Skip to content

גז עד הרצפה ועוד קצת

דצמבר 4, 2015

זה היה אמור להיות כתוב באופן קליל, באירוניה עצמית, אלא שזה יצא כמו שזה יצא. טוב שלפחות תוכן הסיפור נשאר: אכן, נסעתי מהר מדי

רק באיחור וחצי גיליתי את הממדים האמיתיים של כוח הטמטום, אשר במשך כל חיי המוטוריים – שאינם קצרים – דרש ממני להשתתף בריצות מטופשות, יום אחר יום ולילה אחר לילה, גם כאשר לא מיהרתי לשום מקום.

הגיע זמן להודות שבגלל עקשנות ווז-ווזית (vuz-vuzit) כלשהי, ובכוחה של אינרציה פרנואידית מהסוג הפילוסופי והפסיכולוגי, המתורגמות כולן ללחיצה נמרצת על דוושת הגז, עד הרצפה ועוד קצת – חיפשתי הזדמנויות להוכיח לחבריי, וגם לעצמי בוודאי, שכל מכוניותיי, ובהן מוגבלות-כוח ביחס למטרת העל (ניצחון), מוכנות ומזומנות להתמודד מול כל דבר שזז על ארבע, ומול כל איש הנוהג בדבר זה.

היה כדאי

כתוצאה משיגעון מטורף זה הלכו פייפן רבבות ליטרים של דלק ומאות סוליות של צמיגים, דיסקיות ומצמדים, והתקצרו חייהם התקינים של מנועים לרוב.

אלא שלא הכול היה לשווא. הרי לאוזניו של הקשיש המורשה לוחשת תיאוריה שהכישרון למנוע תאונות דרכים מתפתח רק בזכות נהיגה מהירה. אפילו אם נהיגה מהירה זו פרחחית יותר מאשר מלומדת, היא בכל זאת שיטה שמאפשרת להכיר עד תום את אופי המכונית: מה היא, מי היא, איך היא במזג אוויר כזה וכזה, ואיך משפיע על הניהוג היותה נטולת משקל או דווקא עמוסה עד הגג.

את התובנות האלה אי אפשר לפתח בזחילה, אלא רק בנהיגה על המִגבלות. אני מצטער, אבל ככה זה. הרי לא לחינם דורשים בתי ספר לנהיגה מתקדמת מתלמידיהם לנסוע במהירות. רק כך הם יוכלו לפתח יכולת שליטה על הרכב ברגעים קריטיים, המגיעים כדרכם באבחת הפתעה.

רק כך, בנהיגה אינטנסיבית, אפשר ללמוד לא להיכנע לכוחות הפיזיקה אלא לחייך אליהם ולצאת מהסכנה. ואולי מצלצלת פה מרחוק אִמרתו של הרבי מקוצק: "צריך אדם להזמין את סבלותיו לרקוד עמו".

פריקים אינם מתפרקים

בשבי של נהיגה ספורטיבית כביכול לא נופלים סתם אנשים מן היישוב, אלא גברים ונשים המוכנים להפוך מכורים לנהיגה בלתי פסיבית.

אולי אין זה מקרה שביקרתי בבתי חולים זהירים וזהירות רבים שפחדו לנסוע איתי, אך מעולם לא עמדתי מול מיטתו של מישהו שיצאו לו מוניטין של מופרע על ההגה.

עונש עם עונג

לפני כחצי מאה, עוד לפני שהבנתי את סגולותיה של נהיגת כאסח, גם אני פחדתי כאשר ישבתי באוסטין הִילֶה 3 ליטרים הנהוגה בידי הבריטית פט מוס – אחותו של סטירלינג מוס, נהג אגדתי בפורמולה 1 ההיסטורית, וגם אשתו של אריק קארלסון, השייך לפנתיאון הראלי.

ודאי שפחדתי בגופי ובנפשי, ולפי התקן של פחד טהור, יצורים מסתוריים היו מטיילים על חוט השדרה שלי כאשר גברת פט מוס, שזכתה לתואר "האישה הכי מהירה בעולם", השתוללה במכוניתה על כבישים שאת בוגדנותם הכרתי היטב, ולא הגיבה במאומה לצעקות האזהרה שלי באוקספורד אינגליש ("אהההה!!!"), שהייתי משמיע ללא בושה.

אלא שחלק ממני גם נהנה.

בהלה בלי הילה

להבדיל מהחוויה המאלפת הנ"ל, נשארו בזיכרוני גם תמונות מעולם אחר. כי זמן-מה אחרי נסיעתי זו עם פט מוס החל הוותק שלי כבמאי הטלוויזיה הישראלית, ולאורך כל ותק זה, שנמשך 15 שנות סבל, נסעתי פעם-פעמיים בשבוע לפחות בדרכי הארץ, אל אתרי צילומים בדרום או בצפון, ואז חזרה ירושלימה, תמיד עם נהגים של תחנת הטלוויזיה רוממה.

ובכל אותן נסיעות פחדתי סתם, כלומר – פחד ללא הנאה.

רוממה טוּרְס

במיוחד פחדתי לנסוע עם מר שימי הנהג, ג'ינג'י רב-דורות בארץ, חייכן עם רגל של עץ. נהג זה, שנשכר על ידי רשות השידור, נראָה בדמיוני של אז כמו שטן בציורים מהמאה ה-18. הוא אהב להפחיד אותי, היושב בְּמָקום "רחוק מתאונה", כלומר בצד ימין של שורת המושבים האחרונה.

מר שימי היה מסובב את ראשו אליי בעיצומם של סיבוב מוצא או של מדרון הקסטל התלול, ושואל בנימוס נבזי "מה אתה אומר על הנהיגה שלי, אדוארד?"

"מה קורה כאן, לעזאזל?", צעקתי פעם, כאשר גיליתי במבוכה כי מבין כל צוות הרוממאים, אני היחיד שפוחד. לא איש הקול, לא התאורן, לא עוזרת ההפקה. רק פעם אחת גיליתי, בהקלה, פחד על פניו של הצלם אסי רוֹסָק.

"מה אתה פוחד?", שאלתי. "אמנם הצמיגים במרצדס של שימי גמורים, אלא שהם לא מוכרחים להתפוצץ דווקא בירידה", חיזקתי את רוחו של הצלם, אך הוא תיקן אותי שהוא לא פוחד בגלל הצמיגים השחוקים, אלא בגלל הטוסטוס שהוא השאיר בשער של קיבוצו נען, שמישהו אולי גנב אותו.

התאכזבתי, וחזרתי לפחד לבדי כאשר שימי נסע ב-60 קמ"ש בסיבוב שאני הייתי עובר ב-130.

רק אני ואנוכי נורמלי מכולם?

בעצם, פחדתי בכל פעם שבהגה של מכונית שישבתי בה אחז מישהו אחר, ולא אני.

שמחת עניים

לא הייתי מספר על מבחר הסיבות התומכות ברעיון של נהיגה יומיומית מהירה, לוּ היינו מדינה נורמלית, שמכירה בצורך לבנות מסלולי מרוצים, כמו שקורה בסתם מדינות לועזיות, שפועלים בהן בתי ספר לנהיגה מתקדמת או תחרותית.

שהרי עם כל השבחים שהעתרתי עליהם, מרוצי רמזור הם רק ברירת מחדל לעניים, כי יש להם השפעה לא חיובית על אופי הנהג ועל שחצנותו, המכתיבה זלזול בחלשים. אני זוכר למשל באיזו הנאה מטופשת הודיתי במדור זה שסיטרואן ויזה קלאב שלי, בעלת מנוע שני צילינדרים של דה-שבו (2CV), עקפה פרארי, היחידה אז בארץ, שהייתה שייכת ליבואן פיאט.

הדיבוק

רגשי הבושה עוצרים בעדי מלפרסם מאות מקרים שחצניים דומים שרשמו מכוניות שלי במרוצי רמזור – בתוך העיר, על כבישים תמימים, על אוטוסטרדות. רק במקרים בודדים זכו פוחזות אלה לפרוק את מרצן על מסלולי מרוצים.

אותו דיבוק מסתורי המשיך להשתולל באנוכי גם כאשר הוא הפך כבר לצורת חיים של קשיש מורשה, ושכנע את הזקן להלביש על חישוקיה של הונדה CRX צמיגי חצי סליקס, טויו R888, כדי שההאצ'בקים חמות המזג ילמדו לקח. לא היה חסר הרבה כדי שהבווארית Z3M קופה תוריד גובה, ותתיישב על קפיצים קשיחים ובולמי בילשטיין 8.

אך ברגע זה בדיוק התעוררתי.

אתה מפוטר

תפסתי פתאום שדי ויי כבר, פיניטו, כלומר ausges kluczkes בשפת דודתי היידישאית רוזה, זיכרונה לברכה.

מעתה יכולים רישיונות הנהיגה שלי לישון בשקט, כי לצורך מחקר הנפש, הפגועה על ידי השמוק הנצחי של ה-speed, שהצלחתי לגרש בעזרת השם – התחלתי לנסוע לאט.

והנה הפתעה: גיליתי הבנה אצל שותפיי לכביש. כאילו לא רק אני החלטתי לנוח מאחורי ההגה, להתענג על הנוף שבתוכו חולפת מעבורת הפח, ולחדול מלקושש עוד ועוד פטנטים המאפשרים להערים על החוק.

מגדילים את נפח המנוח

לא רק בחו"ל הלועזיטי, אלא גם אצלנו מתחילה הנהיגה האיטית לגייס חסידים, בחיפוש אחר שינוי המסוגל להרגיע את רתחת חייהם, ולספק להם קמצוץ הנאה בנוסח גן עדן. אותו קמצוץ בלתי מושג שהמשורר אוגוסט שטראם כתב עליו: "אני אוֹבֶן. הרחק זוֹכֶכֶת אָת".

אגב, אם יהיה לי משעמם, אחזור לסורי.

2 banim shel Dina

אונייה ביבשה: רולס-רויס מופלגת בהדרה עשתה בניו-יורק רושם על שני הבנים של הרבנית דינה סטמבלר, אשתו של שליח חב"ד לוורשה הרב סטמבלר. ולי הזכירה הרולס-רויס גלויה מזיכרונות קיץ 1980 בלונדון, כאשר ברולס כזו, ואף באותו צבע, הגעתי לבית הכולבו "הרודס" כדי לקנות לבני עגלת תינוקות, מכשיר תנועה בריטי מלכותי על גלגלים גדולים, שהגיע עם הילד לביתנו ברחוב הירקון, כארבעת הגלגלים הראשונים של הקשיש המורשה ג'וניור.

מי שניסה להחנות רולס-רויס ברחוב לונדוני טיפוסי, קרוב לאוקספורד סטריט, שעוד לא היה צפוף כמו בימינו, הבין היטב למה בעלי רולס-רויסים, בנטלי-ים וטרנסאטלנטיקות דומות מחזיקים נהגים, גם אם הם אוהבים לנהוג בעצמם.

"נו, נהנית מהרולס?", שאל אותי סטיב מ', הטייקון האישי שלי ז"ל. "הייתי איתה בקומה הכי נמוכה של הגיהנום", עניתי, וסטיב חייך כי הבין למה אני מתכוון

טיפ טיפה: רק אצלנו שותקים

כתבי הרכב באירופה לא יורדים מהנושא של סכנת הנפש הכרוכה בגז מיזוג האוויר החדש, המכוּנה R-1234yf, אשר מחליף את הגז R-134a, שנפסל על ידי האיחוד האירופי בטענה שהשימוש בו מחמם את האטמוספרה.

רק התקשורת שלנו שותקת, ואינה מגלה לאזרחי ישראל שלהבדיל מהגז היוצא R-134a, העוין אולי לסביבה ונרדף בצדק על ידי חוליות של טרוריסטים אקולוגיים, אך ידידותי למכונית ולנהג בעת תאונה חזיתית – הגז החדש מתלקח בקלות עקב התנגשות, מַבְעִיר תוך חלקיק שנייה את המכונית הפגועה, ומרעיל את הנהג והנוסעים בדומה לגזים צבאיים אסורים לשימוש.

דומני שהשתיקה הנמשכת במדיה הישראלית ביחס לוויכוח סביב השימוש בגז החדש, המסוכן, היא תוצאה של פעילות כתבי החצר העבריים, אשר דואגים לעסקי אדוניהם, יבואני הרכב. חוששני שכתוצאה משתיקה זו של התקשורת העברית, גם צוותי מכבי האש אצלנו לא עודכנו בדבר הסכנה החדשה, עדכון שהיה מאפשר לכבאים לנקוט פעולות לצמצום היפגעותם בזירות תאונה.

את הסכנות שמציב הגז R-1234yf, שנשמרות אצלנו כאמור בסוד, הוכיחו באופן חד-משמעי ניסויים שביצעו ארגוני נהגים אירופיים ומערכות של עיתונות רכב. כל הניסויים הניבו מסקנות נחרצות לגבי סכנות אלה, חוץ מהקראש-טסטים של Euro NCAP, שעדיין לא מוריד כוכבי בטיחות למכוניות המצוידות בגז המילוי החדש למיזוג אוויר – לא בסעיף הסכנה לחיי הנוסעים, כולל ילדים, ולא בסעיף הפגיעה בהולכי רגל.

באחרונה, לאחר שקונצרן מרצדס החליט לא להשתמש בגז החדש, הבעייתי, ארגן משרד התחבורה הגרמני מבחן ריסוק משל עצמו, שחשף אף הוא כי השימוש ב-R-1234yf כרוך בסכנות. המשרד היה יכול לדרוש מהיצרנים לזַמן מכוניות חדשות למוסכים כדי להחליף בהן את המילוי המסוכן בגז הישן – בין אם הגז הוותיק עומד בנורמות הסביבתיות של האיחוד האירופי ובין אם לא. אלא שבניגוד לציפיות, הדו"ח הגרמני על הגז החדש קבע רק כי האפשרות של התלקחות מכוניות המעורבות בהתנגשות גבוהה אמנם בכמה וכמה אחוזים, וכך גם הסכנה לחיי אדם – אך אין עדיין הכרח לחזור למילוי הישן לפני שתתבצע "סדרה של בדיקות נוספות". עוד קבע המשרד כי יש לבחון חלופה חדשה עוד יותר: מילוי מערכת מיזוג האוויר ב-CO2, כהצעתם של אחדים מהיצרנים.

יצרני הגז החדש, שהוא במקרה גם יקר פי כמה מהגז הישן, יכולים לנשום בינתיים בהקלה, לנוכח העובדה שהמשרד הממשלתי הגרמני דואג להם (לפי שמועות שרצות באינטרנט), והסתפק רק באזהרה לבעלי מכוניות מודרניות, שלפיה "בתנאים מיוחדים, הנהג עלול להיהרג עקב חנק מהגז או להיכוות מהגז או להישרף בגללו בתוך המכונית".

AR disco 1953 XL

ה-MacBook שלי מלמד אותי להתייחס בכבוד לגזע המחשבים הניידים, ודורש כי אחדל להתגעגע למכונת כתיבה. כדי לצייד בְּנפש את השחצן המהודר, העשוי מתכת בהירה, בחרתי אלפא רומיאו דיסקו ווֹלָנְטֶה 1953 כתמונת הדסקטופ הפותחת שלו. היו פעם מכוניות כאלה, שענו לשם אלפא

שואלים את אדוארד

הראל דגן: במהלך נסיעה בכביש בין-עירוני לכיוון ביתי, פניתי ימינה במהירות לא גבוהה בכלל, אך תוך כדי הפנייה הרגשתי איבוד שליטה ברכב, ושהוא מחליק על הכביש. ביצעתי סיבוב של 360 מעלות, התנגשתי בגדר הבטיחות והרכב עצר. בנסי נסים ב"ה לא קרה לנוסעי הרכב דבר, וגם ברכב עצמו אין שום פגיעה פרט לשפשוף קל מאוד בצבע.

אינני יודע לציין אילו פעולות ביצעתי אינטואיטיבית באותו הרגע, שכן זה לא הגיע ממשהו מודע.

חיפשתי מידע באינטרנט מה לעשות ברגע שהרכב מחליק ואיך להתכונן למצב הזה, אך המידע שמצאתי היה חלקי. האם תוכל להפנות אותי למקור מידע בנושא, או לחלוק עמי את הידע שלך בתחום זה?

תשובה: לְמה שהפתיע אותך קוראים היגוי יתר, בלועזית אובר-סטירינג ובעממית זריקת אחוריים. לתופעה זו מגיבים ב"קונטרה", כלומר – מסובבים את ההגה לכיוון ההחלקה דווקא. לומדים את זה בבתי ספר לנהיגה מתקדמת על משטח החלקה, או במכוניות הבנויות במיוחד כדי להציג שפע של היגויי יתר, עד שהתלמיד מסגל את התגובה הנכונה, האינסטינקטיבית, שמונעת את המשך ההחלקה.

אביעד כהן: ברצוני לשתף אותך בבעיה שאף מוסך לא מוצא לה פתרון. 

ברשותי שברולט אופטרה 2006 שעשתה 206 אלף ק"מ. הבעיה היא טורים לא יציבים: כשהרכב קר ואני עוזב את הדוושה, הוא כבה. זה רכב צעדים כמובן… (נהייתי כבר מומחה) והמצערת הוחלפה בחדשה, מה שלא עזר לתקלה. בחיבור למחשב הוא אומר: "בעיית אות חיישן נמוך ממצערת".
אשמח לתגובתך ולפתרונך.

תשובה: הַסבר למר מוסכניק שבאופטרה שלך אין די בניקוי או בהחלפה של מנוע הצעדים או של המצערת – אלא חובה לעדכן את מחשב הרכב בדבר שינויים אלה.

אגב, מה מצבם של המצתים וחוטי ההצתה?

מיקי: אני בוחן אפשרות למעבר לרכב של שבעה מקומות עד סכום של 50-60 אלף שקלים, ואשמח לעצתך.

  1. אני מחפש רכב שיהיה בעל תא מטען שיספיק למזוודה ועגלת טיולון (מה שפוסל את מאזדה 5, פורד S-MAX וכו').
  2. מה דעתך על פורד גלקסי 2008? האם קיה קרניבל יכולה לספק אותו הצורך במחיר נמוך יותר? (מבחינת עלויות אחזקה – כי שמעתי שקרניבל מאוד לא חסכונית). אשמח לשמוע הצעות נוספות.
  3. מה דעתך על וולבו xc90 משנים מוקדמות יותר, סביב 2004-2005? זה נשמע אולי כהשקעה לא טובה, אבל לדעתי מכוניות כאלה מבעלות פרטית די שמורות, ודגמי וולבו ידועים בעמידותם לאורך שנים.

תשובה: לקרניבל שהוחזקה היטב ונמצאת במצב נאות יש יתרון על פני פורד גלקסי עייפה ומוזנחת – ולהפך. במילים אחרות, לא הייתי בוחר לפי פירמה אלא לפי המצב הטכני והחיצוני של שתי המועמדות.

פרמטרים נוספים בבחירה הם קילומטראז' והתחושה המתקבלת אחרי מבחן ניהוג.

אני הייתי בוחר בוולבו, ובלבד שהיא אינה במצב המבייש את הפירמה.

יוסף: אנו מתלבטים בקניית רכב. האופציות הן טויוטה ורסו שבעה מקומות ומיצובישי אאוטלנדר שבעה מקומות. בשני המקומות הנוספים אנו משתמשים לעתים נדירות, אם בכלל.

חשובים לנו נוחות, חוויית נסיעה ואמינות (הוצאות שוטפות לא יקרות). לאיזה רכב יש עדיפות ?האם יש הצעה נוספת שלא חשבנו עליה ?

תשובה: אתם שואלים לאילו מהמכוניות – ורסו ואאוטלנדר – יש עדיפות. לדעתי, עדיפות יש למכונית שאתם מרגישים בה טוב יותר בנסיעות יומיומיות: איזו מבין שתיהן קלה יותר לשליטה, ומספקת הנאת נהיגה.

ירון: לאחרונה רכשנו ואן מסוג קרייזלר וויאג'ר 2007, מנוע 3.3 ליטרים. המכונית שמורה מאוד, יד ראשונה, עם קילומטראז' של 80 אלף והיסטוריית טיפולים מלאה במוסך מורשה.

בספר הטיפולים מומלץ להשתמש בשמן 5W20 ולהחליף מצתים מדי 100 אלף ק"מ. ראיתי בבלוגים מישהו שממליץ כי בשל האקלים החם בארץ, יש להשתמש בשמן בצמיגות גבוהה יותר. מה דעתך?

בנוסף, האם מצתים יכולים לשרוד 100 אלף ק"מ?! בכלי הרכב הקודמים הם הוחלפו מדי 30 אלף!

תשובה: אם הבעלים הקודמים השתמשו בשמן נמוך הצמיגות 5W20, כדרישת הספר, אז מומלץ להמשיך איתו. רק ודא זאת במוסך, ביומן הטיפולים.

האקלים המקורי אינו דורש התייחסות בדמות שינוי הפרמטרים של השמן, משום שהמנוע עובד בטמפרטורה קבועה.

אכן, נמכרים היום בשוק מצתים שמחזיקים מעל 100 אלף ק"מ, אך לא הייתי בונה על זה, ומטעמי חיסכון בדלק הייתי מחליף אותם בחצי דרכם, מבלי לחכות שלכלוך יתבצר באלקטרודות.

 

מודעות פרסומת
5 תגובות
  1. אדוארד ידידי היקר מה קורה יא אח
    קראתי את דבריו של הראל דגן ורציתי לשתף באירוע דומה שקרה של, ואני חושב שאתה – אדוארד בן ה-85 שיש לי כל כך הרבה מה ללמוד ממנו על החיים – תשמח, דומני, לשמוע.
    לפני שלוש שנים הייתה לי ניסן סאני 95 1600 סמ"ק שקראתי לה "ניסן סימן 2" (לזה שיש לי היום אני קורא 'ניסן סימן 3'), ו-אני-מקווה-שלא-ואתה-מקווה-שכן בהשראת טוריך רציתי ללמוד איך לנהוג. כלומר לבדוק את תגובת הרכב במצבים מיוחדים.
    חשבתי לעשות את זה בקלילות. רק לבדוק. הרמתי רבע הנד ברקס ב-12 בלילה בצומת ריק ענק ורחב.
    ואז ניסן סימן 2 כזה: מה זה? הערת אותי. בדרך כלל אני לגמרי ישנה כשאתה נוהג. כמה אתה יודע מה אתה עושה מאחד ועד אין-לי-מושג-למה-הזנב מתעקש-לנסוע-בתשעים-מעלות-לקו-הכביש.
    אני לא יודע. התחננתי. אבל, אמנם אני לא ניצול שואה, אבל אני ילד-יוצא-אינטיפאדה-בשטחים סבא שלי נעלם עד היום במרתפי הק.ג.ב ואני מסטול עכשיו ועזבתי את הבית בגיל 16 וסבתא שלי הוגלתה לסיביר. היו לי שתי אפשרויות. אל לתת לניסן סימן שתיים להמשיך לנסוע בכיוון הדלתות – שזו בפירוש לא הכיוון שאליו היצרן התכוון – או לעשות משהו בנידון.

    המהירות הייתה קצת פחות משמונים קילומטר לשעה. וניסן סימן שתיים המשיכה להחליק הצידה.
    כמובן שבאופן ספונטאני עשיתי משהו דומה למה שכתבת להראל: סובבתי את ההגא לכייוון הנגדי של ההחלקה כדי ליישר את סימן שתיים ולהחזיר אותה לדרך הישר. אבל זה המשיך והמשיך ואני ידעתי שזה לא ימשיך לנצח. סימן שתים תתגלגל. וכאן עשיתי משהו מדהים שאתה תדווח תכף על דעתך בנידונו: סובבתי את ההגא הפוך לכיוון ההחלקה. זרמתי עם ההחלקה. ננתי לסימן 2 להמשיך עם המומנט ולא התנגדתי אליו – למניעת התהפכות.

    מיותר לציין שכל הסצינה ארכה ארבע וחצי שניות. אבל כבן לעם בוגר אינקווזיציה, מסעות צלב, שואה וטרור איסלאמי – וכאחד שקורא בלוגים של כאלה שסיפרו איך ניצחו – אני לא פראייר.

    ניסן סימן שתיים ביצעה סיבוב מושלם של 180 מעלות ונעמדה יפה באמצע הכביש.

    אני בטוח שאחרי המקרה הזה אני מבין טוב יותר את נפש הניסן ובאריינטציה והשראה של בוגר שואה כמוך – יהודי טוב יותר, גיבור יותר, שורד יותר וחכם יותר.

    קראתי לפני כמה שנים הדרכה לביצוע פרסה במקרה של בריחה מהתקפת טרור: מהירות 40 עד 60 קמ"ש, חצי סיבוב של ההגא מקביל להרמת הנד ברקס. וברוורס – 40-60 קמ"ש, סיבוב אחד מלא של ההגא ללא הרמת הנד ברקס. ברכב ידני חשוב ללחוץ על דוושת הקלאצ במקביל לאקט למניעת כיבוי המנוע.

    לאור האינטיפאדה המתחדשת, אתה יכול לספר לנו על זה?

    ג'ו

    חולה עליך, אדוארד. עם ישראל צריך ללמוד ממך איך לשרוד שואות.
    ג'ו

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    אולי תבחר לך אדוארד שומר מסך למחשב עם תמונות מתחלפות ,שומר מסך מעין זה למשל …

    אלפא בקצב הדיסקו אז ודי סמוך להיום …

    עם משפחה שכזו יש לא מעט אחיות המתחרות על כתר שער מסך המחשב , אחת מהן היא 1929 Alfa Romeo 6C 1750 SS …

    או אולי בעצם Alfa Romeo 6C 2500 Competizione …

    אכן תחרות קשה…

    תחרות ההולכת ומתחזקת ככול שנזכרים בפירמה , ויש עוד , נשאיר משהו לפעם אחרת , אכן תמונות קשות …

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    שורשי שיתוף הפעולה בין אלפא רומיאו לסדנת העיצוב " טורינג " היוקרתית נטוע עמוק עמוק בדפי בהיסטוריה , הדיסקו וולנטה 2013 המודגמת בתגובתי הקודמת החזירה את התודעה לשת"פ המתקיים כיום , האלפא רומיאו 6C – 2300 MM SPIDER מחזירה אותנו לשנת 1939 , לשת"פ המצויין שהתקיים פעם,התמונות מעידות בעד עצמן…

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

      למרות שמאוד השתדלתי לא להגזים בתגובות הפעם, ברגע של חולשה וככול הנראה בהשראת אור נרו הראשון של החג …לא הצלחתי להתאפק מעוד סירטון קצר יחסית ונדיר, ממש כמו המכוניות באמצעותן הוא מציג למה אלפא נחשבה לפרארי של אותם ימים רחוקים מהעידן הרחוק ההוא מלפני שאנזו פרש מניהול קבוצת המירוצים של אלפא רומיאו בכדי לייצר את הפרארי המדהימות ההן על שמו…

  4. גיל חלמיש permalink

    אין ספק שנהיגה אמיתית, ונכונה, לומדים רק כשמצמידים את הדוושה הימנית עד לרצפה, בכוח. אבל לא תמיד צריך לנהוג ככה. כבר נהגתי על רכבים עתירי כוח, שלחיצה חזקה מדי הייתה שולחת את אחוריהם קדימה יותר מהר מקדמתם, מה שמכניס לסחרור את כל הרכב. זה נחמד למי שנהנה מזה, אבל אם אתה נוהג סתם כדי להגיע ממקום א' למקום ב', עדיף להוריד טיפה את הרגל מהגז ולעבור את הסיבוב בלי מופע דריפט שמסתיים בגדר… אני גם צריך לציין שעודף כוחות סוס מהנה יותר (לטעמי) במכוניות דו מושביות זעירות, ואילו רוב הנהגים יושבים על משפחתיות מסורבלות יותר. ויש לא מעט מסחריות ומיני-מסחריות בעלות מרכז כובד גבוהה מדי, שעודף כוחות סוס ישלח אותם לשכב באופן מעורר דיכאון על הצד…
    ובכלל, לא כל כביש הוא מסלול מירוצים, ולא כל נהג מתחרה.
    ובעניין לעקוף את הפרארי, בכביש עירוני הפתיחה לא מוכתבת דווקא על ידי כמות הסוסים שנדחסו מתחת למכסה המנוע, כמו על ידי נכונות הנהג לתת עודף גז ולשחרר את המצמד חלקיק שנייה קודם. (וכן, למכוניות ידניות תמיד יש יתרון פתיחה ברמזור, בגלל המצמד. גיר אוטומטי רגיל מרשה לעצמו המון זמן בין לחיצה על הגז לבין שילוב ההילוך הראשון, יובלות!) וחוצמזה נהג של מכונית שרירית שיש לו קצת אינטלקט בקדקוד (מקרה נדיר ביותר, שכן מכוניות שריריות מצוידות במערכת ההופכת את הנהג לבבון, אם לא עבר את גיל 35, ומי שעבר כבר יודע שאין לו צורך בזה) לא יפתח מהר מדי ברמזור כי הוא יודע שיאלץ לבלום חזק מדי ברמזור הבא, פחות ממאה מטרים משם. מכוניות חלשות יותר ירשו לעצמם פתיחה חזקה, כי הם אף פעם לא יצליחו לפתח מספיק כוח שיפריע לעצירה הבאה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: