Skip to content

כלב עם עניבה צהובה

אפריל 27, 2014

לקראת היממה המכונה 'יום השואה', הקשיש המורשה חורג ממנהגו לכתוב לקוראיו ופונה לילדים של קוראיו. המבוגרים, הרי, יודעים הכל. לכבוד הנכדים שבחבורה, מצורף סיפור ילדים שהתפרסם השבוע בעיתון אותיות

להגדלת הטקסט יש להקליק פעמיים

eduards car

otooo

כלב עם עניבה צהובה 

לפני השואה היה לנו בית קיץ עם גינה יפה וגג אדום. ואז נכנסנו לגטו ורשה, והיו לנו רק הסיפורים העצובים-מצחיקים של אבא. סיפורים במקום אוכל, סיפורים במקום שמיכה. בזכות הסיפורים הללו יכולנו לשכוח קצת מהמציאות המפחידה, שהתרחשה מאחורי הדלת והחלון של דירתנו בגטו. 

אני מקנא בבעלי זיכרון טוב יותר משלי. מקנא באלה הזוכרים היטב את תקופת ילדותם, פרט אחר פרט: מפגשים, פרידות, אירועים משפחתיים, שֵמות, הפנים שמאחורי השמות, צבע הנופים שברקע, חפצים. אנשים כאלה לא שכחו את מי הם אהבו או שנאו, וממי הם פחדו.

אני מקנא למשל בשבח וייס, שבעבר היה יו"ר הכנסת ושגריר ישראל בוורשה. שבח זוכר היטב את ילדותו בפולין שלפני מלחמת העולם השנייה, ובזיכרונו חיים עדיין פניהם של שני סביו וכל יתר הדמויות באלבום הישן. בנפשו של שבח מוקלט לא רק המראֶה של בני משפחתו, אלא גם דיבוריהם. הוא זוכר את החגיגות בבית, מה הוגש בארוחות. הכול. בספרו, שבח וייס מתאר את ילדותו בדייקנות ממש משגעת.

אני מקנא בוייסים ושות' על הזיכרון הפנומנלי שלהם, כי אני, להבדיל מהם, זוכר מילדותי רק רסיסים בודדים. תמונה פה תמונה שם, כפי שזוכרים חלום. אני זוכר למשל שבגלל שיפוצים בבית הקיץ שלנו בעיירה הפולנית אוֹטְפוֹצְק, המיטה הקטנה שלי הוזזה אל המרפסת ועמדה שם הפוכה, רגליה למעלה, ואני נעמדתי על קצות האצבעות ושיחקתי בגלגלים הקטנים. סובבתי אותם והבנתי שבזכותם אפשר להזיז מיטה זו, שביומיום עומדת בפינת חדרי. ודאי שלא תיארתי לעצמי שאתעסק עם גלגלים ומכוניות כשאהיה מבוגר.

אני זוכר גם את אכזבתי כאשר הוריי לא הרשו לי לטפל בגוזל קטן שנפל מקנו ושכב על הקרקע ללא יכולת לזוז. הוריי מסרו אותו לאחותי, למרות טענתי שאני הוא שמגיע לו לטפל בגוזל כי אני שמעתי את רעש נפילתו, וחוץ מזה הוא נפל על ידי!

"הוא שמע את הרעש!", צחקו הוריי, וגם אחותי חייכה. נזכרתי במקרה שלושים ומשהו שנה אחר כך, זמן קצר אחרי עלייתי לארץ ישראל, כאשר שמעתי את הביטוי העברי "הצחקת את אחותי"…

אני גם זוכר שלילה אחד רצתי לכרית שהכלב דְרָאפֶּק ישן עליה. היה זה פינצ'ר קטן ושחור שעל חזהו תלינו עניבה צהובה. הוא ישן צנוף כמו בייגלה, ואני הצמדתי את פניי הדומעות אל ראשו כדי לספר לו מה קרה – אך דראפק כעס כנראה שהערתי אותו ונשך אותי בלחי.

הזיכרונות המסודרים יותר שלי מתחילים ברגע שעזבנו את בית הקיץ שלנו בעיירה אוטפוצק, ונסענו לוורשה כדי לגור בגטו שהגרמנים סידרו ליהודים. לפני נסיעתנו מסרנו את דראפק לשכנה גויה כדי שתשמור עליו. השכנה עמדה מאחורי גדר ביתה, ואנו, אחותי ואני, נתנו לדראפק נשיקות אחרונות ובכינו. אחר כך החל הקטע הכי טראומטי בחיי, כאשר אמא, אבא, אחותי ואני הפכנו אסירים בגטו ורשה יחד עם יהודים רבים אחרים. מתקופה זו אני זוכר דקה אחרי דקה ומילה אחרי מילה. במיוחד זכורים לי סיפוריו של אבא – ששמענו ממנו בלילות, בחושך, אחרי שהוא חזר מהעבודה בגטו. הוא היה נח מעט, מתיישב על קצה המיטה שלנו ומספר את סיפוריו עד שנרדמנו.

ברור לי שעלילת הסיפורים של אבא התבלבלה בזיכרוני עם האירועים המפחידים האמיתיים שהתרחשו באותו זמן בגטו, מחוץ לחלונות והדלתות של דירתנו. הקור והרעב שלנו היו כאילו אותו קור ורעב שמהם סבלו הגיבורים בסיפוריו של אבא – כפי שגם הבכי והעצב שלנו היו ממש אותו בכי ועצב של הילדים בסיפורים הללו. ואנו, אני ואחותי, הקשבנו לסיפורים העצובים של אבא מבלי לזוז, עוצמים עיניים ונותנים לדמיון להתגלגל.

סיפוריו של אבא היו סוג של קרש הצלה, משום שבזכותם אני ואחותי אירנה יכולנו להתייחס לכל הדברים הנוראים הממשיים שהתרחשו סביבנו – כאילו הם היו סיפור דמיוני בלבד. יכולנו להעמיד פנים שהמציאות המרה סביבנו היא עוד אחד מסיפוריו של אבא.

ויש תמונות שניסיתי דווקא לגרש מהזיכרון, אך ללא הצלחה. כמו התמונה שבה אני, ילד בן שמונה-תשע, חוטף מכות משוטרים יהודים שעבדו ביודנראט. הם כעסו עליי שאינני דובר יידיש ואינני מבין את פקודותיהם בשפה זו. השוטרים ירדו מהאופניים שלהם, שעליהם רכבו כאשר הבחינו בי ברחוב, והרביצו לי באלות עץ עד שנפלתי – ואז בעטו בי בנעליהם הגבוהות. "תלמד יידיש!", צעקו.

עמוק בזיכרוני נמצאת גם תמונה מלפני בריחתי מהגטו, כאשר אבא לקח אותי לבניין הסמוך לשלנו. טיפסנו במדרגות החשוכות עד הקומה העליונה ונכנסנו לחדר שבו התפללו כתריסר גברים, כולם עטופים בטליתות. אחד הגברים הציב כיסא במרכז החדר ואני התיישבתי עליו. כולם הפסיקו להתפלל ונעמדו סביבי. מישהו הניח טלית על כתפיי, אחרי שנישק אותה, ומישהו אחר התחיל לְסַפֵּר את שיערי – תחילה במספריים ואחר כך במכונה, עד שכל תלתליי צנחו על הרצפה.

ידעתי שהיה עליי להשתחרר משיערי השחור משום שהוא היה יכול להסגיר את מוצאי היהודי בצד הארי של ורשה – כאשר אברח אליו ואחפש שם, בין הפולנים, מקלט מחוץ לחומות הגטו.

אך בינתיים, גם אבא וגם אנשים אלו הסתכלו עליי בסקרנות: האם אני כבר דומה לגוי או לא? אחר כך ירדנו למטה, ואבא דרש ממני שאקח את שעון היד שלו, שנקרא 'צִימָה'. "קח אותו, אל תתווכח", אמר לי. "אני לא אזדקק לו עוד. הרי כבר איני מוכרח לקום לעבודה", הסביר. "אני נשאר בגטו לנוח", הוסיף כשחיבק אותי, ואני ענדתי את השעון של אבא והצטרפתי, כפי שהוא דרש, לקבוצת פועלים יהודים. עברתי איתם את שערי הגטו – קודם בליווי שוטרי יודנראט צעקניים ואלימים, ובהמשך, כבר בצד השני של חומת הגטו, בליווי שוטרים פולנים. הללו לא התנגדו לבריחתי מקבוצת היהודים, שהלכו הלאה עם אתים על הכתפיים. נבלעתי בין הגויים הרבים שבמדרכות, ואת אבא לא ראיתי עוד.

רגעים אלה חוזרים אליי כאשר אני מביט בשעון הישן, אשר רק באחרונה, שבעים שנה אחרי שקיבלתי אותו מאבא, הפסיק פתאום לעבוד. זה קרה כאשר צילמנו את השעון לסרט הקולנוע 'שועל הכסף של פליציה ט" – הסרט שביימתי ומבוסס על חיי.

השעון הזה ראה את כל מה שראיתי אני במשך כל חיי עד עתה. הוא היה איתי כאשר ברחתי מוורשה הבוערת בגלל המרד שהכריזו הפולנים נגד הגרמנים. הגעתי אז אל הצד השני של נהר הוויסלה, ויחידה צבאית, פולנית-רוסית, אימצה אותי. הייתי משהו בין חייל ובין ילד-קמע שאמור להביא מזל.

בהתקפה הגדולה על הגרמנים, שהחלה בחורף 1944, נסעתי עם חיילים אלו – חלקם יהודים חלקם לא – אל ברלין. הייתי איתם בכל חזית, נסעתי איתם אחרי הטנקים וראיתי מקרוב את הקרבות הקשים שהם ניהלו בערים הגרמניות. כשליש ואולי אף חצי מהחברים המבוגרים שלי נפלו בקרבות הללו, ואני בכיתי בכל פעם שקברנו אותם.

ובדרך לברלין, בלילות, לפעמים סביב מדורה, אני, כמו אבא שלי בגטו, סיפרתי לחיילים סיפורים – אך לא מהדמיון הפרוע אלא סיפורים אמיתיים, על השואה ועל הגטו. החיילים דרשו לשמוע ממני איך היינו סגורים בגטו, מה עשינו שם, מה אכלנו ומה לא אכלנו, איך אנשים הסתדרו שם, ואם הייתה להם אמונה שהם ישרדו בכל זאת, למרות הכול.

סיפרתי לחיילים את כל מה שהיה בזיכרוני: על סכנת המוות שארבה בכל רגע, על גורלה של משפחתי ועל גורלם של בני דודים שלא הספקתי אפילו להכיר. סיפרתי גם על משפחות אחרות, על מסוגרים שאיבדו תקווה ועל ילדי הגטו.

החיילים הקשיבו לי עד שהמדורה כבתה, ליטפו את שיערי, שצמח מחדש, והבטיחו לנצח את הגרמנים הרעים.

מודעות פרסומת
5 תגובות
  1. זוכר גם את הכתבה על הטייס הסובייטי שהתאבד לאחר שזכה באות הצטיינות על פיצוץ רכבת נשק גרמנית. לא הגיע הזמן לקבץ בספר? (אפשר גם סיפורי מכוניות והערוץ הראשון, אבל לא להגזים). עם או בלי "מקור ראשון" קונה וקורא אחד כבר מובטח לך!

  2. תודה שאתה כותב.

  3. אביה permalink

    כן כן כן,
    הגיע זמן לספר!!
    אני מזמין מראש כמה וכמה עותקים..

  4. נעמי permalink

    סיפורים יפים ומרגשים. תודה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: