Skip to content

הקטע שלי עם יעל

ספטמבר 22, 2013

נשאר לי מעט זמן, שהולך ומצטמצם, כדי לכתוב את מה שלא כתבתי עדיין, ובין דברים אלה שצריכים להיכתב מפרכסים אי-אלו קטעים שלא צריך אולי לפרסם. כמו הסיפור הבא

לפני כארבעים שנה, קצת אחרי מלחמת יום כיפור, קיבלנו גלויה של מגדל אייפל מתנוצץ באורותיו מחברי מהאקדמיה לקולנוע בלודז' ז'יל מֶסוֹן, דוקומנטריסט וצלם צרפתי שחי בפאריס. הוא הודיע לנו שהוא יכול להיענות להזמנתנו ולבקר אותנו בירושלים כי הצליח איכשהו לקושש קצת כסף, ושהוא קנה כבר כרטיס לשהייה של שבוע ימים.

ואני בדיוק קיבלתי מהצבא זימון לאיזה קורס, שנפל על אותו שבוע שבו החבר הפריזאי היה אמור להתארח אצלנו. ודאי שפניתי ללשכת הגיוס בבקשה שיגייסו אותי לקורס הבא בגלל נסיבות אישיות, אך פנייתי נזרקה לפח. "הוועדה לא משחררת אפילו חיילים שנולדו להם ילדים ומוכרחים להיות בבית", ענה לי קצין וסיפוק-לאיד בעיניו.

במקרה, איש זה הממונה על הגיוס שנא אותי, משום שהוא לא אהב את תוכניות הטלוויזיה ולגביו הייתי אני, במאי העובד ברוממה, מייצג של תחנה זו. בכל מפגש מזדמן היה מלמד אותי, "אתם שם, הפרזיטים ברוממה, לא מבינים מה הציבור רוצה לראות", חזר על עצמו בעוינות.

הגשתי בקשה נוספת לדחיית השירות וזכיתי שוב בסירוב הוועדה, אלא שהפעם נזרק לעברי חלון הזדמנות רופף. "או-קי", אמרו לי, "אתה תהיה ברזרבה".

אזרח בפח

השכם בבוקר התייצבתי ברחבה של מחנה שנלר, הקרוב לתחנת הטלוויזיה. עמדה שם משאית, והחיילים שזומנו לקורס עלו עליה ברטינות ובפרצוף מובס. "אני ברזרבה", הזכרתי לקצין, והוא ענה לי שלא הגיעו מספיק חיילים ומה שנשאר לי זה רק להצטרף. "תעלה עם כולם למשאית, אין לך בררה", פקד.

"אבל הגעתי במכונית ולא הבאתי איתי שום דבר", טענתי.

"אז תיסע עם האוטו שלך אחרי המשאית", ענה הג'ינג'י המנוול שסידר לי פח, מה שהבנתי עקב חיוכו. "זהו זה. או שאתה מעדיף מעצר".

שאלתי את נהג המשאית מה הכתובת, הוא נתן לי להציץ במפה, וזינקתי.

מיי ווסט באמצע השיממון

הקורס נערך במחנה מאולתר באיזו נ"צ נידחת בבקעה, 80 ק"מ מירושלים. נסעתי בגשם, בכבישים צרים, עד שעצרתי מול עשרות אוהלים קטנים שטבלו בתוך שלוליות.

בכניסה למחנה עמד שולחן, אף הוא מבוסס בבוץ, ומעליו התנפחה יריעת ברזנט ברוח, מאיימת להתנתק מארבעת היתדות. מאחורי השולחן ישבו שלושה קצינים, שני גברים ואשה. התקרבתי עם אופל GT שלי לעמדת הקצינים ופניתי אליהם כך: "המספר שלי הוא 2730141, שמי אדוארד אטלר ואני לא יכול להצטרף", מעד קולי אל טון בכייני, "כי בדיוק מגיע אליי אורח מחו"ל ואני מוכרח לארח אותי", מלמלתי.

"אולי תגיד שאתה חולה", הציע אחד הקצינים.

"אינני חולה ואני יכול לעשות את קורס מפקדי הכיתות הזה בכל תאריך אחר, רק לא כרגע, לא עכשיו, בגלל ידיד שמגיע מרחוק. אין לי בררה, אני מוכרח לחזור הביתה לירושלים", ניסיתי את מזלי.

"תיקח אותי טרמפ לירושלים?", שאלה הקצינה שישבה בין שני עמיתיה.

הסתכלתי עליה בתקווה פתאומית ויריתי מיד – " בטח שאקח אותך, בטח, אם רק יורשה לי לחזור לירושלים".

הקצינה הביטה במכסה המנוע הארוך של אופל GT האדומה שלי, שארבעת הצילינדרים שלה עבדו עדיין נמרצות, פנסיה הפתוחים בלטו כמו עיני צפרדע ודלקו בחמימות על רקע השיממון הרטוב, ומגבֵיה עבדו על השמשה הקדמית כמו מטרונום בשיעור פסנתר. זה מה שהיא ראתה.

ואני גיליתי פנים יפות של הקצינה הצעירה, ועוד פרט השייך לה, מרשים במיוחד ומייצג אותה – אותו פרט שלפי התנ"ך הוא "תאומי צביה" ולפי המדרש הוא "הוד יופייה". האמת שעוד לא ראיתי דבר כזה במציאות. אולי רק בקולנוע, אצל מיי ווסט.

ישועה כהרף עין

"בטח שאקח אותך", אמרתי שוב לקצינה, ושמעתי אותה אומרת לזוג הקצינים, המחייכים משום מה, שהיא משחררת את חייל מס' 2730141 עקב "מצוקה אישית" כי "ממילא מגיעים יותר מדי חיילים". אחר כך היא קמה, אספה כמה תיקים מהשולחן, ונסענו.

הגשם התגבר. חזרתי לשביל המוביל למחנה, ובראי של אופל ראיתי את האוהלים הקטנים מתרחקים. רק לפני רגע ניצלתי משֵינָה בהם. ממש בפלא שלא קיים.

חתול שחור, שקרים לבנים

"יש לי בחינה באוניברסיטה העברית", פתחה בשיחה הקצינה, שישבה לצדי על כיסא הנווט, והוסיפה ששמה יעל. "מי אתה?", התעניינה.

עניתי שאני עולה חדש העובד בתחנת הטלוויזיה הממלכתית ברוממה כבמאי בדרגה 8 פלוס. וזו הייתה האמת היחידה שהוצאתי מפי, כי כל מה שסיפרתי אחר כך היה שקר וכזב. שיקרתי חלק בקשר לגילי, וגם בתשובה לשאלה עם מי עליתי ארצה. "באתי לירושלים רק עם חתול שחור ששמו צִ'יפָּה", שיקרתי מבלי לגמגם בחקירה המסועפת, שנועדה לברר אם אני רווק או אחד נשוי עם ילדים.

"את לא פוחדת כשהמכונית מחליקה?", שאלתי את יעל הרואה את הכביש כהוגן, כלומר מבעד חלון צד.

"אני לא פוחדת כי אני מנתניה", ענתה, והוסיפה שהבנות הכי אמיצות והכי יפות גרות בנתניה. "תבוא ותראה", חייכה.

ואני אמרתי לה ש"לפי חוות דעתי, לכל בחורה בארץ צריך להיות עולה חדש משלה, משהו שלא מחייב בכלום ואף מסוגל לעזור בחיים בגלל עניין המסים הרצחניים לגבי כל דבר, וגם בגלל עזרה במגורים, ועוד זכייה בחינוך אירופאי במערכת היחסים האישיים", עניתי בעברית של עולה חדש בודד עם חתול.

חרצתי לשון

בהערת אגב אציין כי ייתכן שהעברית העילגת שלי הייתה קשורה לפילוסופיה שפיתחתי בתקופה שבה למדנו את שפת הציונות באולפן קליטה בחיפה. "אין מחברות – אין שגיאות", גרסה אז גישתי.

חילופי תרבות

טסנו ירושלימה. "אני אלמד אותך עברית צחה", הבטיחה לי יעל. אמרתי לה שאני מצידי מוכן ללמד אותה פולנית, אם רק תרצה, ועוד להזמין אותה לבית האמנים הירושלמי או לקפה טעמון, שם היא תכיר כל מיני טיפוסים מכל רוחב הקשת, מ'הפנתרים השחורים' הצעקניים ועד מרצים באוניברסיטה כמו אריה זקס, ואפילו את המשורר יהודה עמיחי.

"המשרד הצבאי שלי עומד כמה בתים מטעמון", ענתה יעל, וכאשר הגענו לאוניברסיטה העברית היא ביקשה שארשום את מספר הטלפון שלה, משהו מוזר בן ארבע ספרות בלבד.

הבטחתי להתקשר למחרת בבוקר. היא לקחה את חפציה והלכה לכיוון שער הכניסה, מסובבת אליי את ראשה כמה פעמים, ובכל פעם ראתה אותי מנופף אליה לשלום.

במחילה ממך

בבית נפלתי על הברכיים לאות סליחה מאשתי, ששמעה את סיפורי בחמיצות מסוימת.

"אנחנו יכולים לארח את ז'יל, וגם ייתכן שלא יהיו לנו יותר בעיות עם מילואים קשים", שטחתי בפניה את תקוותי.

רווק עם חתול, עלאק

 למחרת בבוקר. בניין הטלוויזיה. אני מתקשר ליעל.

"יעל?", ענה לי הקול המתוק שהכרתי, "אין פה אשה כזו", נטרקה השפופרת. ניסיתי שוב, אך קולה של יעל הודיע לי אותו הדבר.

לא הבנתי מה קורה וסיפרתי את כל הפרשה לחברי לחדר, הבמאי אדיר זיק. שנינו היינו שייכים למעטים בתחנת רוממה שהתגייסו למלחמה ולא חיפשו מקלט אצל דובר צה"ל.

"למה היא לא רוצה לדבר איתי ולהמשיך את ההיכרות בינינו?", שאלתי את זיק.

"מטומטם כמוך!", התפקע חברי הבמאי מצחוק. "הרי הקצינה שלך יעל לקחה איתה למעונות הסטודנטים את התיק של החייל אטלר, וכל השקרים שלך נחשפו במערומיהם. הגיל האמיתי שלך, המצב המשפחתי, הכול. חכה חכה עכשיו למילואים החדשים שהיא תסדר לך כעונש. במקומך, הייתי מתחיל להתפלל".

31 ימי גיהנום

אדיר זיק צדק, והנה מה שקרה. כבר במילואים החדשים קיבלתי צו לגשר אלנבי. שמונה שעות ביום הייתי עסוק בחיפוש על גופם ובבגדיהם של ערבים, גברים ונשים, ובלילות לנתי בצריף של נוחרים כבדים, עם אלטרנטיבה לישון תחת כיפת השמיים כבשר טרף ליתושים אלימים בגודל של ציפור.

עברתי את זה. וכאשר ישבתי עם חברים על הברזלים שמול קפה טעמון עם בירה בידינו, ראיתי את יעל שלי עוברת במדרכה עם קבוצת קצינים. היא סובבה את ראשה בזלזול למשמע ה"שלום" שלי, ולא ענתה גם כאשר צעקתי אחריה – "יעל, תודה תודה על אלנבי, אני עדיין מת עלייך!"

Max in the Alfa GTV

המושב הימני שמור: אחרי התקרית עם יעל, המסופרת בגוף מדור זה, הימים של הקשיש המורשה נמשכו כתיקונים, ועשרות או מאות אורחים הוזמנו לשבת במכוניותיו של האיש על מושב הנווט. מקס ובר הצעיר הוא האורח הנוכחי, הנהנה במיוחד להשקיף מהמושב הימני על נוף הגולה, אשר זז במהירות שעושה כבוד לאלפא רומיאו GTV המריחה את גיל 30. אלא שלצורך הנסיעה באלפא, מקס מבית ובר (שאינו יודע שהוא כלב) לובש, אחרי מו"מ וכפייה, שלייקס בטיחות לכלבים מתוצרת ספארקו

טיפ טיפה

גנבי רכב מקצוענים למדו לנכס לרשותם תוך שתיים-שלוש דקות כל מכונית חונה באמצעות פריט אלקטרוני הנמכר במרשתת תמורת 50 דולר. די לחבר את החפיץ (גדג'ט) הקנוי לשקע ה-OBD ברכב, המיועד במקור למחשב הדיאגנוסטי במוסך, כדי שהאימובילייזר המשוכלל, האמור לשמור על הרכוש היקר שלנו, ירים ידיים.

לפי 'טיפ טיפה' שלפניכם, קיימות (בדוּק על ב-מ-וו Z3M) שתי דרכי הגנה שעשויות לסכל לגמרי את זממו של הגנב. הפטנט הפשוט ביותר לביצוע של כל חשמלאי חובב הוא לשנות את מקום החיבורים בתוך שקע ה-OBD, כך שהחפיץ שרכש הגנב באינטרנט יתגלה לו כחסר תועלת.

הדרך השנייה היא לשנות את המיקום המקורי של שקע ה-OBD, להסתיר אותו היטב, ובמקומו להרכיב תחת מכסה המנוע שקע OBD אחר, מת לגמרי כי הוא אינו מחובר לדבר.

שואלים את אדוארד

אופיר קלינגר: הוריי מעוניינים לרכוש רכב חדש והיינו שמחים לשמוע את הצעתך לפני הרכישה, אז קצת רקע. אנו משפחה בת שבעה נפשות וכרגע אנחנו ארבעה נהגים. אנחנו אוהבים לקנות רכב כדי להחזיק בו לזמן ארוך, שבע-שמונה שנים לפחות. כרגע יש ברשותנו מאזדה MPV בת 15 וטויוטה קורולה רובוטית צעירה.

ההורים שלי מעוניינים לרכוש ג'יפ משפחתי, אחד שיהיה מרווח ואמין ויספק חוויית נהיגה טובה. כמו כן, אנחנו רוצים לרכוש רכב חדש, ישירות מהיבואן ולא יד שנייה, ומתלבטים בין שלושה דגמים: מיצובישי אאוטלנדר, טויוטה RAV4 וניסאן קשקאי. נשמח אם תוכל לייעץ לנו מהו הרכב הכי טוב לדעתך או להציע לנו רכב אחר.

אגב, למדתי רבות מהמדור שלך על תחזוקת רכב ונהיגה, אבל לא פחות מכך על השואה.

תשובה: במקומכם, משלוש המועמדות הייתי בוחר בטויוטה RAV4, כי מיצובישי אאוטלנדר היא בסך הכול קריקטורה של MPV שיש לכם כבר, ואילו ניסאן קשקאי לא שונה בהרבה מטויוטה קורולה, למעט חזותה.

שושי, ירושלים: יש לנו טויוטה קורולה בת שלוש שנים כמעט (תכף נגמרת האחריות…), רכשנו אותה לפני כחודשיים ואנחנו מאושרים ממנה.

שמתי לב שבנסיעות של 100 קמ"ש ומעלה, בעת שלוחצים על דוושת הגז, נשמע רעש שהוא מעין צעקה או נהמה בקול דק וגבוה (נדמה לי שמהמנוע). הצעקה נעלמת בעת שמפסיקים ללחוץ על הגז והאוטו מאט אל מתחת ל-100 קמ"ש. אציין כי ניתן להבחין בכך בלילה בעיקר, כשהנסיעה שקטה יחסית. בעלי אינו מבחין בכך ולא שומע את הרעש הנ"ל. גם הבוחן במוסך טויוטה מורשה, אשר יצא עם הרכב לנסיעת מבחן, לא שמע כלום. האם אני מדמיינת? האם קיימת תופעה כזו? אם כן, מהו מקור הרעש שאני שומעת? האם זו בעיה שיש לתקנה? אם כן, כיצד?

תשובה: יש לי דוקטורט בשריקות מוזרות אלה, כך שקרוב לוודאי שתשובתי תשתיק את הרעש, שלפי התיאור את רחוקה מלדמיין אותו. הוא חי וקיים, אלא שהמקור שלו אינו המנוע.

גם בב-מ-וו Z3M קופה שלי גיליתי צליל דומה לזה שאת מתארת, אלא שבבווארית הוא מתחיל לנהום במהירות גבוהה כפליים מזו שבקורולה. מקור הנהימה: רווח זעיר בין שמשת הדלת ובין הגומייה. במהירויות גבוהות חודר אוויר לחלל הרכב דרך פתח זה ו'צועק'. בקורולה שלכם עשויה הצעקה לבקוע מרווח זה או מרווח אחר, בין הדלת והמשקוף.

קל לבדוק זאת: נשב בתוך הרכב בדלתות סגורות ובשמשות מוגפות, ומישהו מבחוץ ידביק נייר דבק (מסקינג טייפ) סביב הדלת. או אז ניסע כדי לבצע מבחן אטימוּת. אם יתגלה שזהו אכן מקור הרעש, ניתן לכוון את השמשה או את הדלת. לעתים די במריחת גליצרין על הגומיות.

ליאור: אנו משפחה בת שישה נפשות, ומעוניינים ברכישה של רכב חדש בעל שבעה מקומות. יש לנו תקציב של 200 אלף שקלים. מתוך כלי הרכב בקטגוריה אנו מתלבטים בין פורד גלקסי ובין סיאט אלהמברה (מיניוואן חדש שהגיע לארץ רק השנה).

על פניו, הסיאט נראית כבעלת צריכת דלק טובה יותר ומאובזרת יותר מהפורד, אך אנו קצת חוששים בהיבט של האמינות שלה ביחס לפורד. שמנו לב כי לאיביזה רק שנתיים אחריות, בעוד לפורד יש שלוש שנות אחריות (עם מגבלה של 100 אלף ק"מ). נשמח לשמוע את דעתך בנושא.

תשובה: בגלגול הקודם של אלהמברה, שהחל ב-1995, היא הייתה האחות התאומה של פורד גלקסי ושל פולקסוואגן שארן. אלהמברה הנוכחית, מספר שתיים, הפציעה ב-2010 ובמופעה החדש היא התגרשה מגלקסי ונשארה אחותה המאושרת של פולקסוואגן שארן בלבד.

alhambra

סיאט אלהמברה 2 (מחודשת לתלפיות). שבעה מושבים נוחים, ונשאר די מקום למטען. פתרון טוב לרוכש שאינו פוחד ממנועי בנזין TSI ומפילטר חלקיקים שנוטה להיסתם (במנועי הדיזל)    

ירחוני רכב אירופיים משבחים את אלהמברה הנוכחית בגלל מנועי הפולקסוואגן החדשניים שהורכבו בה: 1.4 TSI בהספק של 150 כ"ס, 2.0 TSI בהספק של 197 כ"ס, 2.0 TDI (דיזל) בהספק של 140 כ"ס, ו-2.0 TDI (דיזל) בהספק של 170 כ"ס.

לדעתי, מנועים אלה של מכונית מעניינת זו הם דווקא עקב האכילס של אלהמברה. זאת, בגלל בעיות בשרשרת הטיימינג בשני מנועי הבנזין, ובגלל פילטר החלקיקים בשני הדיזלים, האוהב להיסתם בנסיעות עירוניות.

בקיצור, החשש שלך בסוגיית האמינות של אלהמברה מבוסס – אין בררה אלא ללכת על גלקסי.

מודעות פרסומת
4 תגובות
  1. טויוטה יאריס 2004 permalink

    איזה פאדיחה
    גדול
    הטור הזה לוקח מקום ראשון בבלוג

  2. שימי permalink

    This post is worthless without photo

  3. שיר permalink

    מחכה לקטעים המפרכסים האחרים…………

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    סוף סוף הסרט " RUSH " הגיע ארצה , בדיוק ביום הולדתי , המתנה הכי טובה ממני לעצמי ליום ההולדת הייתה הצפייה בסרט . כל אוהבי המירוצים והקולנוע גם יחד " רושו " לראות , כיף של סרט…לא הרגשתי איך השעתיים חולפות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: