Skip to content

אנדרה ק' לא יביים עוד

יוני 28, 2016

אופס, עוד מישהו איננו. אישה לבושת שחורים עם חרמש בידה מתגנבת באטיות לאור הירח. היא נראית כאילו יצאה מהתמונות של פרנסיסקו גויה. כַּלְבִּי רועד בהתרגשות. קישטה, אני צועק אליה, ומתעורר

בגלל שיטתיות הטבע עוזבים אותנו ידידים, חברים ונפשות שהכרנו. אינני אחד שכותב הספדים, אלא שבגלל חברי הבמאי אנדרה קוֹנְדְרָטְיוּק, לא יכולתי להתאפק מלפתוח את תיבת הזיכרונות.

זה קרה מזמן ועוד קצת, בימי צעירותנו, בפולין של שנות השישים המאוחרות, לפני הפוגרום ביהודים שבוים על ידי השלטון הקומוניסטי, כאשר אנו, בצהרי יום פולני רגיל, זאת אומרת בהיר ומעונן לסירוגין, הגענו ברנו R8 גורדיני הכחולה שלי אל האגם המלאכותי זָאלֶב, הנמצא במרחק של כ-50 ק"מ מוורשה, אגם מוקף יערות אפלים בעלי סודות שלא כדאי לפרט.

בנוסף לרעייתי היה איתי זוג ידידיי – אנדרה קוֹנְדְרָטְיוּק, שכעת אני מתיישב כדי לכתוב עליו, תסריטאי, צלם ובמאי כישרוני, וחברתו ונדה רָאדְקֶבִיץ', בִּתָם של שר הפנים בשלטון הקומוניסטי ושל מנהלת הטלוויזיה הלאומית. חנינו את המכונית בשפת האגם, שכרנו סירת דייגים ממונעת קטנה, ויצאנו לשוט בַּזָאלֶב הרוגע, אשר גודלו כים כנרת, בערך.

שחפים לבנים עשו שמיניות מעל הסירה, ובעודם מסתחררים באוויר צווחו אלינו בפולנית "תחזרו, תחזרו!", מה שהבנו אחר כך. אך בינתיים, המנוע טרטר בנימוס, ולא הפריע לטרנזיסטור הקטן להשמיע את שיריו של הזמר צ'סלב נְיֵימֶן, זוהר ארגוב הפולני.

Zalew 3

אגם זאלב לפנות בוקר

פסטורליה מופלגת

המצב הקיים היה רומנטי אשכרה. הבנות ישבו בקדמת הסירה, צוחקות ומפטפטות תחת השמשיות הצבעוניות שלהן, ואנו, אנדרה ואנוכי, השגחנו על מוט ההגה. הצטערנו ששכחנו במכונית את חולץ הפקקים, שנסע איתנו כדי לפתוח את בקבוק היין הקשור בחוט אל הסירה, ונגרר בעקבותיה במי האגם לבל יתחמם.

היינו באמצע האגם, עדיין נהנים מהטיול, כאשר נפל עלינו לפתע חושך מצרים, ללא כל סימן אזהרה. רוח חזקה עוררה לחיים את המים, גלים החלו לטלטל את הסירה, הניפו אותה והשליכו חזרה. בתוך רגע קצר נרטבנו עד החוט האחרון בגלל המים שחדרו לסירה, וגם בגלל מטח הגשם שהביאו הרוחות. נאבקנו לסובב את הסירה חזרה אל החוף שממנו הפלגנו, אך לא ידענו אם אנו בוחרים בכיוון הנכון, כי בסערה אלימה זו אבד לנו כל חוש כיוון.

"ככה זה כשיוצאים לשיט בלי מצפן", האשים אותי אנדרה בהברקה הומוריסטית של תלוי, ואני הערתי שלוּ רק היה לנו חולץ פקקים, הכול היה מתפתח אחרת. בינתיים המנוע התקשה לעבוד במים השוצפים, השתנק וחדל לדחוף את הסירה הכבדה, שהחלה להתמלא מים.

מבצע מוֹשֶה

ניסינו לגרש מהסירה את מי האגם אל האגם באמצעות משוטים, וגם חתרנו בכל כוחנו כדי לעזור למנוע. למזלנו, רגע לפני שהסירה החלה לשקוע, מצאנו את עצמנו מרחק עשרות מטרים מהחוף שלנו, שם רנו R8 גורדיני חיכתה לנו בסבלנות.

כדי לא לאבד את הסירה נפרדנו מהמנוע הכבד, שחדל ממילא לעבוד, ובכוחות אחרונים הצלחנו לגרור את הסירה הטבועה למחצה אל החוף, הפכנו אותה כדי לשפוך ממנה את המים, ופרצנו בצחוק מטורף כאשר גילינו שבקבוק היין קשור אליה עדיין בחוט, שָלֵם וללא פגע.

החושך התפוגג, השמש חזרה לעבודתה כתאורן כאילו דבר לא קרה, והבנות פתחו שוב את שמשיותיהן. סבבה. מה שעברנו נמחק. "אני הולך להביא מגורדיני את חולץ הפקקים", אמרתי, ואנדרה ביקש שאביא מהאוטו גם את כבל הגרירה.

"בשביל מה?", תהיתי, והוא הזכיר שהשארנו את המנוע לבדו בקרקעית האגם. "מוכרחים למשות אותו כדי להחזיר את הסירה קומפלט", הסביר. וכך עשינו.

אנדרה קפץ למים עם כבל הגרירה, נעלם, צף חזרה כדי לשאוף אוויר, ושוב צלל, וכך פעם אחר פעם, עד שחזר עם קצה הכבל בידיו. "תמשכו אותו", צעק, "לי כבר נמאס!"

משכתי את הכבל עם הבנות, והמנוע הצטרף אלינו כמו אל משפחה. הרכבנו אותו חזרה בסירה, שתינו יין, וחיכינו שבגדינו יתייבשו. "אתם יודעים", אמרה ונדה, חברתו היהודייה של אנדרה, "שבזמן שנפל עלינו החושך חשבתי על הנבואה של הקדושה הנוצרית חובבת האסונות פָאוּסְטִינָה, שכתבה ביומנה 'השמיים יקדרו, ותשתרר עלטה גמורה על פני האדמה'".

אֲסוּפִי חסון

את אנדרה, אשר השבוע נכתב עליו בתקשורת הפולנית ש"הוא היה במאי מוכשר ויישאר בלתי נשכח, אף שלא הספיק לייצר עוד סרטים אישיים, כפי שתכנן, כי מת במחלה קשה" – הכרתי עוד בימים של האקדמיה לקולנוע בלודז', בשנות החמישים.

פגשנו אותו כאשר אני, סטודנט במאי, יצאתי עם צוות הצילום שלי מבניין האקדמיה, בדרכנו אל תחנת הרכבת. על יד המונית שהזמנו עצר אותנו בחור גבוה ומתולתל, וביקש הסבר איך ללמוד את אמנות הקולנוע. "מתי יהיו מבחני הקבלה, ומה צריך להכין?", שאל.

עניתי לו שהוא יקבל הסבר מדויק והדרכה הוגנת, אם יעזור לנו להעמיס את הציוד הכבד על המונית, משום שאנו נוסעים לשפת הים הבאלטי, אל עיירת הנופש סוֹפּוֹט, כדי לצלם אטיוד קצר שאני עומד לביים.

והוא, קוֹנְדְרָטְיוּק, נסע איתנו עד תחנת הרכבת, עזר לנו לסדר בקרון את המזוודות, וסיפר במבוכה שהוא היה נוסע איתנו בכיף כדי ללמוד איך מצלמים סרט קצר – אלא שאין עליו כסף.

"תתיישב ואל תדאג. תהיה איתנו שבוע ולא תצטער", הבטחתי. וכך היה. אנדרה היה איתנו עד סוף הצילומים. הוא עזר בהפקה, התעניין, חזר ללודז', התייצב למבחנים באקדמיה, והתקבל לפקולטה לצילום.

האמת היא שבשלב כלשהו פניתי לראש ועדת השופטים של האקדמיה, הצייר יֶזִ'י מְיֵיזֶ'יֵיבְסְקִי, בהמלצה חמה על המועמד אנדרה ק'. אולי זה עזר לו להתקבל, אולי לא.

כך או אחרת, במרוצת השבועות, החודשים והשנים הבאות הפכנו חברים קרובים, הן בזמן הלימודים והן לאחריהם. היינו נפגשים מדי יום כמעט, מספרים זה לזה על מה עובדים, מה כותבים, מה מכינים, מה מתכוונים לעשות.

עד שיום אחד אירע פיצוץ, שמחק לנו את כל הידידות.

הדוגמנית הכי שנואה

זה קרה בלודז', שם ביימתי את סִרטי "הקומה ה-13", שזכה בדיפלומת כבוד בפסטיבל בֶּרְגָאמוֹ, ונמצא כעת בין הסרטים הקצרים אשר מלווים את הבלוג שלי "מכונית הנפש".

חיפשתי אחר שחקנית שתגלם את תפקיד הבחורה היפה, מין דמות בלתי מציאותית, ספק קיימת ספק לא, אשר אל דירתה מנסה להגיע הבחור המאוהב בה, השחקן יאן נוֹבִיצְקִי, אליל הצעירים כבר אז, אך נתקע במעלית, ורואה ממנה את מה שלא צריך לראות.

במבחני הבד צילמנו אינספור תלמידות משחק, ולא פחות מכך שחקניות מנוסות, אך כולן היו בלתי מתאימות לתפקיד האבסטרקטי שכתבתי. עד שבאיזה מקרה פגשתי בוורשה דוגמנית צעירה בשם אנה, שנראתה לי מתאימה.כל כך, עד כי הבאתי אותה לאולפן בלודז' כדי שגם צוות ההסרטה יתרשם מבחירתי הטובה.

מיד פרצה מהומה. כל עמיתיי להפקה – מפיק, צלמים, אנשי קול, תאורן ראשי ואף עוזרי במה – כולם התייצבו נגד בחירתי. הם היו מאוכזבים כל כך ממנה, עד כי גם לאחר כמה ימי צילום שפכו עביט של חמיצוּת על התלהבותי, בניסיון לשכנע אותי לשלוח אותה הביתה, ולהמשיך עם שחקנית מקצועית כלשהי. "יש לנו עדיין די חומר גלם ודי ימי צילום כדי להחליף אותה", טענו.

השחקנית מצדה חשה בעוינות כלפיה – נחמדוֹת אליה היו רק המאפרות – ובזמן הצילומים הייתה אנה המסכנה (אנהל'ה, כמו שקראתי לה) על סף שבירה מתקדמת.

בעצם כמוני. כי אני אהבתי דווקא את היותה נטולת כל הבנה לגבי המציאות, תכונה שבזכותה היא התאימה להפליא לדמות הבלתי ממשית שנולדה בדמיוני. מה עוד שבגלל כל המתח והאווירה השלילית כלפיה על הסט, היא הייתה עוד יותר בלתי קונבציונלית ומנותקת מהסביבה. בדיוק כמו שרציתי.

בואי נרקוד נשכח

ערב אחד התקשרה אנה לחדרי, ואמרה בבכי שנמאס לה. "אני חוזרת הביתה", מלמלה.

"אל תעשי שטויות", ביקשתי, והזמנתי אותה למסעדה במלון שבו התאכסנו. "אנחנו נאכל משהו ונדבר על הכול", אמרתי כשהתיישבנו זה מול זו.

המלצר הניח מיד על השולחן בקבוק של חצי ליטר וודקה, ושאל אם נהיה מעוניינים להזמין גם משהו מהמטבח. צחקנו שנינו על המנהג המקומי הזה, והתחלנו לדבר.

"דווקא מחר יש יום צילומים תפור עלייך", גיליתי לה, "כי יהיו סצנות של ריקודים פרועים, ואת הרי רוקדת נהדר. זה יהיה היום שלך ככלה, בשמלה לבנה, ואֶת החתן שלך יגלם סלבומיר אִידְזָ'ק, רקדן מעולה, שמתאים לך. הרי גם את רוקדת רוקנרול נפלא. ראיתי את זה", הזכרתי לה, "במועדון ההיברידי בוורשה, כאשר פניתי אלייך שָם בהצעה לשחק בסרטי. זוכרת?"

לוּ הייתי יודע את זה, הייתי מוסיף ואומר לה שבעוד ארבעים שנה, אידז'ק, החתן שלה ב"הקומה ה-13" שלי, יהיה הצלם הראשי בסרט ההוליוודי הנודע "בלאק הוֹק דָאוּן".

"יום הצילומים מחר יהיה שלך לגמרי", עודדתי אותה, "כל אלה שלא הבינו אותך עד היום, יסתמו את הפה כאשר יראו אותך רוקדת", הבטחתי, ואנה התחילה סוף סוף לחייך, ועדיין חייכה כאשר התקרב פתאום לשולחננו ידידי אנדרה קוֹנְדְרָטְיוּק, הבמאי הכי יפה בעיר, ואולי בפולין כולה.

הגזמתי 

"תכירו", אמרתי, "זו כוכבת סרטי, וזה חברי הבמאי שסיפרתי לו עלייך, מר קוֹנְדְרָטְיוּק המפורסם".

ואז אנדרה, חובב מושבע של פוזה, וחסיד של סרקזם ספרותי טריגונומטרי, בנוסח קלאסיקאים של הז'אנר כמו יונסקו – החליט לתת הצגה. וכך, להנאת הסועדים והמלצרים סביבנו, הוא פנה אל השחקנית שלי, והכריז בקול רם שבמקומה הוא לא היה ממשיך לשחק ב"קומה ה-13" של אטלר, סרט קצר, אלא עוזב מיד את "חבורת המשוגעים הזו" שצוחקים ממנה באולפנים, כדבריו, והוא, אנדרה, ידאג כבר לקריירה שלה בסרטים העלילתיים הארוכים שהוא מכין. "את באמת מתכוונת להמשיך לעבוד עם אדוארד? השתגעת? קומי עכשיו ותלכי לעתיד טוב יותר".

הייתי אמור רק לחייך על הופעתו הפרובוקטיבית של אנדרה, אלא שנוכחתי בתדהמה כי הטיפשונת שלי מביטה בנו לסירוגין: פעם בחברי, כמו שמסתכלים על קשת בענן, ופעם בי, בזלזול שדבק לפתע בפניה.

קמתי מכיסאי, ומבלי לחשוב פעמיים החטפתי לאנדרה המופתע סטירה בריאה, אחת ועוד אחת, והוא צעק "הפנים שלי, הפנים שלי". השחקנית אנה ברחה, והמלצרים התערבו והפרידו בינינו.

עליתי לחדר שלי, צלצלתי לוורשה ואמרתי לאשתי שקרה אסון, שהרבצתי לידידנו אנדרה במסעדה במלון מול קהל רב, ואינני יודע מה לעשות, איך לבקש סליחה כדי שהחברות בינינו לא תיגמר.

– "אם הרבצת לו, אז אולי צדקת", הגיבה האישה. "לך לישון".

– "לא", אמרתי, "אני עוד ארד לבר לשתות משהו, כי לא אצליח להירדם".

ירדתי, פגשתי את אנדרה, ושוב התנפלתי עליו בסטירות, וכך תמה החברוּת בינינו סופית.

במאי משונה: "תמיד הייתי אחד מוזר כזה, שעומד בצד העניינים", סיפר על עצמו אנדרה קוֹנְדְרָטְיוּק, חברי לשעבר, ז"ל.

והוא אכן היה דומה לאותו נוסע מסתורי מהסיפור של טולסטוי, נודד כפייתי שבעומק נפשו התגעגע למולדת. אלא שעל השאלה מהי אותה מולדת, היה עונה הנודד שהוא נולד על אונייה כלשהי, שאף אחד לא זוכר לאן היא שטה.

ומהו הכיוון שקוֹנְדְרָטְיוּק עצמו שט אליו?

הוא שט לבתי קולנוע קטנים ונידחים, רחוקים מפסטיבלים. שט אל ארכיפלג סרטים שאינם דומים לסרטים מקובלים, מה שבלבל את קהילת הקולנוע, שלא ידעה לאיזו מגֵרה אפשר להכניס את במאי זה.

"הכי טוב לקחת את מה שנשאר ממני, ולשרוף. להפוך אותי לאפר ולסגור בתיבה, ועליה הכיתוב: 'אמן שונה'. זו תהיה הקלה ענקית למבקרים", אמר לי אנדרה כשעוד דיברנו

איך פספסתי סולחה

התרגלנו לא לדבר. בינתיים ונדה עזבה את אנדרה, אם משום שהוריה לא שמחו בקשר שלה עם גוי, ואם משום שסתם נמאס לה מהאגוצנטריות של האמן.

קוֹנְדְרָטְיוּק מצדו התחתן פעמיים. פעם עם יצאנית צמרת, כדי להוכיח לחבריו שהוא בז לקונבנציות של הבורגנות, ואחר כך עם שחקנית ידועה, שדווקא איתה הוא עזב את ורשה ועבר לגור באיזה כפר זרוק, שם הוא צילם סרטים אישיים עצובים.

במשך תקופת הנתק, כל הנשים שלו וכל חברינו המשותפים רצו לערוך בינינו סולחה – גם לפני שעזבתי את פולין, וגם אחרי שחזרתי לגולה עם אשתי, בני בן העשר וכלב כדי לחפש שורשים.

אך אני, באיזו עיקשות מטופשת, לא הסכמתי לשמוע על התקרבות לקוֹנְדְרָטְיוּק בהילוך אחורי. היום, כאשר עצב אינפנטילי נושך את לבי ללא רחמים וללא הפוגה, חבל לי על כך.

זכיתי גם בעונש נוסף, כי לא היה לי למי לספר מה עברתי במרחב הציוני, ועוד איבדתי את האפשרות לשמוע מאנדרה את תיאורו הסרקסטי, כסגנונו, מה קרה במדינת הגויים לאחר שעזבנו אותה.

יהי זכרך ברוך, חברי אנדרה. תנצב"ה אי-שם.

טיפ טיפה: המדינה תדרוש מטרידן סדרתי

מובילאיי, "מערכת עזר למניעת תאונות", הוא מטריד כפייתי. הוא מפריע בנהיגה, פוגע בריכוז הטבעי של הנהג, ומסתפק בצפצופים היסטריים, שהרי הוא לא מתקן כלום – לא מפעיל מעצורים, לא מיישר הגה, ורק מפעיל אזעקה עקב כל שינוי במסלול הנסיעה. מובילאיי מתריע גם על מרחק הבטיחות הלאומי של 2 שניות, ודורש מרחק של 4-5 שניות מהמכונית לפנינו. כך שאם אנו נוסעים לפי דרישות מובילאיי ושות', אז מצפצפים עלינו מאחור או עוקפים אותנו בזלזול. בדוק.

עד עתה, מההיסטריה בנוסח מובילאיי סבלו רק מעטים, אשר נפלו קורבן לפרסום, ועתה, תחזיקו אותי – שר התחבורה ישראל כץ מכין מהפכת בטיחות משלו, ודורש שכל המכוניות מדגמי 2012 ואילך, כלומר מעל מיליון מכוניות בישראל, יהיו מצוידות במובילאיי! זאת, במקום לשנות את מערכת לימודי הנהיגה המפגרת.

האם כבוד השר נהג בעצמו עם מובילאיי, המוריד כל הנאה מהניהוג והופך את הנהיגה לגיהנום?

צר לגלות שכדי להעלות את שווי המניות של יצרן מובילאיי, המדינה מוכנה להשקיע מיליוני שקלים, אשר חסרים בקופת השלטון כדי להציל אלפי ניצולי שואה, הממשיכים להתקיים מתחת לקו האדום.

שואלים את אדוארד

אייל מקסים: יש לי אאודי A4 מנוע tdi ידנית מצוינת, רק שיש בעיה בטורבו: כאשר נוסעים בין טורים 2 ל-3 הכול טוב בישורת, אך בעלייה בהילוך רביעי נופל הטורבו בטור 2.6 בערך. כלומר, בהתאמצות קטנה הוא נופל, ואחר כך, כשמכבים ומדליקים, זה חוזר.

מה עושים?

תשובה: אין ברירה אלא לגשת למוסך של אאודי, ולחבר את מכוניתך למחשב דיאגנוסטי. כנראה, אחד החיישנים מזייף.

יצחק כהן: ברשותי קיה סיד 2010 יד ראשונה. נסעתי בה כ-60 אלף  ק"מ, עד עכשיו ללא תקלות.

לפני כשלושה חודשים נתקע הגה הכוח, והחיווי היה esp. הזמנתי גרר, ובמוסך נאמר לי שהמוח החשמלי של ההגה הלך… החלפתי במחודש, ושילמתי כ-4,000 שקלים.

לפני שבועיים חזרה אותה התקלה בדיוק, והחלק נשלח שוב לתיקון.

כרגע הרכב נוסע, אך עם חששות. המוסכניק אמר לי שכדאי להחליף את המצבר בן השנה וחצי, כי אולי הוא גורם לכך. אשמח לשמוע את דעתך.

תשובה: הייתי בודק באמצעות מולטימטר את מצב הוולטים במצבר. כאשר המכונית כבויה, אמורים להיות 12.5 וולטים. אם יש פחות מכך, ממלאים את המצבר – אצל חשמלאי או במטען ביתי. ודאי שאין  מחליפים מצבר בן שנה וחצי בלבד.

בדיקה חשובה יותר היא מדידה – שוב, באמצעות מולטימטר – של כמות הוולטים שהאלטרנטור מייצר כאשר המנוע דלוק. אמורים להיות 14 וולטים בערך. אם המולטימטר מגלה כמות וולטים גבוהה יותר, 15 למשל, אז סביר לשער כי זה מה שפגע ב"מוח" החשמלי של ההגה.

לחלופין, אפשר כי שיפוץ ה"מוח" לא עלה יפה, חרף מחירו השערורייתי.

 

מודעות פרסומת
3 תגובות
  1. צפרירה מלובני שמוקלר permalink

    שלחתי את הלינק של הכתבה לידידי גרגורי הבמאי בוורשה, בתו סילביה המקסימה שהתגיירה תתרגם לו אותן, אני גם יודעת שהוא מחכה לבואך לוורשה

  2. רעיה permalink

    סיפור פנטסטי. חבל שאין תיעוד של הסטירות הנמרצות שלך :))))

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    גורדיני 8 קונספט : גוון , פס לבן , כמה סמלים וקווים פשוטים המייצרים את הזהות …

    ההשראה לקונספט …

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: