תודתי הנאמנה

אני נוטל לי הפסקה מהפְּרוֹלֶגוֹמֶנוֹת של העבר ושל מה שיהיה, מהדומיות ומחשבונות הנפש, כדי לחלוק את תודתי לעשרות ועוד כמה נפשות טהורות

רק חמש מבֵּין בנותיי אני מאכיל עדיין. כל היתר, כלומר אלה שבגדתי בהן, מקללות אותי באיטלקית ומשרתות זרים. חלקן אינן נושמות כבר. אני חייב לבנותיי הכול ועוד, כי רק בזכותן הדבר הנקרא 'המשכיות' חשף בפניי את צדו היפה, האופטימי, שלא ידעתי על קיומו לפני ההיכרות עם עולם המנועים, תיבות הילוכים, מצמדים, קפיצים ובולמי זעזועים.

נחשלת עם נקודת אור

לא כל בנותיי – איטלקיות, צרפתיות ובריטית אחת – הגיעו לביתי בנסיבות יוצאות דופן הנחקקות בזיכרון. בעצם, את רוב מכוניותיי לשעבר הכרתי בטקס בנאלי לחלוטין: בעקבות קריאת מודעות מכירה בעיתון, אחרי ביקור במגרש משומשות, או בהליך ממש משעמם של קנייתן חדשות.

חדשה לגמרי קניתי את סירנה FSO בעלת מנוע שלושה צילינדרים ושתי פעימות. למזלו של ג'רמי קלארקסון, הרוח החיה של 'טופ גיר', הוא היה עדיין תינוק אנגלוסאקסי כאשר הפולנייה סירנה יצאה לדרכה. אחרת, הוא היה חוטף התקפת לב בעת ביצוע מבחן דרכים על היצור הסוציאל-נחשל.

להגנתה של סירנה הייתי מודיע לקלארקסון כי למכשיר תנועה פרימיטיבי זה היה בכל זאת יתרון מוחץ על פני מכוניתי הראשונה, זוויקאו P-70 מתוצרת גרמניה המזרחית – משום שלפולנייה סירנה היו לפחות מעצורים נורמליים, הידראוליים, ולא מעצורים מכניים כמו אצל P-70, שמתכנניה ציידו אותה בפטנט גרמני הלקוּח מ'אוטו יוניון DKW' עשוית הדיקט.

וכמו אצל סבתא DKW, גם בזוויקאו P-70 לחיצה על דוושת הבלם הייתה מושכת בארבעה כבלי פלדה, שהפעילו את התופים העוצרים את ארבעת הגלגלים. כך לפי התכנון. אך במציאות היומיומית, בעת נסיעה ב-P-70 היו כבלי מעצורים אלה יוצאים מכיוונם, ולעולם לא יכולת לדעת איזה מהגלגלים יינעל בהפתעה ולאיזה צד תיזרק המכונית ברגע שלחצת על הדוושה האמצעית. ממש רולטה גרמנית.

המזנון נסגר

וּשְמַע גם, קלארקסון: עוד מעלה הייתה לה, לסירנה, שהייתה עשויה פח נוקשה ולא פלסטיק דורופלסט כמו P-70, כך שהעכברים הפולניים לא יכלו לזלול אותה.

החסכונות הלכו, נשארה השמחה

אחרי סירנה היו לי עוד שלוש מכוניות חדשות ובהן מוריס מיני קופר משופרת לראלי ואופל ג'י-טי.

את ג'י-טי קניתי כדי להשתתף בגרנד פרי ישראל 1970 שנערך באשקלון. לקראת התחרות שיפרתי את אופל בכל חסכונותיי, כולל מנוע מחוזק, בֶּקָקְס, שלדה וצמיגים. אך הפרויקט הנלהב התגלה כהשקעת סרק משום שהתחרות הופסקה בעיצומה עקב טמטום המארגנים, מועדון ממס"י, ועקב התנהגות בלתי הולמת של הקהל האשקלוני. התחרות נפסלה, וכך קרה שהפרס הכספי והגביעים שציפיתי להביא הביתה לא חולקו.

ובכל זאת, לא שכחתי את שמחתי כאשר ברחובות אילת, בשלב המוקדמות שלפני התחרות, אופל ג'י-טי שלי קבעה את הזמן הטוב ביותר בין הישראליות כאשר רשמה זמן הקפה נמוך משתי דקות, ובסוף הישורת הארוכה הגיעה ל-200 קמ"ש. מהירים מאיתנו היו רק נהגי מרוצים מקצוענים שהגיעו מחו"ל ובהם דרק בל המפורסם, שזינקו באותו אירוע במכוניות פורמולה 2 שהם הביאו איתם ארצה.

תצלום מהימים הסוערים של אשקלון: מרוץ ראלי-קרוס על מסלול חולי. עשרות אלפי נפשות שהתיישבו באמפיתיאטרון הטבעי מול המתחרים ראו את אלפא 33 שלי, שהותקנה על ידי מוסך אלכס אשדוד, רצה בטירוף אחרי גולף GTI של רם לנדס מקבוצת צ'מפיון. לנדס, נהג מרוצים מנוסה, היה באותה תקופה כתב בכיר ובוחן רכב של מגזין 'טורבו', שערכתי. כן כן, זהו אותו רם לנדס שכיום הוא איש תקשורת מפורסם שוועדה ציבורית בראשותו המליצה באחרונה לסגור את רשות השידור. רגע אחרי שהתמונה הזו צולמה, בישורת עדיין, גולף GTI המפלצתית של רם עצרה במפתיע בגלל תקלה בתיבת ההילוכים ואלפא 33 שלי נכנסה בה – כך שהתקוות לזכייה כפולה של נציגי 'טורבו' הִתְ-פּוֹ-גְ-גוּ

כפיתי עליה דיאטה קיצונית

אלפא רומיאו 33 תלתן ירוק, שנולדה ב-85', הייתה המכונית הרביעית שקניתי בניילונים, אצל היבואן דאז קפריש, ותכף אחרי הקנייה פירקתי ממנה את כל מה שרק ניתן כדי שתהפוך קלה לקראת ראלי אשקלון. את כל תהליך ההרזיה הקיצונית של 33 עשיתי במוסך בחיפה השייך לספונסר שלי, 'דור כימיקלים'.

בתחרויות התייצבה אלפא שלי כחושה ונחושה – אך בלי דיפרנציאל ננעל, מנגנון חובה בראלי-קרוס. זאת, משום שחסכונותיי נגמרו אחרי שיפוץ המנוע וקניית גיר קצר ברומא, בסדנת אנג'ליני. ובלי דיפרנציאל ננעל, אלפא שלי צלחה אך בקושי את הסיבובים החוליים, בזווית גלגול נואשת על שני גלגלים, ובכל אחד מהעיקולים הייתה מאיימת להתהפך.

ובכל זאת, חרף היעדרו של הדיפרנציאל, בפלא בלתי מובן – ברוב התחרויות שנערכו במשך תקופה של שנתיים וחצי באשקלון (כמו גם בעפולה ובבאר-שבע) הגענו לגמר, כדי להילחם שם מול להקת פולקסוואגן GTI משופרות על ידי צ'מפיון.

תוכה אכלו, קליפתה הותירו

כאשר תמה אופנת המרוצים חזרתי לחיפה, אל הספונסר שלי 'דור כימיקלים', אשר במחסניו אפסנתי את כל החלקים שפירקתי מאלפא כדי להשתתף בראלי – וגיליתי שלא נשאר שם כלום. נעלמו המושבים, כמו גם עשרות שקיות פלסטיק ששמרתי בהן ברגים, סוויץ' מקורי וכל מיני פיצ'פקעס. כל פריט ופריט של אלפא, נזכרתי בצער, נארז בשקית שאליה הוצמד פתק המסביר מהיכן פורק החלק.

כמעט אפשר היה לחשוב שעובדי 'דור כימיקלים' אכלו את כל קרביה של 33 שלי – לרבות חלקי הריפוד והשטיחים. ממש כמו אותם עכברים פולניים שטעמו להנאתם את P-70 שלי.

ואני, האידיוט, במשך שנתיים וחצי נסעתי בראלי-קרוס באלפא שלכנפיים שלה מוצמדות מדבקות הפרסום של 'דור כימיקלים', "מתנול – דלק המחר".

ממלכת החיוכים הטובים

אגב, שמתי לב שאנשי 'דור כימיקלים' – החל בפועלים הפשוטים ועד ההנהלה – אשר הכרתי כנחמדים דווקא, נהנו לראות במצוקתי. הם לא טרחו אפילו להבליע את חיוכם כאשר ראו אותי מסתובב ברחבי המפעל, במחסנים ובחצרות, מחפש בפחי הזבל את חלקי האלפא ולפעמים מוצא משהו זרוק; כמו ריפוד הגג, שמצאתי אותו משוסע לגזרים, משום מה.

המקומיים ראו בזה בידור וחייכו מאחורי גבי – מה שלא הפתיע אותי אחרי הניסיון הרב שצברתי. הרי באינספור מצבים ים-תיכוניים כאלה נתקלתי בכל מקום כמעט שבו דרכה רגלי: בסוכנות, במרכז הקליטה, בבנקים, ובוודאי בין חבריי בתחנה רוממה. משנות ה-70 ואילך, זו הייתה התפאורה האנושית שחיכתה לי בכֵף התקווה הטובה של הציונות אשר בה נחתנו.

"אני עייף", אמרתי לרעייתי. "בואי נברח קצת".

המרוץ אחר הקישקעס

אך לפני נסיעתנו הארוכה אל מעבר לים הייתי צריך להיפרד מהשלל המוטורי היקר לי, אשר כלל אז שלוש לנצ'יות קופה – אחת פולביה רגילה 1.3, אחת HF 1.6 ראלי ואחת זאגאטו אדומה – וכמובן אלפא.

כדי להשיב לאלפא 33 את כל קרביה שנעלמו ולהחזיר אותה לכביש צעירה עדיין, פתחתי בריצה מטורפת בין מחסני חלפים ברחוב המסגר. מצאתי לה מושבים, ציפוי דלתות ושטיחים, הרכבתי לה מנוע חדש 1.7 שהגיע ממילאנו בארגז, וסידרתי לה תיבת הילוכים נורמלית, שלמזלי השארתי במוסך אלכס אשדוד ולא אצל החיפנים. אותו אלכס ושותפו סשה אשר שכנעו את המנוע להגיע לכוחו המרבי. כגימור זכתה אלפא 33 בפחחות ובצבע אצל רוני סמדרסמן, האמן מכרכור.

וכך, טבולה כולה ברעננות של נעורים מחודשים, מכרתי את אלפא זו לשחקן-בדרן שמואל וילוז'ני. המכירה הייתה כרוכה בטקס יחידי במינו, שעליו כתבתי אני וכתבו גם אחרים לא פעם ולא פעמיים, כך שלא אספר בו שוב.

על כל פשעים תכסה היפנית?

שבוע אחרי העִסקה עם וילוז'ני טסנו לוורשה להתאושש בחיפוש שורשים, ושם, כדי לשכוח את הבנות שמכרתי, קניתי לי בת לוויה חדשה, הונדה CRX מנוע VTEC. במאמר דאז קראתי להונדה זו "יותר אלפא מאלפא", וכמעט מיד הוספתי לה אחיות – מה שאִפשר לי לכנות שוב את עצמי 'אבו אל-בנאת'.

בנות, לאבאל'ה יש היסטוריה

לפעמים יש לי חשק לפתוח את דלתות המוסכים הביתיים ולהוציא את כל המכוניות לגינה, להזמין את כלבי מקס ובר, לשבת מול כל החבורה על כיסא הבמאי שנשאר לי מההפקה של 'שועל הכסף של פליציה ט" – ואז לספר לכולם בסוד ששוב נפטר מישהו מסביבתי הקרובה, ובכל פרדה כזו כאילו נפטר גם חלק ממני.

ואחר כך, כדי לברוח מהנושא, הייתי מספר ל-CRX, ל-GTV, לסיוויק, ל-Z3M ולמקס ובר, אשר שומר על ארבעתן – על אודות נפשן ואופיין המרתק של מכוניותיי מהעבר, שלא שכחתי אף אחת מהן. וזה כולל את אשת הוורמאכט, פולקסוואגן אמפיביה צבאית, אשר ראיתיה אצל כפרי פולני שהשתמש בה לחרישת אדמתו.

"אתה מוכן למכור את הסוסה?", שאלתי אותו.

הוא הסכים.

אמפיביה הייתה אצלנו שנתיים. היא לימדה אותי לעשות אוברול מנוע, טיילנו בה בשטח – עד שדרשתי ממנה להפגין את כישורי השחייה שלה בים הבאלטי. היא לא השתגעה על מימוש ייעודה, כעסה וטבעה.

יש לנוע לנוע

ועוד הייתי מודיע לבנותיי, העומדות ושומעות את דברי הקשיש המורשה, שלא שכחתי את ההרפתקאות על כבישי אמא אדמה שהייתה לגבינו גולה, את הנסיעות סתם ואת תחרויות הראלי בפולין, ואחר כך, כבר בארץ, את הטיולים האינסופיים בדרכי ציון, ממטולה ועד שארם א-שיח'.

והיו גם נסיעות מדי קיץ בדרכי אירופה – שאליה היינו מפליגים מחיפה יחד עם אלפות שלנו, שהיו מתרוצצות ברחבי יבשת הגויים נושאות לוחיות רישוי צהובות.

היו אלה נסיעות עם מפות וקלסר עבה ובו מיקומם של אתרי הקמפינג בצרפת, באיטליה, בספרד ובאנגליה. קלסר זה נשאר בידינו כמזכרת בלבד, כי ההפלגות הזולות מהארץ נמחקו כלא היו.

קשיש בשבי הבָּנוֹת

וכך, בלית ברירה, הצטמצם תפריט הנסיעות שלי לכבישי הארץ, בין מלכודות הרדאר למלכודות הלייזר – עד כי אעזוב שוב לגולה שכולה נגדנו, בנוהל של רגל פה רגל שם, כי מדינתי אינה מוכנה לארח את בנותיי. ואולי יש חוכמה בכך שהמולדת היקרה סוגרת את השער בפניהן של הונדה CRX, אלפא GTV, ב-מ-וו Z3M וסיוויק האצ'בק שלי, שהרי אין בה כבר פיסת חניה מיותרת שבנותיי היו יכולות לנוח בה ולהתכונן לשינה.

סלפי מפליל: סרטון מחתרתי זה חִשמל במשך כמה ימים את משטרת ורשה, עד כי בעזרת האינטֶרנאוטים הצליחו שומרי החוק לעלות על זהותו של הנהג, המשתולל ברחובות העיר במשך 12 דקות רצופות. הקשיש המורשה הוא האחרון שמוכן לזרוק אבן לגינתו של הנהג הצעיר, אשר רכבו, ב-מ-וו M3, מתבסס על אותם מכלולים טכניים של הבווארית Z3M קופה, המשרתת את הקשיש כפסיכולוגית נאמנה בימים טרופים אלה. גם הבווארית שלי אמביציוזית, אף כי היא מצוידת ב-70 כ"ס פחות מהעבריינית שבסרטון

 טיפ טיפה

לטובת שלומנו, מומלץ לשמור על כללי זהירות בהתקרבות למשאיות כבדות הנמצאות איתנו על הכביש. ואלו הכללים:

1. אין לנסוע ליד משאית או אוטובוס כשהם בסיבוב, משום שחלקם האחורי עומד לפרוץ מחוץ למסלולם ולפלוש לנתיב שבו אנו נמצאים.

2. אין להידחק בין שתי משאיות הנוסעות בזו אחר זו ואז להוריד מהירות, משום שמשאית זקוקה למרחק עצירה ארוך כך שהיא לא תהיה מסוגלת להימנע מהתנגשות.

3. מסוכן לחנות אחרי משאית שנהגה מתכוון לצאת מהחניה, משום שברוורס הוא אינו רואה את המכונית הנחבאת אחריו.

4. מומלץ להימנע מנסיעה מימין למשאית, משום שנהגה לא רואה אותנו מחלונותיו הגבוהים.

5. כללי זהירות אלה חשובים ביתר שאת כשמדובר על התקרבות שלנו למוביל טנקים (רחב במיוחד), משאית דו-גופית (ארוכה במיוחד), או כזו שעמוסה בשש מכוניות או יותר המסודרות בשתי קומות.

שואלים את אדוארד

תודה למשה ועדה זונדר, ששלחו לנו תקציר מעניין של חיי המשורר דן פגיס, וגם שיר של פגיס המתאר את שועל הכסף של אמו.

הזדהיתי עם שיר זה לא רק בגלל יופיו המצמרר אלא גם בגלל המעמד שקיבל במשפחתי שועל הכסף של אמי – אשר הביאה אותו עִמָה לגטו ורשה. כתבתי על כך את הסיפור 'שועל הכסף של פליציה ט", אשר הפך לתסריט וצולם כסרט קולנוע באורך מלא, אך טרם הוקרן עקב סיבוכים עם המפיק.

הרי שירו של דן פגיס, הנקרא 'פַּרְווֹת':

אָרוֹן גָּדוֹל, מְגוּלָּף אַפְלוּלִית. רֵיחַ נַפְטָלִין עִם בּוֹשֶם דַּק. הַפַּרְווֹת שֶל אִמָּא נָמוֹת אֶת תְּנוּמַת הַקַיִץ. בְּראש שוּעָל הַכֶּסֶף נִלְטָשוֹת עֵינֵי הַזְּכוּכִית, חוֹלְמוֹת עַל הַחוֹרֶף. אֲנִי אָקוּם לִתְחִייה מִסָּבִיב לְצַוואר הַשֶלֶג של אִמָּא. הִיא מֵּתָה לִפְנֵי שֵהַיִיתִי בֶּן אַרְבַּע. קוֹרְאִים לָה יוּלִי. וְלִי לא קוֹרְאִים, וְלא מְחַפְּשִים אַחֲרַיי הַיוֹם. אֲנִי עִם הַפַּרְווֹת: מוּתָּר לִי עוֹד לְחַכּוֹת עַד הַשֶּלֶג.

הערה ביוגרפית

דן פגיס נולד בראדוץ, בוקובינה, ב-16.10.1930. בהיותו בן ארבע עלה אביו בגפו לארץ ישראל. באותה שנה נפטרה אמו. בשנים 1941-1944 היה במחנה כפייה. בשנת 1946 עלה לארץ ונפגש בשנית עם אביו. התחנך בחברת נוער במרחביה, ואחר כך חי בקיבוץ גת ועסק שם בהוראה.

שיריו הראשונים פורסמו ב-1949. מ-1956 התגורר בירושלים ולמד באוניברסיטה העברית, ומ-1972 כיהן בה כפרופסור לספרות עברית. קנה לו שם כחוקר דגול של השירה העברית בימי הביניים והרנסנס. נפטר בירושלים ב-29.6.1986.

תודתנו העמוקה נתונה לעדה פגיס על עזרתה המרובה בכל שלבי העבודה. ח"ח, ט"כ.

חיים: אני מעוניין לרכוש רכב קטן-בינוני, גיר ידני, חסכוני. חשבתי על סוזוקי ספלאש או רנו קליאו. התקציב שעומד לרשותי: 55-60 אלף שקלים. אשמח לשמוע את דעתך, ואולי תוכל להמליץ על כלי רכב אחרים בסגנון (לא גרמני).

נ"ב, אשתי שואלת מה דעתך על סוזוקי SX4.

תשובה: בצדק ממליצה אשתך על SX4. גם לגביי זוהי האופציה הטובה ביותר בכל הסעיפים: נוחות, בטיחות, אמינות וחיסכון בדלק.

בחיסוי שם: בבעלותנו טויוטה פריוויה שנת 93' תיבת הילוכים ידנית. לפני כחודשיים החלפנו מנוע שהתחמם כתוצאה מדליפת מים מצינור היוצא ממכל המים. לרכב יש כרגע שתי בעיות עיקריות:

1. בעיות בהשתלת המנוע – מחזיר שמן שהוחלף, צינור מים שהתפוצץ בפעם השנייה וגרם שוב להתחממות הרכב.

2. רעידות מכיוון הדריישאפט שלא מצליחים לסדר, וכתוצאה מכך הצלחת שבתוכה כשישה חורים עם גומיות (איני יודע את שמה) נשחקת כל הזמן. הדבר יוצר רעשים, עוצמת נסיעה מופחתת ורעש שמתגבר בעת הפעלת המזגן.

שאלותיי הן:

1. אם ברצוננו להחזיק רכב בעל שמונה מקומות, האם יהיה נכון לתחזק את הרכב הזה ולשמר אותו? אם תשובתך חיובית, איך משמרים ומתחזקים? והאם יש עצה לפתרון הבעיות הנ"ל?

2. אם תמליץ על החלפה, על איזה רכב אחר בעל שמונה מקומות היית ממליץ? הגורמים החשובים: עלות קנייה ואחזקה נמוכה ואפשרות להסבה להנעה בגז.

תשובה: לא הייתי ממהר לוותר על פריוויה, אשר דומות לה לא מייצרים כבר. ככל הנראה, פריוויה שלך צוידה במנוע חלופי דפוק, שיש להחזירו למוכר. רק אם אין ברירה, מחפשים מחליפה לפריוויה בתפריט רבות-המקומות של פולקסוואגן (קראוול) או של סיטרואן (ג'אמפי).