Skip to content

הרעיון המטופש שלי

אוגוסט 30, 2016

בסוף המפגש עם מרגוט קלאוזנר, שאלתי את המארחת אם אולפני הרצליה שלה מסוגלים להעביר את הסרט שלי "בית העלמין רֶמוּ" מעותק 35 מ"מ מקצועי שהבאתי מפולין, לפורמט של 16 מ"מ

"בשביל מה לך את זה?", התעניינה הגברת, ואני הסברתי שהחלטתי לתרום לארכיון "יד ושם" ולקיבוץ לוחמי הגטאות את סִרטי הקצר, בן עשר בערך, שזכה בפופולריות רבה ואף קיבל פרס בפסטיבל לוקארנו היוקרתי.

"ודאי שאנו יכולים לבצע את השירות", ענתה קלאוזנר, ושלחה אותי אל סגנה, איציק קול, שישב בחדר הסמוך. גם הוא שאל לשם מה לי שני עותקים של 16 מ"מ. אמרתי "יד ושם" ונקבתי בשמו של הקיבוץ הצפוני העסוק בשואה, ומר קול הנהן בראשו לאות הבנה. "אנחנו יכולים גם להוסיף לסרט שלך צבע", חייך.

תקווה בהילוך אחורי

השארתי את סרטי בהרצליה, ויצאתי חזרה לירושלים. החיפושית שלי לא מיהרה הביתה, במיוחד בעליות, שדרשו ממנה לשלב להילוך שלישי, כך שהיה לי די זמן לחשוב.

נזכרתי במשפט "חבל על הדלק" שהשמיע לאוזניי חברי החדש, הבמאי ואיש החברה אורי זוהר, כאשר סיפרתי לו שאני מתכנן לנסוע לאולפני הרצליה לפגוש את מרגוט קלאוזנר.

מובן שהפולני אורי זוהר צדק, כי קלאוזנר אכן כיבתה את התקוות התמימות שלי בקביעתה חסרת הרחמים ש"אין לך מה לחפש בענף הקולנוע העברי".

"אפילו בני", הוסיפה, "שגם הוא במאי כמוך, מסתובב בלי תעסוקה", נזפה בי. הייתי צריך לשאול את הגברת, עליה השלום כבר מזמן, מה כבר ביים בנה, אותו "במאי כמוני", אך הג'נטלמן הלועזיטי שהייתי שתק.

שדרות סנסט, גרסת הרצליה

אלא שבדרך הביתה לא חשתי השפלה משום שהתלהבתי מרעיון חדש, שרציתי לספר לאורי זוהר הסקפטי. התכוונתי להתיישב ממחר בבוקר, ולכתוב תסריט לסרט שיהיה מסוגל לכבוש את העולם בסערה.

תהיה זו יצירה קולנועית, ספק תיעודית ספק עלילתית, על הוליווד העברית, שהגיבורה שלה היא מרגוט קלאונר, בעלת אולפנים בלתי מציאותית המנסה לערבב את עסקי הקולנוע עם אמונתה היוקדת בפרפסיכולוגיה, ועל עוזרה הצמוד איציק ק', כנראה אהבתה הסודית של הגברת הזקנה, קיבוצניק אשכרה המחופש למנכ"ל של אולפני הסרטה, ומצויד במזכירה דוברת אנגלית.

מנכ"ל בסנדלים

כאשר פגשתי אותו אצל קלאוזנר, היה איציק קול נעול סנדלים תנ"כיים, ולבש "מכנסי שלושת רבעי", כמו שאמרו אז, וחולצה פתוחה, פרטי לבוש המתאימים לעבודה עם פָּרוֹת ויֶרֶק. אך סגנה של קלאוזנר כבר החזיק בידיו סיגר ונסע במכונית אמריקנית, אשר בצִלה חניתי את חיפושית הצנועה שלי, דגם 64', שהבאנו מווינה.

"זו לא מכונית מתאימה לבמאי", קבע איציק ק' בצליל דק של זלזול.

"אכן", הסכמתי, "אבל אל תדאג. פקידי הסוכנות התחייבו למסור לי דאטסון GT או פרארי, וכעת אנו במשא ומתן על הצבע", המשכתי ברצינות, ועזבתי את חצר האולפנים.

איך מגשימים אאוריקה

והנה בגשם דק, בנסיעה על הכביש הישן המוביל ירושלימה, הבנתי סמוך ללטרון, שהיה שרוי בצד ימין בתוך ערפל, שאורי זוהר לא צדק, בעצם. בהֶבְלֵחַ של וואלה, תפסתי שלא רק שהיה לי שווה לשרוף כמה ליטרים דלק בחיפושית – אלא שמפגש זה עם קלאוזנר וממלכתה אף היה חשוב פי אלף מכל המפגשים הקודמים שהיו לי במרחב הציוני שאליו נפלנו.

צעקתי אאוריקה, וכמעט עצרתי בשוליים כדי לחשוב אם קיימת דרך כלשהי להגשים את חזוני. אולי אמצא איזו תמיכה שתאפשר לי לצלם סרט באורך מלא על מדאם מרגוט קלאוזנר, על מיסייה איציק קול, אותו קיבוצניק מחופש, ועל האולפנים שלהם, הנראים מקרוב כמו תפאורה הבנויה כדי למשוך משקיעים.

גלגלתי בדמיוני סרט המתאר אולמות הסרטה שמסתובבות בהם דמויות מוזרות, חסרות תעסוקה. סרט על אחוזת הקולנוע העברי המנומנמת אשר שוכנת אי-שם, ברחוב ראשי בהרצליה.

זו עשויה להיות יצירה ענקית, דמיינתי לי בחיפושית, בעוד המגבים שומרים על קצב הדמיונות כמו מטרונום.

האזרחית קלאוזנר

התלהבותי מהרעיון פיזזה בעליצות. זה יהיה פיצוץ על המסכים כמו "האזרח קיין", אלא שהסרט שלי יגבר על סרטו של ווילס, שהוא נטול רקע ביהדות, בשואה, במלחמת השחרור, במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים.

לא רק אורסון ווילס הגדול, אלא גם פדריקו פליני הענק, שניהם מוריי ורבותיי, היו מתים לצלם קטע כמו זה שאני עומד להציל משכחה, קטע אותנטי.

צופה בעיני רוחו

והנה הקטע, בהשתתפותם של גברת קלאוזנר, הבמאי, והאורח המיוחד:

הבמאי הפולני עומד להקרין את סרטיו בפני בעלת האולפנים, ומחכה בחדר ההקרנה, בחצי חושך הרואי, עם גברת קלאוזנר בוודאי, "עד שיגיע האורח", כדבריה.

נפתחת דלת. אל האולם נכנס אדם עיוור, מבוגר, עם מקל לבן, מלווה בכלב זאב, ומתיישב.

"מי האיש?", שואל הבמאי (אני) את קלאוזנר, והגברת מסבירה שהוא הצופה הכי חשוב, כי הוא עומד לקבוע כמה שווים הסרטים שלי, שירצדו בעוד רגע על המסך.

"אבל האיש הזה עיוור", התפלא הבמאי, ומרגוט קלאוזנר הביטה בו בזלזול.

"נדמה לי", לחשה בתוכחה באוזנו של הבמאי, "שאין לאדון קמצוץ ידע בפרפסיכולוגיה".

כוסחתי מכאן ומכאן

מהסרט לא יצא כלום. דיברתי עם יגאל אפרתי, הממונה בירושלים על הסרטות מטעם משרד ראש הממשלה, אך הוא ענה שאינו מקבל תקציבים. ברגע של ספק חולשה ספק חוסר ברירה, הצעתי את הקונספט של הסרט לרוממה אהבתי, שבה עבדתי, אלא שהרעיון לא התקבל באהדה אצל הרוממאים.

"את החלקים המשעשעים שאתה מתאר אפשר אולי להפיק לפורים", אמרה המפיקה נעמי קפלנסקי.

אלא שכן קיבלתי שני עותקים של "בית העלמין רמו" בגרסת 16 מ"מ. אחד נתתי ל"יד ושם", ושני לקיבוץ לוחמי הגטאות, אשר הכין לי הפתעה: שבועיים בלבד לאחר שהקיבוצניקים הצפוניים קיבלו את סרטי, הם שידרו בטלוויזיה "סרטון על השואה", שבו שילבו ראשים מדברים עם "רֶמוּ" שלי בשלמותו – אך חתכו את שם הסרט, וגם את כל כתוביות הקרדיטים אשר נושאות את שמי ואת שמות אנשי הצוות שעבדו איתי – כאילו הם, הקיבוצניקים המנוולים, שפכו שלג מלאכותי על קברים יהודיים עתיקים, וכאילו הנערה הקוראת בסִרטי "טאטע!" ונעלמת בקיר היא נערה מהקיבוץ.

כולם שקרנים כולם

ודאי שנסעתי צפונה בטענות על זכויות יוצרים וכו', אך לא היה עם מי לדבר. במקום זאת, פגשתי את אנטק צוקרמן, איש המחתרת של גטו ורשה שנחת בקיבוץ זה, ושוחחתי איתו ארוכות.

"עוד מעט אלמד עברית ואקרא את היומנים שלך", אמרתי, והוא ביקש שלא אעשה זאת.

"זה לא אני כתבתי אלא המקומיים", אמר. "הם שיפצו אותי, והוסיפו מה שנראה להם. הם גם כועסים עליי שסיפרתי לאורחים מאמריקה שבעצם לא הייתי במרד גטו ורשה אלא עבדתי בצד הארי, בין הגויים, כדי לשלוח נשק וכסף לחבריי בגטו. קיבוצניקים אלה מוכרים אותי לתיירים, יהודים עשירים, כלוחם במרד, ואף גיבור. תמורת שתיקתי, הם מספקים לי ברנדי 777".

"תעבור לאקסטרה פיין הירושלמי", הצעתי לצוקרמן, והוא התעניין בחיוך דק מה בדיוק ציפיתי שחברי הקיבוץ יעשו עם סִרטי "רֶמוּ", זולת למכור אותו בשמם.

נפרדנו כידידים.

חוב עולה מן האוב

אלא שלא היה זה סוף הפרשה של שני עותקי ה-16 מ"מ. שילמתי תמורתם לאולפני הרצליה סכום בגובה משכורת חודשית שלי כבמאי בדרגה 8 פלוס ברוממה. לחשבון צורף פתק המודיע כי נאה מצדי למסור את סרטי למוזיאוני שואה בארץ, ומתוך התחשבות בכך, האולפנים מסכימים שהפירעון יתבצע בשלושה צ'קים דחויים, ולא במזומן מיידי. שילמתי.

עברו כמה שנים, וקיבלתי הזמנה מאיציק קול. מה יש לו להציע לי, תמהתי. הגעתי לאולפנים, ושמעתי שלא שילמתי די. "לא לקחנו בחשבון את העובדה שביצענו בשבילך קונטר-נגטיב, רדוקציה לנגטיב 16 מ"מ – שרק ממנה יוצרו שני עותקי הסרט", הסביר קול.

ביקשתי שיגישו לי פירוט מדויק של סכום החוב. קול והמזכירה ישבו וחישבו דקות ארוכות, חיברו, חיסרו, סיכמו ולבסוף אמרו – 510 שקלים, ואני הודעתי חגיגית שאינני עומד לשלם אף שקל חדש.

"אז למה ביקשת פירוט?", שאל איציק.

"רציתי לשמוע את הסכום המדויק כדי לדעת בכמה דפקתי אתכם", עניתי.

אגב, לצד האמריקנית החלודה של איציק עמדה הפעם אופל ג'י-טי החדשה שלי. ודאי שלא נפרדנו כידידים.

כולם גנבים כולם

עברו עוד כמה שנים, והשגתי עותק מושלם של "בית העלמין רמו" בפורמט 16 מ"מ, איכותי בהרבה מהעותקים שנופקו לי בהרצליה, שהיו בעלי צליל ורזולוציה דפוקים, ונעשו ככל כנראה באמבטיה של מרגוט קלאוזנר.

התקשרתי ל"יד ושם", והסברתי שברצוני להחליף את העותק של סרטי המצוי בידיהם בעותק מושלם של 16 מ"מ. הם לא הבינו על מה אני מדבר. "אין לנו שום סרט על בית העלמין רמו", אמרו.

"איך זה ייתכן?", רגזתי, "הרי נתתי לכם סרט באורך 14 דקות, שחור-לבן, בתחילת שנות השבעים, כמעט מיד אחרי שהגעתי ארצה. שילמתי מכיסי על העותק למרות חוסר אמצעים, כי כנראה הציונות פעמה בלבי ובדמי. מה לעזאזל קרה עם הסרט? יש לכם הסבר?"

"ייתכן", הסביר האיש מ"יד ושם" במבוכה, "שהסרט שלך נכנס לרשימה של 'אביזרי שואה שנתרמו על ידי אזרחים', והמומחים שלנו העריכו אותם כחסרי שימוש, ולכן מכרנו אותם למוזיאון השואה בוושינגטון".

המאכרים פספסו

וואלה, חשבתי, איך יכול להיות שהקיבוצניקים מהצפון לא אימצו את הרעיון של מכון "יד ושם" – ולא מכרו למוזיאון האמריקני את אנטק צוקרמן, על כרעיו ועל קרבו, בצירוף בת זוגו, הלוחמת צביה לובטקין?

תראו, מאכרים, איך פספסתם.

Spa podiumSpa 3Spa 1

Spa 2

לא באו להתפנק בספא: בזמן שכתבתי את "הרעיון המטופש שלי", שידר ערוץ הספורט על מסך הטלוויזיה רצף תמונות מתַּחֲרוּת הגרנד פרי שנערכה בספא שבבלגיה. חשתי ניצחון, כי חוץ ממני אף אחד לא ציפה שלואיס המילטון, שזינק מהמקום האחרון כעונש על החלפת המנוע, יגיע בכל זאת עד הפודיום.

כתבתי על כך בפורום F1 הלועזיטי, וחטפתי על הראש. "אתה חולם", הגיבו בזלזול מומחי המרוצים שבפורום, המסויגים מכישרון הנהיגה האמיתי שארוז בעור שחום. וראו, גזענים עלובים: צדקתי!

אלא שעל תחושת הניצחון שלי העיב זיכרון עכור. כי זירת התחרות – מסלול פרנקושמפס שבעיר ספא – הזכירה לי שהטיפשות שלי לא החלה ולא נגמרה עם תרומת העותקים של סרטי "בית העלמין רֶמוּ" למנוולים מקיבוץ לוחמי הגטאות ולמאכרים של "יד ושם", כפי שמתאר המדור המלווה מילים אלה.

שכן בשנות השמונים של המאה שעברה, עוד בתקופת הירחון "טורבו" ז"ל, הטיפשות שלי הגיעה לשיא דווקא בספא – שיא לא ייאמן גם כאשר שותקים לגביו. בקרוב, אשר יגיע אולי במהרה בימינו, אנסה להתגבר על הבושה, ואפרסם את הכרוניקה של מקרה מביך זה, שאירע על האספלט בסיבובי ספא, תחת הכותרת "הרעיון המטופש שלי 2"

Spa Raikkonen

הנהג הפיני של קבוצת פרארי, קימי רייקונן, ירצה לשכוח את המסלול הבלגי בספא – כפי שמנסה לעשות גם הקשיש המורשה, אם כי מסיבות אחרות לגמרי. פרטים בקרוב

טיפ טיפה: תעלומת ההתחממות

לפני כמה שנים נתקלתי באלפא 33 IE המודיעה "מוכרים אותי" בפתק מודבק לשמשה. התעניינתי במחיר, והופתעתי. "למה כל כך מעט?", שאלתי. "כי היא מתחממת, ואף מוסך לא מצא למה", ענו לי בעליה. "הכול כבר נבדק עשרות פעמים, החליפו את הרדיאטור, הוציאו תרמוסטט, חיפשו מים בשמן ושמן במים. לא מצאו כלום, והרימו ידיים. אי אפשר לנסוע בה. היא מתחממת אחרי 2-3 ק"מ".

שילמתי על האיטלקייה מבלי להתווכח, ולמחרת לקחתי אותה למוסך גם אני. "תחליפו לה משאבת מים", ביקשתי. "מה פתאום להחליף משאבה?", הופתעו המוסכניקים, "הרי היא אינה נוזלת", התווכחו, ובכל זאת הסכימו להרכיב לאיטלקייה משאבה חדשה.

"איך ידעת שמשאבת המים התפרקה?", התעניין מנהל המוסך, ושמע ממני שלא הייתה סיבה אחרת להתחממות. הבנתי שמשאבת המים אשמה לאחר שגיליתי שהמאוורר המוצמד לרדיאטור עובד כראוי. מישהו אפילו חיבר אליו חוטים המביאים אמפרים ישירות מהמצבר, כדי שהמאוורר יעבוד ללא הפסקה – אך הפטנט מתוצרת הארץ לא עזר, רק החלפת המשאבה.

התקשרתי לבעלי האלפא הקודמים. "היא כבר לא מתחממת", הודעתי. "חבל שהמוסכניקים שלכם לא מצאו את הסיבה".

"לנו זה לא היה עוזר", ענו לי, "כי אחרי שהיא התחממה מאה פעמים, דרשה לעצור, לגרור, לשלם ושוב לשלם, כבר לא היינו מסוגלים להסתכל עליה. תודה שקנית אותה", הודו.

שואלים את אדוארד

מוטי: אני כותב לך לאחר תסכול שנמשך כשנה. ברשותי רנו לוגאן אוטומטית 1,600 סמ"ק שנת 2010. קניתי אותה יד שנייה, ויד ראשונה הייתה ליסינג שעשתה 50 אלף ק"מ, היום אני ב-107 אלף.

לפני כשנה, בפקק ממושך וחם בכביש החוף ובמזגן דולק, הרכב התחמם. ייחסתי זאת לפקק החריג. לאחר חודשיים-שלושה התופעה חזרה על עצמה, גם הפעם בפקק ובמזגן דולק. אז גם שמתי לב שהמנוע מגמגם. בנסיעות ארוכות אין שום בעיה.

במוסך החליפו פלאגים, מה שלא פתר את הבעיה. המוסכניק בדק את הטיימינג, שנמצא תקין. בדיקה ממוחשבת הראתה בעיה, ובעקבותיה הוחלפו חיישן הנעה ותרמוסטט. לא עזר.

בדיקות שונות הראו שבאחד הצילינדרים יש לחץ נמוך, והמוסכניק העלה השערה שבעקבות כך שנסעתי כשהמנוע התחמם (למרות שזה לא היה עד סוף השנתות) הוא נפגע קלות. לדבריו, "בשביל זה לא פותחים ראש מנוע". הוא הציע שאמשיך לסחוב, וכך עשיתי. כאשר המנוע התחמם הייתי מכבה מזגן, והשנתות של החום היו יורדות בדרך כלל מיד. רק לעתים רחוקות כיבוי המזגן לא עזר, אלא רק נסיעה בדרך מהירה.

לאחר זמן ביקשתי שוב פתרון, וניקו את הרדיאטור "רגע לפני שהוא הלך", כדבריהם. להפתעתי הניקוי עזר, אך לאחר חודש הבעיה חזרה. יצוין כי בכל הזמן הזה אני נוסע לצפון ולדרום בנסיעות חלקות, אם כי יש קצת פחות סחיבה בעליות, וטורים מעט גבוהים בהאצה. חזרתי למוסכניק, שחשב כי הרדיאטור הלך. פירקו ומצאו שהוא בסדר.

לאחר הפירוק וההרכבה בשנית של הרדיאטור חלה הידרדרות, וכעת הרכב מתחמם לאחר נסיעה קצרה (15 דקות), אפילו ללא הדלקת מזגן! הצעת המוסך כעת היא לפתוח ראש מנוע, וממה שאני מבין, גם זו ירייה באפלה. אודה לך על דעתך.

תשובה: כדאי לבדוק אם להתחממות גורם מאוורר הקירור. הבדיקה: כשהמנוע חם (אך דומם!), מנסים להזיז את הפרופלור של המאוורר. אם הוא זז בקלות, סימן שהמצמד הפנימי שלו אינו תקין, והפרופלור משקר: הוא אמנם מסתובב, אלא שאין לו כוח, ולכן אינו מצנן את נוזל הקירור.

חשודה גם משאבת המים. בעניין זה, קרא את "טיפ טיפה" הנוכחי.

יעקב לשם: ברשותי יונדאי i 20 משנת 2010, שמשרתת אותי בנאמנות כבר מעל שש שנים, וחשבתי שהגיע הזמן להחליפה לפני שתתחיל לעשות בעיות מכניות. הואיל ואני נמצא כבר בעשור השמיני של חיי (את גילה של אשתי לא אחשוף כמובן), חשבתי על מכונית גבוהה יותר כדי להקל על הכניסה והיציאה ממנה.

אציין כי אנחנו זוג גמלאים ואין אנו מרבים בנסיעות, והקילומטראז' השנתי שלנו הוא כ-12 אלף ק"מ בשנה. חשובות לי מאוד האמינות של המכונית, וכמובן הבטיחות ואחזקה חסכונית.

מתוך בדיקה שטחית והשוואת כלי רכב במרשתת, עלו בדעתי שתי אפשרויות: סוזוקי קרוסאובר וניסאן ג'וק (שעליה ראיתי שהמלצת במדור שלך). שאלותיי:
1. מה דעתך על האפשרויות הללו, ועל איזו מתוך שתי המכוניות היית ממליץ מבחינת נוחות, בטיחות ואמינות – דהיינו ביקור במוסך לצורך טיפולים שוטפים בלבד?

  1. אם יש לך רעיון אחר שנראה לך מתאים לנו, אשמח לשמוע עליו.

תשובה: שתי המועמדות שלך, ניסאן וסוזוקי, הן בחירה הגיונית – זאת, בוודאי, בהנחה שבדקתם שניתן להיכנס אליהן ולצאת בקלות.

אישית הייתי ממליץ על ג'וק, שהיא מכוערת כל כך שכבר יפה. היא נתפסת עדיין כצעירה ואופנתית, כך שנראית לי מתאימה למבוגרים שאינם מתכוונים להסתיר את שמחת החיים שלהם.

בחירה אחרת, מעניינת לגביי, היא גולף פלוס, המייצגת אמינות, נוחות וקלות בכניסה אליה וביציאה. בדוּק. אם תמצאו גולף פלוס המתבססת על גולף 5, אחת מידיים טובות ובקילומטראז' נמוך – אז תלכו אולי על משעממת זו, ואל תספרו שהמלצתי עליה.

מודעות פרסומת
6 תגובות
  1. יעקב permalink

    ​מעניין,
    יש לי חבר שהיתה לו אותה הבעייה ברנו לוגאן,
    והיא נפתרה לאחר החלפת.. המצבר!
    לך תבין את המהנדסים הצרפתייים..

    ,​

  2. הייתי מוסיף גם את הקיה סול, כרכב גבוה שקל להכנס ולצאת ממנו. יש לנו בבית כזו ואנחנו מאד מרוצים.

  3. יאיר permalink

    לאדוארד.

    היכן ניתן לצפות בסרט המדובר?

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

      ליאיר :

      ניתן לצפות בין היתר גם בסרט המדובר מתוך הבלוג עצמו , ראה קישור לרשימת הסרטים תחת הכותרת " סרטים קצרים " למעלה .

      לנוחיותך , להלן קישור ישיר :

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    חשוב רק להזכיר כי ה "רמו" שאליו מתייחסים הוא עיוות אידישאי ל-רמ"א (רבי משה איסרליש) הקבור שם והוא אחד מגדולי רבני פולין. והשם העברי הנכון צ"ל "בית הקברות רמ"א"

  5. גיל חלמיש permalink

    אכן רנו לוגאן לא אוהבת לעמוד במנוע ומזגן דולקים כשמזג האויר בחוץ קיצי עד ישראלי טיפוסי. וחבל, כי מכל שאר הבחינות מדובר ברכב נהדר במחיר מצוין

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: