Skip to content

היֹה, הָיָה, נשאר

פברואר 19, 2014

את החוויה הציונית שלי התחלתי חמוש בתיאוריה שסגנון הנהיגה של התושבים חושף את מקומה של מולדתם במרחב הציוויליזציה האנושית

וכך, אחרי עלייתי ארצה, חיכיתי בסבלנות שחבריי היחידים שנשארו לי – מכוניות – יגידו לי היכן נָחַתִּי.

ראשונה פתחה פיה ולימדה אותי חיפושית כחולה, שהגיעה אחרינו מתחנת הביניים בווינה. היא התלוננה שבזמן שחיכתה לי במחסני המכס בנמל אשדוד המקומיים הורידו ממנה זוג גלגלים, אחורי-שמאלי ורזרבי, מגפיים, מראת צד, ערכת כלים וקרטון בירה Grolsch.

אין כמו החיפאים

עד שחיפושית שלנו הגיעה על סיפונה של אוניית צים, חיכיתי לה במרכז קליטה בחיפה ועקבתי בסקרנות אחר מכשירי התנועה של הנייטיבז וסגנון אחיזתם בהגה. גיליתי שהם נוהגים כמו איש שהולך ברחוב בשפת גוף מאיימת, דוחף במרפקיו. אחד כזה שבריא לא להתייחס אליו משום שהוא חסר תרבות, שיכור או מסומם.

כאשר אמרתי זאת בכיתה, במהלך שיעור עברית אודיו-ויזואלי, שמעתי מהמורה שכאן, בחיפה, נוהגים עוד באלגנטיות בגלל ריבוי הייקים התרבותיים שקנו מכוניות בסכומי הפיצויים מגרמניה. "חכה ותראה מה קורה בתל-אביב", המליצה המורה, "ורק אז תתלונן".

מבחן עצמי

אחר כך התחלתי לנהוג מול המקומיים, ומיד נתקלתי במצב מתסכל שהיה חוזר על עצמו פעם אחר פעם. הנה התיאור:

אני עומד ברמזור ירושלמי או תל-אביבי, מחכה שהאור האדום יתחלף, ופתאום כולם מזנקים ורק אני, הטמבל, נשאר על עומדו, כאילו נרדם, ועוד כועס על מישהו מאחור המצפצף כדי לדרבן אותי לזנק. לקח לי זמן לגלות שהמקומיים הפיקחיים מסתכלים על התנועה ברחוב השני, החותך את הצומת: כאשר התנועה שם עוצרת, הם יודעים מהניסיון שבעוד שתי שניות האדום יהפוך ירוק, ולא מחכים לו כמוני אלא מזנקים מבעוד-רגע.

הייתה זו השפלה נפשית נוספת על המכות שספגתי מהסוכנוּת ומהבנקים, שסחטו ממני תשלומים חודשיים על כל מיני התחייבויות מדומות שלקחתי אצלם כביכול. למשל, תמורת "מיטות ברזל", "ביגוד קליטה" ו"כספי התאקלמות" שמעולם לא קיבלתי.

גם הרוממאים התעללו בי חופשי כאשר שלחו אותי לביים תוכניות במחלקה הערבית, כך שמעשי ההשפלה ברמזורים מצאו אותי מתוסכל, מוכה, כואב ומתכנן נקמה. שאלתי את עצמי אם לא די בכך שנענשתי כבר בילדוּת קשה וברדיפה על ידי אנטישמים.

פעולת תגמול אינסטינקטיבית

כעסי שכך רק כאשר פיתחתי לי שיטה של פעולות תגמול: חדלתי לקחת ללב את צבע הרמזורים העבריים, והתייחסתי רק למצב התנועה. נסעתי חופשי, כאילו הייתי נוהג באמבולנס מד"א או בניידת משטרה דלוקת קוז'אק, ופרצתי רמזורים במהירות מבלי לגעת בדוושת הבלם. שמרתי רק על כלל אחד: שמצדדיה הימני והשמאלי של חיפושית לא יהיה אף אחד – לא רכב, לא אופניים ולא הולך רגל.

שאבתי סיפוק מסוים מהנקמה המתוקה שלי במקומיים, וכערך מוסף נהניתי גם מצווחות התַּבְהֵלָה של טרמפיסטים תמימים, במיוחד הרוממאים, שהודיעו לי שלא יתיישבו עוד לצדי לעולם.

רק אשתי ידעה שאינני מתפרחח סתם כך אלא לוקח בחשבון כל אפשרות – כמו בראלי, כמו בנסיעה נגד השעון וכמו ברומא, שבה אתה מצטרף לסגנון הנהיגה האיטלקי או מובס על ידו. אשתי התרגלה לנסיעות בנוסח מתאבד שיעי, ורק הזהירה אותי לבל אתפס בידי שומרי החוק.

אלא שדווקא מסכנה זו פחדתי הכי פחות, כי ברמזורי העיר לא נתקלתי אף פעם בנוכחותו של שוטר (כפי שקורה בעצם עד היום), ועידן מצלמות הרמזור הגיע רק כעבור 40 שנה.

כאשר יהודה עמיחי שאל אותי בקפה טעמון איך אני מסתדר בארץ, עניתי לו שאינני מתייחס למציאות אלא בונה לי מציאות משלי. לא נכנסתי לפרטים, והמשורר לא שאל.

עבריין שאינו נתפס

אף אזרח נורמטיבי לא היה יכול להלשין עליי לרשויות משום שהחיפושית של משפחת אטלר הייתה מצוידת במספר רישוי בלגי, השייך במקור לרנו R8 גורדיני שלי – אשר מחלקת הספורט של רנו שלחו לי מבלגיה, שם היא עברה טיפול בסדנה שהוסיף למנוע סוסים וחיזק את השלדה.

כאשר קיבלתי את גורדיני המשופרת ורשמתי אותה בוורשה על שמי, שמרתי למזכרת את הלוחיות הבלגיות שהסרתי ממנה, והבאתי אותן ארצה. זה עזר לי להפליא כאשר נאלצתי לשלוח לגרמניה את הלוחיות הגרמניות המקוריות של חיפושית – כדי שהמוֹכרת שלה, ידידה שלי העובדת ברדיו 'אירופה החופשית' במינכן, לא תשלם עד סוף חייה את האגרה על חיפושית ואת דמי ביטוח החובה. ככה זה, לפי חוק הנאצים.

אזרח בדרגה 8 פלוס

לוּ הייתי רושם בארץ את חיפושית על שמי, אז לפי החוק השורר בְּאֶרֶץ הציונות והשמש החדשה שלי – הייתי מבזבז עליה את זכויות העולה החדש. זאת אומרת, הייתי נשאר עם חיפושית ללא אפשרות לקנות מכונית אשר הולמת יותר במאי בטלוויזיה הישראלית הממלכתית בדרגה 8 פלוס, בעל ותק מרשים בקולנוע ובספורט המוטורי.

הפתרון היחידי היה להרכיב על חיפושית העירומה לוחיות רישוי בלגיות, ולנסוע איתן עד שחיפושית תימכר.

VW from Belgen

העסק מָחוּל? אני תקווה שהבלגים לא ידרשו את הסגרתו של הקשיש המורשה בגין התעטרות-השווא בלוחיות שלהם  

פפירוס בטעם פפריקה

אבל ההרכבה של הלוחיות הבלגיות הייתה רק יריית הפתיחה של היטמעותי בממלכת הבלגאן הצדקני. השלב הבא דרש ייצור מסמכים שיוכלו לעמוד בבדיקות שעברנו בעשרות מחסומים משטרתיים וצבאיים שצלחנו בטיולי הכרת הארץ.

כדי לשגע את אויביי, קניתי בשוק הפשפשים ספר בשפה ההונגרית והדפסתי חלקים ממנו על נייר, וביניהם שילבתי את פרטיה של חיפושית כמו מִספר השלדה, את שמי המלא ואת מספרה של תעודת הנוסע החד-כיוונית שסיפקו לי הפולנים בעת הגירוש, ואף צירפתי תצלום של תעודה זו.

כדי לשוות למסמך את הרצינות הנדרשת עיטרתי את הפינה העליונה שלו בחותמת כחולה, אשר הטבעתי באמצעות חותמת עתיקה של בית משפט רוסי מהמאה ה-18 השייכת לאוסף העתיקות שלי.

למסמך מרשים זה הצמדתי שני דפים אמיתיים בעליל: טופס של המכס כתוב עברית, המתאר בדייקנות מה נגנב לי מהחיפושית בזמן ההפלגה או מהחניון באשדוד ומה השווי בלירות של כל פרט ופרט שנגנב; וגם תעודת ביטוח חובה של חברת 'אליהו' לפי מספר הרישוי הבלגי.

השוטרים לא התייחסו למסמך המרכזי, זה שייצרתי בסדנה הביתית, שהרי הבינו בהונגרית בערך כמוני, אלא התמקדו בתוכן הרשימה של המכס. "איזה מנוולים שגנבו לך את הגלגלים! איך הסתדרת?", התעניינו, ואיחלו לנו נסיעה טובה.

ארץ האפכא

טיילנו לכל אורכה של הארץ, שאז כללה עדיין את שארם-א-שיח' ואת נואייבה, ולמדנו שכדי לשרוד יש לסמוך רק על החושים ולהיזהר מהטיפוס האחראי אלק, אשר מאותת ימינה בעוד תנועת גלגליו הקדמיים מעידה שהוא מתכוון לפנות שמאלה. מה שהוא אכן עושה.

גרירה למלכודות

אכזבתי הנוקבת מרמת הנהיגה בארץ רק התחזקה כאשר הכרתי את האליטה של הנהגים העבריים, אשר איתם נסעתי כנהג נוסף במשימות של מבחני רכב השוואתיים. גיליתי אז בתדהמה שחברי הנוסע לפניי עוקף על כביש דו-צדדי מכוניות אחרות, בודדות או כאלה הנוסעות בשרשרת – מבלי לקחת כלל בחשבון שאני נוסע בעקבותיו.

זה הפוך לְמַה שמקובל במצבים אלה אצל הגויים, וגם אצלי, אשר נוקטים פרינציפ של סולידריות מוחלטת: כאשר חבר 'יושב לך על הזנב', אתה נוסע כאילו עם נגררת – כלומר, לא נכנס לשום מקום שהנוסע שמאחוריך אינו יכול להשתחל אליו בקלות, כדי לא להפקיר אותו להתנגשות במכוניות המגיעות ממול.

חוק בלתי כתוב זה תופס גם לגבי נהג זר הנוסע אחרינו כמו אחרי אמא אווזה, ויש לנו מעין אחריות לערוב לשלומו.

תנופת דידקטיוּת ערסית

עוד בתחילת נהיגתי בארץ שמתי לב שהמקומיים אינם אוהבים להשתמש במאותתים. ניחא. מסוכן יותר, כך גיליתי לחרדת-הפתעתי, שהילידים, להבדיל מהמקובל בעולם התרבותי, אינם מחפשים קשר עין עם השותפים לכביש – התנהגות שהיא אבן יסוד לבטיחות בדרכים. ההפך הוא הנכון: שותפינו לתנועה מנסים להתחמק מהסתכלות עליך כאשר הם פורצים לכביש מרחוב צדדי או מנסים לגנוב ממך את זכות הקדימה באופן אחר.

אך אני, שהייתי אז בתנופת דידקטיוּת ערסית במקצת, לימדתי את הפורצים לקח ולא נכנעתי לאיש. התעלמתי מהעובדה שאלו עבריינים שנמנעים מלהביט בי כדי לבצע גנבה מסוכנת, ונסעתי כאילו לא הבחנתי כלל בקיומם. או-אז היה מתגלה שהפוזלים הכפייתיים דווקא מסתכלים עליך היטב; עובדה שהם עצרו ברגע האחרון כדי להימנע מהתנגשות.

לא אשכח את נהג הב-מ-וו שעצר את פריצתו ברגע האחרון, מאוכזב מכישלונו של התרגיל השגור, וירק עליי בכעס מבלי להבחין ששמשת הצד שלו רכוסה עד למעלה.

חינוך מעשי

נראה לי שבחזית המאבק המעשי שלי נגד ההתחמקות מקשר עין – תרמתי למודעוּת המוטורית במרחב הציוני הרבה יותר מכפי שהצלחתי לתרום דרך הכתיבה הנמרצת במגזין 'טורבו' ז"ל, או דרך השתתפותי בגרנד פרי אשקלון 1970, או דרך מרוצי הראלי קרוס בעיר זו, כמו גם בבאר-שבע ובעפולה.

F-14

רק טיסה יפה יותר. בתצלום: דייל סנודגראס (Dale 'Snort' Snodgrass), הטייס המפורסם של חיל האוויר האמריקני, חולף מטרים ספורים מעל ראשיהם של האנשים בקהל באחד הפעלולים האקרובטיים עותקי הנשימה שהוא עורך במטוס ה-F-14 שלו.

נשאר לי להודות שבימים הירושלמיים שלי היו רגעים שהרגשתי מאחורי ההגה של חיפושית כמו קפטן סנודגראס. במיוחד כאשר חיפושית עברה את סיבוב מוצא בהחלקה של 120 קמ"ש – שהייתה גם מהירותה המרבית. ניסיתי לעודד את הגרמנייה להתבטא ולצורך כך פירקתי מהמפלג את הגבלת הסל"ד, תלשתי משני מאיידי הסולקס את מערכת הצ'וק כדי שהתערובת תיכנס ביתר קלות לתא השרפה – ואז גיליתי שמהירות החיפושית נותרה בעינה.

אך פרט אחר הפתיע אותי באמת: חיפושית שלי הרגישה הכי טוב כאשר לבשה צמיגים משופשפים עד אפס סוליה, ושָמחה לגלות שחוטי הפלדה המבצבצים מצמיגיה חורצים שריטות על האספלט

טיפ טיפה: סְרָק מָלֵא משמעות

במשך זמן רב הייתה מקובלת ההמלצה להימנע מחימום המנוע אחרי ההתנעה כשהמכונית עומדת, ולנסוע תכף אחרי שהמנוע מתחיל לעבוד. המלצה זו הייתה הגיונית, שהרי במהלך נסיעה המנוע מתחמם מהר יותר מאשר בעבודתו בסיבובי סרק.

אך כיום למדנו ממחשבי הרכב, המלשינים על צריכת הדלק בשידור חי, שנסיעה במנוע קר היא בזבוז דלק אדיר. תופעות כמו "ארבעה קילומטרים מליטר דלק" משכנעות שמשתלם לזנוח את האסכולה הישנה ולהניח למנוע לעבוד כמה רגעים בטרם הזינוק הראשון. זאת, בהנחה שאיננו חונים בחניון תת-קרקעי, תחת מרפסת של מישהו או מול חלונות פתוחים.

שואלים את אדוארד

בחיסוי שם: אני מתעניין בקניית רכב חדש ומתלבט בין סקודה אוקטביה (1.4 או 1.8) ובין הונדה סיוויק. הרכב נוסע כ-40 אלף ק"מ בשנה בין ירושלים לאזור תל-אביב. אשמח לשמוע את דעתך בהיבטי בטיחות, אמינות לאורך זמן וצריכת דלק. מה דעתך על אמינותם של מנועי ה-TSI של סקודה, במיוחד בהתייחס למגדש הטורבו? אם יש לך המלצה אחרת, אשמח לשמוע.

תשובה: בגלל למעלה מ-20 שנות ניסיון עם מנועי הונדה, אני מצביע בשתי ידיים על סיוויק. אפשר אמנם להמליץ גם על מנועי TSI, אבל רק במקרה שמתכוונים להשתמש בהם בתקופת האחריות של היבואן, או לא הרבה אחריה. זאת ועוד: להבדיל מהמנועים ה'אטמוספריים' של הונדה, טורבו של TSI דורש דאגה מיוחדת, שלא כל נהג מסוגל לעמוד בה.

ד"א: שמתי לב שאתה כותב רבות לשאלות של אנשים לגבי טויוטה קורולה רובוטית 2008. אני מעוניין לרכוש דגם אחד כזה, אך לא הבנתי עד הסוף מה זה אומר רובוטי, מהן הבעיות הצפויות לי בעתיד אם בכלל, עד כמה הגיר הזה חסכוני יותר, והאם הוא כדאי בהשוואה לתיבה רציפה. בנוסף, האם יש רעות חולות ברכב הזה, או שהוא כמו כל יתר הקורולות בשנים האחרונות – אמין למדי…?

תשובה: תיבת ההילוכים הרובוטית של קורולה היא בעצם תיבת הילוכים ידנית שעל פעולת המצמד בה מופקד מחשב. זוהי תיבת הילוכים חסכונית כמו גיר ידני, אך החלפת ההילוכים אינה חלקה. לא כל נהג מקבל זאת בהבנה, משום שהיעדרה של דוושת המצמד נוסך את האשליה שמדובר בגיר אוטומטי מפנק לכל דבר.

אורן כץ, רחובות: אני נוהג זה שלוש שנים על פיאט גרנדה פונטו. הרכב מצוין, אך מדי פעם אני חש שהייתי רוצה במנוע נמרץ יותר מה-1,200 שבו הוא מצויד. לקוראי המדור ידועה עמדתך לגבי אמינותם לאורך זמן של מנועי ה-TSI של פולקסוואגן, אך מה בדבר חסכנותם ואמינותם של מנועי הטורבו של אלפא (135-170 כ"ס)? חשבתי על קנייה של מיטו או ג'ולייטה. אשמח מאוד לחוות דעתך.

תשובה: ג'ולייטה היא שירת הברבור היפה והמוצלחת ביותר בשושלת של אלפות רומיאו בנות זמננו, כלומר אלפות בעלות הנעה קדמית. מבחנים לטווח ארוך שנערכו בחו"ל לא גילו כל פגם במנועיהן של ג'ולייטה ומיטו, וזאת גם בגרסתן המובילה, בעלת 170 כוחות הסוס. בניגוד גמור לכך, במנועי TSI המפורסמים ('מנוע השנה') בנפח 1.4, המשתפים פעולה עם מגדש טורבו וקומפרסור – הגימיק הגרמני שמתחרה כביכול במנועים האיטלקיים – התגלו פגמים מבישים בשרשרת התזמון והתפרקויות של הבוכנות.

מודעות פרסומת
3 תגובות
  1. יהודה permalink

    אדוארד, אני כל כך שמח שגיליתי אותך פה מחדש, גדלתי על ברכי כתיבתך בימי טורבו העליזים, גמעתי כל מילה בשקיקה וחיכיתי כל חודש בקוצר רוח לצאת הגיליון החדש.
    רציתי רק לוודא שאתה יודע שישנם אנשים כמוני המעריצים את כתיבתך מימים ימימה.

  2. אשר permalink

    תודה רבה על ההמלצה החשובה בטיפטיפה

  3. אדוארד היקר,
    צר לי מאוד על תחושת ההשפלה הנגרמת לך מדי שבוע עקב הוצאתך לחל"ת לא רצוי ממקור מדיוקן. כך קורה כשעיתון בעל ערכים נמסר לניהולם של מי שיודעים רק ערך אחד: כסף.
    אני אמנם לא מושפל, אך נגרמת אכזבה רבתי כל שבוע. אני מוקיר את מקור ראשון, אך בלי כתיבתך הוא עיתון מייגע למדי. לא מעט פעמים המדור שלך היה המדור היחיד שקראתי בעתון, ובוודאי שהראשון בהם.
    טוב שאתה ממשיך לכתוב בבלוג. כנראה שהצורך שלך לכתוב גדול לא פחות מצורך שלי לקרוא את מה שאתה כותב. ואתה כותב היטב ביחוד יחסית לקשיש מורשה ומושפל שכמותך.
    אז אם הנכד של הרבי מברדיצ'ב מעיין בבלוג זה, כדאי שידע שאם לא יחזירו אותך בהקדם לעתון (טוב, וגם את אורי מלמד) אז כנראה אבטל את המנוי.
    בהצלחה רבה לך בכל אשר תכתוב
    א.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: