Skip to content

זיכרונות "טורבו" 2

מאי 26, 2016

בהתאם לעובדה שבשנת 1985 לא היה לטרום-קשיש מושג איך עורכים ירחון רכב – הסתפק אנוכי בשיטה הפוכה מקודמו, וערך את "טורבו" כפי שעורכים סרט קולנוע

"מה עושים פה כל הצעירים האלה שמסתובבים במערכת, זורקים על הרצפה ילקוטים, ומחרידים את הסביבה השקטה ברעש אופנועים וריח שמן שרוף?", שאלו בעלי הבית, בני ברונר ודב פרידמן, ולא זכו לתשובת העורך, זולת רמז דק: "חכו. תראו את הגיליון הקרוב, ותבינו".

גלו טפח, תקבלו טפיחות

כי השינוי שביקשתי לחולל בפרצופו של המגזין לא הסתכם בסדר חדש של המאמרים ובוויתור על "דבר העורך" – אלא גם, ובעיקר, בנה את העתיד על כתבים צעירים, שיצילו את "טורבו" מסכנת שעמום וסטגנציה.

העורך (אני) ביקש מחבורה זו שלא יסתפקו בכתיבה על מכוניות מבחן, אופנועים או המכוניות של ההורים, אלא יפליגו על גלי חוש ההומור, יספרו על עצמם באירוניה, יגלו פָּכִּים מחייהם המשקפים את אישיותם. ביקשתי שבין השורות העוסקות ברכב, הם יתארו את תחושותיהם לגבי הסביבה ואסתטיקה, שיסבירו את פשר החיבור שלהם לעולם המוטורי, שידאגו ליופי לשוני ולצדק.

לקוראי "טורבו" יהיה קל יותר לקבל דו"ח על מכונית או על אופנוע ולהאמין לקביעוֹת של הכותב, טענתי, אם הם יכירו את האיש שחורץ את ערך הכלים. "אנחנו ננצח אם הקורא לא רק ילך אחרינו בסקרנות, אלא יידע היטב עם מי יש לו עסק, ויזדהה עם הרקע האינטלקטואלי שעומד מאחורי פסקי הדין הטכנוקרטיים", הסברתי.

שפיות עם פיוט

אני כבר לא זוכר מהיכן ואיך הגיעו הכתבים החדשים של "טורבו", ובהם אלה שהובילו את כל העסק של נהיגה וכתיבה כמו רם לנדס, שרצה להיות נהג מרוצים ואני דרשתי ממנו לכתוב, הראל ברוידא ואוהד פרנס, אך הם אכן הפיחו רעננות.

בזכות תרומתם של סופריו, שעשו שימוש נרחב באסוציאציות, זכה "טורבו" להישאר בפנתיאון הירחונים גם לאחר מותו, כאשר העורך (אני) וכל הצוות עזבנו במחאה את בעלי העסק, המוגבלים לדעתנו ואינם מתאימים לתפקד באולימפוס של המו"לות העברית.

היה חוסר תואם בין מעלליו המפוקפקים של הזוג ברונר ופרידמן ובין הכתיבה היחידה במינה שאפיינה את הירחון, אשר שניים אלו היו חתומים עליו כמוציאים לאור. הפיצוץ היה בלתי נמנע.

נורמליזציה? אני?

בעלי "טורבו" ברונר ופרידמן לא הצטיינו בקריאת הטקסטים ובהבנתם. אמנם הם היו מאושרים עד קו האוזניים בגלל ההצלחה העסקית של הירחון, שברגעי השיא שלו מכר מעל 20 אלף עותקים בחודש, נהנו מהיקף המנויים, מעמודי פרסום רבים ומעסקאות בארטר יוקרתיות – אך הציקה להם העובדה הפרוזאית שהם לא הצליחו להבין על מה אנו כותבים ולמה.

בדירת שלושת החדרים המושכרת ש"טורבו" עבד בה הם ישבו בחדר צדדי, התכעסו מדי פעם על איזה משהו, הסתודדו ביניהם בפנים חורשות-זֶמֶם, עד שפעם הזמינו לשיחה את העורך, הקשיש הטרום-מורשה, האשם בכל ההמולה.

"אנו נסדר לך ביטוח מנהלים, אם תתחייב לערוך מגזין נורמלי", הציעו לי.

"תחפשו למטרה זו מישהו אחר", עניתי.

אגב, לא ידעתי ואינני יודע עד עתה ביטוח מנהלים מהו.

מבצע הראל

את הראל ברוידא הכרנו וצדנו לאחר שהוא שלח למערכת מכתב גדוש ביקורת על חוסר דיוקים ושגיאות שנפלו באיזו כתבה או שתיים. עניתי ששום מגזין בעולם לא יפרסם מכתב נוקב כזה, אך הוספתי שרמת ההתבטאות שלו כבשה את לבנו, ולא משאירה ספק ש"אנו זקוקים לך", הודעתי לצעיר השנון והממושקף מרעננה, והזמנתי אותו לא רק לכתוב אצלנו, אלא גם להשתתף במבחני השטח.

וברוידא בא, עם כל הפק"ל של המִשכל.

פריק מבריק

דרכו של אוהד פרנס אל הירחון, בחור שהיה ממילא אחוז בקריזה מוטורית בריאה עוד לפני ששמע בכלל על "טורבו", הייתה טבעית ביותר.

רק מעטים ידעו כי בנוסף לכתיבה ולתרגומים ב"טורבו", אוהד היה עסוק – בחשאיות, במחבוא עלום – בבניית מכונית-על המבוססת על פיאט 600, אשר הוא שיפר בה את המתלים והמעצורים, שיבץ בחלל הפנימי מושבי ספורט, גלגל הגה ודוושות אלומיניום, ובחלק האחורי של הרכב הרכיב בעצמו מנוע של פיאט 127, בעל זוג מאיידי דל-אורטו וגל זיזים חם.

פיתוח רגרסיבי

כעבור זמן-מה הגיע הרגע החגיגי שבו אוהד הזמין אותי לצפות בנסיעה ראשונה ברכבו. הגעתי עם בקבוק שמפניה, ובעל השמחה הנרגש התניע את המנוע.

נשמע צליל נמוך, ואוהד שילב הילוך אחורי כדי לצאת מהמוסך הקטן, אשר ממוקם, כך התגלה, לא רחוק מביתנו שברחוב הירקון.

ואז השתררה מבוכה, קרובה לשלב בכי, כאשר אוהד הבין שנמצאים ברשותו ארבעה (או חמישה?) הילוכי רוורס, ורק הילוך אחד לנסיעה קדימה!

זה קרה משום שהמנוע של פיאט 127, המתוכנן להנעה קדמית ומתאים לה ככפפה, פשוט החליט לעבוד הפוך במקום עבודתו החדש, הצעצוע הספורטיבי של אוהד, שבו הוא הותקן בירכתיים והיה אנוס לסובב את זוג הגלגלים האחוריים.

איקרוס, גרסה אופקית

כדי לעודד את אוהד המבויש, שפכתי עליו קיתון של אופטימיות ש"זה לא סוף העולם ואין לאבד תקווה", כי תמיד, הסברתי, אפשר להפוך את המנוע והגיר ב-180 מעלות כדי שהעסק יסובב את הציריות בכיוון הנכון. או-אז, יישאר רק להתקין את רדיאטור הקירור בחלק הקדמי של המכונית, טענתי, ואף הזמנתי צילום שער ל"טורבו" מהאמן רונן טופלברג, לצד כתבה נרחבת על היצירה יוצאת הדופן.

ואכן, אוהד סידר משהו בנידון וזינק לסיבוב בכורה, אלא שמכונית חלומותיו אכזבה אותו שוב, הפעם טוטלית, כי משום-מה היא נעצרה ונשרפה כליל ברחוב דיזנגוף.

אוהד קפץ בזמן, אחרת לא היה עושה חיל באקדמיה, כך שמעתי.

האישי תומך בַּאִישְיוּ

עברו שנים, "טורבו" הפך ז"ל והיסטוריה, והנה הזקן המורשה המבודד מנסה, בעקשנות ובכוח האינרציה, ליישם בנפשו ובמקלדת המקבוק את ההנחיות שהוא סיפק בזמנו לכתבים הצעירים.

וכך, הזקן נענה לאותה התחייבות נושנה של תמול שלשום, אותו מניפסט נלהב, וכותב על עצמו. אולי כדי שהכתיבה האישית תישא על גבה את עמדותיו הרדיקליות, אשר אינן שייכות לשירה המוטורית הפסטורלית המקובלת בזמנים מודרניים אלה.

אלו יכולים להיות דברי ביקורת נמרצת על המטריד הלאומי מובילאיי, במאמר "ישעיהו נגד מובילאיי ושות'", וזו יכולה להיות הטענה כי ההמצאה החדשנית היחידה במכוניות של ימינו היא מערכת פלא בפולקסוואגן גולף סדרה 7 (הנוכחית), השומרת על אי-זיהום בתוך הרכב, ואף סוגרת אוטומטית את אוורור הפנים במכונית כאשר הנהג משלב הילוך רוורס או מפעיל את שטיפת השמשה הקדמית.

סירוב לסיאוב

שחור על גבי תכלס, כלומר בכתיבתו, מנסה העקשן המורשה ליישם את רשימת האידיאלים העיתונאיים הנושנה ההיא. מתוך געגוע אליה, הזקן גם חושף בפרהסיה את רשימת החוקים המסואבים הנשמרים על ידי חבורות כתבי החצר – המהווים סוג של תנועה אידיאולוגית חדשה, אשר לצערו של הקשיש השתלטה גם על תעמולת המכוניות ומוכריהן.

מופע זה של ציניות מחושבת ונטולת בושה (שאינו נעדר ממד בידורי), אשר מרימה את קולה בכלי תקשורת רבים – לא היה יכול לתפקד בעידן "טורבו", שבו יבואנים היו מוכנים  לשמוע ביקורת על סחורתם מבלי לאיים בצעדי ענישה ואף בחיסול.

מידאס יכול לקפוץ לי

גן עדן זה נעלם כאשר ברוני הייבוא, שעברו מִידָאסִיזָצְיָה והתעשרו כהוגן, נזכרו בפתגם העברי העתיק "בעל המאה הוא בעל הדעה", ולמדו ליהנות מגדודי כתבי חצר.

זה לא מחמם ולא מקרר את לבו של הקשיש, שאינו זקוק לספונסר בשביל לטוס לחו"ל כדי לבקר את 1,004 הסוסים של בנותיו, או כדי לעשן את מקטרת הפטרסון תחת עץ משלו.

ניוון שריר התודעה

מציק רק לזקן שהתרבות המוטורית, אשר "טורבו" לחם למענה, נפלה במרחב הציוני המודרני לידיהם של אי-אלו כותבים נעבעכים, שלגביהם מכונית היא רק צֶבֶר של פיסות פח, פלסטיק, שמשות וגומי אשר הודבקו כדי לספק פינוקים לדור מנוון, מבלי שהנהג יצטרך להפעיל כוח שרירים על מנואלה שפותחת חלונות, מבלי שהוא יצטרך לגלות בעצמו חושך, גשם, סכנת תאונה או לחץ אוויר חסר בצמיגים, ומבלי שהוא יצטרך להתעסק עם זוטא כמו קשר עין עם שותפיו לכביש.

הטפסן בשדה האבסטרקט

הזקן שואל את עצמו, ברמזים נטולי תקווה, כמה זמן עוד ימשיך בדרכו אל האבסטרקט המתרחק, מוּדעוּת מוטורית לרבים, כאילו העייפות שכחה אותו.

מטרידה את הזקן ההיזכרות באלפיניסט הבריטי המפורסם ג'ורג' מלורי, האיש שניסה לטפס על הר האוורסט במסלול הכי קשה ונכשל פעם אחר פעם. ולפני שמלורי נהרג באותו אוורסט בניסיון הטיפוס האחרון, הוא הספיק לתאר את סיבת מעשיו במשפט "בגלל שזה כאן".

turbo

שער למבינים בלבד. קסם על שני גלגלים: מסגרת מרטין (צרפת), מנוע קוואסקי (יפן)

טיפ טיפה: תת-מודע עובר בתורשה? 

בינואר 86' הוצאנו את "הגיליון הכי טוב!", כפי שכתבתי בחוצפה על השער של גיליון מס' 52, באמונה שהוא הכי טוב מיום הקמתו של הירחון. אך קביעה רברבנית זו נועדה למטרה נוספת: לחמם ולהרגיז את המתחרים, שבדיוק יצאו עם גיליון ראשון.

גיליון "טורבו" זה, העשיר בתוכן, נפתח בטור "בלי מעצורים", שבו כתבתי כך:

בערב במיטה. הילד שלי, בן חמש, איננו רוצה להירדם. סחט ממני כבר שלושה סיפורים, ועדיין מתגלגל לו מצד לצד.

– אתה, הוא שואל, היית גם פעם קטן?

– הייתי.

– היה לך אבא?

– היה לי.

– והוא סיפר סיפורים?

– סיפר. היה ריק וחושך וקר והיינו רעבים. הסיפורים היו בִּמְקוֹם הכול.

– אתה זוכר אותם?

– זוכר. את כולם כבר סיפרתי לך.

– את כולם? אולי נשאר אחד ששכחת?

– כן. נשאר אחד שלא סיפרתי. על הביואיק האמריקנית. לפני מלחמת העולם השנייה אבא כמעט קנה את המכונית הזו, שהייתה באופנה ובקברטים בוורשה שרו עליה. הביואיק עלתה אז 6,000 זלוטים פולניים ישנים. מכרים של אבא קנו באותו הזמן מכוניות פקארד, שברולטים ודה-סוטו, שכרו נהגים גויים, ולאט לאט למדו, הם ורעיותיהם, כיצד לרכב עליהן בעצמם.

אבא לא קנה ביואיק. ברגע האחרון הוא פתח עוד חנות אחת לכפפות. שתי חנויות גדולות כבר היו לו במרכז העיר ברחוב מארשלקובסקה. החדשה הקטנה עמדה ברחוב ביאלאנסקה 9. אחר כך פרצה המלחמה, וכל המכרים של אבא אספו למכוניותיהם את המשפחות שלהם – העשירים לפקארדים, שברולטים ומרצדסים, הפחות עשירים לסקודות או פורדים ולפיאטים הפולניים המרובעים. הם נסעו לרומניה, משם לצרפת ולאנגליה, והיו שהרחיקו עד ארה"ב. אותנו סגרו הגרמנים בגטו.

בין בתיו העירומים לא צמחו עצים, ולא הסתובבו כלבים או חתולים. על המדרכות היו מוטלות גופות שכוסו בעיתונים מצהיבים. נשארו לנו רק סיפורים. סיפורים במקום אוכל. סיפורים במקום חימום. סיפורים במקום אור, ואחר כך במקום חיים כי אבא נסע לטרבלינקה או אושוויץ, אינני יודע אפילו לאן לקח איתו את הסיפורים כולם, וגם את זה האחרון. ובערבים, משהסתיימו החיפושים וצעקות שוטרי היודנראט, ונמוגו בכיות האנשים המוכים שנגררו מבתיהם, היינו יוצאים מהמסתור ויושבים לארוחה שכללה פרוסות לחם יבשות שהורטבו במים פושרים.

אחר כך גם זה לא היה.

ואולי בגלל זה, בגלל הסיפור האחרון של אבא שלי על הביואיק שפוספסה, אני כמו שאני. בכל פעם שיש בידי קצת כסף אני קונה לנו מכונית במקום דירה נוחה כמו אנשים אחרים. קונה עוד מכונית מזדקנת במקום חנות או כל זבל אחר שיכול היה להניב רווחים. שלא כמו היהודים המהוגנים, אלה המסודרים היטב.

עכשיו אתה יודע למה יש לנו לנצ'יה HF, ולמה הרנו הזקנה, ומה עושה איתנו האלפא שתוכננה למרוצים, ולמה יש לך פורד קאפרי טורבו RS על צמיגי סליקס חלקים עם שלט רחוק שעולָה פי כמה מרנו הקטנה, שקנינו כדי להביא אותך לגן, המוקף מדרכות גבוהות.

***

עברו שנים, וּבְנִי כבר בן 35. צעצוע ה-RS של פורד ניצב על שידה, ולאטלר ג'וניור יש כבר כמה מכוניות אמיתיות: הונדה שהוא שיפר מהמסד ועד לתלפיות, מרצדס SLK והונדה HR-V, ונדמה לי שזה לא סוף שאיפותיו. כנראה בגלל סבא שלו, מויזס גרוסבאום, שלא קנה ביואיק שהייתה יכול להציל את חייו ואת חיי משפחתו.

ניצוד על ידי שליחים מארץ ישראל, אבא שלי קנה גם חלקת אדמה בכרמל, כדי לבנות שם בית. מובן שאת חלקת אדמה זו לא הצלחנו לאתר כאשר הגענו ארצה. כפי שלא מצאנו זכר גם לחשבון שהיה לאבא בבנק אנגלו-פלשתינה (כיום בנק לאומי).

את שני פרטים אלה לא סיפרתי לילד שלי, כדי שלא יהיה בְּלִבּוֹ על היהדות הטרופית החדשה.

20160520_140940

פאר בעמק רפאים: י"א צד בירושלים את הזקנה שברולט בל אייר (ראו תצלומו), וכתב: "שבי בל אייר באה השבוע לבקר בעמק הרפאים הירושלמי. מכונית היסטורית בעיר היסטורית".  

באמצע שנות השישים של המאה הקודמת שירתה בל אייר כזו בדיוק, רק בצבע תכלת, את אברהם אגמון, המזכיר הראשון של שגרירות ישראל בוורשה. עקב הצלחת סרטי "בית העלמין רֶמוּ", שזכה בפרס "מפרש הכסף" בפסטיבל הסרטים של לוקארנו, שוויץ, היה לי הכבוד להכיר את מר אגמון, שאף ארגן בשגרירות מסיבת קוקטייל לכבוד סרטי בהשתתפות אמנים רבים, יהודים ופולנים, ואורח מהארץ – אבא קובנר. 

היחסים הידידותיים בינינו נמשכו גם לאחר האירוע המרגש, ומר אגמון, עם אשתו ובנו הקטן גיל, ביקרו יותר מפעם בדירת הגג שלנו בעיר העתיקה של ורשה. אגמון הקטן הפתיע אותי אז כאשר דיבר עם אביו ואמו עברית, שפה שחשבתי כי היא שמורה רק לכתבי הקודש, בדומה ל"שפה המתה" לטינית ששלטה בכנסייה הקתולית, עד שהכנסיות עברו הפרטה לשפה הפולנית. לא תיארתי לעצמי שהילד גיל יתייצב בפסגה הפיננסית העליונה כברון היבוא הכי מוצהר מבין ברוני היבוא העבריים.

אחרי מלחמת ששת הימים עזב צוות השגרירות את פולין עקב ניתוק היחסים בין העולם הקומוניסטי לישראל – ומר אגמון הציע לי להכיר את בל אייר שלו, לנהוג בה, ולקנות אותה במחיר סמלי. ודאי שנעניתי להצעה בהתלהבות, ובל אייר הבהירה אף חנתה ימים אחדים בחצר ביתנו, אך השלטונות הפולניים לא אפשרו לי להמשיך בעסקה, והחרימו את "אמריקנית קוסמופוליטית" זו לעצמם

שואלים את אדוארד

חיים מרילוס, מודיעין: במדור "טירוף ונקמת הגומי" (המפתחות בפנים" 980) כתבת: "רוב המכוניות הקטנות האוטומטיות בנויות לנהיגה עירונית בסך הכול, ואינן מתאימות להובלת בני אנוש בכבישים בינעירוניים".

מאז שהחזרתי את רכב המנהלים שברולט קרוז לחברה ויצאתי לגמלאות בגיל 67, אני מתלבט אם להחזיק רק את הפיקנטו של אשתי, כרכב יחידי שממלא את תפקידו – נסיעות עירוניות (מודיעין) + פעם בשבוע תל-אביב או ירושלים + פעם בשנה אילת/מטולה, סך הכול עד 20 אלף ק"מ בשנה – או להחזיק רכב נוסף, כבד יותר, לנסיעות הבינעירוניות.

האמת שהפיקנטו 2015 עונה לי על כל הצרכים, והבעיה היחידה שאני נתקל איתה היא לשמור על המהירות המותרת פלוס 10 אחוזים. האם תוכל להרחיב בנושא ההמלצה שלך בעניין "רוב המכוניות הקטנות"?

נ"ב, את הבעיה של רכב שני במשפחה פתרתי עם קטנוע טריסיטי שנוסע רק בעיר.

תשובה: פרסמתי את דעתי לגבי מכוניות קטנות עקב המצב בכבישים המהירים שלנו, שחוגגות בהם גסות רוח ונהיגה רשלנית – המסוכנת גם כאשר היא איננה מהירה. מחקרים הוכיחו כי במקרה של התנגשות, נוסעי מכוניות קטנות נפגעים יותר מנוסעי מכוניות שלא חסכו בפח המגן עליהם.

אין לי מושג מדוע כתבי הרכב שלנו אינם מתריעים על כך, וממליצים על המכוניות הקטנות בחום, ללא הסתייגות.

מלי ולטם שלוי: אשתי רוצה יונדאי חדשה. דווקא יונדאי, רק חדשה.

אנחנו נוסעים קילומטראז' נכבד בדרכים הרריות בינוניות (רמת הגולן), לרוב נהג בלבד ולעתים כל המשפחה – שני הורים ושלושה ילדים קטנים שצריכים התקן.
אנו צריכים רכב שיכיל שלושה כיסאות מאחורה, שני הורים מקדימה והרבה ציוד בתא המטען. האם יש לך מה לומר עלi20  קרוס החדשה, או אפילו הדגמים היקרים יותר?
תשובה: אני מבין שההתלבטות שלכם היא בין i20 קרוס ובין אלנטרה החדשה. אמנם אני בעד i20, שיש לה גרסה המתחרה בראלי על אליפות העולם, מה שמדבר אליי – אלא שאלנטרה נוחה ובטיחותית ממנה, וגם שקטה בטיולים ארוכים.

וחוץ nזה, שכנע את אשתך להכיר הצעות של קיה, שהיא יותר יונדאי מיונדאי.

מודעות פרסומת
One Comment
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    היו זמנים … אין ולא יהיה כמו " טורבו " …ו – " קוואטרו " …

    אגב , אופנועי " מרטין " האקזוטיים על שילדותיהם המפוסלות המאופיינות בציפוי הניקל , כל כך נדירים ואיזוטריים עד שאין לגביהם אף סירטון ביוטיוב …

    להבדיל מ – " בימוטה " האקזוטית לא פחות (שאף היא התמחתה בשידוך בין מנועים סדרתיים מעולים לשלדות מהונדסות ומעוצבות היטב , עם מיטב הבלמים והמתלים והחומרים שניתן היה למצוא) שתמיד שימשה כאמת מידה לתחרות מול " מרטין " …

    בימוטה DB7 לדוגמא , שלכם בסכום הבלתי צנוע בעליל של כ- 72 אלף לירות שטרלינג לפני מיסי עליה ארצה …

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: