Skip to content

קברי זיכרונות ותו לא

אוגוסט 9, 2016

לרוץ בין פה ושם כמו מטוטלת בשעון קיר ישן – זה תענוג אציל של הנפש לעת זקנה. מעשה מלמד ומחזק. בדוק

עוד לפני שנים נדבק אליי, ועדיין לא משחרר את גרוני מהלפיתה, השיר "סַפָּרוּת" (Strzyzenie) מאת המשורר היהודי יוליאן טוּבִים, אמן מילים שהעיר הפולנית לודז' גאה בו אף כי האיש עזב אותה, ובכך הפר את התחייבותו, החתומה בחרוזים, שלפיה:

"אינו מתכוון לנסוע/ משום שטרם יציאה צריך להסתפר/ האומנם ראה מישהו את המנוח מתיישב מול הראי? / האומנם ראה מישהו עיניים שאינן חיות/ הנפקחות כדי להביט על נעורים שאחזה בהם שֵיבָה/ בצליל מספריים חורק ברקע/ עת שְעָרוֹתיו של המפוחד נשפכות כאפר"

מועדון הפורמייקה

בקפה "טעמון" הירושלמי, שבו מצאתי מקלט מרוממה של שנות השבעים, ומקום מסתור מהקולגות הרוממאים, אשר אחזו בבוּרוּת מדהימה בכל תחום, ניסיתי לתרגם את תוכן השיר "סַפָּרוּת" של טוּבִים למשורר יהודה עמיחי, אורח הכבוד של מרדכי קופף, בעליה של קפיטריה זו.

ישובים אל שולחן מצופה פורמייקה, הסכמנו, עמיחי ואני, ש"סַפָּרוּת" אינו מתאר הסתפרות ממשית של הכותב או תיקון שנדרש בתסרוקתו, אלא ששירו של טוּבִים עוסק, בסגנונו המטפורי, בקתרזיס – אותה אמבטיה קרה, או לחלופין קלחת לוהטת – שמוכרחה לעבור נפשו של הנוסע, המצויד כבר בדרכון ובכרטיס.

שלום, אני נוסע,

הגולה מחכה לי

ולפי המסורת, בטרם נסיעה אני מטייל בתל-אביב, בסיור מזדמן, בין מקומות הנמצאים בלב העיר. סוג של הליכה בתוך הזיכרונות. זה בעצם חלק בלתי נפרד מכל הנסיעות שלי, מין טקס פרדה, שהרי אין לדעת אם נזכה או לא בעוד ביקור כזה בין כתובות נבחרות.

המפגש עם מקומות אלה מעורר נוסטלגיה, שבניגוד לתדמית שלה אינה רכה כל עיקר אלא סדיסטית המתמחה בלעורר כאב.

כפי שמעורר החניון הקטן ברחוב הירקון, מול כיכר אתרים, שפועל כיום בַּמָקוֹם שבו עמד ביתנו, 162 ז"ל, אשר הוחרב על ידי בעליו החדשים.

וייסוב הירקון לאחור

נשארה המדרכה הירקונית שחנו אצלה שלוש הלנצ'יות פולביות שלי – אחת לבנה, HF קופה ראלי 1.6, ושתי אדומות, 1.3 וזאגאטו. בוקר אחד, כאשר ירדתי עם דלי כדי לרחוץ את HF, פנה אליי איש מבוגר דובר פולנית.

"למה לא תחנה את האוטו אצלי במלון?", הציע, והצביע על "פלורידה" הצמוד לביתנו. עניתי שאני כבר שוכר מקומות בשני חניונים. במלון הילטון אני שומר את וולבו 264 השייכת לחברי סטיב מורל, שהשאיר אותה בתל-אביב תחת חסותי, ובחניון תת-קרקעי של כיכר אתרים אני מחזיק את אלפת המרוצים שלי, "כך שכל האפשרויות הכספיות שלי מנוצלות", התנצלתי.

האיש תיקן שלא הבנתי אותו. "אצלי תחנה חינם, און דה האוס, כי אינני זקוק לכסף. הרי לא אקח שקלים לקברי", חייך, ואני נזכרתי ב-carpe diem (תפוס את היום, הורציוס), ונעניתי להצעתו הנדיבה. חניתי את HF בחניון התת-קרקעי של מלונו, ובהמשך נפגשתי לא מעט עם האיש, ודיברנו על כל מיני דברים שקרו לנו בעבר, "ואולי עוד יקרו. לך תדע. הרי לא יודעים איזה עתיד הכינו לנו השמיים", טען המארח, כאילו היה בקיא בתזות הבסיסיות של האפיקוריזם.

עקב מגורי הלוקסוס שלה ב"פלורידה" השכן, נהנתה לנצ'יה שלי מגן עדן, ממש א-מחייה, עד כי באי-אלו צהריים נתקלתי במודעת אבל שהודבקה על קיר המלון. ניגשתי לאלמנה, שישבה במשרדו של המנוח בעיניים דומעות.

"יפה שבאת להביע את תנחומיך", אמרה בפולנית, "מתי תיקח את מכוניתך?", שאלה.

פרישמן פינת בן יהודה

בפרישמן פינת בן יהודה אני עוצר בקפה "מרסנד", ההומה אדם כמו בעבר, כאשר היה שייך לאיש שמראהו צעיר נצחי, חייכן, לבוש היפי במקצת. בעזרתו הייתי מחליף דולרים לשקלים אחרי חזרתי מפולין, ושקלים לדולרים לפני הנסיעה הבאה.

מפעם לפעם החלפנו גם כמה מילים, מועטות אמנם כדי לא להפריע לו בעבודתו. הוא היה הנפש של המקום, כפי שהיה קופף ב"טעמון" הירושלמי, ועל כן הופתעתי כאשר חדלתי להיתקל בנוכחותו. עד שזיהיתי את האיש בדמותו של הזקן היושב בכיסא גלגלים במדרכה שבכניסה ל"מרסנד", ראשו המורכן חבוש כובע בוקרים שמודבקים עליו צדפים, וצווארו ענוד שרשרת של אבנים וגדילים דמויי שמש בנוסח הסיקסטיז. עיניו של האיש, אותן עיניים בהירות שהכרתי, היו אדישות כעת למתרחש בסביבה.

"מה קרה?", שאלתי את המלצרית. "לא שמעת? נפל עליו שבץ", היא ענתה.

באותו בן יהודה, 100 מטרים מפרישמן, שוכנת חנות קטנה של מתוקים, שתייה וסיגריות. ב-11 בספטמבר, בדרכי למרפאת מכבי של יורם ברגר, הממוקמת מול סופרפארם, עצרתי בחנות קטנה זו, כי בטלוויזיה המונפת מעל המדפים נראו מטוסים שמחריבים בזה אחר זה את זוג המגדלים הניו-יורקיים, מרכז הסחר העולמי, גאוות אמריקה. היה זה מראה אבסטרקטי, לא מציאותי בעליל, שכמו שייך לסרט אימה הוליוודי ולא למשחק הריאליטי חלילה. החנות קיימת עדיין, מקלט טלוויזיה אין בה כבר.

בן יהודה פינת מאפו

אני ממשיך בבן יהודה, לכיוון ד"ר ברגר. בצד ימין, קרוב לפינת רחוב מאפו, יש עוד קפיטריה, קטנה יותר, שבה פגשתי במקרה את הבמאי אמנון טייטלבאום, הישראלי הראשון שדיברתי איתו על קולנוע לאחר נחיתתנו בירושלים.

אמנון הצעיר הוא שהכיר לי את "טעמון", המיתולוגי כבר אז. ישבנו שם המון, גם בתוך בית הקפה וגם על הברזלים שמולו, ואחר כך, כאשר נתקלנו זה בזה כעבור שנים בתל-אביב, באותו בית קפה במאפו שאמנון ישב בו עם חבורתו של יגאל תומרקין, התחבקנו ועברנו לשולחן נפרד.

התגלה שחברי טייטלבאום זוכר את כל הכתבות והסרטים שביימתי ברוממה. ביקשתי אותו שיהיה זהיר כשהוא חוצה כביש, כי אהיה זקוק לו ביותר אם אכתוב אי-אלו זיכרונות, אך אמנון נפטר פתאום, בגיל צעיר יחסית.

קראתי על זה בעיתון, אלא שלא מחקתי את מספר הטלפון שלו. אני שומר את מספרו של אמנון לצד מספרי טלפון של חברים אחרים שנעלמו. כמו טל שביט, האופנוען שנהרג פעמיים, פעם על ידי נהג רוצח שהתפרע על הכביש, ובשנית על ידי חבורת מנוולים מעמותת 'אור ירוק', שהאשימו את טל שהוא גרם לתאונה; יורם ברונובסקי, שהכרתי מאוחר מדי; יעקב לנדאו, שהיו לנו אהבות משותפות, מכוניות ודאונים; יוסי ויין הצלם; יצחק גולדפינגר בוגר אושוויץ, שכתבתי עליו אך לא מספיק; וסָאלֶק אלברט, חברי מבית היתומים היהודים בקרקוב.

ויש עוד כמה טלפונים של נפשות יקרות שהתפוגגו, אך מהוות עדיין חלק פעיל בחיי. הרי כל כך הרבה שיחות בינינו נשארו בלתי גמורות.

אפילו לרגע אינני מאמין שנפשות אלה באמת אינן.

הצל האדום של ג'י-טי

ואם תלך בפרישמן לכיוון הים, אז בצד שמאל, בפינת רחוב הירקון, עומד מלון שב-1970 הכנסנו לחניון החשוך שלו את אופל ג'י-טי החדשה שלנו בנסיעתנו הראשונה מירושלים לתל-אביב.

בחוץ לא יכולנו לעצור או לחנות את ג'י-טי מבלי לחולל התגודדות של כמה עשרות סקרנים, שרצו לגעת באוטו בעל המבנה האווירודינמי הבלתי שגרתי, לראות מי יושב בו, לצפות בפנסים הנפתחים שהופכים לעיני צפרדע, ולשאול כמה צעצוע כזה עולה.

עד שכמעט השארנו פתק על השמשה המבהיר כי על אופל ג'י-טי האדומה שילמנו ליבואן אופל האמיץ, מר ליאו גולדברג, 12 אלף מרק בהתחייבות חודשית.

תוגת בעלי הפרארי

היום, שום פרארי, מושכת ככל שתהא, אינה מעוררת התפעלות דומה אצל עוברי אורח תל-אביבים – כי האספסוף המודרני אינו מעוניין להסב נחת נוספת לאיזה טייקון דוחה שהבנק מחק לו את חובותיו.

קפה עם דודינה

ואם אני הולך בפרישמן עד החוף, קרוב לים שוכנת קפיטריה שבה צילמנו את החלק התל-אביבי של סִרטי "שועל הכסף של פליציה ט'", המתאר מפגש ספק דמיוני ספק אמיתי בין הזקן ובין יבגניה דודינה, אשר מגלמת דמות שהיא ספק פסיכולוגית החוקרת ניצולי שואה, ספק אמא של הזקן, פליציה ט' בעלת השועל, וגם ספק אלמנת הגנרל.

לקטע זה בחיי יש לי תזכורת בגולה, שהיא זירת פעילותו של הרמאי המנוסה אשר ברשתו נפלתי, המפיק גוויזדאלה.

מציק להלגה, הלגה מציקה לו

אני מציק להֶלְגָה שלי, הבווארית Z3M קופה, על כך שההגה שלה הוא נטול כל אפשרות כיוון, לא למטה ולא למעלה, וגם לא לעומק, כלום, וגם על כך שהיא זקוקה ל-18 שניות כדי לעבור את ה-200 קמ"ש, ולא מגיעה ל-300 כמו פורשה 911 זן GT3.

"ומה איתך?", מקניטה אותי גברת שוּטִינג ברייק (חרך ירי. כך קוראים באנגלית לסגנון הבנייה של הבווארית). "מי אתה בכלל?", לא נשארה הגרמנייה שלי חייבת. "הרי להיות במאי סרט שנגזל על ידי רמאי, זה כמו להיות שחקן תיאטרון שנשרף", היא מחייכת על חשבון אבא.

ואני לא מספר להלגה שלפני הנסיעה אליה, אל הונדות, אל אלפא ומקס וֶבֶּר וכל היתר, כולל גינה ירוקה, הסתובבתי שוב בתל-אביב בין תחנות האי-אז משום שאף פעם לא הייתי, וגם לא אהיה, משוכנע בכך שאצליח לחזור אליהן שוב. אחת סרקסטית כמו הלגה לא בהכרח תבין זאת.

507 elvis xx507 elvis x507 elvis

שווה מיליון דולר: האגדה של אלביס פרסלי משפיעה על ההתעניינות במכוניתו, ב-מ-וו 507 פתוחה, שאליל הרוקנרול קנה במינכן בשנת 1958, כאשר נחת בגרמניה כחייל בצבא ארצות הברית.

בסכום צנוע של 3,750 דולר מכרה סוכנות ב-מ-וו לאלביס מכונית בת שנה, ששימשה אמנם כרכב מבחן, אך עברה שיפוץ יסודי, כולל מנוע ותיבת הילוכים. פרסלי הזמין גם החלפת צבע, לבן במקורו, לאדום בנוסח פורשה.

הזמר, שהפופולריות שלו גברה למרות שירותו הצבאי, לקח את הב-מ-וו שלו הביתה בשנת 1960, ושנתיים אחר כך מכר אותה לתושב אלבאמה, שהחליט להשתתף איתה במרוצי רבע מייל, שלכבודם הוחלף מנוע הב-מ-וו ב-V8 הגדול של שברולט, אשר שיתף פעולה עם תיבת הילוכים Borg-Warner וגשר אחורי של ג'נרל מוטורס.

507 המחוזקת השתתפה פעמים אחדות במרוצי הרבע מייל האהודים, ואז קנה אותה ג'ק קאסטור, מהנדס מקליפורניה, שתכנן לשחזר אותה לצורתה המקורית. אלא שבינתיים, קאסטור סגר את 507 במחסן למשך חצי מאה כמעט, עד שבשנה שעברה היא נשלחה חזרה למינכן. במשך כמה ימים הוצגה הגרמנייה של פרסלי, במצבה האנוש, במוזיאון ב-מ-וו, ובהמשך עברה לידי המומחים ב"ב-מ-וו קלאסיק", שם הוחזרה באהבה וביסודיות להווייתה המקורית, כולל לובן כביום הולדתה.

בימים אלה מחכה 507 להשתתפותה בתחרות יופי ב-Pebble Beach בקליפורניה, שם תופיע כחלק מחגיגות המאה של ב-מ-וו

טיפ טיפה: הערות מאל"ף עד טף

בכל סוגי המדיה וברשתות החברתיות (שאינני נוגע בהן) חוגגים פטנטים המציעים תרופות-נגד לנטייה החדשה בחיינו: שכחת ילדים ברכב. ברקע של רשימות הפלא – שאין טעם לצטט אותן, אלא רק לציין שהכוונות שלהן קדושות למהדרין – נשמעת שוב ושוב ללא לאות אותה מנטרה סלחנית הטוענת בעקשנות ש"כל אחד יכול לשכוח טף".

את דעתי על הסיסמה כבר פרסמתי, על ראשי כבר קיבלתי, והנה כמה הערות שאמורות לחזק את טענתי המעצבנת הרבים, שלפיה "לי זה דווקא לא יקרה":

א. בביתי אכן לא קיימת סכנה שאשכח את הילד באוטו. סביר הרבה יותר שהילד שלי ישכח אותי.

ב. ואם יקרה שאקבל ילד לא שלי לשמירה, להובלה לגן, או כדי להשמיע לו את קונצרט מס' 23 של מוצרט – אז כדי לעשות עליו רושם אקח אותו/אותה לטייל בבווארית Z3M קופה הדו-מושבית. אחת כזו אינה מאפשרת לשכוח ילד על סיפונה. וגם: אחת כזו, לא יהיו עוד כמוה כאשר הילד יגדל.

ג. בנוסף לכל זה, שִמעו המלצה מהקשיש המורשה: בתום נסיעה וסגירת דלתות מכוניותיו, הזקן התרגל לא להסתפק בצליל הנעילה או בתגובה החביבה של המאותתים והפנסים בנוסח "שלום אדוארד" – אלא ממשיך ומוודא בעצמו (וממליץ את זה לכולם!) בשיטה אמפירית, כלומר ידנית, שכל הדלתות אכן נסגרו כראוי.

הסיבה למעשה: הגנבים המודרניים התקדמו, ולמדו כבר לשבש את הליך סגירת הדלתות באמצעות שלט רחוק, כך שלאחר סגירה רשלנית שביצענו מבלי דעת, המכונית נשארת פתוחה לכל דורש. מובן כי הרגל זה שנסגל לעצמנו, של וידוא אינסטינקטיבי שהדלתות אכן נסגרו – יגלה גם ילד שכוח.

Rally Ashkelon (1)

ראלי אשקלון 86'. הסיסמה "מתנול – דלק המחר" מודבקת על הכנף של אלפא 33, הנוסעת על דלק רגיל. לא היה קל לפרוץ (בלי דיפרנציאל ננעל) מבעד לנבחרת הגולפים GTI המשופרות על ידי צ'מפיון, ולקחת מקום שלישי!

שואלים את אדוארד

שמואל ג': ברשותי טויוטה קורולה 2006, מטופלת מדי 10,000 ק"מ במוסך מורשה. למרות זאת, לאחרונה כשהרכב עומד או במהירות נמוכה יש רעש מהגיר, הדומה לטרטור של מנוע דיזל שעובד.

במוסך אומרים שהשמנים מוחלפים בכל טיפול. האם יש לך מושג ממה זה נובע?

תשובה: כנראה, המוסכניק התכוון להחלפות שמן מנוע, ויפה מצדו שהוא עושה זאת מדי 10,000 ק"מ. אלא שלהתרשמותך, הרעשים המדאיגים נשמעים מהגיר. מה עם שמן הגיר, שאמור להיות מוחלף מדי 60-70 אלף ק"מ?

מומלץ לגשת מיד למכון גירים אוטומטיים, שכן החלפת שמן גיר (כולל מסנן) היא הליך מסובך הדורש מיומנות רבה, כפי שהזכרנו כאן לא פעם. התערבות מקצועית כזו עשויה עדיין להציל את הגיר, מבלי לפרק אותו לצורך שיפוץ.

עדי, אפרת: בכתבה ב"גלובס" שהכותרת שלה היא "הטבות חדשות: כך תחסכו עשרות אחוזים במחיר הדלק", נכתב שהחל בינואר הקרוב צפויות להיכנס לתוקף תקנות שמטרתן לעודד תדלוק כלי רכב בבנזין "ירוק", שמהול במתנול בריכוזים שונים.

האם יש משהו בזה? תוכל להסביר?

תשובה: בסוף שנות השמונים, לבקשת הספונסר שלי "דור כימיקלים", נשאה מכוניתי שהשתתפה במרוצי ראלי-קרוס באשקלון מדבקת "מתנול – דלק המחר". אלא שוודאי שלא הייתי מאכיל את אלפא שלי בדלק מדולל במתנול, כי קראנו בעיתונות הזרה אזהרה, שדאגנו לתרגם ולפרסם בירחון "טורבו" שערכתי, ולפיה מתנול הורס מנועים משום שהוא מנקה את הבוכנות משכבת השמן.

"דור כימיקלים", שהיה לה אינטרס עסקי במתנול, הייתה שולחת לאשקלון מכליות שחילקו חינם דלק עם מתנול לנהגי ראלי. רק נהגים מעטים, שלא דאגו למנועיהם, קפצו על ההזדמנות לתדלק ללא כסף.

מכיוון שלא קראתי שמחקר כלשהו זיכה את המתנול מההאשמות, נשמע לי תמוה ש"דור כימיקלים" מנסה כעת לשחזר את תרגיל המתנול (שגלובס דיווח עליו בתמימות) – הפעם תחת הסיסמה האופנתית "דלק ירוק", סיסמה ששכנעה כנראה את הרשויות.

נחמיה פריאל: יש ברשותי סוזוקי באלנו שנת 97' שנקנתה ממוסכניק ומתפקדת נהדר, כולל צריכת דלק מרשימה לטובה.

בחודש שעבר, כשעשיתי טסט, הבוחן עיקם את האף והציע לי "להיפטר ממנה". התלונה העיקרית שלו הייתה על נזילת שמן. נזילה, יש לציין, שאינה משאירה כתמים על הכביש, רק ניכרת הזעה על הצינורות התחתונים.

המוסכניק טען שלא כדאי לתקן את זה, ושמקור הנזילה הוא בעיה ברצועת הטיימינג .

האם זה סביר, או שיש לנו עסק עם חבורה מאותגרת כלי רכב ותיקים?

תשובה: אם אתה מודאג מהנזילה המינורית (שלא הייתי מתייחס אליה, כל זמן שאין סימני שמן על הקרקע), אז מתישהו בעתיד, בעת תהליך ההחלפה של רצועת הטיימינג, יש לפרק ולהחליף את מחזיר השמן המורכב על הקראנק.

אכן, סביר שיש לנו עסק עם חבורה מאותגרת כלי רכב ותיקים, כלשונך. זה המצב.

מודעות פרסומת
8 תגובות
  1. עדי והב permalink

    אדוארד היקר והמקסים
    אתה איש נפלא

    תודה על התשובה באשר למתנול

    עדי
    +++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

  2. צפרירה מלובני שמוקלר permalink

    נעים להתחיל את הבוקר בקריאת הבלוג שלך, מה עוד שעל כל הרחובות והמקומות שכתבת עליהם בת"א הם גם מחוזות ילדותי ונעורי… הכתיבה הנוסטלגית שלך מעלה זיכרונות וגעגועים…… וכמובן שכתבתי לגרגורי (קשה לי לכתוב את שמו בפולנית)הבמאי מוורשה שפנייך לוורשה…

  3. גיל חלמיש permalink

    לגבי הדלק, הירוק המקובל היום בעולם הוא אתנול, המופק מצומחים (על חשבון אנשים שלא אוכלים אותם, אבל זה נושא לכתבה בפני עצמה) והירוקים באמת מתדלקים בE85, כלומר 85 אחוזי שמן צמחי ו15 אחוזים דלק רגיל. מחקרים הראו שזהו דלק פחות יעיל מדלק מאובנים רגיל (בשליש! זה המון), ושמכונית מתודלקת בו צורכת יותר דלק ממכונית מתודלקת בדלק רגיל. בנוסף, אתנול סופח מים מהאויר, מה שמפחית את הבעירה וגם מעודד קורוזיה במערכת הדלק ובמנוע. זה הרבה יותר חמור מהמסת קצת שמן מהבוכנות…
    לגבי המתנול, מהמעט שקראתי זה אלכוהול ולא שמן (מכאן החשש מהמסת השמן), מה שהופך אותו במבחנים מסוימים ליותר אנרגטי מדלק רגיל, אבל כמו שנכתב בכתבה שקראת, צריך בשביל זה מנוע מותאם (מנוע מותאם=המנוע שלכם לא מותאם וייהרס עקב שימוש בזה)
    לקריאה על מתנול
    http://www.smokemup.com/tech/fuels.php
    על אתנול
    https://www.bellperformance.com/blog/the-major-differences-between-ethanol-and-gasoline
    הדגמה למה האתנול מסוכן

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    בריאות ואריכות ימים אדוארד ,שנזכה להינות עוד שנים רבות נעימות וטובות מהמדור הנפלא המתאר את קורות המכוניות מארצינו ומחו"ל מידי שנה בשנה ולסירוגין …

    ה-507 , גולת הכותרת של B.M.W בשנות החמישים , שאחת כדוגמתה אף התארחה כאן בכבודה ובעצמה במסע קלאסיות מן הנכר שהתקיים בארץ לפני אי אילו חודשים , עוצבה ותוכננה בקפידה יתרה בשאיפה לספק את הדרישה לשוק האמריקאי המתפתח של הזמנים ההם , מכונית הספורט הפתוחה והמרשימה התהדרה במנוע V8 בנפח 3168 סמ"ק , מפרט טכני ואקססוריז הכוללים את מיטב החידושים לתקופתה . עלויות פיתוח גבוהות במיוחד לצד ייצור המבוסס על עבודת יד קפדנית ומרכב אלומיניום הביאו לייצור במשורה של 252 עותקים בלבד בין השנים 1956-1959 , תוצרים המהווים כיום משאת נפש של המובילים מבין אספני העולם , כאשר זו האקסית של אלביס מכילה ערך מוסף שלא יסולא בפז עבור אספנים רבים שאינם מתחום המכוניות דווקא .

    ה-507 הספציפית של אלוויס :

    יומני השיפוץ :

    שלמות מוזיאונית למטיבי הגלש …

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    לקוח של 507 תמיד צדק , גם אם התעקש על גוון צהוב יחיד ומיוחד , הביטוי במוזיאון אותנטי ונאמן למקור , גם כיום …

    אם כי באופן אישי הייתי הולך על כחול כהה דווקא …

    או בהיעדר תקציב מלקט כמה שאריות חלקים לכדי סירה ייחודית וגזעית מעין זו :

  6. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    תמונת האלפא 33 מאשקלון 1986 הזכירה לי פתאום מלבד העובדה שאני יושב אי שם בין אלפי הראשים בקהל על הדיונה … גם את העובדה שאלפא בחרו לכנות את יורשת האלפא " סוד" המיתולוגית בכינויה הנומרי על שם האלפא 33 STRADALE – אחת מהיצירות היותר נדירות ומרשימות מבית אלפא מכל הזמנים :

    עד כמה מדהימה הייתה ה- 33 המקורית ההיא ? …מדהימה מספיק בכדי שמרצאינו האיטלקי , מכונאי בעיסוקו , שחלם על אחת כזו משלו רכש אלפא מונטריאול שהתרסקה בתאונה ועל בסיסה עיצב תכנן ויצר במו ידיו בהשראת ה- 33 את הברייה המדהימה המתוארת להלן , יצירה אשר הושלמה רק בשנות התשעים לאחר שני עשורים של התעסקות . יצירת אומנות מוטורית חד פעמית העונה לשם : Marciano 268a

    לפעמים אני מצטער שאני לא מבין קצת איטלקית … קבלו את דבר האיש שמכוניתו אומנותו :

  7. נעה permalink

    כשעצוב לי אני נכנסת לקרוא את הבלוג שלך. לא שהוא משמח במובן הקלאסי, לפעמים הסיפורים דווקא מדכדכים, אבל הכתיבה שלך ממלאת לי את הנפש ויש בזה משהו שמחזיר לי את הגוונים ליומיום, או לאותו זמן עצוב, ואני מסיימת את הגלישה קצת פחות עגומה.
    תודה לך.

  8. שמואל שטרן permalink

    אדוארד שלום.
    אני קורא אדוק שלך, לעיתים מגיב בדרך כלל בנושא רכב שהוא גם משלח ידי.
    רציתי לספר לך על נושא שחשבתי לשתף אותך-
    הערב בשעה 20,30 לערך בחדשות 2 המהוללים עשו טררם סביב הופעת "הבימה" בקרית
    ארבע.
    שולחים צוות צילום לאירוח הכוכבת גב. דודינה שאני יודע שאתה מעריך את כישוריה,
    מתארחת באופן מתריס בחברון כאורחת של שוברים שתיקה, כן אותו ארגון שאני כלל לא
    מבין איך מספקים לו זירה וחשיפה.
    מי כמוך וכמו דודינא לדעת דמוקרטיה מהי, לשמחתי אני יליד הארץ, איני יודע גלות
    מהי, גם איני יודע באמת איך לחיות במדינה אחרת. יותר מכך איני מכיר מגבלה על
    חופש הביטוי אך לעיתים אני חושב שדמוקרטיה לא צריכה להתאבד בכללים שלה.
    גם היום בהיותך בפולין הדמוקרטית אני חושב שאתה מתגעגע בארץ לא רק למה שהשארת
    כאן, שלך . אלא גם לכל המסביב, לטוב ולרע.
    שבת שלום
    שמואל שטרן

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: