Skip to content

גן-העדן האבוד

מרץ 31, 2014

'המפתחות בפנים', שמוסף 'דיוקן' השתחרר מהם, ממשיכים את חייהם בבלוג. הקשיש המורשה מאחל להם קיימא שוקקת במחתרת

בכמה מכתבים שהתקבלו לאחרונה בג'ימייל שלי (e.teksty@gmail.com) חזרה על עצמה שאלת הקוראים "מה קורה ב'מקור ראשון'". ודאי שהייתי עונה לוּ היה לי קצה חוט כלשהו, אך בינתיים אני ניזון רק ברמזים ובאיתותים המבצבצים מתוך פקעת השמועות.

קל לחשוד שהמדור ברח כעכבר מסיפונה של ספינה טובעת, אך אין זו האמת. גם אני, כמו קוראים רבים, הופתעתי מגירושם של 'המפתחות בפנים' ממוסף 'דיוקן'. הצעתי אפילו לבעל הבית שבתקופת צרותיו הכספיות אמשיך את עבודתי חינם אין כסף כדי לעזור לעיתוננו להתאושש, אך הַצעתי לא התקבלה ו'המפתחות בפנים' מצאו עצמם מחוץ לגרסה החדשה של 'דיוקן'. סוג של סטירת לחי, אחרי שירות סדיר של 15 שנה.

וכך, בדומה לרוב עובדי 'מקור ראשון', גם אנוכי נפל לתקופה של חוסר ודאות. אמנם נודע כבר שהעיתון נמכר לגוף רציני מאוד, אך ההודעה על הרכישה לא הִפשירה את 'המפתחות בפנים' ממצב ההשעיה שלהם, שהיה אמור להימשך שבועיים אך נמתח אל אופק לא ידוע.

אנטי מחיקון

כדי לעודד את רוחי, נזכרתי שמאות מכתבים של קוראים היו נפתחים במחמאות לגבי המדור. ודאי שבשֵם הצניעות הקפיד הקשיש המורשה (אני) למחוק קטעים אלה, נעימים ככל שיהיו, ופרסם רק את ענייני הרכב. לוּ הייתי שומר את החלקים שמחקתי במכתבי הקוראים, מכנס אותם בקובץ וורד ויוצר מהם ספר עבה למזכרת – אז בימים הטרופים הנוכחיים הייתי יושב עם לפטופ באיזו פינה חשוכה ומנסה להתעודד בעזרת הקריאה.

אך "אין להצטער על גורלן של שושנים כאשר יערות בוערים", כמאמר המשורר.

שיפור בעזרת סיפור

השַבְשֶבֶת של המצב רוח מצביעה על 'לא הכי-הכי', ועל כן החליט הקשיש המורשה לרענן את נפשו בעזרת רצף סיפורים משעשעים (אותו לפחות), שהוא טרם חשף במדור הנייר. הנה הסיפור הראשון.

אבנים עסיסיות

המאה הקודמת. שנות ה-80 המאוחרות. משפחת אטלר מתארחת בספרד, באחוזה ענקית ומפוארת השייכת לסטיב מורל, ידידנו דאז, בעל יכולת מרשימה ועוד קצת וסגנון חיים מרווח (בלשון המעטה) הכולל בעלות על פרארי טסטה-רוסה, רולס-רויס מלכותית, יאכטה ובתים ואחוזות בכמה מדינות – אוצרות שאינם טבעיים למישהו השייך לגזע ילדי טהרן.

לאיש יקר זה הייתה, בנוסף לכישרון בעסקים, גם חולשה נלהבת לעולם התרבות. בהתאם לנטייה זו ניצב בגן המטופח, מול בית האורחים הנמוך שבו התנחלנו, פֶּסֶל מזרקה בנוסח פומפי, ובשטח שסביב המזרקה ראה בעל האחוזה בעיני רוחו רצפת פסיפס על רמה, כלומר קלאסית, כמו זו מארמון אלהמברה שהוא זכר ואהב.

כדי שחזונו יתגשם ויעטר את שטחי האחוזה רחבי הידיים, הזמין סטיב ממרבלה הסמוכה אמן ספרדי בעל שם, שעבד במשך כמה שבועות ועוד חודש על המוזאייקה הדקורטיבית. אלפי אבנים קטנטנות – שחורות, לבנות וצבעוניות – הודבקו אל הקרקע. הספרדי עשה שימוש בדימויים ים תיכוניים עתיקים, ספק יווניים, ספק רומיים וספק תנ"כיים. מיני דמויות של גברים מזוקנים בשמלות ארוכות אוחזים בספרים. דמויות אחרות אחזו בקָנִים ענקיים או באשכולות גפן. הן כמו צפו באוויר, רוקדות בין יצורים מוזרים ופרחים טרופיים ענקיים.

"זה לא סתם עוד חפץ אמנותי", לימד סטיב אותנו, האורחים, "אלא מוצר טכנולוגי מתקדם. מוזאייקה זו תעמוד בכל מזג אוויר, כולל גשם ושלג, אם כזה ירד כאן באיזה חורף לא טיפוסי. אפשר ללכת על המוזאייקה וגם לנסוע עליה באופניים. זה משטח חזק כמו אספלט".

טעות מעגלית

חלפו חודשיים, ותאריך הטיסה הביתה אשר ברחוב הירקון מול כיכר אתרים קרב ובא. ודאי שהייתי צריך לעזוב באחוזה הספרדית של סטיב את ראנג'רובר שלו, שהבאתי מפאריס והתרגלתי אליו, ולכן שכרתי בעיר מרבלה אופל קורסה צנועה כדי לנסוע איתה למדריד ולהשאירה בשדה התעופה.

ואז קרה הדבר הכי טיפשי שאפשר לדמיין. בִּמקום להגיע לאחוזה של סטיב בשקט, להעמיס על קורסה את המזוודות שלנו, שארזנו כבר, להגיד שלום ותודה למארחים, סטיב, אשתו אווה ובנו פיליפ, ואז לזנק למדריד – החלטתי בטיפשות לעשות רושם על הילדים, כלומר על בני ופיליפ, והתחלתי להקיף את המזרקה בקורסה.

המוזאייקה, גאוותו של סטיב, הייתה חלקה כקרח, גם בגלל טל הבוקר, מה שפיתה אותי לבצע עליה החלקות. בנסיעה בנוסח דריפט, המבוצעת נגד השעון, נהניתי מהביצועים של קורסה, המתאימה בול לפעלולים כאלה. הילדים מחאו כפיים, עד שברגע מסוים שמעתי, לחרדתי, רעש של אבנים ניתזות אל רצפת הרכב בצרור נוסח עוזי.

עצרתי, יצאתי מהאוטו – וראיתי ממש אסון: הגלגלים הקדמיים של קורסה חרצו בפסיפס שני 'חפירים' באורך של כשלושה מטרים. החפיר שבצידו החיצוני של המסלול המעגלי היה עמוק במיוחד, משום שרוב המשקל של אופל המחליקה התייצב על הגלגל הימני-קדמי. מאות אבנים צבעוניות הוחרדו ממקומן והתפזרו סביב. מה נשאר לעשות? לברוח?

למזלי, הברוֹך התרחש השכם בבוקר, כאשר המארחים שלנו עוד לא הקיצו משנתם. ירדתי על ברכיי והתחלתי לתקן את הנזק.

שבץ נא

בלית בררה וברוב בושה, החלטתי לשחזר את המוזאייקה בכוחות עצמי. התחלתי ביישור הקרקע, וקראתי לבני שיעזור לי בשחזור החלקים ההרוסים של הפסיפס. "תן לי אבן אדומה, ואחר כך צהובה ושחורה", ביקשתי, מתאמץ להיזכר בתמונה המקורית, ובני עזר לי ללקט את האבנים, שאותן הוא מצא לפעמים רחוק בתוך הדשא, והגיש לי אותן אחת אחת.

מצאתי במטבח מערוך עץ, ובמהלומות עדינות על האבנים שיבצתי מחדש, תוך שעתיים, את כל חלקי הדמויות, ההרוסות קומפלט, את בגדיהן, הלבנים בדרך כלל, את פניהן ואת תפאורת גן העדן. אחר כך עקרתי דלת מארון קיר בבית האורחים, הנחתי אותה על האבנים ששיבצתי במקומן או כמעט במקומן – ואז עליתי על דלת זו בכל כובדה של המכונית כדי ליישר את התוצאה.

כאשר גמרתי את עבודתי החזרתי את הדלת למקומה והתחלנו להעמיס את קורסה במזוודות. ואז הגיע סטיב, לבוש בגדי טניס, מחבט בידו, הפריח "בוקר טוב" והתקרב למוזאייקה. הוא הקיף רגלית את המזרקה, הביט בגיבורים שיצרתי מהאבנים הקטנות כאילו ראה אותם בפעם הראשונה, ואז פנה אליי בטון של מי שחושף סוד משפחתי מביך.

"הבן שלי", אמר לי בלחש דרמטי, "הוא לצערי פנטזיונר חסר מנוח בעל דמיון עשיר ואף פרוע", גילה המארח לאוזני.

הקשבתי לו בסקרנות כשהוא המשיך.

"פיליפ סיפר לי ולאווה בארוחת הבוקר דבר מזעזע – שאתה, באיזה אמוק מוזר, נסעת כביכול באוטו כמו מטורף סביב המזרקה, והרסת בלי רחמים את כל המוזאייקה שלי. ידעת שילדים לא מבדילים לפעמים בין חלומותיהם האיומים ובין המציאות? גם הבן שלך כזה?", חייך אליי.

"ועוד איך", עניתי בהקלה, "ועוד איך. אסור להאמין לילדינו".

הילד יצא מציאותי דווקא

אגב, פיליפ מורל מתגורר כיום בלונדון ומצליח שם מאוד כעורך דין צמרת.

Leica  Cartier Bressona Cartier Bresson 2

מכונית משפחתית לפי אנרי קרטיה ברסון: הצלם הצרפתי הגאון אנרי קרטיה ברסון (אוגוסט 1908-אוגוסט 2004), הנחשב אבי הצילום העיתונאי המודרני, השתמש במצלמת לייקה שהייתה מצוידת, על פי רוב, בעדשת elmar 50 מ"מ. לפי קרטיה ברסון, עדשה זו מסוגלת לקלוט את העולם כמו עין אנושית. התצלום של מצלמת לייקה זו אשר ליוותה במשך עשרות שנים את קרטיה ברסון אינו זר לי, משום שברשותי נמצא אותו דגם ממש של לייקה, רק בצבע שחור. אינני מתייחס ללייקה זו כאל פריט מוזיאוני, אלא מזמין אותה מפעם לפעם להפגין את סגולותיה האמנותיות על נגטיב 35 מ"מ

טיפ טיפה

שמועה נפוצה שלפיה נהיגה בסגנון אקו-דרייבינג מניבה חיסכון של 40 אחוזים לעומת נהיגה 'רגילה' – שולחת למוסכים נהגים תמימים רבים שהתפתו לה.

ראשית, שמועה זו מגזימה באופטימיות, שכן החיסכון המושג באקו-דרייבינג אינו עולה על 15-20 אחוזים, וזאת גם כאשר מצייתים לכל המלצות השיטה: נסיעה בהתאם לתנאי הכביש, שימוש מחושב במעצורים ונסיעה בסל"ד נמוך.

אינני מזלזל חלילה בירידה של 15-20 אחוזים בצריכת הדלק, אך מחירו של חיסכון זה עשוי להיות יקר ובלתי משתלם. הסיבה: נסיעה בסל"ד נמוך מאוד בשיתוף פעולה עם הילוכים גבוהים, כהמלצת השיטה – פוגעת במנוע, משום שהיא מורידה את לחץ השמן ומטילה מאמץ הרסני על המסבים, על הטלטלים ועל הבוכנות.

בקיצור, הצורך לתקן את המנוע הפגוע כתוצאה מהאקו-דרייבינג הופך את משטר החיסכון בלתי משתלם.

חיסכון בכל מחיר אינו משתלם גם במכוניות המצוידות בגלגל תנופה כפול גוף – חלק יקר שמתקלקל עקב נסיעה מרובה בסל"ד נמוך.

שואלים את אדוארד

משתמש אנונימי: איזה באסה. השבוע לא יצא טור שבועי…

שימי לוי: הי אדוארד, הפסקת לכתוב?

תשובה: אכן, אחרי ש'המפתחות בפנים' עפו מ'דיוקן' (אולי זמנית אולי לא) שתקתי שבוע ימים בגלל סוג של מחסום כתיבה, כאילו הרגשתי "מכה קלה בכנף". למזלי, הבלוג 'מכונית הנפש' עומד על תלו.

אליהו אנטמן: אני לא יודע אם תרצה להתעסק בתקציב קטן כזה לקניית רכב, אבל ננסה בכל זאת, אין מה להפסיד.

התקציב שלנו 8,000 שקלים. אנו מחפשים רכב קטן, מיני או משפחתי, לזוג צעיר עם תינוק, אוטומט, והכי חשוב – שלא יבקר הרבה במוסך ויהיה חסכוני בעלויות תיקונים וחלפים. גם חיסכון בדלק חשוב, אבל פחות כי הרכב לא מיועד להרבה נסיעות. באילו כלי רכב אתה ממליץ להתעניין? מה הקילומטראז' הרצוי? איזה נפח מנוע – קטן או גדול?

תשובה: גם בסכום פעוט לכאורה של 8,000 שקלים אין לזלזל. במחירי השוק, שאין להם בהכרח קשר הדוק למחירון של לוי יצחק, די בתקציב שלכם כדי לקנות איזו יפנית צנועה ואמינה. כמו למשל סוזוקי סוויפט או משהו מדגמי דייהטסו.

העיקרון המנחה בחיפוש הוא לנסות לאתר מועמדת שבעליה הקודמים (ולא חשוב כמה היו) לא הזניחו אותה אלא דאגו לצרכיה. נא לא לשכוח שאחרי הקנייה תיזקקו לסכום נוסף, לא בהכרח גבוה, כדי להתקין את המכונית לקדנציה אצלכם. הווה אומר: החלפה של חגורת טיימינג, של דיסקיות מעצורים ושל הנוזלים והשמנים.

איתן אורבך: רציתי לדעת: האם סיפורך 'אונייה לאדיס-אבבה' שפרסמת בעיתון דיוקן (גיליון 850) תורגם לסרט בעבר? אם כן – האם אתה יודע אם ואיפה אפשר לראות אותו?

תשובה: מדובר בתסריט שבזמנו נקנה אמנם על ידי האמריקנים, אלא שלפי ההסכם, הזכויות על התסריט חזרו אליי. 'אונייה לאדיס-אבבה' לא זכתה לעיבוד קולנועי, לא מצד המפיקה האמריקנית ולא מצדי.

אלי הרשקוביץ: אשמח לקבל את דעתך באשר לטיפול ברכבי. על פי תיעוד הטיפולים, הרכב עבר החלפת טיימינג כבר לאחר 70 אלף ק"מ, ב-2010. היום הרכב עומד על 112 אלף ק"מ. האם כעת, ארבע שנים מההחלפה הקודמת, צריך להחליף שוב (הוראות יצרן) – או שאפשר למשוך עוד עקב הנְסוּעָה הנמוכה מההחלפה הקודמת? בלי קשר (וגם עם): על איזה מוסך אתה ממליץ באזור המרכז, מבחינת מקצועיות אך גם מבחינת מחיר? (כנראה אצטרך גם תושבות מנוע). נ"ב, בהמלצותיך הלא מעטות על המגאן – מדוע אתה נצמד לתצורת ה'מגהץ' הלא שכיחה ומתעלם מהסדאן המצויה יותר…?

תשובה: לא מומלץ לדחות את החלפת הרצועה שכן מדובר בהימור. הרי אינך יודע בוודאות אם בהחלפת הטיימינג הקודמת הוחלפו – בנוסף לרצועה – גם כל החלקים הקשורים בעבודתה, שספר הרכב ממליץ להחליפם באותו טיפול. ברוב המכוניות מחליפים, למשל, גם את משאבת המים בכל החלפה של רצועת הטיימינג. ההמלצה שלי על מגאן 'מגהץ' הייתה בהתאם לאפשרויות הכספיות של השואל. חוץ מזה, אני אוהב את הצורה של מגאן ותיקה זו. יותר מדי זמן לקח לי להתרגל אליה – מכדי לשכוח אותה. כשמדובר ברנו הטיפול מוכרח להיות מקצועי, תוך שימוש בחלקים מקוריים. המוסך המומלץ למגאן הוא אפוא 'מרכז שירות פיתוח' בהרצליה, המתמחה בדגמי רנו.

שושנה:עזרת לנו בהחלטה בעבר, לכן ארשה לעצמי לשאול: מה דעתך על טויוטה יאריס החדשה, לזוג גמלאים הנוסעים פעמיים בחודש לפחות מהמרכז לירושלים? היא במבצע משתלם עד 28.3.14.

תשובה: אני מתנצל שלא הצלחתי לענות לפני סוף המבצע. בכל אופן, הבחירה ביאריס הגיונית שכן זוהי מכונית אמינה, חביבה לנסיעה ואינה תלותית מדי בדלק.

אברהם: באפשרותי לרכוש מנכה טויוטה אוונסיס שנת ייצור 2011 שעשתה 15 אלף ק"מ במחיר מחירון, שזה אומר 95 אלף שקלים בערך. להבנתי, זה מחיר מציאה. האם הרכב הזה הוא טוב? אמין? כדאי לרכוש אותו? לא צפויות הוצאות גדולות בהמשך? תקלות? טיפולים מיוחדים? האם בסכום זה כדאי לרכוש רכב חדש אחר? אציין שאני אוהב לנהוג ברכב גדול ורחב, ופחות אוהב את הקטנים. כיום אני נוהג במיצובישי לאנסר 2006, שלצערי ראה את המוסך יותר מדי בשנה האחרונה…

תשובה: בעלי טויוטה אוונסיס משנתון זה אינם מוכנים להחליף אותה באף מכונית אחרת, כך שיש לך מזל שמצאת אחת בקילומטראז' נמוך כל כך. ייתכן רק שתתגעגע לביקורים החברתיים במוסך שסידרה לך מיצובישי לאנסר, בטוב לבה.

עמנואל: מגיע יום שישי, והדבר הראשון שאני קורא במוסף 'דיוקן' זו הכתבה 'המפתחות בפנים' – ואין! הופכים דף, עדיין אין. מחזירים שני דפים, לא קיים. העם דורש את 'המפתחות בפנים'. כי כמו מחלת הגה שאותה אי אפשר להפסיק או לעצור, כך את המדור שלך לא ייתכן להפסיק באמצע (המצב גרוע יותר מגמילה לסמים). שבת שלום והרבה יצירות כתובות.

 

מודעות פרסומת
10 תגובות
  1. ע' permalink

    אדוארד היקר, חביב נפש
    תגובה אישית אליך – אנא, לא לפרסם

    גם אני כמו רבים אחרים – יצרנו תלות עמוקה במדור שלך.
    תלות המילים כתב חגי סגל בטורו לפניי 10 ימים בדיוקן, והוא דייק.
    יצרנו תלות עמוקה בטורים של חלקכם, ודאי בזה שלך,
    וזה כואב

    זה כואב לא לראות את הטור שלך פעם שניה ברציפות.
    מתוך הרגל אני מדפדף חפש את המודר שלך, אולי יימצא…. ואופסססס….
    הילד איננו….
    וזה עצוב…
    משהו בי נעדר, משהו בי חסר, משהו בי כועס

    ובכל זאת, מתוך היכרות גם עם שלמה בן צבי אני יכול לומר לך
    שהוא לא נהנה מהמצב. הייתה בו תחושת צער על הכתבים, על העיתון
    ועל הרבה דברים שנוצרו במהלך השנים, אם כי גם הערכה למפעל שצמח כל כך יפה.

    ואולי גם חלק מאיתנו אשם. לא שיווקנו מספיק את העיתון ולא פיתחנו יחס צרכני ראוי להגדלת המנויים.
    חבל.

    ובכל זאת, אנא אדוארד, עם כל הכאב, נסה לדון אותו לכף זכות.
    בתור מי ששיבח אותך בפניו אני יכול לומר לך שתמיד היה לו זיק שמחה בעיניים כששימך הוזכר.
    הוא ידע להעריך את המודר שלך, גם כאשר התקשית בכתיבה והיה צריך למצוא שיעשה זאת עבורך.
    הוא ידע להעריך שאתה מושך המון מנויים ושיש יחס עמוק של כבוד אליך ולידיעותיך המקצועיות והשובביות.
    פעם אפילו דיברתי איתו לעשות דיסק למכירה מאוסף הטורים שלך ואז הוא אמר שעדיף בלוג פתוח.

    בכל אופן, כעת אנו ידידיך צריכים להעביר את הבלוג שלך לעוד חברים ולבקש מהם שיצטרפו למדור שלך.
    ככה ננציח ונרחיב את פעלך המקסים.

    ברוך ה' יש בך חיוניות רבה ורלוונטיות מדהימה.
    לא נוותר עליך כל כך בקלות

    אוהבך
    ע', אפרת
    +++++++++++++++++++++++++++++++++++++++
    +++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

  2. ברוך permalink

    אדוארד
    שלום

    כמי שנמנה עם קוראיך הנאמנים, אצטרך כעת לשקול היטב את חידוש המנוי, היות וקשה לי לראות את מקור ראשון בלעדיך. הבעיה היא כמובן – שאני פריק של עוד כמה מחבריך בעיתון, וגם מהם יקשה עלי להיפרד. לכן, אנא ממך, המשך לכתוב, ממילא המעקב אחריך לאחרונה עבר מהעיתון לבלוג. מחזיק לך אצבעות שתצלח את המכשולים ותמשיך לספק לנו את ההנאה מקריאת הגיגך.
    בהצלחה
    ברוך

  3. מה שלומך אדוארד? מתגעגעים אליך בימים נטולי עיתון אלו. ולשאלה אחרת ומעניינת – מה מצב הסרט הנצור בפולין?

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    שלום אדוארד
    רק שתדע
    שאת המנוי למקור ראשון עשינו רק בגלל המדור שלך
    כל פעם היה מגיע אלינו העיתון מאחד השכנים ,עד שהחלטנו סופית לעשות מנוי רק שנקבל אותך "יד ראשונה"
    למזלנו אנחנו עדיין מקבלים אותך דרך המייל כי את המנוי ביטלנו כבר לפני זמן רב
    וכל שבוע אנו מצפים לראות מתי יגיע המייל ממך
    בהצלחה
    אנחנו איתך

  5. רחל פוקס permalink

    אני קוראת את מקור ראשון כבר 12 שנים, והמדור שלך הוא הראשון שאני קוראת. כבר שבועיים שאני מסתובבת עם כאן בטן או רגש מוזר אחר שאיני יודעת להגדירו, כמי שנאלץ להיפרד מחבר בכפיה והוא טרם עיכל זאת. אני ממש מתחננת שתמשיך לכתוב בבלוג כי כתיבתך היא כמו מיים חיים לצמאים במדבר (העיתונות הישראלית) ומי אם לא אתה יכול להעניק נקודת מבט אחרת על המציאות ועל החיים ועל הקיום. ממתינה לקרוא עוד ועוד מפרי מקלדתך.

  6. שושנה רובין permalink

    אנא, אדוארד, המשך לכתוב! אני נהנית מאוד לקרוא את המדור שלך, למרות שאני לא נוהגת! טוב שלפחות הבלוג נשאר!

  7. אורן כץ permalink

    שלום אדוארד
    אוסיף על מה שנאמר ע"י קודמי, כי אתה האדם המשפיע ביותר על הדרך בה אני נוהג ועל בחירתי במכוניות שאני רוכש בשנים האחרונות.
    מצר אני כי העיתון משתנה ואקווה כי יחד עם מאות קוראים נאמנים אחרים אמשיך לקרוא את פניניך לאורך שנים רבות נוספות.
    איחולי אושר ובריאות לך.

  8. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    הי אדוארד ,
    טוב לשמוע שהמפתחות בפנים והסטרטר עדיין עובד גם אם בטורים נמוכים בניוטראל ותפוצת אינטרנט מוגבלת , אני מאמין שמי שאי פעם נתקל בכתיבתך הנדירה וודאי ימשיך לחפש את התכנים פרי עטך ובוודאי יתקל בהם באינטרנט , ומי שבחר שלא לפרסמם עוד מעל דפי העיתון בוודאי מפסיד וכדי להמחיש לו עד כמה הוא מפסיד בחרתי לצטט קטע מהבלוג " נימוקים של צורה ותוכן " הכתוב טוב יותר משאי פעם אוכל לכתוב , למרות צניעותך המבורכת מקווה שתמצא מקום לתגובה זו במיקום בו מונחות התגובות בבלוג .

    "הטור הפובליציסטי המענג ביותר בעיתונות הישראלית מתחבא במוסף "דיוקן" של העיתון הימני-משהו "מקור ראשון". "המפתחות בפנים" שמו, וכותב אותו יהודי לא צעיר בשם אדוארד אטלר. אטלר, דוברן של אי אלו שפות, במאי של אי אלו סרטים ומאהבן של אי אלו מכוניות לאורך אי אלו עשורים, כותב ברגש על כל מה שניתן לכתוב עליו ברגש. זהו כביכול מדור רכב, אבל רק כביכול. על הלנצ'יות והאלפות שלו, כמו גם על הניסן בלו-בירד החביבה ושאר נוסעות על ארבע, תקראו בדרך כלל רק בין השורות. בשורות עצמן תמצאו זכרונות של ניצול שואה בעל חוש הומור (וגם חוש היסטורי), של אמן אנין טעם, של נטע זר בטלוויזיה הישראלית של שנות השבעים, של עולה חדש המשתאה מהקורות אותו במדינת היהודים של אותה תקופה (וגם של היום), של אזרח העולם שהספיק לגדל ולקבור כמה כלבים אהובים, לשחק אי אלו משחקי שחמט ולפגוש כמה מהמי ומי של עולם הקולנוע. כן, תמצאו פה גם מבקר קשה של תעשיית הרכב, עיתונות הרכב ובעיקר יבואני הרכב המקומיים – אבל לא תמצאו דבר מהיובש והטכנוקרטיה שמלווים בדרך כלל רשימות מוטוריות.
    גם אם אתם שמאלנים יפי נפש שלא יגעו בעיתון מתנחבלי עם מקל; גם אם אינכם יודעים (או רוצים לדעת) מה ההבדל בין קרבורטור לאלטרנטור – עשו לעצמכם טובה והיחשפו לתופעה הזו. אתם יכולים להתחיל מהטור המצחיק עד דמעות "תדבר יפה לרעייתי, חייל!", או מכל מקום אחר. סיפוקכם מובטח"

    עד כאן סוף ציטוט .
    העיקר שהמפתחות ישארו בפנים והפלאגים ימשיכו לעבוד לפעמים בסרק כמו בסירנה דו פעימתית לפעמים בניצוץ כפול כמו GTA גזעית בעיצומו של מירוץ …רק שברז הדלק לא יסגר …ברכה והצלחה איש יקר !

  9. אתי permalink

    אדוארד היקר!
    כמה טוב לקרוא אותך שוב, התגעגעתי מאוד.
    מאחלת לך עוד הרבה שנות יצירה פוריה ושכולנו נמשיך להנות ממנה וממך.
    תודה רבה ושבת שלום.

  10. אביאל זילביגר permalink

    היי אדוארד.

    אני קורא קבוע של המדור שלך (אחר כך אני קורא גם חלק מ"מקור ראשון").
    סופו של הטוב לנצח, ולכן אני מאמין ומקווה לראות אותך שוב במדור הקבוע שלך.
    אל תישבר, המשך לכתוב. עיתון אפשר לסגור, אבל אי אפשר לדכא את רוח האדם.
    לך יש הצע ולנו יש ביקוש, ולכן את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק.
    פסח כשר ושמח
    שבת שלום
    אביאל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: