Skip to content

בחזרה אל מדמנת רוממה

יולי 12, 2016

מדי פעם מזכירים לי גלי ה-Wi-Fi ושות' שאין לשתוק, שאין לשכוח ושאין מנוס

הם מפמפמים לי בעקשנות שמוטב לרוץ נגד הזמן, ולספק מנת בידור נוספת לחטיבת הסקרנים אשר מעוניינים להציץ תחת מכסה קופסת הפנדורה הממלכתית, בעלת חמש הקומות, העומדת עדיין ברוממה.

מקומיים מוזרים אלה

במשך 15 שנה וחודשיים, כבמאי בדרגה 8 פלוס, הייתי אזרח אי זה, אי בודד בכפייה, אי ריבוני השוכן לא רחוק משוק מחנה-יהודה ההומה.

חלק מחבריי, חיוורים משהו וקוראים לעצמם בנימת גאווה "ווזווזים", חיפשו בשוק מנות פלאפל והשראה אקזוטית, ואילו קולגות אחרים שלי, שזופים כהוגן, אשר כעונש או לפי שיטת הגזע נשלחו על ידי מנהל התחנה ארנון צוקרמן למחלקה הערבית בראשותו של סלים פטאל, חיפשו בין דוכני מחנה-יהודה השכן את שורשיהם האבודים.

על מוצא ועל אֶמוֹצְיָה

הגזענות הייתה חוגגת חופשי בבניין הטלוויזיה הממלכתית, החל במזנון שלמטה, דרך מחלקת כוח אדם שבקומה הראשונה, המדרגות, המעלית וחדרי העבודה ועד אולפני ההקלטות. בכל מקום.

לא הבנתי, מודה הקשיש המורשה, מדוע אלה שנאו את אלה, ומדוע שני המחנות, המסוכסכים בגלל ענייני מוצא בעיקר, ידעו פתאום להתלכד ולהפוך למחנה משותף כדי להציק לקורבן תורן נבחר, כמו למשל נסים קיוויתי, כתב ושדרן ספורט ותיק הנראה ונשמע נחמד. האדונים אלכס גלעדי ודן שילון, ששלטו באגף הספורט, עשו על קיוויתי נעים-ההליכות סיבובים נון-סטופ.

ויש להזכיר, לצורך הדיוק הפרוטוקולי, שכמעט כולם בבניין חיפשו את הנוכחי ("הבמאי הפולני"), שזכה משום-מה במכרז היוקרתי לתחנת רוממה, ותפס מקום השמור לטאלנטים מקומיים.

אותו גאה מזופת

מבלי להתעייף, ניסו הרוממאים הדפוקים להציק לי בכל הזדמנות, במזנון, במסדרונות ובחדרי עריכה, עד שגילו כי אני – אבטיפוס דוחה אשכרה, אותו גאה מזופת בכך שזולת 25 מילים שהוא למד בקפה טעמון, הוא לא מדבר עברית – בכל זאת יכול לתקן להם את רכבם, לעורר לחיים טרנטות חלודות, אופל קאדטים, פיאטים 850 ופורדים אסקורטים 1.3. הכול, רק בעזרת מברג, מפתח שבדי והיפנוזה.

ואז פתאום התפעלו הרוממאים מכישרונותיו כביכול של האיש, ואף התעניינו בעברו הקולנועי בגולה הקומוניסטית, התרגלו לעובדה שביתו סגור בפניהם באופן הרמטי, ואף ניסו לחקור אם הוא באמת למד באותה אקדמיה לקולנוע בלודז' שסיפקה לאנושות את רומן פולנסקי הגדול.

בריחה מהקלחת

חלק צנוע מזיכרונותיי הירושלמיים פרסמתי כבר, כדי לשבור את קשר השתיקה החוגג עדיין בחבורת הרוממאים העבריים, אשר נפלתי אליה מבלי לזהות מהי.

בבעבוע הלא-עדין של קלחת הטמטום הבחנתי עוד בצעדיי הראשונים בתחנה ההיא, וזה נמשך הלאה והלאה, עד שנמאס לי, וב-1985 ברחתי מכול המפעל החולה הזה, משתי סיבות. ראשית, כדי לשרוד ולא לטבוע בגלי הטמטום, ושנית, ולא פחות חשוב: כדי לתפוס שלווה בין המכוניות, שאף פעם לא בגדו בי.

ואת זה אכן השגתי תחת עיסוקי החדש – עריכת ירחון הרכב "טורבו".

כתבנו לענייני שנאה

ניסיתי לשכוח את הדמויות שנשארו ברוממה, אך לא הצלחתי. בכל מגרה בשולחן העורך של 'טורבו', לצד קטלוגים של רכב, סליידים ומכתבי קוראים, הפתיעו אותי דמויות מהעבר הרוממאי, ובמיוחד שני טיפוסים טבעיים, שבקושי מדברים זה עם זה במגרות שלי: כתב הטבע האנושי חיים גיל, והכתב הצבאי רון בן-ישי.

נפתח בגיל, שהיה לו הלוקסוס לשנוא אותי משום שלא הייתה לו מכונית ולא נזקק לעזרתי. "אם תקנה סנדלים חדשים, תביא לי אותם לשדרוג", המלצתי לגיל, שלמראי היה מסתובב ויורק.

כדי למחוק אותי סופית, הוא הקליט במצלמה נסתרת איזוהי הופעה שלי במזנון, ואת הסרט שבכיכובי הוא ערך בסגנון נלעג למסיבת פורים. הניסיונות שלי לדבר עברית בעזרת ידיים היו אמורים לבדר את כולם, חוץ ממני.

גיל הזמין קהל רב, הכין כיסאות במגרש החניה של רוממה, ובמשך שבוע התרברב במזנון כמה נדפקתי. "הסרט הזה יהרוג את אטלר", צחק.

ניסיתי לעצור את ההקרנה, אך הנהלת רוממה לא הסכימה אפילו לדבר עם העורך דין שלי. בלית ברירה, נאלצתי לגלות היכן הכתב-במאי גיל, והמנוולים שעבדו איתו (ביניהם העורכת רינה בן-מלך, שעבדה איתי. ברוטוסית!), שמרו על חומר הגלם הערוך, כולל הפסקול, שלפי גיל דפק את כבודי עוד יותר מהתמונות עצמן.

חתכתי את מה שצריך בארון החשמל בקומה 4, כדי ששומרי הסרט, גיל והעורכת, ייאלצו לרדת למזנון לשתות קפה עד שהחשמל יחזור. וכך הם אכן עשו – מה שאִפשר לי לפרוץ לחדרם, להכניס לילקוטי את הסרט ש"יהרוג אותי", ולנסוע לעין-כרם, שם השלכתי את שללי בפח אשפה ענק.

לחיים גיל, הרותח בזעמו, נשאר רק לשדר במסיבת פורים החגיגית סרטוני הנפשה משופשפים של באגס באני, שבעזרתם ניסה לרַצות את הקהל. הוא נכשל בזאת, וכך שנאתו כלפיי עלתה השמיימה.

היום חבל לי שחיסלתי את הסרט עליי, כי הייתי משדר אותו בבלוג שלי.

דוכן אחד רחוק מדי

חיים גיל היה מבקר קבוע במחנה-יהודה הסמוך, ובכתבות שלו היה מראיין דמויות בשוק מה הן חושבות על פוליטיקה, על כלכלה, על הציונות, על מצבנו הביטחוני וכו'.

גיל, הפיבוריט של ההנהלה, הפתיע אותי בגסותו כאשר בספטמבר 1972 הוא הלך דוכן אחד רחוק מדי, ושאל את גיבוריו, מוכרי אבטיחים, מה הם מציעים לעשות כדי לשחרר את הספורטאים שלנו במינכן.

"הייתם משחררים את כל הרוצחים הנמצאים בידינו?", שאל את אנשי הבאסטות בתמימות מעושה, ומדבריהם המתלהמים ערך כתבה בסגנונו, כלומר ש"העם רוצה כך וכך", תוך שהוא מצליח לגרור את בעלי הדוכנים לוויכוח קולני, חסר טעם לדעתי, אך מקור גאווה למחלקת החדשות.

רון לא יוצא מגדרו

גם לי הייתה תיאוריה לגבי מינכן, תסריט שכתבתי מיד כשנודע על השתלטות הטרוריסטים על מעונות הספורטאים. אני מאמין כי לוּ תסריט זה היה מופק ומבוים באופן קפדני, הוא היה מסוגל לשחרר את הספורטאים ללא אף תשלום. מאמונתי זו לא זזתי בחלוף 44 השנים שהסיעוני לרגע זה.

ודאי שאז, בדיוק כמו בימים המודרניים – שבהם אני מציע, בכתבה תחת הכותרת "לשרוד באוטו", תוכנית להגנה עצמית במקרה שמכוניתנו מותקף בידי רכב חולף – לא היה לי כל קשר עם מערכת הביטחון. אלא שאז, בימי רוממה, היה לי קולגה לעבודה, רון בן-ישי, קצין קומנדו במילואים אשר בימים האזרחיים שלו שימש כתב צבאי בתחנה אהבתי.

ידעתי כי רון, המראיין את כל הגנרלים ומסתובב במסדרונות משרד הביטחון, יכול לקדם את הרעיון שלי למקומות ראויים, מה שיְזַכֶּה אותו לפחות בביקורת. פניתי אפוא אל בן-ישי כדי להעביר דרכו את התוכנית להצלת הספורטאים משבי הטרוריסטים.

רון הגיב בזלזול עוד בתחילה. "מה לך ולביטחון? הרי אתה חובבן בתחום הזה, עזוב".

אמרתי לו שגרהם גרין טוען כי לחובבן יש תמיד יתרון לעומת המקצוענים.

"מי זה גרין הזה?", התעניין רון, מה שלא הפתיע אותי, כי הרוממאים שהכרתי, למרות שייכותם לעם הספר, לא היו בקיאים בספרות העולם. גיליתי את זה בתדהמה עוד בתחילת דרכי בתחנה.

"גרין כתב את 'האדם השלישי'", הסברתי, "ושם הוא חלק מחמאות לחובבנים כמוני. אז תשמע את תמצית רעיון ההצלה שלי".

רעיון ההצלה ממינכן

לפי מה שפורסם, פתחתי את דבריי לבן-ישי, הטרוריסטים מארגון "ספטמבר השחור" דורשים שני מסוקים, שבלילה הקרוב יביאו אותם יחד עם הספורטאים השבויים שלנו לשדה התעופה פירסטנפלדנברוק, הסמוך למינכן.

אני מציע, אמרתי, שהגרמנים יסכימו לדרישת הטרוריסטים, אך יכינו לא שני מסוקים, אלא ארבעה! שניים לטרוריסטים ולשבויים שלהם, ושניים לאנשי קומנדו.

התסריט הוא כזה: שני המסוקים ובהם הטרוריסטים יתניעו, יעלו לאוויר, ויתחילו לטוס לכיוון שדה התעופה, בדיוק כדרישת הטרוריסטים. ה"טייסים" מצדם, כביכול כדי להגן על הטרוריסטים, לא ידליקו אורות. הם יטוסו בחושך ויבצעו סיבובים במקום, כדי שהטרוריסטים במסוק האחד יאבדו קשר עין עם המסוק השני – מה שיאפשר לבצע החלפה באוויר.

ההחלפה: בחסות החושך, כל אחד משני המסוקים שבהם הטרוריסטים יקבל "בן זוג" חדש, כלומר מסוק ובו אנשי קומנדו, והנחיתה של שני זוגות המסוקים הללו תיערך בשני חלקים נפרדים של שדה התעופה, רחוקים זה מזה.

תראה מה יקרה, אמרתי לרון. הטרוריסטים שייצאו מהמסוק, במקום להיתקל בחבריהם שאמורים לצאת מהמסוק השני, ייתקלו בהפתעה מוחלטת בכיתת קומנדו הרצה לכיוונם עם נשק, כמו אקדחים עם משתיקי קול וסכינים.

אותו דבר יקרה עם המסוק השני: גם הטרוריסטים שייצאו ממנו ייתקלו, במקום בחבריהם, בלוחמי קומנדו מיומנים.

קל לשגע אותם, הסברתי, כי לטרוריסטים יש רק מפקד אחד, כך שלפחות באחד המסוקים לא יהיה מנהיג שמסוגל לתת פקודות כאשר העניינים משתבשים.

וחוץ מזה, הוספתי, הטרוריסטים לא יפתחו באש על השבויים, משום שהם יהיו עסוקים בקרב הישרדות עם הקומנדו.

קבורת חמורון לרעיון

רון האזין לתסריט שלי ברבע אוזן, מלמל משהו בסגנון "הרעיון לא רלוונטי", החווה בידו תנועת ביטול, ועזב את המזנון שבו דיברנו בצעדי ברווז סמכותיים.

מהרגע ההוא ועד היום, אף פרשנות של רון בן-ישי לא מסוגלת לעניין אותי.

ש"ג חצוף 

אגב, האם ייתכן שכבר בתחילת חיי על אדמת ארץ ישראל הייתה לי נטייה לנסות להציל נפשות?

אם כך, אז התוכן של "לשרוד באוטו" הנוכחי הוא רק המשך מעלליו של אותו חובבן, סמל במילואים, בוגר קורס מפקדי כיתה בבה"ד 7 וש"ג, שהתחצפן בעידודו של הסופר הבריטי גרהם גרין.

Dom

על כלבים ואנשים: מישהי שעזבה אותי בצדק לפני חצי מאה חרתה בזיכרונו של הקשיש המורשה כמה מילים, שמזעזעות את הנוכחי עד היום. "הייתי רוצה", כתבה, "להגיע לגן העדן של הכלבים, מקום שנמצאים בו רק החברים האמיתיים שלי, ואין בו נפש רעה".

המדף הביתי שבתצלום הוא גן עדן למצלמה האנלוגית הוותיקה Fed, חיקוי רוסי עלוב של לייקה האגדתית. אחרי מלחמת העולם השנייה הביאו הרוסים כשלל מגרמניה הנאצית מכונות ייצור של לייקות, שמהן יצאו פֶד-ים וזוֹרְקִי-ים. הרוסים הביאו הביתה גם פסי הרכבה של אופל קאדטים ואולימפיות, כמו המכונית היחידה בגטו ורשה, שהייתה שייכת לאדם צ'רניאקוב, ראש היודנראט.

צ'רניאקוב התאבד כאשר הגרמנים לקחו ממנו את אופל אולימפיה. "כי חזקים עד לא ייאמן היו הקשרים בין יהודי ורכבו", סיכם הקשיש המורשה על סמך יומני צ'רניאקוב, והרגיז את חוקרי "יד ושם", הטוענים בעקשנות שצ'רניאקוב התאבד בגלל מצפונו, לאחר ששלח אלפים מתושבי הגטו למחנות המוות.

מהמכונות שהולידו את אופל אולימפיה של צ'רניאקוב יצאו בברית המועצות דגמי "מוֹסְקְבִיץ'" המִסכנים. היסטוריה

טיפ טיפה: שלום לך, עולם התיק-תק

אכן מגיע הזמן להגיד שלום לעולם האנלוגי הנחמד, שהאביזרים האחרונים שלו, כמו טלפונים ישנים, מצלמות פילם, מכונות כתיבה ומכוניות בעלות נפש, נמצאים עדיין ואף מתפקדים בביתנו. אלא שעוד מעט, גם במרחב הציוני המתקדם הכול יהיה דיגיטלי לגמרי, כולל המלחמות בוודאי.

אמנם קשה לדמיין מרוצי גרנד פרי של מכוניות חשמליות, שיילחמו על המסלולים ללא רעש המנועים המסורתי, הדרמטי – אלא שזהו העתיד האורב לנו בסיבוב הבא. כבר היום, חלק מהיצרנים מוסיפים, באמצעות מגבר ורמקולים, צליל מלאכותי, חזק כביכול, למנועים המוקטנים, המתאימים למכונת כיסוח דשא ולא למכוניות – גם כאשר מכוניות אלה הן בגודל עגלת סופרמרקט.

לקראת סוף דרכן, גם מכוניות המצוידות במנועי בערה פנימית הופכות, ללא התנגדות, למחשבים על גלגלים, ובעליהן שטופי המודרנה מוצאים את עצמם מוקסמים עד קו האוזניים מהדיגיטליוּת החוגגת. הם נהנים ממסכים עתירי אינצ'ים, נהנים משיחות/תכתובות היוצאות ונכנסות אל חלל הרכב, נהנים ממוזיקה דיגיטלית, עתידנית, ואינם מתייחסים לחוקי התנועה, שהם עדיין אנלוגיים אשכרה.

כי במכונית כלילת-דיגיטליוּת הם מרגישים חוסר שייכות לשטויות כגון אלה, ולכן חונים איפה שבא להם, לא מאותתים, עוברים באדום, ומפספסים את קיומם של רוכבי אופניים והולכי רגל.

טוב שמותר לנו עדיין לאהוב את האביזרים האנלוגיים האחרונים שבידינו, את השעונים המשמיעים תיק-תק, ואת המכוניות המדברות בצינורות פליטה.20160711_164936-1

הפרשנות האסוציאטיבית של י"א ל'טיפ טיפה'

שואלים את אדוארד

יואל: בהמשך לכתבה שלך מהשבוע שעבר "לשרוד באוטו", אפשר להוסיף עוד כמה פעולות להגנה מפני רכב עוקף/תוקף:

  1. כאשר התוקף מתקרב ממש, לבצע פנייה חדה חצי שמאלה למסלול התנגשות איתו, כדי לגרום לו לסטות שמאלה לשול כמוצא היחידי למנוע התנגשות – בתקווה שהוא יתהפך או יתנגש עם איזשהו מכשול. זה דורש מיומנות מסוימת, ולכן כדאי להתאמן קודם.
  2. לעבור למרכז הכביש ולא לתת לו לעקוף. פה הסיכון שהוא יפתח באש מאחור, אבל אז יש הגנה מסוימת מריהוט הרכב. ככלל, אין לתת לרכב שנראה לך חשוד לעקוף בכלל.
  3. להתקין אפליקציית קישור למוקד הקרוב, כאשר בלחיצת כפתור עם GPS משודרת אזעקה לכוחות הביטחון, כולל מיקומך המדויק.
  4. אם יש נשק, לשקול את נשיאתו בכבישי יהודה ושומרון במצב טעון/נצור, ואם המנוולים מצליחים לעקוף ולפתוח באש, להשיב אש ביד אחת, כל עוד שהיד השנייה נמצאת על ההגה.

תשובה: כל ארבעת מהלכי ההתגוננות שהוספת על חמש ההנחיות שלי עדיפות בהרבה מאשר פסיביות – המשחקת לידי המחבלים.

אלומה: אני צעירה שמחפשת רכב אמין וחסכוני (הכי חשוב), שיעמוד בנסיעות ארוכות. התקציב שלי הוא 15 אלף שקלים בערך. אני מעדיפה ידני, בגלל החיסכון וגם כי יותר נוח לי.

ראיתי פיז'ו 206 ידנית שנת 2008 שנראית מצוין, ללא תאונות, קילומטראז' נמוך וכו', אבל כולם מפחידים אותי שהמכוניות הצרפתיות לא עמידות ועושות הרבה תקלות.

אשמח לשמוע את דעתך בנושא.

תשובה: 206 היא הפיז'ו הכי המוצלחת בתפריט של הפירמה. אם יהיה לך מזל, המועמדת שעומדת על הפרק תהיה הסוסה הנאמנה שלך, חביבה לניהוג ואמינה לטווח הארוך. קחי אותה בשתי ידיים, כי לא מייצרים כבר מכוניות דומות (ע"ע "טיפ טיפה" הנוכחי).

יהושע: ברשותי טויוטה ראנקס בן עשר שנים. לאחרונה הרכב מתחיל לרעוד כאשר לוחצים על דוושת הגז בתחום המהירות 90-120 קמ"ש.

צמיגאי שהייתי אצלו שלל את האפשרות שהבעיה היא מהצמיגים.

מה יכול להיות מקור הבעיות? הציריות הקדמיות? כיוון פרונט?

תשובה: נוסף לכל הבדיקות שאני מציע במקרה שהמכונית רועדת בנסיעה – חיבורים, מתלים, איזון גלגלים מיוחד וכדומה – כדאי לבדוק גם שמא הצמיגים האחוריים "התרבעו" מסיבה כלשהי, כמו שימוש בבלם יד או עמידה ממושכת.

מודעות פרסומת
3 תגובות
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    התרחיש המבצעי התאורטי המתואר בהקשר למינכן ממחיש שבמאי הוא גם סוג של קצין מבצעים …וקצין מבצעים סוג של במאי – רק שאין צ'אנס ל- TAKE 2 …

    במסגרת התמונה בפוסט ניתן להבחין ב- 3 מכוניות אייקוניות:
    הפרארי 250 GTO המדהימה , הלמבורגיני קונטאש המהממת , שלגביהן צורפו אי אילו סרטונים בעבר והאלפא 6C 2500 היפייפיה שבכדי להכיר את שלל הווריאציות בהן עוצבה צריך להיות היסטוריון של אלפא רומיאו או לפחות אוצר אומנות מוטורית …

    אכן יצירה יפייפיה מבית אלפא רומיאו …

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    אפרופו למבורגיני קונטאש – יש אחת מקורית ואדומה בארץ …

    בשנות השמונים המאוחרות תושב אמריקאי הביא אחת לביקור של כמה שבועות בארץ , המכונית יוצאת הדופן בנוף הצברי עוררה סנסציה מקומית וכיכבה בכל העיתונים , רם לנדס יקירינו לקח אותה למבחן דרכים וצילומי אקשן ב"טורבו" …

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    ה-GTO 250 מהווה דוגמא לאחד מדגמי פרארי המעניינים ,היקרים , והנחשקים ביותר מכל הזמנים .

    צרפתי בעבר סרטונים שלה, ובכל זאת ההקשר דורש עוד קצת התייחסות , כאן היא מוצאת לחצר המוזיאון למתיחת רגליים קלה כאותו נמר הכלא בכלוב גן חיות צפוף.

    כאן היא ממחישה את המורשת והמטרה לשמה נבראה במפגש משפחתי היסטורי , מכוניות קלאסיות בשווי של כ- 52 מיליון דולר (לאחת !) מתרוצצות ככה במסלול …

    כך זה נשמע ומרגיש מהקוקפיט :

    GTO 250 מהסדרה השנייה והנדירה יותר , רק 3 יוצרו בתצורת מרכב זו מתוך סה"כ 39 יחידות בלבד , ההצגה והתיאור כל כך מושלמים שראוי להציג סרטון זה שוב :

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: