Skip to content

162 ז"ל

יולי 4, 2014

המנוסה מירושלים הייתה בלתי נמנעת בגלל מר מנחם בגין, שלא ענה על מכתבי. תזכורת: ביקשתי את ראש הממשלה בפולנית אלגנטית שלא יוותר על סיני

במכתבי, הסברתי למר בגין שירושלים של תחילת שנות ה-80 אינה מתאימה כמקום מגורים, מה שהתגלה עשר שנים אחרי שהשתקענו בה, תחילה בקריית-היובל ואחר כך ברחביה. אי אפשר להיות ירושלמים בלי השסתום הפיזי-רוחני של הים האדום, הטהור מנפש חיה, ובלי המדבר האינסופי, שאחר הצהריים השמש מטביעה את עצמה בחולותיו.

הייתה סירה, היה חוף

משפחת אטלר הייתה מסוגלת לסבול את ירושלים רק בזכות נסיעותיה אל הים האדום, פעם בחודש לפחות ובחגים. הנסיעות, עם אוהל קטן וטרנזיסטור המנגן מוצרט, תקעו יתד בשגרה. אלפא אהבה את הכביש היורד לים המלח בואכה אילת.

הייתה לנו סירת גומי זודיאק שהבאנו מחו"ל בלי מנוע, מחשש המכס. לקחנו אותה לשארם א-שיח', ובבוקר גילינו שקיבוצניקים ממעלה-החמישה, אשר לנו על ידנו באוהלם, עזבו את החוף יחד עם הזודיאק שלנו. אחר כך סיפרה לי בחורה ב'טעמון' שבקיבוץ שלה, מעלה-החמישה, הילדים משחקים בברכה עם זודיאק צהובה. הייתי צריך לבקר קיבוץ זה ולהחזיר את הסירה הגנובה הביתה, אך מה אגיד לילדים שם? וחוץ מזה, בינתיים נגמרה לנו סיני.

בלית בררה התחלנו לרדת לשפת הים של תל-אביב, ושם נולד לנו רעיון חדש: להשיג יאכטה קטנה ולהעגין אותה במרינה. היו לנו קצת חסכונות המתאימים למטרה זו. כך לפחות חשבנו.

נשוט בתוך צידנית?

הלכנו למרינה, קראנו מודעות "למכירה" שהיו תלויות על הלוח בקפיטריה, וגילינו שכספנו מספיק לכלי שיט מיקרו, שאינו מתאים להפלגה בים, ובוודאי לא כאכסניה צפה המאפשרת ללון בה ולשתות קפה על הסיפון. מה שהתכוונוּ לעשות ניצולי ירושלים.

את היאכטות שהתאימו למטרתנו יכולנו להשיג רק כשותפים עם קונה נוסף או שניים. נרתענו מאפשרות זו, ואחרי שיחה תוך-משפחתית קצרה ירדנו מרעיון כיבוש הים בכללותו.

רעייתי: "אתה בכלל אוהב את הים?"

אני: "מה פתאום? אני נהנה רק בהפלגות לנמלים האיטלקיים, שבהן אנחנו יכולים לקחת איתנו אוטו, לעמוד על סיפון האונייה ולהביט בגלים. אבל לאהוב את הים? מי אני – ג'וזף קונרד קוז'נייבסקי או מרטין עדן? אני מעדיף אדמה סטטית. ומה איתך?", שאלתי.

ואשתי ביקשה שנעזוב את הנושא. היא אמנם אוהבת להסתכל בים אך שונאת לחיות עליו, הודתה.

בָּנִינוּ יאכטה סטטית

אז יצאנו מהמרינה, הלכנו ברחוב הירקון, ועל קיר של בית מוזנח בן שלוש קומות נתקלנו במודעה ובה מספר טלפון. "למכירה: דירת חדר בבניין זה. דמי מפתח". התקשרתי לידידי יעקב לנדאו לשאול מה זה דמי מפתח, שמענו הסבר והלכנו לראות את הנכס.

היה זה חדר אחד עם מטבחון בכניסה, אמבטיה ומרפסת, שממנה נשקפו כיכר אתרים והים. שילמנו מיד את המחיר המבוקש, 25 אלף שקלים, שיפצנו את מה שצריך היה לשפץ כדי לבלות שם סופי שבוע, קנינו גם את החדר הסמוך, ואחר כך השגנו עוד חדר בקומה השלישית, ועוד חדר בקומה שנייה. עשינו מכל הבלגאן דירה אחת, דו-קומתית, בעלת מדרגות עץ לולייניות.

את ירושלים עזבנו ללא נקישות מצפון.

חטפתי הרעלת תרבות

מה רע לכם בירושלים? התקוממו השכנים, זוג אקדמאים פולנים, פרופסור ג' ואשתו, שניהם היסטוריונים בעלי שם.

משפחת אטלר הייתה פוגשת את זוג ה-high society הירושלמי בכל סוף שבוע – פעם אצלם ופעם אצלנו. ארבע הנפשות היו נפגשות למפגשים תרבותיים משעממים עד כאב שיניים. בכל מפגש חזרו על עצמם אותם חיוכים ואותם נושאי דיון. אמנם הזוג ג' הגיע באותה עלייה שבה הגענו אנו, אך הספיקו כבר לגבש לעצמם עמדות סוציולוגיות ופילוסופיות עמוקות על כל דבר שקרה במרחב הציוני וביודנראט שלו, וגם אנחנו הפכנו חוכמולוגים חובקי-כל כאלה.

עד שיום אחד צעקתי די.

גֵט במהירות הג'ט

– "בואי נגמור עם זה בצורה כלשהי, לא אכפת לי איך", ביקשתי מאשתי.

– "אבל איך?", שאלה. "הם הרי אמורים להגיע אלינו מחר. זה תורנו לארח".

– "תעשי מה שאת יכולה", ספק דרשתי ספק התחננתי. "תגידי שיש לי איזו מחלה מדבקת. לא אכפת לי".

והיא עשתה משהו, והם אכן לא באו ולא התקשרו. וכאשר ראו אותי ברחוב, חדלו להגיד לי שלום. לא בפולנית ולא בעברית.

מומחה בינלאומי לכאילו

לא רק הזוג ג' ודומיהם הפריעו לי בירושלים אלא גם האנטיתזות שלהם, ירושלמים דפוקים כמו חבריי מהנדסי-הנפשות בתחנת הטלוויזיה רוממה, או אינטלקטואלים עבריים למיניהם כמו המשורר אריה זקס.

באקדמיה שבה למדתי, 'טעמון', סיפרה לי בחורה אחת שהיא כותבת דוקטורט על תיאטרון גרוטובסקי, במאי פולני ידוע. אמנם היא לא ראתה מעודה הצגה בתיאטרון זה ולא הכירה את גרוטובסקי, אך למדה עליו אצל פרופסור באוניברסיטה העברית, אריה זקס, אף הוא בין יושבי טעמון, "מומחה בינלאומי לתחום של תיאטרון גרוטובסקי", סיפרה עליו.

פניתי לזקס ושאלתי אם הוא ראה אי-פעם הצגה בתיאטרון גרוטובסקי או פגש את המאסטרו המפורסם, שהוא במקרה חבר שלי מהעבר. "האם כבודו הביט, שמע ולמד על שיטת המשחק של גרוטובסקי ויחסו לטקסט של המחזות?", שאלתי והוספתי: "השחקנית הירושלמית נטע פלוצקי עבדה עם במאי פולני זה. אולי כדאי לך לראיין אותה".

אלא שזקס ענה שדי לו לקרוא על גרוטובסקי ב"ספר אחד" הנמצא ברשותו.

חזרתי הביתה הרוס. חוֹחְשְטָפְּלֶר זה, המכהן כראש פקולטה באוניברסיטה העברית, אפילו לא ידע מהו מקור המושג "תיאטרון 13 השורות".

הירושלמי האחרון

ירושלים נגמרה לי סופית כאשר אינטלקטואל יהודי אמיתי, הנריק יוּנְגֵרְוִירְט, החזיר את נפשו לבורא. איש עדין ורגיש זה, אשר חי בגפו בדירה קטנה בקריית-היובל ועבד במשך שנים ב'קול ישראל' וב'קול המוזיקה', בדיוק כפי שעשה בוורשה – אהב את ירושלים בכל נימי נפשו. הוא הכיר כל פינה בעיר, ידע לספר במשך שעות על ההיסטוריה של כל אבן בה, והטיולים איתו בעיר העתיקה נחקקו כחוויה שלא תישכח עד סוף חיי.

"אתה רואה את המדרגה הזו?", אמר. "כאן עמד ישו הנוצרי כאשר אמר לנושא הבשורה שלו – 'בטרם יקרא התרנגול פעמיים, שלוש פעמים תתכחש לי'".

חלום מכוסה אבק

ברחוב הירקון היינו גרים בבניין 162, ממש מול כיכר אתרים. משמאלנו עמד מלון 'פלורידה' ולפנינו השתרע הים. דבר לא קרה עד שבוקר אחד אני מגלה שמול ביתנו, בסמוך לזוג האלפות הירושלמיות שלי, חונה לנצ'יה פולביה HF קופה 1.6 ראלי – המכונית שלא הפסקתי לחלום עליה, עוד לפני 1968.

מיד כתבתי פתק ושמתי אותו מאחורי הווישר. "תמכור לי אותה!", ביקשתי. "אני יודע מה זה!"

הפתק נעלם אלא שהאיש לא התקשר, ולנצ'יה עמדה עדיין באותו מקום, מכוסת אבק. הבאתי לה דלי מים, רחצתי אותה, ושוב כתבתי פתק. ועוד פתק.

עברו ימים ועוד שבוע עד שהתקשר איש בשם רוברטו, יהודי איטלקי העובד במלון פלורידה כמנהל הקבלה. הוא לא ענה לפתקים שלי, התנצל, כי לנצ'יה מסרבת להתניע. עניתי ש"לי זה לא מפריע", ולנצ'יה חנתה עדיין מול ביתי אלא שמעתה הייתה כבר שלי והתניעה בהתלהבות. פשוט, הדלק לא הגיע לזוג המאיידים הכפולים שלה. התיקון: החלפת מסנן הדלק וכיוון המאיידים, שהכרתי היטב בזכות אלפות רומיאו.

ללנצ'יה זו היו דלתות ומכסי מנוע עשויי אלומיניום ותיבת הילוכים בנוסח פורשה, כלומר הילוך ראשון הגר למטה, מול הרוורס, ושני-שלישי צמודים. תענוג.

Fulvia fulvia 5 lancia fulvia zagato 2 lancia fulwia HF

אָדוּמָתִי שלי, לִבְנַת מעוף: בכל פעם שאני מתחיל להרגיש כאילו הבנתי את סודות הנהיגה הספורטיבית, אני נופל למצב מביך: המציאות שופכת על ראשי קיתון צוננים. זה קרה על מסלול הוקנהיים, כאשר הנהג הפיני האגדי ראונו אלטונן, שאני מכיר חמישים שנה כמעט והזמנתי אותו לנהוג במכוניתי (M3), הקיף את המסלול בזמן קצר ב-23 שניות מזה שרשמתי אני. וזאת ללא מאמץ, בעודו מזמר בפינית, מפטפט ומחייך.

דבר דומה קרה לי גם בראלי בינלאומי שהשתתפתי בו על אדמת פולין לפני עלייתי ארצה. נסעתי ברנו R8 גורדיני שלי, ובקטע המיוחד (ספיישל סטייג'), המוכר לי בעל-פה, הגיחו פתאום מאחור שתי לנצ'יות פולביות HF אדומות, נהוגות בידי מתחרים איטלקים. הם עקפו אותנו לפני שהספקתי לזוז, אחד מצד ימין והשני משמאל, תוך שהם 'קוטפים' מגורדיני את מראת הצד ומשפשפים את ידיות הדלת שלה. הם השתוללו כאילו לא ידעו שבעוד 200 מטרים הדרך, המתפתלת ביער, הופכת לגשר צר עשוי בולי עץ מתנודדים, שעליהם אפשר לעבור רק במהירות 30 קמ"ש ולא ב-130 קמ"ש כפי שהם טסו.

"אלה יתרסקו עוד רגע!", נחרד הנווט שלי, ואני נסעתי אחרי האיטלקים בסקרנות ובדאגה, וראיתי אותם נכנסים לגשר מפחיד זה צמודים דלת בדלת, מבלי לגעת במעצורים, בעוד בולי העץ תחתיהם והקורות המשמשות כמעקה הגשר עפים לכל הכיוונים. ברגע זה התאהבתי בלנצ'יה

עין בוכה ועין ביזנס

במהלך המשא ומתן עם רוברטו הכרתי גם את הבעלים של מלון פלורידה, יהודי פולני קשיש. הוא פנה אליי ושאל למה אני חונה את הפולביה שלי ברחוב בִּמקום לחנות אצלו, במלון, בחניון תת-קרקעי נוח. עניתי שאחרי קניית לנצ'יה אינני מסוגל לשלם על חניון.

"מי מדבר על תשלום?", רגז האיש. "בשביל מה לי כסף? מספיק לי לדבר איתך פעם בפעם, לחזור לשפה של צעירותי.כסף זה הדבר האחרון שאני צריך", החווה בידו תנועת ביטול.

וכך עברה לנצ'יה למגורים בחניון, ואנו היינו נפגשים. הוא היה איש מעניין, ותיק בהתיישבות בארץ, בעל ביוגרפיה בלתי שגרתית. סיפרתי לו על החיים בפולין בזמן מלחמת העולם השנייה, שהוא עזב לפניה, והוא הקשיב נרגש. במיוחד למשמע סיפוריי על חיינו בגטו ורשה. הופתעתי והזדעזעתי כאשר ראיתי מודעה על מותו מודבקת על דלת הכניסה למלון.

ניגשתי מיד לאלמנתו, יהודייה פולנייה כמותו. היא ישבה במשרד של המנוח על כיסאו בעיניים אדומות מדמעות. אמרתי לה כמה עצוב לי וביקשתי שתהיה חזקה מול המכה הזו, והאישה, בעודה מספיגה את עיניה במטפחת, הביטה בי ושאלה בנימה עניינית מתי אקח את הלנצ'יה שלי, התופסת מקום המיועד לאורחי המלון.

את בתי הטמפלרים שיפצו. הבאוהאוס היהודי הלך

היום מלון פלורידה שברחוב הירקון שינה את צורתו ואת שמו, והבית שלנו, מספר 162, נעלם כליל. במקומו, בין שני המלונות, אקס-פלורידה ובאזל לשעבר, יש רק חניון יוקרתי תחת כיפת השמיים הגובה מבעלי רכב 40 שקלים. מחיר לא גבוה, שהרי המקום נשאר prima sort,

ורק לי חבל על הבית הישן, שהתכוונתי לכתוב ספר על דייריו. על משפחת אקשטיין, בעלי הבית, שגרו בקומה הראשונה ודירתם נראתה כאילו הובאה בשלמותה מווינה של פעם; ועל אישה מוזרה, מבוגרת, עטוית איפור כבד, הנוסעת בטוסטוס וגרה בפנטהאוס עשוי דיקט הממוקם על גג הבניין.

חשבתי לכתוב גם על שכן אחר, ניצול שואה שתקן היושב לבדו מול לוח שח, ועל שמונה מיליון הג'וקים שגרו בבניין מתפרק זה. היית עולה במדרגות, ומולך היה יורד ג'וק ענק. היית אומר לו "שלום רוני", והוא עבר על ידך בשלווה. גם כלבי בוני, יצור שחור-לבן, התרגל לג'וקים והם לא עשו עליו רושם.

ברגעי עצב אני מבין כי בית מס' 162, שנהרס על ידי הרוכשים, קבר תחתיו לא רק ג'וקים, שלא הספיקו להימלט כפי שהספקנו אנו, הדיירים – אלא גם את הזיכרונות.

טיפ טיפה

בכל פעם מחדש מזעזע אותי המראה של נהגי מוניות שאינם סוגרים את חגורת הבטיחות. הם מנצלים את החוק התובע חגירה מכל הנהגים, אך פוטר אותם מחובה זו. "חגורת הבטיחות מפריעה לנו בתמרוני הנהיגה בעיר, וממילא שומרות עלינו כריות האוויר", אומרים המוניות-ניקים.

טענה שגויה. כי ברגע של התנגשות, גוף נהג שאינו מוצמד למושב באמצעות חגורת בטיחות ייזרק לעבר הכרית הנפתחת – ועלול להיפגע ממנה קשות. רק חגורה מסוגלת לשמור על מרחק נכון בין ראש הנהג והכרית, וכך לוודא שהנהג יספוג ממנה מכה כשהיא ריקה כבר, לאחר שלחץ האוויר שלה הספיק לרדת.

כדי לא לפגוע בגאוותם של קברניטי משרד התחבורה ובכבוד משרדה של שרת המשפטים ציפי לבני והעמותות הרלוונטיות, השותקות בעניין זה – אינני כותב שהחוק המשחרר נהגי טקסי מחובת חגירה של חגורות בטיחות הוא בלתי אחראי ואף טיפשי. שהרי חוק זה, המשמח את נהגי המוניות, לא מתייחס לעובדה שחגורת הבטיחות היא חלק בלתי נפרד מכרית האוויר! חַשבו על כך מתכנניה של החגורה המודרנית, המצוידת במערכת פירוטכנית שדואגת למהירות תגובתה של החגורה ברגע של התנגשות – כך שתתאים למהירות ההיפתחות של הכרית.

שואלים את אדוארד

אליעזר פולק: ברשותי סקודה רומסטר שנת 2008, שהוכנסה לאחרונה לטיפול 120 אלף ק"מ. לאחר הטיפול ביקשתי ממנהל העבודה שייכנס למחשב הרכב כדי לאפס את המחשב לטיפול הבא. להפתעתי, מונה הקילומטראז' קפץ ל-135 אלף. מנהל העבודה לא יודע מה עשה במחשב הרכב, וכמובן לא יודע כיצד להחזיר את המונה אחורה. נא הצעתך.

תשובה: בקש ממנהל העבודה שיטכס עצה אצל חכמים ממנו במוסכי צ'מפיון. נסה להסביר לו שזו בושה שאין דומה לה. אם זה לא יעזור, היכנס למוסך פליקס בתל-אביב, המתמחה באלקטרוניקה. אם כל ניסיונות אלה יכזיבו, תישאר רק פנייה לסדנות בלתי רשמיות, היודעות לשכתב את קילומטראז' הרכב להזמנתם של מִגרשי מכירה. תיקון זה אורך שלוש דקות ועולה 100 שקלים.

גל, ניו-יורק: הייתי בתערוכת מכוניות בגרינוויץ', קונטיקט (באינטרנט: greenwichconcours), ועיניי לכדו את הלנצ'יה הנראית בתמונות שאני מצרף כאן. משום מה חשבתי שתשמח לראות את היצירה הזאת.

Lancia fulvia Zagato gn ng

תשובה: הלנצ'יה שצילמת בתערוכה היא פולביה זאגאטו. ודאי ששמחתי לראות אותה. הייתה לי אחת כזו, אדומה, שקניתי אצל דני מפלר בתל-אביב. נהניתי ממנה שנתיים ומכרתיה בטיפשות יחד עם כל האוסף שלי, שלא הפסקתי להתגעגע אליו. המיוחד בפולביה זאגאטו הוא שמכסה המנוע נפתח הצידה, וכמו דלתותיו של רכב זה, גם המכסה עשוי אלומיניום. כנראה, עוברי אורח ברחוב הירקון לא ראו בה יצירה אמנותית, ובעטו בדלתותיה ובגופה גם כאשר הייתה מכוסה פיז'מה. עצוב. מכות אלה שחטפה לנצ'יה שלי אותתו לי שאני לא רצוי פה, ואז חזרתי לחפש שורשים בארץ מולדתי. שמעתי שפולביה זאגאטו האקסית שלי עומדת היום במוזיאון סטף ורטהיימר בתפן שבגליל. אולי שם מצאה מנוחה.

 

מודעות פרסומת
2 תגובות
  1. איתמר permalink

    תענוג. כרגיל.

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    אני זוכר את המכוניות שלך שחנו שם. חלקן מתחת לבית וחלק בחניון המלון למטה. הייתי נער שרק התחיל להתעניין במכוניות וידעתי לקשר אותם אלך בעקבות הכתבות בירחוני הרכב אותם כתבתה. נידמה לי שהתחלתה למכור אותן בתקופה שהונדה סיוויק החלה להגיע ארצה.. יש קשר? בכול אופן אני נהנה מאוד לקרוא את מדורך . אני מקווה שאתה במקום בטוח בשעה קשה זו שעוברת על ארצנו. שבוע טוב! מאייל מושעי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: