Skip to content

סיפור לפורים ותו לא

מרץ 25, 2016

אגודת העיתונאים התל-אביבית שאנו, הקשיש המורשה, חברים בה, לוחמת באינטרנט כמו להקת אריות נגד סגירת הערוץ הראשון, מבלי שתהיה מודעת למעללי הרוממאים הממלכתיים

אם הקשיש המורשה יצליח לגייס את כוחותיו למשימה של כתיבת ספר על ימיה הראשונים של תחנת הטלוויזיה רוממה, אז אולי יתגלו, וכך יוצלו משכחה, כמה פרטים מעניינים על הפרזיטים שפעלו במדינת פָּרָז העתיקה – הערוץ הראשון.

כמו למשל העובדה המצערת, כלומר אמיתית, שאמני בימוי/צילום/הופעה מקומיים, עובדי התחנה, זלזלו בניסיונות העזרה של הטרום-קשיש, בעל ותק מרשים בתחום הוויזואליוּת, אשר בתום לב הציע לרוממאים הממלכתיים לנקוט שיטות מסוימות בעבודתם.

חנוט בגדים

לחיים יבין המליץ הקשיש ללבוש את החלק העליון של החליפה במשך כל היום, ולא רק חמש דקות לפני מהדורת החדשות, כאשר שתי בנות עבדו עליו: המאפרת משחה על פניו של יבין שכבת טיח מחליק ומחמיא, בהיר ל-ווזווזים וכהה במקצת לערבים ולספרדים, והמלבישה הייתה מסירה את הז'קט מהקיר ומניחה אותו, מאובק במקצת, על מר טלוויזיה.

האיש לא רק נראה בז'קט כמו בשריון – משום שהוא לא התרגל אליו כמו לועזיטים למיניהם, המתהלכים בחליפות עוד מנעוריהם – הוא גם עמד בפני סכנה שאיימה לחסל לו את הקריירה: הרי אם אחת מהמסרטות באולפן הייתה מחליקה בטעות כלפי מטה, ולו במקצת, צופי הערוץ הממלכתי היו מגלים כי יבין משדר לאומה בסנדלים תנ"כיים ובמכנסיים קצרים.

קריין בעל שני ראשים

בתחילת דרכו היו ליבין שני מתחרים, שמעון טסלר האינטליגנטי ויאיר אלוני, אף הוא קריין מנחה, ואלוני זה קיבל פעם, במזנון התחנה, מחמאה מהקשיש המורשה. "מסור לאחיך", ביקשתי את אלוני, "שהופעותיו על המסך עושות רושם, כי יש בהן אמינות".

"אין לי אח", תיקן אותי אלוני, קירח מוצהר, והבנתי מיד שערב-ערב הוא מופיע על המסך בפאה. מבוכתי גזלה ממני את המילים, ונשארתי בפה פתוח כאשר האיש קם והלך.

מקטורן 'חם'

"למה שלא תיקח את הז'קט הרשמי הביתה, ותלך בו כדי להתרגל אליו? כך הוא לא ייראה מלאכותי עליך", ניסיתי לשכנע.

יבין ענה לי מיד שבמרחב הציוני לא מקובל ללכת בז'קטים כמו אצל הגויים. כתוצאה מהשקפתו זו נראה כיום מר טלוויזיה, המדבר בתנועות גבות נמרצות, כאילו גנב את מלבושיו החדשים מבני ציפר.

שיעור בבימוי

לבמאֵי רוממה המליץ הקשיש המורשה עוד בתחילת שנות השבעים שכל המסרטות באולפן, שתיים או שלוש, אשר מקליטות ראיונות, יישארו באותו קו, ולא יעברו חלילה לצילום מהצד הנגדי. זו הדרך היחידה, הסברתי, להימנע ממצב מביך שבו המראיין והמרואיין אינם מביטים זה בזה, אלא מביטים כביכול במישהו אחר, שלישי, מדומיין, הנמצא מאחורי התפאורה.

"אה, שטויות", התווכחו עמיתיי הבמאים, וממשיכים עד ימינו בבחירת עמדות מסרטה שגויות. הבלגאן הכיווני הזה, אשר אינו מאפשר לזהות מי משוחח עם מי, הפך אפילו לאחד הסמלים המסחריים של הערוץ הראשון.

שיעור בצילום

לצלמי הבניין הציע הקשיש לאמץ טכניקת עבודה מסוימת עם חצובה: "רגל אחת של החצובה, לא חשוב איזו, צריכה לעמוד קדימה", לימד הקשיש את הצלמים שעבד איתם.

"על שום מה ולמה?" תמהו הקולגות בעברית מליצית.

"כדי שהמסרטה לא תיפול כשנוגעים בה", הסברתי בסבלנות.

"אה", הדפו הצלמים את הצעתי בעקשנות של מנצחי ששת הימים, והמסרטות היו נופלות שוב ושוב. פגיעות בציוד הצילום, ואף מותו, אינם מראה נעים.

חידת החֲדוּת

צלמי רשות השידור הצליחו גם לצלם ללא חדות (פוקוס), אף כי באופן תיאורטי, דבר זה לא היה מן האפשר, שהרי הם צילמו בפילם 16 מ"מ, במסרטת אריפלקס ובעדשת 10 מ"מ, אשר כל אובייקט המצולם בה נמצא בשטח החדוּת.

רק כעבור שנים רבות תפס הקשיש המורשה את הסיבה הטכנית לכך שכל הסרטים מתוצרת הבניין שודרו בערוץ הראשון ללא פוקוס: דפוק היה המכשיר שהפך את סרטי הפילם לווידאו – הבנתי בתרועת אד-הוק! הצילומים שנעשו על פילם היו בסדר.

אך כל זה לא חשוב בעצם, כי הסרטייה של ערוץ זה נפטרה ממילא מכל סרטי הארכיון הישנים, באמצעות שליחתם לפח זבל, כפי שסיפרו הפרזיטים עצמם לקשיש המורשה, שרצה לעשות העתק של כמה מסרטיו כדי לקשט בהם את הבלוג שלו.

נעלמו גם הקלטות הווידאו בשחור-לבן שהיו מיוצרות בתחנה לפני שידור הסרטים, וכך קרה שהטקס היומיומי של העברת סרטים לווידאו נותר רק בזיכרונו של הקשיש.

היחיד שעזב את רוממה מרצונו

1985 הייתה השנה האחרונה של פעילות הקשיש המורשה כבמאי רוממה, אשר בחר לעזוב את המשרה הממלכתית לטובת עריכת הירחון "טורבו". הנה אחד הסיפורים שהתרחשו בשנה זו, וליוו את עזיבתי באקורד צורם:

פרשת השקופית

חדר בקרה. נתב התמונה, אנשי הקול, המפיקה, עוזרת ההפקה והבמאי (אנוכי) מעבירים לווידאו את סִרטי על תחרות רובינשטיין לפסנתר, העונה לשם "התחרות האחרונה של מייקל בלום". סרט תיעודי-פיוטי.

מתח רגיל, כמו בהעברות אלה. הסרט מתחיל לרוץ בהצלחה, ואפילו בסינק (סינכרוניזציה מדויקת בין התמונה והצליל), אך כעבור כמה שניות מרגע הופעתו על המוניטורים נשמעת מפינת החדר צעקת "עצור!" מפיה של מפיקת הסרט נעמי קפלנסקי.

את פקודת ה"עצור!" השמיעה קפלנסקי ממקום יושבה, ושם, בחצי חושך הרואי, דלקו עיניה של מפיקה זו, אשר פרופסור בָּזֶדוֹף המהולל כתב עליהן דוקטורט בצעירותו.

"למה עצרת את ההקלטה?", שאלתי את קפלנסקי, והיא ענתה שיש להעיף את השקופית "סרטו של אדוארד אטלר".

"מה קרה?", הופתע הבמאי. "זו הרי אותה שקופית מסורתית מוכנה שמופיעה בתחילת כל הסרטים שעשיתי בתחנה הזו ב-15 השנה האחרונות. למה לוותר עליה פתאום? מה השתנה?"

"השתנה!", הכריזה קפלנסקי בנימת הנאה של לוחמת פלמ"ח לשעבר, וסיפרה כי מנהל התוכניות החדש, מולי שפירא, אסר על שימוש בשקופיות בנוסח "סרטו של הבמאי כך וכך", משום שהבמאי אינו האיש/אישה היחידים שיצרו את הסרט.

"או-קי", אמר הבמאי הטרום-קשיש לנתב התמונה, "אל תמשיכו, חכו לי", ורץ לקומה חמש, אל משרדו של המנהל שפירא, שאותו הוא עוד לא הכיר.

"עצרתי את העברת סִרטי ל-VTR", הודעתי לאיש, "כי משום-מה, אתה אסרת על שימוש בשקופית 'סרטו של…'. זו החלטה שמכוונת נגדי בלבד, במקרה של סרטי על תחרות רובינשטיין, או שהיא חלה גם על סרטים של רם לוי ובמאים אחרים?"

"מה פתאום אתה חושב שאסרתי שימוש בשקופית הקרדיט? זה לא קרה ולא יקרה. ודאי שלבמאי מגיע הכיתוב 'סרטו של…'", הופתע שפירא.

"אבל קפלנסקי אמרה כך", מלמלתי במבוכה, ובדרך לדלת שמעתי את שפירא מפטיר שהוא אינו נושא באחריות על הפנטזיות של מפיקה זו.

אולי קרה לה משהו, ניסיתי להבין, חזרתי אל חדר הבקרה, ולפני הפקודה להתחיל מחדש בהקלטת סרטי על VTR ביקשתי להגדיל את השקופית "סרטו של אדוארד אטלר" לגודל המרבי, כך שהכיתוב יתנוסס מהקצה השמאלי של הפריים עד הקצה הימני שלו.

"אני אספר את זה לוועד העובדים ולמנהל התחנה", סיננה קפלנסקי מהפינה שלה.

המסתורין של הברוגז

אני מודה שעוד בזמן עבודתי ברשות השידור ניסיתי להבין מה עמד מאחורי החשדנות, הברוגז ואף שנאה שרחשו כלפיי חלק מעובדי התחנה. את רוב התקריות הללו פענחתי והתגלגלתי מצחוק, זולת מקרה אחד שנשאר ללא הסבר עד היום.

כי אני עדיין לא מבין מדוע הפסיקה לדבר איתי עורכת סרטים מוכשרת, אסתר דר (ז"ל).

עבדנו יחד על עשרות כתבות, דיברנו הרבה, התבדחנו, החלפנו רכילויות, עד שאי-אלו מנוולים ירושלמים גנבו מגברת יקרה זו את המכונית שהיא הביאה מצרפת, פיאט ספיידר ברטונה הקטנה, 900 סמ"ק, מנוע אחורי.

השוטרים מצאו את הבונבוניירה של אסתר עם תא מנוע שרוף. עבדתי על מכוניתה כמה ימים, והצלחתי לשחזר את כל מערכת החשמל – ואף בצבעי החוטים המקוריים, לפי הספר. אסתר אמרה לי תודה, אך חדלה לדבר איתי, לחייך אליי ולשאול מה שלומי. לעולם לא אדע מדוע.

צַלָם באפלה

אלא שאת תעלומת הברוגז של קפלנסקי פתרתי דווקא!

גם בקשריי עם קפלנסקי, כמו ביחסיי עם אסתר דר, היו הרבה שעות עבודה משותפות והרבה מחמאות דו-צדדיות, שלי אליה ושלה אליי. קפלנסקי גם ביקרה רבות בביתנו. ממש יחסי אידיליה. אז מאיפה הגיעה העוינות הפתאומית לשקופית "סרטו של…", שברתי את ראשי לשווא.

עד שצעקתי "אאוריקה" ביוונית, כאשר נזכרתי בפרשת עלייתו ארצה של הצלם המוכשר וָלֶרִי, יהודי צעיר מרוסיה שהתחיל לעבוד ברוממה, ומפיקת הצמרת קפלנסקי, ידידתי, פרשה עליו כנפיים כדי לעזור לו בהתאקלמות בארץ. היא הייתה בשבילו מעין סוכנות יהודית פרטית, ואף מסרה לבחור הרגיש, שהיה בגיל ילדיה, בעל שיער ארוך ועיניים כחולות, צרור מפתחות לדירה קטנה שהשאירה לה אמה.

והצלם ולרי, בעל הנפש העדינה, היה יושב אחרי העבודה בדירה זו בחושך מוחלט, אחרי שסתם את החלונות בשמיכות, קורא ספרים רוסיים ושותה וודקה מול הראי.

"אני לא מבין פה לא גברים ולא נשים", אמר לי. "למה הם כועסים נון-סטופ זה על זה, ולמה הם צוחקים כשהם שומעים רדיו?". הסברתי לו מה עושה הגשש החיוור בטרנזיסטור, אך לא הצלחתי לשכנע את ולרי שאין להתייחס ברצינות למלחמות היהודים, שהן בסך הכול הצגה, משחקי כבוד ותו לא.

"אלה קצת דפוקים. במיוחד בבניין", הסברתי. "אל תנסה להבין אותם".

שחררתי אסיר ציון?

סיפרתי לוולרי על עוזרת הפקה אחת שדרשה לדבר איתי בסודיות. היא ביקשה שנדבר לא במדרגות, לא במזנון ("כי יראו אותנו", לחשה), ובוודאי לא בחדר שלי. בסוף היא החליטה לומר את אשר על לִבָּה ככה סתם במסדרון. "למה אתה לא הולך עם טבעת נישואים?", גערה בי בכעס.

"למה לי ללכת עם זה?", תמהתי, "הרי כל חבריי יודעים שאני נשוי לעורכת סרטים".

"לא כל חבריך יודעים", המשיכה בזעם, "אני למשל לא ידעתי", נהמה עליי כמו כלב אנדלוסי בסרטו של בונואל.

הזכרתי לגברת הצעירה שהכרנו לפני יומיים בסך הכול, כאשר נתתי לה טרמפ כשירד גשם. אפילו לא דיברנו במכונית. "כנראה הייתה איזו אי הבנה", ניסיתי לפייסה, "בואי תשכחי את זה, ונלך למזנון לשתות כוס קפה".

"אבל אתה נשוי, אדוארד!", רתחה עוד יותר, הפעם בקול רם, כאילו רצתה שכל העוברים ושבים ישמעו ויידעו שפניתי אליה בהצעה בלתי הולמת.

"הם דפוקים", הסכים איתי ולרי, עזב את דירתה של גברת נעמי קפלנסקי, ונסע לאמריקה. "אני מרגיש כאילו השתחררתי מגולאג", כתב לי מלוס-אנג'לס.

והנה ההשערה שלי, התיאורטית אשכרה: האם ייתכן כי המפיקה קפלנסקי נלחמה נגד השקופית "סרטו של אדוארד אטלר" פשוט משום שהיא חשדה כי אני הוא זה ששכנעתי את רוסי-המחמד שלה, בבת עיניה החומדות, שיעזוב את ביתה וייצא אל החופשי – ולכן ניסתה להיפרע ממני בהזדמנות הראשונה?

אפילוג

תמיד הרגיז אותי, בתקופה הירושלמית שלי, שכל התסריטים שכתבתי בזווית הומוריסטית היו מתקבלים ברוממה בתגובה "תשמור את זה בבקשה לפורים".

אז הנה, גם אני למדתי משהו מהרוממאים הממלכתיים, ושמרתי את זיכרונותיי אלה לפורים.

Subaru Impreza

קונספטואליה: קונצרן סובארו חשף בתערוכת דטרויט אימפרזה קונספט, הנושאת בגופה שינויים קיצוניים ביחס לדגם הקיים. בנוסף למראה החיצוני, שהשתנה לפי קווי האופנה, סובארו שיפרה את המתלים, שבאימפרזה העתידית יגויסו למטרה של בטיחות אקטיבית, להתנהגות טובה יותר בסיבובים ולאחיזת כביש מתוקנת – חידוש שייהנו ממנו כל דגמי הפירמה המתוכננים, בין אם הם מונעים בבנזין ובדיזל, היברידיים או חשמליים.

בפורומים של מעריצי סובארו לועזיטיים מצאנו כמה התייחסויות לקונספט החדש:

Heavy fan: "כמו שאשתי אומרת, הסובארו החדשה נראית כאילו היא חיכתה 20 שנה באולם המכירות לקונה".

Driver: "החלק הקדמי זה כמעט פורד מונדיאו. בקרוב יהיה מיזוג גורף בענף הרכב, ויישאר רק יצרן אחד, המייצר שלושה סוגי מכוניות: קטנות, בינוניות וגדולות. הלוואי שזה לא יהיה קונצרן VAG" (פולקסוואגן, אאודי, סקודה, סיאט).

Qtr: "הם הצליחו. הכליאו את סיאט עם אופל, כמו סוס עם חמור".

gtv: "סובארו החליפה את המתלים כי אימפרזה WRX STI הקשישה, אחרי סדרת הניצחונות המפוארת שלה בראלי, נמחקה ללא רחמים מהתחרויות על ידי פולקסוואגן פולו GTI WRC, סיטרואן DS3  WRC, סקודה פאביה WRC, ואפילו על ידי יונראי i20 WRC"

טיפ טיפה: היה או לא היה

מבחני דרכים השוואתיים מתפרסמים אצלנו במתכונת של חזיון תעתועים: הם עולים לאתרי אינטרנט לכמה רגעים, ונעלמים מבלי להותיר עקבות, אפילו לא בגוגל. הזכרנו כבר תופעה זו, והנה עוד דוגמה: העימות שביים אתר ynet בין טויוטה ראב 4 היברידית ובין ניסאן קשקאי 1.6 דיזל.

בוחני ynet טענו כי ליהודים כדאי יותר לבחור בקשקאי דיזל אוטומטית, ולא בטויוטה היברידית. לא נתווכח אתם, אף כי אחזקה שוטפת של דיזל מודרני – הכוללת טיפולים שנתיים בלתי נמנעים בגלגל התנופה הדו-משקלי (שיפוצו או החלפתו), במסנני חלקלקים הנסתמים בנסיעות עירוניות, בטורבינות ובמזרקים – כרוכה בהשקעות שעשויות לערער כהוגן את תחשיב הכדאיות.

בנוסף על כך, שימוש בדיזל המודרני כרוך בסכנה שהמנוע יינק שמן באמצעות מערכת טורבו פגועה, ועל כן יעבוד בסיבובי מנוע גבוהים שיקצרו את חייו. חולי זה ניתן למניעה רק בדיזלים המצוידים בתיבת הילוכים ידנית – אך לא בגיר אוטומטי.

בכל אופן, המבחן ההשוואתי שערך ynet – בעייתי או לא, שקול או מופרך – קפץ לשידור ונעלם. זאת, כנראה, כדי לא לעצבן יותר מדי את יבואן טויוטה, המשקיע בפרסום ראב 4 ההיברידית החדשה, ועשוי אולי, כנקמה, למחוק מרשימת ידידיו את ynet ובעליו, ידיעות אחרונות.

שואלים את אדוארד

דודו עמיחי: אנחנו גרים באלון-מורה, ארץ עליות וירידות, וההורים בקצה השני של ציר 60. לאחרונה מתה המאזדה לאנטיס ששירתה אותנו נאמנה ארבע שנים. יש לנו שני ילדים, ואנו רוצים לקנות רכב אוטומט חסכוני ואמין בתקציב צנוע של 15 אלף שקלים.

חשבנו על מאזדה דמיו או טויוטה יאריס. מה דעתך? האם יש לך המלצות אחרות? או שמא עדיף לקנות אחת חסכונית פחות? (אנחנו נוסעים 14 אלף ק"מ בשנה).

תשובה: אם אין לכם מניעה רפואית כלשהי, הייתי מציע להתרגל לגיר ידני – שהוא חסכוני בהרבה מגיר אוטומטי, ומתאים יותר ל"ארץ עליות וירידות".

מכוניות אוטומטיות קטנות, כאלה שאפשר להשיג ב-15 אלף שקלים, ואפילו הנחמדות שבהן כמו מאזדה דמיו וטויוטה יאריס – לא ישרתו אתכם ברמה של לאנטיס המנוחה.

אני מציע לכם אפוא לבדוק את האופציה של סוזוקי ליאנה, ידנית כאמור. המגרעת היחידה שלה היא היותה קשה להשגה.

תמר ושלומי: ברשותנו טויוטה פריוויה קשישה, שנת 1994, שעשתה 340 אלף ק"מ ומצבה המכני, איך נגיד, גמור.

רוב הנסיעות שלנו הן בתוך העיר (מושבה, במקרה שלנו), להובלת קטנטנים לצהרון של תמר, ומדי פעם יציאה לנופש משפחתי בארץ.

אנו מחפשים יורשת ראויה, הווה אומר – בעלת שבעה מקומות ישיבה מלאים, מרווחת ונעימה, ובמחיר שלא יעלה על 20-30 אלף שקלים.

המועמדות הן: קיה קרניבל, מאזדה MPV וקרייזלר ווייאג'ר או טאון אנד קאונטרי, כולן משנתונים 2004-2008.

מה דעתך? איזו מהן מומלצת מבחינתך? משום-מה, די התקבענו על הקרייזלר, אבל אין לנו שום מושג למה… ואולי יש בכלל דגם אחר שעדיף לנו?

תשובה: בעצם לא חשוב באיזו מבין המועמדות שציינתם – שעליהן יש להוסיף אולי טויוטה פריוויה רעננה יותר משלכם – תבחרו. חשוב שתמצאו מועמדת לא מוזנחת, המגיעה מבית שדאג לה. זאת, כדי להימנע ממצב שאתם מחליפים למעשה את הצרות שלכם בצרות של אחרים.

מודעות פרסומת
2 תגובות
  1. אנונימי permalink

    חמודה ה – 850 ספיידר ברטונה כמו של קולגתך , במיוחד על רקע תוצרי שנות השישים והשבעים המוקדמות …הסתובבו כאן עשרות כדוגמתה בשנות השבעים וכבר לא נקלים בהן יותר , אפילו לא במפגשי מועדון החמש השנתיים …חבל שכך , שכן בעולם קיימים לא מעט מועדונים של 850 ספיידר שממשיכים להחיות אותן ולשמרן עוד ועוד …

  2. אנונימי permalink

    חמודה ה – 850 ספיידר ברטונה כמו של קולגתך , במיוחד על רקע תוצרי שנות השישים והשבעים המוקדמות …הסתובבו כאן עשרות כדוגמתה בשנות השבעים וכבר לא נקלים בהן יותר , אפילו לא במפגשי מועדון החמש השנתיים …חבל שכך , שכן בעולם קיימים עדיין לא מעט מועדונים של 850 ספיידר ברטונה שממשיכים להחיות אותן ולשמרן עוד ועוד …

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: