויצריים).

מבצע הצלה בעליית גג

בחרתי בבווארית כדי להפליג לוורשה לאיזה מפגש לצורך אישוש העסקים הקולנועיים שלי. סיפרתי לאיש שפגשתי, המנוסה בענייני פוסט-הפקה, שעורך הסרט שלי, יארק קמינסקי, ברח כי לא קיבל כסף, ושאני יושב כעת על העריכה עם בני, שלמד עריכת סרטים באקדמיה לקולנוע של לודז', והוא ממש טוב בזה. אנו מנסים לערוך את הסרט בכוחות עצמנו, בעליית גג, בעזרת חומרי גלם שתחת התמונות שלהם רצים מספרים של 'טיים קוד'. את החומר המקורי של ההסרטה שומר המפיק המנוול במשרדו ואינו מוכן למוסרו לידינו.

בכל אופן, סיפרתי לבן שיחי, המטרה שלנו היא להשלים את גרסת הבמאי כדי להציג אותה מול הספונסר של הסרט, הקרן הפולנית הממלכתית לקולנוע, ואולי להקרין אותה בסינמטק התל-אביבי לחברים ולקוראי המדור שהביעו עניין ב'שועל הכסף של פליציה ט".

גרמנייה זקופה להכעיס

סיפרתי גם לאיש מולי, המנוסה בהפקת סרטים וגם צופה לא רע, כמה פרטים ממרתון העריכה של בני ושלי, ואחרי קפוצ'ינו ותדרוך חשוב שקיבלתי ממנו, נפרדנו. ניגשתי לבווארית שחיכתה לי בחניה, אך במקום לפתוח תא מטען (בנפח צנוע של 220 ליטרים), הזזתי קדימה את משענת הגב של מושב הנהג, כדי להניח את הירחון 'טופ גיר' ועוד משהו במשטח הצר שמאחורי הנהג. המשענת זזה קדימה, כבקשתי, אך להפתעתי המושלמת היא סירבה, בעקשנות גרמנית, לחזור לזווית נורמלית, ונותרה תקועה ב-90 מעלות. פניות מילוליות (קללות) ומשחק עם הידית שאמורה לשנות את הזווית לא שינו דבר.

אמנם אני אוהב שמשענת הגב זקופה ב-90 מעלות, נוסח ראלי – אך במכוניות אחרות, ולאו דווקא ב-Z3M. הסיבה: בבווארית זו זווית חדה של משענת הגב בלתי רצויה בעליל, משום שהיא דורשת להרחיק את המושב כולו מההגה, ואז שתי כפות רגליי אינן מסוגלות לדרוך כראוי על שלוש הדוושות. הפתרון היחידי: לשבת באף צמוד לגלגל ההגה, תנוחת ההשתנעות החביבה על תושבי ציון בשנות ה-70 המוקדמות.

נכדת הצוררים הסוררת

תשמעי, אמרתי לבווארית בנאום קצר. תושבי הפלנטה שלנו, כולל סין וחצי ארה"ב, טוענים שהגרמנים הם כאלה סוּפר-היפר, ובכלל אִיבֶּר אָלֶס, ושהכול הם עושים הכי טוב, החל בהרכבת מכוניות וכלה באיך להיות גרמנים. אבל אם זה נכון, איך זה שמשענת הגב שלך התחרפנה פתאום ואינה מוכנה לשרת ניצול שואה, שקנה אותך כפיצוי על מעלליהם של אבותייך הרוחניים, הנאצים? אנו רק נגיע הביתה, לכלים, כולל פטיש חמש קילו, ואת תשלמי לי על סירוב הפקודה הזה.

אך גם האיום הברוטלי לא הועיל.

התעללות בּוֹנָה

בדרך חזרה הביתה ישבתי צמוד להגה וחשבתי איך לפרק את המושב, שתחתיו רוחש מספר רב של חוטי חשמל השייכים למנועים שמזיזים את מושב הנהג קדימה ואחורה, למעלה ולמטה, ועוד מחממים אותו בחורף. ודאי שכל בעלים שפוי של בווארית היה מוסר את המורדת לידי מוסכניק. אך לא אני, כי ההתעללות שלי בגרמנייה היא חלק בלתי נפרד מיחסינו.

נכנסנו לחצר, הזזתי את המושב אחורה כדי לשחרר את הברגים שמצמידים את המסילה לרצפה, ובאותה שיטה פתחתי גם זוג ברגים בחלקו האחורי של המושב. לא פירקתי שום כבל חשמל, רק שלחתי את ידי לגָחון של המושב והחזרתי למקומה איזו חתיכת פלסטיק ששיבשה את פעולת הידית המכוונת את משענת הגב.

עשר דקות עבודה, כולל ההרכבה החוזרת של המושב.

המשענת הבווארית לא רצתה שאחוש בנוח ב-Z3M. הבנתי את הרמז

מזור מזורז מדי

בזמן התיקון, עדכנתי את הבווארית בחביבוּת-לאיד שהגרמנים אינם בהכרח weltklasse, כפי שמקובל לחשוב בעברית. די להזכיר שבאולימפיאדה האחרונה בלונדון, ייצג את דעתנו על הגרמנים לא רק מטען הזיכרונות של ניצולי השואה, אלא גם הספורטאי סטפן פק, שקפיצתו הרשלנית למים הייתה ללהיט אינטרנטי. ועכשיו את, עם משענת הגב התקועה שלך. אף איטלקייה או יפנית לא עשו לי דבר כזה, תתביישי! גערתי בבווארית.

לאמיתו של וידוי, כעסתי על Z3M פחות על הקלקול ויותר משום שהתכוונתי לבצע בה תיקון מעניין, מסובך, דורש מחשבה נוסח ברידג' – מסכת ניחושים מה האויב מכין לי, מה הוא זומם. לכן, הקלוּת המעצבנת של התיקון אכזבה אותי עמוקות.

התפקע מכעס, פשוטו כמשמעו

אמרתי לבווארית את מה שאמרתי, וכדי לא לפספס הזדמנות לתקן משהו בכל זאת, לקחתי ארגז כלים וניגשתי לאלפא GTV. מזמן כבר תכננתי לנקות את זוג המאיידים הכפולים שלה. פתחתי את המוסך שבו היא מנמנמת, הוצאתי אותה לאור יום ואל הגינה המוריקה, משכתי בידית בלם היד – וגיליתי שאין בלם! נקרע הכבל הנחבא תחת הרצפה.

מותר לו, לכבל זה, להיקרע, הן מחמת גילו המופלג (28) והן מחמת כעסו. הרי הוא ראה שהחלפנו את כל צינורות המעצורים ואליו לא הגענו, ובכך הסגרנו אותו לחלודה אכזרית. וכך הוא לימד את אבאל'ה לֶקַח, ונקרע סתם כך מבלי לספק שום אות צליל המתריע מפני העתיד לקרות.

תובנות מגיחות מתחת לגחון

אלפא עולה על מגביהות. אני שוכב תחתיה ומרכיב את כבל הבלם החלופי, מנסה להפסיק לחשוב על העריכה. האם לפתוח את הסרט בתמונה של מיכאל בן העשר האומר למסרטה: "לא תיארתי לעצמי שפעם, כאשר אהיה זקן, יעניין אותי למה אמא שלי לקחה לגטו דווקא את שועל הכסף שלה".

אולי בריא יותר לחשוב תחת האלפא על הפתעות בנוסח – כמה הייתי טמבל כאשר האמנתי לאזהרות מקצוענים ופחדתי לנהוג בגשם על צמיגי חצי סליקס טויו R888. הטעות התגלתה במלוא הדרה העלוב כאשר טיילתי רחוק מהבית בהונדה CRX, ותפס אותי גשם בעודה לבושה ב-R888. או אז התגלו הסליקסים המושמצים כבלתי "בוגדנים", כאזהרת הירחונים, וכבלתי מסוכנים כל עיקר. אין איתם תת-היגוי על כביש רטוב, והורדת גז בסיבובים אינה גורמת היגוי-יתר!

בכמה עוד הפתעות העושות צחוק מהסטיגמות המקובלות – אספיק עוד להיווכח?

מהנאצים באהבה

והאם משהו יכול להפתיע אותי יותר מההתפעלות והאופוריה השוררות בארץ בעקבות הגילוי שגרמנים צעירים שסביהם, ואף אבותיהם, לקחו חלק בהשמדת היהודים – סובלים כעת מנקיפות מצפון? צאצאי נאצים אלו התגייסו לפעילות חברתית למען ניצולי שואה. הם מבקרים את הניצולים בבתיהם, מצלמים אותם ומראיינים אותם.

אין ספק כי בעבור חלק מניצולי השואה הקשישים, הביקור של הגרמנים הצעירים, ואפילו הם 'גרמנים טובים', הוא עדיין טראומה. בכל אופן, נראה לי נכון יותר שההתעניינות בניצולי השואה – התעניינות שהשלטון הישראלי מסייע בארגונה ומקדם בברכה (ברכה היסטרית אפילו, כשמדובר בח"כ ליה שמטוב, סגנית יו"ר הכנסת) – תגיע מצידו של הנוער הישראלי, ולא מצד צאצאי הפושעים. ואגב, אני מריח כאן אינטרסנטיות של עמותות ישראליות למיניהן שצצו לצורך העניין – אך לא זה מה שמטריד בנושא הזה.

הייתי ממליץ לגרמנים אחוזי מוסר הכליות לשמור מרחק מניצולי השואה הנושמים עדיין בארץ, שסבלו ועדיין סובלים מספיק. האורחים היקרים מגרמניה היו עושים טוב יותר, לוּ היו מצלמים ומראיינים לצורך ההיסטוריה את אבותיהם וסבותיהם, שרבים מהם בחיים עדיין. במקום לתעד ניצולי שואה, מוטב שהגרמנים הצעירים יתעדו את אבותיהם וסביהם. שישאלו אותם מה הם חושבים, בדרך לגיהנום שמחכה להם, על פעילותם לשעבר ב-NSDAP, בגסטאפו, באס-אס ובוורמאכט. מה יש להם להגיד? האם פושעים אלה מתביישים באמונתם העיוורת בדעות פשיסטיות ובחלקם בשואה? האם הם שופכים אפר על ראשם, או אולי מתגאים במעלליהם?

הציפור הכחולה: מקובל לחשוב שאחרי מלחמת העולם השנייה הצרפתים בנו רק מכוניות שימושיות, כמו סיטרואן דה-שבו ורנו 4CV. והנה, Delahaye הכחולה מדגם רואדסטר S175 מוכיחה אחרת. מכונית זו, שהופיעה בתערוכת פאריס 1949, הפכה כרטיס ביקור של ארט-דקו במכוניות. הגלגלים מוסווים תחת שמלה של פח, ההגה שקוף, ולא חסרות נגיעות של בארוק וכרום. כל זה זיכה את הרכב, המצויד במנוע שישה צילינדרים בנפח 4.5 ליטרים ו-165 כ"ס, במקומות ראשונים בתחרויות יופי.

Delahaye מדגם זה יצאה ב-51 עותקים, שאחד מהם (בתצלום) קנתה דיאנה דורס, שחקנית בריטית שכונתה "מרלין מונרו האנגלית". השנה, החליפה שוב מכונית זו את בעליה. הקונה שילם תמורתה במכירה פומבית 3.3 מיליון דולר

שואלים את אדוארד

יצחק בר-און, רחובות: נס גדול קרה לבתי. בדרכה הביתה למבוא-חורון, ממש מול הכניסה לפארק קנדה, היא התנגשה בקיר והתהפכה – ארבעה גלגלים למעלה. הרכב, מדגם פיז'ו 206, טוטל לוסט. למזלן, בתי ונכדתי בת השנה היו חגורות. הנכדה יצאה ללא שריטה ובתי עם תפרים במרפק. שאלתי אליך: המלצה לרכב בינוני-קטן, אך הכי בטיחותי שקיים בשוק!

תשובה: בזמן האחרון, כמעט כל המכוניות הבינוניות זוכות בחמישה כוכבים במבחני הריסוק, כך שקשה להצביע על דגם מסוים המתבלט בבטיחותו, במיוחד כשמדובר על בטיחות פסיבית. שונים הם פני הדברים כשמדובר בבטיחות אקטיבית, קרי – תכונות רכב המסייעות לנהג להימנע ממצב תאונה. בפורד פוקוס, ההיגוי ותכנון המתלים שייכים במובהק לז'אנר המרופד בחשיבה בטיחותית, מה שמתבטא באחיזת כביש מיטבית. ממילא מובן שהיא מומלצת.

אסנת: ברשותנו פיז'ו 307 סטיישן 2005. אנחנו מעוניינים להחליף אותה ברכב אחר. העדיפות שלנו – רכב חסכוני בדלק ובטיפולים. אנחנו נוסעים כ-40 אלף ק"מ בשנה והוצאות הדלק כבדות (!).

אנחנו גרים בצפון הארץ במקום הררי ולכן צריכים רכב חזק שיודע להתמודד עם עליות. עדיף רכב בעל שבעה מקומות, אבל מוכנים להתפשר כיוון שרוב הנסיעות הן לצורכי עבודה ולא למשפחה.

התקציב שלנו: עד 70 אלף שקלים (אם יש רכב שלדעתך שווה להתאמץ בשבילו ולהוסיף עוד קצת, אל נא תחסוך מלהמליץ לנו). מה תמליץ לנו לחפש?

תשובה: נראה לי שתתאים לכם סקודה אוקטביה דיזל בעלת מנוע 1.9 TDI, בהיותה חסונה וחסכונית. בעצם, יתאימו לכם גם מכוניות אחרות המצוידות במנוע זה, כמו פסאט וסיאט ליאון. אם תרגישו שמנוע זה (האמין ביותר מבין הדיזלים) אינו חזק דיו, גם בארץ יודעים כבר להעלות את הספקו עד 140 כ"ס, מבלי לפגוע באמינותו ובצניעות תאבונו לדלק.

מאיה: הרכב שלי, פיז'ו 406 מודל 2000, לא עבר טסט בגלל זיהום אוויר. נתוני הלמדא תקינים. הנתונים של CO נעים בין 0.5 ל-0.8. במוסך מצאו שהבעיה בממיר הקטליטי וצריך להחליפו. האם המספרים של CO גרועים כל כך שהם מעידים על הממיר שהוא אינו פועל וצריך להחליפו?

תשובה: אני מציע לך לגשת שוב לטסט, רק שהפעם, לפני הכניסה למכון נקטי את הנוהל הבא: כאשר מד הדלק יורה על חצי מכל, ואפילו קצת פחות – מזגי לתוך מכל הדלק את 'חומר הפלא' של חברת LM. או אז החליפי את מסנן האוויר (אפשר לבצע זאת בכוחות עצמנו), סעי יום-יומיים בכביש בינעירוני – וכנסי לטסט כאשר המנוע חם. רק אם גם אז לא תעברי, לא יהיה מנוס מהחלפת ממיר קטליטי.

מיכאל: בקשר לתחביב המשותף שלנו: אני אישית מעדיף לערבב Erinmore Mixture )ולא Flake) ביחד עם MAC Baren Mixture. נסה ותיהנה, אף שאני יודע שמתמכרים לתערובת ספציפית וקשה לשנות. אגב, לי אין דנהיל ואני מעשן Falcon אף שברשותי כמה מקטרות יוקרתיות.

תשובה: יפה שאתה מזכיר לי את חיבתי למקטרת. בדיוק גמרתי, בשרשרת כמעט, ארבע קופסאות פח עגולות של דווידוב מזן התערובת הירוקה, שרכשתי בדיוטי-פרי בלוד כדי להקל את ההתמודדות עם מרורי הגולה ונפלאותיה. חיסול סדרתי זה עורר בי את ההחלטה לנסות להיגמל, אחרי שנים ארוכות בשבי העשן. אני חייב תודה לאוסף המקטרות שהיו חברות שלי, אך אנסה כעת לבדוק את החיים ללא העמעום המרכך. ההיגמלות הזו קשורה גם בהתחייבות שנתתי לעצמי, לפיה אם תהיה בידיי המכונית שרציתי בה בשלוש השנים האחרונות, מה שאכן זכיתי לו – אחדל לעשן.

יעקב: הייתי רוצה להתייעץ איתך לגבי קניית רכב. זהו הרכב הראשון שלנו, שאמור לשמש אותנו במשך השבוע לנסיעות קצרות יחסית (עבודה, לימודים וכו'), ובסופי שבוע לנסיעות מהמרכז לצפון.

חשוב להדגיש שאנו מעוניינים ברכב אמין שאינו נוטה לעשות בעיות, ויחד עם זה חסכוני בדלק. כרגע האופציות שעל השולחן הן טויוטה יאריס או קורולה חמש דלתות בעלות תיבת הילוכים רובוטית (יש העדפה למכונית קטנה יחסית, אך לא קטנה מדי). התקציב הוא 35-45 אלף שקלים.

תשובה: הדגמים שבחרתם הם המובילים הן בסעיף האמינות והן בסעיף החיסכון בדלק. חפשו משהו לא עייף מדי, אך אל תבצעו את הקנייה ללא עזרה של מישהו מנוסה.

טיפ טיפה: המד הנפקד

בין כל המדים והשעונים שבלוח המחוונים, החשוב ביותר הוא דווקא מד שנפקד מרוב המכוניות: מד חום שמן המנוע. מד זה מזכיר לנהג ששמן המנוע מתחמם לאט יותר מנוזל הקירור, וכך מונע מהנהג להשתולל מוקדם מדי.

כיוון שמד זה נעדר כאמור מרוב המכוניות, רוב הנהגים אינם יודעים ששמן המנוע טרם הגיע לטמפרטורת עבודה נאותה, ולוחצים על דוושת הדלק בעוד השמן קר. אין לזלזל בהתעמרות זו, שהרי נסיעה בסל"ד גבוה כאשר השמן קר עדיין – מערערת את בריאות המנוע. הסיבה: שמן קר אינו מגיע כראוי למסבים, לטבעות ולמובילי השסתומים.

רגישים במיוחד לצירוף המזיק של שמן קר וסל"ד גבוה הם מנועים המצוידים במערכת טורבו.

ההמלצה המעשית היא אפוא: אין לדרוש מהמנוע קרביוּת כלשהי בדקות הנסיעה הראשונות, אלא לחכות עשר דקות אחרי שטמפרטורת המים עולה (כי לשמן לוקח זמן רב יותר להתחמם מאשר למים). במילים אחרות: העובדה שהמים הגיעו לטמפרטורת עבודה, אין פירושה שאנו רשאים כבר לדרוש מהמנוע סל"ד גבוה.

מודעות פרסומת
להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: