Skip to content

אקח את זיכרונותיי למדגסקר

אפריל 15, 2015

על מדגסקר, "ארץ טרופית יפה, מדינת היהודים העתידית, הרחוקה והדמיונית", זימרו כוכבי הקברט היהודי בוורשה שלפני מלחמת העולם השנייה. "אני אקנה לי סוס ופיל לבן", שרו ורקדו, לפני שנסגרו בגטו ונסעו למיידנק, טרבלינקה ואושוויץ

הקשיש המורשה נתפס על ידי תיכון עירוני ה' בתל-אביב, כדי להופיע מול התלמידים כניצול שואה. ניסיתי להתחמק בתירוץ ש"אינני ניצול שואה טיפוסי", אך זה לא עבד. בעצם, הייתי צריך לומר לנציגת התיכון שהיא מזמינה את ניצול השואה הלא נכון – ציניקן, פסימיסט, ועוד חובב מכוניות חזקות.

בלית ברירה, בניסיון לצוד איזה רסיס מהאישיות הקדומה שלי כניצול שואה תקני – כלומר ניצוֹל רגשני, פגיע ואף חדוּר פאתוס פטריוטי – חזרתי לאחור, אל מה שכתבתי לפני שהפכתי לקשיש מורשה האוחז בסרקזם כפייתי.

קום התנערה, שלד!

גיליתי שם, בכתיבה הנושנה, רגישוּת ופגיעוּת מלוא החופן. בימים ההם נכתבו דבריי כאילו על יריעת ענן, גם כאשר כעסתי על אלוף ישראל זיו, שהביע זלזול בתושבי גטו ורשה. אלוף זה השתומם באינפנטיליות שיהודי הגטו לא התנפלו על הגרמנים, ולו בידיים חשופות, שהרי "הייתה ליהודים עדיפות מספרית".

תשמע, אלוף המייצג את בורותך, ותשמעו זיווים אחרים שאימצו את הסיסמה "כצאן לטבח". הפכתם את סיסמה זו לדגל הציונות החדשה, מבלי לדעת מה התרחש בשנת 1942 בדירת הגטו שבה נסגרה משפחתי. הוריי היו מותשים מרעב ומקור ומדאגה לשני ילדיהם, אחותי ואני: האם יצליחו להשיג איזו קליפה למרק של לפני הלילה או לא.

מזעזע אותי לשמוע את האשמתו של המצביא זיו, כשאני זוכר איך אבא נתן לי ולאחותי כל פיסת אוכל שהוא השיג מהיכן שהוא, לא ידוע איך וכיצד, כי כסף לא היה לו – בעוד הוא עצמו לא אכל, עד שאיבד את כל כוחו וכל תקווה בשל הרעב.

ועוד המשכתי וכתבתי אז שבגלל אנשים כמו אלוף זיו, שזלזל בגבורתו של אבא שלי, "קשה לי להיות עצוב ביום השואה וביום הזיכרון, וקשה גם לשמוח ביום העצמאות. שחררו אותי מתענוג זה, בבקשה".

Selekcja na judenrampe

אושוויץ: סלקציה על ה"יוּדֶנְרָאמְפֶּה". במקום זה, הממוקם באמצע הדרך שבין מחנה "אושוויץ 1" ובין מחנה "אושוויץ 2-בירקנאו", היהודים שהגיעו ברכבות מוינו לשני טורים. בטור השמאלי הועמדו נשים, ילדים וזקנים, שנשלחו על ידי הגרמנים ישירות לתאי הגזים. בטור הימני הועמדו גברים "כשירים לעבודה". לפחות לזמן מה

קומנדו גאווה

גם לא הבנתי אז, לפני עשר שנים, מדוע האלוף הצה"לי מתעלם מההתקוממות של גיבורי המרד, שבחרו למות בגטו ורשה הבוער עם נשק בידיהם כדי לא למות "על הברכיים" – כפי שכתב המפקד האחרון של הגטו הלוחם, מארק אדלמן, הקבור כעת לצד חבריו, לאחר שנשאר בפולין כדי "לשמור על קבריהם", כפי שהסביר לי.

באותה שיחה איתי, חזר ד"ר אדלמן והצטער על כך שלא היו לו, ולחבריו למרד בגטו, די נשק וידע בלחימה בשטח עירוני כדי להרוג יותר גרמנים מכפי שהם הצליחו לחסל.

אתלטיקה קלה לחיסול

אלוף זיו, שהטיף לקורבנות הגטו פוסט-מורטום, שכח את הדוגמה לחוסר התקוממות של אולימפיאדת מינכן ב-1972, שבה ספורטאים שלנו, חזקים ומטופחים היטב – ולא מורעבים ללחם כמו תושבי הגטו אֲפוּסי הכוח ואֲפוסי התקווה – הניחו לטרוריסטים לקשור את ידיהם, ולבסוף שילמו בחייהם. כמו אסירי הגטו.

אני מכיר אישית ספורטאי ניצול מינכן, מר הרשקוביץ, שען שחנותו שוכנת בקצה רחוב בן-יהודה בתל-אביב, המטפל בשעון ה"צימה" שאבא נתן לי כאשר עמדתי לברוח מהגטו. האם יש לי החוצפה, הטמטום וגסות הרוח להאשים את חבריו של הרשקוביץ שהם "הלכו כצאן לטבח"?

נאצים כדאעש הגרמני

את הארכיון המאובק שלי פתחתי יומיים לפני יום השואה, כדי לבדוק עד כמה השתנתה גישתי לשואה. גיליתי כי גישה זו, שפעם הייתה פגיעה ואידיאליסטית, פיתחה בחלוף השנים עור עבה יותר.

כיום כבר לא עפים לי פיוזים כשאני נתקל בהשקפה הישראלית הרווחת, שלפיה יש "גרמנים" ויש "נאצים" – ורק ה"נאצים", מין שבט פנאטי וברברי, חוללו את השמדת היהודים. אולי השקפה זו היא המאפשרת להמוני צעירי בית ישראל לטוס לברלין בניסיון להסתחבק שם עם עתידם.

אך באותו חיטוט בארכיון, גיליתי דבר נוסף: בעוד שגישתי לענייני שואה השתנתה, הרי שגישתי למכוניות הייתה ונותרה נלהבת לחנך ושואפת לטלטל מוסכמות חשיבה. בקיצור, חוששני שבכל הקשור למכוניות, הייתי ונשארתי טמבל.

קשיש מחוספס, גישה של פז

אגב, לפעמים אין לי מושג איך גישתי הרומנטית למכוניות סובלת את בעליה, אותו קשיש מורשה מחוספס שספק אם הוא מאמין בתיקון עולם. הטרום-קשיש, לעומת זאת, היה טיפוס נאיבי במקצת. הנה דוגמה לכתיבתו:

קישטה, תולעת יעקב

לפני שבאתי לכאן בסתיו 1968, חשבתי בתמימותי שמדינת ישראל בחרה בדגל שבמרכזו מגן-דוד כאות הוקרה, או כמחווה, או כאמצעי הנצחה לקורבנות השואה, אשר אולצו לענוד טלאי מגן-דוד ברחובות גטו ורשה. זו בעצם הייתה אחת הסיבות לכך שבחרתי לעלות ארצה, ולא לנסוע לאמריקה או למדגסקר – כפי שהמליץ ליהודים פזמון סאטירי שהיה פופולרי בקברטים של ורשה שלפני המלחמה, ואחר כך גם בגטו.

מה רבה אפוא הייתה אכזבתי כאשר גיליתי שהתפעמתי לשווא, כי אין שום קשר בין המגן-דוד המתנוסס בדגל ובין היהדות שנמחצה תחת מגפי הנאצים. שום הצדעה לתולעת יעקב הרמוּסה.

עונש מוות מיידי חיכה ליהודים שהפרו את הפקודה לענוד טלאי מגן-דוד, אם משום שהם ראו בו השפלה ואם משום שהם התכוונו לברוח. אני זוכר היטב שמיד לאחר בריחתי מהגטו, כאשר מצאתי את עצמי בצד הארי של ורשה, פתחתי שער לחצר חשוכה של איזה בניין, הסרתי את המגן-דוד מזרועי הימנית, ולא ידעתי מה לעשות איתו. זמן מה התהלכתי ברחוב כשבכיס מכנסיי טמון עדיין טלאי זה, ולצדו תעודת לידה קתולית מזויפת.

אני מודה שהרגשתי מעין זלזול בזיכרונותיי אלה, כאשר הבנתי כי לבחירה במגן-דוד כדגל ישראל אין כל קשר לטלאי הגטואי, ואפילו ההפך הוא נכון: היישוב העברי די התבייש באלה שהלכו כצאן לטבח, לדעתו.

האם זו הסיבה שדגלי המדינה מרגשים אותי פחות?

הרי את מנוכרת לי

עם או בלי דגל, אני מתייחס בגעגוע למכוניות של פעם, משום שרובן עוררו בי איזה זיק אישי. לעומת זאת, כשאני לוקח את אחת ה"מודרניות" לנסיעת מבחן, אני לא קולט מהן תשדורת מעניינת. ובעצם, המודרניות למיניהן משדרות סכנה. כי אני חושד שהן מסוגלות להרוג בְּרַכּוּת.

אני מביט במודרניות, פרטיות וליסינגיות כאחד, ורואה בהן רוצחות שמקומן מאחורי סורג ובריח בכלא 'תרצה', במקום חוה יערי ואביבה גרנות שיצאו לחופשי.

המכונית המודרנית היא קילרית בעיניי בגלל מערכות ההיגוי ה"מתקדמות", המפנקות ברַכּוּתָּן, שלימדו את בעליהן שאפשר לאחוז בהגה בשתי אצבעות בלבד. התוצאה: כל איבוד פתאומי של אוויר מהגלגל, טפיחת רוח חזקה או מהמורה – גורמים איבוד שליטה על הרכב.

וזה נכתב עוד לפני שהמודרניות הפכו למחשב על גלגלים.

גלגל, עוד שנה

בכל המכוניות שהתרועעו איתי היה ההגה איבר חשוב, עיקרי כמעט. אם התרגלתי לגלגל הגה מסוים, הייתי מעביר אותו מאוטו לאוטו בעזרת מתַאמים, המאפשרים לקבוע את המרחק שבין גלגל ההגה ללוח המחוונים, כמו גם את קרבתו של הגלגל למוט ההילוכים.

בחלק מהמכוניות המודרניות אפשר לקבוע את המרחקים הללו מבלי לחפש מתאמים וללא צורך ללכת לחרט. אך דא עקא, שבמודרניות זה קצת כמו בשירו של ברוס ספרינגסטין – "50 ערוצים, ואין מה לראות". הרי גלגלי ההגה במודרניות הם שמנים בדרך כלל, מכיוון שהם מאכסנים בתוכם כריות אוויר. מלבד זאת הם עשויי פלסטיק, לפעמים מצוּפי עור, בדרך כלל לא, ומסתירים את השעונים באדיקות קוויקרית.

הגה איטלקי מבית נארדי שפירקתי מגורדיני והבאתי ארצה, ובהמשך עבר מאופל ג'י-טי לאלפא ג'ולייטה ספרינט ולוצ'ה, ואחר כך ללנצ'יה זאגאטו – תלוי אצלי כיום על הקיר. קשה לתאר שמישהו, בהתקף של סימפטיה ונוסטלגיה, יפרק גלגל הגה ממודרנית כלשהי, ויתלה אותו על קיר בסלונו.

אגב, כשכתבתי את זה, ההגה ברכב המודרני עוד לא היה מקושט בעשרות מתגים, ועוד לא איבד את צורתו העגולה לטובת נהגים בעלי כרס מטופחת.

hege Nardi

הגה נארדי. יש לו מה לספר אך הוא שותק, כי הוא גמר את סדרת ההרפתקאות ונח תלוי על הקיר

גופות פלסטיק

ההגאים של המודרניות לא מעבירים מידע על צרות בגלגלים הקדמיים, המחפשים את אחיזת הכביש, ואף בקושי ניכרים בהם סימני חיים. הגאים אלה מוטלים בידינו כמו גוף מת, ואנו אפילו לא מרגישים שהם עומדים להתיישר אחרי סיבוב.

וזה עוד נכתב לפני ההתפרצות של הגה הכוח החשמלי.

הרגשת שייך, חביבי

במכונית של פעם הרגשת שייך, כי היא הייתה שלך, לא מליסינג, והיית מסוגל להגיש לה עזרה כאשר היא חשה ברע, ולא נאלצת למסור אותה למכונאי אנונימי. גם במדינה של פעם הרגשת שייך יותר, כי היא הייתה שלך, ולא של אוליגרכים, הנחשבים כאן הולי-גרכים.

רצה מאצ'ו, קיבל יהודי

הייתי מעדיף לדבר עם התיכוניסטים בעירוני ה' על מכוניות ועל נהיגה, ולא על שואה. זה היה קל יותר לי, ובוודאי גם להם. כנראה לא יהיה לי מנוס אלא לספר לצעירים על הראיון שערך איתי יעקב אגמון בגלי צה"ל לפני כשלושים שנה, בתוכנית השיחות האישיות המפורסמת שלו – ראיון שבו השתלבו שני הנושאים, רכב ושואה, שבעולם הנורמטיבי נחשבים כמו שתי פלנטות.

אגמון, איש תיאטרון ומראיין אגדי, פתח את השיחה איתי בווידוי. "אני מודה שמעולם לא שמעתי עליך, אדוארד, אבל התחקירנים שלי הם קוראים שרופים שלך וביקשו שאראיין אותך". ואז שאל אגמון בנימה דרמטית-אינטימית: "מה יש בהן, במכוניות, שהן שיגעו אותך והשתלטו על חייך?". להפתעתו, עניתי ש"אני חייב למכוניות את חזרתי לחיים שפויים, אחרי זוועות השואה".

כנראה, התחקירנים קוראי "טורבו" לא עדכנו את מר אגמון שעורך ירחון טורבו, "המאצ'ו החולה על מכוניות", הוא ניצול שואה. ניצול בעל מזל, שהמכוניות החליטו לספק לו את העזרה הפסיכולוגית הנדרשת כדי שינסה לשכוח את הזוועות הרשומות אצלו בביוגרפיה.

Wrangler

גִ'יפִּית הִיפִּית: בהשקות דגמים חדשים ובתערוכות הרכב של פרנקפורט, פאריס וז'נבה מקובל לראיין מתכנני מכוניות ומהנדסים של מנועים, תיבות הילוכים ושלדות. חשבתי באחרונה מה היה קורה לוּ היינו מראיינים את המכונית עצמה, ופונים אליה עם מיקרופון.

למשל: מה הייתה מספרת לנו הג'יפ  Chief של Wrangler, יצירת מופת של ברוק סטיבנס, שהגיעה לשוק ב-1974 ויצאה מפסי הייצור במשך תשע שנים (מי אמר שג'יפ זה בהכרח זכר?).

גברת ג'יפ  Chief – האֵם הרוחנית של הז'אנר – נראית חכמה, אינטליגנטית וידידותית. הבטתי בעיניה העגולות, וניסיתי לדמיין מה היא הייתה אומרת לנו על השקפת עולמה.

והנה, על הקשיש המורשה נפלה מלכודת בלתי צפויה, כאשר ג'יפית זו מסרה את רשות הדיבור לרדיו-טייפ שלה, שהשמיע בארבעת רמקוליו את להקת The Who, המצטיינת בפרשנותה לגבי החברה הבורגנית של שנות השישים.

"יש לי תקווה שאמות לפני שאזדקן", שרו חברי The Who בשמה של הגברת בכחול-לבן

wrangler XL

טיפ טיפה

את גלגל ההגה מומלץ להחזיק בחוזקה בשתי ידיים, בתנוחת "רבע לשלוש" או "עשרה לשתיים". בפניות יש "למשוך" את הגלגל, ולא לדחוף אותו. לפני סיבוב חד או סיבוב פרסה יש להשתדל להימנע מהצלבת ידיים, ובמקום זאת לתפוס את הגלגל בחלקו העליון.

מול ההגה יש לשבת במרחק שבו פרק יד מתוח שלנו ייגע בקלות בחלקו העליון של גלגל ההגה, מבלי שניאלץ לרכון קדימה. בכל התמרונים צריך גב הנהג להיות צמוד למשענת, הניצבת ב-90 מעלות ביחס לרצפה.

מומלץ להחזיק את גלגל ההגה בחוזקה, כדי להיות מוכנים לביצוע תגובה מיידית שנדרשת – במיוחד בכביש משובש המפתיע במהמורות, או בהיכנס הרכב לשלוליות מים הגורמות לאיבוד אחיזה.

שואלים את אדוארד

מוטי: בהמשך לתשובתך אליי בשבוע שעבר: אולי אכן עדיף, כעצתך, "יותר אוטו", גם אם זה אומר לרדת בשנתון.

אני מתחיל להיות עצמאי, ומחפש רכב שיהיה לי איתו שקט, בלי תקלות מיותרות ועם צריכת דלק כמה שיותר נוחה לכיס. על מה היית ממליץ במשומשות בתקציב של כ-45 אלף שקלים, שייתן כמה שיותר "אוטו פר שקל"?

תשובה: אף מכונית משומשת לא מבטיחה "שקט מתקלות", אם לא תכין אותה מראש לפרק החיים במחיצתך. בדרך כלל צריך להשקיע בהתקנתה לקראת הקדנציה החדשה: להחליף לה חגורת טיימינג, בולמים, צמיגים, דיסקיות מעצורים, מצתים, שמנים ומסננים. לא הכול בבת אחת, כמובן.

בגלל האמינות שמפגינות היפניות והקוריאניות כדאי לך לחפש בתפריט של האסייתיות – ועם זאת, לא לפסול מראש את האירופיות, אם תמצא אחת מבית טוב.

ניתאי: אני מתלבט בין שני סוגי רכב מודל 2010, סוזוקי סוויפט ופולקסוואגן גולף. על איזה דגם אתה ממליץ, ומה המגרעות של כל אחד מהם?

תשובה: גולף מחזיקה ביתרון ברור, לא רק מול סוויפט אלא גם מול רוב מתחרותיה.

רק קח בחשבון שאם המועמדת שלך מבית פולקסוואגן מצוידת במנוע TSI ובגיר DSG, אז האחריות על תיבת הילוכים זו פגה כבר, ותיקון עתידי שלה יעלה ביוקר – מה שמעמיד את כדאיות העסקה בספק.

משה טננבאום: אנחנו זוג צעיר שבקרוב הולך להביא ילד לעולם. בעוונותיי קניתי טויוטה קורולה 2000 מבלי לעשות בדיקה לפני קנייה, וקיבלתי חתול בשק… המון תקלות שתיקונן עלה לי בכסף רב. הרכב עומד על קילומטראז' של 140 אלף, ואין היסטוריית טיפולים מהבעלים הקודמים (ככל הנראה גם לא ממש היו). איזה טיפול כדאי לעשות לו לפי הקילומטראז'? בנוסף לזה, בסוף השנה אני מתכנן למכור אותו ולקנות רכב סופר מיני חדש.

אני יודע שאתה ממליץ על סוזוקי סוויפט, אך לפי נתונים טכניים היא נחותה ממתחרותיה הן בצריכת דלק והן בגודל ונפח מטען. התקציב שלי הוא 45 אלף שקלים, ואני מעוניין ברכב אוטומט שיספק אותי ויהיה יחסית חדש (שנתונים 2010-2011), וכמובן חסכוני ושיוכל לסחוב כמו שצריך גם בעליות. הדגמים שחשבתי עליהם הם פאביה, איביזה, רומסטר (שמצוידים במנוע 1.2 טורבו שבעה הילוכים, אבל טיפוליהם יקרים), ואולי טויוטה אאוריס או משפחתית משנה קצת יותר ישנה, 2008. מבין הדגמים שנתתי, על מה היית ממליץ? והאם יש לך עצה לעוד רכב חוץ מסוזוקי סוויפט?

תשובה: אם כבר השקעת כסף רב כדי להעמיד את קורולה על גלגליה, אז כדאי לדעתי, כדי לא לצאת פראייר, להוציא ממנה קצת נחת בשנה-שנתיים הקרובות, ורק בהמשך לחשוב על מכונית אחרת. כל האופציות שציינת ראויות למחשבה, אך אל תשכח שבחירה בגיר DSG, כפי שהזכרתי לקורא ניתאי, עלולה להפתיע, לא בהכרח לטובה. שהרי רק בעת האחרונה השתחרר גיר ה-DSG ממחלות הילדות, כך לפחות אומרים.

מודעות פרסומת
8 תגובות
  1. תודה על כתיבתך, אצלך המדור זה גם רכב , גם היסטוריה [רכב וחיים אישיים].
    נקודת מבט מאד מעניינת ושונה מהמקובל , שוב תודה!

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    לאדוארד שלום!
    אולי לא יכולת לדבר עם התיכוניסטים בתל אביב על מכוניות, אבל אני בטוח שאני לא התיכוניסט היחיד שקורא את הטור שלך באופן קבוע ולומד ממנו הרבה. תודה!
    בתור תלמיד נהיגה בשלבים מתקדמים וכאחד המתעניין גם במה שנמצא מתחת למכסה המנוע, רציתי לשאול אותך, בעל הניסיון, האם לאיש צעיר כמוני יש עוד סיכוי למצוא מכונית עם נשמה, כמו אלה שאתה מקונן על שאינן עוד? עם האמינות, קולות המנוע, נטולות פיצ'יפקעס חסרי תועלת? או שנגזר על העם היושב בציון לסבול מהגה מת עד סוף חייו?

  3. נעה permalink

    בתור נהגת צעירה וחובבת ענתיקות אני מצטרפת לשואל שמעלי…. תודה (ותודה על הבלוג המיוחד שלך)

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    אגדות מוטוריות לא מתות …חיות לנצח כמכוניות קונספט או חוזרת לשוק כרטרו :

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    הי אדוארד ,

    הצלחתי לארגן לך ראיון עם ראש צוות העיצוב של Chief :

    בהמשך להופעותיך בפני תלמידים בנושא השואה , אתה יכול בהחלט להרצות בפני סטודנטים להנדסה בטכניון בענייני מכוניות , בדגש על היסטוריה ופילוסופיה מוטורית , בשנים האחרונות ישנה עקביות בתחום פיתוח מכונית פורמולה בקטגוריה הייחודית לסטודנטים , לאחרונה הצטרפו גם מאוניברסיטת בן גוריון ותל-אביב .

    בחול המועד האחרון נגשתי לחבורת סטדנטים מהטכניון שהציגו בגאווה את פרי פיתוחם בתערוכת " אוטו-מוטור " , השתתפו בפרוייקט הפורמולה הזעירה סטודנטים אוהבי מכוניות מתחומים מגוונים: מהנדסת מכונות , הנדסת אווירונאוטיקה , תעשייה וניהול ואפילו אדריכלות , כל אחד תרם ממוחיותו לפרוייקט . אני מאמין שהחבר'ה הללו צמאים למידע כללי בענייני תרבות והיסטוריה מוטורית …

  6. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    בהמשך לתגובתי הקודמת אבקש להבהיר כי החלוצים בארץ בתחום הפורמולה לסטודנטים בארץ היו החבר'ה מאונברסיטת בן גוריון , ראו אחוות מהנדסים כפי שלא נראתה אחוות לוחמים זה זמן רב …השתתפות ראשונה בתחרות הבינלאומית בשנת 2011 , הכוללת זכיה במקום ה- 15 בדירוג הכללי ובמקום הראשון (!) בקטגוריה השמורה לקבוצה שזו לה ההשתתפה הראשונה בתחרות – ריספקט !

    פרוייקט הגמר במסגרת פורמולה – "סטודנט" מגיע לשיאו בתחרות בינלאומית בה לוקחים חלק קבוצות סטודנטים מרחבי העולם , הקריטריונים לשיפוט נוגעים להיבטים הכללים הן בנושאים התכנוניים כגון : מנוע, ביצועים מערכות , שילדה , והן בהבטים השונים בדמות ניהול הפרוייקט והמשאבים , עלויות ייצור , אמינות , פרזנטציות .

    יצויין כי ננקטות מגבלות רבות המקשות על הסטדנטים למקסם ביצועים , המסגרות המאוד מצומצמות המוקצות מהבחינה טכנית ומהבחינה התקציבית מחייבת יצירתיות רבה בקרב הסטונדנטים והתגברות על מכשולים בלתי מבוטלים בכדי לבלוט ביחס למתחרים הרבים האחרים המוגבלים אף הם במפרטים זהים .

    סטונדטים שהשתתפו באופן פעיל בתחום , יותר ממוזמנים לכתוב ולהאיר את עיננו מעט יותר בשדה התגבות דהלן .

  7. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    בחרתי מספר סירטונים נוספים , מרתקים ומאירי עינים, כמובן שקיים חומר מגוון ונוסף בהישג הקשת מקלדת , רשת האינטרנט האינסופית היא הגבול …
    ……………………………………………………………………………………………………………………..

    כך זה נראה הרגיש ונשמע באירוע איזורי בהונגריה 2014 :

    למרות התקציב הזעום ולוחות הזמנים הדחוקים ההתייחסות הינה רצינית ביותר ומכינה את המהנדסים הצעירים לקראת קריירה בינלאומית במדרג מכוניות המירוץ החד- מושביות . זוהי גם הנקודה בה בכירים מהתעשייה באים לצוד ולאתר בפינצטה את המוכשרים ביותר בואכה פורמולה 3, 2 ו- 1 .

    החבר'ה מהטכניון מדגימים תרגולת פריסה מבצעית מיומנת לקראת אירוע פורמולה SAE איטליה 2013 :

    אירוע אוסטריה 2014 :

  8. אלי permalink

    מר אטלר היקר,
    כקורא עתיק שלך, הרשה נא לי להודות לך על כתיבתך.
    את "המפתחות בפנים" אני שומר לשעה מיוחדת בשבת, בה אני מתענג ולעיתים אף צוחק ביני לביני ובעיקר בקול רם מהכתבה המתובלת ברוב חן בהומור נהדר.
    אין ספק כי החכמתי מעצותיך, לעיתים אני חוזר אל הכתבה השבועית שלך סתם כך, לשאוב עידוד ולחזור ולהפיק הנאה מההברקות הרבות.
    תודה לך אדוני היקר על השמחה השבועית שאתה מביא לביתי.
    יישר כח.
    אלי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: