Skip to content

טנגו מתאבדים

ספטמבר 13, 2016

מול מקהלת העיתונות המוטורית המשרתת את ברוני הייבוא, היה הקשיש המורשה, דמות שלילית וציניקן מלידה, היחיד שלא הלך אחרי יזמי "בטר פלייס". מתוך צניעות הוא אינו צועק היום "הזהרתי אתכם"

והנה, אותן פלוגות של כתבי חצר אשר מייצרים את התייחסות המדיה לגבי העולם המוטורי, ועוזרים לאדוניהם היבואנים בעסקים, אינן מוכנות כעת להודות שבפרשת "בטר פלייס" הם הלכו אחרי שי אגסי כפי שהעכברושים המיתולוגיים הלכו אחרי החלילן מהמלין.

במקום להודות שטעו, מסתפקים החצרונים בפיזור ערפל סביב הפרשה האומללה, ובמקום להודות ששיתפו פעולה עם מאכרים, שנהנו מעזרתם – הם רק מראיינים פה ושם את נפגעי בטר פלייס, שנשארו פגועים בשטח.

שותק גם נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס, שאף הוא נפל קורבן לתרגיל יחסי הציבור של השרלטנים, ותמך בהם ממניעים שוחרי טוב, כלומר ירוקים.

תעלול חדש, מסוכן יותר

וכיום, אותו קשיש מורשה שהסתייג מהבטר פלייסים העבריים עוד בתחילת דרכם – סירב לערוך מבחנים דרכים לחשמליות של אגסי, ושמר מרחק ממסיבות העיתונאים המפוארות – הוא דמות ציניקנית ושלילית עוד יותר.

כי תכונות בלתי חברתיות אלה רק התחזקו עקב זִקנתו של הלוחם הבודד, שמנסה כעת להזהיר שוב את יושבי ציון, והפעם מפני החלטת שר התחבורה ישראל כץ לפתוח את המרחב העירוני למכשירי תנועה זעירים מסוג "קוואדרוסייקל".

היבוא של יצורים אלה – משהו בין מכונית ואופנוע – הותר השבוע, והם צפויים לעלות על הכביש ב-2017. מדובר בתעלול מסוכן בהרבה מקודמו.

זעיר זה לא לעיר

משרד התחבורה הוא תומך נלהב של מכוניות הקוואדרוסייקל הקטנטנות – החשמליות בעיקר, או מצוידות במנועי בנזין שמתאימים למכסחות דשא – משום שהוא מאמין שהן יפחיתו את העומס בכבישים.

אך האם אין זה אותו משרד תחבורה אשר בתקופת הפעילות של בטר פלייס תמך בהתלהבות במיזם העסקי של אגסי ושות', חבורה פושעת שגלגלה מיליוני שקלים עד שנמלטה בבושת פנים?

משרד ספק תמים זה רחץ את ידיו מהכישלון של בטר פלייס, ואינו עושה דבר למען לקוחותיהם, שנשארו לבד עם רכבם, בלי מצברים ומקורות אנרגיה, ללא עזרת היבואן, הבורח מאחריות, וללא תמיכת הרשויות.

השר אינו מתערב. הוא כנראה עסוק ברקיחת הפלופ הבא, פלופ רכבי ה"קוואדרוסייקל", שהפעם ישפיע על כולנו, ולא רק על לקוחות בטר פלייס. הנה ההסבר.

הקוריוז הנלוז עומד לעלוז

לא רחוק ממקום מגוריו הזמני של הקשיש המורשה, אשר בו רועים מכוניתו וכלבו, שוכן בית אבות מפואר, שכמה מדייריו מטיילים במכשירי תנועה קטנים, חשמליים, דו-מושביים. הם משתנעים בשדרה שבפארק, עם או בלי נהג פיליפיני, ובתום השדרה יורדים אל הכביש הסואן של משה סנה, שם, עקב מהירותם הנמוכה, הזקנים סותמים ב"רכבם" את הנתיב הימני.

בואו וראו את המכוניות הממהרות לכיוון הכפר הירוק ורמת השרון, אשר בולמות בפאניקה ומנסות לעקוף, במעשה של התאבדות-כמעט, את הזקנים המטיילים בשלווה, שתחת נעליהם (או נעלי הפיליפיני) מתַפקדים קילוואט אחד או שניים, המאפשרים לפתח מהירות של 10-15 קמ"ש. סבבה.

בעזרתם של השר ישראל כץ ומשרדו, תמונה נקודתית מצמררת זו מאיימת להפוך למציאות עירונית נפוצה כבר בשנה הבאה. חלילה.

פשפשים שעוקצים את עצמם

גם אם מכוניות הקוואדרוסייקל, הדומות למכשירי תנועה של דיירי בית אבות או של נכים, יקבלו אישור לנסוע בנתיב השמור לתחבורה ציבורית, הן עדיין יהוו מטרד, שהרי גם המוניות והאוטובוסים ייאלצו לבלום בבהלה, במאמץ לעקוף את פשפשי-הפח ללא פגע.

הבלגן וסכנת הנפש ברורים מאליהם.

במציאות כזו, הקורבנות העיקריים יהיו נהג המכונית הזערערה והנוסע שאיתו, אשר יתרוצצו בעיר בכלי שאין לו כריות אוויר, אין לו פח קשיח, אין לו אפילו עשירית מרוטה של כוכב במבחני ריסוק, אין לו ABS, אין לו מיזוג, אין לו ואין לו – ולמרות זאת, יש לו זכות לשמור על זכויותיו בתנועה העירונית, המסוכנת גם בלעדיו.

צב לא חמוד

נסה לדמיין, מר כץ, את מכשיר תנועה זעיר זה, הקוואדרוסייקל, אשר קיבל ממך אישור להשתלב בתחבורה, עומד ברמזור לפניך, ומעכב את מכוניתך כאשר הוא מנסה לזוז באור ירוק במהירות הצב הטבעית שלו. זאת, בניגוד לטוסטוסים דו או תלת גלגליים למיניהם, אשר אינם מפריעים לך ולנו, באשר הם יודעים לזנק במהירות גבוהה יותר מרוב המשפחתיות האוטומטיות.

בקיצור: למה לא לשמור את התואר "המכונית הכי קטנה" לסמארטים בלבד – שהן מכוניות בטיחותיות יחסית חרף מידותיהן? הרי הסמארטים אינן מפריעות כבר לתנועה, לאחר שתיבות ההילוכים שלהן השתפרו, ומנועיהן עברו שיפורים.

מחבקים נפולת אירופית

הקוואדרוסייקל הזעירות, אשר משרד התחבורה התיר להן להשתלב בתנועה שלנו, נולדו לפני כעשר שנים באירופה, כדי לשרת בני נוער מבתי עשירים. הבונוס היה כפול: הגה בגיל צעיר, ועוד ללא צורך ברישיון נהיגה.

והנה, פלא הפוך: אף כי הקוואדרוסייקל אשר עומדות לפני שיווק אצלנו הן נמושות-מנוע עוד יותר מהדגמים האירופיים – פקידיו של מר כץ אינם מתרשמים מחולשתן, ודורשים מהנהגים רישיון B, כלומר רישיון נהיגה על מכונית רגילה.

כדאי גם להזכיר שאצל האירופים, הפטנט של "מיקרו רכב" כמעט לא עבד ולא עובד, כי הנוער הלועזיטי לא קפץ על המציאה (הם העדיפו את מכוניות הוריהם, כנראה), ויצרני הקוואדרוסייקל מספרים שהפסידו את ההשקעות שלהם. וראו זה פלא: דווקא המרחב הציוני הולך לקראתם!

האם ישראל מעוניינת להציל את יצרני הקוואדרוסייקל ולהעניק להם סיכוי שני מתוך טיפשות – או בכוונה תחילה מחוכמת, המשרתת מאן-דהוא או מאן-דהם?

כלום במחיר של משהו

בנוסף לכל ההסתייגויות מהמהלך הבלתי אחראי של משרד התחבורה, שלדעתי עומד לגרום פקיקת נתיבים וריבוי של סכנות עקב התנגשויות שיהיו, חלילה – נרשמת שערורייה גם בסעיף המחירים.

כתבי החצר ציינו ש"טוויזי" של רנו למשל – שצריך הרבה סבלנות כדי להתייחס אליה ברצינות, וכדי לשער כי רבות כמוה ישַנו לטובה את התחבורה העירונית, כפי שמצפה מר כץ בתמימותו – עומדת להימכר אצלנו בסכום המתקרב ל-50 אלף שקלים.

איך זה שרנו טוויזי והעמיתות שלה לגזע הקוואדרוסייקל יקרות כמעט כמו שברולט ספארק 1,000 סמ"ק ידנית חדשה, או ספארק 1.4 יד שנייה, או כמו סוזוקי אלטו וקיה פיקנטו – כולן מצוידות בכל מה שדורש תקן הבטיחות?

מדוע מיקרו-פשפש זו יקרה כמו מכוניות קטנות נורמליות, אף כי אין בה כלום?

אסוציאציה מתבקשת

אני רק שאלה, אני רק מחשבה, אני רק סקרנות: האם קרטל היבואנים רודפי הבצע סבור שרכבי הקוואדרוסייקל המגוחכים הם הזדמנות עסקית – משום שהם יחוללו איזו תנועה חברתית המתבססת על סנוביות בורגנית, שבמסגרתה הרוכשים יקנו לעצמם נמושת-פח כדי להפגין שהם חריגים וייחודיים, ואולי גם סביבתיים?

אולי היבואנים סבורים שיש די והותר ישראלים שיהיו מעוניינים להצטייד בקוואדרוסייקל כסוג של כרטיס כניסה אל המועדון היוקרתי המייצג אנשים יוצאי דופן כביכול. אופנתיים כביכול. שונים כביכול מהעמך הפשוט – כפי שבעבר, וסליחה מכל נפשי על האסוציאציה, השתמשו יהודים בעלי יכולת בריקשות, אשר בלטו ברחובות של גטו ורשה בשנות הארבעים של המאה הקודמת, כדי להפגין את חריגותם ועליונותם, ולא רק כדי להגיע מנקודה לנקודה.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

ארבע על ארבע: י"א שלח למדור תצלום יפה של חרדים על גמל, שהוא הכתיר בכותרת "קאמל טרופי… בדרך לאילת".

אין ספק שתמונה זו נושאת אי-אלו משמעויות, אך על אחת מהן, ידידנו הצלם לא חשב כנראה: המוסך שהסתבך בשמירה על חייה של מיצובישי לאנסר של הקוראת אביה וייס (ראו "שואלים את אדוארד" הנוכחי), מתאים אולי יותר לטיפולי תחזוקה בספינת המדבר הנראית בתצלום זה.

מאותו י"א קיבלנו גם הוכחה שהים האילתי והאוויר מעליו יכולים להיות צפופים כמו איילון, ותצלום של סיטרואן קקטוס השקטה אשר נתונה בפספרטו (מסגרת) של טבע שקט עוד יותר. מכונית לנהגים שאינם ממהרים (גם תוספת טורבו לא שינתה הרבה מאופייה של קקטוס).

חידה לקוראים: מה יפה יותר – שריטות על הדלתות, או כריות הגנה כהות?

טיפ טיפה: התפתחות בעקבות ההתחממות

בעקבות פרסום מכתבו של מוטי, המתאר את חיפושו הנמרץ אחר סיבות להתחממות ברנו לוגאן שברשותו, ואת הטיפולים הכושלים במוסך – הגיע למדור מכתבו המעניין של יעקב, שכתב כך:

"יש לי חבר שהייתה לו אותה הבעיה (התחממות) ברנו לוגאן, והיא נפתרה לאחר החלפת… המצבר! לך תבין את המהנדסים הצרפתיים…"

תחילה לא הבנתי את הקשר בין התחממות הלוגאן ובין מצב המצבר. הרי בזמן נסיעה, המנוע של לוגאן – כמו מנוע בכל מכונית – נהנה ממילא מהוולטים ומהאמפרים המיוצרים בנדיבות על ידי האלטרנטור.

אך אז תפסתי שקיימת בכל זאת סיבה אפשרית לכך שהחלפת המצבר אכן פתרה את בעיית ההתחממות, וזאת בשל העובדה הפרוזאית שבמהלך פעולת ההחלפה של המצבר חוזק במקרה גם הקשר הרופף (או סובל מקורוזיה) שבין המצבר וחוט החשמל המוביל מהמצבר אל חיישן הטמפרטורה!

בזמנו הודיתי שבגלל אותו חוט מורד, שאינו מחוזק דיו למצבר, גם באחת ממכוניותיי התגלתה התחממות בלתי רצויה – וכתוצאה מכך המאוורר אשר מצנן את נוזל הקירור עבד כאשר הרכב עמד, אך לא בנסיעות. הידוק של הבורג סיים בהצלחה את פרשת ההתחממות המעצבנת, שהייתה נטולת הסבר לכאורה.

שואלים את אדוארד

יוסף קליינמן, ירושלים: שמי יוסף קליינמן. בגיל 14 הייתי אסיר באושוויץ, וכן הייתי עד במשפט אייכמן.

אף שאין לי מכונית, אני קורא נאמן של מאמריך. הסיפורים על קורותיך בשואה ולאחריה מעניינים אותי מאוד. בזמנו הציעו גם לי להיות קמע של יחידה אמריקנית, אבל לא יכולתי להסכים.

כתבתי ספר על קורותיי, והומלץ ל"יד ושם" שהם יוציאו אותו, אבל המכון שלח לי הסכם שכולו עושק: כל הזכויות בארץ ובחוץ לארץ שייכות להם, והם יכולים לשנות בו הכול, ואפילו שם הספר לא מובטח. על כך לא הסכמתי לחתום.

תשובה: אף אני, כפי שהבנת, אינני חסיד "יד ושם", והנה אחת הסיבות:

בעקבות ההסתייגות של מארק אדלמן מהפעילות צרת העין של המכון הירושלמי, "פעילות אינטרסנטית" לפי גיבור גטו ורשה, וגם בעקבות מילות הביקורת שהשמיע אדלמן כלפי מומחי המכון, דוקטורנטים של חוויית השואה יוצאי התנועה הקיבוצית – הגיע עונשו: מחיקה ברברית של מארק אדלמן, המנהיג האמיתי של הגטו הלוחם, מפנתיאון גיבורי המרד, פנתיאון שהורכב על ידי עובדי "יד ושם".

נשאר רק להצטער שגם לאחר מותו של אדלמן, היחס המזלזל כלפיו לא השתנה כמעט. נמשכת אצלנו ההשתקה של הישגי האיש, הן במרד עצמו והן אחרי המלחמה, כאשר אדלמן היה לרופא לב שהציל חיי רבים, ונחשב, בפולין לפחות, סמכות מוסרית בעלת שיעור קומה. "נשארתי בגולה לשמור על קברי חבריי", הסביר אדלמן את החלטתו בראיון שערכתי איתו.

אך ילדי ארץ ישראל לא לומדים דבר על מארק אדלמן, לא בבתי הספר ולא בנסיעות החינוכיות לפולין.

הניסיון שלך עם פקידי "יד ושם", שהפגינו יחס חסר טעם וכבוד כלפיך וכלפי כתיבתך, אינו מפתיע אותי. ייתכן שאתה לא זקוק להם כדי להוציא לאור את זיכרונותיך מהגיהנום של אושוויץ. רשמתי את הטלפון שלך, ומובן שאשמח לדבר איתך בחזרתי ארצה.

אריה פלהיימר, בתגובה ל"רבאק" ("המפתחות בפנים" 995): צר היה לי להיווכח בתכנים של מאמרך מהשבוע שעבר, שהם בגדר לשון הרע פר אקסלנס, מה עוד שמושאי הכתבה כבר אינם איתנו. התכנים האלה אינם מכבדים אותך, וגם לא את הבמה המכובדת שבה הם מופיעים. בתקווה להמשך כתיבה פורייה ומהנה.

תשובה: בין 231 אלף הפניות שהגיעו בשנים האחרונות אל מדור "המפתחות בפנים", ובין 1,058 התגובות שהגיעו מרגע עליית הבלוג "מכונית הנפש", אתה, כבודו, הראשון שמאשים את הווידוי של קרצייה מזדקנת (אנוכי) בפיזור לשון הרע.

הייתי שמח לו במקום להפנות אליי האשמה כללית, מופשטת, היית מצביע על אישיותו של מי לכלכתי לא בצדק, איפה ואיך.

ובאופן כללי יותר, נראה כי ההשקפות שלנו שונות. כי להבדיל ממך, כנראה, אינני מאמין שמותו של איזה מנוול מלבין גנבה של סרט שביימתי, או שמותו בטרם עת של מאכר כזה או אחר, אשר מכר את סרטי "רֶמוּ" ללא רשותי תמורת חופן דולרים, פוטר אותו מאחריות.

שמוליק, צור-יצחק: אני משוטט עימך במרחבי הזיכרונות שלך, מתעניין בנקודת ההשקפה שלך על קורות עמנו בתקופת השואה, כועס על המפיק הפולני המנוול שמונע ממני לצפות בסרטך "שועל הכסף של פליציה ט'", ומתרעם על הבורות וחוסר המקצועיות של הגופים הממסדיים המופקדים על תחום הרכב והתחבורה בארץ.

רציתי גם ליידע אותך על אתגר ג'ימקאנה שמתנהל בימים אלו תחת שרביטו של ראם סמואל. יכול להיות מעניין אם תפתיע, ותגיע לעשות שם תצוגת תכלית… אני מניח שהרבה צעירים יכולים ללמוד דבר או שניים מניסיונך. אני אישית בתהליך של שיפור יכולות וכישורים תחת הדרכת הצוות שלו.

ברשותך, אבקש את עצתך. בחודשים הקרובים אני מתעתד לרכוש רכב, כנראה משומש וכנראה מחברת ליסינג או טרייד-אין למיניהן. השיקולים המנחים אותי ברכישה הם:

  1. הנאה מנהיגה. יותר מדי שנים התפשרתי על פרקטיקה, הגיע הזמן לפנק קצת גם את הנשמה. לכן חשובים לי אחיזת הכביש, ההיגוי, עוצמת המנוע ושאר תופינים.
  2. אמינות. מכיוון שאני עצמאי הנע לפרנסתו ברחבי הארץ וגומע 35 אלף ק"מ לפחות בשנה, מוטב שלא אבטל ימי עבודה במוסכים.
  3. גודל. אני בעל משפחה, ארבע נפשות בוגרות, ואנו נוהגים לטייל ביחד, כך שעדיף רכב מרווח בעל נפח מטען סביר. הנטייה שלי היא לגדלים של משפחתית/סטיישן/מיניוואן.
  4. ותק. אני מעדיף רכב צעיר, חדש או בן שנתיים-שלוש נמוך-קילומטראז'.
  5. אבזור. מצלמת רוורס, מסילות גג, הרבה תאי אכסון. אני מניח שחלק אפשר להוסיף, אבל מוטב שיהיה מלכתחילה.
  6. תקציב. מכיוון שאני מתכנן לרכוש את הרכב במימון, המסגרת התקציבית היא די גמישה. אני לא מחפש בהכרח להשקיע הרבה כסף או לסבול מאובדן ערך מהיר – אך בעבור הבחירה המהנה, גם סכומים של 120-130 אלף שקלים (בפריסה רחבה…) אפשריים. בקיצור, התקציב הוא 40-130 אלף.

חשבתי על אופל אסטרה ברלינה 1.4 טורבו או אופל זאפירה בנות שנתיים-שלוש, אך המוסכניק שלי המליץ לשמור מרחק משיקולי אמינות. הכצעקתה ?המליצו לי על מאזדה 3 מנוע 2,000 סמ"ק בוותק דומה. דעתך ?

חשבתי על אלפא 159, אך חבר בעל אלפא התריע על עלויות אחזקה גבוהות מהרגיל. אשמח לשמוע ממך כמה המלצות שיענו על סדרי העדיפויות שפירטתי.

תשובה: במקומך הייתי הולך על כיוון צנוע, כמו למשל הונדה HR-V, ידנית בוודאי.

אלקנה: ברשותי הונדה סיוויק סדאן 1.8 שנת 2008 שעברה עד כה 100 אלף ק"מ. המכונית ברשותי כשנתיים, והיא גומעת מעל 25 אלף ק"מ בשנה. בכוונתי להמשיך להחזיק בה בשנים הקרובות.

האם תוכל להמליץ על הסבת רכב מסוג זה למערכת גפ"מ?

תשובה: הנושא "אילו מכוניות מתאימות להסבה לגז" הוא תורה שלמה, שאינני בקיא בה. אני מפנה אותך אפוא אל המומחים בהסבה לגז שלומי ופיני ממוסך "גז חיש" בפתח-תקווה.

גלית: אנו מחפשים רכב המיועד לנסיעות בינעירוניות (80 ק"מ ביום), לנהג יחיד בעיקר. אוטומט, קטן (רכב שני), חסכוני, שיהיה קל למכור אותו (זמן, לא ירידת ערך), בתקציב של 40-50 אלף שקלים.

אנו מתלבטים בין מיצובישי ספייס סטאר 2013, יונדאי i10 וקיה פיקנטו. נודה מאוד לעצתך.

תשובה: עקב סעיפי הבטיחות ונוחות הנסיעה, מכוניות קטנות אינן מתאימות לנסיעות בינעירוניות קבועות. הייתי הולך על אחת משתי סיאטים: איביזה FR או רומסטר.

אביה וייס: כבר המון זמן שנורת המנוע שלי דולקת. הייתי במוסך, אבל הם אמרו שזה כלום ועשו reset לתקלה. הנורה נכבתה, אבל נדלקה שוב אחרי זמן-מה.

מאז הלך הראש מנוע, ולאחר ההחלפה וטיפול 10,000 הלך לי גם המנוע (ההחלפות היו במוסך שעשה reset). מה הבעיה במנוע? אני רוצה לבוא עם משהו מוכן כדי ללכת למוסך אחר.

האוטו: מיצובישי לאנסר 2009 שעשה 166 אלף ק"מ.

תשובה: הסיפור שלך נשמע מוזר. כמעט אפשר לחשוד שמכוניתך עברה התעללות מוסכית מחוכמת. שהרי במקום לגמוא חצי מיליון קילומטרים, כמו מיצובישי לאנסר טיפוסית, סוסה אמינה – דרשה מכוניתך החלפת לב בלתי מובנת כבר אחרי 160 אלף ק"מ.

האמת היא שצריך להיות מכונאי חירש ועיוור כדי לא לזהות במהלך העבודה על החלפת הראש שבעוד רגע גם המנוע עצמו עומד להתפגר.

ועוד תמיהה: אילו reset-ים אלה, שאינם מתבססים על דו"ח של מחשב דיאגנוסטי, ולא מסוגלים לגלות איזה חיישן דולק ולמה?

במוסך האחר בקשי לבדוק את מצב המנוע ה"חדש" (יש עליו אחריות?), כדי שהסיפור לא יחזור על עצמו.

מודעות פרסומת
3 תגובות
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    תודה רבה אדוארד על שיתוף התמונות בבלוג , הסתכלות מחוץ למסגרת קופסת המכונית בהחלט נותנת פרספקטיבה שונה ומשעשעת לגבי החיים …

    חופשה של כמה ימים באילת זה דבר נחמד , אולם החופשה החלומית באמת שאני מאחל לקוראי הבלוג וגם לעצמי זו חופשה של כמה (ורצוי הרבה) ימים בקאמל טרופי …בסביבת ספינות מדבר מוטוריות נטולות דבשת מבית לנד-רובר …

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    לנד- רובר צנוע ומקורי , רצוי משנות השבעים ומטה , זה הג'יפ שאני מייחל לעצמי …עם רזומה בקאמל טרופי או בלעדיו …קבלו עדות מצלם מוטורי שאימץ לו אחת …

  3. גיל חלמיש permalink

    בתגובה לאביה וייס, התקלה המוזרה במיצובישי: יצא לי בעבר לקבל נורת תקלה בגלל מערכת אומללה בעלת השם המפואר EGR. המערכת הזו אמורה באופן מחוכם להחזיר למנוע את אדי הפליטה שלו עצמו לצורך שריפה חוזרת. אך יש בה המון תקלות (מטבע הדברים) החל מחיישן שנסתם והפסיק לעבוד, דרך מכניקה שנסתמה והפסיקה לעבוד, ועד פתחי נשימה ש(כמובן) נסתמו והפסיקו לעבוד… המוסכניקים לא אוהבים משום מה לעבוד על המערכת הזו (גישה מסובכת, עבודה מלוכלכת, לא כדאי), הם ינסו לנטרל לחלוטין את המערכת (ותצטרך לתקן שוב או שהאוטו לא עובר טסט) או להוציא מהלקוח החלפת חלקים יקרים. המערכת מתאפיינת בהודעות שגיאה משונות שמגיעות ממקומות לא קשורים, החל מחיישן החמצן בכניסה למנוע ועד לחיישן הזיהום באגזוז, ודרך כמעט כל רכיב חשמלי בדרך. החלפת מנוע לא מחליפה את החלק הפגום במערכת כזו, ולכן יכולות התקלות לחזור…
    אמנם הרכב שאיתו עברתי את הסיוט הקטן הזה היה צרפתי ולא יפני, אבל אני בטוח שליפנים לא חסרות מערכות "מתוחכמות" כאלו שמתקלקלות באופן מזהיר לא פחות. בעקבות החויה רכשתי לעצמי סורק OBD כדי להבין מה המוסכניק לא מספר לי… (כדאי מאד, שקלים מעטים באיביי וסמארטפון, ותלמד המון על האוטו שלך מיד ראשונה)
    אז כדאי לקרוא את יומן התקלות במחשב הרכב, ולשאול חוות דעת שניה ושלישית מאנשים שהתמקצעו ברכבים האלו, למה התקלות הספצפיות האלו מופיעות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: