Skip to content

הטייקון האישי שלי

דצמבר 31, 2014

בזכות ידידי סטיב למדתי רבות על גזע בעלי היכולת הבלתי מוגדרת. צריך להיות מטורף מושכל כדי להשוות בינם ובין המכוניות שלי

היה היה שמכוניות בלתי צפויות בהתנהגותן הזכירו לי את האוליגרכים, הטייקונים ודמויות אחרות בעלות אפשרויות בלתי מוגבלות שפגשתי פה ושם.

ההשוואה של מכוניות לגזע המידאסים, שלנו ומתוצרת חו"ל, שעשעה אותי לפני כמה עשרות שנים – אך אז חדלו המכוניות לתפקד תחת בקרת בני אנוש ונפלו בשבי האמצעים המודרניים, כך שגחמנותן נסתלקה מהן. מאז, לשלום הרכב דואגת דודה אלקטרוניקה, המפקדת על עצירת הגלגלים, על אחיזתם בקרקע ועל משיכתם בזינוק באמצעות חיישנים.

בכל אופן, נגמרה התקופה ההרואית שנהיגה ברכב חזק ופראי לא הייתה שונה מרכיבה על סוס גזעי מורד או על אופנוע מפלצתי, המנסים להיפטר מרוכב שהם אינם שבעי רצון ממנו.

בכל אופן 2: לפי חוק המקריות, היה לי המזל להכיר מכוניות חזקות יותר מבן אדם. ניסיתי להבין לנפשן ולהניח לבריונוּת שלהן להתבטא לפי רצונן, גם על חשבון רישיון הנהיגה שלי.

הקרום העליון

רצה הגורל שבאותה תקופה גדושת הרפתקאות מוטוריות נתקלתי גם בדמויות השייכות לגזע המפונק, האבסטרקטי, אשר זריזוּתן בביזנס הציבה אותן בַּקְרוּם העליון של האוכלוסין המסודרים היטב.

הנה סיפור על שתיים מהן.

קפצה עליי פנטזיה

בתקופה שערכתי את מגזין "טורבו" התקשר אליי איש מפורסם בעל כריזמה יוצאת דופן, שהכרתי באיזה אירוע מוטורי בחו"ל. "תבוא אליי דחוף", הזמין אותי האיש. "יש לי בשבילך משהו חשוב".

הגעתי, התיישבנו, והמארח הודיע לי באופן חגיגי שהוא החליט להרים את הירחון שאני עורך לִגבוהות, לשיווק בהיקף פי כמה מזה הנוכחי. "כמה אתם מדפיסים?", שאל.

לשאלה זו הייתי נוהג לענות "מדפיסים פחות מכפי שהיינו רוצים", אך הפעם עניתי את האמת: "20 אלף בערך".

הוא: "מה תגיד על הדפסת 100 אלף גיליונות או 120 אלף?"

"איך אתה מתכוון לגרור אותנו למספרים אלה?", הופתעתי. "הרי שוק הקוראים מחולק כבר בינינו ובין המתחרים שלנו. פיפטי-פיפטי בערך, פעם לטובתנו פעם לטובתם, תלוי בתוכן הגיליונות, בסוג מבחני הדרכים ואפילו במראה השער".

המארח רק חייך. "תשכח מהשטויות", הציע. "הכול ישתנה, כי החלטתי לתת לכם מכונית פרס להגרלה בין המנויים. תקבלו ממני פרארי!"

כמעט נפלתי מהכיסא. פרארי להגרלה בין קוראי "טורבו" זו באמת מכה כואבת למתחרים שלנו. ניסיתי לדמיין לי את פרצופיהם של שונאי "טורבו" אלה, המקבלים צבע ירוק דשא בגלל מבצע הפרארי שלנו.

החיזיון הזה של מכונית-על מתנוססת על השער של "טורבו" תחת המילים "מכונית פרס" ימחק אותם.

אין ארוחות חינם

"אתה לא נראה מאושר", העיר האיש, והאמת שלא ידעתי מה לענות לו. פחדתי מהמלכודת המסתתרת אולי ברעיון האצילי, ומצד שני ידעתי שהוא עשוי לשנות את מפת ירחוני הרכב העבריים לשנים ארוכות.

בזכות ההצלחה הכספית שתנחיל לנו הפרארי נוכל להפוך מירחון לשבועון, מה שידרוש ארגון מחדש. עד עתה עבדנו בדירות צנועות, הכוללות שני חדרי מערכת וחדר הנהלה, שבו ישבו וזממו את רעיונותיהם על עסקות ברטל בעלי הירחון, ברונר ופרידמן. משנזכרתי בהם, שככה התלהבותי. לא היה נראה לי שלזוג הזה מגיע להתעשר כמו הפּוּבְּלִישֶרִים הגדולים – מוזסים, נמרודים או שוקנים.

מצד שני, הצלחה פתאומית של "טורבו" תאפשר לנו לשכור משהו הולם יותר באיזה בניין משרדים, עם חדר נפרד לגרפיקה.

אך מה יהיה, דאגתי, אם אנו נכריז על הגרלת פרארי, נקבל ים של מנויים – ומכונית הפרס פשוט לא תגיע, מסיבה כלשהי, ובמקומה אנו שוב נעמיד להגרלה איזו פיאט אונו?

"נו, מה אתה אומר?", חקר אותי האיש, ואני גמגמתי ש"הרעיון של פרארי הוא אדיר – האדיר והמתוחכם ביותר שאפשר רק לדמיין – אבל אני מוכרח לדבר על הרעיון שלך עם בעלי הבית של 'טורבו', וזו משימה בלתי נעימה לגביי".

ניצול שואה שחגג

חזרתי הביתה והתקשרתי לחו"ל אל ידידי סטיב מורל, הסוּפֶּר-טייקון האישי שלי, ניצול שואה שעוד בצעירותו חגג הצלחות פיננסיות כבירות שעשו אותו תושב העולם – קצת מסוכסך אמנם עם מס ההכנסה האמריקני, שרדף אחריו.

למדתי מסטיב לא מעט. לא רק עליו ועל דרכו בעסקים, אלא על הגזע שלו בכללותו, גזע בעלי היכולת הבלתי מוגדרת. למדתי על אישיותם, על יחסם למדינת ישראל וליהודים, על שפתם, על קשריהם עם בנות הזוג, על התנהגותם הבלתי צפויה, על טעמם בבגדים ובאביזרים כמו שעונים, תכשיטים, מזוודות ובשמים, ובוודאי על מכוניותיהם ובתיהם.

הגעתי למסקנה שיכולתם הכספית של אנשים אלה היא אולי בלתי מוגדרת – אך העדפותיהם באופנה, בנשים ובסגנון הן דווקא מוגדרות אשכרה.

שיעור בעסקים

סיפרתי לסטיב על הצעת הפרארי. "עד כמה היית מאמין באיש?", שאלתי, וגוללתי בקצרה את חששותיי לגבי ההצעה הנדיבה.

"אתה הולך להסתבך", קבע סטיב. "הרי אם תבטיחו את הפרארי למנויים והיא לא תגיע, אז לפי החוק, תצטרכו אתם לקנות בכספכם את הפרארי שהבטחתם, או לקבל הלוואה מהבנק. חוץ מזה, האם קיימת בכלל אפשרות לקבל את אישורו של משרד התחבורה להביא את פרארי זו ארצה, כולל טיפול שוטף, חלקי חילוף וכך הלאה?"

"האם יש אפשרות", המשיך סטיב, "שאתם תקבלו מהאיש בעל הכריזמה איזו התחייבות כתובה אצל עורך דין? נדבר על כך כאשר אגיע ארצה", הבטיח.

סחבק אצל הטייקון

חלף שבוע. האיש עם הפרארי לא התקשר, וגם אני לא חיפשתי אותו, כי עדיין לא ידעתי איך להמשיך את השיחה, ואם הצעתו בתוקף עדיין או שהוא שכח אותה אחרי התלהבות פתאומית.

ניסיתי גם לתאר לעצמי ביקור של בעלי "טורבו" במשרדו המהודר של איש הפרארי. וכך נראה הקטע הזה בדמיוני (כל קשר למציאות הגיוני דווקא):

למפגש עם איש הפרארי יגיע דבל'ה פרידמן, שעסק בקבלת פרסום למגזין "טורבו" וביחסי ציבור. פרידמן יגיע למשרד המפואר כדי להזיז את עסקת הפרארי לבוש כהרגלו במכנסיים קצרים, חולצת טריקו וסנדלים תנ"כיים. בעיניים אדומות הוא יסביר למזכירה, גם זאת כהרגלו, שהוא לא ישן הלילה.

"אפשר לנמנם פה באיזו פינה לכמה דקות?", ישאל פרידמן את המזכירה בנימוס סחבקי.

עוגן מרגיז כהוגן

עבר עוד שבוע, וסטיב נחת בארץ והתקשר אליי ממלונו. נפגשנו. "הרעיון לעגן את הצעת הפרארי אצל עורך דין לא טוב", חזר בו. "האיש עשוי להתעצבן מחוסר האמון בו. כך אני הייתי מגיב".

"בינתיים אין בעיה כזו", הסברתי לסטיב, "כי האיש שלנו נעלם. אומרים שהוא נסע לחו"ל".

"בוא איתי", הציע סטיב. "יש לי בשבילך הפתעה. אמנם בלי פרארי, אבל בכל זאת משהו".

דלת הקסמים

עמדנו ברחוב בן-יהודה מול בניין אפור, לא גבוה, שאינו שונה מיתר הבניינים ברחוב. סטיב לחץ על מתג האינטרקום, והדלת נפתחה מיד. הופתעתי למראה השוער שנעמד לפנינו בחיוך שופע כבוד. הוא היה לבוש כמו עובדי המלונות האירופיים הקלאסיים, המקפידים על ביגוד מפואר-מצויץ בנוסח המאה ה-18.

היו לו כובע גבוה, כמו הפרשים בתקופת הצאר ניקולאי השני, ופראק ארוך עם כפתורי נחושת. בתל-אביב של אמצע שנות השמונים היה זה מראה חריג למדי.

"Nice to meet you again, mister Steve", אמר השוער והזמין אותנו לסלון, אשר בו תלו על הקירות והתקרה עשרות מנורות, שנדלקו ברגע הכניסה.

נפתחה דלת פנימית ונכנס איש בחליפה שחורה ונעלי לק. גם הוא כיבד את סטיב ב" Nice to see you", ובחן אותי בסקרנות. סטיב אמר לו שאני אדוארד ושאני חברו.

"החברים של חבר שלי הם חברים שלי", חייך האיש. "מה שלומך, מר אדוארד?", הוא התעניין בחום מקצועי. החלפנו משפט או שניים, עד שסטיב ביקש אותי להישאר ונעלם עם האיש.

התיישבתי אל שולחן, ומלצר במדים לבנים הביא לי קפה לפני שביקשתי. ואני חשבתי רק על בריחה. היה לי ברור שנפלתי על בית בושת מפואר, סוג של מועדון שעשועים לחברה הגבוהה. עוד רגע יתפרצו לכאן נשים בלתי צנועות הרוקדות קאן-קאן, פחדתי. רק חסר לי ליפול במצלמות הפפראצים, ולהתפרסם למחרת במדורי הרכילות חוגג כאן עם נשים שאינן שומרות את נדר הפרישות.

'העולם הזה' של אבנרי יעשה סיבוב עליי. "החיים הכפולים של עורך 'טורבו'", יזעקו הכותרות.

לסטיב לא אכפת, שהרי בעוד כמה ימים הוא ממריא הביתה. ואני, המסכן, נשאר.

אך דבר לא קרה. עברו כמה דקות, סטיב חזר, ויצאנו אל הרחוב. "מה זה המקום הזה?", שאלתי.

"זה מה שרציתי שתראה", ענה סטיב. "זה הבנק שלי".

"זה בנק?!", התפלאתי.

סטיב: "כן. בנק לתושבי חו"ל. יש לו סניפים גם בז'נבה, בלונדון, בפאריס ובארה"ב. הם יודעים לטפל בכספים בסודיות מוחלטת, תחת שמות בדויים".

"מה השם הבדוי שלך?", התעניינתי.

"ג'ו קוקר", גילה לי סטיב בכניסה להילטון.

הוא ביקש ממני לקחת מסוכנות וולבו את 264 שהזמין, ונפרדנו.

אפילוג

בביקור בסניף הסודי של הבנק ברחוב בן-יהודה נזכרתי שלשום, כאשר פורסם במדיה כי בנק לאומי ישלם קנס חסר תקדים של מיליארד וחצי שקלים, משום שמוחותיו עזרו לתושבי אמריקה – יהודים בעיקר – להימנע מתשלום מסים.

מדוע בבנק שלי, השוכן על יד "הבימה", איש הביטחון אינו לבוש מדי פרשים, והפקיד אינו אומר לקשיש המורשה שנעים לו לפגוש אותו שוב, אף כי אין לי אוברדרפט?

טיפ טיפה

אמרו חכמים שחייו של אדם הם כמו ספר – מורכבים מפרקים. אצלי, פרק בלתי נשכח שייך לשנות השמונים, ונפתח עם בקשתו של ידידי סטיב מורל "קח מסוֹכנוּת וולבו את 264 שקניתי".

הלכתי. המכונית הייתה מוכנה. היו לה צבע זהב מטאלי, מושבים וגלגל הגה מצופי עור, מנוע שישה צילינדרים בנפח 2.7 ליטרים וזוג מאיידי SU – אך להפתעתי מצאתי בה עשרות שינויים ביחס לדף ההזמנה והמחיר שסטיב שילם על המוצר.

ראשית, במקום רדיו מקורי של וולבו – בימים ההם בלאופונקט יקר מלווה בשישה רמקולים, מערכת שמע שסטיב שילם עליה אקסטרה של אלפי שקלים – הותקן ב-264 מכשיר קוריאני העולה בשוק הפשפשים 100 שקלים אולי.

אותו סיפור עם האזעקה המקורית של וולבו, שהתגלתה כקופסה קטנה של "אוטומט" המפעיל צופר בהיפתח הדלת.

נוסף על כך, מהוולבו של סטיב נעדר גלגל חלופי מקורי בעל חישוק מתכת קלה, ובמקומו מצאתי זרוק על רצפת תא המטען גלגל חמישי של וולבו רגילה, שהצמיג שלו אינו מתאים ל-264 וחישוקו עשוי פח. גלגל זה גם לא נמצא במקום המיועד בוולבו לגלגל חלופי – כי במקום זה הורכבה אנטנה.

ודאי שסירבתי לקבל את וולבו. הבאתי מחיפה את עורך הדין המייצג את סטיב בארץ, ודרשתי בירור מה קרה עם הכסף שחברי שילם על התוספות. היו בלגן, צעקות, איימתי שאכתוב על הפרשה – ורק אז התגלה גלגל הספייר המקורי והוחזר, יחד עם ספר הרכב, שחסר גם הוא. רק הרדיו הקוריאני וה"אזעקה" נשארו ב-264, כי הבלאופונקט והרמקולים שלו נעלמו כבר. נעלמה גם האזעקה המקורית, ורק אחרי ויכוחים קולניים ואיומים הוחזר חלק מהכסף לחשבונו של סטיב.

הייתי גאה בטיפולי ב-264, עד שהגיע סטיב. המכונית חיכתה לו בחניון, אך הוא כעס עליי. "עשית לי בושות בסוכנות וולבו", טען. "לא לקחת בחשבון שמנהל המכירות שטיפל ברכבי הוא ידידי, איש יקר, ניצול שואה השייך כמוני לקבוצת ילדי טהרן. נאלצתי", המשיך סטיב, "להזמין אותו לארוחת ערב ולהתנצל בשמך. איזה בושות", נזף בי.

לא אעזור עוד לאף אחד לקבל את רכבו, החלטתי, ועמדתי בכך בקלות יחסית במשך שנים, כי חוץ מסטיב איש לא ביקש ממני לקבל במקומו רכב.

Volvo 264

עלילות הוולבו 264 GL שסטיב השאיר אצלי בתל-אביב למשמורת יכולות לפרנס ספר שלם. שנאה, קנאה ומוות הם רק חלק מגיבורי הסאגה של וולבו זו

שואלים את אדוארד

מיכה דיאמנט: נתקלתי באפליקציה ישראלית לסמארטפון אשר מודיעה על תקלה המופיעה במחשב הרכב. האפליקציה נקראת Engie, והיא חינמית וניתנת להורדה מחנות האפליקציות לאנדרואיד.

לאחר ההרשמה שולחים למשתמש פלאג (חינם) המתחבר לשקע אבחון התקלות ברכב. פלאג זה אמור לשדר לסמארטפון את מספר התקלה שאובחנה ואת תיאור התקלה, וכן לבצע בדיקה ולשדר את תוצאותיה.

הייתי מבקש לשמוע את דעתך בנושא. אם זה משהו שיכול להיות לעזר, אולי הוא יעניין גם קוראים אחרים. אני טרם התנסיתי כי נרשמתי זה עתה והפלאג עדיין לא הגיע אליי (יגיע תוך שבוע).

תשובה: אפליקציה זו היא המצאה מעניינת וכנראה שימושית ביותר. היא אולי לא תזהה תקלות בהיקף של מחשב דיאגנוסטי, אך תעניק בכל זאת לנהג מושג על המתחולל ברכבו.

נזכיר רק את העובדה שעם כל הכבוד לאפליקציה, כמו גם למחשבים קטנים המיועדים לאותה מטרה – מחשבי הרכב עצמם, מתחילת דרכם כמעט, מנסים לשדר אותות מצוקה לנהג. לדוגמה: המחשב של הונדה CRX שלי, שהיא בת 22 כבר, משדר באמצעות דיודות שנדלקות וכבות מידע מפורט למדי על אודות תקלות במנוע, ואף על כשלים במערכת החשמל.

יתרה מכך: לפי מספר ההבהובים של הדיודה – ואף לפי מִקְצָב ההבהוב! – ניתן ללמוד פרטים נוספים על אופי התקלה. די להציץ באינדקס שבספר הרכב כדי לפענח את פשר איתות המצוקה.

אגב, במשך 22 שנות החברותא שהעניקה לי הונדה CRX לא ניצלתי את האפשרות האבחונית המדויקת הזו, משום שיפנית זו פשוט לא התקלקלה.

עופר, ירושלים: יש לנו שני כלי רכב, הונדה אקורד שנת 2006 שנסעה 90 אלף ק"מ וטויוטה קורולה 2010 (גיר אוטומט רגיל) שנסעה 77 אלף ק"מ. שתי המכוניות מטופלות היטב ובמועד, ונוסעות כמו חדשות. אשתי נוהגת כבר כמה שנים בהונדה אקורד בעיר בעיקר, ומדי פעם לאזור המרכז, ובסך הכול עד 10,000 ק"מ בשנה.

עם קבלת סובארו B4 חדשה, אחת מהן תוחלף. מבחינת חוויית הנהיגה בעקיפות, בעליות לירושלים ומחוץ לעיר – ההונדה עדיפה. איזו מכונית מבין השתיים היית ממליץ להשאיר?

תשובה: האמת שלא ידעתי מה לענות לך, ועדיין קשה לי להכריע. לו הייתה ברשותך הטריומף TR3 שצילמת, הייתי עונה מיד "שמור עליה".

עליכם להתמקד בשאלה מה חשוב יותר להשאיר בבית – את המניה הטובה והבטוחה בדמות הטויוטה, או את הונדה אקורד, שמי שיקנה אותה יהיה בר מזל. תהיו מוכרחים להחליט בעצמכם.

אגב, טריומף TR3 כזו קנה רומן פולנסקי כמכונית הראשונה שלו לאחר שעזב את פולין והחל את הקריירה הקולנועית שלו במערב.

Merc S krok 3

Merc S krok

Merc S krok 2

 

קבינט התנינים: לצורך הבידור ניסיתי לחשוב על איזו מכונית הייתי ממליץ למר יצחק תשובה, לוּ הוא היה מעוניין לשמוע את דעתו של תת-המדור "שואלים את אדוארד".

אמנם לא מפסיקה להטריד אותי התעלומה מדוע בעלי היכולת העבריים, קבוצה שהתרחבה מאוד מאז קבלת עצמאותנו, אינם מפרגנים לעצמם מכוניות ספורט אמיתיות מהמדף העילי ביותר – ובכל זאת, לא הייתי מציע למר תשובה את פורשה 918. היא אינה מתאימה לו מכמה סיבות, כולל הצורך בפעלולי התעמלות בכניסה למושב ובהיחלצות ממנו.

במקום האופציה של פורשה הייתי מציע לשואל הנכבד את מרצדס ה"עממית" S קלאס. מרצדס זו אינה גורמת מבטי שנאה כמו רולס-רויס – אך תימסר למר תשובה בגרסה מתוקנת ומשופרת בידי חברת "פריור דיזיין", המתמחה בהכנת רכב לנבחרי המזל.

מה שיאפיין את S קלאס המושקעת, שעברה טיפול שורש אצל החברה הגרמנית הנ"ל, הוא שימוש רב בעור קרוקודילים, מה שאמור להסב לבעלי המכונית הנאה, משום שהוא יחוש כיושב על גופות אויביו.

מודעות פרסומת
2 תגובות
  1. גיל חלמיש permalink

    בעוד אדוארד מהלל את גחמנותם של מכוניות העבר, צריך לזכור תכונה נוספת שיש לגחמנות הזו, והיא הנטיה להרוג את היושבים ברכב… במקרה הגיע אלי קטע מטופ גיר שבו ג'רמי קלרקסון מנסה לרכב על BMW אצילה, והיא מנסה לנקום בו… בסוף הוא עזב אותה לטובת גולף צפויה, משעממת ובטוחה יותר

  2. שי זיק permalink

    אחלה סיפורים יש לך. האם הוצאת ספר זכרונות? תודה. שי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: