Skip to content

נ"ב ועוד קצת

אוקטובר 24, 2012

אספר כעת באותו חפץ נבזי המהתל כבר שנים רבות באישיותי ובגאוותי. כמו אצל יאגו מ'אותלו', הפיקחות שלו היא מהסוג המסואב

להודות או לא להודות, שב'יומן הכותב' החשאי שלי הצטברו נושאים שהתרגלתי לשמור בסוד? מדובר במקרים מביכים השייכים ברובם לאוסף כישלונות שלי הקשורים ליחסיי עם מכוניות ועם חיות אשר גרות איתי תחת אותו גג.

בעצם, הייתי צריך להתגבר על עקרונותיי, שנולדו לאמא מבוכה ואבא בושה, ולא לצנזר את עצמי בכלום-דבר; כי מדוע לצנזר, אם ברור לי עד-אין-ספק ששוּם קטע של המדור, אין לו סיכוי להתחרות בתיאור הצרות האישיות של הכותב?

כל סִפרות היא רכילות

זה בעצם מצב טבעי, שהרי גם בספרות היפה, בשירה, בתיאטרון ובקולנוע הקטעים הכי דרמטיים הם אלו שבהם נחשפים מצוקות הגיבור – התרסקות חלומותיו, איבוד תקווה, אהבה נכזבת. את הכלל הדרמטורגי הזה אפשר לרפד בדוגמאות רבות מכל ענפי האמנות לדורותיהם: 'אנטיגונה' של סופוקלס, 'המלט' ו'אותלו' של שייקספיר, מדאם בובארי של פלובר, 'החטא ועונשו' של דוסטויבסקי. כך גם בסרטים קלאסיים כמו 'האזרח קיין', 'קזבלנקה' ומאות סרטי פעולה (הסוכן 007 הוא היוצא מהכלל המוכיח את הכלל, שהרי ג'יימס בונד רק נהנה ואינו מתייסר במאומה, למעט כמה מכות פה ושם).

רוצה לומר, שללא תיאור מדוקדק של הצרות המציקות לגיבור – יצירות אלו לא היו כובשות לבבות בסיטונאוּת והיו נאלצות להסתדר בלי נובלים, בלי אוסקרים ובלי רייטינג מטורף. במילים אחרות, הפנתיאון היה טורק את הדלת בפרצופן.

ליידי מקבת, פרנקנשטיין והספידומטר שלי

מעניין רק מה בדיוק עושֶה בתוך חבורת העילית הזו של ספרות יפה, שירה וקולנוע, אותה היי-סוסייטי אשכרה של אמנות מתוחכמת ודרמטית – מה עושֶה שם פריט פרוזאי כל כך כמו הספידומטר של אלפא GTV שלי, אביזר מרושע בכל נימי נבזיותו, ויוכיח זאת המאבק הכושל שלי להחזירו לחיים.

לא הזכרתי את הנושא הכאוב הזה של הספידומטר במדור של השבוע שעבר, "נרצָחָת איזו תכלת", אף כי כולו-כמעט סיפר על יחסיי עם אלפא – כי כנראה התביישתי. היום אתקן את המעוות, ואספר באותו חפץ שיופיו המסואב והמנוון מלגלג על אישיותי וגאוותי שנים רבות, ועוד קצת.

אפס אפסים הכול אפס

אז הרי לפניכם הסיפור המביך, שבמרכזו עומד מד המהירות של אלפא GTV, פריט כהה היודע לחמֵר בי ללא רחם. המחוג שלו פשוט לא זז מהספרה 0, לא במהירות סרק ולא בנסיעות על כביש בינעירוני, ואפילו לא על אוטוסטרדות, שם אלפא שלי מתפרעת כמיטב היכולת שאיתה בית החרושת במילאנו שחרר אותה לעולם.

היום אני מסיר את הלוט מעל הפדיחה ומגלה שספידומטר זה לא הגיב עוד ביום שהכרנו והסכמנו להיות ביחד. ידעתי על כך עוד כאשר הפלגנו עם אלפא מחיפה באונייה יוונית קטנה, והמשכנו על גלגלים הביתה דרך חצי אירופה.

פעם אפס, תמיד אפס

מנוחתו אמנותו

באותו מסע עצרנו רק 50 ק"מ אחרי אנקונה, כאשר נכנסנו למוסך וביקשתי מהאיטלקים לעורר לחיים את הספידומטר הנרדם. הם עבדו עליו במשך כמה שעות, אך לשווא. אסדר את זה בבית, טיכסתי ביני לבין עצמי, ובסוף הנסיעה, בצריף שהכנתי ל-GTV, פירקתי את מד המהירות שלה וטסתי איתו חזרה לתל-אביב לטיפול במכון ספידומטרים ברחוב הירקון. המד עבר אצל כוחותינו טיפול יסודי. עליתי על מטוס, חזרתי ל-GTV, הרכבתי אותו בדייקנות – וכלום לא השתנה. הספידומטר צחק עליי ולא זז ממנוחתו כמלוא הנימה.

חיישן, עד מתי תישן?

מאוכזב עד עמקי עלבוני, התרגלתי בלית ברירה לנהוג באלפא ללא ספידומטר, לפי הרגש ולפי מד סיבובי המנוע. אך לא חדלתי לחפש את החלק המורד, שלפי ניחוש שלי ולפי דעתם של מומחים לצרות אלפא – הוא חיישן חשמלי המותקן בתיבת ההילוכים ואמור לייצר פולס שהספידומטר קולט.

"זה עקב האכילס של GTV", שמעתי בכל מקום שרק הגעתי אליו דרך האינטרנט כדי לקנות את החלק הסורר– מוסכים אנגליים, שוויץ ושוב איטליה, ארץ מולדתה של הגברת.

גם איינשטיין בסיפור

ועברה לה שנה ועוד שנה, שום דבר לא השתנה, כפי ששר אריק אינשטיין בקסטה ש-GTV משמיעה לה להנאתה – והספידומטר של GTV עודנו נם ומהתל בי. עד שהגיע מהפך והשחקן היידי אולג מיצנר, שראה במצוקתי, הזכיר לי שהוא גר ברומא ומוכן לספק לי כל חלק לאלפא, אם רק אהיה זקוק למשהו.

ודאי שקפצתי על המציאה וביקשתיו מיד שימצא ויקנה לי את אותו חיישן, שאצלי הוא דפוק. השחקן הסכים, חזר לאיטליה, ופתחנו בחילופי מיילים. אודה ולא אכחיש שראיתי סמליות בכך שמי שעומד לשחרר אותי מצרותיי הוא דווקא מיצנר הכישרוני, המגלם את תפקיד אבא שלי בסרטי 'שועל הכסף'. ואבאל'ה צעיר זה ביקש מבנו הקשיש אדוארד את כל הפרטים על אלפא וקיבל אותם, לרבות שם משפחה, מספר VIN, תאריך לידה, נפח מנוע ואפילו צבע.

עבר חודש ועוד חודש, עד שיום אחד קיבלתי מרומא פרטים ותצלומים של כל מיני חלקים השייכים לאלפות מודרניות, אך לא ל-GTV הקשישה שלי. לא התייאשתי והמשכתי לטפטף לאולג עוד ועוד מיילים עמוסי פרטים דייקניים על המודל.

שִמְחָה מרוּבָּע

הייתה דממה, עד שנפל דבר: אולג צלצל אליי וצעק "אאוריקה!". הוא עדכן אותי שהוא נמצא במודנה, במוסך מפואר המטפל באלפות ובפרארי. "אדון מנהל המוסך שואל", מסר לי אולג, "אם על מד המהירות שלך כתוב בסוף 240, ואם הוא מרובע. ברשותו של אדון זה נמצא קטלוג של כל ה-GTV, והוא אומר שהוא יכול לייצר משהו".

"קח את זה, קח הכול!", צעקתי. "money is no object".

השחקן שיחק אותה

חלפו כמה ימים, ומייל הגיע מאולג. "החלק שלך בידיי, עוד שבועיים אני בוורשה ותקבל אותו".

"אל תשכח להכניס את זה למזוודה", דאגתי. "אתה ענק".

רגע האמת עם חבר אמת

כעבור שבועיים הגיע היום הגורלי. אולג התקשר מהרכבת. "אני בדרך אליך, אגיע עוד כחצי שעה", בישר. הייתה זו חצי שעה ארוכה מנשוא, ואני עוד הספקתי לחשוב בהנאה מוטרדת שהספידומטר המתוקן ישקר לי במהירות כלפי מעלה, שהרי החלפתי את הצמיגים מגודלם המקורי 195/60/15 לגודל 190/55/15.

אז אנו בדירת הגג, יושבים על עריכת הסרט – ושומעים צעדים במדרגות. "בוא תראה", אמרתי לבני. "רק על חברי אמת אפשר לסמוך". פותחים דלת. אולג מיצנר עומד מולנו. חיבוקים, מילות נימוס, והאיש פותח את החבילה שאיתו.

הוא מוציא ממנה בקבוק יין קיאנטי, ואיזה כבל עבה באורך ארבעה מטרים בערך.

"מה זה?!", אני שואל.

"זה החלק שהבאתי לך ממודנה", ענה.

אני המום. "כבל?!", נדהמתי. "למה לי?"

ווּ אִיס מאכְט אָ-ייד

"אבל זה אמור להיות חיישן אלקטרוני", אני ממלמל שבור. אולג פוכר ידיו וממשיך בשלו, ושוב סיפר לי שמנהל המוסך נתן לו לראות את הקטלוג של כל בנות הגזע GTV. "אולי אתה טועה", האשים אותי השחקן. "תנסה להרכיב את זה. תתייעץ עם אנשי מקצוע", הציע לי.

הזמנתי את אולג לביתה של GTV. "תראה בעצמך", אני אומר לו. "הרי כתוב על הספידומטר 'אלקטרוניקה', זאת אומרת שלשעון הזה יש חוט חשמל הקושר אותו לתיבת ההילוכים שנמצאת מאחור, והוא בוודאי לא פועל בעזרת כבל השייך לאיזו אלפטה ישנה".

אולג חזר לרומא, ושוב פצחנו בתכתובת מיילים.

"זיי געזוּנְט, שוין", כתבתי לו, עדיין בתקווה.

פואנטה

ומד המהירות ריחם עליי כנראה. אמנם המחוג נותר תקוע, אך לפתע פתאום, במלבן הפנימי הקטנטן שבתחתית הספידומטר, החלו לרוץ מספרי הקילומטרים שאלפא עוברת. אפשר לפחות ללמוד כמה קילומטרים אני עובר מבלי לדעת כלום על המהירות.

זאגאטו, חמדתי האבודה: באתר הבריטי The Classic Driver News מצאתי תצלומים של לנצ'יה פולביה זאגאטו 1.3 בת 40. התמונות של איטלקייה אלגנטית זו, שקוויה לא הזדקנו כהוא זה, מזכירות לי את המעשה הטיפשי ביותר שרשום על שמי – מכירתה של לנצ'יה פולביה זאגאטו שלי, שהייתה יפה עוד יותר מזו הנראית כאן, בהיותה אדומה ובעלת מושבים שחורים. זכרן של המכוניות שמכרתי, בסכלותי, כל אחת מהן שכיית חמדה מושקעת שלא בהכרח נמסרה לידיים טובות, מקומם בי את ההחלטה שמה שלא יהיה, לא אמכור עוד אף מכונית

 טיפ טיפה

הסברנו כבר כיצד להשתמש במולטימטר כדי לבדוק את תקינות האלטרנטור (זו בדיקה אמינה למדידת כושרו) ואת מצב המצבר (בדיקה מרפרפת). כשהמנוע עובד, האלטרנטור אמור להצביע על 14 וולט לפחות. כשהמנוע דומם, בדיקת המצבר צריכה לגלות מעל 12.5 וולט.

ואולם, קיים גם נ"ב לכל המדידה הנ"ל: בעזרת אותו מכשיר אפשר לבדוק את מצב המצבר באופן מדויק יותר, אם בזמן שאנו מתניעים מישהו אחר יבדוק כיצד מגיב המצבר להפעלת הסטרטר. כמו בבדיקות הקודמות, את החוט האדום של המולטימטר נחבר לפלוס של המצבר, ואת החוט השחור למינוס. אם המכשיר (המכוון ל-20 וולט!) מצביע בעת ההתנעה על פחות מ-9 וולט – המצבר בסוף דרכו.

אך לפני שמחליפים את המצבר בחדש, כדאי לוודא שבאיבוד הוולטים לא אשמות תקלה בסטרטר או קורוזיה בחיבורים

שואלים את אדוארד

עזריאל: הוריי מעוניינים להחליף את המאזדה 5 שברשותם ברכב קטן יותר. התקציב שלהם הוא 75 אלף שקלים. הרכב מיועד לנסיעה יומיומית מודיעין-ירושלים, ופעם בשבוע מודיעין-חיפה. צריכת הדלק של הרכב חשובה להם, כמו גם אחזקה במחיר סביר, שיוכל לסחוב את העליות לירושלים בקלות ושיהיה בטיחותי. חשבנו על סקודה אוקטביה משנת 2009 או על הונדה סיוויק משנת 2008. בנוסף, אני בן 17 והוצאתי רישיון לפני שלושה חודשים. אשמח לקבל כמה טיפים שיוכלו להועיל לי.

 תשובה: 1. אחרי מאזדה 5, הייתי בודק אם מתאימה לי הונדה FR-V. אפשר להתרגל לישיבת הנהג בפינה השמאלית, קרוב לדלת. זולת פרט זה מדובר ברכב מתוכנן לעילא. גם צריכת הדלק ב-FR-V לא גבוהה במיוחד.

לגבי הזוג הצ'כי והיפני שהוריך העלו כאפשרות: לסקודה אוקטביה יש תא מטען ענק, הכי גדול בין המשפחתיות בגודלה, נוחות נסיעה לא רעה ובוודאי אמינות. אוקטביה היא אמנם קצת (הרבה) משעממת, אך בכל זאת הייתי מעדיף אותה על הונדה סיוויק רגילה – המשעממת עוד יותר. יחסי הכוחות משתנים מול הונדה סיוויק האצ'בק 1.8 (140 כ"ס), מכונית כיפית שיש לי לגביה חולשה.

גם סעיף האמינות של הונדה אינו מוקד דאגה. הונדה CRX שלי, למשל, ביקרה במוסך ב-20 השנה האחרונות רק כדי להחליף שמנים, נוזלים, דיסקיות מעצורים ורצועות טיימינג (באותה הזדמנות היא עברה גם כיוון שסתומים).

2. התקשר למאסטרו און יעקובסון (טל' 0544-518577). תלמד אצלו, בשלב ראשון, כיצד להתמודד עם פחד הנהיגה וכיצד לשבת נכונה, לסובב את ההגה ולבלום מבלי להציק למכונית של ההורים.

בחיסוי שם: ברשותי רכב שנהגה בו גברת מכובדת במשך שנים רבות מהמכולת ובחזרה בלבד, ולכן הוא במצב מצוין יחסית לגילו (החיסרון הגדול שלו הוא תיבת הילוכים אוטומטית בת שלושה הילוכים בלבד). מכיוון שהרכב כבן 20, בכל חצי שנה אני צריך לעבור מחדש את המסכת המגוחכת הכרוכה בהעברת טסט לרכב מיושן. ברצוני לשתף אותך בחוויות מהטסט האחרון לפני כחודש.

כידוע לך, מכון הטסטים דורש 'אישור תקינות רכב מיושן' ממוסך מורשה עוד לפני קבלת האוטו לבדיקה בטסט, לכן, בכל מחצית השנה אני מתחיל בהתרוצצות קדחתנית בין המוסכים. מכיוון שכל כללי הפרדת הרשויות מחוּללים כאן, העסק די אבוד מראש: הרי המוסך הוא גם הבודק, גם המתקן וגם המאשר. המוסכים המורשים מעלים את האוטו על הליפט ודורשים ממני רשימת תיקונים של אלפי שקלים על כל פיפס חסר משמעות שבמכון הטסטים לא מסתכלים עליו בכלל. גם למוסכים פרטיים קשי-יום לא קל לעמוד בפיתוי, והם מגישים רשימת תיקונים – פעמים מיותרת ופעמים שרירותית לחלוטין – כתנאי לאישור.

רבים מהמוסכים מבקשים בכל מקרה 100 שקלים על הבדיקה – גם אם רשימת התיקונים ההזויה שהם מגישים לך לא מותירה ברירה אלא לעבור למוסך הבא ולנסות את מזלך שם… מה נשאר? ללכת למאכערים חסרי מצפון שנותנים אישור, בוא נאמר ללא בדיקה מעמיקה…

לא מזמן חלפו עברו שישה חודשים ובאה העת לטסט נוסף. לאור הניסיון המייגע מאוד מהטסט הקודם, ניגשתי כבר ישירות למוסך מהסוג הנ"ל הנמצא צמוד למכון הטסטים. קיבלתי מיד אישור תקינות וניגשתי למכון הטסטים. בבדיקה קיבלתי רג'קטים להחלפת גומיות בציריות, תיקון חופש בהגה והחלפת זוג צמיגים. חשוב לציין כאן שברכב לא הייתה כל בעיה מורגשת במערכת ההיגוי (אכן היה חופש קל מאוד, אך הוא לא היה מורגש כלל בנסיעה).

אני נוהג לטפל ברכב בעצמי בדרך כלל, והחלפת גומי בציריה היא פעולה שעשיתי לא מעט פעמים, אך מה לעשות, תיקונים לטסט חייבים באישור מוסך, וכך ניגשתי למוסך. הם שמו זרוע שמאל חדשה להגה, החליפו מה שהחליפו, ותיקנו מה שתיקנו.

חזרתי למכון הטסטים עם התיקונים והאישורים, האוטו חלף-נבדק שוב בבור, אושר, ועבר טסט. כבר בדרך חזרה הביתה ממכון טסטים עם הרכב המאושר-בר-תוקף-שעבר-טסט-לפני-חמש-דקות, הרכב החל לזרוק זנב, ובכל בִּימפּוּר קל הרכב פשוט נזרק חזק שמאלה… ההגה היה רך כחמאה וסוחב חזק שמאלה, בקיצור, סכנת נפשות.

בשורה התחתונה, נכנסתי לטסט עם רכב בעל היגוי תקין בסך הכול, ויצאתי ממנו עם מערכת היגוי דפוקה לחלוטין שמהווה סכנה ממשית (אך בעלת חותמת תקינות רשמית). זה מה שקורה כשמכון הטסטים מנסה להתנער מאחריות והופך את המוסך לבודק, למתקן ולמאשר. הם רוצים לעודד הורדת כלי רכב ישנים מהכביש? רוצים לוודא בקפדנות שרכב ישן אכן תקין? בסדר, שייקחו יותר כסף ויבצעו בדיקה מעמיקה יותר בעצמם. כיום, הם מכניסים אותך למצב בלתי אפשרי של ניגוד אינטרסים, בריחה מאחריות ופרטאץ' לא נורמלי.

כעת, כשיש לי שקט חוּקתי לחצי שנה, אני יכול בשקט להרים את האוטו על בוקים ליד הבית ולעבוד עליו בעצמי בנחת, ולנסות ולתקן את מה שמכון הטסטים והמוסכים קלקלו. אין צורך לפרסם, רק מצאתי לנכון לשתף אותך.

 תשובה: ואני דווקא מצאתי את מכתבך ראוי מאין כמותו לפרסום. הרי היטבת לתאר את נפתולי גיהנום החמדנות שעימו צריכים בעלי מכוניות ותיקות להתמודד. אלה שלא יכולים להרשות לעצמם רכב חדש או שיש להם סנטימנטים לרכב הוותיק שהממשלה מעודדת את גריטתו. המכונית שלך (פרטיה שמורים במערכת) היא נייר לקמוס למציאות שבה אנו גרים ולעומק השפל שאליו היא הגיעה.

 איריס בן-עמי: אני תושבת גוש עציון, נוסעת לירושלים לבד ארבע פעמים בשבוע לפחות לצורכי עבודה (כל הוצאות הרכב והדלק על חשבוני). עקב אופי העבודה יש לי נסיעות רבות בתוך העיר. כמו כן, המכונית משמשת כרכב משפחתי יחיד ולכן נוסעים בה מדי פעם מחוץ לעיר, בתפוסה גדולה יותר ועם מטען.

אני נוסעת כבר הרבה שנים בפורד מונדיאו ועל כן התרגלתי לאמינות, לביטחון וליציבות ברכב. ואולם, ברצוני להחליף לרכב קטן משמעותית עקב צריכת הדלק הגבוהה וקשיי החניה שהולכים ומתרבים.

אני מעוניינת לקנות רכב חדש. התקציב שלי הוא 140-160 אלף שקלים. הדרישות שלי ממנו הן בטיחות, אמינות, גודל קטן (שיאפשר חניה נוחה) וחיסכון בהוצאות דלק. חשבתי על גולף (נראה לי שהיא עונה על הדרישות, אך איני שלמה עם הרכישה מאחר שזה רכב גרמני. אשמח להתייחסותך גם בסעיף זה); ועל טויוטה פריוס (שקצת גדולה, ואני לא יודעת אם היא באמת חסכונית לנסיעות שלי).

האם כדאי לחכות ליציאת הדגמים החדשים? אשמח לקבל ממך הצעות מתאימות.

תשובה: אם תרצי ביתרונות של גולף ללא גולף, בחרי בסיאט ליאון. לוּ הייתי מחפש המשך של מונדיאו רק בפורמט מוקטן, הייתי בוחר בפוקוס או בפיאסטה הנהדרת. באשר לטויוטה פריוס: היא חסכונית בתוך העיר ובזבזנית למדי מחוצה לה, כך שההשקעה בה, במקרה שלך, אינה בהכרח משתלמת.

מודעות פרסומת
3 תגובות
  1. י. permalink

    אני עוד זוכר את הכתבה מ- " קוואטרו" על הזאגטו האדומה ( עם מכסה המנוע שנפתח באופן ייחודי הצידה לדופן ) – " כלה קלה באדום …" , היו בעבר בארץ קומץ של פולביות זאגטו וגם HF אחת או שתיים , האמת שמזמן לא ראיתי , אפילו לא במפגשי מועדון החמש . מי שמכיר מוזמן לדווח …

  2. י. permalink

    ניזכרתי שבמוזיאון בתפן ניצבת פולביה זאגטו אדומה…כבר עשרות שנים …

  3. יוני נ. permalink

    הספידומטר שלך רדום אך כתיבתך מעוררת!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: