Skip to content

נוסטלגיה נובחת גם נושכת

מאי 13, 2014

אנוכי אחד (אני?), למרות ההרפתקאות על גלגלים שהוא טעם – הגיע לגיל הופה הופה הופ. אולי הפלא הזה קרה בגלל החלטתו שלא לנסות לנסוע מהר יותר מכפי שיודע לעוף המלאך המשגיח עליו

בתקופה שמשה רבנו וחבורתו עזבו את מצרים וטיילו במדבר סיני, הייתה לי כבר נבחרת של מכוניות מדגמי פולחן כמו מיני קופר מונטה-קארלו, רנו R8 גורדיני, אלפא GTA ולנצ'יה פולביה ראלי 1.6. כתוצאה, בכל מפגש עם מכוניות של פעם ניתך עליי גשם חומצי של נוסטלגיה.

כך למשל, הזיכרונות עשו לי אמבוש במפגש האלפיסטים בהרצליה, לפני שלוש שנים בערך. שם, בין עשרות אלפות נושנות ומטופחות, נתקלתי באלפא ג'ולייטה ספיידר האקסית שלי, שמכרתי בטעות מטופשת לאיזו דמות מהטלוויזיה הממלכתית ברוממה שבה עבדתי. הקונה, צדוק פ' שמו, התחזה לחבר שלי וכך זכה בספיידר שלי בזול, אחרי תחינות קורעות לב. צדוק גם עורר בי אהדה משום שבניגוד לרבים מעמיתיי, הוא היה צלם קרבי במלחמת יום כיפור. בחייו האזרחיים הוא לבש בגדי הסוואה וארב שעות באיזה נקיק כדי לצלם ציפור או עוף. איך לא אחוש סימפטיה לטיפוס כזה.

הבכי המר של צדוק ("אשתי תתגרש ממני אם לא אקנה ממך את האלפא הזו") נגע ללבי. נשברתי ומכרתי לו את ספיידר. שבוע אחר כך הוא מכר אותה הלאה ברווח נאה, כפליים מכפי ששילם לי, וּבְקֶש. לי נותרו למזכרת עשרה צ'קים דחויים שלו. מזל שאחרי כל תלאותיה של ספיידר היא נמצאת עכשיו בידיים טובות, של ד"ר נפתלי סלע.

המטען השני של נוסטלגיה נחת עליי זמן-מה אחר כך, כאשר ראיתי וטעמתי את מוריס מיני סופר-קופר של אוהד, עיתונאי רכב אשר חיבתו, כמוני, על מכוניות שתקופתן פגה וְקִסְמָן לא. ודאי שהיא הזכירה לי מיד את מיני קופר שקניתי לי בלונדון בשנת 1963, בכסף שהאמריקנים שילמו לי תמורת תסריט בשם 'אונייה לאדיס-אבבה'. קופר הייתה אמורה להיות האונייה שלי לאליפות הראלי בפולין.

כחושה, חולנית, סנובית

מיני קופר שלי הייתה אחת מסדרה בת שבעה כלים בני-מינה אשר סדנת הספורט של BMC שיפרה לקראת ראלי מונטה-קארלו. שש הקופרים האחרות ניצחו את ראלי זה, הקשה והסנובי, בשנים 1964, 65' וגם 67'. שלוש מהן ניצחו גם בראלי מונטה-קארלו 66', אך הצרפתים פסלו אותן בגלל "שינוי לא חוקי" בפנסים הקדמיים.

הקופר השביעית, זו שאני בחרתי, הייתה היחידה שסבלה מכל התקלות האפשריות. למרות משקלה הכחוש (659 ק"ג) וכוחה השוצפני (כ-130 כ"ס) היא לא סיפקה לי את תואר 'אלוף פולין', כפי שהבטיחה לי באנגלית, ובעצם לא אפשרה לי לגמור אף תחרות ראלי.

קופר זו לא הייתה בריאה גם כאשר הקדשתי לה את סרטי 'קראקסה' (תאונה; ניתן לצפות ביוטיוב דרך הבלוג 'מכונית הנפש'), שבו שיחקה כפילה שלה. בתום הצילומים, לאחר שגמרה לספק להם השראה, היא מתה.

קופר התעוררה רק כאשר מכרתי אותה לחבר, נהג ראלי בשם קומורניצקי, שהיה לו די כסף כדי לקנות בשבילה מנוע חדש, ואז להתקין בו את גל הזיזים שלי ואת שני מאיידי SU הענקיים וסעפת הפליטה הגזעית.

mini cooper czaruje 2 cooper silnik cooper plus

mini cooper czaruje

בת אלף מרידות: מכוניות רבות גרו איתי אחרי מיני קופר מונטה-קארלו – אבל בגללה, ורק בגללה, עד היום אני מסובב את ראשי אחר כל מכונית אדומה חולפת. אהבתי אותה אהבה נכזבת. היא אפילו לא הצליחה ללמד אותי נהיגה בהנעה קדמית, משום שרק מעט רגעים הייתה במצב נסיעה. בין כל הקופרים המשופרות שיצאו מסדנת הספורט של BMC, רק שלי דרשה טיפול נמרץ פול-טיים-ג'וב. וכשהיא כבר נסעה, ניסתה להתאבד בכל סיבוב. אולי קופר מרדה בי משום שכעסה עליי שבגללי לא נפלה לידיהם של מאקינן או אלטונן, ולא על גגה הניחה נסיכת מונטה-קארלו את גביע הראלי המפורסם

הגרמנים מתביישים בגרוטסקה

אמנם תחת משטר האופטימיות של קומורניצקי, מיני קופר אקס-שלי איבדה קצת מכוחה, אך בכל זאת התגלגלתי מצחוק ומגאווה כאשר היא ניצחה – בקרב פנים מול פנים שאורגן בשדה התעופה בקרקוב – את מרצדס 300 SL האגדתית, שהגיעה לסיבוב ראווה ממוזיאון בשטוטגרט.

היה זה חיזיון בלתי נשכח. בכל ישורת הייתה הגרמנייה, בעלת כנפיים נפתחות כלפי מעלה (כמו מרצדס SLS הנמכרת תמורת 2.5 מיליון שקלים), פשוט נעלמת, והקופר המסכנה הייתה נשרכת אחר העקֵבות של צִלה – עד כי בקצה הישורת מרצדס הייתה בולמת בענני עשן, וקופר הייתה עוקפת אותה ונכנסת לסיבוב, שבתוכו מרצדס הייתה מבצעת צלחת, שוב בעשן, וכך עד לישורת הבאה, שם הגרמנייה הייתה עוקפת את הבריטית כאילו הייתה שידה ויקטוריאנית.

לבסוף, אחרי שגרוטסקה זו מיצתה את עצמה, קופר הגיעה ראשונה לקו הגמר כדי לגרוף מחיאות כפיים של כמה אלפי צופים. לשווא חיפשתי בגוגל ובוויקיפדיה אזכור למפגש היסטורי זה. איזשהו תצלום יפה בשביל 'דיוקן'. אין כלום. כנראה, קונצרן מרצדס מחק את הבושה.

הערתי את הקללה העתיקה?

אבל די לזיכרונות, שהתעוררו בי למראה קופר של הקולגה החביב אוהד. אינסטינקטיבית אני מתכופף ומסתכל תחת המנוע, כי במיני קופר שלי תמיד בדקתי אם נוזל שמן, והמנהג נשאר לי גם חמישים שנה כמעט אחריה. אני בודק כך בדאגה לא רק מכוניות שלי אלא גם מכוניות מבחן.

אחר כך אני שומע מאוהד שקופר שלו, יפהפייה בהירה בעלת מושבי מרוצים שחורים, התקלקלה תכף כששמעה שאני מגיע להכיר אותה. אוהד אומר שצילינדר אחד הפסיק לעבוד, "זה שמצד הרדיאטור". מה?! אני קופץ. זה בדיוק מה שהיה קורה קבוע במיני קופר שלי בוורשה. סימן מובהק לכך שידידי אוהד לא צריך מוסך אלא מוטב לו לחפש איזה מומחה לפרפסיכולוגיה, אני ממליץ. אך כעבור דקות אוהד מוצא את הסיבה. בסך הכול ניתוק בכבל ההצתה.

זה בדיוק זה

אני מתיישב במושב המרוצים הצר, מְאַבְזֵם חגורת בטיחות התפוסה בארבע נקודות. לפניי הגה קטן, כמו זה שהיה אצלי. זה דורש קצת כוח בידיים אבל מהווה עוד סיבה למסיבה, כי מרגישים טוב יותר לא רק את ההיגוי אלא גם כל רעידה של מאמצי המנוע והגיר. אני מזנק בעדינות (כי לא שכחתי שמיני קופר שלי הייתה מכַלה ציריות בסיטונות), והסופר-קופר של אוהד נמלאת ענן של זיכרונות.

כן! זה בדיוק זה. קופסת הפח המרובעת, שבזכותה זכה המתכנן הגאון שלה, אלק איסיגוניס היווני-הבריטי, בתואר האצילות סר, נוסכת בך הרגשה שאף מכונית מודרנית לא מסוגלת לתת. אתה מול עצמך, עם שלוש דוושות, ארבעה גלגלים קטנים בארבע פינות, מתלים קשוחים ותחושה שיש לחבלן המחזיק בידיו מוקש שעליו לנטרל.

אני משלב הילוך שני, שמגיע בהתלהבות כי מאייד הוֶבֶר הכפול – שאוהד התקין בִּמקום מאיידי SU המקוריים (שתמיד שנאתי כי מעולם לא הבנתי איך המחטים שלהם עובדות, ולמה הם דורשים שמן של מכונת תפירה) – מגיש בהחלפת ההילוך אשכול עסיסי של סיבובי מנוע.

"תלחץ על הגז, וברגל שמאל תבלום", צעק אליי מאסטרו ראונו אלטונן, שלימד אותי לנהוג על קופר, ואחרי עשרים וכמה שנים, על מסלול הוקנהיים, לימד אותי לנהוג גם בב-מ-וו M3. מה שעזר לי לעבור בהצלחה את המבחן שסידרה לי Z3M קופה שלי, שהיא בעצם M3 בשמלה דו-מושבית.

זהירות, קשיש בליסטי לפניך

אך כאשר נסעתי בקופר של אוהד, היה זה הרבה לפני שצמח במוחי הרעיון להציע מגורים לב-מ-וו Z3M. בעזרת מלאכיי הדואגים לי הגעתי לכיכר קטנה, ועד מהרה כוּתרתי במבטים של נהגים המנסים להתרחק מקופר המשתוללת. גם אני הייתי בורח למראה קשיש היושב על טיל יבשתי קטן הנושא ראש נפץ של זיכרונות.

טיפ טיפה

בעצם, רוב הבולמים מתפקדים ברמה דומה, לפחות כל עוד הם במצב נאות, לפני שכוח הספיגה שלהם יורד. וכאן נעוץ היתרון של בולמי קוני ובולמי בילשטיין: הם שומרים על כוחם לאורך שנים.

אבל זה לא הכול. כי ההבדל העיקרי שבין בולמים סטנדרטיים, כולל כאלה מהמדף העליון, ובין בולמי קוני, שאני מעדיף – הוא שההתנהגות של בולמי קוני ניתנת לכיוון בהתאם לסגנון הנסיעה הרצוי לנו: החל ברכות מפנקת ועד קשיחות מרבית, כזו ההופכת את הרכב למכשיר תנועה המזכיר גו-קארט. כדי לנסוע בתנאי לימוזינה, יש לסובב לפני ההרכבה של קוני את החלק העליון של הבולם שמאלה (נגד השעון) – או ימינה, כדי לקבל אחיזת כביש הנדרשת לנהיגה ספורטיבית.

ודאי שבמשך כל חיי המוטוריים נסעתי בקוני המכוונים להתנהגות של 'שני שלישים' מכוחם, בואכה ימינה, עד שהזדקנתי כהוגן ובאלפא הנוכחית שלי, 33 IE, כיוונתי בלי בושה את בולמי קוני שלה שמאלה, עד הסוף כמעט. כתוצאה, התקבלה נוחות נסיעה שלא רק שומרת על עמוד השדרה של הקשיש המורשה, אלא דואגת גם לחייהם התקינים של המתלים – אשר בזכות רכותם היחסית של בולמי הקוני אינם נאלצים לעבוד קשה.

שואלים את אדוארד

שמואל ק': טויוטה קורולה 2011 נקנתה מליסינג ב-85 אלף ק"מ, לפני שנה כמעט. אני רוצה לשדרג לצמיגים משופרים, היש המלצות? רוב הנסיעות בינעירוניות. האם ניתן לטפל בשריקות שנשמעות בבלימה ארוכה? בטיפול האחרון הוחלפו דיסקים של הבלימה במקוריים.

תשובה: בין הצמיגים הנמכרים בארץ, טויו היפניים שומרים על יחס נכון בין מחיר שפוי ואיכות גבוהה. שיתוף הפעולה בין הדיסקים והדיסקיות המקוריים של טויוטה אינו אמור לשרוק. כנראה, ההרכבה לא הייתה מוצלחת.

יואב: אני צריך לרכוש כעת רכב וזקוק לעצתך. הרכב צריך לשמש לנסיעה יומית הלוך-חזור ירושלים-תל-אביב, במטרה שהוא יוכל לבצע נסיעה זו במשך שלוש השנים הקרובות מבלי שאצטרך להחליף אותו. ברכב אסע לבדי, כך ששיקולי נוחות הנוסעים/תא מטען אינם רלוונטיים. גם חוויית נהיגה אינה חשובה לי. אני מחפש רכב שיהיה בטיחותי, לא יראה מוסך ויהיה חסכוני בדלק. אני אחרי תאונת דרכים, כך שהשיקול של בטיחות הוא הכי חשוב מבחינתי (מאחר שהרכב יהיה בנסיעה בינעירונית כל יום). מה עדיף מבחינה בטיחותית – רכב מיני (כגון יונדאי I20) בן שנה-שנתיים, או רכב משפחתי (כגון קורולה) בן כשש שנים? זאת, בתקציב של 40 עד 50 אלף שקלים.

מבחינה בטיחותית, האם יש משקל רכב מינימלי שאתה ממליץ עליו? (אני מבין שככל שרכב כבד יותר הוא בטוח יותר). מה דעתך על קורולה רובוטית? האם היא אמינה לאורך שנים? מה דעתך על איווקס? האם הוא אכן מסייע למנוע תאונות?

תשובה: לקורולה רובוטית יש לא רק משקל 'נכון' אלא גם כמה יתרונות בסעיפי נוחות, אמינות, בטיחות וחיסכון בדלק. צריך רק להתרגל לתיבת ההילוכים שלה – שהיא בעצם תיבת הילוכים ידנית נטולת מצמד. אינני חסיד של מערכת איווקס. כפי שהסברתי כמה פעמים בצורה רחבה יותר, העיקרון הוא ששום שמרטף אלקטרוני לא יחליף את ערנות הנהג.

אור לנגר: המלצת לי לפני כחודשיים להחליף את הבולמים ההרוסים שלי בבולמי קוני בהונדה סיוויק 2006. ראיתי באתר של קוני שיש שתי דגמים: הראשון לעומס ציר קדמי עד 940 ק"ג, והשני לעומס של מעל 940 ק"ג. רציתי לדעת מה מתאים בשבילי, או בעצם – למה שלמישהו יהיה בכלל עומס של מעל 940 קילו בציר הקדמי. יש לציין שברכב שלי הכול מקורי ולא עשיתי שום שיפורים בינתיים.

תשובה: בנוסף על בולמים המיועדים לרכב משפחתי, חברת קוני מייצרת גם דגמים מיוחדים למכוניות ספורט או למכוניות רגילות שעוברות שדרוג לעולם הספורטיבי. מובן שאתה יכול להסתפק בבולמים רגילים. במקרה זה, בולמים בעלי מקדם עומס גבוה מיועדים למכוניות ראלי, אשר מרבות לבצע קפיצות באוויר ועוד בכביש מהמורתי – מה שמייצר תנאי נחיתה קשים לגבי הקפיצים והבולמים.

פרטים נוספים על קוני – ב'טיפ טיפה' הנוכחי.

דוד שלם: יש לי ספארי שנת 93' שאני מחבב מאוד, ואיני נפטר משום מכונית ישנה כל עוד ניתן לתקן. לאחרונה הלך אחד השסתומים (זה שיושב על כבל מס' 4, ליתר דיוק). בנוסף, הרכב לא סוחב במיוחד ועושה רעש. כנראה, יש גם בעיה בלאגר. האם שימוש בתוסף קסאדו יכול לפתור את הבעיה, או שאין ברירה אלא לפתוח את המנוע על כל הכרוך בזה?

עלות התיקון גבוהה למדי ואני מסופק אם הוא כדאי, במיוחד כשהתיקון עלול להביא לקלקול של יתר השסתומים, שלא יעמדו בלחץ של המחודש. הרכב לא עושה יותר מדי קילומטרים, רובם בעיר, אך כמה פעמים בשנה אני לוקח אותו לנסיעות מחוץ לעיר עם כל המשפחה. יתר המערכות (גיר, ראש מנוע וכו') עובדות טוב. וכמעט שכחתי: הרכב מונע בגפ"מ.

תשובה: אפשר לנסות את קסאדו, אלא שגם סגולותיו של תכשיר זה, יש להן גבול. לפי התיאור שלך, ניתן להעריך שפתיחת המנוע היא בלתי נמנעת. אם זה מהלך כדאי או לא – תצטרך להכריע בעצמך. גם אני בעד תיקון של מכוניות ותיקות שיכולות להמשיך בתנופת השירות, גם אם זוהרהּ הועם במקצת.

ברק: יש לי יונדאי טרג'ט טורבו דיזל שנת 2004. לרכב תמיד היה קשה בעליות, ומאז שהחלפנו לאחרונה גיר הבעיה החמירה. במעבר בין ההילוכים השני והשלישי זה הכי מורגש: לוחצים על הגז ואין תגובה, ואז פתאום הרכב מגיב בעוצמה של גז למשך שתי שניות – ושוב הגז מת. מה שאני מתאר מורגש מאוד בעליות ובפסי האטה ואילו במישור פחות, אך עדיין מרגישים זאת בהאצה איטית לעומת יתר כלי הרכב.

במוסך מורשה אמרו שצריכים לפרק את כל האוטו וזה יעלה אלפי שקלים, ואז יגידו מה הבעיה (לפי הבנתם, הבעלים הקודמים של הרכב לא תחזקו אותו היטב). הם עשו לי בדיקת מחשב ללא עלות, והמחשב הראה תקלה בבורר ההילוכים.

הלכתי למי שעשה את הגיר (המחשב אצלו הראה אותה תוצאה), אך הוא טען שכל עוד לא נדלקת נורה אין מה לדאוג. הוא נסע פעמיים בטרג'ט, איתי ובלעדיי, ולאחר בדיקה אמר שהגיר תקין ושיש בעיית סחיבה.

הלכתי למוסך אחר ושאלתי אם זו אולי בעיה של חיישנים וכדומה, אך זה לא נראה להם. השארתי שם את הרכב לבדיקה, והתוצאות בינתיים הן:

מסנן סולר נבדק ותקין (הייתה נזילת סולר אז הוא החליף אותו); מסנן אוויר תקין, אך הבית שלו שבור וכרגע לא נמצאו חלפים מתאימים; טיימינג וראש מנוע נבדקו ויצאו תקין. הם אמרו שהיה אינג'קטור שלא הצליחו להוציא כי הרבה זמן לא טיפלו בו, משהו כזה, והביאו אחר במקומו, משומש. נותרו כמה בדיקות אחרונות שלא מחייבות פירוק. המוסכניק אומר שהשלב הבא יהיה פירוק מערכת הסולר והאינג'קטורים, ואני צריך לחשוב אם אני ממשיך איתו או שיש לך אולי מוצא אחר לבעיה.

תשובה: אני מציע לקחת פסק זמן מההתקוטטות המנומסת עם מוסכים רגילים, ולפנות למכון המתמחה במערכות טורבו – משום שאפשר כי לב הבעיה טמון בתפקוד רעוע של הטורבינה. לא יזיק גם לרענן את מחשב הרכב, שנותן אולי פקודות בלתי ראויות.

מודעות פרסומת
2 תגובות
  1. ברוך שובך לעיתון אדוארד!

  2. שרה permalink

    ברוך השם שחזרת למקור ראשון….התגעגענו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: