Skip to content

זיכרונות לבנים ושות'

דצמבר 17, 2013

למיטב דעתי, מוטי קירשנבאום לא צריך לבזבז את זמנו על זוגיות עם ירון לונדון, אלא לגייס מאמץ לרה-אנימציה (שחזור חייה) של התוכנית 'ניקוי ראש'

כל מה שקרה בהפסד המפתיע אשר נחלנו בקרב הבזק מול גַיסותיו האכזריים של גנרל חורף הוא נושא מטאורי ל'ניקוי ראש' האגדתית. שהרי הדמויות שהמלכנו על עצמנו – וכיסו את ערוות-כבודן בשלל טיעונים סמכותיים אף כי נתפסו עם הגטקס למטה – סיפקו אמירות נפלאות המתַרצות את קריסת כוחות האור (אנחנו) מול האויב (הסערה העזה).

הטקסטים שנפלטו מפיהם של מדינאים בכירים שלנו היו מוצלחים יותר במטענם הסאטירי מאלה שהשאיר אחריו מרק טוויין, ממה שכתבו יוצרי הקברט הסאטירי מונטי פיית'ון, וממה שהצליחו להעביר לצופי הטלוויזיה אנשי 'ניקוי ראש' זיכרונה לברכה ברגעיה הטובים.

מִקְפָּא מתוק

אני מודה שקשה לי לגייס עוינות כלפי השלג, אפילו לנוכח אוסף המראות הקשים של האנדרלמוסיה בכבישים וסבל המשפחות שלא זכו בעזרה.

לסימפטיה שאני רוחש לשלג יש כמה סיבות. כמו הזיכרון מהפתיתים הלבנים שירדו בְּרַכּוּת זועפת על המצבות בבית העלמין 'רֶמוּ' ברובע היהודי בקרקוב – הן במציאוּת והן בסרטי הראשון 'בית הקברות רמו', שנתן לי את פרס פסטיבל הסרטים בלוקארנו שבשוויץ ואִפשר לי להתחיל את דרכי בקולנוע.

ובעצם, ידידותי הקרובה עם השלג החלה הרבה לפני האירוע המתוק הנ"ל, כאשר בעזרת סופת שלג פתאומית הצלחתי, לפני חצי מאה בערך, לנצח את ראלי החורף שאורגן על ידי המועדון המוטורי הפולני, ובמשך כמה שבועות שמרתי בביתי גביע נושא הלוחית 'אלוף ורשה'.

מין רפלקס כזה

רצה הגורל שבין השלג של פעם ובין הקשיש המורשה בצורתו הנוכחית, העלובה, נשאר ויישאר קשר הדוק, סימביוזי, מסתורי, פרפסיכולוגי, אשר חוזר ומתעורר בזיכרוני בכל פעם שהטבע משנה את צבעו הירוק, הצהוב או האפור – ללבן.

בכל פעם שאני לוקח לידיים אֵת ומנסה לסלק את ערמות השלג המפריעות לפתיחת הדלתות הכבדות בבתיהן של שלוש בנותיי, אלפא, הונדה וב-מ-וו, חוזרות אליי תמונות הנשמרות אי-שם מעבר לזמן. מין סוג של שידור רטרו בפוטופְּלַסְטִיקוֹן הישן.

dom pracy twórczej

תמונות מעבר לזמן

עם הופעת השלג חוזרות אליי תמונות מאז, כאשר אחרי בריחתי מהגטו, בימים הראשונים של חורף 1942, דווקא פתותי השלג הפולני שהשתוללו בצד הארי של ורשה עזרו לי לשרוד.

כפוף מקור, משוטט ברחובות העיר בפחד ובדאגה לקורת גג ללילה הקרוב, הבנתי פתאום שהשלג מוחק את ההבדלים הבולטים שבין בורח מהגטו ובין תושביו של הצד הארי. כי גם הגויים וגם אני סבלנו מאותו קור, והיינו עוצרים ברחובות על יד חביות פח גדולות שפיזרו חום לעוברים ושבים.

בתוך חביות אלה היה נשרף קוֹקְס, מין 'פחם' תעשייתי המאפשר להוריד כפפות ולחמם אצבעות. הגויים שהתעכבו ליד חביות מאולתרות אלה היו מכוסים באותה מידה בשלג הטוב, המטשטש פרטים של פנים, גופים ולבוש.

וקרה, איזה חודש אחרי בריחתי, שכאשר עצרתי על יד חבורת אנשים הפושטים זרועותיהם מעל חבית פח המפיצה חום ועשן, פנתה אליי אישה מבוגרת לבושת פרווה. "בוא איתי", אמרה, "תקבל משהו".

הפעם, משום מה, לא חשתי בסכנה האורבת בכל פנייה אליי ברחובות ובשוק, שם חיפשתי לקראת ערב דבר מה לאכול. סכנה עמומה ריחפה סביבי גם בכנסיות, שאליהן נכנסתי מדי פעם כדי לנוח על ספסלי העץ מול הפסלים ותמונות הקדושים המביטים בי באור משונה המגיע מלמעלה, מהשמשות הצבעוניות שבחלונות, ובוודאי כדי ליהנות מהאווירה של אמונה ותפילות, אמנם זרות לי, אקזוטיות, לא שלי, אך בכל זאת יודעות להעביר סוג של תקווה אנושית בקיומו של כוח עליון וברחמיו.

אל לוע הארי

הלכתי אחר האישה עד איזה בית. היא ביקשה שאחכה למטה וחזרה אחרי כמה רגעים עם מעיל צהוב-בז' עשוי חומר דמוי זמש. "נסה את זה", ביקשה אותי. לבשתי את המעיל על הסוודר, והיא אמרה שהבנים שלה לא רצו במעיל כי הוא דומה בצבעו ובצורתו למעילים של הנערים הגרמנים שחברים בארגון הפשיסטי 'היטלר יוגנד'.

והנה אני, לבוש במעיל החדש, מחכה לחשמלית, וכשהיא מגיעה אינני ממהר להידחק בין הראשונים אלא מנסה להיכנס אחרון כדי לעמוד על יד הפתח ולקפוץ החוצה כאשר הקונדוּקטור יתקרב. הרי אין לי כסף לכרטיס. וברגע זה מתקרב אליי גרמני וגורר אותי, בכוח כמעט, אל חלקו הקדמי של הקרון, שם כתוב ""Nur fur Deutsche (רק לגרמנים). כנראה, בגלל המעיל הצהוב האיש חשב שאני גרמני, וכך מצאתי את עצמי נוסע בין נאצים לבושי אזרחי וחיילי ורמאכט.

ברחתי בתחנה הראשונה, אך כמה ימים אחר כך הגעתי בעצמי לאזור ה-""Nur fur Deutsche, אשר אינו דחוק ודחוס כמו שלושת רבעי החשמלית שנותרה לפולנים. גיליתי שבאזור הנאצי איש אינו מביט בי בחשדנות, משום שהגרמנים היו נטולי חוש חייתי לגילוי יהודי, ועוד חוצפן המחפש מחסה בין בניו של גזע הרוצחים.

דבש בקן הצרעות

עשרות פעם נקטתי שיטה זו, וכעבור שנים רבות שמעתי שלא הייתי היחיד. ידידי יז'י ליפמן, צלם מעולה, סיפר לי שהוא כלל לא נכנס לגטו עם משפחתו אלא השיג מדים גנובים של קצין אס-אס, ובמשך כל שנות המלחמה נסע ברכבות – לא רק בוורשה אלא בכל הקווים של גֶנֶרָל-גוּבֶרְנֶמֶנְט, כפי שקראו הגרמנים לפולין הכבושה.

ליפמן תפס ביטחון והרחיק בנסיעותיו אל תוככי הרייך השלישי – לברלין, לפרנקפורט ולערים גרמניות אחרות. בכל הנסיעות הללו הוא טווה קשרים, גלגל עסקים, בילה במועדוני קצינים וקיבל ארוחות, מתנות ומופעי בידור שאורגנו לחוזרים מהקרבות.

יזי

יז'י ליפמן. לא הספיק לצלם סרט על עצמו

כרמו שלו לא נטר

חייו של יז'י ליפמן היו שווים תסריט, אך באופן פרדוקסלי דווקא הוא, איש קולנוע ידוע שצילם את סרטיו של רומן פולנסקי ('סכין במים') ושל אנדז'יי ויידה ('יהלום ואפר' ואחרים) ועוד עשרות סרטים של במאים אחרים – לא הספיק לכתוב ולביים את הסרט על הרפתקאותיו-הוא, כפי שתכנן. כי לאחר שעזב את פולין ב-1968 בעקבות גל האנטישמיות וחיפש עבודה במערב אירופה, ליפמן התאכזב מחברו פולנסקי, שלא הושיט לו יד, ומצא את עצמו מנוצל בברלין בידי המפיק היהודי ארתור בראונר, שהריח את מצוקתו של הצלם הפולני האיכותי ושילם על עבודתו פרוטות.

באינסוף חוסר מזל לקה ליפמן בלבו, וב-1983 מת בלונדון בניתוח שלא הציל את חייו.

חמימות אחרונה בחוף גורדון

כמה שבועות לפני מותו ישבתי עם ליפמן ואשתו גניה בתל-אביב על חולותיו של חוף גורדון. הוא כבר לא נראה טוב כמו הליפמן שהכרתי בוורשה, כאילו כבה בו אור פנימי. הוא רזה באופן מוגזם ונחלש, אך לא שכח להפגין התעניינות בצעירות שנכנסו לים. "מה אתה רואה בבחורות האלה?", כעסה אשתו, ושנינו רק חייכנו.

כדי להפיס את דעתה של הרעיה ציטטתי ש"מאוכל טוב לא כואבת הבטן, מאלכוהול נכון לא כואב הראש, ועם מכונית טובה – לא כואבים החיים". וליפמן שוב חייך, כי ידע שבפתגם היידישאי הוותיק הזה החלפתי את המילה 'אישה' בביטוי 'מכונית טובה'.

אז, בחוף גורדון, לליפמן היו עדיין תקוות ורעיונות, ואנו צילמנו את עצמנו במסרטת קפיץ אמריקנית 16 מ"מ, Bell Hovell ישנה, שהיינו זורקים אותה עובדת זה לידיו של זה.

אגב, באותו מקום בדיוק בחוף גורדון צילמתי לפני שנתיים את הסצנות התל-אביביות בסִרטי 'שועל הכסף של פליציה ט".

רק את הים לא מכרתי

אחר כך עברו שנים, ובבית המדרש של הזמן, חביבי הקשיש, למדת דברים חדשים על חבריך ועל עצמך. דברים שגרמו לְךָ, ספק בגלל רגע של חולשה ספק בגלל חוסר ברירה, לסגור את 'קוואטרו', שהמוטו שלו היה "מגזין בלי מעצורים", ולנסוע אל הקור והשלג, אם בשל התקף נוסטלגיה ואם בשל משהו שאינך מוכן לחשוף.

והבית שבו גרת ברדיוס הציוני, בית מול הים, סמוך לכיכר אתרים, ברחוב הירקון 162, ובו שלושה חדרים בקומה שתיים ועוד שני חדרים בקומה שלוש, כולם מחוברים במדרגות פנימיות, לולייניות – הועמד לפירוק בידי הבעלים החדשים ונחרב כליל, ובמקומו נבנה שם חניון, כבר לא לרכב שלך.

כי את הלנצ'יות והאלפות שלך מכרת למוזיאון של טייקון ידוע מצפון הארץ, אשר את חלקן הוא הציב בתערוכה ואת חלקן מכר כנראה בחו"ל, משום שהן נעלמו, אהובותיך הזנוחות לעד.

אבא, לאן הגענו?

אתה קם בבוקר. הגינה הרחבה שקנית בארץ הפולנים לבנה כולה פתאום, כאילו סיד נשפך עליה משמיים. הכלב בוני, יצור קטן שחור-לבן שהבאת מהארץ, יוצא איתך מהבית ולא מאמין: שלוש מרגליו שקעו כליל בשלג, ואת רגלו הימנית-קדמית הוא מנסה לחמם בתוך פיו, ואחר את רגלו השמאלית. עד שאתה אוסף את היצור המבוהל לאוטו ונוסע איתו לטייל כדי שבוני יראה שכל הכפר נעטה שלג ולא רק הגינה שלו.

והוא המום. פתאום יושב בשקט על מושב הנווט, ולא מתרוצץ בטירוף משמשה לשמשה בכל רחבי ניסאן בלובירד קומבי הארוכה כפי שעשה עד אתמול, כאשר נבח בעברית על כל גוי הולך רגל או רוכב על אופניים או נוסע במכונית.

השלג השתיק אותו. וגם אותי.

טיפ טיפה

החלודה שאחרי הסערה: הרשויות המקומיות הודיעו בגאווה שכדי להמס את השלג הן פיזרו בכבישים טונות של מלח. אלא שאף אחד לא הזהיר את הנהגים שמלח השפוך על הכביש גורם קורוזיה לכל חלקיו התחתונים של הרכב – הרצפה, המתלים, צינורות האגזוז, הדופן התחתונה של הדלתות וכל חלק מתכתי אחר. כולם יחטפו חלודה.  סיכון זה נותר בעינו גם כאשר השלג הפשיר כבר, והכבישים נותרו מרובבים בבוץ מלוח. אם אין ברירה ומוכרחים לנסוע בכל זאת בתנאים אלה, יש לשטוף במים את חלקו התחתון של הרכב בתום הנסיעה

OLYMPUS DIGITAL CAMERA צמיג

גרמתי לאנטישמיות. אחרי כמה נסיעות שלי, סירנה FSO 105, אשר הגיעה אליי חדשה, לא הייתה כבר חלקה כמו בתצלום. היא חטפה מכות בדלתות, באחוריים ובכנפיה והחליפה שמשות כי לא ידעתי לנהוג. ובכל זאת, גמרתי איתה כמה תחרויות ראלי ואפילו ניצחתי את ראלי החורף שארגן המועדון המוטורי הפולני.

ניצחתי בזכות הרעיון לנעוץ את כל המסמרים שקיבלתי (96 במספר) בזוג הגלגלים הקדמיים בלבד – שלא כמו אחרים, אשר חילקו את אותו מספר מסמרים בין כל ארבעת הגלגלים. רצה המזל והפתיעה את כולנו סופת שלג, שבה סירנה שלי רצה כמו טיל, בעוד שאחרים – אשר נסעו ב-NSU 110 המהירה, בטראבאנטים, וַרטבורגים וסקודות, כולן חזקות מסירנה – לא זזו כמעט. "סירנה שלי מסניפה אתכן באף ומשחררת מהמפלט", צעקתי.

הבעיה הייתה רק במקטעי אספלט נקיים משלג, שם סירנה הייתה מחליקה על המסמרים כאוות גחמותיה

שואלים את אדוארד

אמיר: לפני כמה חודשים כתבת שעוד מעט מוכרים את מכוניות בטר פלייס, ששווה לקנות אחת ושפשוט לעשות לה הסבת מנוע ולהרכיב מנוע בנזין וכו'. לאחר כמה וכמה עסקאות שקמו ונפלו, בשבוע האחרון התפרסם (נשמע שזה סופי) שהמכוניות של בטר פלייס נמכרו לקבוצת קרסו, יבואנית רנו לישראל, ב-16 אלף שקלים ליחידה.

כעת, לאחר שכנראה שזה סופי, אשמח לדעת אם לדעתך הדבר באמת כדאי – לקנות רכב כזה (נניח שיהיה מחיר טוב) ולעשות לו הסבה למנוע בנזין על כל המשתמע. מה צריך לעשות, היכן והאם זה מעשי. אני שואל כי יכולה להיות פה מציאה של להשיג רכב חדש כמעט מהניילונים במחיר מצחיק.

תשובה: אין ודאות מה יקרה עם הירושה של בטר פלייס המנוחה. קבוצת קרסו עשויה למכור את מה שנשאר ללקוחות פרטיים, לשלוח את המכוניות לחו"ל, ואולי תעדיף לבנות מהן אנדרטה ענקית לזכר החזון של שי אגסי. כאשר כתבתי על האפשרות להחליף מנוע חשמלי במנוע רגיל, התייחסתי לניסיון שנערך בארץ עם NSU 80, אשר מנוע הוונקל שלה הוחלף אצלנו במנועי בנזין רגילים. אין לי מושג אם מישהו בארץ מוכן עדיין לבצע השתלה דומה.

יצחק צור: אני מעוניין לקנות רכב מהשנים 2012-2013 או אפילו חדש. חלק מהנסיעות הן לצפת, ירושלים וים המלח ולכן אני רוצה רכב חזק. חשבתי על קיה פורטה – הדגם החדש חזק יותר, לפי היבואן. האם אתה מכיר את הרכב, מבחינת יכולת נסיעה (סוחב בעליות ללא תירוצים) ואמינות? אולי יש חלופה לרכב חזק בקבוצה זו של משפחתיות 1600? אפשרות אחרת היא קורולה, אבל נראה לי שיש הסתייגות מתיבת ההילוכים. ונושא אחר: משרד התחבורה מבצע פיילוט לגבי גביית תשלום לפי נסיעה. יש כ-600 נהגים בפיילוט – וזה אומר ניטור כל כלי הרכב בעתיד. כשנכנסו מצלמות המהירות החדשות לשימוש הייתה איזו קבוצת אנשים שעתרה לבג"ץ על השימוש בהן, ותשובת בג"ץ הייתה שהם התעוררו מאוחר כי כבר הושקע ממון רב ומאוחר לעתור על כך. לגבי מערכת הניטור – אם לא יעתרו עכשיו, לאחר הפיילוט והשקעת המשאבים, יהיה מאוחר. איך אפשר להעיר את העם לנושא?

תשובה: הייתה לי הזדמנות להכיר את קיה פורטה, היא תעמוד במשימה שאתה מייעד לה. אכן, לא כולם אוהבים את תיבת ההילוכים הרציפה של קורולה, על אף החיסכון בדלק שהיא מציעה. לגבי מערכת הניטור: הצעתי עוד מזמן להקים מפלגת נהגים ולקחת את השלטון לידיים כפי שלוקחים את ההגה. זו נראית לי האפשרות היחידה למנוע הקמה של מנגנון חליבה נוסף של האזרח הנוהג.

נ', אפרת: אנו משפחה של ארבעה ילדים ורכבנו בעל חמשת המקומות כבר לא מתאים. חיפשנו מיניוואנים וצמצמנו את המבחר לשני דגמים: האחד הוא סאניאנג רודיוס שבעלי מאוד אהב משום שהוא מרווח, והשני הוא רכב שרבים המליצו עליו – מיצובישי גרנדיס. איזה מביניהם הוא הכי כדאי בשקלול של צריכת דלק, ביקורים במוסך ומחיר חלפים? חשובה לנו גם אחיזת כביש טובה לנסיעות בהרי גוש עציון וירושלים. אשמח אם תעזור לנו להחליט.

תשובה: ההכרעה בין הדגמים אינה קלה. תצטרכו להחליט בעצמכם על סמך נסיעות מבחן ברודיוס ובגרנדיס – שתיהן בהרכב משפחתי מלא, כולל עגלות וכו'. אני, מכל מקום, הייתי בוחר בגרנדיס, המגושם קצת פחות.

מצד שלישי, הייתי לוקח בחשבון את מועמדותה של פורד S-MAX בגרסת השבעה מקומות. דגם ה-S-MAX ניחן ביתרון מוחץ בניהוג ובאחיזת כביש. אגב, הבעיה שאת מתארת – רכב של חמש מקומות שהופך צר למשפחה שהתרחבה – היא טיפוסית לקוראי מדור זה. ידידים שלי מצאו פתרון בהונדה FR-V בעלת ששת המקומות.

לצערי, תעשיית הרכב לא אימצה את רעיוני לבנות נגררת דו-מושבית המצוידת בחגורות בטיחות ובכריות אוויר. ולכן, לוּ אני הייתי נזקק למושבים נוספים ברכבי, הייתי קונה את סמארט הקטנה, עוקר ממנה את המנוע ואת הגיר, שממילא לא שווים הרבה, מפרק ממנה את הגלגלים הקדמיים – ומחבר אותה לוו הגרירה של ב-מ-וו Z3M קופה הנמצאת ברשותי.

מודעות פרסומת
7 תגובות
  1. איך שואלים שאלה לגבי מכונית? לאיזה מייל? תודה

  2. עדי והב permalink

    לצערי, תעשיית הרכב לא אימצה את רעיוני לבנות נגררת דו-מושבית המצוידת בחגורות בטיחות ובכריות אוויר.
    ולכן, לוּ אני הייתי נזקק למושבים נוספים ברכבי, הייתי קונה את סמארט הקטנה,
    עוקר ממנה את המנוע ואת הגיר, שממילא לא שווים הרבה,
    מפרק ממנה את הגלגלים הקדמיים – ומחבר אותה לוו הגרירה של ב-מ-וו Z3M קופה הנמצאת ברשותי.
    ע—נ—ק !!!!!
    קרעת אותי………….
    עדי

  3. חגית permalink

    לסימה 770, שאלות אפשר להפנות לג'ימייל של אדוארד:
    e.teksty@gmail.com
    חגית

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    איזכור סגירת המגזין " קוואטרו" בפוסט מעלה אצלי, לצד העצבות ,גם תהיות לגבי חזות המגזין אילו היה קיים עדיין כיום .
    " קוואטרו " נולד באוקטובר 1988 (סמוך למועד פטירתו של אנזו פרארי כאשר נתח משמעותי מהגליון הראשון הוקדש לזכרו במוסף מיוחד) והיה אמור לחגוג חצי יובל שנים באוקטובר האחרון .
    יום הולדת באוקטובר חולקים גם שנים מירחוני הרכב המובילים בעולם :" TOP GEAR " הפופולארי חגג 20 שנים באוקטובר 2013 , ו- " CAR MAGAZINE" המיתולוגי חגג יובל שנים באוקטובר 2012 . שניהם בחרו בכריכות מוזהבות , עבות ומעוצבות במיוחד לציון הארוע , כולל רפרטואר עשיר בתכנים היסטוריים וצילומים מובחרים אשר לוקטו במיוחד כפי שטרם נראו תחת כריכה אחת . במקריות מדהימה שני הגליונות ההיסטוריים מכילים מספר זהה ומתוגבר של 276 עמודים בדיוק כאילו עמדו בתקנות מפרט מגביל זהה לקטגוריית ה- F1 של המגאזינים …
    היעדרותו של " קוואטרו " מזירת הכרומו בולטת במיוחד בחלל הריק שבין הגליונות המוזהבים במדף המובחר בספריה , בו בולטת בחסרונה כריכה מוזהבת נוספת , לרגל 25 שנים , מעוטרת הפעם בלוגו המעוצב מאותיות עבריות לבנות ושני קווים אדומים ,צילומים מהסרטים , טור עורך ו- 276 עמודים של תכנים חסרי מעצורים …

  5. חיליק permalink

    למשתמש האנונימי – צדקת וריגשת. לו יהי.

  6. שרון permalink

    אדוארד – בתור רוממאי לשעבר הגיע הזמן שתיקח את המושכות לידיים
    http://www.pirsum.gov.il/LAPAM/WantAds/562428_1.html

  7. מאד אהבתי לקרוא ובמיוחד את המידע לגבי ליפמן יז'י וגניה שהכרתי. וגם תמונה של יורק שצילם בארץ ביד אליהו וקצת על אמא של גניה http://kobiliderman.blogspot.co.il/2013/08/blog-post_19.html

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: