Skip to content

לישון עם חומר נפץ

פברואר 18, 2015

אסור לי לחזור לכמה מאות משפטים השמורים בתיקי קרטון ישנים, אל אלפי המילים שכתבתי פעם ולא פרסמתי

רק באיחור הבנתי שאסור לי לגעת בחומר הנפץ הזה, ברגע שבו, בטעות איומה, הוצאתי ממגרה דף נייר וקראתי את תוכנו. זהו סָפֵק פֶּרֶק קשה באיזה יומן שכתבתי ולא המשכתי, ספק סיפור קצר, המתאר בדייקנות פרוטוקולית את הפרדה האחרונה מכלבי בוני.

אותו כלב רב-גזעי שלקחנו יחד איתנו מתל-אביב מבלי לקבל את הסכמתו, והבאנו לפולין בתחילת שנות התשעים. היה זה כאשר עזבנו את ביתנו ברחוב הירקון מס' 162 מתוך רצון לקחת פסק זמן, לרגע או לתמיד.

נטישה בריבוע

לפני אותה נסיעה או בריחה נפרדתי בלב כבד מהרביעייה החונה למרגלות הבית, מול כיכר אתרים: שלישיית הלנצ'יות הגזעיות שלי, ואלפא אחת, 33 תלתן ירוק, שעברה ב-85' שיפורים מאל"ף עד ת"ו לכבוד השתתפותה בראלי קרוס אשקלון. אחרי הופעתה על המסלול חזרה אלפא לכביש – צבועה מחדש ומחופשת למשפחתית רגילה, מוכנה ומזומנה לשרת את השחקן-בדרן וילוז'ני.

פגישה לאין קץ

היום אני פוגש את המכוניות שהיו שלי לא רק בזיכרוני אלא גם – ובעצם, בעיקר – בסרטונים, שקוראים יקרים לי, נפלאים, מוציאים בעדינות מהרשת ומכבדים בהם את הבלוג 'מכונית הנפש'.

בזכותם, אני פוגש שוב ושוב את פולביה HF ראלי 1.6 שלי, שנפלה על ידיים טובות דווקא, וגם את פולביה 1.3 קופה ופולביה זאגאטו האדומה, העומדות כיום במוזיאון בתפן.

הבטחה בלתי מציאותית

הבטחתי לבוני, כאשר הוא התיישב איתנו במטוס אל-על, שאני עוד אקח אותו חזרה לתל-אביב, אל עיר היהודים החמה, השקועה בשמש עד ארכובותיה. כאשר תחזור איתי, הבטחתי, נסתובב בכיכר אתרים, שאתה מכיר בה כל אבן וכל מדרגה היורדת לים.

אנו עוד נתיישב בקפיטריית 'טרמינל' שבפינת הרחוב, או שנלך לרחוץ בים, וכך יוכל בוני לברוח שוב ליפו לאורך קו החוף הרטוב – מה שהוא אהב לעשות כדי לסובב את ראשו ולהציץ בי, הרץ אחריו חסר אונים עם רצועה, מבקש לשווא שיעצור.

אלא שבמקום להחזיר את כלבי ארצה, כפי שהבטחתי לגוש הפרווה היקר, אני הוא שקברתי אותו בעצמי בְּאדמה עוינת, אי-שם בסוף הסתיו, בגינה המחכה לשלג, סגור בקופסת קרטון. גופו של בוני שלי, שחדל לפעום, היה מכוסה בשמיכה שאהב, וראשו היה מונח על הכרית שלו.

דיו כחול, עמוק

כתבתי את זה על דף נייר ועט נובע מונבלאן, השמור אצלי למטרות מיוחדות. עט כזה בדיוק היה לאמא שלי בגטו, ואני מרגיש כאילו זה ממש אותו עט נובע, אשר אבא קנה לאמי לפני מלחמת העולם השנייה.

אבל יודע שזה לא, שהרי את המונבלאן שלי קניתי בחנות עטים בגיברלטר כדי לכתוב ספר. שלא כתבתי.

ואחר כך, רק בגלל בוני, כתבתי בדיו כחול זה שהאדמה הזרה בגינה שלנו הייתה נוּקְשָת כפור איום ונורא, ולא הניחה לחפור בתוכה מקום לכלבי, כאילו לא רצתה לקבל אותו לתוכה.

אמשיך בגילוי נאות. מכיוון שהתרגלתי לספר רק לבוני על מה אני כותב ועל מה אינני כותב בגלל סיבות שונות, סודיות ביותר, כלב זה היה הדמות היחידה סביבי שידעה דברים. בהתאם למצב הנ"ל הפך הכלב המסכן – לא גדול, טוב לב ולבוש פרוות שחור-לבן – בנק הסודות שלי.

mont blanc 3

היום הנורא ההוא

"עם כלבים זה נגמר תמיד רע ומר", אמרתי לרופאת החיות שהגיעה לביתנו לבקר שוב את בוני החולה. הבאתי לה כוס וודקה, ועוד כוס בשבילי, והאישה נתנה לבוני זריקה, כי הסרטן לא הרשה לו להמשיך לחיות איתנו בבית הקיץ, אשר מרוב נסיבות הפך לבית היחידי שלו ושלנו.

באחוזה כפרית צנועה זו התיידד בוני עם חתולה שקיבלנו יחד עם הבית, יצא למסעות רחרוחים בגינה הפרועה, רחבת המידות, אשר כולה שלו, וכאשר התחשק לו – היה נוסע איתי בהונדה המשוגעת, ומחלונה הוא נבח בעברית על הגויים העוברים ושבים.

"תלמד פולנית", ביקשתי את בוני, כי לא רציתי שבעלי הבתים הסמוכים יתעניינו באיזו שפה אני מדבר אל כלבי השובב ומעדכן אותו בכל דבר שקורה.

למי יהיה אכפת

עוד בתל-אביב היה בוני הראשון ששמע ממני על גורלו של הירחון "קוואטרו", כאשר חזרתי הביתה והתיישבתי בחושך וגם המקטרת לא עזרה לי. הוא הגיע אליי בכשכוש זנב, ואני אמרתי לו – "דע לך שאתה כבר לא כלב של עורך של ירחון מוטורי המודפס על נייר כרומו".

בוני הרכין את ראשו, כמבין לצערי, ואני שיתפתי אותו בתחזית שלפיה יושבי המרחב הציוני – המצוידים כעת במסכות גז, ויושבים מאחורי זגוגיות מחוזקות במסקינג טייפ ועם סמרטוטים רטובים תחובים בחריצי הדלתות – לא ירגישו אולי שמגזין "קוואטרו" שלנו איננו עוד.

ראיתי שהוא מקשיב והפלגתי אל תחזית רב-שנתית: "בעלי הרכב אדישים אולי לגורלו של 'קוואטרו', אבל המכוניות יסבלו מסגירתו, כי אחרי מלחמת המפרץ הרחוקה, שטיליה הגיעו עד תל-אביב, לא יכתבו על לבן ועל נפשן הראל ברוידא, אוהד פרנס ועוד כתבים מוכשרים אחרים, מהארץ ומחו"ל – אשר יוסי שדה, בעליו האמיץ של הירחון, ואני, שותפו, הצלחנו לגייס ל'קוואטרו'. גם ספק רב אם אחרי מותו של הירחון שלנו, מישהו בארצנו ייקח את המכוניות למבחן סלאלום. ואם ייקח, הוא בטח לא יהיה נהג מעולה כמו רם לנדס, רמי שוכטוביץ' ורוני סמדרסמן".

boni2

חיים של כלב: לבוני לא היה יבואן כלבים המוביל את המדיה ברצועה קצרה. לכלבי לא היו גם כתבי חצר, אפילו טיפשים, המוכרים את נפשותיהם תמורת עצם מהשולחן של אדוניהם, ברוני היבוא. ורק אני צילמתי אותו, כשהוא עוד היה איתנו, וגם כתבתי עליו, ובזכותו גם על עצמי, כאשר הוא לא היה כבר מסוגל לשפוט אם סיפרתי עליו ועלינו אמת. לבוני היו חיים של כלב משפחה, ואנו חייכנו בהשפעתו, עד שהלך.

בריחה מהעיר הבוערת

לא פרסמתי ולא אפרסם את הטקסט המקורי על הפרדה מבוני, המגולל אותה דקה אחר דקה.

גם לא אספר מה כתבתי על חודש אוגוסט 44' האכזרי, שבו ברחנו מוורשה עם פרוץ המרד הטרגי נגד הכובשים הגרמנים. ברצוני להוריד את המסך על כל הזיכרונות לגבי חודש זה, המתחילים ברגע שבו הקייאק שלנו, אשר סחבתי מהמקום להשכרת סירות שבו עבדתי, חתר לאורך נהר הוויסלה והגיע לצד השני של המים הזורמים. מכרנו את הקייאק בפרוטות והצטרפנו – אמא שלי, אחותי ואני – אל ריצת ההמון, אל שורות הגויים הבורחים, שהיו עייפים כמותנו ורעבים כמותנו.

ברחנו בלי כלום זולת בגדי קיץ לעורנו, צועדים בטור ארוך העובר דרך שדה חיטה. היינו חלק מתושבי העיר הגדולה המנסים להתרחק מהעשן השחור המפחיד, ומרעש היריות, המפחיד עוד יותר, אשר בקעו מן המרד הפולני הנואש.

תמונה זו של נחיל אדם המפלס את דרכו בין שיבולים דוקרניות מלוּוָה בפסקול, כי הגויים הבורחים נשאו תפילות המבקשות את עזרתה של מריה הקדושה. הם התפללו באותו טקסט נוצרי שגם אנחנו – אחותי אירנה, אמא שלי ואני, היהודים היחידים בתוך המון הנמלטים מוורשה – ידענו על-פה כל מילה בו, כי למדנו את מילות התפילה עוד בגטו, לפני שעברנו אל הצד הארי של ורשה.

זהו טקסט החוזר על עצמו ברצף מונוטוני, כמין מנטרה אינסופית, בפנייה נרגשת למריה. "שמעי אותנו, הנוטה חסד אל בני האדם. שמא בכי היתומים יפקח את לבך הרחום. המגורשים של אווה קוראים אלייך לרחם עלינו. רחמי עלינו, לבל נהיה נעים ונדים", התפללו הגויים הבוכים, שחיפשו בכפרים הפולניים מקום לינה או אוכל כלשהו, ולוּ כוס מים.

ואנו היינו ביניהם וסבלנו כמותם, כי הכפריים לא אהבו את תושבי העיר ולא מיהרו להגיש להם עזרה.

בין הכפרים

אמא שלנו הלכה ונחלשה, ואנו ניסינו לתמוך בה כדי שתוכל ללכת, עד שלא יכלה עוד. וזה הזיכרון הכי קשה שנותר לי עד עתה, ואולי גם הלאה מכך. ודאי שאפילו לרגע אחד לא שקלתי לשלב את תמונה נוראית זו בסִרטי "שועל הכסף של פליציה ט'". פחדתי שהניסיון לשחזר את הרגעים שקרו אחר כך יעורר את זיכרונה של אחותי אירנה.

לא ידעתי שאחותי תעזוב את העולם הקטן שלה, את הציורים שלה ואת האנשים, המסכנים יותר ממנה, ואת החיות שהיא דאגה להן, ותלך לדרכה לפני שסִרטי יעבור את כל מדורי הגיהנום שלו ויזכה להיות מוקרן.

אפילוג

אני לא פותח את המגרה הארורה, אך לא מפסיק לחשוב מה יהא גורלה. האם יהיה לי די כוח לשרוף אותה, על כל תכולתה, או שעליי להסכין עם האפשרות שהיא עוד תחגוג שחרור מהשמירה הקפדנית שלי ותחשוף את סודותיה, ואף תמסור אותם למאגר הייסורים הכללי.

טיפ טיפה: סוזוקי ויטארה 2005

במקום להמשיך את המסורת של גרנד ויטארה, מה שנראָה טבעי, סוזוקי הפתיעה את השוק עם ויטארה חדשה שכבר אינה גרנד וגם אינה שאפתנית לגבי נהיגת שטח כפי שהייתה מאז 1988, מה שחיפשו בה חסידי הרפתקאות ג'יפיות.

סוזוקי ויטארה בגרסתה הנוכחית, 2015, ריככה את אופייה הוויטארי שאליו התרגלנו, והחליטה להתחרות בכל נבחרת הקרוסאוברים האופנתיים, הקומפקטיים והמפנקים כביכול, כמו קיה סול (Soul), פיז'ו 2008 או רנו קאפטור. לאיזה מהם יש הנעה 4X4 כמו לוויטארה? לאף אחד. וזהו הרי פרט חשוב לבוחרים בוויטארה החדשה, לאלו שרוצים או צריכים מכונית ארוכה יותר רק במעט מארבעה מטרים, בעלת מרחב פנימי רחב לחמישה נוסעים, ראות טובה לנהג, גישה נוחה לתא המטען והנעה לכל ארבעת הגלגלים. ויטארה מספקת את הפרופיל הזה. היא לא פוחדת ממדרכות גבוהות וממהמורות האטה.

Vitara 2015 Paris Show Vitara 2015 panel

כמו בדגמים אחרים של סוזוקי, גם בוויטארה היצרן היפני לא נסחף לשיטת הדאון-סייזינג, הכופה על המנוע נפח מוקטן וחיזוקו במערכת טורבו. לשמחת הקונים הנרתעים עדיין מהמודרניות, שאינה מבטיחה למנועים האקולוגיים חיים ארוכים – צוידה ויטארה בשני מנועים שהכרנו ב-SX4 בתצורת S-cross (הנקרא אצלנו קרוסאובר): מנוע VVT 1.6 המייצר 120 כ"ס, ומנוע דיזל DDIS, אף הוא בנפח 1.6 ובעל 120 כ"ס – אלא שלמנוע זה מומנט מרשים, 320 Nm. מנוע הבנזין של ויטארה יכול לשתף פעולה עם גיר ידני או גיר אוטומטי בעל שישה הילוכים, ואילו הדיזל מצויד רק בגיר ידני.

בכל צירוף של מנוע-תיבת הילוכים, הנהג של סוזוקי ויטארה נהנה מאפשרות לבחור בין הנעה קדמית ובין אופציית ALLGRIP, המסובבת את כל ארבעת הגלגלים.

סוזוקי אינה מסתפקת בהצגת ראווה של ויטארה החדשה בתערוכת ז'נבה במארס הקרוב, אלא התחילה כבר לשווק באירופה את הגרסה הבסיסית של ויטארה, VVT 1.6 בהנעה 4X2, השוקלת רק 1,075 ק"ג (מה שמבטיח חיסכון בדלק), במחיר תחרותי: 16 אלף אירו. גרסת 4 4Xמזן ALLGRIP האינטליגנטי, היודעת להעביר את רוב המומנט לציר האחורי כאשר המערכת מגלה שהגלגלים הקדמיים מחליקים – דורשת תוספת של 3,000 אירו בלבד.

שואלים את אדוארד

יוני מ': זכורני שבזמנו כתבת משהו על חשיבות הטענת המצבר מדי פעם במטען מיוחד. יש לי כמה שאלות בנושא:

א. למה זה חשוב כל כך? למה צריך להטעין את המצבר, מה רע בהטענה של האלטרנטור?

ב. האם הכוונה ממש להעלות את המצבר ללילה בבית? אם כן, האם חשוב לקנות מצבר חלופי קטן כדי שהזרם לא ייפסק? (כשהחלפתי מצבר ראיתי שאיש המצברים עשה משהו כזה…).

ג. איפה אפשר לקנות כזה מטען (ואני מתכוון למשהו זול יחסית, אך יעיל), ומהו, פחות או יותר, טווח המחירים?

ד. כל כמה זמן כדאי לבצע הטענה כזו?

תשובה: אם אנו רוצים שהמצבר יחזיק מעמד במשך שנים רבות, הרבה מעבר לטווח האחריות – אז אין ברירה אלא לחזק אותו מדי כמה חודשים באמצעות מטען ביתי. הסיבה: האלטרנטור, האחראי על הטעינה, אינו מבצע טעינה עמוקה, כזו השומרת לאורך זמן על בריאות הפלטות שבתוך המצבר.

מניסיוני עולה כי גם מצבר זול, שטווח האחריות שלו הוא 12 חודשים בלבד, מכיר תודה על תחזוקה תקופתית באמצעות מטען ביתי וחוגג חמש שנות פעילות נמרצת, ללא סימני עייפות.

גלעד: יש לי התלבטות בין שני דגמים:

א. מיצובישי גרנדיס 2010 שעשתה 71 אלף ק"מ. הטסט בעוד חודש. יש להחליף טמבון קדמי, גלגלים ומראה – תיקון של 7,000 שקלים. המחיר המבוקש הוא 72 אלף שקלים, יד שנייה פרטית.

ב. מאזדה 5 שנת 2011 מהשכרה, שעשתה 97 אלף ק"מ. הטסט לחצי שנה, האחריות היא לשנה. מחיר מבוקש: 74 אלף שקלים. מה דעתך?

תשובה: אתה צריך להחליט באיזו מבין המועמדות אתה נהנה יותר לנהוג. לגרנדיס יש יתרון קל של מרחב פנימי לנוסעים – אך צריך לבדוק אם הנזק בטמבון הקדמי לא גרם לפגיעה בשלדת הרכב.

באשר למאזדה 5, לא הייתי פוסל אותה משום שהיא מהשכרה, פרט שמוריד את שוויה הכספי. במקרים רבים, מכוניות מהשכרה שנפלו על נהגים אחראיים הן במצב טוב יותר מאשר מכוניות יד ראשונה שלא זכו ביחס נאות – לא מצד בעליהן ולא מצד המוסכים.

מודעות פרסומת
5 תגובות
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    תמיד נחמד להתקל בזכרונות " קוואטרו " , במה שמכוניות מסוגה של פולביה HF כלל לא היו נטע זר בה … מעין " סינמטק " מוטורי הערוך כסרט עתיר נשמה …

    פולביה HF היא יצירה שעולם לא משעמם לפגוש שוב ושוב …ללא קשר למספר השנים שחלפו מהמפגש האחרון :

    פולביה HF במדי " ב' " … מכונית בעבודה …

    יש מכוניות שצריך להחיות (לשמר) לנצח …" מכוניות לשימור " עם הוראות מחייבות לעניין זה ברישיון הרכב …

    הכנה מנטאלית לשלג הצפוי מחר , נראה לי שפולביה HF ושלג מסתדרים לא רע ביחד …

    פולביות ב- " FUL " נוכחות , שלל צבעים , טווח שנים ומכנה משותף אוהב אחד …

    קונספט שלא מתקרבת למדהימות המקור …יש איכויות שהזמן ממאן מלשחזר …

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    לצד ה- HF אסור לשכוח את הזאגאטו … viva de la fulvia ( או בעברית -" בראוו על הלאנצ'יה " …) הזאגאטו אהודה כיום בקונצנזוס כלל יבשתי אפילו בזירת ה- muscle cars ההדוקה והלאומנית :

    כפי שמוצגת להלן בדרכו החביבה וההומוריסטית של לנו …ג'יי לנו …(שידור חוזר מתגובת אקס פוסט חגיגית שלי לכבוד ראש השנה , אולם כיאה לתוצרת קלאסית יפה כתמיד ואקטואלית ) …

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    השלג ההולך ומצטבר בבירה הקרה לעת הזו מקרקע אותנו בבית , הזדמנות לעשות משהו מועיל שירומם לנו קצת את הנשמה והמוראל מהכפור , למה שלא נפשיר מהשיכחה ולו לפוסט רגעי את אחד מהמאמרים היפים יותר שנכתבו אי פעם בעיתונות המוטורית הכתובה , מאמר שבקשתי בעבר מאדוארד להעלות שוב בפוסט , אולם ללא הצלחה .
    מקווה שאטלר לא יכעס עלי בדרכו שאני עושה זאת מיוזמתי , כבר לא עושים מכוניות כאלה יותר כשם שכבר לא נכתבים מאמרים כאלה יותר , אולי צריך את השילוב הנדיר, הבלתי אמצעי הזה בהיכרות יום יומית כנה ומציאותית בין המכונית והכותב כך שייצרו את האיזון המדוייק בכתיבה כגון זו המוצגת לפניכם – כתיבה השמורה לאהובה אמיתית כשם שנחקקת כמו המכונית הנחשבת כיום לקלאסית כאקטואלית לתמיד .
    תהינו חברים , ימי שלג חמימים ברכה והצלחה :

    לאנצ'יה פולביה ראלי 1600 HF – כיף דאשתקד :

    כתב : אדוארד אטלר

    פורסם במגזין " טורבו " , גליון מס' 22 , יולי 1983 , עמודים 74-75

    חמש עשרה שנים חיכיתי לה .
    חמש עשרה שנים החלפתי אותן אחת-אחת , כשאני חש ייסורי מצפון על בוגדנותי בה . כבר איבדתי תקווה לזכות בה . וכשירדה מפס הייצור, הייתי קרוב לכניעה .
    ב-1970 לפני הגרד פרי המפורסם של אשקלון , ביקשתי מבית החרושת בטורינו חשבון פרופורמה . הזמנתי דגם HF בצירוף בקשות מיוחדות לפי טעמי באותו הזמן . משפחת לאנצ'יה אפילו לא ענתה לי .
    ידעתי עליה הכל . תיקה האישי שפתחתי הלך והושלם עם הזמן . אספתי כל מילה שנכתבה עליה בספרות המקצועית בכל השפות . כל ניצחון שלה – בראלי או בתחרות מסלול – כמו הזכיר לי שאיננה ברשותי .
    היום , כשסוף סוף מצטלצלים בכיסי מפתחות דלתה, אני יודע שניחשתי נכון . אך איזה פראדוכס ! כשאתה חי במדינה (ובין אוכלוסיה) שגזלה ממך את הכיף שבנהיגה , ולא נותר לך אלא להתענג על המכונית עצמה .
    הלאנצ'יה שלי נעה בתווך שבין אופנוע גזעי וגלשן , ולפי מצב הרוח – שלה או שלך – היא נוטה לאחד משני כיוונים אלה . אך באופן חד-משמעי , אין היא דומה , בשום מקרה , לאף אחד ממכשירי התנועה שאתה מוצא על כבישינו . כשאתה יושב בתוכה , אינך מרגיש שום שייכות שהיא לשאר הצורות הנעות על הכביש . לא איכפת לך מה עוקף אותך או מה אתה עקפת . אתה פשוט יושב בעולם אחר . כשאני נזכר בשירו של אדגר אלן פו , המספר על העורב העורך ביקור לילי אצל אדם ולכל שאלותיו של האדם תשובתו אחת : " לא עוד! " – נדמה לי שהעורב יושב בלאנצ'יה לצידי וקריאותיו מצלצלות באזני : " לא עוד! " ואולי באמת לא יהיו עוד יותר בעולם המכוניות שיצרו פעם .
    לאנצ'יה פולביה קופה ראלי 1600 HF שייכת למשפחה שהורדה מעל קווי הייצור . מזל דומה מחק גם את הרנו אלפין . פעם הן התחרו זו בזו על המקום הראשון בליבנו , היום שתיהן נעלמו ואת מקומן תפסו מכוניות אחרות .
    בהלך מחשבה עכשיווית יש לך , למשל, גיר ראשון בעזרתו אתה מזיז מכונית ממקומה , שלושה מהלכים (שני, שלישי ורביעי) בהם אתה משתמש לנסיעה וגיר חמישי בעזרתו אתה חוסך דלק . נכון , אפשר גם כך . מורי ורבי , אדגר אלן פו , הסביר קשרים עם חברה מכוערת : " לאחר ששברת את התנגדותך והתרגלת – אתה נהנה ". אין הרבה אנשים היודעים כי היתה פעם תיבת הילוכים שונה , כמו למשל בפולביה , בה מהלך חמישי הוא ישיר ביחס העברה – 1:1 . כמובן שמפולביה קופה ראלי 1600 HF אינך יכול לדרוש חיסכון בדלק . שני ה"סולקסים" הכפולים שלה לא היו מבינים על מה אתה מדבר . אך מספיק שתיסע פעמיים בשבוע על אופניים וצריכת הדלק החודשית שלה לא תעלה על זו של פיאט 500 .
    כשמדברים על עיצוב איטלקי בייצור מכוניות שוכחים , בדרך כלל, שמאחורי זה עומדות דרישות לסיגנון מסויים של נהיגה . כשהיית פוגש בתחרות ראלי נהגים ממילאנו (אלפא) או מטורינו (לאנצ'יה), היית מבין למה דבק בהם הכינוי " הפאגאנינים של ההגה ". יש בנהיגה שלהם הרבה אימפרוביזציה ועוד יותר דמיון (נהג אמיתי יוצר קשר הדוק עם מכוניתו , כמו אדם עם נוף מולדתו ).
    הלאנצ'יה קופה ראלי 1600 HF דורשת מנהגה שימוש נכון – אפילו אקסטרווגנטי – באפשרויותיה המסויימות . על נהגה להתחשב , בין השאר , בכך שחלקה הקדמי כבד וזנבה קל. כשאתה נכנס איתה לסיבוב, חובתך לזכור היטב את כל שיעורי הסקי שקבלת בחייך. אתה גולש במדרון מושלג ובפנותך אתה מטה גופך חזק קדימה ואחר-כך הצידה ובדרך-כלל הצלחת .
    בפניות החדות יש ללאנצ'יה משחק כוח דינאמי זהה. הסוד הוא פשוט: על צירה הקדמי מכבידים 650 ק"ג מגופה ורק 250 ק"ג ממשקלה נשענים על אחוריה. יכולת בלעדית זו שלה עשתה אותי חסיד ההנעה הקדמית . אחרי ניסיונות רבים , זמן רב לפני שפגשתי בה , הייתי מטיף להנעה אחורית בהיותי בטוח שהנעה קדמית טובה רק בנסיעה לאחור .
    יפה המקום להזכיר שהפולביה קופה ראלי 1600 HF הינה שירת הברבור של בית החרושת בטורינו אשר מכר עצמו לקונצרן פיאט והפך לייצרן מוגבל. תוכל להבין זאת רק אם תבוא ל"לאנצ'יה" באיטליה לקנות חלקים לפולביה שלך והמוכר יפנה אליך בחיוך: " יש לך 1600 HF , במבינה ? ", ולהפתעתך הם יזכרו כל פרט בעל-פה , כמעט ללא עזרת קטלוג. ואתה יכול להיות בטוח שהם ימצאו לך מייד ממחסניהם כל בורג וחלק שחסר לך . אם אתה בעל חוש הומור פרוע , מותר לך להכנס ל"לאנצ'יה" בדרך פ"ת בחיפוש אחר חלקי חילוף שכמובן אינם . ואם תבקש , על חשבונך כמובן, לשלוח טלקס לטורינו ולהזמינם בדואר , מייד יצא המחסנאי המקומי ובבטחון מוחלט יסביר לך שלאנצ'יה באיטליה גמרה סופית עם הפולביה ואין למצוא בשום מקום חלקי חילוף בשבילה. זוכרים את ידידינו, העורב של אדגר פן ? תמצא אותו עומד מאחורי דלפק זה .
    בזמן שאתה מחנה את מכוניתך מקיף אותך קהל קטן וסקרני שכל שאלותיו מסתכמות ב: מאיזה שנה היא ? מה מחירה ? – לעולם אל תצפה לשאלות מעמיקות יותר.
    אפילו חבריך , המחליפים מכונית כל שנה , חושבים כי אתה נוסע במכונית שנת 70' מתוך גנדרנות משונה. כבדרך-אגב פותחים וסוגרים דלתות של משהו , מפטפטים על אחיזת כביש , יציבות בסיבובים וכו'. אחר-כך מכניסים את מכשיריהם לטיפול 10,000 ק"מ , מדביקים להם ספויילר-פה ספויילר-שם ויוצאים מלאי סיפוק עצמי. כשאתה חבר של לאנצ'יה, מצבך שונה. אין בך מספיק חוצפה לערוך לה ביקורת מתי נכנסה להיגוי-יתר או לתת-היגוי, אתה פשוט לומד ממנה ומנסה כמה שפחות להפריע לה בפעולות טכניות כושלות . מספיק לך לדעת שעוצמה של 114 כוחות-סוס מושכות אותך קדימה. אפילו ששנים-שלושה סוסים יצאו לגימלאות , השבט שנשאר לא נפגע מכך .
    לרשותך מנוע הממוקם היטב לפני הציר הקדמי , תיבת הילוכים הזהה לזו של פורשה 911 (מהלך שלישי מול שני) המקנה לך יתרון ממשי בהחלפות מהירות של ההילוכים , 3.2 סיבובי-הגה מנעילה לנעילה , גוף קל , עשוי חלקים מאלומיניום ובלמים שלעזרתם עומד בוסטר רב-מימדים . נוסף לזה אתה יושב על מושב דגם ראלי שסוגר אותך חזק משני הצדדים ואינו מפנק את ישבנך ועל-כן משאירך עירני, רענן ומוכן לפעולה. ועבודה לא חסרה גם לאחר שהגעת הביתה. כשאתה גר במדינה בה מוסכים למדו לטפל אך ורק במחלות המוכרות של מכוניות סטנדרטיות , האוטו שלך , הזר למקומיים , כמו נייר לאקמוס , בוחן אינטיליגנציה, חוש טכני ואמינות שלהם . התוצאה: אתה בבית עם ספרים וכלים מתאימים , בודק נשמה ודופק של ידידתך. כמו רופא משפחה מסור. ועוד לא פגשתי מכונית שיגעה לגמול לבעליה שכר טיפולים כמו הלאנצ'יה. אולי בגלל שכל מכונית אחרת יכולה להיות מכוונת קצת וזה כבר מספיק לה כדי לזוז. הלאנצ'יה פולביה קופה 1600 HF היא כמו אשה שלא יכולה להיות קצת בהיריון : היא לא מקבלת קצת כיוונים . היא דורשת דיוק, ידע ואהבה ורק אחר-כך יכולה להוכיח את כשרונותיה המעולים על הכביש. היא יודעת להרשים, מבינה אותך היטב ומכירה את תפקידיה על-ידך . אתם שניכם לא משחקים זוג לתקופה קצרה . אתם בזים לריצה מטורפת אחרי חדשנות זולה ולא תמיד מוצדקת .
    והיא מייצגת , יותר מכל דבר אחר, מצב פראדוכסאלי: השלמות של תיכנונה ונצחונותיה במירוצי ראלי רבים לא עזרו לה למכור אותה. מעטים ידעו והבינו את ערכה ובית החרושת בטורינו כמעט ופשט את הרגל .
    יש בזה סמליות וטיפשות השייכות לא רק לעולם המכוניות אלא גם לתרבות ואמנות בת-זמננו מצד אחד, ועד חיינו הפוליטיים. הריצה ההמונית אחרי וולגאריות חוגגת והופכת לצורת חיים מקובלת .
    יש ללאנצ'יה פולביה קופה 1600 HF היופי הדיסקרטי והעדין של ימים עברו . אף פעם לא אמסור אותה לידים זרות . איתה אני לא רק מגחך אל אופנה ותרבויות חסרות משקל – איתה אני גם ניהנה שוב ושוב .

  4. אדוארד, חיכיתי כבר לא מעט להמשך סיפור הבריחה מהגטו, אני מבין שזה לא קל בשבילך לפתוח את המגירה, אבל אני מקווה שיהיה לך את הכח הנפשי להמשיך לספר הלאה את קורות משפחתך בשלביה האחרונים של המלחמה ההיא

  5. שרון permalink

    למגיב האנונימי. תודה על הפוסט היפה. מצטרף לבקשה מאדוארד להוסיף טורים מטורבו

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: