Skip to content

מדאם בובארי הירושלמית

מאי 20, 2014

"מצאתי בית משוגעים", כתבתי מקריית-היובל לחברי הסופר שנשאר בוורשה. היה זה המכתב הראשון ששלחתי מארץ הקודש למקום מגוריי הקודם

כאשר אנוכי ואשתו הגענו לבית הנתיבות והתיישבנו בקרון הרכבת העומדת להוביל אותנו אל אכסניית העולים החדשים בווינה, בדרכנו אל ארץ ישראל, עמד על הרציף חברי מילדות, מארק נוֹבָקוֹבְסְקִי. "תתחילו כבר לנסוע", דרש, "אני לא אוהב פרֵדות". אך הרכבת בוששה לזנק.

"לך כבר אתה", הצעתי, "גם אני לא אוהב פרדות".

לחצנו ידיים מבעד החלון והוא הלך, עשה כמה צעדים, חזר, נופף לשלום והלך סופית – נבלע בין יתר הגויים שבאו להיפרד מחבריהם המגרשים את עצמם מפולין הקומוניסטית, שרצתה להשתחרר מיהודים.

"זו זכותה של המדינה", תיארתי אז את המצב בצליל דק הנע בין עצב וסרקזם.

בצהריים שאחרי המלחמה

כבר אז היה נובקובסקי שחרחר, רזה ומזוקן – כמו בתמונה שהופיעה אתמול באינטרנט, לצד כמה מילים המודיעות על מותו.

ודווקא התמונה שלו הזכירה לי שבמכתב ההוא, ששלחתי אליו מירושלים לפני מעל 40 שנה, הערתי ש"שום דמיון ספרותי פרוע אינו מסוגל להתחרות במציאות המלווה אותי בדרכי החדשה בארץ אשר סיפקה לנו נמל". וכעת כותבים על מארק הכול כמעט, חוץ מאשר שהיינו חברים מאז שברחתי מגטו ורשה והסתובבתי בחבורה של נערים פולנים, שביניהם הוא היה הצעיר. הכינוי שלו היה 'מאלוּך' (קטנטן).

נובקובסקי זיהה אותי אחרי המלחמה, בגדנסק, על שפת הים הבאלטי, כאשר הגעתי לשם מבית היתומים בקרקוב כדי לבקר את דודתי. הוא עדיין לא ידע על היותי יהודי, כפי שלא ידע את זה בוורשה הכבושה בידי הגרמנים.

חלפו שנים עד שדיברנו על כך. "אכן, תמיד היית מוזר", אמר.

Marek Nowakowski xl

הסופר מארק נובקובסקי ז"ל. ספרות תיעודית

מושה את אטלנטיס

אז כתוב עכשיו בעיתונות הפולנית שהוא, מארק נובקובסקי, היה סופר, פובליציסט ותסריטאי "צעיר עד הימים האחרונים לחייו". שהוא כתב על פושעים בעלי מצפון, על החוכמולוגים של הרחוב הנפגשים ליד הקיוסק עם בירה, על מאורות שיכורים ועל העולם התחתון של ורשה – אותה עיר אטלנטיס ששקעה אל תוך עצמה ולא קיימת עוד.

לספרו האחרון, המוקדש לזיכרונותיו משנות ה-40, העניק נובקובסקי את השם 'יומן נסיעה אל העבר'. זהו ספר שבו אני מוצא תיאורים הזכורים לי היטב מתוך הווי הרחובות בוורשה הכבושה, שבהם הסתובבתי עם חבורת הנערים הפולנים בחיפוש אחר עבודות קטנות ומקומות לינה.

במיוחד אני מזהה את אותנו של אז ואת עצמי, כאשר מארק מתאר בספרו את הבריחות היומיומיות שלנו מהשוטרים ואת העסקתנו הזמנית בכנסייה הגדולה כעוזרי כומר בטקסי מיסה. בכותנות לבנות עד הברכיים ועם פעמונים ביד, עמדנו ברביעייה על במה בכנסייה חשוכה והיינו עונים בלטינית לשאלותיו ולשיריו של הכומר, מול קהל מתפללים נרגשים.

עד שיום אחד גילה הכומר ששָתינו לו את היין הקדוש שהוא שמר בארונו, ושוב מצאנו את עצמנו ברחוב.

"בתקופה שבה הספרות המודרנית מתנתקת מהחיים הממשיים, דוקומנטציה אנושית כזו מצילה מן השכחה את העבר ועוצרת את הזמן. לכתיבה כזו מגיע כבוד", נכתב על נובקובסקי.

כל אות עטופה בדאגה

לפני 40 שנה הייתה עדיין באופנה אפיסטולוגרפיה, האמנות של כתיבת מכתבים. עוד משהו שהלך ונעלם. את המכתב למארק כתבתי פעמיים: ראשית בעט נובע, אך מיד כמעט העתקתי אותו במכונת כתיבה, מנמק לעצמי שזה כדי להקל על הקריאה, אך באמת – כדי לכתוב כמה מהפרקים מחדש. הרי כשאתה כותב לסופר אתה דואג לכל אות, לכל פסיק, לשפה גבוהה ובוודאי לתוכן.

כתב היד המצהיב של המכתב העתיק שכתבתי למארק נשאר לי בקרטון, בין עשרות ומאות ניירות ומסמכים נושנים, כמו תלושי משכורת מרשות השידור או קבלות על ארנונה שאף אחד לא מתעניין בהם.

מזמן כבר הגיעה העת לשרוף אותם. "לרקוק ולשכוח", כפי שאומרים ברוסית.

וידוי נון-סטופ

סיפרתי אז למארק, בתחילת שנות ה-70, שעברתי מכרז, התקבלתי לטלוויזיה הישראלית והתחלתי לעבוד בה כבמאי. עוד כתבתי לו, בהתפעמות ובגאווה, כי את הסרטים הקצרים שלי עורכת לי אישה צעירה, עדינה ויפה. ממש יפה, ממש עדינה ובעלת עיניים בהירות.

עורכת זו גילתה שאני לא מבין כלום בעברית, וזה עודד אותה לספר לי דברים אישיים על חייה נון-סטופ כמעט, בסוג של איזה טרנס. את סיפוריה ורחשי לבה כיוונה ספק אליי ספק אל עצמה, כמין תרגיל פסיכולוגי שאמור לשחרר אותה ממועקה, כפי שתיארתי לי. היא לא ידעה שיהודֵי הגולה למדו מהגויים להתרכז ולהבין לא מעט גם בשפה זרה.

אז אני התרכזתי כמו גוי פשוט, והבנתי שלגברת צעירה זו יש בעל ושני בנים. אחר כך גם הכרתי את בעלה אישית כי הוא ביקר אותנו בחדר העריכה, וחשתי אי נעימות משום שהבנתי מסיפוריה של הגברת – שדיברה אליי כפי שמדברים אל קיר, מתוך איזה צורך נפשי להתוודות – שהיא מאוהבת טרגית באיזו דמות מקומית, גם הוא נשוי עם ילדים.

זה נראה לי מוזר משום שבעלה של העורכת היה דווקא נאה ונעים הליכות, טיפוס ירושלמי שמתאים לפוסטר של הציוני יפה הבלורית.

סיפור ארוך-נגן

חלפו הימים והשבועות, וסיפוריה של הגברת הצעירה נמשכו ונמשכו עד כי היו כבר ללייט-מוטיב, למנגינה המְלווה את עבודתנו הרגילה – שבה הייתי מעביר לגברת באנגלית את ההנחיות שלי הקשורות בעריכת סרטיי.

בינתיים למדתי כמה מילים חדשות, ולא הייתי מוכרח כבר להתרכז כדי להבין את תוכנו של הסיפור הממושך, שהתרגלתי אליו כמו לקריאת סיפור בהמשכים. הייתי מכור לטקס היומיומי של סיפוריה גם משום שהעורכת שלי נראתה יפה עוד יותר כאשר דיברה ברציפות, מבלי לנשום כמעט, לפעמים בחיוך לפעמים בדמעות בעיניים.

היא הייתה מספרת סיפורים מעולה. דיברה יפה, ברגש משכנע המחוזק על ידי יופייה. לטעמי, היא הייתה כובשת פי אלף משרִי רז שישבה באולפן מול מסרטות. לולא הייתה עורכת נפלאה, הייתי מציע לה להיות קריינית או מנחה.

ג'נטלמן פולני במלכודת

לא ידעתי מה צריך לעשות ג'נטלמן פולני. האם עליי לציית לאיזה קוד אתי נוקשה ולאותת למספרת שאני כבר לא כמו קיר – אלא מבין בכל מפגש שלנו יותר ויותר מסיפוריה? הללו כללו פרטים ומקרים שהיא לא הייתה מגלה לאף אחד, משום שהם היו הכי אינטימיים בעולם.

הבנתי אפילו את ההסבר שלה, המרגש במיוחד, שהיא מספרת לי הכול כי היא מוכרחה לחלוק עם מישהו את סודה ולא להחניקו בתוך עצמה. אמרה שהיא מוכרחה לספר בקול רם על המפגשים החשאיים, על הסכנות האורבות בכל פינה ועל הפחדים שהרומן האסור ייחשף.

"כמה פעמים היינו כבר בסכנת התגלוּת", לחשה. "למשל כשנסענו לאבו-גוש, המקום הרומנטי ביותר, וברחנו משם ברגע האחרון למראה שכנה רכלנית, קופאית בבנק הפועלים, שטיילה שם עם בעלה הרכלן. כמה היא הייתה מאושרת לראות אותנו הולכים מחובקים! לוּ זה היה קורה – מעל ירושלים היה מיתמר ענן כמו מעל הירושימה אחרי הפיצוץ הגרעיני", אמרה.

היא גם סיפרה לי שבתוך המעלית בבניין הטלוויזיה היא מרגישה שבן הזוג הסודי שלה עלה לפניה לקומה הרביעית. גם במסדרון היא הייתה מזהה את ריח הסיגריות שהוא נהג לעשן.

עוד עלילה, אללי!

הבנתי יותר ויותר מהסיפורים שלה. כבר לא שליש אלא יותר. זלזלתי בכללי ה'Savoir vivre' (מדריך פופולרי להתנהגות בחברה) ולא סיפרתי לה דבר, כי לא רציתי לאבד את המשך הסיפור המושך.

רק שכל יום התקשיתי יותר לשמור על פני פוקר – לא לחייך מהבדיחות ולא לחלוק איתה את רגעי העצב. סתם ישבתי והסתכלתי עליה, גם כאשר אמרה שבקרוב היא תפסיק לספר לי את עלילת הרומן משום שאני עומד להתחיל להבין עברית.

ההצגה עומדת להיגמר, הבנתי.

הטלנובלה לא נבלה

את אותו מכתב ארוך שבו תיארתי למארק את פרטי המחזה המתחולל בחדר העריכה, חתמתי בתהייה ספק מחמיאה ספק מקנטרת – "האם אתה, עם כל דמיונך המסועף לתלפיות, היית מעלה בדעתך סיטואציה בלתי שגרתית כזו?"

כעבור שבועיים או שלושה ענה חברי הסופר על מכתבי שהוא מקנא בי על השמש, על החול בשפת הים ועל נסיעתנו לנואייבה דרך המדבר. מארק גם היה סקרן לשמוע את המשך הסיפור מחדר העריכה, אך לא עניתי לו. פשוט, לא אזרתי אומץ לספר לו שטלנובלה זו נקטעה פתאום, באופן טרגי ובלתי צפוי, ולא דעכה סתם כך כפי שנגמרים סיפורים דומים.

כך קרה שבגדתי באמנות האפיסטולוגרפיה, ולא הוספתי עוד לכתוב לנובקובסקי יותר מכמה מילים סתמיות, עד שההתכתבות בינינו מתה סופית. בגלל העורכת ההיא, אך לא רק בגללה אלא גם בגללי. הסיפור נגמר. חאלאס, חביבי. די.

יפה לכך השתיקה

אפילו היום, ארבעה עשורים אחר כך ועוד קצת, עדיין אינני מסוגל לספר מה קרה הלאה עם כל הנפשות שפעלו בתסריט המוזר, המזעזע והאמיתי הזה אשר גוּלָל באוזניי במשך חודשים. החלטתי לא לספר את זה אפילו למישהו שלא מבין מילה ממה שאני כותב.

Four wheels move the body_ two wheels move the soul

קומי, נפש, מכורסת העדר: חברי שנפטר השבוע, הסופר הפולני מארק נובקובסקי ז"ל, לא קיבל בהבנה את התפקיד של מכוניות בחיי. כאופנוען, הוא נהג לצטט באוזניי בהתרגשות רבה את הסיסמה
"Four wheels move the body;two wheels move the soul"‏ (ארבעה גלגלים מזיזים את הגוף, שני גלגלים מזיזים את הנשמה). זוהי אמרה של האופנוען ג'יימס ג'ורדין (בתצלום), שהיה לגבי חברי סוג של גורו

טיפ טיפה

בכתבות אופנתיות בנושא בטיחות הרכב, לא מוזכר שמספר הכוכבים שמוענק למכונית בזכות 'עמידותה' במבחן ריסוק לא אומר דבר על בטיחותה האקטיבית, כלומר – על תכונות הרכב המסייעות לנהג להימנע מתאונה.

באותם מאמרים – המשרתים על פי רוב את אותם יבואנים המשווקים דגמים עטורי חמישה כוכבים, על חשבון מתחריהם שלא זכו בכבוד זה – חוזרת גם, כמו מנטרה, האקסיומה-כביכול שלפיה מכוניות מלפני עידן מבחני הריסוק אינן מגיעות לקרסולי הבטיחות של המכונית המודרנית.

זוהי אינה בהכרח אמת, לפחות לנוכח הדוגמה מלפני 45 שנה בערך, כאשר חברי הנוהג ברנו 16 התנגש חזיתית במכונית אחרת, וחרף מהירותו, כ-80 קמ"ש, שנוספה למהירותה של פיאט 125 ממול – הוא ואשתו לא ניזוקו, פתחו דלתות ויצאו.

בבדיקה שנערכה לאחר התאונה התגלה שהמנוע של רנו 16, אִמָן הרוחנית של ההאצ'בקים בנות זמננו, ספג את רוב המכה והחליק תחת הרצפה. לעומת זאת, נוסעי הפיאט נהרגו משום שנסעו בחגורות בטיחות בלתי סגורות.

Isabelle Huppert in the Madam Bovary by Chabrol

השחקנית איזבל הופר מגלמת את אמה בובארי בסרט הקולנוע 'מדאם בובארי' בבימויו של קלוד שברול (1991).העיבוד האחרון לספרו של גוסטב פלובר

שואלים את אדוארד

דודי: אני מתלבט בקניית רכב חדש בין טויוטה קורולה GLI אוטומטית ובין סקודה אוקטביה 1400 טורבו. מה דעתך?

תשובה: אינני ממליץ על מנועי TSI 1400 טורבו בגלל בעיות בשרשרת הטיימינג. אמנם קונצרן פולקסוואגן, המודע לבעיה זו, חזר במנועים אלה לרצועת טיימינג רגילה, אך אינני יודע אם דגמי סקודה הנמכרים בארץ נהנים כבר מהתכנון החדש. בכל אופן, טויוטה קורולה GLI אוטומטית היא מניה בטוחה, גם לטווח הארוך.

יוני מ': לפני כשנה קניתי יונדאי אלנטרה 2005 מנוע 1600 סמ"ק שעשתה 104 אלף ק"מ. בבדיקה שנערכה לפני הרכישה במכון הטסטים מ.מ.מ. בבני-ברק, נאמר לי שהקומפרסיה במנוע ותערובת הדלק-אוויר בסדר גמור, ושבאופן כללי המנוע עובד מצוין (פלט הבדיקה עדיין בידי). יחד עם זאת, לאורך כל השנה, כאשר מתניעים את המנוע כשהוא קר, עולה ממנו רעש המזכיר יותר מנועי דיזל ממנועי בנזין.

יש לציין שאני משתמש בשמן מנוע 40W5סינתטי מלא של פרסטון, למרות העובדה שיבואן הרכב מורה לשים15W40 . זאת, כיוון שלדעת כל מי שדיברתי איתו עד היום השמן שהיבואן ממליץ עליו עבה מדי ומיותר, מה גם שאני רוצה להשתמש בשמן סינתטי מלא.

מה יכול להיות הגורם לסאונד הדיזלי הזה?

תשובה: בשלב ראשון מומלץ לבדוק לחץ שמן. האם בפלט שקיבלת בבדיקת הרכישה הוזכר לחץ השמן? אם לא, חבל, משום שזוהי בדיקה פשוטה ביותר לביצוע אצל כל מכונאי.

בכל מקרה, לא יזיק להקשיב למנוע בעודו מרעיש, ולנסות לאבחן מאיזה חלק שלו נשמע הטרטור: האם מלמעלה, מהראש (שסתומים וגלי זיזים), מהבוכנות או מהמסבים שעל הקראנק?

אגב, התנאים הכי קשים לעבודת השמן במנוע הם בעת ההתנעה, כאשר השמן קר עדיין. בשלב זה מגיע השמן אל מסבי הקראנק ואל גלי הזיזים רק כעבור שניות אחדות, ובמשך כמה דקות הוא סמיך מכדי לאפשר תנאי עבודה מיטביים של הרכיבים המתחככים זה בזה.

בשמן שבחרת, שאיכותו גבוהה וצמיגותו אופטימלית, לא אמורות להיווצר 'דפיקות' – גם לא בדקות הראשונות לעבודת המנוע. אפשר לנחש שלחץ השמן במנוע שלך נמוך מדי, או שאחת מתעלות השמן בבלוק סתומה חלקית ועל כן איננה מזרימה את השמן כשהוא קר עדיין. אפשרות שלישית היא שמסנן השמן אינו מקורי. לא מן הנמנע שלדפיקות שתיארת אחראיים שניים מהגורמים הללו, ואולי אף כולם יחדיו.

י"ג, ירושלים: 1. אשמח לדעת היכן ניתן למצוא באינטרנט, באנגלית או בעברית, מידע על כלי רכבים, שיפור סגנון נהיגה, שליטה טובה יותר ברכב וכדומה. כבר הלכתי לנהיגה מתקדמת, אך הסקרנות גוברת ואני רוצה לדעת יותר על התחומים הנ"ל. 2. שמתי לב שהנהגים בישראל (גם הפלשתינים) עצלנים ולא טורחים ללמוד איך לכוון נכון את המראות, ולכן שוק המראות הפנורמיות בישראל פורח. שמתי לב שהמפגע הזה קיים ביותר מדי כלי רכב שמסתובבים על הכביש, ובעקבות דברים שלמדתי ומצאתי באינטרנט החלטתי לפנות אליך כדי שתפרסם במדורך את החסרונות והסכנות שבשימוש במראה הפנורמית.

תשובה: 1. את סקרנותך לגבי כלי רכב ושיפור הנהיגה תוכל להשביע בביקורים קבועים באתר carsforum.co.il, כמו גם בפורומים של מועדונים המוקדשים לדגמים מסוימים. כך למשל, בעלים של מאזדה MX5 יכול לפקוד פורומים בארץ ובחו"ל הסחים רק בה, עד אחרון ברגיה, ומדסקסים על נהיגה בה, על אחזקתה ועל צרותיה.

2. לצערי, אינני הכתובת הנכונה ללחימה במוסד המראה הפנורמית. במספר רב מדי של דגמים הבנויים לפי דרישות מבחני הריסוק, השטח המת במראות לא מצטמצם אפילו באמצעות כיוון דייקני של המראה המרכזית המקורית ושל מראות הצד. ברנו קליאו B, למשל, ללא עזרתה של מראה פנורמית המורכבת על גבי המראה המרכזית המקורית – מתקבלת תמונה עלובה של המתרחש מאחורי המכונית.

הבעיה היחידה עם מראה פנורמית שהיא משקרת לגבי גודלם של המכוניות והאופנועים המתקרבים אלינו מאחור, הנראים קטנים מכפי האמת ועל כן נדמים רחוקים. אך מהר מאוד ניתן להבחין בתעתוע זה ולקחת אותו בחשבון, לפני עקיפה למשל.

 

מודעות פרסומת
One Comment
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    שמח שלא ניתקו לנו את מנת החמצן השבועית …כנראה שגם קובעי מדיניות " סופרי אפונים " זקוקים לה מידי פעם …חזק ואמץ אדוארד , טוב להמשיך ולקרוא את הטור והשמועות על חזרתך לעיתון מעודדות מתמיד . ברכה והצלחה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: