Skip to content

כבודן האבוד אשכרה

אוקטובר 22, 2014

לא רק המיקום הגיאוגרפי והתרבות הלבנטיניים דורשים לשמור על הכבוד. גם ליחסים האישיים עם מכוניות יש חלק בעניין הזה

כדי לשמור על כבודן של שלוש בנותיי אני מחלק שווה בשווה את יחסִי האישי בין אלפא, הונדה וב-מ-וו, ולא שוכח את הפריט הרביעי באוסף – את הונדה האצ'בק האדומה, שקניתי מבני אך הוא עדיין נוהג בה.

סלחי לי, באיזה תדר קסמך?

כשאתה נוהג כל יום במכונית אחרת, מחפש את יתרונותיה וחולשתה לעומת אחיותיה ההישגיות – אתה בודק בו-זמנית גם את עצמך. הטקס הזה נערך בכל ביקור שלי באדמת הנכר, שָם, מדי יום, ולפעמים פעמיים ביום, אני מחליף בין מכוניותיי בניסיון לגלות מה בעצם קוסם לי בכל אחת מהן. האם מה שכובש את לבי הוא הארגונומיה (קלות התפעול האינסטינקטיבי), נוחות הנסיעה, או שמא הכוחות הספונטניים של המנוע?

ואולי אני נופל שבי אחר הנטייה לשיגעון, מה שלא חסר לאף אחת מבנותיי היקרות? ועוד אני תוהה: האם ייתכן שהן מטורפות כאלה ומשמיעות תרועות קרב, כל אחת בתדר אחר – בגלל הנהג? בגלל אותו קשיש מורשה אשר גילו המופלג נרדם משום מה בשמירה, ולא עשה את הזקן אחראי למופת?

סנוביות נעליים

למרות אופיין השונה של מכוניותיי עקב ההבדלים בגילן, בקוד הגנטי שלהן, במתלים ובוודאי עקב ההבדל בכוחות המנוע – והרי לבווארית יש יותר סוסים בריאים (321 במספר) מאשר להונדה ולאלפא גם יחד (292 בלבד) – קיים בכל זאת תו-דמיון משותף לשלישייה זו.

תו-אופי דומה זה צמח כתוצאה מהעובדה שבנותיי כולן, ללא הבדלי גזע, לאום וטמפרמנט, לובשות את הצמיגים הטובים ביותר שהן מצאו בשוק (אבא נאלץ לשלם על בחירתן), כמו גם מהעובדה שכל אחת מהן נהנית מקפיצים בריאים ומבולמים קשיחים.

אגב, בסעיף זה, דווקא האצ'בק היא אשר הגזימה: היא כה קשיחה וקרובה לקרקע, עד כי צריך לפרוש תחתיה קרשים כדי להוציאה מהמוסך הביתי.

חיות בתוך בועה

כל בנותיי חשובות לי כחברות נפש אמיתיות, כתכשיטים יקרים, כפסלים סביבתיים קינטיים, ובוודאי כסמלים של עולם הולך ונעלם.

למזלי הן לא קוראות עיתונים, כך שהן יודעות רק את מה שאני מספר להן.

בזכות זאת, אלפא GTV, הונדה CRX וב-מ-וו Z3M אינן יודעות דבר על הסכנה האורבת לגזע הגאה שהן שייכות אליו. הן לא שמעו על ההתקדמות הזוחלת של המכונית האוטומטית, המסוגלת להסתדר בתנועה ללא דופי גם ללא קשר אישי עם הנהג שלה; ובעצם, ללא קשר כלשהו איתו.

בנותיי לא שמעו גם (ולא ישמעו) שהקשיש המורשה מנסה לדמיין מבחן עתידי בין מכונית אוטומטית ובין מכונית הנהוגה עדיין בידי בן אנוש בעל שתי רגליים. האם הוא עוד יזכה לצפות באירוע היסטורי זה?

ואולי המבחן יאכזב, כמו אחד ממשחקי השח שאורגנו לצורך הבידור בין מחשב אינטליגנטי ובין אלוף העולם הנוכחי, שהזיע והתעצבן מול הלוח.

פאר ללא הדר

אני פוגע בכבודן של אלפא, הונדה וב-מ-וו כאשר אני עוזב אותן, להפתעתן החוזרת ונשנית, נועל את דלתות המוסכים שלהן ברב בריח ומסתיר היטב את המפתחות.

אבל זה כלום לעומת הפגיעה הישראלית בכבודן של מכוניות-על אריסטוקרטיות, שהגיעו למרחב הציוני מאותה סיבה (ובאותה שיטה) שבגללה הגיעו בגדי העילית האירופיים לבוטיקים בכיכר המדינה. כבודן של פורשה, מזראטי, פרארי, ובקרוב גם אסטון מרטין – המתאימות לטיילת בקאן שבריביירה הצרפתית או לרחובות מונטה-קארלו – נרמס אצלנו משום שהן נאלצות להיתקע בפקקים בין מכשירי תנועה ישרא-עממיים, שאינם מתאימים לתצלומי רקע.

מכוניות העילית מושפלות אצלנו גם משום שכל זב-גלגל – נהג של טרנטה, טנדר קשה יום או מכונית קטנה שסוחבת בדוחק ארנק וכריך – יכול לנצל את הצפיפות בכביש ולעקוף את הנוצצות הללו, שעד לא מזמן הוא היה יכול לראותן רק בפוסטרים בחדר נעוריו.

זה המחיר שבעלי היכולת משלמים תמורת הזדהותם ככאלה בציבור – אם לא הצליחו לפרסם את פרצופם בדרך אחרת: בתוכנית טלוויזיה כלשהי, מעל דפי הטבלואידים העבריים העסוקים ברכילות, או לפחות בסיקורים מבתי המשפט.

מסתכלים על הטייקון מלמעלה

ובעוד הבעלים של מכוניות פאר-העל סובלים מהתפאורה הממורטת-ליצנית, תושבי העיר הלבנה נהנים דווקא. כי בזכותם של כלים נוצצים אלה, התל-אביבים יכולים סוף סוף לזהות בוודאות את גזע הטייקונים העבריים, ועוד לחוש עליהם עליונות מסוימת – שהרי הטייקונים יושבים נמוך בהרבה מנוסעי המיניוואנים, ה-SUV-ים, הקרוסאוברים או סתם ג'יפים, ואף נמוך יותר מבעלי משפחתיות, כולל סובארו ליאונה חלודה בת 35 שנה בערך.

נחוצות לשיפור החוצות

נוכחותן הפתאומית של מכוניות-על עשתה טוב לא רק לנהג העברי, המתבשם בניצוצות מהאלפיונים הטמירים ביותר – אלא גם לחזוּתן של רחובותינו. שהרי מכוניות הפאר המוגזם שהגיעו ארצה הן התקדמות אסתטית משמעותית נוספת אחרי מהפכת הרטרו שחוללו אצלנו פיאט 500 ומיני, לצד האוסף של חברי מועדון החמש, אשר כולו חן מוקפד.

כך שאין להגזים בתרומתן של מכוניות הפאר בשבירת הסטטוס-קוו הפרובינציאלי אשר קפח כאן עשרות בשנים. כך חשבתי, כמוכם מן הסתם.

חברות או פילגשים?

כך חשבתי, כמוכם מן הסתם – עד שיום אחד נתקלתי במפגש של בעלי פרארי בהרצליה.

הבטתי בבעלים הגאים של הפרארי האדומות, אשר לכבוד המפגש ה'ספונטני' עברו טיפול במכוני יופי והתקשטו בקפדנות בשלל אביזרי יוקרה – ושאלתי את עצמי האם פרארי נוצצות אלה, העומדות בצמוד לשולחנות בית קפה, חשובות לבעליהן כחברות נפש אמיתיות, כתכשיטים יקרים, כפסלים סביבתיים קינטיים – או לפחות כסמלים של עולם הולך ונעלם?

כדי לא להידאב מהתשובה, רחקתי מזירת המפגש מבלי הבט אחור.

Ferrari F-40

ג'ינס קרוע ופרארי: לבוש מתוחכם היה מאפיין את תושב מונטה-קארלו, ילד טהרן לשעבר וידידו של הקשיש המורשה לעתיד. האיש היקר היה יוצא מהחווילה שלו לבוש ג'קטים צמודים מבית האופנה איב סן לורן, מכנסי משי לבנים של כריסטיאן דיור, נעלי לקה של גוצ'י, צמידים וטבעות על שתי כפות הידיים, שעונים יקרים, כל יום אחר, ועל צווארו תלו שרשראות זהב כבדות. "זה לבוש חובה בסביבה, במיוחד כשמבקרים בפסטיבל הסרטים של קאן", הסביר להגנתו.

פעם הוא דיקר את אוזניו ביהלומים, אך ויתר על כך אחרי התקפת צחוק של הקשיש המורשה.

אך בכל פעם שהאיש התכוון לנהוג בפרארי טסטה-רוסה, היחידה מבין הפרארי-ים שניחנה במראה נשי – האיש היה מחזיר את הלבוש הנוצץ לחדר הארונות לטובת לבוש צנוע: ג'ינסים קרועים, סתם מוקאסינים וטי-שירטים דהויות. "בלבוש אלגנטי, היושב בפרארי נראה כמו סוטה", הסביר המיליונר לחברו, הקשיש בהתהוות.

"אך כך אתה נראה כאילו גנבת את הטסטה-רוסה", העיר לו חברו הקשיש, וזכה במבט עוין.

"תקנה F-40", הציע לו הקשיש המתחיל כדי לתקן את היחסים. "בתוך F-40 יהיה מותר לך ללבוש מה שרק תרצה, כי אז, תושבי הריביירה והתיירים יסתכלו ממילא רק על מכוניתך".

בתצלום: F-40, הגרסה האחרונה של פרארי המתאימה למסלול מרוצים

טיפ טיפה

בתחילת שנות השבעים, על הברזלים שמול קפה טעמון הירושלמי, הכרתי את המהפכן העברי המפורסם דן עומר. "למה אתה לא יושב בפנים?", שאלתי, ועומר ענה לי שעל יד שולחנות הפורמייקה אין עם מי לדבר. אחר כך, בפינת הקפיטריה, הוא הסביר לי את הקרדו שהביא אותו לחבורת 'מצפן'.

"בכל דבר רע בעולם הזה", נאם לי עומר, "אשמה רדיפת הבצע הזורמת בוורידים היהודיים. גם 'הפנתרים השחורים' הם רודפי בצע", טען האיש, בהצביעו על סעדיה מרציאנו היושב מולנו. "רק תרשה להם, ותראה איך הם מסתאבים!", הרים את קולו המרשים.

אחר כך נפגשנו עוד עשרות פעמים, דיברנו והתווכחנו, שהרי הגעתי ממדינה שהגדירה את עצמה כ"גן עדן קומוניסטי" – וזה בעצם היה זיפת בריבוע, מאד אנטישמי. עד שיום אחד פניתי אל צחי שמעוני, מנהל התוכניות בתחנת הטלוויזיה רוממה, ולמנהל התחנה ארנון צוקרמן. "למה שלא תיתנו צ'אנס לדן עומר?", הצעתי. "הוא איש אינטליגנטי מאוד, אולי יותר מדי אינטליגנטי. אמנם הוא אאוטסיידר מבולבל אך מאוד כישרוני, ובסופו של דבר, אם מקלפים ממנו את הלהט האנרכיסטי, הוא בחור ציוני שרוף", טענתי. "רק אל תציבו אותו במחלקה הערבית, הוא שונא אותם".

רוממה חתמה עם עומר איזה חוזה. הוא לא סיפר לי את פרטיו. "חכה", אמר רק. "חכה לפורים".

ובהגיע חג הפורים, ראיתי בביתי את התוכנית הסאטירית שחברי דן עומר כתב לה את התסריט. בין הדמויות הנלעגות של עומר הופיע מישהו בשם 'אטלרי', איש לבוש מצחיק שהגיע ארצה מגלקסיה רחוקה, מתבטא בעברית נוראית (כמוני) וחושב שהוא משיח היודע משהו על מדיום הטלוויזיה.

"ראית את התוכנית של עומר?", שאלו אותי הקולגות הבמאים בבניין רוממה, והתגלגלו בצחוק בריא. גם יושבי 'טעמון' היו מבסוטים לאיד. אך דן עומר, בעל השמחה, נעלם. אמרו שהוא התאכזב מרוממה, חזר לקומוניזם וכותב ב'העולם הזה' של אורי אבנרי. "אם תראה את עומר, תמסור לו שהוא מחוק אצלי", ביקשתי את מרדכי קופף, הבעלים של 'טעמון', ומרדכי הופתע מכך שאין לי חוש הומור.

נזכרתי בדן עומר, שלא הייתה לו אפילו סוסיתא, כאשר ראיתי בהרצליה את בעלי פרארי מתגאים ברכושם תחת עננה כבדה של בושם. פתאום עומר נראה לי פחות דפוק.

dan omer

שואלים את אדוארד

משה לוי, בנימינה: יש לי שברולט קרוז 2009. לפני כחצי שנה החלו להישמע צפצופים המתריעים על אי לבישת החגורה מצד הנהג, אף כי הייתי חגור. תחילה היו הצפצופים מופיעים ונעלמים, ואחר כך התדירות גברה עד שזה היה לא נסבל. פניתי למוסך והם אמרו שצריך להחליף את כן הרצועה שהתפס של החגורה נכנס אליו, ושזה יעלה לי אלף שקלים, לא כולל מע"מ.

המחיר נראה לי מוגזם, אז הכנסתי לשם נייר כסף והצפצוף פסק. הוא חזר כעבור כמה חודשים. שוב נייר כסף, ושוב כמה חודשים וחזר… (אני יודע שלא דוחפים נייר כסף סתם כך, אבל אם ממילא עליי להחליף בעתיד את הכן, אז מה אכפת לי לקלקל ?). יש לך רעיון מקצועי יותר ויקר פחות?

תשובה: הפתרון של נייר הכסף פיקחי ויצירתי, אך כדי שמערכת ההתרעה תעבוד – ולא רק תושתק – אני מציע לנקות באופן יסודי את השקע שבתוך האבזם של חגורת הבטיחות: תחילה יש לנקותו באמצעות שואב אבק, ואחר כך להתיז בו תרסיס לניקוי מגעים. זה אמור לעזור. אפשר כי גם ה'תקע' של החגורה דורש ניקוי.

יעקב פסגות: יש לי סוזוקי ליאנה 2006 שעשתה 210 אלף ק"מ. המכונאי אמר שיש רעש בטורים גבוהים. לדעתו, צריך להחליף מנוע בסכום של כ-8,000 שקלים. אין בעיות של התחממות הרכב, ביכולות המנוע או בצריכת הדלק – אך יש איבוד מים, כחצי ליטר בשבוע. הנושא נבדק ולא נמצאה סיבה. כנראה, זה קשור לבעיית המנוע.

א. האם יש תוספים שיכולים להאריך את חיי המנוע?

ב. האם יש בעיה בטיחותית להמשיך לנסוע ברכב עד שהמנוע ייגמר?

ג. האם חכם להחליף מנוע כשמחירון הרכב הוא 23 אלף שקלים והרכב לא עושה בעיות (חוץ…)?

ועוד כמה שאלות, כלליות יותר, שלדעתי רבים מתלבטים בהן:

א. האם עדיף מנוע מהארץ או מחו"ל?

ב. עד כמה חשוב הקילומטראז' של המנוע? שמעתי שיש זיופים.

ג. עד כמה חשובה אמינות המכונאי? האם כל מכונאי יכול להחליף מנוע או שצריך מומחיות מיוחדת?

תשובה: העובדה שהמנוע שלך עובד כראוי למרות הקילומטראז' הנכבד ועובר את הטסטים השנתיים ללא דופי מצביעה על כך שהטיפול בליאנה הוא נאות.

מנוע חלופי – בין אם מהארץ או מחו"ל – עלול להפתיע אותך בצרות שלא הכרת, כמו למשל זלילת שמן ותיאבון מוגזם לדלק.

ההמלצה שלי: יש לחפש מוסך המצויד בסטטוסקופ שבאמצעותו אפשר לאתר את המקור המדויק של הדפיקות המתכתיות, שבגללן המכונאי שלך פסק כי צריך להחליף מנוע. אם הדפיקות מגיעות מחלקו התחתון של המנוע, ומתחזקות בלחיצה על דוושת הגז – אז כנראה, המסבים של הקראנק דורשים החלפה. אך אין להחליפם סתם כך. כדי לוודא שמקור הבעיה הוא אכן המסבים, יש לבדוק קודם את לחץ השמן כשהמנוע חם: אם הלחץ נמוך מדי, מסבי הקראנק או הטלטלים אמנם דורשים החלפה. זה לא טיפול מסובך הדורש את החרדת המנוע ממקומו.

אגב, לפעמים הרעשים המפחידים מהמנוע הם בסך הכול תוצאה של סעפת פליטה רופפת, או שהסתם שלה שרוף.

באשר לאיבוד המים, יש לחפש מוסך המצויד במכשיר המגלה נוכחות של CO2 בנוזל הקירור. אפשר כי נפער סדק כלשהו בסתם הראש.

משפחה מסוסיא: בארצות האימפריה הבריטית נוהגים 'הפוך' – בצד שמאל של הכביש, כשההגה בימין המכונית. גם ארץ ישראל הייתה תחת שלטון האימפריה הבריטית. איך קרה שאצלנו נוהגים 'רגיל' – בצד ימין של הכביש?

ועוד שאלה: מדוע, למרות העובדה שרוב התמרורים והרמזורים דומים בכל העולם, לא נמצאה נוסחה אחידה לשאלה באיזה צד נוהגים?

תשובה: אני משער שהבריטים הסנובים והיהירים לא רצו לחלוק את הווי הנהיגה שלהם עם הילידים בקולוניה העברית. הרי נתין שזוכה בנוהג האצילי של נסיעה בצד שמאל עלול עוד לרצות באזרחות, בדרכון או בטיפול שיניים חינם אצל הוד מלכותה.

צד הנהיגה הבלתי אחיד הוא תוצאה של היסטוריה ותרבות. יש גם תיאוריות התולות זאת במבנה המוח האנושי. חלקן גורסות שנהיגה בצד ימין תואמת יותר את מבנה המוח, חלקן את ההפך.

אגב, בהגיענו למדינה שבה איננו בטוחים באיזה צד נוהגים, מיקום התמרורים יזכיר לנו זאת: אם הם מוצבים מימין לנהג, הנסיעה היא בצד ימין, ואם הם מוצבים משמאל לנהג, עליו להתרגל לנסיעה במסלול השמאלי.

מודעות פרסומת
4 תגובות
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    הי אדוארד ,

    1. ממליץ על גליון נובמבר החדש של המגאזין CLASSIC & SPORTS CAR , השוואה יפה בין פולביה זאגאטו (המוכרת מפוסטים קודמים ) לאלפא ג'וניור זאגאטו , אותה בחרתי להציג להלן :

    2. מפגש מועדון החמש מיום שישי האחרון הביא אותנו סוף סוף להכיר מקרוב לאנצ'יה " מונטה – קרלו " בעלת לוחית רישוי צהובה :

    3. בעניין ה- F40 , טוב מראה עיניים מאי אילו מילים – קבלו התרשמות של מומחים ממני …

  2. עפר permalink

    שלום אדוארד
    כבעל משפחה של שלושה מתבגרים למדנו ליהנות מרכב של שבעה מקומות (רכב יחיד במשפחה). השבעה מקומות נותן לנו גם אופציה לעשות הפרד ומשול בין הילדים וגם מאוד נוח פונקצינאלית. ברזומה שלנו כבר יש את הרנו לוגאן (סוס עבודה מצוין) וטיוטה וורסו (מעולה).
    לשאלתי, לאחר שהיה לא קצרה בגרמניה נוכחתי לפופולריות של הטרנספורטר ובמיוחד לתת דגם מולטי וואן. האם לדעתך יש הצדקה לרכב שכזה בכבישי ארצנו? אולי מניעה?
    נכון לשנים האחרונות אנו עושים בסביבות 30 אלף קילומטר בשנה.
    תודה
    עפר

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: