Skip to content

איפה הילד

מרץ 25, 2015

בשלושת הגוגלים – העברי, הפולני והאנגלי – אין אף מילה על הנריק יונגוירת, שבקיאותו בתולדות ירושלים הייתה עשויה להפתיע את המשיח עצמו

במאמץ סיזיפי, שרק הפסד מצפה בסיומו, ממשיך הקשיש המורשה לנבור באי-פעם, שוב במטרה וירטואלית אשכרה: ניסיון להיזכר בפרטי חייו של הנריק יונגוירת (Jungwirth), עורך מוזיקה קלאסית ב"קול ישראל", אשר בחייו הפרטיים, בפנאי שנותר לרשותו, היה מכור למומחיות בנושא ירושלים.

יונגוירת לא היה סתם בקיא בתולדות עירו. ירושלים הייתה חברתו, משוש נפשו, אוויר לריאותיו, אור לרגליו והדת שלו. כרוך אחר ירושלים בכל נימי רוחו, יונגוירת חקר את תולדותיה והיה שבוי בכל אבן ואבן בעיר הקדושה לו. מעולם לא נלאה לפענח את אלפי הסודות הצפונים בסמטאותיה.

והנה, בשלושת הגוגלים שבהם בדקתי – העברי, הפולני והאנגלי – וגם בוויקיפדיות בשלוש שפות אלה, יונגוירת אינו מופיע. לא תמונתו, ולא תולדות חייו של לוחם בודד זה. לא נשאר זכר אחריו. הוא היה, הוא נעלם, וזהו זה. כי ליונגוירת לא הייתה משפחה, לא בארץ ולא בפולין הרחוקה.

השרוף והציניקן

קומץ קטן של מעריצים אדוקים השייכים לקולוניה הקטנה של יהודים ותיקים יוצאי פולין וביניהם אנו, זוג עולים חדשים, ניסה לאהוב את הנריק יונגוירת. מיודעיו לא הבינו איך קרה שעוד לא הספקנו להכיר אותו, והִפגישו בין יונגוירת המוזר ובין הקשיש המורשה, שהיה אנטיתזה דו-רגלית של אוהד ירושלים המושבע, השרוף כולו על העיר ויורה לכל הכיוונים בשם יופייה ואופייה.

כי אני, מודה הקשיש המורשה, דווקא לא אהבתי את ירושלים, למרות טיולים ברחובותיה שכללו הסברים נרגשים של יונגוירת, מורה דרך מעולה ובעל זיכרון מופלא. סיפוריו היו מפיחים חיים בכל שער חלוד ובכל חצר נידחת בעיר. הוא היה מצביע על איזו מדרגה סדוקה, ומסביר כי עליה ניבא ישו הנוצרי לתלמידו פטרוס "בטרם יקרא התרנגול תתכחש לי שלוש פעמים".

לא נתפסתי על ידי ירושלים כי בשנות השבעים הצעירות והשקטות שלפני המלחמה המתקרבת, דעתי הייתה סבורה שהעיר מתאימה בעיקר לַגְלויות שצולמו מהגג של מלון "אינטרקונטיננטל" ולהתפעלויות קולניות של תיירים.

הלכה האנדרטה בגוגל

אלא שלמרות יחסו המפוקפק-מינוס לגבי ירושלים, הקשיש המורשה מודה שהוא לא הפסיק לחשוב, אף לא לרגע, על צילום סרט דוקומנטרי על העיר, אשר קִסְמָהּ הוא קונכייה שאפשר לשמוע בה עבר ועתיד.

סרט זה יהיה, כך תכנן הקשיש, אימפרסיה פואטית באורך מלא שגיבורהּ הראשי הוא הנריק יונגוירת, ועלילתה תתבסס על סיפוריו, הקשורים בהיסטוריה העתיקה של התנ"ך, בגורלו של בית שני, באגדות הקוראן ובתולדות ירושלים בתקופה הצלבנית, בכיבוש הירדני, התורכי והבריטי – זיכרונות עתיקים אשר יונגוירת ידע לזרוע בתודעתך המשתאה.

אינני צנוע אני. אין לי ספק כי לוּ הייתי מצליח לצלם סרט זה, שתסריטו התגלגל רק בדמיוני – שמו ופניו של יונגוירת היו חוגגים היום, וגם בעוד מאה שנה, בגוגל, ודמותו הייתה ידועה היטב בזכות יוטיוב.

אך פרצה מלחמת יום הכיפורים, וכאשר הקשיש המורשה חזר מהרפתקאותיו בחזית הצפונית, הרעיון לסרט על ירושלים היונגוירתית דעך, התרחק ולא חזר. זוהי הסיבה שהקשיש מאשים כעת את עצמו בכך שדיוקנו של הנריק יונגוירת נשאר רק בניצוצות זיכרונם של איזה זקן או זקנה עבריים, ואולי גם אצל זקן או זקנה אי-שם בפולין הרחוקה.

זולת זאת, לא נשאר כלום מיונגוירת. אף דבר ואף תצלום. כי משום מה, למרות העובדה שבתקופה ההיא הלכתי עם לייקה על כל שעל וכל שעה – דווקא אותו לא צילמתי. כי הוא, באיזו ענווה עיקשת, התנגד בתוקף להיות בפריים.

פולין בקומה השנייה

משפחת אטלר הכירה את יונגוירת כאשר הגיעה לירושלים והפכה לחלק מתושביה של שכונת קריית-היובל, כמה מאות מטרים ממקום מגוריו הצנוע של האיש הבלתי שגרתי, החי בודד בין ארבע קירות של דירת סוכנות קטנה – שהפכה למוזיאון חייו בגולה.

עברו הפולני של יונגוירת היה נוכח ונושם בדירה שלו, כולל השואה, שהוא שרד בזכות ידידיו מלפני המלחמה, אשר סיכנו את חייהם כדי להציל אותו, היהודי. הבית היה גדוש בזיכרונות החיים שיונגוירת השאיר מאחוריו. ערמות תקליטים, תמונות שתלו על הקירות בצפיפות עד כי יצרו שטיח, ומאות ספרים, רובם בשפה הפולנית, מילאו את החדר הקטן, שהאיש היה חוזר אליו בתום עבודתו ואחרי עוד שוטטות בעיר שנמשכה עד סוף שעות האור.

במָקום של כבוד תלה יונגוירת על הקיר תמונה של חברו, קָזִימְייז' רוּדְסְקִי, איש קברט, תיאטרון ורדיו מפורסם, שפניו היו דומים לפניו של יונגוירת כי שניהם היו ונותרו תאומים סיאמיים, מהבחינה המנטלית כלומר. יונגוירת גם שמר על מכתביו הנרגשים של רודסקי, אשר כאב עד כלות את עזיבת חברו, שנסע ארצה במסגרת העלייה של שנות החמישים, כמה שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה.

חשדנותו אמנותו

יונגוירת היה מעיר שהוא וחברו רודסקי בדקו על עצמם את התיאוריה שאדם זוכה במשך חייו לידיד קרוב אחד בלבד, שאין לו תחליף, "כך שאחרי הפרֵדה מחבר הנפש, האדם אינו מסוגל להתיידד עם אף אחד", לימד אותי יונגוירת. הבנתי את הרמז, ועוד חשבתי שממילא אף אחד לא מסוגל להיות חברו של יונגוירת, בגלל פגמים מוזרים באישיותו, ששָפעה פרנויות, לא תמיד מצחיקות, וחשדנות.

לדוגמה: זוג מכרים מבוגרים אסף את יונגוירת אליהם הביתה כאשר הוא חלה. הם טיפלו בילד בן השבעים, הביאו לו אוכל שאהב, תרופות ועיתונים ואף ציידו אותו בפטיפון, כדי שיוכל לשמוע מוזיקה כלבבו במהלך השבועות שהוא שכב אצלם במיטה וסירב לעבור לבית חולים.

עד שיונגוירת החלים, קם, חזר הביתה וסיפר: "ניצלתי מהמנוולים האלה, שתכננו להרוג אותי. הם חתכו את שרשרת המתכת שהחזיקה את הגִ'ירָנְדוֹל (נברשת ענקית וכבדה), והיא השתחררה והתנפצה ממש על ידי", נסער האיש.

גם לי קרה דבר דומה עם יונגוירת, כאשר יום אחד הוא חדל להתקשר אלינו, ואף היה טורק את השפופרת כשניסינו אנו לצלצל אליו. עד כי אחד ממיודעיו סיפר לי שיונגוירת זועם עליי משום שלטענתו נפגשנו ברחוב והעמדתי פנים שאינני מכיר אותו, ועוד כרעתי ברך אל מול איזו אישה שישבה באוטו. הבנתי שהוא ראה אותי מדבר עם אסתר דר, שלמדה עריכת סרטים בצרפת ועבדה ברוממה על סרטים שביימתי. היא הייתה עדינת גובה, ועוד ישבה במכוניתה הנמוכה פיאט ספיידר, אשר שִחְזַרְתִי למענה את כל מערכת החשמל אחרי ששכניה העלו את רכבה באש.

"לא כרעתי על ברכיי אלא רק רכנתי לעברה של אסתר, וכך החמצתי אותך, החולף מולנו", ניסיתי להסביר ליונגוירת, אך חלפה חצי שנה עד שהוא סלח לי.

נוטר קדמוניות היה

הכרתי אז ירושלים אחרת מהעיר הנערצת על יונגוירת, אשר לא ביקר בקריית-מנחם ולא בקטמונים, ולא ראה את הנשים היושבות מול בתיהן עם סיגריה בפה ועם רולים של נייר בשיערן.

יונגוירת גם לא היה מתיישב ב"טעמון" אצל מרדכי קופף, לא פטפט עם המשורר יהודה עמיחי, לא שיחק שח עם פרופסור אריה זקס, ולא פגש דמויות כמו איש העסקים דוד מונשיין, המהפכן דן עומר ועוד הפנתרים השחורים הצעקניים.

ודאי שיונגוירת גם לא היה מסתובב בלילות הירושלמיים בין שני הברים היחידים שפעלו אז בעיר הקודש.

בנוסף, יונגוירת לא מכר את נפשו למכונית כלשהי. "אתה מעדיף את מכוניתך על בני אדם", היה מאשים אותי.

נעלה או יללה?

אגב, יונגוירת לא היה עיוור ליחס האמביוולנטי שגיליתי כלפי עיר מגוריי, מה שלא הפריע לו לנסות לחנך ולתקן אותי בעניין.

הוא רתח כאשר מלשינים מסרו לו שטענתי כי השיר "ירושלים של זהב" הוא מופת של גרפומניה שטחית, שמאלץ ופאתוס, וכי הזמרים המדברים אליי הם אריק איינשטיין, צביקה פיק וזוהר ארגוב, ולא שולי נתן המייללת.

"אני אמרתי דבר כזה? מה פתאום!", עניתי להנריק הזועם. "לדעתי זה שיר פטריוטי מעולה", שיקרתי כדי לחסוך מיונגוירת התקף לב. הודיתי רק שאני מעריך מאוד את איינשטיין, שבסיבובים המבשרים את ירושלים אני נוהג לקצבו של פיק, ושאני מנסה לשכנע את קברניטי התחנה רוממה שיתעוררו וישדרו כבר, גזענים שכמותם, את שירי ארגוב הנפלאים. מה שלא קרה.

תל-אביב? איכס

בתקופת התקרבותי ליונגוירת גיליתי לשמחתי את תל-אביב, אך היהודי-פולני הירושלמי לא אהב את סיפוריי על הרב אורי זוהר וחבורתו, ועל מתיישבי קפה "כסית" הפותחים שולחן ארוך בימי שישי.

הוא גם לא חייך כאשר סיפרתי לו שנכנסתי לים מול רחוב פרישמן עם גלגל הצלה בידיי וצעקתי "איפה הילד? איפה הילד?", וכל הרוחצים והמשתזפים, גברים, נשים וטף, רצו אחריי בים בצעקות "איפה הילד?", עד שזרקתי את גלגל ההצלה עשוי הפלסטיק וחזרתי לשכב על החול.

"איפה הילד?", שאלו אותי ההמונים, ועניתי להם שאינני יודע משום שאין לי עדיין ילדים.

"התל-אביבים כמעט הרביצו לי", סיכמתי את הסיפור המטופש בגאווה, אך פניו של יונגוירת נותרו קפואות, אותן פנים בדיוק כמו אלה שעטה על עצמו חברו הפולני קזימייז' רודסקי בהופעותיו, כאשר סיפר בדיחות על במה.

וגם אני הפסקתי לחייך, כאשר יונגוירת כיבה את התלהבותי בהצהרה הכללית שלפיה אותו, כירושלמי אמיתי, "הביוב התל-אביבי" לא מעניין כלל.

לא אותה העיר

אני לא יודע מה קרה עם המוזיאון הביתי הקטן של יונגוירת, שהיה צריך לעבור לספרייה הלאומית השוכנת בעיר שהוא אהב כל כך או לבית התפוצות בתל-אביב.

אני גם לא יודע איפה יונגוירת קבור, ואם גם הוא, כמו פרנסואה רבלה, אבי הספרות הצרפתית, ביקש להיקבר עם מקל עץ, כדי שיוכל לסלק מקרבתו העתידית "זרים בלתי ראויים".

גם אין לי מושג אם מישהו ישב שבעה אחריו, ועוד חזר לקברו בשלושים. ברור לי רק שירושלים בלי יונגוירת איננה אותה העיר, אשר למרות כל הסתייגויותיי ממנה הקסימה אותי בכל זאת בזכותו.

Hispano Suiza 1930

זקנות שוות: עיתון דה מרקר כתב השבוע ש"מכוניות משומשות כדאי לקנות עד גיל שנתיים". התכוונתי להתווכח עם ההמלצה, אך גיליתי מיד שהשגיאה מקננת רק בכותרת, כנראה פרי דמיונו של משורר במערכת שלא קרא את המאמר עצמו, אשר מסביר בהיגיון דווקא את שיקולי הכדאיות בנושא רכבי יד שנייה.

זה כבר זמן רב שבשוק המכוניות הוותיקות נרשמת תופעה מעניינת: עלייה תלולה לא רק במחירי דגמים מלפני כמה עשרות שנים ויותר, עתיקות כמו פרארי ורולס-רויס, אלא נסיקה מטורפת גם במחירים של דגמים בני כארבעים בלבד, כמו אופל ג'י-טי שלי, מיני קופר אמיתיות, וולבו ומרצדסים. לוּ עמוס אהרוני, שקנה ממני את ג'י-טי, היה שומר אותה – הוא היה יכול לקנות כעת מזארטי תמורתה.

אינני עוקב אחר ערכן המאמיר של לנצ'יות ואלפות שהיו שלי, כי אני, הבוגד, מתגעגע אליהן בגלל יופיין ונפשן ולא בגלל השווי האסטרונומי הנוכחי שלהן.

בצילום העליון: היספאנו סויזה (Hispano Suiza) מודל 1934, שנמכרה באחרונה בארה"ב תמורת 8.5 מיליון דולר. היספאנו כזו, רק עם גג קשיח, חנתה בוורשה על יד ביתנו. בעליה היה רוחץ אותה פעם בשבוע כדי להשכירה לחתונות. בצילום התחתון: היספאנו סויזה 1934. כמקובל בשנות השלושים, שמלותיו של דגם זה נתפרו בידי חייטים שונים, כך שהעותקים ששרדו אינם זהים

Hispano Suiza 1934

טיפ טיפה

דברים מעניינים לומדים כאשר משוטטים אצל אחרים, בדפיהם על רכב. מוצאים למשל המלצה סמכותית שאסור להתניע מנוע בטרם כָּבות כל נורות המידע שנדלקות על לוח המחוונים. אם לא נחכה כראוי, מזהיר האיש, ונתניע בעוד הנורות דולקות – מחשב הרכב עלול לא להספיק לערוך בדיקת מערכות, מה שעשוי להוביל לתקלה. במיוחד אם נחזור לסורנו ונתניע כך את המנוע בכל פעם שנתיישב מול ההגה.

טעות. רק במכוניות מעטות קורה שמחשב הרכב, שאינו מספיק להשלים את תהליך בדיקת המערכות, אינו מאפשר להפעיל את הסטרטר. אבל זהו תרחיש לא שכיח, כי ברוב מכוניות הבנזין אין צורך לחכות עד שהנורות יכבו. אם הן אינן כבות לפני התנעת המנוע, הן יעשו זאת רגע אחריה.

רק במכוניות המצוידות במנועי דיזל יש לחכות עד שהנורה הכתומה תיכבה. בדיזלים המודרניים מחכים כמה שניות, ובדיזלים הוותיקים היא דולקת 20-30 שניות. בניסאן בלו-בירד שלי עליה השלום הנורה דלקה במשך חצי דקה לזכרו של אב כל הדיזלים, מר רודולף דיזל.

שואלים את אדוארד

חגית סופר: יש לי רנו מגאן 2005 אוטומטית. המנוע שלה טוב, אבל לאורך השנים היא מבקרת במוסך עקב קלקולים בתדירות די גבוהה.

הבעיה האחרונה: היא לא נדלקת, ולעתים נכבית במהלך הנסיעה. יש סטרטר, אני מנסה כמה פעמים להדליק, ואז – או שהיא נדלקת (ולעתים נכבית שוב תוך זמן קצר), או שנגמר המצבר. אני קוראת לשכן שימלא את המצבר, ומנסה שוב להדליק. אם האוטו נדלק ולא נכבה בהתחלת הנסיעה, הוא בדרך כלל יידלק שוב באותו יום. הייתי פעמיים במוסך, והוא לא הצליח לאתר את התקלה (מוסך שאני סומכת עליו מאוד). אני די מיואשת, ורוצה למכור אותו לחלפים. לא רק בגלל הבעיה הנוכחית אלא בגלל הבעיות לאורך כל הדרך.

מה דעתך? מה יכול לגרום לתקלה כזאת? האם לתת לאוטו סיכוי במוסך החברה?

תשובה: כנראה, האשם הוא בחיישן הקראנק או בחיבוריו. זהו עקב האכילס ברכב זה, והוא קל יחסית לטיפול.

חוץ מזה יש לבדוק את פעילות הסליל, להחליף פלאגים, חוטי הצתה ומסנן דלק (אם המוסך לא עשה זאת), לנקות את המצערת, ולבדוק באמצעות מולטימטר אם האלטרנטור מספק די חשמל (המינימום ההכרחי הוא 13.7 וולט, והמרב הוא 14.2 וולט).

אם המנוע כובה בסיבובי סרק, יש לנקות או להחליף את מנוע הצעדים, המספק אוויר לתא השרפה.

ואם מגאן תמשיך למרוד, מומלץ לחבר אותה למחשב דיאגנוסטי במוסך היבואן. לפעמים יש צורך לרענן את מחשב הרכב, או להקליט מחדש תוכנת עבודה מתוקנת.

נועם מועלם: ניסיתי לבצע חיפוש לגבי התייחסותך לסטיגמה הישראלית כלפי  יפניות-אירופיות בכלל ולגבי הצרפתיות בפרט, אך לא מצאתי. האם יש אמת בכך שהאירופיות לא ניתנות לתחזוק יעיל?

תשובה: לצערנו, זוהי איננה אגדה טהורה. היפניות, ואחריהן הקוריאניות, אמינות יותר מהאירופיות, ובפרט מהצרפתיות, כפי שציינת. למעט אולי קליאו 2002 אחת השייכת לידידה שלי. צרפתייה זו מסרבת בעקשנות לציית למוסכמות ולהתקלקל כהוגן.

מודעות פרסומת
3 תגובות
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    מסתבר אדוארד שבעידן הירושלמי ( לפחות בחלקו הראשון ) היינו די שכנים …

    יש יצירות שאין שניות להן , מעניין מה ערכה של זו – Hispano Suiza מהזן האחד והיחיד …

  2. אייל מקסים permalink

    היתה לי צרפתיה בשם 505 ולא התקלקלה ולא נתקעתי איתה 12 שנה

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    ביום שישי קפצתי לבקר את האורחות מחו"ל שהסתננו אלינו ארצה בחשאיות כמעט מוחלטת ומתחת לרדאר התקשורתי – מקבץ מכוניות קלאסיות מהשדרה העליונה של הליגה הלאומית , יצירות אומנות מוטוריות שחברו אלינו מכמה קצוות גיאוגרפיים במטרה לסייר במסע של 1000 מיילים בארץ הקודש .

    הגעתי לראש-העין למתחם רחב הידיים בו התגודדו היצירות – בהחלט כבודה מרשימה אפילו במונחים חו"ליים שכללה בין היתר : בנטלי משנות העשרים , אלפא מונזה 8C 2800 משנות השלושים ,B.M.W 507 עם עוד כמה אחיות נדירות למשפחה , אסטון מרטינים , מקבץ יגווארים ומרצדסים כולל 300 SL משנות החמישים , " אבארט" משנות השישים , פרארי 365 GTC, וקצרה היריעה מלהכיל די לא מעט שכיות חמדה נוספות כמודמת המתומצתות לעיל .

    לא נותר לי אלא להצטער שלא הרשתי לעצמי איזה יום יומיים חופש בכדי לפגוש את השיירה בתנועה באי אילו נקודות נבחרות בצפון . מאחר ולא ניתן להעלות תמונות שצלמתי לתגובה , רציתי לשתף בכל זאת בהתרשמות מאורחת אחת ונדירה במיוחד מבין הרבות – אסטון מרטין 1935 , אחות תאומה לזו שביקרה אצלינו ולו בכדי לציין מעט את האירוע הנדיר והבלתי נשכח :

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: