זווית גלגול

פתאום קם ומציק למקלדת שלי חשש מוצהר שבעצם עוד לא כתבנו, היא ואני, את מה שרצינו לכתוב כדי לא לשכוח דבר

למשל את הפרט מזיכרוני הטוען כי הקולגות שלי בערוץ רוממה אהובתי היו עומדים בחלונות הבניין הממלכתי כדי לראות במאי עולה חדש עוקף בחיפושית שלו את הכיכר הקטנה, שבשנות השבעים המוקדמות שכנה עדיין מול הבניין. "תראו תראו", הם צעקו, "הוא עושה את זה על שני גלגלים!"

כדי לבצע תרגיל זה, שהוא פָּעָלוּלִי לא יותר מקצת, פקדתי על חיפושית לזנק מרחוק, מכיוון שוק מחנה-יהודה, ובאותו זמן רעייתי המסורה הייתה גוררת לכביש מעין רמפה שסידרתי לי מקרשים. מכשיר התנועה שלי היה רץ לעברה בהילוך שני ב-60 קמ"ש, הגלגל הקדמי-צדדי עלה על הרמפה, מה שזרק למעלה את חלקה הקדמי של הנאצית, ועוד לפני שהפרונט שלה התייצב על הקרשים בזווית גלגול – עלה על הרמפה גם הגלגל האחורי, כדי להשכיב את המכונית על שני גלגלים.

לו היה לי בחיפושית דיפרנציאל ננעל כמו שיש לי בבווארית, הייתי יכול לבצע כמה סיבובים, ולא רק חצי הקפה בגלגל מונע המסתובב באוויר ירושלמי צח, שבמהלכה זזה המכונית בכוח האינרציה לבדו.

גרמתי שסע חברתי

הקולגות שלי בבניין הטלוויזיה, שהפכו צופים במופע המזדמן של חיפושית מעופפת, התחלקו לשלוש קבוצות: היו שאמרו "חכה חכה, פעם אתה תתהפך"; היו שהזהירו את העולה החדש, הספק חוצפן ספק מטורף, שהמשטרה תעלה עליו אוטוטו; וחבורה שלישית של צופים הייתה מאיימת במזנון שהם לעולם לא ייסעו אתי, "אפילו אם יהיה גשם", הכריזה בטון דרמטי עוזרת הפקה שעבדה איתי על כתבות.

עזרה נדיבה פתאומית

אחרי שחיפושית הכחולה עזבה אותי תמורת צ'ק ללא כיסוי, ועובדי רוממה, חבריי היקרים, החלו לראות אותי מגיע לעבודה באופל GT, כמה מהם דאגו שאראה כתבה בעיתון המבקרת את מכוניתי בחריפות.

הם הסבירו לי מה כתוב בה, עקב העובדה המעציבה שלא רכשתי עדיין די ידע לגבי אותיות הכתובות מימין לשמאל, ובעזרתם הנדיבה-לאיד שמעתי את כל הטענות נגד רכושי האווירודינמי האדום. כגון שלאופל GT אין בכלל דלת לתא מטען ואין בה מקום להושבת ילדים, וכגון שמד הטורים שלה גדול מדי ועל כן "מפריע לנהג לתפקד באופן אחראי".

תחושתו של מר ארד

להבדיל מהטענות האחרות נגד אופל, דווקא הביקורת על מד הטורים לא הפסיקה משום-מה להטריד אותי, עד כדי כך שכעבור זמן-מה, כאשר אופל כבר עזבה אותי, שאלתי את הבוחן, עיתונאי הרכב אריה ארד, מדוע הוא כתב את הערה נבזית זו.

"כי ככה הרגשתי", ענה לי האיש.

"האם ידעת", חקרתי אותו, "שגם בפורשה 911 מד הטורים מוגדל ומתנוסס במרכז לוח המחוונים? אולי יש בכך איזושהי פנטסיה על עולם הספורט המוטורי, או סתם צֶדֶק והיגיון", ניסיתי לתבוע את עלבונו של השעון.

נֶצַח הציונות לא ישקר

אלא שמר ארד לא השתכנע מדברי הסנגוריה שלי, ורק לימד אותי שאנו חיים במדינה ריבונית, ולכן תרבות מתוצרת חו"ל אינה אמורה להשפיע על התרבות שלנו, במיוחד אחרי ניצחוננו ההרואי במלחמת ששת הימים. משפט זה חתם את פגישתי הראשונה עם העיתונות המוטורית הכחול-לבנית, שהייתה אז בחיתוליה ואריה ארד ייצג בה את דמות הלוחם.

בכל אופן, ירדתי מכתב עיתון "דבר" ואף הודיתי לו על ההסבר, אף כי לא ראיתי שום קשר בין דרשתו הפטריוטית של האיש ובין מד הסל"ד המותקן באופל.

חלוץ שהפך למחסל סדרתי

עברו מאז כמה עשרות שנים, והיום ברור לי שמר ארד ועמדתו הבלתי צפויה לגבי כלי רכב, אשר שניהם אינם עוד, הקדימו את הכוכב הלועזיטי הנפוח ג'רמי קלארקסון.

הסוּפֶּר-סנוב הבריטי – שאת דעותיו הבלתי שגרתיות אהבתי לשמוע עוד לפני קריאתו שחיממה את לבי ש"Z3M קופה (שלי) פרצה בסערה אל העולם המוטורי המשעמם" – יודע לערוך מבחני דרכים ללא ידע בניהוג, ממש כמו אריה ארד. אך להבדיל מהכוכב ג'רמי קלארקסון, לרשותו של ארד לא עמדו כפילים שהם נהגי מרוצים, וכתוצאה מכך הפך הבוחן העברי שלנו, אותו חלוץ כחול-לבן, למחסל סדרתי של מכוניות מבחן.

בגלל מעלליו של כתב "דבר" המבוגר טסתי לשווא לאיטליה כדי לנהוג לנצ'יה דלתא אינטגרלה אֶבוּלוּצְיוֹנֶה V16, כי מר ארד חיסל אותה, עותק בודד וגאה שהכינו לנו המארחים. הוא רצח את אינטגרלה בפגיעה חזיתית בקיר, סמוך למסעדה שחגגנו בה עם האיטלקים על ספגטי וקיאנטי.

מחלף השבעה

לא לחינם, אלא בזכות כישרונו הרב, זכה ג'רמי קלארקסון בפופולריות מסביב לעולם. כי בתוך מבול הדעות הטכנוקרטיות החוזרות על עצמן בעיתונות הרכב, אשר משרתת את היצרנים ואת היבואנים (לא רק אצלנו אלא בעולם כולו) – קולם של הבריטי ושני שותפיו היה מרענן ומסקרן מאין כמותו.

אך כל זה לא עמד לקלארקסון כאשר העשתונות שלו פישלו והוא הרביץ למפיק שלו, עובד התחנה. בי-בי-סי ויתרה ביד קלה על המותג "קלארקסון", ומצפה כעת שאת הרייטינג יסַפקו שבעת הנפלאים שהגיעו להחליף אותו בתוכנית "טופ גיר". יש שם ג'ינג'י אחד, כושי אחד, אספן רכב, עיתונאים ובוחנים, ביניהם הנהגת הכי טובה בחבורה זו, כוכבת מסלול נורבורגרינג סָבִּינָה שמיט, אשר לקשיש המורשה היה הכבוד להכירה ואף להתחצפן מולה.

כבדת לשון, קלת הגה

אגב, בדומה לכל הנהגות הנפלאות השייכות לטופ העולמי במרוצים, כמו פּט מוֹס או מישל מוּטוֹן, גם סבינה שמיט דומה לסוס (סוס יפה, במקרה שלה). אבל לא זה העניין, אלא העובדה שרחוק לה מהרהיטות הצינית-משועשעת של קלארקסון, כפי שהוכיחה הגברת כאשר הוזמנה כאורחת לאחת מתוכניות "טופ גיר" שג'רמי הנחה בעבר.

אלא שפרט שולי זה אינו מפריע לסבינה שמיט לעשות צחוק בריא מג'רמי קלארקסון הגדול על מסלול נורבורגרינג הביתי שלה. פורד טרנזיט (!), מסחרית כבדה, שהועמדה לרשותה של סבינה נסעה מהר יותר מיגואר חדשה שהבריטי השחצן נהג במפגש ביניהם.

ועם זאת, ספק אם סבינה וששת חבריה לתוכנית יצליחו להרשים, או לפחות לא להרדים, את הצופים ב"טופ גיר" המחודשת, שתנסה לגייס חזרה את הקהל המכור של התוכנית. והרי הקהל התרגל להברקות האנרכיסטיות-סוריאליסטיות של קלארקסון ושותפיו לא פחות מכפי שהתרגל לחוויה מרתקת זו אנוכי, אותו בררן מוצהר שהוא הקשיש המורשה.

מגורשים על כלום

לולא הייתי עֵד כפייתי לתופעה, ואף נהנה ממנה, לא הייתי מאמין שהשכנים שלי זורקים לרחוב, או גוררים אל חדר האשפה, כל מכשיר שהתקלקל בביתם, "מורד", לפי תפיסת העולם של הנובורישים.

נתקלתי למשל במגבר סטריאו "סוני" בגודל אקסטרה לארג', שהוא לא רק יקר אלא גם קשה להשגה, היחידי מבין המגברים שבנויים בטרנזיסטורים המסוגל להתחרות בצליל שלו עם ה"פישר מנורות" שלי. הבאתי אותו הביתה, החלפתי פיוז שרוף, והוא לא רק נראה כחדש אלא גם פועל טוב יותר מהמגברים החדשים.

אחר כך נתקלתי בשואב אבק של "סמסונג", לא ידעתי ש"סמסונג" מייצרת גם מכשירים כאלה, וכל הטיפול בו הסתכם שוב בהחלפת פיוז. לאות תודה, הוא התנדב להיות מופקד על ניקויה של אלפא.

וזוהי רק תחילת הרשימה, כי בימי החורף הקרים מחמם את סביבתו

של הקשיש המורשה רדיאטור מודרני של "אלקטרה", שמישהו גירש מביתו במצב חדש. כאן הסיפור לא היה הפיוזים, שאין לו, אלא מעטפת פלסטיק קטנה ושחורה שבתוכה כדור מתכת שתפקידו הוא לכבות את הרדיאטור כאשר איזה טמבל דורש ממנו לעבוד בשכיבה – תנוחה שבה גושי החימום אינם זוכים לאמבטיית שמן.

את קופסית פלסטיק חכמה זו החלפתי בפיסת פח. עשר דקות עבודה, כולל פענוח ייעודה והרכבה מחדש של הרדיאטור, וגוף החימום מוכן לכל לילה כפורואידי.

נפתרה התעלומה

האם המכשירים הזרוקים על טיפת עוול בכפם, שתיקנתי ואימצתי, חושפים כי לתושבי העיר יש נטייה חולנית להיפטר בכעס מחפצים שבוגדים – או שהכעס אינו על המרד, אלא על כך שחפצים אלו מסגירים כי לבעליהם אין אינטואיציה טכנית בסיסית?

כעס הוא רק חלק מהעניין של זריקת חפצים, כי יש בה גם גאווה. שהרי הבורגני המתחיל מחזק את מעמדו החדש בחברה באמצעות הפגנת יכולתו, כאשר ביד קלה, וללא היסוס, הוא נפטר מחפצים השווים כסף רב.

דוגמאות אלה, המתגוללות בהמוניהן ברחובות השכונה ובחדרי הזבל שלה, עונות על השאלה מדוע לא קוסמת לתושבי הארץ האפשרות לטפל בעצמם במכונית, כפי שלועזיטים רבים מעדיפים ונהנים לעשות.

חי, צומח, דומם כביכול

שכניי זורקים כל חפץ שנשרט, נסדק, נשנק או סתם סר חנו בעיניהם, כאילו לחפצים אין איזו נפש משל עצמם, גם אם דוממת וכנועה לכל גחמה. ואני אוסף אותם כאילו היו כלבים עזובים.

אגב, בספרטה המיתולוגית, שהייתה מפגרת אשכרה באמצעי טכנולוגיה מתקדמת, לא היו ברשות האזרחים חפצים רבים שמתאימים לזריקה. וכך, בלית ברירה, נאלצו תושבי מדינה גאה זו להסתפק בזריקת ילדים מאכזבים, ובזריקת הוריהם וסביהם הקשישים, שלא הביאו תועלת בשדה הקרב.

תודה לאל שאפילו בגלגול הקודם שלי לא הייתי חי בספרטה! נאנח לרווחה הקשיש המורשה.

מִזְרָק תיכון חדש

המחלה המתפשטת של זריקת חפצים מאותתת כי עוד מעט יתחילו תושבי העיר המזרח תיכונית הססגונית – אשר בה התיישבתי לנוח אחרי בריחתי המוצלחת מירושלים – לזרוק מבתיהם גם מכוניות. זו עשויה להיות אחת התוצאות של הקנייה המסיבית של מכוניות חדשות.

לפי תחזיות פסימיות, פחיות מתרבות אלה יתעללו בתשתית, המתקשה כבר כיום לעמוד בקצב השופינג המוטורי, וקרב היום שבו מכוניות ותיקות וחדשות גם יחד ימלאו כל חריץ ברחובות ויסתמו את הכבישים הבינעירוניים – בדיוק כפי שכתב חגי סגל במדורו ב"יומן" בשבוע שעבר.

מגיע לה: אחרי שלוש שנים של תפקוד למופת אצל הקשיש המורשה, מגיע לבווארית Z3M קופה הכסופה התחדשות רדיקלית בנוסח גרסת GP של ב-מ-וו M2, מה שיתבטא בהרכבה של זוג מושבי רקארו שחורים המתאימים לגילו המופלג של הקשיש, ושל קשת בטיחות בצבע זהב.

כי נמאס לאבא הזקן של הבווארית לשבת ולתפקד על המושב המקורי שלה, המצופה עור אדום מבריק. מושב זה די נוח אמנם ומחזיק לא רע את גוף הנהג, ועוד מחומם וניתן לכל כיוון חשמלי אפשרי – אלא שהוא משדר חוסר רצינות מוחלט. משהו מצועצע. אין מנוס. קלות הדעת של המושבים האדומים לא מתאימה לצליל הגברי של ששת הצילינדרים, ולרגעים הדרמטיים שבהם הקשיש המורשה מנסה לשלוט על 321 סוסים איתנים ועל צמיגי פירלי P אפס המאכזבים.

אגב, הקשיש לא מתכנן להתהפך, קשת הבטיחות נועדה לתפאורה בעיקר

טיפ טיפה: קורולה בת 50

סבתא של קורולה הגיעה לעולם כתשובה של קונצרן טויוטה להתפרצות הכלכלה היפנית בשנות השישים הבלתי נשכחות. המעצמות היו עסוקות במלחמה הקרה, אלביס פרסלי הפך למלך הרוקנרול, וביפן, שחזרה אל עצמה, הדגם החדש של טויוטה קיבל תפקיד לספק את רצונם של מלוכסני העיניים. הם חיכו בקוצר רוח למכונית שאינה יקרה, נוחה, אמינה ושימושית, משהו בין טויוטה רפובליקה הקטנה בעלת מנוע ה-0.8 ליטרים ובין טויוטה קורונה 1.5, שגם היא לא עמדה בציפיות.

הקורולות, שגדלו במשך השנים, מייצגות כעת את מדף המכוניות הקומפקטיות בגודל המשפחתי המקובל, אלא שבזמן לידתן, בשנת 1966, כל שלוש הגרסאות של קורולה – סדאן, קופה וקומבי – שהסתפקו באורך של 3.85 מטרים והיו מצוידות במנועי 1.1 ליטרים (60 כ"ס) ו-1.2 ליטרים (78 כ"ס), השתייכו לסגמנט הצנוע המוגדר כיום כ"סופר מיני".

בהשקה של קורולה הראשונה הכריז קונצרן טויוטה בחוצפה שבכוונתו להוציא מדי חודש מפסי הייצור לא פחות מ-30 אלף יחידות, מה שנראה לרבים כחלום באספמיה. בעיתונות היפנית לא חסרו מומחים שפקפקו בחזון הבומבסטי, אלא כפי שהשנים הוכיחו, כוחות המציאות הפתיעו את חבורת הפסימיסטים מטוקיו.

בשנת 1974, רק 11 דורות לאחר לידתה, ענדה קורולה את התואר "המכונית הנמכרת בעולם", בזכות 40 מיליון יחידות שלה שנחטפו. בשנת 2015 לבדה בחרו בקורולה 1.3 מיליון נהגים מסביב לגלובוס, ביניהם ישראלים רבים.

ככה זה התחיל. טויוטה קורולה דגם 1966 בגרסת קופה

שואלים את אדוארד

יהונתן: 1. מה דעתך על קורולה רובוטית מהשנים 2008-2009? המחיר שלהן קורץ, אבל האם הגיר אמין? אני חושב על כזאת כרכב שני, כשהדברים החשובים לי הם בטיחות, אמינות ועלויות אחזקה.

2. יש לי טויוטה ורסו s (שקרויה בישראל "ספייס ורסו") משנת 2012. מותקן בה גיר רציף. לאחרונה הגעתי ל-85 אלף ק"מ, ורציתי לשאול אם לדעתך כדאי לבצע החלפת שמן גיר (אם כן, אשמח להמלצה למכון גירים בירושלים).
3. מצ"ב תמונה של צמיג קדמי מהטויוטה הנ"ל, שהחלפתי השבוע. לצמיגאי לא היה הסבר מה גורם לתופעה. היה לי פנצ'ר בסוליית הצמיג, וכשהוא פרק את הצמיג זה מה שהתגלה לעינינו. מדובר בצמיג של Bridgestone משנת 2011. לא זכור לי שקרה משהו חריג באזור הצמיג בימים האחרונים. האם תוכל להחכים אותי בהסבר?

תשובה: 1. אם רק תצליח להתרגל לתפקודו של הגיר הרובוטי בקורולה (כפי שהתרגלת לגיר הרציף בוורסו…), מכונית זו תתגלה כבחירה הגיונית מאוד, המפתיעה בנוחות ובבטיחות ואף בחיסכון בדלק, כאילו הייתה בעלת גיר ידני.

2. לצערי, אינני יכול להמליץ על מכון מסוים המתמחה בתיבות הילוכים אוטומטיות ובקיא בהליך המסובך של החלפת שמנים ופילטרים. בכל אופן, בלועזית פורסם שגם בתיבת הילוכים רציפה כדאי להחליף שמן גיר עוד לפני ההגעה ל-100 אלף ק"מ.
3. הפגיעה בצמיג בהחלט נראית מוזרה. אם זה לא קרה עקב פגם בייצור, שלא אמור להתרחש בצמיגי ברידג'סטון, אז אולי צמיג זה נפגע בעבר עקב חיכוך קל במדרכה או בעצם קשיח אחר. האם מישהו בלתי מיומן, או בעל מכשיר לא תקין, ניסה לפרק את הצמיג מהחישוק?

שמואל: אני גר בגוש עציון, ולאחרונה שמתי לב שאני נדרש להחליף מצבר אחת לשנתיים בערך. האם לעובדה שאני מתגורר באזור שהוא קר מאוד בחורף יש השפעה על השימוש והשרידות של המצבר? אם כן, האם יש מה לעשות כדי להאריך את חייו?

תשובה: לא מוותרים על מצבר שהתרוקן, אלא ממלאים אותו באמצעות מטען בוולטים ובאמפרים חדשים. כדאי לא לחכות עד הוולט/אמפר האחרון, אלא לסדר חיזוק למצבר מדי חודשיים, או מדי חודש באזורים קרים כמו שלך.

חוץ מזה, יש לבדוק אם כוח בורח מהמצבר בגלל הרכבה לא נכונה של אזעקה, של אימובילייזר, של קודן או של רדיו. בנוסף, מומלץ לוודא באמצעות מולטימטר כי האלטרנטור אכן מספק למצבר 14-14.5 וולטים.

בזכות המילוי הביתי המאשש את כוח המצבר, מכוניותיי שומרות על מֶשֶק נאות של וולטים ואמפרים גם בטמפרטורה של מינוס 15-20 מעלות צלסיוס. בתנאים המפנקים השוררים בארצנו, המצבר באלפא 33 שלי, המתחבר למטען פעם בשלושה-ארבעה חודשים, מתפקד כבר חמש שנים ולא יורד מ-12.5 וולטים.