Skip to content

שוד לאור הסתיו

דצמבר 30, 2016

דעתנו האישית, שהודפסה במדור "דעתי הזדקנה לי", התפרסמה כעבור שבועיים בשנית, במקום זר, כשהיא חתומה שָם על ידי מישהו שלא הוזמן לצלחת. אפשר לחשוב שהקשיש המורשה הצטרף, ללא כוונה וקצת בטרם עת, לחבורת הקלאסיקונים העבריים, שמותר לקטוף את רעיונותיהם השווים חופן שקלים

כתבנו בדיוקן 1010, תחת כותרת הביניים "בידך אפקיד רוחי? ממש לא", את הטקסט הבא: "לא נראה לקשיש הגיוני שהנהג המודרני מוכן לוותר על חוויית הנהיגה, ועל הזכות לשמור בעצמו על בטיחותו שלו ובטיחות משפחתו – ולמסור את תפקידו זה לחיישנים חסרי נשמה. הקשיש אינו סומך על האלקטרוניקה, שמאפשרת למנוולים לגנוב את הרכב מתי שירצו, והיא גם מאיימת להתקלקל".

והנה שלשום בבוקר, בשעה 08:00, נתקלנו בהעתק של דעתנו זו, אשר לוּוָה, כדי לטשטש את מקורו, בכל מיני שטויות, פרי עט מפוקפק כמו האוחז בו. תודה לקורא נ', ששלח לנו מרעננה קישור לקטע זה, המעורר בלב הזקן רגשי אבהות. הנה הקטע:

"אבל האם אתם הייתם רוצים שאיזושהי יד ענק אלקטרונית תיקח ממך לפתע את ההגה? האם תהיו מוכנים להפקיד את השליטה המלאה במכוניתכם בידי איזשהו ג'וק אלקטרוני נסתר?" (שגיאת הלשון במקור).

קחו הכול. תפאדל

הזקן אינו כועס. יצטטו נא אותו עמיתיו העבריים ככל חפצם. אתם מוזמנים, וולקאם, אדרבא. כנסו והעתיקו אותי כאוות רוחכם. במיוחד, חביביי, כאשר הקשיש טועה.

לפני כארבעים שנים ועוד קצת שאל הזקן אנוכי את ראונו אלטונן, נהג ראלי אגדי, אם יש אמת בשמועה שהוא מחליף במיני קופר שלו הילוכים מבלי ללחוץ על המצמד. "אכן", ענה הפיני, "בטח שאני מחליף הילוכים בלי קלאץ'. אני גם מציע לכולם לעשות את זה, במיוחד למתחרים שלי".

הזקן אנוכי הבין את האלוזיה העדינה בתשובתו של אלטונן, ומאז הוא לחץ על המצמד בכל הזדמנות במוריס קופר שלו, כמו גם בכל מכונית שהייתה לו בהמשך השנים. בשנה שעברה הזקן אף סידר לבווארית שלו Z3M קוּפֶּה דוושת מצמד גבוהה במיוחד.

קלאסיקאי חסר מנוח

נפתח בכך שלהיות קלאסיקון זה קשה לא רק בגלל הקלפטומנים הנושכים בנכסיו הרוחניים, אלא גם משום שתפקיד זה דורש אחריות, שהזקן שכח מהי, אשר מלוּוָה בפחד הצמוד לקלאסיקאי במשך 24 שעות ביממה.

הרי לא קיים אף קלאסיקאי נושם עדיין אשר עוזב אותו, ולו לרגע קצר, החשש המצמרר והמוצדק שהוא, הקלאסיקאי, שכח לרשום בזיכרונותיו משהו חשוב על האנשים שהיה לו המזל להכיר, או שכח אי-אלו הרפתקאות יוצאות דופן שהיה לו חלק בהן. או שחס וחלילה נעלמו מכתיבתו הרשלנית נשים, חיות ומכוניות שאהב.

הולך עם עששית הזיכרון

על קלאסיקון תקני מוטלת גם החובה לרשום פרטים שאינם ידועים, לא לציבור הרחב ולא למומחים בנושא.

למשל, לולא התרומה של הקשיש המורשה, שתתגלה במדור זה בעוד רגע, הנוער הלומד על שואה ומוריו, כמו גם קיבוצניקים לוחמי הגטאות, חוקרי שואה ירושלמים מיומנים ממכון "יד ושם", ואפילו מוזיאון השואה בוושינגטון, לא היו יודעים מה זימרו בגטו ורשה היהודים שהגיעו מהעיר ביאליסטוק שבמזרח פולין, אשר רבים מהם חיפשו בה מקלט במהלך בריחתם מהגרמנים בתחילת במלחמה.

זֶמֶר שעבר זמירה

מבמת הקברט של גטו ורשה פרץ השיר "ביאליסטוק" אל בתי היהודים ואל רחובות הגטו. שרו אותו גם נהגי מוניות הגטו – הריקשות. "ביאליסטוק" היה להיט, שלאגר.

והנה בכל זאת, שיר מצמרר זה נעלם מהזיכרון היהודי. עניין תמוה, שהרי השיר מהווה עדוּת היסטורית לדורות הבאים לכך שהיהודים הפולנים אסירי גטו ורשה לא שכחו, חרף גורלם המר המתקרב, מה הם עברו בביאליסטוק במהלך המנוסה מזרחה.

להפוך חושך לקברט

שנים ספורות אחרי מלחמת העולם השנייה גר עדיין אנוכי, הקלאסיקון לעתיד, בבית הילדים היהודים בקרקוב. באותה תקופה הוא למד בבית הספר לאמנות, רכב על אופני מרוצים במועדון המקומי, למד לטוס בדאונים, וגם כתב וביים הופעת קברט בבית היתומים, שדייריו שרו ורקדו בה.

הרעיון שלו לביים את השיר "ביאליסטוק" על הבמה נהדף עקב העובדה שהמחזאי והבמאי החובב, הקשיש המורשה לעתיד, זכר מימי הגטו רק את המנגינה של "ביאליסטוק" ואת הבית הראשון שלו. אך בשביל מה הייתה לאנוכי אחות, בעלת זיכרון טוב משלו בהרבה?

"את זוכרת את השיר 'ביאליסטוק' שאבא היה שר לנו?", כתב הקלאסיקון הצעיר לאִירֶנָה, וקיבל מאחותו מכתב ובו כל המילים של "ביאליסטוק".

כעת יכולתי לחשוב על הכוריאוגרפיה לשיר מר זה, שכבר אז, בשנות הארבעים המאוחרות, הושמט ללא רחמים מתולדות השואה.

הרי השיר עצמו:

ביאליסטוק, אני מקלל כי נושכים אותי,

אני מקלל את הכינים שלך, ביאליסטוק.

מקלל אותך, ביאליסטוק,

על לינה על רצפה בקור ובחושך.

מקלל אותך, ביאליסטוק,

על אוכל שלא היה, ביאליסטוק.

מקלל אותך, ביאליסטוק,

בגלל הכול שלא היה,

בגלל העוינות שלך, בגלל הרעב,

המכות והפחד, שכן סידרת לנו.

ביאליסטוק, ביאליסטוק.

לוואי שגם את ודורותייך, ביאליסטוק,

תקבלו שנת גיהנום כזו, ביאליסטוק,

ביאליסטוק, ביאליסטוק.

אנו מקללים אותך, ביאליסטוק,

ומתפללים, ביאליסטוק ביאליסטוק,

שאָת והשוטרים שלך,

ביאליסטוק ביאליסטוק,

תלכו לעזאזל, ביאליסטוק.

כי הקדוש ברוך הוא ידאג,

ביאליסטוק ביאליסטוק,

שלא יישאר ממך דבר, ביאליסטוק.

כיסאות לא נוח

"זה השיר שנשמע בגטו ורשה שנתיים לפני שאסירי הגטו נרצחו על ידי הגרמנים, או נשלחו על ידם לתחנת המוות טרבלינקה", הסביר הבמאי המתחיל לשחקנים, והחל בחזרות, שנמשכו חודש, ואחר כך עוד שבועיים, עד שהמסך עלה, והאורחים שהוזמנו למופע הופתעו מהמראה שנגלה לעיניהם.

בלי שום תפאורה, על רקע קיר אפור בלבד, שרה קבוצת ילדים את "ביאליסטוק" תוך שהם מבצעים תנועות בלתי שגרתיות עם כיסאות, האביזר היחידי על הבמה.

לבושי בלויים ויחפים, השחקנים הצעירים זימרו את "ביאליסטוק" כמקהלה הנמצאת בתנועה שאינה פוסקת לרגע: הם שרו את "ביאליסטוק" בעודם הולכים על ברכיהם ושניים או שלושה מביניהם ישנים על הכיסאות, והם המשיכו לשיר גם כאשר נפלו מכיסאות אלה, התגלגלו על הרצפה, וזחלו בין רגלי הכיסאות. הם היו שרים "ביאליסטוק, ביאליסטוק" בעודם לוחמים ביניהם על הכיסאות, בעימות שהוא ספק ריקוד בלט ספק קרב – וכל זאת בליווי מוזיקלי של פסנתר, חליל וכינור, אשר נגניהם ישבו בצד השני של הקלעים.

המוזיקה שוככת, המהגרים שחיפשו בביאליסטוק מקלט מטיחים את הכיסאות שלהם בקיר. הקרקס נגמר בסטופ-פריים של כמה שניות, שאחריו החבורה מרימה את הכיסאות ועומדת איתם בתור למשהו, שאפשר לדמיין אותו כחלוקת מזון או כחלוקת מוות, וכך הלאה. וכל אותו הזמן חוזרה שירת "ביאליסטוק" שוב ושוב כמנטרה. השחקנים נראו עייפים, כמעט נופלים מהרגליים. מישהו מהם החזיק שני כיסאות, ולאחר לא היה אף כיסא.

התאורה החלה להתעמעם, והשחקנים הצעירים, בחצי חושך, לקחו את הכיסאות, או מה שנשאר מהם, והתחילו לצאת מהבמה בהילוך איטי. ואז נשמעה ירייה, ואחד מהם נפל. חבריו הרימו אותו מהרצפה ולקחו אותו איתם. פוסעים בטור הם עזבו את הבמה, שאורותיה המשיכו להיכבות בהדרגה, עד כי במרכז הבמה החשוכה נשארה רק נערה בשם פְרִידָה, אף היא דיירת בבית היתומים, שעמדה לאור פנס בודד על יד הכיסא שלה, ההפוך, ושרה סולו בקולה הדרמטי את השורות האחרונות של השיר:

"אנו מקללים אותך, ביאליסטוק,

ומתפללים, ביאליסטוק ביאליסטוק,

שאָת והשוטרים שלך,

ביאליסטוק ביאליסטוק,

תלכי לעזאזל, ביאליסטוק.

כי הקדוש ברוך הוא ידאג,

ביאליסטוק ביאליסטוק,

שלא יישאר ממך דבר,

ביאליסטוק".

שני אורחים חשובים

הקטע "ביאליסטוק", שסגר את מופע הקברט, התקבל תחילה בשתיקה, שהצמידה אותי לקיר. פחדתי שנכשלנו או הגזמנו. רק אחרי כמה-עשרה שניות פתח הקהל במחיאות כפיים, תחילה זהירות ואחר סואנות.

אלא שאותי עניינו רק התגובות של שני אורחים חשובים לי – ולא היו אלה בכירי עיריית קרקוב, לא נכבדי הקהילה היהודית בעיר וגם לא נציגים של ארגון "ג'וינט" העולמי, אשר ישבו באולם בין הצופים. עניינו אותי רק דעתו של יוֹנָש שטרן, ניצול שואה, צייר מופשט שזלזל בסגנון הריאליזם הסוציאלי שדרש השלטון הקומוניסטי מאמנים, מה שלא הפריע לשטרן ללמד באקדמיה לציור בקרקוב; ודעתו של הבמאי-מחזאי הגאון טדיאוש קנטור, מורי ורבי בשנים הבאות.

שניהם, שטרן וקנטור, ניגשו לבמאי הנער וחיבקו אותו. טדיאוש קנטור שתק, ויונש שטרן אמר לי, "כבשת אותי, כי גם אני טעמתי את ביאליסטוק, שלא רחוק ממנה יצאתי חי מערמת גופות. יצאתי על ארבע, כמו השחקנים שלך".

תיאטרון קרקסי לפני גרוטובסקי

עשרות שנים אחר כך סיפרתי על בימוי "ביאליסטוק" שלי לחנוך לוין, בליווי פרשנות צנועה שהקדמתי בשנים רבות את הבמאי הפולני המפורסם יז'י גרוטובסקי, שבתיאטרון שלו לימד את השחקנים להשתולל על הבמה, לבצע סאלטות באוויר כמו בקרקס, לזחול, ללכת על ארבע, ליפול ולקום. בדיוק אותן תנועות קרקסיות לא קלות לביצוע שדרשתי משחקני הבית, הנערים והנערות של בית היתומים בקרקוב. את הקונספציות של גרוטובסקי בתיאטרון לומדים עד ימינו מסביב לעולם, בבתי ספר למשחק ולבימוי.

פרופסור האוניברסיטה העברית אריה זקס סיפר בזמנו, בקפה "טעמון", שהוא מלמד סטודנטים בחוג לדרמה את שיטת הבימוי של גרוטובסקי, מספר להם על התנועות בנוסח קרקס וכדומה.

"ראית פעם איזה מחזה של גרוטובסקי? ביקרת בתיאטרון '13 שורות' שלו?", שאל הזקן הטרום-מתחיל את זקס, ושמע ממנו שהקורס שהוא מעביר עומד כולו על ספר באנגלית, שתורגם מצרפתית, שתורגם מפולנית. בדרך, שמעתי מהשחקנית נטע פלוצקי, היה גם איזה תרגום שוודי, כי השוודים אהבו במיוחד את גרוטובסקי ובצדק.

"היית מאמין שקיים מרצה כזה?", שאל הקשיש את חנוך לוין, ושנינו פרצנו בצחוק.

מילים ולחן: לא עממיים

לא מופרך להניח שאת המילים לשיר "ביאליסטוק" כתב ולדיסלב שְלֶנְגֶל, משורר גטו ורשה אשר חזה את גורלה הבלתי נמנע של עיר היהודים. שלנגל חיבר שירים מזעזעים שהסתובבו בגטו, ובו-זמנית תרם יצירות אחרות, סרקסטיות, לקברט בגטו. הוא הספיק לקרוא לעצמו "המתעד של הטובעים", לפני שנרצח בידי הגרמנים בבונקר שבו שמרו עליו חברים.

נשארת ללא תשובה השאלה אם את הליווי המוזיקלי לשיר "ביאליסטוק" הלחין ולדיסלב שפילמן, פסנתרן יהודי מאוהב בשופן שהיה מהולל עוד לפני השואה, ועבד אף הוא באותו קברט של הגטו אשר ולדיסלב שלנגל תרם לו מערכונים סאטיריים בחרוזים, ואת המיניאטורות הקומי-טרגיות שלו.

שריקה באפלה

ב-1991 חזר הקשיש המורשה לוורשה כדי "לחפש שורשים", כפי שהוא סיפר, ובעצם כדי לקנות להנאתו, האחרונה אולי, את הונדה crx VTEC 1.6 בצבע ספק כחול ספק טורקיז, שהזקן הנצחי התאהב בה עמוקות בתערוכת פרנקפורט.

בראיון שערך אז הקשיש עם ולדיסלב שפילמן בדירתו, כשליח העיתון "דבר" ז"ל, הוא שאל את הפסנתרן על השיר "ביאליסטוק".

"ביאליסטוק, ביאליסטוק", חיטט בזיכרונו שפילמן, ידוען שואה בכיר, וענה לשליח "דבר" המאוכזב שהוא אינו זוכר אם הלחין דבר כזה. "בימים הטרופים ההם בגטו כתבתי כל כך הרבה דברים לקברט על ידִידִי הפסנתר. חלקם, ואף רובם, נולדו באימפרוביזציה מוחלטת", אמר שפילמן בעצב, כאילו היה מצטער כולו על איזה חטא חייו שביצע.

"האמת היא שהמנגינה הזו ששרקת אכן נשמעת לי מוכרת משהו", הוסיף הפסנתרן, שהרפתקאותיו בגטו ורשה שימשו עלילה לסרטו של רומן פולנסקי.

civic-xlcivic

עזבה את האטמוספרה: השיפורים העיקריים בהונדה סיוויק החדשה הם העברת מכל הדלק לאחור, מה שאִפשר להרכיב את המושבים הקדמיים גבוה יותר מאשר בגרסה הקודמת, וחזרה למתלה אחורי, אף זאת לפי מסורת הסיוויקים הישנות (ו-crx של הקשיש). השינוי השלישי, שעוד לא הוכיח את עצמו, הוא ויתור על המנוע האטמוספרי האמין, שבמקומו מורכבים בסיוויק החדשה מנועים מוקטני נפח מחוזקים בטורבו.

במדינות לועזיטיות אפשר, זה כבר כמה חודשים, לבחור בין שלושה מנועי סיוויק חדשים: מנוע בנפח ליטר אחד 3 צילינדרים 129 כ"ס; מנוע 1.5 ליטרים 4 צילינדרים 182 כ"ס; ומנוע דיזל 1.6 בעל 120 כ"ס.

בוחנים אירופים משבחים את הונדה סיוויק החדשה בגלל "חיסכון בדלק, אחיזת כביש טובה בכל תנאי הדרך והיגוי נעים ומדויק". אנו, שעוד לא טעמנו אף סיוויק חדשה בשום גרסה, מצטטים זאת בסקרנות זהירה.

טיפ טפה: מַלְחוּת החרמון

נסיעה על שלג אינה מזיקה למכונית כמו נסיעה על כביש שהרשויות פיזרו עליו מלח כדי שהשלג יימס. גרגרי המלח, ההופכים את השלג לבוץ, מאפשרים אמנם לנהג לשלוט על מכוניתו כמו על כביש רטוב רגיל, אך עלולים להידבק לשלדת הרכב, ולגרום קורוזיה שתתפשט אל צינורות המעצורים עשויי המתכת, אל המפלט, אל החישוקים ואל חלקי הפח.

עקב סכנה זו, מומלץ לרחוץ את רצפת המכונית ואת החלקים התחתונים של הדלתות והכנפיים אחרי כל נסיעה על כביש מושלג שטופל במלח.

שואלים את אדוארד

נ', רעננה: מישהו האזין לקמפיין הארוך שמנהל הקשיש המורשה נגד "רודנות האלקטרוניקה" במכונית המודרנית. המישהו הזה אימץ את הרעיון שלך, שינה קצת את הניסוח, והציג אותו כשלו. ראה קישור שאני מצרף.

אריה: אני עומד לרכוש הונדה חדשה, לאחר שנהניתי מסיוויק במשך 6 השנים האחרונות. אני צריך רכב משפחתי, לנסיעות עירוניות בעיקר. מבין רכבי ההונדה הקיימים, מה אתה מייעץ לנהג שלא מחפש חוויות נהיגה אלא מכונית אמינה, חסכונית ובטוחה?..

תשובה: כחסיד שרוף של הונדה ודאי שאני ממליץ על סיוויק החדשה, שהשתפרה בכל הבחינות. אלא שאסור לנו להתעלם מהמידע שסיוויק החדשה זנחה את המנוע האטמוספרי שאהבנו, 1.8 ליטרים, לטובת מנועים מוקטני נפח ונתמכי סעד הטורבו.

כך שבמקום להיות שפן ניסיונות, כדאי לך אולי לקחת פסק זמן מהונדה, למשל בעזרת טויוטה אאוריס היברידית.

אריה כספי, בתגובה ל"טיפ טיפה" מהשבוע שעבר ("המפתחות בפנים" 1011): בעצה שנתת כדי לצאת ממצב של היגוי יתר שכחת דבר יסודי וחשוב: במכונית שמונעת בהנעה קדמית, צריך פשוט ללחוץ על הגז כדי להעביר את המשקל אחורה, וכך להחזיר את האחיזה לצמיגים האחוריים ואת "הזנב שברח" למקום – בלי צורך כלל לשחק עם ההגה.

אם אני לא טועה, רוב המכוניות הנפוצות בארץ היום מצוידות בהנעה קדמית.

תשובה: היגוי יתר אינו מתבטא בכביש ישר, אלא מפתיע בסיבוב שבו עזבנו את דוושת הדלק כי חששנו מהמהירות. נניח שבהונדה שלי, בעלת ההנעה הקדמית, נכנסתי בטעות לסיבוב העומד להיסגר במהירות של 90 קמ"ש ובהילוך שני, נבהלתי, וגרמתי להיגוי יתר. אם אלחץ על דוושת הדלק עד הרצפה "כדי לאזן את הזנב הבורח", כהצעתך – מכוניתי תחזור בהתלהבות למהירותה הקודמת או תפַתח מהירות מסוכנת עוד יותר, תחליק בתוך הסיבוב על ארבעה גלגלים, ותתהפך.

כדי למנוע סכנה זו, אני ממליץ לנקוט מדיניות בנוסח קונטרה אינסטינקטיבית – בין אם המכונית בהנעה קדמית ובין אם אחורית. את קונטרה זו מוטב לתרגל כדי שהיא תהפוך תגובה מוכנית ממש – כפי שאני מנסה להסביר כבר שנים, לרבות ב"טיפ טיפה" מהשבוע שעבר.

ofnoa-deco

מקועקע או מצועצע? י"א שלח לנו תצלום של אופנוע "מקועקע", כהגדרתו. י"א מתפעל מהרעיון, וגם אני, כי המדבקות נותנות לאופנוע אישיות חדשה – חמה וידידותית. נשארת רק השאלה מה יגידו על כך אופנוענים. האם הם לא יראו בקישוטיות זו פגיעה בכבוד הכלי? בזמנו פרסמתי בירחון "טורבו" ז"ל תצלום מרענן של ידידנו האופנוען אבי רוט, רוכב על סוזוקי "גולד-ווינג" הכבד שלו כשהוא עומד על האוכף ברגל אחת. קיבלתי מקוראים אופנוענים מכתבי זעם, ואף איומים

מודעות פרסומת
2 תגובות
  1. עדינה ברודי permalink

    ומה לגבי מכוניות מקועקעות? הנטיה הישראלית לצפות מכוניות בסטיקרים פוליטיים או בכלל היא מפגע סביבתי. לו יהי שמנהג מבוזה זה ייעלם מן העולם

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    עבורי , מכוניות מקועקעות הן מחזה הסביל לתחומי מסלולי מירוצים בלבד … כפי שצפיתי היום בהנאה מרובה ביחד עוד אי אילו אלפי צופים במירוץ המכוניות החוקי לחלוטין שהתקיים היום (יום שישי 30.12.2016) בדימונה …

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: