Skip to content

השקר שאחרי הסערה

אוקטובר 9, 2012

מוזר לערוך סרט שהתמונות שלו חרוטות במספרים כמו אסירי אושוויץ

במרחב הגויי הסתיו הופיע בחצי-פֶּה. עוד לא צהוב על העצים ועל הדשא, אבל כבר רטוב.

והסתיו שלי – כמו הסתיו הקודם, החורף והקיץ שליוו את הפקת סרטי – שוב הסתבך. אלא שהפעם, וליתר דיוק שלשום, סבלנותו של אנוכי לא עמדה לו. נמאס לו מהקיפאון, והוא התרגז דיו כדי לפנות, בעזרת עורך דין ידוע, מומחה לזכויות יוצרים, אל הספונסרית של סרטו 'שועל הכסף של פליציה ט", שהיא הקרן הממלכתית לאמנות קולנוע בוורשה – בבקשה שתפתח בחקירה מה קורה סביב הפקת הסרט.

ובינתיים, יחד עם בני, עורך סרטים בוגר האקדמיה לקולנוע בלודז', אנו יושבים בדירת גג, בחושך הרואי, ועורכים את הסרט בכוחות עצמנו, כדי להפיק מעין 'גרסת הבמאי'. בשלב הנוכחי זוהי עבודה רק על עותק של הסרט – מין עותק ביתי המבוסס על חומר הצילום הלא גולמי אשר שמור אצלי בדיסק הקשיח של הלפטופ. וכיוון שזהו החומר הלא מקורי, בתחתית התמונות שאנו עורכים רצות ללא הרף שתי שורות מספרים של 'טיים קוד'.

ותודה לחוק הפרדוקס

לא מפריע לי הטיים קוד, וגם לא האיכות הירודה של הצילומים, שהודפסו בזריזות מהחומר המקורי רק כדי שהבמאי והצלמת יציצו במה שהספיקו לצלם – ולא לצורך העריכה.

כי להפתעתי, בכוח הפרדוקס, קורה שדווקא העותק הרעוע הזה, העני בסאונד ודל בעומק הצילום, מחזק את סגנונו המחתרתי, הרשמי פחות, של הסרט. סגנון שאינו נוקט את האסתטיקה הקולנועית המקובלת ולא נסמך על קוקטריה, אלא מציג פשטות.

מזל שהוא מנוול

נדמה לי שלפי חוק הפרדוקס המוזכר לעיל, לא היינו זוכים בתפיסת אווירה כזו, מינימליסטית וצנועה – לוּ המפיק המנוול היה מסכים למסור לנו את חומר הצילום המקורי, זה שאינו חרוט במספרים כמו אסירי אושוויץ.

מאז יצא מתוק

עריכת סִרטי בתנאי מחתרת, ועוד בעליית גג אפלה, מחזירה אותי לשנות ה-60 – שאותן, כמו כל הדור שלי, כולו ניצולי מרקסיזם ולניניזם, עברתי כאן, על אותה אדמת פולין שבה אני שוהה כרגע. בתקופה ההיא חלש השלטון הקומוניסטי האכזרי על כל פרט בחיי הפולנים, ובין השאר אסר גם לנגן או לשמוע ג'אז, שכן המפלגה, ששלטה ביד חזקה, הוקיעה מוזיקה זו כ"קוסמופוליטית".

בשנות הדיכוי ההן נערכו בקונספירציה קפדנית, לבל יגלו שליחיו של ז'דנוב את הנעשה, הרחק מאולמות הקונצרטים, בבתים פרטיים בלבד, שהיינו מקבלים את כתובותיהם מפה לאוזן ורק ברגע האחרון – מפגשים מוזיקליים חשאיים בנוסח ג'ם-סשן.

והנה, קרה פלא: דווקא שם, בתנאים לא תנאים ובסכנות האורבות מצידה השני של הדלת, נולדו הביצועים והצלילים הכי מרגשים עד היום. כמו מנגינת ג'אנגו (Django) בביצוע החמישייה של כריסטופר קומדה, אותה מנגינה שפותחת כעת את סרטי.

קרן של אור

גרסת הבמאי של 'שועל הכסף', שבעזרת השם נגמור עד סוף החודש, עשויה אולי לעניין את הנפשות שעקבו אחר נושא הסרט, מאז הולדתו בנובלה שהתפרסמה ב'דיוקן' ועד הדו"חות מאתר הצילומים (לרבות צילומי סטילס). מין הקרנה פרטית לחברים ולקוראים. אך את התוצאה המחתרתית של הסרט נציג קודם כל לפני אנשי הקרן הממלכתית לאמנות הקולנוע – בתור תשובה המנפצת את חוצפתו של המפיק המנוול מלודז'.

כי דמות שלילית זו, 'א-גאנעב' ביידיש, כדי להסתיר את המעשים המפוקפקים שביצע בתקציב הסרט, שכתוצאה מהם הקופה התרוקנה כהוגן – שוב עצר את ההפקה ולא שילם למשתתפים.

ודאי שהתאכזבתי עמוקות ממעשה חבלה זה בהפקה, אלא שבכל זאת ציפיתי בנאיביות מסוימת שהוא יתעשת מחוצפתו, ובשלב כלשהו יפתיע אותנו ויבצע אי-אלו שמיניות באוויר – שימכור איזה נכס שלו או ישבור חסכונות – כדי להמשיך בפוסט-הפקה.

גונב גם את דעת הבריות

אך דבר מעין זה לא קרה. נהפוך הוא. המפיק, במקום לשפוך אפר על ראשו, לחפש דרך להצלת הסרט ולהתניע איזה מהלך חיובי – מסתובב ב'ענף' ומפיץ סיפורים בנוסח "הבמאי ברח לישראל כי הוא לא ידע איך לערוך את סרטו, וזו הסיבה שההפקה נעצרה" וכיוצא באלו שקרים.

כאשר נודעה לי הדיבה שהוא מפזר בשקדנות בעבע זעמי עד רתיחה ועוד קצת, וכך לא נותרה לי ברירה אלא לפנות לעורך דין, כדי שיסביר לקרן הפולנית לאמנות הקולנוע מי האחראי האמיתי לתקיעת ההפקה של 'שועל הכסף'.

גרנד סניק בנסיקה

כידוע, יצרן רנו מתמחה בתכנון כלים קומפקטיים והגיע להתקדמות ממשית בתחומי החיסכון בדלק, הבטיחות והנוחות, כך שמדור זה התרגל להמליץ על גרנד סניק בעלת שבעת המקומות כפתרון משפחתי. כעת מודיעה יבואנית רנו, חברת קרסו מוטורס, על שיווקם המתוכנן של דגמים חדשים – ובהם גרנד סניק שעברה סירוק במברשת המודרנה.

התקווה המושכלת היא שסניק החדשה נפטרה מצרותיה של סניק הקודמת, שמד המהירות מתנוסס בה במרכז לוח המחוונים, פתרון שאפשר להתרגל אליו בחירוק עיניים. כתבי החצר שתקו (או לא הבחינו) שההגה החשמלי בסניק סבל מבעיות תקשורת, ושהמשפחתית הנחמדה הזו הייתה רכה מדי על חשבון הנאת הנהיגה. זאת ועוד: בהרכב נוסעים מלא ועם מטען מרבי מותר, סניק הייתה צוללת בקטעי אספלט משובשים ומפחידה את הנהג בהישכבה בסיבובים. אם כי בנהיגה איטית החולשות הללו לא בלטו.

אם שידוד המערכות עבר כראוי, גרנד סניק החדשה היא הצעה טובה למשפחות מרובות ילדים. זאת, בתנאי שהן מבוססות דיין לגייס סכום נכבד: 164,500 שקלים למנוע בנזין 2.0 CVT, ו-167,900 שקלים לגרסת דיזל 1.5 ליטרים DCI (מחירים התחלתיים, לפני תוספות יוקרה).

חצי מחיר, סבירות מלאה

בעולם המציאות, כלומר עדיין לא אצלנו, קיימת חלופה לא רעה, המתאימה למשפחות מרובות ילדים שאינן מסוגלות לשלם את הסכומים הנכבדים שדורשת רנו על גרנד סניק. לחלופה זו קוראים דאצ'יה Lodgy, רכב רומני מעניין, נוח, בטיחותי וחסכוני הבנוי לתלפיות מרכיבים תוצרת רנו, כולל המנועים המוצלחים ששוצפים בדגמי רנו המקוריים.

אז למה יבואן רנו, קרסו, שכידוע משווק גם את הדאצ'יות (אמנם לא בשם זה), לא מכיר בקיומה של דאצ'יה Lodgy ואינו מכריז על המועד שבו ישווק בארץ רכב משפחתי זה, שמחירו באירופה הוא חצי ממחירה של גרנד סניק הנוצצת?

האם דחייתה של דאצ'יה Lodgy היא תוצאה של פרנויה מקומית לנוכח התדמית הירודה של הלוגו 'דאצ'יה', שזכה להילה של זלזול עקב שיווק בלתי מוצלח של העותק הרומני של רנו 12?

דאצ'יה Lodgy אינה מתחרה בגרנד סניק בשום סעיף הקשור לאיכות ייצור או נוחות נסיעה, אך גם היא מציעה שבעה מקומות, לצד נוחות מספקת וחיסכון בדלק – והכול במחיר עממי. נדמה ש-Lodgy אינה משווקת בארץ משום שהמהלך היה מעמיד את קרטל ברוני היבוא על רגליו האחוריות. וחבל שכך, משום ש- Lodgyהיא חלופה לשורה ארוכה של ואנים קומפקטיים ויקרים

מי פוחד מ-Lodgy: רנו גרנד סניק החדשה בעלת שבעת המושבים הייתה עונה על ציפיותיהן של משפחות ברוכות ילדים במלואן, לולא מחירה הגבוה, ההופך אותה לתענוג שרק מעטים יכולים לענוד על היומיום.

חשמל טוב, סטריאוטיפ דפוק

חוץ מאיתנו בארץ, כל הענף המוטורי העולמי הספיק כבר להבין שהדאצ'יות החדשות, העממיות בטיבן, אינן נופלות בסעיפי האמינות, החיסכון בדלק והשימוש היומיומי מהמתחרות האירופיות, חרף מחירן הנמוך להחשיד. מה גם שלמרות הטרנד העולמי, הדאצ'יות נותרו חפות מאלקטרוניקה מסובכת ובעייתית, כך שהן סובלות פחות מתקלות מעצבנות במערכת החשמל.

אלא שהיבואן התל-אביבי אינו משקיע בהחדרת המותג העממי הזה לשוק הישראלי, ועוד מוכר את הדאצ'יות בשם אחר. אך דומה כי דווקא התמרון המילולי הזה מעורר חשדנות בקרב לקוחות פוטנציאליים, החוששים שמישהו מנסה להסתיר את מוצאה האמיתי של המכונית כדי לעקוף את הסטריאוטיפ הדפוק של הלוגו 'דאצ'יה'!

חברי הטוב היה לרחוב

נסעתי לעיירה סְקֶרְנייבִיצֶה, מוזמן לערב שנערך לזכר צלם הקולנוע טוֹשֶק נוּזִ'ינְסְקִי, חברי, שצילם את סרטי 'בית הקברות רמו'. סקרנייביצה, שלפני מלחמת העולם השנייה היהודים היו שליש מתושביה, קראה רחוב על שם נוז'ינסקי. בגלל חלקו האמנותי בסרטי 'בית הקברות רמו', חשבה העירייה שנוז'ינסקי היה יהודי, ובכך שייך לקהילה שהיא מעוניינת לחלוק לה כבוד. לא תיקנתי את אמונתם זו.

בכל אופן, טושק הוא צלם הקולנוע היחיד שזכה לכך שרחוב בעיירת מגוריו ייקרא על שמו, והצלמים הגדולים של הקולנוע העולמי יכולים רק להתקנא בו.

השד לא נורא כל כך

וכפי שהזכרתי כבר, במרחב הגויי החל הסתיו בחצי-פה, ואני, בכפוף לכך, נתפסתי בסקרנייביצה על ידי הגשם. זה כאילו פרט לא חשוב, אך במקרה הגעתי לשם על צמיגי חצי סליקס, טויו R888, שלפי האגדה אינם מתאימים לחזרה הביתה בכביש רטוב. אפילו כתבתי על זה.


טויו פרוקסס R888

אך בלית ברירה, כדי לא להיתקע בעיירה של חבר הנפש ז"ל עד שהאספלט יתייבש, לקחתי לי צ'אנס וניסיתי לבדוק בעדינות מה יקרה. והתגלה שהפחד מ-R888 הוא רק אגדה אורבנית. אמנם טווח העצירה מסוגל להפתיע לרעה, אך בכל זאת, צמיגים ספורטיביים אלה מחזיקים על רטוב טוב יותר מצמיגים נורמליים מתוצרת 'זיפת אינטנשיונל'!

זו לא הייתה אמורה להיות הפתעה, שהרי הסוליה הסליקסית של טויו מזכירה במראה שלה סוליה של צמיגי אופנועים – ואופנועים, על אותם חריצים ספורטיביים, מסתדרים בגשם לא רע. גם בגשם גויי.

טיפ טיפה

LM גולד לייבל שייך למשפחת תוספי הדלק שייעודם העיקרי הוא ניקוי תושבות השסתומים. ואולם, שימוש ביתי בתוספים אלה מצריך זהירות, במיוחד כשמדובר במכוניות ותיקות שלא עברו קודם הליך דומה. הסיבה: הלכלוך שמתפרק בדרך הארוכה לתא השריפה עלול לחרחר צרות כמו סתימת המזרקים. תופעת לוואי שלילית זו עשויה רק להתגבר כאשר מוזגים תוספים אלה לדלק מועט, רבע מכל למשל. תוצאה מיידית אחרת של שימוש אגרסיבי בתוספי הניקוי הללו היא עשן לבן, המצביע כביכול על נוזל קירור שחדר לתא השריפה עקב התפרקות סתם הראש – אבחנת שווא שעלולה להוביל לטיפול מיותר.

בעצם, השימוש הנכון בתוספי ניקוי הוא עירוי ישיר לתא השריפה, הליך המבוצע באמצעות מכשור מיוחד (בהנחה האופטימית שמכשור זה נמצא במוסך). אגב, במכוניות ותיקות המצוידות עדיין במאייד אפשר לשפוך כמויות קטנות של התוסף הנ"ל היישר אל תא השריפה, ובלבד שהמנוע פועל בסיבובי סרק

שואלים את אדוארד

ג'ו, חוות גלעד: אני כועס עליך, אדוארד, דווקא בגלל שאני מתחבר לרוב מה שאתה כותב. אני כועס עליך כי (1) אתה כבר לא מדבר על מכונית פשוטות כמו פיז'ו 205 שבפוּקס יצאה לצרפתים אמינה, או ניסאן סאני, או המכוניות הפשוטות והטובות מאוד שמלפני 15 שנה. כי (2) אתה מדבר לאחרונה בעיקר על מכוניות חדשות ומשעממות שסובלות מעודף בקרה, אוטומטיזם, המוניות, רגישויות, עדינות ושאי אפשר לתקן אותן לבד. כי (3) קנית לאחרונה נאצי-מוביל. ובעיקר: (4) שכחת את העיקר במכונית – יכולת התנועה האדירה, החירות, החופש והעצמאות. הרי אם אביך ז"ל לא היה קונה חנות אלא רכב, אין זה משנה אם היה קונה פיג'ו 205 בת 16 או מכונית ראלי משופרת ומקצועית מהסוג שאתה מרבה מדי לדבר עליהן; בכל מקרה הייתם יכולים לחצות את הגבול לרומניה (זו הייתה רומניה?).

לפיכך אני טוען, ידידי: העיקר הוא מכונית אמינה, ידע לתקן אותה, להקשיב לה, לא לפחד ממנה, להבין אותה, להרגיש אותה, לנהוג בה נכון ולדעת לנצל את היכולת שלה. כל השאר – תוספות שאם מתרכזים בהן, מאבדים את העיקר.

תשובה: ודאי שאתה צודק, חוץ מדבר אחד: אם אשכח מכוניות ותיקות שאפשר לתקנן בעצמנו, יישכח לפטופי. לגבי הנקודה השלישית, הקנייה של הנאצי-מוביל Z3M, שזכתה בינתיים בביתי לכינוי 'הלגה', אתייחס אליה בהרחבה בשבוע הבא.

צבי ותמר זילברשטיין: אנו זוג סטודנטים צעירים פלוס תינוק קטן וחמוד. אנו מעוניינים לקנות רכב שישמש אותנו בחיי היום-יום ויעשה קילומטרז' די מכובד (לפי חישובנו, כ-850 ק"מ בחודש). התקציב שלנו הוא 10-15 אלף שקלים. מובן שהדרישות העיקריות שלנו הן שהרכב לא ידרוש הוצאות גבוהות של דלק ותחזוקה.

הציעו לנו מאזדה 626 משנת 98' שעשתה 170 אלף ק"מ, לטענתם ללא השתתפות בתאונות חמורות. שמעתי שהמאזדות למיניהן זוללות הרבה דלק. האם זה נכון? האם הדגם הנ"ל מתאים לצרכינו? ואם לא, על איזה רכב היית ממליץ בטווח המחירים הנ"ל?

תשובה: מאזדה 626 היא מכונית נוחה ואמינה, ומה שחשוב עוד יותר – בטיחותית. כתב מעריב התהפך בה בזמנו במהלך נסיעת מבחן וחזר הביתה ללא פגע. השמועה צודקת, היא שתיינית במקצת. אך נטייתה המסוימת של 626 לטיפה המרה משמעותית פחות מצרור יתרונותיה. אני ממליץ לכם לחפש פיז'ו 306 מבית טוב או את אחותה מבית סיטרואן – קסארה.

אפרת, מגרון: ברשותנו יונדאי אקסנט שנת 98' המשמשת אותה נאמנה במשך שלוש שנים. בעלי חזר היום מהטסט עם בעיה של עשן לבן כאשר לוחצים על הגז (שמנו חומר גולד לייבל). האם יש פתרון, אפילו רק כדי לעבור את הטסט?

שאלנו מוסך מהאזור שלנו והוא אמר שצריך לפתוח ראש מנוע, טבעות חדשות וכו'. כל התענוג יעלה 2,500 שקלים.

תשובה: לפני פתיחת הראש והארנק, כדאי לכם לנסוע עד סוף הדלק הנמצא במכל ולמלאו מחדש עד תומו. העשן המפריע לבוחנים אמור להיעלם. זאת, בוודאי, בהנחה שנכון הניחוש שלי, ולפיו בהיווצרות העשן אשם התוסף LM גולד לייבל.

יעקב וובנובוי: ברשותי פורד פיאסטה שנת 2002 (170 אלף ק"מ) שנמצאת אצלי כשלוש שנים. לאחרונה אני חש כי נחלש כוחה (שמלכתחילה לא חזק כל כך). בלחיצה חזקה על הגז הסל"ד עולה מהר יחסית, אך המהירות לא (בעיקר בהילוכי ביניים וגבוהים). אני חושד שמדובר בבעיה במצמד. לפי מיטב ידיעתי, לא הוחלף עדיין מצמד ברכב אף פעם.

האם אני צודק בחשדותיי? אם כן, תוכל להמליץ לי על מוסך שמתמחה בנושא בירושלים? יצוין שהרכב אינו שווה הרבה, ולכן לא בטוח שברצוני להשקיע בתיקונו סכום העולה על 3,000 שקלים.

תשובה: החלפת מצמד בפיאסטה (למשל, סט מתוצרת Valeo) לא אמורה לעלות הרבה. אני ממליץ על מוסך מושיקו באזור התעשייה, ד"ש ממני ליהודה.

מודעות פרסומת
להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: