Skip to content

ככה זה התחיל

פברואר 5, 2015

רוב הנהגים נמלאים שביעות רצון כאשר המכונית מגישה להם שירות מסור – אך מאחורי ההגה מתיישבים גם רומנטיקנים עקשנים, שאני נמנה עמם. לגבינו, נהיגה היא פנומן השייך לאגף הפסיכולוגיה, ניסיון אסתטי, ספורטיבי ואף מיסטי

הקשרים האישיים שלי עם מנועים, תיבות הילוכים ודיפרנציאלים החלו מיד אחרי שנפלה לידיי פולקסוואגן אמפיביה. כי ודאי שלא ניסיתי לטפח יחס אישי כלפי מכוניתי הראשונה, זוויקאו P-70 (Zwikau), קופסה רבועה עשוית דורופלסט המצוידת במנוע שתי פעימות ושני צילינדרים. דבר לא התקלקל ב-P-70 זו, היא לא דיברה אליי ואני לא סיפרתי לה כלום, עד שנאלצתי למכור אותה ולהישאר זמן-מה בלי מכונית.

רק אחרי מכירתה של P-70 התחלתי בכל זאת להתגעגע אליה. מעט, אבל כואב. הרי מה נשאר לי חוץ מלהתגעגע לגלגלים משלי, לזיכרונות על טיולים חופשיים, לגאווה שבה הייתי זורק את מפתחות המכונית על שולחן הקפיטריה בבית האמנים בלודז', שנקראה "הוֹנוֹרָטְקָה".

באין ברירה, וברוח שפופה, התרגלתי למחשבה שמצב ה"אין אוטו" יימשך אצלי עוד זמן ניכר, כתוצאה מביכה מהעובדה שהאמצעים הכספיים שלי התרוששו עקב מחסום כתיבה שנפל עליי.

אור בפתח הנפילה

דבר לא אותת שמצבי עומד להשתנות, והמהפך הפתאומי נראה כך:

נסעתי ברכבת לקרקוב, בניסיון נואש לשקם את חיי המשפחתיים, אלא שגם הפעם לא הצלחתי לקומם אותם מעפר הסיכויים, כי המשוררת סירבה לדבר על זה.

באותה הזדמנות החלטתי לבקר שוב בבית העלמין היהודי העתיק של קרקוב, רֶמוּ, שבעקבות ביקורי הראשון בו כתבתי עליו את השיר "בית העלמין רמו", אשר פורסם בוורשה בעמוד השער של השבועון "כיוונים", ואחר כך גם תסריט, אשר נקנה על ידי אולפן הסרטות.

כדי להמשיך בהכנות לסרט נפגשתי עם חבר צלם, אנטוני נוּזִ'ינְסְקִי, בבית הכנסת הנטוש מאדם אשר שוכן בסמוך לבית העלמין. סיכמנו על זוויות צילום, וסקרנו שוב את המדרגות שמהן תרד בסרט השחקנית יוֹלָה בּוֹגְדָל, נערה משום מקום, לפני שהיא קוראת "טאטע" ונעלמת.

אמפיביה בתפקיד סוס

חברי הצלם נוז'ינסקי היה גאה במכוניתו החדשה, סקודה סְפָּרְטָק, ורצה שאכיר אותה. לשם כך יצאנו מהעיר, ובצדו של איזה כביש נתקלנו במחזה מרתק: ראינו כפרי מעבד את האדמה באמצעות פולקסוואגן אמפיביה צבאית קטנה, עדיין בצבעי הוורמאכט.

אמפיביה זו התגלגלה בהילוך ראשון, שפכה עשן כחול מהמפלט, השתעלה וכחכחה בעודה סוחבת אחריה, כמו סוס, מַתְחֵחָה, שהכפרי אחז בה לבל תתרומם. והנה, בדיוק כאשר עצרנו כדי לעקוב אחר המראה הבלתי שגרתי, עצרה גם אמפיביה. הכפרי עזב את המתחחה, הרים את מכסה תא המנוע של אמפיביה, ירק לתוכו בכעס והחל להעניש את הרכב בבעיטות.

חייכנו והמשכנו לנסוע, אך אחרי כמה מאות מטרים ביקשתי מאנטוני לחזור.

חזרנו. הכפרי עמד עדיין באוזלת יד לצד אמפיביה. פניתי אליו בהצעת קנייה. "אתה מוכר אותה?", שאלתי את האיש כפי שכעבור חמישים שנה עוברי אורח ישאלו אותי ברמזורי תל-אביב לגבי אלפא 33 הקשישה שלי.

איטית כמו מלפפון ים

כעבור שעה בערך ישבתי כבר באמפיביה, שרכשתי בפרוטות ובהשתתפותו הנדיבה של נוז'ינסקי. אחרי ניסיונות רבים הצלחנו להתניע אותה, ונסעתי בה לכיוון ביתי בלודז'.

תחילה ליווה אותי אנטוני, עד שנמאס לו מהנסיעה האיטית אחרי אמפיביה הזוחלת, והוא ברח באמתלה שהמנוע של סקודה התחמם. "תגיע בשלום!", צעק מחלון הספרטק, ביצע פרסה ונעלם.

נשארתי לבד על הכביש עם אמפיביה, והתפללתי שהיא לא תיתקע בדרך הארוכה המצפה לנו.

שיחות מוטיבציה

אמפיביה הייתה עמוסה באוסף חלקים שמצאנו בצריף של החקלאי: בלוק מנוע חלופי, ערמת צילינדרים, שסתומים ובוכנות, קופסאות פח מלאות כלים וברגים. תחת כל זה, אמפיביה שלי, ישובה על קפיצים, זזה קדימה אך בקושי.

150 הקילומטרים הביתה לקחו כמה שעות, שבמהלכן עצרתי לא מעט פעמים והפצרתי באמפיביה להמשיך. "הפנסים שלך לא עובדים", האשמתי אותה, "מוכרחים להגיע לפני החושך".

הגענו ללודז' והלכנו לישון. אני במיטתי, ואמפיביה ברחוב, מול הבית. בבוקר התחלתי להעביר לדירה את כל הברזלים החלודים שהבאתי מהכפרי, ואמפיביה, המשוחררת מהמשקל הרב שתחתיו נאנקה, התחילה ממש לחייך אליי.

amfibia vw mashot amfibia vw 3a Frankreich, Offiziere in Schwimmkübel amfibia vw christopher

לא מוכנה לשחות: לפני כמה שנים קיבלתי מייל מיאצק נוּזִ'ינְסְקִי, תושב לונדון. "אדוני הנכבד. אני האחיין של אנטוני נוז'ינסקי, ואני זוכר אותך מכפר הנופש יָסְטָרְנְיָה. הייתי אז בן שש. אני זוכר איך אתה נכנסת לים באמפיביה הגרמנית. לא מזמן ראיתי בטלוויזיה סרט שלך, 'בית העלמין רֶמוּ'. אני זוכר שדוד שלי, אנטוני (טוֹשֶק), סיפר על סרט זה שהצנזורה לא רצתה לשחררו. עכשיו הזמנים השתנו, והוא מוקרן גם בטלוויזיה הפולנית. אני, מ-1981, חי בלונדון. אשמח לשמוח ממך. בברכה, יאצק".

עניתי ליאצק שאכיר אותו בשמחה, דרך הסקייפ או שניפגש בהזדמנות. הוספתי שאכן ניסיתי לבחון את כישרון השחייה של אמפיביה בים הבאלטי, אך היא סירבה וטבעה כי היה לה חור ברצפה, תחת המנוע. אנשים טובים משו אותנו מהמים – תחילה את הקברניט (אותי), ואחר כך, במאמץ רב, גם את אמפיביה. במשך שעה אהובתי עברה ייבוש בשמש, לא כעסה על הניסיון המטופש, וחזרה לתפקד

מדיניות הטיהורים שלי

"שמעי נא, גברתי", פניתי אל האמפיביה. "אין לי טינה נגדך בגלל מוצאך הגרמני והעבר הצבאי שלך בשירותה של חבורת רוצחים, כי לפי השקפתי, מכוניות אינן נושאות באחריות על מעלליו של הרוע האנושי".

"גם מכוניתי הקודמת, זוויקאו P-70", המשכתי בווידוי, "נולדה בגרמניה המזרחית, שם הסתובבו חופשי רוצחי היהודים, ולא רחשתי כלפיה שנאה. P-70 עבדה להנאתו של ניצול השואה, וגם את תעשי זאת, אחרי שאנו נטפל בך כראוי. אך קודם נלמד איך עושים את זה".

אוטו-דידקט

ביקרתי רגלית בכל שלושת מוסכי פולקסוואגן בעיר. מצאתי אנשים טובים, מבוגרים, שסיפרו לי איך מחדשים את מנוע הבוקסר, וראיתי איך הם עושים את זה ומהו תפקידו של כל חלק. התבוננתי איך מפרקים את המנוע ואיך מחליפים חלקים שאינם ראויים להישאר. למדתי גם שכאשר אתה עובד ברחוב, אין להוציא את המנוע החוצה אלא מוטב לטפל בו בעודו מורכב.

קודם יש לבדוק את יחס הדחיסה בצילינדרים, הסבירו לי מכונאים, והשאילו לי שעון שאת צינורו מבריגים במקום פלאג. "אם תגלה יחס דחיסה נמוך, שפוך לצילינדרים קצת שמן ובדוק שוב. אם היחס לא יעלה, סימן שלא הבוכנות אשמות בבריחת הקומפרסיה אלא השסתומים", השכילוני.

ואז זה בא לי

את הידע שקוששתי פניתי ליישם ב"מוסך המדרכה" המאולתר שלי. התחלתי לעבוד על אמפיביה, לפרק חלקים, לנקות אותם בדלק, להרכיב חזרה, ולכוון את האלקטרודות של המצתים ל-0.8 מ"מ. היה זה טיפול עדין מדי, שלא עזר. אמפיביה גססה מולי, וניצבתי חסר אונים. ודווקא אז, זה בא לי במכה: התחלתי להתייחס אליה כאל בת משפחה חולה.

ניסיתי להבין את סודות המאייד, פירקתי צילינדרים, החלפתי טבעות ובוכנות, ובמשך שעות שפשפתי את קני השסתומים.

לקח שבוע ועוד שבוע, עד שאמפיביה פצחה בחיים חדשים. הכפרי שמכר לי אותה היה מתפלץ, לו היה רואה ושומע את המנוע המתניע בהתלהבות.

בדידותך היא לי צו אחווה

ודאי שהנסיעה הראשונה באמפיביה המחודשת הייתה אל קפיטריית האמנים. בהגיעי, זרקתי על השולחן בנון-שלנטיות את המפתחות שלה. "איזו מכונית קנית?", התעניין רומן פולנסקי, שבדיוק חזר מפאריס עם אשתו השחקנית ברברה קְפִיאָטְקוֹבְסְקָה ועם רנו דוּפין.

"פולקסוואגן", עניתי בגאווה, וחבריי יצאו לרחוב לראות פולקסוואגן וראו אמפיביה, קשורה בשרשרת לפנס רחוב. האמת שהיא לא נראתה מי יודע מה, כי ניסיתי לצבוע אותה במכחול והצבע נגמר לי באמצע הצביעה, וגג הברזנט היה קרוע עדיין. אכזבה פשטה בפניהם של חבריי. זיהיתי זלזול דק גם אצל אלו שברשותם היו רק טוסטוסים או כרטיסים חודשיים לאוטובוס.

בניסיון נואש להעלות את קרנה של בת טיפוחיי הוספתי קריינות ש"אמפיביה זו תוכננה על ידי פרדיננד פורשה", אך חבריי לא הגיבו, חזרו לקפיטריה והביטו בי ברחמים.

והנה, דווקא ברגע מביך-כה זה, נמלאתי פתאום הזדהות עמוקה עם אמפיביה שלי. חשתי כאילו הייתי קשור בעבותות של קרבה אל גופה ונפשה – כפי שבהמשך הייתי חלק בלתי נפרד מב-מ-וו 700 CS קופה, וכפי שהיה ממד סימביוטי ביני ובין מוריס מיני קופר, שהבאתי מלונדון במטרה להיות אלוף פולין בראלי, מה שלא קרה. גם רנו R8 גורדיני המטורפת שקיבלתי ממחלקת הספורט של רנו הייתה חלק ממני.

אמבטיה של תשומת לב

אחר כך הגיע הקיץ, ובמהירות מרבית של 80 קמ"ש נסענו, אני וחברה שהזמנתי, אל הים הבאלטי. עברנו באמפיביה מעל 650 קילומטרים כדי להגיע אל כפר הנופש האופנתי יָסְטָרְנְיָה, מקום מפגש של אמנים השוכן לחוף הים. טיילנו ברחובות הכפר כאשר אמפיביה הולכת לצדנו כמו כלב, קשורה ברצועה – כשהיא מגרגרת בסיבובי סרק בהילוך הראשון, והרֶדוּקְטוֹר מוריד 50 אחוזים ממהירותה.

האמבטיה שלנו משכה סקרנות. הנוכחים, ידוענים מוורשה ברובם, הסתכלו רק עליה, ולאו דווקא על NSU ספורט פרינץ האדומה והמבריקה של קולגה גוי, צ'לסב קוּזְלוֹבְסְקִי. אומלל זה מת מקנאה למראה דוגמניות הצמרת המתיישבות על הגלגל הרזרבי בחרטומה של אמפיביה. כדי לרומם את רוחו – אך גם לצורך הבידור ובמסגרת נִקְמָתִי בגרמנים – עשיתי ממנו יהודי.

NSU sport prinz

NSU ספורט פרינץ של קוזלובסקי. כפר הנופש הפולני יסטרניה, 1960

הגיור הצליח מעל המשוער

עוד בכפר הנופש יסטרניה חתמתי על מסמך המאשר כי קוזלובסקי זה, הגוי כולו ועוד איך גוי, הן בסגנון הדיבור והן בסגנון החיים, היה איתי במחנה ריכוז ליהודים (מקום שלא הייתי בו בוודאי).

קוזלובסקי, יהודי מוצהר כבר, ניצל את האישור שלי עד תום. הוא ברח מפולין, שבה הוא נרדף על ידי מס הכנסה, נסע לברלין, הפך איש עסקים גרמני מכובד, והתחתן עם בת עשירים, אינגריד, אישה יפה ואינטליגנטית. הוריה של אינגריד שמחו בחתן היהודי, אשר כניסתו למשפחה מוחקת כביכול את עברם הפשיסטי. קוזלובסקי החדש, בגלגולו היהודי, היה למיליונר, למד יידיש מחבריו החדשים, ואף כמעט התמנה כראש קהילת יהודי גרמניה במקומו של איגנץ בּוּבִּיס.

הנה כי כן, גם קוזלובסקי חייב לא מעט לאמפיביה. היסטוריה.

תיקון אח"מים

עזבנו את כפר הנופש הצפוני וחזרנו באמפיביה אל לודז'. בדרך, בתוך איזו עיר שחלפנו דרכה, נשברה לנו צירייה. התייעצנו עם נהג מונית מקומי מה אפשר לעשות, והוא התגלגל מצחוק. "אתם עומדים על יד המפעל היחידי בפולין", אמר, "שיכול לייצר בשבילכם את החלק, כי הם עושים כל מיני מוטות ודריישאפטים למסוקים. קנה ליטר וודקה", המליץ לי, "ולך אליהם".

כך עשיתי. חיכינו שעתיים, והפועלים חרטו בעבורנו צירייה חדשה, ואף הרכיבו אותה באמפיביה.

מכרתי את התרפיסטית שלי

אחר כך היה חורף, ולא היה לי איפה לשמור את אמפיביה, שהתכסתה כולה שלג. ואז פנה אליי איזה מהנדס מהפוליטכניקה, שזה הטכניון של לודז', בהצעה כספית נאה. לא עמדתי בפיתוי, ומסרתי לו את אמפיביה.

"היא תהיה בידיים טובות", הבטיח האיש.

"מגיע לה", עניתי, "כי בזכותה עבר לי מחסום הכתיבה".

"היה לך דבר כזה?", הופתע המהנדס והביט בי ארוכות.

"אכן היה, והלך. אלוהים ישמור", אמרתי.

וזו הייתה אמת, כי בזכות התרפיה הפסיכולוגית שקיבלתי מאמפיביה התחלתי להתפרנס שוב מכתיבה כהוגן – מה שאִפְשֶר לי לעקור חזרה לוורשה, לקנות ב-מ-וו 700 CS קופה ולהתחיל להשתתף איתה בראלי.

ניפגש בחינגת הנפשות

רק קומץ אמפיביות מדגם 166, כמו זה שהיה לי, שרדו את שבעים השנים שעברו מאז ייצורן. אמנם בשנים 1942-1944 הגרמנים ייצרו 14,276 אמפיביות כאלה, אך את רובן הם השאירו מרוסקות בשטחי המלחמה ברוסיה.

בכל אופן, אני חייב לאמבטיה ניידת זו הרבה יותר מכפי שהיא חייבת לי. היכן שאת לא נמצאת כיום, קבלי ממני ד"ש חמה, פולקסוואגן אמפיביה Schwimmwagen שלי, בעלת 25 כ"ס המופקים מנפח של 1,131 סמ"ק. אנו עוד ניפגש שם, היכן שנפגשות כל הנפשות השייכות לבני אדם, נפשות של בעלי חיים, ובוודאי גם הנפשות של חברותינו המכוניות.

טיפ טיפה

לפי מחקר שבוצע באירופה, 80 (!) אחוזים מהנהגים נבהלים ומפסיקים לבלום כאשר הלחיצה על דוושת הבלם גורמת רעידות ורעשים – שהם בסך הכול הוכחה לכך שמערכת ABS, המונעת נעילת גלגלים, פועלת במכוניתם כראוי. באין ידע על כך, הנהגים אחוזי הפחד מפסיקים מיד לבלום, ומבצעים התנגשויות שהיו נמנעות מהם, לו היו ממשיכים ללחוץ בחוזקה על הדוושה ה"משתוללת".

כדי להתמודד עם תופעה זו, מכוניות מודרניות צוידו במערכת BAS (Brake Assist System), המגבירה את כוח הלחיצה על הדוושה.זהו פטנט חיובי בהחלט, אך מומלץ לא לשכוח ש-BAS עלולה גם לגרום לחבטה מאחור – שהרי מערכת זו מפתיעה את הנהגים הנוסעים אחרינו, שלא ציפו לבלימה שלנו, הפתאומית והחזקה שלא לצורך.

שואלים את אדוארד

אלי ובתיה: אנחנו בני שישים. מחפשים מכונית קטנה לנסיעות בתוך העיר, שצריכת הדלק שלה נמוכה ויש לה גיר אוטומטי. הדבר הכי הכי חשוב – בעלי גבוה, והוא צריך מקום לרגליים. כמו כן אנחנו רוצים דגם שאינו מלפני שנת 2010.

עכשיו יש לנו מאזדה פרמסי שנת 2001, והיא זוללת דלק. הציעו לנו סוזוקי xl. מה דעתך? נשמח לרעיונות נוספים. אגב, ברשותנו 60-70 אלף שקלים.

תשובה: בגלל ניסיוני החיובי עם סוזוקי אני בעד בנות הפירמה. כדאי אולי שתבדקו את האופציה של סוזוקי SX4. אם זיכרוני אינו מטעה אותי, דגם זה נוח גם לאנשים גבוהים, אך כדאי לוודא זאת.

ישי: ברשותי אופל קורסה שנת 2011 אוטומטית. כל הזמן אני שומע רעש חזק של תקתוקים משסתום הקניסטר. בשני מוסכים שביקרתי בהם, ולאחר החלפת שסתום, נאמר לי כי אין מה לעשות בעניין ועליי להתרגל לרעש… האם אכן כך הדבר?

תשובה: אין לי מושג אם באופל קורסה שלך שסתום הקניסטר המתקתק מותקן בצמוד למנוע, או שכמו במכוניות לא מעטות הוא הוגלה אל סביבת הגלגל השמאלי. כך או אחרת, במקום לשבור את הראש אפשר פשוט לסדר לקניסטר "בגד" כלשהו שישתיק אותו, חלקית לפחות, כדי שהוא יטריד באופן מתון יותר ולא יפריע בהקשבה לרעשים אחרים, מהמנוע ומהשלדה.

ויש דרך התמודדות נוספת, מקורית, אם כי גסת רוח במקצת: לשנות את כל מאזן הכוחות סביב שסתום הקניסטר, ולמעשה לוותר כליל על עזרתו הנדיבה. וכך יתבצע המעקף החצוף: במקום לשלוח את אדי הדלק אל סעפת היניקה, כפי שעושה השסתום, מסדרים צינור המוביל את עודפי הדלק היישר אל המכל. כך זה עבד במכוניות ותיקות שיצאו מפסי הייצור לפני עידן האקולוגיה.

רועי: אני מחפש לקנות רכב יד שנייה עד 40 אלף שקלים. נסיעותינו לא יהיו רבות ועל בסיס יומי, והן ייערכו גם בעיר וגם מחוצה לה.

אני ממש לא מבין ברכב, ושמעתי מחברים על ארבעה דגמים אפשריים: טויוטה יאריס (מודל 2005 בערך נמצא בתקציב, לפי "יד 2"), סוזוקי סוויפט (מודל 2008 בערך נמצא בתקציב, לפי "יד 2"), סקודה פאביה ודייהטסו סיריון.

מה דעתך? האם כדאי לקנות ממקום אחר ולא מ"יד 2"?

תשובה: חבריך צודקים. למומלצות שלהם אפשר להוסיף את סיאט איביזה ופולקסוואגן פולו, אך לא פה קבור הכלב. העיקר הוא לחפש מכונית מידיים טובות, שטופלה כראוי ועל כן אינה דורשת קיתון של השקעות. הטוב ביותר הוא לקנות מכונית מבעלים שנוסע עם פתק מכירה צמוד לשמשה.

מודעות פרסומת
6 תגובות
  1. אדוארד, לפני 30 שנה כתבת על האמפיביה ב"טורבו" אבל המפעל היה של אופניים, מה עם השריפה שניסית לכבות עם חול שגרם יותר נזק מהשריפה עצמה, ועל האמן שאיבד את המשקפיים היקרות בים וריסק את שעון הפטאק באותה נסיעה ?

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    אמפביות אמיתיות ששרדו את צליחת אוקיינוס השנים , עושות רושם של מכונות עבירות חסונות ומהונדסות היטב …

    " פרינצצה" אמיתית …NSU פרינץ " קופה" שאותרה ושופצה בארץ …יפה ששיתפו אותנו ביוטיוב בתהליך שבהחלט נראה אתגרי ומייגע :

    פעם להגיד שברשותך B.M.W מסידרה 700 אפילו SC לאוו דווקא מייד תייג אותך אוטומטית כחבר במועדון האוליגרכים או מממשי האקזיט …

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    חדשנות וקוץ בה , איזכור הפרינץ NSU בפוסט החזיר את כונן הזיכרון הקשיח אצלי לאחת מהאכזבות המוטוריות הגדולות בתולדות תעשיית הרכב :
    NSU הציגה בשנת 1965 את ה- RO-80 , המכונית הגדולה הראשונה והיחידה של היצרן הצנוע , הדגם הסופר חדשני לימיו פותח בתקציב עצום והציע חדשנות רבה אשר הקדימה בהרבה את התקופה , עיצוב אוירונידאמי זורם , שטח חלונות גדול, רמת בטיחות גבוהה , הנעה קדמית , מנוע וואנקאל-רוטורי ועוד פיתוחים רבים כפי שניתן להתרשם מהסרטונים המצורפים.

    לצערם של רבים כולל רוכשי המכוניות המאוכזבים הלא מעטים גם בארץ המנועים הרוטוריים לא שרדו אפילו את תקופת האחריות , מנועים רבים הוחלפו ופגעו במוניטין הדגם עד כדי הצעתו בשוק היד השנייה במחירים שהיו מעליבים סוסיתות .

    לראשונה משרד התחבורה בארץ אישר החלפת מנוע למנוע מתוצרת יצרנים אחרים , לרוב למנועי סובארו אשר התאימו לתצורת תא המנוע השטוח שעטף את הוואנקאל .

  4. אדוארד עוד לא סיפר על המגהץ לחימום בלוק ה CS 700 שהביא למוסכניק שלו

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    הספד ה- P70 בראש הפוסט מזכיר לי כי בעיתוי מקרי בדיוק לפני ימים ספורים ביקר אצלינו וייתכן ועדיין מתהלך בינינו כאן היום הבימאי והמוזיקאי אמיר קוסטריצה , מי שצפה בסרטו האלמותי " חתול שחור חתול לבן " וודאי זוכר את הסצנה בה חזיר נוגס במכונית , ובכן זו מכונית " טראבנאט " מזרח גרמנית שנבראה מחלצי ה- P70 …

    הטראבנט מככבת בקטע האחרון בסרטון המצורף להלן בוא היא נאכלת ע"י חזיר (אפילו לא חזיר בר ) …מעיין סוסיתא בלקנית …

    עם נפילת החומה ואיחוד הגרמניות הפכה הטראבאנט ( ויש הכינוה " טראבי ") לאייקון מוטורי – למכונית פולחן שזכתה לשלל שידרוגים גירסאות וגוונים , מעיין " HOT – ROAD " גלובל אירופאית , נראה לי שה – P70 יכלה הייתה להוות פלטפורמה מגניבה לא פחות אילו שרדו ממנה קצת יותר …

    P70 מקורית וסטנדרטית משהו , שנראית היום מגניבה במיוחד על רקע המכוניות המודרניות …

    טראבנט ( טראבי ) משופרה , אחת מיני רבות מאוד …

  6. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    " וגר TTS עם COOPER ו- ABARTH עם GORDINI ירבץ " …

    זכורה לי NSU פרינץ TTS משופצת להפליא מהארץ עם דאגה לכל הפרטים הקטנים והייחודיים של הדגם , בהחלט יצירה נדירה מיוחדת במינה בין שלל דגמי הפרינץ 1000 וה- 1200 הסטנדארטיות הדי נפוצות בזמנו שוותיקי הפז"מ וודאי זוכרים ומוכירים כבת משפחה מקרבה זו או אחרת …

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: