Skip to content

אמנות אחזקת הפרנויה

פברואר 5, 2014

תמיד רציתי לכתוב סיפור בהמשכים, שהיה אי-אז באופנה. סיפור ספק בדיוני ספק ריאליטי שואו. הנה הניסיון

לזכרו של גרהם גרין

עברו מאז כמה שבועות. די זמן כדי להתייחס לעצמי בגוף שלישי, תחבולה ידועה המאפשרת להפוך את גופו ונפשו של המספר לדמות המככבת במחזה בלשי, או לאיזה גיבור במותחן טלוויזיוני מרתק שהתסריט שלו נכתב בידי מישהו אחר.

באותם צהרי יום, הוא (כלומר המספר) לא ציפה לאורח כלשהו בבית הנופש הכפרי שלו, כך שצליל האינטרקום הפתיע אותו. האיש הוטרד גם מהעובדה שהדמות העומדת ברחוב ולוחצת על הזמזם פעם אחר פעם לא מופיעה על הצג, המשדר ממרחק של 50 מטרים את תמונת המצלמה הנחבאת בין ענפי העץ שמול שער הברזל.

"שילך כבר לעזאזל. הוא בטח מחפש עבודה בגינה או מוכר משהו", מלמל האיש בעצבנות, אך לאחר הפסקה קטנה התחדש הצלצול באותה חוצפה, והכלב, שנמנם בגינה, קם על רגליו וזינק לכיוון השער, אך עצר בטרם הגיעו אל הגדר וחזר.

אין בררה אלא להרים את השפופרת, הבנתי, ושמעתי את עצמי אומר "כן".

"אני שמחה שמצאתי אותך בבית", אמר בסיפוק קול אישה.

"מי את?"

"המליצו לי לבוא אליך", הסבירה. "יש לי נטייה לכתוב על נושאים שגם אתה עוסק בהם. כתבתי הצגה לתיאטרון ותסריט שמתאים גם לטלוויזיה ואולי הוא יעניין אותך, כך נאמר לי".

"מי הם הממליצים עליי?", שאלתי, והאישה החלה לנקוב בשמות שאף אחד מהם לא אמר לי דבר. אולי בשל העובדה המעציבה שֶמִדוֹר האמנים, הציירים, הסופרים והקולנוענים המקומיים שהכרתי בזמנו, אשר עם מקצתו התיידדתי ועם רובו עבדתי (חוץ מסְטָאשוֹ קוֹקֶש, שנסע לאמריקה) – לא נשאר איש כמעט.

עודני מניח לכנפי הנוסטלגיה לטפוח על נפשי ולאפוף אותה בעצב, הגברת שמאחורי הגדר זזה כנראה, כי דמותה הופיעה על הצג 4X4, אפילו בחדות מספקת.

היא לא הייתה נמוכה ולא הייתה גבוהה. לא צעירה ולא זקנה. לא בלונדינית ולא שחרחורת. היא הייתה אפורה כזו, וגם לבשה אפור, אך בכל זאת היה בה משהו מסקרן. היא הייתה שייכת לסוג הנשי שכאשר הוא נקרה על דרכך ברחוב, רוב עוברי האורח, גברים ונשים, יסובבו אחריו את ראשיהם בעל כורחם.

היה די בכך כדי לפתוח מרחוק את המנעול בכניסה, אך היא השתהתה על מקומה זמן-מה, ולא מיהרה לפסוע בשביל המוביל לבית דרך הגינה אלא הוסיפה לעמוד בשער. בפינה השמאלית של הצג ראיתיה מְאַבֶּקֶת את אפה בפודרה.

צליל שאין לטעות בו

אחר כך התיישבה על כיסא בחדר העבודה של המארח במין טבעיות מיומנת. הוא שאל אותה אם תשתה משהו, אך היא אמרה שהייתה רוצה להיכנס קודם לשירותים, קמה והלכה לכיוון שהחוותה לה תנועת ידי. האיש החליט לנצל את היעדרה ולהתחמש בזריזות בעזר השמיעה הפּוֹרְטָבְּל שלו, כדי לא להגיד "סליחה?" אחרי כל משפט של האורחת המסתורית או להסתפק בראשי הפרקים של דבריה.

אז הוא פתח את הקופסית, הוציא ממנה מכשיר זעיר והפעיל את הסוללה שבו, ומיד כאשר פטנט הפלא התכרבל במקומו באוזן שמאל נשמע מכיוון האמבטיה צליל מצמרר שאפשר לזהותו רק עם דריכת אקדח, ולאחריו צליל עדין של כדור הנופל לרצפה ומתגלגל.

לא היה סיכוי שאטעה בפירוש הצלילים. הרי אינספור פעמים דרכו לידך אקדחים, סיפר זיכרונו של האיש, ולמדת צליל זה על בוריו. וגם אני עצמי, נזכר המארח, דרכתי נשק די והותר פעמים בחיי.

אין ספק שהאישה דרכה את אקדחה, והכדור שהיה כבר בקנה נזרק החוצה, והיא מחפשת אותו כרגע על הרצפה, הבנתי. היא זוחלת על ארבע, רוצה את הכדור שנעלם, המסתתר אולי בסנטימטר רווח שבין הרצפה וארון המגבות. זוהי סיבת השקט שהשתרר.

למארח לא נראה הולם לקום ולברוח מהחדר לפני שהאורחת המוזרה תפתיע אותו עם האקדח הדרוך הנמצא בידיה. התפתחות עניינים מעין זו נראית פשוטה מדי אפילו לסיפור בהמשכים, תפס בחושיו של כותב ותיק, והעדיף משום מה לקוות שאישה זו איננה, אחרי הכול, רוצחת שכירה.

והרי כל אויביו מתו זה מכבר, בעזרת השם או ללא התערבותו. הן אויביו שכאן, בגולה, והן אלה שבמדינת השמש הרחוקה. ומהמקומות הנוכחיים שאויביו טמונים בהם, אותם שטחים רחוקים וירוקים שנפשם מטיילת לאורכם ולרוחבם – הם אינם מסוגלים לשגר למטה מלאכי נקמה. הגיוני הרבה יותר שאישה עלומה זו באמת הגיעה לביתו כדי לשמוע משהו חשוב לה.

אבל כשהיא עמדה בשער הברזל ופידרה את אפה, נזכר המארח, צג האינטרקום רָמַז שהיא מאותתת למישהו מרחוק, העומד בצדו השני של הכביש או מחכה במכונית. אולי זה לא היה רק דמיון?

ברנדי כפול יהיה שימושי

נפתחה דלת האמבטיה, והאישה חזרה לחדר בלי אקדח בידה, התיישבה על מקומה והניחה על ברכיה את התיק, שעיני המארח התבייתו עליו באופן אינסטינקטיבי. הוא הבחין גם שכף ידה של האישה מלטפת את עור תיקה הכהה. יש לה ציפורניים אדומות, החלק הצבעוני היחידי בגופה ובלבושה. טיפות הלק מבהיקות על רקע הזמש השחור.

"אני אשתה מים", היא עונה להזמנה הקודמת, והאיש קם כדי למלא שתי כוסות – אחת במים לאורחת, ואחת עם ברנדי כפול לעצמו. וכשהוא עומד עדיין בגבו לאישה, הוא זורק אליה שאלה כאילו באגביות.

"את אוהבת נשק?", הוא מפנה אליה ראש ומביט בעיניה.

היא לוקחת ממנו את כוס המים ועונה בעליצות משתוממת: "מה, יש לך איזה אוסף כלים מעניין? כבר קרה לי בחיי שהוזמנתי לראות בולי דואר או איזו מכונית ותיקה. אף פעם לא הזמינו אותי לראות נשק. זה די מרתק, החידוש הזה", חייכה.

"מצטער, אבל אין לי מה להציג לך", עניתי בנימה של אכזבה עצמית. "האקדח האחרון שתליתי על חגורת המכנסיים נפל אל הים לפני 25 שנה בערך, כאשר הוזמנתי לסירת מפרש קטנה והחלה רוח פתאומית חזקה וישבתי עם עוד שני בחורים על קצה הסיפון המתרומם, בניסיון לייצב את הסירה באמצעות גופנו כדי שלא תתהפך. כך קרה שאקדחי האהוב נותר בקרקעית הים התיכון, אי שם מול תל-אביב החמה והרחוקה. מאז אין לי כלום להגנה עצמית חוץ מכישרון לא רע ברגליים, הנשמר לצורך מנוסה", סיפרתי, וראיתי כיצד ידיה מתלפפות שוב סביב התיק השחור, שהיא המשיכה להחזיק על הברכיים כפי שבתמונות דיוקן מהמאה ה-18 נשים יושבות על ספסלי קטיפה בשמלות משי ובמיטב העדיים ועל ברכיהן כלב בתספורת מעוצבת, ידיהן לופתות אותו בחוזקה לבל יימלט מאחיזתן לפני שהצייר יגמור את עבודתו.

היא הביטה בי במין איפוק משועשע. שנינו חייכנו.

נזכרתי שהאורחת טרם הסבירה את עילת ביקורה. הבטתי בתיקה ואמרתי: "העובדה שחפץ כלשהו עומד לרשותנו אינה מחייבת אותנו להשתמש בו".

החיוך לא נמחק משפתיה.

Graham Green This Gun for Hire

המארח: פעמים רבות דרכו על ידי נשק, ולא נדיר שגם אני דרכתי

המשך (קצרצר) בשבוע הבא

טיפ טיפה

בין כל מכשירי העזרה המותקנים על לוח המחוונים של המכונית המודרנית, על הקונסולה ועל השמשה הקדמית – הפריט החיובי היחידי הוא גלאי רכב/אופנוע הנמצאים בשטח המת של המראות. כל יתר הפטנטים רק פוטרים את הנהג מהצורך לשמור על ערנות, זהירות, דמיון ותושייה.

זה כולל גם את מערכת איווקס המפורסמת, שעלולה לגרום לתאונה גם כשהיא צודקת בהתריעה מפני התקרבות יתר לרכב הנוסע לפנינו. הנהג המוזהר על ידי הרדאר בולם, והמרחק גדל לשתי שניות ויותר – מה שמזמין נהג אחר לעקוף בפראות את בעל האיווקס, להידחק אל שטח הבטיחות ולבלום. איווקס מצפצף עכשיו כמו מטורף, ובעליו המאוים בולם בפאניק-סטופ – ולא נותר לו אלא להתפלל שהמכונית מאחוריו לא תיכנס בו.

מערכת איווקס ודומותיה אינן אינטליגנטיות דיין כדי לשמור מרחק לפי סגנון הנהיגה של הנהג הנוסע לפנינו. הרי יש נהגים נורמטיביים שדי לשמור מהם מרחק של שנייה, ויש העסוקים בשיחות טלפון ובסמ"סים או נמצאים תחת השפעת תרופות או סתם עייפים, או שיכורים/מסוממים חלילה. אם מזהים אחד כזה לפי התנהגותו, יש לשמור ממנו מרחק או להחליף מסלול.

Z3M Zalesie xl

land cruiser 4 alfa GTA 1.6 crx bat 18...

הנבחרת: הנה ארבע המכוניות המובילות בין העשרות החונות בלבי. 1. לנדקרוזר המקורית, שהכרתי בספרד ב-1987, אשר שכנעה אותי שאינני מתאים לנסיעה בשטח. 2. אלפא רומיאו GTA ג'וניור stradale שגרה איתנו בין אלפות אחרות ברח' בן-סרוק 8 ברחביה של שנות ה-70. 3. הונדה CRX בת 22, שבתחילת שנות ה-90 הביאה לנו הביתה גביע קריסטל אחרי ניצחון בראלי העיתונאים, שבגללו עקומת האנטישמיות בפולין עלתה השמיימה. 4. ב-מ-וו Z3M קופה בת 14 היודעת להפוך את הקשיש המורשה לרקדן בבאלט של דריפטים, כלומר – עבריין בלתי מורשה בעליל

שואלים את אדוארד

בעילום שם: אני מקווה שתספר עוד סיפורים על יעקב לנדאו, במיוחד עכשיו שגם יעקב וגם אשתו תמרה אינם כבר. באחת מרשימותיך הייתה תמונה שלך באיזה ראלי, וממש ככה אני זוכרת אותך, מדבר עם יעקב למטה. משפחת לנדאו היו השכנים שלנו. היה זה יעקב שלקח אותי לקנות את הקסדה הראשונה שלי כשעשיתי רישיון לאופנוע.

את הכתיבה שלך אני זוכרת גם מקריאה במגזיני הרכב שהייתי מחסלת כל פעם שהגעתי עם האלפא סוד הישנה שלי למוסך אלכס אשדוד. החלטתי לכתוב לך עכשיו כי יש לי שאלת רכב קצת מורכבת, והתשובות שאני מקבלת מכל האחרים מבלבלות אותי. קצת רקע מוטורי עליי:

האוטו הראשון שלי היה אלפא סוד 81' בת עשר בערך. נהדרת. השני היה פיאט אונו מונדיאל 94' שמכרתי לפני כמה חודשים, בגיל 19. אחר כך התחתנתי וילדתי וקנינו סיטרואן קסארה 98', שאותה החלפנו בסיטרואן C5 שנת 2002 שמכרתי לפני שבועיים, בגיל 12.5 (הבטיחו לי שייקח לי חודשים למכור אותה, שאף אחד לא קונה סיטרואן וכו' וכו', אבל תוך שבוע וחצי היא נחטפה ב-75% ממחיר המחירון, אז לא הייתה לי ברירה אלא למכור לו, אף על פי שרציתי לומר לו שאני לא באמת רוצה למכור אותה…).

הואיל ואני בתהליך גירושין ובלי הרבה כסף לאוטו, תכננתי כל פעם פשוט לתקן את התקלה הבאה ב-C5 (בשנה האחרונה החלפתי שני צמיגים קדמיים, משאבת דלק, מצבר, תושבות מנוע, כל מיני גומיות וציריות, תיקון הספידומטר, תיקון תריס שנפל במערכת האוורור, נתפס קאליפר ימני קדמי ואיתו היה צריך להחליף בולמים קדמיים, צנרת הידראולית ראשית… ). אבל הוריי התחילו לדאוג מזה שאני עלולה כל פעם להיתקע באמצע הדרך עם תקלה מאז'ורית חדשה, והחליטו לעזור לי לרכוש אוטו.

האוטו שרציתי היה סיטרואן C4. הם גם הציעו עסקה שיכולנו לעמוד בה: מקדמה של 70 אלף שקלים (כמה שהוריי יכולים לתת במזומן), ואז חמש שנים של תשלומים חודשיים ללא ריבית והצמדה. עשיתי נסיעת מבחן ב-C4 ולא התלהבתי מהגיר האוטומטי שלה, בלשון המעטה (למה לא יכלו להשתמש כבר באותו הגיר של ה-C5 הישנה שלי?). ואז באו כל דורשי טובתי, ביניהם חבר שהיו לו שלוש סיטרואן C4 ברצף, כל אחת שנתיים, והפצירו בי לנטוש לאלתר את הרעיון. מעבר לסטריאוטיפ הרגיל לגבי סיטרואן ששמעתי ב-16 השנים האחרונות, גם המכונאי שלי וגם הם אמרו שלדגם הזה יש בעיות אמינות קשות, במיוחד בגיר ובחיישנים. החלטתי להשתכנע ולוותר.

ועכשיו אני הולכת לכל הסוכנויות לבדוק את הקומפקטיות שלהן. כי אם אי אפשר לבחור מהלב אז צריך לבחור מהרציו. הצרכים שלי: אני עושה 10,000 ק"מ לשנה, כמעט כולם בנסיעות בין-עירוניות, לרוב לגליל העליון אבל גם לאזור כרמיאל, ירושלים, גדרה ועוד. חלק גדול מהנסיעות עם שני ילדיי, בני 16 ו-11.

מעוניינת ברכב שאפשר להחזיק בשקט עשר שנים לפחות. מצד אחד חשוב לי רכב מתקשר, מגיב, בעל אחיזת כביש טובה, בטיחות אקטיבית ופסיבית. מצד שני אני רגישה לרעש מנוע ורוח, ונהיגה של שלוש שעות ברכב שמרגישים איתו את הכביש ללא בלימת זעזועים טובה גורמת לי להגיע ליעד רצוצה. אז אני צריכה נוחות, אבל לא כזאת שנמדדת בגדג'טים אלא כזאת שנמדדת בשלדה, בולמים וכדומה.

בדקתי: יונדאי i30 – חמודה, מאובזרת, אבל לא ממש מגיבה, ומרגישים היטב את הכביש והרעש. אופל אסטרה – הפתיעה אותי לטובה, אבל ברגע שמגיעים ל-100 קמ"ש היא כבר כל כך מזדעזעת ורועשת שזה בלתי נסבל (נכון שזה טוב למכמונות מהירות אבל זה לא קריטריון שלי). מאזדה 3 – לא אהבתי, וגם רועשת. סוזוקי קרוסאובר – לא נהגתי, רק לקחו אותי לסיבוב גדול כדי להתרשם. התרשמתי שהוא יופי לנהיגה, אבל חוויתי רעש ונסיעה שמעבירה היטב את פגעי הכבישים.

פורד פוקוס – ממש לא אהבתי. הונדה סיוויק האצ'בק (באותה הזדמנות גם נהגתי בג'אז ההיברידית) – אהבתי מאוד לנהוג בה, ממש נהניתי, אבל היא לא מבודדת רעש. סקודה אוקטביה – אהבתי, והיא ללא ספק תענה על הצרכים המשפחתיים (נוחיות לילדים במושב האחורי, תא מטען גדול לקמפינג השנתי ועוד). גולף – אהבתי. נכון שתא המטען לא גדול, אבל הילדים שלי לא מפונקים בכלל, שלושתנו רזים. ג'טה (או יטה) – אהבתי לנהוג בה.

אני חושבת שאבדוק גם את הסיאט ליאון. אלה שמצאו חן בעיניי גם מבחינת נהיגה וגם מבחינת הנוחות והרעש היו בעצם שלוש וריאציות של הגולף: הגולף עצמה, האוקטביה והג'טה. סיבה טובה לנסות את הסיאט ליאון? מצד שני קראתי את חוות דעתך על הגורל העגום הצפוי ל-1.2 טורבו DSG TSI. בקיצור, אשמח לשמוע את דעתך.

 תשובה: אהבתי את הביקורתיות שלך לגבי המכוניות שבדקת. אני רוחש כבוד גם לרגישותך לרעש, על אף שהגישה שלי הפוכה: אני מעדיף שמכוניות מדברות אליי ושקולן לא הושתק. בכל אופן, הייתי ממליץ לך לבדוק את האופציה של פיז'ו 308 החדשה, או ללכת בדרכו של העם ולקנות ניסאן קשקאי. הייתי מכוון אותך גם לעבר סקודה ראפיד, אך המנוע המוקטן והמחוזק בטורבו, בעל הזרקה ישירה, לא יעניק את חסד עשר השנים שאת מבקשת. בנוסף, לתיבת ההילוכים DSG יש אחריות יצרן לחמש שנים בלבד – שלאחריהן אחזקת הגיר אינה משתלמת.

ישראל: אשמח מאוד אם תייעץ איזה רכב קטן לקנות בסכום של 65-60 אלף שקלים. האם נראה לך שהשברולט ספארק רכב טוב?

תשובה: אם אתה נעול על מכונית קטנה, אז מלכת הכיתה היא קיה פיקנטו. אך אין לשכוח שהסכום העומד לרשותך מאפשר לקנות מכונית קומפקטית יד שנייה חדשה כמעט – שתהיה נוחה ובטיחותית בהרבה מהמכונית הקטנה, עדיפה בנסיעות בינעירוניות, ואף מאפשרת (תלוי בדגם) ליהנות מהנהיגה.

מודעות פרסומת
2 תגובות
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    שילוב של GTA , אלומניום , ו- TWINE SPARK מצריך טור נפרד בפני עצמו המכיל גם נימוק מושקע ובלתי משכנע בעליל מדוע נפקדת מהפודיום המוזכר לעיל הפולביה HF האחת היחידה והאגדית …

  2. על המדור טיפ טיפה, הנה ביקורת בריטית על מערכות למניעת תאונה שבאמת עובדות, וכאלו שיש עליהם סמל של מרצדס…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: