Skip to content

ההסתבכות שלי עם הלגה

אוקטובר 13, 2012

יש איזה צדק רוחני בכך שהבווארים הפוסט-נאצים סידרו לי מכשיר תנועה חלומי, כפיצוי על כל מעללי הגרמנים שראיתי מקרוב וספגתי אישית

בשבוע שעבר הבטחתי לג'ו מחוות גלעד להסביר למה הבאתי הביתה נאצי-מוביל בווארית העונה לשם המפחיד Z3M קופה, מוצג תנועה דו-מושבי בעל 321 כ"ס ב-7.5 אלפי סל"ד ו-350 Nm ב-3,250 סל"ד, המזנק ממנוחה ל-100 קמ"ש בחמש שניות.

עשיתי את זה, ג'ו, פשוט כי התאהבתי בה עוד לפני כמה שנים, תכף כשהכרתי אותה באמצעות גוגל הלועזי. ומה שגרם לכך שחיפשתי אותה בגוגל הוא זְעֵיר-זוטא: איזה כתב רכב גרמני חשף כי ייצורה של Z3M הופסק משום ש"היא הייתה מכוערת כמו מולטיפלה", ובכך גרם לי להתעניין בב-מ-וו זו. הרי מולטיפלה הייתה ועודנה לגביי יפהפייה מיוחדת, מקורית, כך שההשוואה רוחשת הלעג של ב-מ-וו למולטיפלה עוררה בי לא רק רתיחה, אלא גם סקרנות. "איך נראית ב-מ-וו Z3M קופה?", שאלתי את גוגל, ונפלתי בקסמה.

נשארה רק בעיית שורשיה הפוסט-נאציים של הגברת. כמעט ויתרתי עליה למרות תשוקתי – אך אז נזכרתי שוב (בתדהמה, כמו תמיד) שהמדינה שבה אני חי אינה בדיוק פוסלת תוצרת של פוסט-נאצים. נהפוך הוא.

 מהרייך אל צריפין

ב-1969, כאשר בעקבות בקשתי הגעתי לטירונות שצה"ל ארגן לעולים חדשים, קיבלתי רובה מאוזר גרמני שסמל הנשר הגרמני חקוק עליו עדיין, חרף הניסיון לשייפו. "זה מאוזר נאצי אשכרה", אמרתי למדריך. "הרבה יהודים הוא הרג. בזמן הכיבוש הנאצי היה איזה שומר גרמני בבית הכלא 'פאביאבק' בוורשה, שהתגאה בכך שבכדור אחד של מאוזר הוא יודע להרוג חמישה יהודים".

"מה פתאום?", ענה לי המדריך. "זה רובה צ'כי שבעזרתו לחמנו על הארץ במלחמת השחרור".

"אולי המאוזר הזה הגיע מצ'כיה", התעקשתי, "אבל זה עדיין כלי גרמני. תראה את הנשר. הכנפיים נשארו ברורות".

"תשתוק", הציע לי המדריך. "זה מה שיש".

אחר כך נתקלתי בדוגמאות רבות אחרות. תוצרת גרמניה שירתה את בכירי העם במרצדסים, חנויות נשק מכרו אקדחים גרמניים, וכעת מומלצת ב-מ-וו סדרה 5 המפוארת לחברי הכנסת. אנחנו גם גאים בצוללות הדולפין שקיבלנו, מייד-אין-המבורג, שלמדו מהמורשת והחזון של ה-Uboot-ים הנאציות, שהיו פושעות מלחמה. גם הכסף הגרמני מבוקש כאן, כמו למשל האירו-אים של אי-אלו נאצים לשעבר שקנו משוקן 25 אחוזים מהבעלות על עיתון הארץ.

בסופו של דבר הבנתי שיפי הנפש האציליים, היהודים האמיתיים והגאים באמיתותם שמזועזעים מהמחשבה על קניית רכב גרמני, אשר לִבִּי איתם בוודאי – הם בעצם פראיירים. כי בשם זיכרון השואה, שיצא מהאופנה, הם מוותרים על רכב גרמני, כולל הוואנים של פולקסוואגן, המתאימים ביותר למשפחות מרובות ילדים בכל סעיף – החל בנוחות, דרך חיסכון בדלק ועד בטיחות.

ודאי שאין בדברים הנ"ל כל כוונה לשכנע מישהו לקנות רכב פוסט-נאצי, אם מצפונו מנסה להניא אותו מכך.

אפס אחוזי פיצ'פקעס – לא לחינם נכבשתי אחר ב-מ-וו Z3M, שהרי היא בנויה לפי הפילוסופיה הנכונה. אין לה אפילו ESP, המסרס את ההחלקה, אלא יש לה דיפרנציאל שננעל ב-25 אחוז ומערכת היגוי הידראולית מעולה, בלי אף מתג מטומטם על גלגל ההגה.

אף ב-מ-וו צנועה דומה, כזו שכל מהותה היא הנאת נהיגה – לא נבראה לפני Z3M ולא אחריה

 סידרתי לעצמי פיצוי

אבל אצלי, ההסתבכות עם הלגה היא עניין אחר. כי בתור ניצול שואה, ואחרי אינסוף התלבטויות, הגעתי אליה במחשבה שדווקא יהיה איזה צדק רוחני בכך שהבווארים הפוסט-נאצים (שעל כספי הפיצויים מהם לא לחמתי) יסדרו לי מכשיר תנועה חלומי כפיצוי על כל מעללי הגרמנים שראיתי מקרוב, על סגירתנו בגטו, על התנאים הבלתי אנושיים, ובסופו של תהליך – על הריגת משפחתי.

מה אתם חושבים? הייתי צריך לוותר על כישרונותיה הרבים של הלגה ובכך להמשיך לסבול בגלל הנאצים – ועוד בתחום המוטורי, התחביב האחרון שנשאר לי? לוותר על הפריט שבזכותו הצלחתי לחזור לחיים נורמליים?

 הקינוח שהבאתי לארוחה

לפני 25 שנה הגיעה ארצה פסאט חדשה, ויבואן פולקסוואגן דאז, מר צ'יזיק, ויד ימינו יאיר ברק, היחצ"ן הכי ענק שצמח כאן, הזמינו כמה עיתונאים לחגוג באילת אחרי מעֵין ראלי מתל-אביב דרומה, שנערך על דרך פטרולים זרועת אבנים הקרובה לגבול עם מצרים.

ודאי שהגעתי למלון האילתי הראשון בחבורה, כי לא היה לי חבל על גרמנייה זו. התייחסתי לפסאט ללא רחמים, וללובי של המלון הגעתי עם קפיצים שבורים בצד ימין, מנוע שדופק כמו טרקטור, ועוד עם מוט ההילוכים בידי. "רציתם ראלי?", התרסתי בהתנצלות ליחצ"ן ברק. וזה עוד היה החלק המעודן, כי לא ידעתי מה מחכה לי בזמן ארוחת הערב החגיגית עם המנכ"ל הגרמני של הפירמה.

אחרי שאכלנו ושתינו כהוגן (פרט חשוב להמשך הסיפור) שמעתי את היחצ"ן מספר בהתלהבות לאורחים הנכבדים מגרמניה שתושבי ישראל החלו כבר לקנות רכב גרמני, שהאווירה הציבורית השתנתה, ודוגמה טובה לכך היא "האיש הזה, ניצול שואה בעצמו (ברק הצביע עליי), עיתונאי ותיק שאין לו שום דבר נגד נסיעות לגרמניה או נהיגה ברכב גרמני".

מנכ"ל פולקסוואגן הביט עליי בסקרנות בלתי מוסתרת, כפי שמביטים באיזה יצור בלתי שגרתי, ושאל אותי אם זה נכון ומה אני מרגיש כאשר אני מטייל בארצו.

עזבתי לרגע את הכוסית והסברתי לאורח ש"אני נהנה מהאוטוסטרדות שלכם ומרכב גרמני, אמנם לא פולקסוואגן אלא פורשה 911. גם הבנות בגרמניה עושות עליי רושם, כמו גם בתי הכולבו עמוסי השפע. רק כאשר אני חוזר למלון, אינני נוגע בסבון שלכם", הוספתי.

"איך יכולת להגיד דבר כזה?", שאל אותי למחרת יבואן פולקסוואגן, מר צ'יזיק. "נכנס יין יוצאת אמת", אמרתי להגנתי. היום, נדמה לי שללא הטיפה המרה הייתי אולי הרבה יותר גס, כי כעסתי שהציגו אותי לפני האורח הגרמני בתואר "ניצול שואה".

 חתונה אימפולסיבית מושכלת

הוקסמתי לא רק מפרטיה הטכניים של הלגה, ולא רק מההפתעה שמכונית זו מצוידת במנוע שישה צילינדרים בשוּרה בנפח 3.2 ליטרים, ממש אותו מנוע S5032B שהכרתי על מסלול הוקנהיים, עת נהגתי ארוכות ב-M3 המפלצתית ובדקתי בעזרת הסטופר עד כמה הזדקנתי, אם בכלל.

ההחלטה להתחתן עם הלגה נפלה על ראשי כאשר ראיתי סרטון שצולם במסגרת המבחנים של התוכנית הבריטית 'טופ גיר'. הלגה שלי (שם היא הייתה כחולה) ניצחה בקלות את סובארו אימפרזה STI, את מיצובישי אֶבוֹ X, את אלפא GTV 3.0 ועוד משהו שברח מזיכרוני. הבווארית ממש נהנתה מהדריפט, קרי החלקה מבוקרת על ארבעה גלגלים, בלי זווית גלגול, ובזינוק ממנוחה למרחק של קילומטר הותירה את כולן מאחור.

"את מזנקת אליי!", צעקתי בהתלהבות.

 הכול בגלל דנטה

נזכרתי בהלגה גם בגלל שיר של המשורר הפולני יאן ליחון (Lechon), יהודי, כרוב המשוררים הפולנים הבלתי נשכחים. ליחון, שמת בניו-יורק ב-1956, מתאר בשירו פגישה דמיונית עם דנטה אליגיירי, משורר-פילוסוף שמת ב-1321. הפגישה ביניהם מתקיימת על גשר בעיר האיטלקית רבנה (Ravenna), וכך אומר בה ליחון לדנטה:

"זה אתה, מאסטרו?

מדוע כוסס בך החיוורון

ומדוע רומץ בעיניך חוסר המנוח?

הַתֵגַלֶה לי רז פניך?

אינני יודע עוד דבר, תעיתי באין פשר

עצתך היא לי סם הלב

כרעתי אפיים ואת ראשי כיסיתי בשתי ידיי

מאז שמעתי את אשר אמרת:

אין אדמה, שמיים, מדרון או גיהנום.

יש רק ביאטריצ'ה,

ודווקא היא איננה.

האם אתה, דנטה, אמרת זאת, או הירח והשמיים?"

(מתוך 'פגישה')

החלפתי את השם 'ביאטריצ'ה' בשם 'הלגה', וגם אני תפסתי ראשי בשתי ידיים. דווקא היא, הלגה, איננה, כי בארצנו לא נמכרה אפילו חתיכה אחת מבין 2,000 ועוד קצת ההלגות שיצאו מפסי הייצור באמריקה ובגרמניה בין השנים 1998-2002.

גם Z3M בגרסת רואדסטר פתוחה, עם אותו מנוע 3.2 / 321 כ"ס, לא זכתה לעלות ארצה, מה שהציל את מעמדה של מאזדה X5.

 שום מתג מטומטם

בגלל הלגה שאצלי יתפקעו אויביי, חייכתי. אני מתכוון לאותם מפנטזי-עט שלא מפסיקים לכתוב על ב-מ-וו, אף כי מעודם לא זכו לנהוג ב-מ-וו אמיתית, כזו שאינה בנויה למצליחנים ולא משרתת אותם בפיצ'פקעס אלקטרוניים למיניהם, המקלפים כל שמחה מהניהוג. להלגה אין אפילו ESP, המסרס את ההחלקה, אלא יש לה דיפרנציאל שננעל ב-25 אחוז ומערכת היגוי הידראולית מעולה, בלי אף מתג מטומטם על גלגל ההגה.

אף ב-מ-וו צנועה דומה, כזו שכל ישותה היא קודש לנהיגה – לא נבראה לפני הלגה ולא אחריה.

 גוֹלָה. שלשום. סבבה

ועכשיו תשמע, ג'ו, את הסיפור הבא.

גוֹלָה, שלשום. אני ובת הזוג של בני, איבונה, נסענו בהלגה כדי לקנות דלק לטוסטוס של הגברת. עמדנו ברמזור אדום, ומשמאלנו עצרה בחורה הרכובה על סוזוקי GSX-R 1000 חדש. הרוכבת נראתה כאילו יצאה מדפי פרסום. היא הייתה יפה, וגם לבושה בטופ האפשרויות של אופנת האופנוענים, מקסדת UVEX דרך נעלי דיינזה, ועד סרבל עור אדום-לבן של אותה פירמה.

סוזוקי GSX-R 1000. בעולם התיאוריה, הוא בולע לתיאבון כל רכב. אך למציאות יש רעיונות משלה

"אם היא תזלזל בקשיש ולא תפתח חזק בזינוק, אנחנו נבלע אותה", הבטחתי לכלתי. "כאן מותר רק 50 קמ"ש", הזכירה לי איבונה בעדינות, וברגע זה התחלף האור לירוק.

שחררתי קלאץ' והלגה התחילה בשלה, והסוזוקי נשארה צמודה לראי השמאלי שלנו. בעולם הווירטואלי, לאופנוע זה די בשלוש שניות כדי להגיע ל-100 קמ"ש, אבל כאן, במציאות שהיא הדרך לוורשה, אין אספלט מצופה גומי, ולרוב מזלנו הגויה האלגנטית גם לא זינקה חזק, שהרי אם הייתה עושה כן, היה כל כובד הכלי עובר לגלגל האחורי.

"אולי חבל לה על רישיון הנהיגה כי אין לה ספייר ישראלי בכיס", אמרתי כשהיא נשארה מאחור, "סבבה!". והקשיש האמביציוזי עוד שילב לעבודה את ההילוך השני ב-8,000 סל"ד, והלגה ענתה בציוץ התלהבות של פירלי הרחבים שלה. 120 קמ"ש בצ'יק, הילוך שלישי, 160 – ואני רואה את הסוזוקי בראי, קטן כחגב. "עשינו את זה, תודה לך הלגה!", אני צועק.

סבורני, ג'ו מחוות גלעד, שהגויה הרוכבת על סוזוקי, אולי פמיניסטית לוחמת, אקולוגית, צמחונית או סתם קתולית, לא תסתכל עוד בזלזול, הבולט כהוגן בעיניה הכחולות, על אף קשיש ורכבו. בעזרת הלגה החזרנו את הרוכבת למקומה, בשם העליונות הגברית השוביניסטית וגם בשמך, ג'ו (אם האירוניה העצמית אינה די ברורה כאן, הריני להבהיר את דבר קיומה. בכל זאת, יש גבול לסרקזם ולציניות במדור זה).

 שואלים את אדוארד

בחיסוי שם: אני נוסעת ברכב ליסינג מטעם העבודה. עד עכשיו נסעתי בטויוטה קורולה ונהניתי מאוד, בעוד כחודש עליי להחליף אותה.

הרכב משמש אותנו לנסיעות משפחתיות (כ-33 אלף ק"מ בשנה). אנחנו צריכים תא מטען מרווח וגם נהנים כשהחלל הפנימי לא צפוף מאוד, אבל כמובן, הבטיחות במקום הראשון. חשוב לי גם עניין החיסכון בדלק כי: א. יש נסיעות שאני צריכה לשלם עליהן ב. מתוך ראייה לטווח רחוק – ייתכן שנרצה לרכוש את הרכב בתום שלוש שנים .

האפשרויות המוצעות הן: סקודה אוקטביה 1.2 TSI, פולקסוואגן ניו ג'טה 1.2 TSI, קיאה פורטה, פורד פוקוס ארבע/חמש דלתות או סטיישן, רנו פלואנס דיזל, הונדה אינסייט היברידית. אשמח לדעת על איזו מהן אתה ממליץ.

תשובה: כל המועמדות ראויות, בהנחה האופטימית שהמנועים המודרניים, המוקטנים והמגודשים, אשר מותקנים בסקודה אוקטביה ובפולקסוואגן ניו ג'טה יחזיקו מעמד גם אחרי תקופת האחריות. אישית, הייתי בוחר בפורד פוקוס סטיישן היחידה במינה. כוח המשיכה של רנו פלואנס דיזל הוא כלכלי בעיקרו.

יהודה ס': אנחנו זוג צעיר המתלבט בין קניית רכב וקטנוע. הדרישות שלנו הן: נסיעה קצרה כל יום בתוך יישוב (אבל עם עלייה משמעותית), מדי פעם נסיעה ארוכה קצת יותר (לא יותר מחצי שעה), ופעם בחודש-חודשיים נסיעה של שעתיים. האם שווה בשביל הנסיעות האלה להשקיע ולקנות רכב, או שאתה חושב שכדאי לוותר על הנסיעות הארוכות יותר, לקנות קטנוע 50 סמ"ק ולהשתמש בו רק בתוך היישוב? ואם עדיף כבר לקנות רכב, אז איזה? חשבנו על פיז'ו 306 או על פורד פיאסטה (באזור שנת 2000). התקציב שלנו הוא עד 10,000 שקלים.

 תשובה: טוסטוס 50 סמ"ק הוא אמנם צעצוע נחמד וחסכוני, אך הוא אינו מתאים לרכיבה זוגית יומיומית, כי משקל הנוסע הופך את הנסיעה על כלי עדין זה לתרגיל קשה, ואף מסוכן. זו הסיבה העיקרית לכך שהייתי מוותר על הרעיון וקונה בכל זאת מכונית, לנסיעות ולכיף. לנסיעה בתוך היישוב אפשר להסתפק בזוג אופניים.

 טיפ טיפה

ועדה אירופית החליטה כי החל בנובמבר הקרוב, על כל צמיג הנמכר על אדמת האיחוד האירופי (כולל שוויץ ונורבגיה) צריך להיות מודבק מידע על מרחק העצירה שלו בכביש רטוב, דרגת הרעש שהוא מייצר והשפעת התנהגותו על החיסכון בדלק.

לכאורה, רעיון מבריק. אך הוועדה האירופית התעלמה מעקב האכילס הברור: היצרנים עצמם יצהירו על טיב סחורתם. כך שעם כל הכבוד למדבקות, המזכירות את המידע המוצמד למכונות כביסה, מוטב שהקונה הזהיר יעיף מבט במבחני צמיגים שמפרסמים גופים אובייקטיביים קצת יותר, כמו ירחונים מוטוריים. בכל אופן, כדאי לא לשכוח זאת, אם במקרה יגיעו ארצה צמיגים עם מדבקות כאלה

מודעות פרסומת
One Comment
  1. שי permalink

    נשמע הזוי הסיפור עם המאוזר. יש לך תמונה שלו?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: