Skip to content

הביצה, התרנגולת והתִגְעוֹלֶת

דצמבר 11, 2013

האם תוכנית המתיחות האלימה-ילדותית 'אמבוש' משקפת את המציאות הישראלית, או להפך: המציאות שלנו הפכה כה דוחה שהיא הצמיחה תוכנית כזו?

תיבת הדואר של המדור התמלאה בעשרות שאלות הקשורות לאירוע התמוה שקרה בשבוע שעבר על כביש 6, שם הנהגת הילה איבדה את המעצורים. "מה תגובתך להקלטת השיחה עם הנהגת?", התעניינה גברת אסתריא אייזנברג, וקוראים אחרים שאלו מה דעתי על הטיפול שהעניק מתנדב המשטרה הגיבור, ומה בעצם צריך לעשות במקרים כאלה.

בעצם, את רוב המידע הקשור בשאלה "מה לעשות כשהבלמים הולכים" וכיצד למנוע סכנה זו לפני שהיא תיפול עלינו בהפתעה – כתבתי כבר בזמנו, בעקבות התאונה הטרגית של משפחת אטיאס במדרון על יד טבריה, אסון שנסיבותיו לא הובררו עד היום.

אני תקווה שהאירוע הנוכחי לא יפיל שוב את מומחי הרכב מהטכניון במלכודת הכישלון המביך, שהרי כעת הם מקבלים לידיהם מכונית שלמה, שברולט ויוואנט, שלא נשרפה כליל כמו המיצובישי הטבריינית. הפעם יהיה להם קל לבדוק מה קרה לרכב זה שאיבד את שפיותו ובחר בדהירה מטורפת ללא ברקסים.

ניתוח המקרה יהיה פשוט, בהנחה כמובן שמישהו בלתי מוסמך לא נגע חלילה בשברולט באופן פרטצ'י מיד אחרי שהמתנדב הצליח לעצור אותה.

לגבי ההקלטה

לא שמעתי את המתנדב שואל את הנהגת אם היא הורידה רגל מדוושת הגז, או מבקש שתציץ שמא דוושה זו לחוצה בגלל השטיחון או חפץ אחר. לא שמעתי גם שהנהגת נשאלת אם היא השתמשה בקרוז קונטרול (בהינתן שמערכת זו קיימת בדגם המדובר) כדי לתת מנוח לרגליה.

לא שמעתי גם את ההצעה שהנהגת תעביר את מוט ההילוכים ממצב D למצבים 3 או 2, אלא רק ל-N (ניוטרל), מה שלא התבצע.

זאת וגם: ההוראה "תכבי את המנוע!" נשמעה רק לקראת סוף הפרשה אף כי לנוכח זירת האירוע – כביש רחב וישר – התבקש לתת את ההוראה הזו ראשונה, לפני כל יתר ההצעות.

לגבי פעולת ההצלה

המתנדב לקח על עצמו אחריות כבדה כאשר החליט לעצור את שברולט הדוהרת בגוף הניידת. הרי הייתה סכנה שהנהגת, השרויה בחרדה כבדה, תסובב ברגע הקריטי את ההגה ימינה או שמאלה – וכתוצאה מכך תתנגש רק בפינה של הניידת, השמאלית או הימנית, ולא במרכז הפגוש שלה כמתחייב מתרגיל ההצלה.

במקרה כזה שתי המכוניות היו יוצאות משליטה, חגות על האספלט ומתהפכות – על כל ההשלכות האפשריות של פגיעה גופנית.

סוריאליזם בכביש 6

כמו כולם, גם אני עקבתי בהתעניינות אחר הניתוחים של האירוע המפחיד שפורסמו בתקשורת. הופתעתי מכך שהסיבות למקרה המוזר לא התגלו עדיין. האיחור בהנפקת הדו"ח המשטרתי – התמוה כמו כל יתר חלקי הפרשה – עשוי לעורר מחשבה פרנואידית שהגורם האמיתי שהוביל לאיבוד שליטה על הרכב היה אולי לא טכני-מכני אלא נפשי-פסיכולוגי.

לא מן הנמנע שהאמת על האירוע נשמרת בסוד מטעמי צנעת הפרט. הרי קשה להאמין שבו-זמנית נגמרו בשברולט ויוואנט הברקסים, שהמכונית המשיכה בעצמה במהירותה המופרזת, ועוד מוט ההילוכים נתפס על מצב D. משהו פה בלתי אמין.

בלמו פיהם

הופתעתי גם מכך שאיש מבין כתבי תחבורה שהתראיינו במדיה בעקבות האירוע בכביש 6 והשמיעו את עצותיהם לגבי שמירה על מצב נאות של המעצורים – לא הזכיר את מה שנכתב ב'מקור ראשון' על נוזל הבלמים. הרי בתת-המדור 'טיפ טיפה' חזרנו והזכרנו שוב ושוב את הצורך להחליף נוזל מעצורים פעם בשלוש-ארבע שנים. הסיבה: במשך הזמן, ובמיוחד במקומנו, ארץ טרופית יפה, סופח נוזל הברקסים מים, מה שמוריד את נקודת הרתיחה שלו!

זוהי הסיבה לכך שכוח העצירה של הרכב מתחיל להימלט בירידות או נעלם בבת-אחת. כשמגיעים למצב כזה, לחיצה נמרצת על דוושת הבלם תגרום רק להתחממות המערכת ולהישרפות הדיסקיות.

טעיתי. גם נשים יכולות

תמיד חשבתי שנשים לפחות בטוחות מפני הלם קרב, אך האירוע על כביש 6 הוכיח שטעיתי. כי השיחה שגלגל מתנדב המשטרה עם הגברת שאיבדה מעצורים הזכירה לי את שיחותיי עם חיילים שחטפו הלם קרב לפני 40 שנה ברמת הגולן – אם מהמראות הקשים בקרבות ואם 'סתם ככה' בהשפעת האווירה הפסימית והמתח בשורות צה"ל.

למדתי על כך כאשר ביקשו אותי, המגויס למלחמה, להביא במכוניתי חיילים פצועי נפש לבית החולים בקריית-שמונה ובדרך ניסיתי לשוחח איתם, ללא הצלחה. בדיוק כפי שכשל בכך מתנדב המשטרה, שבשבוע שעבר ניסה לעודד את הנהגת ולהדריכה.

חירוף נפש, לא טירוף נפש

אותם ימים של מלחמת יום כיפור, שבמהלכם נתקלתי בפגועים רבים של הלם קרב, הסיגו את זיכרונותיי לאחור, אל מלחמת העולם השנייה, כאשר כילד גדוד מצאתי את עצמי בחזית, על אדמת גרמניה.

חיילי גדוד זה, אשר מצאו אותי משוטט ולקחו אותי איתם בדרכם מוורשה לברלין, לבשו מעילים שלא התאימו לתנאי החורף הקשים של 1945, ונעלו אותם הנעליים עשויות הברזנט שהם קיבלו בקיץ, כאשר הצטרפתי אליהם. בכפור היה הברזנט מתקשח כמו פלדה. לכל היותר היו להם מגפי גומי.

והנה, חיילים לא צעירים אלה, בני 40-50, הסובלים מקור ולעתים גם מרעב, לחמו ברחובות העיר קוֹלברג אשר לשפת הים הבאלטי (כיום העיר הפולנית קוֹלוֹבְּזֶ'ג) בהפגזות, כדורים שורקים על ידם. הם היו שוכבים בקור ובשלג ללא הפסקת אוכל ושתייה, גוויות חבריהם שכובות לצדם.

הקמע של החיילים, ילד הגדוד, ראה את המחזה צמוד לקיר. לדרישתם, נשארתי צמוד לאותו קיר גם כאשר הם, אחרי שמיעת הפקודה ברוסית "Dawaj wpierod" (לכו קדימה), היו קמים ורצים בטירוף אל מקור הירי, פותחים בצרור מתת-המקלע פֶּפֶּשָה עד שרוקנו אותו מ-71 קליעיו וזורקים רימוני יד.

אחר כך, בלילה, ישבתי לאור נרות עם אלה מהחיילים שחזרו. הם רעדו ובכו כאשר דיברו על מות חבריהם או על הפצועים, הם עישנו סיגריות בשרשרת ושתו וודקה – אך מעולם, עד סוף המלחמה האכזרית ההיא, לא נתקלתי במקרה של הלם קרב.

העלם וההלם

נזכרתי בגדוד הפולני-רוסי שלי בעיצומה של מלחמת יום כיפור, בקיבוץ הצפוני איילת-השחר, כאשר נשארתי לכמה רגעים אצל אישה שהבאתי אליה ברכבי את בעלה, חייל קרבי שחטף פצע בנפש.

הוא היה מפונק משהו? חקרתי אותה בסקרנות מאחורי גבו של האיש. "לא", הנידה בראשה. "הוא בחור רגיל לגמרי. דווקא אמיץ. אצלנו בקיבוץ אין מפונקים".

איטי פון הום

הופתעתי לקרוא את ההצעה של אברהם טננבוים, שופט תחבורה בכיר, הממליץ לרשויות להתקין בכלי הרכב של האזרחים מכשור מיוחד שימנע מהם לנסוע מהר. ואני תוהה: לשם מה להגביל את המהירות? האם השופט סבור, בניגוד לנתונים הסטטיסטיים, שתאונות דרכים אצלנו נגרמות בגלל מהירות מופרזת?

ואולי השופט מעוניין שהנהגים, עקב הנסיעה האיטית, יוכלו לחטט בדואר האלקטרוני ולשלוח סמ"סים במהלך הנהיגה?

טננבוים

השופט טננבוים. האם נהגי ארצינו ימשיכו לסמס במרץ (שהרי הם כבר מסמסים – רק שעכשיו יהיה להם תירוץ מנומק)

עיסה של קורבנות

אך מה שבאמת מְסַמֵר-דעת בהצעתו של השופט טננבוים להתקין ברכבינו, בכפייה ולפי חוק, "מחסומי 120 קמ"ש" (טוב שלא 80) – הצעה שעוד רגע תיקח עליה טרמפ עמותת 'אור ירוק' הדמגוגית – הוא שמהירות אחידה זו לא תאפשר לברוח מתאונה או להתרחק משכן לכביש הנוסע בזיגזג, ספק שקוע בשיחה ספק נרדם, ספק שיכור או מסומם. נהיה טרף קל יותר לכל פורענות.

כולנו – גברים, נשים וטף – נהיה באותה צלחת, וכל תאונת בודדים תהפוך תאונת שרשרת. האם זה מה שרצית, כבוד השופט?

כבודו טננבוים, אל תקרא את זה:

לא מזמן ביקשתי להוריד מהבווארית שלי את מחסום 250 הקמ"ש.

"תראה", אמרתי לבני כאשר חזרנו שנינו לוורשה מלודז' על האוטוסטרדה החדשה A2. "סתם נפרדתי מ-150 אירו, כי Z3M שלנו עדיין תקועה ב-250 קמ"ש".

"אל תסתכל על מד המהירות", הציע בני, "אלא ב-GPS".

ואמנם, בפינה השמאלית-עליונה של השמשה הקדמית שידר לנו ה-GPS המתנחל במכשיר הניווט Tom Tom מהירות של 271 קמ"ש. הרגשתי שעל גבי מטיילות נמלים והורדתי מיד את הרגל מדוושת הגז. לא רק בגלל הנמלים המצקצקות "אתה מתגרה בגורלך", אלא גם עקב העובדה הפרוזאית שב-Z3M קופה מחשב הרכב אינו מתאר את כמויות הדלק שנשרפות בהתאם למהירות, כך שאפשר רק לדמיין אותן.

אגב, במכון שהסיר מהבווארית שלי את מחסום 250 הקמ"ש שמעתי שהם ביצעו את הניתוח הזה בלא מעט ב-מ-וו M3, כלומר באחיותיה של Z3M – "אבל אף פעם לא ביקש את זה מישהו בגילך", אמרו.

"כי אני קשיש מורשה", עניתי בשפת המדור.

"What is this?", שאלו.

"תואר מכובד בשפה זרה", עניתי.

fiat1 fiat2 fiat3

נוסטלגיה צובטת לב: פיאטים 500 שלי, ארבע במספר (אחת בחו"ל, שלוש בירושלים), היו מצוידות בקרוז קונטרול מכני, כמו אלפא GTV הנוכחית שלי. בלוח המחוונים המצומצם של 500 הייתה מותקנת טבעת המאפשרת למשוך בחוט המתכת אשר פותח את הפרפר במאייד.

גם בב-מ-וו Z3M קופה אפשר ליהנות מקרוז קונטרול, אלקטרוני לשם השינוי, אשר בידית המפעילה אותו אני מנסה לא לגעת. כי אני שייך למועדון הנהגים המעדיפים לחוש את כוח המנוע בכף רגלם הימנית מבלי לפספס את התחושה הנהדרת של שליטה על המפלצת הבווארית.

טיפ טיפה

עורך 'דה מרקר' איתן אבריאל הוזמן לארה"ב כדי לבצע מבחן דרכים לשקע-מוביל 'טסלה S'. אבריאל לא אכזב את מארחיו והכריז בהתלהבות: "ראיתי את העתיד".

היה זה מבחן מצומצם ל-20 דקות בלבד, כנראה כדי למנוע את האפשרות שאבריאל יטעם חוויה דומה לזו שעברה על עיתונאי ה'ניו-יורק טיימס' ג'ון ברודר, אשר טסלה S שלו הרימה ידיים במבחן וחזרה על גרר בגלל סוללות ריקות. אלא ש-20 דקות המבחן לא הפריעו לעורך 'דה מרקר' לגלגל מחמאות משל היה יחצ"ן של השקע-מוביל האמריקני, ולרשום ש"כעשר דקות לתוך נסיעת המבחן המאולתרת, כבר ברור לנו שטסלה היא דוגמה משכנעת למכוניות העתיד". תחזית שנשמעת ממש משכנעת אחרי משפט אחר של אותו בוחן, המגלה כי מחירה של טסלה החשמלית הוא כמחירן של מכוניות פרימיום מתוצרת מרצדס, ב-מ-וו ואאודי.

אולי יש מקום גם להתלהבות הילדותית של עורך 'דה מרקר' לגבי טסלה החשמלית וביצועיה, אשר אבריאל העתיק מדפי הפרסום כדי לשכנע את קוראיו שאצל בעלי היכולת, העתיד שייך לשקע-מוביל זו, מכשיר תנועה השמור לעשירים. אך בינתיים, ניסיונות עם שקע-מובילים זולים יותר – הנמצאים, באופן תיאורטי, בהישג ידם של רבים – מניבים רק אכזבה לבעלי בטר פלייס ומאמיניה. אבריאל, בוחן רכב מתחיל ויחצ"ן מבריק, שכח את זה.

שואלים את אדוארד

אברהם טל: אחרי לבטים רבים החלטתי לשפץ את לנצ'יה קאפא 2,400 שנת 1998 גיר רגיל. השיפוץ כולל רינגים, לאגרים, קראנק, ראש מנוע, משאבת מים, חגורת טיימינג ועוד. בספר הרכב כתוב להשתמש בשמן 40W10 חצי סינתטי. יש הממליצים על סינתטי מלא 40W5. מה אתה ממליץ, ומה ההבדל בין השמנים?

תשובה: כל הכבוד שבחרת להציל את לנצ'יה מעניינת זו. בתקופת ההרצה (1,500-2,000 ק"מ אחרי שיפוץ המנוע) הייתי משתמש בשמן החצי סינתטי 40W10 של LM. אחר כך הייתי בדילמה אם להמשיך עם החצי סינתטי ולהחליפו מדי 10,000 ק"מ – או לעבור לשמן סינתטי מלא 40W5 ולהחליפו מדי 15 אלף ק"מ.

בארצות שבהן אין חורף 'אמיתי', כמו אצלנו, ממליצים גם על שמן סינתטי 50W15 של Mobil 1 או של Motul, מה שאיננו נטול היגיון בעיניי. אגב, אחרי אלף הקילומטרים הראשונים אל תשכח לחזק את בורגי הראש – בעוצמה ובסדר הנקובים בספר הרכב.

צורי אגמון, רעננה: ברשותי יונדאי i30 שנת 2008 שעשתה 105 אלף ק"מ. המכונית צורכת שמן פי חמישה מאשר מאזדה 2002 שעשתה 300 אלף ק"מ. קניתי את היונדאי מליסינג כשהיו עליה 56 אלף ק"מ. לדברי המוסכניק שלי ולפי סימני השמן השרוף על מוט הבדיקה של השמן והמכסה שדרכו ממלאים, כנראה לא התנהגו אליה יפה במשך תקופת הליסינג.

שאלותיי: מה אפשר לעשות לתיקון המצב? האם החלפת הרינגים תפתור את הצריכה הגבוהה? איך קורה שפתאום יש שחיקה של הגלגלים הקדמיים בצדם החיצוני? הרכב עבר טסט לפני ארבעה חדשים ולא הייתה אז בעיה? האם באמת יש משמעות לדרישה של היצרן להשתמש רק בשמן מתוצרתו, או שכל שמן מבית טוב יעשה את המלאכה?

תשובה: כנראה, הבעלים הראשונים של יונדאי שלך לא דאגו לבצע הרצה כאשר קיבלו לידיהם את המכונית החדשה. כלומר: הם לא נסעו בה בעדינות ולא הקפידו לבקש ממנה ביצועים רק אחרי ששמן המנוע מתחמם. צריך הרבה מאמץ כדי להרוג מנוע של יונדאי זו, אשר אמינות היא דווקא כרטיס הביקור שלו.

ייתכן שהחלפת רינגים והחלפה של מחזירי השמן המורכבים על השסתומים יורידו את צריכת השמן לרמה נורמלית. זאת, בהנחה שדופנות הצילינדרים לא נפגעו ושהבוכנות לא עברו דפורמציה בגלל שימוש בשמן מנוע זול ואי הקפדה על מפלס נאות שלו – אולי אפילו נסיעה על שמן שנמצא מתחת לקו המינימום. באשר לשחיקת הגלגלים הקדמיים: מומלץ לבצע כיוון פרונט ולבדוק את תפקוד הקפיצים ובולמי הזעזועים. לגבי השמן, ראה תשובתי למר אברהם טל.

אלעד: רכשתי לפני כשבוע וחצי מיצובישי ספייסוואגן שנת 2001 שעשתה כ-200 אלף ק"מ מאדם אמין במיוחד, ולכן לא לקחתי את הרכב לבדיקה (מה גם שהמחיר היה 15 שקלים). לפי מה שאני יודע הגיר הוחלף לפני כשנה וחצי, בוצע שיפוץ ראש מנוע לפני כמה חודשים, וכן הוחלפו תושבות מנוע ובוצע טיימינג בזמן.

היה איתי ברכישה חבר שעוסק הרבה באיתור כלי רכב לקנייה. הוא בדק את הרכב והמליץ עליו לקנייה. מכיוון שרכשתי את המיצובישי לאור גדילת המשפחה החלטתי, לאחר חישוב כספי, להתקין עליו מערכת הנעה בגז כדי לחסוך בעלויות התדלוק בנסיעות לעבודה.

לצערי, לאחר נסיעה של כ-300 ק"מ הלך לי המחשב של הגיר, ולאחר נסיעה של עוד כ-200 ק"מ נקרעה לי רצועה. במוסך אבחנו שהבעיה היא במשאבת המים והיא אף הוחלפה. הם ציינו שהטיימינג לא היה מכוון (הם כיוונו אותו). לפני שרכשתי את הרכב התייעצתי עם כמה חברים לגבי אמינותו והם ציינו שהוא אמין ולא עושה בעיות מיוחדות. אשמח לשמוע את חוות דעתך הכללית על הרכב, לקבל המלצות לתחזוקה נכונה (לו"ז טיפולים נכון) ודגשים נוספים.

תשובה: במצב הנוכחי, נשאר רק לקוות שמוסך מנוסה בדגם הספייסוואגן יחזיר אותה לאיתנה. אחר כך יש למלא את הוראות היצרן המפורטות בספר הרכב ולדאוג לכל צורכי המכונית – פילטרים, שמנים ונוזלים – כאילו הייתה חדשה.

אמיר: לפני כמה חודשים כתבת שעוד מעט מוכרים את מכוניות בטר פלייס, ששווה לקנות אחת ושפשוט לעשות לה הסבת מנוע ולהרכיב מנוע בנזין וכו'. לאחר כמה וכמה עסקאות שקמו ונפלו, בשבוע האחרון התפרסם (נשמע שזה סופי) שהמכוניות של בטר פלייס נמכרו לקבוצת קרסו, יבואנית רנו לישראל, ב-16 אלף שקלים ליחידה. כעת, לאחר שכנראה שזה סופי, אשמח לדעת אם לדעתך הדבר באמת כדאי – לקנות רכב כזה (נניח שיהיה מחיר טוב) ולעשות לו הסבה למנוע בנזין על כל המשתמע. מה צריך לעשות, היכן והאם זה מעשי. אני שואל כי יכולה להיות פה מציאה של להשיג רכב חדש כמעט מהניילונים במחיר מצחיק.

תשובה: אין ודאות מה יקרה עם הירושה של בטר פלייס המנוחה. אם קרסו תמכור את מה שנשאר ללקוחות פרטיים, או שהקבוצה תעדיף לשלוח לשלוח את המכוניות לחו"ל או לבנות מהן אנדרטה ענקית לזכר החזון של שי אגסי.

כאשר כתבתי על האפשרות להחליף מנוע חשמלי במנוע רגיל, התייחסתי לניסיון שנערך בארץ עם NSU 80, אשר מנוע הוונקל שלה הוחלף אצלנו במנועי בנזין רגילים. אין לי מושג אם מישהו בארץ מוכן עדיין לבצע השתלה דומה.

מודעות פרסומת
3 תגובות
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    אובער חוכעם,
    נורא קל לכתוב כשאתה מול המחשב.
    הרבה יותר קשה כשאתה בניידת עם דברים על הראש, וצריך לקבל החלטה ברגע.
    הוא קיבל החלטה טובה והציל חיים. היו אפשרויות אחרות? נניח. נו אז מה?
    אם אתה כזה ממוחה רכב, וכזה ידען גדול, לך תעשה עם זה משהו מועיל במקום לתקוף מישהו שכבר עשה.
    למשל, תתנדב למשטרת תנועה.

  2. אביעד מסריק permalink

    משתמש אנונימי יקר,
    כקורא קבוע אני נאלץ שלא להסכים איתך לחלוטין.
    אדוארד מתאמן כל החיים שלו כדי לדעת מה לעשות ברגע אמת ואת זה בדיוק הוא מעביר לנו הקוראים כבר שנים (אלא אם כן אתה לא מהעוקבים האדוקים)
    לכתוב דברי טעם כמו שהוא עושה זה הרבה יותר מהתנדבות במשטרת התנועה.

  3. ממש מסכים עם אביעד מסריק! כל הכבוד לך אביעד!!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: