Skip to content

רחוק, בצל העץ

אפריל 29, 2015

יש רגעים שבמקום ללכת שבי אצל הזיכרונות, בא לי פשוט להצטרף לחבורת הבטלנים היושבים על ספסל בצד השני של הגדר

הייתי צריך להתניע את הונדה ולנסוע לעיירה הסמוכה פְּיָאסֶצְ'נוֹ, היהודית במקור, שבגלל השואה היא נטולת יהודים. אין בפיאסצ'נו זכר לאדמו"ר קלונימוס קלמיש שפירא, ואין בה כל סימן שיהודים חיו בה אי-פעם. הייתי צריך את פיאסצ'נו כדי להביא עט חדש, במקום להפציר בעט ותיק אשר כהה ונחלד.

אך האמת היא שלא יכולתי להוציא מהמוסך את הונדה ולנסוע בה לשום מקום, כי עוד לא התנדף ממני הוויסקי ששתיתי עם הרופאה שהרדימה את בוני לתמיד.

מהקור ומהרוח האדמה בגינה שלנו התאבנה, כניסוחו של גרהם גרין ב"האדם השלישי", אלא שבספרו של גרין, וגם בגרסה הקולנועית של הסיפור בבימויו של קרל ריד, הקברנים נאלצו להשתמש במכושים כדי לחפור שוחה לארונו של האזרח הארי ק'.

לי לא היה מכוש, אך איכשהו הצלחתי לכרות גומחה באדמה, שלא רצתה לקבל את הכלב היהודי שהגיע מארץ רחוקה. אך לבסוף נכנעה אדמת הגויים ונעטפה סביב קופסת הקרטון, שמידותיה הזעירות די היה בהן כדי לשמש מקום לינה אחרון לבוני, שללא רוח חיים הפך פתאום קטן. כאילו הכלב שלי, פרחח וחוצפן תל-אביבי, התכווץ אחרי מותו.

חזון החול החם

הוא ישב על ידי אז, כאשר כתבתי את "רפסודיית אבל לזכר החתול", שלא פרסמתי ולא אפרסם. בשלב מסוים הפסקתי לכתוב, ובוני, שעקב כהרגלו בעניין אחר התקתוק הבלתי פוסק של מכונת הכתיבה, זקף את ראשו ומבטנו נפגשו. וזה היה הרגע שאמרתי לכלבי את המשפט הטיפשי "בהגיע הזמן, אחד מאיתנו יהדק את האדמה מעל השני". אך הבטחתי גם לבוני שלפני מעשה בלתי נמנע זה, עוד נלך שנינו על שפת הים העברית, לכל אורכה של רצועת החול המשתרעת בין חוף גורדון ליפו.

"אנו נלך ונחייך, כפי שחייך הגיבור הזקן בסרטו של ויטוריו דה סיקה, פקיד המדינה בגמלאות אומברטו דה, שהיה לו כלב שחור-לבן כמוך", הבטחתי ולא קיימתי.

חולה געגועים?

היה זה ערב כאשר נכנסתי לחדר השינה כדי לבקר שוב בדאגה את בוני, שלא רצה לאכול או לשתות ולא היה מעוניין לטייל בגינה. הוא שכב על השטיח, ועיניו היו חסרות ברק ופעורות כפי שלא היו מעולם. הוא לא ניסה לקום, לא הגיב לקולות, לא בכה מכאבים, כלום.

חשבתי שאולי הוא מתגעגע שוב לבני, כמו אז, כאשר הילד נסע עם הכיתה שלו לטיול בצ'כיה. גם אז הגיב בוני בשביתה מיידית – לא שתה, לא אכל ולא רץ בגינה כדי לרחרח אחר מכרסמים קטנים המְנַהָרִים מחילות (או מנחילים מנהרות) תחת האדמה. עד שאחרי שלושה ימים הגעגועים שלו שככו קמעה, ובוני לא עמד בפיתוי כאשר הבאתי לו נקניק מהצריף הירוק שמול ביתנו.

סיפרתי את זה בטלפון לרופאה. "נדמה לי", אמרתי, "שזה אותו דבר כמו אז, אלא שמצבו של בוני קיצוני יותר כעת, כי לעת זקנה הגעגועים מתחזקים", גיליתי את סודי לשפופרת. "אולי יהיה חיובי, אם תבואי מחר בבוקר".

עוגם לוגם

הרופאה סגרה את המרפאה הביתית שלה והגיעה אלינו על אופניים, כי מכוניתה נגנבה עוד בשנה שעברה. היא בדקה את בוני ארוכות, הרימה אותו, והוא נזל בין ידיה כאילו היה נטול עצמות. היא החזירה אותו בעדינות לשטיח ואמרה מילה אחת: סרטן.

"אין מה לעשות?", שאלתי, והיא רק הנידה בראשה כאילו נגמרו לה המילים. ואני הבאתי בקבוק וויסקי שקניתי בשדה התעופה כדי לחגוג משהו. אני כבר לא זוכר מה, כי זה היה לפני הרבה זמן, בתקופה המטורפת לגמרי ההיא שבה טסתי לתל-אביב מדי שבוע-שבועיים, כי התחלתי להכין כתבות מוורשה לתוכנית טלוויזיה, ספק בידורית ספק חינוכית, שהנחה גבי גזית. שום דבר לא יצא מזה, לאכזבתי, ורק בוני ידע למה, כי הוא היה היחיד ששמע ממני את האמת.

"תשתי איתי?", שאלתי את הרופאה, והיא הסכימה. לגמנו קמעה, ואז הלכתי לחדר השני לשתות לבד, מבלי לספור כוסות ומבלי להביט בראי. כוחי לא עמד לי להיות עם בוני בזמן הזריקה.

אחר כך הרופאה הרימה את אופניה שנפלו, ורכבה לדרכה. היא סירבה לקבל כסף. "הרי לא עזרתי לבוני המסכן", אמרה, כאילו הַזריקה סימלה תבוסה שלה, ושל הרפואה כולה, מול נשימותיו האחרונות של בוני והפרדה שלו מסוף החורף ומכל הטבע מסביב.

עריסה של קרטון

אחר כך התהלכתי בגינה עם קופסת קרטון קטנה ואֵת. הלכתי לאורך השביל המושלג עם את על הכתף כפי שהלכתי עם את כזו אי-אז, אחרי שחיבקתי את אבא שלי בפעם האחרונה ועזבתי את הגטו אל הצד הארי של ורשה עם קבוצת פועלים יהודים, שנפרדתי מהם וברחתי.

וכעת, שוב עם את על הכתף, אני מחפש מקום מתאים לקבורת הכלב שלנו, שיישאר באדמה זרה וקשה שמיאנה לקבל אותו לקרבה בכל כוחה. הוא יישאר פה בִּמקום לחזור איתי לתל-אביב, כפי שהבטחתי לו ונכשלתי.

הרבה פעמים נכשלתי בחיי. אפילו אמרתי פעם למישהי שחיי ממש מרופדים בכישלונות. אך הכישלון התורן מעולם לא היה כואב כמו כעת, בהולכי עם קרטון הקבורה של בוני ליד השיחים של ורדי הבר, השחוחים תחת שכבת שלג נמס למחצה.

חיפשתי מקום מתאים לבוני כאילו הייתי מחפש מקום בשבילי, ולא מצאתי. הסתובבתי בגינה עם הקרטון, שבוני היה שכוב בתוכו על שמיכת תינוקות קטנה שהוא אהב, שמיכה מבית חולים בריטי שהייתה שייכת לבני עוד מיולי 1980. הוא קיבל אותה בהיוולדו שם, והיא הייתה הדבר הראשון שבני ראה כאשר פתח את עיניו אל העולם, העומד לאכזב גם אותו.

כאשר בוני השתלט על שמיכה זו, שמרוב כביסות איבדה את צבעיה, שאלתי את בני אם לא חבל לו על מזכרת זו מלונדון, והוא שיקר לי אינסטינקטיבית שהוא לא סנטימנטלי לגבי חפצים כמו אבאל'ה הטמבל, שקבר את כלבו שיכור דיו כדי לעטוף את בוני בדגל הארץ הרחוקה, שמשפחת אטלר הכינה לקראת יום העצמאות.

וכך נישא בוני אל דרכו האחרונה כשהוא שכוב על שמיכה בריטית ישנה, אוחז בדובי הצעצוע שלו וכרוך בדגל כחול-לבן, בכוונה תחילה מצד מארגן הטקס, למען יידעו המלאכים, כאשר יגיעו אל עצמותיו, שבוני הוא כלב יהודי שרק טייל בין הגויים, ונרדם.

Boni Edek1 ok

דייר מוגן: "לפחות היו לכלב שלך חיים מאושרים", ניחמה אותי הרופאה, וצדקה. בוני היה בן משפחה, עם אינספור סיפורים המלווים אותו ואת הרפתקאותיו.

חוץ מזה, אחרי מעל עשרים שנה, הגינה שלנו אי-שם הייתה לבית עלמין לחיות. קבורים בה שלושה כלבים – בוני, הרוטווילרית בעלת לב הזהב ניקיטה, וליאון, אף הוא מהארץ כמו בוני – ועוד שלושה חתולים. כל אחת מחיות אלה זכתה בקבר משלה.

לפעמים אני חושב על זה כאשר אני שומע על אנשים אצילי נפש שסבלו בחייהם, ולאחר מותם נטמנו בקבורת קומות בגלל קמצנות המשפחה, ולא בגלל חוסר יכולת כספית. אלו מין קברי חיסכון שלא עושים חשק לבקר את המת, לעמוד מולו בדומייה, לבכות ולהתפלל

בין ברוש ובין ערב

חזרתי עם האת והקרטון של בוני לקרבת הבית, אל ברוש כהה ותמיר, עץ משוגע כזה שכמו מגזם את עצמו, וכוחות הטבע ודמיונו עיצבו אותו בצורת משולש גבוה וחד להתריס, רק לא ברור אם מול שוכני שמיים או מול שוכני ארץ.

זה היה המקום שבחרתי לבוני, ובמהלך קבורתו חיפשתי את המילים שאגיד לבני בטלפון אם ישאל אותי מרומא הרחוקה מה עם הכלב. הוא ישמע ממני שהכול בסדר גמור, שהאנטיביוטיקה עזרה לו, ושהוא חזר לריצות הבוקר המטורפות, ועוצר רק כדי לרחרח אחר מכרסמים, הבונים מסדרונות ומרפסות עמוק תחת האדמה, ולא שוכח להטיל את מימיו בפינות אסטרטגיות שהוא בוחר בגינה כדי לסמן את בעלותו על השטח הלועזי.

ספסל המאושרים להדכיא

ואחר כך נדלק נר תחת ברוש זה, אשר קוויו העָזים והכהים גורמים לו להיראות כאילו יצא מאיזה תחריט איטלקי עתיק שנעשה בטכניקת אקווה-פורטה. מה לעזאזל עושה עץ ים תיכוני בכפר פולני? בוני אהב לנבור תחת הברוש, אחרי שיצא מהבית כמו מטורף להתרוצצות הבוקר שלו, ונבח בעברית צחה על הגברים השתויים היושבים על ספסל עץ ברחוב מאחורי גדר ביתנו, כאילו היו מחכים לאוטובוס.

הם יושבים על ספסל זה גם כעת, כאשר אני כותב שוב על בוני, ונביחותיו של כלבי כבר אינן מפריעות להם להעביר זה לזה בקבוק עטוף בנייר עיתון, לקום ולרקוד.

טיפ טיפה

הצצה בעיתונים: דה מרקר של 27 באפריל עוזר לבחור את הסופר-מיני האוטומטית הטובה ביותר מבין הרביעייה טויוטה יאריס, יונדאי i20, רנו קליאו וסקודה פאביה, שניצחה.

לכאורה, שירות לציבור. אך הרשימה בדה מרקר לא התייחסה לסימני השאלה המרחפים מעל אמינותם של מנוע ה-TSI בעל ההזרקה הישירה, מעל תיבת ההילוכים DSG המוּעדת לעולל קוּנצים, ומעל מגדש הטורבו הדורש דאגה. בוחני דה מרקר לא התייחסו גם לנושא הארגונומיה ברביעיית המכוניות, לא בדקו את מרחק העצירה שלהן, והסתפקו בהצהרת היצרן לגבי זמן הזינוק ל-100 קמ"ש, במקום לבדוק זאת בעצמם כפי שבדקו את צריכת הדלק.

מובן כי הכתבים גם לא בחנו את המועמדות לכתר בסלאלום, כך שאין להם שום ידע על אחיזת הכביש ברגעים קיצוניים, על זווית הגלגול ועל הבטיחות האקטיבית. ללא תשובה נשארה גם השאלה איך הסופר-מיני הנבחרות מתנהגות בנוכחות ארבעה נוסעים ותא מטען מלא. בקיצור, קשה להבין על סמך מה קבע דה מרקר את מקומות הדירוג.

אני מבין את צרתם הטבעית של הבוחנים, שהרי במציאות הישראלית ממש לא קל להיות כתב חצר, הנדרש גם להשביע את רצונם של האדונים היבואנים וגם לא לצאת אידיוט. כך שאין אולי מקום לתהיות הרבות על בוחני דה מרקר: מדוע הם התמקדו בארבעה דגמים בלבד, למה הם התעלמו מהתפריט של סוזוקי, אופל, סיאט, מאזדה והונדה, ומדוע הם לא הזכירו שבסכום העובר צפונה את ה-100 אלף שקלים אפשר כבר להגיע למכונית קומפקטית – אשר אינה מאיימת בקלאוסטרופוביה, חסכונית לא פחות מסופר-מיני, ומתאימה הרבה יותר למשפחה בשימוש יומיומי.

  1. בישראל היום הופתעתי מההשוואה בין התקרית החדשה עם מיצובישי גרנדיס שסירבה לעצור, ובין המקרה הטרגי של משפחת אטיאס שנהרגה ליד טבריה לאחר שמכוניתם, אף היא גרנדיס, פתחה במהירות מטורפת. לגבי המקרה הנוכחי צוין כי מנוע הגרנדיס יצא משליטה – הפעם בנסיעה לאחור – וכי נהג המיצובישי הציל את חייו בזכות קפיצתו מהרכב.
  2. Grandis in Israel Hayom

לא היה חסר הרבה כדי שדלת הגרנדיס תתפקד כמו גיליוטינה בתקופת המהפכה הצרפתית. למזלו של הנהג, שקפץ בפאניקה מהרכב הנוסע לאחור, הוא שבר רק את רגלו

זוהי בוודאי הגזמה והיסטריה, שהרי לו הנהג היה נותר במושבו, אפילו לא חגור, סביר שהוא היה עובר בשלום את ההתנגשות, שאירעה במהירות נמוכה, הטיפוסית לנסיעה בהילוך אחורי. בצדק תוהים הטוקבקיסטים מדוע הנהג לא בלם, מדוע הוא לא ניסה להעביר את מוט ההילוכים לניוטרל, ומדוע לא דומם את המנוע. לטענות אלה אוסיף אני שהקפיצה של האיש נראית לי כניסיון התאבדות לא מוצלח, כי הדלת של מיצובישי הדוהרת אחורה שברה לנהג רק את רגלו, והתעקמה, לרוב מזלו, מבלי לגעת בראשו.

כזכור, בוחני המשטרה לא הצליחו לפענח את התעלומה מה הייתה הסיבה שגרמה למותה הטרגי של משפחת אטיאס, כי גרנדיס שלהם נשרפה כליל. כעת, בידי הבוחנים יש גרנדיס שנותרה שלמה, בהנחה שאף אחד לא נגע במכונית זו ולא פירק ממנה דבר. אני מחכה שייבדק אם דוושת הגז נתקעה במצב לחיצה ומדוע, או שנתפס משהו במצערת, או שמחשב הרכב נתן פקודה על דעת עצמו, או שסתם איזה שטיח העיק על דוושת הדלק וגרם לפאניקה ולאיבוד עשתונות של הנהג.

שואלים את אדוארד

צבי גולדנברג, בתגובה למכתבו של גדעון ("שואלים את אדוארד" 924): גם אני התלבטתי לפני חודשיים באותה סוגיה (אם שמן הגיר יועיל או יזיק למכונית קשישה), וגם התייעצתי איתך. רכבי הוא מאזדה 3 שנת 2005 שעשה 140 אלף ק"מ. אני יד שלישית, והאוטו אצלי חמש שנים ומפגין, בעזרת השם, אמינות גבוהה. לבסוף החלטתי להחליף, ועשיתי זאת אצל מכון גירים מומלץ, ספי ויניב בסגולה, פתח-תקווה.

ספי אמר לי, "אני מרוויח יותר משיפוץ גיר ואני ממליץ לך להחליף שמן". העלות הייתה 600 שקלים לשמן + מסנן. ספי התלבט אם צריך להחליף מסנן, ולבסוף החלטנו ביחד להחליף.

לאחר שבעה שבועות: אני מרגיש שפעולת הגיר חלקה יותר, אם כי יש עדיין מדי פעם מכה במעבר מהראשון לשני. אך תדירות המכה נמוכה יותר מבעבר. האם עבר די זמן כדי להעריך שההחלפה הייתה בסדר? אתה יכול להעביר מייל זה לגדעון, והוא מוזמן להתקשר אליי.

תשובה: לצורך בקרת ההצלחה של המהלך, מומלץ לחזור אל מכון הגירים שציינת, ולבדוק את מפלס השמן בגיר. אפשר כי החלפת השמן הצילה את תיבת ההילוכים ברגע האחרון מהצורך לשפץ אותה ואף להחליפה.

דניאל סודרי: התייעצתי עם כמה אנשים ואף אחד לא ידע לעזור לי, ולכן אני מפנה את השאלה אלייך.

קניתי לא מזמן פאג'רו קינג שנת 2004. לאחר כמה ימים שלא נגעתי ברכב, נאמר לי שהייתה נורה דלוקה וייתכן כי נגמר המצבר. ניסיתי לפתוח את הג'יפ, אך הוא אינו מוכן להיפתח!

הקשתי את הקוד הנכון והרכב נפתח כביכול, אך הדלתות בשלהן – לא מוכנות להיפתח. מובן שניסיתי לפתוח במפתח עצמו, אך הוא לא מסתובב. מכיוון שאני בקושי שבועיים עם הרכב הזה, אני לא יודע אם המפתח לא הסתובב גם לפני כן, או שזה רק מעכשיו. אני אובד עצות.

תשובה: כשקיבלתי את המייל עניתי מיד לדניאל במילים אלו: "מכיוון שבגיליון הקרוב לא אוכל לענות לך, משום שמדור הרכב הנוכחי ירד כבר לדפוס, אשמח אם תתקשר אליי טלפונית. יש לי איזה רעיון איך להתמודד עם מרד הדלתות". דניאל לא התקשר, אך אתייחס בכל זאת לשאלתו כדי לעזור לאחרים הנתקלים בבעיה דומה.

אז ככה: כדי להימנע מצרה דומה בפתיחת הדלת, מומלץ לוודא באמצעות מולטימטר, פעם בחודש לפחות, שהמצבר שומר על מתח של 12.5 וולט. כדאי גם לוודא שבזמן עבודת המנוע האלטרנטור מספק 13.5 וולט לפחות, אך לא יותר מ-14.3 וולט. דאגה נוספת נדרשת לגבי מצב הסוללה הקטנה שבתוך מפתח הרכב.

זאת ועוד: כדאי לדעת ששימוש קבוע בשלט רחוק לצורך פתיחת הדלתות גורם למנגנון הפתיחה המכני שלהן לתפוס קורוזיה ולהתקלקל (כפי שקורה לבלם יד בלתי מנוצל). הפתרון: התרסיס WD-40, שיש להתיז אל תוך המנעול המנוון. מחכים קצת, ומנסים לסובב את המפתח. אם הדלת נעתרת, פותחים את מכסה המנוע – כדי לבצע את אחת משלוש הפעולות הבאות:

  1. להתניע את המנוע באמצעות כבלים.
  2. להחליף את המצבר.
  3. לחבר את המצבר למטען ביתי, שיספק לו את הוולטים והאמפרים החסרים.
מודעות פרסומת
6 תגובות
  1. גיל חלמיש permalink

    למי שנתקע מחוץ לאוטו, תמיד אפשר לנסות ולפתוח את דלת הנוסע…

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    מדור עצוב מתמיד…

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    מרגש מאוד. לא זוכרת מתי בכיתי ככה ממשהו שקראתי.

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    מרגש מאוד. אני לא זוכרת מתי בכיתי ככה ממשהו שקראתי.

  5. איל permalink

    עצוב ומרגש. לאבד כלב זה ממש אובדן בתוך המשפחה.

  6. נטע permalink

    אדוארד. הרבה זמן לא דמעתי ככה מטקסט.
    היה לי עצוב מאד לקרוא.
    תהיה בטוח שהוא זכה לחיים מופלאים בצילך, כל עוד הוא חי.
    מקווה שאתה מתנחם בכלבך הנוכחי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: