Skip to content

אלפין ליום אחד

ספטמבר 16, 2013

בשני שיאים בינלאומיים אוחזת הצרפתייה האריסטוקרטית אלפין A-110. ראשית, היא הייתה ונותרה היצירה הכי מעניינת של רנו. ושנית: היא הייתה שלי במשך זמן קצר, בלתי נשכח

לא הייתי חוזר לפרשת רנו אלפין, אפיזודה קצרה בחיי המוטוריים וגם מביכה למדי, לולא הזדמנה לידיי עילה אקטואלית המצדיקה את התנעתם של זיכרונות אלו: הפתעה שהכין היצרן מBilancour-, כלומר רנו.

הצרפתים, שאיבדו את מעמדם לטובת הגרמנים, ועוד מודאגים מהמשך ההתקפורת מצד היפנים, הקוריאנים ובקרוב גם הסינים, מנסים כעת לגרוף שוב את תשומת הלב העולמית שלפני כ-45 שנה זכתה בה רנו אלפין A-110 ברלינטה. לצורך כך הם רקחו יצור יומרני ומוזר בשם אלפין, המתבסס על הגנים של GTR שהגתה השותפה של רנו, ניסאן.

ואולם, זולת הצבע בְּלוּ-פראנס והשם – דבר באלפין אינו ממשיך את המסורת העיצובית והטכנולוגית של רנו אלפין ההיסטורית, בעלת הקווים הצנועים והבלתי נשכחים ומנוע ממוקם מאחור. הייתה לי הזכות להכיר אלפין זו מקרוב, וכעת יש לי הזכות לספר עליה מרחוק.

הנה הסיפור, הטבול בנוסטלגיה, בחוסר שינה, בזיעה ובדמעות.

שניים אוחזין בתַלְהִיט

"אם תרצה, אנחנו נגדל אותה חצי-חצי!", הפתיע אותי יאנֶק.

"למה אתה מתכוון?", שאלתי. וחברי הסביר לי שהיה לו די כסף כדי לקנות את מכונית חלומותיו אלפין A-110, אך כדי לשחרר אותה מהמכס חסר לו כעת סכום באותו גובה כמעט שהוא שילם ליצרן הצרפתי. "כל רגע שהיא חונה אצלם רק מוסיף אחוזים לסכום השחרור", אמר יאנק, לחוץ למדי.

נסענו למכס לפגוש אותה, ועד מהרה עמדנו על יד הגברת, המשוחה כולה כחול בְּלוּ-פראנס ועונה לשם רנו אלפין A-110 ברלינטה. יופייה היה מפיל לברכיים. אף מכונית שפגשתי קודם לכן, וכמעט אף מכונית שפגשתי אחר כך, לא עשו עליי רושם כה מטיח. הגה ספורטיבי; שעונים הניצבים מולי אשר מחוגם תלוי כלפי מטה, ובלחיצה על הגז הוא ניעור בעזוז ומשלים חצי קשת נלהבת; מושבים דמויי עור; ממש תַלְהִיט! חשתי שדבר כזה מגיע לי אחרי הילדוּת הקשה (והתבגרות קשה עוד יותר, בגלל הנשים בעיקר).

יש כאלה שהלב מתחיל לפעום אצלם בקצב של ביג-בנד, אחרים מזיעים ויש שידיהם רועדות. עליי נחת כל הרפרטואר, מה שהבהיר לי שאין מנוס אלא להיענות להצעתו של יאנק בחיוב.

קרובה לי עד הקרביים

יאנק ידע היטב למי הוא מציע בעלות משותפת על אלפין. הרי רנו זו לא הייתה זרה לי. עקבתי אחר כל הדיווחים עליה מעולם הראלי, וגם ידעתי על-פה כל רכיב טכני שלה, עד הבורג האחרון, משום שהיא הייתה מבוססת על רנו R8 גורדיני שלי.

יתרה מכך: הספרות המקצועית שקיבלתי יחד עם גורדיני כללה את רשימת השינויים הטכניים המאושרים על ידי FIA – רשימה שבחצייה, ואף יותר, דיברה גם על גרסת האלפין A-110, כולל תצלומים ושרטוטים טכניים.

חצי מכונית, חצי שלום בית

בדיוק היה לי קצת כסף, שייעדנו לקנייה של דירת גג צנועה בעיר העתיקה בוורשה. "אין לך מושג", המשיך יאנק לשכנע אותי, "איזה רושם עושה האלפין הזו על בנות". ואני חשבתי רק איזה רושם תעשה מכונית זו על אשתי, ואם הרושם הזה יהיה גדול דיו כדי שהיא תסכים להמשיך לגור בדירה שכורה.

אך התלבטותי לא הספיקה להתקרר מאש הדילמה, וכבר הפכתי לבעליה של חצי אלפין.

אשר יגורתי, בא מהר. האווירה בבית הייתה מתוחה במקצת. לוּ הייתי זורק מזלג באוויר במהלך ארוחת הערב, הוא היה נותר תלוי מעל השולחן. "נכון שהסכמתי", טענה אשתי, "שבמקום מקרר וטלוויזיה יהיו לנו תיבות הילוכים בכל פינה, ערמות בולמים וקפיצים, צמיגים וקופסאות פח עם שמנים. אבל עכשיו הגזמת!"

בניסיון להציל את השלום בית, לקחתי את רעייתי הכועסת לטיול באלפין. נסענו לאט, כי יאנק ביקש שלא אעבור את ה-3,000 סל"ד במשך 5,000 הקילומטרים הראשונים, אבל גם כך כבשה אלפין את לבה של אשתי. "לא ידעתי שמכונית יכולה להיות כזה תכשיט", התפעלה, והפסיקה עם הרטינות והדקירות.

0.5 alpine fot 0.5 alpine kier et zeg 0.5 Alpine et R8 Gordini 0.5 alpine rally

נשאר רק תצלום, וזה מעט. מעט מאוד: תצלומיה של אלפין ברלינטה A-110 מזכירים לי את פרשת חצי-חצי, אשר במו ידיי פתחתי לה את הדלת. בצילום השלישי נראית אלפין עם רנו R8 גורדיני. שתיהן נהנו מאותם מנועים בעלי שני מאיידי סולקס כפולים ומאותם מתלים. בגדתי ב-R8 עם אלפין במשך יום אחד ועוד קצת. R8 סלחה לי והייתה איתנו עד סוף ישיבתנו בפולין, עד שברחנו ארצה מגל האנטישמיות ב-1968

יום צוהל יום צועק

למחרת בערב החזרתי את אלפין ליאנק. היא לא הייתה גסת רוח כמו גורדיני שלי אלא אריסטוקרטית בכל תנועה, אף כי לשתיהן היו אותו כוח, אותו הגה ואותם מעצורים בדיוק. רק שאלפין שקלה פחות.

הבנתי מיד לנפשה של אלפין והיא חשה בכך והסכימה שאנהג בה. לכן התקשיתי מאוד להיפרד ממנה ולמסור אותה לשותפי. ההסכם בינינו היה שננהג בה לסירוגין – יום אני, יום הוא. ואם מתחשק לנו אחרת, אז יומיים-שלושה אני ויומיים-שלושה הוא. הסכמתי לסידור, והתחרטתי מיד. "אני מעדיף בינתיים להתחלף מדי יום", סייגתי את חוזה האבהות המקורי, כי הרגשתי שלהישאר בבית בלי אלפין למעלה מיום אחד יגרום לי מועקה.

סיכמנו גם שבאליפות המדינה בראלי ניסע יחד: במקטע אחד הוא ינהג ואני אהיה נווט, ובמקטע הבא נתחלף.

תרפיית לוגיקה

כך הגיע היום שלמחרת, יום בלי אלפין. לא הייתי מסוגל לעשות דבר. הסתובבתי בין ארבע הקירות מעוצבן, כמו בעל שאשתו הלכה לפגישה עם גבר אחר. הזמר הרוסי אלכסנדר וֶרְטִינְסְקִי ידע לשיר מזעזע על מצבים קשים אלה,

וכאשר נותרתי בלי אלפין, ההקלטות של ורטינסקי החלו לרוץ פתאום בזיכרוני.

מה אתה כזה עצבני? שאלתי את עצמי, הרי ידעת מראש שיהיה לך רק 0.5 מהאוטו. אך תרפיית הלוגיקה לא הועילה. המשכתי לענות את עצמי ולדמיין שיאנק נסע להשוויץ לחבר'ה, אולי שתוי אולי לא, אבל בטוח עם סיגריה, וגם חבריו יעשנו ויסריחו את החלל הפנימי של אלפין, שהניחוח היחידי בה עד עתה הוא הניחוח העדין של ריפוד המושבים.

האם יאנק זוכר שגם המעצורים זקוקים להרצה ואסור להשתמש בהם בגסות?

יום חופשי, לב כבול

קצת לפני חצות נשמעה צפצפה על יד ביתי. ירדתי לרחוב. אלפין באמת הייתה מסריחה כולה מסיגריות. "היא פותחת 180 קמ"ש בקלות!", התגאה יאנק, עצר מונית ונסע.

התיישבתי מאחורי ההגה כדי להחנות אותה בחצר, וגיליתי שנעלם כל הדלק שקניתי אתמול. החלטתי לא להמר ולנסות לנסוע על אדי הדלק, אלא לצעוד לתחנה עם ג'ריקן. איך הוא נסע 180 מבלי לעבור את ה-3,000 סל"ד? תהיתי. הרי בהילוך החמישי הקצר של אלפין, המהירות ב-3,000 סל"ד היא בקושי 100 קמ"ש!

כשהבנתי את התשובה, נחרדתי.

גט במהירות הג'ט

בבוקר התקשרתי ליאנק. "יש לי חדשות בשבילך", הודעתי לו, קצת בסיפוק וקצת בעצב. "מצאתי בשבילך שותף חדש במקומי (וכאן נקבתי בשמו של חבר משותף). הוא כבר החזיר לי את הכסף, ואיתו אתה תלך למשרד הרישוי לרשום את אלפין על שמכם. אני מחוץ לעניין. מה לעשות, שותפוּת זה לא עסק מתאים לי".

"חבל", התאכזב יאנק, "ממש חבל. בחרתי בך כי אין לך הרבה זמן לנסוע באוטו, ואין לך ילדים שיתיישבו על המושב האחורי ויקיאו. אתה שותף ממש מושלם. חבל".

"בכל אופן", אמרתי, "תודה לך על רגעי הכיף עם באנקה (כך כינינו את אלפין). היא תישאר בלבי כפצע, כמו ביאטריצ'ה".

"מי זאת ביאטריצ'ה?", תמה יאנק.

"אחת שוורטינסקי שר עליה", עניתי וטרקתי את השפופרת.

אינני יודע כיצד הסתדרו ביניהם שני בעליה של אלפין זו, משום שהייתה זו שנת 1968 המפורסמת, שבה עזבנו את דירת הגג הקטנה בעיר העתיקה, שקנינו במקום חצי האלפין, ועלינו ארצה.

משולש דוקרני

כעבור 25 שנה בערך, כאשר טיילתי בוורשה בשנות ה-90 במסגרת חיפוש שורשים, שאלתי חברים מה קרה עם אלפין, ומישהו סיפר לי שיאנק והשותף החדש שמצאתי לו לא הסתדרו והיו ביניהם "בלי סוף מתחים וסכסוכים סביב האוטו". אחד מהם, כך סופר לי, היה אמור לקנות מהשני את החצי שלו אבל לא היה לו כסף, אז שניהם מכרו את אלפין למישהו מחוץ למועדון האוטומובילים הפולני. מאז, לא נודעו עקבותיה.

0.5 alpine nowa

רנו אלפין החדשה. משהו בה נראה מזויף, לא מקורי. האם זה כל מה שהמעצב מסוגל להציע אחרי 40 השנה שעברו מתקופת אלפין האמיתית? אגב, אין זו הפעם הראשונה שרנו מנסה לשחזר את הפלא הזה של אלפין ברלינטה. גם ב-1995 היא חיפשה את מזלה, בדגם A610, שלא התקבל בברכה

*

טיפ טיפה

בעבר, נהגים שניסו לשמור על הגלגלים היו קונים סט של ארבעה בורגי אבטחה מיוחדים, אחד לכל חישוק. צורתם של ברגים אלה לא אפשרה לגנבים פוטנציאליים, שברשותם רק מפתח גלגלים סטנדרטי, לממש את זממם – משום שמפתח זה אינו שווה הרבה בלי מתאם הברגים הנמצא אצל בעלי הרכב.

כיום, יצרנים מובילים מציידים בפטנט הגנתי זה אפילו דגמים חדשים, גם כאלה שאין להם כלל גלגל רזרבי אלא רק ערכאות עזרה המאפשרות נסיעה אחרי פנצ'ר. והטיפ: מומלץ לשמור היטב את מתאם הברגים החכם, חפץ קטן בעל כישרון מטופח ללכת לאיבוד – משום שהוא מאפשר הסרת גלגל ברגע הצורך.

שואלים את אדוארד

פ' מירושלים בתגובה ל"לחיות בחשק ובכפייה": הצטערתי לשמוע על גורלה של ישיבת לובלין. זהו אחד האתרים הכי פופולריים שבני נוער פוקדים במסע בפולין. המשמעות של בניית מלון במקום הישיבה היא הרס אחת התחנות הכי חשובות בהיסטוריה היהודית בפולין במסגרת המסעות החינוכיים. ואם היא לא תשומר למען הדורות הבאים, אז למען מי.

צפרירה מלובני-שמוקלר בתגובה ל"לחיות בחשק ובכפייה": קראתי את מאמרך על ישיבת לובלין שהפכו אותה למלון יוקרתי. התרגשתי מאוד לקרוא את שכתבת ולא האמנתי שכך הם פני הדברים. יש לי נגיעה אישית למקום והייתי רוצה לשתף אותך.

אמי ז"ל נולדה ביאנוב-לובלסקי, עיירה לא רחוקה מלובלין, ואחיה הקטן דודיל (דוד) התקבל ללימודים בישיבה, או יותר נכון נבחר ללמוד בה בגלל היותו עילוי. אמי, שהייתה קשורה אליו מאוד, עלתה לארץ בשנת 1936 עם אחיה הגדול, ודודל נספה במחנה בלז'ץ.

אמי הייתה רדופת רגשי אשם כל חייה על שלא הצליחה להשיג לו סרטיפיקט ולהעלותו לארץ, היא תמיד הסתירה את רגשותיה, אולם פעם אחת, בהיותי נערה צעירה, היא ביקשה ממני לעזור באחת ממטלות הבית ואני, כמו כל נערה בגיל ההתבגרות, עניתי "עוד מעט", ופתאום, משום מקום כמו שאומרים, היא אמרה לי כמה משפטים ביידיש: "פארוואס טאָן איך האָבן צו לעבן איך געהאט צו זייַן באגראבן געווארן צוזאמען מיט דוד". הפירוש: מדוע אני צריכה לחיות, הייתי צריכה להיקבר יחד עם אחי…

אז הבנתי את גודל הצער, הגעגועים והאשמה הגדולה הרובצים עליה כל חייה.

ואז נדרתי נדר שבכל הזדמנות שתהיה לי אזכיר תמיד את דודי דוד אונגר הי"ד. ואכן, הדבר הסתייע בידי. ביולי 2012 יצאתי בראש משלחת של ארגון יוצאי פולטוסק בישראל לגילוי מצבה בפולטוסק. משם נסעתי ללובלין ושם, בכניסה לישיבה שהייתה עדיין בשיפוצים סופיים, נאמר לי שהמקום יהפוך לאכסניה לנוער יהודי שיבוא מכל העולם. שם עמדתי ודיברתי אל דודי דוד לפני כל חברי המשלחת שהתלוו אליי, וסיפרתי לו על אחותו חיה ז"ל שכל חייה לא שכחה אותו אף לרגע אחד. הבטחתי לו בשערי ישיבת לובלין, שהייתה צור מחצבתו, שלעולם לעולם שמו לא יישכח, לא רק אצלי אלא גם אצל כל בני משפחתי – ילדיי, נכדיי והדורות הבאים שלנו. ועכשיו הסיפור שלך על הפיכת הישיבה למלון יוקרתי… כאב לב אחד גדול!

ומסקרנות, חשוב לי לדעת: מי הם יהודי היודנראט בפולין? אני משערת, אבל איני רוצה לומר פן יאשימו אותי בהוצאת דיבה… אתה נותן לי רק הרבה חומר למחשבה, ולא היה מתאים מזה ביום כיפור. כי כבר למעלה משנה אני נלחמת בבקשה לעזרה להכין שלט בקרבת הרִינֶק של יאנוב-לובלסקי, שם גרו היהודים, וגם לחשוף את קבר האחים בפאתי בית הקברות הישן. אני מרגישה שאני נאבקת ונלחמת בכוחות גדולים ממני ואין מושיע, למרות ידיעותיי שבוורשה מסתובבות הרבה קרנות כספים למטרות אלו.

שתהיה לך ולמשפחתך (האם לכלול גם את המכוניות?) גמר חתימה טובה ושנה של בריאות ויצירתיות.

תשובה: להסבה של ישיבת לובלין למלון יש היבט נוסף, מביך למדי. הרי יהודי העולם, לרבות יהודי פולין שנרצחו בשואה, תרמו את כספם לבנייה של ישיבה, ולא כדי שהיודנראט הנוכחי של יהדות ורשה יפתח שם מלון.

יוסי: אני קורא בקביעות את השו"ת, וקיוויתי שאוכל גם אני להיוועץ בך. אני צריך רכב למשפחה של שש נפשות וחשבתי להגשים חלום ישן ולקנות ג'יפ של שבעה מקומות. הוא מיועד ביומיום לנסיעות עירוניות קצרות. התקציב הוא כ-65 אלף שקלים. על מה אתה ממליץ? למה לשים לב?

תשובה: אם אתה מתכנן נסיעות עירוניות בהרכב משפחתי ועוד לטווחים קצרים, ולא טיולים בשטח, אז אל תלך על ג'יפ, ששותה דלק בלי הבחנה ואינו מפנק את הנוסעים. אני מציע לך לבדוק אופציות בנוסח רנו סניק בגרסה מוגדלת, או הונדה FR-V בעלת שישה מושבים בדומה למולטיפלה של פיאט, ואפילו רנו לוגאן סטיישן בעלת שבעה מקומות, החסכונית יחסית.

גיל חדש מבקש את עזרת הציבור:

בעל סיטרואן לבנה מחפש נהג אודי כהה לצורך בקשת סליחה

לפני 20 שנה, באפריל 1993, הייתי חניך בקורס מ"פים ברמת הגולן. באחד מימי האימונים נידרשתי להביא מפה שנשכחה בשטח.

ביקשתי משלומי שהיה חניך איתי בקורס להצטרף אליי, וביחד נסענו בסיטרואן GS הלבנה שלי, שנת יצור 78, גרוטאה עם קילומטראז' מכובד שהייתה בת הלוויה הנאמנה שלי באותם ימים, והרכב הראשון שלי כנהג חדש.
הגענו לשטח האימונים, והמפה המתינה לי על הטלק שאליו הייתה מוצמדת, בדיוק היכן שהשארתי אותה באותו הבוקר. חזרנו לאוטו ונסענו חזרה לכיוון גדוד 71, משייטים מערבה באיטיות על כביש 91. היה זה לילה שחור ללא ירח, והכביש היה חשוך לחלוטין למעט אורות הסיטרואן. אחרי כקילומטר של נסיעה רגועה אני רואה מולי פתאום אורות של רכב שנע לכיווננו ונוסע בנתיב שלי. שלומי, שישב לידי, אמר לי שאני נוסע בנתיב הלא נכון (כלומר – שאני נוסע בנתיב השמאלי במקום בימיני), אבל אני שהייתי מטושטש ובוורטיגו אמרתי לו בביטחון "זה הוא שנוסע בנתיב הלא נכון".

התנגשנו חזיתית, מצד אחד אודי 80 כהה וחדשה, ומצד שני אני ושלומי בסיטרואן GS 78 לבנה.
חלקיק שנייה ראשון, אני בודק את עצמי ומגלה שאני בחתיכה אחת ולא נפצעתי. אני מסתכל ימינה ורואה את שלומי מעט המום, אך חוץ מזה גם הוא יצא ללא פגע. יצאנו מהאוטו (או ממה שנשאר ממנו – הוא וגם האודי סיימו את חייהם באותו לילה נמהר והוכרזו כטוטאל לוסט), וניגשנו לסייע לנוסעי הרכב השני. מכיסא הנהג יצא אדם עם קביים (שהיו שם עוד לפני התאונה), ומיד החל להכות את שלומי. ניגשתי אליו ואמרתי לו שאני הנהג, שהוא מוזמן להרביץ לי עוד מעט (ממש הגיע לי) אבל קודם נראה שכל הנוסעים ברכב אצלו בסדר.
מהאודי יצאו אישה זקנה (כבת 80), אישה בהריון, ועוד שלושה ילדים צעירים (כולם בלי יוצא מן הכלל לא חגורים).
אף אחד לא נפגע – לא מכה יבשה, לא חבורות, אפילו לא שריטה קטנה.
אחרי כמה דקות הגיע אמבולנס צבאי ופינה את הסבתא שהייתה מעט מרוגשת לבית חולים. בבירור שעשיתי למחרת היא שוחררה לביתה וחשה בטוב.
היה זה נס משמיים, לא פחות. רישיוני נשלל לחודשיים, ולנהוג למדתי באמת רק אחרי התאונה הזו.

עברו מספר חודשים.
באחד מסופי השבוע (באותה עת אני מ"פ בפלוגה מבצעית ברמה"ג וכמעט לא רואה את הבית) אני מקבל לדירתי השכורה באבן גבירול שיחה לא מזוהה. על הקו נהג האודי, דרוזי (ככל הנראה) ששואל לשלומי, מדבר בפיוס על אותה תאונה ארורה ואז מזמין אותי לחאפלה אצלו בכפר לחגוג איתי את הנס שאף אחד לא נפגע.
לא יודע איך הוא מצא את הטלפון שלי בדירה, לא יודע כמה פעמים הוא ניסה להשיג אותי (כמעט לא הייתי בדירה, פלאפון לא היה לי), בשורה התחתונה – הוא הזמין בנדיבות שלא מן העולם הזה, ואני, פחדן חסר אופי, גמגמתי משהו על כך שאני עסוק באותו תאריך, והתחמקתי מן המפגש.
פחדתי להגיע לשם, פחדתי לעמוד מול המשפחה הרחבה, נהג חסר אחריות שכמעט הביא לחורבנם.

עברו עשרים שנה, ובמרוצת השנים סיפרתי את הסיפור הזה עשרות פעמים לחברים, קרובי משפחה ותלמידים, עשרים שנה בהן אני מספר גם על התאונה, אבל גם על איך יצאתי קטן ופחדן וחסר אופי, ואיך יום אחד אני אאזור אומץ ואתקשר לאותו נהג ואבקש ממנו מחילה על התנהגותי, על זה שלא באתי כשהוזמנתי לחאפלה.

השנה, הרבה בזכות תלמידי יב' ושרי, החלטתי להפוך את המילים למעשים.
המשימה הראשונה הייתה למצוא את מספר הרכב. ביקשתי מהוריי שיחפשו מסמך רשמי של הרכב, אך מכיוון שעברו 20 שנים מהרגע שהסטרואן הפכה לגיבוב מתכת חסר צורה, לא היו מסמכים בנמצא. לאבי היה רעיון מבריק לחפש את המספר בתמונות מתוך האלבומים הישנים של אז. אחרי חיפוש בתוך הררי התמונות נמצא המספר – 429674 (כן כן, 6 ספרות).

פניתי לסוכן הביטוח וביקשתי לבדוק אם יש בנמצא תיעוד על הרכב הנפגע. התשובה שניתנה לי הייתה די צפויה – כל המסמכים והמידע מושמדים שבע שנים אחרי התאונה. אחרי עשרים שנה אפילו בגנזך אין זכר לתאונה.

לא התייאשתי. ניגשתי למשטרת התנועה במודיעין. האיש שם היה אדיב מאוד, ולשמע הסיפור התגייס לסייע לי במציאת פרטי הנהג הנפגע. אחרי כמה דקות של חיפושים במחשב נמצא מספר התאונה – 123711994. הלב שלי דפק, ואני כבר דמיינתי את הטלפון שאני עושה לאותו נהג (שהיום הוא בטח כבן 50), ואיך אנחנו נפגשים אצלו בכפר ואיך אני בא עם פרחים ומשהו שכתבתי ו…
הנגד חזר אליי ואמר שהרישומים על התאונה נמחקו לפני מספר חודשים באופן סופי מהמסוף של המחשב המשטרתי. לא מחזיקים את זה כל כך הרבה שנים, הוא אמר, פלא שזה נשאר ממש עד לא מזמן.

שבוע לפני יום כיפור, ואני מחפש את הכפרה שלי.
יש אדם, דרוזי ככל הנראה, שגר בכפר בצפון. לפני 20 שנה הוא נהג באודי כהה בכביש 91 מזרחה בשעת לילה מוקדמת. הוא היה אז כבן 30, באוטו איתו היו אשתו (בהריון), אמא שלו (או שלה) ושלושת ילדיהם. הוא התנגש בסטרואן GS לבנה מודל 78, והנהג בסטרואן (זה אני) היה האשם בתאונה.
אני רוצה לבקש סליחה מאותו איש אציל, ומאמין שגם אם הגנזכים כבר שכחו, הוא בוודאי יזכור ואולי יהיה בליבו לסלוח לי.

אני פונה לעזרת הציבור, אנא עזרו לי להשלים את המשימה ולבקש סליחה.
כי לפעמים גם עשרים שנה אחרי זה לא מאוחר מידי.

מודעות פרסומת
2 תגובות
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    היסטוריה בזעיר " אלפין " :היתה גם האלפין A310 עטויית גוף הפיברגלאס , אבל אין יפה כמו זו הכחולה המצולמת בכתבה …בחירה לא רעה לצד ה- HF וה- GTA. מפגש מועדון החמש ביום 20.09.13 בפארק הלאומי רמת גן 10:00-14:00 , חג שמח

  2. אריק permalink

    אתה לא רק עיתונאי רכב -נהג מירוצים – קולנוען. אתה להטוטן של מילים ותענוג לקרוא אותך כל שבוע.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: