Skip to content

הנערה משום מקום

יולי 30, 2013

סרטי 'בית הקברות רמו' (Cmentarz Remu) חוגג ביוטיוב יומולדת 52 כמעט. עם עלייתי ארצה בחורף 1969 מסרתי עותק אחד שלו ל'יד ושם', שם הוא נעלם, ועותק שני הבאתי לקיבוץ לוחמי הגטאות, שמיד חתך את הקרדיטים ושידר את סרטי זה בטלוויזיה כתוצרת הקיבוץ

ביקרתי עם בני אצל אנדרי ויידה בביתו בוורשה, כדי להקרין בפניו את גרסת הבמאי ה'פיראטית' של סִרטי 'שועל הכסף'. התכוונתי לשמוע את דעתו של חברי הוותיק, שהוא לגביי, היה ונשאר, אוטוריטה בכל דבר הקשור באמנות. כי ויידה הוא במאי השייך לצמרת העולמית, חתום על סרטים הממוקמים חזק בהיסטוריית הקולנוע כמו 'תעלה', 'יהלום ואפר', 'דור', 'לוֹטְנָה' ועוד עשרות שמות שהקנו לו פרסים מסביב לגלובוס, ואת פסל האוסקר שקיבל על מפעל חיים.

אי-שם בעבר הרחוק התנדב אנדרי ויידה, כבר אז גדול ומוכר, לשמש משקיף אמנותי על סרטי הראשון, 'בית העלמין רֶמוּ'.

"50 שנה בערך אני חייב לך תודה", הזכרתי לווידה, והוספתי שרק בזכותו, דמותה של הנערה היהודייה הנכנסת לבית הכנסת ניצלה בסרטי, לאחר שאולפן הקולנוע החליט שהקטע עם הנערה המגיעה משום מקום ונעלמת בקיר "אינו מתאים לקונבנציה התיעודית". לא היה חסר הרבה שהסרט 'רמו' לא היה נולד, כי הייתי מוכן כבר להיכנע מול הביקורת ולחזור הביתה.

"מעניין אותי", ענה לי ויידה, "איך נולד לך הרעיון עם הנערה. הרעיון שבעצם סלל ל'רמו' שלך את דרכו בפסטיבלים וסיפק את חייו הנצחיים של הסרט, שחי וקיים עד עכשיו בכל מיני רטרוספקטיביות בטלוויזיה, וביוטיוב כמובן…", מתח הבמאי שבע התהילה חיוך דקיק על שפתיו.

חיזיון בקרקוב

לקחתי נשימה עמוקה כדי לספר למארחי ללא התרגשות שאחרי מלחמת העולם השנייה גרתי בבית היתומים היהודים בקרקוב, ויום אחד הגיעה אליי לביקור אחותי אירנה. היא לא מצאה אותי כי באותה שעה הייתי בבית הספר, והלכה לטייל ברחובות הרובע היהודי לשעבר. בחזרתה, סיפרה לי שנכנסה לבדה לבית כנסת קטן, עזוב על ידי אלוהים ועזוב על ידי אנשים, אשר צמוד לבית קברות יהודי מהמאה ה-16 – אף הוא מוזנח ואף הוא עזוב על ידי אלוהים ועל ידי האנושות.

"הסתובבתי בין הקירות המפויחים ופתאום, דווקא שם, בבית הכנסת 'רֶמוּ', הגיע אליי רצף תמונות מהעבר שלנו. ניסיתי לא לבכות", סיפרה לי אחותי בעיניים אדומות עדיין, "אך התרגשתי ורעדתי. הייתי המומה מול החוכמה והקסם של המקום הקדוש הזה. אם תרצה להבין את חייך", הציעה לי אירנה, "בקר גם אתה שם".

"חלפו 20 שנה או קצת יותר", המשכתי את סיפורי באוזני ויידה, "וקרה שחזרתי לקרקוב היקרה לי כדי לשכנע את אשתי לחזור אליי. לא הצלחתי, וברגע מסוים, כעיוור המובל על ידי רגשותיו בחושך ובדממה, מצאתי את עצמי באותו בית כנסת 'רמו' שאחותי אירנה סיפרה לי עליו. המקום הזה היה עדיין עזוב על ידי אלוהים ועזוב על ידי אנשים, בדיוק כהגדרתה הדרמטית של אירנה, שאת השוטטות שלה בין הקירות ניסיתי לדמיין".

Augusto et Liri Farfus in Nurburgring Augusto Farfus et Liri 2 Augusto Farfus et Liri augusto-and-liri-farfous-bmw-m3

פיקאסו בגיהנום הירוק: את תצלומים אלה ממסלול נורבורגרינג שבהם נראית לירי, אשתו של נהג המרוצים אוגוסטו פארפוס, יושבת לצד בעלה המלהטט בב-מ-וו M3 – שלפתי מתוך סרטון ביוטיוב. ודאי שפמיניסטיות יאשימו את הסרטון, שבו עוברים בני הזוג פארפוס את 'הגיהנום הירוק', בשוביניזם גברי. אדרבא. אני דווקא אהבתי את הסרטון בגלל חופשיות הנהיגה של פארפוס, המפגין וירטואוזיות יוצאת דופן באחיזת הגה – נון-שלאנטית כביכול, אך למעשה רגישה ומדויקת.

ועוד כבש אותי חוש ההומור, המשחֵק בנהיגתו של פארפוס תפקיד דומיננטי (אך לא על ההומור לבדו: ודאי שללא הכישרון והאישיות הברזיליאנית של נהג מרוצים זה, אי אפשר לחקות את גישתו לנהיגה).

הסרטון, שמובא כאן בהמשך, מזכיר לי סרטון נושן שבו פבלו פיקאסו מצייר את אחת מתמונותיו. גם צייר זה היה חופשי מכל מתח עד גיל 90, ואף רקד סביב כן הציור. גם פיקאסו התייחס לעיסוקו האמנותי כאל משחק, עם רגעים מעטים של רצינות ועם חוש הומור דומיננטי. בדיוק כמו פדריקו פליני והעיתונאי-סופר האיטלקי מָלָפַּרְטֶה, שאני רואה בו אב רוחני שלי בגלל ספרו 'קאפוט'. וכזה הוא גם אוגוסטו פארפוס, שאני מונה את שמו לצד ענקי אמנות אלה משום שאמנות אחיזת ההגה, בשלב מסוים שלה, מתקרבת לעולם הכתיבה, הקולנוע והציור

בין גומחה לגמ"ח

הייתה זו תקופה, המשכתי לספר למארח שלי, שבה מכוניתי, FS0 סירנה בעלת מנוע דו-פעימתי, חנתה ללא דלק בחצר של חברים, ואני, נואש ומאוכזב, חיפשתי מקום מגורים בוורשה. המשימה הייתה לא פשוטה עקב מצבי הכספי האנוש, שאִפשר לי רק להתנחל בפרברי העיר, בפינת מטבח של דירה צנועה השייכת למשפחה בעלת אינספור נפשות. תמורת שכר חודשי נמוך קיבלתי מיטה צרה שהוצמד אליה שולחן קטן עם מגירות. "nakastlik", קוראים לדבר הזה בפולנית.

מצידו השני של וילון הבד, שקק המטבח חיים ללא הפסקה כמעט. בעלי הבית ואורחיהם תמיד חגגו משהו, בישלו, ישבו ואכלו, דיברו, שרו, שמעו את רדיו 'אירופה החופשית' פתוח בפול ווליום, התווכחו ביניהם ועם עצמם, שתו וודקה, שברו צלחות ורקדו.

לפעמים הוסט קמעה הווילון, והושטה אליי יד עם כוסית או צלחת עם משהו. "תשתה, תאכל", הציע לי הקול של בעלת הבית או בעלה או אחד מילדיהם. הייתי אומר תודה וחוזר למכונת הכתיבה שלי, כי נוסף לכל הרעש, גם התקתוק ההיסטרי של אריקה 5 היה שייך לפסקול של מטבח זה.

ידעתי שכאשר אני יוצא מהבית כדי לקנות בקיוסק הסמוך איזה סכין גילוח או עיתון, בעלי הבית בודקים מה כתבתי. ושמחתי על כך, כי לא התביישתי בכלום. הרי להפתעתי, ובכוחו של פרדוקס מוזר, דווקא בפינת המטבח האפלולית הזו, בתנאים לא תנאים, דווקא שם החלה הכתיבה שלי לגבור סוף-סוף על מצבי הנפשי הפגוע עקב הפרידה הכואבת.

האיש ששתה אופנוע

היה לי אז חבר, סופר-עיתונאי בשם אנדרי בריכט, גוי מורשה, שהיה דמות מוזרה, שתיין כבד, כישרוני מאוד גם כאשר היה פיכח לגמרי. ובריכט זה ניהל אז רומן סוער עם השבועון הקתולי 'קֶרוּנְקִי' (Kierunki – כיוונים), שניסה לגייס אותו לכתיבה.

בריכט החבר דאג לי, פרוד שבור-לב ומרושש, ומצא דרך לספק לי פרנסה, בהודעתו להנהלת 'קרונקי' שהוא יעבוד לטובת השבועון – רק עם חברו אדוארד. "לך לשם, דבר עם העורך רוסטוורובסקי (Rostworowski)", הציע לי.

"למה שאתה לא תלך איתי?", שאלתי את בריכט, והוא סיפר לי במבוכה שלפני כמה שבועות השבועון קנה לו אופנוע חדש, SHL 250 סמ"ק, כדי שהוא ירכב עליו בדרכי פולין וישלח למערכת בוורשה סיפורים ודיוקנים על המקומות ועל דמויות מעניינות שפגש במסע. אלא שחברי בריכט לא עמד בפיתוי ומכר מיד את האופנוע, ואת התמורה הכספית בזבז על שתייה ובידור.

לילה לבן, חריזה לבנה

את עורך השבועון, מארק רוסטוורובסקי, פגשתי במשרדו. שתינו תה נוצרי חיוור, והאיש התעניין בתחילת דבריו אם הבאתי איזו דוגמה ליצירתי. "דעתו של בריכט, שאתה האח הרוחני שלו בכתיבה, גורמת לי סקרנות", פתח ואמר.

עניתי שבמקרה יש עליי משהו, ומסרתי לידי העורך מעטפה ובה דף נייר הנושא שיר ללא חריזה שכתבתי באותו לילה.

בעלת הבית שלי הציצה בשיר בבוקר, כאשר הלכתי להתגלח באמבטיה. "לא ידעתי", אמרה, "שאתה יהודי".

"האם זה מפריע לגברתי?", שאלתי, והיא ענתה שהיא דווקא שמחה על כך.

"יהודים מביאים מזל", קבעה.

משורר שמרביץ חזרה לעולם

"אתה כותב שירים?", שאל אותי רוסטוורובסקי, שגם הוא הציץ בטקסט שלי, המספר בבית כנסת יהודי ובית הקברות הצמוד אליו, העזובים שניהם על ידי אלוהים ובני האנוש, ושמע ממני שזהו ניסיוני הראשון בתחום השירה, וכנראה גם האחרון.

העורך קרא שוב את מה שהודפס במכונת כתיבה עם תיקונים בעט, החזיר את הדף שלי למעטפה מבלי לומר עליו מילה, ורק שאל אותי בסקרנות מה מצבו של חברי, כי "בדיוק אמרו ברדיו שבריכט השתתף בערב חגיגי של משוררים בעיר העתיקה בוורשה, ששודר בשידור טלוויזיוני חי, וכאשר מישהו בקהל זלזל בקול רם בשיריו, בריכט ירד מהבמה ונתן לאיש מכות רצח, שבעטיין עצרה אותה המשטרה ואיגוד הסופרים סילק אותו מבין שורותיו".

הבענו את דאגתנו לבריכט, חייכנו והפטרנו שלפחות הקורבן של בריכט למד לא למתוח ביקורת פומבית על שיריו של המשורר האמביציוזי, השוקל 120 קילוגרם ולומד אגרוף. נפרדנו, והלכתי הביתה.

נפתח שולחן, נפתח המזל

עברו רק שלושה ימים או ארבעה, וחברי בריכט הגיע אליי כמו טיל. "תראה", הוא צעק בעודו מנופף בגיליון החדש של השבועון 'קרונקי'. על עמוד השער, באותיות גדולות, הודפס השיר שכתבתי תחת הכותרת הענקית ""Cmentarz Remu (בית העלמין רמו). השבועון אף שלח לקרקוב צלם, ותמונות המקום ליוו את המילים שכתבתי.

המארחים שלי פתחו מיד שולחן וחגגנו עד השעות הקטנות של הלילה ועוד קצת. כל מה שקרה אחר כך הוא כבר היסטוריה, כי אולפן הקולנוע בלודז' התנדב אמנם לסדר לי הפקה של הסרט 'רמו' לפי השיר שעשה כותרות בעקבות פרסומו ב'קרונקי' – אך התנגד, כאמור, לקטע שבו השחקנית הצעירה יוֹלָה בּוֹכְדָל, המגלמת את אחותי אירנה, נבלעת בתוך קיר.

נבילתו של חתן הנובל

"זה כל הסיפור", אמרתי לווידה, שקצת נרדם כי הוא בן 90 בערך, וחרף גילו המופלג מביים כעת את סרטו המסקרן על לך ולנסה, המנהיג המפורסם של תנועת 'סולידריות', חתן פרס נובל לשלום על מאבקו מול השלטון הקומוניסטי ונשיא פולין לשעבר.

ולנסה הוא דמות שנויה במחלוקת. אשתו דנוטה פרסמה לא מזמן ספר המזנב קשות בכבודו, ומדורי הרכילות לא עוזבים אותו ומצטטים את הברקותיו. אם אין די בכך, חוקרים רבים לא מפסיקים להאשים את ולנסה בשיתוף פעולה עם הקג"ב הפולני תחת השם המחתרתי "בּוֹלֶק". ההאשמה היחידה שטרם הוטחה בוולנסה היא היותו יהודי, או החשד להיותו כזה.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

בית העלמין 'רֶמוּ'. אומרים עליו שהוא מחזיר בתשובה

החזר חוב

"תשמע", אמרתי לווידה בפתח הדלת, "אם רק תרצה, אז אני, תמורת עזרתך בעניין 'רמו' לפני חצי מאה בערך, מוכן כעת להופיע בסרט שלך על ולנסה בלבוש חרדי, עם כיפה שחורה על ראשי, זוג פאות וזקן, ואתם תצלמו אותי נכנס לאתר הצילומים שלכם ושואל את הצוות המופתע והשחקנים – 'איפה בני היקר לֶך?'. אינני יודע עד כמה זה יתרום לחלקו האמנותי של הסרט, אך לפחות המפיקים שלך לא יצטרכו לדאוג למכירת הכרטיסים".

טיפ טיפה

הסיבה להתחממות המנוע יכולה להיות פרוזאית. למשל, היתפסותו של אחד הגלגלים על ידי דיסקיות המעצורים. במצב זה הדיסקיות אינן משחררות את הדיסק (צלחת) עקב לכלוך או קורוזיה המונעים תנועה חלקה של הבוכנות בקליפרים.

סיבה נוספת להתחממות המנוע: הגלגלים מסתובבים בקושי עקב תקלה במסבים, ש'נתפסו' ודורשים החלפה או לפחות ניקוי יסודי ושימון.

קל מאוד לגלות בעצמנו אם המכונית זזה בקושי (מה שגורם לא רק להתחממות המנוע אלא גם לצריכת דלק גבוהה): כאשר המנוע דומם בחניה נשחרר את בלם היד, נשלב את מוט ההילוכים למצב N (ניוטרל), ואז ננסה לדחוף את המכונית ממקומה. אם זה לא הולך בקלות, יש לקחת את המכונית למוסך.

אגב, היתפסות גלגל בדיסקיות אפשר לגלות כאשר נוגעים בארבעת החישוקים לאחר נסיעה ממושכת. חישוק שהוא חם יותר מבן זוגו באותו ציר מצביע על מיקום התקלה.

שואלים את אדוארד

בלהה: אינני מבינה כלל בכלי רכב וכעת אני רוצה לרכוש אחד. אני זקוקה לרכב קטן, אמין וחסכוני שישמש אותי יומיום לנסיעה לעבודה וחזרה (מרחק של 45 ק"מ). חשבתי להשקיע סכום של עד 30 אלף שקלים. אצלנו בבית יש כבוד ליפניות בעיקר, כך שעלו השמות דייהטסו סיריון וטויוטה יאריס.

השאלות שלי הן:

א. על איזה רכב היית ממליץ לי?
ב. בסכום הנ"ל, מדובר ביאריס עד שנת 2004 ובסיריון עד שנת 2007. מה מכריע, השנה או החברה?
ג) מה דעתך על רובוטית (ביחס ליאריס)? אמרו לי שכשזה הולך, זה כמו המחיר של האוטו…

תשובה: אם רוכשי 'בטר פלייס' באמת עומדים למכור מכוניות פלואנס ZE (חשמליות) חדשות במחיר מציאה – 30 אלף שקלים, כולל אספקת חשמל חינם במשך שנה – כפי שדיווח ידיעות אחרונות ב-29 ביולי, אז כדאי לך ללכת על הצעה זו.

זאת ועוד: על השקע-מוביל הצרפתית החדשה, שכמותה היה מוכר שי אגסי ב-123 אלף שקלים, מותר כעת לשלם רק 5,000 שקלים, ואת היתרה ב-12 תשלומים חודשיים בגובה של 2,300 שקלים. לו היית קונה סוזוקי סוויפט יד שנייה (שעליה הייתי ממליץ לך, לולא החלופה של פלואנס) או רכב קוריאני/יפני אחר – אז היית צריכה להשקיע את אותו סכום של 2,300 שקלים (נוסף על עלות הרכב) בדלק ובהתקנת המשומשת לקראת הקדנציה החדשה שלה במחיצתך.

שקע-מוביל חדשה, שעד עתה לא המלצתי עליה לאף אחד, תעשה בקלות את מרחק ה-45 ק"מ שציינת גם במזגן פועל. ובעתיד, אם חס וחלילה גם 'בטר פלייס' המחודשת תפשוט רגל ובסיס אחזקתה ייעלם, יהיה אפשר להתקין לפלואנס המקורקעת מנוע בנזין רגיל – כפי שישראלים רבים עשו כבר לפני שנים, כאשר בהסכמת משרד התחבורה הם החליפו את מנועי הוונקל ב-NSU מדגם R-80 שלהם במנועים סטנדרטיים.

מודעות פרסומת
One Comment
  1. חדוה permalink

    שלום לך אדוארד היקר. אני מחכה בקוצר רוח לראות את סרטך. האם תהיה הקרנה מיוחדת לקוראים? אני אודה לך מאד אם תוכל לציין גם בעיתון את מועד ההקרנה מאחר ואיני קוראת קבועה בבלוג. אני מאחלת לך שנה טובה ומתוקה, שנה בריאות ואושר, שנת שמחה וסיפוק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: